ויהי מקץ שנתים – שנתים ימים –
שנה שם ׳סנה׳
(בערבית) ונקראת כך לשני טעמים.
[אחד מהם], לפי שהימים והתקופות משתנים בה,
[נגזר] מן
לא (שניתם) [שניתי] (מלאכי ג:ו)1. והטעם האחר לפי שימי הלבנה שנ״ה יום
2,
3 והיתה
{שנת} החמה יתירה
{על זה}, ונקבע
{השם} שנה כדי להודיע כי שנותינו מן חדשי הלבנה, ואלמלא התקופות והמועדים לא היה חשבוננו עם שנת הלבנה אלא
{עם שנת} החמה
4.
ויהיה
שנתים {במספר הזוגי כמו} ׳סנתין׳
(בערבית) והמספר הזוגי אצלנו
{בעברית} בקצת מלים מועטות, אין אנחנו יכולים לעשות לנו דוגמתו. וכבר בא לנו
ידים (בראשית לד:כא) ו
רגלים (ויקרא יא:כג) ו
עינים (בראשית כ:טז) וְשָׁדַיִם5 (שם מט:כה), אבל אין אנחנו יכולים לעשות לנו מן
בגד בגדַיִם ולא מן
שמש שמשַׁיִם ולא מן
איש אישַׁיִם, אלא מה שבא בכתוב
6. וכבר באו שמות אשר יש בהם רבים זוגי – כלומר שאחר
{אותיות} הרבים הם מביאים
{אותיות} מספר הזוגי – כגון
חומותים (מלכים ב כה:ד) ו
לוחותים (יחזקאל כז:ה) ו
שבעתים7 (בראשית ד:טו) ואלה כולם
{ניתנים} לבחירה
8.
ואמנם ימים הוא שם לשנת החמה, וזה לפי שהיתה שנה {שם} לשנת הלבנה אשר ממשלתה בלילה, היה ימים {שם} לשנת החמה אשר ממשלתה היא בימים9. ובכן כוונתו בשנתים אלו – שתי שנות לבנה, שהגיעו עד שנעשו ל{שנות} חמה10.11
ובכן יהיה
מימים ימימה (שמות יג:י ועוד) {בטעם} משנה אל שנה
12, כאילו אמר
מיום ליום כמותו,
{עת} שתחזור החמה אל אותו הגבול
{שהיא עתה}13.
זה מכלל הקצים הנזכרים במקרא אשר התחלותיהם גם כן בספק
14, והקרוב בזה שהוא מזמן מאמרו
{של יוסף אל שר המשקים} כי אם זכרתני אתך (בראשית מ:כב), ואמרו קצת הראשונים ז״ל
15 על יוסף שהוא נענש לפי ששם בטחונו באדם
16.
וזה אחד מששת הקצים שלא נתבארו
{תחילתם}17. הראשון זה שנזכר, והשני
ויהי מקץ ימים ויבא קין (בראשית ד:ג) – התחלתו
אירור האדמה18, והשלישי
ויהי מקץ (ימים) [ארבעים יום] ויפתח נח (שם ח:ו) – התחלתו חסרת המים
19, והרביעי
ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה20 (שמות יב:מא) – התחלתו
ברית בין הבתרים21, והחמישי
ויהי מקץ ארבעים שנה במעשה אבשלום
(שמואל ב טו:ז) – התחלתו בקשתם את המלוכה לפי מאמרם
{ז״ל} (נזיר ה.) לקץ ששאלו את המלכים22, והששי
ויהי מקץ עשרת ימים במעשה ירמיהו ע״ה
(ירמיה מב:ז) –
[התחלתו] זמן
תפלתו בעד השארית (שם מב:ב).
והנה עמד על היאר – כלומר על שפת הנילוס23, כמו שאמר כאשר סיפר את החלום (להלן פסוק יז) על שפת היאר24.
1. א. גם בספר העבור לר׳ אברהם בר חייא הנשיא (מאמר ג שער א) הובא כן בשם ׳נבוני הדור החוקרים על איתן לשון הקודש׳ (וכנראה הכוונה לר״י ן׳ ג׳נאח בספר השרשים ערך שנה). אמנם הדגיש ראב״ח שם ש׳אין השנה אלא שנת החמה לבדה׳, וכעין זה ביסוד עולם ריש מ״ד. [הערות נהור שרגא]
ולא דק המהדיר בהשוותו דברי ראב״ח הנשיא לדברי רבנו, שהרי לפירוש רבנו המלה ׳שנה׳ נגזרה מלשון שינוי וחילוף (׳תתגיר׳ במקור), והכוונה לחילופי הזמנים במשך השנה, וכמו שיש גם בין החוקרים המודרניים הקושרים את המילה שָׁנָה אל הפועל שִׁנָּה, ומשערים כי היא קרויה על שם חילופי העונות והזמנים (כנוסח הזה פורסם באתר האקדמיה ללשון העברית). ואילו דעת ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש שנה, עמ׳ 525) שהביא ראב״ח הנשיא בספר העבור הנ״ל היא, ש׳שנה׳ נגזרה מפועל ׳שונה׳ שענינו חזרה, כמו ׳השנות החלום פַּעֲמַיִם׳, וכך הם דברי הרד״ק בשרשיו (שרש שנה) ע״פ דברי ר״י ן׳ ג׳נאח: ׳ומזה הענין שנה תמימה, נקראת כן לפי ששבה השמש שנית אל הנקודה שהחלה ממנה׳ (ונמשך אחריהם רבנו בחיי בפירושו לאבות סוף פ״ג ע״ש). ומהאי טעמא הוא שכתב ראב״ח הנשיא שדוקא שנת חמה תקרא שנה, וכלשונו שם: ׳ואין אתה מוצא דבר שהוא שב אל ענינו בתשובת השנה כי אם החמה בלבד, ומפני זה אמרו אין השנה אלא שנת החמה לבדה, ושנת הלבנה תקרא בלשון הקדש ימים ככתוב ימים תהיה גאלתו׳. וזה לך האות שאין כן דעת רבנו שהרי הוא אמר חילוף הדברים להלן בסמוך. [ובאתר האקדמיה ללשון העברית כתבו עוד: ׳ההשוואה ללשונות אחרות מלמדת כי מדובר בשורשים שונים – למשל המקבילה הארמית לפועל שָׁנָה היא תְּנָא, ואילו המקבילה למילה שָׁנָה היא שְׁנָא ובעיקר שַׁתָּא בשי״ן ולא בתי״ו׳. ואמנם אי״ז הוכחה, שאין בהכרח ששפות שונות צריכות לשמור על האטימולוגיה הנכונה למילים השאולות אצלן משפות אחרות, וזה פשוט].
2.
ב. כלומר השנה השלמה, שהסדורה אינה אלא שנ״ד יום והחסרה שנ״ג יום. ואפריון נמטייה לידידי הר׳ יוסף רוזנווסר שהאיר עיני בדוגמת זה בספר הזהר
(רעיא מהימנא פר׳ פנחס לבמדבר כח:יא, דף רמח., לגירסת ס״א):
׳סיהרא דאקרי שנה דאית בה שנ״ה יומין כחשבן שנה׳ (נדכצ״ל), וכן הראה דוגמת דבר זה בהשלמה למחזור ויטרי
(נירנברג תרפ״ג, עמ׳ 7):
׳ולכך היא נקראת שנה דמשנ״ה ימים אינו חסר כי אם ט״ו שעות ור״ד (כצ״ל) חלקים. כ״ש (=כך שמעתי)׳.
[הערות נהור שרגא]
ואפשר דקאי אשנה סדורה דהיא שנ״ד יום וח׳ שעות ותתע״ו חלקים, וכיון דנכנס כמה שעות ליום שנ״ה קרי לה שנ״ה יום.
[הערות למיסבר קראי]3.
ג. השוה לעיל
(כה:יא) בהערה עדות ממגיה כתה״י על גימטריאות שאינן מדברי רבנו אלא הוספות מאוחרות, ואולי גם זו כן.
[הערות נהור שרגא]
ולענ״ד אין לזה שחר במח״כ, שכן באותם מקרים נרשם להדיא בגליון כתה״י בידי המגיה [ר׳ דוד בר׳ יהושע הנגיד] שמדובר בהוספות שנרשמו בגליון כתה״י
(כמו הא דלעיל כה:יט ולהלן מד:ל, מו:כח), וכאן באו הדברים בגוף דברי רבנו ללא שום הבחנה ביניהם. וכבר מצאנו שרבנו מביא אי פעם גימטריא
(כמו בשמות לח:כא, ועמש״כ שם בהערה לדחות חשדו של המהדיר גם שם, וכן ראה מה שהבאתי מד׳ רבנו מס׳ המספיק בהערות לפר׳ ויצא כו:ה), וכדרך הרמב״ם לפניו שהזכיר אחדות מהן פה ושם
(ראה פיה״מ שקלים א:ד, סה״מ עשה א). ומלבד זאת, הרי כאן כתב רבנו שיש ב׳ טעמים לשם ׳שנה׳, וזו אחת מהם, ובהכרח שגימטריה זו היא מדברי רבנו. ואם ירחיק המהדיר לחשוד כל הקטע בזיוף, אין קץ לדברי רוח.
4.
ד. כך ע״פ המקור, והמהדיר העיר:
׳ונהפוך הוא שהרי לפי שזמן פסח קבוע באביב שתלוי בתקופת החמה אין אנו סומכים בחשבוננו על הלבנה לבדה (השוה ריש הל׳ קדוש החדש)׳. אכן יתכן כוונת רבנו, שלולי שלענין תורת המועדים וכדו׳ אנו מתחשבים בחדשי הלבנה, היינו באמת מונים שנותינו על פי שנת החמה, וצ״ב.
עקב הקושי הנזכר תיקן המהדיר בדפו״ר וניסח הדברים בפנים כך:
׳לא היה חשבוננו שנת החמה אלא [עם שנת] הלבנה׳ (ועי׳ לו עוד ב׳תיקונים והוספות להערות׳ שבסוף הספר שניסה לתקן באופן אחר). ואמנם לפי״ז יש להעיר בדברי רבנו ע״פ דברי ראב״ע בפירושו לויקרא
(כה:ט):
׳דע כי אין ללבנה שנה כלל, רק בקשו המחשבים מספר חדשים קרובים לשנת החמה ומצאום י״ב, כאשר אין לחמה חדש והמחשבים בקשו מספר לחדש שיהיה נחלק קרוב לחדש מימות חדשי הלבנה, על כי חדשינו הם ללבנה ושנותינו ישובו בסוף לשנות החמה׳, ונמשך אחריו בזה הרשב״ץ בתשובותיו
(ב:רנ) ע״ש. ומבואר מדבריו דכל ענינה של ׳שנה׳ הוא שיעור זמן הנבנה על תקופת גלגל החמה, וא״כ צ״ב היאך ניתן להתעלם משנת החמה ולומר שהשנה היא שנת לבנה בעצמה.
5. ה. מדברי רבנו מתבאר ש׳שָׁדַיִם׳ הוא גם זוגי, ולא רק צורת הרבים של שַׁד, ודלא כמו שביאר הר״י ן׳ עקנין בפירושו לשיר השירים (׳התגלות הסודות׳, מהד׳ הלקין עמ׳ 373) על פי מה שנאמר בשה״ש (ד:ה, ז:ד) ׳שני שדיך׳ ע״ש.
6.
ו. ראה מה שהבאתי לעיל סוף פרשת ויצא לבאר, שענין הסיומת ׳ים׳ מסמן מספר הזוגי כשיש שויון והתאמה בין הממוספרים. ולכן מצינו במיוחד באיברי הגוף המכופלים שנשתמש הכתוב במספר הזוגי
(בנוסף על אלה שרשם רבנו הוסיף המהדיר: אזנים, אפים, אפסים כביחזקאל מז:ג, ברכים, חלצים, ירכים, כפים, כנפים, כרעים, מתנים, קרנים, שוקים, שינים, שפתים) ונמשכו מזה גם שמות הבגדים המכסים לאברים ההם
(כמו מכנסים ונעלים). גם בדברים ממוספרים אחרים יש דוגמתן כמו מאתים, סאתים ושנתים [וכן שם העיר ארם נהריים היושבת בין שני נהרות, כפירש״י
לבראשית כד:י]. אבל מעיר רבנו שאין לנו יכולת להוסיף מדעתנו סיומת כזו על שום מילים, חוץ מאלו שמצינו בכתוב שיש בהם סיומת זו [אף כי לפעמים יש דוגמתן בלשון חז״ל שעשו מן ׳פעם׳ ׳פעמיים׳ ומן ׳קב׳ ׳קביים׳ וכדו׳].
7.
ז. בספר הרקמה להר״י ן׳ ג׳נאח
(מהד׳ וילנסקי עמ׳ שצב) לקח לדוגמא ׳וטמאה שבועים׳
(ויקרא יב:ה), ואולי כן צריך לומר גם כאן [ונתחלפו האותיות האמצעיות ונעשה ׳שב
עתים׳ מ׳שב
ועים׳, ובקל ניתן להשתבש בתיבות אלו], שכן היא דוגמא פשוטה יותר, וראה הערה הבאה. ואמנם יתכן שמתוך ההקשר בחר רבנו ב׳שבעתים׳ שהוא במשקל שוה עם הדוגמאות שלפני זו, חומותים ולוחותים.
8.
ח. במקור: ׳ללתכ׳יר׳, ונראה שר״ל שהשימוש בכתוב במלים אלה הן ברבים והן בסיומת הזוגי הוא בדרך אקראי כפי בחירת הכתוב
(דרך צחות הלשון). ואמנם המהדיר נתקשה בלשון זה, ותיקן לגרוס ׳ללתוכיד׳ ותירגם בהתאם: ׳לחיזוק׳, והבוחר יבחר. [ואמנם מה שכתב המהדיר על הגירסא המקורית:
׳ואינו נכון שהרי בפירוש כתב רבנו שאין להשתמש במספר הזוגי כפי הבחירה אלא מה שבא בכתוב׳, איני יודע מה הוא שח, שהרי כוונת רבנו על תופעת הכפילות – הרבים והזוגי – במקרים אלו. ובלא״ה הרי הכתוב עשאם ולא אנחנו].
ובכל אופן, ככל הנראה כוונת רבנו היא שבאלה המלים אין הסיומת ׳ים׳ מסמנת דווקא זוג, אלא באה לסמן ריבוי באיזה מספר שהוא. יתכן שדעת רבנו היא שהריבוי הוא בכפלי כפליים, ולכן שייך בהם סיומת זו. והשוה מש״כ רד״ק בשרשיו
(שרש לוח):
׳ובמלת לֻחֹתָיִם לשון רבוי ולשון שנים, כי הרבוי היה בתכונת השנים׳, ואמנם בערכים אחרים קיצר הרד״ק, ובשרש שבע כתב:
׳שבעתים יוקם – רצונו לומר נקמות רבות יקח ממי שיהרגהו, ולא ירצה לומר שבעתים יֻקָּם דוקא, כי שבע ושבעה יבואו לסך חשבון שאינו חשבונו אלא יותר׳, והוא בהתאם לתפסיר רס״ג לשם, וכ״כ בפירושו
(מהד׳ צוקר עמ׳ 319):
׳ופירושו שבעתים – הרבה, כמו שרגיל אני לפרש בהתאם לחוק הלשון׳. ולכאורה מדבריהם משמע שלמרות הסיומת ׳ים׳ שבמילה ׳שבעתים׳, אין בה משמעות לזוג אלא ריבוי בעלמא, ואולם נראה שאע״פ שחוק הלשון מחייב שנפרש ׳שבעתים׳ כריבוי ולא ניקח אותו במובנו המילולי, אבל עכ״פ נדע שהביטוי יש בו משמעות מילולית, והיא כפלות של שביעיות
(ולמה ששיערנו בהערה הקודמת שכאן צ״ל ׳שבועים׳ אתי שפיר טפי). ואמנם מדברי הראב״ע בפירושו לקהלת
(י:יח) נראה שגם במילים אלו הסיומת מסמנת תיאום מספר הזוגי, שכתב שם:
׳ידוע כי כל מלה שהיא על שנים היא שנים כמו עינים רגלים ידים שוקים שינים בעבור היותם שתי מערכות, רחים, וכן שמים, ומבין סוד הגלגלים יודה כן, וכן פַּעֲמַיִם, גם מים, ויש לו סוד סתום וחתום. ׳ואת כל לוחותים׳, שיש ספינות כשתי לוחות. ׳מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם׳ (משלי כח:ו, ועיי״ש פסוק יח) כן, ויורה עליו סוף הפסוק ׳יפול באחת׳, וכן פירש רבי משה הכהן נ״ע צהרים׳.
9. ט. כך גם לפי פירוש ראב״ע המובא בהערה להלן בסמוך, ומאידך, השוה לשון הרד״ק שכתב בשרשיו (שרש יום): ׳כי לא תשלם לנו החדש והשנה כי אם ביום שלם לא במקצת היום, ולפיכך נקראה השנה ימים׳. וכבר נתבאר לעיל שיטת ראב״ח הנשיא שסבר היפך דברי רבנו כאן.
10. י. במקור: ׳פאראד בהד׳ה שנתים סנתין קמריה ווצלת חתי צארת שמסיה׳ (בתרגום המהדיר: כוונתו בשנתים אלה שתי שנות לבנה, ונתחברו {עמהן עוד ימים} עד שהיו ל{שנות} חמה), ור״ל שכוונת הכתוב באומרו שנתים ימים, שנתים שנעשו לימים, דהיינו שנוספו על שתי שנות לבנה כמה ימים עד שהגיעו לשנות חמה.
11. יא. כלומר ב׳ שנות הלבנה בהוספת כ׳ יום בערך אשר הם בין הכל ב׳ שנות החמה. ודוגמת פירוש זה בספר העיבור שם לויקרא (כה:כט,ל), וז״ל (בדילוג): ׳ימים תהיה גאלתו ואחריו כתיב ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, ואמרו הקב״ה נתן רשות לגאול כל שנת הלבנה הנקראת ימים, והאריך לו בזמן עד השלמת שנת החמה׳. ואמנם כאמור מפרש רבנו שנה וימים להיפך. [הערות נהור שרגא]
12. יב. בספר המספיק בפרק על התפילין (מהד׳ דנה עמ׳ 262) כתב רבנו: ׳ומצות תפלין חלה ביום, לא בלילה. זוהי מסורה המסתמכת על דבריו יתע׳ ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. אף כי לפי פשטיה דקרא אין מובנו כך, כפי שמתבאר למי שמעיין בו, אולם זהו רמז׳. ולאור דברי רבנו כאן, נמצינו למדים שכוונתו באומרו שאין זה פשטיה דקרא היא מפני ש׳מימים ימימה׳ מובנו משנה לשנה ואין במשמעו דוקא ביום ולא בלילה (ולא מפני שהכתוב מדבר בחוקת הפסח, כמו שנראה מדברי הרב פנחס קורח בס׳ ׳אסופת מאמרים׳ שלו, עמ׳ סח הערה 87).
13.
יג. כעי״ז פירש הראב״ע לעיל בפר׳ בראשית
(ד:ד, ובפירושו כאן ציין לדבריו שם):
׳על דעתי כי נקראת השנה תמימה ימים. וכן כתוב ימים תהיה גאולתו. בעבור שישובו הימים באורך או בקוצר כאשר היו בתחלה. וכן מימים ימימה. ופי׳ שנתים ימים, ימים שלמים שנתים, ואם נכתב שנתים יתכן שאינן שלימות מיום אל יום. וכן עד חדש ימים שישוב החדש כאשר היה׳. והשוה עוד לשונו בפירושו לדניאל
(ט:כד):
׳ודע כי ימים לעולם הם ימים ולא שנים, רק יתכן אם אמר ימים להיות שנה תמימה בשוב ימי השנה כאשר היו, כמו מימים ימימה שהם ימי השנה שלימה, ימים תהיה גאולתו. רק כאשר יאמר עם ימים מספר, שני ימים או שלשה, לא יתכן להיותם שָׁנִים, רק ימים כאשר הם על פירוש שנתים ימים שהיו שנתים שלמים ששבו הימים כאשר היו׳. ונמצא שפירוש ראב״ע דומה לרבנו בכך ש׳שנתים ימים׳ משמעותו שבהשלמת השנה יש חזרה לעת הראשונה, אלא שרבנו פירש ׳ימים׳ על החמה שממשלתה בימים, והכוונה שהחמה חוזרת למקומה הראשון, ואילו ראב״ע פירש ׳ימים׳ כפשוטם, והכוונה שמאחר שאורך הימים משתנה במהלך השנה, אזי כאשר נשלמת שנה תמימה חוזר להיות יום שארכו כאורך היום שבתחילת השנה.
14. יד. כלומר, לא נתפרש בכתוב אימתי התחילו השנתים שעליהן נאמר ׳מקץ שנתים ימים׳.
15.
טו. הוא מדרש חז״ל
(בראשית רבה פט:ג), אמנם ככל הנראה רבנו מיחסו למפרשים קדמונים, והערנו בזה בסוף פרשת וישב עיי״ש.
16.
טז. במקור מופיע קטע זה המתחיל מ׳ואמרו קצת הראשונים׳ אחר הפיסקה הבאה, לפני הפירוש ל׳והנה עומד על היאר׳. ואמנם נראה ברור שמקומו כאן כאשר העיר המהדיר, ור״ל שלפיכך יוצדק מה שמונה השנים מאותה עת והלאה. ועי׳ מה שהאריך רבנו עוד בענין זה סוף פרשת וישב
(שם), ועמש״כ להעיר בדבריו בהערות שם.
17. יז. כמו שכבר העיר המהדיר מדובר בקטע שהעתיק רבנו מדברי ר״ש בן חפני, וצ״ב מדוע לא הביאו בשמו, אם לא שיש כאן חסרון. ראה בפירושי רשב״ח (מהדורת ר״א גרינבוים עמ׳ צו) שהובאו דבריו בזה, ובהערות המהדיר השווה בין המקורות השונים.
18. יח. דלא כדברי הראב״ע שם שכתב: ׳מקץ ימים שעבד קין את האדמה׳. ומדברי רס״ג בפירושו הארוך שם (מהד׳ צוקר עמ׳ 304) נראה שפירשו כתואר זמן רב, ואינו מתייחס לפרק זמן מסויים ע״ש. [ראה עוד במאמרו של פרופ׳ מ״ע פרידמן ׳רשימות תלמיד בבית מדרש הרמב״ם׳ בתרביץ (גליון סב עמ׳ 543) שהדפיס קטע מכת״י א׳ מבני חוגו או בית מדרשו של הרמב״ם שפירש: ׳ויהי מקץ ימים – ר״ל שקין והבל הגיעו לזקנה, שאז ימעיטו רוב בני אדם בהנאת הגוף ויכירו מעשה השם יתעלה׳].
19. יט. כרשב״ח גאון, אמנם כבר השיב רד״ק שם על פירוש זה, והשוה גם רש״י ורמב״ן שם. והחשבון לכל הפירושים חשבון מסובך מאד. [הערות נהור שרגא]
20. כ. ׳ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים׳.
21.
כא. נחלקו המפרשים בדבר זה, וזוהי דעת רשב״ח שככל הנראה ממנו לוקח קטע זו
(כמו שנתבאר בהערה למעלה), וכן היא דעת רז״ל במדרשים להלן פר׳ בא
(יב:מ) ע״פ סדר עולם רבה
(פ״א), ואמנם ראה מה שפירש רבנו להלן פר׳ בא
(שם) לבאר כדברי רס״ג שהתחלת החשבון היא מיציאת אאע״ה מאור כשדים, ועמש״כ שם בהערות. יצויין שרבנו מימון הדיין זקנו של רבנו במאמר ׳אגרת הנחמה׳ המיוחס אליו
(מהד׳ קלאר-פישמן עמ׳ מט) נקט כדברי רז״ל ורשב״ח, וכתב:
׳ואילו ממעמד ברית בין הבתרים הן כארבע מאות ושלושים, הוא שנאמר שלשים שנה וארבע מאות שנה׳, וגם הרמב״ם תפס כביאור זה באגרת תימן
(מהד׳ ר״י שילת עמ׳ קמג) ע״ש. [וב׳תיקונים והוספות להערות׳ שבסוף הספר הציע המהדיר ליישב ששתי ההתחלות אחת הן, כלומר בן ע׳ שנה היה אברהם בצאתו מאור כשדים, ובאותה שנה היתה גם ברית בין הבתרים].
22.
כב. השוה תמורה
(יד:) ונסמן שם ביפה עינים. והרמז אל לשון הכתוב בשמואל א
(ח:ה) ועוד, ולא מצאתי באף אחד מן המקורות ׳מלכים׳ בלשון רבים, כי אם ׳מלך׳ בלשון יחיד. אמנם כן הביא גם רשב״ח בפירושו
(מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ צח, וראה הערה 6 להמהדיר שם).
[הערות נהור שרגא]23. כג. וכן תרגם רס״ג, והשוה תרגום רשב״ח גאון. [הערות נהור שרגא]
24.
כד. במקום לפרש ׳על׳ כמו ׳בסמוך׳ ור״ל ׳בסמוך ליאור׳
(וראה לדוגמא פירוש רבנו להלן שמות כז:ד), בחר רבנו להטעימו ללשון שבה חזר פרעה על חלומו להלן, ולפרש שחסר הנסמך וטעמו ׳על שפת היאור׳.