×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי⁠־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל⁠־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑הא וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃
When men began to multiply on the face of the earth and daughters were born to them,
א. הָֽאֲדָמָ֑ה ל=הָֽאֲדָמָ֑ה בגעיה ימנית
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קרמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורתולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[א] 1ויהי כי החל האדם לרב וגו׳. א״ר לוי ואיתימא ר׳ יונתן דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנא׳ ויהי אינו אלא לשון צער וכו׳ ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה, וירא ה׳ כי רבה רעת האדם (בראשית ו׳:ה׳). (מגילה י:).
[ב] 2ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות יולדו להם, ר׳ יוחנן אמר רביה באה לעולם, ריש לקיש אמר מריבה באה לעולם. (ב״ב טז.).
[ג] 3אמר ר״ס בג׳ מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד כו׳ ויהי כי החל כו׳. (בראשית רבה כ״ו).
[ד] 4ויהי כי החל. נעשה חולין בעולם, לפי שהיו רשעים. (מדרש אגדה, ברא׳).
[ה] 5לרוב על פני האדמה וגו׳. שהיו שופכים את זרעם על העצים ועל האבנים, ולפי שהיו שטופים בזנות לפיכך הרבה להם בנקבות, הה״ד ויהי כי החל וגו׳ ובנות יולדו להם. (בראשית רבה כ״ו).
[ו] 6ר״ש בר אמי ילדה אשתו נקבה חמתיה ר״ח רבה, א״ל התחיל קב״ה לברכך, א״ל מנא לך הא, א״ל דכתיב ויהי כי החל האדם לרוב וגו׳. עלה אצל אביו א״ל שמחך הבבלי, א״ל כן וכן אמר לי, א״ל אעפ״כ צורך ליין וצורך לחומץ, צורך יין יותר מן החומץ צורך לחטין וצורך לשעורים, צורך לחטין יותר מן השעורים, משהאדם משיא את בתו ומוציא יציאותיו הוא אמר לה לא יהי לך מחזורי להכא. (בראשית רבה כ״ו).
1. לעיל פרשה א׳ מאמר תיג. ושם נסמן. ובכת״י הנדפס בס׳ הזכרון לקאהוט ברלין תרנז. הנקרא מדרש מגלה על אסתר, ואין ויהי אלא לשון קשה ויהי כי החל האדם לרוב ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם. ועי׳ במדב״ר פ״ו אי״א.
2. רביה באה לעולם, כשנולדה בת לפי שממהרת [להיות לה זרע] (רש״י). ועי׳ בר״ג שם. ובפס״ז אין רבייה בעולם אלא בבנות, שהרי אדם רואה בן לבתו קודם שרואהו לבנו. מריבה באה לעולם, דעל ידיהם באו למריבות והשחיתו את דרכם והעולם נחרב, ועי׳ במפרשים שפי׳ בא״א, ומובא דרש זה במדרה״ג ופס״ז.
3. לעיל פ״ד מאמר קסב.
4. לעיל פ״ד מאמר קסא.
5. דורש לשון על פני האדמה, ועי׳ פס״ז.
6. לברכך. כדרשת ר״י לעיל מאמר ב. רביה בא לעולם. ובב״ב טז. איתא דהשיבו תנחומין של הבל ניחמך אבוך, דתניא א״א לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות.
וַהֲוָה כַּד שָׁרִיאוּ בְּנֵי אֲנָשָׁא לְמִסְגֵּי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידָא לְהוֹן.
It came to be when men began to multiply on the face of the earth, that daughters were born to them.

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם
וַהֲוָה כַּד שָׁרִיאוּ בְּנַי אֱנָשָׁא לְמִסְגֵי עַל אַפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא אִתְיְלִידָא (ח״נ: אתילידו) לְהוֹן
לָרֹב – לָרִיב?
לפי הפשט ״לָרֹב על פני האדמה״ הוא לשון ריבוי כר׳ יוחנן, לכן תרגם ״לְמִסְגֵי עַל אַפֵּי אַרְעָא״ ולא כדעת ריש לקיש שפירשו מלשון מריבה.⁠1
1. בבא בתרא טז ע״ב: ״לָרֹב על פני האדמה – רבי יוחנן אמר רביה באה לעולם. וריש לקיש אמר מריבה באה לעולם״, וראה ״תורה תמימה״ בטעם המחלוקת.
והוה ארום שרון בני אנשא למסגי על אפי ארעא ובנן נקבן אתילידו להון.
והוה ארום שריאו בנינשא למסגי על אנפי ארעא ובנתא שפירתא איתילידו להון.
And it was when the sons of men began to multiply upon the face of the earth, and fair daughters were born to them;
[ד] וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם – אָמַר רַבִּי סִימוֹן בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת נֶאֱמַר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, לְשׁוֹן מֶרֶד: אָז הוּחַל (בראשית ד׳:כ״ו), וַיְהִי כִּי הֵחֵל, הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ (בראשית י׳:ח׳). אֲתִיבָן לֵיהּ וְהָכְתִיב: וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת (בראשית י״א:ו׳), אָמַר לָהֶם קִיפַּח עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל נִמְרֹד וְאָמַר לָהֶם זֶה הִמְרִידָן עָלָי.
לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – שֶׁהָיוּ שׁוֹפְכִים אֶת זַרְעָם עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים, וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בִּזְנוּת לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם נְקֵבוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם, וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם (בראשית ו׳:א׳), רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַמֵּי יָלְדָה אִשְׁתּוֹ נְקֵבָה, חֲמָתֵיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה אֲמַר לֵיהּ הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרְכֶךָ, אֲמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ הָא, אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב: וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב וגו׳, עָלָה אֵצֶל אָבִיו אָמַר לוֹ שִׂמַּחֲךָ הַבַּבְלִי, אָמַר לוֹ כֵּן וְכֵן אָמַר לִי, אֲמַר לֵיהּ אַף עַל פִּי כֵן צֹרֶךְ לְיַיִן וְצֹרֶךְ לְחֹמֶץ, צֹרֶךְ יַיִן יֶתֶר מִן הַחֹמֶץ. צֹרֶךְ לְחִטִּין וְצֹרֶךְ לִשְׂעוֹרִים, צֹרֶךְ לְחִטִּין יוֹתֵר מִן הַשְּׂעוֹרִים. מִשֶּׁהָאָדָם מֵשִׂיא אֶת בִּתּוֹ וּמוֹצִיא יְצִיאוֹתָיו הוּא אוֹמֵר לָהּ לֹא יְהִי לִיךְ מַחֲזוֹרֵי לְהָכָא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אַסֵּיב בְּרַתֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ אַבָּא צַלֵּי עֲלַי, אֲמַר לָהּ לָא יְהֵי לִיךְ מַחְזוֹרֵי לְהָכָא. יָלְדָה בֵּן זָכָר אֲמַרָה לֵיהּ אַבָּא צַלֵּי עֲלַי, אֲמַר לָהּ לָא יִשְׁלֵה וַוי מִפּוּמִיךְ. אָמְרָה לוֹ אַבָּא שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת שֶׁבָּאוּ לִי אַתָּה מְקַלְּלֵנִי. אֲמַר לָהּ תַּרְתֵּיהֶן צְלָוָנָן, מִן גּוֹ דְּאַתְּ הַוְיָא שְׁלָם בְּבֵיתָךְ לָא יְהִי לִיךְ מַחֲזוֹרֵי לְהָכָא, וּמִן גּוֹ דַּהֲוֵי בְּרִיךְ קַיָּם, לָא יִשְׁלֵה וַוי מִפּוּמִיךְ, וַוי דְּלָא שָׁתֵי בְּרִי, וַוי דְּלָא אָכַל בְּרִי, וַוי דְּלָא אָזֵיל בְּרִי לְבֵי כְּנִשְׁתָּא.
ויהי כי החל וגו׳ – נעשו חולין בעולם, לפי שהיו רשעים.
וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב – מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ שׁוֹפְכִין אֶת זַרְעָם עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בִּזְנוּת, רִבָּה לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּנְקֵבוֹת. דִּכְתִיב וּבָנוֹת יֻלְּדוּ (לָהֶן) [לָהֶם]. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יָלְדָה לוֹ אִשְׁתּוֹ נְקֵבָה. חַמְתֵיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה, אָמַר לוֹ, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָרֶכְךָ. אָמַר לוֹ, מַה הֵן אָמַר לוֹ, דִּכְתִיב וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב וְגוֹ׳. עָלָה אֵצֶל אָבִיו אָמַר לוֹ, שִׂמַחֲךָ הַבַּבְלִי אַף עַל פִּי כֵן צֹרֶךְ לְיַיִן וְצֹרֶךְ לַחֹמֶץ, צֹרֶךְ לְיַיִן יוֹתֵר מֵחֹמֶץ צֹרֶךְ לְחִטִּין וְצוֹרֶךְ לִשְׂעוֹרִין, צֹרֶךְ לְחִטִּין יוֹתֵר מִן הַשְׂעוֹרִין. מִשֶּׁאָדָם מַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ וּמוֹצִיא אֶת יְצִיאוֹתָיו הוּא אוֹמֵר לָהּ לָא יְהֵא לְךְ מַחְזוּרִי לְהָכָא רַבָּן גַמְלִיאֵל אַסִיב בְּרַתֵּיהּ. אָמְרָה לֵיהּ, אַבָּא, צַלִּי עָלָי אָמַר לָהּ, לֹא יְהֵא לָךְ מַחְזוּרִי לְהָכָא יָלְדָה בֵּן זָכָר, אָמְרָה לֵיהּ, אַבָּא צַלִּי עָלַי. אָמַר לָהּ, לָא יִשְׁלֶה וַי מִפּוּמָךְ אָמְרָה לֵיהּ, אַבָּא בִּשְׁתֵּי שְׂמָחוֹת שֶׁבָּאוּ לִי אַתְּ מְקַלְּלֵנִי. אָמַר לָהּ, תַּרְוֵיהוֹן צַלְיָן אִנּוּן מִן גּוֹ דְּאַתְּ הֲוְיָא שָׁלֵם בְּבֵיתֵךְ לָא יְהֵא לָךְ מַחְזוּרִי לְהָכָא וּמִן גּוֹ דַּהֲוֵי בְּרִיךְ קַיָּם לָא יִשְׁלֶה וַי מִן פּוּמָךְ וַי דְּלֹא אָכַל בְּרִי, וַי דְלָא שְׁתִי בְּרִי, וַי דְּלָא אָזִיל בְּרִי לְבֵי כְּנִשְׁתָּא.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם אָמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן, לְדִידָךְ דְּאַמְרֶת רְבִיָּה, מִפְּנֵי מָה לֹא הֻכְפְּלוּ בְּנוֹתָיו שֶׁל אִיּוֹב. אָמַר לֵיהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת הֻכְפְּלוּ בְּיֹפִי, דִּכְתִיב (איוב מ״ב:י״ד) ״וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה״, שֶׁדּוֹמָה לְיוֹם, ״קְצִיעָה״, שֶׁרֵיחָהּ נוֹדֵף כִּקְצִיעָה, ״קֶרֶן הַפּוּךְ״ כְּכֻרְכְּמָא דְּרִשְׁקָא תַּרְגּוּם נְרָדִים רִשְׁקִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אִתְיַלְּדָא לֵיהּ בְּרַתָּא אָמַר לֵיהּ אָבוּהָ, רְבִיָּה נוֹלַד לְךָ. אָמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא, תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִחֲמָךְ אָבוּךְ, דְּתַנְיָא, אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת, אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת.
ולמא אבתדי אלנאסא אן יכת׳רו עלי וג׳ה אלארץ׳ וולד להם בנאת.
א. א אבתדי אלאנסאן, ותוקן בגליון ״אלנאס״
וכאשר החלו בני האדם להתרבות על פני האדמה ונולדו להם בנות.
ויהי כי החל האדם1א״ר סימון בשלשה מקומות נאמר בלשון הזה. לשון מרד. אז הוחל (בראשית ד׳:כ״ו). הוא החל להיות גבור בארץ (בראשית י׳:ח׳).
לרוב על פני האדמה – שהיו שטופין בזנות. ושופכים זרעם על העצים ועל האבנים. ולפיכך הרבה להם נקבות. שנאמר ובנות יולדו להם.
לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם2אין רבייה בעולם אלא בבנות. שהרי אדם רואה בן לבתו קודם שרואהו לבנו.
1. א״ר סימון בשלשה מקומות. ב״ר פכ״ג על הכתוב אז הוחל.
2. אין רבייה. ב״ב ט״ז ע״ב. ועי׳ ב״ר פכ״ו ר״ש בר אמי ילדה אשתו וכו׳.
לרב – מגזרת רבבה כמו לרבב. וכן לקב אויבי (במדבר כ״ג:י״א), כל הננקדים מלא פום בשיטה זו מן הכפולים הם. אבל מן: שב יאמר לשוב, קם לקום, ומן פרה ורבה יאמר לפרות ולרבות, וכבר פירשתי בשער השניים.
ומלת החל – מתחילה, והוא מבנין הפעיל.
לרב – שם הפועל.
[BEGAN.] Hechel (began) is a hifil. It is a denominative of techillah (beginning).
TO MULTIPLY. La-rov (to multiply) is an infinitive.
ודע כי יש מלות בפעלים, ולא יוכל אדם לעשות מהם כפי חפצו, אם ימצאו ככה בלשון עבר, ולא יאמר עתיד מהם. כי הנה ויולד גם הולידו (בראשית ה׳:ד׳) שם הפועל הוא האמת, ומלת ילד (בראשית ד׳:י״ח) על זכר שהיה לו יֶלֶד. ולא יוכל הזכר לאמר אֵלֵד או נֵלֵד, והעד: אם יִוָלֵד לזכר.
ויהי כי החל האדם – מין האדם.
ובנות יולדו להם – אין צרך לומר זה כי אי אפשר לעולם בלא זכרים ונקבות, אלא היה הספור הזה על הבנות לפי שטעו אחריהן והן גרמו השחתת הארץ כמו שמספר והולך.
ויהי כי החל האדם, a reference to the human species.
ובנות ילדו להם, there was not really any need to tell us this, seeing that the species cannot survived without females and males. The entire story concerns the females, seeing that the male elite made the mistake of intermarrying with physically attractive, but otherwise morally inferior females, as a result of which the entire human race became progressively more corrupt.
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה – כאשר הזכיר הכתוב נח ובניו ורצה להתחיל בענין המבול אמר כי מיד כאשר החלו בני האדם לרוב החלו לחטא, ועמדו בחטאם ימים רבים עד שהיה נח בן ארבע מאות ושמונים שנה, ואז גזר הקב״ה עליהם שלא ידון רוחו בהם לעולם אבל יאריך להם עוד שנים עד שתתמלא סאתם כי כן משפטי האלהים.
AND IT CAME TO PASS, WHEN MEN BEGAN TO MULTIPLY ON THE FACE OF THE EARTH. When Scripture mentioned Noah and his sons and wanted to begin the account of the flood, it said that as soon as men began to multiply they began to sin, and they continued their sinful ways for many years until Noah was four hundred and eighty years1 of age. Then the Holy One, blessed be He, decreed against them that "His spirit will not abide in them forever,⁠"2 but that He will prolong their years until their measure of sin is full, for such is the way of G-d's judgment.
1. Noah begot children at the age of 500 ((32) in Chapter 5). Twenty years before, G-d decreed the advent of the flood. (See Rashi here, (3).)
2. See (3).
[שער יא]
אמנם איך נפסד זרעו של שת לסבת זרעו של קין ולהדבקם בו הוא מה שאמר ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה כו׳ – והכוונה לפי פשוטו כי בתחלת הימים כשלא נמצא אלא נקבה אחת לזכר כמו שהיה הענין באדם וחוה וקין ותאומתו והבל הביא גם הוא שתי תאומות כדעת חז״ל מריבוי את אחיו את הבל (בראשית רבה כ״ב) הנה לא היו יכולים לרוב מהיכן יתחיל לרוב כשנולדו להם בנות בפני עצמם והיה כל אחד יכול לקחת הרב׳ נשים ואמרו זה להגיד שתחלת מפלתם היה להיותם שטופי זמה.
ויהי כי החל האדם לרוב וגומר עד וירא ה׳ כי רבה רעה האדם בארץ. כבר ידעת מה שכתבו במדרש ושנו בפרקי רבי אליעזר ומשולש בגמרא בענין בני האלהים שהיו מלאכים ואם באנו למלות הכתוב אין ספק שיתישב בו הדעת הזה היטב אבל לא יתיחס לענין הפרשה כלה שאמר וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וינחם ה׳ כי עשה את האדם ויאמר ה׳ אמחה את האדם שכל זה א״א שיתישב במלאכים גם כי הדעת ההוא מהנמנע שיש להם טבע קיים רוצה לומר שישוב טבע הנבדל להיות חמרי. ודברי חכמינו זכרונם לברכה באמת יש להם סוד ואינן כמשמעותן כמו שלקחום האומות. ולכן ראוי שיפורשו הפסוקים האלו באופן מסכים עם המושכל לא באופן אחר. ונראה לי לפרשם באחד מב׳ דרכים הדרך האחד שקרא בני אלהים אותם שהיו מבני שת כי מפני שלמותו וצדקתו והיותו אלהי במעשיו נקראו בניו בני האלהים.
ואמנם בנות האדם היו מבנות קין כי מפני שהיה אביהם עובד אדמה נקראו המה בנות האדם. ויאמר הכתוב שכאשר החל האדם שהוא שם כולל למין האנושי לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם התחברו שתי סבות להשחתתם. האחת שנתרבו האנשים מאד וכפי רבויים חלק לבם ופרצו פרץ ולא עמדו בהנהגת האבות ואחדותם. והב׳ שבנות יולדו להם כלומר שבתחלה לא היתה נמצאת אלא נקבה אחת לזכר אחד כחוה לאדם וקין ותאומתו וכן השאר ומפני זה לא היתה להם הכנה ככה לחטא. אבל כאשר בנות רבות יולדו להם שהיה כל אחד יכול לקחת נשים הרבה להוליד בנים רבים אז נתפרצו בזמה וזו היא סבת מפלתם ויורה שהיו בנות רבות אמר ובנות יולדו להם לפי שלא נאמר בלשון הזה על המעטות כי אם על הרבות וכן הוא בלשון בני אדם שיאמרו שנת גשמית היא זאת או שנת תבואה שמורה זה המאמר על רבוי הגשמים והתבואות.
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה – בכאן התחיל בענין דור המבול איך נשחת העולם בעבור הגזל והניאוף וזהו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו והיו גוזלים ואונסים הנשים מתחת בעליהן. ואמר ויהי כי החל האדם לרוב להורות כי לפי שראה השם פרי הנשים שהוא רע מאד כמו שהיה בחוה. וכמו שאמר חכם אחד שראה אשה תלויה באילן ואמר מה טוב היה אם ישאו כל האילנות זה הפרי. ולכן רצה השם לטובתם שלא ירבו הנשים אלא הצריכות לקיום המין. אבל הרבה מין האדם וזהו ויהי כי החל האדם לרוב במאד מאד ובנות מועטות יולדו להם. וזהו היה סבת חטאתם כי כשראו בני האלהים הם הענקים הגדולים בני האדם הגדול בענקים את בנות האדם כי טובות הנה. לסבת מיעוטן. ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אפילו הנשואות. וזהו על דרך שאמרו ז״ל ואנכי אפדם בממונם והמה דברו עלי כזבים:
[א] ויהי כי החל האדם לרוב
[1] מגילה פרק ראשון דף י ע״ב (מגילה י:)
[2] בתרא פרק ראשון דף יו ע״ב (ב״ב טז:)
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה – אינו שב על מקרא שלמעלה ממנו כי קודם הזמן הזה כבר היו לרוב בקרב הארץ. שמהיות אדם בן ק״ל ואילך הוליד בנים ובנות, וכן זרע קין. ואין ספק כי אחרי חמש מאות שנים הראשונים מיום נברא האדם היו רבים על פני האדמה, ועל הזמן ההוא אמר ״ויהי כי החל האדם לרוב״, אלא שתחלה זכר שלשלת הדורות מאדם עד שם בן נח. ואח״כ ספר מעשה הדורות ההם, ואיך השחיתו התעיבו עלילה עד שגזר להביא עליהם את מי המבול.
לרוב – איננו מן פרו ורבו, כי שרשו ״רבב״ וממנו רב ורבים, גם ״רוב״ כמו ״וידגו לרוב״1 שהיה להם טבע הדגים בפרייתן לענין הרוב. וכן ״כחול שעל שפת הים לרוב״,⁠2 שהיו דומים לחול לענין הרוב. אבל החל האדם לרב הביא רד״ק ז״ל ב״שרשיו״ עם ״ורבה עליך חית השדה״.⁠3 ואין טעמו נודע לי. כי ״רוב״ שם הפועל, ״ודומה עם ״וידגו לרוב״, ״ורוב בניו״,⁠4 וצריך להפתר כאשר החל האדם להיות או להרבות לרוב. גם ראב״ע ז״ל אמר ״לרוב, שם הפועל״. ואם נפרשהו מענין ״מסה ומריבה״,⁠5 ששרשו ״רוב״. ויהיה כמו ״הרוב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם״,⁠6 תהיה המליצה מתישבת מאד ויספר שכאשר החל האדם לעשות ריב, מצה ומלחמה בעולם, גם בנות יולדו להם, שהסבו גם הנה קטטה ומריבה בין בני האדם׳ מאז החל החמס והזדון שיזכור אחרי כן.
ובנות יולדו להם. זהן שפרשנו בפסוק ״ויקח לו למך שתי נשים״, שרבים מזרע קין נולדו כדרך הבריאה הראשונה קודם החטא, זכר ונקבה יחדו. והיה לכל אחד אשה מהריון ומבטן ולא לקחו בנות אדם כי לא היו בעולם. ואולי בתוך הבנים והבנות שהוליד אדם אחר שנולד שת נולדו מקצתן על הדרך האמור, והנולדים כן היו אנשים ברגע צאתם לאויר העולם, כמו שפרשנו על ״קניתי איש את י״י״. אבל שת שממנו הושתת העולם הוא נולד ״בן״ כדרך הנהוג עתה, כי כן חפץ ה׳ אחרי החטא ושתיתת העולם יהיה מאב נולד ככה. אבל בתוך יתר תולדותיו אפשר שהיו מקצתן בתמונה הראשונה, והיו הנולדים כן אנשים בעלי קומה וחזקים מאד, והן לדעתי בני האלהים שיזכור אחר כך,וכמו שאכתוב בעז״ה.
1. בראשית מח, טז.
2. שופטים ז, יב.
3. שמות כג, כט.
4. אסתר ה, יא.
5. שמות יז, ז.
6. שופטים יא, כה.
לרוב – להיות רבים (פיהל צו ווערדען), ושרשו ״רבב״. אם אמר לרבות, היה משמע להיות רָבים והולכים (זיך צו פערמעהרען), וזהו ההפרש בין שורש ״רבב״ לשורש ״רבה״.
כי החל – לשון תחלה, וספר הכתוב איך קלקלו בני האדם מעשיהם ונתחייבו כליה, ומכל פשעיהם לא הזכיר כי אם הזנות והניאוף, כי הוא ראש לכלם וממנו ימשכו כל התועבות הגדולות, כי השטוף בזמה נקל לו לגזול לכחש לשקר ולרצוח נפש כדי למלאות תאוותיו:
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה – בהתרבות המין האנושי לא היו בני האלהים רחוקים ונבדלים כבתחלה מבני האדם, אבל מפני רבויים של אלו ושל אלו היו פוגשים ורואים אלה את אלה, ועל ידי כן ראו בני האלהים את בנות האדם וגו׳.
ובנות ילדו להם – כעין מאמר מוסגר, כלומר וידוע כי לא היו נולדים זכרים בלבד, אלא גם בנות יולדו להם.
Now, because the men, etc. With the increase of the human race, the “sons of God” were no longer distant and isolated, as they had been, from the “sons of men,” but both groups increased and encountered one another, and so it was that the “sons of God” saw the “daughters of men.”
and there were born to them, etc. This is something of an elliptical phrase, meaning that of course, they did not beget males only, but daughters, too, were born to them.
ויהי – כבר הזכירו חכמי הטבע כי במדינות שאין נושאין רק אשה אחת יולדו זכרים ונקבות בשוה, ובמדינות שנושאים נשים רבות יולדו נקבות כפל מהזכרים, ותחלה לא היו נושאים רק איש אשה אחת והיו עקר הנולדים בנים. ואח״כ כשהחלו לרוב התחילו לקחת נשים הרבה שזה התחיל מימות למך בן קין ונולדו בנות יותר מבנים, כמו שכן תנהג הטבע גם עתה.
לרוב על פני האדמה: היינו ע״י שהרבו נשים ובנים, וכמו שכתבתי לעיל (ד,יט) שכל אדם היו לו הרבה נשים כדי להרבות הישוב, אמנם להיות למו לעזר לא היו להם כי אם אשה אחת או שתים1.
ובנות ילדו להם2: בא הכתוב ליישב, שלא יהיה מוקשה היאך אפשר שישא אדם אחד הרבה נשים והרי א״כ תחסרנה נשים לכמה אנשים, משום הכי פירש הכתוב שרצון ההשגחה העליונה היה בזה, משום הכי ״יולדו״3 בנות הרבה יותר מבנים4, באופן שהיה אפשר לכל זכר ליקח נשים הרבה.
1. עיין בפסוק הבא ד״ה ויקחו להם נשים.
2. הוקשה לרבינו תרתי, חדא, מה הרבותא שנולדו להם בנות, הרי החלו לרוב וזה כולל גם ריבוי בנות (כך שואל גם המלבי״ם). ועוד, מהו לשון ״יולדו״ מבנין הופעל (אכן יש בעיה נוספת שהול״ל בלשון עבר ׳הולדו׳) ולא כתב ׳נולדו׳ (או בלשון עתיד ׳יולדו׳ – קמץ תחת הוי״ו).
3. ולא ׳נולדו׳, אלא לשון הופעל המתייחס להפעיל שהוא הקב״ה, אשר גרם שיולדו בנות רבות.
4. א״כ שיעור הכתוב הוא ׳ובנות הרבה יולדו להם׳, וזו הרבותא.
ויהי כי – הרי זה משפט רישא, שהסיפא שלו מתחיל עם פסוק ב׳ — ״ויראו״. הביטוי השכיח בשושלת היוחסין שבפרק הקודם — ״ויולד בנים ובנות״ — מכין לקראת זה.
האדם – הוא כאן שם עצם כללי, ולכן בא בסוף הפסוק ״להם״, בלשון רבים.
לרב – מוסב כמובן, גם על הבנות.
כי החל וגו׳ – תניא, ויהי כי החל האדם לרוב וגו׳ ובנות ילדו להם, רבי יוחנן אמר, רביה באה לעולם, וריש לקיש אמר, מריבה באה לעולם.⁠1 (ב״ב ט״ז:)
1. שניהם מדייקים יתור הלשון ובנות יולדו להם, דלתכלית המכוון הי׳ די לכתוב ויהי כי החל האדם לרוב, ולכן דרשו הלשון ובנות יולדו להם בסמיכות על לשון רבוי, דלבד שנתרבה בכלל מין האדם עוד נתרבה בזה שיותר מן הנולדים היו נקבות, וזה רבוי כפול, כי איש אחד יכול לישא נשים הרבה, וא״כ ברבות הזכרים אין רבוי בתולדה לעתיד נוסף על מה שהוא עכשיו, יען כי את הנקבה שישא הוא הי׳ אפשר להזכרים שבעולם לישא אותה, משא״כ כשנולדה נקבה אז נוסף רבוי ניכר מה שלא הי׳ בתחלה, כי מה שתלד היא לא היתה יכולה חבירתה למלא. וריש לקיש דריש, שהפסוק הוא כעין הקדמה לענין הפרשה העתידה בענין דור הפלגה, דור מצה ומריבה, שידוע שהנשים מסוגלות להרבות ריב ומדון, וכמ״ש ביבמות ס״ג א׳ לא זכה מנגדתו, וכמ״ש במחלוקת קרח שהנשים סייעו להמחלוקת כמבואר שם באגדות, וע׳ מש״כ ר״פ תזריע בפ׳ וטמאה שבעת ימים.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובדייקות לרשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא – דקדוק המליםרד״קרמב״ןעקדת יצחק פירושאברבנאלצרור המורתולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144