×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כא) {פרשת פקודי} אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל⁠־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔םא בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן⁠־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃
These are the accountings of the Tabernacle,⁠1 the Tabernacle of Testimony, that were counted by the command of Moshe,⁠2 the work of the Levites,⁠3 under the charge of Itamar the son of Aharon, the priest.
1. These are the accountings of the Tabernacle | אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – The root "פקד" has many connotations, including remembering, paying special attention to, counting, or appointing. Here it appears to have the connotation of: "inventory" or the like. According to some commentators the phrase serves as a conclusion to the previous verses, referring either to the list of the Tabernacle's various vessels (Ibn Ezra, Sforno), or to the list of the materials used to build the structure itself (opinion rejected by Ramban). Alternatively, it is a heading for what follows, referring to the inventory of the various metals used in the Tabernacle's construction listed at the end of the chapter.
2. by the command of Moshe | עַל פִּי – Literally: "by the mouth of Moshe".
3. the work of the Levites | עֲבֹדַת הַלְוִיִּם – See R. Avraham b. HaRambam and Ralbag that the inventorying was a task done by the Levites, under the charge of Itamar. Alternatively: "for the service of the Levites", with the verse stating that the vessels that were inventoried were those that constituted the "service" of the Levites, for they were those who carried the vessels (Rashi, Ibn Ezra).
א. הַלְוִיִּ֔ם =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל=הַלְוִּיִּ֔ם (נקודה בוי״ו עיצורית).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[יב] 1אלה פקודי... אשר פקד על פי משה, אלין סכומיה משכנה דסהדותא דאסתכם [די אסתכם] על גזרת פמיה דמשה. (תרגום ירושלמי השלם כתי״ר)
[יב*] 2אלה פקודי, מהו אלה וכו׳ אמר הקב״ה בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך (שמות ל״ב:ד׳), עכשיו שעשיתם את המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. (שמות רבה נא ח)
[יג] 3אלה פקודי המשכן, משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון וכו׳ ולמה עשה עמהם חשבון והקב״ה מאמינו שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ומשה אמר בואו ועשו עמי חשבון, אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר (שמות ל״ג:ט׳) והיה כצאת משה אל האהל וגו׳ והביטו אחרי משה, ומה היו אומרים, ר׳ יצחק אומר לשבח וכו׳ ור׳ חמא אמר לגנאי היו אומרים ראה צואר ראה שוקים אוכל משל יהודים ושותה משל יהודים וכל מה שיש לו מן היהודים, וחברו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך, אמר להן, חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו׳. (תנחומא ישן)
[יד] 4אלה פקודי המשכן, אמר ר׳ שמואל בר נחמן מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום, בתורה מניין והייתם נקיים מה ומישראל (במדבר ל״ב:כ״ב), ובנביאים מניין, אלהים ה׳ הוא יודע וישראל הוא ידע (יהושע כ״ב:כ״ב) ובכתובים מניין ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם (משלי ג׳:ד׳), וממי אתה למד ממשה, אע״פ שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳), בקש לצאת ידי הבריות, שכיון שעמדה מלאכת המשכן אמר להן אלה פקודי המשכן, על אחת כמה וכמה פרנסי הצבור שהן צריכין לצאת ידי הצבור. (מדרש מכת״י הגניזה)
[טו] 5אלה פקודי המשכן אשר פקד על פי משה, כך פתח ר׳ תנחומא בר אבא, איש אמונות רב ברכות (משלי כ״ח:כ׳), אתה מוצא כל מי שהוא נאמן הקב״ה מביא ברכות על ידו, מי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה (משלי כ״ח:כ׳). איש אמונות זה משה שהוא נאמנו של הקב״ה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, הוי איש אמונות רב ברכות, שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן, ואץ להעשיר לא ינקה זה קרח שהיה לוי ובקש ליטול כהונה גדולה ומה היה סופו ותפתח הארץ את פיה (במדבר ט״ז:ל״ב). דבר אחר איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן, שנו רבותינו אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו וכאן אתה אומר אין ממנין פחות משנים, אלא אע״פ שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר אלה פקודי המשכן, אשר פקד משה אין כתיב כאן אלא אשר פקד על פי משה, על ידי משה ביד איתמר. (שמות רבה נא א)
[טז] 6אלה פקודי המשכן משכן העדת, מה תלמוד לומר המשכן משכן שני פעמים, מלמד ששני משכנות עשו, משכן שכינה ומשכן לבית מדרשו של משה. (מדרש הגדול)
[יז] 7המשכן משכן, מהו משכן שני פעמים, אמר ר׳ שמואל בר מרתא שנתמשכן שני פעמים על ידיהם (חרב שני פעמים ע״י עון ישראל. מת״כ). זהו שאנשי כנסת הגדולה אומרים (נחמיה א׳:ד׳) (ברוה״ק על חורבן ב׳, מהר״א) חבול חבלנו לך ולא שמרנו את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים, מהו חבול חבלנו לך הוי שנתמשכן ב׳ פעמים, ואין חבול אלא משכון שנאמר (דברים כ״ד:ז׳) לא יחבול רחים ורכב, לכך כתיב אלה פקודי המשכן משכן העדות ב׳ פעמים. (שמות רבה נא ג)
[יח] 8המשכן משכן העדת, ולמה אמר משכן שני פעמים, לפי שנתנבא משה רבינו ע״ה שיחרב בית ראשון ובית שני, ואמר אחריו העדות, להורות על בית שלישי שלא יחרב ולא ינתץ לעולם לפי שהוא בנין מלך מלכי המלכים הקב״ה, מה הוא קיים אף בנינו קיים, אבל בית ראשון ובית שני שהוא בנין האדם ולפי שהאדם אינו קיים אף בנינו אינו קיים. (מדרש אגדה)
[יט] 9אלה פקודי המשכן משכן העדת, זש״ה (תהלים כ״ו:ח׳) ה׳ אהבתי מעון ביתך, זה ההיכל שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רשב״י זאת אומרת שההיכל שלמטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש א׳ כוננו ידיך. אמר ר׳ יעקב בר׳ אסי למה הוא אומר ה׳ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, בשביל ששקול כנגד בריאת עולם, וכו׳. ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ, אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל, דכתיב (דברים ד׳:כ״ו) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, אף משכן עדות לישראל שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות. (תנחומא סי׳ ב)
[כ] 10משכן העדת, אמר ר׳ ישמעאל זה סימן לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל בלבד, משכן העדות, עדות היא לכל באי עולם שהקב״ה נתרצה לישראל. משל למה הדבר דומה למלך שנשא אשה והיה מחבבה ביותר, כעס עליה והניחה והיו שכינותיה אומרות לה אינו חוזר עליך, לאחר ימים נתרצה לה המלך ונכנס [עמה] לפלטין שלו ואכל ושתה, ולא היו שכינותיה מאמינות שנתרצה לה, והיה ריח בשמים עליה, מיד ידעו שנתרצה המלך לה, כך הקב״ה חבב את ישראל והביאם לפני הר סיני ונתן להם את התורה וקרא אותם מלכים, לסוף ארבעים יום עשו את העגל ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), באותה שעה אמרו אומות העולם אין הקב״ה מתרצה להם עוד, כיון שעמד משה ונתפלל עליהם, אמר לו הקב״ה, סלחתי כדברך (במדבר י״ד:כ׳) ולא עוד אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם והכל יודעים שמחלתי להם שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳). (תנחומא ישן ב)
[כא] 11משכן העדת, ד״א עדות הוא לכל העולם שנתמנה מפי הקב״ה (שמשה נתמנה ונצטוה על מלאכת המשכן ולא עשאו מדעת עצמו שהרי השרה שכינתו במעשה ידיהם. מת״כ). (שמות רבה נא)
[כב] 12משכן העדת, אמר רבי שמעון בן יוחאי אין עדות אלא תורה, שנאמר (דברים ד׳:מ״ה) אלה העדות והחקים והמשפטים. משל למלך שהיה לו בת ובנה לה פלטרין והושיבה לפנים משבעה היכלים, הוציא שם כל מי שיכנס על בתי כאלו הוא נכנס עלי, כך שני שמות נקרא למשכן משכן העדות זו תורה, ובמקום אחר אמר לפני משכן ה׳ (ויקרא י״ז:ד׳), אמר הקב״ה אם בזה אדם את בתי כאלו מבזה לי, אם נכנס אדם לבית הכנסת ובזה את תורתי כאלו עלה ובזה את כבודי וכו׳. (תנחומא סי׳ ד)
[כג] 13משכן העדת, זו תורה שהיו יגעים בה. בזכות התורה והקרבנות אמר הקב״ה אני מציל אתכם מן גיהנם. (תנחומא סי׳ ח)
[כד] 14אשר פקד, פקדתי (שמות ג׳:ט״ז), וכשיצאו ממצרים פקדן במדבר, [שנא׳] כי תשא וגו׳ (שמות ל׳:י״ב), וכשנכנסו לארץ פקדן, בימי שמואל, שנאמר (שמואל א ט״ו:ב׳) פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, וכשגלו פקד אותם שנאמר (ירמיהו כ״ט:י׳) כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם וגו׳ ובמשכן פקד אותן שנאמר אלה פקודי המשכן וגו׳ (מדרש מכת״י הגניזה)
[כה] 15אשר פקד על פי משה, כל מה שהיו עושין, עושין על פי משה, שנאמר אשר פקד על פי משה. (שמות רבה נא ו)
[כו] 16אשר פקד על פי משה, מלמד שמשה החמיר על עצמו ועשה חשבון עם הצבור על יציאות המשכן. (מדרש הגדול)
[כז] על פי משה, אשרי תלמיד שרבו משבחו ומעיד לו, שכך הקב״ה מעיד על משה שעל דעתו עשה, וכן הוא אומר אשר פקד על פי משה, ואומר (שמות ל״ט:מ״ב) כאשר צוה ה׳ את משה כן עשו בני ישראל. (מדרש הגדול)
[כח] 17עבדת הלוים, שכל עבודתו על ידי הלוים, מהן משוררים, מהן שוערים, מהן טוענין בעגלות, מהן סובלין על הכתף, וכן הוא אומר (במדבר ד׳:מ״ז) כל הבא לעבד עבדת עבדה ועבדת משא באהל מועד. (מדרש הגדול)
[כט] 18עבדת הלוים ביד איתמר, כל מה שהיה משה עושה, עשה ע״י אחרים, שנאמר עבודת הלוים ביד איתמר. (תנחומא ישן ד)
[ל] 19עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן, זו עבודת משא הלוים, אלו בני גרשון שהיו נושאין את יריעות המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו ואת קלעי החצר וכתיב בפרשת נשא את ראש בני גרשון (במדבר ד׳:כ״ח) זאת עבודת משפחות בני הגרשוני באהל מועד ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן. לכך נאמר אשר פקד וגו׳ עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. (לקח טוב)
[לא] 20ביד איתמר בן אהרן הכהן, אף על פי שהיה משה הצדיק נאמן על פי הגבורה, דכתיב (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר ביד איתמר בן אהרן הכהן. (תנחומא סי׳ ה)
[לב] 21ביד איתמר בן אהרן הכהן, מלמד שמינה אותו משה גזבר על תרומת הלשכה. והלא נדב ואביהוא גדולים ממנו, אלא צפה משה מה שעתיד לארען ואמר שמא יאמרו ישראל מעון תרומת הלשכה מתו, לקיים והייתם נקים מה׳ ומישראל (במדבר ל״ב:כ״ב). (מדרש הגדול)
1. בכת״י על הגליון: די אתפקדו על מימר פומה דמשה. באונק׳: אלין מניני משכנא... דאתמניאו [דאתמניו, דאתמניא] על מימרא דמשה. ביונתן: אלין מנייני מתקלוון וסכומהון [וסכומין] דמשכנא דסהדותא דאתמניו [דאתמנייו] על פום מימרא דמשה. ומבואר שהיונתן כדרכו בהרבה מקומות השתמש בשני התרגומים מנין וסכום, והתרגום ירושלמי פקודי – סכומי, וכן מבואר גם לעיל שמות ל, יג על הפקודים – על סכומה, ובפסוק יב, כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם בירושלמי השלם: ארום תקבל ית ראש סכומיהון דבני ישראל למניינהון, וראה מ״ש בביאור המלה סכומיה במילואים לכרך כא, דף 173, ועי׳ אות יג בבאור. אני נותן להם חשבון כו׳ אלה פקודי המשכן. והיונתן מוסיף עוד מלה: מתקלוון, וכן פירש״י אלה פקודי בפ׳ זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן, וראה להלן אות מד.
2. ראה להלן אות כ׳ ובתנחומא סי׳ ו׳: עדות לכל באי העולם שנמחל להם על מעשה העגל וכו׳ אלה פקודי המשכן וכתיב אלה שמות וגו׳. וברב״ח בסגנון מקוצר: חטאו באלה, אלה אלהיך ישראל ונתרצה באלה. ובענין זה שהמשכן היה כפרה על חטא העגל ראה תו״ש תרומה פכ״ה אות לח.
3. שמו״ר נא ו. ובתנחומא הנדפס סי׳ ז. אמר משה יודע אני שישראל רוגנים הם הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן, התחיל לעשות חשבון עמהם, אלה פקודי המשכן והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב ולכסף ולנחשת וכו׳ ולמה עשה חשבון וכו׳ וחברו משיבו, ריקה אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי כסף ועל ככרי זהב שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר, כששמע כן אמר חייכם משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון כיון שנגמרה אמר להם אלה פקודי המשכן. וראה להלן אות יד טו, ותו״ש תשא פל״ג אות לח. ובזהר ח״ב רכג.-: אלה פקודי המשכן וגו׳, ר׳ ייסא אמר כיון דעבדו כל חכימייא ית משכנא אצטריך למהדר חושבנא מכל אינון עבידן דאתעבידו ביה, מאי טעמא, בגין דכל חושבן וחושבן כד הוה אתעביד חושבנא הכי אתקיים ההוא עבידא ואתקיים באתריה, וישראל כלהו כמה דאתרעו במה דנדיבו בקדמייתא, הכי נמי אתרעו בההוא חושבנא וכדין אתקיים כל עבידא בההוא רעותא ועל דא אצטריך הכא חושבנא בגין דבהאי אתקיים עבידא, אלה כתיב ולא כתיב ואלה, אלא דא איהו חושבנא דפסיל כל חושבנין דעלמא ודא אתקיים יתיר מכלהו דבהאי אתקיים משכנא ולא באחרא, ע״כ. וראה אוה״ח כאן. ובדרש זה מבואר כדעת המפרשים שאלה פקודי המשכן מוסב על הפרשה שלמטה, ראה רמב״ן כאן שהביא דעת הסוברים שיחזור אל הנזכרים למעלה, כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר וכו׳, עי״ש ולהלן אות כט. ובפי׳ רבינו מיוחס: אלה פקודי המשכן מניני מלאכתו וחשבון משקלותיו כמו שמפרש והולך, אלא שהפסיק בדברים אחרים ואח״כ חזר לענינו כמו אלה תולדות נח (בראשית נט) שהפסיק הענין בדברים אחרים ואח״כ חזר לענינו. – בכת״י אלגוז אלמגוז: פקודי, מלא לפי שחשדו משה על הווים לכך נאמר ואת האלף ושבע המאות וגו׳ עשה ווים לעמודים. וראה להלן אות נד.
4. משנה שקלים פ״ג מ״ב, וירושלמי שם ולא הוזכרה שם הראיה ממשה. ובתנ״י סי׳ ב וכן בנדפס סי׳ ה ושמו״ר נא ב: שנו רבותינו, שהיה נכנס לתרום הלשכה לא היה נכנס לא בפרגוד חפות ולא בפונדיה שאם יעשיר יאמרו משל לשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כדרך שהוא יוצא ידי שמים, שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל וגו׳ ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן. עי״ש ונראה שחסר שם וצ״ל כלפנינו. וראה להלן אות לב ממה״ג. וכן מבואר בזהר ח״ב רכא.-: כד אתעביד כל עבידתא אצטריך משה לממני כלא, בגין דלא יימרון ישראל דאשתאר כספא ודהבא ואסתליק לנטלא ליה, ועל דא אצטריך לממני חושבנא קמייהו דישראל בגין דכתיב והייתם נקיים מה׳ ומישראל וכו׳. ובדרשות אלו מבואר שמשה רצה לצאת ידי הבריות אע״פ שלא נחשד ולא כמדרשים הנ״ל באות יג. וכ״ה בלק״ט: אלה פקודי המשכן וכה״א (ש״ב כד ט) ויתן יואב את מספר מפקד העם, ואע״פ שמשה רבינו נאמן היה לכל ישראל עשה חשבון ליציאת המשכן, שנאמר אלה פקודי המשכן. ובפענח רזא: אלה פקודי המשכן, מכאן שראוי לאדם להוציא עצמו מן החשד אף במקום שאינו נחשד, כמשה שנתן חשבון צודק מכל, וכן גבי יהוידע, מהר״ר משה. וכ״ה להלכה בטור ורמ״א יו״ד רנז סעיף ב, שאע״פ שגבאי צדקה הכשרים אין מדקדקים אחריהם מ״מ כדי שיהיו נקיים מה׳ ומישראל טוב להם ליתן חשבון. ובב״ח שם כתב: זה לא נמצא בפוסקים אולי למדו ממשה רבינו ע״ה שנתן חשבון בנדבת המשכן כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהא נקי מה׳ ומישראל. ובבאור הגר״א שם ציין למדרשים הנ״ל. ובצרור המור: הזכיר בכאן מנין הכלים ומספר הכסף להודיענו שצריך האדם לצאת ידי שמים וידי הבריות כאומרו והייתם נקיים מה׳ ומישראל וכו׳ וכל זה להורות דת ודין לעוסקים בצרכי ישראל, שראוי להם לתת חשבון אמיתי ומדויק לצאת ידי שמים וידי הבריות, ולא יאמרו מה לנו לזה כי הש״י יודע האמת, כי הכתוב אמר (יהושע כב כב) אל אלהים ה׳ הוא יודע וישראל הוא ידע.
5. תנ״י סי׳ א בקיצור. ובנדפס סי׳ ה מסיים: אע״פ שהיה משה הצדיק נאמן ע״פ הגבורה דכתיב בכל ביתי נאמן הוא, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם שנאמר ביד איתמר בן אהרן הכהן. וכ״ה בילק״ש כאן ובמשלי רמז תתקסב. ובמדרש הגדול כאן הביא הדרש בסגנון אחר: תנן התם אין עושים שררה על הצבור בממון בפחות משנים, מיתיבי והא משה רבינו יחידי היה, אמרי משה במקום שבעים ואחד הוה, (סנהדרין יג:) ואי בעית אימא משה לא הוה עביד חושבנא גבי נפשיה אלא היה קורא לאחרים ומחשב על ידן, מנין ממה שקרינו בענין אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו׳, מלמד שקרא משה לכל ישראל ואמר להן בואו ונעשה עמכם חשבון נתקבצו אליו ואמר להן, אלה פקודי המשכן, וכי מה צריך לכך והלא הקב״ה האמינו, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, אלא הוא החמיר על עצמו. ושם: אשר פקד על פי משה, מלמד שמשה החמיר על עצמו ועשה חשבון עם הצבור על יציאות המשכן ע״כ. מסתבר שסגנון הדרש במדה״ג תנן . . . מיתיבי . . . אמרי . . . אב״ע מנין. סודר על ידי בעל מדרש הגדול על יסוד שמו״ר הנ״ל: שנו רבותינו . . . והרי אתה מוצא . . . אלא אע״פ כו׳. והוסיף אמרי כו׳ זהו דרך רגילה אצל מחברי תימן להשתמש במונחים תלמודיים כגון כאן וכן לפעמים מקשר מאמרים שונים בסגנון כזה אבל המאמרים הוא מוסר בדיוק גדול, לא כמו שכותבים אחרים, ויפה השיג עליהם ר״מ מרגליות בהקדמה למדה״ג שמות דף 61 בהערה עיי״ש ובמילואים כאן. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: ויש במדרש שאע״פ שמשה רבינו ע״ה היה ממונה, הוצרך למנות את איתמר עמו שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים. וראה תו״ש תצוה פכ״ח אות לה. – בשמו״ר כאן מסיים: עליו נאמר (מ״ב יב טז) ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים, ולא יחשבו זה דורו של יואש שהיו עושים באמונה. וכעי״ז בתנחומא ותנ״י שם. וראה מפרשי המדרש שנדחקו לפרש שייכות הענין לכאן. ובכת״י אלגוז אלמגוז בצד הגליון: למה בימי משה נתנו חשבון על כל דבר ובימי יואש לאו, לפי שבימי משה שקלו הכל ומנו, אבל בימי יואש כי באמונה הם עושים, ד״א לפי שבימי משה היה ליצנים הרבה כמו הערב [רב] אבל בימי יואש על פי יהוידע שהוא כהן נאמן. ואולי מפרש כן כונת המדרש.
6. ראה לעיל תו״ש פל״ג אות כד. ופל״ו אות יט וצרף לכאן.
7. כעי״ז בתנחומא סי׳ ה. ובתנ״י ב אין שם הסיום זהו שאנשי כנה״ג וכו׳. ובערוך ע׳ חבל הובא דרש זה בשם הילמדנו. ובשמו״ר שם ה ובתנחומא שם א נוסף: ד״א משכן העדות אמר רשב״י בשעה שנכנס אנדריינוס לבית קה״ק, היה מתגאה שם ומחרף לאלהים א״ר חייא בר אבא אמר דוד, רבון העולם, כך תעלה לפניך וכו׳ ועל מה כל אלו על ידי שנתמשכן על ידינו, שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, א״ר חייא בר אבא למה העכו״ם דומין וכו׳ נעקור אותם מן העולם אימתי בשעה שאין להם מה למשכן, אבל המשכן נתמשכן על ידיהם הוי אלה פקודי המשכן אל תהי קורא כן אלא המשכון. ובמדרש הגדול מובא הדרש שלפנינו בהוספה: וכך אמר הקב״ה לישראל אם אתם עושין רצוני שכינתי ואתם במקום הזה לעולם, ואם לאו והבית הזה אשר היה עליון כל עובר עליו ישים וישרק וגו׳ (ראה דהי״ב ז כא). וראה בילהמכ״ת ב׳ דף ח: ורש״י ורבעה״ת כאן ולק״ט. ומענין זה ראה תו״ש תרומה פכ״ו אות נד ושם ויקהל פל״ו אות כט. ולהלן אות יח. וצרף לכאן. ובתנחומא סי׳ ב: ולמה משכן משכן ב״פ א״ר שמואל שהקב״ה עתיד להתמשכן ב׳ פעמים חרבן ראשון וחרבן שני. ובכת״י ילקוט תימני ששון: להתמסכן. ובמאור האפלה: שנתמשכן ב״פ וי״א שנתמסכן ב״פ כלומר חרבן ב׳ הבתים.
8. ראה לעיל אות יז. ובתנחומא שופטים ט. גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא השלישית אין לה הפסק. ועי׳ ילקוט ישעיה רמז תעה, גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכות אחריה. ובפי׳ הר״א בהרמב״ם: ואמרו המפרשים על היות העדת חסר וא״ו שהוא רמז אל זמן קיום המשכן בקירוב, (ביאור הדברים ראה שם בהערות) כלומר ארבע מאות ושמונים שנה ואמרו שבין המשכן שעשה משה ע״ה והמקדש שבנה שלמה ע״ה גם כן ארבע מאות ושמונים שנה בקירוב. וברב״ח: ואם תשכיל במלת המשכן משכן העדות, תמצא בהם רמז למספר השנים שעמד בית ראשון ובית שני וכן מיציאת מצרים עד שבנה את הבית, כי המשכן במספרו עם האותיות רמז לבית שני, וכן משכן במספרו רמז לבית ראשון, וכן העדת חסר וא״ו וחשבונו ד׳ מאות ושמונים שנה משיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את הבית, ומה שיחסר אחד מן החשבון לפי שבשנה השנית לצאתם נבנה המשכן. וראה בעה״ט כאן. – ובכת״י ב״מ לא׳ מן הראשונים: המשכן משכן העדות רמז ששכן במדבר מ׳ שנה ובשילה שס״ט כמנין שכן. בדרשת אבן שועיב סוף פקודי דף לה: כותב: ועוד במדרש כי רמז למשה בזאת התפלה (ויהי נועם...) ג׳ מקדשות. בתחילה התפלל על המשכן להשכין שכינתו בו ועל ידי זה אומר ויהי נועם ה׳, ועל בית ראשון אומר ומעשה ידינו כוננה עלינו. ועל בית שני אומר ומעשה ידינו כוננהו. ועל העתיד ליבנות במהרה בימינו אמר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן אומר לה׳ מחסי ומצודתי וגו׳. כי הוא יצילך מפח יקוש וגו׳ יפול מצדך וגו׳ אליך לא יגש וגו׳ כי הוא יהיה קים לעד לא ינתש ולא יהרס ולא יתמשכן עוד, כי הוא ממושכן בעוונותינו וכמו שדרשו משכן העדות שנתמשכן ב׳ פעמים, ע״כ. ומענין דרש הנ״ל בס׳ ״מדרש דוד״ לר׳ דוד הנגיד לפ׳ פקודי על פי תרגום מערבית נדפס ב״סיני״ כרך נ״ט ניסן אייר תשכ״ו, דף כט, אלה פקודי המשכן שעשה שלמה [ראה לעיל מ״ש בשם אביו הר״א] ולכן הוסיף משכן העדות, חרבנו עדות לישראל שאין אומה ולשון הראויים שתיבטח להם שכינה במקדש, אלא ישראל בלבד. ואין בכח אחת האומות לבנותו כמו שהי׳ וכו׳ וכל זה עדות לישראל שזהו שלהם ורכושם ואליהם יחזיר לעבודת ית׳ בו, ומי הוא אשר התנבא בעדות זו, הלא הוא משה רבינו ע״ה, אשר אמר והשמותי את מקדשיכם, והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם, ועל זה נאמר אשר פקד על פי משה עבודת הלוים, עתיד הקב״ה להחזיר עבודתו כבראשונה על ידי איתמר בן אהרן הכהן, והוא אלי׳ זכור לטוב שהוא מזרע אהרן הכהן וקרא לו איתמר מן תמרות עשן, משום שנתמר ועלה בסערה אל השמים עכ״ל ויפה העיר ר״א הורביץ בסיני שם להוכיח שר׳ יעקב הסקולי בעל תורת המנחה בכת״י [נדפס חלק ממנו תחת שם מנחת ביכורים] השתמש בספרו של ר׳ דוד והעתיק ממנו קטעים בספרו גם קטע הנ״ל וז״ל בפ׳ פקודי: עוד יש לומר כי בכאן יש רמז עמידת בית ראשון אלה פקודי המשכן, כמה עמידת המשכן שהוא ארבע מאות ועשר, וחרבנו והוא עדות לישראל שאין אומה ולשון בעולם שראויה להתועד בכבודו ואינן יכולין לבנותו וכו׳ כנ״ל.
9. שההיכל שלמטה וכו׳, ראה תו״ש בשלח פט״ו אות רב וצרף לכאן. וברב״ח כאן: וע״ד המדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה שני פעמים משכן אלא ללמד שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר מכון לשבתך פעלת ה׳ וגו׳ אל תקרי מכון אלא מכוון. מפרש כונת הדרש למה נאמר ב׳ פעמים משכן. וכ״ה בצרור המור: ואמר אלה פקודי המשכן משכן, להורות שהיו ב׳ משכנין משכן של מעלה ומשכן של מטה כאומרם מקדש ה׳ כוננו ידיך ובמשכן של מטה נתחזק משכן של מעלה שנאמר הוקם המשכן סתם. וכ״ה בז״ח צג: ושם קמח. הובא בתו״ש בראשית פ״א אות קצה. – ששקול כנגד בריאת עולם וכו׳, ראה תו״ש בראשית פ״א אות רמה וש״נ, והובא בתו״ש פ׳ תרומה בכמה מקומות. ובמדרש משלי ל, ד. מי הקים כל אפסי ארץ זה אהל מועד שהוא שקול כנגד מעשה שמים וארץ שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, נאמר כאן משכן העדות ונאמר להלן בשמים ובארץ העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. ובמדרש אגדה כאן: אלה פקודי המשכן, ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ וכו׳ ומסיים: מיד השיב הקב״ה את כנסת ישראל ואמר להם הואיל ועשיתם לפני אהל מועד ומשכן וארון ולוחות האבן ושאר הכלים כמו הפרכת ושלחן ולחם הפנים ומנורה וכרובים, אני אברא לכם כיוצא בם, כנגד המשכן והארון אף אני מחדש לכם שמים וארץ, שנאמר (ישעיה סה יז) כי הנני בורא שמים וגו׳, וכנגד הפרכת שעשיתם לפני שהוא כנגד רקיע הריני עתיד להאיר פניכם כעין הרקיע, שנאמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, וכנגד השלחן ולחם הפנים הריני מברך את כל הפירות שנאמר (ויקרא כו ד) ועץ השדה יתן פריו, וכנגד שעשיתם מנורה ונרותיה הריני מביא לכם אור השכינה, שנאמר (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה וגו׳, וכנגד כרובים שעשיתם לפני והם כנגד העופות, הריני מכניס גליותיכם שנאמר (שם ס ח) מי אלה כעב תעופנה וכו׳, וכנגד אהרן שתקנתם אותו למקדש אף אני אתן לכם גדולה ככהנים, שנאמר (שם סא ו) ואתם כהני ה׳ תקראו וגו׳, לכך נאמר אלה פקודי המשכן. ובזהר ח״ב רכ: כתיב הכא אלה פקודי המשכן וכתיב התם אלה תולדות השמים והארץ, בגין דכל אינון תולדין דעבדו ואפיקו שמיא וארעא כלהו בחילא דההוא נהורא דגניז אתעבידו ונפקי, פקודי המשכן בההוא חילא נפקו וכו׳. וראה רב״ח כאן כמה דברים שיש במשכן ובבריאת העולם. – אף משכן עדות לישראל וכו׳, בכת״י ילקוט תימני ששון הביא דרש זה וגורס בסוף: אף המשכן עדות לישראל שנתכפר להם על מעשה העגל. כמבואר להלן אות כ. ובתנחומא שם נוסף: ד״א משכן העדות שהעיד להם לישראל שאם יהיו כופרין בו ולא ישמרו מצותיו וחקותיו, שיתמשכן ב׳ פעמים, כמו שפרשנו לעיל שהשוה עשיית המשכן לבריאת שמים וארץ וכמו משכן העדות כך אמר העדותי בכם היום, וכן עשה התראה הנביא בשמים כשכפרו ישראל בהקב״ה ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה׳ דבר בנים גדלתי ורוממתי וגו׳ (ישעיה א ב) כלומר כמו שהעדותי בפניכם ואתם עדים על ישראל שלא יכפרו בו שמעו כי אני גדלתים ורוממתים וכו׳.
10. שמו״ר נא ד ותנחומא סי׳ ו בשינויים. ובתנחומא מסיים: אמר משה מי מודיע לאומות, א״ל ועשו לי מקדש כיון שראו אומות העולם הריח של קטורת מתמר ועולה מתוך המשכן ידעו שנתרצה להם הקב״ה, אלה פקודי המשכן וכתיב אלה שמות בני ישראל. וכ״ה בתנחומא שם סי׳ ב. ובמדרש הגדול: משכן העדות, עדות היא לישראל ששרתה שכינה ביניהן. וראה רש״י ורא״ם ומדרש אגדה ולק״ט כאן. ובילהמכ״ת ג׳ דף יג.
11. בפי׳ רבעה״ת: ד״א שהיה עדות למשה, כי בשעה שחשדוהו שגנב שקלים ממלאכת המשכן, אמר להם משה רוצה אני שיהא המשכן עדות וחזר ומנו ומצאו שהושמו בווין לעמודים, ודריש ליה מוהמלאכה היתה דים (לעיל לו ז) קח ראשי תיבות ויעלו ט״ו ווין כלומר ט״ו יותר, ומיד נתן משה ט״ו שבחות להקב״ה והן בישתבח שיר ושבחה וכנגדן ט״ו ברוך, בברוך שאמר, וכנגדן ט״ו ווין באמת ויציב וכו׳. וכעי״ז בהד״ז ובפי׳ הרא״ש. וראה להלן אות נד. וראה רב״ח פ׳ תרומה הובא בתו״ש שם פכ״ה אות לו בבאור. ובכת״י ב״מ לא׳ מהראשונים עה״ת: המשכן הוא העדות שלא נשאר אפילו מחצית השקל של אחד מהם שהכל בא בחשבון, כ״כ היו חביבין לפניו ית׳, לכך עשה עמהם חשבון ואע״פ שניתן לצורפים וזקקוהו לא נחסר אפילו כחטה, והזהב לא נכנס בחשבון לפי שלא נתנו כולם לא הוצרך לומר מה נעשה ממנו, כדי שלא יתבייש מי שלא נתן, והוא רמוז בפסוק כל מרים תרומת כסף ונחשת (לעיל לה כד) כלומר כולם נתנו כסף ונחשת חוץ מזהב שהביאו יחידים, ע״כ. ובהתוה״מ: וקראו פה בשם משכן העדות, שגם המשכן היה מעיד שהכל נעשה באמונה ממה ששרתה בו שכינה שזה לא יצוייר אם היה במלאכתם איזה עון וגניבה. ובתולדות יצחק כותב, הטעם שלא נתן חשבון איך הוציאו את הזהב, משום שאי אפשר שיספיק הזהב הזה שקיבל לכל הכלים שנעשו מזהב, אלא דרך נס, וא״כ לא הי׳ צריך משה לתת חשבון מן הזהב שהרי ראו בעיניהם שדרך נס היה הזהב מספיק. ועוד טעם שני, משום שהזהב שנתנו הנכבדים והיקרים לא הוצרך לתת חשבון, מפני שהיקרים והמעולים אינם חושדים, אבל הכסף שכולם גדולים וקטנים נתנו מחצית השקל הוצרך לתת חשבון שברבים לעולם יש חשדות. ומובאים דבריו בצדה לדרך כאן. וראה להלן אות מה.
12. ראה להלן אות כג. ובמדרש הגדול: ד״א משכן העדות שלא נעשה אלא בשביל לוחות העדות שהיו צנועין בו. וכן הוא באע״ז: ופירש למה נקרא משכן בעבור הארון ששם לוחות העדות. וברמב״ן: אמר המשכן משכן העדות בעבור כי יריעות שש משזר הם שיקראו משכן במצוה ובמעשה, אבל משכן העדות כולל הבית בכללו שהוא המשכן הנעשה ללוחות העדות. וראה ספורנו. ובחזקוני: אלה פקודי המשכן ואיזה משכן משכן העדות, שלא תטעה במשכן אחר כגון משכן קרח וכיוצא בו אומר לך כאן שהוא משכן העדות שהלוחות שוכנות בו. ובצרור המור: ואמר משכן העדות על התורה שנקראת עדות דכתיב (תהלים יט ח) עדות ה׳ נאמנה, והמשכן הוא מושב לארון העדות. ושם: וכן נקרא משכן העדות לפי שזה המשכן שעשה משה ע״ה הוא עדות למשכן שעשה שלמה כמו שאמרו וכן תעשו לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים כתבנית אלו תעשו אותם, ולכן שלמה המלך ע״ה עשה במקדש כל הדברים שהיו במשכן לפי שהיה המשכן רמז ועדות למשכן שלמה.
13. שמו״ר נא ז. ובמדרשים שם מסיים: תדע לך שהרי לאברהם הראה הקב״ה את התורה והקרבנות וגיהנם ושעבוד גליות וכו׳ א״ל הקב״ה לאברהם כל זמן שבניך מתעסקים בשתים נצולים מן שתים וכו׳ הובא בתו״ש לך לך פט״ו אות קצז. – בכת״י אלגוז אלמגזי: משכן העדות, חמשה דברים נמסרו לעדות, לחות העדות, ארון העדות, פרכת העדות, משכן העדות, כפרת העדות. ויש להעיר שכפרת העדות אין ביטוי כזה בשום מקום אלא הכוונה שכן הי׳ במציאות. ושם על הגליון כתוב: ד״א מאי עדות אלא זה נר מערבי שהיו נותנין בו שמן במדתו של חברותיה ובו היה מתחיל ובו היה מסיים. ומקורו משבת כב: הובא בתו״ש תצוה פכ״ז אות קח ושם נדרש על הפסוק מחוץ לפרכת אשר על העדות.
14. ע״י מאן, דף רסז. בהערות המו״ל שאינו מבין המכוון במלת פקדתי כאן. ונראה שכאן דורש גם פקידה מלשון זכירה וכוונתו לפסוק פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים (שמות ג, טז) וכן בקרא ש״א וירמי׳ לא מדבר ממנין, רק מזכירה. וראה תו״ש תשא פל״ב אות רסג.
15. במדרש הגדול כאן: אשר פקד על פי משה, מלמד שנתמנה משה גזבר עליו. וראה בתרגומים כאן, מובאים לעיל אות יב.
16. ראה לעיל אות טו בבאור.
17. ראה רש״י כאן. ובפי׳ הר״א בהרמב״ם: עבודת הלוים כלומר שהלוים קבלו על עצמם לגבות מישראל ובדקו מה שגבו והשלימו את סכומו ביד איתמר בן אהרן הכהן, לפי שהוא היה הממונה שלהם בזה והשר שלהם במקום השליח ע״ה. וכעי״ז ברלב״ג: שזה המנין פוקד על פי משה והיתה מלאכת המנין הזה עבודת הלוים ביד איתמר, ר״ל שאיתמר היה ממונה על זה, והיה ממנה על הלוים מי שהיה בוחר לפקד על מה שנכנס במלאכה הזאת מזהב וכסף ונחשת, ואין ספק שהם ידעו מה שהביאו העם על צד הנדבה והיו כותבים זה בכל יום ומפני זה ידעו עושי המלאכה כמה היה מה שהביאו וכו׳. – מהן משוררים, יש להעיר מ״ש באע״ז בפיה״ק: והגאון אמר כי זה רמז לשירי דוד, והאע״ז סיים א״כ מה טעם איתמר ע״כ, והאע״ז שמות יב, א. כתב: עתה (החדש הזה וגו׳) הזכיר תחלת המצות שהיו ע״י משה ואהרן כי הם לבדם היו נביאי התורה, כי אחריהם לא נתחדשה מצוה, כו׳, ואל יעלה על לבך דבר השיר שהיה בבית השם ע״י דוד, כי כמו תקון היה ומוסד שיסד דוד ושלמה, וככה כתוב (ד״ה א. ט. כב) באמונתם ולא בנבואתם, והגאון אמר כי קבלה היתה בידם מפי משה כי מלך יקום ויחדש כלי שיר כו׳.
18. שמו״ר נא ו. – ברמב״ן כאן: ועל דעת רבים אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר, ואין כלי הקדש הארון כו׳ בכלל המשכן כי הם ביד אלעזר, ואין כן דעתי כי למה יזכיר פקודת איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר שהיא הנכבדת. אבל אלה פקודי ירמוז אל אשר יזכיר בפרשה למטה, יאמר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שעשה בו האדנים כו׳ הכל נתן משה במספר במשקל ביד איתמר כו׳ ע״כ. וראה בתרגום יונתן: ״ברם״ פולחן כו׳.
19. ראה רש״י ואע״ז כאן, ולעיל אות כח. ולהלן אות לב. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז: ולפי שרוב המלאכה מן בני גרשון ובני מררי שאיתמר ממונה עליהם אמר ביד איתמר.
20. ראה לעיל אות טו בבאור וצרף לכאן.
21. ראה אות כט בבאור בפי׳ הרמב״ן. ובמדרש הגדול מסיים: אמר ר׳ שמעון בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא יוצא ידי המקום וכו׳, ראה לעיל אות יד.
אִלֵּין מִנְיָנֵי מַשְׁכְּנָא מַשְׁכְּנָא דְּסָהֲדוּתָא דְּאִתְמְנִיאוּ עַל מֵימְרָא דְּמֹשֶׁה פּוּלְחַן לֵיוָאֵי בִּידָא דְּאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא.
These are the accounts of the Mishkan, the Mishkan of Testimony, that were drawn up by Moshe’s order; for the work of the Levites under the direction of Isamar, son of Aharon the priest.
פרשת פקודי

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן
אִלֵּין מִנְיָנֵי מַשְׁכְּנָא מַשְׁכְּנָא דְסָהֲדוּתָא דְּאִתְמְנִיוּ (ח״נ: דְּאִתְמְנִי) עַל מֵימְרָא דְמֹשֶׁה פּוּלְחַן לֵיוָאֵי בִּידָא דְּאִיתָמָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא
אֲשֶׁר פֻּקַּד – אשר נמנו
לפי התחביר שייכת המלה פֻּקַּד למשכן ואולם לפי העניין לא המשכן פֻּקַּד כי אם הסכומים שנתרמו לעשייתו. על כן תרגם ״אשר פֻּקַּד״ – ״דְּאִתְמְנִיוּ״ מוסב על הסכומים. וכן כתב רש״י: ״בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן״. ובמקצת נוסחים גרסו ״דְּאִתְמְנִי״ ביחיד והשחיתו כוונת התרגום.
אליין סכומי משכנה משכנה דסהדותא דאסתכם על גזרת פמיה דמשה פלח⁠{נ}⁠יון דלוויא על ידוי דאתמר בר אהרןב כהנאג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״משכנה דסהדותא דאסתכם על גזרת פמיה דמשה פלח⁠{נ}⁠יון דלווי״) גם נוסח חילופי: ״משכן סהדותה די אתפקד על מימר פומה דמשה פלחן ליוואי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בר אהרן״) גם נוסח חילופי: ״ברה דא׳⁠ ⁠⁠״.
ג. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״רבה״.
איליין מנייני מתקלוון וסכומין דמשכנא דסהדותא דאתמנייו על פם מימרא דמשה ברם פולחן לואי הות בידא דאיתמר בר אהרן כהנא.
These are the sums, weights, and numbers of the Tabernacle of the Testimony, which were counted by the word of the mouth of Mosheh. But the service of the Levites was by the hand of Ithamar bar Aharon the priest.
אלה מניני משקלם וסכומם של משכן העדות אשר נמנו על פי מאמרו של משה אבל עבודת הלויים היתה ביד איתמר בן אהרן הכהן.

פרשה נא

סדר פקודי

[א] וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא בַּר אַבָּא: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת (משלי כ״ח:כ׳), אַתָּה מוֹצֵא כָּל מִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא בְּרָכוֹת עַל יָדָיו, מִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן: וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה (משלי כ״ח:כ׳), אִישׁ אֱמוּנוֹת, זֶה משֶׁה, שֶׁהוּא נֶאֱמָנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳), הֱוֵי: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה גִזְבָּר עֲלֵיהֶם הָיוּ מִתְבָּרְכִים, לְפִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן. וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, זֶה קֹרַח, שֶׁהָיָה לֵוִי וּבִקֵּשׁ לִטֹּל כְּהֻנָּה גְדוֹלָה, וּמָה הָיָה סוֹפוֹ: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ (במדבר ט״ז:ל״ב).
דָּבָר אַחֵר: אִישׁ אֱמוּנוֹת, זֶה משֶׁה, שֶׁנַּעֲשָׂה גִזְבָּר עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ (משנה שקלים ה׳:ב׳): אֵין מְמַנִּין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר בְּמָמוֹן פָּחוֹת מִשְׁנַיִם, וַהֲרֵי אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהָיָה משֶׁה גִזְבָּר לְעַצְמוֹ, וְכָאן אַתָּה אוֹמֵר אֵין מְמַנִּין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה משֶׁה גִזְבָּר לְעַצְמוֹ הוּא קוֹרֵא לַאֲחֵרִים וּמְחַשֵּׁב עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה, עַל יְדֵי משֶׁה בְּיַד אִיתָמָר.
[ב] עָלָיו נֶאֱמַר: וְלֹא יְחַשְׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף (מלכים ב י״ב:ט״ז), וְלֹא יְחַשְׁבוּ, זֶה דוֹרוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בֶּאֱמוּנָה. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ (משנה שקלים ג׳:ב׳): מִי שֶׁהָיָה נִכְנַס לִתְרֹם אֶת הַלִּשְׁכָּה לֹא הָיָה נִכְנַס לֹא בְּפַרְגָּד חָפוּת וְלֹא בְּאַנְפִּלְיָא, שֶׁאִם יַעֲשִׁיר יֹאמְרוּ מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר, שֶׁאָדָם צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָצֵאת יְדֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר ל״ב:כ״ב). וּמשֶׁה הָיָה גִזְבָּר לְעַצְמוֹ עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּשְׁכָּן, מִיָּד: וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ וגו׳ (שמות ל״ה:כ״א), לְכַמָּה יָמִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ וְהוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות ל״ו:ז׳). נִכְנַס משֶׁה אֵצֶל בְּצַלְאֵל רָאָה שֶׁהוֹתִיר מִן הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָם עָשִׂינוּ אֶת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהוֹתַרְנוּ, מַה נַּעֲשֶׂה בַּנּוֹתָר, אָמַר לוֹ לֵךְ וַעֲשֵׂה בָהֶם מִשְׁכָּן לָעֵדוּת, הָלַךְ משֶׁה וְעָשָׂה בָהֶן, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן אָמַר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ יָצָא לַמִּשְׁכָּן וּבַיָּתֵר עָשִׂיתִי מִשְׁכָּן לָעֵדוּת, הֱוֵי: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.
[ג] מַהוּ מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָא שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְעָמִים עַל יְדֵיהֶם, זֶהוּ שֶׁאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה אוֹמְרִים: חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא שָׁמַרְנוּ אֶת הַמִּצְוֹת וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים. מַהוּ חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ (נחמיה א׳:ז׳), הֱוֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְעָמִים, וְאֵין חֲבֹל אֶלָּא מַשְׁכּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב (דברים כ״ד:ו׳). לְכָךְ כְּתִיב: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, שְׁנֵי פְעָמִים.
[ד] מַהוּ הָעֵדֻת, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עֵדוּת הוּא לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ סְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: עֵדוּת הוּא לְכָל הָעוֹלָם שֶׁנִּתְמַנֶּה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁנָּטַל אִשָּׁה וְחִבְּבָהּ יוֹתֵר מִדַּאי, כָּעַס עָלֶיהָ וְהִנִּיחָהּ, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ אֵינוֹ חוֹזֵר עָלַיִךְ עוֹד. לְיָמִים שָׁלַח לָהּ וְאָמַר כַּבְּדִי אֶת פָּלָטִין שֶׁלִּי וְהַצִּיעִי אֶת הַמִּטּוֹת שֶׁבְּיוֹם פְּלוֹנִי אָבֹא אֶצְלֵךְ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם פְּלוֹנִי בָּא הַמֶּלֶךְ אֶצְלָהּ וְנִתְרַצֶּה לָהּ וְנִכְנַס אֶצְלָהּ לַפָּלָטִין וְאָכַל וְשָׁתָה עִמָּהּ וְלֹא הָיוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ מַאֲמִינוֹת, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהָיוּ מְרִיחוֹת רֵיחַ בְּשָׂמִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָדְעוּ שֶׁנִּתְרַצֶּה לָהּ הַמֶּלֶךְ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל וֶהֱבִיאָם לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וּקְרָאָן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים (שמות י״ט:ו׳), אַחַר אַרְבָּעִים יוֹם חָטְאוּ, אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֵינוֹ מִתְרַצֶּה לָהֶם עוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר (איכה ד׳:ט״ו), כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ משֶׁה לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם מִיָּד סָלַח לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳). אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם הֲרֵינִי מְפֻיָּס שֶׁמָּחַלְתָּ לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא הוֹדִיעַ לְעֵינֵי כָל הָאֻמּוֹת שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ עֲלֵיהֶם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ הֲרֵינִי מַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בְּתוֹכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כ״ה:ח׳), וּמַכִּירִין שֶׁמָּחַלְתִּי לָהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, שֶׁעֵדוּת הִיא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
[ה] דָּבָר אַחֵר: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס אַנְדְּרִיָּנוּס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים הָיָה מִתְגָּאֶה שָׁם וּמְחָרֵף לֵאלֹהִים, אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר דָּוִד רִבּוֹן הָעוֹלָם כָּךְ תַּעֲלֶה לְפָנֶיךָ, שֶׁאִלּוּ הָיוּ יְכוֹלִין לִקְצֹץ אֲרָזִים לַעֲשׂוֹת סֻלָּמוֹת עוֹלִים הָיוּ לְמַעְלָן, מִנַּיִן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת (תהלים ע״ד:ה׳), אֶלָּא שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים, וּמַנִּיחִים אוֹתְךָ וּבָאִים עָלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: חָשְׁבוּ מְזִמָּה בַּל יוּכָלוּ (תהלים כ״א:י״ב), וּבָאִים עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ וגו׳ (תהלים ע״ט:א׳), וְעַל מָה כָּל אֵלּוּ עַל יְדֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יָדֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְמָה הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים דּוֹמִין, לְאָדָם שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא לַמֶּלֶךְ וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לִשְׁלֹט בּוֹ וְלֹא הָיָה יָכוֹל, מֶה עָשָׂה הָלַךְ אֵצֶל אַנְדְּרִיאַנְטוֹס וּבִקֵּשׁ לְהַפִּילוֹ, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁיַּהַרְגֶּנּוּ, מֶה עָשָׂה נָטַל אֶת הַצִּפֹּרֶן שֶׁל נְחשֶׁת וְהָיָה חוֹפֵר הַכֹּתֶל שֶׁתַּחְתָּיו, אָמַר מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מַפִּיל אֶת הַבָּסִיס אַנְדְּרִיאַנְטוֹס נוֹפֵל. כָּךְ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בָּאִים לְהִתְגָּרוֹת בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינָן יְכוֹלִין, וְהֵם בָּאִין וּמִתְגָּרִין עִם יִשְׂרָאֵל. וְכֵן דָּוִד אָמַר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה׳ וְעַל מְשִׁיחוֹ (תהלים ב׳:ב׳), וְאֵינָן יְכוֹלִין, וּמָה הֵם עוֹשִׂין מִתְגָּרִים בְּיִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ (תהלים ב׳:ג׳), נַעֲקֹר אוֹתָם מִן הָעוֹלָם, אֵימָתַי בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָהֶם מַה לְּמַשְׁכֵּן, אֲבָל הַמִּשְׁכָּן נִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם, הֱוֵי: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, אַל תְּהִי קוֹרֵא כֵן אֶלָּא הַמַּשְׁכּוֹן.
[ו] מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה – כָּל מַה שֶּׁהָיוּ עוֹשִׂין, עוֹשִׂין עַל פִּי משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה. וְכָל מַה שֶּׁהָיָה משֶׁה עוֹשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲבֹדַת הַלְוִיִם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, לֹא עָשָׂה אֶלָּא מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ וַאֲנִי עוֹשֶׂה לִפְנֵיכֶם חֶשְׁבּוֹן. אָמַר לָהֶם משֶׁה: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, כָּךְ וְכָךְ יָצָא עַל הַמִּשְׁכָּן, עַד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב שָׁכַח בְּאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל מַה שֶּׁעָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים, הִתְחִיל יוֹשֵׁב וּמַתְמִיהַּ, אָמַר עַכְשָׁו יִשְׂרָאֵל מוֹצְאִין יְדֵיהֶם לֵאמֹר משֶׁה נְטָלָן. מֶה עָשָׂה הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינָיו וְרָאָה אוֹתָם עֲשׂוּיִם וָוִים לָעַמּוּדִים, אוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, מִי גָרַם לוֹ עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וּפִיְּסָן, הֱוֵי: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. וְלָמָה עָשָׂה עִמָּהֶם חֶשְׁבּוֹן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳), וְלָמָּה אָמַר לָהֶם משֶׁה בּוֹאוּ וְנַעֲסֹק בַּמִּשְׁכָּן וּנְחַשֵּׁב לִפְנֵיכֶם, אֶלָּא שֶׁשָּׁמַע משֶׁה לֵיצָנֵי יִשְׂרָאֵל מְדַבְּרִים מֵאַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם משֶׁה (שמות ל״ג:ט׳), וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה (שמות ל״ג:ח׳), וּמַה הָיוּ אוֹמְרִים, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ שֶׁל זֶה, וּמַה הִיא רוֹאָה בוֹ, כָּל יָמָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר עִמּוֹ, כָּל יָמָיו הוּא מֻשְׁלָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶהוּ: וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה. רַבִּי חָמָא אָמַר הָיוּ אוֹמְרִים חָמֵי קְדַל דִּבְרֵיהּ דְּעַמְרָם, וַחֲבֵרוֹ אוֹמֵר לוֹ אָדָם שֶׁשָּׁלַט עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיְהֵא עָשִׁיר. כְּשֶׁשָּׁמַע משֶׁה כָּךְ אָמַר לָהֶם משֶׁה, חַיֵּיכֶם, נִגְמַר הַמִּשְׁכָּן אֶתֵּן לָכֶם חֶשְׁבּוֹן. אָמַר לָהֶם בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן, הֱוֵי: וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן.
[ז] מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – מָה הָעֵדֻת, זוֹ תּוֹרָה שֶׁהֵם יְגֵעִים בָּהּ. אָמַר הָאֱלֹהִים בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וּבִזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת אֲנִי מַצִּיל אֶתְכֶם מִגֵּיהִנֹּם, וְכֵן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה וְהַגֵּיהִנֹּם וְהַקָּרְבָּנוֹת וְגָלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה (בראשית ט״ו:י״ז), זוֹ תּוֹרָה וְגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ׳:י״ד). וְהַקָּרְבָּנוֹת מִנַּיִן, דִּכְתִיב: עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל (בראשית ט״ו:ט׳). וְגָלֻיּוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר אֵימָה (בראשית ט״ו:י״ב), זוֹ בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא (חבקוק א׳:ז׳). חֲשֵׁכָה (בראשית ט״ו:י״ב), זוֹ מָדַי, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹתֶיהָ. גְּדוֹלָה (בראשית ט״ו:י״ב), זוֹ יָוָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּצְפִיר הָעִזִּים הִגְדִּיל עַד מְאֹד וּכְעָצְמוֹ נִשְׁבְּרָה הַקֶּרֶן הַגְּדֹלָה וַתַּעֲלֶנָה חָזוּת אַרְבַּע תַּחְתֶּיהָ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם (דניאל ח׳:ח׳). נוֹפֶלֶת עָלָיו (בראשית ט״ו:י״ב), זוֹ אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִקּוֹל נָפְלָם רָעֲשָׁה הָאָרֶץ (ירמיהו מ״ט:כ״א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל יָמִים שֶׁיִּהְיוּ בָנֶיךָ עֲסוּקִים בַּתּוֹרָה וּבַקַּרְבָּנוֹת הֵם נִצּוֹלִים מֵהֶן, אֶלָּא עֲתִידִין בָּנֶיךָ לְבַטֵּל הַקָּרְבָּנוֹת בַּמֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיִּשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנֶיךָ בַּגֵּיהִנֹּם אוֹ בַּגָּלֻיּוֹת, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא אַבְרָהָם בֵּרַר לוֹ הַגָּלֻיּוֹת, וּמִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא כִי צוּרָם מְכָרָם (דברים ל״ב:ל׳), זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם (ישעיהו נ״א:א׳). וַה׳ הִסְגִּירָם, שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחֲרָיו.
אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב אַחָא וְזָקֵן אַחֵר בְּשֵׁם רַבִּי, עָמַד לוֹ אַבְרָהָם תָּמֵהַּ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּבְרֹר לוֹ, עַד שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּבְרֹר אֶת הַגָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ (תהלים ס״ו:י״ב), שִׁעְבַּדְתָּנוּ בַּגָּלֻיּוֹת. בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם (תהלים ס״ו:י״ב), זוֹ גֵּיהִנֹּם, חֶצְיוֹ אֵשׁ וְחֶצְיוֹ בָּרָד. וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה, הֱוֵי: וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, מַהוּ הָעֵדֻת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַקָּרְבָּנוֹת תְּהֵא עֵדוּת לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹרְדִין לַגֵּיהִנֹּם.
[ח] דָּבָר אַחֵר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – מַהוּ אֵלֶּה, בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ רְאוּיִם שֶׁיִּשְׁלֹט מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות ל״ב:ט״ז) מַהוּ חָרוּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֵרוּת מִן גָּלֻיּוֹת, וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן חָמָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם יָבוֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְיֹאמַר לִי לָמָּה נִבְרֵאתִי, אֲנִי אוֹמֵר לוֹ סְטַטְיוֹנָר בְּרָאתִיךָ עַל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא עַל בָּנַי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּ הַתּוֹרָה הִלְבִּישָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִזִּיו הֲדָרוֹ. וּמֶה הָיָה הַלְּבוּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר עֲטָרוֹת הִלְבִּישָׁן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר כְּלִי זַיִן נָתַן לָהֶם וְהַשֵּׁם הַגָּדוֹל חָקוּק עָלָיו. וְכָל יָמִים שֶׁהָיָה בְּיָדָם לֹא הָיָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם, מִנַּיִן אַתָּה לָמֵד, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב שָׁם: וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ (שמות ל״ג:ה׳). וְרַבִּי סִיסָא אָמַר פּוֹרְפִּירָא הִלְבִּישָׁן, וְרַבִּי הוּנָא אוֹמֵר זוֹנִיאוֹת הִלְבִּישָׁן, וּכְשֶׁחָטְאוּ הֶעֱבִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם כָּל אוֹתוֹ הַטּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב (שמות ל״ג:ו׳). בִּשְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרָא הָהָר הַזֶּה, הַר הָאֱלֹהִים, הַר חוֹרֵב, הַר סִינַי. הַר הָאֱלֹהִים לָמָּה, שֶׁשָּׁם הוֹדִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱלָהוּתוֹ. סִינַי לָמָּה, שֶׁשָּׂנָא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאָהַב אֶת הַתַּחְתּוֹנִים. חוֹרֵב לָמָּה, שֶׁבּוֹ נִתְּנָה הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת חֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמ״ט:ו׳). וְהָיָה משֶׁה בְּסִינַי מְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, הָלְכוּ אֵצֶל אַהֲרֹן וְאָמְרוּ לוֹ: עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות ל״ב:א׳). אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן אֶתְמוֹל אֲמַרְתֶּם: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה (שמות כ״ד:ז׳), וְעַתָּה אַתֶּם אוֹמְרִים: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים. רָאָה שֶׁהָרְגוּ לְחוּר וְנִתְיָרֵא, אָמַר לָהֶם: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב (שמות ל״ב:ב׳), מִיָּד: וַיִּתְפָּרְקוּ, וְהָיוּ כָּל הָעָם נוֹתְנִין לוֹ עַד שֶׁאָמַר לָהֶם דַּיֵּכֶם. וְכֵן משֶׁה הוֹכִיחָן: וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב (דברים א׳:א׳), מָשָׁל לְבָחוּר שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה רָאָה אוֹתָם גּוֹבִין צְדָקָה וְאָמְרוּ לוֹ תֵּן, וְהָיָה נוֹתֵן, עַד שֶׁאָמְרוּ לוֹ דַּיֶּךָֹּ, הָלַךְ מְעַט וְרָאָה אוֹתָם גּוֹבִין לְתֵיַטְרוֹן, אָמְרוּ לוֹ תֵּן, וְהָיָה נוֹתֵן עַד שֶׁאָמְרוּ לוֹ דַּיֶּךָֹּ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נָתְנוּ זָהָב לָעֵגֶל עַד שֶׁאָמַר לָהֶם דַּי, וְנָדְבוּ זָהָב לַמִּשְׁכָּן עַד שֶׁאָמַר לָהֶם דַּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר (שמות ל״ו:ז׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹא זְהַב הַמִּשְׁכָּן וִיכַפֵּר עַל זְהַב הָעֵגֶל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל הִכְעַסְתֶּם אוֹתִי בְּאֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, עַכְשָׁיו שֶׁעֲשִׂיתֶם הַמִּשְׁכָּן בְּאֵלֶּה אֲנִי מִתְרַצֶּה לָכֶם, הֱוֵי: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּאֵלֶּה נִתְרַצֵּיתִי לָכֶם, וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים (ישעיהו מ״ט:י״ב). וְאוֹמֵר: מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם (ישעיהו ס׳:ח׳).
[פרשת פקודי]
[א] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ (ירמיהו י״ז:י״ב), שָׁם מְכֻוָּן מִקְדָּשֵׁנוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ י״י מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות ט״ו:י״ז). וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם מְכֻוֶּנֶת לְמַעְלָה כְּמוֹ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. מֵרֹב אַהֲבָתָהּ שֶׁל מַטָּה, עָשָׂה אַחֶרֶת לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךָ, חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד (ישעיהו מ״ט:ט״ו). וְעַל מֶה חָרְבָה. אֶלָּא כִּי מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (ישעיהו מ״ט:ט״ז), עַל זֶה חָרְבָה. וְכֵן אָמַר דָּוִד, יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו (תהלים קכ״ב:ג׳). כְּלוֹמַר, כְּעִיר שֶׁבָּנָה יָהּ. וְתִרְגֵּם יְרוּשַׁלְמִי, דְּמִתְבַּנְיָא בִרְקִיעָא כְּקַרְתָּא דְּאִתְחַבְּרַת כַּחֲדָא בְּאַרְעָא. וְנִשְׁבַּע שֶׁשְּׁכִינָתוֹ לֹא יִכָּנֵס בְּשֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁיִּבָּנֶה שֶׁל מַטָּה. כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִנַּיִן, שֶׁכֵן כְּתִיב: בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר (הושע י״א:ט׳). וְאוֹמֵר: וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם י״י כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם (ישעיהו נ״ב:ה׳). רְצוֹנוֹ לוֹמַר, וְעַתָּה מַה לִי פֹה נְאֻם י״י, מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ פֹּה בִּירוּשָׁלַיִם אַחַר שֶׁלֻּקַּח עַמִּי מִמֶּנָּה. בְּחִנָּם שֶׁאָבוֹא בָהּ, לֹא אָבוֹא. יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.
[ב] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: י״י אָהַבְתִי מְעוֹן בֵּיתֶךָ (תהלים כ״ו:ח׳), זֶה הַהֵיכָל שֶׁהוּא מְכֻוָּן בִּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁהַהֵיכָל שֶׁלְּמַטָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הֵיכָל שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ י״י מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות ט״ו:י״ז). אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי אַסִּי, לָמָּה הוּא אוֹמֵר, י״י אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ (תהלים כ״ו:ח׳), בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד בְּרִיאַת עוֹלָם. כֵּיצַד, בָּרִאשׁוֹן כְּתִיב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וּכְתִיב: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה (תהלים ק״ד:ב׳). וּבַמִּשְׁכָּן מַה כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים (שמות כ״ו:ז׳). בַּשֵּׁנִי, יִהְי רָקִיעַ, וְאוֹמֵר בָּהֶן הַבְדָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם (שמות כ״ו:ל״ג). בַּשְּׁלִישִׁי כְּתִיב מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: יִקָּווּ הַמַּיִם. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת וְגוֹ׳ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם (שמות ל׳:י״ח). בָּרְבִיעִי בָּרָא מְאוֹרוֹת, דִּכְתִיב: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב (שמות כ״ה:ל״א). בַּחֲמִישִׁי בָּרָא עוֹפוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף. וּבַמִּשְׁכָּן, כְּנֶגְדָּן לַעֲשׂוֹת קָּרְבָּנוֹת, כְּבָשִׂים וְעוֹפוֹת. וּבַמִּשְׁכָּן, וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׁי כְנָפַיִם לְמַעְלָה (שמות ל״ה:כ׳). בַּשִּׁשִּׁי נִבְרָא אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ (בראשית א׳:כ״ז), בִּכְבוֹד יוֹצְרוֹ. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב אָדָם, שֶׁהוּא כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁנִּמְשַׁח לַעֲבֹד וּלְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי י״י. בַּשְּׁבִיעִי, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וַתֵּכֶל כָּל עֲבוֹדַת בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּתִיב וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה. בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּתִיב: וַיְכַל אֱלֹהִים. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת (במדבר ז׳:א׳). בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּתִיב: וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ. וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב: וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ (במדבר ז׳:א׳). וְלָמָּה הַמִּשְׁכָּן שָׁקוּל כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אֶלָּא מַה שָּׁמַיִם וָאָרֶץ הֵם עֵדִים עַל יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ל׳:י״ט), אַף מִשְׁכָּן עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. לְכָךְ נֶאֱמַר: י״י אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְגוֹ׳. וְלָמָּה מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לְהִתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְּעָמִים, חָרְבַּן רִאשׁוֹן וְחָרְבַּן שֵׁנִי. וּלְפִיכָךְ אָמַר, מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים. דָּבָר אַחֵר, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת עֵדוּת לְכָל הָאֻמּוֹת שֶׁנִתְרַצָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. כֵּיצַד, כְּשֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, עָמַד מֹשֶׁה וְלִמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּגוֹרְיָא, עַד שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמִי מוֹדִיעַ לָאֻמּוֹת שֶׁנִּתְרַצִּיתָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳). לְכָךְ כְּתִיב מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, שֶׁהַמִּשְׁכָּן מֵעִד שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל.
דָּבָר אַחֵר: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – שֶׁהֵעִיד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם יִהְיוּ כּוֹפְרִין בּוֹ וְלֹא יִשְׁמְרוּ מִצְוֹתָיו וְחֻקּוֹתָיו, שֶׁיִּתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְעָמִים, כְּמוֹ שֶׁפִּרַשְׁנוּ לְעֵיל, שֶׁהִשְׁוָה עֲשִׂיַּת הַמִשְׁכָּן לִבְרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּכְמוֹ מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, כָּךְ אָמָר, הָעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם. וְכֵן עָשָׂה הַהַתְרָאָה הַנָּבִיא בַּשָּׁמַיִם כְּשֶׁכָּפְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָמַר, שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי י״י דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמַתִּי וְגוֹ׳ (ישעיהו א׳:ב׳). כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהַעִידוֹתִי בִפְנֵיכֶם וְאַתֶּם עֵדִים עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִכְפְּרוּ בִי, שִׁמְעוּ כִּי אֲנִי גִדַּלְתִּים וְרוֹמַמְתִּים וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. כֵּיצַד חוֹקְרִין אֶת הָעֵדִים. כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב (דברים י״ג:ט״ו). הָעֵת שֶׁחוֹקְרִין הָעֵדִים עַל הָעֲבֵרָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, יוֹצְאִין הַסַּנְהֶדְרִין וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמָּם לִרְחוֹב הָעִיר, וּמוֹצִיאִין לְשָׁם לְאִישׁ שֶׁהוּא מְחֻיָּב סְקִילָה אוֹ אַחַת מֵאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, וְיוֹצְאִין שְׁנַיִם מֵהֶם אוֹ שְׁלֹשָׁה הַגְּדוֹלִים מֵהֶם וְדוֹרְשִׁין לָעֵדִים. וּכְשֶׁשָּׁבִין מִלַּחֲקוֹר, אוֹמֵר לָהֶם, סָבְרֵי מָרָנָן. וְהֵם אוֹמְרִים: אִם לְחַיִּים לְחַיִּים, וְאִם לְמִיתָה לְמִיתָה. אִם הוּא מְחֻיָּב סְקִילָה, מְבִיאִין לוֹ יַיִן טוֹב וְחָזָק וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ, כְדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַעֵר מִן הַסְּקִילָה. וּבָאִין הָעֵדִים וְעוֹקְדִין לוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו וְשָׂמִין אוֹתוֹ בְּבֵית הַסְּקִילָה, וְלוֹקְחִין הָעֵדִים אֶבֶן אַחַת גְּדוֹלָה שֶׁיָּמוּת בָּהּ וְשָׂמִין אוֹתוֹ בְּבֵית הַסְּקִילָה, וְלוֹקְחִין הָעֵדִים אֶבֶן אַחַת גְּדוֹלָה שֶׁיָּמוּת בָּהּ וְשָׂמִין אוֹתָהּ עַל לִבּוֹ. כֵּיצַד שָׂמִין אוֹתָהּ עַל לִבּוֹ. שָׂמִין אוֹתָהּ בַּעֲלִיָּה אַחַת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָשִׂים הָאֶחָד חֶלְקוֹ קוֹדֶם חֲבֵרוֹ, אֶלָּא שֶׁיָּשִׂמוּ אוֹתָהּ בְּיַחַד עַל לִבּוֹ, כְּדֵי לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה (דברים י״ז:ז׳). וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה וְאֵילַךְ, כָּל יִשְׂרָאֵל פְּטוּרִין לִרְגּוֹם אוֹתָם בָּאֲבָנִים. וְכֵן עוֹשִׂים לְכָל מִיתָה וּמִיתָה שֶׁהוּא חַיָּב לָמוּת מִיתַת בֵּית דִּין. וְכֵן שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ כּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ אוֹ שֶׁל הַבְדָּלָה וְהוּא יָרֵא מִסַּם הַמָּוֶת שֶׁלֹּא יִהְיֶה בַכּוֹס, וְהוּא אוֹמֵר סָבְרֵי מָרָנָן, וְאוֹמֵר הַקָּהָל לְחַיִּים, כְּלוֹמַר כִּי לְחַיִּים יְהֵא הַכּוֹס. רַבִּי לֵוִי אָמַר, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר (תהלים ס״ג:י״ב), יִסָּכֵר פִּיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה חוֹזֶרֶת אֵלֵינוּ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי, אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה (תהלים ג׳:ג׳), אֵלּוּ עַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל בָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁרָה אֶצְלָם, מִשֶּׁכָּעַס עֲלֵיהֶם הָיו אוֹמְרִים אֵינוֹ חוֹזֵר אֲלֵיהֶם. מֶה עָשָּׂה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳), וְיֵדְעוּ כָּל בֵּאי עוֹלָם שֶׁמָּחַלְתִּי לְיִשְׂרָאֵל. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים.
[ג] וְאַף בְּצַלְאֵל שֶׁבָּנָה אוֹתוֹ, נִשְׁתַּבַּח לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִפְנֵי הַמַּלְאָכִים, נִשְׁתַּבַּח בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם (שמות ל״א:ב׳). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, רְאוּ קָרָא י״י (שמות ל״ה:ל׳). רְאֵה אָמַר בָּעֶלְיוֹנִים, וּרְאוּ אָמַר בַּתַּחְתּוֹנִים. וּלְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב, וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג׳:ד׳). אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת (משלי כ״ח:כ׳), זֶה מֹשֶׁה שֶׁנִּתְמַנָּה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן. וְשָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם אֶלָּא לְמֹשֶׁה שֶׁהָיָה נֶאֱמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳). דָּבָר אַחֵר, כְּתִיב: י״י בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וְגוֹ׳ (משלי ג׳:י״ט) וְאוֹמֵר: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה (שמות ל״א:ג׳). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַמִּשְׁכָּן שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם, וּכְנֶגֶד יְצִירַת הָאָדָם שֶׁהוּא עוֹלָם קָטָן. כֵּיצַד, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, כִּילוּד אִשָּׁה בְּרָאוֹ. מַה יְּלוּד אִשָּׁה מַתְחִיל מִטַּבּוּרָם וּמוֹתֵחַ לְכָאן וּלְכָאן לְאַרְבָּעָה צְדָדִין, כָּךְ הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת עוֹלָמוֹ מֵאֶבֶן שְׁתִיָהּ תְּחִלָהּ, וּמִמֶּנָּה הֻשְׁתַּת הָעוֹלָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ אֶבֶן שְׁתִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁמִּמֶּנָּה הִתְחִיל הָקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת עוֹלָמוֹ. וּבָרָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ י״י (שמות ט״ו:י״ז). אַל תִּקְרָא מָכוֹן אֶלָּא מְכֻוָּן. לְשִׁבְּתְּךָ, כְּנֶגֶד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל. וִיצִירַת הַוָּלָד כִּיצִירַת הָעוֹלָם, כְּנֶגֶד יְצִירַת הַוָּלָד בִּמְעֵי אִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר (איוב ט׳:י׳). תֵּדַע לְךָ, שֶׁכָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁהָיוּ מִן אָדָם הָרִאשׁוֹן וְשֶׁיִּהְיוּ עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם, כֻּלָּן נִבְרְאוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. וְכֻלָּן בְּגַן עֵדֶן, וְכֻלָּן הָיוּ בְּמַתַּן תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֶּה עִמָּנוּ עֹמֶד הַיּוֹם, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (דברים כ״ט:י״ד). וּמַה שֶּׁאָמַר, עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר, אֵלּוּ גְדוֹלוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיצִירַת הַוָּלָד. בְּשָׁעָה שֶׁבָא אָדָם לְשַׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ, רוֹמֵז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנָּה עַל הַהֵרָיוֹן, וּשְׁמוֹ לָיְלָה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: דַּע שֶׁזּוּ הַלַּיְלָה נוֹצָר אָדָם מִזֶּרַע פְּלוֹנִי, דַּע לְךָ וְהִשָּׁמֵר בְּזוֹ הַטִּפָּה וְטֹל אוֹתָהּ בְּכַפְּךָ וּזְרֵה אוֹתָהּ בַּגֹּרֶן לִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה חֲלָקִים. וְהוּא עוֹשֶׂה לוֹ כֵן. מִיָּד נוֹטֵל בְּיָדוֹ וּמְבִיאָהּ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, וְאוֹמֵר לְפָנָיו, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, וְטִפָּה זוֹ מַה תְּהֵא נִגְזָר עָלֶיהָ. מִיָּד הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא גּוֹזֵר עַל הַטִּפָּה מַה יְּהֵא בְסוֹפָהּ, אִם זָכָר אִם נְקֵבָה, אִם חַלָּשׁ אוֹ גִבּוֹר, אִם עָנִי אִם עָשִׁיר, אִם קָצָר אוֹ אָרוֹךְ, אִם מְכֹעָר אוֹ נָאֶה, אִם עָבֶה אוֹ דַק, אִם בָּזוּי אוֹ גַס. וְכֵן גּוֹזֵר עַל כָּל קוֹרוֹתָיו. אֲבָל אִם צַדִּיק אִם רָשָׁע, לֹא, אֶלָא הַדָּבָר הַהוּא נוֹתְנוֹ בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (דברים ל׳:ט״ו). מִיָּד רוֹמֵז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל הָרוּחוֹת וְאוֹמֵר לוֹ: הָבֵא לִי רוּחַ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בְגַן עֵדֶן שֶׁשְּׁמוֹ פְּלוֹנִי וְתָאֳרוֹ כָּךְ וְכָךְ. לְפִי שֶׁכָל הָרוּחוֹת שֶׁעֲתִידִין לְהִבָּרְאוֹת, כֻּלָּן הֵן נִבְרָאוֹת מִיּוֹם שֶׁבָרָא הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הָעוֹלָם, הֵם מְזֻמָּנִין בִּבְנֵי אָדָם, דִּכְתִיב: מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ (קהלת ו׳:י׳). מִיָּד הוֹלֵךְ הַמַּלְאָךְ וּמֵבִיא אֶת הָרוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּכְשֶׁהָרוּחַ בָּאָה, מִיָּד כּוֹרַעַת וּמִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרוּחַ, הִכָנְסִי בְּטִפָּה זוֹ שֶׁבְּיַד פְּלוֹנִי. פָּתַח הָרוּחַ פִּיו וְאוֹמֵר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּי לִי הָעוֹלָם שֶׁהָיִיתִי דָר מִיּוֹם שֶׁבְּרָאתָנִי. לָמָּה רְצוֹנְךָ לְהַכְנִיסֵנִי בְּטִפָּה זוֹ סְרוּחָה, שֶׁאֲנִי קְדוֹשָׁה וּטְהוֹרָה, וַאֲנִי גְזוּרָה מִגִּזְרַת כְּבוֹדֶךָ. מִיָּד אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנְּשָׁמָה, עוֹלָם שֶׁאֲנִי מַכְנִיסֵךְ בּוֹ, יָפֶה יְהֵא לָךְ מִמַּה שֶּׁהָיִית דָּרָה בּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁיְּצַרְתִּיךְ לֹא יְצַרְתִּיךְ אֶלָּא לְטִפָּה זוֹ. מִיָּד מַכְנִיסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁם בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר הַמַּלְאָךְ וּמַכְנִיס הָרוּחַ לְתוֹךְ מְעֵי אִמּוֹ. וּמְזַמְּנִין לוֹ שְׁנֵי מַלְאָכִים וְשׁוֹמְרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִשָּׁם וְשֶׁלֹּא יִפֹּל. וּמַכְנִיסִין אוֹתוֹ שָׁם נֵר דָּלוּק עַל רֹאשׁוֹ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי, בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי וְגוֹ׳ (איוב כט ב׳:ג׳). וּמַבִּיט וְרוֹאֶה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. נוֹטְלוֹ הַמַּלְאָךְ מִשָּׁם וּמוֹלִיכוֹ לְגַן עֵדֶן וּמַרְאֶה לוֹ הַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִין בְּכָבוֹד וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם. וְאוֹמֵר הַמַּלְאָךְ לְאוֹתוֹ הָרוּחַ, תֵּדַע לְךָ מִי הֵם אֵלּוּ. אוֹמֵר לוֹ הָרוּחַ, לֹא אֲדוֹנִי. חוֹזֵר הַמַּלְאָךְ וְאוֹמֵר לוֹ: הַלָּלוּ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה, נוֹצְרוּ בַתְּחִלָּה כְּמוֹתְךָ בְּתוֹךְ מְעֵי אִמָּן וְיָצְאוּ לָעוֹלָם וְשָׁמְרוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, לְפִיכָךְ זָכוּ וְנִזְדַּמְּנוּ לְטוֹבָה זוֹ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה. דַּע לְךָ, שֶׁסּוֹפְךָ לָצֵאת לָעוֹלָם. וְאִם תִּזְכֶּה וְתִשְׁמֹר הַתּוֹרָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תִּזְכֶּה לְכָךְ וְלַיְּשִׁיבָה שֶׁל אֵלּוּ. וְאִם לָאו, דַּע וּרְאֵה שֶׁתִּזְכֶּה לְמָקוֹם אַחֵר. לָעֶרֶב, מוֹלִיכוֹ לְגֵיהִנָּם. וּמַרְאֶה לוֹ שָׁם אֶת הָרְשָׁעִים שֶׁמַּלְאֲכֵי חַבָּלָה מַכִּים אוֹתָן בְּמַקְלוֹת שֶׁל אֵשׁ, וְקוֹרְאִין וַי וַי וְאֵינָם מְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם. וְאוֹמֵר לוֹ עוֹד אוֹתוֹ מַלְאָךְ לְאוֹתוֹ הָרוּחַ, תֵּדַע מִי הֵן אֵלּוּ. וְאוֹמֵר: לֹא אֲדוֹנִי. וְאוֹמֵר לוֹ הַמַּלְאָךְ, אֵלּוּ הַנִּשְׂרָפִין, נוֹצְרוּ כְּמוֹתְךָ וְיָצְאוּ לָעוֹלָם וְלֹא שָׁמְרוּ הַתּוֹרָה וְחֻקּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְכָךְ בָּאוּ לְחֶרְפָּה זוֹ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה. וְאַתָּה דַע לְךָ, שֶׁסּוֹפְךָ לָצֵאת לָעוֹלָם, וֶהֱוֵי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע, וְתִזְכֶּה וְתִחְיֶה לָעוֹלָם הַבָּא. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא כֵן. שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי, וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דִּבָרַי לִבֶּךָ, שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵּה (משלי ד׳:ג׳-ד׳). כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי, קֹדֶם שֶׁיָּצָאתִי מִמְּעֵי אִמִּי, הָיִיתִי בְּנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי כֵן יִסְּרַנִּי כְּמוֹ הָאָב שֶׁמְּיַסֵּר אֶת בְּנוֹ. רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי, הָעֵת שֶׁהָיִיתִי רַךְ וְהָיִיתִי יָחִיד שֶׁלֹּא הָיָה שׁוּם אָדָם בַּחֲבוּרָתִי לִפְנֵי אִמִּי. וַיֹּרֵנִי הַמַלְאָךְ וַיֹּאמֶר לִי, יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר לְעֵיל. וּלְכָךְ עַל הַכֹּל מַזְהִירוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמְטַיֵּל אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ מִן הַבֹּקֶר וְעַד הָעֶרֶב, וּמַרְאֶה לוֹ מָקוֹם שֶׁהוּא עָתִיד לָמוּת בּוֹ וּמָקוֹם שֶׁהוּא עָתִיד לְהִקָּבֵר בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכוֹ וּמְטַיְּלוֹ עַל כָּל הָעוֹלָם וּמַרְאֶה לוֹ אֶת הַצַּדִּיקִים וְאֶת הָרְשָׁעִים, וּמַרְאֶה לוֹ הַכֹּל. וּבָעֶרֶב חוֹזְרוֹ לְתוֹךְ מְעֵי אִמּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ שָׁם בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם (איוב ל״ח:ח׳). וּכְתִיב: וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ (ישעיהו נ״א:ט״ז). עוֹמֵד וְאוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף וְגוֹ׳ (איוב ל״ח:י״א). וְהַוָּלָד הוּא מֻנָּח בִּמְעֵי אִמּוֹ תְּשַׁע חֳדָשִׁים ג׳ חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים הַוָּלָד הוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ בְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן, וְהַשְּׁלֹשָה חֳדָשִׁים הַשְּׁנִיִּים דָּר בְּמָדוֹר הָאֶמְצָעִי, וְהָאַחֲרוֹנִים דָּר בְּמָדוֹר הָעֶלְיוֹן. וּכְשֶׁמַּגִּיעָ זְמַנּוֹ לָצֵאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם, הוּא מִתְגּוֹלֵל וְיוֹרֵד בְּרֶגַע אֶחָד מִן הָעֶלְיוֹן לָאֶמְצָעִי וּמִן הָאֶמְצָעִי לָאַחֲרוֹן. וּמִכָּל מַה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה בָּרִאשׁוֹנָה, הוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, וְאֵינוֹ מוֹצִיא רֶעִי. לְפִיכָךְ נֶאֱמַר, עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר (איוב ט׳:י׳). לַסּוֹף מַגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם. מִיָּד בָּא אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ וְאוֹמֵר לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, הִגִּיעַ זְמַנְּךָ לָצֵאת לַאֲוִיר הָעוֹלָם. וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: לָמָּה אַתָּה רוֹצֶה לְהוֹצִיאֵנִי לַאֲוִיר הָעוֹלָם. אוֹמֵר לוֹ הַמַּלְאָךְ, בְּנִי תֵּדַע שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצַר וְעַכְשָׁו דַּע שֶׁעַל כָּרְחֲךָ נוֹלַדְתָּ וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת מִשָּׁם, עַד שֶׁמַּכֵּהוּ וּמְכַבֶּה לוֹ אֶת הַנֵּר שֶׁהוּא דָּלוּק עַל רֹאשׁוֹ וּמוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם בְּעַל כָּרְחוֹ. מִיָּד שׁוֹכֵחַ הַתִּינוֹק כָּל מַה שֶּׁרָאָה בִיצִיאָתוֹ וְכָל מַה שֶּׁהוּא יוֹדֵעַ. וְלָמָּה הַתִּינוֹק בּוֹכֶה בִיצִיאָתוֹ. עַל מַה שֶּׁאָבַד מְקוֹם הֲנָחָה וְהַרְוָחָה וְעַל הָעוֹלָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִתְחַלְּפִים עָלָיו שִׁבְעָה עוֹלָמוֹת. עוֹלָם רִאשׁוֹן, דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ, שֶׁהַכֹּל שׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמוֹ וּמִתְאַוִּין הַכֹּל לִרְאוֹתוֹ, וּמְחַבְּקִין וּמְנַשְּׁקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֶּן שָׁנָה. עוֹלָם שֵׁנִי, דּוֹמֶה לַחֲזִיר, שֶׁהוּא שׁוֹגֵשׁ בָּאֲשְׁפַּתּוֹת, כָּךְ הַוָּלָד שׁוֹגֵשׁ בְּצוֹאָה כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁנָתָיִם. עוֹלָם שְׁלִישִׁי, דּוֹמֶה לִגְדִי, שֶׁהוּא מְרַקֵּד לְכָאן וּלְכָאן בְּמִרְעֶה טוֹב לִפְנֵי אִמּוֹ, כָּךְ הַתִּינוֹק מִתְעַנֵּג לִפְנֵי אָבִיו וְאִמּוֹ וּמְרַקֵּד לְכָאן וּלְכָאן וּמְשַׂחֵק וְהַכֹּל שְׂמֵחִים בּוֹ. אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּא בֶּן חָמֵשׁ. עוֹלָם רְבִיעִי, דּוֹמֶה לְסוּס שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ בִּסְטַרְיוֹת. וְאֵימָתַי, כְּשֶׁהִגִּיעַ עַל פִּרְקוֹ, כְּשֶׁהוּא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. כְּשֵׁם שֶׁהַסּוּס רָץ וּמִשְׁתַּבֵּחַ, כָּךְ הַנַּעַר מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַחֲרוּתוֹ. עוֹלָם חֲמִישִׁי, דּוֹמֶה לַחֲמוֹר, שֶׁמַּנִּיחִין עָלָיו אֻכָּף. כָּךְ לִבְנֵי אָדָם מַנִּיחִין לוֹ אֻכָּפוֹ עָלָיו, נוֹתְנִין לוֹ אִשָּׁה וּמוֹלִיד בָּנִים וּבָנוֹת, וְחוֹזֵר וְהוֹלֵךְ לְכָאן וּלְכָאן וּמֵבִיא מָזוֹן וּמְפַרְנֵס לְבָנָיו וּמְכַלְכְּלָן, וְנוֹתְנִין עָלָיו מַשָּׂא וְהוּא מְעֻמָּס מִן בָּנִים וּבָנוֹת. וְאֵימָתַי, כְּשֶׁהוּא בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. עוֹלָם שִׁשִּׁי, דּוֹמֶה לְכֶלֶב, שֶׁהוּא חָצוּף לְכָאן וּלְכָאן וְנוֹטֵל מִזֶּה וְנוֹתֵן לָזֶה וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ. עוֹלָם שְׁבִיעִי דּוֹמֶה לְקוֹף, שֶׁנִּשְׁתַּנָּה דְמוּתוֹ מִכָּל הַבְּרִיּוֹת, שׁוֹאֵל עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כְּמוֹ נַעַר, וּמְשַׂחֵק כְּמוֹ תִינוֹק, וְיָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו בְּדַעַת אֲבָל לֹא בְּדָבָר אַחֵר. וַאֲפִלּוּ בָּנָיו וְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ מַלְעִיגִין עָלָיו וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ וְשׂוֹנְאִין אוֹתוֹ. וּכְשֶׁהוּא דוֹבֵר שׁוּם דָּבָר, אוֹמְרִים לוֹ: הַנִּיחוּ לוֹ, כִּי הוּא נַעַר וְזָקֵן. וְהוּא דוֹמֶה לְקוֹף בְּכָל עִנְיָנָיו וּבְכָל דְּבָרָיו. וַאֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת מַלְעִיגִין עָלָיו וּמְשַׂחֲקִין בּוֹ. וַאֲפִלּוּ צִפּוֹר דְּרוֹר יְנַעֲרֵהוּ מִשְּׁנָתוֹ. לַסּוֹף הִגִּיעַ זְמַנּוֹ, בָּא לוֹ אוֹתוֹ הַמַּלְאָךְ וְאוֹמֵר לוֹ: תַּכִּירֵנִי. אוֹמֵר לוֹ: הֵן. וְאוֹמֵר לוֹ: לָמָּה בָּאתָ לִי הַיּוֹם מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים. אוֹמֵר לוֹ הַמַּלְאָךְ, כְּדֵי לְהוֹצִיאֲךָ מִן הָעוֹלָם, כִּי הִגִּיעַ זְמַנְּךָ לְהִפָּטֵר. מִיָּד מַתְחִיל בּוֹכֶה וּמַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מַכִּירִין וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, חוּץ מִן הַתַּרְנְגוֹל בִּלְבָד. וְאוֹמֵר לַמַּלְאָךְ, הֲלֹא כְּבָר הוֹצֵאתַנִי מִשְּׁנֵי עוֹלָמוֹת וְהִכְנַסְתַּנִי בְּזֶה הָעוֹלָם. וְאוֹמֵר לוֹ הַמַּלְאָךְ, וַהֲלֹא כְּבָר אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ נוֹצַרְתָּ, וְעַל כָּרְחֲךָ נוֹלַדְתָּ, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חָי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהֵן הֵן אַרְבָּעָה מַחֲנוֹת שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר וְגוֹ׳ (מלכים א י״ט:י״א). אָמַר לוֹ: אֵלִיָּהוּ, מַה הֵן אֵלּוּ אַרְבָּעָה מַחֲנוֹת שֶׁאַתָּה רוֹאֶה. אָמַר לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אֵינִי יוֹדֵעַ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵלּוּ אַרְבָּעָה עוֹלָמִים שֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲלֵיהֶם. אֵלּוּ הֵם, רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק (מלכים א י״ט:י״א), הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא דוֹמֶה לָרוּחַ שֶׁהוּא עוֹבֵר. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ (מלכים א י״ט:י״א), אַחַר הָעוֹלָם הַזֶּה יוֹם הַמִּיתָה שֶׁדּוֹמֶה לָרַעַשׁ שֶׁמַּרְעִישׁ כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ (מלכים א י״ט:י״ב), הוּא אַחַר הַמִּיתָה, דִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, שֶׁהוּא כֻּלּוֹ אֵשׁ. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, אַחַר דִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם, זֶהוּ יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי גָּדוֹל יוֹם וְגוֹ׳ (יואל ב׳:י״א). אַל יִשָּׁאֵר בּוֹ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ בְעוֹלָמוֹ בִלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִשְׂגַּב י״י לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא (ישעיהו ב׳:י״א). וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ (תהלים קל״ט:ט״ו), בְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ. דָּבָר אַחֵר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ הֱוֵי, בָּרוּךְ אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, כְּמוֹ שֶׁבָרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ בְּחָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: י״י בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וְגוֹ׳ (משלי ג׳:י״ט). וּבִבְצַלְאֵל אוֹמֵר, וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת (שמות ל״א:ג׳). בְּמַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ וְיָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְאֵל וְעָשָׂה עִמּוֹ הַמִּשְׁכָּן. וְעוֹד שֶׁאָמַר, י״י בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ וּבְדַעְתּוֹ שְׁחָקִים נִבְקָעוּ (משלי ג׳:כ׳), וּכְתִיב: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ וְגוֹ׳, הֲרֵי שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת, מַה שֶּׁאוֹמֵר בָּזֶה, אוֹמֵר בָּזֶה. הֱוֵי, עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְגוֹ׳. כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת הָאָדָם, אָמַר לַתּוֹרָה, נַעֲשֶׂה אָדָם וְגוֹ׳ (בראשית א׳:כ״ו). אָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, הָאָדָם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז (איוב י״ד:א׳), יָבֹא לִידֵי חֵטְא. וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲרִיךְ אַפְּךָ עִמּוֹ, רָאוּי שֶׁלֹּא בָא לָעוֹלָם. אָמַר, וְעַל חִנָּם נִקְרֵאתִי אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד (במדבר י״ד:י״ח). הִתְחִיל מְקַבֵּץ אֶת גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹאמַר הָאָרֶץ, אֵין עֲפַר גּוּפְךָ מִשֶּׁלִּי. אִם לוֹקֵחַ מִמִּזְרָח וְיִפָּטֵר בַּמַּעֲרָב, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֹאמַר אֶרֶץ מַעֲרָב, אֵין עֲפַר גּוּפְךָ מִשֶּׁלִּי, לֹא אֲקַבְּלֶךָ. וּלְפִיכָךְ נְטָלוֹ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּפָּטֵר שֶׁיְּקַבְּלוֹ הָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָפָר אָתָּה (בראשית ג׳:י״ט). וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הָיָה הַיּוֹם. בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה, צָבַר עֲפָרוֹ שֶׁל אָדָם. בַּשְּׁנִיָּה, גִּבְּלוֹ מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי (תהלים קל״ט:ה׳). אָחוֹר, זֶה מַעֲרָב. וָקֶדֶם, זֶה מִזְרָח, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: קֵדְמָה מִזְרָחָה (שמות כ״ז:י״ג). וְרָאוּהוּ וְנִתְיָרְאוּ מִלְּפָנָיו. הָיוּ סְבוּרִים שֶׁהוּא בְרָאָם, וּבָאוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ. אָמַר לָהֶן, לָמָּה בָּאתֶם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לִי, נָבוֹא כֻלָּנוּ נִרְאֶה כָּל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהָיָה תָמֵהַּ בְּלִבּוֹ. הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר לְיוֹצְרוֹ, וְאוֹמֵר: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים ל״א:כ׳). וְאוֹמֵר: מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ י״י (תהלים ק״ד:כ״ד). קָם עַל רַגְלָיו וְהוּא כְּתֹאַר וְכִדְמוּת אֱלֹהִים, וְהָיָה קוֹמָתוֹ אַחֲרָיו. וְהִלְבִּישׁוּ גֵּאוּת וָעֹז וְהִמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם לְיוֹצְרוֹ, וְאָמְרוּ, י״י מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ (תהלים צ״ג:א׳). קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן.
[ד] דָּבָר אַחֵר: מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֵין עֵדוּת אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים (דברים ד׳:מ״ה). מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בַּת, וּבָנָה לָהּ פַּלְטְרִין וְהוֹשִׁיבָהּ לִפְנִים מִשִּׁבְעָה הֵיכָלִים. הוֹצִיא שֵׁם, כָּל מִי שֶׁיִּכָּנֵס עַל בִּתִּי כְּאִלּוּ הוּא נִכְנָס עָלָי. כָּךְ שְׁנֵי שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, זוֹ תוֹרָה. וּבְמָקוֹם אַחֵר אָמַר, לִפְנֵי מִשְׁכַּן י״י (ויקרא י״ז:ד׳) אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בִּזָּה אָדָם אֶת בִּתִּי, כְּאִלּוּ הוּא מְבַזֶּה לִי. אִם נִכְנַס אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּבִזָּה אֶת תּוֹרָתִי, כְּאִלּוּ עָלָה וּבִזָּה אֶת כְּבוֹדִי. תֵּדַע לְךָ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כְּשֶׁנִּכְנַס אַנְדְּרִיָּאנוּס לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּךְ הַעֲלֵה עֲלֵיהֶם, כְּאִלּוּ הָיוּ עוֹלִים לָקוֹץ אֲרָזִים וְלַעֲשׂוֹת סֻלָּמוֹת לַעֲלוֹת לָרָקִיעַ וְהָיוּ עוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת (תהלים ע״ד:ה׳), אֶלָּא שֶׁאֵין יְכוֹלִין, וּמַנִּיחִין אוֹתְךָ וּבָאִין עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ וְגוֹ׳ (תהלים ע״ט:א׳). וְכָל אֵלּוּ, עַל יְדֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יָדֵינוּ, אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. אָמַר רַבִּי חִיָּא, לְמָה אֻמּוֹת הָעוֹלָם דּוֹמִין. לְאָדָם שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא אֶת הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה מְבַקֵּשׁ לְהִתְגָּרוֹת בּוֹ, וְלֹא הָיָה יָכוֹל. מֶה עָשָׂה. הָלַךְ אֵצֶל אַדְרִיּוֹנְטוּס שֶׁלּוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהַפִּילוֹ, וְהָיָה מִתְיָרֵא מִן הַמֶּלֶךְ שֶׁלֹּא יַהַרְגֶנּוּ. מֶה עָשָׂה, נָטַל אֶת הַצִּפֹּרֶן שֶׁל בָּרְזֶל וְהָיָה מַכְנִיסוֹ תַחְתָּיו, אָמַר, מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי מַפִּיל אֶת הַבָּסִיס, הָאַדְרִיּוֹנְטוּס נוֹפֵל. כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֵם מְבַקְשִׁים לְהִתְגָּרוֹת בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינָן יְכוֹלִין, וּבָאִין וּמִתְגָּרִין בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר דָּוִד, יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְגוֹ׳ (תהלים ב׳:ב׳). מָשָׁל, מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַכּוֹת לַחֲמוֹר, מַכֶּה אֶת הָאֻכָּף. כָּךְ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, מִתּוֹךְ שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים לְמַעְלָן, חוֹזְרִין עַל יִשְׂרָאֵל. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לָהֶם דָּבָר לְמַשְׁכֵּן. אֲבָל בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת.
[ה] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִשְׁכָּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָקֶה (משלי כ״ח:כ׳). אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנַּעֲשָׂה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן וְכָל הַדְּבָרִים הָיוּ מִתְבָּרְכִים עַל יָדוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה נֶאֱמָן. וְאָץ לַהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה (משלי כ״ח:כ׳), זֶה קֹרַח, שֶׁהָיָה לֵוִי וּבִקֵּשׁ לִטֹּל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, לֹא יִנָּקֶה. דָּבָר אַחֵר, אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנִּתְמַנָּה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנָיִם. וּמֹשֶׁה הֵיאַךְ נַעֲשָׂה יְחִידִי גִזְבָּר. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה הַצַּדִּיק נֶאֱמָן עַל פִּי הַגְּבוּרָה, דִּכְתִיב: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳), קוֹרֵא לַאֲחֵרִים וּמְחַשֵּׁב עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (שמות ל״ח:כ״א). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (מלכים ב י״ב:ט״ז), זֶה דוֹרוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס, לֹא בְפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלֹא בְפוּנְדִי, וְלֹא בְאִינְפִּילְיָא, שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר, וְיֹאמְרוּ מִן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, כָּךְ הָאָדָם חַיָּב לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵי״י וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר ל״ב:כ״ב). וּמֹשֶׁה הָיָה גִזְבָּר עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לְעַצְמוֹ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כ״ה:ח׳), וּכְתִיב וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ׳, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַי״י (שמות ל״ה:א׳-ה׳), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות ל״ו:ג׳), וְהוֹתִירוּ, מִיָּד וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה, וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות ל״ו:ו׳-ז׳). אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי עָשִׂינוּ הַכֹּל, מַה נַּעֲשֶׂה מִן הַמּוֹתָר. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה מִשְׁכָּן לָעֵדוּת. הָלַךְ וְעָשָׂה. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִתֵּן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן, אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ יָצָא לַמִּשְׁכָּן, וּבַיּוֹתֵר עָשִׂיתִי לְמִשְׁכַּן הָעֵדוּת. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל, לָמָּה מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם. הוּא שֶׁאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה אוֹמְרִים: חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ (נחמיה א׳:ז׳), הֲרֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְעָמִים.
[ו] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – עֵדוּת לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁנִּמְחַל לָהֶם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהָיָה מְחַבְּבָהּ. כָּעַס עָלֶיהָ וְהָלַךְ לוֹ. הָיוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ אוֹמְרוֹת, שׁוּב בַּעְלִיךְ אֵינוֹ חוֹזֵר לָךְ. לְיָמִים בָּא וְנִכְנַס, עָמַד בַּפַּלְטְרִין וְאָכַל וְשָׁתָה עִמָּהּ. וַעֲדַיִן שְׁכֵנוֹתֶיהָ לֹא הָיוּ מַאֲמִינוֹת שֶׁנִּתְרַצָּה לָהּ. וּמִתּוֹךְ כָּךְ, רָאוּ רֵיחַ בְּשָׂמִים עוֹלֶה מִן הַבַּיִת, יָדְעוּ הַכֹּל שֶׁנִּתְרַצָּה לָהּ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל וְנָתַן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וְקָרָא אוֹתָם מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם סָרְחוּ. אָמְרוּ הַגּוֹיִם, שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר עֲלֵיהֶם. עָמַד מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים, וְאָמַר לוֹ: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳). אָמַר מֹשֶׁה, מִי מוֹדִיעַ לָאֻמּוֹת. אָמַר לוֹ: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֻמּוֹת הָעוֹלַם הָרֵיחַ שֶׁל קְטֹרֶת מְתַמֵּר וְעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, יָדְעוּ שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – וּכְתִיב אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות א׳:א׳) בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהִנִּיחַ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְשָׁכַן בְּתּוֹךְ הַמִּשְׁכָּן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל י״י אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן (בראשית ג׳:ח׳). בָּא אָדָם וְחָטָא, נִסְתַּלְּקָה מִן הָאָרֶץ לַשָּׁמָיִם. עָמַד קַיִן וְהָרַג אֶת אָחִיו, נִסְתַּלְּקָה מִן הָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי. עָמַד דּוֹר אֱנוֹשׁ וְהִכְעִיס לְפָנָיו, נִסְתַּלְּקָה מִן הַשֵּׁנִי לַשְּׁלִישִׁי. עָמַד דּוֹר הַמַּבּוּל וְהִשְׁחִית דַּרְכּוֹ, נִסְתַלְּקָה מִן הַשְּׁלִישִׁי לָרְבִיעִי. דּוֹר הַפְּלָגָה נִתְגָּאָה, נִסְתַּלְּקָה מִן רְבִיעִי לַחֲמִישִׁי. סְדוֹמִיִּים קִלְקְלוּ, נִסְתַּלְּקָה מִן הַחֲמִישִׁי לַשִּׁשִּׁי. עָמְדוּ אַמְרָפֶל וַחֲבֵרָיו, נִסְתַּלְּקָה מִן שִׁשִּׁי לַשְּׁבִיעִי. עָמַד אַבְרָהָם וְסִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, נִמְשְׁכָה הַשְּׁכִינָה מִן שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. יִצְחָק מְשָׁכָהּ מִן שִּׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי. יַעֲקֹב, מִן חֲמִישִׁי לָרְבִיעִי. לֵוִי בְּנוֹ, מִן רְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי. קְהָת בֶּן לֵוִי, מִן שְׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי. עַמְרָם, מִן שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן. מֹשֶׁה, בְּיוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וּכְבוֹד י״י מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי יְשָׁרִים יִשְׁכְּנוּ אָרֶץ (משלי ב׳:כ״א), יַשְׁכִּינוּ הַשְּׁכִינָה בָּאָרֶץ.
[ז] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי (שמואל ב כ״ב:מ״ד). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם (תהלים י״ח:מ״ד). מֵרִיבֵי עָם אֵלּוּ הָאֻמּוֹת, מֵרִיבֵי עַמִּי אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיָּשִׂיחוּ אַחֲרָי. תֵּדַע לְךָ, כְּשֶׁנַּעֲשָׂה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל דָּבָר וְדָבָר נַעֲשָׂה בְּמִסְפָּר וּבְמִשְׁקָל, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָּל לַכֹּל וַיִּכָּתֵב כָּל הַמִּשְׁקָל (עזרא ח׳:ל״ד). לָמָּה, שֶׁהֵם רוֹגְנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה (במדבר כ״א:ה׳). הֱוֵי, תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי. וּמְדַבֵּר בְּמֹשֶׁה כְּשֶׁעָשָׂה אֶת הַמִּשְׁכָּן. אָמַר מֹשֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל אִכְפַּת לָהֶם, מְשִׂיחִין בַּאֲחֵיהֶם וּבְאִמּוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי (תהלים נ׳:כ׳). מַהוּ תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַּבֵּר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא תֹאמַר שֶׁבְאָחִיו מֵאָבִיו יֶשׁ לוֹ רְשׁוּת לְדַבֵּר וְלֹא בְּאָחִיו מֵאִמּוֹ, אֶלָּא אִם דִּבַּרְתָּ בְּאָחִיךָ מֵאָבִיךָ, סוֹפְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ מֵאִמְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: תֵשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, אָמַר דָּוִד, אִם דִּבַרְתָּ בְּעֵשָׂו שֶׁהוּא אָחִיךָ, סוֹפְךָ לְדַבֵּר בְּבֶן אֻמָּתְךָ, זֶה מֹשֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים, שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה. אָמַר מֹשֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, הֲרֵנִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן. הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן עִמָּהֶם, אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִשְׁכָּן, וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחֹשֶׁת, וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר, וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת, וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת, וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר. עִם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן וְהוֹלֵךְ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעֲשׂוּיִין כַּסֵּדֶר בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, שָׁכַח אֶלֶף וְשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל שֶׁעָשָׂה מֵהֶן וָוִין לָעַמּוּדִין וְלֹא הָיוּ נִרְאִין. הִתְחִיל עוֹמֵד תָּמֵּהַּ וְאוֹמֵר: עַכְשָׁו יִמְצְאוּ יְדֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עָלַי לוֹמַר, שֶׁאֲנִי נָטַלְתִּי אוֹתָם. וְהוּא חוֹזֵר לָבוֹא עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה. מִיָּד הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֵינָיו, וְתָלָה עֵינָיו וְרָאָה שֶׁהָיוּ עֲשׂוּיִין וָוִין לָעַמּוּדִים. הִתְחִיל לְהָשִׁיב לָהֶם בְּקוֹל רָם, וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְפַּיְּסוּ יִשְׂרָאֵל. מִי גָרַם לוֹ. עַל יְדֵי שֶׁיָּשַׁב וְעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן, אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן. וְלָמָּה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳), וּמֹשֶׁה נָתַן חֶשְׁבּוֹן? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַע לֵיצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִין אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה וְגוֹ׳ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה (שמות ל״ג:ח׳). וּמֶה הָיוּ אוֹמְרִים. רַבִּי יִצְחָק הָיָה דוֹרֵשׁ לְשֶׁבַח (וכו׳, תנחומא כי תשא כז). וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ, רֵיקָה, אָדָם שֶׁנִּתְמַנָּה עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן עַל כִּכְּרֵי כֶסֶף וְעַל כִּכְּרֵי זָהָב שֶׁאֵין לָהֶם חֵקֶר וְלֹא מִשְׁקָל וְלֹא מִנְיָן, מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָשִׁיר? כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר חַיֵּיכֶם, מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן. כֵּיוָן שֶׁנִּגְמְרָה, אָמַר לָהֶם: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן.
[ח] מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – זוֹ תוֹרָה, שֶׁהָיוּ יְגֵעִים בָּהּ. בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וְהַקָּרְבָּנוֹת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מַצִּיל אֶתְכֶם מִן גֵּיהִנָּם. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי לְאַבְרָהָם הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְהַקָּרְבָּנוֹת וְגֵיהִנָּם וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. תּוֹרָה, לַפִּיד אֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים ל״ג:ב׳). וּכְתִיב: וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם (שמות כ׳:י״ד). קָרְבָּנוֹת, קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת (בראשית ט״ו:ט׳). גֵּיהִנָּם, תַּנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ (בראשית ט״ו:י״ח). מַלְכֻיּוֹת, וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה (בראשית ט״ו:י״ב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ מִתְעַסְּקִים בִּשְׁתַּיִם, נִצּוֹלִין מִן שְׁתַּיִם, וַעֲתִידִין קָרְבָּנוֹת לִבָּטֵל וּבֵית הַמִקְדָּשׁ לֵחָרֵב, אֶלָּא בַּמָּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁיִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנֶיךָ, בְּגֵיהִנָּם אוֹ בְמַלְכֻיּוֹת. הִתְחִיל תָּמֵהַּ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה לִּבְרוֹר. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַר פַּפָּא, אַבְרָהָם בֵּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת וְאָמַר, מוּטָב שֶׁיִּשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנַי בַּמַּלְכֻיּוֹת וְלֹא יֵרֵד אֶחָד מִבָּנַי לְגֵיהִנָּם, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַי״י הִסְגִּירָם (דברים ל״ב:ל׳). אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁכָתוּב, הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם (ישעיהו נ״א:א׳). וַי״י הִסְגִּירָם, שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד, הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמָּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה (תהלים ס״ו:י״ב). הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ, אֵלּוּ מַלְכֻיּוֹת. בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמָּיִם, זוֹ גֵיהִנָּם. וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַתֶּם מְשֻׁעְבָּדִים בִּידֵי מַלְכֻיּוֹת. וְלֶעָתִיד לָבוֹא, אֲנִי מַעֲבִיר אֶת הַמַלְכֻיּוֹת מִכֶּם שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַמַּיִם, וְאַצִּיל אֶתְכֶם מִגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ.
[Parashat Pekudei]
[Siman 1] These are the accounts of the tabernacle (Exod. 38:21). It is written elsewhere in allusion to this verse: Thou throne of glory, on high from the beginning, thou place of our Sanctuary (Jer. 17:12). This verse indicates that the Throne of Glory is located directly opposite our Sanctuary.⁠1 That is why it says: The place, O Lord, which Thou hast made for Thee to dwell in, the Sanctuary, O Lord, which Thy hands have established (Exod. 15:2). And you find that Jerusalem on high is situated directly opposite the earthly Jerusalem. It was because the earthly Jerusalem was exceedingly precious to Him that He fashioned another one on high, as it is said: Behold, I have graven thee upon the palms of My hands; thy walls are continually before me (Isa. 49:16). Why was it destroyed? Because thy children make haste; thy destroyers and they that make thee waste shall go forth from thee (ibid., v. 17). That is why it was destroyed.
Similarly David said: Jerusalem, thou art builded as a city that is compact together (Ps. 122:3); that is to say, like the city that the Lord built, a city that was destroyed called Jerusalem. It was built on high, directly opposite the one on earth, and concerning which He vowed that His Shekhinah would not enter the city above until the earthly Jerusalem was erected. How beloved was Israel in the sight of the Holy One, blessed be He. Whence do we know this? It is written: The Holy One in the midst of thee, and I will not come in fury (Hos. 11:9),⁠2 and it says elsewhere: Now, therefore, what do I here, saith the Lord, seeing that My people is taken away for nought? (Isa. 52:5). Our sages declared: Now, therefore, what do I here, saith the Lord implies: Why should I desire to be here in Jerusalem now that My people have been taken away from it? For nought would I be coming into it, therefore I will not come into it. May it be his will that it be rebuilt speedily in our day.
[Siman 2] These are the accounts of the tabernacle (Exod. 38:21). Scripture states elsewhere: Lord, I love the habitation of Thy house, and the place where Thy glory dwelleth (Ps. 26:8).
This refers to the Temple, which is directly opposite the place where Your glory resides. R. Simeon the son of Yohai said: This verse indicates that the earthly Temple is directly opposite the heavenly Temple, since it is said: The place, O Lord, which Thou hast made for Thee to dwell in, the Sanctuary, O Lord, which Thy hands have established (Exod. 15:17).
R. Jacob the son of Issi asked: Why does it say; I love the habitation of Thy house, and the place where Thy glory dwelleth? Because the Tabernacle is equal to the creation of the world itself. How is that so? Concerning the first day, it is written: In the beginning God created the heaven and the earth (Gen. 1:1), and it is written elsewhere: Who stretched out the heavens like a curtain (Ps. 104:2), and concerning the Tabernacle it is written: And thou shalt make curtains of goats’ hair (Exod. 26:7). About the second day of creation it states: Let there be a firmament and divide between them, and let it divide the waters from the waters (Gen. 1:6). About the Tabernacle it is written: And the veil shall divide between you (Exod. 26:33). With regard to the third day it states: Let the waters under the heavens be gathered (Gen. 1:9). With reference to the Tabernacle it is written: Thou shalt also make a laver of brass … and thou shalt put water therein (Exod. 30:18). On the fourth day he created light, as is stated: Let there be lights in the firmament of heaven (Gen. 1:14), and concerning the Tabernacle it is said: And thou shalt make a candlestick of pure gold (Exod. 25:31). On the fifth day He created birds, as it is said: Let the waters swarm with swarms of living creatures, and let the fowl fly above the earth (Gen. 1:20), and with reference to the Tabernacle. He directed them to offer sacrifices of lambs and birds, and it says as well: And the cherubim shall spread out their wings on high (Exod. 25:20). On the sixth day he created man, as it is said: And God created man in His own image, in the image of God He created him (Gen. 1:27), and about the Tabernacle it is written: A man who is a high priest who has been anointed to serve and to minister before God.⁠3 On the seventh day The heaven and the earth were finished (Gen. 2:1), and with regard to the Tabernacle it is written: Thus was completed all the work of the Tabernacle (Exod. 39:32). Concerning the creation of the world it is written: And God blessed (Num. 2:3), and of the Tabernacle it is said: And Moses blessed them (Exod. 39:43); with regard to the creation it is said: And God finished (Gen. 2:2), and of the Tabernacle it is written: On that day Moses made an end (Num. 7:1); of creation it says: And hallowed it (Gen. 2:2), and of the Tabernacle: And had anointed it and sanctified it (Num. 7:1). Why is the Tabernacle equal to heaven and earth? Because even as heaven and earth bear witness concerning Israel, as it is written: I call heaven and earth to witness against you this day (Deut. 30:19), so the Tabernacle bears witness in behalf of Israel, as is said: These are the accounts of the Tabernacle, even the Tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). Hence it is said: Lord, I love the habitation of Thy house, and the place where Thy glory dwelleth (Ps. 26:8).
Why is the word mishkan (“Tabernacle”) repeated (in Exod. 38:21)? R. Samuel said: The Holy One, blessed be He, would in the future seize it (the Temple) twice as a pledge (mashkon); at the time of its first destruction and again at its second destruction. Therefore He repeated the word mishkan.
Another comment on the Tabernacle of testimony. It bears testimony to all people that the Holy One, blessed be He, would be reconciled with Israel despite the episode of the calf. How did that happen? When they made the calf, Moses arose and pleaded, as their advocate, until the Holy One, blessed be He, forgave them. Then Moses cried out: But Master of the Universe, who will make known to the nations that Thou hast forgiven them? He replied: Go tell them. Let them make Me a Sanctuary that I may dwell among them (Exod. 25:8). Hence it is written: The Tabernacle of the testimony, for the Tabernacle testifies to the fact that the Shekhinah is with Israel.
Another comment on The Tabernacle of the testimony. It informed Israel that if they should deny Him and neglect His commandments and statutes, it would be seized twice as a pledge. As we have explained previously, He equated the Tabernacle you erected to the creation of heaven and earth. And just as the Tabernacle bears witness, so He said: I will bear witness against you today (Deut. 4:26). He did so again when the prophet appeared in heaven, after Israel renounced the Holy One, blessed be He. He exclaimed: Hear, O heavens, give ear, O earth, for the Lord hath spoken: “Children I have reared, and brought up and they have rebelled against Me” (Isa. 1:2). That is to say, when My testimonies were before you, you were a witness that they would not reject Me, yet Hear, I have reared and brought up and they have rebelled (ibid.).
How did they examine the witnesses? It is written: Then thou shalt inquire, and make search, and ask diligently, and behold if it be true (Deut. 13:15). At the time they examined the witnesses concerning a sin an individual had committed, the Sanhedrin and all the Israelites would go out into the public square. They brought there the individual who had been charged with the offense which required stoning or one of the four death penalties that were imposed by the Beth Din. Two or three of the most distinguished leaders of the community would come forth and would question the witness. After they returned from the cross-examination, a member of the Sanhedrin would say to them: “What is your decision?” They would announce whether he was to live or to die. If he were to be sentenced to stoning, they would bring a pleasant-tasting but potent wine, and give it to him to drink so that he would not suffer pain from the stoning. Then the witnesses would come, bind his hands and feet, and place him where the stoning was to occur. The witnesses would then take a large stone, (large) enough to kill him, and would place it upon his heart. How did they place it on his heart? They did so simultaneously in order that no one of them might lower his portion of the stone before his companion.⁠4 They would place it on his heart together to conform to the verse: Thy hand shall be first upon him to put him to death (Deut. 13:10). After that all the Israelites were free to pelt him with stones. They did this to everyone condemned to death by the Beth Din.
Similarly, when the representative of the community held the Kiddush or Havdalah cup in his hand he would say: “Have you agreed, what is your decision?”5 And the congregation would respond: “To life”; that is to say, May this cup be for the living. R. Levi discussed the words Tabernacle of testimony. It is written elsewhere: For the mouth of them that speak lies shall be stopped (Ps. 63:12), that is to say, the mouths of the peoples of the world, who say to Israel that the Shekhinah will never return to Israel, should be stopped, as it is said: Many there are that say of My soul: “There is no salvation for him in God.” Selah (Ps. 3:3). Before they built the golden calf, the Holy One, blessed be He, dwelt among them, but when He became angry at them they would say: “He will never return to them.” What did He do? He said: Let them make Me a Sanctuary that I may dwell among them (Exod. 25:8). Then all the inhabitants of the world will know that I have pardoned Israel. Therefore it is written; The Tabernacle of the testimony. It hath already been6 (Eccles. 1:10).
[Siman 3] For example, Bezalel, who built the ark, was extolled before the Holy One, blessed be He, and the angels. He was praised in the upper regions and in the terrestrial regions, as it is said: See, I have called by name Bezalel (Exod. 31:2) and See, the Lord hath called by name Bezalel (ibid. 35:30). The word see in the former verse speaks of the upper regions, and the word see in the latter verse refers to the terrestrial regions. Thus Scripture says: So shalt thou find grace and favor in the sight of God and man (Prov. 3:4).
A faithful man shall abound with blessings (ibid. 28:20). This refers to Moses, who was appointed treasurer of the Tabernacle. Our sages tell us that no less than two men must be appointed as overseer of a community, but regarding Moses, who was most trustworthy, it is said: My servant Moses is not so; he is trusted in all My house (Num. 12:7).
Another explanation of It hath been already (Eccles. 1:10). It is written: The Lord by wisdom founded the earth (Prov. 3:19) and also: I have filled him with the spirit of wisdom (Exod. 31:3). This teaches us that the Tabernacle was equal both to all the world and to a human embryo, which is a world in miniature.⁠7 How is that so? When the Holy One, blessed be He, created His world, He did so just as a child is born to a woman. A child starts to grow at the navel and then develops in all directions, and the Holy One, blessed be He, began the creation of His world at the foundation stone, and built the world upon it. Why was it called a foundation stone? Because the Holy One, blessed be He, began the creation of His world upon it. Then He created the celestial Temple, as it is said: The place, O Lord, which Thou hast made to dwell in (Exod. 15:14). Do not read the word as makom (“foundation”), but as mekuvan (“exactly opposite”). Your dwelling place above is directly opposite Your dwelling place below. The formation of the embryo is like the formation of the world, for just as the embryo is formed in the womb of its mother, so too the world was formed at the foundation stone.
R. Johanan asked: Why is it written: Who doeth great things past finding; yea, marvelous things without number (Job 9:10)? You should know that every soul, from Adam to the end of the world, was formed during the six days of creation, and that all of them were present in the Garden of Eden and at the time of the giving of the Torah, as it is said: With him that standeth here with us this day, and also with him that is not here with us this day (Deut. 29:14). What is the meaning of Great things past finding out? It refers to the great deeds the Holy One, blessed be He, did in the formation of the embryo. At the time that a man is about to have intercourse with his wife, the Holy One, blessed be He, informs the angel in charge of conception, whose name is Lailah.⁠8 The Holy One, blessed be He, says to her: Know that on this night a person will be formed from the semen of a certain individual known to you. Guard this drop of semen, take it into the palm of your hand, and sow it on the threshing floor, in three hundred and sixty-five parts. And she would do so. She took it into her hand and brought it at once to Him who had said It hath been already (Eccles. 1:10) and said to Him: “I have done all that You have commanded. Here is the drop, what have You decreed concerning it?” The Holy One, blessed be He, forthwith decreed concerning the semen what its end would be, whether male or female, weak or strong, poor or rich, short or tall, ugly or handsome, heavy or thin, humble or haughty. He decreed concerning everything that would happen to it except whether it would be righteous or wicked.⁠9 That choice alone he left to the individual, as it is said: See, I have set before thee this day life and good, and death and evil (Deut. 30:15).
The Holy One, blessed be He, would summon the angel in charge of souls10 and say to him: Bring Me a certain soul which is in the Garden of Eden, whose name is so-and-so, and whose form is such-and-such. All the souls that would exist in the future were fashioned with the first man, and they will exist to the end of the world. All of them were created on the sixth day of creation. They were designated to be the descendants of Adam, as it is said: Whatsoever cometh into being, the name thereof was given long ago (Eccles. 6:10).
Then the angel departed to bring the soul to the Holy One, blessed be He. When the soul was brought in, it prostrated itself before the King of Kings, the Holy One, blessed be He. At that time the Holy One, blessed be He, says to the soul: Enter the semen that is in this one’s hand. The soul opens its mouth and cries out: “Master of the Universe, I have always been satisfied with the place in which I dwelt from the day you created me, why do You desire that I enter this putrid drop? Now I am holy and pure, but then I will be cut off from the place of Thy glory.” Thereupon the Holy One, blessed be He, replied: The place which you are to enter is better for you than where you have dwelt. From the moment I created you it was only for this drop of semen. Then the Holy One, blessed be He, forced him to enter there though against his will. After that the angel turned around and placed the soul in the womb of his mother, and two angels were assigned to guard it lest it go out and fall. He placed a lighted candle at his head, as it is said: Oh, that I were as in the months of old, as in the days when God watched over me; when His light shined over my head (Job 29:2).
He looked about and peered from one end of the world to the other. The angel took him and led him into the Garden of Eden and showed him the righteous ones sitting there in honor, with crowns on their heads. The angel said to him: “O soul, do you know who these are?” And the soul replied: “No, my master.” Whereupon the angel told him: “These that you see were formed at first, like you, in the womb of their mothers, and then went out into the world. They observed the Torah and the commandments, and therefore were deserving and were selected for this beautiful place that you see. Know that when you leave this world, if you are worthy and keep the law of the Holy One, blessed be He, you will merit sitting among these. But if not, be assured, you will be assigned to another place.”
That evening he led him to the netherworld and showed him the wicked ones whom the demons were smiting with brands of fire and who were crying: “Woe is me, woe is me,” and none had mercy for them. The angel then said to the soul: “Do you know who these are?” And he replied: “No, my master.” Whereupon the angel told him: “These are the ones who will be consumed. They were formed like you and went out into the world, but they did not keep the Torah and the statutes of the Holy One, blessed be He, and that is why they have come to this disgraceful end that you are witnessing. Be assured that you will ultimately leave this world, but if you are righteous and not wicked, you will be worthy to enjoy life in the world-to-come.” How do we know that this is so? From the fact that it is said: For I was a son unto my father, tender and an only one in the sight of my mother. And he taught me, and said unto me: “Let thy heart hold fast upon My words, keep My commandments and live” (Prov. 4:3–4).
For I was a son unto my father indicates that before I left my mother’s womb I was the son of the Holy One, blessed be He, who rebuked me as a father rebukes his son. Tender and an only one in the sight of my mother alludes to the time I was tender and alone and no one was with me in my mother’s womb. Then the angel instructed me and told me: “Take my words to heart, keep my commandments and it shall be as described above.” The Holy One, blessed be He, then warned him concerning everything that would transpire, and the angel led him about from morning until evening. He showed him where he would die and where he would be buried. Then he led him about and walked with him through the world, showing him the righteous and the wicked and everything else. In the evening he brought him back to his mother’s womb. The Holy One, blessed be He, fashioned bolts and doors (Job 38:10) before him, as it is said: Or who shut up the sea with the doors? (ibid., v. 8), and I have put My words in thy mouth, and have covered thee in the shadow of My hand (Isa. 51:6). Then He said to him: Thus far shalt you come, but no farther (Job 38:11).
The child remains in the womb of his mother for nine months. The first three months the child dwells in the lowest part of the mother’s womb; the next three months he dwells in the middle part; and the last three months he dwells in the upper part. When the time arrives for him to enter the light of the world, he rolls downward and descends in a single moment from the upper to the middle and from the middle to the lower part of the womb. He eats and drinks what his mother eats and drinks from the very beginning, so that he will not depart from her hungry. Hence Scripture says: Who doeth great things and unsearchable, marvelous things without number (Job 5:9).
When at last the time arrives for his entrance into the world, the angel comes to him and says: “At a certain hour your time will come to enter the light of the world.” He pleads with him, saying: “Why do you wish me to go out into the light of the world?” The angel replies: “You know, my son, that you were formed against your will; against your will you will be born; against your will you will die; and against your will you are destined to give an accounting before the King of Kings, the Holy One, blessed be He”. Nevertheless, he remained unwilling to leave, and so the angel struck him with the candle that was burning at his head. Thereupon he went out into the light of the world, though against his will. Upon going out the infant forgot everything he had witnessed and everything he knew. Why does the child cry out on leaving his mother’s womb? Because the place wherein he had been at rest and at ease was irretrievable and because of the condition of the world into which he must enter.
Then the seven stages in the life of man begin for him. In the first stage he is like a king, for everyone inquires about his health and is eager to look at him. They hug him and kiss him, since he is only one year old. In the second stage he is like a swine that grovels in dunghills, for a child waddles in the dirt when he is two years old. In the third stage he is like a kid who skips about in the pasture. He is a delight in the eyes of his mother and a joy to his father. He skips about here and there, while laughing, and everyone takes delight in him. In the fourth stage he acts like a horse about to run in a race. When is that? At the time of maturity, when he is eighteen years old. Just as the horse prances about and preens himself, so the youth preens himself before his companions. In the fifth stage he is like an ass upon which a saddle has been placed. Men place a saddle upon him by giving him a wife who bears him sons and daughters. He roams hither and yon to obtain food and sustenance for his children. They pile additional burdens upon him, and he is overwhelmed with problems because of his sons and daughters. When is that? When he is forty years old. In the sixth stage he is like a dog, who intrudes here and there, and takes from one and gives to another and is not embarrassed. In the seventh stage he resembles a monkey, who is different from all other creatures. He asks about everything, he eats and drinks like a youngster and laughs like a child. He returns to his childish ways in discernment but not in other things. Even his children and the men of his household mock him, curse him, and hate him. When he offers an opinion they say: “Ignore him, for he is an old fool.” He behaves like an ape in all situations and in whatever he says. Even the children laugh at him and mock him, and the wild birds can awaken him from his sleep.
Finally, as his end draws near, the angel comes to him and asks: “Do you not recognize me?” And he answers: “Yes, but why do you come to me on this day of all days?” The angel replies: “To take you from this world; the time of your departure has come.” He begins to cry out immediately, and his voice can be heard from one end of the earth to the other, but no one recognizes or heeds his voice except a crowing cock. He says to the angel: “Have you not already taken me out of two worlds and brought me into this one?” And the angel responds: “Did I not tell you that you were formed against your will, that you were born against your will, that you would live against your will, and that ultimately you will have to render an accounting before the Holy One, blessed be He, against your will?”
These are the four camps that the Holy One, blessed be He, revealed to Elijah of blessed memory, as it is said: Go forth, and stand upon the mountain before the Lord and behold, etc. (I Kings 19:11). Elijah said to Him: “What are they?” These are the four camps that you will see. He told Him: “Master of the Universe, I do not know what they are.” The Holy One, blessed be He, replied: These are the four experiences a man undergoes. They are: The strong and mighty winds of this world, for man’s days are as a wind that passeth by. After the wind comes the earthquake, which corresponds to the day of death, for death is like an earthquake, causing the body of man to quake. After the earthquake comes fire, and after death comes the judgment of the netherworld, which is composed of fire. Following the fire there is a still, small voice, and after the judgment of the netherworld there is this great day of judgment, as is said. For great is the day of the Lord (Joel 2:11). And none shall remain in His world except the Holy One, blessed be He, as it is said: And the Lord alone shall be exalted on that day (Isa. 2:11).
This is explained in the tradition by David, king of Israel, as is said: My frame was not hidden from Thee, when I was made in secret and curiously wrought in the lowest parts of the earth (Ps. 139:15). This refers to the lowest portion of the mother’s womb.
Another comment on Curiously wrought in the lowest parts of the earth. Blessed be He, who fashioned man with wisdom just as He created the earth with wisdom, as is said: The Lord with wisdom founded the earth (Prov. 3:19). Concerning Bezalel it is stated: He hath filled him with the spirit of God, in wisdom and understanding, and in knowledge (Exod. 35:31). The very attributes with which the Holy One, blessed be he, created His world and fashioned man were possessed by Bezalel. And he constructed the Tabernacle. Furthermore it is stated: The Lord by wisdom founded the earth; by understanding He established the heavens; by His knowledge the depths were broken up (Prov. 3:19–20). And about Bezalel it is written: And he hath filled him with the spirit of God, in wisdom and in understanding, and in knowledge (Exod. 35:31). The three attributes mentioned in the verse are referred to in the other: Therefore who doeth great things and unsearchable, marvelous things without number (Job 5:9).
When the Holy One, blessed be he, contemplated fashioning man, he said to the Torah: Let us make man (Gen. 1:26). It replied: Master of the Universe, the man You wish to make is of few days, and full of trouble (Job 14:1), and he will sin. If You are not forbearing with him, it would be better that he should not come into the world. He retorted: Is it for nothing that I am described as Slow to anger and plenteous in loving-kindness (Num. 14:18)? Whereupon He began to collect the dust for the body of the first man from the four corners of the earth, so that no one part of the earth might say: “The dust of the body of man is mine.” If he took the dust from the east and the man passed away to the west, the earth of the west might say: “The dust of your body did not come from me, I will not welcome you.” Therefore He took the dust from the four corners of the world, so that wherever man passes away the earth would welcome him, as it is written: For dust thou art (Gen. 3:19).
There were twelve hours in that day. During the first hour He collected the dust for the body of man; in the second hour He kneaded the dust of the east and the west together, as it is said: Thou hast hemmed me in behind and before (Ps. 139:4). Behind refers to the west, and before to the east, as is said: Before the east side (Exod. 38:13). The creatures of the earth saw him and feared him. They believed that he was their creator. They came and bowed down before him, and he said to them: “Why do you come to bow before me?” “All of us have come because we have seen all the creatures that the Holy One, blessed be he, has created.” And his heart was filled with wonder. He began to praise and extol his Creator, saying: Oh, how abundant is Thy goodness, which Thou hast laid up for those that fear Thee (Ps. 31:20), and also How manifold are Thy works, O Lord (Ps. 104:24). He arose and had the appearance and the likeness of God; he was tall in stature and was clothed with majesty and glory, and he ruled over them for His creator. And they said: The Lord reigneth; he is clothed in majesty (Ps. 93:1).
[Siman 4] A new vessel filled with old wine. Another explanation of The Tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). R. Simeon the son of Yohai said: There is no testimony other than the Torah, as it is said: These are the testimonies, and the statutes, and the ordinances (Deut. 4:45). This may be compared to a king who has a daughter for whom he builds a palace. He sets it in the midst of seven other palaces and then decrees: “Anyone who approaches my daughter will be considered as though he were approaching me.” The Tabernacle was called by two names: The Tabernacle of the testimony, which is the Torah, and elsewhere: A Tabernacle of the Lord (Lev. 17:4). The Holy One, blessed be He, said: Anyone who despises My daughter is considered as though he were despising Me. That is, if a man enters the synagogue and disparages My Torah, it is as though he arose and were disparaging My honor. You know this to be so from the fact that R. Simeon the son of Yohai said: When Hadrian entered the Temple he reviled and blasphemed against God. David said: Master of the world, it should be counted against them as though they had hewn cedars and built ladders in order to ascend into the firmament to wage war against You, as it is said: It seemed as when men wield upwards axes in a thicket of trees (Ps. 74:5). Since they are unable to accomplish this, they turned on You and attacked us, as it said: O God, the heathen are come into Thine inheritance; they have defiled Thy holy temple (Ps. 79:1). All of this transpired because the Temple was seized on account of our sins.
These are the accounts of the Tabernacle (Exod. 38:21). R. Hiyya said: To what may the heathens be compared? They may be compared to a man who hates the king and decides to rebel against him, but is unable to do so. What does he do? He goes to the king’s statue and tries to topple it. However, he becomes fearful that the king might kill him. What does he do then? He takes an iron digging tool and wedges it beneath the statue. He says to himself: “If I weaken the base of the statue, it will topple.” Similarly, when the heathens sought to do battle with the Holy One, blessed be He, they were not able to do so, and so they attacked Israel. David said: The kings of the earth stand up (Ps. 2:2); that is to say, One who is unable to smite the ass smites the saddle. That was the case with the idolatrous nations. When they were unable to ascend to attack God, they turned against Israel. When did that occur? When they had nothing to serve as a pledge (Temple). However, now the Tabernacle is their pledge, as it is said: These are the accounts of the Tabernacle, even the Tabernacle of the testimony.
[Siman 5] These are the accounts of the Tabernacle (Exod. 38:21). Scripture states elsewhere: A faithful man shall abound with blessings; but he that maketh haste to be rich shall not be unpunished (Prov. 28:20). A faithful man shall abound with blessings refers to Moses, who was appointed treasurer of the Tabernacle, and all things were blessed because of his faithfulness. While He that maketh haste to be rich shall not be unpunished alludes to Korah the Levite, who desired priesthood though, as a Levite, he was not eligible for priesthood.
Another explanation of A faithful man shall abound with blessings. This refers to Moses, who was appointed sole custodian over the affairs of the Tabernacle. Our sages inform us that no less than two men should be appointed to control the affairs of a community, yet Moses was appointed as the sole custodian because he was extremely trustworthy, as is written: He is trusted in all My house (Num. 12:7). Nevertheless he summoned others to audit the accounts with him, as is said: By the hand of Ithamar the son of Aaron the priest (Exod. 38:21).
Scripture states elsewhere: Moreover, they reckoned not with the men, into whose hand they delivered the money to give to them that did the work; for they dealt faithfully (II Kings 12:16). This verse refers to the generation of Joash. Our sages teach us: One should not enter the Sanctuary with an offering while wearing a bordered cloak, a money belt, or felt shoes, for the people may say of him: “If he becomes wealthy, he acquired his wealth from the Temple treasury.” Just as a man must be morally pure in the sight of heaven, so must he be above suspicion among his fellowmen, as it is said: Then ye shall be clean before the Lord, and before Israel (Num. 3:22). Yet Moses alone was in charge of the Tabernacle treasury. At the time that the Holy One, blessed be He, told Moses: Let them make Me a Sanctuary, that I may dwell among them (Exod. 25:8), it is written: And Moses assembled all the congregation and said: “Take ye from among you an offering unto the Lord” (Exod. 35:1, 5).
R. Johanan stated: On two mornings they brought everything required, as it is written: And they brought unto him free-will offerings every morning (Exod. 36:3),⁠11 and they were sufficient. Thereupon Moses issued the order that was announced through the camp, that said: For the stuff they had was sufficient (ibid., vv. 6–7).
Moses said: Master of the Universe, we have completed the work, what shall we do with the balance of the offering? He replied: Build a Tabernacle for the testimony with it. He went and did so. When he came to give the accounting, he told them: Such-and-such was used for the Sanctuary, and with the balance I made the Tabernacle for the testimony. R. Samuel said: Why was the word mishkan (“Tabernacle”) repeated twice? Because it was seized twice on account of their sinfulness. That is why the men of the Great Synagogue said: We have dealt (habal habalnu) very corruptly against Thee (Neh. 1:7).⁠12 Hence the Temple was seized twice as a pledge.
[Siman 6] These are the accounts of the tabernacle, even the tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). The Tabernacle bears testimony to the entire world that He forgave them for the episode of the golden calf. This may be likened to a king who marries a woman he loves dearly. After some time he becomes angry with her and leaves her. Her neighbors ridicule her, saying: “Repent or your husband will not return to you.” After some time he returned to her palace and ate and drank with her. Still her neighbors were not convinced that the king had become reconciled with her. However, after they experienced the fragrance of spices ascending from the house, all of them realized that he had become reconciled with her. Similarly the Holy One, blessed be He, loved Israel and gave them the Torah and called then a holy nation: A kingdom of priests and a holy nation (Exod. 19:6). But when they sinned after forty days, the nations exclaimed: “He will not return to them.” Moses arose then and pleaded for mercy in their behalf. And He replied: I have pardoned according to thy word (Num. 14:20). Moses asked: Who will make it known to the nations? And He replied to him: Let them make Me a Sanctuary. When the nations smelled the fragrance of the smoke as it ascended from the midst of the Sanctuary, they knew that the Holy One, blessed be He, had become reconciled with them.
These are the accounts of the Tabernacle. It is written elsewhere: Now these are the names of the sons of Israel (Gen. 46:8). Observe how very precious the Tabernacle was to the Holy One, blessed be He, that He left the upper sphere to dwell in the Tabernacle. R. Simeon held that He dwelt in the lower sphere (at first), as is said: And they heard the voice of the Lord God walking in the garden (ibid. 3:8), but that after Adam sinned He ascended from earth to heaven. When Cain arose and killed his brother, He ascended from the first firmament to the second; when the generation of Enoch angered Him, He ascended from the second to the third; when the generation of the flood perverted His teaching, He ascended from the third to the fourth; when the generation of the separation (i.e., the Tower of Babel) became arrogant, He went from the fourth to the fifth sphere; when the Sodomites behaved immorally, He went from the fifth to the sixth; and when Amraphel and his companions appeared, He ascended from the sixth to the seventh. However, after Abraham came and performed good deeds, the Shekhinah descended from the seventh to the sixth firmament; after Isaac He went from the sixth to the fifth; after Jacob from the fifth to the fourth; after Levi, his son, from the fourth to the third; after Kohath the son of Levi, from the third to the second; after Amram from the second to the first; and on the day that Moses erected the Tabernacle: The glory of the Lord filled the Tabernacle (Exod. 40:34). Scripture states: For the upright shall dwell in the land (Prov. 2:21). This should be read: “They caused the Shekhinah to dwell in the land.”
[Siman 7] These are the accounts of the tabernacle (Exod. 38:21). Scripture states elsewhere: Thou hast also delivered Me from the contentions of My people (II Sam. 22:44), and it is written elsewhere: Thou hast delivered me from the contentions of the people (Ps. 18:44). The contentions of the people refers to the nations of the world, and the contentions of My people alludes to Israel. David said: Master of the Universe, the Israelites are a contentious lot; do You wish them to murmur against me amongst themselves? A proof of this is that after the Tabernacle was erected, though everything was done according to numbers and weights, as it is written: The whole by number and by weight; and all the weight was written at that time (Ezra 8:34), they became contentious, as is said: And the people spoke against God, and against Moses (Num. 21:15). Hence, it says: Thou mayest deliver me from the contentions of My people (II Sam. 22:44). This verse alludes to Moses. At the time he erected the Tabernacle, Moses said: I know that the Israelites are a troublesome lot. They speak against their brothers and their mothers, as it is said: Thou sittest and speakest against thy brother; thou slanderest thine own mother’s sons (Ps. 50:20). What is meant by Thou sittest and speakest against thy brother? R. Johanan said: You must not believe that one is permitted to speak against a brother born of one’s father, but not against a brother born of one’s mother, for if you should speak against your brother born of your father, you will eventually speak against your brother born of your mother, as it is said: Thou sittest and speakest against thine own brother; thou slanderest thine own mother’s sons.
R. Joshua the son of Levi said: David has stated that if you should speak against Esau, who is your brother (by your father), you will ultimately speak against the son of your mother. This refers to Moses, the foremost of our prophets, against whom they spoke, as it is said: And the people spoke against God, and against Moses (Num. 21:15).
Moses declared: I am aware that Israel is contentious; therefore, I shall give them an accounting of the construction of the Tabernacle. He began to make the accounting with them: These are the accounts of the Tabernacle. He accounted for everything, the gold, the silver, and the brass: And the silver of them that were numbered of the congregation was a hundred talents, and a thousand seven hundred … and the hundred talents of silver were for casting the sockets of the Sanctuary … and the brass of the offering was seventy talents (Exod. 38:25–29). While he was doing the accounting and going over everything that had been made for inside the Sanctuary, he forgot, because they were not visible, the one thousand seven hundred and seventy-five shekels with which he had fashioned the hooks for the columns. He became distressed and said to himself: “Now the Israelites will grasp the opportunity to say that I have taken them.” He began to review every aspect of the work. The Holy One, blessed be He, thereupon opened his eyes and caused him to lift them upward, and he saw the hooks of the columns. He told them loudly that the one thousand seven hundred and seventy-five shekels of gold had been used for the hooks for the columns. Then the Israelites were satisfied.
What prompted him to sit down and give an accounting: These are the accounts of the Tabernacle? Why did he trouble to render an accounting, since the Holy One, blessed be He, trusted him, as it is said: He is trusted in all My house (Num. 12:7)? He gave them an accounting because he heard the scoffers of that generation whispering behind his back, as is said: And it came to pass, when Moses entered into the tent … and they looked after Moses (Exod. 33:8). What were they saying? R. Isaac explained: When one person would praise him, his companion would retort: “Fool, do you imagine that a man in charge of the work of building a Sanctuary, with weights of silver and gold that are not examined, nor weighed or accounted for, will not become wealthy!” When he heard that he said: “Be assured, when the work of the Tabernacle is completed, I will give them an accounting.” When it was completed he said to them: These are the accounts of the Tabernacle.
[Siman 8] The tabernacle of the testimony (Exod. 38:21). This refers the Torah in which they labored. The Holy One, blessed be He, said: Because of the Torah and the sacrifices, I will rescue you from Gehinnom. You may know this from the fact that the Holy One, blessed be He, revealed to Abraham the Torah, the sacrifices, Gehinnom, and the servitude experienced by the exiles. The Torah: A flaming torch (Gen. 15:17), for it is written: At this hand was a fiery law unto them (Deut. 33:2), and the people perceived the thunder and lightning (Exod. 20:15); the sacrifices: Take me a heifer of three years (Gen. 15:9); Gehinnom: A smoking furnace and a flaming torch (ibid., v. 17); the servitude at the hands of the nations: For, behold, there was thick darkness (ibid.).
The Holy One, blessed be He, told Abraham: Whenever your descendants occupy themselves with two of these, they will be saved from the other two, but since sacrifices will be abolished in the future and the Temple will be destroyed, do you prefer that your sons should be enslaved in Gehinnom or in exile? Abraham began to ponder the matter, but did not know which to choose. R. Hanina the son of Pappa held that Abraham chose the rule of foreign kingdoms and said: It is better that my descendants shall be enslaved in exile than that any one of them should descend into Gehinnom. The Holy One, blessed be He, agreed with him, as is said: Except their rock had given them over, and the Lord had delivered them up (Deut. 32:30). Except their rock had given them over refers to Abraham, as is written: Look unto the rock whence ye were hewn (Isa. 51:1). And The Lord delivered them signifies that the Holy One, blessed be He, concurred with him.
This is what David said: Thou hast caused man to ride over our heads; we went though fire and through water; but Thou didst bring us out unto abundance (Ps. 66:12). Thou hast caused men to ride over our heads refers to the kingdoms, and We went through fire and through water alludes to Gehinnom. But Thou didst bring us out unto abundance indicates that the Holy One, blessed be He, said: In this world you shall be oppressed by various kingdoms, but in the time-to-come I will remove the kingdoms, which are likened to water,⁠13 from you. Since they were likened to water, indicates: I will rescue you from Gehinnom, as it is said: When thou passest through the waters, I will be with thee, and through rivers, they shall not overflow thee; when thou walkest through the fire, thou shalt not be burned, neither shall the flame be kindled upon thee (Isa. 43:2).
1. See Ginzberg, Legends of the Jews 5:292, n. 141.
2. Be’ir (“in fury”) may be read as ba’ir (“into the city”).
3. You write that this is not a direct quote from the Bible.
4. And therefore be solely responsible for his death.
5. A expression meaning: “Have you agreed to allow me to recite this prayer?” See Jastrow.
6. Indicating that what was to follow had already been written.
7. Ginzberg, Legends of the Jews 5:75, n. 20.
8. Lailah’s role is described in Niddah 16b and Sanhedrin 6a.
9. Ketubbot 30a.
10. See Ginzberg, Legends, 1:56.
11. The word boker (“morning”) is repeated in the text, indicating that it took two mornings.
12. The repetition of the word habal indicates twice (Exodus Rabbah, Pekudei 41:6).
13. Above the kingdoms were likened to “men to ride over our heads and Gehinnom to “fire and water;” here the kingdoms are likened to water and Gehinnom to fire.

פרשת פקודי

[א] אלה פקודי המשכן וגו׳ (שמות ל״ח:כ״א). זש״ה איש אמונות (ורוב) [רב] ברכות [ואץ להעשיר לא ינקה] (משלי כ״ח:כ׳), את מוצא כל מי שהוא נאמן, הקב״ה מביא ברכות על ידיו, ומי שאינו נאמן ואץ להעשיר לא ינקה.
ד״א איש אמונות. זה היה משה על כל הדברים שנעשו נזכר עליהם, והיו מתברכות על ידיו, למה שהוא נאמן. ואץ להעשיר, זה קרח שהיה לוי וביקש עוד ליטול כהונה גדולה.
ד״א איש אמונות רב ברכות, זה משה שנעשה גזבר לעצמו, ואעפ״י שהיה גזבר לעצמו, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר אלה פקודי המשכן.
[ב] [אלה פקודי המשכן], זש״ה ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים (מלכים ב י״ב:ט״ז), זה דורו של יואש המלך, שהיו עושין באמונה, שנו רבותינו מי שהיה נכנס לתרום הלשכה, לא היה נחנס לא בפרגוד חפות, ולא בפונדיה, שאם יעשיר יאמרו משל לשכה העשיר, שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כדרך שהוא יוצא ידי שמים, שנאמר והייתם נקיים מה׳ ומישראל וגו׳ (במדבר ל״ב:כ״ב), ומשה היה גזבר לעצמו על מלאכת המשכן, בשעה שאמר הקב״ה למשה ועשו לי מקדש, אמר משה לכל בני ישראל זה הדבר אשר צוה ה׳, קחו מאתכם תרומה וגו׳ (שמות ל״ה:ד׳-ה׳). אמר ר׳ יוחנן לשני בקרים הביאו לכל המשכן והותירו, ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו׳ והמלאכה היה דים וגו׳ (שם ל״ו:ו׳-ז׳), אמר משה לפני הקב״ה רבונו של עולם עשינו את כל המלאכה של משכן והותרנו, מה נעשה ביותר, אמר לו לך ועשה בהן משכן לדברות, הלך ועשה משכן לדברות, כיון שבא ליתן חשבון, אמר להן כך וכך יצא למשכן, וביותר עשיתי משכן העדות, שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות, מהו משכן משכן שתי פעמים, אמר ר׳ (שמעון) [שמואל] נתמשכן ב׳ פעמים על ידם, אמר ר׳ ישמעאל זה סימן לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל בלבד, משכן העדות עדות הוא לכל באי עולם שהקב״ה נתרצה לישראל, משל למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה, והיה מחבבה ביותר, כעס עליה והניחה, והיו שכינותיה אומרות לה אינו חוזר עליך, לאחר ימים נתרצה לה המלך, ונכנס [עמה] לפלטין שלו, ואכל ושתה, ולא היו שכינותיה מאמינות שנתרצה לה, והיה ריח בשמים עליה, מיד ידעו שנתרצה המלך לה, כך הקב״ה חבב את ישראל, והביאם לפני הר סיני, ונתן להם את התורה, וקרא אותם מלכים, לסוף ארבעים יום עשו את העגל, ואמרו אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), באותה שעה אמרו אומות העולם אין הקב״ה מתרצה להם עוד, כיון שעמד משה ונתפלל עליהם, א״ל הקב״ה סלחתי כדברך (במדבר י״ד:כ׳), ולא עוד אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם, והכל יודעים שמחלתי להם, שנאמר ועשו לי מקדש [ושכנתי בתוכם] (שמות כ״ה:ח׳).
[ג] ד״א אלה פקודי המשכן. בשעה שנכנס (אנדרינוס) [אדריינוס] לבית קדשי הקדשים, והיה מתגאה שם ומחרף לפני הקב״ה אמר ר׳ חייא בר אבא אמר דוד לפני הקב״ה רבונו של עולם כך תעלה לפניך אם היו יכולין לעשות סולמות ולעלות להם למעלה היו עולים, שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות (תהלים ע״ד:ה׳), אלא שאינן יכולין והן מניחין אותך וחוזרין עלינו, שנאמר אלהים באו גוים בנחלתך וגו׳ (שם ע״ט:א׳).
[ד] אלה פקודי המשכן. כל מה שהיה משה עשה היה עשה על ידי אחרים, שנאמר עבודת הלוים ביד איתמר (שמות ל״ח:כ״א), לא עשה אלא משנגמרה מלאכת המשכן, אמר להם בואו ואעשה לפניכם חשבון, נתכנסו כל ישראל עד שהוא יושב ומחשב שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה ווים לעמודים, אמר להם ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים [עשה ווים לעמודים] (שם שם:כ״ח). באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן, ומי גרם לו, על ידי שישב ופייסן, אלה פקודי המשכן, ולמה עשה עמהם חשבון, והקב״ה מאמינו, שנאמר לא כן עבדי משה [בכל ביתי נאמן הוא] (במדבר י״ב:ז׳), ומשה אמר בואו ועשו עמי חשבון, אלא שמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר (והיה כבא משה האהלה וגו׳) (שמות ל״ג:ט׳) [והיה כצאת משה אל האהל וגו׳ והביטו אחרי משה (שם שם:ח׳)], ומה היו אומרים, ר׳ יצחק אומר לשבח היו אומרים, אשרי יולדתו של זה, מכל ימיו הקב״ה מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב״ה, והביטו אחרי משה וגו׳, ור׳ חמא אמר לגנאי, היו אומרים ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו׳.
[ה] [אלה פקודי המשכן משכן העדות]. מהו העדות, זו התורה שהיו יגעים בה, אמר להם הקב״ה בזכות התורה ובזכות הקרבנות אני מציל אתכם מגיהנם, אפילו אברהם אביהם הראה לו הקב״ה התורה והקרבנות וגיהנם ומלכיות, תורה, ולפיד אש (בראשית ט״ו:י״ז), וקרבנות, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת (שם שם:ט׳), גיהנם תנור עשן (שם שם:י״ז), מלכיות והנה אימה חשכה גדולה (שם שם:י״ב), אמר לו הקב״ה כל זמן שבניך מתעסקין הם בשתים הם ניצולים משתים, כל זמן שמתעסקין בתורה ובקרבנות, ניצולים מגיהנם וממלכיות, ועתיד בית המקדש ליחרב, והקרבנות בטלין, אלא מה אתה אומר שישתעבדו בניך בגיהנם או במלכיות, אברהם בירר את המלכיות, א״ל רבונו של עולם ישתעבדו במלכיות ולא ירד אחד מהם לגיהנם, שנאמר אם לא כי צורם מכרם (דברים ל״ב:ל׳), ואין צורם אלא אברהם אבינו, שנאמר הביטו אל צור חוצבתם (ישעיהו נ״א:א׳), וה׳ הסגירם (דברים שם), שהסכים עמו הקב״ה, אמר ר׳ חנינא היה עומד אברהם ותמיה ולא היה יודע מה לברור אמר לו הקב״ה חתוך את הדבר, באותה שעה רמז לו הקב״ה לברור את המלכיות, הוי אלה פקודי משכן העדות, כל ימים שישראל עוסקים בתורה ובקרבנות, אינן יורדין לגיהנם, אמר הקב״ה לישראל בעולם הזה הייתם משועבדים בידי מלכיות ולעולם הבא אציל אתכם מגיהנם, בזכות התורה שנקראת אש, שנאמר מימינו אש דת למו (דברים ל״ג:ב׳), והאש מכבה את האש, שנאמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך (ישעיהו מ״ג:ב׳).
[Parashat Pekudei]
[1] (Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE…. This text is related (to Prov. 28:20): A FAITHFUL PERSON WILL RECEIVE MANY BLESSINGS, [BUT ONE WHO HASTENS TO BECOME RICH WILL NOT GO UNPUNISHED]. In the case of whoever is faithful, you find that the Holy One brings blessings through him; but whoever is unfaithful AND HASTENS TO BECOME RICH WILL NOT GO UNPUNISHED.⁠1
Another interpretation (of Prov. 28:20): A FAITHFUL PERSON WILL RECEIVE MANY BLESSINGS. This was Moses. Because of all the things that were done, he was remembered for himself; and they were blessed through him. Why? Because he was faithful. (Ibid., cont.:) BUT ONE WHO HASTENS TO BECOME RICH. This was Korah, who was a Levite and wanted to obtain the high priesthood as well.
Another interpretation (of Prov. 28:20): A FAITHFUL PERSON WILL RECEIVE MANY BLESSINGS. This was Moses, who became sole treasurer; and although he alone was treasurer, he summoned others and rendered an accounting through them. It is so stated (in Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE.
[2] [(Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE]. This text is related (to II Kings 12:16 [15]): AND THEY DID NOT ASK AN ACCOUNTING FROM THE ONES INTO WHOSE HANDS THEY GAVE THE MONEY TO GIVE TO THOSE DOING THE WORK, BECAUSE THEY WERE ACTING IN GOOD FAITH. This is the generation of King Joash, which did act in good faith.⁠2 Our masters have taught: Whoever entered the Temple treasury to make a withdrawal did not enter in a hemmed tunic3 or with a money girdle,⁠4 for if he became wealthy, they would say he became rich from what belonged to the Temple treasury.⁠5 Thus a person must satisfy the people just as he satisfies Heaven, as stated (in Numb. 32:22): SO YOU SHALL BE BLAMELESS BEFORE THE LORD AND BEFORE ISRAEL…. Now Moses was sole treasurer over the business of the Tabernacle. When the Holy One said to Moses (in Exod. 25:8): MAKE ME A SANCTUARY, Moses said to all the children of Israel (in Exod. 35:4–5): THIS IS THE THING WHICH THE LORD HAS COMMANDED <…:> TAKE FROM AMONG YOU AN OFFERING…. R. Johanan said: In two mornings they brought < building materials > for the whole Tabernacle, so that they had more than enough.⁠6 (Exod. 36:6–7:) THEN MOSES COMMANDED, AND THEY HAD IT PROCLAIMED THROUGHOUT THE CAMP…: FOR THEY HAD SUFFICIENT SUPPLIES…. Moses said to the Holy One: Sovereign of the World, We have done all the work for the Tabernacle, and we have more than enough. What shall we do with the surplus? He said to them: Go and make a tabernacle for the commandments. He went and made a tabernacle for the commandments. When he came to give the accounting, he said to them (i.e., to the Israelites) thus and so was spent for the <actual> Tabernacle, and with the rest I made a tabernacle for the testimony. It is so stated (in Exod. 38:21): THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE, THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY. What is the meaning of TABERNACLE (MShKN), TABERNACLE (MShKN), <with the word repeated> two times?⁠7 R. {Simeon} [Samuel] said: It was mortgaged (NTMShKN) two times for them.⁠8 R. Ishmael said: This < usage > is a sign9 for all who come into the world that there is only forgiveness for Israel alone.⁠10 THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY is testimony for all who come into the world that the Holy One has been reconciled with Israel. A parable: To what is the matter comparable? To a king who took a wife and loved her excessively. He became angry with her and left her. Her woman neighbors said to her: He will not return to you. After some days the king was reconciled to her and entered his palace11 [with her], where he ate and drank. Now her neighbors would not believe that he had been reconciled to her; but when there was an aroma in the heavens over her, they immediately knew that the king had been reconciled to her. Similarly the Holy One loved Israel, brought them to Mount Sinai, gave them the Torah, and called them kings (in Exod. 19:6). At the end of forty days they made the calf and said (in Exod. 32:4): THIS IS YOUR GOD, O ISRAEL. In that hour the peoples of the world said: The Holy One will never again be reconciled to them. When Moses arose and prayed for them, the Holy One said to him (in Numb. 14:20): I HAVE PARDONED THEM AS YOU ASKED.⁠12 And not only that but I have had my Divine Presence dwell over them and among them, so that everyone may know that I have forgiven them. It is so stated (in Exod. 25:8): AND LET THEM MAKE ME A SANCTUARY [THAT I MAY DWELL AMONG YOU].
[3] (Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE. When Hadrian entered the Holy of Holies of the Temple, he became arrogant there and blasphemed the Holy One.⁠13 R. Hiyya bar Abba said: David said to the Holy One: Sovereign of the World, may you consider <the matter > for yourself in this way: If they had been able to make ladders and ascend on high (lema'la), they would have ascended < against you>. Thus it is stated (in Ps. 74:5): LET HIM APPEAR AS ONE WHO WIELDS AXES UPWARD (lema'la) IN A THICKET OF WOOD. However, because they were unable, they left you and came back against us, as stated (in Ps. 79:1): O GOD, THE GENTILES HAVE COME AGAINST YOUR INHERITANCE (i.e., against Israel); THEY HAVE DEFILED YOUR HOLY TEMPLE.
[4] (Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE. Whatever Moses did he did through others, as stated (ibid.): <THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE, THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY, WHICH WERE DRAWN UP AT MOSES' BIDDING,> THE WORK OF THE LEVITES BY MEANS OF ITHAMAR <BEN AARON >.⁠14 He only did <the accounting > after the work on the Tabernacle was finished. He said to them: Come and let me make an accounting before you. All Israel gathered while he sat and made calculations. He forgot one thousand seven hundred and seventy-five shekels, of which he had made hooks for the pillars.⁠15 He said to them (in vs. 28): AND OF THE ONE THOUSAND SEVEN HUNDRED AND SEVENTY-FIVE < SHEKELS > [HE (Ithamar) MADE HOOKS FOR THE PILLARS]. At that time Israel was mollified16 over the building of the Tabernacle. And who brought it about for him? <It was> because he < himself> sat down and mollified them. (Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE. But why did he make an accounting with them when the Holy One trusted him? It is so stated (in Numb. 12:7): NOT SO WITH MY SERVANT MOSES; [HE IS TRUSTED IN ALL MY HOUSE]. Yet Moses said: Come and make an accounting with me. It was simply that Moses had heard Israel speaking behind his back, as stated {in Exod. 33:9): AND IT CAME TO PASS THAT WHEN MOSES WOULD GO [TO THE TENT], THE PILLAR OF CLOUD WOULD DESCEND…, AND THE LORD WOULD SPEAK WITH MOSES.} [(in Exod. 33:8): AND IT CAME TO PASS THAT WHEN MOSES WOULD GO OUT UNTO THE TENT, <ALL THE PEOPLE WOULD RISE>… AND STARE AFTER MOSES.] And what were they saying?⁠17 R. Isaac says: They were saying in his favor: Blessed is she who bore this man. All his days the Holy One speaks with him; all his days he genuinely belongs to the Holy One. (Exod. 33:8:) <ALL THE PEOPLE WOULD RISE …> AND STARE AFTER MOSES. But R. Hama said: They were saying to his shame: Look at the <fat> neck; look at the <fat> thighs. Moses is eating from what belongs to Jews and drinking from what belongs to Jews, for everything he possesses comes from the Jews. Then an associate of his would reply: Would you not want a person in charge of the work on the Tabernacle to be wealthy? As soon as Moses heard that, he said to them: By your life, after the Tabernacle is finished, I am making an accounting with you. Thus it is stated (in Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE….
[5] [Exod. 38:21:) THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE, THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY.] What is the meaning of THE TESTIMONY? This is the Torah in which they would labor.⁠18 The Holy One said to them: By virtue of the Torah and by virtue of the offerings, I am saving you from Gehinnom. Also in the case of their father Abraham, the Holy One showed him the Torah, the offerings, Gehinnom, and the empires (all of which were revealed to him in the theophany of Gen. 15):⁠19 Torah (in Gen. 15:17): AND A FLAMING TORCH;⁠20 the offerings (in vs. 9): AND HE SAID UNTO HIM: BRING ME A THREE-YEAR-OLD HEIFER; Gehinnom (in vs. 17): A SMOKING OVEN; the empires (in vs. 12): AND LO, A GREAT DARK DREAD <FELL UPON HIM>. The Holy One said to him: As long as your children are engaged in <the first> two, they shall be saved from <the other > two. As long as they are engaged in the Torah and the offerings, they shall be saved from Gehinnom and from the empires. Now the Temple is going to be destroyed, and the offerings shall cease. Therefore, how do you say that your children should be enslaved? By Gehinnom or by the empires? Abraham chose the empires. He said to him: Sovereign of the World, Let them be enslaved by the empires, and let not one of them go down into Gehinnom. Thus it is stated (in Deut. 32:30): <HOW SHOULD ONE HAVE ROUTED A THOUSAND, OR TWO PUT TEN THOUSAND TO FLIGHT, > UNLESS THEIR ROCK HAD SOLD THEM? Now THEIR ROCK can only be their father Abraham, since it is stated (in Is. 51:1): LOOK UNTO THE ROCK OUT OF WHICH YOU WERE HEWN. (Deut. 32:30, cont.:) AND THE LORD HAD GIVEN THEM UP, because the Holy One had concurred with him (i.e., with Abraham in his decision to be enslaved by the empires). R. Hanina said: Abraham was standing in bewilderment, and did not know what to choose. The Holy One said to him: Make the decision. At that time the Holy One gave him a hint to choose the empires.⁠21 Ergo (in Exod. 38:21): THESE ARE THE RECORDS OF THE TABERNACLE <…> OF THE TESTIMONY, <a testimony that> as long as Israel was engaged in the Torah and in the offerings, they would not go down into Gehinnom. The Holy One said to Israel: In this world you have been enslaved in the hands of empires, but in the world to come I will save you from Gehinnom by virtue of the Torah, which is called a fire, as stated (in Deut. 33:2): AT HIS RIGHT HAND THERE A FIERY LAW (dat) FOR THEM. So the fire (of Torah) puts out the fire (of Gehinnom), as stated (in Is. 43:2): WHEN YOU WALK THROUGH THE FIRE, YOU SHALL NOT BE SCORCHED, NEITHER SHALL THE FLAME BURN YOU.
1. Tanh., Exod. 11:5; Exod. R. 51:1; Jellinek, Beth ha-Midrasch, op. cit., vol. 6, p. 105.
2. Tanh., Exod. 11:5; Exod. R. 51:2.
3. Gk.: paragaudes (“purple-bordered garment”); Lat.: paragauda (“laced garment”).
4. Lat.: funda (“moneybag”).
5. Cf. Sheq. 3:2; Yev. 102b.
6. For R. Johanan’s reasoning, see above, 7:3, and the note there.
7. Exod. R. 51:3.
8. The two mortgages are the two destructions of the Temple, when the Holy One took it in pledge for payment of Israel’s sins. So Exod. R. 31:10.
9. Gk.: semeion.
10. Tanh., Exod. 11:6; Exod. R. 51:4.
11. Lat.: palatium; Gk.: palation.
12. Jellinek, Beth ha-Midrasch, op. cit., vol. 6, p. 105.
13. Exod. R. 51:5; Tanh., Exod. 11:4.
14. Exod. R. 51:6.
15. Tanh., Exod. 11:7.
16. A form of piyyes, which may come from the Gk. aorist, peisai (“to persuade”).
17. Cf. yBik. 3:3 (65c); ySheq. 5:3 (49a), which in what follows omit the attributions to named authorities; also Tanh., Exod. 9:27, which reverses the views of R. Isaac and R. Hama. Exod. R. 51:6 reads R. Johanan instead of R. Isaac.
18. Tanh., Exod. 11:8; Exod. R. 51:7.
19. PRK 5:2; PR 15:2; Gen. R. 44:21; M. Pss. 52:8; Mikhilta de Rabbi Ishmael, Bahodesh 9; cf. Lev. R. 13:5.
20. Cf. Exod. R. 51:7, which relates this verse to the lightning on Mt. Sinai in Exod. 20:15 [18].
21. According to Exod. R. 51:7, the hint is found in Ps. 66:12. See also Tanh., Exod. 11:8.
אלה פקודי המשכן משכן העדות – ולמה אמר משכן שני פעמים, לפי שנתנבא משה רבינו ע״ה שיחרב בית ראשון ובית שני, ואמר אחריו העדות, להורות על בית שלישי שלא יחרב, ולא ינתץ לעולם, לפי שהוא בנין מלך מלכי המלכים הקב״ה, מה הוא קיים, אף בנינו קיים, אבל בית ראשון ובית שני שהוא בניין אדם, ולפי שהאדם אינו קיים, אף בנינו אינו קיים.
דבר אחר: אלה פקודי המשכן – ללמדך שחביבים מעשה המשכן כמעשה שמים וארץ, כי שמים וארץ לא נבראו אלא בשביל אברהם אבינו, שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, 1אל תקרי בהבראם אלא אברהם, כי (המלות) [האותיות] הפוכות. מה תקנתו של עולם, שנים עשר חדשים, ושנים עשר מזלות, וכנגדן שנים עשר שבטים, 2ועשינו לך משכן כנגד מעשה בראשית:
ביום הראשון בראת שמים, שנאמר וימתחם כאהל לשבת (ישעיהו מ׳:כ״ב) וביום הראשון בראת ארץ, אף אנו עשינו לך ארון שיש בו שני לוחות האבן שהם כנגד בריאת השמים והארץ.
ביום השני בראת את הרקיע חולק בין מים למים, וכנגדה עשיתי לך פרכת, שהיא מבדלת בין קודש לחול, שנאמר והבדילה הפרכת לכם (שמות כ״ו:ל״ג).
ביום השלישי בראת את הים הגדול, שנאמר יקוו המים מתחת השמים וגו׳ (בראשית א׳:ט׳), וכנגדו עשינו לך כיור, וים שעשה המלך שלמה. וגם ביום השלישי בראת מזונות, שנאמר תדשא הארץ (בראשית א׳:י״א), ואף אנו עשינו לשמך שלחן ועליו לחם הפנים.
ביום הרביעי בראת מאורות ומזלות, שנאמר ויעש אלהים את שני המאורות וגו׳ (בראשית א׳:ט״ז), וכנגדן עשינו לך מנורה, שנאמר ושבעה נירותיה עליה (זכריה ד׳:ב׳), כנגד שבעה מזלות שהעולם מתנהג בהם, והם חמה, נוגה, כוכב, לבנה, שבתאי, צדק מאדים.
ביום החמישי בראת העופות, שנאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א׳:כ׳), וכנגדם עשינו לך כרובים שיש להם כנפים כעופות, שנאמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כ״ה:כ׳).
ביום הששי בראת אדם, והתקנתו והכנסתו לגן עדן, וכנגדו עשינו והתקנו לפניך את אהרן כהן גדול, ונכנס לאוהל מועד.
וגדולת אהרן יותר גדולה מגדולת אדם הראשון, שאדם [הראשון] כיון שעבר עבירה, שהיא הגזרה שגזרת ואמרת שלא יאכל מן האילן והוא אכל, ונטרד מגן עדן, אבל אהרן כיון שבא לידי סרחון, נתרצה לו הקב״ה, ונכנס ושימש באוהל מועד, וכפר על בני ישראל, מיד השיב הקב״ה את כנסת ישראל, ואמר להם הואיל ועשיתם לפני אהל מועד ומשכן וארון ולוחות האבן ושאר הכלים, כמו הפרכת ושלחן ולחם הפנים ומנורה וכרובים אני אברא לכם כיוצא בם, כנגד המשכן והארון אף אני מחדש לכם שמים וארץ, שנאמר כי הנני בורא שמים וגו׳ (ישעיהו ס״ה:י״ז). וכנגד הפרכת שעשיתם לפני שהוא כנגד רקיע, הריני עתיד להאיר פניכם כעין הרקיע, שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל י״ב:ג׳), וכנגד השולחן ולחם הפנים, הריני מברך את כל הפירות, שנאמר ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כ״ו:ד׳), וכנגד שעשיתם מנורה ונירותיה, הריני מביא לכם אור השכינה, שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וגו׳ (ישעיהו ל׳:כ״ו), וכנגד כרובים שעשיתם לפני והם כנגד העופות, הריני מכניס גליותיכם, שנאמר מי אלה כעב תעופנה וגו׳ (ישעיהו ס׳:ח׳), וכנגד אהרן שתקנתם אותו למקדש, אף אני אתן לכם גדולה ככהנים, שנאמר ואתם כהני ה׳ תקראו וגו׳ (ישעיהו ס״א:ו׳), לכך נאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות 3עדות היא לכל באי העולם שאין סליחה אלא לישראל, שנתרצה הקב״ה לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳), שכיון שעשו ישראל את העגל, היו סבורים אומות העולם שאין הקב״ה מתרצה עוד לישראל כיון שעשו המשכן והשרה שכינתו ביניהם ונהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב״ה, משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכינותיה שוב אינו מתרצה לה, לאחר ימים נתרצה לה, ובא לפלטין שלה, והיה אוכל ושותה עמה, ולא היו שכינות מאמינות עד שהיו מריחים ריח הקטורת, כן ישראל והשכינה.
אשר פקד על פי משה4כיון שנגמרה מלאכת המשכן אמר להם משה בואו ונעשה חשבון ביחד, מיד נתקבצו כל ישראל אצלו, אמר להם אלה פקודי המשכן, וחשב מה שהוציא בכל דבר ודבר, ושכח מה שהוציא בעשיית הווים, והיה תמה והכל תמהים עמו, עד שהשכינה עמדה על הווים, כשהרים משה עיניו נזכר מה שהוציא בווים, שנאמר ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים (פסוק כ״ח). אשרי ילוד אשה שככה לו.
1. אל תקרי בהבראם אלא באברהם כי המלות הפוכות. ב״ר פי״ב, שו״ט מזמור ק״ד, ותקנתי כי האותיות הפוכות, וכן בשו״ט שם הן הן אותיות של אברהם.
2. ועשינו לך משכן כנגד מעשה בראשית. עיין תנחומא פקודי אות ב׳ נמצא קצת מזה בסגנון אחר.
3. עדות הוא לכל באי עולם שאין סליחה אלא לישראל כו׳. תנחומא שלנו פקודי אות ב׳, ותנחומא הנדפס מכבר אות ו׳ [שהוסיף המדפיס ממנטובה] ולק״ט, ושמ״ר פנ״א אות ד׳.
4. כיון שנגמרה מלאכת המשכן. תנחומא פקודי אות ז׳, ושמ״ר פנ״א אות ו׳, ולק״ט, וילקוט.
והד֗א אעדאד אלמסכן מסכן אלשהאדה אלתי עדת עלי קול מוסי כ֗דמה אלליואנייןא ביד איתמר בן הרון אלאמאם.
א. אלאמאם] + וקיל הד֗א עדד מא דכ֗ל פי אלמסכן מסכן אלשהאדה אלד֗י עד באמר מוסי אלד֗י יחמלה אללאואניון א
ואלה מנייני המשכן, משכן העדות, אשר נמנו על פי דבר משה, שירות הלויים1 ביד איתמר בן אהרן הכהן.
1. לנוסח היש אומרים: ״זהו מניין מה שנכנס במשכן משכן העדות שנספר בציווי משה אשר נושאים אותו הלויים״.
אלה פקודי – בפרשה זו נאמרו ונמנוא כל משקל נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחשת, ונמנו כל כליו וכלב עבודתו.
המשכןג משכן – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל.
משכן העדות – עדות לישראל שויתר להםד על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם.
עבודת הלוים – פקודי המשכן וכליו, היא עבודה המסורה ללוים במדבר: לשאת להוריד ולהקים איש איש למשא המופקד עליו, כמו שאמור בפרשת נשא (במדבר ד׳).
ביד איתמר – הוא היה פקיד עליהם, למסור לכל בית אב עבודה שעליו.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא חסר ״נאמרו״ וכתוב רק: ״נמנו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לכל״.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״המשכן״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34 נוסף: ״הקב״ה״.
אלה פקודי THESE ARE THE SUMS [OF THE TABERNCLE] – In this section are enumerated all the weights of the metals given as a contribution for the Tabernacle, of silver, gold and copper, and also there are enumerated the vessels used for every kind of service in it.
המשכן משכן OF THE TABERNACLE, EVEN OF THE TABERNACLE – The word משכן is mentioned here twice in allusion to the Temple that was taken in pledge (משכן) – as it were – [as a security for Israel's repentance] by being twice destroyed for Israel's iniquities (Tanchuma Pekudei 5).
משכן העדת THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY – The Tabernacle was a testimony to Israel that God had shown Himself indulgent to them in respect to the incident of the golden calf, for through the Temple He made His Shechinah dwell among them (Tanchuma Pekudei 6).
עבדת הלוים THE SERVICE OF THE LEVITES – The things in the Tabernacle which were counted and its vessels constituted the service entrusted to the Levites in the wilderness – to carry them, to take them down and to set them up, each man according to the burden which was assigned to him, as is set forth in the section נשא (Bemidbar 4).
ביד איתמר BY THE HAND OF ITHAMAR – He was the officer appointed over them (the Levites) with the duty to hand over to each "house of the father" (בית אב) the service that devolved upon it.
אלה פקודי המשכן – וכן הוא אומר ויתן יואב את מספר מפקד העם (שמואל ב כ״ד:ט׳), ואע״פ שמשה רבינו נאמן היה לכל ישראל עשה חשבון ליציאת המשכן, שנאמר אלה פקודי המשכן.
משכן העדות – מהו משכן העדות, 1אמר משה רבינו לפני הקב״ה רבש״ע עשינו משכן והותרנו, 2אמר לו הקב״ה עשה משכן לדברות, לכך נאמר משכן משכן שני פעמים.
ד״א משכן משכן, 3שנתמשכן על ידיהם, 4הוא שאמרו אנשי כנסת הגדולה חבול חבלנו לך (נחמיה א׳:ז׳).
העדות5עדות הוא לכל באי העולם, שאין סליחה אלא לישראל שנתרצה הקב״ה בו לישראל, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳), שכיון שעשו ישראל את העגל היו אומות העולם סבורים שאין הקב״ה מתרצה עוד לישראל, וכיון שעשו את המשכן והשרה שכינתו בישראל נהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב״ה, 6משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכנותיה שוב אינו מתרצה לה, לאיזה ימים נתרצה לה ובא לפלטין שלה, היה אוכל ושותה עמה ולא היו השכנות מאמינות עד שהיו מריחים ריח בשמים שעולה.
אשר פקד על פי משה7כיון שנגמרת מלאכת המשכן אמר להם משה בואו ונעשה חשבון ביחד, מיד נתקבצו כל ישראל אצלו, אמר להם אלה פקודי המשכן, חישב מה שהוציא בכל דבר ודבר, ושכח מה שהוציא בעשיית הווים, והיה תמיה, והכל תמיהין עמו עד שתלה עיניו וראה את הווים בעמודים, ונזכר מה שהוציא בעשייתן, שנאמר ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים (פסוק כח).
עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן – זו עבודת משא הלוים, אלו בני גרשון שהיו נושאין את יריעות המשכן, ואת אהל מועד, מכסהו ומכסה התחש אשר עליו ואת קלעי החצר, וכתיב בפרשת נשא את ראש בני גרשון, זאת עבודת משפחות בני הגרשוני באהל מועד ושמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן (במדבר ד׳:כ״ח), לכך נאמר אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן.
1. אמר משה רבינו לפני הקב״ה. תנחומא פקודי אות ה׳, שמ״ר פל״א, ילקוט ריש פקודי בשם התנחומא.
2. אמר לו הקב״ה עשה משכן לדברות. בתנחומא פקודי ובשמ״ר שם אמר משה רבון העולם עשינו את מלאכת המשכן והותרנו מה נעשה בנותר, א״ל לך ועשה בהם משכן לעדות, הלך משה ועשה בהן. ובילקוט הביא כנוסחת רבינו עשה משכן לדברות. ועיין ביפ״ת שמפרש עפ״י מדרש אבכיר הובא בילקוט בהעלותך פסוק אספה לי שבעים איש שני אהלים עשו אהל לעבודה ואהל לדברות כמדת הפנימי כך היה החיצון כו׳.
3. שנתמשכן על ידיהם. תנחומא ושמ״ר שם בשם ר׳ שמואל בר מרתה.
4. הוא שאמרו אנשי כנה״ג חבול חבלנו לך. בשמ״ר נוסף ואין חבול אלא משכון שנאמר לא יחבול רחים ורכב (דברים כ״ד:ו׳).
5. עדות הוא לכל באי העולם. תנחומא ושמ״ר ובמדרש שמ״ר מובא זה בשם ר׳ שמעון בר׳ ישמעאל.
6. משל למטרונית. תנחומא ושמ״ר, ובשמ״ר מובא המשל בשם ר׳ יצחק.
7. כיון שנגמרת מלאכת המשכן. תנחומא פקודי אות ז׳ ושמ״ר שם.
אלה פקודי – חשבון הכסף והזהב והנחשת.
אלה פקודי THIS IS THE INVENTORY: i.e. the tally of the silver, the gold, and the copper.⁠1
1. See Nahmanides, here, who explains that there are two very different ways of reading the phrase, "This is the inventory": (1) one can see it as a summary statement of the last few chapters, meaning "the preceding constitutes an inventory of the Tabernacle,⁠" or (2) one can see it as an introduction to the following section (38:24-31), meaning "the following is the inventory of the Tabernacle.⁠" Rashbam, like Nahmanides, prefers the second option.
פרשת אלה פקודי – טעמו: אלה פקודי כלי המשכן.
עבדת הלוים – במשא.
ביד איתמר – שהוא ממונה על רוב כלי הקודש (במדבר ד׳:כ״ח,ל״ג).⁠1
והגאון אמר: כי זה רמז לשירי דוד. אם כן מה טעם איתמר.
משכן העדת – הם הלוחות.
1. לדעת ראב״ע, ״פקודי המשכן״ מוסב דווקא על כלי המשכן. אך צ״ע שהרי איתמר היה ממונה דווקא על מבנה המשכן, ולא על כליו.
אלה פקודי – הטעם: פקודי הכלים, כי מלת משכן – כוללת הכל.
ופירש למה נקרא משכן – בעבור הארון ששם לוחות העדות. והנה אחז דרך קצרה, וזהו האמת בעבור מכתב אלהים.
וטעם עבדת הלוים – שהם נושאים את המשכן ואת כל כליו, שהיה הפקיד עליהם איתמר, כי הגרשונים והמררים על יד איתמר שהיה פוקד בשמות כלי משאם (במדבר ד׳:כ״ז-ל״ג).
THESE ARE THE ACCOUNTS OF THE TABERNACLE. Its meaning is: these are the accounts of the vessels of the tabernacle, for the word tabernacle includes everything.⁠1 Scripture goes on to explain why the structure was referred to as a mishkan (tabernacle).⁠2 It was so called because the tablets of testimony were placed in it.⁠3 Now Scripture was brief.⁠4 The tablets were truly a testimony, because God's writing was inscribed upon them.
[THROUGH THE SERVICE OF THE LEVITES.] Its meaning is: through the service of the Levites who carry the tabernacle and all of its vessels which Ithamar appointed to them. For the Gershonites and the Merarites were the Levites under the direction of Ithamar, who listed all the objects they were assigned to carry.⁠5
1. It does not refer only to the sanctuary's structure; it refers to its contents as well.
2. The word mishkan literally means a resting place.
3. Hence Scripture reads, even the tabernacle of the testimony.
4. Even the tabernacle of the testimony is short for: even the tabernacle of the tablets of testimony.
5. See Num. 4:22-32.
אלה פקודי המשכן משכן העדות – שלא תטעה במשכן אחר.
משכן העדות – אותו משכן שלוחותא העדות נתונות בו.
ביד איתמר – שהיה ממונה על בני מררי ובני גרשון, כמו שכתב בנשא (במדבר ד׳:כ״ח,ל״ג), והם נושאים כל המשכן, הקרשים והיריעות. כי בני קהת לא היו נושאים רק הכלים, ועליהם ממונה אלעזר (במדבר ד׳:ט״ז). ולפי שרוב המלאכה בין בני גרשון ובני מררי, שאיתמר ממונה עליהם, אמר: ביד איתמר.
א. בכ״י מינכן 52: שבלוחו׳. בחזקוני: שהלוחות.
אלה פקודי המשכן משכן העדות – THESE ARE THE ACCOUNTINGS OF THE TABERNACLE, THE TABERNACLE OF TESTIMONY – that you shall not mistake it for another tabernacle.
משכן העדות – TABERNACLE OF TESTIMONY – in that tabernacle where the tablets of testimony were placed.
ביד איתמר – UNDER THE CHARGE OF ITAMAR – who was appointed over the sons of Merari and the sons of Gershon, like it is written in Nasso (Bemidbar 4:28, 33), and they carried the whole tabernacle, the planks and the curtains. Because the sons of Kehat carried only the vessels, and Elazar was appointed over them (Bemidbar 4:16). And since the majority of the labor was between the sons of Gershon and the sons of Merari, over whom Itamar was appointed, it said: under the charge of Itamar.
אלה פקודי המשכן – רמז לחשבון1 משקל הזהב והכסף והנחושת שיזכיר (להלן פסוקים כד,כה,כט), והם עיקר התרומה ורובה בנוגע לשיעורה ולתשמישה במשכן2.
משכן העדות – רמז ללוחות הברית3. ואמרו המפרשים4 על היות העדת חסר {וא״ו} שהוא רמז אל זמן קיום המשכן5, {שמספרו} בקירוב6 ארבע מאות ושמונים שנה7, ואמרו שבין {בנין} המשכן שעשה משה ע״ה ו{בנין} המקדש שבנה שלמה ע״ה ארבע מאות ושמונים שנה8 – גם כן בקירוב9.
על פי משה – כלומר שחשבון זה והבאה זו כשהובאו היו במצות השליח ע״ה.
עבודת הלוים – כלומר שהלוים קבלו על עצמם לגבות מישראל ובדקו מה שגבו10. והשלימו את סכומו ביד איתמר בן אהרן הכהן, לפי שהוא היה הממונה שלהם בזה והשר שלהם, במקום השליח ע״ה.
1. א. רבנו פירש מלת פקודי כלשון סכום ומנין כדרך שתירגם אונקלוס, וכפירוש רשב״ם שכתב: ׳אלה פקודי – חשבון הכסף והזהב והנחשת׳. ואמנם ראב״ע פירשו לשון מינוי ותפקיד, ור״ל המופקדים על כלי המשכן הם הלויים ביד איתמר.
2. ב. ר״ל ולכן נקראו פקודי הזהב והכסף והנחושת ׳פקודי המשכן׳ סתם, אע״פ שהיו מיני תרומות נוספות למשכן כאמור בריש פרשת תרומה.
3. ג. שנקראו עדות סתם כמו שנאמר בפר׳ תרומה (כה:טז): ׳ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך׳, והכוונה ללוחות כמו שביאר רבנו שם.
4. ד. לא נתבאר מקור רמז זה, אבל הוא מובא גם בדברי מפרשים אחרים כמו שנביא להלן בהערות.
5. ה. כמו שיבאר מיד בסמוך כוונתו למנות מזמן שעשה משה את המשכן עד הזמן שבנה שלמה את בית המקדש, שכל השנים הללו נכנסים בכלל חשבון קיומו של ׳משכן העדות׳ [וצ״ל שאע״פ שבחלק מהתקופה היה מקדש בשילה, מ״מ עדיין קדושת המשכן לא בטלה, שהרי אחרי שחרבה שילה חזרו והקימו את משכן משה בנוב וגבעון, ועל כן מונה רבנו גם את שנות מקדש שילה בכלל שנות המשכן].
6. ו. במקור: ׳באלתקריב׳ (approximately, השוה מילונו של פרופ׳ בלאו עמ׳ 538). בדפו״ר תירגם המהדיר: ׳בהקרבת קרבנות׳ [ונמשך עם שלפניו, וכנראה דר״ל שאף אחרי שנכנסו לארץ ישראל עדיין הקריבו קרבנות במשכן עד שהוקם בית הבחירה בירושלים], ואמנם לפי ההקשר אין תרגומו עולה יפה, מה גם שלהלן בסוף הפיסקא מוכח שכוונתו במונח זה לעגל המספר שכך הוא אומר לגבי מנין שנות המשכן, ויבואר להלן בסמוך. וה״נ דכוותה רצון רבנו לעגל המספר כמו שיבואר בסמוך.
7. ז. ר״ל ׳העדת׳ גימטריא תע״ט, שהוא בקירוב ת״פ. וכנראה שעיגל המספר כדרך שרגילים העברים לעגל מספריהם כמו שביאר רבנו בהרחבה לעיל פר׳ ויגש (מו:כו) ע״ש, וכעין לשון זו, בלי לעגל המספר, נמצא בדברי בן דורו של רבנו ר׳ תנחום הירושלמי בספרו ׳אלמרשד אלכאפי׳ בערך ׳גימטריא׳ (מהד׳ הר״ב טולידאנו עמ׳ 79, וכעי״ז במהד׳ שי עמ׳ 7–10): ׳משכן העד״ת – ארבע מאות ושבעים ותשע שנים משך זמן קיום המשכן עד אשר נבנה המקדש, ואז ויתרו על המשכן׳. ונראה לי שבמקורות שלפני רבנו באמת נמצא בהם רמז זה במספר ת״פ, ורבנו הוא שפירש שמדובר במספר עגול. לכאורה כך ניתן להבין מכלל דברי רבנו בחיי כאן: ׳וכן משכן במספרו רמז לבית ראשון, וכן העדת חסר וא״ו וחשבונו ארבע מאות ושמונים שנה משיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את הבית, ומה שיחסר אחד מן החשבון לפי שבשנה השנית לצאתם נבנה המשכן׳. הרי שמתחילה כתב שהמספר הוא ת״פ כשמונים מיציאת מצרים, ומיד אח״כ הוא אומר שהגימטריא אינו אלא תע״ט, וזאת מפני שבאמת אין מונים משנת יציאת מצרים אלא משנה שניה. לכאורה כל הרואה ישתומם על המראה מפני מה פתח רבנו בחיי בת״פ מיציאת מצרים כיון שלמעשה הרמז הוא תע״ט מעשיית המשכן, ונראה לי שזה משקף נסיונו לתאם המקור שממנו העתיק עם הנתונים. כמו כן יש לציין שבספר מדרש ר׳ דוד הנגיד כאן (עמ׳ רכו) הביא רמז זה בשינוי, ולדבריו החשבון אכן יוצא ת״פ במכוון, וז״ל: ׳ולכך קראו משכן העדות – ׳עדות׳ בגימטריא ת״פ׳, במקור זה הושמט ה״א של ׳העדת׳ ומאידך נדרש ׳עדות׳ בכתיב מלא, ונמצא החשבון מכוון ת״פ שנים. [ואשר למנין השנים שלכאורה אינו אלא תע״ט כבסמוך, אפשר שהוא אכן מונה לשנת יציאת מצרים כתחילת דברי רבנו בחיי. וא״נ י״ל שהכוונה בגימטריא זו ל׳עם הכולל׳, אע״פ שעצם המונח ׳עם הכולל׳ הוא מחידושם של האחרונים ככה״נ (באנציקלופדיה תלמודית ערך גימטריא מביא זאת רק מהב״י ולא לפניו), ובאופן אחר אולי יש לומר שמקצת השנה ככולה, ומנו גם את שנת בנין המשכן וגם את שנת בנין המקדש. וכבר מצינו לחז״ל באיזהו מקומן שמנו כך מנין שנים. ראה סדר עולם (פ״ד) ומגילה (יא:) ופי׳ אברבנאל ליחזקאל (ד:ה)].
8. ח. אין החשבון מדוקדק. המשכן הוקם בשנה השנית ליציאת מצרים (להלן מ:יז) ובית ראשון נבנה בשנת ת״פ ליציאת מצרים (מלכים א ו:א) ואין כאן למשכן אלא תע״ח שנה. וגם לפי הנראה מסדר עולם רבה פי״א (הובא בתוספתא זבחים יג:ו ובבבלי שם קיח: ובירושלמי מגילה סוף פ״א) שפירוש המקרא שעברו ת״פ שנה מיציאת מצרים עד בנין הבית אבל הבית לא נבנה עד שנת תפ״א, אין למשכן אלא תע״ט שנה ולא ת״פ. ויתכן כי כל חשבון זה הוספה מאוחרת שהרי אין גימטריא מדרך המחבר. [הערות נהור שרגא]
ולא השגיח המהדיר שכוונת רבנו למספר מעוגל כמו שהבהיר מיד אח״כ (וראה הערה הבאה), ודברי רבנו מתאימים עם המספר שבסדר עולם וכמפורש בדברי רבי תנחום הירושלמי ורבנו בחיי שהובאו בהערה למעלה. ואף גם זאת שבדרך כלל אין דרך רבנו להביא גימטריאות, אין סיבה זו מספיקה להוציא קטע זה מחזקתו שיצא מתח״י רבנו, שהרי לשונו מוכיח שכן מצא לפניו במפרשים ראשונים שמהם העתיקו גם פרשנים אחרים כנ״ל. מה גם שנראה שהכוונה לרס״ג שהיה בקי במדרש חסרות ויתירות כמבואר לאורך פירושיו. ואמנם בפירושי רס״ג כאן נראה שיש חסרון במקום שביאור זה אמור להופיע (ראה מהד׳ רצהבי עמ׳ רנא-ב).
9. ט. במקור ׳באלתקריב איצא׳, אבל הקדים המהדיר תיבת ׳איצא׳ ותירגם: ׳גם כן ארבע מאות שנה׳, ואמנם בהקשר זה תיבות ׳גם כן׳ אין להן מובן, הלא זה אותו דבר עם המשפט הקודם. כמו״כ, בתרגום המהדיר הושמט ׳באלתקריב׳ כליל, אולי מפני שסבר שאין לו מקום כאן כיון שתירגם אותו ׳בהקרבת קרבנות׳ בתחילת הקטע, וראה מש״כ למעלה בהערה. והכוונה לרבנו בזה שכמו שהגימטריא של ׳העדת׳ הינה ת״פ בקירוב, כך גם שנות קיום המשכן הם ת״פ בקירוב מכיון שאליבא דאמת היו מעט פחות מזה.
10. י. נמשך רבנו אחר פירושו ש׳פקודי׳ היינו לשון סכום וחשבון, ולכן חידש שהלויים היו ממונים על הגביה ועל מנין התרומה שנגבתה. שאר הראשונים פירשו ש׳עבודת הלוים׳ היינו שעבודת המשכן הופקדה בידיהם.
אלה פקודי המשכן – ואיזה משכן משכן העדת – שלא תטעה במשכן אחר, כגון משכן קרח וכיוצא בו, אומר לך כאן שהוא משכן העדת – שהלוחות שוכנות בו.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
אלה פקודי המשכן, "these are the accounts of the Tabernacle;⁠" which "Tabernacle" does the Torah refer to? "The Tabernacle that is testimony to the covenant between God and Israel, משכן העדות.⁠" Seeing that this is not the only time the Torah used the expression: משכן, as it also occurs in Numbers 16,27, when it referred to the mishkan of Korach, as well as several times in the Book of prophets, the Torah wished to be precise beyond doubt. There was never another Tabernacle in which the Holy Ark containing the Tablets was housed.
פקודי. מכאן אמרו חכמי׳ (עי׳ שמות רבה נא:א-ב, תנחומא פקודי ה) שצריך אדם ליזהר מן החשד. אפי׳ היכא דאין חושדין אותו. וצריך ליתן חשבון. שהרי אפי׳ משה רבי׳ ע״ה נתן לישר׳ חשבון מן הזהב ומן הכסף (עי׳ לקמן לח:כד-לא). וכן כתי׳ גבי יהוידע ויצורו וימנו כו׳ (מלכים ב יב:יא). מה״ר משה.
המשכן משכן. ב׳ משכן. שנתמשכנו בעונותי׳ (עי׳ רש״י ד״ה המשכן משכן, שמות רבה נא:ג, תנחומא פקודי ה). וכן יסד הפייטא אשר בבצעי חבול.
המשכן משכן. בגימ׳ ת״י ת״ך. היינו בית ראשון ובית שני.
א. פיוט למוסף יום א׳ דראש השנה (בין מלכיות לזכרונות) המתחיל ״זכר תחילת כל מעש... זכר זה זבול, אשר בבצעי חבול, זדונות סבול, עוד בל יזכר.⁠״
אלה פקודי המשכן – מכאן שראוי לאדם להוציא עצמו מן החשד אף במקום שאינו נחשד כמשה שנתן חשבון צודק מכל וכן גבי יהוידע, מהר״ר משה.
אמר המשכן משכן העדות – בעבור כי יריעות שש משזר הם שיקראו משכן במצוה (שמות כ״ו:א׳) ובמעשה (שמות ל״ו:ח׳), אבל משכן העדות כולל הבית בכללו, שהוא המשכן הנעשהא ללחות העדות.
ועל דעת רבים אלה פקודי – יחזור אל הנזכרים למעלה, יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלויים שפקדם משה ביד איתמר, ואין כלי הקדש הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בכלל המשכן, כי הם ביד אלעזר.
ואין כן דעתי, כי למה יזכיר פקודתב איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר שהיא הנכבדת. אבל אלה פקודי ירמוז אל אשר יזכיר למטה בפרשה, יאמר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שעשה בו האדנים והווים לעמודים וצפויים וחשוקיהם (שמות ל״ז:כ״ה), ונחשת התנופה שהוא שבעים ככר שעשה בה מזבח הנחשת והמכבר וכל כליו ואדני החצר והיתידות (שמות ל״ח:כ״ט), הכל נתן משה במשקל במספר ביד איתמר.
ולא סיפר בפרשה מה שנעשה בזהב, כי הזהב ממנו ביד איתמר צפוי הקרשים והבריחים, וממנו ביד אלעזר הארון והכפרת והמנורה והשלחן ומזבח הזהב. והנה בעבור שלא יודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו, לא סיפר שנתנו משה להם במנין ובמשקל. ולכך לא הזכיר כאן פקודת אלעזר, כי לא בא הכתוב עתה רק לדבר על מלאכת המשכן לא על המסעות. ואל יקשה עליך בעבור שימנה כאן מזבח הנחשת והואג בפקודת אלעזר, כיד יצטרך לומר שעשאוהו מנחשת התנופה, ולא יחוש להוציא דבר אחד מכלל הרביםה שאמר בהם שהם ביד איתמר, כי כן דרך הכתוב במקומות הרבה.
ולא הזכיר בכאן הכיור וכנו, כי לא נעשה במשקל, אבל כל המראות שהביאו הנשים הצובאות שם בהם ולא ידע משהו משקלו.
ויתכן שלא היה בפקודת איתמר, כי יכנס בכלל מה שאמר הכתוב: ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקדש אשר ישרתו בהםז (במדבר ג׳:ל״א), כי בכיור וכנו ישרתו למזבח,⁠ח והנה איננו בחשבון הפרשה הזו.
א. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״המעשה״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״פקדת״.
ג. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״והיא״.
ד. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כי״.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3258: ״הדברים הרבים״. בדפוס רומא: ״הדברים״.
ו. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״משה״.
ז. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258: ״בהן״.
ח. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״במזבח״.
THESE ARE THE ACCOUNTS OF THE TABERNACLE, THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY. Scripture uses this expression because the term "Tabernacle" means the curtains of fine-twined linen, which are so called both when the command was given1 and at the construction of the Tabernacle,⁠2 while "the Tabernacle of the Testimony" includes the entire building, which is the Tabernacle made to house the Tablets of the Testimony.
In the opinion of many scholars3 the phrase these are the accounts of the Tabernacle refers back to all the things mentioned above, the verse stating that the Tabernacle and its vessels, namely, the house and the court and all that was made for them, constituted the service entrusted to the Levites at the command of Moses by the hand of Ithamar [whose duty it was to hand over to each family the service that devolved upon it]. But the holy vessels — the ark, the table, the candelabrum, and the altars — are not included in the term "Tabernacle,⁠" for they were in the hands of Eleazar.⁠4 But this is not my opinion, for why should Scripture mention the entrusting of those things given to Ithamar, and not mention that of Eleazar, which was the more honored one? Rather, these are the accounts of hints at those things that Scripture mentions in the section further on, thus stating that the silver of them that were numbered of the congregation was a hundred talents etc.,⁠5 — from which were made the sockets, the hooks for the pillars, the overlaying of their capitals and their fillets.⁠6 And the brass of the wave-offering, which was seventy talents, from which were made the brazen altar and its grating and all its vessels, and the sockets of the court and the pins7 — all these Moses gave over by number and weight through the hand of Ithamar. Now the section does not say what was done with the gold, for that was partly in the charge of Ithamar, namely, that used for covering the boards and the bars, and part of it was in the charge of Eleazar — the ark and the cover, the candelabrum, the table, and the golden altar. Now since one cannot know exactly how much gold went into the covering of each of these vessels, Scripture did not say that Moses gave it over to them by number and weight. It is for this reason that Scripture did not mention here the entrusting of the things given to Eleazar, for its intention here is only to speak of the work of the Tabernacle, not of that involved in the journeyings. Do not object [to this explanation] because Scripture mentions here the brazen altar,⁠8 which was in the charge of Eleazar,⁠9 for Scripture had to state that they made it out of the brass of the wave-offering, therefore it was not particular to exclude this one item from the general list of objects of which it said that they were by the hand of Ithamar, this being the way of Scripture in many places.
Scripture does not mention in this section the laver and its base [which were also made of brass, and were under the charge of Ithamar], because it was not made according to a specified weight; instead, he put into it all the mirrors that the women brought together10 and thus Moses did not know its weight. It is possible that these were not under the charge of Ithamar [and therefore they are not mentioned], but they come into the category of that which Scripture says [of the children of Kohath, whose work was under the charge of Eleazar], and their charge was the ark, and the table, and the candelabrum, and the altars, and the vessels of the Sanctuary wherewith the priests minister,⁠11 for through the laver and its base the priests were enabled to minister at the altar. Thus they do not come into the listing given in this section.
1. And thou shalt make the Tabernacle of ten curtains (above, 26:1).
2. And every wise-hearted man… made the Tabernacle of ten curtains (ibid., 36:8). See also Ramban further on, 39:33.
3. Rashi and Ibn Ezra.
4. Numbers 3:32. The verse refers to the time of the journeying through the wilderness.
5. Further, (25).
6. Ibid., Verses 27-28.
7. Ibid., Verses 29-31.
8. Ibid., (30).
9. Numbers 3:31-32.
10. see Ramban above, 38:8, towards the end.
11. Numbers 3:31.
טוב מעט ביראת ה׳ מאוצר רב ומהומה בו, טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו (משלי טו, ט״ז)
שלמה המלך ע״ה הזכיר שני כתובים אלו (משלי ט״ו) על מדת ההסתפקות ויזהיר בהם על הגזל. ויתכן לפרשם על שלשה דרכים פשט ומדרש ושכל. ע״ד הפשט טוב מעט ביראת ה׳ יזהיר שלמה ע״ה את האדם על ענין הגזל לפי שהוא מצוה מושכלת מכלל המצות המושכלות כי כל מי שיש בידו עון הגזל קשה הוא מכל שאר עונות, וכן דרשו רז״ל סאה מלאה עונות אין מקטרג מכלם אלא גזל ודור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל שנאמר (בראשית ו׳:י״ג) קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס, ואם אין מחזיר הגזל אין לו מחילה עולמית ועל כן היא עברה חמורה מכל השאר ועל כן אמר שלמה ע״ה טוב מעט ביראת ה׳ יאמר טוב המועט והוא המותר מן המרובה והוא האסור וכן אמר בסמוך (משלי ט״ז:ח׳) טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט ובא להזהיר את האדם על הגזל שלא יחוס על כספו וזהבו שיאמר איך ירחיקנה מבין ידיו כי טוב מעט שישאר לו בצדקה מרוב תבואות בלא משפט ועל זה אמר טוב מעט ביראת ה׳ ובאהבתו מרבוי אוצרות וגנזי כסף וזהב ומהומה בהם, והביא על זה לראיה ועדות הכתוב השני שאחריו טוב ארוחת ירק ואהבה שם כי אחר שהזהיר על הגזל שהוא ענין שכלי הביא עליו משל טבעי למופת כי טבע בני אדם שירצו אכילה מועטת וקלה כגון ארוחת ירק וכיוצא בה בחברת אוהבים יותר ממה שירצו שוורים מפוטמים בחברת שונאים, ומזה יוכל הטבע להבין ולהשכיל ולדון ק״ו ממה שהוא מפורסם ומוחש לעין, אם באהבת בשר ודם יבחר אדם ויערב לו אכילה קלה יותר מסעודת מטעמים ומשמנים בחברת שנאה, כ״ש שראוי לו שיבחר מעט ביראת ה׳ ואהבתו שהיא טובה לו מכל אהבת שום אדם ומכל רבוי אוצרות וכל ממון שבעולם. וכל הענין הזה אזהרה והערה ודרך חיים שלא יתלמד אדם לחמדת הממון ושלא יעשה כספו וזהבו עקר אמונתו והונו ורכושו קרית עזו, הוא שאמר שלמה ע״ה (משלי י״ח:י״א) הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכיתו, אמר הכתוב כשם שטבע בני אדם לשום בטחונם בקרית עוז שיש בו חומה ומגדל כן העשיר שם בטחונו בהונו, והכתוב הזה אזהרה לאדם להתרחק ממדה זו שלא יבטח אדם בעשרו ולא ישימו קרית עזו רק שיהיה שם ה׳ בלבד הונו וקרית עזו, והוא נקשר עם הכתוב שלמעלה שהוא מגדל עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק ונשגב וסמך לו הון עשיר קרית עזו, הכוונה כי שם ה׳ הון עשיר כי הצדיקים ישימו כספם וזהבם בשעבוד התורה והמצות, והרשעים ישימו התורה והמצות בשעבוד כספם וזהבם לפיכך אין ראוי לאדם לשום בטחונו ותקותו רק בשם המיוחד. והענין הזה בארו אליפז התימני לאיוב הוא שאמר (איוב כ״ב:כ״ד) ושית על עפר בצר ובצור נחלים אופיר, אמר לאיוב ראוי לך שתשים הממון במחשבתך במדרגת עפר ותשים זהב אופיר כצור נחלים שלא יבטח בו אדם כי אין בו תועלת, ואחר שהזכיר שלא ישים בטחונו ותקותו בממונו חזר להזהירו שישים בטחונו בה׳ יתעלה הוא שכתוב (שם) והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך, וכתיב (שם) כי אז על שדי תתענג תשא אל אלוה פניך.
וע״ד המדרש טוב מעט ביראת ה׳, טובים ישראל לפני הקב״ה שנאמר בהם (דברים ז׳:ז׳) כי אתם המעט מכל העמים, ביראת ה׳ שקבלו את התורה כדי שייראו את השם יתעלה שנאמר (שמות כ׳:י״ז) כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. מאוצר רב, אלו שבעים אומות שנמשלו לאוצר של יין, שכן דרשו רז״ל (שיר השירים ב׳:ד׳) הביאני אל בית היין, אלו שבעים אומות עכו״ם. ומהומה בו, שעתיד הקב״ה להומם ולהענישם ליום הדין. טוב ארוחת ירק ואהבה שם, טובה סעודת ירק שאכל שלמה המלך אצל עני משור אבוס שאכל אצל העשיר.
אמרו במדרש בשעה שירד שלמה ממלכותו היה מחזר על הפתחים והיה אומר (קהלת א) אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירין בו אחד מהם נשתטח לפניו אמר לו אדוני המלך אם רצונך גלגל עמי היום הלך עמו והעלהו לעלייתו הביא לו שור אבוס ועשה לו כמה מטעמים והביא לפניו והזכיר לו עניני מלכותו אמר לו זכור כשהיית מלך שעשית כך וכך ביום פלוני כיון שהזכיר לו מלכותו געה בבכיה ולא אכל מכל אותה סעודה ולא זז מלבכות עד שעמד מאותה סעדה שבע בבכיה, פגע בו השני נשתטח לפניו ואמר לו אדני המלך רצונך שתגלגל עמי היום אמר לו שמא רצונך לעשות לי כדרך שעשה לי חברך אתמול אמר לו איש עני אני אם רצונך גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי הלך לביתו כיון שהגיע שם רחץ לו ידיו ורגליו והביא לפניו מעט ירק התחיל מנחמו ואמר לו אדוני המלך שבועה נשבע הקב״ה לדוד אביך שאין המלוכה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר (תהלים קלב) נשבע ה׳ לדוד אמת לא ישוב ממנה, אבל מדת הקב״ה כך מוכיח את האדם וחוזר ומתרצה שנאמר (משלי ג) כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה, ועתיד הקב״ה להחזירך למלכותך, כיון ששמע שלמה המלך כך נתקררה דעתו ושמח מאותה סעודה של ירק ועמד משם שבע ושמח וטוב לב, כיון שחזר למלכותו כתב בחכמתו טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, טוב ארוחת ירק שהאכילני אותו עני משור אבוס שהאכילני העשיר שהזכירני צערי.
וע״ד השכל טוב מעט ביראת ה׳ יזהיר שלמה את האדם שיתבונן בענינים השכליים כפי השגתו בחלק האפשר ולא ירצה להתחכם ולהטריד שכלו בחלק הנמנע שעליו אמר (קהלת ז׳:ט״ז) ואל תתחכם יותר כי טוב מעט ביראת ה׳ כלומר טוב שישכיל וישיג לו השגה מועטת ויירא את ה׳ יתברך מאוצר רב כלומר מרבוי החכמה יותר מכדי השגתו כי יבא מזה מבוכה ומהומה וזהו ומהומה בו, לפי שעם המעט תתעלה ותתענג ועם הרבוי יאבד וישתומם ותהיה נפשו נטרדת מן החיים הנצחיים האמתיים מאותן המעלות הראויות לתת לה מבית המלך וכענין הדבש שהוא ערב לגוף במעוטו ורבויו יזיק לו, ועל זה אמר שלמה (משלי כ״ה:ט״ז) דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאותו, יזהיר עליו שיאכל ממנו די ספוקו וישאר בקרבו כי אם יאכל ממנו בשפע ורבוי יותר מכדי צרכו יקיא הכל ואפי׳ המעט שכבר קנהו יפסיד אותו, כן יקרה למי שיחשוב להשיג יותר משעורו ומכדי השגתו כשיחפוץ ללכת לפנים ישוב על כל פנים לאחור, ורז״ל בארו לנו משל על ענין זה הוא שאמרו בפרק חלק גבי בלעם שהלך למדין ליטול שכר ארבעה ועשרים אלף שהפיל מישראל גמלא אתא למבעי קרני אודני דהוו ליה גזזינהו מיניה שנאמר (יהושע י״ג:כ״ב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, כלומר הוא בקש ליטול מה שאינו שלו ומה שהיה לו אבד ממנו, ומה שדרשו רז״ל בענין החכמה דבש מצאת אכול דיך זה ר׳ עקיבא פן תשבענו והקאותו זה בן זומא.
אחר שהורה להשכיל ולחקור בחלק האפשר והזהירו שלא לחקור בחלק הנמנע בא לדבר בחלק ההשגה והזהיר עליו שתהיה השגתו צרופה ומזוקקה מבלי סיגים זהו שאמר טוב ארוחת ירק ואהבה שם, אמר טוב להשיג השגה קלה עם אמונת השכינה הנקראת אהבה שנאמר (שיר השירים ב׳:ז׳) אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, וכתוב (שם ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ואנו אומרים באהבה תרום קרננו להודות לך וליחדך, משור אבוס מן ההשגה הגדולה המטעה את האדם כאותה השגה שהשיגו ישראל במדבר שעשו את העגל וימירו את כבודם בתבנית שור, ושנאה זו מדת הדין זהו שהזכיר משה (שמות ל״ב:י״א) למה ה׳ יחרה אפך בעמך, וכלל הכתוב לפי הדרך הזה שהוא משבח עבודת השכינה ומגנה העון ההוא, ולפי שלא היתה כוונתם לע״ז אלא שבקשוהו למנהיג לכך נמחל להם העון והראיה שנמחל להם מיד ששרתה שכינה במשכן כי זה היה מופת ועדות שנמחל להם העון, ולכך נקרא אהל מועד שבמדבר משכן מלשון שכינה ונקרא המשכן משכן העדות, ודרשו רז״ל חטאו באלה ונתרצו באלה, חטאו באלה (שם ל״ב) אלה אלהיך ישראל, ונתרצו באלה.
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן – ע״ד הפשט אלה פקודי המשכן יחזור אל הנזכרים למעלה, יאמר כי המשכן וכליו שהוא הבית והחצר וכל הנעשה להם פקודי עבודת הלוים אשר פקד משה ביד איתמר, אבל כלי הקדש שהם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות אינם בכלל המשכן והם פקודת אלעזר.
וע״ד המדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה שני פעמים משכן, אלא ללמד שהיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה׳ וגו׳, אל תקרי מכון אלא מכוון, שקול היה המשכן כנגד בריאת העולם, בבריאת העולם כתיב (ישעיהו מ׳:כ״ב) הנוטה כדוק שמים וימתחם, ובמשכן כתיב (שמות כ״ו:ז׳) ועשית יריעות עזים לאהל וכתיב (תהלים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:ט׳) יקוו המים ובמשכן כתיב (שמות ל׳:י״ח) ועשית כיור נחשת. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:ט׳) יהי מאורות ובמשכן (שמות כ״ה:ל״א) ועשית מנורת. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:כ׳) ועוף יעופף ובמשכן (שמות כ״ה:כ׳) והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת העולם כתיב (בראשית א׳:כ״ז) ויברא אלהים את האדם ובמשכן כתיב (שמות כ״ח:א׳) ואתה הקרב אליך. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳:א׳) ויכלו השמים ובמשכן כתיב (שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳:ג׳) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ובמשכן (שמות ל״ט:מ״ג) ויברך אותם משה וכתיב (במדבר ז׳:א׳) ויקדש אותו ואת כל כליו. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב׳:ג׳) כי בו שבת ובמשכן כתיב (שמות ל״ה:ב׳) ששת ימים תעשה מלאכה, ואח״כ אמר קחו מאתכם תרומה, להודיעך ששקולה מלאכת המשכן כנגד שמים וארץ עד כאן במדרש.
כל מה שהזכירו חכמים במדרש הזה בעניני המשכן השקול כנגד העולם נראה שדברו דרך כלל אבל הפרטים רבים נמשכים ויוצאים מן הכלל. ונראה לי כי מתוך הכלל הזה שלמדנו נוכל לחדש ולהוציא קצת מן הפרטים, והוא שמצאתי מן הנגדיים האלה כי כשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ, כנגדו מצינו במשכן אלה פקודי המשכן, וכשם שנברא העולם בה״א שנאמר (שם ב) בהבראם ודרשו רז״ל בה״א בראם, כנגדו מצינו במשכן (שמות מ׳:ל״ד) וכבוד ה׳ מלא את המשכן כי הה״א כבוד ה׳ וזו היא הכוונה כמו שהוזכר ענין המשכן פעמים בתורה כמו שכתבתי בראש פרשת ויקהל, וכן לשון משכן לשון שכינה וזהו שכתוב (תהלים פ״ה) לשכון כבוד בארצנו, וכשם שהעולם עלה במחשבה להבראות תחלה ואח״כ נעשו המעשים בששה ימים כנגדו תמצא במשכן לחשוב מחשבות ואח״כ לעשות. וכשם שהעולם נברא לא חובה רק דרך נדבה וחסד שנאמר (שם פ״ט) עולם חסד יבנה כן המשכן נבנה דרך נדבה שנאמר (שמות כ״ה:ב׳) אשר ידבנו לבו (שם ל״ה) כל נדיב לבו יביאה. וכשם שהזכיר שם אלהים בכל מעשה בראשית ואח״כ השם המיוחד שנאמר (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה׳ אלהים, כנגדו תמצא במשכן אחר שהזכיר (שמות מ׳:ל״ד) וכבוד ה׳ מלא את המשכן שהוא כנגד שם אלהים הזכיר ה׳ המיוחד ואמר (שמות מ׳:ל״ח) כי ענן ה׳ על המשכן. וכשם שהעולם נברא בשתי מדות מדת רחמים ומדת הדין כנגדו המשכן נעשה בשני אומנים בצלאל משבט יהודה כנגד השם המיוחד ואהליאב משבט דן כנגד מדת הדין.
וגם יתכן שנבין מלת משכן מלשון המשכה לפי שהמשכן וכליו ציורים ודוגמא למקדש של מעלה כי ביהמ״ק של מטה מושך כח ממקדש של מעלה הנקרא זבול, ולכך אמר שלמה ע״ה (מלכים א ח׳:י״ג) בנה בניתי בית זבול לך, וזהו סוד הכתוב (שופטים ה׳:י״ד) ומזבלון מושכים בשבט סופר, כי יש מושכים למטה מזבולן והנמשך הוא זבולן. ויובן ממנו עוד כי מזבולן הם מושכים והנמשך הוא סופר והוא מלשון ספירה והכוונה על הראשונה והבן זה. וכשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה׳ אלהים כן במשכן תמצא כנגדו (במדבר ז׳:א׳) ויהי ביום כלות משה. וכשם שכתוב בבריאת העולם (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כן תמצא במשכן (שמות ל״ט:מ״ג) וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה. וכשם שבריאת העולם מלאכת העולם לא דחה את השבת שנאמר (בראשית ב׳:ב׳) וישבות ביום השביעי כן במשכן מלאכת המשכן לא דחה את השבת שנאמר (שמות ל״ה:ב׳) ששת ימים תעשה מלאכה. וכשם שנברא העולם ועתיד להבטל ולהתחדש אחר השבת כן המשכן והמקדש עתיד ליבטל וליחרב ולהתחדש. וכשם שמצינו בבריאת העולם (בראשית ב׳:ט״ז) ויצו ה׳ אלהים האדם לאמר כן תמצא במשכן (שמות ל״ו:ו׳) ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר. וכשם שמצינו בבריאת העולם שנקרא הקב״ה שדי על שאמר לעולמו די, כנגדו תמצא במשכן (שמות ל״ו:ז׳) והמלאכה היתה דים זו מלאכה של מעלה הנקראת על דרך הקבלה מלאכת שמים וארץ.
ובפרקי רבי אליעזר תמצא למה נקרא שמו אל שדי שאמר לשמים די ועמדו לפי שהיו מותחין והולכים עד שאמר להם די. וכשם שיש בבריאת העולם שמים וארץ שהם עדות לישראל בשמירת התורה שנאמר (דברים ל׳:י״ט) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כן במשכן משכן העדות. כשם שבבריאת העולם שבעת ימי בראשית כן במשכן שבעת ימי המלואים. וכשם שבבריאת העולם ל״ב פעמים אלהים עד לעשות כן במשכן מלא אותם חכמת ל״ב. ואין ספק כי יש בזה דברים אחרים מלבד אלה שהזכרתי שלא כתבתים וגם אני יודע אותם ומהם שאיני יודע גם כן והפרט הזה שהזכרתי וחדשתי הוא פתח להבין שאר הדברים.
ועוד אמרו במדרש אלה פקודי המשכן משכן, למה משכן משכן שני פעמים לפי שבית המקדש עתיד להתמשכן שני פעמים, בית ראשון ובית שני שנאמר (נחמיה א׳:ז׳) חבל חבלנו לך, ע״כ. ואם תשכיל במלת המשכן משכן העדות תמצא בהם רמז למספר השנים שעמד בית ראשון ובית שני וכן מיציאת מצרים עד שבנה שלמה את הבית כי המשכן במספרו עם האותיות רמז לבית שני, וכן משכן במספרו רמז לבית ראשון, וכן העדת חסר וא״ו וחשבונו ד׳ מאות ושמונים שנה משיצאו ממצרים עד שבנה שלמה את הבית ומה שיחסר אחד מן החשבון לפי שבשנה השנית לצאתם נבנה המשכן. וכל אלו החשבונות ראה אותם משה ברוח הקדש וזהו אלה פקודי המשכן משכן העדות. ד״א משכן העדות אמר רבי שמעון בן יוחאי אין עדות אלא תורה שנאמר (דברים ד׳:מ״ה) אלה העדות והחקים והמשפטים, משל למלך שהיה לו בת ובנה לה פלטרין והושיבה לפנים מז׳ קנקלין אמר כל מי שנכנס על בתי כאלו נכנס על כבודי. כך ב׳ שמות למשכן כתוב אחד אומר משכן העדות זו התורה, וכתוב אחד אומר לפני משכן ה׳, אמר הקב״ה מי שמבזה את בתי כאלו מבזה את כבודי, תדע לך שכשנכנס (אדרינוס) טיטוס לביהמ״ק היה מחרף ומגדף, אמר דוד רבש״ע (תהלים ע״ד:ה׳) יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות העלה עליהם כאילו היו עולים לקוץ ארזים ועושים סולמות לעלות לרקיע אלא שאין יכולים ומניחים אותם ובאים עלינו שנאמר (שם ע״ט) באו גוים בנחלתך, א״ר חייא בר אבא למה עו״ג דומים לאדם שהיה שונא את השר והיה מבקש להתגרות בו ולא היה יכול מה עשה הלך אצל טיאטרוס שבו ומבקש להפילו והיה מתירא מן השר שלא יהרגהו נטל צפורן של ברזל והכניסהו תחתיו אמר מתוך שאני מפיל הבסיס הטיאטרוס נופל. כך אמרו עו״ג לישראל שנאמר (שם ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה׳ ועל משיחו, משל למי שאינו יכול להכות את החמור מכה את האוכף, משל למי שאינו יכול להכות את הארי מכה את החמור.
טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו. טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, "Better a little with fear of the Lord, than a great treasure with trouble. Better a meal of vegetables where there is love, than a fattened ox where there is hate.⁠" (Proverbs 15, 16-17).
In these last two verses Solomon deals with the subject of man's greed, i.e. he advises him that the quantity of one's possessions is far less important than the ability to enjoy what one does have without worry. These two verse may be approached from three different aspects, the plain meaning, the allegorical meaning and the rational dimension contained in these statements.
According to the plain meaning of the text the words "better a little with the fear of the Lord than a great treasure with trouble,⁠" warns man not to become guilty of robbery. The commandment not to rob belongs to the category which every human being understands even if the Torah had not commanded it. One does not need to be endowed with superior intelligence to realise that if one amasses treasure by illegal means, by robbing someone (and one is allowed to get away with it), other people will be encouraged to do the same in return and no one will ever be able to sleep without worry. Our sages (Vayikra Rabbah 33,3), have stated that the sin of robbery, i.e. holding on to gains obtained by such means, is greater than other sins. In fact the reason that the people of the generation of the deluge were wiped out was precisely because they were guilty of this sin. Their other sins could have been forgiven, the sin of robbery could not qualify for forgiveness. The Torah stated this fairly plainly when it quoted God as saying that the "end of all flesh has come before Me (I had to decree it) because of the violence (robbery with violence) that the earth has been filled with" (Genesis 6,13). Anyone who does not return stolen property will never be forgiven. This is why it is the most serious of all sins. This is why Solomon said: "better a little (acquired while demonstrating fear of the Lord.)" He means better a little property which is permissible than a lot which is not permissible. Solomon makes a similar statement in Proverbs 16,8 "better a little with righteousness than bountiful harvests with injustice.⁠" He warns man of the seriousness of the sin of committing robbery as he is aware that man has a tendency not to abandon anything in his possession. To counter the perception that the quantity of one's possessions is more important than how one came to acquire same, he says: "better a little, provided it is rightfully yours.⁠"
After having spoken of robbery in the abstract, Solomon illustrates his teachings in a practical manner by quoting the example of someone enjoying simple food such as a vegetable soup to someone eating fancy food being watched by envious eyes, etc. Food is enjoyed best in the company of friends and well wishers, whereas even the fanciest food when not eaten in a relaxed atmosphere loses its appeal for the person consuming it. The thrust of all of Solomon's remarks on the subject is to teach man not to be greedy for physical possessions and for gratifications of his body. At the same time, man should not put his trust in his material possessions, he should not make the mistake of "relying on the mosaic floors as if they were a high wall (Proverbs 18,11),⁠" but should remember that when it comes to wealth he will always be outclassed by God whose wealth is immeasurably greater. This concept is emphasized by Eliphaz in Job 22,24 when he said: "if you regard treasure as dirt, Ophir-gold as stones of the wadi, and lift your face to God, You will pray to Him, etc., you will decree and it will be fulfilled and light will shine on your affairs.⁠" As long as a person's fear of God is subordinate to the reliance he places on his material possessions there is something basically wrong with such a person's outlook.
A Midrashic approach: The words: "better a little with a measure of fear of the Lord,⁠" is a reference to the people of Israel of whom the Torah has written: "for you are the smallest of the nations" (Deut. 7,7), whereas the words: "with fear of the Lord,⁠" refer to the fact that the people of Israel accepted the Torah in order that they should acquire fear of the Lord. This is the meaning of Exodus 20,17: "in order to test you and in order that the fear of the Lord will always be with you, so that you do not go astray.⁠"
The words "rather than a great treasure,⁠" are a reference to the other 70 nations on earth. In other words: "God prefers a small nation such as Israel who are God-fearing, to all the other more numerous nations on earth who lack that quality.⁠" Our sages (on Song of Songs 2,4) "he brought me to the banquet room and his banner of love was over me,⁠" comment that these words are a reference to the other 70 nations, whereas the words "with trouble" in the above-quoted verse in Proverbs refer to the punishment in store for these 70 nations. Solomon spoke about a simple meal he himself had consumed at the home of a poor man which had given him so much more satisfaction than a banquet in the homes of one of his wealthy friends.
Midrash Mishley 16 tells the following: When Solomon lost his throne he was forced to go begging. Whenever he would come to the door of some house he would identify himself saying: "I am Kohelet, and I used to be king in Jerusalem.⁠" Once he met two men who used to know him when he was king. One of them bowed down before him and accorded him the honor due to a king. He invited him to share a meal with him on that day. He took him home to the upper floor of his home and served him a fatted ox. During the meal his host reminded Solomon of the times when he used to be king over Israel in Jerusalem. Solomon broke out crying because he had been reminded of his past glory and contrasted it with his present circumstances. In the end, he could not even eat the meal because he felt so depressed. When he met the other man whom he used to know, this one too bowed down before him and he too invited Solomon to dine with him on that day. Solomon asked him if he too was going to remind him of all the glory he used to enjoy, etc, just as his other one time friend had done. The host replied that he was only a poor man and that the only kind of meal he was able to offer the erstwhile king was vegetable soup, etc. Solomon accompanied the man to his house. They arrived there, his host washed his hands and feet for him and served him a simple meal. During the meal he made a point of consoling Solomon over what he had lost. He said: "My lord king, God has sworn an oath to your father David that the kingdom of Israel would not depart from his descendants. The scriptural verse he quoted (Psalms 132,11) was: "the Lord swore to David a firm oath that He will not renounce, 'One of your own issue I will set upon your throne'". He explained to Solomon that it was the custom of God to subject a man to afflictions when He wanted to discipline him but to relate to him with goodwill again after He had done so. He added that God subjects particularly those whom He loves to such trials and tribulations, just as a father does when he wants to discipline his child (Proverbs 3,12). His host added that he was certain that God would restore his kingdom to Solomon. When Solomon heard these words he felt greatly encouraged and enjoyed this meal of simple vegetable soup far more than the meal he had been served on the day before. When his kingdom was eventually restored to him, he recorded his feelings on the matter in the verses we have quoted from Proverbs.
A rational approach to our verses: When writing the verse: "better a little with the fear of God,⁠" Solomon wanted to warn man that he should reflect on matters involving philosophy only to the extent that his intellectual capacity was capable of dealing with the concepts involved. He should not delve into matters which were beyond his understanding. This is why he also counselled us in Kohelet 7,16: "do not act the wise man to excess.⁠" He used the parable to explain that he who tries to digest more than his stomach can handle will inevitably bring up and vomit all he has eaten. The same is true with intellectual pursuits. He who engages in them beyond his capacity to understand will ultimately be revolted by all intellectual pursuits. He will reject the idea of a life beyond death and become a heretic. Solomon illustrated this further when speaking about the consumption of honey. A little honey is sweet and pleasant; too much of it is revolting (Proverbs 25,16). When one has eaten more honey than one should, one will even vomit the initial amout which would have been good for one.
Our sages in Sanhedrin 106 illustrated these thoughts also when they discussed that Bileam detoured to Midian in order to collect the reward for having been the cause of the death of 24,000 Israelites. Instead of reaping his reward, the Israelites who had mounted a punitive expedition against Midian caught up with him there and killed him. Had he gone back to his hometown he would not have suffered such a fate (Joshua 13,22). The reason he was killed was because he tried to amass something he was not entitled to.
Our sages also comment on the subject of wisdom comparing it to honey when they interpreted the verse (Proverbs 25,16) "if you found some honey, eat only as much as you need,⁠" as applying to Rabbi Akiva. The second half of that same verse, i.e. "lest you overeat and vomit all of it,⁠" they applied to ben Zoma. [Both scholars had tried to delve into esoterical mysteries, Rabbi Akiva returned from his mental excursion with new insights, whereas Ben Zoma who had overestimated his intellectual capacity became mentally deranged (Chagigah 14)].
Having concluded his remarks about the need to exercise discretion when studying philosophy and the mysteries of God's creation, Solomon turned to the subject of the quality of one's spiritual achievements. This is why he said that consuming a meal of vegetable soup in surroundings where love is present is good. The "love" Solomon spoke of is the belief in the Shechinah which is also described as a dimension of God's love (Song of Songs 2,7). When the word אהבה, "love,⁠" appears in our liturgy such as באהבה תרום קרננו להודות לך וליחדך באהבה, just before we recite the קריאת שמע in the morning, we allude to God's Shechinah. It is better to become privy to this "love" of God without some of the deep philosophical insights that some people strive for, than to eat the fatted ox, i.e. to try and obtain the kinds of sophisticated insights which led some of the people of Israel to making the golden calf. Seeing that the Israelites had made the golden calf in their search for deeper insights, and not because they wanted to practice idolatry God was able to forgive them their sin. Proof that they were granted forgiveness promptly was the fact that the Shechinah manifested itself in the Tabernacle. This is also the reason why the אהל מועד, the Tent of Meeting in the desert became known by the name משכן, as that name is a reminder of the presence of the שכינה amongst the Jewish people at that time.
Our sages, in commenting on the opening word of our portion, i.e. אלה say that the people who had sinned with the word אלה, when they said אלה אלוהיך ישראל, were now forgiven by the Torah using this very same word when describing the completion of the building of the משכן העדות, "the Tabernacle of Testimony" (compare Tanchuma Pekudey 6).
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה, עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. "These are the records of the Tabernacle, the Tabernacle of Testimony, which were drawn up at Moses' bidding- the work of the Levites under the direction of Ittamar son of Aaron the Priest.⁠"
According to the plain meaning of the text the words אלה פקודי המשכן refer to the Tabernacle and all its constituent parts which formed the subject matter of the last chapter and a half. The supervision of the construction of all these components had been entrusted to the Levites who in turn were responsible to Ittamar, son of Aaron. However, such furnishings as the lampstand, the table, the Holy Ark and the two altars were not part of the items for which Ittamar was responsible but they were entrusted to the supervision of his older brother Eleazar.
A Midrashic approach: The reason that the Torah writes the words משכן,המשכן here in succession is to teach us that the Sanctuary on earth has a parallel in the celestial regions. We mentioned previously that all this is based on Exodus 15,17 where the Torah spoke of "the place You made to dwell in, O Lord, the sanctuary, O Lord which Your hands established.⁠"
The word מכון which the Torah wrote to describe the place for God to dwell in, should be read as מכוון, "prepared for, intended for.⁠" The concept here is that the Tabernacle, Sanctuary, was considered as equivalent in importance and value to the entire world God had created previously. There are a number of expressions which have been used in the construction of the Tabernacle which closely parallel expressions we are familiar with in connection with descriptions of the universe such as carpets, יריעות, to name one. When earth was created the Torah spoke about luminaries, מאורות being created. The Tabernacle contained as an essential part a מנורה, a lampstand intended to illuminate the Sanctuary. In connection with the creation of earth the Torah mentioned that the waters congregated in one area, i.e. יקוו המים אל מקום אחד, whereas part of the vessels required for the Tabernacle was a כיור, a basin in which water had been collected. The Tabernacle's roof consisted of carpets, יריעות, forming sort of a tent-like cover, whereas the sky or heaven covering our terrestrial universe is described as something God "spread like a tent over the universe" (Psalms 104,2). The author continues quoting more such examples. The gist of the Midrash Tanchuma 2 on our portion is that there are too many parallel expressions in the creation of the universe and the manufacture of the Tabernacle for them to be accidental; the message must be that we are dealing here with a microcosm, i.e. a miniature "world.⁠" It is therefore easier to perceive of the Presence of God feeling comfortable in such surroundings. Thus far the Midrash
Whatever the sages mentioned in the Midrash we just quoted which states that the Tabernacle was equivalent to a microcosm, may be understood as a generalization. There are, however, many details which are capable of being derived from the generalizations we mentioned.
In connection with the verse אלה תולדות השמים והארץ, "these are the derivatives of heaven and earth,⁠" Bereshit Rabbah 12,9 states that from the word בהבראם, which appears immediately after these words we can derive that God employed the letter ה at the end of the tetragram as the tool with which He created the world, (seeing that that letter was not necessary in that statement). We may perhaps find something parallel in connection with the Tabernacle in the verse אלה פקודי המשכן, i.e. that the letter ה in the word המשכן, is also an allusion to the presence of the attribute כבוד being present in the Tabernacle, i.e. the Shechinah. The last letter ה in the tetragrammaton represents that attribute. This may be further alluded to by the fact that the subject of the Tabernacle occurs five times in the Torah. I have already explained this at the beginning of Vayakhel. The relationship of the words משכן-שכינה-כבוד is further illustrated in the verse לשכון כבוד בארצנו, "for the attribute of Kavod to dwell in our land" (Psalms 85,10).
Just as the world had been planned before being actually created within a space of six days, so the Tabernacle had been planned before being actually constructed. When the Torah speaks about the planning stage of the Tabernacle it writes: לחשוב מחשבות, "to plan designs" (31,4), whereas subsequently it speaks of לעשות, "to carry out (such designs).⁠" Just as the world itself was not a product of externally imposed conditions, so the Tabernacle was a structure built by the free-willed donations of the people constructing it. The Torah underlines this when it writes אשר ידבנו לבו, "whatever his heart will prompt him to donate" (Exodus 25,2). Just as the name of God is mentioned at every stage of the creation including His holy name, the tetragrammaton (Genesis 2,4) at the end of the creation of the world, so His name is mentioned repeatedly during the Torah's report of the construction of the Tabernacle, including God's ineffable name כי ענן ה' על המשכן, "for the cloud of Hashem was above the Tabernacle" (40,38).
Just as God employed two separate attributes of His when creating the universe, i.e. the attribute of Justice and the attribute of Mercy, so the Tabernacle was constructed principally by two different craftsmen, Betzalel and Oholivov. The former was from the tribe of יהודה representing the attribute of Mercy, whereas the latter was a member of the tribe of דן, representing the attribute of דין, Justice.
It is also possible to understand the word משכן as derived from the word המשכה, "conduct, continuation, etc.⁠" This would symbolise the fact that the terrestrial Tabernacle was an extension, a continuation of the Tabernacle in the celestial regions. The Temple in our regions draws on the spiritual input from the Temple in the celestial regions. The Temple in those regions is known as זבול, this is why Solomon said in his prayer at the consecration of the Temple he had built: בנה בניתי בית זבול לך, "I have most certainly built for You" (a house which parallels the בית זבול). This is also the mystical dimension of Judges 5,14 ומזבולון מושכים בשבט סופר, "and from Zevulun who so far were only engaged as scribes.⁠" (In this instance they joined the battle against Siserah and his chariots, though they were basically not warriors. Ed.) The message Devorah conveys is that the spiritual inspiration which scribes such as the members of the tribe of Zevulun could draw on from celestial sources they employed in helping their people in that battle. The word סופר in that verse is an allusion to the ספירות, the emanations which God used in the creation of the universe. No doubt, Devorah referred to the lowest emanation, מלכות, the one which is part of the עולם העשיה, our own terrestrial universe.
Just as the Torah spoke of "the day on which the Lord God made (finished) the universe" (Genesis 2,4), saying also that when God reviewed His handiwork at the end of the six days "He saw that it was very good" (Genesis 1,31), so when the Tabernacle was completed the Torah writes: "It was on the day Moses completed the Tabernacle" (Numbers 7,4), as well as 39,43 "when Moses took a look at all the work and here they had performed it (i.e. it was good).⁠"
Just as the creation of the world did not interfere with the Sabbath, the day of rest, so the building of the Tabernacle was not allowed to interfere with the Sabbath legislation, i.e. no work was performed for it on the Sabbath. This is the reason the Torah wrote in connection with the report about the construction of the Tabernacle that "work shall be performed (on it) during six days,⁠" (excluding the Sabbath). Just as the world as we know it is slated to be destroyed before it is going to be renewed after a period our sages describe as 1000 years of Sabbath (Sanhedrin 96), so both the Tabernacle and the Temple were slated to be destroyed only to be rebuilt in due course.
Just as after the creation of man and his having been placed in the garden God commanded him to observe certain rules and not to eat from the tree of knowledge, so we find that Moses issued certain instructions in 36,6. Just as God had told the universe to stop continuing to expand, i.e. He said די, "enough" (Bereshit Rabbah 46,2), so Moses also declared the contributions for the Tabernacle as being sufficient and ordered the people to stop bringing more, the Torah saying והמלאכה היתה דים, "and there were sufficient materials, etc.⁠" (36,7). According to a kabbalistic interpretation the word מלאכה instead of something more appropriate, meant that it referred to the מלאכת שמים וארץ, the work of constructing heaven and earth, i.e. the Tabernacle was a replica of the creation of heaven and earth.
In Pirke d'Rabbi Eliezer chapter 3 we find the rhetorical question: "why was God called אל שדי? The answer given is that He was the One who said to the heavens רי, "enough,⁠" thus preventing heaven from proliferating further by drawing on God's mantle of light.
Just as heaven and earth would be used by God as witnesses in the event the Israelites were to violate the covenant and transgress the Torah -as we know from Deut. 30,19 "I have called as witnesses against you this day heaven and earth, etc., so the Tabernacle was called משכן העדות, the "Tabernacle of Testimony.⁠" Just as the name Elohim occurs thirty two times during the story of creation, so the name of God also appears thirty two times in connection with the construction of the Tabernacle. Just as there were seven days which together formed the period known as מעשה בראשית, "the creation of the universe,⁠" so there were seven days which served as מלואים, days which were considered as preparatory to the functioning of the Tabernacle. No doubt one can find other similarities between the Tabernacle and its construction and the universe and its construction in addition to those which I have already listed. I myself am aware of a number of such additional examples.
There is another comment by Shemot Rabbah 51,3 concerning the appearance of the words משכן twice in succession at the beginning of our portion. The reason mentioned is that it hinted at the fact that there would be two permanent Temples replacing this mobile structure at a future date, i.e. the first Temple and the second Temple. The verse alluding to this is Nechemyah 1,7 חבל חבלנו לך. Thus far the Midrash.
If you will take a close look at the words המשכן משכן העדות you will find that these three words contain a hint of the number of years that the first and second Temple were standing. You will also find an allusion to the number of years which elapsed between the Exodus from Egypt and the erection of the first Temple. The numerical value of the letters in the word המשכן plus the letters themselves (5) amount to 420, i.e. the number of years that the second Temple was standing. The word משכן gives you the number of years the first Temple was standing, i.e. 410 years. The word העדות when spelled without the letter ו, amounts to the number 480, the number of years between the Exodus and completion by Solomon of the first Temple. The fact that one year seems to be missing from the number required (479 instead of 480), is accounted for by the fact that the Tabernacle was built in the second year after the Exodus so that from the time of its erection to the completion of Solomon's Temple actually only 479 years elapsed. Moses realised all these numbers already by means of his Holy Spirit. This is the meaning of the introduction to our portion with the words אלה פקודי המשכן משכן העדות.
Another view of these words is found in Tanchuma Pekudey 4 where Rabbi Shimon ben Yochai is quoted as saying that the word עדות refers to the Torah. The opening verse of our portion would be equivalent to: "these are the various laws of the Torah, one group of which is know as עדות.⁠" The whole matter may be illustrated by a parable. A king had a daughter for whom he built a palace. He made her dwell inside this palace protected behind seven curtains The King said that anyone entering it in order to visit his daughter (without his permission) would be tantamount to insulting his own honor. This explains why the Tabernacle was known by two different names. We have one verse in which the Tabernacle is referred to as משכן העדות, i.e. the Torah. In another verse the Torah .refers to the same building by speaking of it as לפני משכן ה' 'in front of the Tabernacle of the Lord.⁠" God made it plain that anyone who would debase and besmirch the Torah (God's daughter) would be as if he had debased and besmirched God Himself.
You should know that when the Roman Emperor Hadrianus entered the Temple he was swearing and cursing (God). [Actually it was still the general Titus who entered the Temple seeing that Hadrianus lived later, after the destruction. Ed.] Concerning such a situation David said (Psalms 74,5) 'it is like men wielding axes against a gnarled tree.⁠" He (God) raises such wicked people to make it appear as if they were about to fell the tallest cedars in order to convert same into ladders reaching heaven itself in order to capture it. However, their attempts invariably end in failure and they have to abandon them.⁠" When such enemies of the Lord realize their impotence to defeat Him, they attack us, His "daughter" to take out their frustration on us. This is what David referred to when he said (Psalms 79,1) "heathens have attacked Your domain.⁠"
Rabbi Chiya bar Abba said: "to whom can we compare the hostile heathen? To a man who hates his ruler and would like to engage him in combat but is unable to do so. What does such a disgruntled subject of the ruler do? He goes to the circus which the ruler is visiting and attempts to undermine the structure. Seeing that he is afraid of being discovered by the ruler and executed for his attempt to harm him, he introduces a digging tool under the main pillar of the circus hoping to thereby bring about the collapse of the structure which would kill the ruler while collapsing.⁠" This is how and why the hostile heathens attack the Jews. They realize that we are crucial to God's universe. By destroying us they hope to discredit Him. Concerning these ill-fated attempts of such enemies of the Lord, David says (Psalms 2,2) "kings of the earth take their stand, and regents intrigue together against the Lord and against His anointed.⁠" This is an example of how those who are unable to kill the donkey attack the saddle instead, or to those who, while unable to kill the lion, kill the donkey instead in order to vent their frustration.
אלה פקודי המשכן משכן העדות – העולם מקשים למה כתב שני פעמים משכן משכן. וי״ל פי׳ משכן ממושכן בעוננו. וי״מ לכך אמר משכן העדות משה אמרו בשעה שחשדוהו שגנב ט״ו שקלים ממלאכת המשכן אמר משה אני רוצה שיהיה המשכן עדות וחזרו ומנו ומצאו חשבונם. והיינו דכתיב והמלאכה היתה דים וכו׳ קח וא״ו דוהמלאכה וה״א דהיתה ודל״ית דדים ועולים ט״ו כלומר ט״ו שקלים הותר. ומיד נתן משה ט״ו תושבחות להקב״ה ואלו הן ויציב ונכון וקים וכו׳ דיש שם ט״ו ווי״ן של שבח.
ביד איתמר – שהיה ממונה על בני מררי ועל בני גרשון כמו שכתוב בפרשת נשוא כי הם היו נושאים הקרשים והיריעות כי בני קהת לא היו נושאים כי אם הכלים ועליהם היה ממונה אלעזר. ולפי שרוב המלאכה מן בני גרשון ובני מררי שאיתמר ממונה עליהם אמר ביד איתמר. ויש במדרש אע״פ שמרע״ה היה ממונה הוצרך למנות איתמר עמו שאין עושים שררה על הצבור פחות משנים.
אלה פקודי – למה נאמר המשכן שני פעמים לפי שעתיד להתמשכן שני פעמים ראשון ושני.
העדות – שהוא עדות לאומות העולם שנתרצה הקב״ה על מעשה העגל ששכינה שורה שם. ד״א שהיה עדות למשה כי בשעה שחשדוהו שגנב שקלים ממלאכת המשכן אמר להם משה רוצה אני שיהא המשכן עדות וחזרו ומנו ומצאו שהושמו בווין לעמודים ודריש ליה מוהמלאכה היתה דים קח ראשי תיבות ויעלו ט״ו ווין כלומר ט״ו יותר ומיד נתן משה ט״ו שבחות להקב״ה והן בישתבח שיר ושבחה וכנגדן ט״ו ברוך בברוך שאמר וכנגדן ט״ו ווין באמת ויציב וכו׳.
ביד איתמר – אע״פ שמשה רבינו ממונה על הכל הוצרך למנות איתמר עמו לפי שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים.
אלה פקודי המשכן, "these are the records of the Tabernacle, etc.;⁠"
העדות, "the testimony;⁠" The Tabernacle served as testimony to the gentile nations that Hashem had forgiven His people for the sin of the golden calf. It proved that His glory resided amongst them again. An alternate interpretation: the word עדות, serves as testimony on behalf of Moses that at the time when the people suspected him of having stolen from the shekalim which had served Moses at the census, Moses had asked that once the Tabernacle would be complete its existence should serve as testimony that he had not taken a single piece of silver for himself. The people examined the amounts of silver used in the construction of the Tabernacle and found that the silver they thought had disappeared had actually been used in making the hooks for the hangings around the Tabernacle's courtyard. This is hinted at in the text of the Torah in Exodus 36,7, where the respective first letters in the line: והמלאכה היתה דים, "the raw material they had was sufficient,⁠" have a numerical value of 15, i.e. there had been 15 hooks in those hangings which had been constructed from the "excess" silver not used up for making the sockets of the boards and the entrance pillars. In our daily morning prayers 15 adjectives of the Lord being Truth recited immediately after the kriat sh'ma are appended as a reminder of this.
ביד איתמר, "by the hand of Ittamar;⁠" even though Moses was the commander in chief, it was necessary to mention Ittamar also, as authority is not exercised over the Jewish people by fewer than at least two people.
ואלה פקודי המשכן משכן העדות – שהוא עדות לישראל ולכל באי עולם שנתרצה הקב״ה לישראל כשעשו העגל א״ר לוי יסכר פיהם של או״ה שאו׳ שאין השכינה בישראל שנא׳ רבים אומרים לנפשי. למה אמר משכן ב״פ רמז לפי שעתיד שני פעמים להתמשכן חורבן בית א׳ ושני. ד״א העדות שהיה עדות למשה שבשעה שחשדוהו שלקח ט״ו אלף שקלים ממלאכת המשכן אמר לו משה חייך רוצה אני שיהיה המשכן עדות וחזרו ומנו ומצאו שהושמו ווים לעמודים שנא׳ והמלאכה היתה דים ר״ת ט״ו ומיד נתן משה ט״ו שבחות להקב״ה והן מישתבח עד סוף וכנגדן ט״ו ברוך בברוך שאמר וכנגדן ט״ו ווין באמת ויציב וכו׳.
ביד איתמר – אע״פ שמשה היה ממונה על הכל הוצרך למנות אחר עמו לפי שאין עושין שררה על הצבור פחות מב׳ בא וראה כמה חביב המשכן שהרי כנגד ברייתו של עולם כיצד ביום א׳ כתי׳ בראשית ברא אלהים וכתי׳ נוטה שמים כיריעה וכנגדן במשכן ועשית יריעות עזים. בשני יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים ובמשכן והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים בשלישי יקוו המים ובמשכן ועשית כיור נחושת ששם מים מכונסים. בד׳ יהי מאורות ברקיע השמים וכנגדן במשכן ועשית מנורת זהב טהור. בחמישי ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף ובמשכן והיו הכרובים פורשים כנפים למעלה ובשישי נברא אדם ובמשכן ואתה הקרב את אהרן אחיך בשבת ויכולו ובמשכן ותכל כל עבודת ולשם כתיב ויברך אותם אלהים וכתיב במשכן ויברך אותם משה ולשם כתיב וימשח אותו ויקדש אותו שם שמים וכנגדן בית קדש הקודשים ששם שכינת הקב״ה ולשם הארץ והכא העזרה שם פרי הארץ והכא השולחן ושני מערכות של לחם הפנים שש המערכת כנגד ו׳ עתים זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף והירח כנגד הכיור והמאורות כנגד המנורה ושלמה הע״ה עשה י׳ מנורות כנגד עשרה מאמרות וכנגדן עשרת הדברות וכנגדן בירך הקב״ה לאדם עשרה ברכות כדאמרינן פרו ורבו וכו׳ וכנגדן עשרה נסיונות דאברהם וכנגדן בירך יצחק את יעקב דכתיב ויתן האלהים מטל השמים וכו׳ וכנגדן התיר להם הקב״ה יו״ד בהמות ואלו הם שור עזים כבשים ואיל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. ובד׳ מקומות נתברך יעקב ואלו הן ויאמר ה׳ לה שני גויים בבטנך וכו׳ ויתן לך האלהים מטל השמים ואל שדי יברך אותך וירא אלהים אל יעקב בבואו מפדן ארם ויברך אותו והם כנגד ז׳ פסוקים שנא׳ בהם כי טוב במעשה בראשית וכן אברהם נתברך בשבע ברכות ואעשך לגוי גדול וכנגדן שבע מועדות בשנה. פסח שבועות ראש השנה יום כפור סוכות וחג ש״ע ושבעה כוכבים המשרתות שהם שצ״ם חנ״כל וז׳ שאינם רועים ושמם כסיל ושבעה כוכבים של כימה בעת שהיא שוקעת הגיע זמן הארץ לזרוע וכשהוא עולה הגיע זמן עת הקציר ואגב גררא אפרש שיש ד׳ קולות שיוצאות מסוף העולם ועד סופו ואין קולם נשמע ואלו הן עץ עושה פרי בעת שקוצצים אותו והנחש בעת שהוא פושט עורו ובשעה שהאשה מתגדלת (נ״א מתגרשת) ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף ואינה יוצאת מן הגוף עד שתראה פני שכינה שנאמר כי לא יראני האדם וחי.
אלה פקודי המשכן משכן העדות – משכן סתם הוא היריעות התחתונות לכן אמר משכן העדות שכולל הכל ופי׳ המשכן שנעשה ללוחות העדות. וכתב הרמב״ן רבים מפרשים שאלה פקודי חוזר על של מעלה פי׳ המשכן וכליו שהוא הבית והחצר פקודי עבודת הלוים שפקדם משה ביד איתמר ואין כלי הקודש הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בכלל המשכן כי הם ביד אלעזר. ואין דעתי כן כי למה יזכיר פקודת איתמר ולא יזכיר פקודת אלעזר אלא אלה פקודי קאי על מה שמזכיר למטה ובא לומר כי כסף פקודי העדה מאת ככר שנעשה בו האדנים והווים לעמודים וציפוים וחשוקיהם ונחשת התנופה שהוא ע׳ ככר שעשה בו מזבח הנחשת והמכבר וכל כליו ואדנים ויתדות הכל נתן במספר במשקל ביד איתמר ולכך לא הזכיר כאן פקודת איתמר (אלעזר. כצ״ל) שלא נתן לו הכלים במספר במשקל כדפרי׳ וכיון שלא נתן לו הכלים במשקל לא הוצרך להזכירו כי לא בא לדבר רק על מלאכת המשכן ולא על המסעות. ופקודת איתמר שהזכיר לומר שנתן לו פקודתו במשקל ואע״פ שמנה כאן מזבח הנחושת שהוא מפקודת אלעזר כי הוצרך לומר שעשאוהו מנחשת התנופה ואמר פקודת איתמר על הרוב. ולא ספר בפרשה מה נעשה בזהב כי הזהב ממנו ביד איתמר ציפוי הקרשים והבריחים וממנו ביד אלעזר הארון והכפורת והמנורה והשלחן ומזבח הזהב. והטעם מפני שלא נודע ציפוי כל כלי וכלי כמה זהב יש בו לכך לא ספר שנתנו משה להם במנין. ולא הזכיר כאן הכיור וכנו כי לא נעשה במשקל אלא שם בו כל המראות שהביאו הנשים ולא ידע משה משקלו ויתכן שלא היה בפקודת איתמר כי יכנס בכלל מה שאמר הכתוב ומשמרתם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש אשר ישרתו בם כי בכיור וכנו ישרתו למזבח ע״כ:
אלה פקודי המשכן העדות, "These are the reckonings of the Tabernacle of Testimony; when the word משכן appears without further details, such as משכן העדות, it refers to the carpet-like coverings forming the roof of that structure, i.e. the lowest layer of these coverings. In order to make sure that we understand that all parts of the structure are meant, the Torah wrote משכן העדות. The idea is that this was the structure that housed (within the Ark) the Tablets that were testimony to the revelation at Mount Sinai.
Nachmanides writes that many commentators take the view that the words אלה פקודי refer back to the section which described the making and assembling pf the Tabernacle, its furnishings, and its surrounding courtyard, as well as the tasks which the priests and Levites were to perform in connection with this Tabernacle, and the sacrificial service. According to their view the tasks over which the son of Aaron, Ittamar, presided, are all included in the פקודים referred to in our verse.
Nachmanides does not accept this approach, saying that if it were so, why are the tasks that Eleazar, the elder son of Aaron presided over, not included? Therefore, Nachmanides is of the opinion that the words אלה פקודי וגו' do not refer to what had been written before, but to what follows, namely details of the totals of the donations which had been collected for the project, especially the amounts of silver, gold and copper. The Torah describes the use that was made of the 100 talents of silver contributed for the sockets of the beams of the Tabernacle, the hooks by which the curtains of the courtyard were fastened to their pillars, etc., the copper most of which was used as overlay of the altar in the courtyard, as well as for the various tools used in servicing the fire on the altar, keeping it going around the clock, the vessels needed to remove ashes, etc. All the items that were made of copper and that weighed 70 talents, were under the supervision of Ittamar, son of Aaron. The reason that Eleazar's name is not mentioned here is that all these items were not handed to him at this time for supervising their transport during the journeys. At this point we are told the amounts of metal used and Ittamar had been entrusted with supervising this. While it is true that the copper altar is mentioned here also, and this was within the domain of Eleazar, so much so that mention had to be made that it was constructed from the donations of copper which, as we already stated, deserved special recognition seeing that this metal was scarce and therefore much in demand. The details of how much gold had been used for that were not mentioned here as some gold was used in furnishings under the supervision of Eleazar, whereas other quantities of gold were used in overlays of the beams which were the mainstays of the Tabernacle, etc. It is completely possible that no one kept track of exactly how much gold was used up in each overlay of wooden furnishings, beams, etc. The basin and its stand have also not been enumerated here as it was not known precisely how much copper was used from the copper mirrors the women had donated for this purpose. Possibly, these vessels were not part of what belonged to the domain of Ittamar
אלה פקודי – מלא וי״ו שפקד לכל ו׳ מאות אלף שלא יחשדוהו שלקח מן הכסף. המשכן משכן שנתמשכן ב״פ בשביל עונות ישראל וזהו שאמרו אנשי כנה״ג חבול חבלנו. סך שנים כמנין משכן היה עדות ששכינה שורה בישראל שבית ראשון עמד ת״י שנים כמנין משכן.
משכן העדות עדות לישראל שויתר להם הקב״ה על מעשה העגל שהרי השר׳ שכינתו ביניהם. אבל מלוחות אחרונות שחזר ונתן להם אינו עדות על ויתר מעשה העגל דאיכ׳ למימ׳ אע״פ שלא ויתר להם חזר ונתנן שלא לדחותן בידים שכבר נתגיירו וקבלו עליהם עול התורה והמצות ואע״פ שחטאו הוו להו כישראל שנשתמד דלא פקע מיניה שם ישראלית כדכתיב חטא ישראל אעפ״י שחטא ישראל הוא ולא מבעי׳ ישראל אלא אפי׳ עבודת כוכבים שנתגייר אם חזר לסורו הראשון הרי הוא כישראל שנשתמד דלא כל הימנו להשקיע קדושת ישראל מעליו אלא הרי הוא כישראל לכל דבריו כדאמרינן בפ׳ החולץ טבל ועלה הרי הוא הוא כישראל לכל דבריו למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש ישראל משומ׳ הוא וקדושיו קדושין:
עבוד׳ הלוים פקודי המשכן וכליו היא עבודה המסור׳ ללוים במדבר לשאת ולהוריד ולהקים. לא שעבודת הלוים היא מפקודי המשכן:
אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו׳ עד ויעש את האפוד. לא הוצרכה תורה לעשות חשבון ומנין ממה שעלתה הנדבה שהרימו בני ישראל למלאכת המשכן וכמה מהדברים אשר נדבו נכנסו במלאכה ההיא כדי לדעת אם נותרה מהנדבה אחרי השלמת המלאכה מעט או הרבה או מה נעשה ממנו. כי הנה לא יחשבו את האנשים העושים במלאכה ולא ניתנה להם הנדבה במשקל ובמשורה כי באמונה הם עושים ומשה היה מאמין לדבריהם כי הם משלהם נדבו גם כן ואיך יקרו ויגנבו מתרומת ה׳ כסף או זהב. אבל בא הכתוב להודיע שעם היות שהעבירו קול במחנה איש ואשה לא יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא הנה עכ״ז לא חסר דבר מהצריך למלאכה וכמו שאמר שם והמלאכה היתה דים והותר ולכך אחרי שזכר מלאכת המשכן וכליו הודיע הכתוב מנין המשקל מה שנעשה במשכן מזהב וכסף ונחשת ללמדנו שלא חסר דבר ושהיתה הנדבה דבר גדול ועצום כיד אלהיהם הטובה והיו האומנים שלומי אמוני בני ישראל במעשיהם וזה הוא אמרו אלה פקודי המשכן רוצה לומר מניני הכלים והדברים שנזכרו למעלה בסדר ויקהל כי הם פקודי המשכן שנצטוו ונפקדו על פי משה. ובעבור שיריעות האהל נקראים משכן כמ״ש ואת המשכן תעשה עשר יריעות והוצרך לפרש ולומר כאן משכן העדות. כי בעבור היות ארון העדות בקדש הקדשים היה נקרא הבית כלו משכן העדות ולפי שבמנין ובחשבון שיעשו בני אדם ישוערו ג׳ כתות. הא׳ מי הוא המצוה לעשות החשבון ההוא והב׳ מי הוא אשר עשאו ומנה אותו. והג׳ מי נותן החשבון לומר כך קבלתי וכך הוצאתי. לכן זכר הכתוב כאן שלשתן באמרו אשר פוקד על פי משה כי הוא המלך אשר צוה לעשות החשבון ההוא. וכנגד המונה אותו מנין וחשבון אמר עבודת הלויים ביד איתמר רוצה לומר שעשיית חשבונות המקדש ומנינם לכל הוצאותיהם היה מעבודת הלויים כי להם יאתה ולכן החשבון הזה נעשה ונמנה ביד איתמר בן אהרן הכהן כי הוא היה יודע בחכמת המנין והחשבון.
אלה פקודי הזכיר בכאן מנין הכלים ומספר הכסף. להודיענו שצריך האדם לצאת ידי שמים וידי הבריות. כאומרו והייתם נקיים מה׳ ומישראל. ולפי שמלאכת המשכן ונדבתו היה דבר גדול והעוסקים בה היו רבים. לזה הוצרך לומר אלה פקודי המשכן שהכל היה במספר. ומי היה הסופר. אותו שנאמר בו בכל ביתי נאמן הוא. וזהו אשר פוקד על פי משה הנאמן. ומי היה הנאמן ביד איתמר. ומי היה עושה המלאכה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. שהיה איש שלם שעמד בצלאל ונבחר לעבודה זו משנברא העולם. מן הגדולים אשר בארץ בן אורי בן חור למטה יהודה. ולהורות שחכמתו לא היתה מיד אדם אלא ברוח נבואיי. אמר עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה. ולא אשר צוה אותו משה. כי ראתה עינו מה שלא ראה משה כמוזכר בדבריהם זכרונם לברכה. ולפי שטובים השנים מן האחד. אמר ואתו אהליאב. איש חכם ראוי לשרות שכינה בישראל על ידו. כשמו כן הוא אהליאב. אהל אב ראוי להיות נעשת על ידו. באופן שא״א ליפול חסרון לא במלאכה ולא בחשד אלו האנשים. ולכן אמר אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה. והוא עם כל קדושתו ומעלתו רצה לתת חשבון מכל הדברים שבאו לידו מן הקטון עד הגדול. בענין שלא יאמרו ישראל כמו שהיו אומרים שמשם נתעשר. כמוזכר בדבריהם על פסוק והביטו אחרי משה. עד שאמרו בואלה שמות רבה שכשהתחיל לתת חשבון באומרו כל הזהב כ״ט ככר וז׳ מאות ושלשים. וכסף ק׳ ככר וט׳ שקל. ואמר שהוציא הכסף בק׳ אדנים והיו יתרים תשעה שקל מן הכסף. ולא היה נזכר במה הוציא אותם והיו פניו מוריקות. והיו ישראל מסתכלים זה בזה. ואולי היו אומרים משל הדיוט מי שעוסק בדבש וכו׳. עד שהאיר הקב״ה את עיניו ופנה למעלה שראה אותם בעמודים. והיינו דכתיב ואת האלף וז׳ המאות וחמשה וע׳ עשה ווים לעמודים. כלומר כבר מצאנו האבידה שלא היינו מוצאים מאלו השקלים. ואז שמחו כל ישראל וראו כי נאמן משה לנביא ה׳. וכל זה להורות דת ודין לעוסקים בצרכי ישראל. שראוי להם לתת חשבון אמיתי ומדוייק לצאת ידי שמים וידי הבריות. ולא יאמרו מה לנו לזה כי הש״י יודע האמת. כי הכתוב אמר אל אלהים ה׳ הוא יודע וישראל ידע.
ואמר אלה פקודי המשכן משכן – להורות שהיו ב׳ משכנין. משכן של מעלה ומשכן של מטה. כאומרם מקדש ה׳ כוננו ידיך. ובמשכן של מטה נתחזק משכן של מעלה. שנאמר הוקם המשכן סתם. ורז״ל אמרו המשכן משכן. שנתמשכן ב׳ פעמים. רמז לחרבן השני בתים. אשר פוקד ע״פ משה. שנפקד ונחסר ונהרס ע״פ התורה שלא נתעסקו בה ישראל. שנאמר על מה אבדה הארץ ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי. וכן אמרו ותשלך אמת ארצה מיד מלכות הרשעה עשתה והצליחה. דרשתי זה פעמים רבות קודם הגירוש. כי אע״פ שישראל עוסקים בתורה אין מכבדין אותה. ולכן בפסוק הזה רמז מה שאחז״ל ועוזבי ה׳ יכלו זה המניח ס״ת ויוצא. וכן רגילין בשעה שמוציאין ס״ת מן ההיכל מיד יוצאים רובם למלאכתם או לדבר לשון הרע. וזהו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. והוא מונח בתיבה. ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה. אבל זאת רעה שנייה שעושים ישראל בשעת קריאת התורה. שהדין הוא שיש להם לשמוע לדברי החזן שהוא קורא בספר. ולכוין לדבריו. לראות הדברים שאומר אם קיימו אותם או בטלו אותם. לשוב בתשובה. ויש להם לכוין בדבריו כיום מ״ת שהיה יושב בהר שהוא כמו תיבה ואומר אנכי ה׳ לא יהיה לך. כמי שקורא בספר וכל העם תחת ההר שומעים ומכוונים. והם אין עושים כן אלא כולם מספרים אלו עם אלו בדברי מהתלות ותעתועים ובדברי המלאכות חדשים גם ישנים. ואותן שאין עושין כן קורין בחומשין בקולי קולות. והרי אמרו תרי קלי לא משתמעי. ועל זה אמר ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. זאת רעה שלישית הנהוגה בינינו בעונותינו. שעומד ס״ת פתוח ביום שבת ואין רוצים לעלות ולראות את פני האדון ה׳. ומזלזלים בכבוד התורה בעבור כבודם. ואומרים איני רוצה לעלות אלא שלישי או שביעי. ואם אני עולה מי יעלה אחרי. בענין שנשאר הספר פתוח ביום השבת בתיבה ולא קם ולא זע איש מהם. ועל זה נאמר ובוזי יקלו. ואולי חשבו שהיא מצוה הכתובה בספר עזרא ולא בספר המצות. דכתיב ובפתחו עמדו כל העם. ולכן עומדים במקומן ואין רוצין לילך לקרות בתורה. ושגגה היא בידם שאין פירושו אלא שתקו ולא ענו עוד. ועל זה נאמר ולא הלכו בה שאין רוצים לנענע עצמם ממקומם לילך לקרות בעבור כבוד התורה. ועל זה נאמר משכן משכן. שנתמשכן ב׳ פעמים ונחסר ונפקד על פי התורה שאין עוסקים בה ואין מכבדין אותה. וזהו אשר פוקד על פי משה ולכן צריך לנו להתחזק בתורה ולכבדה ולעסוק בה. בענין שבזה נקים סוכת דוד הנופלת. ולהסיר זה המשכון מתחת יד אויבינו שהיא רמוסה ושכוחה בעונותינו. כי בעבור התורה גדר אבניו נהרסה. ובעבור זכות התורה עתידה לחזור ליישובה בזה הגלות. דכתיב זכרו תורת משה עבדי. ומה כתיב בתריה הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא בזכות התורה. וזהו המשכן משכן שנתמשכן ב׳ פעמים. ועתיד הש״י לפקוד נויהו ולהחזירו ליושנו ע״פ התורה. וזהו אשר פוקד על פי משה:
ואמר משכן העדות – על התורה שנקראת עדות דכתיב עדות ה׳ נאמנה. והמשכן הוא מושב לארון העדות. וכן נקרא משכן העדות לפי שהוא עדות לישראל שהקב״ה כפר להם על מעשה העגל ורצה להשרות שכינתו ביניהם. אע״פ שחטאו חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. צוה לעשות משכן בזהב וכסף ונחשת לכפר עונם וזהו משכן העדות. וכן נקרא משכן העדות. לפי שהמשכן עדות למשכן של מעלה. וכל הדברים שנעשו במשכן של מטה נעשו במשכן של מעלה. במשכן של מטה כתיב עצי שטים עומדים. ולמעלה כתיב שרפים עומדים. למטה כתיב והיו הכרובים פורשי כנפים. ולמעלה כתיב שש כנפים לאחד. למעלה כתיב ואת הככבים. ולמטה כתיב ועשית קרסי נחשת חמשים. שהקרסים היו נראין במשכן כככבים בשמים. למעלה כתיב נוטה שמים כיריעה. ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן. וכן בדברים רבים דומים זה לזה. באופן שמשכן של מטה הוא עדות למשכן של מעלה. לפי שהוא כנגד עולם העליון. וזהו המשכן משכן העדות. וכן נקרא משכן העדות לפי שהוא עדות לבריאת העולם הזה. וכל הדברים שנבראו בעולם. כנגדם נצטוו במשכן כמו שפירשתי למעלה בפסוק ה׳ אהבתי מעון ביתך. לפי שהוא שקול כנגד בריאת עולמך. בבריאת העולם כתיב יהי אור. ובמשכן כתיב ועשית מנורה. וכן בכל הימים כתיב דוגמא זה לזה. הלא היא כתובה בפרשת ויקחו לי תרומה. וכן בבריאת שמים וארץ כתיב ויכולו השמים והארץ ובמשכן כתיב ותכל. בבריאת שמים וארץ כתיב ויברך אותם אלהים. ובמשכן כתיב ויברך אותם משה. הרי לך שהמשכן הוא עדות ודוגמא לזה העולם. ולכן כתיב המשכן משכן העדות. וכן נקרא משכן העדות. לפי שזה המשכן שעשה משה ע״ה הוא עדות למשכן שעשה שלמה. כמו שאמרו וכן תעשו לדורות אם יאבד אחד מן הכלים כתבנית אלו תעשו אותם. ולכן שלמה המלך ע״ה עשה במקדש כל הדברים שהיו במשכן. לפי שהיה המשכן רמז ועדות למשכן שלמה. וזהו המשכן משכן העדות:
פרשת פקודי
אלה פקודי המשכן – כל אחד מחלקי המשכן הכתובים למעלה (פרשת ויקהל) הם אותם הפקודים שנאמר עליהם ״ובשמות תפקדו את כלי משמרת משאם... ביד איתמר״ (במדבר ד׳:ל״ב-ל״ג). וזה כי כל אחד מהם היה ראוי להיות נחשב ולהקרא בשם באשר הוא זה הפרטי, לא בלבד באשר הוא מזה המין, וכל שכן שצדק זה על כל אחד מכלי הקדש אשר במשא בני קהת. ולזה לא נפסדו, כאמרם זכרונם לברכה: שמא תאמר אבד סברם ובטל סכוין, תלמוד לומר ״עצי שטים עמדים״ (שמות כ״ו:ט״ו), שעומדים לעולם ולעולמי עולמים (יומא ע״ב.), וגם כן לא נפל דבר מהם ביד האויבים, על היפך מה שקרה למקדש שלמה וכליו, כמבואר בחורבן בית ראשון, על ידי נבוזראדן, שלא נזכר שם דבר מעניני משכן משה רבנו עליו השלום (דברי הימים ב ל״ו:ז׳,י״ח).
משכן העדת – ספר מעלות זה המשכן, שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים:
ראשונה: שהיה ״משכן העדת״, שהיו בו לוחות העדות.
ב׳: אשר פקד על פי משה.
ג׳: שהיתה עבדת הלוים ביד איתמר – כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה.
ד׳: ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה – שהיו ראשי אמני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור, ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם, ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עובדי המלאכה בו מצור, אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית (מלכים ב כ״ב:ה׳-ו׳), ונפל בסוף הכל ביד אויבים. אבל בית שני שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים, לא שרתה בו שכינה, ונפל ביד אויבים, כי אמנם בית שני לא היה ״משכן העדת״, שלא היו בו לוחות העדות, ולא פוקד כי אם על פי כורש (עזרא א׳:א׳-ג׳), ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו: ״ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם״ (שם ח׳:ט״ו), ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא (ג׳:ז׳).
אלה פקודי המשכן, all the individual components described previously are the ones concerning which the Torah wrote ובשמות תפקדו את כלי משמרת הקדש...ביד איתמר, “you shall list by name the objects that are their porterage tasks.” (Numbers 4,32-33) The meaning of the line is that each and everyone of these items was important enough to be known by its specific name. In other words, one did not refer to it only by the name of the category of utensils it belonged to, such as “fork,” but one had a name for each fork. This method of naming each item individually contributed to their being of permanent significance. The Talmud Yoma 71 goes to the length of stating categorically that if anyone thought that once such a utensil had been “used up,” i.e. had outlived its usefulness it would be permanently consigned to oblivion this is not so. It will even resurface after the resurrection of the people who used it when they were alive. This is derived from Exodus 26,15 עצי שטים עומדים, the word עומדים being taken to mean that they will endure indefinitely. Neither will any of the utensils used in the Tabernacle fall into the hands of our enemies. This is the opposite of what happened to the “permanent” Temple, בית עולמים, built by Solomon. It is significant that in the account of what Nebuchadnezzar captured not a word is mentioned about a single item that used to be part of the Tabernacle in the desert.
משכן העדות, the Torah begins to list the many ways in which this Temple (Tabernacle) was superior to those that superseded it. Firstly, it was the משכן העדות, so named because the Tablets of the Testimony were deposited therein. Secondly, אשר פקד על פי משה, it had been put up at the command of Moses; thirdly, עבודת הלוים ביד איתמר, the entire service of the Levites had been entrusted to the illustrious Ittamar, son of Aaron. Fourthly, ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה, the divinely inspired Betzalel was its principal architect. In view of all the above advantages of this structure none of it fell into enemy hands.
By contrast, the Temple erected by Solomon, most of the work for which was performed by labourers from Tzor, even though the Shechinah came to rest on it, was eventually destroyed, all of it having been lost totally. The inferiority of that structure is evident from the fact that the building itself was in need of regular, almost annual, repairs, as we know from Kings II 22,5 The second Temple was so inferior that it could not even be called משכן העדות, the residence of the Testimony, the Tablets having long since been lost. Neither had it been established by God’s command but by a dream that a gentile named King Cyrus dreamed that it was his duty to build a temple to the God in heaven. Compare Ezra 8,15. Moreover, there were hardly any Levites that bothered to return to the land of Israel at the time to take part in that return to Zion. In addition to this, consider that among the people building this second Temple, there were also pagans called Tzidonim and Tzurim, as documented in the Book of Ezra.
אלה פקודי המשכן משכן שנתמשכן שני פעמים כו׳. ואם תאמר, ומאי ענינו לכאן לכתוב זה כאן, ולמה לא כתב זה בכל הפרשה שקדמה, אמנם דבר זה הוא מופלא בחכמה, וזה ידוע ממה שנשתברו הלוחות מפני שניתנו בפומבי ושלט בהם עין הרע (תנחומא כי תשא לא), ומפני שכאן כתיב ״אלה פקודי המשכן״ שנמנו כל המשכן, ומפני כך שלט בהם עין הרע, שכל דבר שבמנין עין הרע שולט בו (רש״י לעיל ל, יב), ומפני שהיה מנין לכל דבר שבמשכן, שלט עין הרע בזה. וכן בית המקדש, כל דבר שהיה במקדש היה בו מנין כאשר נכתב בפירוש, וכל מקום שיש מנין עין הרע שולט בו:
שויתר להם הקב״ה וכו׳. אבל נתינת הלוחות לישראל אינו עדות, מפני כי התורה היא עול [ל]⁠ישראל, וכפה עליהם הר כגיגית עד שהוצרכו לקבל (רש״י לעיל יט, יז), אבל השכינה בישראל הוא עדות, שאין אחד דר אצל שונאו כי אם אצל האוהב, ודוחה השונא ממנו, ולכך ראיה שויתר להם עון. ועוד, כי כאשר ישראל עשו את העגל, היו כמו אשה שמזנה תחת בעלה, דבקו באלהי נכר, ואמרו (סוטה כח.) כי האשה המזנה אסורה עוד לבעלה, ואין היכר שנתרצה להם אלא כאשר היה שכינתו ביניהם, ואם כן נראה כי לא נטמאו, רק ערב רב הם שעשו וגרמו לישראל לחטוא, ולפיכך כאשר חזר הקב״ה אל ישראל, והשכינה עמהן, אם כן נתרצה להם, בעבור שלא היה החטא מן ישראל רק מן ערב רב, כמו שפירש רש״י בפרשת תשא (לעיל לב, ז):
אלה פקודי המשכן משכן העדות – נחלקו המפרשים בדבר אם אלה קאי על מעשה המשכן שהזכיר בסדר ויקהל, או אם קאי על מה שיזכיר בפר׳ זו, ועוד הקשו למה עשה משה חשבון על מה שעשה מן הכסף והנחושת ולא עשה חשבון על מה שעשה מן הזהב ע״כ לבבי ידמה לומר שאלה פקודי קאי על מעשה המשכן שהזכיר למעלה, לפי שכבר גמרו כל מלאכת המשכן בכלל ופרט וכל מה שהיה להם לעשות מן הכסף והנחושת כבר עשו הכל, על כן היה משה שמח שנשלמה מלאכת הכסף והנחושת והיה להוט ליתן חשבון להוציא את עצמו מן החשד. ולא רצה להמתין עד אחר שנעשו גם הבגדי כהונה הנזכרים בפר׳ זו וליתן חשבון מן הכסף והזהב והנחושת כאחד, לפי שבכל מה שנזכר בפר׳ זו לא היה בו כסף ונחושת ואחר שכבר כלתה המלאכה מן הכסף והנחושת ראה ליתן חשבון מיד, אבל על הזהב לא היה יכול ליתן חשבון עדיין לפי שעדיין לא עשו כל בגדי כהונה האמורים בסדר זה והיה בהם גם כן זהב ולפי שהיו צריכין עוד אל הזהב לא היה יכול משה ליתן חשבון עדיין מן הזהב.
וא״ת עדיין קשה, למה לא עשה חשבון מן הזהב אחר שגמר גם הבגדי כהונה תשובה לדבר לפי שאמרו במדרש (שמו״ר נ״א:ו׳) הביאו רבינו בחיי פר׳ זו וז״ל כשבא משה ליתן חשבון חסרו מן המשקל אלף וז׳ מאות ושבעים וחמשה שקלים ושכח ולא היה יודע מה עשה בהם, יצתה בת קול ואמרה ואת האלף וז׳ מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים לקיים מה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא עכ״ל. ונראה שבעל מדרש זה הרגיש בשני ההי״ן יתירים שנאמר ואת האלף ושבע המאות והוה ליה למימר ואלף וז׳ מאות כמו שאמר למעלה מאת ככר ולא המאת ככר בה״א הידיעה ולמה הזכיר ה״א הידיעה באלף ומאות שנזכר כאן, אלא ודאי שמשה שכח ולא ידע מה נעשה מהם והיו ישראל מרננים אחריו לומר שלקחם לעצמו ויצא בת קול ואמר שאותו האלף הידוע אשר אמרתם וז׳ המאות הידועים אשר אמרתם שמשה לקחם לא כן הוא אלא עשה אותם ווים לעמודים. ואם כן אחרי שראו ישראל שמן השמים מעידים עליו על כן לא רצו עוד לקבל ממנו חשבון על הזהב כי אמרו אילו היה מעכב דבר לעצמו מן הזהב לא היו מעידין עליו מן השמים אפילו על הכסף שהרי סוף סוף לא יצא ידי חשבונו, ועוד שהבת קול אומר בכל ביתי נאמן הוא. גם הזהב בכלל על כן לא נתן חשבון מן הזהב.
וי״א שגם מתחילה לא בקשו מן משה חשבון, אלא משה מעצמו רצה לנקות עצמו לכך נאמר אשר פקד על פי משה ומ״ש עבודת הלוים ביד איתמר, י״א שדרך הכסף והזהב לחסר ממנו כשמתיכין אותו על כן אמר כאן שכל מה שפקד על פי משה הוא הנמצא ביד איתמר במשקלו ממש וזה היה מצד הנס ועל שם זה קראו משכן העדות כי זה עדות לישראל ששכינה בתוכם.
המשכן משכן העדות, ארז״ל (תנחומא פקודי א׳) שלכך נאמר משכן משכן ב׳ פעמים לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה׳. מכון היינו מכוון זה לעומת זה, ובמדרש אחר אמרו (תנחומא פקודי ב׳) משכן משכן ב׳ פעמים לפי שנתמשכן ב׳ פעמים בעונם של ישראל, ולכל המדרשים צריכין אנו ליתן טעם מה ענינם לכאן שהרי בלי ספק שעיקר פר׳ זו נאמרה על החשבון אשר נתן משה ומה ענין מדרשים אלו לכאן.
על כן אומר אני שכולם הרגישו בקושיא זו, למה הכניס החשבון באמצע המלאכה כי בפר׳ ויקהל נזכרה מלאכת המשכן וכל כליו ובפר׳ זו לא נזכר כי אם שעשה בגדי כהונה ולמה הפסיק ביניהם בנתינת חשבון זה, על כן אמר בעל מדרש זה לפי שבית המקדש של מטה מכוון כנגד ב״ה שלמעלה וכתיב (שמות כ״ה:ט׳) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו. הנה מכאן ראיה שלא הראה הקב״ה למשה בהר כי אם המשכן עצמו וכליו אבל לא הראה לו תבנית בגדי כהונה, כי מטעם זה נאמר כמה פעמים בפר׳ תרומה כאשר הראית בהר במעשה המשכן עצמו ובכליו אבל בפר׳ תצוה שהזכיר בגדי כהונה לא נזכר כלל המראה שבהר, וגם לא בחנם נחלקו לשני פרשיות ב׳ פעמים כי בפר׳ תרומה נזכר המשכן וכליו ובפר׳ תצוה לא נזכרו כי אם בגדי כהונה, וכן כאן, פר׳ ויקהל מדבר ממשכן וכליו ופר׳ פקודי מדברת מבגדי כהונה לפי שהמשכן וכליו נעשה הכל במראה אשר הראה ה׳ למשה בהר, ואותה מראה היתה שהראה לו מקדש של מעלה כי הוא עשוי גם כן על תמונת משכן זה וצוה לו שיעשה משכן למטה דומה בכל תואריו למקדש של מעלה, וזה״ש מכון לשבתך מכוון זה כנגד זה אין הפירוש מכוון כנגדו במקום ממש שהרי המשכן היה מטולטל ולא היה עומד במקום אחד ולפי זה היינו צריכין לומר שגם מקדש שלמעלה היה מטולטל ממקום למקום וזה רחוק מן השכל, ועוד שלשון הפסוק אינו משמע כן כי באמרו מכון לשבתך משמע שב״ה שלמטה מכוון כנגד ב״ה שלמעלה ואיפכא הוה ליה למימר שב״ה של מעלה מכוון כנגד ב״ה שלמטה שהרי הוא נעתק ממקום למקום ע״י העתקת מקדש שלמטה, אלא מכון לשבתך היינו שבית המקדש שלמטה נעשה מכוון בתבנית המקדש שלמעלה שיש בו גם כן תמונת החדרים והכלים הללו והם סודות אלהיות נעלמים ממנו זה שאמר מכוון זה כנגד זה. אבל בגדי כהונה שלמטה לא נעשו כי אם לאהרן לכבוד ולתפארת ואינן בכלל כלי המשכן וכשאמר את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו אין בגדי כהונה בכלל כי לא נקראו בגדיו כלי המשכן אלא בגדי אהרן ואין להם דוגמא למעלה.
ובזה מיושב מה שהקשו המפרשים, למה נאמר בפר׳ זו בבגדי כהונה בכל מלאכה כאשר צוה ה׳ ולמה לא הזכיר זה כלל בכל פר׳ ויקהל, אלא לפי שהמשכן עצמו אשר ראה משה תבניתו בהר פשיטא שלא שינה כי הדבר שהאדם רואה בחוש בנקל לעשות דוגמתו, אבל בגדי כהונה שלא ראה תבניתם סד״א ששכח מהם שום דבר ע״כ אמר בכולם כאשר צוה ה׳ אף על פי שלא ראה דוגמתם מ״מ בכולם היה מתכוין לעשות כאשר צוהו ה׳ כי לא היה בהם כי אם הציווי ולא שום מראה, אבל בפר׳ תרומה הזכיר בהרבה מקומות כאשר הראה אותך בהר מן הטעם שהזכרנו, ומטעם זה היה משה מדקדק ביותר במשכן וכליו ורצה ליתן חשבון עליהם תיכף אחר שנגמרו ולא רצה לצרפם לעשיית הבגדים מצד יתר שאת הקדושה שראה במשכן וכליו מצד היותו מכוון כנגד ב״ה שלמעלה ויהיה כך ביאורו אלה פקודי המשכן. ה״א הידיעה זו יש הוראה שמדבר במשכן של מעלה חזר ואמר מהו זה, משכן העדות אשר פקד על פי משה ור״ל אותו משכן העדות המעיד ששכינה שרויה בישראל אשר פקד על פי משה, זהו בעצמו פקודי המשכן הידוע בשלמעלה.
ולדעת המדרש האומר משכן משכן, לפי שנתמשכן ב׳ פעמים בעון ישראל ע״כ אמר זה מיד אחר שהוזכר מעשה המשכן, לפי שנאמר (איכה ד׳:י״א) כלה ה׳ חמתו ויצת אש בציון. ארז״ל (איכה רבה ד׳:י״ד) כלה חמתו בעצים ואבנים, הזכירו דווקא עצים ואבנים להורות שדווקא המשכן עצמו שהיה מעצים ואבנים נתמשכן אבל אין בגדי כהונה בכלל ע״כ הזכיר אלה פקודי המשכן מיד אחר המשכן וירמוז שמחל להם הקב״ה עון העגל, כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לחבירו ונותן לו משכון בחובו שוב אינו תובע חובו מגופו כי אם מן המשכון ובעון העגל נתחייבו ישראל כליה בגופם והקב״ה ברחמיו ית׳ הבטיחם לקבל מהם משכון בחובו, כי עון העגל אע״פ שנמחל להם מכל מקום לא נמחל כי אם על תנאי אם לא יחזרו לסורם בעשיית העגל וכאשר חזרו לסורם בעגלים שעשה ירבעם בן נבט נפקד עליהם גם עון העגל הראשון, וז״ש וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם. ר״ל ביום שיעשו איזו עגל אחר ויהיה זה סבה לפקוד ולזכור מעשה העגל הראשון אז ופקדתי עליהם את חטאתם לפקוד עליהם עון כל העגלים כאחד, אבל מ״מ לא אענישם בגופן כדי לכלותם מעל פני האדמה אלא אקח מהם משכון בחובם. וז״ש אלה פקודי המשכן משכן. כי מה שאמרתי וביום פקדי ופקדתי. אלה פקודי ר״ל אותה הפקידה תהיה על המשכן משכן כנגד ב׳ מקדשים שנחרבו בעונם. והזכיר ה׳ בראשונה ולא בשניה לפי שבמקדש ב׳ חסרו ה׳ דברים עקריים כנודע. וטעם למשכון זה, לפי שזהב של המשכן בא לכפרה על זהב העגל ואם כן דומה כאילו נעשה המשכן ערב בעדם שלא יחזרו לסורם ואם יעברו אז אקח מהם המשכן, כי אין נכון שיהיה המשכן המכפר ביניהם כל עוד שטומאתם בם וחוזרין לסורם וא״כ כל זמן שהמשכן קיים יש עדות לישראל שעון העגל שרי ומחול לכך נאמר משכן העדות.
אלה פֿקודי.א [פְקוּדֵי].
א. לא הוער דבר על המילה ׳פקודי׳, ונורצי הביאה רק כדי להראות שהפ״א רפה. המדפיס של מ״ש שבדפוסים, שבדרך כלל לא ניקד, ולא סימן קווי ריפוי, הוסיף לנוסח מ״ש את המילים ׳הפ״א רפה׳.
כל משקלי נדבת המשכן כו׳. דק״ל היל״ל ואלה הוי״ו מוסיף על הראשונים. ומתרץ כו׳ דלא תטעה לומר דקאי דוקא אכלי המשכן דסמיך ליה ותקשה לך למה מנה מניין המשקלות כמה היו לכן כתב אלה בלא וי״ו המוסיף לומר דקאי נמי על משקלי נדבת המשכן כמה משקלות היו ולאו דוקא על כלי המשכן:
שנתמשכן בשני חרבנין כו׳. וא״ת הא לא מיותר לדרשא אלא חד משכן וחד איצטריך לגופיה וי״ל מדשני הקרא בלשונו וכתב המשכן משכן ולא כתיב תרווייהו בה״א או בלא ה״א אלא ודאי הה״א קאי על המשכן המיוחד דהיינו בית עולמים שהוא בית המקדש א״כ קשה למה מכנה אותו הכתוב בל׳ משכן אלא רמז וכו׳:
עדות לישראל כו׳. אבל הא דנתן להם הלוחות אינו עדות די״ל דנתן להם שלא לדחותן בידים כיון שנתגיירו וקבלו עליהם עול תורה והמצות ואעפ״י שחטאו הוו להו כישראל שנשתמד דלא פקע מיניה שם ישראל כדכתיב חטא ישראל וגו׳ אף על פי שחטא ישראל הוא. הרא״ם. ול״נ כיון שמי שחטא בעדים ובהתראה כבר נהרגו על ידי בני לוי. בעדים ולא בהתראה מתו במגפה. בלא עדים ובלא התראה בדק אותם כסוטות א״כ הנשארו לא חטאו:
לשאת ולהוריד ולהקים כו׳. דק״ל דפשוטו של מקרא משמע דעבודת הלוים הוא פקודי המשכן כלומר מנין כלי המשכן לכן פירש לשאת ולהוריד:
All the weights of the contributions of the mishkon ... Rashi is answering the question: Why did the verse not say, "And these are the accounts...⁠" thereby connecting it to the preceding? Rashi answers, in order that we should not mistakenly think this section refers specifically to the vessels of the mishkon which is the subject of the section that immediately precedes it. For then we would ask: Why does the Torah count and mention the weights [of the vessels, if they were just mentioned]? For this reason it is written, "These are the accounts,⁠" without the connecting "and,⁠" to convey that our section refers also to the weights of the contributions to the mishkon, not just to the vessels of the mishkon.
Taken as "collateral" by being destroyed twice ... You might ask: Is there not only one משכן extra, to be interpreted, for one is needed for the simple meaning? The answer is: Scripture altered the wording, saying המשכן [and then simply] משכן, rather than writing either both with a ה or both without a ה. Perforce, the ה conveys "the" special משכן, i.e., the Eternal House, which is the Beis Hamikdosh. If this is so [that it is referring to the Beis Hamikdosh,] the question arises: why does Scripture refer to it as משכן ? Perforce, [as Rashi explains]: "This is an allusion...⁠"
It bears witness for Yisrael ... But the fact that God gave them the [second] tablets does not bear witness. [Rashi knows this] because God could have given them [the tablets] in order not to actively reject them [from Torah observance]. Although they sinned, they were like apostate Jews, who are still called Jews. For it is written (Yehoshua 7:11), "Yisrael has sinned" — [interpreted in Sanhedrin 44a to mean] although one has sinned, he is still called Yisrael. (Re"m) But it seems to me that [Re"m's explanation is incorrect.] Those who sinned in the presence of witnesses, after being warned, were killed by the Levites. If there were witnesses but no warning, they died in the plague. And if there were neither witnesses nor a warning, they were examined in the manner that a sotah is examined. Thus, whoever remained had not sinned. [Nevertheless, the tablets merely stated laws and obligations, whereas the mishkon was an open testimony of God's love.]
To carry, to disassemble, and to set it up ... Rashi is answering the question: Is not the simple meaning of the verse that the work of the Levites was to make the accounts of the mishkon, i.e., to count the vessels of the mishkon? [But this cannot be, as the Levites were not involved at all with the construction of the mishkon.] Thus Rashi explains: "...To carry, to disassemble...⁠"
פרשת פקודי
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד וגו׳ – הכפל המשכן משכן צריך ביאור וכן מה שהוסיף אשר פוקד על פי משה הואיל והוא דבר ידוע שפקד ה׳ וצוה מלאכת המשכן על פי משה? וכן עבודת הלוים וגו׳ שאין כאן מקום להאריך בכל אלה ביד מי או של מי היתה עבודת המשכן? ואמנם חז״ל כתבו משכן משכן שנתמשכן שני פעמים העדות שהוא עדות שהקב״ה מחל לישראל על העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם. אל מול הדברים האלה יתכן הכתיב. אלה פקידי המשכן שנחרב שני פעמים בעונות ישראל. וכל עת שהוא על מכונתו בנוי לתלפיות זהו עדות ששכינה שורה בישראל אין שטן ואין פגע רע. ואף עתה נתכפר להם העגל בזכות משה כי זה משה האיש שם נפשו בכפו והחזירן למוטב. ועוד שהוא עבודת הלוים שנתאספו אליו כל בני לוי ולא חטאו בעגל. וביד איתמר בן אהרן הכהן שאיחר הדבר ובנה מזבח לפניו ויאמר חג ה׳ מחר וסבב למעט פשעם:
ד״א אמרו חז״ל ואת האלף ושבע המאות וגו׳ – שחשדו ישראל את משה שעכבן לעצמו ויצאה בת קול ואמרה ואת האלף וגו׳ ועשה ווים לעמודים הלכך אלה פקודי המשכן פירוש זה מנין וסכום כל משקלי נדבת המשכן וזהו משכן העדות שהעיד בבת קול על מה שפוקד על פי משה ולא עיכב לעצמו כלום:
אלה פקודי וגו׳ – אומרו אלה לפסול כל מנינים שבעולם כי כל מה שימנה אדם מקנינים המדומים אין מניינו מנין ושמו מורה עליו מה אתה מונה, אבל מנין זה עומד לעולם, והטעם להיות מנין המשכן המופלא אשר שכן שם אלהי עולם ה׳.
עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (ב״מ מ״ב.) אין ברכה שורה לא בדבר הספור ולא בדבר המנוי, וכאן אמר אלה פקודי פירוש לאלה יש מנין ואין הקפדה כי מנין זה אדרבא מניינו תביא הברכה כי כל פרט שירבה במספר תגדיל הזכות ותסובב הברכה למרבה, והטעם להיותו של המשכן.
עוד ירמוז באומרו אלה על דרך אומרם ז״ל (ויק״ר פכ״א) אם עשית חבילות וכו׳ עשה כנגדן חבילות של מצות, כי צריך האדם לתקן החטא בדוגמא, והנה ישראל חטאו ואמרו (לעיל ל״ב ד׳) אלה אלהיך לזה באה אלה זאת בבחינת הזכות לכפרת עון זה, ותמצא כי אמרו (רבה) העדות שעדות הוא להם שנתכפר עון העגל, וכשתדקדק תמצא כי כל פרטי עון העגל בא כנגדן במשכן, הם התאוו תאוה (ל״ב א׳) אלהים אשר ילכו לפניהם הנה הנם הכינו מקום לה׳ אלהים אמת להיות לפניהם, הם בנו מזבח והעלו עולות (שם ו׳) הנה הנם הכינו מזבח להעלות עולות ושלמים לה׳, הם נתנו זהבם הנה הנם נתנו זהבם וכספם וכל כלי חמדתם לה׳, הם פרקו נזמיהם הנה הנם הביאו האנשים על הנשים לא נזם לבד אלא כל עדים מעליהם וכל כלי חמדה, וכמו שפירשנו בפרשת ויקהל (ל״ה כ״ב) הם עשו ממונים עליו לעשותו הנה הנם פקדו בצלאל לעשות וכו׳, אמרו אלה אלהיך הנה אלה פקודי לכפרה.
עוד ירצה על זה הדרך להיות שמשה עשה המספר לישראל המובא בית ה׳, לזה באה התורה והצדיקתו ואמרה אלה פקודי וגו׳, פירוש על דרך אומרו (ויקרא כ״ג ב׳) אלה הם מועדי, מה הוא המספר שה׳ מצדיק אשר פוקד על פי משה דקדק לומר על פי משה ולא אמר אשר פקד משה, הטעם כי לא היה הזולת עמו להצטדק אלא מפיו אנו חיין שכן כתיב (ל״ו ג׳) ויקחו מלפני משה שהוא לבדו לקח הכל.
וטעמו של משה שהביא עצמו לידי חשד, אולי שלא עלה בדעתו חשד זה להשמר ממנו כי איך יחשדו אותו וה׳ מדבר עמו בכל עת אם ח״ו ימצא בו עול ימאסנו אלוה היודע נסתרות, ואין צריך לומר שלא ידבר אתו עוד אלהים, או דקדק מאמר ה׳ שאמר לו (ריש פ׳ תרומה) דבר אל בני ישראל ויקחו לי וגו׳ כמו שפירשנוה במקומה כי צוה לו להיות הוא גזבר לבדו, וישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם אף על פי שפושעים יכשלו בם.
עוד ירצה על זה הדרך אלה פקודי המשכן ומי יצדיק שכן הוא ולא יותר, לזה אמר משכן העדות פירוש המשכן הוא יעיד על הדבר על דרך אומרם ז״ל (שמו״ר פנ״ב) בפסוק ויקם משה את המשכן שלא היה אחד מישראל יכול להעמידו, וזה לשונם כמה חכמים היו שם ולא היו יכולין להקים את המשכן וכו׳ ולא היו יודעים לישב אותו כל אחד נטל מלאכתו והלך אצל משה וכו׳ ושרתה רוח הקודש על משה והקים את המשכן ע״כ, זה הוא עדותו היותו נקי כפים שאין חמס בכפיו שאין הקב״ה עושה נס לעושי עול ובפרט במקום עצמו שנעשה בו העול ח״ו.
ואם תאמר ומה עדות הוא זו יש לתלות כי לצד כי משה היה גבור חיל גבורתו עמדה לו שהעמידו מה שלא היה כח כמו כן בזולתו, לזה גמר אומר עבודת הלוים ביד איתמר וגו׳, פירוש הלא תמצא שעבודת הלוים שהיא ביד איתמר היא קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו והם המורידים אותו בנסעם ומקימין אותו בחנותם דכתיב בפרשת במדבר (א׳ נ״א) ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים הרי שהלוים היו מפרקין ומקימין אותו אם כן לא מניעת הכח היא הסיבה; וכפי זה הרווחנו כוונת אומרו עבודת הלוים וגו׳ ביד איתמר שאין ידוע מה בא ללמד ומה שייכות למאמר זה כאן ולמה לא אמר אלא איתמר ולא אלעזר הגדול, ולדרכינו יבא על נכון.
ועדיין יש לתלות לצד החכמה כי משה חכם וחריף היה וידע להקימו ולעולם לא נעשו מעשה נסים, לזה אמר ובצלאל בן אורי וגו׳ עשה את כל אשר צוה ה׳ ואמרו ז״ל שאפילו דברים שלא אמר לו משה הסכימה דעתו, ואתו אהליאב וגו׳ חרש וגו׳ ואף על פי כן לא עמדה לו חכמתו וכאומרם במדרש (שמו״ר פנ״ב) שגם אומנות האומנים לא הועילה, וכפי זה הרווחנו כוונת הכתוב בהודעת מעשה בצלאל אחר שכבר ידענו זה פעמים ושלש בפרשת ויקהל אלא בא לחזק עדות נס המשכן לומר הא למדת שאין זה אלא נס וזו הוא עדות המשכן על פקודיו, ולדרך זה אומרו אשר פוקד על פי משה לומר שעל זה באה העדות להסיר החשד ממנו.
עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (שם פנ״א) שהמשכן היה כפרה על מעשה העגל, עוד אמרו בחולין (ה׳.) כי שקולה עבודה זרה ככל התורה כולה, והוא אומרו אלה פקודי פירוש על דרך שתרגם אונקלוס (ויקרא כ״ז ל״ד) אלה המצות אלין פקודיא, המצות שתלוים במשכן משכן העדות אשר פוקד וגו׳ פירוש כל המצות שבתורה שנצטווה משה כולם ישנם במצות המשכן, ובזה יכפר המשכן על העגל ששקול כנגד כל התורה, ואולי שנתכוון לרמוז הענין בחשבון פקודי המשכן שעולה תרי״ה והם תרי״ג מצות וב׳ הלוחות, ומעתה אלה תשכחנה כי נתקן בפקודי המשכן.
ואומרו עבודת הלוים בא לשמור את הדבר לבל תאמר כיון שנתכפר עון העגל אשר הוא יסובב הסרת עבודה מהבכורות כמאמרם ז״ל (במ״ר פי״ב) אם כן תחזור העטרה ליושנה ויעבדו הבכורות עבודת המשכן, לזה אמר סמוך לדבר עבודת הלוים פירוש עבודה זו אינה אלא ללוים, כאן כלל כל שבט לוי בין הכהנים בין הלוים כי גם הכהנים יקראו לוים דכתיב (דברים כ״ז ט׳) והכהנים הלוים.
ואומרו ביד איתמר וגו׳ פירוש לא מבעיא עבודות המעולות של הכהנים ולא מבעיא עבודות הלוים המעולות של בני קהת ובני גרשון אלא אפילו עבודה הקלה של הלוים ביד איתמר שהם הקרשים והאדנים הדבר במקומו עומד, ומזה אתה למד כי לא נמחק עון העגל מחק שאין רשומו ניכר והעד הנאמן (לעיל ל״ב ל״ד) וביום פקדי וגו׳.
עוד ירמוז באומרו פקודי המשכן לשון מינוי על דרך אומרו (במדבר ד׳ ט״ז) ופקודת אלעזר שהוא לשון מינוי על הדבר, והודיע הכתוב כל מינויי המשכן מהם ממונים על המשכן עצמו להתקיים או להתבטל ח״ו, ומהם על עבודתו, ומהם על עובדיו, ומהם על מלאכתו, והתחיל במינוי קיום המשכן ואמר משכן העדות פירוש פקודת המשכן הוא העדות שהיא התורה כי כל זמן שישראל עוסקים בתורה ומקיימין מצותיה יתקיים המשכן וזולת זה אין משכן, והוא אומרם ז״ל (במד״ר ל״ב) בפסוק (תהלים ע״ח) אוהל שכן באדם וכי באדם שכן אהלו אלא באמצעות אדם אם יכינו לבם ללמוד תורה ולקיים מצותיה, ולאו דוקא עדות הכתובה בלוחות ובספר כתובה אלא אשר פוקד על פי משה פירוש תורה שבעל פה שנמסרה למשה לפה ולא לכותבה, ב׳ יכוין על פקודת משה שפקיד הוא בדבר זה לצוות משפטיו ודיניו של משכן, מינוי ג׳ הם העובדים במשכן עבודת הלוים פירוש הם ממונים על עבודת המשכן, מינוי ד׳ הם אהרן ובניו ושלשתם רמזם הכתוב איתמר ואהרן הרי נאמרו בפירוש ואלעזר רמזו באומרו בן אהרן כי אני יודע כי איתמר בנו של אהרן הוא אלא לרמוז על אלעזר, ואולי שלא הזכירה התורה אהרן כל עיקר במינוי המשכן אלא בניו ואומרו בן אהרן הכהן יכוין אל אלעזר ולא הזכיר אהרן לצד שעדיין חסר תיקון מעשה העגל שעשה כי אחרי כן מתו ב׳ בניו והביא כפרתו ביום ח׳ למילואים אשר על כן לא הזכיר פקודתו אלא הזכיר שמו עם בנו, מינוי ה׳ הוא העושה מלאכת המשכן והוא שאמר ובצלאל וגו׳ עשה וגו׳ ואתו אהליאב וגו׳ נמצאת אומר שהממונים בפרט זה של המשכן הם ה׳, א׳ התורה היא מושלת על קיומו אם יתקיים אם לאו, ב׳ משה ממונה על מצותו באיזה אופן יעשה ויתנהג, ג׳ הלוים לעבוד לפרוק ולטעון וכו׳, ד׳ הכהנים לעבוד העבודות ולהתמנות על הלוים בעבודתם, ה׳ ובצלאל ואהליאב על המלאכה ועל אלה אמר אלה פקודי המשכן.
אלה פקודי המשכן, These are the accounts of the Tabernacle, etc. The Torah uses the word אלה to emphasize that the only true accounts are those following. Whatever man counts when he wants to determine the total of his possessions on earth are only apparent possessions; their count therefore is also only apparent, deceptive. The only true count on earth was of the components which comprised the Holy Tabernacle because it was something containing divine input תרומת השם, and because God had His residence within it. [The author implies that the very word מנה, to count, testifies to its being misleading, deceptive. Perhaps we can support this with Bileam's outcry (Numbers 23,10) מי מנה עפר יעקב, "who can count the dust of Jacob?⁠" He referred to the deceptive nature of any "count.⁠" Ed.]
The Torah may also have used the word פקודים in preference to such words as ספור or מנוי as we have been told in Baba Metzia 42 that matters which have been "counted" do not enjoy lasting blessing. The Torah wished to emphasis that all the materials contributed for the construction of the Holy Tabernacle enjoyed lasting blessing. Normally, God objects to headcount; in this instance God did not object to a count. On the contrary, every single component contributed and accounted for increased the amount of blessings God bestowed on the Holy Tabernacle.
We may also be able to understand the word אלה as reflecting an advice given to us in Vayikra Rabbah 21,5. We are told there that the remedy for someone who has committed a string of sins is to engage in the performance of a string of מצות, good deeds. The only proper way to rehabilitate oneself from sin is through demonstrating this by deed. The string of מצות one performs serve as a demonstration to God that one has truly reformed oneself. The Torah enumerates all the components of the Tabernacle, i.e. אלה, thereby pointing at the string of good deeds performed by the Israelites who had previously been guilty of the sin of the golden calf. The reason that the Tabernacle is called משכן העדות, the Tabernacle of testimony, is that it testified to the fact that God had forgiven the sin of the golden calf. If you will examine the details of the sin of the golden calf, you will find that the Israelites performed מצות corresponding to each of the parts of that sin when they contributed to and helped erect the Tabernacle. They had expressed the wish for a god to walk ahead of them (32,1) and they now had erected a Tabernacle which would be evidence that the true God was in their midst and that His presence would precede them. They had built an altar (32,6) for the golden calf and offered total offferings on that altar; they had now erected a copper altar for the offering of total offerings; they had contributed their gold to enable the golden calf to be made; they had now contributed their gold and precious possessions to help build the Tabernacle. They had removed their nose-rings at the time in order for those to serve as raw material for the golden calf; they now not only contributed the nose-rings but all kinds of other personal jewelry as well for the building of the Holy Tabernacle. We have already explained on 35,22 that during the episode of the golden calf the Israelites appointed themselves to make the golden calf; in this instance they were content to entrust Betzalel with the construction of the Tabernacle. At that time they had said: אלה אלוהיך ישראל; now the Torah describes the completion of the Tabernacle by using the parallel term אלה פקודי המשכן.
The use of the word אלה may reflect yet another consideration. Seeing that Moses (alone) had made the count of the materials contributed for the Tabernacle, the Torah testifies that his count was indeed accurate. The Torah goes out of its way by stating that it accepted Moses' count by using the words על פי משה, "according to what Moses said;⁠" the reason the Torah did not write אשר פקד משה, was to demonstrate that Moses needed no witnesses to confirm the accuracy of his count. We encounter something of a similar nature in Leviticus 23,2 where God employs the word אלה מועדי השם calling the dates fixed by the Sanhedrin for certain festivals to occur "My festivals.⁠" God does not doublecheck the calculations of the Sanhedrin. We live by the Torah Moses has handed down to us orally. It would have been an insult to send in "auditors" to check his calculations. The Torah has made it clear in 36,3 that Moses alone accepted all the donations.
The reason that Moses gave a detailed account of what he had received was so that he would not be suspected of dishonesty; actually, it was quite inconceivable that a man with whom God spoke constantly could be dishonest. Surely God would not speak with him if he was even slightly dishonest. Moses may have reasoned that although God had commanded him to receive all these donations alone (see our commentary on Exodus 25,2), "God's ways are straight, and the honest people can walk them although the wicked will stumble even on straight roads.⁠"
Yet another reason for the peculiarly worded sentence: אלה פקודי המשכן משכן העדות, is that the last words are a confirmation of the first words. The meter of the verse is this: "How do we know that the amounts reported by Moses as the total contributions for this project are accurate and have not been understated? Answer: The Tabernacle itself is called the "Tent of Testimony.⁠" In this connection it is worthwile to recall a statement in Shemot Rabbah 52,4 on 39,33 ויביאו את המשכן אל משה, they brought the Tabernacle to Moses. We are told there that all the scholars were unable to devise a way to erect the Tabernacle. In the end they took all its components and brought them to Moses. Moses was ovecome by the Holy Spirit and immediately put up the Tabernacle. Thus far the Midrash. Here we have proof of Moses' integrity seeing we have a principle that God does not perform miracles for dishonest people. [The author has made the same claim in Parshat Vayechi see our translation on page 433. Ed.]
We may ask: "what kind of proof is it to claim that Moses' ability to erect the Tabernacle proved his integrity? Was he not an exceptionally powerful individual, stronger than any other Israelite?⁠" The Torah therefore added in our verse: עבודת הלוים ביד איתמר. We know that it was the task of the Levites to transport the planks for the Tabernacle under the supervision of Ittamar (Numbers 1,51); they were the ones who had to dismantle these planks and to put them up again (each one was 20 feet tall and had a circumference of over 12 feet plus its golden overlay). We note therefore that the people's and their leaders' inability to erect the Tabernacle was not due to lack of physical prowess; otherwise how could the Levites have managed such a task?⁠" Moreover, if physical prowess was the reason Moses managed to erect the Tabernacle, why did the Torah have to mention Ittamar altogether in this context? Why did the Torah not mention also Eleazar, Ittamar's brother? When you adopt my explanation that Moses' ability to do what no one else had been able to do was proof of his integrity, the words עבודת הלוים ביד איתמר make sense as it disabuses us of the premise that only a Moses was strong enough physically to erect the Tabernacle.
What we have said so far still does not exclude the possibility that Moses' ability to erect the Tabernacle was not due to supernatural help but that his intellectual powers were equal to the challenge to put together and erect the Tabernacle. The Torah therefore adds in the next verse that Betzalel son of Uri made everything God had commanded Moses to do. Our sages deduce from this verse that Betzalel even carried out details which Moses had not told him about and that Moses subsequently expressed his approval. The Torah goes on to say that Betzalel's assistant Oholiov also contributed to his knowledge; our sages in the above quoted Midrash Shemot Rabbah 52 stated that even all the combined wisdom of these two architects of the projects did not suffice to enable them to erect the Tabernacle. There really had been no need to tell us once more of Betzalel's contribution to the project. If the Torah nonetheless mentioned it again it may have been to exclude the assumption by the reader that in the end the Tabernacle was erected without supernatural assistance, i.e. to remind us that Moses had a divine assist. Once the erection of the Tabernacle by Moses is accepted as demonstrating divine assistance, his accounting may certainly be considered as approved by God.
Shemot Rabbah 51 explained that the erection of the Tabernacle represented the atonement for the sin of the golden calf. We have also been told in Chulin 5 that being guilty of the sin of idolatry is tantamount to one's having violated all the commandments of the Torah. The words אלה פקודי should be translated the same way as does Onkelos who renders the words in Leviticus 27,34: "These are the commandments" as: אלין פקדיא. If we were to apply this translation to our verse, we would have to understand the words אלה פקודי in the sense of: "these are the instructions, read commandments, i.e. the Tabernacle represented all of God's commandments and thereby compensated for the sin of the golden calf. [In modern Hebrew the word פקודה means "a military order" as most of you are aware. Ed.] We may find an allusion to this when we look at the numerical value of the letters in the words פקודי המשכן which total 615, i.e. the 613 commandments plus 2 for the two Tablets they were recorded on. The meaning of the words then is: אלה, "these" will help God forget the 613 commandments which Israel violated when it served the golden calf.
The reason the Torah adds: עבודת הלוים, "the service by the Levites" is, that we are to remember what happened for all times. We are not to think that seeing that God had forgiven the sin of the golden calf, the privilege of performing the service in the Tabernacle would revert to the firstborn from whom it had been taken away because of their involvement in that sin. In our verse the entire tribe of the Levites is included in the description "priests,⁠" seeing that the priests too are referred to as Levites on occasion such as in Deut.27,9.
The Torah continues: ביד איתמר, to make it clear that the exclusion of the firstborn from their erstwhile position as priests affected not only their right to offer sacrifices or to carry the Holy Ark, etc., but even the right to perform the tasks over which Ittamar presided. These comprised duties involving materials of a relatively minor degree of sanctity such as the beams of the Tabernacle and all that belonged to them (Numbers 4,29-33). All of this was a reminder that the sin of the golden calf had not been erased in such a way that no trace of it could be detected. The best proof of this is what God said in Exodus 32,34 that whenever He has occasion to punish the Jewish people He will add an extra measure of punishment as part of what they have not yet received.
The words פקודי המשכן also allude to the expression "appointment" such as in Numbers 4,16 where Torah describes Eleazar as being "in charge of" i.e. "appointed" over the oil for lighting, incense, etc. The Torah in our verse hints that all the appointees for the Tabernacle were "in charge" of the respective parts of the Tabernacle or its appurtenances assigned to them. They had to ensure that the Tabernacle continued to exist and take the necessary precautions to prevent any part of it from deteriorating or disintegrating. Inasmuch as the Tabernacle represented the Torah, the task of the first of its appointees was to maintain משכן העדות, the Torah proper. As long as the Israelites would study the Torah and live by its precepts the continued existence of the Tabernacle was assured. Failing that, there would be no Tabernacle. This is what the sages in Bamidbar Rabbah meant when they commented on Psalms 78,60: "He forsook the Tabernacle of Shiloh, the Tent He had set up amongst men.⁠" The Midrash observes that we must understand the wording as: "God had set up a Tent by means of man.⁠" If people prepare themselves spiritually to study Torah and to observe it, not only the commandments engraved on the Tablets and the written Torah, but אשר פקד על פי משה, the oral Torah Moses taught the people, then we are assured of God setting His Tent amongst men. This is the second group of "appointees" then that we are told about in our verse. The third group of "appointees,⁠" were the people performing the service involving the Tabernacle, i.e. the Levites; the fourth group of appointees were Aaron and his sons. The Torah mentions "Aaron's son" rather than Aaron himself and even the word בן אהרון may refer to Eleazar (seeing everybody knew that Ittamar was Aaron's son). This was because Aaron's share in the sin of the golden calf affair had not yet been completely atoned for. This occurred only after the seven days of the inaugural offerings and the death of his two older sons on the eighth day when Aaron offered sin-offerings. The Torah therefore mentions the fact that he too was an appointee only obliquely, by mentioning who was the father of his son. The fifth appointee was Betzalel who had performed the work for the Tabernacle and Oholiov his assistant. You therefore find that there were a total of five appointees to ensure the permanence of the Tabernacle. 1) The Torah itself; 2) Moses who was entrusted with teaching; 3) The Levites who had to erect and dismantle the Tabernacle every time the Israelites journeyed; 4) the priests who had to perform the sacrificial service and who were counted with the Levites of the houses of Kehot and Gershom whose duties were also considered עבודה; 5) Betzalel and Oholiov who were in charge of construction. This then is the meanig of אלה פקודי המשכן, "these are the appointees of the Tabernacle.⁠"
פקודי – חשבון הכסף והזהב והנחושת:
עבדת הלוים – פקודי המשכן וכליו היא עבודה מסורה ללויים, כי משה מסר להם את הכל במספר ובמשקל:
ביד איתמר – החשבון הזה נעשה ע״י איתמר, שהוא קבל הכל בחשבון ומנין ומשקל מיד האומנין הראשיים, שהם בצלאל ואהליאב, כי הם היו כותבים בכל יום מה שהביאו העם על צד הנדבה:
פקודי המשכן – יש הבדל לרבי שלמה פאפענהיים בין ספירה לפקידה, ספירת פרטיים אחדיים זה לזה נקראה ספירה (צאהלען), וספירת פרטיים כלליים זה לזה לעשותו כלל אחד תקרא פקידה (צוזאממען רעכנען), שאם יש עשרה פרטים אחדיים ומונה מן אחד עד עשרה יקרא ספירה, וכשיש כאן פרט אחד המחזיק שני אחדיים ופרט אחד המחזיק שלש ופרט אחד המחזיק חמש אחדיים, ומחשב אותן יחד לעשות מהן סך הכולל עשרה זה יקרא פקד (אדירען), והוא לשון מושאל מן פקד המורה על הזכירה כמו פקד את שרה, כי צריך לזכור בזכרונו כמות כל סכום וסכום ולצרפם במחשבתו להוציא מהם הסך הכולל, ולכן לא נמצא רוב שמושי פקד מלשון מנין רק בספירת בני האדם, והטעם שאין דרך למנות בני אדם כמו שאר דברים אחד לאחד רק סופרים אותם על ידי צירוף סכומות הבתים והמשפחות, שידע תחלה סכום נפש כל בית בפ״ע ומצרף אח״כ סכומות הבתים זו לזו ועושה לו סך הכל כך וכך, וכן מ״ש (שמואל א ט״ו) ויפקדם בטלאים היה בד״ז, שכנגד כל סכום הנפשות שבאיזה בית או משפחה הפריש כנגדו סך טלאים, שאם הי׳ בבית ה׳ נפשות הפריש ה׳ טלאים וכן כולם והיה אח״כ מונה מספר שהפריש יחד ועלה לו סך הכל של כל הנפשות, וכן מ״ש מספר מפקד העם (שמואל ב כ״ד) דהיינו סך הכולל של מפקד העם שהיה מונה בדרך פקידה, דהיינו ע״י צירוף סכומות הנפשות שבבתים ובמשפחות (זוממא זוממארום), וכן כאן פקודי המשכן היינו צירוף הסכומות המחולפות אשר לזהב לזהב, לכסף לכסף, לנחושת לנחשת, שלא התנדבו בשוה זה כך וזה כך, שאע״פ שבכסף היה יד כולם בשוה מחצית השקל לכל אחד, זהו חוץ ממה שנדבו עוד יותר בנדבת המשכן שעשאו ממנו כלי שרת ושלא הוזכר כאן, כמ״ש רש״י בתרומה.
משכן העדות – מל׳ ארון העדות, ענין תורה, והמשכן כלו נקרא על שם לוחות העדות וארון העדות, כי הם עיקר הקדושה, הלא תראה למעלה (כ״ה) ויקחו לי תרומה, ועשו לי מקדש, ומיד ועשו ארון.
פקודי
אלה פקודי – פירושן של תיבות אלה סתום. בדרך כלל מפרשים ״פקודי״ כדין וחשבון על התרומות והשימוש שנעשה בהן. אולם פירוש זה מעלה קושיים שלא ניתן ליישבם בנקל, שכן פרטי החשבון והן המידע בנוגע לשימוש, אינם באים בשלימות. הכתוב מזכיר רק את הסכום הכולל של הזהב ושל הנחושת; ולגבי הכסף, נזכר רק הסכום הכולל של חצאי השקלים שנאספו כשנשאו את ראש בני ישראל לפקודיהם (להלן פסוק כה), אך לא הסכום הכולל של הכסף שנתרם (לעיל לה, כד). כמות יתר החומרים אינה נזכרת כלל, ובאשר לזהב, נזכרה רק הכמות שנתרמה, אך לא סופר על השימוש שנעשה בו.
יתירה מכך, באף מקום אחר בכתובים לא מופיע ״פקד״ במובן של כמות כוללת של חומר. במקומות אחרים הוא בא במובן של ספירת אנשים, ולעולם אין משמעותו מתרחקת ממושג היסוד של ״פקד״: לחשוב. ״פקודי העדה״ הם כל אלה העולים על הדעת במושג של ״עדה״, אלה שרעיון ה״עדה״ כולל אותם – הווי אומר, כל השייכים לעדה, ושהעדה מורכבת מהם כחברי העדה.
לפי זה, ״פקודי המשכן״ הם כל הדברים העולים על הדעת בהקשר לרעיון ה״משכן״, כל הדברים השייכים למשכן ומהווים אותו בעיקרו. אלה הם כל הדברים שנעשו עבור המשכן. הכתוב כולל את כולם תחת כינוי אחד – ״פקודי המשכן״ – ובכך מאשר שכולם חלק בלתי נפרד מהמשכן; אף אחד מהם אינו בעל חשיבות טפלה כלפי תכליתו הכללית של המשכן כ״משכן העדת״.
זהו גם המובן בו הספורנו פירש את ״פקודי המשכן״. הוא ממשיך ואומר שהוזכר כאן הסכום הכולל של המתכות היקרות ששימשו במשכן זה, כדי להראות כמה קטן הסכום ביחס לאוצרות ששימשו בבניית בתי המקדש שלאחר מכן; ואף על פי כן לא היה אחד מבתי מקדש אלה שהגיע לחשיבותו של מקדש⁠־אוהל ראשון פשוט זה. בו לבדו נראתה השכינה לעיני כל בענני הכבוד, והוא היחיד שלא נפל אף פעם ביד אויב. בבית המקדש השני [על אף כל פארו והדרו] היה חסר אפילו ה״שוכן״ העיקרי הנראה⁠־לעין של המקדש, ארון העדות, והאורים ותומים. כה פעוט היה ערך הפאר וההדר לגבי מהות המקדש. על כך יש להוסיף, שהמשכן היה המקדש היחיד שנוסד כולו על ידי מסירותה של האומה, ומתוך תרומות הנדבה שלה.
ואכן, פירוש זה של ״פקודי״ יצריך לתתן הסבר לתיבת ״אלה״; שכן תיבה זו בתחילת פרק מוסבת בדרך כלל על הדברים הבאים אחריה, ולא על הקודמים. אך קושי זה יוכל להתיישב, אם נשים לב שהפסוקים הבאים הם בעצם המשך לתוכן הפרקים הקודמים. כמו כן גם בהמשך הפרשה (לט, לג והלאה), המדובר אינו רק בחפצים שנעשו עבור המקדש, אלא בעיקרו זהו המשך לפרקים הקודמים. נמצא שתיבת ״אלה״ עומדת באמצע תיאור בניין המקדש, וניתן להחשיב את הדברים שעליהם היא מוסבת כאילו נכתבו בפסוקים שלאחריה.
על פי זה יהיה פירוש פסוקנו כך: ״אלה הדברים השייכים למשכן, משכן העדות, אשר יועדו לו על פי ציוויו של משה. הטיפול בדברים האלה נעשה לעבודת הלויים״ וגו׳.
עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן פירושו: כל תכולת המקדש הופקדה בידי הלויים, תחת השגחתו הכוללת של איתמר. הם נעשו לגזברים. פרטי הקיום המעשי של תפקיד כללי זה של הלויים, ניתנו מאוחר יותר (במדבר ג, ה והלאה).
פירוש זה לפסוקנו יסביר גם משמעותם של פסוקים כב–כג. עם הזכרת הרושם הכולל מהמלאכה שהושלמה, נוקב הכתוב בשם שני האומנים הראשיים, אשר ניתן לומר עליהם שכל זה הוא מלאכתם.
אלה פקודי המשכן – כבר בארתי (שמואל ב כד) שיש הבדל בין מספר ובין מפקד, שמספר הוא המספר הפרטי ומפקד הוא סכום הכולל, והנה בעת מסר את הנדבות אל יד עושי המלאכה בודאי ספרו את הפרטים, למשל לאומן פלוני ניתן כך וכך זהב כך וכך תכלת וכדומה, וכ״א רשם לו את הכלים אשר עשה ממנו, וכ״ז נעשה בהשגחת בצלאל ואהליאב שהיו משגיחים עליהם, ועתה צוה משה שיעשו מן המספרים הפרטים סכום הכולל, שזה קורא פקודי המשכן, והפירוש הוא כמ״ש מהרי״א, שמודיע: א) מי הוא המצוה לעשות חשבון. אמר אשר פקד ע״פ משה, שהגם שכתוב ולא יחשבו את האנשים העושים במלאכה, בא ע״ז צווי ממשה לעשות חשבון, ב) מי שעסק בחשבון זה, אמר עבודת הלוים ביד איתמר, מינה לזה את איתמר שהוא היה ממונה אח״כ על הלוים נושאי המשכן ויחד לכ״א את משמרת משאם, והוא היה בקי בחשבון ונצטוה שהוא עם הלוים שתחתיו יחשבו חשבונות אלה ולהם נמסרה העבודה הזאת:
אלה פקודי: היינו מה שכתוב להלן ״כל הזהב וגו׳⁠ ⁠⁠״ היה ״פקודי וגו׳⁠ ⁠⁠״1.
משכן העדות: הוא מיותר2, ומכ״ש כאן שאינו מדבר בתכלית המשכן3 אלא במנין הוצאות4 מלאכת המשכן. ומזה יצא דרש במדרש רבה (נא,ב) שבא משה ושאל מהקב״ה מה נעשה בנותר, והשיב ׳כל מה שאתה יכול הטל על משכן העדות׳5. והמדרש הוא פלא לפי הנראה שכוונת ״משכן העדות״6 הוא הארון שעמד בקדש הקדשים, והרי כבר היה עשוי כל צרכו, ואי אפשר להוסיף על עוביו עוד זהב.
אלא נראה פירוש ״משכן העדות״ הוא ארון עץ שעשה משה מתחילה7, ואח״כ עמד באהל משה8, ובו היו מונחות פרשיות של תורה9, עד שנגמרה10, והובא בסוף לקדש הקדשים11, כדאיתא בב״ב סוף פ״א (יד,א)⁠12.
והנה מתחילה צוה הקב״ה לעשות ארון עץ דוקא13, וביארנו במקומו בספר דברים (י,א) שבא הכוונה ללמדנו על עמלה של תלמוד שניתן בכח לוחות שניות14, שזה דרכה של תורה לבא מתחילה בעוני. אמנם אחר היגיעה ועמלה של תורה הרי יש שני דרכים, (א), מי שאינו מוסיף לקח בחידוש ופלפול ומגיע לתכלית יגיעתו במהרה, ומה שנדרש להוראה מדמי מילתא למילתא, וזה הכח בא מכח הארון שבקדש הקדשים15, שבמעט זמן ניתנו שם הלוחות השניות עצמן ובא לתכלית גדולתו. אבל הדרך ה⁠(ב) הוא, מי שמוסיף לקח ופלפול ואינו מגיע לתכלית הוראה מהר עד שיגע עוד הרבה, אמנם כשבא לתכליתו הרי הוא מוסיף כבוד וגדולה. וזה הכח בא על ידי פרשיות שכתב משה והיו מונחות אצלו16. ומשום הכי היו עוד בארון עץ17, עד שלבסוף אמר הקב״ה להטיל עליהם זהב18 כל שאפשר19 ללמד שאין קץ וגבול לכבודו.
ולפי זה הדרוש יהיה משמעות המקרא שאנו עומדים בו: ״אלה פקודי20 המשכן״ – הידוע עד כה, ועוד הראה חשבון כמה העלה21 על ״משכן העדות״ שהוא הארון של אהל משה, אשר הוא במעלה רמה וגבוהה, שקדושתו וגדולתו אינה צריכה לגבול המקום של קדש הקדשים דוקא, ולא גבול של צמצום זהב שהוא22 משל לכבוד. {ולפי הפשט מפרש הפסוק דלהכי קיבל משה על עצמו זה הטורח להיות גבאי על זה23, בשביל שהוא ״משכן העדות״, דמשכן זה לא היתה תכליתו לצורך עבודה כמו בית המקדש, אלא בשביל תורה שהיה בה כל חיי רוחו של משה.}
עבודת הלוים24: באשר הרבה נשאר מנדבות שעברו, וגם אח״כ אחר מלאכת המשכן נפלו נדבות מישראל לבדק הבית ולכליו, והכל נמסר ליד הלוים ביד איתמר, כמו שהיה בימי עזרא (ח, כד-ל) ״ואבדילה משרי הכהנים וגו׳, ואמרה אלהם אתם קודש לה׳ והכלים קודש וגו׳⁠ ⁠⁠״25, והיה חובה על הלוים לקבל בחשבון ובמשקל ולמסור לאותם שבא מכוחם ג״כ במשקל, וככתוב שם ״ואשקלה על ידם וגו׳ להביא לירושלים וגו׳, וביום הרביעי נשקל הכסף והזהב והכלים וגו׳⁠ ⁠⁠״26. וזה פירוש ״עבודת הלוים ביד איתמר וגו׳⁠ ⁠⁠״.
[הרחב דבר: והא דאיתא בב״ב דף ט׳. אין מחשבין וכו׳ ולא בהקדש עם הגזברים, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ולא יחשבו את האנשים וגו׳ (מלכים ב יב,טז). באמת נראה טעם הדבר שאין ראיה לדבר. [דמה שכתבו רש״י27 ותוס׳ משום שהיו כשרים28 הוא דוחק. והרי רואין אנו שמשה רבינו נתן חשבון ומה נעני אנן. אלא עיקר הישוב] הוא משום שהיו הממונים על ההקדש המלך29 ויהוידע הכהן הגדול. והמה עצמם לא היה מקום לחשוד שהרי חובה על כל ישראל להעשירם יותר מכולם בגלוי,⁠30 ולמה להם לגנוב מן ההקדש. ועיין רשב״ם ב״ב דף צ״ט ב׳. ואחר שהמה אינם חשודים שוב כאשר ראו ישראל שהאמינו המה את בעלי המלאכה אין מקום לדבת עם עוד.⁠31 מה שאין כן בימי משה32 וכל שכן שארי דורות ניתן מקום לכל ישראל לחקור אם המה נאמנים. ולא נמצא נאמן לפני מוציאי דבה וחשד אפילו הגבאי הראש, ואולי עשה דברים עם אלו שתחתיו. על כן נתן משה חשבון צדק ולימד להלוים שנעשו גבאים תחתיו, והגבאי הראש שהיה איתמר, שהמה יעשו גם כן חשבון בכל עת שימסרו לאחרים, וכן הדין ודאי33 כמו שמצינו בימי עזרא. אלא שחכמים ראו טובת הצדקה וההקדש להקל על הגבאים,⁠34 וכמו שהקילו על אפוטרופוס יתומים כיוצא בזה, כדאיתא בגיטין דף נ״ב ב׳ משום דאתי לאמנועי. משום הכי אין ראיה לדבר אלא זכר לדבר.]
1. לפי רש״י ״פקודי״ מלשון – ״אשר פקד על פי משה״. ולפי הרמב״ן הכוונה ב״פקודי״ – מה שנעשה עם חומרי הגלם (הזהב הכסף והנחשת). אך לרבינו נראה ש״פקודי״ משמעותו כתרגומו – הספירה והמנין, כלומר, סכום הזהב, הכסף והנחשת.
2. עיין רש״י.
3. שאז ניתן היה לומר שתכלית המשכן היא ״העדות״ – הארון והלוחות שבתוכו, שמשם היתה השראת השכינה – ״ונועדתי... ודברתי״....
4. כפי שביארנו בהערה 19, עיי״ש.
5. זה לשונו: נכנס משה אצל בצלאל, אמר לו (בצלאל) ראה שהותיר מן המשכן. אמר לפני הקב״ה, רבון העולם, עשינו את כל מלאכת המשכן והותרנו, מה נעשה בנותר. אמר לו, לך ועשה בהם משכן לעדות. הלך משה ועשה בהם משכן לעדות. כיון שבא משה ליתן חשבון, אמר להם, כך וכך יצא למשכן וביתר עשיתי משכן לעדות, הוי ״אלה פקודי המשכן משכן העדות״.
6. כאילו נאמר ׳משכן לעדות׳, – מקום להשכין בו את העדות, והמקום הזה הוא הארון.
7. משה ולא בצלאל, ככתוב בספר דברים (י,א) ״פסל לך... ועשית לך ארון עץ... ואעש ארון עצי שיטים״, ושם אין זכר ל״וצפית אותו זהב״.
8. כוונתו למ״ש לעיל (לג,ז) ״ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, וקרא לו אהל מועד״.
9. כוונתו ל׳מגילה מגילה ניתנה׳ (גיטין ס,א), שהיה להם דין קדושת תורה (׳מפיו של הקב״ה לאזנו של משה׳).
10. רש״י בגיטין שם: ולסוף ארבעים שנה כשנגמרו כל הפרשיות, חיברן בגידים ותפרם.
11. נגד דעת הרמב״ן שם בדברים (י,א), וצ״ע.
12. צ״ע, כי מפשטות הגמרא שם נראה ש׳ארון שעשה משה׳ הוא ארון העדות שבמשכן ולא הארון הזמני של עץ.
13. ללא זהב.
14. עיין לעיל פרק ל״ד פסוקים א׳ ו-כ״ז.
15. הארון שעשה בצלאל.
16. בארון שעשה משה, כפי שהזכיר רבינו לעיל.
17. וזהו ״ועשית לך ארון עץ״ כלומר, ארון המבטא את כוחו הייחודי של משה רבינו בפלפולא של תורה.
18. כלומר, ארון העץ הזה קיבל ציפוי מסיבי של זהב, ואין זה ארון העדות שבמשכן שנקבעה לו כמות הזהב המדוייקת בציווי ה׳.
19. ובלשון המדרש רבה שהובא ׳לך ועשה בהם משכן לעדות׳, או בלשון שהביא רבינו ׳כל מה שאתה יכול הטל על משכן העדות׳.
20. סכום ומנין החומרים.
21. מהי כמות הזהב שנצרכה ל״משכן העדות״.
22. שהזהב הוא משל לכבוד.
23. ״אשר פוקד על פי משה״.
24. מה הקשר בין סכום החומרים שיוזכרו להלן שהם ״פקודי המשכן״ ל״עבודת הלוים״.
25. ״ואבדילה משרי הכהנים... ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלוהינו... ואשקלה על ידם... ואמרה אליהם, אתם קדש לה׳ והכלים קדש... שיקדו ושימרו אל תשקלו... וקיבלו... להביא לירושלים לבית אלוהינו״.
26. ״ואשקלה על ידם... להביא לירושלים... ונבוא ירושלים ונשב שם ימים שלשה, וביום הרביעי נשקל הכסף והזהב והכלים... על ידי... הלויים במספר במשקל לכל, ויכתב כל המשקל בעת ההיא״.
27. רש״י כתב בד״ה שאין ראיה לדבר – דלא בגבאי צדקה כתיב (הפסוק) אלא בגזברי הקדש הנותנים לעושי המלאכה, שהפועלין מרובין למלאכות הרבה... ואי אפשר לעמוד על החשבון...
28. סיבה זו מופיעה בתוספות שם ולא ברש״י.
29. יהואש.
30. ויקרא (כא,י) ״והכהן הגדול מאחיו״, עליו דרשו חז״ל (יומא יט,א) - גדלהו משל אחיו.
31. דברי רבינו אינם ברורים, כי לא מוסבר בזה מדוע המלך ויהוידע הכהן אכן האמינו את בעלי המלאכה. שהרי על כך נסוב כל הדיון.
32. קצ״ע, שהרי חז״ל אומרים שמשה התעשר מפסלתן של הלוחות.
33. שצריך לחקור את הגבאים אם הם נאמנים ומה נעשה עם הכסף וכו׳, וכפי שנעשה ע״י משה.
34. ולכן קבעו ש׳אין מחשבין לא בצדקה ולא בהקדש׳...
פקודי המשכן – כלי המשכן האמורים למעלה הפקודים בשמות לבני לוי, ככתוב ובשמות תפקדו את כל כלי משמרת משאם (פרשת נשא).
ואלה פקודי כו׳ עבדת הלוים ביד איתמר כו׳ – פירוש מנין כל הקדשים שנמסרו להלוים אבל לא מה שנמסרו לכהנים ולכן לא זכר מה שעשו בהזהב שהביאו רק הכסף והנחושת (יעוי׳ ראב״ע בשם הגאון) לפי שהזהב עוד לא ספרו למה שעשו הוא בבגדי הקודש לאהרן בציץ ואפוד וחושן שאחרי זה אמר שרקעו פחי זהב וקצצו פתילים ושרשרת זהב וטבעות זהב ומשבצות זהב והבגדי הקדש לא נמסרו להלוים רק לאהרן ולבניו. ופשוט.
משכן העדות – הנה ביארתי לעיל דארון מוכרח להיות בו העדות והמשכן אימת הוא נחשב לאוהל מועד לאסור הבמות רק כשיש בו ארון כדתניא תוספתא סוף זבחים איזהו במה גדולה אהמ״ע נותן כדרכו אין הארון נתון שם וזה שאמר שדין משכן יש לו רק כשהוא משכן העדות שהעדות נתון בו ויעוין ראב״ע.
משכן העדות – עדות לישראל שמחל הקב״ה על מעשה העגל עבודת הלוים כו׳ שאף שמחל לישראל מכל מקום להבכורים לא החזיר כהונתם וכמו דאמרו כהן שזבח לעו״ג אין קרבנו ריח נחוח אפילו אם שב הרי הן כבע״מ דאינו מועיל תשובה ודו״ק.
אלה פקודי וגו׳ – מכאן דאע״פ שגבאי הצדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם אפ״ה טוב שיתנו חשבון כמו שמצינו במשה רבינו שנתן חשבון מנדבות המשכן כמו שנאמר אלה פקודי המשכן וגו׳1 (ב״ח יו״ד סי׳ רנ״ז).
1. יתכן דסמיך בזה על המבואר במ״ר ותנחומא פרשה זו, איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן, ואע״פ שהיה גזבר לעצמו היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה, אשר פקד משה אין כתיב כאן, אלא ע״פ משה, ע״י משה ביד איתמר וגו׳ שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר והיתם נקיים מה׳ ומישראל.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתשמות רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144