Bereshit 7 – בראשית ז‏ – Mikraot Gedolot

[נח] ¹ויהי הגשם וגו׳. עד מתי ארבעים יום וארבעים לילה, עד כ״ז בכסלו. (סדר עולם פ״ד).

[נט] ²אמר להם הקב״ה בטובה שהיטבתי לכם אתם מתגאים, בה אני אפרע מכם ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. (ספרי דברים מ״ג).

[ס] ³מתחילת בריית העולם לא היה קילוסו של הקב״ה עולה אלא מן המים כו׳ אמר הקב״ה מה אם אלו שאין להם לא פה ולא אמירה ולא דיבור והרי הן מקלסין אותי, כשאברא אדם עאכו״כ, עמד דור המבול ומרד בו, עמד דור אנוש ומרד בו, דור הפלגה ומרד בו, אמר הקב״ה יפנו אלו ויעמדו ויבאו אותן שישבו בהן מקודם, הה״ד ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה. (בראשית רבה ה׳).

[סא] ⁴כתיב (קהלת ב׳:י״ח) כי כל ימיו מכאובים וגו׳ זה דור המבול שהם מכאובין להקב״ה כו׳ גם בלילה כו׳ ואף הקב״ה הביא עליהם פורענות ביום ובלילה שנא׳ ויהי הגשם על הארץ וגו׳. (קה״ר ב׳ כ״ה).

[סב] ⁵להקיש משפט רשעים בגיהנם למשפט דור המבול, שכשם שדינם של אלו באש ובשלג, כך דינם של אלו באש ובשלג, כו׳ ובשלג מנין, שנא׳ ויהי הגשם על הארץ, ולמה כך, אלא במדה שאדם מודד בה מודדין לו. (תנ״י בראשית ל״ג).

[סג] ⁶א״ר יצחק בא וראה כשהוריד הקב״ה המים הורידם תחלה ברחמים, כדי להראות שאם ישובו יקבלם, משמע דכתיב בתחלה ויהי הגשם, ולהלן הוא אומר (בראשית ז׳:י״ז) ויהי המבול, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, לא חזרו הי׳ מבול. (ז״ח כב.).

1. בפי׳ רבעה״ת כאן, ובפי׳ הרא״ש הביאו מאמר זה לסתור מ״ש רש״י כאן דיום ראשון אינו מן המנין ונמצאו ארבעים יום כלים בכ״ח בכסליו דכאן מפורש דכלו בכ״ז בכסליו. ומ״ש דליל ראשון אינו מן המנין דחו ג״כ דמלשון ביום אינו ראי׳ וי״ל שפיר דהתחילו מאור ליל יום ראשון. ועי׳ לקמן מאמר סד. ויש גירסא כ״ז ״ימים״ בכסליו וי״ל לשיטת רש״י דחושב רק כ״ז ימים שלימים ויום כ״ח שאינו שלם אינו מן המנין.

2. לעיל פ״ב מאמר קד. ומ״ש בבאור וצרף לכאן, ומקודם לזה איתא ויאמר לאל סור ממנו אמרו טפה אחת של גשמים היא אין אנו צריכים לו, ואד יעלה מן הארץ וגו׳ אמר להם כו׳. ועי׳ תנחומא בשלח אי״ב.

3. לעיל פ״ו מאמר צו. איכ״ר א. טז. בשינוים, ומסיים שם יחזור העולם לכמות שהיה. ומובא מאמר זה באריכות בפי׳ רבעה״ת ובפי׳ הרא״ש בהד״ז.

4. מובא במדרש הגדול כאן ובהערות לא הביא המקור.

5. עי׳ לעיל מאמר מ.

6. מאמר זה מובא ברש״י כאן וכנראה מקורו ממדרש שלפנינו. והמפרשים לא עמדו ע״ז. ועפ״ז י״ל הדיוק לעיל במאמר כט. בבאור.

וַהֲוָה מִטְרָא נָחֵית עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן.

There was rain descending on the earth forty days and forty nights.

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה

וַהֲוָה מִטְרָא נָחֵית עַל אַרְעָא אַרְבְּעִין יְמָמִין וְאַרְבְּעִין לֵילָוָן

גֶּשֶׁם ומָטָר

א. השמות גֶּשֶׁם ומָטָר משמשים במקרא זה לצד זה, השווה: ״ומטר לא נתך ארצה״ (שמות ט לג); ״למטר השמים תשתה מים״ (דברים יא יא); ״ונתתי מטר ארצכם״ (דברים יא יד). אבל גם ״ונתתי גשמיכם בעתם״ (ויקרא כו ד); ״ויכלא הגשם מן השמים״ (בר ח ב) וכן בפסוקנו: ״ויהי הגשם על הארץ״. ומצינו חילוף גם בעניין אחד כגון בפרקי אליהו ״לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (מלכים א יח א), אבל בהמשך: ״וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל״ (מלכים א יח מה).

ואולם בארמית נשתמר ״מִטְרָא״ בלבד: כמו שתרגם ״ונתתי מטר ארצכם״ – ״וְאִיתֵּין מְטָר אֲרַעְכוֹן״, תרגם גם ״ונתתי גשמיכם בעתם״ – ״וְאִיתֵּין מִטְרֵיכוֹן בְּעִידָּנְהוֹן״, וכן בפסוקנו: ״ויהי הגשם״ – ״וַהֲוָה מִטְרָא״. לכן כשבאו שני השמות בפסוק אחד, כגון ״וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם״ (זכריה י א), תרגם יוב״ע ״וּמָחֵית מִטְרָא לִבְנֵי אֱנָשָׁא״ ולא שמר על כפל הלשון, כי השם גֶּשֶׁם נעלם מן הארמית.

כנגד זאת בלשון חז״ל – אף על פי שהושפעה רבות מן הארמית – נשתמר גֶּשֶׁם בלבד, כבמשנה: ״מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ושואלין הגשמים בברכת השנים״ (ברכות ה ב); ״בימות החמה ובימות הגשמים״ (פאה ב א) אבל מָטָר אינו משמש בלשונם עוד.

תוספת פועל נָחֵית

ב. מבנה הלשון הארמית השונה מן העברית מחייב לעתים תוספת פועל.⁠¹ מטעם זה הוצרך לתרגם ״וַהֲוָה מִטְרָא נָחֵית עַל אַרְעָא״, ״שאם לא היה מוסיף מלת נָחֵית, אולי היה משמעו בארמית שהיו המים על פני הארץ ארבעים יום בלבד. לכן פירש אונקלוס שהגשמים ירדו בזעף ארבעים יום והרבה יותר מכך שהו על הארץ״.⁠²

1. כמו שנתבאר בפסוק ״וחשך על פני תהום״ (בראשית א ב) ״וַחֲשׁוֹכָא פָּרִישׂ עַל אַפֵּי תְהוֹמָא״.

2. ״אוהב גר״, נתיב יז.

והוה מטרא על ארעא ארבעין יומין וארבעין לילוון.

והוה מיטרא נחית על ארעא ארבעין יממין וארבעין לילוון.

And the rain came down upon the earth forty days and forty nights.

ויהי הגשם – מטר אין כתיב כאן אלא גשם, נאמר כאן גשם ונאמר להלן גשם, ד⁠[י] לא שליט נורא בגשמיהון (דניאל ג׳ כ״ז), מה להלן אש אף כאן אש.

ואקאם אלמטר עלי אלארץ׳ ארבעין יומא וארבעין לילה.

ונמשך הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה.

ויהי הגשם וגו׳ – ולהלן הוא אומר: ויהי המבול (בראשית ז׳:י״ז). אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו, יהיו גשמי ברכה. כשלא חזרו, היו למבול.

ארבעים יום וגו׳ – אין יום ראשון מן המניין, לפי שאין לילו עמו, שהרי כתוב: ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום (בראשית ז׳:י״א), נמצאו ארבעים יום כלים בעשרים ושמנה בכסליו, לר׳ אליעזר שחדשים נמנין כסידרן, אחד מלא ואחד חסר, הרי י״ב ממרחשוון וכ״ח מכסליו.

ויהי הגשם על הארץ AND THE RAIN WAS UPON THE EARTH – But later on (v. 17) it says. "And the Flood was upon the earth"! But the explanation is this: when He poured down the water at first He made it fall in mercy (gently), in order that if the people would repent, it might prove a rain of blessing; but when they did not repent it became a destructive flood (Bereshit Rabbah 31:12) .

ארבעים יום וגו'‏ FORTY DAYS AND [FORTY NIGHTS] – The first day is not included in this number, because its night (i.e. the night that preceded it, since according to Jewish reckoning a "day" comprises night-time and the following day-time) was not included with it – for it is written "On the same day (i.e. day-time) were all the fountains of the great deep broken up" (v. 11). (Consequently the forty days ended, according to R. Eliezer, on the 28th day of Kislev (Rosh Hashanah 11b), as the months are counted as regular months, one full (of 30 days) and the next defective (of 29 days), so we have, 12 days of Marcheshvan and 28 days of Kislev.

ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה – ¹א״ר יוחנן לפי שהם ²קלקלו את הצורה שניתנה לארבעים יום. לפיכך מ׳ יום ומ׳ לילה.

1. א״ר יוחנן לפי שהם קלקלו את הצורה. ב״ר פל״ב על הכתוב כי לימים עוד שבעה. ושם איתא ריב״ז.

2. קלקלו את הצורה. עיין וי״ר פכ״ג כל מ׳ יום עוסק הקדוש ברוך הוא בצורת הולד ולסוף ארבעים יום היא הולכת ומקלקלת עם אחר כו׳ מי מפסיד הקדוש ברוך הוא שמאבד סימניו עכ״ל. וזהו קלקול הצורה.

ויהי הגשם – כמו שאמר האל כן היה ארבעים יום וארבעים לילה.

ויהי הגשם, as God had predicted so it came to pass; it kept raining non-stop for 40 days.

ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום – והם כלים בכ״ח בכסלו לר׳ אליעזר וכו׳. המורה ביאר זה בדוחק ואני אכתוב ביאורו בקצור. בי״ז בחשון התחיל המבול לירד עד מ׳ יום וממ׳ ואילך גברו המים והיו הולכין וסוערין עד ק״ן יום וק״ן יום הם ה׳ חדשים נמצאו ק״ן יום כלים בי״ז בניסן ואם יחסרו ממנין ק״ן שני ימים אין להדחק בעבור זה שכן דרך המקראות כמו מ׳ יכנו והן חסר אחד וכן במנין ישראל אלף וחמש מאות ושלשים ואי אפשר דבר זה שלא היה אחד מהם יתר או חסר אלא כן דרך המקרא לתפוס מנין שלם ואפי׳ חסר או יתר שנים אינו מקפיד.

ארבעים יום – פירש״י יום ראשון אינו מן המנין לפי שאין לילו עמו שהרי כתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות ונמצאו ארבעים יום כלים בכ״ח בכסליו. ולא נהירא לי שהרי הוא עצמו כתב גבי חמשים ומאת יום והוא אחד בסיון כיצד בכ״ז בכסליו פסקו הגשמים. לכך נ״ל דיום ראשון הוי מן המנין והתחילו גשמים מאור ליל יום ראשון כי מביום הזה אין ראיה שהרי בהרבה מקומות ביום וביום הזה ר״ל מליל שלפניו כמו ביום השביעי. וכן כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה ולפי זה כלים הארבעים יום בכ״ז בכסליו וכן מצאתי בסדר עולם וזה לשונו ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה ויהי הגשם על הארץ. עד מתי עד כ״ז בכסליו. ויגברו המים מקצה חמשים ומאת יום. עד מתי עד א׳ בסיון וכו׳. וא״כ ע״כ הוא סובר שיום ראשון הוא מן המנין.

ארבעים יום, "forty days.⁠" According to Rashi, the first day is not to be counted. (as the first night no rain had fallen) The Torah had made a point of writing in verse 11: ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום, "on this day all the fountains of the deep broke open.⁠" Accordingly the 40 days came to an end on the 28th day of Kislev.⁠" This does not seem accurate, seeing that he himself wrote on verse 24, where the Torah wrote that the water level on earth kept increasing for a period of one hundred and fifty days which would mean that they kept increasing until the first day of Sivan where the Torah spoke about the seventh month as the day when the rains stopped descending. (compare his commentary on 8,4) We would therefore have to include the first day of the "forty" days as being part of that count. I believe therefore that the rains had started falling as soon as it was daylight on the seventeenth of the second month, as the words: ביום הזה in our verse do not prove anything about which part of the day it refers to. We find this expression in the Torah on numerous occasions when it clearly includes the preceding night. (The author quotes Genesis 2,2, and Leviticus 23,28 as examples to prove his point.) The author also cites Seder Olam, an ancient history text, as supporting his conclusion. He quotes that text verbatim: "on this day all the fissures in the earth broke open, and rain fell on the earth from the sky. This state of affairs continued until the 27th day of Kislev, but the level of water covering the surface of the earth continued to rise until the end of 150 days, that day being the first day of the month of Sivan.⁠" In light of what the author of that text writes, we must include the first day of the "forty" days given in the Torah in our total.

ויהי הגשם על הארץ מ׳ יום – פר״ש אין יום ראשון מן המניין שאין לילו עמו נמצא מ׳ יום ומ׳ לילה כלים בכ״ח בכסליו. ולקמן (ח׳ י״ג) פי׳ ויחסרו המים מקצה ק״נ יום, והוא אחד בסיון שהתחילו לחסור כיצד בכ״ז בכסליו פסקו הגשמים א״כ הרי דברי ר״ש סותרים זה את זה. ונ״ל דהכא איירי גם תגבורת ומתחיל ההגברה להיות מיד שהתחיל, והוא מיד שפסקו הגשמים, והם פסקו ליל של אחר כ״ז, ויום כ״ח התחיל התגבורת, ולכך הוי ממניין התגבורת, אע״פ שאין לילו עמו, ליל של כ״ח בכסליו שעדיין לא (התחילו) [פסקו] הגשמי׳. וחשוב י״ב ממרחשון וכ״ז מכסליו, ואז תוכל למנות יום כ״ח מכסליו מן הק״נ של תגבורת ודייק ותשכח לפי חשבון העיבור שלנו, כי המבול היה אחר אלף ותרנ״ו שנה לבריאה, והמבול היה בשנת רביעית למחזור פ״ח ואותה שנה שלימה היה.

ד״א ויהי הגשם – פר״ש (בראשית ח׳ ד׳) שהתיבה משוקעת היה במים י״א אמות, וחסרו המים ט״ו אמות בס׳ יום. וקשה לפי׳ הלא מאב שהוא עשירי ונראו ראשי ההרים, ובתשרי שהוא ראשון באחד לחדש חרבו המים הרי כמה אמות ליום אחד, וכי תימא כיון שהתחילו לחסור מתחסרים, א״כ לא תוכיח שהתיבה משוקעת במים י״א אמות, וא״כ נתת דבריך לשיעורים. וי״ל ודאי מראשי ההרים ולמטה מתחסרים יותר מאמה שהרי רחבן של ההרים וגבהן ממעט חלל העולם, ואין שם כל כך מים כמו למעלה מן ההרים שאין שם דבר שממעט המים, ולעולם המים מתחסרין בשוה.

יהיו גשמי ברכה. לרוות את הארץ להולידה ולהצמיחה:

היו למבול. למחות את כל היקום אשר על פני האדמה:

בכ״ח בכסלו לרבי אליעזר. או בכ״ח בסיון לר׳ יהושע ונקט לרבי אליעזר משום דחכמי ישראל מונין למבול כר׳ אליעזר כדלעיל דאל״כ למה לא אמר או בכ״ח בסיון לרבי יהושע כמו שאמר גבי בראשון בא׳ לחדש חרבו המים שהוא תשרי לר׳ אליעזר או ניסן לר׳ יהושע אבל לא משום דסבירא ליה כותיה שבתשרי נברא העולם שהרי חכמי ישראל מונין למבול כר׳ אליעזר אף על פי שסוברים כר׳ יהושע שאמר בניסן נברא העולם:

נמצאו כלים בכ״ח כסליו. ואין לפרש בסוף יום [כ״ח] כסליו, דאם כן יהיה הגשם יותר ממ׳ יום, שהרי בי״ז מרחשון התחילו הגשמים, ויהיה מ׳ לילה ומ״א יום, והכתוב אומר ״ארבעים יום ומ׳ לילה״, אלא על כרחך האי דקאמר ש׳כלים בכ״ח בכסליו׳ דהיינו בהשכמת יום כ״ח. ועכשיו אתא שפיר האי דקאמר לקמן (רש״י ח, ג) שהגשמים פסקו בכ״ז בכסליו, היינו שלא עברו רק כ״ז יום והלילה של כ״ח. ומפני שלקמן אינו צריך כלל ליל כ״ח, שהרי אצל ק״ן יום – לא כתב ׳יום ולילה׳, ולפיכך יום כ״ח נמנה אל ק״ן יום, ויהיה התחלת תגבורת המים בכ״ח יום:

לר״א. נקט לרבי אליעזר, דחכמי ישראל (ר״ה יב.) כרבי אליעזר מונין (כ״ה ברא״ם):

עַל⁠־הארץ: במקף. [על⁠־הארץ].

ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה – מפרש הכתוב פתיחת ארובות השמים, שלא ירד המים כשטף נהר פתאום, כמו המשלש קופה שלמה מוצק הרבה, אלא גשם היה כאותו הידוע לנו.⁠¹ ועל כן האריך ארבעים יום וארבעים לילה, שבזמן ההוא גברו המים מרוב הגשם וכסו כל ההרים הגבוהים. ואילו היה שטף מים רבים היה די רגע קטן להשחית ארץ ומלואה, ולא חפץ ה׳ כן שימותו פתאום, אלא לדונם בחמתו כגודל רשעתם שינוסו מבקעה להר, ומהר אל הר להמלט אל נפשם ולא יכולו. ואולי להכניע לב רבים מהם שישובו ויכנעו לפניו וירחם על נפשותיהם. ודרכי ה׳ נשגבים, ואין אנו יודעין תעלומות חכמתו, ועד כאן לא שמענו שיהיה גשם, אלא מבול מים או מטר,⁠² ועכשיו למדנו שהיה גשם ממש.

1. מחולק לטיפות רבות, ממטיר רגע אחרי רגע כל ארבעים הימים.

2. כפי שביאר הרב לעיל, כי ״מטר״ יכול לתאר גם הורדת גפרית ואש מן שמים.

ויהי הגשם וכו׳ בעצם היום הזה וכו׳ – גם מזה נראה שלא היה ענין טבעי, שהגשם התחיל תיכף באופן עד שבעצם היום הזה בא נח וכו׳ כי לא יכלו לעמוד חוץ לתיבה.

ויהי הגשם: דבשטף מים לא היו נימוחים, אבל ע״י הגשם הטורד על הגופים נמחה הבשר והיה למים.

והנה להלן פסוק י״ז כתיב ״ויהי המבול ארבעים יום״¹, וכאן אינו מדבר אלא בהתחלת הענין, דביום שבעה עשר (לחדש השני) נעשו הבקיעות שגרמו שמות בארץ, והחל הגשם של ארבעים יום שגרם מחיית הגופות.

1. והרי כבר הוזכר כאן שהגשם היה ארבעים יום וארבעים לילה. וכך שואל הראב״ע, ועיין גם ברש״י בפסוקנו.

ויהי הגשם וגו׳ – ומיד מפרט הכתוב את אורכה של תקופת גשמי המבול.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון