ר״א אומר זה מרחשון וכו׳. פירוש טעמיה דרבי אליעזר שסובר בתשרי נברא העולם (ר״ה י ע״ב), ואחר שבתשרי נברא העולם יש לומר האי ״אחד בחודש״ (ראו להלן ח, יג) תשרי הוא, לפי שבאותו חודש שנברא העולם – עתה אחר המבול גם כן חוזר העולם להתחדש ולהתישב, כי מיום א׳ בתשרי שחרבו המים התחיל העולם להתישב. ורבי יהושע סובר שבניסן נברא העולם, לפיכך יש לומר ש״באחד בחודש״ הכתוב הוא אחד בניסן שהתחיל העולם להתישב כבראשונה. אין לומר שטעמיה דר׳ אליעזר שהוא תשרי לפי שבתשרי נברא העולם, לפיכך ״חדש השני״ הוא שני לתשרי שבו נברא העולם ובו מתחילין למנות, דזה אינו, דאף על גב דרבי אליעזר סבירא ליה שבתשרי נברא העולם – מספר החדשים הוא מניסן. כך נראה לפרש פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע. וסוגיא דפרק קמא דראש השנה (י ע״ב יא ע״ב) דמייתי התם פלוגתא דר״א ור״י, ר״א אומר בתשרי נברא העולם, ור״י אומר בניסן, וקאמר (שם יא ע״ב) ׳ואזדא לטעמייהו׳ ומייתי פלוגתא דר״א ור״י ״בחדש השני״, ר״א אומר זה מרחשון ור״י אומר זה אייר, ולפי זה ניחא ׳ואזדא לטעמייהו׳, דכיון דסבירא לר״א בתשרי נברא העולם סבירא ליה שהמבול היה במרחשון, והשתא חרבו פני האדמה באחד בתשרי ולרבי יהושע חרבו באחד בניסן שבו נברא העולם, כן נראה לי:
אמנם יש עוד לפרש טעמיה דרבי אליעזר, שמספר השנים על כרחך לבריאת עולם מנינן, דדוקא חדשים מנינן מניסן, אבל לא השנים, שאי אפשר למנות השנים אלא משעה שנברא העולם, שהרי החשבון הוא לבריאה (ראה ר״ה ח.), וכיון שסובר שבתשרי נברא העולם, אילו היה מנין חדשים מניסן, אם כן נחה התיבה בחדש תשרי על הרי אררט, והיה לכתוב עוד שנה במספר השנים, כמו שכתוב כאשר יצאו מן התיבה (להלן ח, יג) ״ויהי באחת ושש מאות שנה״ לחיי נח, ולפיכך הוצרך ר״א לומר דהאי ״שני״ הוא שני לתשרי, והכתוב מונה כאן לתשרי. אף על גב שדרך הכתוב למנות החדשים מניסן, מפני שהכתוב מונה למבול לדין שנתחייבו בדין בתשרי, שהקב״ה גזר עליהם המבול, וכך מתרץ בגמרא, וכך פירש״י התם בפירוש:
וכתב הרא״ם יש מפרשים דטעמיה דר״א שאומר ״שני״ זה מרחשון, שאחר שסובר שבתשרי נברא העולם אם כן מונים השנים לתשרי, שכן מונין הדורות וחיי נח, ואם היה מספר החדשים מניסן – תהיה נחה התיבה בחדש תשרי באחת ות״ר שנה לחיי נח, היה לכתוב באחת ות״ר, כדלעיל. וכתב הרא״ם שהוא שבוש בידם, שהרי חכמי ישראל מונין לתשרי, ולא שהם אומרים שבתשרי נברא העולם שהרי לתקופה מונין מניסן, שכך סוברים שמנין תחלת השנים הוא מתשרי, שהוא ראש השנה לשנים. ולפיכך פירש הוא שטעמיה דר׳ אליעזר הוא שסובר שתשרי הוא ראש השנה לשנים, לפיכך המספר הוא לראש השנה:
ולפי זה יהיה מחלוקת ר״י ור״א לא תליא מידי במה שחולקין ר״א ור״י – לר״י בניסן נברא העולם, ולר״א בתשרי נברא העולם, כדאיתא בברייתא דר״ה (י ע״ב יא ע״א), אלא שמחלוקת שלהם בפלוגתא הזאת – אם יש למנות השנים מראש השנה אם לאו, ואם כן לפי דבריו לא הוי כלל ׳ואזדא לטעמייהו׳, ובגמרא קאמר עליו (יא ע״ב) ׳ואזדא לטעמייהו׳, ובפירוש רש״י נכתב ׳ואזדא לטעמייהו – דר׳ אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ומונין שנות הדורות מתשרי׳. ומה שהקשה מחכמי ישראל דסבירא להו שמונין למבול מתשרי אף על גב שבניסן נברא העולם, לאו קושיא הוא, שבודאי חכמי ישראל כך הכריעו – למנות מנין השנים מתשרי, לפי שהוא ראש השנה לשנים, ומכל מקום ר״א לאו טעמא דידיה הכי, אלא טעמא הוא לפי שסובר שבתשרי נברא העולם, לכך יש למנות מתשרי, דאי לאו הכי אם כן ר״י שמונה מניסן שנות הדורות – וכי לא סבירא ליה שתשרי ראש השנה הוא, אלא על כרחך אף על גב דתשרי הוא ראש השנה, היינו שראש השנה הוא בתשרי וסופו הוא בתשרי, אבל למנות בו מנין השנים ודורות אין מונין רק מניסן שבו נברא העולם, ור״א סובר שבתשרי נברא העולם ולפיכך יש למנות מתשרי, ולאו טעמיה דידיה מפני שהוא ראש השנה:
ואין להקשות דמנא ליה לתלמודא לומר ׳ואזדא לטעמייהו׳, שמא טעמיה דר״א הוא כחכמים שמונין למבול כר״א, שהוא ראש השנה לשנים, דודאי כיון דר״י טעמיה דידיה דמונה שנות הדורות מניסן לפי שבניסן נברא העולם, ומצאנו דר״א סבירא ליה שבתשרי נברא העולם, אם כן בודאי טעמיה דידיה גם כן שמונה מתשרי שנות הדורות לפי שסובר שהעולם נברא בתשרי, דלית לן לאוקמי טעמייהו בסברת הפוכות – שנאמר דטעמא דר״י דמונין מניסן – אף על גב דתשרי ר״ה לשנים – מונין מניסן שבו נברא העולם, וטעמיה דר׳ אליעזר אינו כן, דאף על גב שהעולם נברא בתשרי עדיף ליה טעמא דבתשרי ראש השנה לשנים, וסברא כזאת לא מצאנו, שהרי לדעת ר״י לא עדיף טעמא שבו ראש השנה, דאף על גב שתשרי הוא ראש השנה לא מנינן רק מניסן לפי שבו נברא העולם, ולר״א הוי איפכא דטעמא ׳שבו נברא העולם׳ גרע טפי, שהרי סובר כי לכך מנינן מתשרי לפי שהוא ראש השנה ולא משום שבו נברא העולם, אף על גב דסבירא ליה שבו נברא העולם, ודבר פשוט הוא:

נבקעו להוציא מימיהן. לא כסתם בקיעה כמו ״ויבקעו המים״ (שמות יד, כא), דהתם נבקעו להיות המים לחרבה (שם), וכאן להוציא מימיהן:

הם חטאו וכו׳. דאם לא כן לא לכתוב ״תהום רבה״, דכל תהום – רבה הוא, אלא לומר שמדה כנגד מדה מדד להם הקב״ה: