(י-יא) וספר הכתוב שהתכלית הנכסף במלאכת הבנין, והוא השרות הקב״ה שכינתו בבית הזה, חל עליו פתאום אחרי הניח הארון במקומו, כי אחרי שהכניסו הכהנים אותו בקדש הקדשי׳ מיד בצאתם מהדביר ירד עמוד הענן ומלא את בית ה׳, באופן שלא יכלו הכהנים לעמוד לשרת בהיכל במנורה ובשלחן ובמזבח הקטורת מפני תוקף הענן האלהי אשר בא לדביר. ואמנם ענין הענן הנזכר כאן ומהו כבוד ה׳ אשר אמר שמלא את בית ה׳, הנה אחקור עליו בהתר השאלה הששית מהפרשה הרביעית. הנה התבאר מכל זה הספור הפועלים אשר היו בבנין הבית, וחמר הבנין שהיה האבנים והארזים והזהב והנחשת, וצורת המלאכה כלה, ר״ל תבנית הבית ותמונת הכלים, ותכליתם והוא שרות השכינה שמה באמצעות הענן, ונשלמה עם זה פרישת פסוקי הפרשה וישובם. וראוי אחרי זה שנאמר בהתר הששה שאלות אשר העירותי בתחלת הפרשה:
תשובת השאלה הראשונה אשר שאלתי למה בא ספור הנבואה אשר נאמר לשלמה הבית הזה אשר אתה בונה וגומר באמצע ספור הבנין, כבר כתבתי בפירוש הפסוקים שהיה זה לפי ששלמה נתעצם מאד לעשות בנין הבית חזק ואמיץ בקיום מופלא כדי שתתמיד המלאכה ההיא אלפים שנה או יותר, במה שעשה יסודי הבנין רחבים וחזקים ומאבנים גדולות אבנים יקרות, שכל זה עשה לחזק הבנין, וכאלו התרה בו הקב״ה קודם שיעשה עוד דבר בחזוק הבית וקיומו וקודם שיעשה אותה ההוצאה העצומה שהיה דעתו לעשות בבית, ואמר לו אל תחשוב שלמה שהבית הזה ישב במקומו כימי השמים על הארץ, כי הנה התמדתו היא תנאיית כפי זכות העם והמלך אשר ימלוך בהם, ולזה אמר לו הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקותי וגומר, לא אמר אשר בנית בלשון עבר, לפי שעדיין לא נשלמה מלאכתו, ולא אשר תבנה בלשון עתיד, כי כבר התחיל בבנין, כי אם אשר אתה בונה בלשון הווה, שהוא יתמיד אם תלך בחקותי, רוצה לומר ואם לא (תלך בחקותי) יחרב, ובזה היה אליו הערה רבה שעתיד היה הבית ליחרב, והוא על דרך מה שאמר למשה בהיותו בשלוה
(דברים ל״א ט״ז) הנך שוכב עם אבותיך וגומר, ולהיות זה כוונת הנבואה ההיא אמר הכתוב אחריה ויבן שלמה את הבית ויכלהו, רוצה לומר שלא נמנע מהבנין מפני הערת הנבואה הנזכרת, כי הוא כלה המלאכה על כל פנים בשלמותה, ואולי מפני זה עשה מיד מתחת לדביר המקום אשר זכרו חכמינו זכרונם לברכה לגנוז שם הארון ושאר הכלים בשעת החרבן לידיעתו שעתיד היה ליחרב הבית, וידע זה מכח אותה הנבואה, ולזה נזכרה אחרי בנין יסודות הבית והכותלים לרחבם ולחזקם:
תשובת השאלה השנית אשר שאלתי למה נזכר בית שלמה והבית אשר בנה ביער הלבנון והבית אשר עשה לבת פרעה בתוך ספור בנין הבית המקודש וכליו, והיה זה לארבעה סבות. מהם להודיע יחד ספור האבנים והעצים המופלא אשר הכין שלמה, אם לבית ה׳ ואם לבתים אשר בנה לעצמו, ולפי שהיה מלאכת האבנים והעצים אחת לכל הבתים האלה, לכן אחרי שזכר מה שעשה מהאבנים והעצים לבית המקדש זכר מיד מה שעשה מהם גם כן לביתיו, לפי שהיתה המלאכה בכלם שוה ומתדמה, והתמידה ולא נפסקה מהתחלת בנין בית השם עד תשלום בנין ביתו, ולזה זכרה יחד, וכמו שאחרי ספורם אמר כל אלה אבנים יקרות כמדת גזית וגומר, שאמר גם כן על הבתים כלם להיות המלאכה אשר עשה מהאבנים והעצים ההם אחת. ומהם להודיע גודל לבב שלמה, שהתמיד עשרים שנה בבנין הבתים האלה ולא רפו ידיו בכל אותה מלאכה ולא קץ לבו בה כל כך מהזמן, ולכן כאשר זכר שבנה בית השם בשבע שנים ראה לזכור מיד שבנה ביתיו בשלש עשרה שנה שהם כלם עשרים שנה שהתמיד בבנין מבלי הפסק. ומהם להודיע שהיה נועם ה׳ אלהינו עלינו ועל מעשה ידינו בבנין בית המקדש, שנעשה כל המלאכה הרבה והגדולה ההיא בשבע שנים שהיה זמן מועט בהיות׳ מלאכ׳ עצומ׳ ורבה מאד מאד, וכמו שאזכור אחרי זה, ולא היה כן בבתים אשר עשה לעצמו, שעם היות שלא עשה בהם מלאכה רבה כל כך ולא מחציתה ממלאכת בית האלהים, הנה התמיד בבנינם שלש עשרה שנה. ומהם לרמוז שיהיה בית מלכותו נצחיי כבית השם, ולכן באותו זמן שהיה עת לעשות ליי׳ ושעה רצויה לבנין בית האלהים ראה גם כן לבנות ביתו, כדי שיהיה חוט החסד הנמשך על הבית המקודש ימשך גם כן על בית המלך, ולכן היה שכל עוד שהתמיד הבית התמיד מלכות בית דוד וכן נאבדו ונחרבו שניהם כמות זה כן מות זה, ולהדמות׳ בזה זכר בנינם יחד. הנה אם כן נכנס כאן בתוך ספור בנין הבית המקודש ספור בית המלך ושאר הבתים שזכר לארבעת הסבות האלה:
תשובת השאלה השלישית אשר שאלתי למה לא עשה שלמה כלי הבית ומלאכתו כתבנית אשר נתן לו דוד אביו בהיותו ע״י נביא, כמו שאמר בד״ה
(דברי הימים א כ״א י״ט) הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכת התבנית, והוא צוה לעשות מנורות כסף וכפורי כסף ושלחנות כסף ולא עשאם שלמה, הלא הוא ממין מה ששאלתי בהקדמתי לספר שמואל, למה שלמה עשה בנין הבית משלו, ר״ל מממונו ועשרו, ולא עשאו מאשר הכין והתנדב לזה דוד אביו? וזכר הכתוב ששלמה נתן את קדשי דוד אביו באוצרות בית ה׳ ולא עשה מהם הבנין. וחז״ל אמרו בפסיקתא שיש דורשים זה לשבח ויש דורשים זה לגנאי. והדורשים אותו לשבח, אמרו שראה שלמה שהיה עתיד הבית ליחרב, וכדי שלא יאמרו אומות העולם מפני שנבנה מן החמס והגזל שגזל אביו במלחמות נחרב הבית, לא רצה שלמה לבנותו כי אם משלו. והודרשים אותו לגנאי, אמרו רעב היה בימי דוד שלש שנים זה אחר זה והיה לו לבזבז ההקדשות האלה להחיות בהם עניי ישראל ולא בזבזן, אמר הקב״ה בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בית, חייך אין שלמה מצטרך אליהם כלום. ולי נראה בזה טעם אחר יותר נכון ומספיק והוא, ששלמה ראה שהיתה הכוונה האלהית שדוד לא יבנה את הבית כי אם בנו היושב על כסאו, וידוע היה שדוד ושלמה לא יהיו בונים הבית בידיהם, אבל ייוחס הבנין לאחד מהם, אם מפני שעשה אותו בציורו וצוה לעשותו באותו תבנית אשר צייר, ואם מפני שנתן הממון הצריך להוצאת אותו הבנין והדברים הצריכים אליו, כי מהבחינות האלה יוחסו הבנינים לבעליהן, והנה דוד ברצותו בבית ה׳ נתן לשלמה תבנית הבית בכלל ובפרט ונתן לו הזהב והכסף והנחושת העצים והאבנים וכל שאר הדברים הצריכים לאותה המלאכה, ואף האומנים והפועלים הכין לפעול אותה ושלמה ראה שאם יעשה הבית בתבנית אשר נתן לו אביו בלי הפרש וחלוף כלל ומאותם הדברים אשר הכין לו, יתחייב שיוחס הבית אליו ויהיה דוד הבונה לא שלמה, ויהיה זה אם כן הפך הכוונה האלהית, ומפני זה החליף דברים רבים בבנין, אם מאותם שצוה דוד לעשות מכסף והוא עשה אותם מזהב, ואם בתבנית הבתים שעשה אותם באופן אחר ממה שצוהו, ואם בעשותו הכרובים והעמודים והים והכיורות ומכונות ושאר הדברים אשר לא צוה עליהם, עם היות ששמר תבניתו בשעורים לפי שהיה זה על ידי נביא, כמ״ש הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל, שזה על השעורים בלבד נאמר, וזהו שאמר בדברי הימים
(דברי הימים ב ג׳ ג׳) ואלה הוסד שלמה לבנות את בית האלהים האורך אמות במדה הראשונה אמות ששים וגומר והנה אמרו במדה הראשונה רמז למדת דוד אביו, כי עשה הבית כמדתו עם היות שבשאר הדברים שנה הרבה, ועשה גם כן כל הוצאת הבנין משלו ולא מאשר הכין דוד אביו, כדי שיתייחס הבנין אליו כרצון הש״י ולא יתייחס לדוד אביו, ולכן נתעכב מלבנות הבית עד ארבע שנים למלכותו, כדי לאסוף ולכנוס הון עתק להוצאה ושאר הדברים הצריכים לבנין, ומה שהתנדב דוד נתן באוצרות בית ה׳, ובזה היה שכרו אתו ופעולתו לפניו לפני האלהים:
תשובת השאלה הרביעית אשר שאלתי למה לא עשה שלמה בנין הבית כתבנית מלאכת המשכן לארכו ולרחבו ולמשקל הכלים, ואם היה הגובה שלשים אמות למה לא שמר בו היחס אשר שמר באורך וברוחב וזו היא בזה האופן, ראוי שתדע שהמשכן אשר עשה משה היה לצורך שעה, וכמו שאמר
(דברים י״ב ט׳) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ולפי שהיה מטלטל וזז ממקומו ונוסע ממקום למקום על כתפות הלויים הוצרך להיות קטן והשעור שזכרה בו התורה ושעורי חלקיו לא היה כי אם לאותו משכן שנעשה במדבר, ומה שאמר יתברך
(שמות כ״ה ט׳) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, היא אזהרה לדורות שיעשו בית עולמים באותו תבנית אבל לא באותו שעור, וכן מה שזכר שם שנעשה מעצי שטים היה לאותה שעה, שלא היו יכולים לעשותו מאבנים מפני הטלטול, ולכן שלמה כשבנה בית המקדש עשה אותו כתבנית המשכן, כי הנה עשה בו הדביר שהוא קדש הקדשים וההיכל שהוא קדש, ועשה שלחן ומנורה ומזבח הזהב ומזבח העולה וכיור וכנו והחצר ושאר הדברים והכלים שהיו במשכן לא חסר מהם אחד, וכתבנית המשכן וכליו היו כלם, אבל לא היו כאותם השעורים כי אם גדולים מהם, להיותו בית קבוע לעולמים, והנה ראה שלמה לעשות אורך הבית כלו, ר״ל הדביר וההיכל ששים אמה ורחבו עשרים אמה, שהיה זה הכפל מאורך המשכן ורחבו, ובגובה היה שלשים אמה שהוא שלשה כפלים מהמשכן שהיה עשר אמה קומתו, לפי שהמשכן לא כוון משה לעשותו בגובה גדול ורב ורם, כי היה מיריעות ולא היו עליו עליות, אמנם בבית שעשה שלמה היו עליות זו למעלה מזו והיה הבית כלו כמו מגדל עוז, ומפני גובהו הוצרך לעשות התקרה הראשונה שלשים אמות, וכמו שזכרתי בפירוש הפסוקים. ורז״ל אמרו שאין עושין שיעור המקדש ושיעור חלקיו כי אם על פי נביא ומלך וכהן גדול וסנהדרין, כמו שהיו במעשה המשכן, כי משה מלך היה בישראל ונביא, וכהן גדול היה עד היום השמיני שכהן אהרן אחיו, והיה ראש הסנהדרין, ואין ספק ששלמה ג״כ על פי נביא עשה תבנית הבית, ודוד אביו אמר מיד ה׳ עלי השכיל כי היו התבניות אשר נתן לשלמה על פי נביא וכהן וסנהדרין, ובבית שני עשו הבית לפי השעורים שהיו בבית שלמה וכמו שנזכר כל זה פ״ב ממסכת שבועות (דף י״ד ע״א משנה א׳ ודף ט״ז ע״ב) ובראשון ממסכת סנהדרין:
תשובת השאלה החמשית אשר שאלתי למה מכלי בית השם עשה שלמה קצתם מחדש, כשלחן והמנורה ומזבח הזהב והכיורות, ולא עשה קצתם, כי הנה לא עשה הארון אבל עשה כרובים, ולא מצינו כאן שעשה מזבח העולה ולא פרוכת ומסך ובגדי הכהנים וקטורת ושמן המשחה, ונראה שנסתפק עם אותם שהיו באהל מועד אשר עשה משה במדבר היו בזה האופן, הנה שלמה לא ראה לעשות ארון העדות כי לא היה יכול לגעת בו, ואותו שעשה משה היה לעולם ולעולמי עולמים נצחי כנצחיות התורה אשר בתוכו, ומי ישלח ידו בארון האלהים להוציא משם הלחות ולתתם בארון אחר ונקה? הנה עוזה לפי ששלח ידו בארון כי שמטו הבקר מת, כמו שבא בספר שמואל
(שמואל ב ו׳ ו׳), אף כי לפתוח הארון ולהוציא מה שבתוכו חלילה חלילה, זה לבד מכל כלי בית ה׳ נשאר שלא עשה שלמה דוגמתו, אבל עשה בבית כרובים גדולי׳ מלבד אותם הכרובים שהיו בכפורת הארון, והיה זה לתפארת ולכבוד הבית המקודש, ולזה היו פניהם אל הבית והכרובים אשר עשה משה היו פניהם איש אל אחיו, וכל שאר כלי בית ה׳ עשה שלמה דוגמתם, אם המנורה ואם השלחן ומזבח הזהב הדבר מבואר בהם וכן הכיורות ומכונותיהם, ואמנם מזבח העולה כתוב בד״ה שעשאו שלמה, אמר שם
(דברי הימים ב ד׳ א׳) ויעש מזבח נחשת עשרים אמה ארכו וגומר, וכן נאמר שמה שעשה הפרוכת שנאמר
(שם ג׳ י״ד) ויעש את הפרוכת תכלת וארגמן וגומר, ואין ספק שכן עשה בגדי הכהנים ושאר הדברים כלם נכללו במה שאמר הנה ויכל חירם לעשות את כל המלאכה וגומר, ואמר עוד ואת כל הכלים האהל, ואחז״ל שפירושו כל הכלים שהיו באהל משה (עיין רד״ק), ואמר עוד ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית ה׳ וגומר. ואמנם למה כאן בספר מלכים לא זכר הנביא מזבח העולה והפרוכת ובגדי הכהנים בפרט בהיותם כלים הכרחיים ועצמיים בבית ה׳, כבר התבאר הסבה הזה ממה שזכרתי בפירוש הפסוקים, שלא בא הנביא כאן כי אם לספר הדברים הגדולים והמתמיהים והחדשים אשר עשה המלך שלמה לא הדברים הנהוגים אשר לא היה בהם גדולה והוצאה רבה ולא חדוש, ולזה זכר ענין הפועלים ומספרם וענין האבנים וגדולתם ויקרתם גם אשר היו ביסוד הבית, וענין הארזים ופתוחים שעשה סביב כותלי הבית ועל הקרקע, וענין היציעים וצפוי הזהב אשר בבית ושאר הדברים לחדושם להיותם גדולי ההוצאה המורים על גודל לבבו וחכמתו ונבואתו ועשרו, וקצר בבנין החצר וגדלו ומספר העזרות והלשכות אשר בבית, ומהמנורה והשלחנות והכיורות לא ספר שם כי אם מספרם, שאם עשה משה וכל ישראל עם כל תרומתם אשר הרימו בני ישראל מנורה אחת ושלחן אחד וכיור וכנו אחד, עשה שלמה משלו ומבלי נדבת אדם (ואפילו משל אביו לא לקח) עשרה שלחנות ועשרה מנורות ועשרה כיורות ועשה הים והעמודים שהיה דבר חדש וגדול אעפ״י שהיה מנחשת, אמנם מזבח העולה שהיתה אחד ומנחשת וכתבניתה אשר עשה משה, לא ראה לזכרו בפרט כי אין בה חדוש ולא גדולה ותפארת. ואמנם הפרוכת ובגדי הכהנים לא ראה לכתבם בפרט, לפי שבכל שנה ושנה היו עושים אותם ופרוכות הרבה היו לדביר ולהיכל ולשערים כלם, וזכרו חז״ל
(יומא נ״ד ע״א) שהיו י״ג פרוכות, ומהם היה אחד במקום המסך אשר עשה משה, ומחמשה עשר ממונים שהיו בבית המקדש אחד מהם היה על מעשה הפרוכות שהיה ממונה על כל האורגים והרוקמים אותם, באופן שיהיו תמיד מוכנים להיכל ולשערים, וממונה אחר היה על מעשה בגדי כהונה שהיה עוסק באריגת בגדי הכהנים ההדיוטים והכהן הגדול ובאריגתן ולשכה היתה לו במקדש לזה, ומצות בגדי הכהנים היה שיהיו חדשים ונאים, ואף בהיות אהל העדות בגבעון היו שם אורגי פרוכות ואורגי בגדי הכהנים, ולזה לא חשש הנביא לזכרם בבנין שלמה כי לא היה דבר חדש בזה מיוחד אליו בלבד, ואמנם הקטורת היו עושים אותו בכל שנה ושנה, ומה היתה הגדולה לשלמה שיעשה ההכרחי והתמידי? ואמנם שמן המשחה הנה זה לא עשאו שלמה ולא אדם אחר אלא משה אדוננו בלבד עשאו במדבר, והוא היה עצמו השמן אשר נמצא בבית אשר בנה שלמה, וזכרו חז״ל
(שקלים ט׳ ע״א) שנגנז עם הארון ויגלה עמו במהרה בימינו, כמו שתראה כל זה בביאור רחב בדברי הרב רבינו משה בר מימון ז״ל בספר עבודה בהלכות כלי המקדש:
תשובת השאלה הששית אשר שאלתי למה בכלים אשר עשה שלמה לבית השם בקצתם לא הוסיף ולא גרע ממה שצוה הש״י למשה במלאכת המשכן, ובמנורות ובשלחנות ובכיורות וכניהם הוסיף, שעשה עשרה במקום אחד, והוסיף גם כן שני העמודים והים אשר עשה מדעתו ולא צוה עליו יתברך ולא עשאם משה ולא צוה עליהם דוד אביו, הנה התשובה הזאת תבנה ותכונן אחרי החקירה אם מלאכת המשכן האלהי ובנין הבית המקודש הזה שנעשה בתבניתו אם הם רמז ומשל והערה על ענינים אחרים מדעיים אלהיים, או לא היה נרמז בהם דבר והיו הדברים ההם נעשים בלבד מכוונים לעצמם או לכבוד ולתפארת? ורחוק הוא שנאמר שלא היה בזה רמז ולא משל והערה לדבר אחר, לפי שהיות על ארון העדות שני כרובים שהם צורות ילדים קטנים והיות להם כנפים בהיות שאינם בעלי חיים מעופפים ידמה פעל בטל, והיות בהיכל מנורת זהב כלה ושבעה נרותיה עליה היה פעל ריק הדלקתם ביום שלא היו צריכים אורה, גם היות שלחן אחד ועליו לחם ולבונה זכה שמונה ימים ואין שם מי שיאכל ממנו מה היה הצורך לכל הדברים האלה? הנה המדע השכלי מורה ומתחייב שיש בזה הוראה והערה ומשל לדברים אחרים, ושאלה הם דברים אינם מכוונים לעצמם כי אם להורות על דבר אחר חוץ מהם. והנה חז״ל (שמות רבה פר׳ תרומה) השתדלו לתת טעמים והערות בדרכים שונים בכלים האלה, אמרו מה למעלה שרפים עומדים, אף כאן עצי שטים עומדים, מה למעלה כוכבים, אף במשכן כוכבים, דא״ר חייא בר אבא מלמד שהיו קרסי זהב במשכן ככוכבים הנראים ברקיע. וגם כן אמרו שם מה התורה קדמה לעולם במעשה בראשית, כך הארון במעשה המשכן קדם לכל הכלים, מה האור קודם לכל במעשה בראשית, כך התורה שנקראת אור וכו׳, עד שאמרו
(ב״ב כ״ה) הרוצה להתחכם ידרים, להתעשר יצפין, וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום. ואמרו (שם פרשת תצוה) גם כן שהיה המנורה רמז לנפש האדם לזכך את עצמו בדעות התורה, אמרו ויקחו אליך שמן זית זך, אמר הקב״ה למשה לא שאני צריך לנר, אלא אליך בשביל שתהא רואה להיכן אתה נכנס ויוצא. ובמדרש (מדרש תדשא עיין ילקוט ח״ב רמז קפ״ה) ויעש את מנורת הזהב עשר, כנגד עשרת הדברות, וכל מנורה היו בה שבעה נרות הרי שבעים, כנגד שבעים אומות, שכל זמן שהנרות דולקו׳ אומות העולם מתכבשי׳, ומיום שכבו הנרות נתגברו האומות. ואמרו כרובים שנים, כנגד שני לחות, ואורך כנפיהם עשרים אמות הרי שנים ועשרים, כנגד שנים ועשרים אותיות, והיו מגיעות בקירות הבית, לפי שהכרובים מגיעים מסוף העולם ועד סופו. ואמרו יכין ובועז, כנגד שמש וירח, יכין היה רמז לירח, שנאמר
(תהלים פ״ט ל״ח) כירח יכון עולם, ובועז לשמש שהוא יוצא בגבורה, שנאמר
(שם י״ט ה׳) ישיש כגבור לרוץ אורח. כיורות עשרה, כנגד עשרת הדברות, ארבעים בת יכיל, כנגד ארבעים יום שבהם נתנה תורה. עשר מכונות, כנגד עשרה מאמרות, ועל כל מכונה אמירה ועל כל כיור דבור. ויעש את הים מוצק, הים זה העולם שהוא מוצק, שנאמר
(איוב ל״ח ל״ח) בצקת עפר למוצק. ודרשו עגולו וארכו ורחבו ושפתו ופקעיו ובקריו כמו שתראה מדבריהם ז״ל. ואף בזמן בית שני היו החכמים שבישראל עושים רמזים במשכן וכליו, הלא תראה יוסף בן גוריון בספרו בקדמוניות שעשה לרומיים בפרק ה׳ מ״ג ממנו כתב ז״ל. הנה המחפש ימצא כי כל אשר נעשה במשכן היה על דמיון הדברים הטבעיים, כי אם ישקיף אל זה השקפת דעת מופרשת מהקנאה והתאוה, כי המשכן שהיה ארכו שלשים אמות היה נחלק לשלשה חלקים, והשני חלקים הראשונים החצוניים נתנה רשות לכהנים ללכת בו, רומז אל הים והיבשה שהם מקומות מיוחדים אל האנשים ללכת בהם, והחלק השני מן המשכן שהיה קדש הקדשים רומז אל השמים אשר לא תעבור בו רגל אדם, כי השמים שמים ליי׳, ושנים עשר לחמי הפנים הנתונים על השלחן, רומזים אל התחלק השנה לשנים עשר חדשים, והמנורה הכלולה משבעים חלקים והיותם נכללים בשבעה קנים, רומז אל שבע פעלות או כחות שופעות מכל אחד משבעת כוכבי לכת, ומשבעת הכוכבים האלה תתבאר תנועת הגלגלים. ואמנם היות הקלעים כלם בעלי ארבעה גוונים, ירמוז אל טבע ארבעת היסודות, כי שש רומז אל הארץ, למה שהפשתן צומח בה, ומראה הארגמן רומז לים, למה שהוא עשוי מדם דג מיוחד, והתכלת רומז אל יסוד האויר, כי הוא כמראה השעוה, ותולעת שני רומז אל יסוד האש, ומלבוש הכהן שהיה של שש, רומז אל כללות הארץ, והמלבוש של תכלת רומז אל השמים, והרמונים רומזים אל הברקים והלפידים השמימיים, והקול הנשמע מן הפעמוני׳ רומז אל הרעמי׳, ומעיל האפוד גם כן רומז אל כל הדברים הטבעיים, ולזה רצה האל שתהיה אריגתו מארבעה צבעים מעורבים עם זהב, להאיר אל הבריות המפוזרות בעולם. ואמנם הושם החשן באמצע האפוד לדמיון הארץ אשר היא מרכז השמים, והיא במקום האמצעי מכל הצדדים, וחשב האפוד אמנם ירמוז אל הים הגדול או ים אוקינוס אשר הוא סובב הכל, והנה השמש והירח נרמזים בשתי אבני השהם, ושתים עשרה אבנים הקבועות בחשן, אם שתהיינה רומזות אל שנים עשר חדשי הלבנה, או אל חגורת שנים עשר מזלות הנקראות אצל היונים עגול צודי״אקו, והמגבעת או הכובע ירמוז אל השמים בכלל לפי דעתי, כי באופן אחר לא יצדק היות מחוקה אצלו שמו יתברך, רוצה לומר על הנזר, וזה בסבת האור אשר הוא באמת אצל האל יתברך, וזה מספיק בביאור אלה הדברים, כי אין הכוונה רק להורות מעלת נותן תורתנו יתברך עכ״ל. הנך רואה בעיניך שחכמינו הקדושים האמינו שהיה רמז ומשל בכלי המשכן ובית האלהים. והרב המורה בפרק מ״ה חלק ג׳ מספרו, השתדל לתת רמז והערה בכלי המשכן, ואמר שעשה הכרובים להעיר על מציאות השכלים הנבדלים מחומר, לפי שהקדמונים עובדי ע״ז לא היה עובר עיונם מהמורגש, והיו חושבים שהנמצא הקדמון אשר לא ישיגהו ההעדר הוא הגלגל וכוכביו, וכאלו בזה השריש ההמון להאמין במציאות הנמצא הנבדל מהחמר השכלי שהוא הדעת האמתי, ושצוה שיהיה שנים להורות על רבויים, כי אם היה אחד ידמו הרואים שהיה זה צורת האלוה יתברך, ושהושמה המנורה לכבוד ולתפארת הבית, כי הבית בהדלקת המנורה בה תמיד יש לה בנפש הרואה מעלה גדולה, ושמזבח הקטורת היה להסיר הריח המתילד מהבשר השחוט לקרבנות עם אותו קטורת המוקטר שמה, ואמנם השלחן והיות עליו לחם הפנים אמר הרב שלא ידע לו סבה עד היום ההוא, ושהיה הכיור לרחוץ הכהנים ומזבח העולה להקריב קרבן לגבוה, מפני שהיה זה מנהג עובדי ע״ז הקדומים. ואתה רואה כמה מהחולשה יש בדבריו, אם במה ששם תכלית הכרובים להשריש העם במציאות המלאכים, וזה ממה שאין להם הכרח רב בלתי ליי׳ לבדו, ואם שלא היה המנורה מורה על רמז כלל כי אם לכבוד ולתפארת, וידוע שהנרות הדלוקות ביום אינם כבוד ולא תפארת במקום שיש שם אור החמה, ואם במה שלא מצא טעם נרמז לשלחן ונאלם דומיה, ואם במה שאמר שלא היה תכלית הקטורת כי אם להסיר הריח רע שיתילד משחיטת הבשר, ולדבריו לא היה הקטורת אם כן עוצר המגפה, ולא היה צריך לתתו בקדש הקדשים ביום הכפורים אחרי שאין שם ריח בשר, והיה צרכו לעזרה אשר נעשו שמה הקרבנות לא בהיכל ובדביר, ולמה לא הושם בעזרה? כל שכן במה שאמר שהיה טעם הקרבנות להרחיקם מדרכי הע״ז ואינם מכוונות לעצמם. וכבר כתב על זה הרמב״ן. ואמנם הרלב״ג הרחיב המאמר בביאור הרמוז והנמשל במשכן וכליו ובבית שבנה שלמה, ואמר שהיו שני הכרובים מעידים על השכל ההיולאני ועל השכל הפועל, ושלזה היו פניהם איש אל אחיו להדבקם יחד, ושהיו פורשי כנפים למעלה, לפי שמגמתם להשיג ולעלות מזה המציאות אל מציאות יותר גבוה, ושהיו על ארון העדות, להעיר שהנבואה תבא באמצעותם. ושהיה פרוכת אחרי הארון, להורות ההבדל אשר בין הצורות האלו המשכילו׳ ובין שאר הצורות ההיולניות שרומזים אליהם השלחן והמנורה, ר״ל שהשלחן מעיר על הנפש ההזנה, והמנורה היתה מורה על הנפש המרגשת, ולהיותה יותר נכבדת מההזנה היה מקום המנורה בדרום שהוא הימין, והשלחן בשמאל שהוא הצפון.
ואמר שמזבח הקטורת ומזבח העול׳ היו מורים על ההפסד, אם לא שמזבח הזהב היה מורה על הפסד האדם, ומזבח העולה היו מורים על הפסד שאר המורכבים. ואמנם למה היו בשלחן שנים עשר חלות לחם, התעצם החכם לתת בו הסבה כפי התקופות באמצעות הגלגלים הנוטים והמזלות באופנים רחוקים והרבה עליו דברים. וכן אמר ששבעת הנרות אשר במנורה יורו על שבעת כוכבי לכת שומרים כח הנפש המרגשת, והשתדל הרב לבאר המשל ההוא בגביעיה כפתוריה ופרחיה, שהיו מעירים על הכחות והחושים פנימיים וחצוניים. וכן זכר ביריעות המשכן שהיו מארבעה מינים, להורות על ארבעת הצורות דומם וצומח וחי ומדבר, ושהיו עשרה להורות על מספר השכלים הנבדלים שהם עשרה. וכאשר מצא שהיו במשכן חמשים קרשים, אמר שהיו כן לפי שהיו בכאן ארבעים ושמונה גלגלים עם גלגלי ההקפה ויוצאי מרכז ולהם היו מניעים ועם השכל הפועל והשם יתברך היו חמשים, וכמו שהאריך בזה הרבה מאד בפירושו לתורה. ואמנם בפירושו לזה המקום מספר מלכים, הוסיף ואמר שעשה שלמה חלוני שקופים אטומים, להעיר על שמקום ההשקפה הוא בתחלה אטום, עד שידריך האדם עצמו בלקיחת ההקדמות הצריכות לפתיחת החלונות לראות האור הבהיר אור השכל. ושהיו היציעים שלשה זה על זה, לרמוז על שלשת ההשגות מהעולם השפל והאמצעי והעליון, ולזה היה העליון יותר רחב והיו עולים מהשפלה לאמצעית וממנה אל העליונה, ושצייר כרובים ותמורות שהם כדמות כפתורי המנורה, לפי שהכרובים הם משל לשכל ההיולאני, והתמורות ופטורי צצים היו השושנים אשר הכרוב רועה בהם כמו שהמשיל בשיר השירים, ושהיה זה בקדש ובקדש הקדשים, לפי שקדש מורה על ההכנה, וקדש הקדשים על היציאה מהכח אל הפעל, ושהיה קומת הכרוב אשר בדביר עשר אמות, להורות על עשר מדרגות בנבדלים שהעשירי הוא קדש ליי׳. ושהיו דלתות ההיכל עצי שמן, להעיר ששם אור השכל, ושצייר בדלתות כרובים ותמורות, לפי שהם הפתחים לאלו ההשגות. ושהיו בחצר ארבעה טורים, להעיר על היסודות הארבעה, ושעשה עשר שלחנות ועשר מנורות, לפי שמספר העשרה מורה על השם יתברך שהוא העשירי לשכלים הנבדלים, ושקרא לפתח הדביר חמשית, לפי שחצר הכהנים היה מעיר על שלש צורות דוממית וצומחת וחיונית, ופתח ההיכל על הרביעית שהיא המדברת, ופתח הדביר על צורה חמשית, והוא השכל הנקנה. וששני העמודים יכין ובועז היו מעירים על שתי הצורות צומחת וחיונית, האחת מכינה לקבול הצורה האחרת והאחרת היא המושלת ולה העוז והתוקף, והיה עובי העמודים ארבע אצבעות, להורות על קרבתם מטבע הארבע יסודות, ולזה היה גם כן מעשה השושן ארבע אמות. והיו הרמונים שני טורים, לפי שיש שני מינים מהצומחת, האחד בצמחים והשני בבעלי חיים, וכן המרגשת בב״ח ובאדם, והנה היו מאה, להורות רבוי הצמחים והב״ח. והיה הים עשר אמות קוטרו, להורות על מספר השכלים, וכמו שהאריך בזה יעויין משם:
ואתה עתה ברוך השם, המעיין בדברי אלה ראה מה שיש בדבריו מההכפל ומהדחק, והנה לא ראיתי להשיב על חלומותיו ועל דבריו פן תכבד המלאכה הזאת ויהיו דברי אלה עליך למשא כבד, והדברים בעצמם מורים שהבל המה מעשה תעתועים. ואמנם חכמי הנוצרים נמשכו בזה אחרי דעת האחרונים מחכמי עמינו, כי הם אמרו שהיה המשכן והבית המקודש מורה על המציאות בכללו, ולהיותו נחלק כפי מהות הנמצאים אל שלשה חלקים, היה שיתחלק הבית האלהי אליהם. והיה קדש הקדשים מורה על עולם המלאכים, ולזה היו שמה הכרובים, והיה שנים להורות על רבוים, והיו פורשי כנפים למעלה, להורות שאין להם קיום וחיוב המציאות והשפע מפאת עצמם כי אם מפאת עלתם יתעלה. והיה ההיכל והוא הקדש מעיר על עולם הגלגלים, ולזה היו שמה השלחן והמנורה, המנורה אשר בה שבעה כוכבי לכת, והשלחן אשר עליו שתים עשרה חלות רומז אל גלגל המזלות, והמזבח מעיר על הגלגל העליון, ולזה היו כל כלי הדביר וההיכל זהב להיותו עומד ובלתי נפסד, להורות על נצחיות השכלים הנבדלים והשמים. ושהיה החצר רמז לעולם השפל הזה, ולכן היה בו מזבח העולה המורה על ההויה וההפסד, וכיור וכנו המורה על טהרת מעשי האדם בעולם הזה, ושלזה לא היו בחצר זהב כלל כ״א נחשת, לפי שלא היה מורה על נצחיות כלל כי אם על ההפסד. ואמרו ששאר הדברים היו מהכרח המלאכה ומפאת הנוי, ובאמת רואה אני דבריהם בזה יותר מתיישבים מכל דברי שאר החכמים אשר זכרתי מבני עמנו: ואשר אאמינהו אני בזה הוא, שאין ראוי שנבקש רמז ונמשל בכל אחד מהדברים הפרטיים שנזכרו במעשה המשכן ובבנין בית שלמה, לא בשעורים ולא בפרחים ובגביעים ובשאר הדברים הפרטיים, כי מהם באו רבים לצורך המלאכה והכרח הבנין, וכל שכן שאין ראוי לבקש נמשל בדברים שהיו מחוץ לבית כיציעים והעליות והלשכות והעזרות והרצפה, שאלה היו לשמוש הבית ועובדיה, ולא באו לרמוז לדבר נעלם, ולזה לא זכרם הנביא בכתובים כי אם הדברים המורים ורומזים על הדברים הנעלמים וכבר זכר הרב המורה בהקדמת ספרו, שפעמים יבאו במשל דברים ליפות המשל שאין לבקש בהם דבר בנמשל, ואם כן היה הנמשל והרמז בבית המקודש בדביר ובהיכל ואולם וכליו ולא בדבר אחר. ואמנם הדבר אשר יעיר עליו הבנין הזה, רחוק אצלי שיהיה דבר מן החכמות והדברים המושגים מתוך החקירה והעיון, כי לא היה צריך יתברך לעשות לו רמז והערה בבית משכנו ובבית מקדשו בדבר שהוא ידוע ומושג לחכמים, ויותר ראוי שנאמר שהיתה ההערה והרמז בו לדבר ראוי שנאמינהו בחוק התורה ולמה שנעשה במצותיה, באופן שיהיה המשל והרמז ההוא מדריך האדם למה שיעשה. וכבר גלה אמתת זה הנביא יחזקאל באמרו
(יחזקאל מ״ג י״ח) אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תבנית ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם, ואמר זה לפי שבזמנו היו טועים בעבודת השמש והירח, ואמר שיתבודדו ויתבוננו בענין הבית וימדדו את תבניתו שהוא המשליי, יורה להם טעותם כי ליי׳ המלוכה והוא המושל והמשגיח לא אחד מהמשרתים ולו חכמו בזה יכלמו מעונותיהם, בראותם כי לא מעבר לים הוא אבל בביתם ימצאו מה שילמדם להועיל אם יתבוננו בו.
ואמר שמות רבים צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו, ואמר פעם שנית וכל צורותיו, ואמר בו לשון חקים ותורות, לפי שהדברים מושגים אצלנו באחד מארבעה אופנים, אם בחוש ואם במושכל ראשון ואם במופת ואם בקבלה, ואמר צורת הבית על הנראית בחוש, ותכונתו על התכונה הנרשמת בנפש שהיא ידיעת המושכלות הראשונות, ואמר מוצאיו על המופתים הנעשים מהם שהם היוצאים מהקדמות החושים ומהמושכלות הראשונות, ומובאיו הם המקובלות הבאות לאדם מהאבות בדרך קבלה, ולזה צוה יתברך לנביא וכל צורותיו וכל חקותיו וכל תורותיו הודע אותם, ואמר בזה צורותיו על המוחשות והמושכלות הראשונות, כי כלם צורות מושגות לאדם בלי עיון, וכל חקותיו הם המקובלות שאין להם טעם, וכל תורותיו הם המופתים הנודעים בהוראה ולמוד, ואמר שמתכונת הבית וסדורו וחלקיו יודיע להם כל זה כדי שישתלמו בכל מה שיבוקש באמונה, אם הדברים המתבארים על דרך הקש, ואם הנודעים מצד הקבלה לבד, ולהיות זאת כוונת הכתובים באמת אמר הגד לבני ישראל את הבית ואמר הודע אותם, ולא אמר הראה, להגיד שאין הדבר אליו בראיית העין כי אם בהבנת הנרמז והמכוון בבנינו. והנה הנרמז בבית האלהים וכליו והנלמד ממנו לדעתי הוא כפי מה שאומר. הנה היו כותלי בית המקדש מאבנים ועצים וזהב זה על גב זה, והיו האבנים גדולות ויקרות ואבני גזית ולא היה בהם פתוח כלל ולא זהב מונח על האבנים, ואמנם העצים היו בהם הפתוחים והיה הזהב מדובק בהם, וכל זה היה להעיד ולהיות זכרון לבני ישראל שהמלכים אשר מלכו בהם עד זמן הבנין ההוא (שהם המכונים בכותלי בית ה׳) היו שלשה, שאול ודוד ושלמה. והאבנים היו רומזים לשאול, ולכן היו גדולות ויקרות כי כן היה שאול גדול וגבוה מכל העם, ולא היו עליהם פתוחים שהם רמז לידיעות ולחכמות, לפי שלא היו בשאול ידיעות וחכמות אלהיות, ולא היה זהב על האבנים, לפי שהזהב מורה על תפארת המלכות ורוממותו ועל נצחיותו בזרעו, ושאול היה משולל מכל זה, והיו אבני גזית, לפי שנכרת ממלכותו ולא נשאר לו בן יושב על כסאו, ואולי שעל זה נאמר
(תהלים קי״ח כ״ג) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, סוף דבר שלפי ששאול לא הוליד כדומה במלכותו ונעדר ממנו כח הצמיחה נמשל באבן. ואמנם עצי ארזים הם רמז לדוד, להיות הארז הנכבד שבעצים והיותר קיים ובלתי נפסד, וכמו שאמר עליו
(שם צ״ב י״ד) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה׳ וגומר, ונמשל בצומח ובארז, לפי שהיה בו כח הצמח והוליד כדומה בן יושב על כסאו, והיה דוד עץ עושה פרי עושה פרי למינו, והיו עליו הפתוחים, לרמוז אל ידיעותיו וחכמתו. ואמנם הזהב היה רמז לשלמה, שנתעש׳ מכל המלכים והיה עליו תפארת המלכות במעלה עליונה מכל מלכי ישראל והנצחיות בכסא ממלכתו, ולא היו העצים נאחזים באבני הבית אבל היה הזהב מדובק ואחוז בארזים עד שהיו נראים בזהב כל הפתוחים שהיו בארזים, כך דוד לא נדבק בשאול כי לא היה מזרעו, אבל נדבק שלמה בדוד אביו והיו נראים עליו פתוחי ידיעות דוד אביו וחכמתו, כמו שאמר
(משלי א׳ א׳) משלי שלמה בן דוד,
(קהלת א׳ א׳) דברי קהלת בן דוד, כי היה מיוחס אליו להיותו דומה לו, ולפי שירש החכמה ממנו עם המלכות. הנה ביארתי הרמז בכותלי בית המקדש על מלכי בית ישראל שהיו עד זמן הבנין, וכבר המשילו חז״ל האנשים הגדולים בכותלים, כמו שאמרו
(ב״מ נ״ט ע״ב) כותלי בית המדרש יוכיחו, שאמרו זה על חכמי הדור אשר היו עקר המדרש. ואפשר לומר עוד שהיה הרמז בכותלי הבית על העולמות השלשה, והיו האבנים רמז לעולם השפל הארציי, והיו העצים הצומחים למעלה כנגד עולם הגלגלים, ולזה היו עליהם הפתוחים לרמוז על הכוכבים, והיה הזהב רמז לעולם העליון שהוא היותר נכבד מכלם, ולמה שהיה הזהב יורד על הפתוחים ומדובק בהם כמו שידבק המתנועע השמימיי עם מניעו הנבדל בכוונה ובכוסף, וזה הרמז הוא כדי להודיע ששלשת עולמות הם מאת ה׳, והוא המשגיח בכלם וזהו הרמז בכללות הבית. ואמנם דביר הבית שהיה קדש הקדשים, היה לרמוז שתכלית האדם וטובו הוא העיון בתורת האלהים ושמירת מצותיו, וכמו שאמר (סוף קהלת) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, ולזה הושמו בארון העדות לוחות הברית וספר התורה אצלם, לפי שזה היה התכלית האדם, והושם זה בדביר לפני ולפנים, כי הוא התכלית האחרון, והונחו על הארון שני הכרובים, לרמוז שהתורה היא אלהית נתנה באמצעות השכלים הנבדלים מהשם יתברך אשר עליהם, ולזה היו פורשי כנפים למעלה, כי מהגבוה על גבוה היה השפע התוריי המגיע באמצעותם, וכמו שאמר
(דברים ל״ג ב׳) ה׳ מסיני בא וגומר ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו, והיו פניהם איש אל אחיו, לרמוז על הסכמתם, כמו שאמרו מסדר התפלות (של שחרית), כלם אהובים כלם ברורים כלם עושים באימה וביראה רצון קוניהם. והנה עשה שלמה בדביר כרובים אחרים גדולים, והיו פניהם לבית, להעיר שבזכות התורה אשר שם יחנו מלאכי ה׳ וההשפעה העליונה על הבית ההוא ישרה בו השכינה האלהית, וזהו היות פניהם אל הבית. הנה אם כן הכרובים שעשה משה עליו השלום דבקים בכפורת היו מעירים על היות התורה אלהית, והכרובים אשר עשה שלמה בדביר שהיו ממלאים את הבית, היו מעירי׳ שהנה מלאכי אלהים באים ויחנו בתוכו. ולא אחדל מלומר בזה עוד רמז אחר כפי הנגלה, והוא שהיו הכרובים ההם על הארון כדמות שני ילדים קטנים, והיה כפי מה שאחז״ל
(יומא נ״ד ע״א) אחד בצורת זכר ואחד בצורת נקבה, להעיר שכל איש ואשה אשר מבני ישראל המה מילדותם יתמידו ויכלו ימיהם על תורת אלהים ויהגו בה יומם ולילה, אם בקריאתה ואם בקיום מצותיה ושבזה יזכה נער את ארחו, ובזכות התורה אשר ילמדו מנערותם יהיו פורשי כנפים למעלה וידבקו בעליונים. והנה היה הפרוכת אחר זה וכותל היה בבית שלמה מבדיל המחיצה הזאת, לרמוז שהתורה האלהית ראוי שישמור האדם אותה לשמה ולא לקבל פרס כדברי אנטיגנוס
(פרקי אבות פרק א׳), וכאלו העובד האמתי אין ראוי שיביט אל דבר אחר כי אם אל עבודת הבורא יתברך ושמירת תורתו, ולא בתקות השכר הנמשך ממנו, ולזה היה הכותל והפרוכת מבדילים את הדביר מן ההיכל הרומז על השכר והטובות כמו שאבאר. והיה אחרי המחיצה הזאת הנקראת דביר וקדש הקדשים ולפני לפנים מחיצה אחרת שהוא ההיכל הנקרא קדש, והיו בו שלשה כלים אלהיים והם השלחן והמנורה ומזבח הקטורת, והיה הרמז בזה להודיע ששומר התורה והמצות ומקיים אותה לשמה אעפ״י שלא יעבוד על מנת לקבל פרס, הנה ראוי שידע ששלשה מיני השכר מושפעים מהש״י לאוהביו ולשומרי מצותיו. האחד מהם הוא השכר הגופני שנכלל בו העושר והכבוד, כי לא יעזוב את חסידיו, וכמו שאמר
(תהלים ל״ז כ״ה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, ואמר שלמה
(משלי ג׳ ט״ז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. והשכר השני הוא החכמה והמדע, כי שומר מצוה אם בתורת ה׳ חפצו יחכם ויתבונן ויי׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ובשמירת האדם מצותיו חכמתו מתקיימת. והשכר השלישי האחרון הנמשך משמירת התורה הוא ההשארות הנפשיי הנצחיי הבא לאדם אחר המות לראות באור החיים, וכמו שאמרה האשה החכמה
(שמואל א כ״ה כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך וגומר, ועל שלשה מיני השכר האלה היה מתפלל הכהן כשהיה נושא כפיו לברך את העם, כי באמרו
(במדבר ו׳ כ״ד) יברכך ה׳ וישמרך כוון לשכר הראשון, כי הברכה היא תוספת הטובות הגשמיות, ואמר יאר ה׳ פניו אליך ויחנך כנגד השכר השני, שהוא האור השכלי והמדעיי ולכן אמר ויחנך, כי הוא יתברך החונן לאדם דעת, ואמר ישא ה׳ פניו אליך על השכר השלישי, והוא ההשארות הנפשיי, ולזה אמר וישם לך שלום, כי ההשארות הנפשיי הוא השלום האמתי, כמו שאמר
(ישעיה נ״ז ב׳) יבא שלום ינוחו על משכבותם. והנה השלחן אשר היה בהיכל ועליו לחם הפנים היה רמז למין הראשון מהשכר שהוא הגופני, וזה שאמר
(שמות כ״ה ל׳) לחם פנים לפני תמיד, להעיר שלא יהיה צדיק נעזב וחסר לחם, וגם לא יהיה עשרו וכבודו במקרה ובטבע כי אם בהשגחה אלהית, וזהו לפני תמיד, והודיע גם כן בזה שאין כילות לפניו ית׳, כי הוא משפיע תמיד אם המקבלים יהיו מוכנים לקבלו, ולכן היה השלחן זהב טהור, ומנקיותיו שהיו מונחות בין החלות להורות על הכבוד, ולזה היו גם כן שם כפות הלבונה לרמוז על השם הטוב. והנה היו החלות שתים עשרה, להעיר כי ברצות ה׳ המזלות הי״ב יעירו בדבר הזה, או ירמוז לי״ב שבטי יה שיזכו לשכר הזה, או לשנים עשר חדשי השנה שיתמיד הטוב ההוא כדברי יוסיפון. והמנורה באה לרמוז המין השני מהשכר המתחייב משמירת התורה מושפע מאתו יתברך שהוא שכר נפשיי, ר״ל החכמה והמדע, והיה מורה על זה המנורה ונרותיה, לפי שנר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, והיו שבעת הנרות רומזים אל שבע חכמות, לפי שכלם ימצאו בתורת האלהים, ולכן היו הנרות כלם פונות אל הנר האמצעי, ואותו נר שנקרא נר מערבי היה פונה אל קדש הקדשים, להעיר שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה אשר שם, והיתה המנורה זהב טהור, להורות על מעלת החכמה וקיומה לעד, ושלא ימצאו בה דעות זרות ובלתי מסכימים אל הדת אבל היה כלה דעת טהור ובריא אולם, ולזה היה מעריך את הנרות אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה׳, לרמוז שילדו החכמות מפי אנשי חיל יראי אלהים כאהרן ובניו, כי הם ילמדו אותם ויערכו אותם לפני ה׳, ר״ל כפי הראוי להסכמת תורתו ואמתת עבודתו, והיו לה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה, לרמוז על הסתעפות החכמות והידיעות כלם, והיתה המנורה מקשה כלה. לפי שהחכמות בצד מה יתאחדו כלם להיותם כפי הנמצא והנמצא כלו כאיש אחד. ואמנם מזבח הקטורת בא לרמוז על המין השלישי מהשכר הנמשך מהתורה ומושפע מאתו יתברך, והוא ההשארות הנפשיי הנצחיי הבא לאדם אחרי המות, ולזה היה ענינו העלאת העשן למעלה רמז לנפש העולה היא למעלה, והיה המזבח הזה מכוון לנגד קדשי הקדשים, לפי שההשארות הנפשיי הוא באמצעות התורה, והוא ההתאחדות האמתי עם הכרובים הקדושים היושבים ראשונה במלכות עילאה, ולהיות זה השכר הוא היותר יקר ועליון ואמתי, היה הכהן הגדול ביום הצום הנבחר בבאו אל קדש הקדשים מוליך שמה הקטורת ומשים אותו לפני הארון והכרובים, כאלו היה אומר שובי נפשי למנוחייכי, והיה הקטורת עוצר המגפה, כי ההשארות נפשיי הנצחיי יבזה המיתה הגופניית ויעצור צערה, ולכן היה הכהן מקטיר בבקר ובערב במזבח הזה, ונאמר בו (שמות ל׳ ח׳ י׳) קטורת תמיד לפני ה׳ קדש קדשים הוא לה׳, כי הבקר והערב רומזים על החיים והמות, והיה ההשארות לפני ה׳ תמיד, ר״ל בנצחיות, ולהיות השכר הזה גדול מהמינים האחרים נאמר בו בלבד קדש קדשים לה׳, מה שלא אמר כן בשלחן ובמנורה, ולטהרתו ונצחיותו היה המזבח הזה זהב, אבל היה מצופה על עץ, לפי שבאמצעות הדברים הנפסדים כעץ יגיע האדם אל ההשארות הנצחיי הנרמז בזהב. וקודם ההיכל שהיא המחיצה השנית הזאת אשר בה הכלים אשר זכרתי, היה האולם והחצר, והיה בחצר מזבח העולה וכיור וכנו והים אשר עשה שלמה, והיה כל זה לרמוז, אם הכיור, שהנה יזכה האדם למעלת החכמה ומעלת העושר והכבוד הנרמזים בשלחן ובמנורה באמצעות השכל המעשי אשר יבואו ממנו המדות המשובחות, לפי שהם סולם ומעלות לתכליות, ובאמצעות המדות הטובות יזכה האדם לכבוד ועושר ולחכמה, ולהיות הכיור מורה על זה היתה הנחתו בין המזבח שהוא רמז לעולם ההויה וההפסד כמו שאבאר, ובין אהל מועד שהוא רמז לידיעת האמתיות, כמו שאמר
(שם ל״ג ז׳) והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד, לפי שהשכל המעשי הוא האמצעי ביניהם, והיו נותנים בכיור מים שהם רמז לתורה, להגיד כי בלמוד התורה תשלם המעשי וירחץ ממנו כל טומאה וכל לכלוך, ולזה נעשה הכיור
(שם ל״ח ח׳) במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד בימי משה, שהם הפעולות המשובחות והשלמות אשר צבאו פתח אמתת התורה והחכמה אשר רמז אליה אהל מועד, כי הפעולות השלמות זה דרכם, ר״ל היותם נקשרות בשכל. ואמנם מכונות הכיורות היו לרמוז על התכונות והמזגים שהם מכונות למדות השלמות, ולכן עשה בהם מסגרות שהם הסייגים להדריך החמר ולהשוות המזג באופן הראוי. והאופנים שהיו במכונות היו רומזים למרוצת הימים והזמנים, והיו האופנים והמסגרות ארבעה, להיות החמר מורכב מד׳ יסודות, וכל שאר הדברים שזכר במכונות הולכים על הדרך הזה, הנה אם כן הכיורות מורים על המדות המשובחות, והמכונות על המזגים השוים והממוצעים. ואמנם מזבח העולה היה לרמוז על המות הגופני׳, אשר אפשר שימלט האדם ממנה, ותקדם בהכרח מזבח העולה הזה למזבח הקטורת, לפי שאי אפשר שיזכה האדם אל ההשארות הנפשיי הנצחיי אם לא בהקדים אליו המות הגופיית, לפי שהדבקות הנפש בנבדל בעודה בחיים הגופנים אי אפשר, וכמו שאמר יתברך
(שם ל״א כ׳) כי לא יראני האדם וחי, ולזה היה השכר ההוא מיועד אחר המות, ולכן היה מזבח העולה בחצר ומזבח הקטורת אחריו בהיכל, להודיע שאחרי המות תבא הדבקות הנפשיי, והיה מפני זה מזבח העולה מקום מוכן להפסד גופות הב״ח, והיה רבוע לרמוז על הרכבת הארבעה יסודות שהם סבת ההפסד, והיה נחשת ולא זהב לרמוז על ההפסד, והיה לו מכבר מעשה רשת, לפי שהמות היא רשת פרושה על כל החיים, והיה נבוב לחות, לפי שעניני העולם הזה הם כוזבים ויחשוב האדם שיש בהם קיום ואמת כפי הנראה מהם והם נבובים ריקים בוקים ומבולקים מבפנים, והיה לו כבש סמוך אליו, לפי שהמות יכבוש בני אדם כלם, ולא היו עולים במעלות על המזבח, לפי שאין שלטון ולא מעלה ביום המות. והנה עשה שלמה הים ושמו סמוך לכל זה, להעיר על זה העולם ההווה הנפסד, כי העולם הזה הוא ים זועף, וכמו שדרשוהו במדרש, והודיע בזה שענין הכיור והמזבח הוא מיוחס אל זה העולם, והיה הים עשר באמה משפתו אל שפתו, לפי שהנמצאים השפלים נכללים בעשרה, ר״ל החמר הראשון, והצורה הגשמית, והארבע יסודות, והדומם והצומח והחי והמדבר, והיה עגול סביב, לפי שהעולם הזה הוא כלו מתדמה ומה שהיה כבר היה, והנה לא היה רובע והיה מקבל המים מחוץ, לפי שזה העולם מקבל השפע מלמעלה, והיה עומד על י״ב בקר והיו המים באים מהם אל הים, לרמוז שהעולם הזה הוא מושפע מי״ב מזלות העליונים, והיו פונו׳ לארבע רוחות, לרמוז שעניניהם יהיו כפי הארבעה תקופות של כל שנה ושנה, ושאר הדברים היו לצורך המלאכה, ואולי שיש בהם נסתר ורמז ואני לא באתי עד תכונתו. ואמנם שני העמודים דעתי היא שלא עשאם שלמה לרמוז על דבר מסודות המציאות, אבל לפי שהבונים חרבות למו ועושים בנינים גדולים ומגדל וראשו בשמים קראו בשמותם עליהם ושמו את שמותיהם או סימניהם בבניניהם אשר יעשו זכרון ומשמרת לבאים אחריהם, לכן ראה שלמה לעשות סימן וזכרון משני המלכים אשר צוו בבנין הבית האלהי ההוא שהם דוד ושלמה, ולזכרונם עשה העמודים האלה, לפי שהם היו העמודים אשר הבית נכון עליהם, ולכן היו שנים ולא עוד כנגד דוד ושלמה, ולזה היו על ראשי העמודים כותרות, להגיד שהיו מלכים וכתר מלכות על ראשם, ולכן היו עליהם רמונים להעיר על חכמתם שהיו מלאים כרמון, ולזה לא שמו אותם בדביר ולא בהיכל כי אם פתח בית האלהים במקום אשר היו יושבים המלכים, ולזה לא עשאם מזהב כי אם מנחשת להעיר היותם נפסדים כשאר הדברים השפלים, ולזה היו חלולים להעיר שהם כשאר עניני העולם הזה, שאתה תראה שכל הדברים שהיו בעזרה היו מנחשת וכלם היו חלולים, אם המזבח נבוב לחות, ואם הכיורות חלולים, וכן הים, וכן עשה את העמודים, ולזה קרא אחד מהם יכין, לרמוז אל דוד שהכין הדברים לבית ה׳, כמו שאמר
(דברי הימים א כ״ב י״ד) והנה בעניי הכינותי לבית וגומר, וקרא האחד בועז לרמוז אל שלמה שבו היה עוז הבנין ועקרו, וגם בחר בשם הזה, לפי שבועז היה אבי עובד, וכמו שנאמר בסוף ספר רות ובועז הוליד את עובד, וכן היה שלמה האב שהוליד כל הפועלים והעובדים במלאכת הבנין. ונקרא גם כן בועז, לפי שהיה שלום בימיו ועוז ותפארת במלכותו ועליו וכתרו נתקיים מה שאמר דוד אביו
(תהלים כ״ט י״א) ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום, ולזה היה העמוד אשר קרא יכין לצד הימין, ובועז לצד שמאל, לפי שהיה יכין רומז לדוד אביו, ולכן נתן לו המקום היותר נכבד, ולזה היה אורך כל עמוד שמנה עשרה אמות שהם במספר האותיות ח״י, לרמוז ששניהם דוד ושלמה יהיו חיים עדי עד בזכרון הבאים אחריהם, כמו שדרשו חז״ל
(יבמות סוף פ״י) על פסוק
(תהלים ס״א ה׳) אגורה באהלך עולמים, והבנין הזה יחיה זכרונם ויתמיד שמם עוד כל ימי הארץ, וגם שהם בזה הפעל והבנין האלהי הודו ושבחו לשמו יתברך, וכאמרו
(ישעיה ל״ח י״ט) ח״י ח״י הוא יודך, ולזה אמר וחוט שתים עשרה יסוב את העמוד השני, והוא מאמר ראוי שיובן עתה כפשוטו, שצוה שלמה לעשות בעמוד בועז הרומז עליו חוט אחד שהיו בו שתים עשרה אמה, להעיר שבשנת שתים עשרה שנה למלכותו שרה השכינה על בית ה׳, ואמות זה מבואר שבשנה הרביעית למלכותו יוסד בית ה׳ והתמיד הבנין שבע שנים ושנה אחת שעברה משכלתה המלאכה עד חנכת הבית כמו שנזכר קודם זה, הרי לך שהיו שתים עשרה שנה למלכות שלמה שכשעשו חנכת הבית, ואל זה הרמז המופלא רמז באמרו וחוט שתים עשרה אמה יסוב את העמוד השני מה שלא אמר בעמוד הראשון. הנה אם כן רשמתי בענין העמודים עשרה דברים מורים על זה הרמז הנכבד. והנה היה אורך הבית כלו דביר והיכל ואולם שבעים אמות בחלל הבתים כמו שנזכר, לרמוז
(תהלים צ׳ י׳) שימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואמנם עם עובי כותלי הבתים היו שמונים אמות או יותר מזה, כנגד מה שאמר שם ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, ולכן היה בסוף זה השיעור כלו מזבח העולה המורה על המות שתבא בסוף החיים. ואמנם היה רחבו עשרים אמות, לרמוז על ימי הנערות שהם עשרים שנה, והיה קומתו שלשים אמה, להעיר על שנות העמדה שהיא קומת האדם וטובו ויופיו, כי היו השנים אשר אחרי זה ימי הירידה, אם עם השארות הכח, ואם עם הראות החולשה. זהו כללות הרמז והמשל אשר בא בבית האלהים כפי הנראה לעיני:
ואחרי הודיע אלהים אותך המעיין את כל זאת ההערה תוכל להשיב בנקלה לשאלה אשר אנחנו בהתירה, והוא שבארון העדות לא היה יכול שלמה להוסיף ולא לגרוע ממה שהיה, לפי שהיה התורה אחת, וכן במזבח הזהב להיותו מורה על ההשארות האישי והדבקת נפש האדם אחרי המות וזה לא יתרבה באדם אחד כי נפשו נשארת באיש, וגם לא ראה להוסיף ולהרבות במזבח העולה, לפי שהיה מורה על המות אשר היא אחת ושוה בכל האנשים וכמות זה כן מות זה, וגם לא ראה לעשות כי אם ים אחד, להיותו מורה ומעיד על העולם הזה שהוא אחד. הנה אם כן באלה הכלים כלם לא היה אפשר התוספות והרבוי כפי הנרמז בהם, אבל ראה להוסיף ולהרבות במנורות ובשלחנות ובכיורים ובמכונות, לפי שכבר יפול הרבוי והתוספת בדברים אשר ירמזו עליהם, אם במנורות להוראתם על החכמות, ולפי שהוא ע״ה נחכם מכל האדם והשיג חכמות רבות ומתחלפות כמו שנזכר, הרבה במנורות, ואם בשלחנות להוראתם על העושר והכבוד והיה זה באנשים באופנים רבים ומתחלפים ויתוסף למה שיתוסף תמיד, ויען שלמה נתעשר יותר מכל המלכים שהיו בישראל ויגדל כבודו עד למעלה, עד שאחז״ל שמלך בכפה
(מגלה י״א ע״א), לזה עשה הרבה שלחנות, לרמוז על רבוי עשרו וכבודו ומעלתו, וגם כן בכיורות שרומזים למדות המשובחות, והמכונות שרומזות על המזגים השוים והנכנעים לתורה ולחכמה הרבה והוסיף שלמה, להיות השלמיות האלה מקבלי׳ התוספת והחסרון, ולפי שהוא ע״ה ניתוסף גם בזה על כל אנשי דורו, וכמו שאמר וידבר שלשת אלפים משל וגומר, שמורה על ידיעתו והשלמות במדות ובתכונות הנפשיות, כמו שיורה על זה ספר משלי אשר עשה בזה. והעמודים היו במספר שנים ולא עוד, להוראתם על שני המלכים דוד ושלמה אשר התעסקו בבנין הבית ושעליהם נבנה בית האלהים, ואמנם למה היה תוספת המנורות עשרה ולא מספר אחר, וכאן תוספת השלחנות והכיורות והמכונות היו כלם בזה המספר עצמו ולא במספר אחר, נוכל לתת הסבה בזה ע״ד חז״ל (במדרש תדשא) שכוון בזה אל עשרת הדברות, וענין זה הוא שהחכמות הנרמזות במנורות, והשלחן הרומז בעושר ובכבוד, והמדות המעשיות הרמוזות בכיורים, והמזגים הטובים והישרים בלבותם הנרמזים במכונות, הכל ראוי שיהיה כפי שרשי הדת ועקרי התורה שהם עשרת הדברות שנתנו בסיני, שהם סוגים כוללים לכל מצות התורה ואזהרותיה, ולהורות על הסכמתם באו במספרם. ונוכל גם כן לומר שעשה הרבוי בזה המספר, להעיר שהשפע המגיע אלינו, אם בחכמות, ואם בעושר והכבוד, ואם במדות המשובחות, ואם במזגים הטובים והישרים, כלו הוא מושפע מדרך השכלים הנבדלים שהם במספר עשרה, אם לדעת הפילוסופים שימנו אותם במנין הגלגלים המתנועעים ההם, ואם כפי דעת התורני שיזכור רבוי גדול מהמלאכים שאין המלט מהיותם נכללים במדרגות עשרה, אם מהמאות או מהאלפי׳ או מהרבבות, כמו שאמר (דנאיל ז׳ י׳) אלף אלפין ישמשוניה וריבו רבבן קדמוהי יקומון, הנה אם כן הותרה בזה השאלה הששית האחרונה:
וכבר ראיתי אני אנשים מאומתנו ומאומות העולם משכילי עם יבינו לרבים, חשבו שלא היה בבנין שלמה כ״א אותם הבתים שנזכרו בכתוב, ר״ל הדביר וההיכל והאולם וחצר הכהנים אשר בו היו משרתים בהקרבת הקרבנות, וגזרו אומר מפני זה שהיה הבנין דבר קטן והיו בו בתים מעטים, ושיותר מהמה ימצאו בכל עיר ועיר מדינה ומדינה מארץ אדום בבית תפלתם, וקרה להם זה להמשכם אחר פשוטי הכתובים, וכאלו לא היה שם במקדש כי אם אותם הבתים שנזכרו בפסוקים, וכדי להסיר מלבות בני אדם המחשבה הכוזבת הזאת ראיתי לזכור בכאן בראשי פקרים על דרך כלל עקר הבנין וחלקיו כפי מה שהעידו חז״ל במסכת מדות והביאו הרב הגדול בסדור מופלא בספר עבודה הלכות בית הבחירה, והוא מסכים בזה עם מה שכתב יוסף בן גוריון בספר שכתב לרומיים. ואומר שבית המקדש לא היה במישור אלא במעלה משופע, והיה במחוז אחד נקרא הר הבית, לפי שהיה בתוכו בית האלהים, ואותו מחוז היה כלו מוקף חומה סביב עולה בשפוע והיה מרובע, ומהלכו היה חמש מאות אמות לכל רוח מארבע רוחותיו, וכבר ידעת שאמת הבנין היא ששה טפחים, כמו שביארו במשנה באותה מסכתא אשר זכרתי, והיה הטפח כפי קבלתם ז״ל ד׳ אצבעות גדולות. והיה אם כן הר הבית כעיר קטנה מוקפת חומה וכיפין על גבי כיפין היו בנויות מתחתיו מפני אהל הטומאה, וחמשה שערים היו לו אחד למערב ואחד למזרח ואחד לצפון ושנים לדרום, והיה רחב כל שער עשר אמות וגבהו עשרים והיו להם דלתות לפנים מן החומה, והיה לו חיל סביב גבהו עשר אמות, ועליו היה מקונן ירמיה הנביא ע״ה
(איכה ב׳ ח׳) ויאבל חיל וחומה יחדו אומללו, זו חומת העזרה. לפנים מן החיל היה העזרה הגדולה, והיה ארכה מאה ושמונים ושבעה אמות ורחבה מאה ושלשים וחמשה אמות, ושבעה שערים היו לה, שלשה מן הצפון סמוכים למערב ושלשה מהדרום סמוכים למערב ואחד במזרח מכוון כנגד קדש הקדשים באמצע, וארכם ורחבם כשערי החומה, והיו להם דלתות מצופות זהב חוץ משער מזרחי שהיה מצופה נחשת קלל, והוא הנקרא שער העליון או שער נקנור. ולפני העזרה במזרח היה עזרת הנשים שהיה מאה ושלשים וחמש אמות באורך ומאה ושלשים וחמש ברחב, וארבע לשכות היו במקצועותיה, והם לשכת הנזירים ששם היו מבשלין שלמיהם ומגלחין שעריהן, ולשכת דיר העצים ששם היו הכהנים בעלי מומין מתלעים בעצים, שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול, ולשכת המוצרעים, ולשכת שמניה שבה היו נותנין השמן והיין, והיתה עזרת הנשים מוקפת גזוזטרא, כדי שיהיו הנשים רואות ולא יבאו עם האנשים בערבוביא, ובית גדול היה בצד זאת העזרה בצפונה מבחוץ בין העזרה והחיל, והיה בנוי כיפה ומוקף רובדין של אבן והיא הנקראת בית המוקד, והיו לו שני פתחים אחד לעזרה ואחד לחיל, וארבע לשכות היו בו שתים קדש ושתים חול, והם לשכת הטלאים ולשכת עושי לחם הפנים, ולשכת האבנים הנגנזות מפני פסול או שקוץ, ולשכה בה היו יורדין לבית הטבילה, והיה היורד הולך במסבה ההולכת תחת המקדש כלו והנרות דולקות תמיד מכאן ומכאן עד שמגיע לבית הטבילה ומדורה היתה שם, ובית הכסא של כבוד, מצאו נעול בידוע שיש שם אדם. כשהאדם היה נכנס בשער מזרח של הר הבית היה מהלך עד סוף החיל בשוה, ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות ומהלך כל עזרת הנשים בשוה ולשכותיה, וממנה עולה לעזרת ישראל בחמש עשרה מעלו׳ והולך כל עזרת ישראל בשוה, ושמונה לשכות היו בעזרת ישראל לשכת המלח שהיו נותנים שם מלח לקרבנות, ולשכת הפרוה ששם היו מגלחין עורות הקדשים, ועל גגה היה בית הטבילה של כהן גדול ביום הכפורים, ולשכת המדיחין ששם מדיחין קרבי קדשים, ומשם מסבה עולה לגג בית הפרוה, ולשכת הגזית שבה יושבות סנהדרי גדולה, וחציה היה קדש וחציה היה חול ולה שני פתחים, ובחול היו הסנהדרין יושבים ולשכת הגולה שהיה שם בור שממלאין ממנו בגולה, ומשם מספקין מים לכל העזרה, ולשכת העץ הנקראת לשכת פרהדרין, ולשכת פנחס המלביש, ולשכת עושי חביתין. ומעזרת ישראל היו עולין לעזרת הכהנים בחמשה עשר מעלות, ושם היה הדוכן, שעל אותם מעלות היו הלויים משוררים בשעה שאומרים שירה על הקרבן. ואחז״ל
(מדות ס״ט ע״א) שכנגדן היו ט״ו שיר המעלות שבספר תהלים, לפי שהיו משוררים כל אחד מהם בכל מעלה מאלו, ומהלך עזרת הכהנים ובין האולם והמזבח היה בשוה ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות, וההיכל והדביר היו בשוה עם האולם, וכל מעלה מאלו שזכרנו היה חצי אמה ושלופה חצי אמה, ולשכות אחרות היו שם תחת עזרת ישראל פתוחות לעזרת הנשים, ששם היו הלויים נותנים הכנורות והנבלים והמצלתים וכל כלי השיר, נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שאר המזרח של הר הבית שבעה ועשרים אמות. ומלבד כל זה היו הבתים הסמוכות לבית המקדש, אם העליות אשר עליו זו על זו ששם היו אוצרות בית ה׳ וכל דברי קדושה, ואם היציעים המקיפים את הבית סביב שלש צדדיו כמו שביאר הכתוב, וגם כן התאים שהם היו בתים שנעשו במקומות הפנויים שבין הכותלים, שהיו ט״ו בדרום וט״ו בצפון ושמנה במערב, שהם כלם שלשים ושמונה תאים, ובתים אחרים היו בהר הבית ללויים ששם היו אוכלים ושוכבים כאשר לא היו משמשים במשמרות, לפי שכל הלילות היו שומרים המקדש, לא מפחד האויבים והלסטים כי אם מפני הכבוד, והיו עשרים וארבעה משמרות, והיו הכהנים שומרים מהם בשלשה מקומות מבפנים, והלויים בכ״א מקומות מבחוץ, וממונה היה עליהם הנקרא איש הר הבית, שהיה חוזר על כל המשמרות ואבוקות דולקות לפניו, ומי שמצא ישן חובטו במקלו ושורף בגדיו אם ירצה. הנה התבאר מזה שהיה בנין הר הבית ובית האלהים אשר עשה שלמה גדול ורם קריית מלך רב, ושלא נעשה כן לכל הממלכות: (ועיין כל זה במסכת יומא פ״א ובמ׳ מידות פרק א׳ וב׳ ושם איתא דעזרת כהנים לא היתה גבוהה רק שתי אמות ומחצה מעזרת ישראל עוד איתה שם דעל החמש עשרה מעלות שהיו בין עזרת נשים לעזרת ישראל היו הלוים אומרים בשיר כנגד ט״ו שיר המעלו׳ שבתהלים):
ואמנם בענין הקדושה אין ראוי שיחשוב אדם שהיתה הקדושה שוה בכל חלקי הבית אינו כן, עשרה קדושות אמרו חכמינו ז״ל שהיו בארץ ישראל זו למעלה מזו
(משנה כלים א׳:ו׳). קדושה ראשונה היתה בעיירות המוקפות חומה שהן מקודשות משאר הארץ, שמשלחין מתוכן את המצורעים ואין קוברין מת בתוכן אם לא היה נביא או מלך. קדושה שנית בירושלם על שאר העיירות המוקפות חומה, שאוכלים קדשים קלים ומעשר שני לפנים מחומתה. ואלו דברים שנאמרו בירושלם, אין מלינין בה את המת, אין מעבירין בתוכה עצמות אדם, אין משכירין בה בתים, אין נותנין לתוכה מקום לגר תושב, אין מקיימין בה קבורות חוץ מקברי בית דוד וקברות הנביאים, אין נותנין בה גנות ופרדסים, ואינה נזרעת ואינה נחרשת שמא תסרח, אין מקיימין בה אילנות חוץ מגנת וורדים, אין מקיימין בה אשפות מפני השרצים, אין מוציאין ממנה זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים מפני אהל הטומאה, אין עושין בה כבשונות מפני העשן, אין מגדלין בה תרנגולות מפני הקדשים, וכן לא היו הכהנים מגדלין תרנגולים בכל ארץ ישראל מפני הטהרות, ואין הבית נחלט בה ואינו מטמא בנגעים, ואינה נעשית עיר הנדחת, ואינה מביאה עגלה ערופה לפי שלא נתחלקה לשבטים. קדושה שלשית היה להר הבית על ירושלם, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסין שמה, ושלא יכנס אדם להר הבית לא במקלו בידו ולא במנעליו ברגליו או במעות הצרורין לו בסדינו, ולא ירוק בכל הר הבית, ואם יזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יכנס שמה כי אם לדבר מצוה. קדושה רביעית היה בחיל על הר הבית, שאין גוים וטמא מת ובועל נדה נכנסים שמה. קדושה חמשית היתה בעזרת הנשים יותר מן החיל, שאין טבול יום נכנס לשם, וזה אסור מדבריהם, וטמא מת שנכנס שמה אינו חייב חטאת. קדושה ששית היתה בעזרת ישראל יותר מעזרת הנשים שאין מחוייב כפורים נכנס שם, וטמא שנכנס בה חייב כרת. קדושה שביעית היתה בעזרת הכהנים יותר מעזרת ישראל, שאין ישראל נכנסין לשם כי אם בשעת הצורך לשחיטה לסמיכה ולתנופה. קדושה שמינית היתה בין האולם והמזבח יותר מעזרת הכהנים, שאין בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסים לשם. קדושה תשיעית היתה בהיכל, שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים. קדושה עשירית היתה בקדש הקדשים על כל שאר המקומות, שלא היה נכנס שם כי אם כהן גדול ביום הכפורים ארבעה פעמים בשעת עבודה. הנה אם כן התבאר מעלת בית ה׳ מפאת קדושתה ומפאת גדלה ותפארתה ועשרה. ואמנם מפאת משרתיה כבר נזכר בספר דברי הימים (דברי הימים ב כ״ג ג׳ ד׳) שמנה דוד הלויים לעבודת בית המקדש, ושהיה מספרם מבן עשרים שנה ומעלה שלשים ושמונה אלף, ושהיו מאלה עשרים וארבעה אלף לנצח על מלאכת בית ה׳. הביטו וראו אם ימצאו בכל ארצות הגוים ארבעה ועשרים אלף איש משוררים ומנצחים בכל בתי תפלותיהם כאשר היו בבית המקדש? והיו ארבעת אלפים מהם מהללים בכלי שיר, כי היו מנגנים עם המשוררים ומספר כזה למנגנים גם כן עצום ורב הוא בלי ספק, והיו מהם שופטי׳ ושוטרי׳ ששת אלפים, לפי שהם היו מורים המשפט, והיו מהם שוערים לבית השם ארבעת אלפים אחרים. ובחנוכת המזבח אשר עשה שלמה כתוב בדברי הימים (שם ב׳ ה׳ י״ב) שהיו שמה כהנים מחצצרים בחצוצרות מאה ועשרים, מלבד שאר הלויים המשוררים בכלי שיר כי רבו מארבה ואין להם מספר, ואותם החצוצרות היו כלם של כסף, מי שמע כזאת מי ראה כאלה קדושה ותפארת והלול מופלג כזה? עונותינו ועונות אבותינו החריבו נוינו ושממו מקדשנו, וכמו שאמר רומז לדברים והשלמיות האלה כלם
(ישעיה ס״ד י׳) בית קדשנו ותפאתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש. והוגלו בבלה בני יהודה ובנימן שבעים שנה, ואחר ששבו באות׳ פקידה חלושה אשר פקדם השם והעיר את רוח כורש מלך פרס לתת להם רשות לעלות ירושלם ולבנות
את בית ה׳, באו ראשי העם וזרובבל בן שאלתיאל עמהם והם בנו הבית ומזבח העולה, וכפי מה שקבלו חז״ל היה הבנין כתבנית הבית אשר עשה שלמה (מיימוני הלכות ב״ה פ״א), וחסרו שמה הדברים היותר מקודשים שהיו בבית ראשון, והם ארון העדות וכפורת וכרובים ואש מן השמים ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים, כי אעפ״י שהיו שם לא היו משיבים, ושמן המשחה חסר גם כן לפי שנגנז עם הארון ועם צנצנת המן וכמו שאמרו חכמינו ז״ל בפירקא קמא דמסכת יומא
(דף כ״א ע״ב):
אחרי כן הורדוס בן אנטיפאט״ר מלך על ישראל, ובחזקתו ועשרו וגובה לבו נדבה רוחו והניעו (כמו שזכר יוסף בן גוריון בספרו, ספר ששי פרק כ״ה) לבנות את היכל ה׳ ואת ביתו כבנין הראשון, באמרו שאבותיהם להיותם עבדים למלכי פרס בנו הבית כמדה שנתנו להם רשות לבנות ולא היה באותו גודל ועושר שהיה ראוי לבית ה׳ ומסכים לבנין אשר עשה המלך שלמה, ואחרי מלך פרס נשתעבדו גם כן למלכי יון עד זמן החשמונים שיצאו לחרות ויקחו את המלכות מיד היונים וישמידום, ועם כל זה לא בנו את הבית מפני המלחמות אשר סבבום, ולכן בהיות הורדוס שלו ושקט ועשיר מאד בנה את הבית, וביום אשר הוסד את הבית עמד המלך הורדוס לעבוד ולשרת כל אותו היום בעצמו כשכיר אחד, וכן עשו כל השרים וכל הנכבדים אשר היו ביהודה ובירושלם, ויסתור הבנין הראשון ויהרוס אותו ויבן את הבית מחדש, ויעש יסודותיו מאבנים גדולות מאד. והבית אשר בנה מאה באמה ארכו ומאה באמה רחבו ומאה ועשרים אמה גבהו, והאבנים אשר בנה בהן המלך את הבית היו לבנות כשלג, וארך האבן האחת חמשה ועשרים באמה ושתים עשרה אמה רחבה ושמונה אמות קומתה, מדה אחת לכל האבנים מיסוד הבית עד קצות הבית וכלם היו אבני שיש טהור, ויגבה הבית מאד בתוך העיר ויראה הבית מרחוק. ויעש את הדלתו׳ מעשה צעצועים, מזוזותיהם ומשקופיהם וחלקי פתחיהם, ולכל דלת מהדלתות עשה פרוכת, והפרוכת מעשיהן מעשה אורג מזהב ותכלת וארגמן ותולעת שני ומאבנים יקרות בנקודו זהב ותכלת יפה את הפרכת כלן, ויתן על כל פרוכת זר זהב מעשה פרח. ויעש את הקרשים קרש בארכו וברחבו במדה הראשונה. ויעש המלך עמודי זהב ואדניהם כסף ואת וויהם עשה זהב. ויעש גפן זהב טהור ויתן על העמודים מלמעלה את הגפן ואלף ככרים זהב טהור משקלה, והגפן מעשה חרש חכם, שריגיה ועליה ופרחיה זהב נוצץ, ואשכלותיה זהב ירקרק, ועל פיה וחרצניה וזגיה אבני יקר, וכלם מעשה חושב ומעשה נקוד, והיתה הגפן ההיא פליאה לעיני כל רואיה. והעיד יוסף ן׳ גוריון שראה אותה, וכן העידו רבים מסופרי רומי שראוה שמה שהוליכו אותה הרומיים והניחוה בבית אלהיהם. וכבר זכרו רבותינו במסכת מדות פרק ג׳ (דף ע׳ ע״א) ענין הגפן הזאת שהיתה מונחת על פתחו של היכל, וכל שהיה מתנדב דבר לבית ה׳ היה מביא עלה או גרגיר או אשכול של כסף וזהב והיה תולה אותו בה, וכשהיו המתנות רבות היו הכהנים מפרקין אותה ומניחי׳ הזהב והכסף בבית אוצרותיהם, וא״ר יצחק בר צדוק, מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים, רצו בזה שהיתה טעונה כל כך זהב וכסף שפעם אחת הוצרכו שלש מאות כהנים שהיו טעונים ונושאים המתנות שנמצאו עליה באותו פעם. ויסוב את הבית בארבעה אולמים, ויעש אולם מזרחי ויתנהו על פני הבית קדימה, והאולם אחוריו במזרח ופניו אל הבית, ואורך האולם מאתים וחמישים באמה ורחבו מאה באמה כמדת הבית וגבהו מאה ועשרים באמה. ויעש את החצר לפני האולם המזרחי, ויבנהו מעשה רצפה באבני שיש. ויעש מאה וששים עמודים בטורים ארבעה, ארבעים עמודים בכל טור, ואורך העמוד האחד חמשים באמה ושלש אמות עביו ומדה אחת לכלם, ובין עמוד לעמוד חמש עשרה אמה, ואורך החצר המזרחי שבע מאות ועשרים אמה, כי משך את הבנין עד נחל קדרון. ויעש כיפות על הנחל ועל הכפות בנה גשרים ורצפות אבנים, ויבן את הבנין עליהם ויגבה הבנין מאד עד אשר לא נראה הנחל אל מול פני הבית ויעשהו בג׳ גגות, ומרוב הגובה אשר לבנין כל העומד על הגג הנז׳ למעלה לא היה רואה עמק הנחל כי החשך נראה מתחת. ויבן המלך את קיר הכסף בין אולם ובין הבית, ויעש דלת זהב שחוט ויקם על הדלת חרב גדולה זהב טהור ככר משקלה, ויכתוב על החרב בפיתוחים
(במדבר א׳ נ״א) והזר הקרב יומת. ויעש את האולם התימני ויתנהו על פני הבית נגבה, והאולם הזה אחוריו תימנה ופניו אל הבית, מאתים וחמשים באמה ארכו ורחבו מאה באמה כמדת הבית ויתן לפניו את החצר. ויעש את האולם במערב מבוא השמש כמדת שאר האולמים עצמם, ויעש בו ארבעה שערים, והאולמים מדה אחת לכלם, וארבעה שערים לכל חצר, ובחצר קדמה מזרחה נתן שנים עשר שערים ונתן בתוכם שער אחד גדול מאד. וכל מעשה הזהב אשר בבית ה׳ היה נראה בהיות שער הבית פתוח עד החצר, ותשלם כל המלאכה מקץ שמנה שנים. ובשמונת השנים אשר בהם נבנה הבית לא המטיר ה׳ ביום על ירושלם רק בלילה, לבלתי מנוע את בנין ההיכל. וכל זה אשר סיפרתי מבנין הורדוס מלך ישראל, העיד בספרו יוסף בן גוריון שקבל אותו מחכמי ישראל ומפי סופרי הגוים הנאמנים, וכתב שמה שספר בזה מבנין הבית ומלאכתו הוא מעט מהרבה, כי מלאכה גדולה היתה ולא ספר בזה חציה ולא שלישיתה, ושכתב ענין המלאכה באריכות בספר אשר כתב לרומיים, ובספר החכמה אשר חבר, כי ספרים רבים חבר בחכמה, והנם בין הרומיים ובין היונים: וכל זה כתבתי פה, להגיד שכל מה שעשו אומת אדום ברומ״ה ראש אמונתם ובשאר מדינות מה עשו בבתי תפלותיהם, כאפס ותוהו נחשבו בערך הבנינים אשר נעשו בבית ה׳ פעמים שלש, אבל זה וזה כטפה מן הים בערך אל מה שעתיד להיות בבנין בית ה׳ העתיד להבנות בביאת משיחנו מהרה יגלה, הלא תראה שהיה הר הבית אשר עשה שלמה מכל אחד מארבע רוחותיו חמש מאות אמה, שהוא דבר גדול מאד, והנביא יחזקאל
(יחזקאל מ״ב ט״ז) ראה שבבנין הבית העתיד יהיה הר הבית בכל אחד מארבע הרוחות ה׳ מאות מדה, ושהמד׳ היא שש אמות, והיו אם כן שלש׳ אלפים אמות לכל רוח שהוא כמרחק תחום שבת פעם וחצי, וזה דבר מבהיל מאד, ויתר הדברים אשר זכר בבניה הולכים על זה הדרך מהתוספת והיתרון. ואמנם מענין העשר כבר יעד הנביא ישעיהו
(ישעיה ס׳ י״ז) תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף וגומר, ואמר גם כן
(שם נ״ד י״א) הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים. ובענין הכבוד אמר הנביא
(חגי ב׳ י׳) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. ואמנם בענין הקדושה והשלמות האמתי, אמר (ישעי׳ ב׳ ב׳ וכו׳) והיה באחרית הימים נכון יהיה בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו נעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם: