בני תורתי אל תשכח – התורה כוללת כל הלמודים שבתורה כמו הדינים וההלכות שצריך ללמדם אף שלא יעשם, כמו מצות הכהנים והקרבנות וכדומה, וכן הספורים שבתורה שמהם נקח הפנות האמוניות מההשגחה והנבואה והשכר והעונש, מזהיר שלא ישכח אותה רק יהגה בה יומם ולילה, עד שיזכור את כולם, ומצותי יצור לבך – המצות צריך לעשות בפועל או להשמר במצות ל״ת, ורובם הם נגד יצר הלב, לכן אמר יצור לבך, שהלב הוא כח הממשלה שבנפש שימשול על כחות הנפש שיכונו פעולותיהם כפי מצות ה׳.

כי ארך ימים ושנות חיים – כשבאו נרדפים יציין באורך ימים ימי הטובה, שאז ימיו ארוכים ממולאים בטוב, ובשנות חיים מציין שירבו שני חייו, ור״ל שבזכות התורה והמצוה יוסיפו לו שנים, ויהיו לו ארך ימים, ר״ל ימי טובה, וגם יהיו שנות שלום, ר״ל שלום בגופו ובממונו ובביתו ובכל אשר לו.

חסד ואמת אל יעזבך – רוב דברי התורה נכללים בחסד ואמת, שהמצות ורובם באים על חסד שבין אדם לחברו, והאמונות והדעות נכללים במדת אמת, שיאמין באמתיות הנודעים ע״י התורה, שני אלה אל יעזבך, שתשיג האמת באמונות ודעות ע״י התורה ותעשה חסד ע״י המצות, וגם יש תורת אמת ותורת חסד, שהמצות וההנהגות שיעשה מצד החיוב וכן העיונים הפשוטים המושגים לכל, נקרא בשם תורת אמת, והמעשים הנפלאים שיעשו החסידים ובני עליה מצד החסידות, וכן ההשגות הנפלאות שישיגו בעלי רוח הקדש באלהות ובמעשה בראשית ומרכבה, נקרא בשם תורת חסד, שתי אלה אל יעזבך, וכפי הנהגת האדם בחסד ואמת ינהוג השי״ת עמו במדות האלה מדה כנגד מדה, קשרם על גרגרותיך שהוא הדבור היוצא מן הגרון, שידבר בם תמיד עד שיהיו רגילים על לשונו, וגם כתבם על לוח לבך – שהלב הוא הכח המושל אשר באדם והוא מוקף תמיד חרמים ומצודות אשר יפרשו עליו יצרי התאוה וציורי הרעים העולים ברוחו, שהם מתנגדים לחקי החכמה, עד שהחכמה שרוחה אצלו, וצריך לחקות חקי החכמה על לוח הלב כאלו כתובים במכתב בל ימחקו לעולם. ויקרא במכתב הזה כל ימי חייו למען ילמד להרחיק הציורים הרעים ויצרי מעלליו.

ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם – ר״ל שהגם שע״י חכמה ובינה אנושית ימצא ג״כ חן ושכל, כי על בעלי התבונה יאמרו כי מצאו שכל, וכן ימצאו חן בעיני בני אדם ע״י חכמתם, אולם ע״י התורה וחכמה אלהית ימצאו חן גם בעיני אלהים, וגם ימצאו שכל טוב, והוא שפיכת רוח אלהים עליו להשכיל בשכל טוב שהוא כנוי להשכלתו ברוה״ק עד שישכיל האמתיות בעזר אלוה, וזה ע״י מציאת חן בעיני ה׳ להשכילהו באמתו.

בטח אל ה׳ בכל לבך – יען שחקי החכמה נשגבים מבינת האדם ואינו יכול להשיגם בכח בינתו, ואם ישען על בינתו תוליכהו שולל אל ההפך מדרכי החכמה, לכן אמר אל בינתך אל תשען – כי החכמה לא תושג אל האדם ע״י בינתו רק היא נתונה מאלהים, וצריך לבטוח בה׳ בכל לבו וללכת כפי מצות ה׳ אשר צוה על חקי התורה והחכמה ומצותיה, ולא יסמוך על בינתו כלל.

בכל דרכיך דעהו – הדרכים הם הגדולים והארחות הם הקטנים המתפשטים מן הדרכים הגדולים, ויען שארחות החכמה הם רבים אין קץ, כי החכמה תתפשט על כל הפרטים שהם רבים מאד, וא״א שידע כל הפרטים הבאים לפניו איך יתנהג בהם כפי דרך התורה והחכמה, משיב שאתה תדע את ה׳ בכל דרכיך הכוללים כמו דרך הרחמים, דרך הנדיבות, דרך הענוה, תלך בו כפי ציוי ה׳ שהכל נסמך על מ״ש והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו׳, והוא יישר ארחותיך – שעל ידי סיוע אלהית יהיו גם ארחותיך הפרטים ישרים, כמו למשל בפרטי המעשים בדרך הנדיבות, לדעת כמה תתנדב, ולמי תתנדב, ומתי, ואיך, וכדומה.

אל תהי חכם בעיניך – אולם נמצאים בני אדם שהם חכמים בעיניהם, שיען שחקי החכמה בלתי נודעים במופת והם מתנגדים לטבע יצר הלב, ידמה לו שהדרך אשר יבחר הוא לעצמו הוא דרך החכמה, ושכל מה שהוא עושה הוא חכמה שזה גדר החכם בעיניו, והוא החולק על חקי החכמה האמתיים המקובלים מה׳ שהם מתנגדים אל תאות לבו ודעתו ויצרי מעלליו, רק ירא את ה׳ שהוא גבל חקי החכמה לפי חכמתו העליונה, וסר מרע – שע״י יראת ה׳ תסור מרע ותלך בדרכי החכמה, כמ״ש ראשית חכמה יראת ה׳ וכמש״ש, שע״י יראת ה׳ יכנע לחקי החכמה אשר צוה עליהם ה׳, ולא יסמוך על דעתו וחכמתו.

רפאות – והגם שחקי החכמה מתנגדים לטבעך בל תחשוב שע״י שתלך בדרכי החכמה יחלה גופך, כי חקי החכמה ומצותיה הזהירו על הרבה מאכלות ויצוו להתקדש ולפרוש ממותרי המזון עז״א שבהפך רפאות תהי לשרך – שהשרר שהוא יקבל משקים ומזון לא לבד שלא יחלה עי״ז, כי אזהרת התורה ופרישת המזון המוזהר יהיה לו רפואה לחליו, וכן בל תחשוב שע״י מיני הפרישות שבאו בתורה מן העונג והתאוה יתיבש מוח עצמותיך, כי בהפך שיהיו שיקוי לעצמותיך – כי חקי החכמה יחזקו את בריאות הגוף ועצמותיך יחליצו, אם בטבע כי רוב המותרות מחלישים את הגוף, ואם בהשגחת ה׳.

כבד – אחר שלמד אותו שידע את ה׳ בכל דרכיו ויבטח בו, כי חקי החכמה המוגבלים מאתו יהיו לו רפואה וארוכה, הוסיף שכן בכל עניניך וגם באסיפת הקנינים ראשיתם תתיחס לה׳ כי הוא הנותן הכל והכל מידו, ולכן צריך שתכבדנו מהונך ומראשית כל תבואתך – כי הראשית תתיחס אליו, ועי״כ.

וימלאו אסמיך שבע ויקביך יפרצו תירוש – כי אם תאמין שראשית כל הדברים הם מאתו אז הברכה שלוחה מאתו בכל מעשה ידך, ומזה לקח משל שה״ה החכמה שהיא הראשית ההחלטי לכל הדברים וכמו שת״י בראשית בחוכמתא, צריך אתה להחזירה לה׳, ולדעת כי חקיה והגבלותיה כולם מאתו, ולא תהיה חכם בעיניך ליחס החכמה אל בינתך, רק ירא את ה׳ וסר מרע לעשות כפי פקודיו ובזה יתברכו כל הנהגותיך.

מוסר ה׳ בני אל תמאס – כ״מ שבאו מוסר ותוכחה אצל בני אדם יהיה המוסר ע״י הכרח או ע״י יסורין, והתוכחה היא הבירור שמברר לו הדבר ע״י מופתי השכל וראיותיו, ולכן תפס אצל מוסר לשון אל תמאס, כי דרך האדם למאס ביסורים, ואצל התוכחה אמר אל תקוץ בתוכחתו שהתוכחה לא ימאס מצד עצמה, אחר שתבוא בדברי שכל ודעת, רק שיקוץ בה לפעמים נפש השומע, ואצל ה׳ מצאנו לפעמים שגם תוכחה יהיה ע״י יסורים, ואז יבא שם מוסר על היסורים שיביא ה׳ עליו לתקן חטא העבר וייסרהו על עונותיו הקודמים, ושם תוכחה בא על היסורים שיביא ה׳ עליו להשיבו אל דרך הטוב בעתיד, וכענין יסורים של אהבה שהזכירו חז״ל שכל שהקב״ה חפץ בו מדכאו ביסורים, ותנאי יסורים אלה שיקבלם מאהבה וישים על לבו להיטיב דרכו, ועז״א.

כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח שהתוכחה היא סימן האהבה, שמאהבתו ישגיח עליו להיטיב דרכו ולהעלותו אל מדרגה למעלה למעלה, וכאב את בן ירצה – כמו שירצה האב להעלות את בנו ממדרגה למדרגה, וימנעהו ממותרות ומעדונים ויטה שכמו לסבול עול התורה והתמדת הלימוד וכדומה וכ״ז מרוב אהבתו אותו.

אשרי אדם מצא חכמה – החכמה אינה נקנית ע״י עיון כמו התבונה שיוציא אותה מדעתו ע״י עיון, רק הוא מקבלה מה׳ כנ״ל ואשרי מי שמצא כל חקות החכמה שיהיו לו לקנין, כאדם המוצא מציאה שהגם שמצאה מן החוץ בכ״ז נעשית קנין לו והיא שלו, ואשרי אדם יפיק תבונה – כי הבינה יפיק ויוציא מדעתו ע״י שיבין דבר מתוך דבר, ויש הבדל בין בינה לתבונה, שהתבונה הוא אם התבונן על כלל הדרכים ויודע כל עניני בינה בכל חלקיהם.

כי טוב – מבואר עפמ״ש לקמן (משלי טז טז): קנה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף – ובארנו, ש.

* החכמה, אחר שלא ימצא אותה ע״י בינתו ועיונו, רק מקבלה מה׳, ידמה אותה לחרוץ שימצאו אותו במעמקי ההרים דרך מציאה, וכן ימצאו החכמה דרך מציאה מאדון החכמה, כמו שאמר אשרי אדם מצא חכמה״;

* והתבונה, ימצאו אותה ע״י מסחר, שמבין ומוציא דבר מדבר, כמו שאמר ואדם יפיק תבונה – ודומה כקנין הכסף, שמוכרים וקונים בו דרך מסחר וחליפים;

וכן אמר פה.

* נגד מ״ש ואדם יפיק תבונה – מפרש כי טוב סחרה מסחר כסף;

* ונגד מ״ש אשרי אדם מצא חכמה – מפרש ומחרוץ טוב תבואתה״;

כי אלה הם קנינים אובדים ובלתי מתעצמים בנפש, והחכמה והתבונה המה קנינים קיימים נצחיים מתעצמים בנפש האדם.

יקרה היא מפנינים – הפנינים הם יקרים מפני שאינם נמצאים על האדמה שהאדם חי עליה רק ביסוד אחר שהוא יסוד המים, כי מוצאם ממצולות ים, וכן חקי החכמה אינם מוצאים משכל האדם, משכל השוכן בחומר, רק תוצאותם מן השמים ומשכל אלהי שהוא עוד רחוק יותר ממצולות ימים, עמוק ונעלה רחוק רחוק מי ימצאנו, והגם שצריך לתת במחיר החכמה חפצי הגוף ותענוגיו ותאותו, הן כל חפציך שתתן בעדה לא ישוו בה – שהיא יקרה מכולם כי על ידה תשיג דברים יקרים יותר, כי.

אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד – שהכסף והחרוץ והפנינים הם אוחזים את העושר והכבוד בימינם, כי עקרם הוא להשיג עושר וכבוד, אבל החכמה היא תאחז את העושר והכבוד בשמאלה, כדבר הטפל שאוחזים אותו ביד שמאל, כי בימינה היא אוחזת דבר יקר מזה שהוא ארך ימים, שכולל טוב חיי העוה״ז וגם חיי נצח בעולם שכולו ארוך.

דרכיה הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, והנתיבות הם שהולכים בם יחידים, ועפ״ז אומר כי דרכיה דרכי נועם – שדרכי החכמה הכוללים הם הדרכים המובילים אל הנועם שהוא הערבות הנפשיי הרוחני המושגת בהשיג את התכלית, כי כן תשבע בצחצחות נפש העוסק בה.

וכל נתיבותיה שלום – שהנתיבות הקטנות המתפרשות מן הדרך הגדול שבם ילך כל יחיד לעצמו בהנהגת עצמו וביתו, הם שלום, כי שלום הגוף והבית והמדינה ושלום קניניו (שכל אלה נכללו בשם שלום) תלוים מן ההנהגה שילך כ״א לעצמו בנתיבות מיוחדות של החכמה, שכולם מתפרדים מן דרכיה הגדולים הכוללים.

עץ חיים היא למחזיקים בה – יש צדיק ויש כובש, הצדיק הוא מי שטבע לבו נוטה אל החכמה ואין יצרו מסיתו לעבור על חקיה, והכובש הוא מי שטבעו נוטה לרע רק הוא כובש את יצרו, עפ״ז אומר שהיא עץ חיים למחזיקים בה – דהיינו להכובש, שהוא המחזיק בה בעל כרחה, כאלו החכמה תרצה להפרד ממנו כי טבעו מתנגד לה, רק הוא מחזיק בה בכל עז ואינו מניחה לצאת כי הוא כובש את יצרו, ותומכיה מאושר היינו מי שהוא שטבע לבו בלתי מתנגד אל החכמה, שזה א״צ להחזיק בה בעל כרחה רק לתמוך אותה, הוא מאושר, ואמר בכל אחד רבותא, כי זאת שהכובש הוא מאושר באושר הנפש א״צ להודיענו, שזאת ידענו מעצמנו שלפי גודל צערו לכבוש את היצר יגדל אשרו ושכרו, כי לפום צערא אגרא, רק שהיינו מדמים שמלחמה הפנימית הזאת שלוחם עם יצרו לכבשו מקצרת את חייו, עז״א שהיא לו עץ חיים, שמארכת חייו כאילו אכל מעץ החיים שחי לעולם, ואצל התומך שהוא מי שהחכמה תשכון אצלו בטבע ואין לו מלחמה פנימית, היה עולה על דעתנו שאין לו שכר כ״כ, הודיענו שגם תומכיה מאושר.

(יט-כ) ה׳ בחכמה יסד ארץ – מליצה זו מתאחדת עם מ״ש (לקמן סי׳ כ״ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, שמצייר בנין הבית בחכמה, וגמר הבנין שהוא הכינון (כי כונן הוא גמר הבנין) מצייר בתבונה, והתמלאות חדרי הבית בכלים יקרים מיחס אל הדעת, וכן יצייר את הבנין הכללי שהוא העולם שהיה היסוד בחכמה, והכנינה שהיא גמר הבנין בתבונה, והתמלאות החדרים שהיא התמלאות העולם בברכת ה׳ ע״י תהומות מים וע״י טל שמים מיחס אל הדעת, ובא הציור שהארץ היא יסוד הבנין, והשמים שם התקרה, שהנחת התקרה הוא משלים את הבנין, כמ״ש הבונה בשמים מעליותיו, והתהומות והטל וגשמי ברכה הם ימלאו את העולם בכל טוב וברכה. והנה יסוד בנין העולם נברא יש מאין שזה מיוחס אל החכמה, כמ״ש בראשית ברא אלהים שתרגומו בחכמתא, וגמר הבנין שהיה בששת ימי המעשה היה ע״י הוצאת יש מיש, וזה מיחס אל התבונה ור״ל כי החכמה תוציא החומריים שלה מאין, ר״ל מה׳ בעצמו שהוא האין סוף, אבל התבונה תוציא דבר מדבר מושכל ממושכל, וזה מצוייר עם גמר הבנין שהיה הוצאת יש מאין, והנהגת העולם אחר ששת ימי המעשה שימשיל במילוי חדרי העולם בכל כלי יקר, שמאז יבקע תהומות למטה ושחקים ירעיפו טל מלמעלה, כל ימי עולם, זה יצייר בדעת, וכבר התבאר שכל דבר שיכונה בשם חכמה יש בו שני דרכים במציאות הפוכים זה מזה, וכן בעת הוציא את העולם מאין ליש, היה במחשבת היוצר כמה אפשריות להמציא את העולם בדרכים אחרים ובחר להמציאו בדרך זה עפ״י החכמה העליונה, כמ״ש שהיה הקב״ה בונה עולמות ומחריבן עד שאמר דין הנין לי ודין לא הנין לי, וזה גדר החכמה, אולם אחר שהמציא את החומרים הראשונים יש מאין, לא היה עוד לפניו דרך אחר להוציא יש מיש, רק הדרך האחד שהיה מוכן לפי הכנת החומר הראשון, כמ״ש במדרש משל לזורע ששה זרעים בבת אחת וכ״א יצא בזמנו, וזה משל התבונה שאין בה שני דרכים הפוכים במציאות רק דרך אחד, וכן הוציא דבר מדבר לפי חקי התבונה, ומה שמנהיג ההנהגה הסדורה כל ימי עולם לפתוח תהומות ולהריק טל לפי ההשגחה שמשגיח על צרכי עולמו, זה תלוי בדעת, והנה גם תולדות הארץ יש להם בחירה לעשות טוב או רע, ויש בהנהגתם שני דרכים במציאות, וזה הנהגת החכמה, ובזה יסד ארץ, וזה היה היסוד לבריאת עולם שיבראו בעלי הבחירה ויתנהגו כפי החכמה, אולם בשמים אין שם בחירה והנהגה הנכללת בטוב ורע, רק הם משכילים את יוצרם ויודעים בין אמת ושקר שזה גדר התבונה, וההנהגה הקבועה תמיד, בין לפי סדרי הטבע והמערכת בין לפי ההשגחה והפלא, זה תלוי בדעת אלהים לפי מה שיודע סדרי ההנהגה וצרכי העולם ודרכי התחתונים והצורך להשלמתם ולחיותם בידיעה מפולשת עד סוף כל הדורות שזה ענין הדעת.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

בני אל ילוזו מעיניך – לכן לא יסורו דרכי החכמה מעיניך דהיינו עינים הפנימים שהם עיני הלב, נצור תושיה ומזמה – המזימה הם המחשבות העמוקות בחכמה, והתושיה הם המעשים שיעשה לפי החכמה, ור״ל שתשמור שיהיו המעשה והעיון והמחשבה שלך הכל כפי דרכי החכמה, והגם שתשמור תושיה שהוא המעשה תשמור גם מזימה שהוא עומק העיון בחכמה, כי התלמוד מביא לידי מעשה, ולא ע״ה חסיד ואין בור ירא חטא.

ויהיו חיים לנפשך – ובזה תמצא חיי הנפש, כי לא תקרא הנפש בשם חיה רק בעת תפעול בכחותיה הנפשיים להשכיל ולפעול כפי החכמה, וזולת זה הגם שהגוף חי ומרגיש, הנפש הרוחנית היא מתה וכאילו איננה, וגם יהיו חן לגרגרותיך – שבעת תדבר בגרון ותלמד דרכי החכמה לאחרים תמצא חן בעיני אלהים ואדם כנ״ל פסוק ד׳.

אז תלך – ר״ל אז תלוה אליך ההשגחה האלהית לשמרך מכל פגע, וחשב ג׳ מעמדות, א] בלכתו בדרך, שאז עלול יותר לפגעים שודדים ואורבים ורוצחים, ב] בשבתו בביתו, שזה יחולק ג״כ לשני מעמדות, א] בעת השכיבה והשינה, שאז הוא מסוכן יותר מבעת היקיצה, ב] היקיצה, בעת פחד ושואה שצריך ג״כ שמירה, וכן סדרם ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך, ופה סדרם שתלוה אליו ההשגחה בלכתו בדרך ואף בשכבו בביתו שאינו מסוכן כ״כ, ואף בעת שיושב בביתו ואינו ישן שאין בו סכנה בכ״ז ישמרהו ה׳ ובכ״א תפס שני דברים, א] שימצא בטחון בלבו ולא יפחד בבטחונו על ה׳, ב] שבאמת יצילהו ה׳ מכל פגע, שבלכתך בדרך תלך לבטח דרכך שהיא הבטחון, ורגלך לא תגוף שהיא השמירה שישמרך ה׳ כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך וכו׳ פן תגוף באבן רגלך, ועל עת השינה אמר.