Mishlei 25 – משלי כה‏ – Mikraot Gedolot

(א) גַּם⁠־אֵ֭לֶּה מִשְׁלֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה אֲשֶׁ֥ר הֶ֝עְתִּ֗יקוּ אַנְשֵׁ֤י׀ חִזְקִיָּ֬ה מֶלֶךְ⁠־יְהוּדָֽה׃

These also are proverbs of Solomon, which the men of Hezekiah king of Judah copied out.

תרגום כתוביםמדרש משליילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהעודהכל

אַף אִלֵין מַתְלוֹי דִשְׁלֹמֹה עֲמִיקֵי דִכְתָבוּ רַחֲמוֹי דְחִזְקְיָה מַלְכָּא דִיהוּדָה.

גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה – אמר רבי לוי: מפני מה זכו אנשי חזקיה מלך יהודה לאריכות ימים? מפני שהיו מתונין ומיישבין את הדין, שנאמר: ״תפוחי זהב במשכיות כסף, [דבר דבור על אפניו]״ (משלי כ״ה:י״א).

אמר רבי חמא בר חנינא: מה תלמוד לומר ״גם אלה״? אלא, מלמד שהיו מתונין בדין ומיישבין את הדין, שכל מי שהוא מקפיד בדין, סופו לשכוח את דבריו, שכן מצינו במשה רבינו, על שהקפיד לשעה, שכח את דבריו, והשיב אלעזר תחתיו, שנאמר: ״ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה אשר ציוה ה׳ את משה״ (במדבר ל״א:כ״א) – למשה רבינו ציווה, ולי לא ציווה.

אשר העתיקו אנשי חזקיה – למה נאמר? שאני אומר: משלות ושיר השירים וקהלת גנוזין עד שנכתבין: במשלות מה הוא אומר – ״הומיה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות ואצל כל פינה תארוב״ (משלי ז׳:י״א-י״ב), בשיר השירים מהו אומר – ״צרור המור דודי לי בין שדיי ילין, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי״ (שיר השירים א׳:י״ג-י״ד), בקהלת מה הוא אומר – ״שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט״ (קהלת י״א:ט׳). אמר רבי יוחנן: ביקשו לגנוז ספר קהלת, שמצאו בו דברים נוטין לצד מינות: משה רבינו אמר: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם״ (במדבר ט״ו:ל״ט), ושלמה אמר: ״והלך בדרכי ליבך ובמראה עיניך״ (קהלת י״א:ט׳). הותרה הרצועה?! לית דין ולית דיין?! כיוון שמצאו בסוף הפסוק ״ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט״, אמרו ׳יפה אמר שלמה׳.

דבר אחר: אשר העתיקו – אין העתיקו אלא פירשו, כמד״א: ״ויעתק משם ההרה״ (בראשית י״ב:ח׳), אין צריך לומר: ״המעתיק הרים ולא ידעו״ (איוב ט׳:ה׳). והלא דברים קל וחומר, ומה אם משה רבינו, אבי הנביאים ואבי החכמים, על שהקפיד לשעה שכח את דבריו, קל וחומר לשאר בני האדם. בן עזאי אומר: עמדת על דבריך – ביטלתם.

גם אלה משלי שלמה – א״ר יהושע בן לוי מפני מה זכו אנשי חזקיה לאריכות ימים, מפני שהיו מתונים בדין ומיושבים בדין שנאמר תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו, א״ר חמא בר חנינא מה ת״ל גם אלה, אלא שהיו מתונים בדין ומישבין את הדין שכל מי שמקפיד סופו לשכוח את דבריו, שכן מצינו במשה על שהקפיד לשעה שסח את דבריו והושיב אלעזר הכהן תחתיו שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו׳, למשה רבינו צוה לי לא צוה, והלא דברים קל וחומר ומה משה אבי החכמה ואבי הנבואה על שהקפיד לשעה שסח את דבריו והושיב אלעזר הכן תחתיו, שאר בני אדם עאכ״ו.

אשר העתיקו – מלמד שגנוזים היו. ד״א אין העתיקו בלא פירשו כד״א ויעתק משם ההרה ואין צריך לומר המעתיק הרים ולא ידעו.

והד׳ה איצ׳א מן אמת׳אל סלימאן, אלתי נקלהא קום חזקיה מלך יהודה.

משלי, מן משלי.

דברי הספר הללו מלמדים אותנו כי ענינים רבים נשארו אבותנו מוסרים אותם זה לזה במשך זמן בלתי כתובים, עד שנכתבו אחר כך, שהרי אמר בפירוש שהמשלים הללו שלמה ע״ה אמרן, ונשארו במשך זמן בלתי כתובים עד שכתבום אנשי חזקיה¹. וכמו שבאר ירמיה שה׳ צוה את אבותנו בזמן יציאתם ממצרים במה שאמר לא תוציאו משא מבתיכם וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צוה את אבותיכם². ולפיכך היה אפשר לאבות למסור זה לזה מן המצות מצות רבות ששמעום ממשה רבנו עליו השלום ולא קבעום בספר עד זמן שנכתבה המשנה וזמן שנכתב התלמוד.

החל בשנים עשר פסוקים הללו בהנהגת המלך ושריו וכל הבא לידון ולהתדיין לפניו, ואמרו תחלה:

1. וכיוצא בזה כתב בסוף הקדמתו לפירושו לספר יצירה. ביחס לספר יצירה שהרעיונות שבו מיוחסים לאברהם אבינו, אע״פ שנכתב בימי חכמי משנה. ראה שם מהדורתי עמ׳ לג.

2. ירמיה יז כב. וכוונת רבנו שההוצאה מרשות לרשות לא נתפרשה בתורה, ובשבת צו א שאלו היכא כתיבא. ובנוס׳ רב האי גאון השאלה מנלן דהויא מלאכה. ודעת רבנו שהפסוק האמור שם שבו למדו ממלאכת המשכן הוא רק רמז, אבל העיקר כך קבלו ממשה שהיא מלאכה כמו שמפורש בירמיה בפסוק זה. וראה ירושלמי שבת פ״א הל׳ א. ובבלי ביצה יב א. הוריות ד א.

קול אלכתאב הד׳א ידלנא עלי אן אכ׳באר כת׳ירה אקאם אבאונא יתנאקלונהא מדה מן אלזמאן גיר מכתובה, ת׳ם אנהא כתבת בעד ד׳לך, אד׳ פצח באן הד׳ה אלאמת׳אל סלימאן קאלהא ע״ס, ואקאמת זמאנא גיר מדיונה חתי דיונהא קום חזקיה. וכמא שרח ירמיה אן אללה אמר אבאנא פי וקת כ׳רוג׳הם מן מצר אד׳ קאל לא תוציאו משא מבתיכם וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צוה את אבותיכם. לד׳לך אסתקאם ללאבא אן ינקלון מן אלמצות מצות כת׳ירה סמעוהא מן משה רבנו עליו השלום ולם ית׳בתוהא אלי וקת כתבת אלמשנה ווקת כתב אלתלמוד.

אבתדי בהד׳ה אלאת׳ני עשר פסוק פי תדביר אלמלך וג׳לסאה ומן יחצ׳ר ללחכם ואלמחאכמה בין ידיה, פקאלוא אוולא.

אשר העתיקו – חיזרו^א לדורשם. כשנתמנה חזקיהו מלך, הושיב תלמידים בכל עיר ועיר, כדאמרינן בחלק (בבלי סנהדרין צ״ד:): בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ.

העתיקו – החזיקו.

א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220: ״חזרו״.

These too are Solomon's proverbs, which...maintained When Hezekiah was appointed king, he returned to expound upon them [Solomon's proverbs]. Now he placed disciples in every city, as it is stated in chapter "Chelek" (Sanh. 94b): "They searched from Dan to Beersheba and could not find an ignoramus.⁠"

maintained Heb. העתיקו they strengthened.

גם אלה משלי שלמה – כאשר תחפש היטב בכל מה שעתיד לזכור תמצא שרוב מאמריו נשנים עם מה שקדם זכרתם, רצוני, הכונה, אבל הדמיונים מתחלפים, גם תמצא הדמיונים העתידים רבים מאשר היו לפנים, כמו: מפיץ וחרב, שוט לסוס, פחם לגחלים, וכן רבים, ואמנם לפי דעתי לא היה זה מחבור הספר משלמה, אבל היו מאמרים אמרם שלמה בעתים שונים, ועל דברים נבדלים כפי מה שהזדמן, וכתבם עבדיו השומעים דבריו או הוא מעצמו, ואנשי חזקיה אחר מותו זמן מה מצאום מפוזרים וקבצו אותם וחברום אל זה הספר.

גם אלה משלי שלמה – זה עֵד גם כן, כי שלמה לא חבר הספר כלו כסדר, אבל היה אומר או כותב מאמריו בסירוגין, קצתו היום וקצתו אחר שנה או שנתים, ואחר אם בימיו או אחריו העתיקו אנשי ירושלים מאמריו, עד שאלו האחרונים לא העתיקו עד בא חזקיה מלך יהודה, כי חזקיה חכם גדול היה, ונראה שחפשו באוצרותיו את אנשיו, ומצאו זה הקונדרוס והעתיקוהו וחברוהו אל מה שקדם.

גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו – החכמים שהיו בדורו של חזקיהו וידמ׳ שבעבור זה הפרידם מהמשלים האחרי׳ כי אלו המשלים לקטום ממשליו החכמי׳ ההם ואולם המשלי׳ שקדם זכרם נמצאו באופן הנזכ׳ בדברי שלמה.

גם אלה משלי שלמה וגו׳ – בספרים המדוייקים זה הוא ראש הפרשה.

העתיקו – כותב הדברים מספר אל ספר יקרא מעתיק לפי שנראה כאלו מעתיק ומסיר הדברים משם לכתבם באחר ועם כי נשארו גם בראשון מ״מ נראה הוא כאלו מסיר משם.

גם אלה – יראה כי מתחלת הספר עד הנה היה מועתק ביד הכל ומכאן עד סופו לא היה מועתק כ״א בידי אנשי חזקיה מלך יהודה אשר העתיקו הדברים האלה מספרי שלמה אשר נזדמן להם ולזה אמר גם אלה משלי שלמה ר״ל עם כי לא נמצאו ביד הכל מ״מ גם אלה דבריו אשר העתיקו אנשי חזקיה והמה נאמנים על הדבר שמפי שלמה יצאו.

גם אלה וגו׳ – שלמה אמר שלשת אלפים משל. כל שעה שהיה בא לאזניו איזה מעשה מיוחד, היה אומר עליו משל ולמוד חכמה, ועבדיו היו כותבים אותם. ונשארו בבית המלך ג׳ אלפים מאותם המשלים, ובזמן מן הזמנים (או גם בחיי שלמה) הועתקו קצת מהם ונתפרסמו בקרב ישראל. ואחר כך אנשי חזקיה חזרו ללקט וביררו מתוך אותם ג׳ אלפים עוד קצת משלים, והם הכתובים מכאן ואילך והוציאום לאור.

גם אלה וגו׳ – עיין מה שכתבתי על פסוק זה במבוא, ויש ביתר השארית הזה מרגליות יקרות; ודוק שמלת גם שבראש המקרא מוסבת אל משלי שלמה ולא אל תיבות אשר העתיקו, למוד מזה שלא כל הספר הועתק ע״י אנשי חזקיה, רק משלים אלה מסימן כ״ה עד סוף סימן כ״ט.

(ב) כְּבֹ֣ד אֱ֭לֹהִים הַסְתֵּ֣ר דָּבָ֑ר וּכְבֹ֥ד מְ֝לָכִ֗ים חֲקֹ֣ר דָּבָֽר׃

It is the glory of God to conceal a thing, but the glory of kings is to search out a matter.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

יְקָרָא דֶאֱלָהָא מַן דְמַטְשֵׁי מִלְתָא וִיקָרָא דְמַלְכֵי מַן דְבָצֵי מִלְתָא.

כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר – ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא מתחלת ספר בראשית עד ויכלו כבוד אלהים הסתר דבר, מכאן ואילך, וכבוד מלכים חקור דבר.

כרם אללה מן כ׳פי אלאמור, וכרם אלמלוך מן נהאיהֵ אלאמור.

כבד, כבוד ה׳ מן הדברים הנסתרים, וכבוד המלכים בתכלית הדברים.

לדבור זה כמה ענינים, מהם שה׳ יתהדר ויתרומם כשם שתכלית כבודו לא תושג לפי שהוא מן הדברים הנסתרים מאתנו, כך המלכים חובה עלינו שלא נגיע לחקר כבודם, אלא נעשה תכליתם בלתי נישגת¹. והנה הראשון² ידוע בטבע ובחוק, והשני בבחירה, שנעשה את המלך למעלה מכל המעלות. ומהם שכבוד ה׳ יודע מן הדברים הנסתרים היאך ברא דבר לא מדבר³, והיאך מחיה וממית, ומכלכל ומוריש, ונותן האושר והפכו, ואף עושה זאת בהסתר, ואין המלכים עושים כל מה שעושים כי אם בגלוי, להרים ולהשפיל ולהעשיר ולהוריש, וכל מה שמגלים הרי מטרתם⁴ להראות תקפם, כמו שהבורא כל מה שהסתיר יהיה זה פעולתו⁵ ותארו. ומהם שה׳ יתהדר ויתרומם יודע הענינים הנסתרים, וכאשר תבקשהו מתת או סליחה התכוון בלבך ודייך בכך⁶. אבל המלכים אינם יודעים כי אם הדברים הגלוים שיש להם תכלית, וכאשר תבקשם דבר באר ופרט.

1. כלומר שיהו מרוממים ונעלים בעינינו למעלה מכל בן אנוש אחר, ואל נאמר וכי מה הוא הרי הוא אדם כמוני.

2. כבוד ה׳.

3. תרגמתי כן, ולא ״יש מאין״ בהתאם לשטת רבנו כמו שכתב בפירושו לספר יצירה פ״ד מ״ה מהדורתי עמ׳ קכא.

4. ״געת״ תאר ותדמית. ותרגמתי בכל אחת כראוי לה, כי לא ידוע לי בעברית מלה מקבילה לשמושי המלה הערבית.

5. ״געת״ תאר ותדמית. ותרגמתי בכל אחת כראוי לה, כי לא ידוע לי בעברית מלה מקבילה לשמושי המלה הערבית.

6. שעבד לבך לאביך שבשמים ואינך צריך לומר מאומה. והשוה דברי ראב״ע בפירושו לקהלת י יז והלאה.

להד׳א אלקול מעאני, מנהא אן אללה עז וג׳ל כמא אן נהאיהֵ כרמה לא תדרך אד׳ הי מן אלאמור אלכ׳פיה ענא, כד׳אך אלמלוך יג׳ב עלינא אן לא ננאהי כראמתהם, בל נג׳על גאיתהא לא תלחק. פאלאול הו מעלום באלבניה ואלרסם, ואלת׳אני באלאכ׳תיאר, אן נג׳על אלמלך פוק כל אלמנאזל. ומנהא אן כרם אללה יערף פי אלאמור אלמסתורה כיף כ׳לק שי לא מן שי, וכיף יחיי וימית, וירזק ויפקר, ויסעד וישקי, בל יפעלה כ׳פיא, ואלמלוך אנמא תפעל ג׳מיע מא תפעלה ט׳אהרא, מן רפע וחט וגנא ופקר, פכל מא אט׳הרת כאן נעתהא ליט׳הר עזהא, כמא אן אלבארי כל מא אכ׳פי כאן ד׳לך נעתה ווצפה.

ומנהא אן אללה עז וג׳ל יעלם אלאמור אלכ׳פייה, פאד׳א סאלתה והבא או צפחא פאצ׳מר פאן ד׳לך יקנעך. ואמא אלמלוך פאנהם לא יעלמון אלא אלאמור אלט׳אהרה ד׳ואת אלנהאיאת, פאד׳א סאלתהם שיא פאשרח וביין.

כבוד אלהים – כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית.

וכבוד מלכים – כשאתה דורש בכבוד חכמים ובסייג שעשו לתורה ובגזירות שגזרו, שם יש לך לחקור ולשאל טעם לדבר. אבל כשאתה דורש במעשה מרכבה ומעשה בראשית ובחוקים הכתובים בתורה, כגון דברים שהשטן משיב עליהם כגון אכילת חזיר וכלאי כרם ושעטנז, אין לך לחקור אלא להסתיר ולומר: גזירת מלך היא.

The honor of God is to conceal a matter For instance, the account of the Merkavah and the account of the Creation.

whereas the honor of kings is to search out a matter When you expound on the honor of the Sages and on the safeguards that they enacted to the Torah, and on the decrees that they decreed upon them, you should search, seek, and ask the reason for the matter. When you expound on the account of the Merkavah or on the account of the Creation, or on the statutes written in the Torah – like the statutes and things that Satan denounces and refutes, such as eating pork, mingled species in a vineyard, and shaatnes – you should not search, but only conceal [the reason] and say, "It is the King's decree.⁠"

כבוד אלהים הסתר דבר – שתסתר מה שתשיג ממנו.

חקור דבר – הוא הדרישה והחפוש בתכלית, ואין זה הפך ההסתר, אבל החכם חוקר, וכאשר ידענו יסתרנו, לכן יהיה מלכים כמו אלהים.

כבוד אלהים הסתר דבר – כבר הודעתיך כמה פעמים כי השמות מהם מצורפים עם הפועל ומהם עם הפעול, לכן כבוד אלהים הוא סובל שני אלו כמו: קללת אלהים (דברים כ״א:כ״ג), וכן: הסתר דבר וחקור דבר, ויתכן שאלהים ומלכים הם המסתירים והחוקרים, ויתכן שהם הנפעלים. ולפי דעתי כי אלהים והמלכים הם בזה המכובדים והמוסתרים והנחקרים, ונמצא: וכבוד י״י מלא (שמות מ׳:ל״ד-ל״ה), וכן באדם: את כל הכבוד הזה (בראשית ל״א:א׳) והעולה בזה אחד, ופירוש זה, כי החקירה היא הפך ההסתר, כי החקירה הוא השגות הנסתר כמו: אני י״י חוקר לב (ירמיהו י״ז:י׳) הלא אלהים יחקר זאת (תהלים מ״ד:כ״ב).

והנה הסתר וחקור, הם שמות דמיונים ראשונים ומקורים, וזה כאלו אמר: כבוד אלהים הוא דבר נסתר, כלומר הוא ממין הדברים הנסתרים, כי הוא בלתי מושג לעולם, כי לא נוכל לכבדו יתברך כראוי לו, או לא יושג כבודו ויקרו, ואמנם כבוד מלכים הוא דבר מושג אחר החפוש וההשתדלות המופלג, ויהיה אמרו: הסתר דבר, כאלו אמר: דבר נסתר, וכן אמרו: חקור דבר, טעמו הוא דבר נחקר.

כבוד אלהי׳ הסתר דבר – רוצה לומר: כי במה שיבקשו מהש״י לא יהי׳ כבו׳ הש״י שיודיע שאלת׳ כי הש״י יודע הכל הלא תרא׳ כי אשת ירבעם היתה מתנכר׳ בבואה אל אחיה השילוני וטרם שהגידה לו דבר אמר לה אחיה את דבר בקשתה כאשר גלה אזנו הש״י ואולם כבוד מלכים הוא בהפך זה ר״ל לחקור הדבר הבא לפניהם באופן שלם כדי שיצא משפט אמת כי הם אינם יודעים מהדברים רק מה שיודיעום הפך מה שנמצא בזה בש״י.

חקור – ענין חפוש ודרישה.

כבוד אלהים – כבוד ה׳ הוא להסתיר דבר גדולת רוממותו כי א״א לבוא עד התכלית ומוטב להמעיט מלהרבות וכמ״ש לך דומיה תהלה (תהלים ס״ה:ב׳) אבל כבוד מלכים הוא לחקור דבר גדולת רוממותם הואיל ואפשר לבוא עד התכלית א״כ הממעיט יחשב כאילו כבר בא עד התכלי׳ ומוטב להרבות מלהמעיט.

(ב-ג) האל הגדיל כבודו על ידי שעשה כמה דברים נסתרים מהבנתנו.

וכבוד מלכים הוא בחקרם בעומק הדברים להוציא המשפט לאור, וכשהם עושים כן אין חקר לשכלם.

כבוד אלהים הסתר דבר – בענינים האלהיים הכבוד הוא ההסתר וההעלם, כי השכל לא ישכיל רק דברים הנתונים תחת הזמן והמקום ואשר יש לחוש מבוא בהם, לא דברים הנעלים מחקי ההשגה האנושיית, וכל אשר ידובר בהם הוא רק בדרך משל ובלבוש, והתוך צפון ונעלם וע״כ אין דורשים במע״ב ובמרכבה, והחכמים מלבישים הדברים ומסתירים אותו בחדות וברמזים כלהט הברק יציץ ויעלם, אבל כבוד מלכים בעניני הנהגתם, לחקור דבר ושלא להעלים, כי אחר שהנהגתם נימוסיית ומושגת ע״י הבחינה והחוש. טוב לפרסם טוב הנהגתם, כי ההעלם בזה יורה כי הנהגתם אינם ביושר וע״כ יעלימו דרכם, והחקר הוא כבודם.

כבוד אלהים וגו׳ – כתב שד״ל – ״האל הגדיל כבודו ע״י שעשה כמה דברים נסתרים מהבנתנו, וכבוד מלכים הוא בחקרם בעומק הדברים להוציא המשפט לאור״; ויש לפרש ג״כ חקר דבר שיתנו רשות לבני עמם שיחקרו דבר משפטם, וזהו כבודם הפך כבוד האל שהוא בהסתיר סודו מבני אדם.

(ג) שָׁמַ֣יִם לָ֭רוּם וָאָ֣רֶץ לָעֹ֑מֶק וְלֵ֥ב מְ֝לָכִ֗ים אֵ֣ין חֵֽקֶר׃

As the heavens for height, and the earth for depth, so the hearts of kings are unsearchable.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי ב׳רלב״גמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

שְׁמַיָא רָמִין וְאַרְעָא עֲמִיקָא וְלִבָּא דְמַלְכֵי לָא מִתְבְּצֵי.

שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר – אמר רבא בר מחסיה א״ר חמא בר גוריא אמר רב אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים וארץ יריעות ובני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב חללה של רשות, אמר רב משרשיא מאי קראה, שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר.

וכמא אן אלסמא פי גאיהֵ אלרפע, ואלארץ׳ פי גאיהֵ אלעמק, כד׳אך ראי אלמלוך לא נהאיה לה.

שמים, כמו שהשמים בתכלית הרום והארץ בתכלית העומק, כך מחשבות המלכים אין להם תכלית וסוף.

דבריו אלה מחייבים שתהא מחשבת המלך אין למעלה ממנה, כמו שהשמים אין למעלה מהם לפי שאין יסוד למעלה מן השמים¹, והארץ אין טבע תחתיה לפי שאין טבע תחת העפר, כך ראוי ואף חובה שתהא הנהגת הממשלה אין יותר טובה ממנה. אם היה המלך העומד ממלא הדבר במחשבתו² ואם לאו צריך שיהו הסובבים אותו משלימים הדבר כדי שתהא ההנהגה במיטב הטוב האפשרי, אם על ידי המלך לבדו או הוא ועבדיו.

1. הכוונה ליסוד האש כמו שכתב בהקדמתו לפירושו לספר יצירה. וראה גם הנבחר באמו״ד המאמר הראשון פ״ג השטה השמינית והלאה מהדורתי מעמ׳ סא והלאה.

2. כלומר אם היה בעל שאר רוח רב תבונות שיכול לבדו בכח תבונתו להיות המנהיג.

קולה הד׳א יוג׳ב אן יכון ראי אלמלך לא ראי פוקה, כמא אן אלסמא לא עלו פוקהא אד׳ לא ענצר אעלי מן אלסמא, ואלארץ׳ לא טבע תחתהא אד׳ לא טביעה תחת אלתראב, כד׳לך ינבגי בל יג׳ב אן יכון תדביר אלממלכה לא אג׳וד מנה. פאן כאן אלמלך אלמנצוב יפי בד׳לך ראיה ואלא פיג׳ב אן תכון אלחאשיה תפי בד׳לך חתי יכ׳רג׳ אלתדביר פי אג׳וד אלג׳ודה אלממכנה, אמא באלמלך אלמפרד או בה ובקומה.

אין חקר – לרום שמים ולעומק הארץ וללב מלכים, שכמה דינים באים לפניהם וכמה מלחמות ולכולם צריכים לתת לב. ואם כל הלשונות מדברים וכל הידים כותבות אין מספיקים לכתוב חללה של רשות.⁠¹

1. השוו בבלי שבת י״א ורש״י שם.

are unsearchable The height of the heaven and the depth of the earth and the heart of kings are unsearchable, for many judgments come before them, as well as many wars, and they must apply their heart to all of them. And if all tongues would speak, and all hands would write, they would not be able to inscribe the intricacy of political government.

והנה שלמה אחר שאמר שכבוד מלכים הוא דבר נחקר, רצוני, מושג אחר החקירה המופלגת, יאמר כי יש בם דבר, אחר בלתי מושג לעולם, והוא: לבם ורצונם, כי עקוב הלב מכל מי ידענו,⁠¹ ויותר מכלם לב המלכים בהפלגה מבוארת. וזה הוא אמרו: ולב מלכים אין חקר.

והנה ידוע ממלאכת ההגיון כי הקשה מציאותו יאמר עליו: נמנע מציאותו, ולכן.... על לב מלכים, ואם יתכן שמאַת קצת רואי פניו תמיד ואנשי עצתו יֵחָקֵר ויושג, והנה עם כל זה הוא קשה בתכלית הקושי, עד שיתכן לומר עליו: אין חקר, אבל להיותו אפשרי אחר הקושי, המשיל זה: בשמים לרום וארץ לעומק. כי ידוע שהוא ענין מושג, אבל בקושי.

1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו י״ז:ט׳.

שמים לרום – הנה המעלה והמטה אע״פ שאינם נגדרים מצד טבע הקו הישר שיצוייר בו התוספת בב׳ צדדיו וזה תמיד הנה המציאו׳ יגבילם ושם השמים המעלה אשר בתכלית ומרכז הארץ שם המטה אשר בתכלית ואמנם לב מלכים והשקפתם במה שיצטרכו שיסתכלו בו מהענינים הבאים לפניהם הוא לאין קץ כי יתחלפו הנושאים ויתחלפו העניני׳ במין האחד מהדברים ויתחדשו מזה ענינים רבים לאין קץ במין האח׳ בענין מהדברי׳ כדי שיגיע החלק לכל אחד הראוי לו.

לרום – מלשון הרמה וגבהות.

אין חקר – ר״ל אלו שלשת הדברי׳ דומים זל״ז שא״א לחקור ולדעת רום השמים ועומק הארץ ורוחב לב המלך כי הרבה משפטים באים לפניו ושאר ענייני ב״א וצריך לתת לב לכולם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

לרום – שיעורו, אין חקר לרום.

שמים לרום וארץ לעומק – השמים אין להם חקר מצד הרום, כי הם מתפשטים במרום עולם לאין קץ, ובמרחבי שמים יש עולמות אין מספר. עד שמצד רבוים ורומם א״א לחקור אותם, והארץ הגם שהיא כנקודה קטנה בערכם, אין לה חקר מצד העומק, שהעומק מכוסה בתהום רבה ואין יודע מה בעמקי תהום, וכן לב מלכים אין חקר – כי הנהגת המלוכה מתפשטת על לאומים אין מספר, ואישים רבים ופרטים רבים אין קץ, וכן יש בהנהגה דברים עמוקים וסתרי המלוכה וסודותיה אשר א״א לחקור אותה עד תכונתה.

שמים לרום – בלתי ידוע רוּמָם.

וארץ לעמק – בלתי ידוע עומקה, אבל יש לרום ולעומק זה חקר וגבול; רק לב מלכים, שֵׂכֶל הצריך להם להישיר שררותם אין לו חקר וגבול, לכן ישמעו מה בפי בני עמם טרם יעשו דבר עיקרי, ועי״ז יגולו המשא מעל שכמם על שכם בני עמם.

(ד) הָג֣וֹ סִיגִ֣ים מִכָּ֑סֶף וַיֵּצֵ֖א לַצֹּרֵ֣ף כֶּֽלִי׃

Take away the dross from the silver, and material comes out for the refiner;

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

גְבוּ סוּלְאָנָא מִן סוּמָא דְנִפּוּק מָאן מִן צָרְפָא.

הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי – א״ר אליעזר בן יעקב משל לאמבטי שהיתה מלאה מים ולא היתה מלאכת דסקוסין נראית כיון שפסקה ונער המים שמתוכה נראית מלאכת דסקוסין, כך כל זמן שהיתה תהו ובהו בעולם לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ.

ויצא לצורף כלי – נעשו כלים שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם.

וכמא אנך אד׳א נחית אלזיף מן אלפצ׳ה, כ׳רג׳ ללסבאך אנא ג׳יד.

הגו, וכמו שכאשר תהגה הסיגים מן הכסף יצא לצורף כלי טוב. ראה הקדמת אמו״ד פ״ג שם פירשו משל על המתינות והסבלנות במחקר עד אשר יזקקנו ויזככנו מסיגיו במשך הזמן.

(ד-ה) תואם דברו זה את דברו הראשון, שהמלך כיון שהוא יסוד מיסודות העולם, והרי השמים אינה מקפת והארץ אינה ניקפת¹ כי אם באיזון מצד הטבע והתנועה, כך גם המלך לא תתקיים מלכותו כי אם בצדק וביושר במדיניותו ומשפטיו. ולפי זה חובה שיסלק כל רשע מלפניו כדי שלא ישחית על הממשלה את ההנהגה. ויש ללמוד לכך ממה שהמלכים מקפידים בשמירת המקום שבו טובעים את הזוזים והדינרים כדי שלא יפסידו בני אדם מעותיהם אם יכנס בהם זיוף, כך ראוי להקפיד בשמירת הממונה להנהיג את הצבא והחוקים כדי שלא תושחת ההנהגה בחדירת הרשעים לתוכה, ואף יותר חמור מזה, כי הראשון² בסכנת ממון, והשני בסכנת נפשות.

1. כפי הנחת הקדמונים שהארץ היא מרכז הבריאה מרכז העולם והכל נע סביבה.

2. שמירת בית הטביעה.

(ד-ה) ילאים קולה הד׳א אלקול אלאול, אן אלמלך אד׳א כאן הו רכן מן ארכאן אלעאלם וכאן אלסמא לא תחיט ואלארץ׳ לא תסתחיט אלא באעתדאל מן אלטבע ואלחרכה, כאן אלמלך איצ׳א לא ית׳בת מלכה אלא בעדל ואעתדאל פי סיאסתה וחכמה. פיג׳ב עלי הד׳א אן יזאל כל ט׳אלם מן חצ׳רתה ללא יפסד עלי אלממלכה אלתדביר. ואלאעתבאר פי ד׳לך אן אלמלוך תשדד פי חפט׳ דור צ׳רב אלדראהם ואלדנאניר ללא תפסד נקוד אלנאס בדכ׳ול אלזיף פיהא, פכד׳לך ינבגי אן תשדד פי חפט׳ מתולי תדביר אלג׳יש ואלרסום ללא תפסד אלסיאסה בדכ׳ול אלט׳אלמין פיהא, בל באוכד מן ד׳לך לאן אלאול פי כ׳טר אלאמואל, ואלת׳אני פי כ׳טר אלארואח.

(ד-ה) הגו סיגים מכסף וגו׳ הגו רשע וגו׳ – הגו – מַשוֹך, כמו כאשר הוגה מן המסלה (שמואל ב כ׳:י״ג). כשם שאין הכלי של כסף יוצא למלאכת צירוף עד שיוציאו ממנו סיגים של נחשת שבו, כך אין הצבור נפטרים מן העונש עד שיוציאו הרשעים מתוכם ויעשו בהם דין.

(4-5) Remove dross from silver Heb. הגו, draw away, as in: "When he was removed (הגה) from the highway" (II Sam. 20:13). Just as the silver vessel does not emerge for the work of the refiner until the copper dross is removed from it, similarly, the community cannot be freed from punishment until they remove the wicked from their midst and execute judgment upon them.

הגו סיגים – הטעם, כמו הגו רשע.

הגו סיגים מכסף וג׳ – כבר הודעתיך שאין אנו דורשין סמוכין בזה הספר, אם בקצתם הודענו כי סמיכות קצת פסוקים היה ראוי, וגם אלו מזה המין, כי: הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, הוא משל לפסוק הבא אחריו, כמו חצי פסוק: נזם זהב באף חזיר (משלי י״א:כ״ב) לחציו האחר, הבא אחריו, והכל נכון בלשון.

הגו סיגים – הנה כמו שכאשר יוציאו הסיגים מהכסף יצא ממנו לצורף כלי כסף צרוף כן כשיסירו מחברת המלך הרשע שהיה לפניו והיה מאנשי עצתו אז יכון כסאו בצדק והנה אמר זה כי צריך למלך ליזהר שלא יהיה במשרתיו ובאנשי עצתו רשע או רשעים פן יביאוהו להטות משפט צדק והוא לא ידע והנה אפשר שהאיר באלו הפסוקים על דבר השכל האנושי שהוא המלך בכחות האדם הנפשיים לפי מה שיסד הש״י לאדם ביום הבראו ואמר בכאן דבר עמוק מאד מהסודות האלהי׳ והוא כי מפני שהיה נימוס הנמצאות וסדרם וישר׳ המושכל בנפש הש״י ידענו בצד אשר הוא בו אח׳ כמו שבארנו מה׳ מספר מלחמות י״י ובראשון ממנו לא בצד אשר הוא בו רבים שיחלוק המציאות והחמר מה שאינו מחולק אצל ציור הש״י הוא מבואר שכבוד הש״י במושכל דבר דבר מאצלו הוא הסתר דבר כי לא יראה ויתברר המושכל ההו׳ מהשא׳ אצל הש״י איך ישיגהו עם שאר המושכלו׳ בצד אשר הם בו אחד שילך מהם מהלך השלמות והצורה, ואמנם כבוד מלכים הוא לחקור דבר ודבר ביחוד מחקר שלם באופן שיוסרו ממנו כל המחשבות המקבילות לו והוא מבואר שהכח אשר לשכל האנושי על השגת המושכלות הוא עצום ונפלא עד שלגודלו יאמר שאין לו קץ.

הגו – ענין הסרה כמו כאשר הוגה מן המסילה (שמואל ב כ׳:י״ג).

סיגים – הוא פסולת הכסף.

הגו – כמו כאשר יוסר הסיגים מן הכסף יצא אז לצורף כלי מהודר כי יוכל אז לעקמו וליישרו כפי צורך המלאכה.

הגו – מענין הסרה, כמו כאשר הוגה מן המסילה.

(ד-ה) הגו סיגים מכסף הגו רשע לפני מלך – הנה המלך כסאו הוכן לעשות צדק, כמ״ש הן לצדק ימלוך מלך, אבל באשר הכסא צריכה שרים ויועצים שע״י יוציא לאור משפט, אם משרתיו צדיקים אז הכסא ככסף צרוף נקי מסיגים, אבל אם נמצא ביניהם יועץ רשע הוא יעות צדק ולא יצא לאור משפט, וכמו שאם ירצה הצורף לעשות כלי מכסף צרוף צריך להגות ולהוציא הסיגים, כן אם רוצים שתכין הכסא בצדק, צריך להוציא רשע העומד לפני מלך – ואז יכון בצדק כסאו.

ויצא – בו״ו מנוקדת פתח א״כ לשון עבר הוא, ובפסוק שאחר זה ויכון בו״ו מנוקדת שוא א״כ הוא לשון עתיד; והיתה ראויה גם ו״ו ראשונה לשוא, או לנקוד בשני הפסוקים הָגוּ לשון עבר, ואז גם ו״ו שניה ראויה לפתח; וכמו שהיא לפנינו תיבת הָגוֹ (גם כי בו״ו במקום ה״א) היא לשון צווי ע״ד זכור את יום השבת ודומיו.

(ה) הָג֣וֹ רָ֭שָׁע לִפְנֵי⁠־מֶ֑לֶךְ וְיִכּ֖וֹן בַּצֶּ֣דֶק כִּסְאֽוֹ׃

Take away the wicked from the king's presence, and his throne will be established in righteousness.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ירלב״גמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

נִתְטְרִיד רַשִׁיעָא מִן קֳדָם מַלְכָּא וְיִתַּקַן בְּצִדְקְתָא כּוּרְסֵיהּ.

כד׳אך אד׳א נחית אלט׳אלם מן בין ידי אלמלך, ת׳בת כרסיה באלעדל.

הגו, כך כאשר תהגה את הרשע מלפני המלך יכון כסאו בצדק.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

הגו רשע – ואמר שכמו שיצא לצורף כלי ראוי כשיסורו הסיגים מהכסף כן כשיוסר הרשע שהוא לפני מלך והוא הכח המתעורר כדרך שיכנע לעבודת השכל עד שלא יתאוה לתאוות הגופיות אז יכון כסאו בצדק ויהיה סבה שיגיע לו האמת בדרושיו.

הגו רשע – כ״כ כאשר יוסר הרשע העומד לפני המלך יהיה אז כסאו נכון בצדק משא״כ כשהרשע לפניו עומד ומטעה את המלך לעוות את הצדק.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ירלב״גמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(ו) אַל⁠־תִּתְהַדַּ֥ר לִפְנֵי⁠־מֶ֑לֶךְ וּבִמְק֥וֹם גְּ֝דֹלִ֗ים אַֽל⁠־תַּעֲמֹֽד׃

Don't exalt yourself in the presence of the king, or claim a place among great men;

לָא תִשְׁתַּבְהַר קֳדָם מַלְכָּא וּבְדוּכְתָּא דְרַבְרְבֵי לָא תְקוּם.

לא תתבאהא בין ידי אלמלך, ופי מוצ׳ע אלאג׳לא לא תקף.

גדולים, נכבדים.

(ו-ז) ההתהדרות לפני המלכים בגלוי גורמת קנאה והשפלה. ושלא בגלוי יתעבהו ה׳ כיון שאינו מכיר את זכויות משיחו. וקל וחומר ההתהדרות לפני ה׳ בעשיית המצות¹ אם היו, כי אל לנברא להתפאר על בוראו, כל שכן אם היו המעשים רעים שהוא יותר קשה ומר. והעמידה במקום הגדולים התפרצות² המביאה בעניני העולם לידי כלמה וגירוש, ולכן ראוי לאיש הצדק שיכיר את מקומו ויהיה מתון עד שיעלהו בעל המקום. ויותר גרוע מזה באחרית³ המתפרץ בעניני הדת, אם בהוראה שמא המומחה בכך יסתרנה, ואם בהבטחה שה׳ יענה תפלת עם, שמא העונה לא ירצה בכך. וכל שכן אם היה המבקש אינו ראוי למענה, כמו שכל שכן אם היה אותו שהעלוהו אינו ראוי לאותה המעלה. וקל וחומר אם היה אותו שנשענו עליו לענות אין לו יכולת לכך כמו שעשו נביאי הבעל⁴, כפי שקל וחומר אם היתה המעלה עצמה נועדה למי שאינו ראוי כלומר לבעל המושב עצמו. והנה פסוקים הללו ביושבים לפני המלך. ואחר כך אמר בבעלי הדין העומדים למשפט:

1. ״צלאחאת״ כולל כל מעשה טוב.

2. אפשר: העזה.

3. לעתיד לבוא לעולם הבא.

4. מלכים א יח כו.

(ו-ז) אלתבאהי בין ידי אלמלוך פי אלט׳אהר יורת׳ חסדא וחטיטה, ופי אלבאטן יד׳מה אללה אד׳ לם יערף חק מסיחה. ובאלאחרי אלתבאהי בין ידי אללה בפעל אלצלאחאת אד׳א כאנת, אד׳ לא מנה למבתדא עלי מבתדיה, פכיף אן כאנת אלאעמאל סיאת פהו אשד ואמר. ואלוקוף פי מוצ׳ע אלאג׳לא הג׳ומא יורת׳ פי אמור אלדניא אלכ׳ג׳ל ואלטרד, פאלאצלח ללמסתחק אן יערף מג׳לסה אן יצבר חתי ירפעה מאלך אלמחל.

ואד׳ם מנה פי אלעאקבה אלהג׳ום פי אמור אלדיאנה, אמא בפתוי פלעל אלנט׳יר בהא ירדהא, או בצ׳מאן אג׳אבהֵ דעא קום ען אללה, ולעל אלמג׳יב לא ישא ד׳לך. ובאלאחרי אן כאן אלסאיל לא יסתחק אלאג׳אבה, כמא כאן באלאחרי אן כאן אלמרפוע לא יסתאהל תלך אלמרתבה. ומן אבעד אלאשיא אן יכון אלמצ׳מון ענה אלאג׳אבה לא יקדר עליהא כמא פעלוא נביאי הבעל, כמא אנה מן אבעד אלבעד אן תכון אלמרתבה נפסהא קד נצבת לגיר מסתחק אעני לצאחב אלמג׳לס נפסה. הד׳ה אלפואסיק פי ג׳לסא אלמלך. ת׳ם קאל פי אלכ׳צום אלד׳ין יקפון ללחכם:

אל תתהדר – להראות כבודך ולהתגאות לפני גדול ממך.

Do not glorify yourself before a king to show your honor and to be proud before one who is greater than you.

אל תתהדר לפני מלך – לתת מעלה וגדולה לעצמך אבל תעמוד לפניו בשפלות, ובמקום גדולים לתת לעצמך מעלה כמעלתם לשבת עמהם במקומם כי טוב שיאמרו לך עלה הנה מרוב השפילך עצמך מהשפילך לפני נדיב וגדול אשר ראו עיניך והורגלת עמו מקדם ואולם אמר זה כי מי שהורגל עם אדם ואחר כן עלה במעלה יתיר׳ לעצמו להתנהג עמו כבראשונה ואין זה ראוי לו שיחלוק כבוד לפי מה שהוא עתה.

אל תתהדר – אל תעשה עצמך הדר ויפה להתגאות כאשר תעמוד לפני המלך ואל תדחוק עצמך לעמוד במקום שהגדולים והחשובים עומדים שם.

אל תתהדר לפני מלך – אל תראה שום הידור לפני מלך, כי כבודך בטל לפני כבוד המלך שאין לו שיעור, וכשתראה הידור כאילו גם כבודך נחשב למאומה, הנך מקלה כבוד המלך, וכמ״ש דוד ושחקתי לפני ה׳ וכו׳ שהיה מפזז ומכרכר כהדיוט לפני ה׳, ואמר בירושלמי פ״ק דברכות עורה כבודי אתעיר יקרי מן קמי יקרי דבריי יקרי לא חשיב כלום קמי יקרי דבריי, וכן אל תעמד במקום גדולים – רק תעמוד במקום שפל ממדרגתך לא במקום גבוה ממנה.

(ז) כִּ֤י ט֥וֹב אֲמׇר⁠־לְךָ֗ עֲֽלֵ֫ה הֵ֥נָּה מֵ֭הַשְׁפִּ֣ילְךָ לִפְנֵ֣י נָדִ֑יב אֲשֶׁ֖ר רָא֣וּ עֵינֶֽיךָ׃

for it is better that it be said to you, "Come up here,⁠" than that you should be put lower in the presence of the prince, whom your eyes have seen.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳מנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

מְטוּל דְטָב דְנֵימַר לָךְ סוּק הָכָא מַן דְמַשְׁפִּילָךְ קֳדָם שַׁלִיטָא מַן דְחָזְיָן עַיְנָךְ.

כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב – ר׳ תנחומא אמר רחק ממושבך שנים ושלשה מושבות שיאמרו לך עלה, ואל תעלה שלא יאמרו לך לך רד, אף משה לא נכנס עד שקרא לו שנאמר ויקרא אל משה, וכן הלל היה אומר השפלתי היא הגבהתי, הגבהתי היא השפלתי, מאי טעמא המגביהי לשבת המשפילי לראות, את מוצא בשעה שנגלה הקב״ה למשה מתוך הסנה היה מסתיר פניו ממנו שנאמר ויסתר משה פניו, אמר לו הקב״ה למשה ועתה לכה ואשלחך, א״ר אלעזר ה״א בסוף תיבה לומר שאם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, בים עמד לו מן הצד אמר לו הקב״ה ואתה הרם את מטך שאם אין אתה עולה אין אחר עולה, באהל עמד לו מן הצד אמר לו הקב״ה עד מתי אתה משפיל את עצמך אין השעה מצפה אלא לך. שמכלם לא קרא אלא למשה הה״ד ויקרא אל משה וגו׳.

פאנה אצלח אן יקאל לך ארתפע ההנא, מן אכ׳סאסך בחצ׳רהֵ נביל, כמא קד ראת עינאך.

כי, כי טוב יותר שייאמר לך עלה הנה, מהשפילך לפני נדיב כפי שכבר ראו עיניך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

כי טוב שיאמרו לך עלה הנה – משתכנס בלא רשות וישפילוך לאמר: צא.

אשר ראו עיניך – דבר זה שהוא אמת.

Because it is better that they say to you, "Come up here,⁠" than that you should go without his permission, and they should tell you, "Go down, get out.⁠"

as your eyes have seen that this thing is true.

מהשפילך – היה כנוי לפועל כי זולתו ישפילהו.

אשר ראו עיניך – הטעם שיראו עיניך שישפילך זולתך לפני נדיב.

אמר לך – בספרי ספרד האל״ף בגעיא ובספר אחד כ״י אמר לך בחולם המ״ם ואין לסמוך עליו כי בספרים אחרים בקמץ חטוף.

עלה הנה – בספרי ספרד העי״ן בגעיא.

כי טוב – יותר טוב לך לשבת במקום השפלים והאומר יאמר לך עלה הנה לשבת במקום הגדולים משתגביה לשבת ויאמר לך השפל ורד לפני הנדיב ואל תשב במקומו.

אשר ראו – אשר כן ראו עיניך שיקרה לזאת אשר אומרים להעולה רדה.

מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך – שתצטרך להשפיל עצמך ולהניח מקומך לפני גדול הנכנס, מיד כשאתה רואה אותו נכנס בבית אתה צריך לחלוק לו כבוד ולתת לו את מקומך.

כי טוב אמר לך עלה הנה – אם תעמוד במקום שפל יאמרו לך עלה, וזה לכבוד, ואם תעמוד במקום גדולים ישפילו אותך לפני נדיב שראו עיניך אותו, וחשבת שאתה במדרגתו, ויהיה לך לבוז, וגם ר״ל בזה עצמו שתשפיל עצמך לפני נדיב זה יגרום שיאמרו לך עלה, כי בזה יכירו כי ראו עיניך, שעיני שכלך רואים ומכירים נימוס ודרך ארץ, וכמ״ש השפלתך היא הגבהתך.

מהשפילך – מכסאך לפני נדיב הנכנס שיושיבוהו במקום הראוי לו ולא לך.

אשר ראו עיניך – כמה פעמים דבר זה בחברך ואמרת בלבך כמה נתבייש אדם זה! ושד״ל מסב תיבות אשר ראו עיניך לשם נדיב, אשר עיניך רואים אותו נכנס ומפניו צריך אתה לעמוד מכסאך לשבת בשפל המדרגה.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳מנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ח) אַל⁠־תֵּצֵ֥א לָרִ֗ב מַ֫הֵ֥ר פֶּ֣ן מַה⁠־תַּ֭עֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָ֑הּ בְּהַכְלִ֖ים אֹתְךָ֣ רֵעֶֽךָ׃

Don't go forth hastily to dispute. What will you do in the end when your neighbor shames you?

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

לָא תִפּוּק בְּדִינָא מְסַרְהֲבָאִית דְלָא תְדוּן בְּאַחֲרַיְתָהּ כַּד יַחֲמִיץ יָתָךְ חַבְרָךְ.

אל תצא לריב מהר – מדבר בבן הישראלית דכתיב ויצא בן אשה ישראלית התחיל מחרף ומגדף, אמר שלמה אל תצא לריב מהר למה שסוף שבטו של דן להכלים אותך שנאמר בהכלים אותך רעך, היה לך ריב בינך ובין רעך למה היית מחרף, ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל מה היית מזכיר בסוד אחרונו של עולם שנאמר ואת אחרונים אני הוא אני ראשון ואני אחרון.

לא תכ׳רג׳ן אלי אלכ׳צומה סריעא, כילא מא תצנע פי אלעאקבה, אד׳א אכ׳זאך צאחבך.

(ח-י) פשט הדברים הללו במתדיינים על ממון או קרקע לפני השופט, הזהיר כל אחד מהם שלא יחרוג מגבולות הויכוח שהם הטענה והתשובה אל גבול הבזיון והחירוף. והרתיעו בשלשה דברים, הראשון כדי שלא יגבר עליו¹ יריבו בהטרד מחשבתו הוא בקללות ובגדופים ושכנגדו מרכז את מחשבתו בעצם הויכוח, אמר בהכלים אותך. והשני כדי שלא יגער בו השופט ויזלזל בו, שנאמר פן יחסדך שומע, ומוסב שם זה² על השופט כמו שנאמר שמע בין אחיכם³. והשלישי כדי שלא יתבטא נגדו יריבו ביותר גרוע ממה שגדפו בו ולא יוכל לחזור ממה שכבר אמר עליו לכך אמר ודבתך לא תשוב. ובכללו⁴ במתוכחים בעיון בדת או בזולתו מן המדעים, הזהיר כל אחד שלא לחרוג מגבול הויכוח שהוא הדבקות בדרך העיון והקבלת הדבר בדומה לו, ושלא יוביל משפט העלה בעלול לאחד משלשה דברים, או שיחרוג מן העלה שלו לעלת זולתו ונמצא מחייב דבר לדבר פעם בסבה מסויימת ופעם בסבה אחרת. או יתן הדבר ליריבו על ידי הודאתו, וכאשר יתברר לו עקבות מה שמתחייב מכך חוזר בו בשלילה וכפירה. או יתוכח נגד אחד המוחשים הגלוים. ואלה השלשה הם סוגי ההשתקה⁵, ולכן הזהירו מלהתהפך במתן הסבות באמרו בהכלים אתך רעך, ושלא יפתיעו יריבו ויאמר לו האם לא כך אמרת?, ומרתיעו מלהכחיש מה שכבר הודה בו באמרו פן יחסדך שומע, שלא יחרפוהו השומעים שזכורים להם דבריו. וגער בו מלהכחיש את המוחש והנראה באמרו ודבתד לא תשוב, שלא תהא עליו דבה שהוא נוהג כסכל. לפיכך הזהיר מאלה שלשת סוגי ההשתקה, ועשה כל המאוחר מהן יותר גרוע מן הראשון, ולא נשאר מסוגי ההשתקה כי אם השתיקה והיא הטובה שבהן, שיהא האדם כאשר מחייבים אותו הדברים שותק, וטוב מזה לחזור אל האמת בדבור ובמעשה גם יחד.

1. אפשר: ינצח אותו.

2. תיבת ״שומע״.

3. דברים א טז.

4. בכלל צואה זו.

5. הגורמים לאדם להשתתק ולא יוכל להמשיך בויכוח.

(ח-י) ט׳אהר הד׳א אלקול פי אלמתנאזעין פי מאל או עקאר בחצ׳רהֵ חאכם, ינהי כל ואחד מנהמא ען אלכ׳רוג׳ ען חד אלמנאט׳רה אלתי הי אלדעוי ואלג׳ואב אלי חד אלספה ואלשתם. רוועה בת׳לאת׳ה אשיא, אלאוול ללא יפלג׳ עליה כ׳צמה באשתגאל פכרה הו פי אלסב ואלקד׳יפה ואעמאל ד׳לך פכרה פי נפס אלמנאט׳רה קאל בהכלים אותך. ואלת׳אני ללא ינהרה אלחאכם ויסתכ׳ף בה לקולה פן יחסדך שומע, וינצרף הד׳א אלאסם אלי אלחאכם כקולה שמע בין אחיכם. ואלת׳אלת ללא יקאבלה כ׳צמה באקבח מן מא קד׳פה בה פלא ימכנה אסתרג׳אע מא קיל פיה לד׳לך קאל ודבתך לא תשוב. ובאטנה פי אלמתנאזעין פי אלנט׳ר פי אלדין או גירה מן אלעלום, נהי כל ואחד ען אלכ׳רוג׳ ען חד אלמנאט׳רה אלתי הי לזום טריק אלנט׳ר ומקאבלהֵ אלשי במת׳לה, ואג׳רא חכם אלעלה פי אלמעלול אלי אחד ת׳לאת׳ מנאזל, אמא אן יכ׳רג׳ מן אעתלאלה אלי אעתלאל גירה פאנה יוג׳ב שי לשי מרה בסבב ומרה בסבב אכ׳ר, או יעטי אלשי לכ׳צמה באלאקראר, פאד׳א תביין עאקבהֵ מא ילזמה מנה עאד עליה בנפי וג׳חד, או יכאבר פי בעץ׳ אלמחסוסאת אלט׳אהרה, והד׳ה אלת׳לאת׳ה הי צ׳רוב אלאנקטאע. פרוועה ען אלתקלב פי אעטי אלעלה בקולה בהכלים אתך רעך, ללא יבכתה כ׳צמה ויקול לה אליס כד׳א קלת, ויכ׳ופה מן ג׳חד מא כאן קד אקר בה בקולה פן יחסדך שמע, ללא יעייבה אלסאמעין אלד׳ין קד חפט׳ו עליה כלאמה.

וזג׳רה ען ג׳חד אלעיאן ואלשאהד כקולה ודבתך לא תשוב ללא ישנע עליה אנה מתג׳אהל.

פאנכר הד׳ה אלת׳לאת׳ה פנון מן אלאנקטאע, וג׳על כל מוכ׳ר מנהא אד׳ם מן אלמקדם, ולם יבק מן פנון אלאנקטאע אלא אלסכות והו אצלחהא, אן יכון אלמר אד׳א לזמה אלכלאם סכת, ואצלח מנה אלרג׳וע אלי אלחק באלקול ואלעמל ג׳מיעא.

פן מה תעשה – פן תבא לידי לא תדע מה לעשות באחריתה.

lest [you will not know] what you will do at its end Lest you come to a situation that you will not know what to do at its end.

אל תצא – פן מה תעשה. מפחד מאשר תעשה.

פן מה תעשה באחריתה וג׳ – זה הפלגה, כי לא אמר פן מה יעשה, והטעם ואף על פי שידך תקפה ואתה כביר כח, ולא תירא ממה שיעשה איש ריבך, אבל ראוי שתירא ממה שתעשה, כי אולי תהרגנו, או זולת. זה מענינים קשים ימשכו באחרית מן הריב.

אל תצא לריב מהר – ולמחלוקת אבל ראוי לך להרחיק עצמך מזה לפי מה שאפשר הבט מה תעשה באחרית הריב כשיכלים אותך רעך באמרו דברים מגוני׳ כנגדך או בהכותו אותך הלא טוב לך להשמר שלא תבא לזה התכלית והתכונה.

אל תצא לרב – אישתבשו כמה נוסחי דדפוסא דכתיב בהו לריב מלא יו״ד אבל בכולהו נסחי כ״י חסר ומסורת כוותיי׳ אזלא והכי איתא בפסיקתא אל תצא לרב מהר. לרב כתיב. לעולם אל תהי רץ אחר השררה למה פן מה תעשה באחריתה וגו׳. למחר בא ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם.

אל תצא – אל תתגרה במריבה מהר עד אשר תחקור אם יש בזה דבר אשמה על שכנגדך כי פן לא תדע מה תעשה באחרית המריבה בעת יכלים אותך רעך לומר הלא אין אשמה בידי והנה הסכלת עשו להתקוטט עד לא חקרת האמת.

אל תצא לריב מהר – כל מעשה שאדם עושה צריך לכוין אל התכלית שיצא ממנו, לא לעשות מעשה שהמסובב ממנו יהיה הפך התכלית המבוקש, וכשאדם בזה אותך אל תצא לריב מהר בשתחשוב עי״כ להשיב את כבודך הנכלם, והלא ע״י המריבה לא לבד שלא תפיק התכלית להשיב את כבודך, כי בהפך פן מה תעשה באחריתה – שאחרית הדבר יהיה שיכלים אותך שנית ע״י המריבה, עד שתחת שרצית להשיב כבודך על מכונו, תשיג כלימה ובוז.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(ט) רִ֭יבְךָ רִ֣יב אֶת⁠־רֵעֶ֑ךָ וְס֖וֹד אַחֵ֣ר אַל⁠־תְּגָֽל׃

Debate your case with your neighbor, and don't betray the confidence of another;

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

דִינָךְ דוּן עִם חַבְרָךְ (בְּאַחְרַיְתָא) וְרָזָא אוֹחֲרָנָא לָא תְגַלֵי.

טאלב צאחבך מטאלבתך, ולא תכשפן סרא אכ׳רא.

ריבך, דרוש מרעך את דרישתך ואל תגלה סוד אחר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ריבך ריב את רעך – ואם על כרחך אתה צריך לריב ולהוכיח עם רעך, מכל מקום סוד אחר אל תגל – אל תזכיר לו דופי אבותיו שמתו, ואין הכל יודעין אותו ואתה מגלהו.⁠^א

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בכ״י לוצקי 778: ״מגלו״.

Have your quarrel with your friend But if, perforce, you must quarrel and debate with your friend, in any event, do not divulge another's secret Do not mention to him the disgrace of his ancestors, which not everyone knows, and you are revealing it.

ריבך ריב – הטעם אלו תכנוס המדינה בינך ובין רעך אל תגלה הסוד שגלוהו לך בעוד שהיית עמו בחבה ואהבה.

ריבך ריב את רעך וג׳ – דרך סכלי הזמן כי האחים והחברים אשר מצד קורבתם יגלו סודם איש אל רעהו, הנה כשיזדמן שיַכעס אחד מהם חברו, לאיזה סבה מדברי ריבות העולם, כי אז יגלה כל מה שנודע אצלו מסודות רעהו, לזה בעצמות {לא}⁠^א אמר שלמה: ריבך ריב וג׳ וסודו אל תגל, רק אמר וסוד אחר אל תגל, כי היתה המצוה יותר כוללות.

א. כן כנראה צריך להוסיף, אך מלת ״לא״ חסרה בכ״י מינכן 265.

ריבך ריב את רעך – כשיקרה שיהיה לך מחלוקת עם רעך תהיינה דבריך עמו בדברי ריבך לבד ולא תגל סוד אחר לביישו פן יחסדך שמא יהיה לך זה לחרפה מהשומע דבריך בגלותך הסוד והדבה שתשיגם מזה לא יתכן שתשוב אחור.

ריבך ריב – אף אם מצאת בו אשמה אחר החקירה מ״מ ריב ריבך רק עמו לבזות אותו לבד אבל לא תגלה סוד של אחר להטיל פגם באבותיו בדברים שאינם ידועים לכל כי מה לך להם לבזותם.

וסוד אחר – איננו סמוך. והכוונה כרלב״ג.

ריבך ריב את רעך – וגם אם אתה מוכרח לריב, לא תריב רק ריבך, הנוגע לך, ובל תגל סוד אחר.

וסוד – איננו סמוך (שד״ל); דבר סוד זר לְבוֹשֶׁת חברך שאין לו יחס עם הריב שאתה רב עמו עתה.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(י) פֶּֽן⁠־יְחַסֶּדְךָ֥ שֹׁמֵ֑עַ וְ֝דִבָּתְךָ֗ לֹ֣א תָשֽׁוּב׃

lest one who hears it put you to shame, and your bad reputation never depart.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳מצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

דְלָא נֶחְסְדָךְ מַן דְשָׁמֵעַ וְטִיבָךְ לָא הֲפִיךְ.

פן יחסדך שומע – וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו.

ודבתך לא תשוב – ורגמו אותו כל העדה.

דבר אחר: אל תצא לריב מהר – לרב כתיב, רבי מנחמא בר יעקב אומר לעולם אל תהי רץ אחר השררה, למה פן מה תעשה באחריתה בהכלים אותך רעך, למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם, ר׳ זעירא מייתי לה מן הדא לא תשא אם בשבועת שוא הכתוב מדבר הא כתיב ולא תשבעו בשמי לשקר, מה ת״ל לא תשא שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לכך. רבי מנחמא בשם רבי תנחום מייתי לה מן הכא נואף אשה חסר לב, כל המקבל עליו שררה בשביל ליהנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה. משחית נפשו הוא יעשנה כמשה שאמר ואם אין מחני נא מספרך, כיהושע שאמר בי אדני ולא בהם, כדוד שאמר י״י אלהי תהי נא ידך בי וגו׳ ובעמך לא למגפה, א״ר אבהו אני נקראתי קדוש הא אם אין בך כל המדות הללו שיש בי לא תקבל עליך שררה, אמר ליה אביי לרב דימי האי קרא במערבא במאי מוקמיתו ליה וכו׳ (כתוב ביחזקאל ברמז שנ״ג).

כילא ימקתך סאמעך, ושנאעתך לא תרג׳ע.

פן, פן יבזה אותך שומעך ודבתך שהוצאת על חברך לא תשוב.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

פן יחסדך – יחרפך, חרפת מצרים (יהושע ה׳:ט׳) מתרגמינן חיסודא דמצראי, פן יחסדך השומע ויקראוך מוציא דבה.

lest one who hears embarrass you Heb. יחסדך "The reproach of the Egyptians" (Yehoshua 5:9) is rendered: חסודא דמצראי. Lest one who hears embarrass you, and they will call you a slanderer.

ודבתך – פן מה שגלית מגנאי רעך.

ודבתך לא תשוב – כבר הודעתיך, כי מהדברים העמוקים במקרא ומהדרכים המסוכנים, הוא להשמר מהו השם הסמוך אל הפעול, ומהו הסמוך אל הפועל, לכן אמרנו על דרך משל, ודבתך, יתכן היותו דבת המדבר, ויתכן היותו דבת המדובר בו, ואולם בזה פרושו דבת המדבר, כי בזה סמך אל הפועל, כלומר, כי כאשר גלית סוד רעך אשר הפקיד אצלך בעת האהבה, הנה השומעים יגַנוך על זה, כי יאמרו: ראה זה גלה ופרסם בעת כעסו, מה שהפקיד לו בסוד רעהו בעת אהבתו, הפקידו לו מחר סודותיהם ואתה לא תוכל להשיב אחור דבתך הרעה, רצוני, מה שגלית מסודותיו.

יחסדך – ענין חרפה כמו חסד הוא (ויקרא כ׳:י״ז).

ודבתך – על הרוב יאמר על דברי גנאי ומעצמו יובן.

פן יחסדך – פן כל השומע יחרפך לקרות לך הולך רכיל.

ודבתך – הדבה אשר הוצאת מפיך לא תוכל להשיב אחור ותתחרט ולא תוכל לתקן.

פן יחסדך שומע – בעל ריבך בשמעו שאתה מגלה חרפתו יחרף גם הוא אותך, וקלונך יתגלה בלי תקנה.

יחסדך – חרפה כמו חסד הוא (ויקרא כ׳ י״ז).

פן יחסדך שומע – שעי״כ חוץ מכלימת ריעך על הריב, יחסד אותך בחרפה יתירה כל השומע – כי יאמרו עליך שאתה מוציא ש״ר והולך רכיל מגלה סוד, ואח״כ כשתרצה להשיב את דבתך לא תוכל, ותשיג עי״ז חרפה רצופה וקלון מתמיד.

יחסדך – מלשון חסד הוא (פרשת קדושים) לשון חרפה, יבזך בלבו מי ששומע דבריך ודבתך שֶׁגִּלִּיתָ על חברך לא תשוב וְתֵעָלֵם, א״כ לא בלבד הרעות לי כי גם לך, בעבור חטאתך לאל, ובזיון הבא לך משומעך; ולדעת שד״ל שומע הוא בעל הריב שסוד חרפתו נגלה, ויחתור אחר חסד וחרפה שיש במחרפו וִיגַלֵּם; ודבתך ר״ל דבה שידבר נגדך.

(יא) תַּפּוּחֵ֣י זָ֭הָב בְּמַשְׂכִּיּ֣וֹת כָּ֑סֶף דָּ֝בָ֗ר דָּבֻ֥ר עַל⁠־אׇפְנָֽיו׃

A word fitly spoken is like apples of gold in settings of silver.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי ב׳רלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

חִזוּרֵי דְדַהֲבָא בִּנְגוֹדֵי דְסָמָא מִלְתָא דְמַלֵל פְּסִיָאִית.

תפוחי זהב במשכיות כסף – תרגם עקילס חזורין דדהב בגו דסקוס דכסף.

דבר דבור על אפניו – מה אופן זה מראה פנים לכל צד, כך היו דבריו של יהודה מראים פנים לכל צד בשעה שדבר עם יוסף, הדא הוא דכתיב ויגש אליו יהודה (בפ׳ ויגש).

כתפאפיח מן ד׳הב פי מזכ׳רפאת מן פצ׳ה, אלכלאם אלמקוול עלי ג׳האתיה.

תפוחי, כתפוחים מזהב בתוך משכיות מכסף הדבר האמור על אפניו. כתב רבנו באמו״ד מאמר י פי״ד כי אם לא יתעסק אדם עם התורה והחכמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה לפי שאין קיום אלא בהן, ואם יפיל את עצמו בצרכיו אלה על אחרים יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים וכמ״ש וחכמת המסכן בזויה. ואם יסתפק במאכלים הגסים ובצורה יבשה בכל הנהגתו יהיה טבעו גס ותתעבה עכירותו ותבטל עדינות החכמה ודקותה כאמרו תפוחי זהב וכו׳ ע״ש.

כיון שאין במיני המתכות דבר יקר יותר מן הזהב והכסף לפיכך המשיל בהם הדברים הערוכים על אפניהם, ועשה את הזהב מחמת חשיבותו הוא הנשוא והכסף הנושא שנאמר תפוחי זהב במשכיות כסף אמר מ... וב...⁠¹, ועריכת הדבור על אפניו הוא עשרה סוגים, מהם שלשה בכתיבה, ושלשה בדבור, ושלשה בהבחנה. ומציאות הדברים בעשירי עצמו שהוא הסוג שלא נכלל בחלקים הללו לפי שאינו מסור לבחירה שאז ייאמר עליו טוב או מגונה, אלא הם נאמרים על הכתב והדבור והמחשבה שבוחר האדם להתענין בהם או להזניח².

באור השלשה אשר בכתב, שיכתבו האותיות בדיוק ולא ידביק מה שאין משפטו להדבק, והטיבו העבריים בזה לפי שאין באותיות שלהם נדבקים כלל. ואחרי זה שיהו המלים נבדלות זו מזו ביותר ממה שנבדלות האותיות זו מזו, וגם בזה הטיבו העבריים. ואחר כן שיהיו תחלות הענינים פרקים מחולקים כדי שיעמוד הקורא על ראשי הענינים כמו שהוא מבחין את תחלות המלים וראשית האותיות. הרי אלה הם שלשת אופני הכתב, והיאך יהיה אם יתערבו הפרקים, וכל שכן אם יתערבו המלים וכל שכן אם יתחברו האותיות, הרי לא יהיה הכתב על אפניו.

ובאור השלשה אשר בדבור, שתעשה עצירה בין המלים אשר אם יתחברו יפסידו את הענין, כגון מי שרוצה לענות לחברו במלת ״לא״ ואמר ״לא ירוממהו ה׳⁠ ⁠⁠״ שהרי הפסיד את הענין. ושיחבר כל קבוצה מן הדברים שמשפטן להתחבר כפי שמחייבים הענינים, ואם יתחברו שלא כמשפטן יפסדו, כגון מה שאמר הכתוב מי תכן את רוח ה׳³, אם יחבר הדובר ארבע המלים ביחד והחמישית לבדה יהיו מי תכן את רוח שאלה והתשובה ה׳, ויהיה זה נכון. אך אם הוא יחבר שתים לבדן ושלש לבדן תהיה השאלה מי תכן את רוח ה׳ מי ברא את רוח ה׳, ותהיה זו כפירה. וכך הפסוק שרפים עומדים ממעל לו⁴, אם חבר שלש המלים ביחד והרביעית לבדה יהיה הענין כי ה׳ יש לו מלאכים בשמים, אך אם יחבר שתים לבד ושתים לבד ויאמר שרפים עומדים ואחר כך יאמר ממעל לו תהיה זו כפירה, לפי שעשה את המלאכים למעלה מבוראם. וכיוצא בזה הרבה מדברי ה׳ ומדברי בני אדם, ולא אאריך. וצריך להזהר בדברים במה שמסלק את הספק מן השומע ככל שאפשר לו, שלא יאמר היתה לפלוני עין טובה, ואז אחד השומעים יחשוב בבת עינו, ואחר ידמה מעין מים, ואחר יחשוב אותה נדיבות. וזה אשר תמצא בתורה מקצת המצות בלשון מסופק, כגון ונתנו בני אהרן⁵ במקום וביערו, ממחרת השבת⁶ במקום המועד, אין זה אלא חכמה, לפי שלא מסרה אלא למי שאינו עלול לבוא לידי טעות, שהרי כבר ראה את השליח היאך עשה, והנה זה בתכלית הדיוק.

ובאור הארבע אשר במחשבה והם נמצאים בכל ספרי החכמה, ואכנה אותם בשם, המקוצר, והמורחב, והעולה, והיורד. אשר למקוצר, הוא אשר תתרכז בו על מהות אחת ותבאר כל מה שיש בה ואף על פי שחלקיה שוגים, כגון מי שרצה לבאר ממדעי הדת את תורת מועד הפסח, ואז יבאר בה זבח פסח וביעור חמץ ואכילת מצה ומרורים וחג ועומר וכל מה שנספח לאותו המועד. ושלא בעניני הדת, כגון מי שרצה לתאר נתוח העין⁷, הרי הוא מתאר שרירים ועורקים וקרומים ולחיות ועפעפים וכל הדומה לכך, ואף על פי שעניניהם שונים, אלא שזה הכולל אותם לא רכז אלא תיאור העין בלבד, ולפיכך קראתי הסוג הזה המקוצר. אבל המורחב הוא מה שמתרחב ליסודות רבים ואתה מרכז מכל יסוד ענפים הדומים זה לזה, והמשל לזה מעניני הדת, כגון מי שרצה למנות את הכרתות שהן ל״ו⁸, הרי הוא אוספם מן הקדשים והעריות והטמאות ואף על פי שהיסודות שונים, אלא שהענף שרצה שהוא שויון הכרת הרי הוא מתרחב בכל. ושלא בעניני הדת, כגון מי שרצה למנות את התנועות שהן שש, הרי הוא מקבצן ממה שבמהות שתים והם ההויה וההפסד, וממה שבכמות שתים והם הרביה וההיאפסות, וממה שבאיכות שתים והם התנועה המקומית והמנוחה, ואינו חושש לכך שהיסודות שונים כיון שהוא מוצא את התנועה מתרחבת על כולן, ולפיכך כניתים המתרחבים או המתפשטים. אבל העולה והיורד הם נגדיים, ובאור העולה שיתחיל בחלקים אם ישנם, מן החלש החלש עד שיעלה אל החזק. והיורד הוא שיתחיל בחלקים מן החשוב עד שיסיים בנמוך. והמשל בעולה בעניני הרפואה, כגון מי שמתחיל לתאר את הרפואה מן החלשה ביותר, אם הועיל בכך ונסתלקה המחלה, ואם לאו הרי בחזק ממנה יותר, עד שיעלה אל החזק שברפואות. והיורד כגון מי שמתחיל למנות את המחלות מן המחלה הקשה, ואחר כך את הקלה ממנה, עד שמסיים את החלק האחרון של ספר הרפואה עם הקל ביותר שבאותו החולי. והמשל בעולה בעניני הויכוח, הוא שיתחיל האדם להביא ראיות לעצמו בקלות שבראיות שיש לו אחר שברר את אמתתן, וכאשר נבאר את חיובן⁹ יביא אחריהן הוכחה יותר חזקה ממנה, ואחריה ראיה חזקה ממנה, עד שיגיע אל הראיה החזקה שבידו, ואל יביא את הראיה הקלה אחר החזקה שאז תיראה חלושה, אלא יעלה ראיותיו דרך עלוי. והיורדת הוא שיתחיל האדם בסתירת ראיות יריבו בטעות החמורה שלו ויסלקנה, ויסמיך אחריה את שהיא למטה ממנה בחוזק ויאפיסנה, ואחריה את שלמטה מהם ויפתרנה, עד שיגיע אל הטעות הקלה של יריבו, כי בכך כל מה שנוספה חולשת טעות חברו יתוסף ויתחזק פקפוקו בה ודחייתו אותה. ואל יתחיל לסתור את החלשה בסתירה החזקה, ואחר כך יבוא לסתור את החזקה בדברים חלושים ויהיו דבריו רעועים. ועל דרך זו נוהגים עניני הוכוחים הדתיים, שמתחילים במקום הקביעה מן היותר חלש ואחר כך תאמר וכל שכן וכל שכן. ובמקום השלילה מן החזק ואחר כך תאמר ואין צריך לומר. וכאשר תשלוט בעשרה סוגים הללו כל אחד כפי דרכו, יהיה דבר דבור על אפניו. ויש לכותבי הספרים ומחבריהם אופנים אחרים יותר עמוקים מידיעה זו ויותר חשובים, נוהגים בהם בהרצאת הדברים בספריהם היאך להרצותם, יארך באורם ולא נקיף כל חלקיהם, לפי שהם בנוים לפי מטרת מחבר הספר, ולפי כוונת מטרתו פותח דבריו ומוביל את הדברים בכוון אל מטרתו. אלא שממה שכולל כל ספר רצוי שתהיה הקדמתו מבארת את מטרתו, ואם אפשר להקדים ממנו כללים או כל כלליו בהקדמתו הרי הוא יותר ערוך ומתוקן.

1. מזהב, בכסף, וכלשון תרגומו.

2. קטע זה מן ״ומציאות הדברים״ עד כאן אינו ברור לי דיו, כי לקמן מונה רבנו שלשה ושלשה וארבעה, ומהארבעה אי אפשר להפריד אחד.

3. ישעיה מ יג. ומה שלדעת רבנו כפירה לפי פירושו, היא לדעת הרמב״ם הקריאה הנכונה לפי פירושו, ראה מו״נ חלק א פרק מ.

4. ישעיה ו ב.

5. ויקרא א ז. דברים מענינים על ענין זה בהרחבה ראה פירושי רבנו לתורה מהדורתי ויקרא י הע׳ 1.

6. שם כג טו.

7. אנאטומיה של עין.

8. כרתות פ״א מ״א.

9. שהן ראיות חיוביות לאותו הדבר.

למא לם יכון ממא יצאג שי אג׳ל מן אלד׳הב ואלפצ׳ה מת׳ל בהמא אלכלאם אלמנט׳ום עלי ג׳התיה, וג׳על אלד׳הב לג׳לאלתה הו אלמחמול ואלפצ׳ה אלחאמלה, לקולה תפוחי זהב במשכיות כסף לקולה מן ופי. ונט׳אם אלקול עלי ג׳התה הו עשרה צ׳רוב, מנהא ת׳לאת׳ה פי אלכתאב, ות׳לאת׳ה פי אלקול, ות׳לאת׳ה פי אלתמייז. ווג׳וד אלאשיא פי אלעאשר נפסה אלד׳י הו אלצ׳רב אלד׳י לא ידכ׳ל פי הד׳ה אלאקסאם אד׳ ליס ד׳לך באכ׳תיאר פיקע עליה חמד או ד׳ם, בל אנמא יקעאן עלי אלכ׳ט ואלקול ואלפכר אלד׳י יכ׳תאר אלמר אלענאיה בהא או אלתרך.

שרח אלת׳לאת׳ה אלד׳י פי אלכתאב, אן תכתב אלחרוף עלי צחה ולא ילזק מא ליס סבילה ד׳לך, ואג׳אד אלעבראניין פי ד׳לך אד׳ ליס שי מן חרופהם ילזק בתה. ת׳ם אן תכון אלכלמאת מתפארקה בעצ׳הא מן בעץ׳ באכת׳ר מן תפרק חרף מן חרף, ופי הד׳א איצ׳א אג׳אד אלעבראניין. ת׳ם אן תכון אואיל אלמעאני פצול מפצלה חתי יקף אלקאר עלי רווס אלמעאני כמא יקף עלי אואיל אלכלמאת ואבתדא אלחרוף. פהד׳ה הי אלת׳לאת׳ ג׳האת אלכתאב, פכיף אן כ׳לטת אלפצול או כיף אן כ׳לטת אלכלמאת, או כיף אן אתצלת אלחרוף לם יכון אלכתאב עלי ג׳התה.

ושרח אלת׳לאת׳ה אלד׳י פי אלקול, אן תג׳על וקפה בין אלכלמאת אלתי הי אן אתצלת אפסדת אלמעני, כמן יריד יג׳יב צאחבה בקולה לא פיקול לא אעזה אללה פיפסד אלמעני. ואן תצ׳ם כל ג׳מאעה מן אלכלאם אלד׳י צ׳מה עלי מא תוג׳בה אלמעאני, פאן צ׳מת עלי כ׳לאף ד׳לך אפסדהא, נט׳יר קול אלכתאב מי תכן את רוח ה׳, פאדא צ׳ם אלקאיל אלארבע אלכלמאת עלי חדה ואלכ׳אמסה עלי חדה צאר מי תכן את רוח מסאלה ואלג׳ואב ה׳, כאן צאלחא. ואן הו צ׳ם את׳נתין עלי חדה ות׳לאת׳ עלי חדה צארת אלמסאלה מי תכן את רוח ה׳ מן כ׳לק רוח אללה, וכאן ד׳לך כפרא. וכד׳לך קול שרפים עומדים ממעל לו, אד׳א צ׳ם ת׳לאת׳ כלמאת עלי חדה ואלראבעה עלי חדה כאן אלקול אן אללה לה מלאיכה פי אלסמא, ואן הו צ׳ם את׳נתין עלי חדה ואת׳נתין עלי חדה פקאל שרפים עומדים ת׳ם קאל ממעל לו צאר ד׳לך כפרא, אד׳ ג׳על אלמלאיכה פוק כ׳אלקהם.

ומת׳ל הד׳א כת׳יר מן כלאם אללה ומן כלאם אלנאס, לא אטיל. ואן יתקי מן אלכלאם מא ירפע אלתשאבה עלי אלסאמע באג׳הד מא אמכנה, ללא יקול כאנת לפלאן עין חסנה, פבעץ׳ אלסאמעין יט׳נהא חדקתה, ואכ׳ר יתוהמהא עין מא, ואכ׳ר יחסבהא סכ׳אא. והד׳א אלד׳י תרי פי אלתוריה בעץ׳ אלמצות בלפט׳ מתשאבה, מת׳ל ונתנו בני אהרן מוצ׳ע וביערו, ממחרת השבת מוצ׳ע המועד, אנמא ד׳לך חכמה, לאנה לם ידפע אלא למן לא תדכ׳ל עליה שבהה, אד׳ קד וקעת לה משאהדה ללרסול כיף צנע, פד׳לך פי גאיהֵ אלאחכאם.

ושרח אלארבע אלתי פי אלפכר פהי ג׳אילה פי כל כתב אלעלם, ואלקבהא באלמכ׳תצרה ואלמנתשרה ואלצאעדה ואלהאבטה. פאמא אלמכ׳תצרה, פהי אלד׳י תכ׳תצר עלי ד׳את ואחדה פתשרח כל מא פיהא ועלי אן אג׳זאיהא מכ׳תלפה, כמן יקצד מן אלעלום אלדיאניה אלי שריעהֵ מועד אלפסח, פישרח פיהא זבח פסח וביעור חמץ ואכילת מצה ומרורים וחג ועומר וכל מא אנט׳ם אלי ד׳לך אלאואן. ומן גיר אלדיאנה כמן קצד אן יצף תשריח אלעין, פהו יצף אעצאב וערוק וחג׳ב ורטובאת ואג׳פאן ומא שאכל ד׳לך, ועלי אן ט׳אהרהא מכ׳תלפה, אלא אן ג׳אמעהא אנמא אכ׳תצר עלי צפהֵ אלעין פקט, ולד׳לך סמית הד׳ה אלג׳הה אלמכ׳תצרה.

ואמא אלמנתשרה פהי אלתי תמתד פי אצול כת׳ירה לתצ׳ם מן כל אצל שעבא ישאבה בעצ׳הא בעצ׳א, ומתל דלך מן אלאמור אלדיאניה, כמן אראד אן יחצי כרתות אנהא ל״ו, פהו יחשרהא מן אלקדשים ואלעריות ואלטמאות ועלי אן אלאצול מכ׳תלפה אלא אן אלשעבה אלתי אראדהא אן תסאוי אלכרת פהי שאיעה פי אלכל. ומן גיר אלדיאניה כמן אראד אן יעד אלחרכאת אנהא סת, פהו יג׳מעהא ממא פי אלג׳והר אתנתין והמא אלכון ואלפסאד, וממא הו פי אלכם את׳נתין והמא אלרבו ואלאצ׳מחאל, וממא הו פי אלכיף את׳נתאן והמא אלנקלה ואלסכון, ולא יבאלי אן תכון אלאצול מכ׳תלפה אד׳ יג׳ד אלחרכה מנתשרה פי כלהא, ולד׳לך לקבתהא אלמנתשרה או אלשאיעה. ואמא אלצאעדה ואלהאבטה פהמא אצ׳דאד, ושרח אלצאעדה אן יבתדי באלאקסאם אד׳א כאנת, מן אלאצ׳עף פאלאצ׳עף חתי ירתפע אלי אלאקוי. ואלהאבטה אן יבתדי באלאקסאם מן אלאג׳ל פאלאג׳ל חתי ינתהי אלי אלאדון.

ומת׳ל אלצאעדה פי אמור אלטב, כמן יבתדי פי וצף אלעלאג׳ באלאצ׳עף, פאן אסתגני בה וזאלת אלעלה ואלא באלאקוי מנה, חתי ירתקי אלי אקוי אלעלאג׳את. ואלהאבטה כמן יבתדי פי תעדיד אלאמראץ׳ מן אלמרץ׳ אלאצעב, ת׳ם מא הו אקל מנה, חתי ינתהי אכ׳ר ג׳זו מן כתאב אלטב אלי איסר מרץ׳ כ׳טר פי ד׳לך אלמרץ׳. ומת׳ל אלצאעדה מן אמור אלג׳דל, הו אן יבתדי אלמר פי אלאחתג׳אג׳ לנפסה באסהל אלחג׳ג׳ ענדה בעד אן תכון צחיחה, פאד׳א הו ביין וג׳ובהא אתבעהא בחג׳ה אקוי מנהא, ת׳ם יתבעהא בחג׳ה אקוי מנהמא, אלי אן יבלג אלי אקוי חג׳ה לה, ולא יאתי באלחג׳ה אליסירה בעד אלקויה פתרי צ׳עיפה, בל ירבי אלחג׳ה תרביה. ואלהאבטה, הו אן יבתדי אלמר פי נקץ׳ חג׳הֵ כ׳צמה באקוי שבהה לה פיזילהא, ת׳ם יתבעהא באלתי הי דונהא באלקוה פיפסדהא, ת׳ם יתבעהא באלתי הו דונהמא פיחלהא, חתי יבלג אלי אצע׳ף שבהה לכ׳צמה, פכל מא אזדאדת שבההֵ כ׳צמה צ׳עפא אזדאד טענה עליהא ודהצ׳ה להא קוה. ולא יבתדי באלצ׳עיפה פינקצ׳הא באלקול אלקוי, ת׳ם יאכ׳ד׳ פי נקץ׳ אלקויה בקול הו אצ׳עף מנה פיצ׳טרב אלכלאם. ועלי הד׳א תג׳רי אמור אלפקה אלדיאני, אן תבתדי פי מוצ׳ע אלאת׳באת מן אלאצ׳עף ת׳ם תקול וכל שכן וכל שכן. ופי מוצ׳ע אלסלב מן אלאקוי ת׳ם תקול ואין צריך לומר.

פאד׳א אחכמת הד׳ה אלעשרה פנון כל ואחד עלי ג׳התה, כאן דבר דבור על אפניו. ולואצ׳עי אלכתב ומולפהא ג׳האת אכ׳ר אדק מן הד׳ה אלמערפה ואג׳ל כ׳טרא, יסתעמלונהא פי סוק אלכלאם פי כתבהם כיף יסוקונה, יטול שרחהא ולא תחיט בהא אקסאם, אד׳ אנמא הי מבניה עלי גרץ׳ מולף אלכתאב, פעלי קדר מקצודה יפתתח כלאמה ויסייר אלכלאם קודא אלי מא אראד. אלא אן ממא יעם כל כתאב מכ׳תאר אן יכון צדרה מוצ׳חא ען גרצ׳ה, ואן אמכן אן תקדם ג׳מל מנה או כלהא פי צדרה פהו אנט׳ם ואתקן.

תפוחי זהב – כעין כפתורים שמציירים על משכיות כסף.

משכיות – כלים המצופים בכסף, כמו ושכתי כפי (שמות ל״ג:כ״ב).

דבר דבור על אופניו – על כנו ומושבו, ודוגמתו נשאתי אימיך אפונה (תהלים פ״ח:ט״ז) – מבוססת ומיושבת בקרבי. ואין זה מגזרת אופן וגלגל, שאילו כן היה לו לינקד אופָנָיו, כמו האופנים (מלכים א ז׳:ל״ב), ולא יפול בו נקודת חטף קמץ.

golden apples Like knobs depicted on silverplated vessels. silverplated vessels Heb. משכיות כסף, vessels plated with silver, as in: "and I will cover (ושכתי) you with My hand" (Shemot 33:22).

a word spoken with proper basis Heb. אפניו, on its basis. An example of it is: "I bear your terrors, it is settled (אפונה) [in my heart]" (Tehillim 88:16), based and settled within me. This is not from the root of (Yeshayahu 28:27f): אפן and גלגל, wheel, for, were it so, it would be vowelized with a "pattach" under the "fe" as in "האופנים the wheels" (Yechezkel 1:16). The vowelization of the short kamatz is inappropriate for it.

תפוחי זהב במשכיות כסף וג׳ – כבר הודעתיך, כי זה המין הוא אחד ממיני הספר הזה, וזה הולך דרך חידה, כמו שאמר: דברי חכמים וחידותם (משלי א׳:ו׳). וזה כענין חידת שמשון, מהאוכל יצא מאכל (שופטים י״ד:י״ד), וכן חידות יחזקאל שהמשיל נבוכדנצר לנשר (יחזקאל י״ז:ג׳) ורבים כן בספרי הנביאים, וכל זה מבואר, ואמת כי זה הקונדרוס אשר העתיקו אנשי חזקיה (משלי כ״ה:א׳), הנה רובו הולך על סדור זה המין.

ודע עוד, כי נאמר במה שאחר הטבע, כי הדומה, והוא הוא, הם ענינים נאמרים מצד הדמיון, אף בסוג רחוק מאד, לכן אמרנו על דרך משל: דָבָר דׇבֻר על אפניו, הוא תפוח זהב, הוא מטבע, הוא הוא. ואמרנו, דָבָר דָבֻר, הוא כתפוח זהב, הוא מטבע הדומה. כי אמרנו כתפוח, פרושו כדמיון התפוח, והנה אין הבדל בזה הענין בין אמרנו: הוא הוא, ובין אמרנו: הוא כמוהו, ולכן אין הבדל בין אמרנו: העצל לשולחיו הוא חומץ לשנים, ובין אמרנו: העצל לשולחיו הוא כחומץ לשנים (משלי י׳:כ״ו), רק שהראשון הולך על דרך: הוא הוא, והשני על דרך הדומה, אבל העולה בעניין אחד, והקש על זה.

והנה זה המשל, רצוני, תפוחי זהב במשכיות כסף, כבר פרשו החכם השלם רבינו משה ז״ל והטיב בו מאוד, וכבר הודעתיך כי לא נוצרתי להעתיק ספרים ופירושים.

תפוחי זהב – והנה אחר שהזהיר מהדבור המגונה הישיר אל הדבור המשובח ואמר כי כמו תפוחי זהב במשכיות כסף שיש בהם נקבים דקים יראה דק העיון מהם תפוחי הזהב כן הדבר שהוא דבור על אפניו כי בו תועלת במה שיובן ממנו בתחלת העיון וכאשר יפליג להתבונן בו האיש דק העיון ימצא בתוכו תפוחי הזהב. ובזה יבוארו רבים מפסוקי זה הספר לפי מה שביארנו מהם.

על אפניו – האל״ף בקמץ חטוף וכן כתב רש״י ז״ל.

במשכיות – מלשון סכך וכסוי וכן ואבן משכית (ויקרא כ״ו:א׳).

אפניו – מלשון אופן עגלה.

תפוחי זהב – כמו ציורי תפוחי זהב החקוקים על מכסה של כסף שהוא דבר מפואר כן הוא דבר המדובר על אופניו ר״ל דבר הראוי לעניינו וחוזרת אליו כאופן העגלה המתגלגל וחוזר למקומו.

במשכיות – שרשו שכה, מורה על ציור בו יסתכל איזה ענין רשום, ומזה אבן משכית, שכיות החמדה, ופה בא על פתוחים שיעשה מכסף על הזהב שדרך הנקבים של הציפוי יביט את הזהב הנסתר תחתיו.

תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו – כמו שתפוחי זהב מתוך שהם יקרים מחפים אותם במשכיות כסף, שהם פחותים מהם אבל חשובים ג״כ, ומתוך המשכיות יביטו ויבינו כי תחתיהם זהב, כי לא יחפו כסף על ברזל ונחשת, כן הדבור הוא משכיות המצפון, שסתרי הלב ומחשבות האדם מתגלים על ידי דבוריו, וכשהמצפון יקר והנפש וסתריו מלאים כבוד, גם הדבור יקר ונעלה ונקי מכל סיג, אבל אם ידבר לה״ר ורכילות, נודע כי תחת הדבור ברזל וחרש, ושנפשו זוללה, וז״ש שהדבר הוא דבור על אפניו – ר״ל על האופן שממנו יתגלגל, לפי המחשבה והגות הנפש כן הוא הדבור, ואם בא הדבור לפי גלגוליו לא יתר מן הראוי, אז דומה כתפוחי זהב וכו׳.

במשכיות – בציורים נאים המביאים עין האדם עליהם מלשון אבן משכית (סוף פרשת בהר), ושרשו סכה בלשון חכמים הביט, יסכה שהכל סוכין ביפיה (תלמוד בבלי מגלה י״ד), וישקף מתורגם ואסתכי; ובודאי כאלה עשו חרשי הזהב והכסף בימי שלמה.

על אפניו – כמו בלשון צרפת Sur des roulettes כעגלה הממהרת הילוכה (עגל בלשון ארמי מהר) מחמת אופניה, כן דבר נכון מתקבל תכף שנאמר ואין מתנגד לו.

(יב) נֶ֣זֶם זָ֭הָב וַחֲלִי⁠־כָ֑תֶם מוֹכִ֥יחַ חָ֝כָ֗ם עַל⁠־אֹ֥זֶן שֹׁמָֽעַת׃

As an earring of gold, and an ornament of fine gold, so is a wise rebuker to an obedient ear.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא וּמָנֵי דִזְמַרְגְדָא מַכְסְנוּתָא דְחַכִּימָא עַל אוּדְנָא דְשָׁמְעָא.

וכשנף מן ד׳הב וחלי מן פצוץ, ואעט׳ חכים עלי סמע קאבל.

נזם, וכנזם מזהב וחלי מאבני חן מוכיח חכם על שמע המקבל. בכל מקום מתרגם רבנו כתם ״פצוץ״ או ״גוהר״ אבני חן או מרגליות. ותרגם אזן שמע, כח השמיעה וכליה. ותרגם שומעת קבול, וכן תרגם בכמה מקומות. כי רבנו תרגם שמע כל מקום לפי ענינו, יש שמועה כפשוטה, ויש ידיעה כגון שמע ישראל, דברים ו ד, ויש קבלה.

עשה את התוכחת שני חלקים, האחד המשילו בנזם זהב, והוא מה שמוכיח המוכיח באופן אחד, או בחבוב העולם הזה, או בהרתעה ממנו¹, או בחבוב העולם הבא, או בהרתעה ממנו, או בשאלה², או בהכרח³, או בבושה⁴, או במה שדומה לכך כל אחד לבדו, כמו שהנזם הוא מזהב בלבד ואין זולתו דומה לו, ואופן זה של תוכחח מספיק אם היה הדבר שמוכיחים עליו קטן והאדם רך בטבעו, וכבר הוכיח יצחק את אבימלך ויפתח לזקני גלעד בהכלמה בלבד, ועזרא לעמו בחבוב, וראשי בני אפרים לגדעון בהפחדה בלבד. והשני המשיל אותו לחלי כתם, חלי שיש בו אבני חן רבות מסוגים רבים, והוא מה שמוכיח בו המוכיח בדברים מקובצים מאושר בשני העולמות למי שיקבל דבריו, וצער בשניהם למי שימרהו, ויאמר בחיי, ויאמר על כל פנים, בהחלט. ויאמר האם לא תבושו, וכל כיוצא בזה, ויצטרך לכל אלה אם היה הדבר שהוא רוצה לסלק חמור, והיה זה שמוכיחים אותו קשה לשמוע, כפי שידעת שהנביאים הוכיחונו באופנים רבים ושונים.

1. אפשרי, בהפחדה בו. והכוונה בחבוב כגון אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, וכך כל ההבטחות שבאם בחקותי. וההרתעה היא ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו, וכך כל ההרתעות שבאם בחקותי הם בעולם הזה.

2. שיבקש ממנו ויתחנן לו לעשות הטוב.

3. על ידי כפייה.

4. במה שמבייש אותו.

ג׳על אלעט׳ה קסמין, אחדהמא מת׳לה בנזם זהב והו מא יעט׳ אלואעט׳ בפן ואחד, אמא בתרגיב דניא, או ברהבה מנהא, או בתרגיב אכ׳רה, או ברהבה מנהא, או במסאלה, או בג׳בר, או בחיא, או במא שאכל ד׳לך כל ואחד מפרד, כמא אן אלשנף הו מן ד׳הב פקט פליס ישבהה שי גירה, והד׳א אלבאב מן אלעט׳ה יקנע אד׳א כאנת אלחאדת׳ה אלמועט׳ להא יסירה ואלרג׳ל לין אלערכה.

וקד ובך׳ יצחק לאבימלך ויפתח לזקני גלעד באלאכ׳ג׳אל פקט, ועזרא לקומה באלתרגיב, ורויסא בני אפרים לגדעון באלתכ׳ויף פקט.

ואלאכ׳ר שבהה בחלי כתם, חלי פיה פצוץ כת׳ירה מן אנואע כת׳ירה, והו מא יעט׳ בה אלואעט׳ באקואל מג׳תמעה מן סעאדהֵ פי אלדארין למן יקבל מנה, ושקא פיהמא למן יכ׳אלפה, ויקול בחיאתי, ויקול לא בד, ג׳זמא. ויקול אפלא תסתחו, ומא נחי הד׳א אלנחו, יחתאג׳ אלי ג׳מיע הד׳ה אד׳א כאנת אלחאדת׳ה אלתי תראד אן תזאל עט׳ימה, וכאן אלמועוט׳ צעב אלקיאד, כמא עלמת מן אלאנביא ועט׳ונא בפנון כת׳יר מכ׳תלפה.

וחלי כתם – עֶדְיֵי קבוצת זהב.

חלי – כמו ותעד נזמה וחלייתה (הושע ב׳:ט״ו), כמו חלאים (שיר השירים ז׳:ב׳).

כתם – לשון תכשיטי זהב, וכן ראשו כתם פז (שיר השירים ה׳:י״א).

Like a golden earring and jewelry of finest gold A collection of golden jewelry, as in: "and adorned herself with her earrings and her jewelry (וחליתה)" (Hoshea 2:15), and like: "jewels (חלאים)" (Shir HaShirim 7:3).

finest gold Heb. כתם an expression of a golden ornament, and likewise: "His head is as a jewel (כתם) of the finest gold" (Shir HaShirim 5:11).

מוכיח חכם – זה מאשר הקדימו התאר למתואר.

נזם זהב וחלי כתם וג׳ – הנה מוכיח חכם, יש בו קדימה ואיחור כי טעמו, חכם מוכיח, כמו, עמד ראובן, ראובן עמד, שנזכר בספר מליצה, והנה זה המשל מבואר ענינו, ואין בו עומק אחר, רק כמו שנזם הזהב הוא עדי מיפה לנושאו, כן החכם המוכיח, מעדה ומיפה בעל האוזן השומעת למוסריו, אבל אמר, אזן, כי הנזם באזן ומה מאד מופלג זה, כי דרך ההמון לשאת נזם הזהב באזנים לעדי בחיצונים וליפותה ולנאותה לעיני השמש, ואין עדי ונוי ויפוי באזנים על דרך האמת כנשאה תוכחת חכמה.

נזם זהב – הנה כמו נזם זהב שיאות להשלים קשוט מי שיש לו חלי זהב עד שלא יאות זה בלא זה כן התוכחה הישרה כשתוכיח לאזן שומעת כי התוכחה ההיא תשלים קשוט השומע למוסר ובזולת האזן השומעת לא יאות התוכחת ולא יועיל כאמרו אל תוכח לץ פן ישנאך.

נזם – שם תכשיט הנתון על האף.

וחלי – ענין עדי ותכשיט כמו ותעד נזמה וחליתה (הושע ב׳:ט״ו).

כתם – זהב יקר וטוב וכן בכתם אופיר (תהלים מ״ה:י׳).

נזם זהב – כמו נזם זהב עם עדי קבוצת הכתם שהנזם יפה היא לעדי הכתם ולא בלעדה כן יפה היא תוכחת החכם על אוזן השומעת כי אם אין שומע לה לא ניכר יפיה.

נזם, וחלי – שניהם קשוטי האוזן, ותעד נזמה וחליתה (הושע ב׳), הנזם תולה בנקב שבתנוך האזן, והחלי חלול ועגול ומקיף את האזן, ונקרא ג״כ מגולים על אזניך (יחזקאל ט״ז).

נזם זהב וחלי כתם – הנזם והחלי שתיהן קשוטי האזנים, וכמו שהם מקשטים האזן החיצוני, כן מוכיח חכם – שמוכיח ע״פ דברי החכמה, מקשט האזן שומעת תוכחה, שקשוטה הוא אם התוכחה מפי בעל חכמה שזה כזהב וכתם אופיר.

וחלי – וכן בשיר השירים ז׳:ב׳ כמו חלאים, בלשון ארמי עדי.

על אזן שמעת – דבר נאה למוכיח ולמקבל התוכחה, כמו הנזם היפה מצד עצמו ומיפה את האזן.

(יג) כְּצִנַּת⁠־שֶׁ֨לֶג׀ בְּי֬וֹם קָצִ֗יר צִ֣יר נֶ֭אֱמָן לְשֹׁלְחָ֑יו וְנֶ֖פֶשׁ אֲדֹנָ֣יו יָשִֽׁיב׃

As the cold of snow in the time of harvest, so is a faithful messenger to those who send him; for he refreshes the soul of his masters.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אֵיךְ קְרִירוּתָא דְתַלְגָא בְּיוֹמָא דְחַצְדָא הֵיכְנָא אִזְגַדָא מְהֵימְנָא לִמְשַׁדְרוֹי וְנַפְשֵׁיהּ דְמָרֵיהּ מְהַפֵּךְ.

כברודה מן ת׳לג׳ פי יום חצאד, אלספיר אלאמין לראסלה, וכאנה ירד נפס מולאה.

את, וכאלו הוא משיב את נפש אדוניו.

כמו שהאדם מתחמם ביום שרב וכאשר מרגיש צנת השלג נהנה בו, כך שולח השליח מתחמם ודואג לתשובה, וכאשר הוא משיב לו כפי הראוי הרי כאלו הוא מצנן את לבו ומשיב נפשו, ואף משיבה הוא באמת, כי מעונה הלב. וכאלו דאגת השולח וחששו לתשובה הסיטו אותה ממרכזה, וכאשר משקיטה בתשובה הנכונה חוזרת למקומה. ואין על השליח שלמות מה שנשלח בו¹, אבל עליו להיות נאמן לשולחו ולנהוג בעדינות² במי שנשלח אליו ובכך שבחו.

1. אינו חייב לתת את התשובה הרצויה לשולח, אלא רק למלא שליחותו בשלמות.

2. אפשר: בתבונה.

כמא אן אלאנסאן יחמא פי יום חר פאד׳א אחס בברודהֵ אלת׳לג׳ אסתראח אליה, כד׳לך ראסל אלרסול יחמא ויקלק ללג׳ואב, פאד׳א הו אג׳אבה במא יצלח פכאנה יברד קלבה וירד נפסה, בל הו ירדהא עלי אלחקיקה, לאן מאואהא אלקלב, פכאן קלק אלראסל לתוקע אלג׳ואב קד אטאשהא ען מרכזהא, פלמא סכנהא חסן אלג׳ואב עאדת אלי מכאנהא. וליס עלי אלרסול אן יתם מא ארסל פיה, ואנמא עליה אלצדק ען באעת׳ה ואללטף במן בעת׳ אליה ובהמא ינעת.

כצנת שלג – כקור ימי השלג שהבריות מתאות לו בימות הקציר, ולא שלג ממש, שהשלג לא טוב בקציר.

Like the cold of snow Like the cold of the days of snow (winter), for which a person longs at harvest, but not actual snow, because snow is not beneficial during harvest.

כצנת – ישיב. ינוח מענין: בשובה ונחת (ישעיהו ל׳:ט״ו) ויתכן להיות מענין תשובה כמו: והשיב למלך ישראל (מלכים ב ג׳:ד׳), וזה כי השליח כמו גוף האדם ואמר החכם: השלוח יורה על שכל השולח, לפי שהוא עינו במה שאינו רואה, ואזנו במה שאינו שומע, ולכן ראוי לבחור בעבדיו היותר משכיל להיותו שלוחו.

כצנת שלג ביום קציר וג׳ – גם זה מבואר, וענינו כי פעל קרירות חתיכת שלג לשים אותה בפה, ביום חום, להשקיט הצמא וחום הנפשות, כן פעל ענין הציר הנאמן שיעשה לשולחיו, ואמרו: ונפש אדניו ישיב כמו יניח, או מטעם: והשיבו אשכר, כי נפש הציר תעמוד ותמלא מקום נפש אדניו.

כצנת שלג – הנה כצנת שלג ביום קציר שהיא ערבה מאד ושומרת החום הטבעי שלא יתפזר מפני חום האויר בעת ההי׳ וישיבהו לפנימי הגוף כן ציר נאמן לשולחיו וישיב לאדניו נפשו וחייו במה שהשלים תשוקתו באופן שלם בענין השליחות אשר שלחו.

ציר נאמן – האל״ף בחטף סגול ברוב הספרים.

כצנת – מלשון צנה וקור ובדו ז״ל בשר צונן (בבלי פסחים ע״ו).

ציר – שליח כמו וציר בגוים שולח (עבדיה א׳:א׳).

ישיב – ענין השקט והנחה כמו בשובה ונחת (ישעיהו ל׳:ט״ו).

כצנת – כמו קרירת השלג היא לנחת אם מי ימצאנו בעת הקציר להקר בו את הגוף כן ציר נאמן הוא לנחת למשלחו ומשיב נפשו.

ציר – עמ״ש (ישעיהו י״ט).

כצנת שלג ביום קציר – כמו שביום קציר שהיום בוער כתנור ומכה על ראש הקוצר עד שנפשו מתעלפת, אם תבא צנת שלג תשיב את נפשו, כן ציר נאמן לשולחיו אם בער עליו חמת מלך ושרים, ונפשו מסוכנת כי יומת ע״י הבערת האף, ושולח ציר נאמן ללמד זכות עליו, ישיב חמת האש וישיב את נפש אדוניו – וגדר הציר שהולך ושב וישיב תשובה וישיב נפשו המתעלפת, ויש בזה מליצה שכל אדם הוא ציר ושלוח בעוה״ז, וצריך להיות ציר נאמן לשולחיו לעשות מה שבעבורו שולח הנה, ואז ישיב נפש אדוניו, שתשוב נפשו שהיא חלק אלוה אל מעונה, ואז לא יירא מלהט יום הבא אשר בוער כתנור, כי ישלג בצלמון ומצננים לו גיהנם, כמ״ש חז״ל על בה תשלג בצלמון.

כצנת שלג – שמביאים מן הלבנון (ששמו מוכיח כי שלג עולם עליו) להקיר המים.

ציר – עיקר הוראתו מלאך בא מן הצר לדבר דברי שלום אל צרו, ושמש גם כאן יפה גם כי הוראתו הולך במלאכות מה שהיא, כי מ״מ אדוניו מיחל מנאמנותו קורת רוח לעצמו, והראיה מה שכתוב אחריו ונפש אדניו ישיב.

(יד) נְשִׂיאִ֣ים וְ֭רוּחַ וְגֶ֣שֶׁם אָ֑יִן אִ֥ישׁ מִ֝תְהַלֵּ֗ל בְּמַתַּת⁠־שָֽׁקֶר׃

As clouds and wind without rain, so is he who boasts of gifts deceptively.

תרגום כתוביםמדרש משליילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

לְיוֹמָא דַעֲנָנֵי וְרוּחָא דְמִטְרָא לָאִית מִדַמֵי גַבְרָא דְמִשְׁתַּבְּהַר בְּמָהוּבְתָּא דְשִׁקְרָא.

נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר – אמר רבי לוי: בעוון שנודרין בציבור ואין משלמין, השמים מעצרים מלהוריד טל ומטר.

איש מתהלל במתת שקר – אמר הקב״ה: נוח לו לאדם שלא יידור משיידור ולא ישלם, שכן מפורש על-ידי שלמה: ״טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם״ (קהלת ה׳:ד׳).

נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר – א״ר יצחק א״ר יוחנן אין הגשמים נעצרים אלא בשביל שפוסקים צדקה ברבים ואינן נותנין וכו׳ (כתוב במלכים ברמז רכ״ב).

כסחאב וריאח ליס גית׳, רג׳ל ימתדח בעטא באטל.

נשיאים, כעננים ורוחות ואין גשם.

יש במציאות סוגים רבים מן הריקנות והפניות ויכול היה להמשיל בהם, אלא שהצפיה למטר היא החזקה שבהן, ולפיכך המשיל בו את מי שאינו ממלא הבטחתו. ואפשר שיהא אי מלוי דבריו לה׳ קשה יותר ביחס לרוממותו ועזו, ויש אשר אי מלוי דברו לבני אדם יותר קשה לפי ענים וזקיקותם¹.

1. החייב או התחייב או התנדב לעניים דבר עונש אי מלוי דברו להם חמור. וראה ירושלמי בבא מציעאה פ״ד הל׳ ב רב מפקד לשמשיה וכו׳.

הנא צ׳רוב כת׳ירה מן אלכ׳לא ואלפראג כאן לה אן ימת׳ל בהא, ולכן אלאטמאע פי אמר אלמטר אגלט׳הא, פלד׳לך שבה בה מן לא יפי במא יקולה. וקד יכון קלה ופאה ללה אצעב חסב ג׳לאלתה ועזה, וקד יכון קלה ופאה ללנאס אצעב חסב פקרהם וחאג׳תהם.

נשיאים ורוח וגשם וגו׳ – כאשר יהיה תוחלת שוא, כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת והבריות מצפות שיבא הגשם ואינו בא, והם מצטערים על כיליון עיניהם, כך איש מתפאר לאמר כך וכך צדקה^א אתן ליד גבאי, והוא משקר, וכלות עיני העניים למתנתו ואינה באה.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״צדקה״.

Clouds and wind, etc. When there is a false hope – when the heavens thicken with clouds and the wind blows – people hope that it will rain. Now if it does not rain, they are troubled and their eyes languish. So is a man who boasts, saying, "So much and so much charity I will give to the collector,⁠" but he lies, and the eyes of the poor languish for his gift, but it does not come.

נשיאים – עננים, ונקראו כן לרומם, וזה משל למתפאר בחכמה ונפשו ריקה.

נשיאים ורוח וגשם אין וג׳ – ידוע, כי אחרי העננים והרוח, נוחיל לגשם, כן אחר שיתהלל האדם לתת לנו מתנות, הנה נוחיל לאותן המתנות, והפליג דרך צחות המליצה לומר. רוח. כי רוח נזרע להבל.

נשיאים ורוח – הנה האיש המתהלל במתן ולא יתנהו ר״ל שיראה עצמו חפץ לתת ולא יתן דומה לעננים ורוח כשיבואו שיבטחו הרואים שיהיה מטר ואחר זה לא יהיה מהם גשם והנה גנה זה החלק מהדבור כי הוא מגונה מאד.

נשיאים – עננים ע״ש שמנשאים עצמם למעלה.

מתהלל – מלשון הלול ושבח.

במתת – מלשון מתנה.

נשיאים – כמו אם יבואו עננים וינשב הרוח ויצפו אז על המטר ולא יבוא שאז מרובה צער המצפים כן איש המשבח עצמו בתת מתן למי וישקר באמריו כי בזה ירבה צער המצפה.

נשיאים ורוח וגשם אין – כמו שאם יתראו נשיאים שהם נושאים משאת מתנת הגשם, וע״י שבא רוח ופזר העננים אין גשם, כן המתהלל ומבטיח לתת צדקה, ועבר עליו רוח ולא נתן ושקר בדברו, ואחז״ל שעי״כ ישולם לו מדה כנגד מדה שהגשמים נעצרים.

נשיאים – אדים המתנשאים באויר.

במתת שקר – במתנה שסופו שלא ליתנה, והוא ע״ד הבונים חרבות למו (איוב ג׳:י״ד) ארמנות שסופם ליחרב.

(טו) בְּאֹ֣רֶךְ אַ֭פַּיִם יְפֻתֶּ֣ה קָצִ֑ין וְלָשׁ֥וֹן רַ֝כָּ֗ה תִּשְׁבׇּר⁠־גָּֽרֶם׃

By patience a ruler is persuaded. A soft tongue breaks the bone.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳רלב״גמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

בִּנְגִדוּתָא דְרוּחָא מִשְׁתַּרְגֵג רָשָׁאנָא וּמִלְתָא רְכִיכְתָּא תָּבְרָא גַרְמָא.

ולשון רכה תשבר גרם וכו׳ – (כתוב במלכים ברמז קפ״ג).

בטול אלמהל יכ׳דע אלמדבר, ואללסאן אללין כסר אלעט׳ם מת׳לא.

קצין, המנהיג, והלשון הרכה שוברת העצם דרך משל.

הכוונה שבירת החריפות, ועשה את העצם משל בגלל קשיותו. וכבר ידעת על יהודה היאך האריך אפו עם יוסף מחוך הנחתו שהוא אחד המלכים הזרים לו, וידעת על עבדי מלך ארם כאשר פייסו את אחאב היאך השאיר אדוניהם¹.

1. מלכים א כ לב.

אראד כסר אלחדה, וג׳על אלעט׳ם מת׳לא לצלאבתה. וקד עלמת מן יהודה כיף אטאל רוחה מע יוסף מקדרא אנה מן בעץ׳ אלמלוך אלגרבא מנה, ועלמת מן עביד מלך ארם חין לטפוא באחאב כיף אסתבקא מולאהם.

בארך אפים יפותה קצין – בעוד שהקב״ה מאריך אפו ואינו נפרע, יתנו לב החוטאים לפתותו בתשובה ותפלה ותחנונים.

ולשון רכה – בתפלה ותחנונים.

תשבר – עוצם קושי הגזירה הרעה.

The Ruler is won over with slowness to anger As long as the Holy One, blessed be He, holds back His anger and does not requite, the sinners will apply their hearts to win Him over with repentance and prayer.

and a gentle tongue with prayer and supplications.

will break a bone Heb. גרם a bone, the severity of the decree.

בארך אפים – הטעם כאשר יכעס המושל על איש, תִשַך חמתו כאשר יסבול האיש ההוא כל דבריו.

בארך אפים – בהארכת האף והכעס יפותה השליט כשיכעס על הארץ ר״ל שאם לא יכעס מדבריו אך יסבול אותם הנה זה יהיה סבה להסיר ממנו הרע שחשב להבי׳ עליו פתאו׳ אך לא יסיר ממנו רעתו בשלימות אך לשון רכה תשבר העצם שהוא מהדברי׳ היות׳ קשים והיות׳ תקיפים ר״ל שכבר תשב׳ קשי החמה והאף ותתירם בשלימו׳ או ירצה בזה כי אם היה הקצין ארך אפי׳ הנה בזה יפותה שלא יגיע ממנו רע בלתי ראוי וזה ממה שיורה שאם היה רב הכעס הנה רב כעסו יבלבל עניניו ולא יוכל אדם לפתותו לבלתי עשות מה שיתחייב מכעסו והשאר יתבא׳ באופן הקודם או ירצה בזה כי הקצין יפותה כשיכעס על אד׳ בארך אפי׳ ר״ל בשלא יבקשו ממנו להמלט האי׳ ההו׳ אבל האריך האף זמן מה ובזה האופן אולי ימלט בבו׳ העת ההוא כי אולי תשך חמתו וזאת תחבולה טובה במה שבקש ראובן מאחיו בעבור הצלת יוסף אך לשון רכה תשבר קושי האף תכף.

קצין – שר ומושל כמו קצין תהיה לנו (ישעיהו ג׳:ו׳).

גרם – עצם כמו תיבש גרם (משלי י״ז:כ״ב) ור״ל הקושי.

באורך אפים – אם הקצין יכעוס על מי והוא מאריך אפו לסבול הכעס ולא ישיב אמרים אז בעבור זה יפותה ממנו הקצין ותנוח חמתו.

ולשון רכה – ואם יוסיף לדבר למולו רבות אז הדבר הזה תשבר ותבטל קושי הכעס מכל וכל.

בארך אפים יפותה קצין ולשון רכה תשבר גרם – אם הקצין כועס עליך, אל תשתדל שיעביר חטאתך לגמרי כי תפסת מרובה לא תפסת, רק תשתדל שיאריך אפו ולא יעניש תיכף, ועל זה, יפותה, ויאריך אף – ואח״כ לשון הרכה תשבר גרם ועצם הקשה, והוא משל לקוח מחיות הזוללים בשר שישברו עצמות בלשונם, כן אח״ז בתחנונים תשבר מדת הדין הקשה. ויש בו מליצה, שה׳ יפותה בתפלה להאריך אף, ואח״ז ירפה כח הדין ע״י לשון רכה ותחנונים.

בארך אפים – ע״י סבלנות גדולה בלתי נואשת בנקלה גם אם הקצין יתעצם מתחלה במיאונו לבקשת איש.

גרם – עצם הקשה.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳רלב״גמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(טז) דְּבַ֣שׁ מָ֭צָאתָ אֱכֹ֣ל דַּיֶּ֑ךָּ פֶּן⁠־תִּ֝שְׂבָּעֶ֗נּוּ וַהֲקֵאתֽוֹ׃

Have you found honey? Eat as much as is sufficient for you, lest you eat too much, and vomit it.

תרגום כתוביםמדרש משליילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

דִבְשָׁא מַשְׁכַּחְתְּ אֱכוֹל סוּפְקָנָךְ דְלָא תִשְׂבַּע וּתְתִיבִינֵיהּ.

דבש מצאת אכול דייך – זה שמעון בן עזאי;

פן תשבענו והקאתו – זה שמעון בן זומא.

דבש מצאת אכול דייך – זה בן עזאי, פן תשבענו זה בן זומא.

כמא אנך אד׳א וג׳דת אלעסל אנמא תאכל מנה כפוך, ללא תסתכת׳רה פתתקיאה.

דבש, כמו שכאשר אתה מוצא דבש אינך אוכל ממנו אלא דיך כדי שלא תרבה ממנו ותקיאנו.

(טז-יז) לא המשיל את ההגזמה בכניסת בתי בני אדם באוכל המזיק ולא בבינוני, אלא בטוב, ללמדנו שלא הזהיר על כך בחבר הקל ולא בבינוני אלא בחשוב¹, אל תמשך להכנס לביתו הרבה, כי יש בתכונות הנפש תכונה נקראת הקיצה, ופעמים גוברת על הידידות והריעות, וכן קשה הדבר יותר אם תבקש מהם צרכיך.

1. כלומר אפילו בחבר החשוב ביותר.

(טז-יז) לם ימת׳ל אלסרף פי דכ׳ול מנאזל אלנאס באלטעאם אלמוד׳י ולא באלמתוסט, בל באלטייב, ליעלמנא אנה לם ינהי ען ד׳לך פי אלצדיק אלדון ולא אלמתוסט בל אלג׳ליל, לא תטאועה אלי תוסט מנזלה כת׳ירא, לאן פי אכ׳לאק אלנפס כ׳לקא יקאל לה אלמלל, רבמא גלב עלי אלצדאקה ואלרעאיה, וכד׳לך באלאצעב פי מסאלתהם אלחואיג׳.

(טז-יז) דבש מצאת אכול דייך וגו׳ הוקר רגלך וגו׳– כשם שאם מצאת דבש והוא מתוק לחכך, צריך אתה שלא לאכול יותר מדאי, פן תשבענו והקאתו (משלי כ״ה:ט״ז), כן הוקר רגלך מבית רעך – שאף על פי שהוא מקרבך, מנע רגלך מלבוא בביתו יום יום, פן ישבעך ושנאך.

ולעניין מדרשו (בבלי חגיגה ז׳.): אל תהי רגיל לחטוא שוגג ולהביא תדיר חטאות ואשמות לביתו של הקב״ה הקרוי ריע לישראל: זה דודי וזה רעי (שיר השירים ה׳:ט״ז).

(16-17) If you have found honey, etc.... Visit your neighbor sparingly Just as, if you find honey, and it is sweet to your palate, you must not eat [too much] of it lest you become sated with it and vomit it, so should you visit your neighbor sparingly, although he is from your midst [of your kin], refrain from going there daily lest he become sated with you and hate you. [Bracketed words appear in Salonica edition only.] According to its homiletic interpretation, do not accustom yourself to sin inadvertently and to constantly bring sin-offerings and guilt-offerings to the house of the Lord, Who is called a friend to Israel, as it is written: "This is my beloved and this is my friend" (Shir HaShirim 5:16).

דבש מצאת – זה משל לבא אחריו.

דַיׇך – טעמו, אכול מה שיספוק לך כדי שישקוט הרעב, ולא לשבוע, וזכר הדבש כי הוא המאכל היותר ערב שבטעמים ואף על פי כן תקוץ בו נפש אוכלו אם ירבה ממנו.

אכול דיׇךְ – אכול ספקך, כי הוא שם דמיון ראשון, וזה הפסוק משל לפסוק הבא אחריו: מפיץ וחרב וחץ שנון (משלי כ״ה:י״ח). הם שלשה כלים עושים כל מיני השחתה בדרכים משונים, כי המפיץ הוא הפטיש יפוצץ סלע, והחרב הוא החותך, והחץ דוקר, ומה יש עוד?

דבש מצאת – כשמצאת דבש והם עניני החכמה כמו שקדם אכול ממנו הראוי לך לבד ולא תחקו במה שלא תוכל להשיגו שמא מביאך זה להקיא מה שהשגת מפני השבוש שיקרה בזאת ההשג׳ והמשיל זה הענין בדבש כי כן דרך הדבש כמו שזכ׳ הרב המור׳ כי מי שיאכל ממנו כראוי יקח בו תועלת ומי שיוסיף לקחת ממנו ותר ממה שראו משך לו מזה שיקיאנו מצד קלקולו האצטומכא.

והקאתו – במקצת ספרים האל״ף בחולם ובמדוייקים נחה.

והקאתו – ענין החזרת המאכל מן הגוף וכן וספק מואב בקיאו (ירמיהו מ״ח:כ״ו).

דבש – כמו אם מצאת דבש מהראוי הוא שתאכל ממנו מעט להיות די לך להשיב הנפש כי כשתאכל הרבה כדי שביעה פן תקיא את הכל ותאבד גם המעט שאכלת בתחילה.

דבש מצאת אכל דיך הגם שהוא דבש וטוב למאכל, והגם שמצאת אותו דרך מציאה, בכ״ז לא תאכל הרבה רק דיך, פן תשבענו והקאתו – ומזה תקח משל.

(יז) הֹקַ֣ר רַ֭גְלְךָ מִבֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ פֶּן⁠־יִ֝שְׂבָּעֲךָ֗ וּשְׂנֵאֶֽךָ׃

Let your foot be seldom in your neighbor's house, lest he be weary of you, and hate you.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ירלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

כְּלֵא רִגְלָךְ מִן בַּיְתֵיהּ דְרָחֲמָךְ דְלָא נִסְבְּעָךְ וּמְסַנְיָךְ.

הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך – רבי לוי רמי כתיב אבוא ביתך בעולות, וכתיב הוקר רגלך מבית רעך, לא קשיא כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים.

כד׳אך אעז רג׳לך מן בית צאחבך, כילא ימלך פישנאך.

הקר, כך הוקר רגלך מבית רעך כדי שלא יקוץ בך וישנאך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 16]

הקר רגלך מבית רעך – שלא תתמיד לבא בביתו יותר מן הראוי כי זה יהי׳ סבה שישבעך ותסור אהבתו ממך וזה מבוא׳ כי מה שישקוד אדם בו איננו חשו׳ בעיניו אלא אם לא יהיה לעתי׳ רחוקי׳, והנה המשיך זה הפסו׳ לפסוק הקוד׳ להתיחסו׳ אשר ביניהם וידמה שבו הערה ג״כ לבקשת החכמה שלא יטריד האדם בו עיונו יותר מהראוי כי ילאו כחותיו ויהי׳ זה סבה אל שישתב׳ בהשגתו.

פן ישבעך – העי״ן בחטף פתח בכל המדוייקים וטעות נפל בכל הדפוסים שהעי״ן בסגו״ל.

הוקר – מלשון יקר.

הוקר – כן עשה רגליך יקרים וחשובים מבלי יבואו תדיר בבית רעך כי פן ישבע ממראית פניך וימצא אותך כי האוהב הנראה לפרקים אהוב ביותר וכשיתמיד להראות מאבד האהבה הראשונה.

הקר רגלך מבית רעך – לבל ישבע ממך יותר מדאי, אף אם אתה חביב לו כדבש, כי פן ישבעך ושנאך – וחז״ל אמרו בו מליצה בל יתמיד להביא קרבנות לבית ה׳ על חטאיו, שהקרבנות מכונים באכילה, ראה בל יאכל יותר מדאי.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ירלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(יח) מֵפִ֣יץ וְ֭חֶרֶב וְחֵ֣ץ שָׁנ֑וּן אִ֥ישׁ עֹנֶ֥ה בְ֝רֵעֵ֗הוּ עֵ֣ד שָֽׁקֶר׃

A man who gives false testimony against his neighbor is like a club, a sword, or a sharp arrow.

תרגום כתוביםמדרש משליילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ירלב״גמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אֵיךְ פְּרִיעָא וְסַיְפָא נְגִידָא שְׁנִינָא גַבְרָא דְמַסְהַד עַל חַבְרֵיהּ סַהֲדוּתָא דְשִׁקְרָא.

מפיץ וחרב וחץ שנון, איש עונה ברעהו עד שקר – אמר רבי אבהו: בוא וראה כמה קשה הוא לשון הרע, כנגד שלושה דברים הללו, כנגד הרמחים והחרב והחצים: מה הרומח דוקר וממית, כך לשון הרע הורג וממית; ומה החרב הורג וממית, כך לשון הרע הורג וממית; ומה החץ הזה זורקו ואינו יכול להחזירו, כך לשון הרע הורג וממית. וכשם שקיללו דוד, כך קיללו שלמה: דוד אמר: ״יכרת ה׳ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות״ (תהלים י״ב:ד׳), ושלמה אמר ״מפיץ וחרב וחץ שנון״.

מפיץ וחרב וחץ שנון איש עונה ברעהו עד שקר – למה נקרא לשון שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו, ובימי שאול הרג ארבעה, דואג שאמרו, שאול שקבלו, אחימלך שנאמר עליו, ואבנר בן נר, למה נהרג וכו׳ (כתוב בשמואל ברמז קל״ד).

מפיץ וחרב – אמר רבי חנינא בר פפא מפיץ והפיצך י״י, וחרב והריקותי אחריכם חרב, וחץ שנון בשלחי חצי רעב, כלם למי, לישראל שענו עדות שקר שאמרו אלה אלהיך ישראל, וכיון שחטאו גלו.

דבר אחר: מפיץ וחרב וחץ שנון – א״ר אבהו בוא וראה כמה קשה לשון הרע כנגד שלשה דברים הללו רמחים וחצים וחרבות שהם ממיתים, כך לשון הרע ממית.

וכטברזין וסיף וסהם מסנון, כד׳אך מן ישהד עלי צאחבה שהאדה באטלה.

מפיץ, כמפיץ וחרב וחץ שנון, כך המעיד על רעהו עדות שקר. תרגם מפיץ ״טרבזין״ וכך תרגם חנית בתהלים לה ג, מו י, נז ה. ובאיוב לט כג, מא יח. והוא כלי שיש לו שתי פיות האחת רחבה ואחת חדה כחץ ויש לו ידית של עץ ארוכה.

מלה זו בשלשה מקומות, מפיץ וחרב, מפץ אתה לי¹, ואיש כלי מפצו בידו². ודבריו אלה הרתעה לעד השקר, אומר לו, אל תדמה בנפשך שאתה אמרת על אחיך דברים בלבד, אלא דע שאתה כאלו לקחת חץ או חרב או חנית והכיתו בו, אם היתה העדות במלקות הרי היא כחנית, ואם היתה בהריגה הרי היא כסיף, ואם היתה בממון הרי היא כחץ. וכך היא נהפכת על העד כמו שנאמר בתורה ועשיתם לו כאשר זמם³.

1. ירמיה נא כ.

2. יחזקאל ט ב.

3. דברים יט יט.

הד׳ה אללפט׳ה פי ת׳לאת׳ מואצ׳ע מפיץ וחרב, מפץ אתה לי, ואיש כלי מפצו בידו. וקולה הד׳א תרהיב ללשאהד אלזור, יקול לה לא תתוהם אנך אנמא תקוולת על אכ׳וך כלאמא פקט, בל אעלם אנך אנמא אכ׳ד׳ת סהמא או סיפא או טברזינא פצ׳רבתה בה, פאן כאנת אלשהאדה פי ג׳לד פהי כאלטברזין, ואן כאנת פי קתל פהי כאלסיף, ואן כאנת פי גרם פהי כאלסהם. וכד׳לך הי מנעכסה עלי אלשאהד כמא קאלת אלתוריה ועשיתם לו כאשר זמם.

מפיץ^א – שם כלי מלחמה.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בכ״י לוצקי 778: ״מפץ״.

like a club, a sword Names of weapons.

מפיץ וחרב – הנה איש עונה ברעהו עד שקר דומה בזה הפועל לבעל מפיץ וחרב וחץ שנון שיהרוג האנשי׳.

מפיץ – שם כלי המשבר וכן מפץ אתה לי (ירמיהו נ״א:כ׳).

שנון – ענין חדוד.

עונה – מעיד כמו לא תענה (שמות כ׳:י״ב).

מפיץ וגו׳ – המעיד בחבירו עדות שקר הורגו בלשונו כבכלי קרב.

מפיץ – פטיש המפוצץ סלעים, מפץ אתה לו (ירמיהו נ״א).

עד שקר – כמו עדות שקר.

מפיץ וחרב וחץ שנון – הם שלשה מיני כלי משחית, המפיץ הוא פטיש גדול המפוצץ האבנים והעצמות, והחרב חותכת מקרוב, והחץ הורגת מרחוק, כן העונה ברעהו עד שקר לפעמים הוא כמפיץ, שמפיץ את האנשים ומשלח מדנים בין אחים, ופעמים כחרב שהורג מקרוב ולפעמים כחץ שהורג ע״י לה״ר בסתר מרחוק, וגם רמז למ״ש חז״ל לישנא תלתאי שהורג שלשה, האומר והשומע, ומי שנאמר עליו, לעצמו הוא כמפיץ, ולהשומע כחרב, ולמי שנאמר עליו כחץ.

מפיץ – ובירמיה (נ״א:כ׳) מַפֵּץ, וביחזקאל (ט׳:ב׳) מַפָּץ, קורנס המפוצץ.

איש ענה וגו׳ – אין לעמוד נגדו ולהנצל ממנו.

(יט) שֵׁ֣ן רֹ֭עָה וְרֶ֣גֶל מוּעָ֑דֶת מִבְטָ֥ח בּ֝וֹגֵ֗ד בְּי֣וֹם צָרָֽה׃

Confidence in someone unfaithful in time of trouble is like a bad tooth, or a lame foot.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אֵיךְ שִׁינָא בִישְׁתָּא וְרִגְלָא מוּעֲדָא הֵיכְנָא סַבְרֵיהּ דְבָזוֹזָא בְּיוֹמָא דְעָקְתָא.

וכסן מצ׳טרבה וקדם זאילה, כד׳אך מית׳אק אלכאפר פי יום אלשדה.

שן, וכשן רעועה ורגל מועדת, כך מבטח הכופר ביום צרה. רעה - רעועה מתנודדת. מועדת כאלו הוו נקוד חולם.

כיון שהצרה שני סוגים בעולם הזה ולעולם הבא, המשילה בשני דברים שהאחד קשה מן השני, אשר לצרות העולם הזה הרי המשילם לשנים הרעועות אשר על כל פנים יש לעקרן, אלא שאפשר שיחליפו בזמן הנערות, כך הכופר אם אמר לו ה׳ אביא עליך על כל פנים את הרעה הזו בעולם הזה¹, הרי לא יתכן בלעדיה, אך אפשר שישוב אחרי כן ותועיל לו תשובתו לעולם הבא. אבל עונש העולם הבא המשילו במעידת הרגל שהוא מפיל את האדם באבדון, כי כל גופו מועד במעידתו. כך עונש העולם הבא יחול על כל פנים בראוים לו, כי אין מפלט ולא תשובה אחריו. אבל הצדיקים הרי ה׳ בטחונם בעולם הזה כמו שנאמר ותשועת צדיקים מה׳², וגם לעולם הבא נאמר ה׳ עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה³.

1. כלומר גזר דין.

2. תהלים לז לט.

3. ירמיה טז יט.

למא כאנת אלשדה עלי צ׳רבין פי אלדניא ופי אלאכ׳רה מת׳להא בשיין אחדהמא אצעב מן אלאכ׳ר, פאמא שדאיד אלדניא פשבההא באלאסנאן אלמתקלקלה אלתי לא בד להא מן אלקלע, ולכנהא רבמא אכ׳לפת פי חאל אלצבא, כד׳לך אלכאפר אד׳א קאל לה אללה לאבד מן אן אחל בך הד׳ה אלאפה פי אלדניא, לם יכון בד מנהא, ולכנה רבמא תאב בעד ד׳לך פנפעתה תובתה ללאכ׳רה.

ואמא עקאב אלאכ׳רה פשבהה בזואל אלקדם אלד׳י יוקע אלאנסאן פי אלהלאך, אד׳ יזול ג׳מיע ג׳סמה בזואלה. כד׳אך עקאב אלאכ׳רה לא בד מן כונה פי אהלה, אד׳ לא כ׳לאץ ולא תובה בעדה. ואמא אלצאלחין פאן אללה מית׳אקהם פי דאר אלדניא כקולה ותשועת צדיקים מה׳, ופי דאר אלאכ׳רה איצ׳א קאל ה׳ עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה.

שן רועה – רצוצה.

מועדת – כמו לא תמעד אשוריו^א (תהלים ל״ז:ל״א).

מבטח בוגד^ב – מכזב בו ביום צרתו כשן רצוצה וכרגל מועדת.⁠^ג

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בדפוסים מובא פסוק אחר: ״ולא מעדו קרסולי (שמואל ב כ״ב:ל״ז)״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י אוקספורד 165: ״בגד״.

ג. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בכ״י לוצקי 778 הושמט ע״י הדומות: ״מועדת כמו לא תמעד... רצוצה ומועדת״.

a broken tooth Heb. רעה, broken.

unsteady Heb. מועדת, as in: "and my ankles have not slipped (מעדו)" (Tehillim 18:37).

trust in a traitor He disappoints him on the day of his trouble like a broken tooth and an unsteady [foot].

מבטח בוגד ביום צרה – הטעם כי אז יוכר שהוא בוגד ברעהו.

שן רעה ורגל מועדת – ידוע כי האדם בוטח בשניו וברגליו במהלכו לכל צרכו, וכאשר שניו תשברנה, כשיתחיל לאכול, ורגליו ימעדו כשיתחיל ללכת באשר שמה הרוח, הנה כזבו ובטלו בטחוניו, כן מבטח בוגד ביום צרה, כלומר, כי כל אדם יבטַח וישען בעת צרתו להעזר מאוהבו, ואם אוהבו זה הוא בוגד, אוי לו, והנה מבטח בזה, הוא שֵם סמוך אל הפעול.

שן רעה – הנה הבטחון שיש לו לאדם שיבגוד בו אוהבו דומ׳ לשן הנשבר׳ כשיטחן האדם בה המזון ולרגל המועד׳ בהלכד האדם בה בדרך כי האד׳ יבטח שיעזר בשיניו בעת לקיחתו המזון וברגליו בעת לכתו ולזה לא יהיה לאד׳ תועל׳ בשן והרגל שיהיו בזה האופן וכן לא יהיה לו תועל׳ באוהב בשלא יהיה נעזר בו בעת צרה.

רועה – ענין שבירה כמו תרועם בשבט ברזל (תהלים ב׳:ט׳).

מועדת – ענין החלקה והשמטה כמו ולא מעדו קרסולי (תהלים י״ח:ל״ז).

שן רועה – כמו שן הנשבר בעת יטחון בו המאכל וכמו רגל השומטת ומחלקת בעת ירוץ בדרך כן הוא מבטח הבוגד בבוא עת צרה והיא העת הצריך אל הבטחון והוא בוגד אז בו כשן ורגל הבוגדים בעת הצורך.

רעה – עיין דקדוקי 515 § בהערה.

רעה – ענין שבר והוא פועל עומד.

מועדת – כמו מועדת.

שן רועה ורגל מועדת – כמו שן שנשבר – שבוטח בו שילעס המאכל, ובוגד, ורגל מועדת שבוטח בו שיוביל אותו אל מחוז חפצו, ובוגד, כן המבטח שבוגד ביום צרה – והוא בטח בדבר ואינו מוצא מבטחו בעת הצורך, וגם רמז למ״ש חז״ל דק בככי ותשכח בנגרי, וכשהשן רועה גם הרגל מועדת, וכן כשמבטח א׳ בוגד ימשוך אחריו יתר מבטחיו וכלם בוגדים בו.

רעה – לפי דברי שד״ל (בדקדוק שלו סימן תקט״ו בהערה) ענינו כמו סולם רעוע בלשון חכמים, ונרדף למועדת שאחריו.

(כ) מַ֥עֲדֶה⁠־בֶּ֨גֶד׀ ^אבְּי֣וֹם קָ֭רָה חֹ֣מֶץ עַל⁠־נָ֑תֶר וְשָׁ֥ר בַּ֝שִּׁרִ֗ים עַ֣ל לֶב⁠־רָֽע׃

As one who takes away a garment in cold weather, or vinegar on soda, so is one who sings songs to a heavy heart.

א. מַ֥עֲדֶה⁠־בֶּ֨גֶד׀ =א ומ״ש (מקף בתיבת משרת)

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

דְשָׁקֵל מַרְטוּטָא מִן חַבְרֵיהּ בְּיוֹם דְקָרְתָא הֵיךְ הוּא דְרָמֵי חֵילָא עַל נִתְרָא וּמְצָרֵף לְלִבָּא כֵיכָא הֵיךְ סָסָא לְמָנָא וְאֵיךְ מַלְטִיתָא בְּקִיתָא הֵיכְנָא בַּרְיוּתָא מַחֲדָא לִבֵּיהּ דְגַבְרָא.

וכנאזע ת׳ובה פי יום קר, וככ׳ל עלי גצ׳ר, כד׳אך מן יגני בגנא עלי קלב מגתם.

מעדה, וכפושט בגדו ביום קור, וכחומץ על נתר, כך השר בשירים על לב עצוב. תרגם נתר ״גצ׳אר״ לפי כ״י ק, ו. והוא מין עפר ירקרק או אבן רכה מאד שעושים ממנו כלים לשתיית המים, ותיארו הרמב״ם בפירושו למסכת כלים פ״ב הל׳ א, ונוס׳ ד, ״נטרון״ אינה נכונה לכאורה כי הוא מין מלח ואי אפשר לעשות ממנו כלים, אך משמע מלשון רבנו לקמן שיש בו מליחות, לפיכך יש להניח שהגרסא ״נטרון״ היא הנכונה כי ה״נטרון״ יש בו כעין מליחות אף שבאמת יש בו יותר עפיצות, והנתר אין בו מליחות.

מלת מעדה מסלק, כמו מהעדא מלכין¹, מלשון התרגום. ובעל הלב רע הזה אינו בעל העצבות המעטה, לפי שהשירים מעבירים אותה העצבות המעטה, אלא הוא בעל העצבות המרובה שכבר הגיע בה לתכלית לפי שהשירים מוסיפים לו עצבות ודאבון אם באו לו והפתיעוהו, וימצא שקולם מעורר בו התרגשות רבה, ולא יועילו לו, כמו שהמסיר בגדו ביום קר לא יתחמם, אלא יזיקוהו כשותה חומץ עם נתר שטועם חמיצות עם מליחות מעורבים. ואפשר עוד כי לב רע על הסכלות, ולא סכל אשר סכלותו מעטה, כי זה דברי החכמה המשולים לשירים פועלים בו, אלא הכוונה הסכל המופלג, שדבריך אתה החכם לא יפעלו בו ולא ישפיעו עליו, כמו שהמסלק בגדו אינו מתחמם, אלא מוסיף לו סכלות כחומץ ונתר, יאמר האם רק זה שעור החכמה². ואפשר עוד כי לב רע על הכפירה, וגם אין כוונתו על הרשלן במצות, ולא העברין, אלא נתכוון לכופר המופלג בכפירה, לא יועילו לו דברי המאמינים, כמעדה הבגד ביום קרה, אלא אף יוסיפו לו כפירה כחומץ ונתר³, וכפי שידעת על יהויקים שכאשר קראו לפניו המגלה שרפה⁴, ואל תשאל על זולתו⁵ מן המלכים הכופרים. אלא העצה בעצוב ובסכל ובכופר שישתדל הרוצה לתקנם להעבירם ממצבם לאט לאט, בכל חלק של זמן חלק מן ההעברה, עד שייעתקו ויוכשרו.

1. דניאל ב כא.

2. אפשר: ערך החכמה. ולפי נוס׳ ד, האם רק זה ערך דברי בעלי המוסר.

3. ראה סנהדרין לח ב אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי.

4. ירמיה לו כג.

5. אפשר: ואין צריך לומר זולתו.

לפט׳הֵ מעדה נאזע, מת׳ל מהעדא מלכין, מן לגהֵ אלתרגום. וצאחב הד׳א אללב רע ליס הו ד׳ו אלגם אליסיר, לאן אללהו יצרף ד׳לך אלגם אליסיר, ולכנה צאחב אלגם אלכת׳יר אלד׳י קד בלג אלי נהאיה לאן אללחון קד תזידה גמא וקלקא אד׳א באשרתה פבגתתה פיג׳ד לצותהא כרב כת׳ירא, פהי לא תנפעה, כמא אן נאזע ת׳ובה פי יום קר לא ידפא בל תצ׳רה כשארב כל וגצ׳ר פהו ילקי חמוצ׳ה מע מלוחה מכ׳תלטין. ויכון לב רע איצ׳א פי אלג׳הל, ליס אלג׳אהל אליסיר אלג׳הל, לאן ד׳אך כלאם אלחכמה אלמשבה באללהו יעמל פיה, ולכנה יריד אלג׳אהל אלמבאלג, פכלאמך יא עאלם לא יעמל פיה ולא יבלג מנה, כמא לא ידפא נאזע ת׳ובה, בל יזידה ג׳הלא ככל וגצ׳ר, יקול אנמא הד׳א הו מקדאר אלחכמה. ויכון לב רע איצ׳א פי אלכפר, ולם יריד איצ׳א אלמקצר, ולא אלעאצי, בל קצד אלכאפר אלגרק פי כפרה, לא ינפע פיה כלאם אלמומנין, כנאזע אלת׳וב פי יום קר בל קד יזידה כפרה ככ׳ל וגצ׳ר, וכמא עלמת מן יהויקים אנה חין קרית עליה אלמגלה אחרקהא, ולא תסאל ען גירה מן מלוך אלכפאר. ואנמא אלוג׳ה פי אלמגתם ואלג׳אהל ואלכאפר אן יקצד מסתצלחהם אן ינקלהם ען חאלהם קלילא קלילא, פי כל ג׳ז מן אלזמאן ג׳ז מן אלתחריך להם, חתי ינתקלון וינצלחון.

מעדה בגד ביום קרה – כמו בגד עדים (ישעיהו ס״ד:ה׳) – בגד מוסר, שראוי להסירו מעל האדם לפי שהוא בלוי, כדמתרגמינן ויסר (בראשית מ״א:מ״ב) – ואעדי. וכה פתרון המקרא: בגד בלוי הרי הוא ביום קרה כחומץ על נתר.

נתר – מין אדמה רכה,⁠^א כגון אדמה לבנה שלנו שקורין קְרֵיְיא. והיו חוקקין אותה ועושין כלים, ואם יפול בתוכו חומץ ממסמסו ונשחת. אף שר בשירים על לב רע – דומה לשניהם.

ומה הוא שר בשירים על לב רע – זה המלמד תורה לתלמיד רשע שאין בלבו לקיימה.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״רכה״.

A worn-out garment on a cold day Heb. מעדה בגד, synonymous with: "בגד עדים, a discarded garment" (Yeshayahu 64:5), a worn-out garment that is fit to be taken off since it is worn out, as we translate into Aramaic "ויסר" (Shemot 7:24) as ויעדי, and He shall remove. Now this is its interpretation: A worn-out garment on a cold day is like vinegar on chalk. chalk Heb. נתר, a kind of soft earth, like our earth that is called creide, which they would hew and make vessels therefrom, and if vinegar falls on it, [the earth] is dissolved and ruined. So... is one who sings songs to a broken heart [lit. on a bad heart. This one] resembles them both. Now what is one who sings songs? This is one who teaches the Torah to a wicked student, who has no intention in his heart to fulfill it.

מעדה בגד – מֵסיר מטעם: לא תעדא (דניאל ו׳:י״ג).

ושׇר – כן יזיק השר וזה משל למוכיח למי שאינו נוכח בשום פנים, כי הוא מכאיב אותו בהראותו לו זיוף סגולותיו וחמודותיו, לכן סמך לו הבא אחריו.

מעדה בגד ביום קרה וג׳ – הנה בזה שני משלים, והם, מעדה בגד, וחמץ על נתר, כדרך פסוק: כחמץ לשנים וכעשן לעינים (משלי י׳:כ״ו), והנה מעדה מטעם עדי, והענין כי בימי החורף והקור אין ראוי לשאת בגדי שש זהב וארגמן, ואם הם דברים נאים ועדי יפה מאד, אין זה בעתו, כן הוא שר בשירים על לב רע, כלומר, שישירו המשוררים לפני איש שיש לו מצוקות ודאגות בלבו, כטעם: ודחון לא הנעל קדמוהי (דניאל ו׳:י״ט): ואמנם משל חומץ על נתר, לא נודע אצלי בו יחס עצמי, מצד כי נתר מסופק אצלינו מהו, ואיך שיהיה, הנה המשל בזה הוא, שהחומץ לא יעשה פעל בנתר, או יעשה פעל מכאיב ומשחית, כן יקוץ ויכאב האיש הנכאב לבב, בשמיעת שירים ונגונים כאמרו: ואם אשמע בקול שרים ושרות (שמואל ב י״ט:ל״ו).

מעדה בגד – הנה עדי הבגד וקשוטו לא יועיל להציל מקור ביום קרה וכן לא יועיל חומץ אחר הנתר להסי׳ כתם הבגדי׳ או ירצה בזה שהחומץ בשיושם על נתר אין בו תועלת להעביר הכתם ואף על פי שכל אחד מעביר הכתם בפני עצמו כשיתערבו יפסי׳ האח׳ את האחר וזה דבר ראוי שיתבאר מן החוש כן האיש אשר שר בשירים אצל לב רע שמרוב יגונו אינו מתפעל להרחיב לבו בשירי׳ כי אין לו בשיריו תועל׳ או ירצה בזה שכמו מי שיש לו קור ביום קרה וילבש על בגדיו בגדי עדי וקשוט אשר בהם ב׳ תועלו׳ להשלים ההצלה מהקור ולהתקשטו וכמו מי שיעביר חומץ על הבגד שיש בו כתם אח׳ שהעביר בו הנתר שיש בו תועל׳ להשלי׳ העברת הכתם ולהקנו׳ לבגד ההוא ריח החומץ אשר הוא מסיר העפושי׳ כן מי ששר בשירי׳ רבים על לב רע כי השיר השני ישלי׳ הוצאת היגון מהלב ויקנה עוד שמח׳ בנפש וזה הפי׳ השני שפירשנו הוא הנכון לפי מה שאחשוב.

מעדה בגד – במקף בין שתי המלות.

מעדה – מלשון עדי וקשוט.

קרה – מלשון קרירות.

נתר – מין אדמה רכה עשוי לכבס בו כמו אם תכבסי בנתר (ירמיהו ב׳:כ״ב).

רע – מושבר כמו שן רועה.

מעדה – כמו המעלה על גופו בגד מקושט ביום קרה ונחמד הוא למראה העין אבל אין בזה שום תועלת להגן מהקור וכמו השופך חומץ על נתר שבעבור רכות הנתר וחוזק החומץ יוסדק סדקים ממעל אבל לא יוגבר כח החומץ לחלקו חלקים מפורדים כן הוא השר בשירי שמחה על לב נשבר המלאה לה תוגה כי אף אם יפתח פיו למלא שחוק מ״מ הצער שמור בלבו ולא הלך לו.

הנותן עדי זהב וכסף על בגדו ביום קרה אינו מועיל כלום להנצל מן הקור, וכן הנותן חומץ על נתר, וכן שר בשירים על לב רע ונעצב. אבל דוד היה מנגן בידו לפני שאול, והנגון פועל בנפש הרבה יותר מהשירים.

מעדה – מקשט מלבושיו, כמו ועדית עדי (יחזקאל ט״ו).

קרה – שרשו קרר.

נתר – כלי אדמה רכים. עמ״ש בפי׳ המשניות לרמב״ם כלים פ״ב.

מעדה בגד ביום קרה, השר בשירים שעשוים לשמח את הנפש על לב רע – דומה כמי שלובש ביום קרה בגדי עדי, שהגם שהוא ליופי ביום צח, הנה ביום קר מלבד שאינו ליופי, אינו מחמם את הגוף ומתקרר מן הצינה, כי צריך ללבוש בגדים חמים בעת ההיא, וכן לא ישמחו השירים האלה ולא ייטיבו פנים, רק יוסיפו עצבת, וכן כמו מי ששופך חומץ לכלי נתר – שהגם שהחומץ בחזקו יחזק הכלי המוכן לכך, לא כן הנתר הרך ימוגג ותופסד הכלי וישפך החומץ, כן השירים לא יאמצו כח נפשו, כי ישברו לבו ולא יכנסו בקרב איש ולב עמוק, והוא משל אל כל דבר שיערכו אל דבר שאינו מוכן לקבלו, וחז״ל דרשוהו על המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, שלא ייפו חיצוניותו במע״ט ולא יכיל מי החכמה בתוכו, כי נמס וילך והלום.

מעדה בגד – מקשט בגד ע״י עדי זהב שאינו מועיל להחם, והיוצק חומץ על נתר המחמיצו ומשחיתו, כן שר בַּשִּׁירִים על לב רע ונכאב, ומוסיף על דאבונו, כי ביום צרתנו דומה לנו כאילו כל העולם כולו היה לו להתעצב אתנו; ושד״ל מוסיף – ״אבל דוד היה מנגן בידו לפני שאול, והניגון פועל בנפש הרבה יותר מהשירים״.

(כא) אִם⁠־רָעֵ֣ב שֹׂ֭נַאֲךָ הַאֲכִלֵ֣הוּ לָ֑חֶם וְאִם⁠־צָ֝מֵ֗א הַשְׁקֵ֥הוּ מָֽיִם׃

If your enemy is hungry, give him food to eat. If he is thirsty, give him water to drink,

תרגום כתוביםמדרש משליילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳רלב״גמנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

אִין כָּפֵן סָנְאָךְ אוֹכְלֵיהּ לַחְמָא וְאִין צָחֵי אַשְׁקֵיהּ מַיָא.

(כא-כב) אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים – אמר רבי חמא בר חנינא: אף על פי שהשכים להרגך, ובא רעב וצמא לתוך ביתך, האכילהו והשקהו; למה?: ״כי גחלים אתה חותה על ראשו, וה׳ ישלם לך״ (משלי כ״ה:כ״ב) – אל תקרי ישלם לך, אלא ישלימנו לך.

אם רעב שונאך האכילהו לחם – מה ראתה אסתר שזמנה להמן, מבית אביה למדה וכו׳ (כדכתוב במגלה). שבעה שמות יש לו ליצר הרע וכו׳ (כתוב ביחזקאל ברמז שצ״ה).

אן ג׳אע שאניך אטעמה טעאמא, ואן עטש אסקה מאא.

(כא-כב) לא צוה על השנוי לנהוג כן כדי להוסיף בכך לשונאו צער¹, אלא צוהו להיטיב ולסלוח לו, ותהיה טובתו רעה על שונאו ברוע בחירת אויבו, בכך שיהא הוא מטיב לו וההוא מתאר לעצמו שהיא רע, וכבר ידעת היאך עשתה אסתר בהמן ואף על פי שאינו² רעב, ואלישע בחיל מלך ארם ואף על פי שאינם רעבים³, כל שכן הנצרכים.

1. כדי שכאלו חותה על ראשו גחלים.

2. ראה מגלה טו ב.

3. מלכים ב ו כג.

(כא-כב) לם יאמר אלמשני בהד׳א אלפעל ליזיד בה אלי שאניה בלייה, בל אמרה באלאחסאן ואלצפח לה, ואנמא יציר אחסאנה בלאא עלי עדווה בסו אכ׳תיאר עדווה, אן יכון הו יחסן אליה וד׳אך יעתקד לה שר, וקד עלמת כיף עמלת אסתר בהמן ועלי אן ליס הו רעב ואלישע בג׳נד מלך ארם ועלי אנהם ליס רעבים, פכיף אלמחתאג׳ין.

אם רעב שונאך – כמשמעו. ורבותינו פירשוהו (מדרש תהלים ל״ד:כ״ג)¹ על יצר הרע: אם רעב הוא ואומר לך להשביעו בעבירות משך עצמך לבית המדרש והאכילהו מלחמה של תורה, וכן השקהו מים – מימיה של תורה.⁠^א

1. השוו ספרי דברים י״א:י״ח ובבלי סוכה נ״ב.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מימיה של תורה״.

If your enemy is hungry [to be explained] according to its apparent meaning. Our Rabbis, however, explained it as referring to the evil inclination. If he is hungry and tells you to sate him with sins, draw yourself into the study hall and feed him the bread of Torah, and likewise, give him the water of Torah to drink.

אם רעב – כי כאשר יהיה הסכל בזה התאר, תדבר לו מה שיאות לו, כמו שיאות הלחם לרעב והמים לצמא, ובזה העונש היותר גדול לו, ואתה תנצל שלא יזיקוך.

אם רעב שונאך – לא תמנע מלחון עליו להאכילו לחם ואם הוא צמא השקהו מים כי זאת מדה משובחת מאד להיטיב לכל האנשי׳ לאוהב ולשונ׳ ואם ירע לבך איך תיטיב לו תחת אשר עשה לך רעה תדע באמת כי אתה עם גמלך בזה הראוי לנפשך מטוב המדו׳ הנה לוקח נקמתך ממנו כי גחלים וגו׳ כי זה הענין קשה לו כאילו אתה חותה גחלי׳ על ראשו לשרפו מרוב בשתו על הטוב שיקבל ממך תחת הרעה אשר גמלך וי״י ישלם לך טוב׳ תחת הטובה אשר גמלת אותו.

האכלהו לחם – במקצת ספרים מלא יוד.

האכילהו – ואל תטור לו שנאה.

אם רעב שונאך האכילהו לחם – מיעץ את מי שרוצה לנקום נקמה גדולה בשונאו לא בזאת ינקום שימנע מאתו לחם ומים, רק בהפך שיעשה עמו כל טוב, אם ירעב יאכילהו, ואם צמא השקהו מים – כי תרויח שני דברים.

תרגום כתוביםמדרש משליילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳רלב״גמנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(כב) כִּ֤י גֶחָלִ֗ים אַ֭תָּה חֹתֶ֣ה עַל⁠־רֹאשׁ֑וֹ וַ֝יהֹוָ֗הי״י֗ יְשַׁלֶּם⁠־לָֽךְ׃

for you will heap coals of fire on his head, and Hashem will reward you.

תרגום כתוביםמדרש משלירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי ב׳מצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

מְטוּל דְגוּמְרֵי דְנוּרָא חָתֵי אַנְתְּ עַל רֵישֵׁיהּ וֶאֱלָהָא נְשַׁלְמֵיהּ לָךְ.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

פאנך תחתו ג׳מרא עלי ראסה בד׳לך, ואללה יכאפיך.

על ראשו, על ראשו בכך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

כי גחלים – הם לו, שאתה חותה שואב^א מן המדורה לתת על ראשו.

חותה – כל שאיבת גחלים מתוך ההיסק קרוייה חתייה, כמה דאת אמר: לחתות אש מיקוד (ישעיהו ל׳:י״ד).

וי״י ישלם לך – ישלימנו עמך, שלא יתגבר עליך.

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בכ״י לוצקי 778 עם תיקון בין השיטין: ״שואב [וחותה]״.

for...coals they are to him, that you are scooping from the fire to heap upon his head.

scooping Heb. חותה. Any scooping of coals from a fire is called חותה, as it is stated: "to scoop (לחתות) fire from a hearth" (Yeshayahu 30:14).

will reward you Heb. ישלם לך, will cause him to make peace with you, that he should not overpower you.

כי גחלים אתה חתה על ראשו – כי יצר לו מאד, כי בעיניו יראה שנפל לצורך חייו בידי שונאו.

וי״י ישלם לך – מה שתוציא, כי תעביר על מדותיך.

חותה – עניינו שאיבת האש מהיקוד כמו לחתות אש מיקוד (ישעיהו ל׳:י״ד).

כי גחלים – במה שתאכיל אותו יצר לו כאלו שאבת מהיקוד גחלים לתת על ראשו כי יבוש מאוד על אשר תגמול לו טובה על הרעה ועם כי תחשב זה לנקמה מ״מ ישלם לך ה׳ שכר צדקה.

חתה – כמו לחתות אש מיקוד.

* א) כי גחלים אתה חותה על ראשו – שבמה שאתה מטיב לו ידמה לו שאתה חותה גחלים על ראשו, כי יזכור את אשר חטא לנגדך והרע לך, ויבוש ויכלם שעתה מוכרח לקבל לחם ומים ממך תחת רעתו, ב] וה׳ ישלם לך – שתקבל שכר מה׳ בעבור הצדקה שעשית, ואם תנקום במה שלא תתן לו לא תקבל שכר.

חתה – נוטל במחתה ונותן בראשו, כלומר אין לך נקמה גדולה מזו ששונאך נצטרך לך, ונוסף על זאת שאין לך עונש רק שכר בעבורה מאת ה׳, ועיין מה שכתבתי בסימן הקודם פסוק י״ז וי״ח.

(כג) ר֣וּחַ צָ֭פוֹן תְּח֣וֹלֵֽל גָּ֑שֶׁם וּפָנִ֥ים נִ֝זְעָמִ֗ים לְשׁ֣וֹן סָֽתֶר׃

The north wind brings forth rain: so a backbiting tongue brings an angry face.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי א׳ר״י אבן כספי ב׳רלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

רוּחָא גַרְבִיתָא בָטְנָא מִטְרָא הֵיכְנָא אַפֵּי בְנִיסָתָא וְלִישָׁנָא מְטַשְׁיָא.

רוח צפון תחולל גשם – אמר רב חסדא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע שנאמר רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר.

כמא אן ריח אלשמאל תרדע אלמטר, כד׳אך כלאם אלרפק ללוג׳ה אלכט׳ים.

רוח, כמו שרוח הצפון מסלקת הגשמים, כך הדברים הרכים לפנים הזועפים.

(כג-כד) חלילת הגשם הוא השבתתו¹, ופירשתי לשון סתר הדברים הרכים, לפי שהם עושים הדבר הנסתר. ובמקום נזעמים זועפים והיא קדרות הפנים². וענין חבור שני הפסוקים הללו מן ההפוך, אמר תחלה, כי רוח הצפון כפי שאתה רואה אותה מפזרת העננים ומסלקתן ומשביתה הגשם, כך הסוד והדברים הרכים משקיטים החרון ומטיבים הפנים הזועפים. וכמו שרוח הדרום מרככת העננים ויורד הגשם, כך הדברים הקשים והמדנים מזעיפים את הפנים ומריעים אותם, ולפיכך אל תהיה עם אשת מדנים ולא עם חבר בעל מדון, כי הישיבה בפנת גג על אף צמצום המקום וסכנת הנפילה וסבילת החום והקור נוח מאותה החברות.

1. וכדומה לזה תרגם לקמן כו י, ובאיוב כו יג חללה ידו נחש בריח.

2. כי זעם רוגז וכעס עצור, וכאן מדובר על דאגה עמוקה ועצבות.

(כג-כד) רדעה אלמטר הו תסכינה. וג׳עלת מוצ׳ע לשון סתר אלכלאם אלרפק לאנה יעמל אלשי אלמסתור. ומכאן נזעמים אלכט׳ים והי אלעבוסה פי אלוג׳ה.

ובאב תאליף הד׳ין אלפסוקין מן אלעכס, יקול אולא, אן ריח אלשמאל כמא תראהא תבדד אלגים ותפרקה ותסכן אלמטר, כד׳אך אלסר ואלכלאם אללטיף יסכן אלגצ׳ב ויבסט אלוג׳ה אלמנעבס. וכמא אן ריח אלג׳נוב תרכ׳י אלגיום ותנזל אלמטר, כד׳אך אלכלאם אלבשע ואלנקאר יעבס אלוג׳ה ויכלחה, פלד׳לך לא תכון מע זוג׳ה מנאקרה ולא רפיק מנאקר, פאן אלג׳לוס פי זאויה מן סטח מע צ׳יק אלמוצ׳ע וכ׳טר אלסקוט ואחתמאל אלחר ואלברד אהון מן תלך אלמעאשרה.

תחולל גשם – תוליד ותִברא^א את הגשם.

ופנים נזעמים תחולל לשון סתר – לשון הרע גורם שיהו פני הקב״ה זעומים.⁠^ב וכה פתרון המקרא: רוח צפון עשויה לחולל גשם ולשון סתר עשויה לחולל פנים^ג נזעמים.⁠^ד

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״ותקרא״.

ב. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בכ״י לוצקי 778, וטיקן 94: ״נזעמים״, ועיינו להלן.

ג. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בכ״י לוצקי 778 רק: ״עשויה לפנים״.

ד. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220, וכן גם בכ״י לוצקי 778 במקור. בכ״י לוצקי 778 לאחר תיקון: ״זעומים״ (ואפשר שהתיקון היה אמור להיות באותה מלה במשפט הקודם).

As the north wind begets rain It begets and creates the rain.

an angry countenance A backbiting tongue begets [an angry countenance]. Slander causes the countenance of the Holy One, blessed be He, to be angry, and this is the comparison [of the interpretation] of the verse. [The bracketed words do not appear in the Salonica edition, which seems more correct than our edition.] The north wind is accustomed to beget rain and a backbiting tongue is accustomed to [beget] an angry countenance.

רוח צפון תחולל – מטעם חיל כיולדה (מיכה ד׳:ט׳) וזה כי הרוח הזאת קרה ויבשה וזה מתנגד לחיי האדם כי הם תלוים בחום ובלַחות.

ופנים נזעמים – הטעם כי לשון סתר תחולל ותכאב לאדם עד שיהיה פניו זועפים כטעם: מלשני בסתר (תהלים ק״א:ה׳).

רוח צפון תחולל גשם – כי הרוח הצפונית, כמו שהתבאר באותות עליונות, תדיח ותאסף האַדים בדרום, עד שיעשה שם הויה תמציא הגשמים, כן לשון סתר תחולל ותמציא ותבנה פנים נזעמים.

וטעם לשון סתר – לשון הרע והרכילות כי יובא לאדם.

רוח צפון – הנה כמו שהרוח הצפונית תברא הגשם בירושלם כי היא תביא שם האידים העולים מהים כי הים הוא צפוני לה כן לשון סתר שיספר אדם לחבירו דברי רכילות יברא פנים נזעמי׳ ויחדש׳ והנה הזהיר בכאן מזה הדבור המגונה בזה האופן.

תחולל גשם – מלת תחולל בשני טעמים.

תחולל – ענין בריאה והולדה כמו הן בעון חוללתי (תהלים נ״א:ז׳).

נזעמים – מלשון זעם וכעס.

רוח צפון – כמו שרוח צפוני מוליד את הגשם כן לשון הרע הנאמר בסתר מוליד פנים של זעם מן האמור עליו על האומר.

תחולל – תוליד, כמו ותחולל ארץ ותבל והוא נמשך לשתים.

וצפון – כמו צפון לצדיק חיל חוטא.

רוח צפון תחולל גשם – הרוח הצפון באדם יוליד את הגשם, כי האדים העולים מן הארץ מלאים רוח אוירי קל, ועי״כ נשאים למעלה, ובעת יצא הרוח הצפון באדים יפלו טפי המים שנעשו כבדים בסור הרוח, למטה, ויהיו לגשם, והגם שהרוח צפון בלתי נראה, כשנראה הגשם נדע סבתו כי הרוח ילדו, כן לשון סתר תחולל ותוליד פנים נזעמים – שהגם שרוח הסער שנולד ע״י הלה״ר הוא נסתר בלב עמוק, יוכר ע״י זעימת הפנים שיתראה בפני הקוצף.

תחולל – תוליד, וכמהי יחולל אילות (תהלים כ״ט:ט׳).

לשון סתר – בחברת מרעים איש מדבר בסתר לרעהו מוליד חשד בלב האחרים שמא ספר לו בגנותם, ומוליד בהם זעם הנראה בפנים.

(כד) ט֗וֹב שֶׁ֥בֶת עַל⁠־פִּנַּת⁠־גָּ֑ג מֵאֵ֥שֶׁת [מִ֝דְיָנִ֗ים] (מדונים) וּבֵ֥ית חָֽבֶר׃

It is better to dwell in the corner of the housetop, than to share a house with a contentious woman.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ירלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

טָב לְמִיתַב עַל קַרְנָא דְאִגְרָא מִן דִלְמֶעְמַד עִם אִתְּתָא תִגְרָנִיתָא וּבֵיתָא טַרְקָא.

לד׳לך אלג׳לוס עלי זאויה מן סטח, אצלח מן אלג׳לוס מע אמראה מצאכ׳בה ד׳את נקאר.

לפיכך טוב לשבת על פנת גג מלשבת עם אשה בעלת מדנים וטרדנית. בית חבר טרדנית, מן וחבר חבר, וכפי שבאר לעיל כא ט, ע״ש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

טוב לשבת^א על פנת גג – כנגד סילוק שכינה נאמר.

אשת מדיינים – כנסת ישראל שהרשיעו להקב״ה והקניטוהו במעשיהם.

ובית חבר – בית שחיברו בו את הצלמים לשכינה.

א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, וטיקן 94, וכן בכמה כ״י של המקרא. בכ״י אוקספורד 142, וינה 220, וכן בנוסח שלנו: ״שבת״.

It is better to sit on the corner of a roof This is stated concerning the withdrawal of the Shechinah.

than a quarrelsome wife The nation of lsrael, who dealt wickedly and provoked the Holy One, blessed be He.

and a house of companionship A house in which they associated idolatry with the Shechinah.

טוב שבת – טוב לאיש שישב בלא חבורה על פנת גג משישב עם אשת מדינים שתעורר ריב וקטטה לו תמיד ואע״פ שהוא בבית שיש בו חבורה מהאנשים.

מדונים – מדינים ק׳.

פנת – זויות.

על פנת גג – מבלי מחסה ויחידי מבלי חברת אנשים.

מאשת – מלשבת בית עם אשת מדינים ואף במקום חבורת אנשים.

טוב שבת על פנת גג מאשת מדנים ובית חבר – כבר אמר זה למעלה, ובא פה שנית, עפמ״ש (לקמן כ״ח) דלף טורד ביום סגריר ואשת מדנים נשתוה צופניה צפן רוח, שמדמה אשת מדנים אל דלף הטורד, והגשם נולד ע״י רוח צפון היוצא ממסגרתו, ואם ירצה לצפון הרוח הצפון הזה המוליד הגשם, אז צפן רוח, שבכ״ז שמן ימינו יקרא, ולכן במ״ש שהרוח צפון תחולל גשם, אמר שכן רוח אשת מדנים הצפון יולד מדנים, עד שטוב לשבת על פנת גג שאין שם מחסה מן הגשם היורד מלמעלה משישב עם הדלף הטורד בבית חבר את כל אנשי הבית, שאין מחסה בפניו.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״ירלב״גמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל

(כה) מַ֣יִם קָ֭רִים עַל⁠־נֶ֣פֶשׁ עֲיֵפָ֑ה וּשְׁמוּעָ֥ה ט֝וֹבָ֗ה מֵאֶ֥רֶץ מֶרְחָֽק׃

Like cold water to a thirsty soul, so is good news from a far country.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי ב׳רלב״גמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

מַיָא קָרִירֵי עַל נַפְשָׁא מְשַׁלְהֲתָא הֵיכְנָא שְׁמוּעֲתָא טָבְתָא מִן אַרְעָא רְחִיקְתָּא.

מים קרים על נפש עיפה – תנינן על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, רבי ברכיה בשם ר״ל מייתי לה מן הכא מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק, מה שמועה טובה הטוב והמטיב אף מים קרים הטוב והמטיב.

כאלמא אלבארד עלי נפס לגבה, כד׳אך כ׳בר צאלח מן בלד בעיד.

עיפה, ״לגבה״ צמאה מאד, וכן מתרגם בכל מקום. ובני אדם מחליפים אותה במקום יעף ומשתמשים בה לתש הכח.

המשל הזה דומה למה שהמשיל כצנת שלג ביום קציר¹, כי מי שיש לו ענין בארץ רחוקה הרי לבו קשור בו, ונפשו מחמת טרדתה מבליטה כחה אל חיצוניות הגוף כדי לצפות מה שיהיה ויחם חיצוניותו, וכאשר שומעת על הענין מה שמשמחה נחה ושבה אל מקומה ויסור אותו החום המוגבר, כמו שהצמא עולה לו החום לחיצוניות גופו מחמת מה שחסר מלחות המים, וכאשר ישתהו ישקע מן החום החלק המוגבר ויחזור אל המצוע.

1. לעיל פסוק יג.

תמת׳ילה הד׳א כמת׳ל תמת׳ילה כצנת שלג ביום קציר, לאן מן לה כ׳בר פי בלד בעיד פקלבה מתעלק בה, ונפסה לקלקהא תברז קותהא אלי כ׳ארג׳ אלג׳סם לתטאלע מא יכון פתחמי ט׳אהרה, פאד׳א סמעת מן אלכ׳בר מא יסרהא סכנת ותראג׳עת אלי מוצ׳עהא וזאל ד׳לך אלחמא אלמפרט, כמא אן אללגב תעלו אלחרארה ט׳אהר ג׳סמה למא עדם מן רטובהֵ אלמא, פאד׳א שרבה גאץ מן אלחרארה אלג׳ז אלמסרף ועאדת אלי אלאעתדאל.

מים קרים עשויים להשיב נפש^א עייפה.

ושמועה טובה מארץ מרחק – אף היא שווה להם, שכן מצינו ביעקב: ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מ״ה:כ״ז).

א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, אוקספורד 142, וינה 220. בכ״י לוצקי 778 רק: ״עשויים לנפש״.

to a faint soul It [cold water] is accustomed to revive a faint soul.

so is good news That too is equal to it, and so was it with Jacob: "And the spirit of Jacob their father was revived" (Bereshit 45:27).

מים קרים על נפש עיפה – כי העיף הוא צמא ישתוקק למים קרים, כי חום ויובש הלב גובר בו, כן האדם כשיהיה לו הענין מה בארץ רחוקה, אם בן אם אח אם עסק אחר, שיהיה לבו הומה עליו.

מים קרים – הנה כמו שהנפש העיפה תקח הנאה ותועלת במי׳ הקרים להשיב לפנימי הגוף החום הטבעי שהתפזר מפני התנועה כן יקח האדם הנאה גדולה ותועלת בשמוע׳ טובה שתגיע לו מארץ מרחק בקרוביו ואוהביו כי זה ישיב נפשו אליו כמו שישיבו המים הקרי׳ נפש העיף אליו.

מים קרים וגו׳ – שני אלו הנאתן שוה והם מים קרים הנשפכים על נפש העיפה מרוב החום ושמועה טובה הבאה לאדם ממרחק.

קרים – נוזלים מן המקור (לא צוננים), עיין פירושי בישעיה ל״ז:כ״ה.

מים קרים על נפש עיפה – כמים קרים שמביאים על נפש עיפה הצמאה למים, במקום שאין שם מים ומביאים ממק״א, כן דומה מי שנפשו עיפה לשמוע מה שיעשו משפחתו או ב״ב אשר הם בארץ מרחק ואין לו ידיעה מהם, יבא לו משם שמיעה טובה משלומם, שישיב נפשו העיפה אל קרבו ויחי.

קרים – יוצאים מן מקורם כחוט דק כקורי עכביש, ושם טרם תחממם השמש הם קרים וצוננים.

על נפש עיפה – צמאה, ע״ד בארץ ציה ועיף (תהלים ס״ג:ב׳), ונפגעת במים קרים תשמח.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י אבן כספי ב׳רלב״גמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון