ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, אמר רב, אלו ימי אבלות של מתושלח ללמדך שהספדן של צדיקים מעכב את הפורעניות לבא.
1 (סנהדרין ק״ח:)
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, מלמד ששינה הקב״ה עליהם סדרי בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח.2 (שם שם)
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, שהטעימן [הקב״ה]מעין העולם הבא כדי שידעו מה טובה שמנעו מהם.3 (שם שם)
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, ששמר הקב״ה על עולמו שבעת ימים, ומכאן לאבלות שבעת ימים.
4 (ירושלמי מו״ק פ״ג ה״ה)
1. נראה דהספדן לאו דוקא, דהא בני דורו רשעים היו ובודאי לא הספידוהו, אלא ר״ל זמן הספדן, דהיינו ז׳ ימי אבילות, וכמ״ש במו״ק כ״ז ב׳ שבעה להספד, וכ״מ בתוספתא סוטה פ״י צדיק בא לעולם מגין מפורעניות, ולא רק בחייהם מגינים אלא גם במיתתם, ומביא דרשא זו, הרי דהזמן עצמו מגין, וכ״מ במדרשים דיום הפור של המן חל ליום ז׳ אדר, יום פטירת משה, והמתין עד אשר יעברו ז׳ ימי אבילות, מפני שאותו הזמן מגין מפורעניות, וע״ע בדרשות הבאות דרשות שונות לשיעור שבעת הימים האלה.
2. ומפרש לשבעת הימים – שנוי סדר שבעת ימי בראשית, ומכאן ראי׳ לפירוש הקרבן עדה במ״ש בירושלמי פסחים פ״א ה״א לא שמשו המזלות בימי המבול, דאין הכונה לא שמשו כלל אלא לא שמשו כסדרן, וכן משמע כאן שבעת המבול שינה הקב״ה סדרי בראשית, וכ״מ מרש״י לקמן בפרשה בפסוק ויום ולילה לא ישבתו – לא יפסקו מלהתנהג כסדרן, משמע שעד אז התנהגו רק שלא כסדרן.
3. בתוספתא סוטה פ״י בא ענין זה יותר מבואר שנתן להם הקב״ה שבעת ימים מאכל ומשתה וישבו ואכלו ושתו כדי שידעו מה אבדו, ע״כ, ולא נתבאר ענין הטבה זו מה היא, ואפשר לומר ע״פ מ״ד בתענית כ״ו א׳ דאנשי משמר שבמקדש לא היו מתענין באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג לצער ותענית, ופרשו המפרשים, כי הצער הבא לאחר תענוג הוא מרובה על צער הבא בזמן ומצב ממוצע ולכן הנחילם הקב״ה לדור המבול קודם המבול ברב תענוג ואכילה ושתיה מרובה כדי שיהי׳ מרובה צערם באבידתם במבול. –
ובמקום אחר בארנו ע״פ סברא זו הטעם והענין דקיי״ל כל האוכל ושותה בתשיעי [בערב יוהכ״פ] כאלו מתענה תשיעי ועשירי
(יומא פ״א:), דלכאורה זכות זה לפלא הוא, במה גדול ונחשב דבר זה שאוכל ושותה להעלות עליו כמו שהוא מתענה באותו יום, אך לפי המבואר דתענית הבא לאחר רבוי אכילה ושתיה הוי ענוי התענית מרובה, א״כ הוי רבוי האכילה ושתיה בערב יוהכ״פ כעין הכנה לענוי יתירא בעשירי ולכן מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה גם בתשיעי, ודו״ק.
ומה שקבע הקב״ה זמן שבעת ימים לזה, צ״ל דקמי שמיא גליא שספוק שמחת האדם מגיע עד קצה בשבעת ימים, ומכיון שרצה הקב״ה להשביע את דור המבול בתענוגים עד קצה האחרון, כמבואר בזה, לכן קבע מספר הימים האלה, ולפי״ז י״ל דהיינו טעם מספר שבעת ימי המשתה בשמחת חתנים, דכיון דמצוה לשמח חתן וכלה בכל מה דאפשר, לכן תקנו מספר שבעת ימים כדי למלא ספוק השמחה, ואף זה הוא הטעם משבעת ימי החג שמצוה לשמוח בהם שמחה יתרה, וכן יש להסמיך על פי זה טעם ומספר שבעת ימי אבלות ע״פ הכתוב
(עמוס ח׳) והפכתי חגיכם לאבל, ובשופטים י״ד ותבך עליו שבעת הימים אשר היה להם המשתה, מבואר דזה לעומת זה. נקבעו, ולכן כמו שלא ישבע האדם די ספוק שמחתו בפחות משבעת ימים כמבואר, כך לא יפיג אבלותו בפחות משבעת ימים, ודו״ק, ואין להאריך עוד. –
ויש להעיר במ״ש בב״ב י״ז א׳ שלשה הטעימן הקב״ה מעין עולם הבא, אברהם יצחק ויעקב, והרי הכא בדרשא שלפנינו מבואר שגם לאנשי דור המבול הטעימן הקב״ה מעין עוה״ב, וצ״ל דאע״פ שהלשונות שוין אבל הענינים אין שוין, דלאבות הטעימן הקב״ה כזה כדי שידעו מה יזכו, וא״כ ממילא היתה הנאתם בעוה״ז מעין תענוג עוה״ב, משא״כ לאנשי דור המבול אין הכונה שהראן הקב״ה רמז לעונג עוה״ב שהרי בודאי לפי מעשיהם הרעים לא האמינו בזה וגם לא נחלו כלל עוה״ב כמבואר בגמרא, והכונה שהטעימן כל כך תענוגים עד מדרגת תענוגי עוה״ב, וזה תצייר הדרשא אך לנו מערך ושיעור התענוגים שהעניקן, אבל הם לא ידעו כלל מערך ושיעור זה, רק פשוט שנהנו הרבה מעוה״ז, כדי שבשעת אבידתם יתגעגעו על תענוגי החיים, ודו״ק.
4. ענין השימור ר״ל שנתאבל כביכול על חורבן העולם שבעת ימים, ושימור הוא מלשון המתנה, והיינו שהמתין במבול שבעת ימים. ומפרש עוד בירושלמי, וכי מתאבלין קודם שימות המת, אלא בו״ד שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב״ה שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחלה, ע״כ, והלמוד מכאן לשבעת ימי אבלות הוא אסמכתא בעלמא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבלות מדרבנן. וכפי שיתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ ויחי בפסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים. –
וע׳ במו״ק כ״ז ב׳, אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי, אלא שבעה להספד, מכאן ואילך אומר הקב״ה אין אתם מרחמים יותר ממני, ופירש״י שמעשה ידי הוא והרגתיו בפשעו, עכ״ל והנה לפי״ז אין מבואר פעם מספר השבעת ימים, וגם בכלל אין פי׳ זה מרווח, אבל לדעתי אפשר לפרש ע״פ הדרשא שלפנינו שהכונה אין אתם מרחמים יותר ממני, שגם אנכי כביכול לא התאבלתי על חרבן העולם יותר משבעת ימים, כמבואר.