×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(י) וַיְהִ֖יא לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל⁠־הָאָֽרֶץ׃
After the seven days,⁠1 the flood waters were on the earth.
1. After the seven days | וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים – Literally: "It was after (or: at) the seven days". The verse refers back to Hashem's words in verse 4 that He was to bring the Flood in seven days.
א. וַיְהִ֖י =ק3,ו,ל-מ (לפי עדותו של ברויאר שמחק את הגעיה על פיו) ושיטת-א (כמעט ואין געיה ב״ויהי״ ודומותיה המוטעמת בטעם טפחא) וכמו כן בתיגאן בכתב⁠־יד וב-ש2.
• ל=וַֽיְהִ֖י וכמו כן ברוב כתבי⁠־היד הספרדים ובדפוס הראשון של התאג׳.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא ב׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהתולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[לד] 1אין לי אלא שתולין לצדיקים בחייהם מנין אף במיתתן, שנא׳ ויהי לשבעת הימים [ומה טיבן של שבעת ימים הללו] אילו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שעיכב את הפורענות מלבוא לעולם. (תוספתא סוטה י׳:ג׳).
[לה] 2ד״א ויהי לשבעת הימים מה טיבן של שבעת ימים הללו מלמד ששינה המקום עליהם סדרי עולם והיתה חמה זורחת ממערב, ושוקעת במזרח. (תוספתא שם).
[לו] 3ד״א נתן להם הקב״ה שבעת ימים מעין העולם הבא ואכלו ושתו כדי שידעו מה אבדו. (תוספתא שם).
[לז] 4ד״א ויהי לשבעת הימים מלמד שקבע להם הקב״ה זמן, לאחר מאה ועשרים שנה, שמא יעשו תשובה ולא עשו ולכך נאמר ויהי לשבעת הימים. (אבדר״נ פל״ב).
[לח] 5מניין לאכל מן התורה שבעה כו׳ שמע לה מן הדא (ויקרא ח׳:ל״ה) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת (משכן) ה׳, כשם ששימר הקב״ה על עולמו שבעה, כך אתם שמרו על אחיכם שבעה, ומניין ששימר הקב״ה על עולמו שבעה, ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ, ומתאבלין קודם שימות המת, אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות, אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב״ה שהוא יודע מה עתיד להיות, שימר על עולמו תחילה, אית דבעי מימר אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק. (ירושלמי מועד קטן פ״ג הלכה ה׳).
1. בגמ׳ סנהדרין קח: מה טיבם של שבעת הימים אמר רב אלו ימי אבילות של מתושלח, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורעניות לבוא. וכ״ה באבות דר״נ פל״ב ועי׳ לקמן מאמר לח.
2. וי״ג יוצאת במערב ושוקעת במערב. סנהדרין קח: ששינה עליהם הקב״ה סדר בראשית שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח. ועי׳ לעיל פ״ו מאמר ריד. מספר הישר. ובפי׳ הרמ״ה בסנהדרין שם כ׳ והיינו דכ׳ לז׳ הימים ששינה עליהן מעשה שבעת ימי בראשית.
3. בגמ׳ סנהדרין קח: ד״א לשבעת הימים שהטעימן מעין עוה״ב, כדי שידעו מה טובה מנעו מהן, ובפי׳ התוס׳ בהד״ז מביא דברים אלו ומוסיף להודיע להם כמה מפסידים בעונותם ולידע אם יחזרו בתשובה ע״י כן. וראיתי בס׳ ת״ת דמפרש ענין זה שהטעימן מעין עוה״ב כי הצער הבא אחר התענוג הוא גדול ביותר וה״נ שיהי׳ מרובה צערם באבדת המבול. ולפ״ד התוס׳ מבואר דהפי׳ הוא שעי״ז יחזרו בתשובה, וז״נ.
4. בגמ׳ סנהדרין קח: ד״א שקבע להם הקב״ה זמן גדול ואח״כ זמן קטן, והכוונה כלפנינו שהזמן הגדול לתשובה היה ק״כ שנה, ואח״כ עוד זמן קטן שבעת ימים, ובתוספתא שם מלמד שנתן להם המקום שבעת הימים לאחר גזרה שמא יעשו תשובה, ובב״ר פל״ב מלמד שתלה להם הקב״ה שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק כדי שיעשו תשובה ולא עשו, וכ״ה במדרש תהלים פכ״ו א״ז. ובב״ר פל״ב ז׳ ימים נתאבל הקב״ה על עולמו קודם שיביא מבול כמ״ש ויתעצב, ועי׳ לעיל פ״ו מאמר עט. וב״ר פכ״ז, תנחומא ותנ״י שמיני א״א.
5. שמרו על אחיכם שבעה, שידע שעתידים למות ביום השמיני. (פנ״מ) מאמר זה תמוה לכאורה כיון דלא ידעו שימותו מה שייך אבילות אצלם, כמו דסיים בו״ד שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל. ויש להבין הדברים עפ״י המבואר בתנחומא ותנ״י ריש שמיני וכן הוא אומר [משה] לאהרן ולבניו כשם שנתאבל הקב״ה על עולמו עד שלא הביא המבול, אף אתם שמרו את ימי האבל עד שלא יגיע בכם, היו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים. כו׳ אלא אמר לאהרן שמרו אבל שבעה ימים, א״ל למה, א״ל כך א״ל הקב״ה כי כן צויתי. וכו׳ עייש״ה. וברור דלזה כוון גם הירושלמי אלא דבא הדרש כאן בקצור, וע׳ בפי׳ התוס׳ בהד״ז כאן שהביא דברי המדרש וכ׳ לבאר בזה הפסוקים בפ׳ צו ולא הביא מהירושלמי ותנחומא. - [ועי׳ בגמ׳ נדרים פז. מ״ש בקורע ומת בתוכ״ד דיצא. ונתקשו בזה המפרשים, ויש להסביר זאת עפ״ד הירושלמי הנ״ל ואכ״מ].
וַהֲוָה לִזְמַן שִׁבְעָא יוֹמִין וּמֵי טוֹפָנָא הֲווֹ עַל אַרְעָא.
Seven complete days had passed, and the flood waters were on the earth.
והוה לסוף שבעת יומי אבלא דמתושלח ומויא דמבולא הוון על ארעא.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שבעת יומי אבלא דמתושלח ומוי״) גם נוסח חילופי: ״שבעתי יומייא ומוי״.
והוה לזמן שובעא יומין מן בתר דשלים איבליה דמתושלח חמא י״י והא לא תהו בנינשא ומוי דטובענא הוו נחתין רתיחין מן שמייא עילוי ארעא.
And it was at the time of seven days after the conclusion of the mourning for Methushelach, that the Lord beheld, and, lo, the sons of men had not turned. And the waters of the deluge came down hotlya from the heavens upon the earth.
a. Rethichin, "boiling.⁠" The Midrash says, that "the generation of the flood was chastised with scalding water.⁠"
[ז] וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל – מְלַמֵּד שֶׁתָּלָה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵלוּת שֶׁל מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִּיק, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְלֹא עָשׂוּ.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שִׁבְעָה יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל לָעוֹלָם, מַאי טַעֲמָא: וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ (בראשית ו׳:ו׳), וְאֵין עֲצִיבָה אֶלָּא אֲבֵלוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (שמואל ב י״ט:ג׳).
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוּרְמַסְקִית הֵם חָטְאוּ בְּגַלְגַּל הָעַיִן שֶׁהוּא דוֹמֶה לַמַּיִם, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פָּרַע מֵהֶם אֶלָּא בַּמָּיִם.
אָמַר רַבִּי לֵוִי הֵם קִלְקְלוּ סִילוֹנִית שֶׁלָּהֶם אַף הַמָּקוֹם שִׁנָּה לָהֶם סִדּוּרוֹ שֶׁל עוֹלָם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ הַמָּטָר יוֹרֵד וְהַתְּהוֹם עוֹלֶה, דִּכְתִיב: תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ (תהלים מ״ב:ח׳), בְּרַם הָכָא: נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה (בראשית ז׳:י״א), וְאַחַר כָּךְ וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.
וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים – אָמַר רָבָא, אֵלּוּ יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִיק, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהֶסְפֵּדָן שֶׁל צַדִּיקִים מְעַכֵּב אֶת הַפֻּרְעָנוּת. דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, שֶׁשִּׁינָה עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית שֶׁהָיְתָה חַמָּה יוֹצְאָה מִמַּעֲרָב וְשׁוֹקַעַת בַּמִּזְרָח. דָּבָר אַחֵר: לְשִׁבְעַת הַיָּמִים מְלַמֵּד שֶׁקָּבַע לָהֶן זְמַן קָטָן אַחַר זְמַן גָּדוֹל. דָּבָר אַחֵר: לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, שְׁהִטְעִימָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, לֵידַע כַּמָּה טוֹבָה מָנְעוּ מֵהֶן.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים – מְלַמֵּד שֶׁתָּלָה לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַע יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִיק כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְלֹא עָשׂוּ. דָּבָר אַחֵר: שִׁבְעַת יָמִים נִתְאַבֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עוֹלָמוֹ (קוֹדֶם) עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא הַמַּבּוּל מַה טַעַם (בראשית ו׳:ו׳) ״וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ״, וְאֵין עֲצֵבָה אֶלָּא אֵבֶל, כְּהָאִיךְ דְאַתְּ אַמְרֵת ״נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ״.
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: בַּעֲשָׂרָה בְּמַרְחֶשְׁוָן נִכְנַס לַתֵּבָה וּבְשִׁבְעָה עָשָׁר בּוֹ יָרְדוּ מֵי הַמַּבּוּל מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁהֵן מַיִם זְכָרִים, וְעָלוּ מֵי הַתְּהוֹמוֹת שֶׁהֵן מַיִם נְקֵבוֹת, וְנִצְמְדוּ אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וְגָבְרוּ לְהַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז׳:י״ט) ״וְהַמַּיִם גָּבְרוּ״ וְנִמְחוּ כָּל הַיְּקוּמִים חוּץ מִנֹּחַ שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ״ וְחוּץ מִעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, כִּי יָשַׁב לוֹ עַל עֵץ אֶחָד תַּחַת סוּלָּמוֹ שֶׁל תֵּבָה וְנִשְׁבַּע לְנֹחַ וּלְבָנָיו שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֶבֶד עוֹלָם, מֶה עָשָׂה נֹחַ, נָקַב חוֹר אֶחָד בַּתֵּבָה וְהָיָה מוֹשִׁיט לוֹ מְזוֹנוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְנִשְׁאַר גַּם הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ג׳:י״א) ״כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים״, וְחוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יָרְדוּ עָלֶיהָ מֵי מַבּוּל שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ״ב:כ״ד) ״בֶּן אָדָם [אֶמָר לָהּ] אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה [הִיא] (וְ)⁠לֹא גֻּשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם״.
וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ – הֵן חָטְאוּ בַּגַּלְגַּל שֶׁל עַיִן שֶׁדּוֹמֶה לְמַיִם אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא פָּרַע מֵהֶן אֶלָּא בְּמַיִם. הֵן קִלְקְלוּ סִילוֹנוֹת שֶׁלָּהֶן אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁינָּה עֲלֵיהֶן סִדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ הַמָּטָר יוֹרֵד וְהַתְּהוֹם עוֹלֶה בְּרַם הָכָא בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה.
ולמא כאן בעד סבעה איאם כאן מא אלטופאן עלי אלארץ׳.
וכאשר היה אחרי שבעה ימים היו מי המבול על הארץ.
ויהי לשבעת הימים1אשר נקבעו להם. אולי יחזרו בתשובה.
1. אשר נקבעו להם. ב״ר פל״ב. וע״ע תוספתא סוטה שם.
ויהי לשבעת הימים – לסוף השבעה או ביום השביעי, כמו: היו נכונים לשלשת ימים (שמות י״ט:ט״ו), ושם כתוב: ויהי ביום השלישי (שמות י״ט:ט״ז).
ויהי לשבעת הימים – לסוף שבעת ימים שנתן לו האל זמן: כי לימים עוד שבעה (בראשית ז׳:ד׳).
ויהי לשבעת הימים, at the end of the period which God had described previously as כי לימים עוד שבעה in verse 4.
לשבעת הימים – בגימ׳ לימי אבל מתושלח.
ומי המבול היו וגו׳ – פי׳ ר״י חסיד בשם אביו שהמבול הי׳ ע״י רעמים וברקים וקולות ואח״כ נבקעו העננים ונפלו המים כאחד.
לשבעת הימים – בגימטריא לימי אבל מתושלח.
ובהגיע שבעת הימים התחילו לרדת מי המבול.
[א] ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו
[1] סנהדרין פרק אחד עשר דף קח ע״ב (סנהדרין קח:)
ויהי לשבעת הימים – עתה יספר המעשה, שכאשר אמר ה׳ כן היה. שמקץ שבעת הימים אמר ה׳, מי המבול היו יורדים על הארץ כמו שמספר והולך: השנה והיום והחודש. ואילו החל הסיפור במקרא בשנת שש מאות שנה, לא היינו יודעים אם נתקיים ״כי לימים עוד שבעה״, או שהאריך להם ה׳ עוד. ופה אמר שמי המבול היו על הארץ, שענינו שהחלו בים ההוא לרדת. אבל למעלה אמר ״והמבול היה מים על הארץ״, שאינו אלא הודעה שהמבול שיעד עליו, לא היה אש או דבר אחר, רק מבול מים שירדו על הארץ, וכמו שפירשנו.
ויהי לשבעת הימים וגו׳ – עתה מספר לנו הכתוב את כל פרטי המעשה: הכל אירע בדיוק כמו שנאמר תחילה. ההתראה מהקב״ה שקדמה, הפקיעה את הפורענות הנוראה מרשות כחות הטבע, והוכיחה שהיא נעשתה על ידי השגחה אלקית. כך מצאנו גם ביציאת מצרים, שכל הנסים שנעשו, נאמרו מקודם למשה. כאן מתגלה, שהן הטבע והן האדם, עבדים הם לאל אחד ויחיד. בניגוד לדעה הלא⁠־יהודית הרואה במבול תופעה טבעית גרידא, מראה לנו הסיפור של נח הנכתב כאן, על שני כחות השומעים לרצון ה׳: נח מצד אחד, והטבע מאידך. עוף השמים ורמש האדמה מצאו את דרכם אל נח ״כאשר צוה אלקים״, ובאו לתיבה ״שנים שנים, זכר ונקבה״, שלא כדרך הטבע. גם המבול עצמו החל רק על פי ציווי ה׳, ביום שה׳ קבע.
ויהי לשבעת הימים – מ״ש מן פסוק ז׳ עד כאן היה עקר כוונתו להבדיל בין שני הצוויים, בין מה שצוה אותו ז׳ ימים קודם בשם הוי״ה ובין מה שהיה ביום המבול בפקודת שם אלהים, ועתה מתחיל עקר הספור לספר בפרטות מה שנעשה ביום שהתחיל המבול ומן הוא והלאה, ואגב מבאר שהמבול בכללו לא היה דבר טבעי ולא ע״י סבה טבעיית רק ההשגחיי שהרס ה׳ את הטבע ושינה סדרי מעשה בראשית. א] ויהי לשבעת הימים, שהדבר שיגלה ה׳ לנביא טרם בואו ומגביל זמן בואו מבואר שאינו טבעיי רק השגחיי וע״ז אמר שהיה מצומצם לשבעת הימים. ב] ומי המבול היו על הארץ, שלא הוחל כדרך גשם הטבעי שבא תחלה לאט ואח״כ בשטף, רק תיכף בהחלו היה מי מבול בולל ומבלה כל.
רק כאן מתחיל עצם סיפורן של תולדות המבול. אחרי שבעה ימים אמנם אירע הדבר, כפי שהוגד מראש.
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, אמר רב, אלו ימי אבלות של מתושלח ללמדך שהספדן של צדיקים מעכב את הפורעניות לבא.⁠1 (סנהדרין ק״ח:)
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, מלמד ששינה הקב״ה עליהם סדרי בראשית, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח.⁠2 (שם שם)
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, שהטעימן [הקב״ה]⁠מעין העולם הבא כדי שידעו מה טובה שמנעו מהם.⁠3 (שם שם)
ויהי לשבעת הימים – מה טיבם של שבעת הימים, ששמר הקב״ה על עולמו שבעת ימים, ומכאן לאבלות שבעת ימים.⁠4 (ירושלמי מו״ק פ״ג ה״ה)
1. נראה דהספדן לאו דוקא, דהא בני דורו רשעים היו ובודאי לא הספידוהו, אלא ר״ל זמן הספדן, דהיינו ז׳ ימי אבילות, וכמ״ש במו״ק כ״ז ב׳ שבעה להספד, וכ״מ בתוספתא סוטה פ״י צדיק בא לעולם מגין מפורעניות, ולא רק בחייהם מגינים אלא גם במיתתם, ומביא דרשא זו, הרי דהזמן עצמו מגין, וכ״מ במדרשים דיום הפור של המן חל ליום ז׳ אדר, יום פטירת משה, והמתין עד אשר יעברו ז׳ ימי אבילות, מפני שאותו הזמן מגין מפורעניות, וע״ע בדרשות הבאות דרשות שונות לשיעור שבעת הימים האלה.
2. ומפרש לשבעת הימים – שנוי סדר שבעת ימי בראשית, ומכאן ראי׳ לפירוש הקרבן עדה במ״ש בירושלמי פסחים פ״א ה״א לא שמשו המזלות בימי המבול, דאין הכונה לא שמשו כלל אלא לא שמשו כסדרן, וכן משמע כאן שבעת המבול שינה הקב״ה סדרי בראשית, וכ״מ מרש״י לקמן בפרשה בפסוק ויום ולילה לא ישבתו – לא יפסקו מלהתנהג כסדרן, משמע שעד אז התנהגו רק שלא כסדרן.
3. בתוספתא סוטה פ״י בא ענין זה יותר מבואר שנתן להם הקב״ה שבעת ימים מאכל ומשתה וישבו ואכלו ושתו כדי שידעו מה אבדו, ע״כ, ולא נתבאר ענין הטבה זו מה היא, ואפשר לומר ע״פ מ״ד בתענית כ״ו א׳ דאנשי משמר שבמקדש לא היו מתענין באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג לצער ותענית, ופרשו המפרשים, כי הצער הבא לאחר תענוג הוא מרובה על צער הבא בזמן ומצב ממוצע ולכן הנחילם הקב״ה לדור המבול קודם המבול ברב תענוג ואכילה ושתיה מרובה כדי שיהי׳ מרובה צערם באבידתם במבול. –
ובמקום אחר בארנו ע״פ סברא זו הטעם והענין דקיי״ל כל האוכל ושותה בתשיעי [בערב יוהכ״פ] כאלו מתענה תשיעי ועשירי (יומא פ״א:), דלכאורה זכות זה לפלא הוא, במה גדול ונחשב דבר זה שאוכל ושותה להעלות עליו כמו שהוא מתענה באותו יום, אך לפי המבואר דתענית הבא לאחר רבוי אכילה ושתיה הוי ענוי התענית מרובה, א״כ הוי רבוי האכילה ושתיה בערב יוהכ״פ כעין הכנה לענוי יתירא בעשירי ולכן מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה גם בתשיעי, ודו״ק.
ומה שקבע הקב״ה זמן שבעת ימים לזה, צ״ל דקמי שמיא גליא שספוק שמחת האדם מגיע עד קצה בשבעת ימים, ומכיון שרצה הקב״ה להשביע את דור המבול בתענוגים עד קצה האחרון, כמבואר בזה, לכן קבע מספר הימים האלה, ולפי״ז י״ל דהיינו טעם מספר שבעת ימי המשתה בשמחת חתנים, דכיון דמצוה לשמח חתן וכלה בכל מה דאפשר, לכן תקנו מספר שבעת ימים כדי למלא ספוק השמחה, ואף זה הוא הטעם משבעת ימי החג שמצוה לשמוח בהם שמחה יתרה, וכן יש להסמיך על פי זה טעם ומספר שבעת ימי אבלות ע״פ הכתוב (עמוס ח׳) והפכתי חגיכם לאבל, ובשופטים י״ד ותבך עליו שבעת הימים אשר היה להם המשתה, מבואר דזה לעומת זה. נקבעו, ולכן כמו שלא ישבע האדם די ספוק שמחתו בפחות משבעת ימים כמבואר, כך לא יפיג אבלותו בפחות משבעת ימים, ודו״ק, ואין להאריך עוד. –
ויש להעיר במ״ש בב״ב י״ז א׳ שלשה הטעימן הקב״ה מעין עולם הבא, אברהם יצחק ויעקב, והרי הכא בדרשא שלפנינו מבואר שגם לאנשי דור המבול הטעימן הקב״ה מעין עוה״ב, וצ״ל דאע״פ שהלשונות שוין אבל הענינים אין שוין, דלאבות הטעימן הקב״ה כזה כדי שידעו מה יזכו, וא״כ ממילא היתה הנאתם בעוה״ז מעין תענוג עוה״ב, משא״כ לאנשי דור המבול אין הכונה שהראן הקב״ה רמז לעונג עוה״ב שהרי בודאי לפי מעשיהם הרעים לא האמינו בזה וגם לא נחלו כלל עוה״ב כמבואר בגמרא, והכונה שהטעימן כל כך תענוגים עד מדרגת תענוגי עוה״ב, וזה תצייר הדרשא אך לנו מערך ושיעור התענוגים שהעניקן, אבל הם לא ידעו כלל מערך ושיעור זה, רק פשוט שנהנו הרבה מעוה״ז, כדי שבשעת אבידתם יתגעגעו על תענוגי החיים, ודו״ק.
4. ענין השימור ר״ל שנתאבל כביכול על חורבן העולם שבעת ימים, ושימור הוא מלשון המתנה, והיינו שהמתין במבול שבעת ימים. ומפרש עוד בירושלמי, וכי מתאבלין קודם שימות המת, אלא בו״ד שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב״ה שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחלה, ע״כ, והלמוד מכאן לשבעת ימי אבלות הוא אסמכתא בעלמא, דלדעת רוב הפוסקים הוי ענין אבלות מדרבנן. וכפי שיתבאר אי״ה לפנינו בפ׳ ויחי בפסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים. –
וע׳ במו״ק כ״ז ב׳, אסור להתקשות [להצטער] על המת יותר מדאי, אלא שבעה להספד, מכאן ואילך אומר הקב״ה אין אתם מרחמים יותר ממני, ופירש״י שמעשה ידי הוא והרגתיו בפשעו, עכ״ל והנה לפי״ז אין מבואר פעם מספר השבעת ימים, וגם בכלל אין פי׳ זה מרווח, אבל לדעתי אפשר לפרש ע״פ הדרשא שלפנינו שהכונה אין אתם מרחמים יותר ממני, שגם אנכי כביכול לא התאבלתי על חרבן העולם יותר משבעת ימים, כמבואר.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזרא ב׳רד״קפענח רזאקיצור פענח רזאטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהתולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלרש״ר הירשמלבי״םרד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144