×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {פרשת מקץ} וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל⁠־הַיְאֹֽר׃
At the end of two full years,⁠1 Paroh dreamed, and, behold, he was standing by the river.⁠2
1. two full years | שְׁנָתַיִם יָמִים – Literally: "two years of days", but see Rashbam and Ibn Ezra that often in Tanakh the word "יָמִים" refers to a complete year, pointing to Vayikra 25:29 and Shemot 13:10 as other examples. Alternatively, the phrase might simply mean: "two years' time".
2. the river | הַיְאֹר – See Shadal that this might be an Egyptian loanword, meaning "river" or "stream". In our verse it likely refers to the Nile specifically, but elsewhere the word appears in the plural, suggesting that it can refer to several different rivers, and see also Daniel 12:5-6, where "הַיְאֹר" appears to refer to the Tigris. In Ancient Egyptian, the Nile itself was referred to as itrw (meaning: "great river"), a word which is later attested to as ı͗ rw, from which "יְאֹר" might be adopted. Cf. Ramban who suggests that "יְאֹר" stems from the word "אור" (similar to the meaning of נהר, the more common term for river), noting that sometimes "אור" might refer to water, as in Iyyov 36:30 and 37:15. See Cognates for further discussion and other words which might be Egyptian in origin.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראמשך חכמהעודהכל
[א] 1ויהי, דורשי אגדות אומרין מסורת היא בידן, שבאותו הפרק שיצא יוסף מבית האסורים מת יצחק לכך פתח בפרשה ויהי שהוא משמש שני לשונות לשון שמחה ולשון אבל. שמחה שיצא יוסף מבית האסורים, ואבל שבאותו פרק מת יצחק כו׳, כך אמר הקב״ה באותו הפרק שיצא יוסף מבית האסורים בו ביום מת יצחק, אם אכתוב אבל למיתת יצחק מה אני עושה לשמחת יוסף, ואם אכתוב שמחה ליוסף מה אעשה לאבלו של יצחק, אלא אכתוב בפרשה זו ויהי, דבר שהוא משמש שני לשונות לשון שמחה ולשון אבל. (מדרש הגדול).
[ב] 2ויהי מקץ וגו׳, קץ שם לחשך (איוב כ״ח:ג׳), כל היסורין הבאין על האדם קץ יש להם, שנאמר ולכל תכלית הוא חוקר (איוב כ״ח:ג׳), מדבר ביוסף, בשעה שנאסר בבית האסורים היה שם עשר שנים, והיה לו לצאת באחת עשרה, הוי קץ שם לחשך, מהו לכל תכלית הוא חוקר (איוב כ״ח:ג׳), שבשעה שהגיע עונתו לצאת, ישב הקב״ה וחקר וראה שמתבקש להיות עוד בבית האסורים שתי שנים כו׳ שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים. (תנחומא ישן מקץ א.)
[ג] 3ויהי מקץ שנתים ימים, ד״א בכל עצב יהיה מותר (משלי י״ד:כ״ג) זה היה יוסף שנצטער בבית האסורים, והיה לו יתרון, ויוסף הוא השליט, (בראשית מ״ב:ו׳) ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שדבר בשפתותיו ואמר כי אם זכרתני אתך, א״ל הקב״ה חייך הואיל שדברת בשפתותיך דברים שלא כראוי, חייך שאתה עושה עוד בבית האסורים שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים, (תנחומא ישן מקץ ב.)
[ד] 4ויהי מקץ שנתים ימים, אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו (תהלים מ׳:ה׳), זה יוסף, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב (תהלים מ׳:ה׳), על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני (בראשית מ׳:י״ד), ניתוספו לו ב׳ שנים ויהי מקץ שנתים ימים וגו׳. (בראשית רבה פ״ט)
[ה] 5ויהי מקץ שנתים, כי מבית הסורים יצא למלוך (קהלת ד׳:י״ד) זה יוסף, מבית אסורין ממש, כי גם במלכותו נולד רש (קהלת ד׳:י״ד) במלכותו של יוסף נולדה רשותו של פוטיפר, ראיתי את כל החיים המהלכים וגו׳ (קהלת ד׳:ט״ו) זה יוסף, עם הילד השני (קהלת ד׳:ט״ו) אלו שתי שנים, ולמה ניתוסף לו ב׳ שנים כדי שיחלום פרעה חלום ויתגדל על ידי חלום ויהי מקץ וגו׳. (בראשית רבה פ״ט)
[ו] 6שנתים ימים, יש תפלה שנענית למאה שנה כו׳ לתשעים שנה כו׳ לשמנים שנה כו׳ אבל תפלתו של יוסף היתה לשתי שנים שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים. (מדרש אגדה מקץ א.)
[ז] 7שנתים ימים, שלא תאמר שנתיים קיץ וחורף, כמו שנאמר ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם (ישעיהו ז׳:ח׳) והם תקופות ששים וחמש שנה, לכך נאמר שנתים ימים. (לקח טוב)
[ח] 8ויהי מקץ שנתים ימים, אם שנתים למה נאמר ימים אלא להודיעך שהיו הייסורין חביבין אצל הצדיקים, והיו שתי שנים האלו כאלו הן שני ימים, ומניין שהשנה כיום אחד שנאמר יום לשנה (במדבר י״ד:ל״ד). (מדרש הביאור כת״י)
[ט] 9שנתים ימים, למה ימים אלא ללמדך שהוא מיום ליום. וכדאמרנו שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. (מדרש החפץ כת״י)
[י] 10ופרעה חלם, וכל הבריות אינם חולמים אתמהא, אלא חלומו של מלך של כל העולם הוא. (בראשית רבה פ״ט)
[יא] 11ופרעה חלם, אר״י ב״ל בא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מכה באזמל ומרפה ברטיה והקב״ה במה שהוא מכה הוא מרפה כו׳ יוסף לא נמכר אלא ע״י חלום שנא׳ ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא וגו׳ (בראשית ל״ז:י״ט) ולא מלך אלא ע״י חלום שנא׳ ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם. (תנחומא וישב ט׳)
[יב] 12ופרעה חלם, פרעה הראה לו בחלום מה שעתיד לעשות, ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם, וכן נבוכדנצר חלם חלומות, ולמה נגלה להם בחלומות בשביל לבזותן, הוי כחלום מהקיץ ה׳ בעיר צלמם תבזה (תהלים ע״ג:כ׳). (אגדת בראשית (פס״ו) פס״ז).
[יג] 13ופרעה חלם, היה ראוי למקרא לומר פרעה חלם, אלא מלמד שראה יוסף את החלום תחלה ואחר כך ראהו פרעה. (מדרש הגדול)
[יד] 14ופרעה חלם, היה לו לומר חלם, מלמד שכל אותן שתי שנים היה פרעה רואה את החלום בכל לילה ולילה ולא היה זוכרו, עד שהגיע קץ יוסף לצאת מבית האסורים, השכים בבקר, והיה זוכרו ועליו הוא אומר שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו (תהלים ק״ה:כ׳). (מדרש הגדול)
[טו] 15והנה עמד על היאר, כי בא החלום ברוב ענין (קהלת ה׳:ב׳) אמר פרעה מי מתקיים על מי, אני על אלהי, או אלוהי עלי, אמר לו את על אלוהיך ויהי מקץ וגו׳ והנה עמד על היאור. (בראשית רבה פ״ט).
[טז] 16והנה עמד על היאר, להודיעך שבמה שאדם מהרהר בו ביום מראין אותו בחלומו כו׳ וכן פרעה הרשע לפי שכל ימיו לא היה מהרהר אלא ביאור שנאמר אשר אמר לי יאורי (יחזקאל כ״ט:ג׳). לפיכך כשראה את עצמו לא ראה אלא היאור לכך נאמר והנה עמד על היאר. (מדרש הגדול)
[יז] 17על היאר, חלומות הרשעים לא בשמים ולא בארץ, שנאמר ופרעה חולם והנה עומד על היאור וכו׳. שלא היה לא בארץ ולא בשמים, אבל חלומות של צדיקים בשמים ובארץ כו׳. (תנחומא ישן ויצא ו.)
1. במדרש הגדול שם מביא מקודם לזה הדרש בגמ׳ מגלה י: ראה לעיל פל״ט אות טז. אלא אמר רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא הכי, בימי ודאי לשון צער. נמצא ויהי משמע לשון שמחה ולשון אבל. לכו נאמר בתחלת הענין ויהי מקץ. והמשך דרש הנ״ל שם ״מושלין אותו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהשיא את בנו אשה ובימי שמחת בנו מת אביו של מלך כאיזה צד יעשה המלך ישמח בשמחת בנו הרי אביו מת, יתאבל על אביו הרי שמחת בנו, מה עשה המלך התחיל מרקד בידו אחת כלפי חופת בנו כנגד שהיו שמחין בשמחת בנו, והיה מספיד בידו אחת כנגד הבוכים על אביו, כך אמר הקב״ה כו׳⁠ ⁠⁠״ ומקור הדבר בסדר עולם פ״ב בשנת ל׳ שנה יצא מבית האסורים שנאמר ויוסף בן שלשים שנה בעמדו וגו׳, בו בפרק מת יצחק. בהגהות הגר״א כותב בו בפרק מת יצחק לאו דוקא בו בפרק, אלא שנה קודם לכן. (גם ראטנער בפי׳ כותב כן ולא מזכיר שם הגר״א ע״ז). והנה מהדרש שלפנינו מבואר דס״ל דבו בפרק דווקא והכוונה בזמן אחד ממש. וכן מבואר להדיא לפי הגירסא בס׳ חמדת ימים התימני ויהי מקץ ר׳ שמואל אומר כל לשון ויהי משמש לשון שמחה ולשון צער שביום שיצא יוסף מבית האסורים ״בו ביום״ מת יצחק. ובכת״י מדרש החפץ ביום שמת יצחק יצא יוסף מבית האסורים לכך לא נכתבה מיתתו כאן. אמנם בספר היובלים פ״מ כותב וביום עמוד יוסף אצל פרעה כו׳ ובשנה ההיא מת יצחק. וכ״ה בכת״י ילקוט נר השכלים בשנה שמלך יוסף בה מת יצחק שהרי ימי יצחק ק״פ שנה ונולד לו יעקב והוא בן ס׳ שנה כו׳ וכשעמד יעקב לפני פרעה אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה נמצאו עשר שנים יתירות על ימי יצחק שהן שבע שני שבע ושתים הרעב (אחד שמלך יוסף. הוספה בכת״י בין השורות) ונמצא בשנה שמלך יוסף מת יצחק ע״כ. ומבואר כדברי הגהות הגר״א. ובס׳ שפתי כהן אמר ויהי לשון צער לומר שזה צער העשירי [כשבאו השליחים והריצוהו מן הבור לא אמרו למה, שארורים הרשעים כשאמר שר המשקים נער שוטה עבד, לזה השלוחים לא לקחוהו בכבוד אלא במרוצה בחשבם שהוא שוטה כמו שאמר, ולזה נצטער צער גדול כי לא ידע למה מריצים אותו]. ובכת״י רמזי הרוקח עה״ת פ׳ מקץ ויהי ומי צוח וי הרי שהיה בבית הסהר שפסקה ברכה מביתו [של פוטיפר] שבא בגלל יוסף דכתיב ויהי ברכת ה׳ בכל אשר יש לו. נראה דבא לדרוש המלה ויהי שהוא לשון צער לפוטיפר.
2. בב״ר פפ״ט א. קץ שם לחשך (איוב כח, ג.) זמן ניתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה כו׳, זמן ניתן ליוסף כמה שנים יעשה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום ויהי מקץ שנתים ימים. וראה תנחומא וישב ט. מקץ א. ועי׳ זח״א קצג.
3. ראה לעיל פ״מ אות נד. תנחומא וישב ט. מדרש תהלים קה, ו. ובב״ר פפ״ט ב. ד״א בכל עצב יהיה מותר צער שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה, למה, שנטל את בתה, ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו ב׳ שנים. ובענין זה שניתוספו לו שתי שנים ראה לעיל פ״מ אות לג. ולקמן אות ד. ובמדרש הגדול שנתים ימים וכי שנתים עשה יוסף בבית האסורים והלא שתים עשרה שנה תדע לך שהוא כן יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה, ועשה שנה בבית אדוניו דכתיב ויהי כדברה אל יוסף יום יום, מיום ליום הרי שמונה עשרה שנה וכתי׳ ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה. נשתיירו שתים עשרה שנה שהיה חבוש בהן אם כן למה נאמר שנתים ימים אמר ר׳ ינאי מאחר שפתר החלומות לשר המשקים ולשר האופים ואמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים ועליו הוא אמר בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור.
4. רבינו בחיי סוף פ׳ וישב כ׳ ולפי שבקש סבה בשר המשקים כו׳ לכך נענש כי היה לו לבטוח בהקב״ה לבדו שהוא בעל הסבות כולן כו׳ ולצדיק כמוהו נחשב לעון שהרי הקב״ה מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. ובפ׳ מקץ כותב והנה יוסף הצדיק הבוטח בהקב״ה לפי שביקש משר המשקים שיהיה לו סבה שיצא מבית האסורים לכך לא הגיע למדרגה זו של בטחון ונענש בזה. ונראה דלרעיון זה מכוון במדרש אגדה כאן שכ׳ ויהי מקץ שנתים היינו דכתיב וסביביו נשערה מאד. ומפני מה נתעכב יוסף בבית הסהר שנתים לפי שאמר יוסף כי אם זכרתני. ובהערות מהרש״ב דהכונה לגמ׳ יבמות קכא: מלמד שהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה היינו דכתיב וסביביו נשערה מאד. וזהו הפירוש דבאמת יוסף היה תמיד בוטח בה׳ כמבואר במאמר לעיל פל״ט אות עז. לפיכך דקדקו עמו מן השמים כחוט השערה ועי׳ בתרגום יוב״ע וירושלמי לעיל מ, כג. ובחדושי הרש״ש מציין דכעי״ז מבואר בגמ׳ מכות כד. אוטם אזנו כו׳ כגון ראב״ש, ופרש״י אלמא הוי רגיל לדקדק בכך הקפיד הקב״ה עליו על אותו פעם כו׳. כי באמת אין זה חטא שישתדל אדם קצת עפ״י תחבולות אנושיות כמאמרם ז״ל יכול אפילו יושב בטל ת״ל למען יברכך כו׳ בכל אשר תעשה. ובדרשת אבן שועיב ורבותינו דרשו שזה היה ענשו על ששם בטחונו בבשר ודם ועל זה אמר אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו ולא פנה אל רהבים פירוש מצרים דכתיב רהב הם שבת. וראה ברש״י סוף פ׳ וישב ומבואר המפרשים הדרש כפשוטו שיוסף לא קיים עתה את כל הפסוק הזה ולא כהגירסא שלפנינו, אלא כתרגומים הנ״ל.
5. בש״נ י״ג רשתו של פוטיפר ובפי׳ ב״ר עניותו. וראה מ״ש לעיל אות א. מכת״י פי׳ הרוקח שפסקה ברכה מביתו של פוטיפר שבאה בגלל יוסף וי״ל בדרך זו אחרי שיצא יוסף מתחת רשותו של פוטיפר ונעשה מלך נעשה פוטיפר עני ורש. והמפרשים מבארים דברי המדרש תהלים מזמור קה, סי׳ ז. לאסור שריו, זה פוטיפר, דאמר ר׳ מאיר מלמד שאסרו בקולר כל ימיו. וראה בקה״ר ד, יג. ואגדת בראשית (פס״ז) פס״ו ב. ומדברי החמדת ימים התימני נראה שהיה לפניו גירסא אחרת בב״ר שכתב ״דרז״ל כשמלך יוסף ״ירדה״ רשותו של פוטיפר ונדחף ונתרשש, דת״ר באבות ואל תתודע לרשות ר״ל למלכות שיש מכבדו המלך ובסוף דחפו כפוטיפר שהוריד יוסף מגדולתו נענש והורידו פרעה מגדולתו״. ואע״פ שבקרא כתיב נולדה י״ל דהמדרש מפרש היינו שנעשה יורד ושם בקהלת פרש״י נולד נעשה. ובמנח״י כוון לפי׳ הנ״ל דרשות פירושו שררה כמו באבות אמנם מפרש ההיפך שפוטיפר נתגדל ע״י שנעשה חותן המלך כהדיש לעיל פל״ט אות פד. שנשא בת פוטיפרע. וז״ד. עם הילד השני י״ג עם הילד זה יוסף, השני אילו שתי שנים. ויתגדל ע״י חלום, ביתר ביאור ענין זה הוא במדרש הגדול ויהי מקץ שנתים ד״א למה עשה עוד שתי שנים בשביל להרבות לו כבוד ועליו אמר שלמה עושק דל להרבות לו (משלי כב, טז) בשביל להרבות לו כבוד נעשק שאלו הזכיר שר המשקים ליוסף מה היה לו לעשות לפתוח לו חנות של פותר חלומות, אבל עשה עוד שתי שנים כדי שיחלום פרעה בשביל שיעלה לאותה הגדולה לכך נאמר ויהי מקץ שנתים.
6. במדרש אגדה יש אריכות דברים ממשיך לדרוש מפסוקים שונים שמצינו תפלה נענית לשבעים לששים לחמשים לארבעים לשלשים לעשרים לעשרה לשנה לארבעים יום לעשר ימים לשבעה ימים לשלשה ימים ויש תפלה עד שעה וכו׳ ויש תפלה שלא תצא מפי אומרה עד שנענית כו׳ אבל תפלתו של יוסף. ולכאורה משמע מפשטות המאמר כשיטת בעל היובלים פל״ט פי״ג שיוסף היה חבוש בבית האסורים רק ב׳ שנים וכן דעת יוסיפוס בקדמוניות ספר ב׳ פ״ה ד׳. ודלא כשיטת הסדר עולם פ״ב וב״ר לעיל אות ב. אמנם י״ל שכוונת הדרש הוא שיוסף ידע שנגזר עליו לשבת עשר שנים בבית האסורים וכשהגיע קצו לצאת התחיל להתפלל ונתקבלה תפלתו אחרי שנתים. ובתנחומא בראשית ט. מובא לעיל פ״ד אות כח. ויהי מקץ ימים וכו׳ יש מקץ שנה ויש שנתיים ויש ימים ויש ארבעים שנה, ובע״י נתקשה במאמר זה ולפמ״ש שם בבאור נ״ש. ובמדרש הגדול כאן צד תרא. מובא לעיל פ״ח אות כז. פט״ז אות טז. אין לך דבר בעולם שאין לו קץ כו׳ ליוסף נתן קץ דכתיב ויהי מקץ שנתיים ימים. לתחיית המתים קץ וכו׳ לגאולה יש קץ וכו׳. ובכת״י ילקוט אור האפלה ויהי מקץ אמרו שלשה דברים יש להם קץ בית האסורים והחולי והגלות. ובילקוט כת״י אלוגיז אלמגזי הגי׳ והגירות והכוונה לגלות.
7. בשכ״ט שלא תאמר שנתיים שתי שנוים הם קיץ וחורף אלא שנים ממש כו׳, שנתיים ימים שתי שנים מלאים ימים. ובכת״י מדרש הביאור וילקוט אור האפלה מביאים דרש ימים, נחשבו היום והלילה בשני ימים. וראה לעיל פט״ו אות קמב. בביאור כעין זה מפרקי דר״א דהחשבון ת״ל שנה חשבינן היום והלילה לשנים. ויש להעיר מהדרש המבואר בנזיר ה. נזיר עולם מגלח אחד לי״ב חדש שנאמר והיה מקץ ימים לימים ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה, מה התם י״ב חדש אף כאן י״ב חדש וכו׳ ואימא ב׳ שנים דכתיב ויהי מקץ שנתים ימים, דנין ימים שאין עמהם שנים מימים שאין עמהם שנים ואל יוכיח זה שיש עמו שנים. ומוכח מכאן דשנתים ממש. וכ״כ בחזקוני שנתים ימים פי׳ שתי שנים אם כתב שנתים בלא ימים הייתי אומר חסרות מקץ שנה ויום אחד כמו בן שנתו שבתוך השנה קורהו בן שנתו הלכך כתב לך ימים ללמדנו לומר שתי שנים מימים שלמים מיום ליום, וכן חדש ימים חדש שלם מימים. וכ״ה בפי׳ הרשב״ם כאן ולזה רמז גם הראב״ע וכ״כ ברבעה״ת דעת זקנים והדר זקנים.
8. ראה לעיל פכ״ט אות סג. ובס׳ שפתי כהן עה״ת כאן כתב דברים אלו מדעת עצמו.
9. מענין זה בכת״י חמאת החמדה שנתים ימים בראש השנה הג׳, שבטח בשר המשקים לצאת ביום השלישי ונשא את העון הזה יום לשנה יום לשנה.
10. בש״נ במנח״י מביא גי׳ דחלומו של מלכי המלכים הב״ה הוא ומפרש שם דזה חלום הבא מהקב״ה שהוא מלך על כל העולם. ובמדרש הגדול הגי׳ אלא חלומו של מלך על העולם כולו הוא.
11. בסגנון אחר באגדת בראשית (פכ״ו) פכ״ז ופרעה חלם, אין מדותיו של הקב״ה כמדת בשר ודם, בו״ד מכה בחרב, ומרפא ברטייה, אבל אינו יכול להכות בחרב ולרפאות בחרב, אבל הקב״ה אינו כן, מרפא בחרב ומכה בחרב כו׳, אף יוסף לא נמכר אלא בשביל חלומות, שנאמר הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו (בראשית לז, יט.) ונתרפא בחלום ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם, הה״ד כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך (ירמיה ל, יז.).
12. התחלת המאמר באגדב״ר שם אין הקב״ה נגלה לרשעים ביום, ולמה בשביל לבזותם, כחלום מהקיץ, ולמה בלילה, לפי שמעשיהן חשך ואפילה שנאמר והיה במחשך מעשיהם (ישעיה כט, טז). לפיכך נגלה להן בחושך כחלום מהקיץ, ואף בלילה לא היו ראוין שיגלה להן הקב״ה, אלא שהוא עושה עצמו שליח לרשעים, כדי לעשות רצונם של צדיקים. ועי׳ לעיל פ״כ אות יג. בבאור וצרף לכאן. ובתנחומא ישן מקץ ג. ופרעה חלם, אמר ר׳ חייא בר אבא חלם, כלב המת חלם, (בתמיה), אלא לפי שעה על ידי הצדיק.
13. טעם דרש זה מבואר בפירוש הטור על התורה ״ופרעה חלם, וא״ו של ופרעה רמז למה שדרשו שגם יוסף חלם חלום פרעה לקיים מה שנאמר כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים שוא״ו מוסיף על דבר אחר שלפניו״. וראה לקמן פסוק לט. מילמדנו. ותנחומא מקץ ג. ובכת״י חמאת החמדה ויהי מקץ שנתים ימים, מלמד שפרעה ויוסף ראו החלום. ונראה דהכוונה להדרש שלפנינו. וראה לקמן אות יד. ובזח״א קצג. והנה עמד על היאר דא חלמא דיוסף הוה בגין דכל נהר דיוסף הצדיק איהי ורזא דא הוי האי מאן דחמי נהר בחלום חמי שלום דכתיב הנני נוטה אליה כנהר שלום.
14. טעם דרש זה הוא כמבואר בפי׳ אור החיים שנתים ימים ופרעה חלם, בתמידות ושוכח ולבסוף שנתים חלם ולא שכח, וראה לעיל אות יג. ובלקח טוב ופרעה חלם, מהו חולם שהיה חולם כל הלילה היה רואה בחלום ועוד ראהו, ובשכ״ט היה לו לומר ופרעה חלם, אלא היה חולם כל הלילה, חולם ומקיץ, ועוד חולם ומקיץ. ברש״י כאן וכל לשון קץ סוף הוא. ובכת״י מושב זקנים ומקשין העולם פשיטא, אלא לפי שמצינו מקץ שבע שנים שהוא לשון התחלה לכך פרש״י שזהו סוף, ואל יקשה בעיניך מה שאמר רש״י וכל לשון קץ סוף הוא ואינו כן דר״ל כל רוב. א״נ שאפילו מקץ שבע שנים תעשה שמטה ר״ל סוף וכו׳ דכל דבר שיש לו ב׳ קצוות ראשית ואחרית פעמים יאמר על הקץ הראשון ופעמים יאמר על הקץ האחרון. וראה בדעת זקנים והדר זקנים ובפי׳ הרמב״ן דברים טו, א. ובאע״ז שם ודברים לא. י. ובלקח טוב שם שכ׳ כפרש״י כאן דכל קץ סוף ומביא גם מקרא שלפנינו מקץ שנתים ימים וסיים להוציא מלבן שאומר מקץ הוא תחלה שאין ממש בדבריהם. ובהערה בלק״ט כותב ע״ז ואולי דעת הראב״ע כי מקץ הוא תחלה הוא דעת הקראים ולבן קם נגד דעה זו רבינו טוביה בעל הפסיקתא, ופה צ״ל להוציא מלבן של הקראים שאומרים מקץ וכו׳. ולפמ״ש לעיל אין מקום להגהה זו וע״פ הנ״ל דקץ משמש לשון סוף והתחלה יש לפרש דהדרש שלפנינו נסמך על הפי׳ דמקץ התחלה והיינו דכל השנתים חלם.
15. ראה לעיל פכ״ח אות פד. וקה״ר ה, ב. ובתנחומא ישן מקץ ג. והנה עומד על היאור הרשעים מתקיימים על אלוהיהם אבל הצדיקים בטוחים על בוראם, ובשכ״ט עומד על היאור עומד על אלוהו ומתוך שהיה מהרהר על משכבו ואומר לי יאורי שהוא אלוהי ואני עשיתיני, ולא בגזירת היוצר, לכך נראה לו בחלום מעין הרהוריו, ראה שאלהיו נכבש תחתיו שהצדיקים מקיימין השכינה עליהן כו׳, אבל הרשעים הראשונים עומדים על אלהיהם ומנין שהיאור הוא אלהיו, שנא׳ הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור שהיה בכל בוקר משמש למימי היאור. וכעי״ז במת״כ מי מתקיים כו׳, מי תולה במי הוא תולה בי ואני מתקיים עליו או בהיפך. והוא כדברי השכ״ט שראה שאלהיו נכבש תחתיו. וביפ״ת מפרש מענין שמירה מי הוא השומר והמשגיח על מי.
16. וכ״ה בלק״ט ושכ״ט. וראה לעיל פ״מ אות נא. ובכת״י חמאת החמדה מסיים דרש זה. שהיה פרעה תמיד מהרהר בדבר היאור, הה״ד לי יאורי ואני ואומר אם לא יעלה נילוס השנה הזאת יהיה רעב גדול או אם יוסיף הרבה שמא יקלקל, ואני אמרתי למצרים שאני עשיתו אותו ומעתה אהא שקרן אצלם, ראה החלום מעין הרהורו ולהודיע לעמו שאינו אלוה גם הודה ליוסף ואמר לו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת, מעתה יש אלוה בלעדי, וכעי״ז בילקוט כת״י אלוגיז אלמגזי אמרו חכמים אין מראין לאדם חלום אלא לפי עסקו שהוא עוסק פרעה שהיה משתחוה לנילוס הנהר לא ראה אלא על המים.
17. ראה לעיל פל״ז אות עב. בבאור. ובילקוט כת״י תימני אלוגיז אלמגזי מביא כאן דברי התנחומא וגורס רשעים אינן אלא כשהן תלויין לא בשמים ולא בארץ. ובכת״י מדרש החפץ הגי׳ אבל הרשעים רואין כשהן תלויין כו׳. וביאור דרש זה של התנחומא מבואר באריכות בס׳ עולת שבת למהר״י אבן שועיב ובס׳ דרשות על התורה לר׳ שם טוב.
וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין וּפַרְעֹה חֲלַם וְהָא קָאֵים עַל נַהְרָא.
It was at the end of two full years, that Pharaoh had a dream, and behold, he was standing by the river.
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר
וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין (ח״נ: שנין דיומין) וּפַרְעֹה חֲלַם וְהָא קָאֵים עַל נַהְרָא
קֵץ, קָצֶה – סוֹף, סְטַר
א. ״וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם״ – ״וַהֲוָה מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין״. במקרא מציינים את הגבול האחרון של זמן או של מקום באמצעות קֵץ או קָצֶה. ״מִקֵּץ שְׁנָתַיִם״ – זמן, ״מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ״ (דברים יג ח) – מקום. אבל הארמית משתמשת בתיבת סוֹף כגון ״וְשָׁלְטָנָךְ לְסוֹף אַרְעָא״ (דנ׳ ד יט). ואולם אונקלוס מבחין בין קֵץ זמן לקְצֵה מקום: קץ הזמן מתורגם בקביעות סוֹף כבפסוקנו, וכן עוד: ״ויהי מקץ ימים״ (בראשית ד ג) ״מִסּוֹף יוֹמִין״, ״מקץ ארבעים יום״ (בראשית ח ו) ״מסוף אַרְבְּעִין יוֹמִין״. וכן תרגם ״מקץ שבע שנים תעשה שְׁמִטָּה״ (דברים טו א) ״מִסּוֹף שְׁבַע שְׁנִין״, ולא כראב״ע המפרש ״מקץ״ על תחילת השנה, עיין שם. אבל קְצֶה מקום, מתורגם סוֹף וגם סְטַר: סְטַר (צַד) נאמר כאשר קָצֶה בא כנקודת ציון אצל מקום אחר, כגון ״מערת המכפלה... אשר בִּקְצֵה שדהו״ (בראשית כג ט) ״דְּבִסְטַר חַקְלֵיהּ״, וכן ״בְאֵתָם אשר בִּקְצֵה המדבר״ (במדבר לג ו) ״בְּאֵיתָם דְּבִסְטַר מַדְבְּרָא״. כנגד זאת קָצֶה המתאר את הגבול האחרון מתורגם סוֹף כגון ״מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ״ (דברים יג ח) ״מִסְּיָפֵי אַרְעָא וְעַד סְיָפֵי אַרְעָא״. וכמוהו ״ויחנו בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה ארץ אדום״ (במדבר לג לז) ״בִּסְיָפֵי אַרְעָא דֶּאֱדוֹם״.⁠1 בכך יובן ההבדל שבין ״והבריח הַתִּיכֹן... מַבְרִחַ מן הַקָּצֶה אל הַקָּצֶה״ (שמות כו כח) ״מִן סְיָפֵי לִסְיָפֵי״, לבין ״וַעֲשֵׂה כרוב אחד מִקָּצָה מזה וכרוב אחד מִקָּצָה מזה״ (שמות כה יט) ״כְּרוּבָא חַד מִסִּטְרַהּ מִיכָּא וּכְרוּבָא חַד מִסִּטְרַהּ מִיכָּא״. הראשון מציין את הגבול האחרון של צדדי המשכן וזהו סוֹף. אבל בשני הקובע את מקום הכרובים ביחס לכפורת תרגם סְטַר. ובהשפעת הארמית כך גם בלשון חז״ל: במקום קֵץ או קָצֶה שגור אצלם סוֹף או צַד.⁠2
מדוע כתב רש״י מקץ – כתרגומו ולא לעיל?
ב. ״מִקֵּץ״ – ״מִסּוֹף״ וכן כתב רש״י: ״ויהי מקץ – כתרגומו מִסּוֹף. וכל לשון קץ סוף הוא״. והתקשו המפרשים בכוונתו, שהרי תיבת ״מקץ״ כבר הופיעה בחומש בראשית (ד ג; ח ו; טז ג) ושם לא פירש דבר? לדעת חזקוני הוצרך רש״י לתרגום:
שאם תפרשהו אחר לשון העברי יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר שהוא דוגמא: וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח (בראשית מז ב), ומשמעו כשעברו מקצת שתי השנים. עכשו בא התרגום ללמדנו כשעברו כל שתי השנים. ועוד מצינו מִקֵּץ שהוא לשון תחילה: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים (דברים לא י) דגבי פרשת הקהל.
כלומר, רש״י ״כתרגומו, מסוף״ בא לשלול בין מהפירוש ״מקץ״ – מִקְצָת כשעברה מקצת השנה, ובין מהפירוש ״מקץ״ – הקצה הראשון, היינו בתחילת השנה השנייה.⁠3 והטעם שפירשו דווקא כאן, כי הוא המשך דיבורו הקודם ״וישכחהו – מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים״. לכן הדגיש רש״י כאן שתקופה זו היתה של שנתיים מלאות.⁠4
ג. לדעת רשב״ם נכתב ״שנתים ימים״ שאילו נאמר ״מקץ שנתים״ בלא ״ימים״ היה משמע מקץ שנה ויום, ובאה תיבת ״ימים״ לבאר שמדובר בשנה שלימה. אבל אונקלוס המתרגם ״מִסּוֹף תַּרְתֵּין שְׁנִין״ לא הוצרך לכך, לכן תרגם ״שנתים ימים״ – ״תַּרְתֵּין שְׁנִין״ (שתי שנים) ותיבת ״ימים״ אינה מתורגמת.⁠5
ד. אונקלוס מדייק בזמני הפועל כמבואר בהרחבה בפסוק ״כן ירבה״ (שמות א יב). לכן תרגם ״ופרעה חֹלֵם״ (הווה) – ״וּפַרְעֹה חֲלַם״ (עבר). וכן בפסוק טו ״תִּשְׁמַע חֲלוֹם״ (עתיד) ״דְּאַתְּ שָׁמַע חַלְמָא״ (שאתה שומע, בהווה) ובפסוק כח ״אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה״ (הווה) ״דַה׳ עָתִיד לְמַעֲבַד״.
הַיְאֹר – נַהְרָא, יְאֹרֵיהֶם – אֲרִיתֵּיהוֹן
ה. ״על הַיְאֹר״ – ״עַל נַהְרָא״. ואם כן מדוע תרגם ״עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם״ (שמות ז יט) ״עַל נַהֲרֵיהוֹן עַל אֲרִיתֵּיהוֹן״? לדעת רש״י יְאוֹר הוא שם הנילוס לעומת יְאֹרֵיהֶם – תעלות השקייה מלאכותיות.⁠6 אבל רמב״ן מסתייע מן התרגום להוכיח שיְאוֹר הוא מונח גאוגרפי – נהר ואינו שם הנילוס:
אבל אונקלוס תרגם יאור נַהְרָא. רק תרגם עַל יְאֹרֵיהֶם – עַל אֲרִיתֵּיהוֹן כי הוצרך שם להבדיל ביניהם מפני שהזכיר עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם. והנה כולם יקראו לדעתו יאורים; הגדולים נקראים נהרות ויאורים, ואלו העשויים חפירות ארוכות בידי אדם גם הם יקראו יאורים... ולדעתי כדברי אונקלוס כן הוא, כי יאור ונהר לשון אחד, ושניהם לשון אורה. וכן הגשם נקרא אור, שנאמר הֵן פָּרַשׂ עָלָיו אוֹרוֹ (איוב לו ל), יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ (איוב לז יא)... ואולי בעבור שהגשמים בסבת המאורות, והנהרות יֵעָשׂוּ מהם יתייחסו אל האבות.
כלומר אונקלוס תרגם ״יאור״ – ״נהרא״, כי יְאוֹר ונָהָר גזורים מן השם אוֹר. גם גשמים מכונים אור בפסוקי איוב, כי נהרות וגשמים באים בסיבת המאורות ולכן ״יתייחסו אל האבות״, נקראו אחר הסיבה הגורמת להתהוותם.⁠7 מכאן מוכיח רמב״ן שיְאוֹר הוא מונח משותף לנהרות טבעיים וגם מלאכותיים. ומה שתרגם ״עַל יְאֹרֵיהֶם״ – ״עַל אֲרִיתֵּיהוֹן״, כדי להבחין בין השמות הנרדפים ״עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם״.⁠8
1. ולא כהבחנת ״נפש הגר״ שנרשמה בביאורנו לפסוק ״אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן״ (שמות טז לה) ״לִסְיָפֵי אַרְעָא דִּכְנָעַן״. גם הצעת ״מתורגמן״ (שורש קצה) שהבחין בין קָצה לקְצה, צריכה עיון. וראה גם להלן ״וּמִקְצֵה אֶחָיו״ (בראשית מז ב).
2. ולמשל תחת ״בקצה שדהו״ שבכתוב, בלשון חז״ל ״מניח פאה בסוף שדהו״ (שבת כג ע״א). תחת ״מקצה הארץ ועד קצה הארץ״ בלשון חז״ל שגור ״מסוף העולם ועד סופו״ ובמקום ״מקץ ארבעים יום״, בלשונם הוא ״לסוף ארבעים יום״ (ויק״ר ו, א [עמ׳ קכז)]. ובהקבלה לשימוש ״סטר״ הארמי, מוצאים אנו במשנה ״עומד בצד הגת״ (פאה ז א); ״באו אל הר גריזים... שבצד שכם״ (סוטה ז ה).
3. אבל לדעת הגר״א רש״י בא להבחין בין קצ״ה מגזרת נחי ל״ה לבין קצ״ץ מגזרת הכפולים שיסוד שניהם משורש ק״צ. לכן קצץ או קצה ״שניהם לשון סוף הוא... אבל נחי ל״ה מורה על גבול הכמות כמו ׳מקצה בחוברת׳ (שמות כו ד) ׳קצה השמים׳ (דברים ד לב) אבל כפולים מורה על גבול הזמן. ועוד, דבנחי ל״ה מורה על התחלתו וסופו אבל בכפולים מורה על סוף לבדו״ (״אדרת אליהו״).
4. גור אריה, לבוש האורה, צידה לדרך.
5. ״חליפות שמלות״. ובמקצת נוסחים מתורגם ״תרתין שנין דיומין״ בשיבוש המעתיקים.
6. רש״י: ״על היאר – כל שאר נהרות אינם קרויין יאורים חוץ מנילוס מפני שכל הארץ עשויים יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה בתוכם ומשקה אותם לפי שאין גשמים יורדים במצרים תדיר״ אבל בשמות פירש ״יאריהם – הם בריכות ונגרים העשויות בידי אדם משפת הנהר לשדות, ונילוס מימיו מתברכים ועולה דרך היאורים ומשקה השדות״.
7. הארמית מעצימה את הזיקה בין האור למקור המים באמצעות שורש ״נהר״: נְהוֹרִין (מאורות) מכאן ונַהְרָא (הנהר) מכאן. כנגד זאת בעברית נקשרים לשורש נה״ר הראייה וההתבוננות: ״אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ״ (ישעיהו ס ה), ״הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ״ (תהלים לד ו) ״עניינו [של הפועל בשני כתובים אלה] – יביטו ויתבוננו״ (ריב״ג, ״שרשים״, נהר).
8. אבל רא״ם חולק עליו: אין וודאות ש״נהרא״ הוא מונח גאוגרפי. יתכן ש״נהרא״ רומז לנילוס, כרש״י וכדברי רמב״ן עצמו בריש פרשת קרח: ״ואונקלוס שתרגם [ויקח קרח] וְאִתְפְּלֵיג פתר הענין, לא הלשון, כמנהגו במקומות רבים״ [סיוע לרא״ם יש להביא גם מת״א לנהר פרת: בכל מקום בו בא ״הנהר״ אצל פרת, מתורגם פרת כשמו כגון ״ויעבר את הנהר״ (בראשית לא כב) ״ועבר ית פרת״. מוכח אפוא שתרגום יאור ״נהרא״ (״הנהר״, בה״א הידיעה), מכוון לנילוס של מצרים]. ועיין גם ״נתינה לגר״ ו״מרפא לשון״.
והווה לסוף תרתין שנין דיומין ופרעה חלם והא הוא קיים על גוף נהרא.
והוה מסוף תרתין שנין עאל דוכרניה דיוסף קדם מימרא די״י ופרעה הוה חלים והא קאי על נהרא.
It was at the end of two years, that the remembrance of Joseph came before the Word of the Lord. And Pharoh dreamed, and, behold, he stood by the river,

פרשה פט

סדר מקץ

[א] וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים – קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ (איוב כ״ח:ג׳), זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה, וּמַאי טַעַם קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵצֶר הָרָע בָּעוֹלָם אֹפֶל וְצַלְמָוֶת בָּעוֹלָם, דִּכְתִיב: אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת (איוב כ״ח:ג׳), נֶעֱקַר יֵצֶר הָרָע מִן הָעוֹלָם, אֵין אֹפֶל וְצַלְמָוֶת בָּעוֹלָם.
דָּבָר אַחֵר: קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ, זְמַן נָתַן לְיוֹסֵף כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה בְּבֵית הָאֲסוּרִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ חָלַם פַּרְעֹה חֲלוֹם.
[ב] וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים – בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר (משלי י״ד:כ״ג), אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא כְּגוֹן בֵּין שׁוֹתֶה חַמִּין לְשׁוֹתֶה צוֹנֵן. וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר, מְלַקֵּט עֲצָמוֹת אֶחָד בְּצִיפּוֹרִין וְאִית דְּאָמְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא הֲוָה וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה עֲצָמוֹת שְׁחוֹרוֹת הָיָה אוֹמֵר אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹתֵי מַיִם. אֲדֻמּוֹת, אוֹמֵר אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹתֵי יַיִן. לְבָנוֹת, אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹתֵי מַיִם חַמִּין.
דָּבָר אַחֵר: בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר, כָּל דָּבָר שֶׁנִּצְטַעֵר יוֹסֵף עִם אֲדוֹנָתוֹ הָיָה לוֹ יִתְרוֹן מִמֶּנָּה, לָמָּה שֶׁנָּטַל אֶת בִּתָּה. וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר, עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים: זְכַרְתַּנִּי (בראשית מ׳:י״ד) וְהִזְכַּרְתַּנִּי (בראשית מ׳:י״ד), נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ וגו׳.
[ג] אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה׳ מִבְטַחוֹ (תהלים מ׳:ה׳), זֶה יוֹסֵף. וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (תהלים מ׳:ה׳), עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים זְכַרְתַּנִּי (בראשית מ׳:י״ד) וְהִזְכַּרְתַּנִּי (בראשית מ׳:י״ד), נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה׳ מִבְטַחוֹ, רַבִּי יוּדָן אָמַר הָמוֹן רִבֵּי רַבְרְבַיָא שֶׁהֵם שָׂטִים אַחֲרֵי כָּזָב, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ בָּהֶם. כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן (קהלת ה׳:ב׳), אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי אֲנִי עַל אֱלֹהָי אוֹ אֱלֹהָי עָלַי, אָמַר לוֹ אַתָּה עַל אֱלֹהֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ וגו׳. כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ (קהלת ד׳:י״ד), זֶה יוֹסֵף שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים שֶׁל פַּרְעֹה. יָצָא לִמְלֹךְ, וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה (בראשית מ״א:י״ד), כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ (קהלת ד׳:י״ד), בְּמַלְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף נוֹלְדָה רָשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי מִקֵּץ: רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ד׳:ט״ו), זֶה יוֹסֵף. עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי (קהלת ד׳:ט״ו), אֵלּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לוֹ, וְלָמָּה נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַּחֲלֹם פַּרְעֹה וְיִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.
[ד] וּפַרְעֹה חֹלֵם – וְכָל הַבְּרִיּוֹת אֵינָן חוֹלְמִין, אֶתְמְהָא, אֶלָּא חֲלוֹם שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא. וּפַרְעֹה חֹלֵם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָרְשָׁעִים מִתְקַיְּמִין עַל אֱלֹהֵיהֶם, וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר, אֲבָל הַצַּדִּיקִים אֱלֹהֵיהֶם מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם: וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו (בראשית כ״ח:י״ג).
[פרשת מקץ]
[א] יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, הָרוֹאֶה אֶת הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין בִּזְמַן שֶׁהַבְּרִיּוֹת צְרִיכִין לָהֶן, כֵּיצַד הוּא מְבָרֵךְ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל הַגְּשָׁמִים הוּא אוֹמֵר, בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. וְהַגְּשָׁמִים מֵהֵיכָן יוֹרְדִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִמֵּימֵי אוֹקְיָנוֹס הוּא שׁוֹתֶה. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲלֹא מֵי אוֹקְיָנוֹס מְלוּחִין הֵן. אָמַר לוֹ: מִתְמַתְּקִין מִן הֶעָבִים שֶׁבָּרָקִיעַ, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן שְׁחָקִים, שֶׁהֵן שׁוֹחֲקִין אֶת הַמַּיִם וּמְמַתְּקִין אוֹתָם וְאַחַר כָּךְ הֵן יוֹרְדִין, וּבְקִצְבָה הֵן יוֹרְדִין, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹצֵב לַבְּרִיּוֹת כַּמָּה גְשָׁמִים יוֹרְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד סוֹף הַשָּׁנָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל זוֹכִין, יוֹרְדִין עַל הַצְּמָחִים וְעַל הָאִילָנוֹת וְעַל הַזְּרָעִים וְהָעוֹלָם מִתְבָּרֵךְ. וּכְשֶׁהֵן חוֹטְאִין, יוֹרְדִין בַּיַּמִּים וּבַנְּהָרוֹת. מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ פוֹחֵת מִקִּצְבָּה שֶׁפָּסַק, מִפְּנֵי שֶׁכָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּקִצְבָה הוּא נוֹתֵן. לַחַמָּה נָתַן קֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ (תהלים י״ט:ז׳). לַשָּׁמַיִם נָתַן קֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם (דברים ד׳:ל״ב). לָאָרֶץ נָתַן קֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ (ישעיהו מ׳:כ״ח). לִיצִיאַת מִצְרַיִם נָתַן קֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִים שָׁנָה (שמות י״ב:מ״א). לַחֹשֶׁךְ נָתַן קֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר (איוב כ״ח:ג׳). וְאַף כְּשֶׁנֶּחְבַּשׁ יוֹסֵף קֵץ שָׂם לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.
[Parashat Miketz]
[Siman 1]
And it came to pass at the end of two full years (Gen. 41:1). May it please our master to teach us the blessing one should offer on experiencing rainfall when mankind is in dire need of water. Our masters teach us: One should say upon seeing rain, “Blessed be He who is good and does good.” Where does the rain descend from? R. Eliezer answered as follows: The entire world consumes the waters of the ocean. Whereupon R. Joshua remarked: Is not the ocean water salty? Indeed it is, he replied, but it is sweetened by the clouds in the firmament. R. Simeon the son of Lakish said: Why are the clouds called sh’hakim? Because they grind (sh’hukim) the water (into raindrops) and sweeten it before they descend. The amount of rain that will fall is predetermined, for the Holy One, blessed be He, prescribes the amount of rain that is to fall between Rosh Hashanah and the end of the year.⁠1 R. Simeon the son of Yohai said: When Israel is worthy, the rain falls upon the plants, the trees, (and) the seeds, and all mankind is blessed, but when it transgresses, the rain descends into the ocean and rivers. The predetermined amount of rainfall, however, is never reduced, because every promise spoken by the Holy One, blessed be He, is fulfilled in its entirety.
He set a limit for the sun, as it is said: His going forth is from the end of the heaven (Ps. 19:7). He determined the extent of the heavens, as it is said: From one end of the heavens unto the other (Deut. 4:32). He determined the extent of the earth, as it is said: Creator of the ends of the earth (Isa. 40:28). He fixed the time for the exodus from Egypt, as it is said: And it came to pass at the end of four hundred and thirty years (Exod. 12:41). He set a limit to darkness, as is said: Man setteth an end to darkness and searcheth out to the furthest bound (Job 28:3). And He likewise determined the length of Joseph’s imprisonment, as it is said: And it came to pass at the end of two full years.
1. The amount of rainfall is determined on the last day of Sukkot. See Ginzberg, Legends of the Jews 5:283.

פרשת מקץ

[א] ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם (בראשית מ״א:א׳) זש״ה קץ שם לחשך וכל תכלית הוא חוקר (איוב כ״ח:ג׳), לכל יש קץ להרים לגבעות ולרוח ולימים אפילו לדברי הואי, אפילו לחשך. הרים מנין, שנאמר ושוקל בפלס הרים וגבעות במאזנים (ישעיהו מ׳:י״ב), לרוח מנין, שנאמר לעשות לרוח משקל (איוב כ״ח:כ״ה). ולמים מנין, ומים תכן במדה (שם). לחשך מנין, קץ שם לחשך, כל דבר ודבר שהוא בא לאדם אפילו היסורין יש להם קץ, שנאמר ולכל תכלית הוא חוקר, שהקב״ה יושב וחוקר אם מתבקשין לו יסורין אם לאו, שנאמר ולכל תכלית הוא חוקר. אמר ריש לקיש מי גרם להאיש הזה שבאו עליו יסורים (ואפילה) [אבן אופל וצלמות] (שם ג), אבן זה יצר הרע שהוא משול באבן שנאמר והסרותי את לב האבן (יחזקאל ל״ו:כ״ו), הוי אבן אופל וצלמות.
ד״א קץ שם לחושך, כל היסורין הבאין על האדם קץ יש להם, שנאמר ולכל תכלית הוא חוקר, מדבר ביוסף, בשעה שנאסר בבית האסורים היה שם עשר שנים, והיה לו לצאת באחת עשרה, הוי קץ שם לחושך, מהו לכל תכלית הוא חוקר, שבשעה שהגיעה עונתו לצאת, ישב הקב״ה וחקר וראה שמתבקש להיות עוד בבית האסורים שתי שנים, על ידי שבטח בשר המשקים שאמר לו ב׳פעמים כי אם זכרתני אתך (בראשית מ׳:י״ד), והזכרתני אל פרעה (שם), א״ל הקב״ה אתה הבטחת עליו שתי זכירות, חייך עשה עוד שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.
[ב] [ויהי מקץ שנתים ימים]. זש״ה לכל עצב יהיה מותר (משלי י״ד:כ״ג), אמרו רבותינו אפילו צונן שיעשו אותן חמין הנייה הן לגוף, בכל עצב יהיה מותר.
ד״א בכל עצב יהיה מותר מן חבירו בתורה יהא מותר ויתרון יש לו, ודבר שפתים אך למחסור (שם) מה שהוא חושך את שפתיו שלא יגע בתורה אך למחסור. מעשה בתלמיד אחד שהיה וותיק, ור׳ אלעזר בן יעקב שמו היה רגיל בתלמודו, ראה מה היה רגיל בתלמודו, עד שהוא מזיע במרחץ היה עומד על עמדו ועובר על תלמודו, בשביל שלא היה יודע בשפתיו חלה ושכח תלמודו, מי גרם לו על ידי שלא היה יודע בשפתיו, לכך נאמר ודבר שפתים אך למחסור.
ד״א בכל עצב יהיה מותר, זה היה יוסף שנצטער בבית האסורים, והיה לו יתרון, ויוסף הוא השליט, ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שדבר בשפתותיו ואמר כי אם זכרתני אתך, א״ל הקב״ה חייך הואיל שדברת בשפתותיך דברים שלא כראוי, חייך שאתה עושה עוד בבית האסורים שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.
[ג] מה כתיב למעלה מן הענין, ולא זכר שר המשקים את יוסף (בראשית מ׳:כ״ג). אמר ר׳ ברכיה ההן ולא זכר, זכורהיה והיה נשואי אלא וישכחהו, היה אומר בחוץ אלך ואומר א פרעה עלו, מיד וישכחהו, עד שהגיע קצו לצאת הביא הקב״ה עלילות עליו כדי להוציאו, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.
[ופרעה חלם], אמר ר׳ חייא בר אבא חלם כלב המת חלם אלא לפי שעה על ידי הצדיק.
והנה עומד על היאור. הרשעים מתקיימים על אלהיהם, אבל הצדיקים בטוחים על בוראם.
[Parashat Miketz]
[1] (Gen. 41:1:) NOW IT CAME TO PASS AT THE END OF TWO FULL YEARS THAT PHARAOH DREAMED. This text is related (to Job 28:3): HE PUTS AN END TO THE DARKNESS, AND HE SEARCHES OUT EVERY LIMIT. 1 There is an end to everything: to the mountains, the hills, the wind, and the waters, even to empty words, even to the darkness. Where is it shown for mountains? Where it is stated (in Is. 40:12): WHO WEIGHS MOUNTAINS WITH A BALANCE AND HILLS WITH SCALES. Where is it shown for the wind? Where it is stated (in Job 28:25): TO FIX A WEIGHT FOR THE WIND. And where is it shown for the waters? (Ibid., cont.:) AND HE HAS FIXED THE WATERS BY MEASURE. Where is it shown for darkness? (Job 28:3:) HE PUTS AN END TO THE DARKNESS. Every single thing, when it comes to a person, even afflictions, has an end. Thus it is stated (ibid., cont.): AND HE SEARCHES OUT EVERY LIMIT. So the Holy One sits and searches out whether afflictions are required for < a person > or not, as stated (ibid.): AND HE SEARCHES OUT EVERY LIMIT. Resh Laqish said: Who has been the cause of this person having afflictions {and deep darkness} come upon him? [(Ibid., cont.:) A STONE OF DARKNESS AND SHADOWY DEATH.] A STONE: This is the evil drive (yetser hara) because it is comparable to the stone of which it is stated (in Ezek. 36:26): I WILL REMOVE THE HEART OF STONE FROM YOUR FLESH.⁠2 Ergo (in Job 28:3): A STONE OF DARKNESS AND SHADOWY DEATH.
Another interpretation (of Job 28:3): HE PUTS AN END TO THE DARKNESS. All the afflictions which come upon humankind have an end to them, as stated (ibid., cont.): AND HE SEARCHES OUT EVERY LIMIT. < The verse > speaks about Joseph when he was bound in the prison. He had been there ten years, and he was to get out in eleven. Ergo (in Job 28:3): HE PUTS AN END TO THE DARKNESS. What is the meaning of (ibid., cont.): AND HE SEARCHES OUT EVERY LIMIT? That, when his time arrived to get out, the Holy One sat down, searched out, and saw that he was required to be in the prison two more years because he had trusted in the chief of the cupbearers in that he said to him two times (in Gen. 40:14): BUT KEEP ME IN YOUR REMEMBRANCE (rt.: ZKR) … AND MENTION (rt.: ZKR) ME UNTO PHARAOH.⁠3 The Holy One said to him: You trusted in him with two rememberings (rt.: ZKR). By your life, do two more years < in prison > . Thus it is stated (in Gen. 41:1): NOW IT CAME TO PASS AT THE END OF TWO FULL YEARS.
[2] [(Gen. 41:1:) NOW IT CAME TO PASS AT THE END OF TWO FULL YEARS.] This text is related (to Prov. 14:23): IN ALL TOIL THERE IS PROFIT. Our masters have said: Even in the case of cold water, when they make it hot, it becomes a benefit to the body. IN ALL TOIL THERE IS PROFIT.⁠4
Another interpretation (of Prov. 14:23): IN ALL TOIL THERE IS PROFIT. < The verse > speaks about labors over Torah. Anyone who troubles himself more than his colleague over the Torah shall have benefit and gain. (Ibid., cont.:) BUT TALK FROM THE LIPS < LEADS > ONLY TO A LOSS. Anything restraining one's lips so that he does not labor in the Torah < LEADS > ONLY TO A LOSS. Once upon a time there was a certain student who was outstanding, and his name was R. Eleazar ben Jacob.⁠5 He was regularly at his studies. Look at how regular in his studies he was. < But > while he was sweating in the bathhouse, he would stand at his chamber pot and skip his studies. Because he did not grasp < them > with his lips, he became sick and forgot his studies. What caused < this > for him? < It was > because he did not grasp < his studies > with his lips. It is therefore stated (in Prov. 14:23): BUT TALK FROM THE LIPS < LEADS > ONLY TO A LOSS.
Another interpretation (of Prov. 14:23): IN ALL TOIL THERE IS PROFIT. This was Joseph, who suffered in prison and had gain.⁠6 NOW (according to Gen. 42:6) JOSEPH WAS THE GOVERNOR. (Prov. 14:23:) BUT TALK FROM THE LIPS < LEADS > ONLY TO A LOSS. Because he had spoken < merely > with his lips and said < to a cupbearer rather than to God > (in Gen. 40:14): BUT KEEP ME IN YOUR REMEMBRANCE, the Holy One said to him: By your life, inasmuch as you spoke improper words with your lips; by your life, you are doing two years more in the prison. Thus it is stated (in Genesis 41:1): NOW IT CAME TO PASS AT THE END OF TWO FULL YEARS.
[3] What is written above on the matter (in Gen. 40:23): YET THE CHIEF CUPBEARER DID NOT REMEMBER JOSEPH. R. Berekhyah the Priest said: YET < THE CHIEF CUPBEARER > DID NOT REMEMBER. He had been remembered, and he was married.⁠7 But (ibid.) HE FORGOT HIM. He had said outside: I will go and tell Pharaoh about him. Immediately: HE FORGOT HIM. Until the proper time had arrived for him to leave, the Holy One brought false charges against him in order to slander him. Thus it is stated (in Genesis 41:1): NOW IT CAME TO PASS AT THE END OF TWO FULL YEARS.
[(Genesis 41:1, cont.:) THAT PHARAOH DREAMED.] R. Hiyya bar Abba said: < THAT PHARAOH > DREAMED. Does a dead dog dream? < In this case, he was granted prophetic dreams > merely a short while for the sake of the righteous one.
(Genesis 41:1, cont.:) AND HERE HE WAS STANDING OVER THE NILE….⁠8 The wicked ones establish themselves over their gods,⁠9 but the righteous are secure over their Creator.⁠10
(Gen. 41:2:) AND HERE WERE < SEVEN COWS COMING UP > FROM THE NILE … AND THEY GRAZED AMONG THE AHU. 11 What is the meaning of AHU? Simply that, when the good years come, the people become brothers (ahin) to each other. But, when bad years come, the people become aliens (aherim) to their colleagues. For this reason it says (in Gen. 41:3): < THEN HERE WERE > SEVEN ALIEN (aherot) COWS.⁠12 What is the meaning of aherot? That the one group saw the other and turned away their faces from them.
[4] (Gen. 41:8:) < AND IT CAME TO PASS IN THE MORNING > THAT HIS SPIRIT WAS TROUBLED (rt.: P'M), in that it was beating against him like a gong (rt.: P'M). Another interpretation (of Gen. 41:8): THAT HIS SPIRIT WAS TROUBLED. It is written of Nebuchadnezzar (in Dan. 2:1): HIS SPIRIT WAS DEEPLY TROUBLED; and it is written of Pharaoh (in Gen. 41:8): THAT HIS SPIRIT WAS TROUBLED.⁠13 Why? Pharaoh knew the dream but did not know its interpretation; therefore, he was confused by one confusion. But Nebuchadnezzar knew neither the dream nor its interpretation; therefore, < he was confused > by two confusions. Thus it is stated (in Dan. 2:1): NEBUCHADNEZZAR DREAMED DREAMS. R. Hiyya said: He dreamed one dream. Then why does it say: DREAMS (in the plural)? Because he had forgotten the dream. R. Jannay says: He dreamed two dreams, one of an image (in Dan. 2:31-35) and one of a tree (in Dan. 4:7-14).
(Dan. 2:1:) NEBUCHADNEZZAR DREAMED DREAMS. ALSO HIS SPIRIT WAS DEEPLY TROUBLED, and his sleep was confused. Why? Because the dream was of himself in that it showed him his kingdom. For that reason (ibid.): AND HE SUFFERED SLEEPLESSNESS.
(Dan. 2:2:) SO THE KING SAID TO SUMMON THE DIVINERS, THE ENCHANTERS, AND THE SORCERERS. What were the diviners (HRTWMYM)? R. Simon said: (HRTMYM) is written < here > (defectively without the W). These are the ones who consult the bones (TYMY) of the dead. 14 THE ENCHANTERS. What are the enchanters ('ShPYM)? These are the ones who push fortune. So this word is nothing but a word of duress. Thus it is stated (in Amos 8:4): HEAR THIS, YOU WHO OPPRESS (Sh'PYM) THE NEEDY. (Dan. 2:2:) AND THE SORCERERS are actually sorcerers.
(Dan. 2:2, cont.:) TO TELL THE KING HIS DREAMS. SO THEY CAME AND STOOD BEFORE THE KING. They all came lest one of them have an advantage. He began to speak with them, as stated (in Dan. 2:3-4): AND THE KING SAID: I HAVE DREAMED A DREAM, AND MY SPIRIT IS DEEPLY TROUBLED TO KNOW THE DREAM. THEN THE CHALDEANS SPOKE TO THE KING IN ARAMAIC: O KING, LIVE FOR EVER! TELL YOUR SERVANTS THE DREAM, AND {ITS INTERPRETATION WILL BE DECLARED} [WE WILL DECLARE ITS INTERPRETATION].⁠15 Nebuchadnezzar said to them: I know the dream. If I tell it to you, you may tell me words of falsehood when you say: This is its interpretation. Instead, you tell the dream, and < then > I will know that you are telling me its < true > interpretation. Thus it is stated (in Dan. 2:6-7): {THEREFORE, TELL ME THE DREAM AND I WILL KNOW THAT YOU SHALL DECLARE ITS INTERPRETATION.} [BUT IF YOU DECLARE THE DREAM AND ITS INTERPRETATION], < THEN YOU SHALL RECEIVE GIFTS, PRESENTS, AND GREAT HONOR >…. THEY ANSWERED HIM A SECOND TIME AND SAID {TO THE KING}: LET THE KING TELL THE DREAM TO HIS SERVANTS, AND WE WILL DECLARE {ITS} [THE] INTERPRETATION. Nebuchadnezzar said to them: Just as I tell you to tell me, and you tell me to tell [you]; so you think that you will converse with me until noon and go away. (Dan. 2:9:) THAT, IF YOU DO NOT MAKE THE DREAM KNOWN TO ME, THERE IS BUT ONE VERDICT FOR YOU. I am putting forth one keleusis16 {i.e., your decree} concerning you, that you shall be killed. (Dan. 2:9, cont.:) FOR YOU HAVE DECIDED TO TELL ME SOMETHING FALSE AND CORRUPT. You have come in to speak deceitful words before me UNTIL (according to Dan. 2:9, cont.) CIRCUMSTANCES CHANGE. (Dan. 2:10-11:) THE CHALDEANS ANSWERED THE KING AND SAID: THERE IS NOT A PERSON ON THE EARTH WHO CAN DECLARE THE KING'S MATTER BECAUSE NO GREAT AND POWERFUL KING HAS ASKED A THING LIKE THIS OF ANY DIVINER, ENCHANTER, OR CHALDEAN. ALSO THE THING THAT THE KING IS ASKING IS DIFFICULT, AND THERE IS NO ONE ELSE WHO WILL DECLARE IT BEFORE THE KING, EXCEPT THE GODS, WHOSE DWELLING IS NOT WITH HUMAN FLESH. While the Sanctuary was standing, when someone wanted an oracle, he would ask through Urim and Thummim. While the eternal God dwelt with human flesh, when someone wanted an oracle, he would speak to him. < The king said > : Go and ask him. They said: His < dwelling > (according to vs. 11, end) IS NOT WITH HUMAN FLESH. (Vs. 11, beginning:) ALSO THE THING THAT THE KING IS ASKING IS DIFFICULT (rt.: YQR). Prophecy is necessary, but nothing is so difficult (rt.: YQR) as prophecy, even as you say (in I Sam. 3:1): AND THE WORD OF THE LORD WAS RARE (YQR)…. (Vs. 11, cont.:) AND THERE IS NO ONE ELSE WHO WILL DECLARE IT BEFORE THE KING. ELSE ('HRN) is < actually > Aaron ('HRN). They said to him: If you had had one of the children of the children of Aaron, he would have wrapped himself in Urim and Thummim and told you < the dream >. (Dan. 2:12:) WHEREUPON THE KING BECAME ANGRY AND VERY FURIOUS. He was filled with wrath over them. He said to them: And so the Sanctuary was beautiful; yet you gave me counsel to destroy it. Immediately (we read in vs. 12, cont.): AND HE SAID TO DESTROY ALL THE SAGES OF BABYLON. A command17 went out to this effect, as stated (in vs. 13): THEN THE DECREE WENT OUT THAT THE SAGES WERE TO BE KILLED. ALSO DANIEL AND HIS FRIENDS WERE ABOUT (rt.: B") TO BE KILLED. R. Jose b. R. Hanina said: < The text really means >: It was required (rt.: B") for Daniel and his friends to be killed. Daniel began saying to Arioch (in vs. 15): WHY IS THE DECREE FROM THE KING SO URGENT? THEN ARIOCH INFORMED DANIEL OF THE MATTER. Daniel said to him: I will reveal the matter to him. THEN (in Dan. 2:25) ARIOCH HASTILY BROUGHT DANIEL IN BEFORE THE KING. Nebuchadnezzar said to him (in vs. 26): ARE YOU ABLE TO MAKE KNOWN TO ME THE DREAM WHICH I SAW AND ITS INTERPRETATION? Daniel answered him immediately and explained to him. But his son Belshazzar said to Daniel, (on a later occasion) when he came before him to explain to him what the hand had written (in Dan. 5:5)—At that time he said to him (in Dan. 5:13): ARE YOU DANIEL, THE ONE WHO COMES FROM THE CHILDREN OF THE CAPTIVITY OF JUDAH < WHOM MY FATHER THE KING BROUGHT FROM JUDAH >? R. Jose therefore explains that Nebuchadnezzar also had said this to him: ARE YOU DANIEL? Did he not recognize him when he said to him: ARE YOU DANIEL? It is simply that he said to him: Do you have power to tell me this thing? He said to him: Yes. He said to him: When? he said to him: Not < after > thirty days nor < after > twenty days. Just wait one night for me. (Dan. 2:17:) THEN DANIEL WENT TO HIS HOUSE AND MADE THE MATTER KNOWN TO HANANIAH, MISHAEL, AND AZARIAH, so that they would pray with him, as stated (in vs. 18): IN ORDER TO SEEK MERCY FROM BEFORE THE GOD < OF HEAVEN >…. (Vs. 19:) THEN THE MYSTERY WAS REVEALED TO DANIEL IN A NIGHT VISION. THEN DANIEL BLESSED THE GOD OF HEAVEN. In this world prophecy belongs to one in a thousand, but in the world to come prophecy will belong to everyone. It is so stated (in Joel 3:1 [2:28]): AND IT SHALL COME TO PASS AFTERWARD THAT I WILL POUR OUT MY SPIRIT UPON ALL FLESH SO THAT YOUR SONS AND YOUR DAUGHTERS SHALL PROPHESY….⁠18
1. Gen. R. 89:1; Gen. R. 97, New Version, on Gen. 49:13 (= p. 1221 in the Theodor-Albeck edition).
2. Suk. 32a.
3. Tanh., Gen. 9:9; Gen. R. 89:2; Exod. R. 7:1; M. Pss. 18:28.
4. Gen. R. 89:2.
5. Cf. Codex Vaticanus Ebr. 34, according to which R. Eleazar ben Jacob was not the student, but the master.
6. Gen. R. 89:2; Exod. R. 7:1.
7. Cf. Codex Vaticanus Ebr. 34, which is probably correct in rendering the last clause as follows: AND HIS BURDEN LIFTED.
8. A more idiomatic translation would be BY THE NILE, but the interpretation here requires this more literal rendering.
9. Like Pharaoh, who was standing over the divine Nile.
10. Cf. Gen. R. 89:4: “But, as for the righteous, their God establishes himself over them.”
11. The word means “Nile grass.”
12. The usual translation would be OTHER COWS.
13. Tanh., Gen. 10:2; Gen. R. 89:5.
14. Rashi on Gen. 41:8 has a more ingenuous etymology: “Those who are aroused (rt.: HR[YM]) through the bones (TMY) of the dead (M[TYM]).”
15. Buber’s Oxford MS for this section has many differences from the MT of Daniel. Where such differences occur, Buber as usual has added the Masoretic Text in square brackets. Most of these variants, however, are not noted in the translation because they are only orthographic and do not affect the translation.
16. The Greek word means “command.”
17. Gk.: keleusis.
18. See Acts 2:17.
ויהי מקץ – הה״ד בפשע שפתים מוקש רע (משלי י״ב י״ג) על שפשעו מרגלים בשפתותיהם והוציאותם רע שנאמר ויוציאו דבת הארץ וגו׳ (במדבר י״ג ל״ב) לקחו מוקש רע לנפשם שנאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רע⁠[ה](שם י״ד ל״ז). ויצא מצרה צדיק (משלי י״ב י״ג) זה יהושע וכלב. ד״א בפשע שפתים, על שפשע יוסף בשפתיו ואמר שם רע לאחיו כדכתיב ויבא יוסף את דבתם רעה (בראשית ל״ז ב׳) נמכר לעבד ונחבש בבית האסורים. ועוד שפשע בשפתיו ואמר לשר המשקים כי אם זכרתני, והזכרתני (בראשית מ׳ י״ד) נתוסף לו ב׳ שנים, הוי ויהי (וכו׳) מקץ שנתים ימים. ולפי שהיה צדיק שלא נגע באשת פוטיפר יצא מצרה לרוחה שנאמר ויצא מצרה צדיק. ד״א הה״ד מן המצר קראתי יה (תהלים קי״ח ה׳) מדבר ביוסף בשעה שהשליכוהו לבור, ענני במרחב יה (שם) ע״י יהודה שאמר מה בצע (בראשית ל״ז כ״ו), ה׳ לי לא אירא (תהלים שם ו׳) בשעה שמכרוהו לישמעאלים. טוב לחסות בד׳ (שם ח׳) שנאמר ויהי ד׳ את יוסף (בראשית ל״ט ב׳), מבטוח באדם (תהלים שם) בפוטיפר. טוב לחסות בה׳ (שם ט׳) שעמד בנסיונו ואמר וחטאתי לאלהים (בראשית ל״ט ט׳), בא לו טוב. מבטוח בנדיבים (תהלים שם) על שבטח בשר המשקים נתוסף לו ב׳ שנים, הה״ד ויהי מקץ. אר״ש בר נחמני ח״ו לא שתלה יוסף בטחונו בשר המשקים בבו״ד, אלא כך הודיעו לו בחלום שע״י גדולי המלכות החבושים בבית האסורים הוא יצא ע״י חלום, ולכך נאמר ויחלמו חלום שניהם (בראשית מ׳ ה׳), אינו [אומר] חלומות אלא חלום, זה חלומו של יוסף, כשם שחלם הוא כן חלמו, ומדברי שניהם נתקיים החלום, שע״י גדולת שר המשקים ותליית שר האופים יצא יוסף. ולכך היה משכים אצלם בבקר שהיה סבור שחלמו כשם שראה בחלומו, ולכך כשראה אותם זועפים שאל להם למה פניכם רעים היום, שבכל יום ויום היה ממתין שמא יראו את החלום, וכיון שא״ל שר המשקים והנה גפן לפני (בראשית מ׳ ט׳) שמח ואמר הגיע זכות אבות עלי, שהוא אומרו ובגפן שלשה שריגים (בראשית מ׳ י׳), והגיע קץ גאולתי, שאמר והיא כפורחת עלתה נצה (שם), לכך אמר כי אם זכרתני אתך. על דעתיה דר׳ שמואל למה נענש הואיל ולא בטח עליו, אלא שהיה לו ליחל על חסדו של הב״ה ולא ליחל ולומר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני לכך נתעכב ב׳ שנים, לכך כתיב שנתים ימים.
ופרעה חולם – פרעה חולם אין כתיב אלא ופרעה, מלמד שיוסף ופרעה ראו את החלום, שאין הב״ה עושה דבר קטן וגדול עד שמגלה לצדיקים שנאמר כי לא יעשה ה׳ אלהים וגו׳ (עמוס ג׳ ז׳). א״ר אלעזר באותה שעה שפתר יוסף את החלום ואמר פרעה צנומות וכ׳ (בראשית מ״א כ״ג), מיד נזכר יוסף ואמר לא פרות דקות ולא שבלים צנומות ראית, שאילו דקות וצנומות ראית היה משתנה העולם ברעב, ולכן היה פרעה מקלס את יוסף אחרי הודיע אלהים וגו׳ (בראשית מ״א ל״ט), אחרי היית כשראיתי את החלום. וכן אביו אמר בן פורת יוסף (בראשית מ״ט כ״ב) בין הפרות היה יוסף.
והנה עומד על היאור – למה חלם פרעה חלומו על היאור, לפי שאין מצרים שותה [אלא] מן היאור, כמ״ש לא כארץ מצרים היא וגו׳ (דברים י״א י׳), ואומר ואם משפחת מצרים לא תעלה וגו׳ ולא עליהם (זכריה י״ד י״ח), אינו אומר יהיה הגשם, לפי שאינה צריכה לגשם אלא נילוס עולה כו׳ ולכך אמר שאין נילוס עולה עליהם.
ויהי מקץ שנתים ימים1היינו דכתיב וסביביו נשערה מאד (תהלים נ׳:ג׳), 2ומפני מה נתעכב יוסף בבית הסהר שנתים, לפי שאמר יוסף כי אם זכרתני אתך (בראשית מ׳:י״ד), והניח להקב״ה.
יש תפלה שנענית למאה שנה, מנין מאברהם, שנאמר ואברהם בן מאת שנה (בראשית כ״א:ה׳).
ויש תפלה שנענית לתשעים שנה, מנין משרה, שנאמר ואם שרה הבת תשעים וגו׳ (שם י״ז:י״ז).
ויש תפלה שהיא נענית לשמונים שנה, שנאמר ומשה בן שמונים שנה (שמות ז׳:ז׳).
ויש תפלה שהיא נענית לשבעים שנה, שנאמר כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה (ירמיהו כ״ט:י׳).
ויש תפלה שהיא נענית לששים שנה, שנאמר ויצחק בן ששים שנה (בראשית כ״ה:כ״ו).
ויש תפלה שהיא נענית לחמשים שנה, משמואל ע״ה שאמרה חנה וישב שם עד עולם (שמואל א א׳:כ״ב), ואין עולמו של לויים אלא עד חמשים שנה שנאמר ומבן חמשים שנה (במדבר ח׳:כ״ה).
ויש תפלה עד ארבעים שנה, שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו׳ (בראשית כ״ה:כ׳).
ויש תפלה עד שלשים שנה, שנאמר ויוסף בן שלשים שנה (שם מ״א:מ״ו).
ויש תפלה עד עשרים שנה, שנאמר זה (לי) עשרים שנה (שם ל״א:ל״ח).
ויש תפלה עד עשר שנים מהגר, שנאמר מקץ עשר שנים (שם ט״ז:ג׳).
ויש תפלה עד שנה משונמית שנאמר כעת חיה את חובקת בן (מלכים ב ד׳:ט״ז).
ויש תפלה שהיא נענית עד ארבעים יום, שנאמר ואתנפל לפני ה׳ (כבראשונה) [כראשונה] את ארבעים יום (דברים ט׳:י״ח).
ויש תפלה שהיא נענית עד עשר ימים מנבל, שנאמר ויהי כעשרת הימים ויגוף ה׳ את נבל (שמואל א כ״ה:ל״ח).
ויש תפלה שהיא עד שבעה ימים, [שנאמר] ותסגר מרים [מחוץ למחנה] שבעת ימים (במדבר י״ב:ט״ו).
ויש תפלה עד שלשה ימים, שנאמר ויתפלל יונה וגו׳ (יונה ב׳:ב׳).
ויש תפלה עד שעה, שנאמר ענני ה׳ ענני (מלכים א י״ח:ל״ז).
ויש תפלה שלא תצא מפי אומרה עד שנענית, שנאמר ויאמר ה׳ אל משה מה תצעק אלי (שמות י״ד:ט״ו) אבל תפלתו של יוסף היתה לשתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.
ופרעה חלם [והוא עומד על היאור]. 3אוי להם לרשעים שמתקיימין ידם.
1. היינו דכתיב וסביביו נשערה מאד. פה חסר איזה מאמר, ואולי צ״ל מלמד שהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, היינו דכתיב וסביביו נשערה מד. יבמות קכ״א ע״ב.
2. ומפני מה נתעכב. עיין ב״ר פפ״ט אות ב׳ ואות ג׳, ותנחומא מקץ אות ב׳, ותנחומא הנדפס מכבר סוף וישב, ושו״ט מזמור ק״ה, ורש״י סוף וישב, ולק״ט ריש מקץ.
3. אוי להם לרשעים שמתקיימין ידם. פה צ״ל כמו שהוא ב״ר פפ״ט אות ד׳, וילקוט מקץ רמז קמ״ד, ולק״ט, אמר ר׳ יוחנן הרשעים מתקיימין על אלהיהם ופרעה חולם והנה עומד על היאור, אבל הצדיקים אלהיהם מתקיימים עליהם והנה ה׳ נצב עליו, ועיין תנחומא שלנו מקץ אות ג׳ ובהערה י״ז, ואולי צ״ל לפנינו על ידם.

פָּרָשַׁת מִקֵּץ

(א) ״קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר״ וְגוֹ׳ (איוב כ״ח:ג׳), זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בַּאֲפֵלָה מַה טַעַם ״קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ״, כָּל זְמַן שֶׁיֵּצֶר הָרָע בָּעוֹלָם (שם) ״אֹפֶל וְצַלְמָוֶת״ בָּעוֹלָם, נֶעֱקָר יֵצֶר הָרָע מִן הָעוֹלָם אוֹרָה וְשִׂמְחָה בָּעוֹלָם, עָבַר אֹפֶל וְצַלְמָוֶת מִן הָעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר: ״קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ״, זְמַן נָתַן לְיוֹסֵף כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ חָלַם פַּרְעֹה חֲלוֹם וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.
דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים – כְּתִיב ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא כְּגוֹן בֵּין שׁוֹתֶה צוֹנֵן לְשׁוֹתֶה חַמִּין מְלַקֵּט עֲצָמוֹת חַד הֲוָה בְּצִפּוֹרִי וְאִית דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא הֲוָה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה עֲצָמוֹת שְׁחוֹרוֹת הֲוָה אָמַר אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹתֶה מַיִם אֲדֻמּוֹת הָיָה אוֹמֵר אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹתֶה יַיִן, לְבָנוֹת, הָיָה אוֹמֵר אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹתֶה מַיִם חַמִּין. דָּבָר אַחֵר: (שם) ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״ צַעַר שֶׁנִּצְטַעֵר יוֹסֵף עִם אֲדוֹנָתוֹ הָיָה לוֹ יִתְרוֹן מִמֶּנָּהּ, לָמָּה, שֶׁנָּשָׂא בִּתָּהּ. ״וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר״ עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים ״כִּי אִם זְכַרְתַּנִי וְגוֹ׳ וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה״ נִתְוַסֵּף לוֹ עוֹד שְׁנָתַיִם.
״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה׳ מִבְטַחוֹ״ (תהלים מ׳:ה׳), זֶה יוֹסֵף (שם) ״וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב״, עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים וְכוּ׳.
״כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ״, זֶה יוֹסֵף, מִבֵּית הָאֲסוּרִין מַמָּשׁ (שם) ״כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ״, בְּמַלְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף נוֹלְדָה רִישׁוּתוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר.
״כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים״ (שם ה׳:ב׳) אָמַר פַּרְעֹה, מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי, אֲנִי עַל אֱלֹהָי אוֹ אֱלֹהָי עָלַי אָמְרוּ לוֹ, אַתָּה עַל אֱלֹהֶיךָ.
הָרְשָׁעִים הֵם מִתְקַיְּמִים עַל אֱלֹהֵיהֶם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. הַצַּדִּיקִים אֱלֹהֵיהֶן מִתְקַיְּמִים עֲלֵיהֶן (בראשית כ״ח:י״ג) ״וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו״.
הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה.
וּפַרְעֹה חֹלֵם – וְכָל הַבְּרִיּוֹת אֵינָן חוֹלְמִין, אֶלָּא חֲלוֹמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ עַל כָּל הָעוֹלָם הוּא.
לָמָּה נִתְוַסֵף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַחֲלֹם פַּרְעֹה וְיִתְגַדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם.
פלמא מצ֗ת סנתאן חאילתאן ראי פרעון כאנה ואקף עלי שאטי אלניל.
וכאשר חלפו שנתיים שלמות, ראה 1 פרעה כאילו הוא עומד על גדת הנילוס.
1. רס״ג תרגם ״חולם״ בפועל ״ראי״ (רأى) שהוא פועל כללי לראייה, היכול לשמש גם לראיית חלום וגם לראייה רגילה. בניגוד ללה״ק שבה יש הבדל בין ״ויחלום״ ל״וירא״, בערבית הפועל הזה משמש לשני המובנים.
ויהי מקץ – כתרגומו: מסוף. וכל לשון קץ סוף הוא.
על היאר – כל שאר נהרות אינן קרויין יארים חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשוייה יארים יארים בידי אדם, ונילוס עולה בתוכוא ומשקה אותן, ואיןב גשמים יורדים במצרים תדיר.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 34, דפוס רומא: ״בתוכן״. בכ״י מינכן 5: ״בתוכם״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה: ״לפי שאין״.
ויהי מקץ AND IT CAME TO PASS AT THE END – As the Targum renders it by מסוף "at the end" All forms of the noun קץ signify one end or the other.
על היאר BY THE RIVER – No other river is called יאר) except the Nile, because the whole country (Egypt) is full of artificially constructed canals (יאורים) and the Nile flows into them and fills them with water, since rain does not fall in Egypt as regularly as in other lands.
(הקדמה)
פרשת מקץ.
(א) ויהי מקץ – כתוב טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד כי מבית הסורים יצא למלוך כי גם במלכותו נולד רש (קהלת ד׳:י״ג-י״ד). 1טוב ילד. זה יוסף. ולמה נקרא שמו ילד. לפי שהיה חביב על אביו יותר מכל בניו. וכה״א הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים (ירמיה ל״א:י״ט). תדע לך שהרי בנימין אחיו היו לו עשרה בנים. שנאמר ובני בנימין בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן אחי וראש מופים וחופים וארד (בראשית מ״ו:כ״א). והנה קורא אותו נער. שלחה הנער אתי ונקומה (שם מ״ג:ח׳). וכן יהודה אמר והיה כראותו כי אין הנער ומת (שם מ״ד:ל״א). כך נקרא יוסף ילד. על שם שעשועים וגעגועים.
ס״א טוב ילד למפרע דלי. שהיה יוסף בן אחד עשר לאביו. ומזל דלי היא אחד עשר במזלות. וכבר בני יעקב נמשלו בכוכבים. שנא׳ ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (שם ל״ז:ט׳). מסכן. שנא׳ כי גנב גנבתי (שם מ׳:ט״ו). מסכן שנסתכן בבור מלא נחשים ועקרבים. מסכן שנסתכן ע״י אשת פוטיפר. וחכם. שלא הודיע לאביו שהוא במצרים. ולא הודיעו לו שאחיו מכרוהו. וחכם. שלא נכשל בעבירה. וכה״א וחכם לב יקח מצות (משלי י׳:ח׳). שאין נכשל בעבירה אלא פתי. שנאמר מי פתי יסור הנה וגו׳ (שם ט׳:ד׳). ואומר נואף אשה חסר לב (שם ו׳:ל״ב). אבל יוסף הצדיק אמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים (בראשית ל״ט:ט׳). וחכם שידע לפשר חלומות. ממלך זקן. זה פרעה. שהרי ראה לאברהם אבינו. וראה את יעקב. והוא שפרעה אמר ליעקב אבינו כמה ימי שני חייך (בראשית מ״ז:ח׳). שהיה דומה לאברהם אבי אביו. ויעקב אמר ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי (שם שם ט׳). וכסיל. שהרי היה משתבח על אלוהו. שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור. ומנין שהיאור היה אלוהו. שנאמר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור (שמות ז׳:ט״ו). 2הצדיקים מקיימין השכינה עליהם. שנאמר והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג). ואומר ויעל מעליו אלהים (שם ל״ה:י״ג). אבל הרשעים מתקיימין על אלהיהן. שנאמר ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור.
ויהי מקץ3לקץ סיום צרותיו של צדיק. שנאמר קץ שם לחושך (איוב כ״ח:ג׳).
שנתים ימים4כנגד שתי הזכירות שאמר יוסף לשר המשקים. כי אם זכרתני אתך והזכרתני (בראשית מ׳:י״ד). לפי שתלה הזכירה בו. נתאחר ב׳ שנים עוד ימים. שלא תאמר שנתיים קיץ וחורף. כמו שנאמר ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם (ישעיה ז׳:ח׳). 5והם תקופות ששים וחמש שנה. לכך נאמר שנתים ימים.
ופרעה חולם – מהו חולם. שהיה חולם כל הלילה היה רואה בחלום ועוד ראהו.
והנה עומד על היאור6אמרו רבותינו ז״ל אין חלום בא אלא מתוך הרהור האדם. 7תדע דלא חזי אינש פילא דעיילא בקופא דמחטא. 8כלומר דבר שאי אפשר אין אדם רואה לפי שאינו מהרהר עליו אין רואהו בחלום. אבל פרעה היה מהרהר על היאור. שהרי אומר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כ״ט:ג׳). לפיכך ראה והנה עומד על היאור. שהוא עומד על אלוהו.
1. טוב ילד זה יוסף. עיין קה״ר פ״ד בפסוק טוב ילד מסכן שדרשו ג״כ טוב ילד מסכן זה יוסף. וחכם שבחכמתו החיה כל העולם כולו ברעב. ממלך זקן וכסיל זה פוטיפר כו׳.
2. הצדיקים מקיימין. ב״ר פפ״ט בשם ר׳ יוחנן. ילקוט רמז קמ״ז.
3. לקץ סיום צרותיו של צדיק. ב״ר ריש מקץ. ילקוט ריש מקץ רמז קמ״ז.
4. כנגד שתי הזכירות. ב״ר פפ״ט. ושו״ט מזמור ק״ה. וילקוט שם.
5. והם תקופות ששים ותמש שנה. עי׳ רש״י ורד״ק ישעיה ז׳ ח׳. ובסדר עולם פי״ט. ובבאור והגהות הגר״א ז״ל.
6. אמרו רבותינו. ברכות נ״ה סוף ע״ב.
7. תדע. ברכות שם.
8. כלומר. הוספת רבינו.
ויהי מקץ שנתים ימים – לסוף שתי שנים לישיבת שר המשקים על כנו, ולמה נתאחר ב׳ שנים כנגד ב׳ זכירות שאמר לשר המשקים. שנא׳ כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה (בראשית מ יד), לכך נקנס להתאחר ב׳ שנים, וכן הוא אומר עד עת בא דברו אמרת ה׳ צרפתהו (תהלים קה יט). מאחר שנאמר שנתים מה ת״ל ימים, שלא תאמר שנתים שתי שנוים הם קיץ וחורף, אלא שנים ממש, וכן אתה דורש ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם (ישעיה ז ח), והם תקופות ששים וחמש שנה, כלומר ששים וחמש שנוים, לכך נאמר שנתים ימים שתי שנים מלאים ימים:
ופרעה חולם – היה לו לומר ופרעה חלם, אלא היה חולם כל הלילה, חולם ומקיץ, ועוד חולם ומקיץ:
והנה עומד על היאור – עומד על אלוהו ומתוך שהיה מהרהר על משכבו ואומר לי יאורי (יחזקאל כט ג), שהוא אלוהי, ואני עשיתיני (שם), ולא בגזירת היוצר, לכך נראה לו בחלום מעין הרהוריו, ראה שאלהיו נכבש תחתיו, שהצדיקים מקיימין השכינה עליהן, שנא׳ והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כח יג), וכתיב ויעל מעליו אלהים (שם לה יג), אבל הרשעים הראשונים עומדים על אלהיהם, ומניין שהיאור הוא אלהיו, שנא׳ הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור (שמות ז טו), שהיה בכל בוקר משמש למימי היאור, וגם מכאן אמרו רבותינו שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו, שנא׳ אנת מלכא רעיונך על משכבך סליקו (דניאל ב כט), תדע דלא חזי איניש פילא דעייל בקופא דמחטא, שהוא דבר שאי אפשר, ואינו מהרהר עליו, לפיכך אין רואהו בחלום:
(הקדמה)
ויהי מקץ
(א) ויהי מקץ שנתים ימים – שתי שנים שלימות, כדכתיב: ימים תהיה גאולתו, ואם לא יגאל עד מלאות לו שנה תמימה (ויקרא כ״ה:כ״ט-ל׳). וכן: ימים או עשור (בראשית כ״ד:נ״ה), וכן: למועדה מימים ימימה (שמות י״ג:י׳) – בפסח מדבר שהוא משנה לשנה שלימה. אבל מקץ שנתים בלא ימים היה משמע מקץ שנה ויום, כדכתיב: בן שנתו (ויקרא י״ב:ו׳) – בתוך השנה קורהו בן שנתו.
(Introduction)
ויהי מקץ
(1) Vayhi miqqes shenatayim yamim: Shenatayim yamim means "two full years.⁠" [Yamim means a full year,] as in the phrase (Lev. 25.29-30), "It may be redeemed for a full year (yamim). If it is not redeemed before a whole year (shanah temimah) has elapsed ...,⁠" and also (Gen. 24.55), "a full year (yamim) or ten months.⁠" Similarly the phrase (Ex. 13.10), "at its set time from year to year (miyyamim yamimah),⁠" refers to the celebration of Passover which occurs at intervals of one full year.
Had the text read miqqes shenatayim without the word yamim it could have meant that [even just] a year and a day had elapsed; [the word shanah can refer to part of a year,] as in the phrase, ben shenato, which refers to any time before the first birthday.
פרשת ויהי מקץ
ויהי מקץ – לא פירש הכתוב תחלת זה החשבון, וכן: ויהי מקץ ארבעים שנה (שמואל ב ט״ו:ז׳), ובעוד ששים וחמש שנה (ישעיהו ז׳:ח׳), ויהי בשלשים שנה (יחזקאל א׳:א׳). ויתכן זה החשבון לצאת שר המשקים מבית הסוהר, או לשבת יוסף שם.
וטעם ימים – כבר בארתיו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ד׳:ד׳).
ופרעה חלם – היה חולם, וכן: ורבקה שומעת (בראשית כ״ז:ה׳).
AND IT CAME TO PASS AT THE END OF TWO FULL YEARS. Scripture does not indicate the point from which these two years are reckoned. And it came to pass at the end of forty years (II Sam. 15:7), And within threescore and five years (Is. 7:8), and Now it came to pass in the thirtieth year (Ezek. 1:1)1 are similar. However, it is possible that Scripture's point of reckoning is the chief butler's release from prison or the day that Joseph was put into prison.
[FULL.] I have already explained the meaning of yamim (full).⁠2
THAT PHARAOH DREAMED. That is, was dreaming. Compare, And Rebekah heard (Gen. 27:5).⁠3
1. In all these verses Scripture doesn't indicate the point from which the reckoning starts.
2. Cf. Ibn Ezra's comments on Gen. 4:4.
3. The Hebrew literally reads: that Pharaoh dreams (u-faroh cholem), hence Ibn Ezra's comment. See Ibn Ezra's comments on Gen. 27:5 and the notes thereto.
ויהי מקץ שנתיים ימים – אלו אמר: שנתיים בלא ״ימים״, היה משמע שנים מקוטעות. השתא דאמר: ״ימים״, משמע מיום אל יום שלימים.
[יש לפרש {כמו:} ויהי מקץ ימיםא ויבא קין (בראשית ד׳:ג׳), ודרך מקראות להפוך התיבות. מצאתי.]
אבל לא פירש הכתוב אלו השנתיים לאיזו זמן הוא מונה, אם לתפיסתו של יוסף הוא מונה, אם ליציאת שר המשקים.
והנה עומד על היאור – לפי שכל חיותם של מצריים מן היאור שמשקה את הארץ, נראה לו השובע והרעב [על ידי]⁠ב היאור.
ועל ידי זה החלום נעשה גדול פרעה על כל המלכים, שנעשו כל אנשי ארצו עבדים קנויים לו, כמו שאמר בסוף הפרשה: והיינוג עבדים לפרעה (בראשית מ״ז:כ״ה). וגם כל הארץ אמרו שניצולו בשביל מה שהראה לו הקב״ה, שנאצרה התבואה בשובע לשני הרעב. שאם לא נודע, לא היו אוצרים והיו מתים בשני הרעב. ואמר שכולם נוצלו על ידי פרעה.
זה דרך רחמנותו של הקב״ה, שכל אומה שהוא מוסרד עמו ישראל להם, מגביהם למעלה, כדי שלא יאמרו: ביד אומה שפילה מסר את בניו,⁠1 ולפיכך נעשה פרעה גדול כמו שפירשתי. וגם יוסף אצר לו אוצרות גדולות עד שלקט כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען (בראשית מ״ז:י״ד), וגם בהמתם וקניינם ואדמתם וגופם לו לעבדים. וכן מצינו בנבוכד נצר, כשהגלה את ישראל כבש כל העולם, כדכתיב: והיה הגוי והממלכה {וגו׳} אשר לא יתן {את} צוארו בעול מלך בבל וגו׳ (ירמיהו כ״ז:ח׳). וכן מצינו ברומים שהחריבו את הבית {ה}⁠שני, שיצא טבען בכל העולם כולו, כמו שנאמר: ותאכלה כל ארעא ותדושינה ותדקינהו (דניאל ז׳:כ״ג).
א. בכ״י מינכן 52: הימים.
ב. בכ״י היה כתוב: ״מן״ ותוקן בכ״י ל״על ידי״.
ג. בכ״י מינכן 52: והייתם.
ד. בכ״י מינכן 52: מיסר.
ה. בכ״י מינכן 52: ותיכול.
ו. בכ״י מינכן 52: ותדוקינה.
ויהי מקץ שנתיים ימים – AT THE END OF TWO FULL YEARS (literally: "two years of days") – If it said two years without “of days,” it would mean partial years. Now that it says “days” it means from a day to the [same] day [a full year later], full ones.
[It is possible to explain {like:} “After some time Kayin brought” (Bereshit 4:3), and it is the way of verses to switch the words. I found {this interpretation}.]
But the text did not explain [with regards to] these two years from which time it is counting, if it is from the capture of Yosef that it is counting, or if from the leaving of the wine steward.
והנה עומד על היאור – AND BEHOLD HE WAS STANDING BY THE RIVER – Since all of the Egyptians’ sustenance was from the Nile that waters the land, the plenty and the famine appeared to him [by] the Nile.
And through this dream Paroh was made great over all the kings, for all the people of his land became slaves possessed by him, like it says at the end of the parashah: “And we will be slaves to Paroh” (Bereshit 47:25). And also the whole land they said was saved because of what the Blessed Holy One showed him, for the grain was stored during the time of plenty for the years of famine. For had it not been known, they would not have stored [the grain], and they would have died in the years of famine. And it says that everyone was saved through Paroh.
This is the way of the Blessed Holy One’s compassion, that every nation to whom He gives over His nation Israel, He raises them up, so that they will not say: In the hands of a lowly nation He gives over His children, and therefore Paroh was made great as I have explained. And also Yosef stored for him great stores until he gathered all the money that was found in the land of Egypt and the land of Canaan (Bereshit 47:14), and also their animals and their possessions and their land and their bodies became his as slaves. And likewise we find with Nevukhad Nezzar, when he exiled Israel, he conquered the whole world, as it is written: “It shall happen that the nation and the kingdom {etc.} that will not put their neck under the yoke of the king of Babylon etc. (Yirmeyahu 27:8). And thus we found with the Romans who destroyed the second Temple, that their reputation spread throughout the entire world, like it says: “and it shall devour the whole earth, and shall tread it down, and break it in pieces” (Daniel 7:23).
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר – מסוף שנתים ימים שעשה פרעה המשתה הזה חלם פרעה זה החלום.
ופרעה חלם – היה חולם שהיה עומד על היאר – סמוך ליאר, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳) והדומים לו. יתברך נורא עלילה על בני אדם (תהלים ס״ו:ה׳) אשר סבב כל הסבות האלה מסבה לסבה עד שירדו אבותינו למצרים לגור שם ובאו שם בכבוד והיו שם בכבוד עד שמת יוסף כמו מאה שנה עד שגרמו עונות ובאו ימי השעבוד. והחלום היה מאת האל כדמות נבואה כמו שאמר הכתוב: ויקרא רעב על הארץ (תהלים ק״ה:ט״ז), כי נתקיים החלום כאשר פתרו יוסף, והחלום מבואר הפתרון היה לכל מבין אלא שאבדה חכמת חכמיו כדי שיפתרהו יוסף ויעלה לגדלה על ידיא הפתרון, ועל זה ועל כיוצא בו נאמר משיב חכמים אחור ודעתם יסכל (ישעיהו מ״ד:כ״ה).
א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ידי״.
ויהי מקץ שנתים ימים, at the end of two years after the release of the cup bearer Pharaoh had given this banquet, following which he had the dream narrated here.
ופרעה חלם. He was dreaming that he was standing by the river. The word על as meaning “besides, close to,” occurs for instance, also in Numbers 2,20 ועלי מטה מנשה, “and beside him (the army of the tribe Ephrayim) camped the army of the tribe Menashe.” The meaning certainly could not be that Menashe was “above, over,” the tribe of Ephrayim, a more common meaning for the word על. God directs all these various apparently unrelated little incidents in mysterious ways in order to promote the realisation of His overall plan in historical developments, both of His people, and of mankind generally. Pharaoh’s dream was inspired by God in order that the prophecy to Avraham that before his descendants would take possession of the land of the Canaanites which He had promised them could come true. He had spoken of a period of 400 years parts of which would be harsh treatment of Avraham’s descendants as slaves. In order for this to come about, Avraham’s descendants had to be in Egypt. In order for them to go there voluntarily God had to orchestrate the famine. In order for Egypt not to perish during the famine Joseph had to interpret Pharaoh’s dream correctly and make the Egyptians indebted to himself and his family, thus reducing the number of years the Jews would do slave labour there. David details these steps of God’s השגחה in Psalms 105. When we look at Pharaoh’s dream with hindsight, we cannot fail to wonder why this dream was so difficult to interpret, and why the collective wisdom of all of Pharaoh’s wise men failed them. The answer is that God withheld their normal sagacity in order to bring Joseph into the picture. This concept of God interfering sometimes with the thought processes of human beings1 is described by the prophet Isaiah with the words משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, “He turns sages back and makes nonsense of their knowledge.” (Isaiah 44,25)
1. not with their will which is inviolate they having been created in the image of God, i.e. with free will.
ויהי מקץ – כל לשון קץ סוף הוא וא״ת הכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה והיא בתחיל׳ שבע. י״ל סוף הוא שאין שביעית משמטת אלא בסופה ואע״ג שימצא קץ שהוא לשון תחילה כמו מקץ שבע שנים תשלחו איש את רעהו העברי. י״ל שכן כל דבר שיש לו שתי קצוות פעמים יאמר על הקץ הראשון ופעמים יאמר על הקץ השני.
ויהי מקץ שנתים – שנתים ימיםשנה שם ׳סנה׳ (בערבית) ונקראת כך לשני טעמים. [אחד מהם], לפי שהימים והתקופות משתנים בה, [נגזר] מן לא (שניתם) [שניתי] (מלאכי ג:ו)1. והטעם האחר לפי שימי הלבנה שנ״ה יום2,⁠3 והיתה {שנת} החמה יתירה {על זה}, ונקבע {השם} שנה כדי להודיע כי שנותינו מן חדשי הלבנה, ואלמלא התקופות והמועדים לא היה חשבוננו עם שנת הלבנה אלא {עם שנת} החמה4.
ויהיה שנתים {במספר הזוגי כמו} ׳סנתין׳ (בערבית) והמספר הזוגי אצלנו {בעברית} בקצת מלים מועטות, אין אנחנו יכולים לעשות לנו דוגמתו. וכבר בא לנו ידים (בראשית לד:כא) ורגלים (ויקרא יא:כג) ועינים (בראשית כ:טז) וְשָׁדַיִם5 (שם מט:כה), אבל אין אנחנו יכולים לעשות לנו מן בגד בגדַיִם ולא מן שמש שמשַׁיִם ולא מן איש אישַׁיִם, אלא מה שבא בכתוב6. וכבר באו שמות אשר יש בהם רבים זוגי – כלומר שאחר {אותיות} הרבים הם מביאים {אותיות} מספר הזוגי – כגון חומותים (מלכים ב כה:ד) ולוחותים (יחזקאל כז:ה) ושבעתים7 (בראשית ד:טו) ואלה כולם {ניתנים} לבחירה8.
ואמנם ימים הוא שם לשנת החמה, וזה לפי שהיתה שנה {שם} לשנת הלבנה אשר ממשלתה בלילה, היה ימים {שם} לשנת החמה אשר ממשלתה היא בימים9. ובכן כוונתו בשנתים אלו – שתי שנות לבנה, שהגיעו עד שנעשו ל{שנות} חמה10.⁠11
ובכן יהיה מימים ימימה (שמות יג:י ועוד) {בטעם} משנה אל שנה12, כאילו אמר מיום ליום כמותו, {עת} שתחזור החמה אל אותו הגבול {שהיא עתה}13.
זה מכלל הקצים הנזכרים במקרא אשר התחלותיהם גם כן בספק14, והקרוב בזה שהוא מזמן מאמרו {של יוסף אל שר המשקים} כי אם זכרתני אתך (בראשית מ:כב), ואמרו קצת הראשונים ז״ל15 על יוסף שהוא נענש לפי ששם בטחונו באדם16.
וזה אחד מששת הקצים שלא נתבארו {תחילתם}17. הראשון זה שנזכר, והשני ויהי מקץ ימים ויבא קין (בראשית ד:ג) – התחלתו אירור האדמה18, והשלישי ויהי מקץ (ימים) [ארבעים יום] ויפתח נח (שם ח:ו) – התחלתו חסרת המים19, והרביעי ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה20 (שמות יב:מא) – התחלתו ברית בין הבתרים21, והחמישי ויהי מקץ ארבעים שנה במעשה אבשלום (שמואל ב טו:ז) – התחלתו בקשתם את המלוכה לפי מאמרם {ז״ל} (נזיר ה.) לקץ ששאלו את המלכים22, והששי ויהי מקץ עשרת ימים במעשה ירמיהו ע״ה (ירמיה מב:ז)[התחלתו] זמן תפלתו בעד השארית (שם מב:ב).
והנה עמד על היאר – כלומר על שפת הנילוס23, כמו שאמר כאשר סיפר את החלום (להלן פסוק יז) על שפת היאר24.
1. א. גם בספר העבור לר׳ אברהם בר חייא הנשיא (מאמר ג שער א) הובא כן בשם ׳נבוני הדור החוקרים על איתן לשון הקודש׳ (וכנראה הכוונה לר״י ן׳ ג׳נאח בספר השרשים ערך שנה). אמנם הדגיש ראב״ח שם ש׳אין השנה אלא שנת החמה לבדה׳, וכעין זה ביסוד עולם ריש מ״ד. [הערות נהור שרגא]
ולא דק המהדיר בהשוותו דברי ראב״ח הנשיא לדברי רבנו, שהרי לפירוש רבנו המלה ׳שנה׳ נגזרה מלשון שינוי וחילוף (׳תתגיר׳ במקור), והכוונה לחילופי הזמנים במשך השנה, וכמו שיש גם בין החוקרים המודרניים הקושרים את המילה שָׁנָה אל הפועל שִׁנָּה, ומשערים כי היא קרויה על שם חילופי העונות והזמנים (כנוסח הזה פורסם באתר האקדמיה ללשון העברית). ואילו דעת ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש שנה, עמ׳ 525) שהביא ראב״ח הנשיא בספר העבור הנ״ל היא, ש׳שנה׳ נגזרה מפועל ׳שונה׳ שענינו חזרה, כמו ׳השנות החלום פַּעֲמַיִם׳, וכך הם דברי הרד״ק בשרשיו (שרש שנה) ע״פ דברי ר״י ן׳ ג׳נאח: ׳ומזה הענין שנה תמימה, נקראת כן לפי ששבה השמש שנית אל הנקודה שהחלה ממנה׳ (ונמשך אחריהם רבנו בחיי בפירושו לאבות סוף פ״ג ע״ש). ומהאי טעמא הוא שכתב ראב״ח הנשיא שדוקא שנת חמה תקרא שנה, וכלשונו שם: ׳ואין אתה מוצא דבר שהוא שב אל ענינו בתשובת השנה כי אם החמה בלבד, ומפני זה אמרו אין השנה אלא שנת החמה לבדה, ושנת הלבנה תקרא בלשון הקדש ימים ככתוב ימים תהיה גאלתו׳. וזה לך האות שאין כן דעת רבנו שהרי הוא אמר חילוף הדברים להלן בסמוך. [ובאתר האקדמיה ללשון העברית כתבו עוד: ׳ההשוואה ללשונות אחרות מלמדת כי מדובר בשורשים שונים – למשל המקבילה הארמית לפועל שָׁנָה היא תְּנָא, ואילו המקבילה למילה שָׁנָה היא שְׁנָא ובעיקר שַׁתָּא בשי״ן ולא בתי״ו׳. ואמנם אי״ז הוכחה, שאין בהכרח ששפות שונות צריכות לשמור על האטימולוגיה הנכונה למילים השאולות אצלן משפות אחרות, וזה פשוט].
2. ב. כלומר השנה השלמה, שהסדורה אינה אלא שנ״ד יום והחסרה שנ״ג יום. ואפריון נמטייה לידידי הר׳ יוסף רוזנווסר שהאיר עיני בדוגמת זה בספר הזהר (רעיא מהימנא פר׳ פנחס לבמדבר כח:יא, דף רמח., לגירסת ס״א): ׳סיהרא דאקרי שנה דאית בה שנ״ה יומין כחשבן שנה׳ (נדכצ״ל), וכן הראה דוגמת דבר זה בהשלמה למחזור ויטרי (נירנברג תרפ״ג, עמ׳ 7): ׳ולכך היא נקראת שנה דמשנ״ה ימים אינו חסר כי אם ט״ו שעות ור״ד (כצ״ל) חלקים. כ״ש (=כך שמעתי)׳. [הערות נהור שרגא]
ואפשר דקאי אשנה סדורה דהיא שנ״ד יום וח׳ שעות ותתע״ו חלקים, וכיון דנכנס כמה שעות ליום שנ״ה קרי לה שנ״ה יום. [הערות למיסבר קראי]
3. ג. השוה לעיל (כה:יא) בהערה עדות ממגיה כתה״י על גימטריאות שאינן מדברי רבנו אלא הוספות מאוחרות, ואולי גם זו כן. [הערות נהור שרגא]
ולענ״ד אין לזה שחר במח״כ, שכן באותם מקרים נרשם להדיא בגליון כתה״י בידי המגיה [ר׳ דוד בר׳ יהושע הנגיד] שמדובר בהוספות שנרשמו בגליון כתה״י (כמו הא דלעיל כה:יט ולהלן מד:ל, מו:כח), וכאן באו הדברים בגוף דברי רבנו ללא שום הבחנה ביניהם. וכבר מצאנו שרבנו מביא אי פעם גימטריא (כמו בשמות לח:כא, ועמש״כ שם בהערה לדחות חשדו של המהדיר גם שם, וכן ראה מה שהבאתי מד׳ רבנו מס׳ המספיק בהערות לפר׳ ויצא כו:ה), וכדרך הרמב״ם לפניו שהזכיר אחדות מהן פה ושם (ראה פיה״מ שקלים א:ד, סה״מ עשה א). ומלבד זאת, הרי כאן כתב רבנו שיש ב׳ טעמים לשם ׳שנה׳, וזו אחת מהם, ובהכרח שגימטריה זו היא מדברי רבנו. ואם ירחיק המהדיר לחשוד כל הקטע בזיוף, אין קץ לדברי רוח.
4. ד. כך ע״פ המקור, והמהדיר העיר: ׳ונהפוך הוא שהרי לפי שזמן פסח קבוע באביב שתלוי בתקופת החמה אין אנו סומכים בחשבוננו על הלבנה לבדה (השוה ריש הל׳ קדוש החדש)׳. אכן יתכן כוונת רבנו, שלולי שלענין תורת המועדים וכדו׳ אנו מתחשבים בחדשי הלבנה, היינו באמת מונים שנותינו על פי שנת החמה, וצ״ב.
עקב הקושי הנזכר תיקן המהדיר בדפו״ר וניסח הדברים בפנים כך: ׳לא היה חשבוננו שנת החמה אלא [עם שנת] הלבנה׳ (ועי׳ לו עוד ב׳תיקונים והוספות להערות׳ שבסוף הספר שניסה לתקן באופן אחר). ואמנם לפי״ז יש להעיר בדברי רבנו ע״פ דברי ראב״ע בפירושו לויקרא (כה:ט): ׳דע כי אין ללבנה שנה כלל, רק בקשו המחשבים מספר חדשים קרובים לשנת החמה ומצאום י״ב, כאשר אין לחמה חדש והמחשבים בקשו מספר לחדש שיהיה נחלק קרוב לחדש מימות חדשי הלבנה, על כי חדשינו הם ללבנה ושנותינו ישובו בסוף לשנות החמה׳, ונמשך אחריו בזה הרשב״ץ בתשובותיו (ב:רנ) ע״ש. ומבואר מדבריו דכל ענינה של ׳שנה׳ הוא שיעור זמן הנבנה על תקופת גלגל החמה, וא״כ צ״ב היאך ניתן להתעלם משנת החמה ולומר שהשנה היא שנת לבנה בעצמה.
5. ה. מדברי רבנו מתבאר ש׳שָׁדַיִם׳ הוא גם זוגי, ולא רק צורת הרבים של שַׁד, ודלא כמו שביאר הר״י ן׳ עקנין בפירושו לשיר השירים (׳התגלות הסודות׳, מהד׳ הלקין עמ׳ 373) על פי מה שנאמר בשה״ש (ד:ה, ז:ד) ׳שני שדיך׳ ע״ש.
6. ו. ראה מה שהבאתי לעיל סוף פרשת ויצא לבאר, שענין הסיומת ׳ים׳ מסמן מספר הזוגי כשיש שויון והתאמה בין הממוספרים. ולכן מצינו במיוחד באיברי הגוף המכופלים שנשתמש הכתוב במספר הזוגי (בנוסף על אלה שרשם רבנו הוסיף המהדיר: אזנים, אפים, אפסים כביחזקאל מז:ג, ברכים, חלצים, ירכים, כפים, כנפים, כרעים, מתנים, קרנים, שוקים, שינים, שפתים) ונמשכו מזה גם שמות הבגדים המכסים לאברים ההם (כמו מכנסים ונעלים). גם בדברים ממוספרים אחרים יש דוגמתן כמו מאתים, סאתים ושנתים [וכן שם העיר ארם נהריים היושבת בין שני נהרות, כפירש״י לבראשית כד:י]. אבל מעיר רבנו שאין לנו יכולת להוסיף מדעתנו סיומת כזו על שום מילים, חוץ מאלו שמצינו בכתוב שיש בהם סיומת זו [אף כי לפעמים יש דוגמתן בלשון חז״ל שעשו מן ׳פעם׳ ׳פעמיים׳ ומן ׳קב׳ ׳קביים׳ וכדו׳].
7. ז. בספר הרקמה להר״י ן׳ ג׳נאח (מהד׳ וילנסקי עמ׳ שצב) לקח לדוגמא ׳וטמאה שבועים׳ (ויקרא יב:ה), ואולי כן צריך לומר גם כאן [ונתחלפו האותיות האמצעיות ונעשה ׳שבעתים׳ מ׳שבועים׳, ובקל ניתן להשתבש בתיבות אלו], שכן היא דוגמא פשוטה יותר, וראה הערה הבאה. ואמנם יתכן שמתוך ההקשר בחר רבנו ב׳שבעתים׳ שהוא במשקל שוה עם הדוגמאות שלפני זו, חומותים ולוחותים.
8. ח. במקור: ׳ללתכ׳יר׳, ונראה שר״ל שהשימוש בכתוב במלים אלה הן ברבים והן בסיומת הזוגי הוא בדרך אקראי כפי בחירת הכתוב (דרך צחות הלשון). ואמנם המהדיר נתקשה בלשון זה, ותיקן לגרוס ׳ללתוכיד׳ ותירגם בהתאם: ׳לחיזוק׳, והבוחר יבחר. [ואמנם מה שכתב המהדיר על הגירסא המקורית: ׳ואינו נכון שהרי בפירוש כתב רבנו שאין להשתמש במספר הזוגי כפי הבחירה אלא מה שבא בכתוב׳, איני יודע מה הוא שח, שהרי כוונת רבנו על תופעת הכפילות – הרבים והזוגי – במקרים אלו. ובלא״ה הרי הכתוב עשאם ולא אנחנו].
ובכל אופן, ככל הנראה כוונת רבנו היא שבאלה המלים אין הסיומת ׳ים׳ מסמנת דווקא זוג, אלא באה לסמן ריבוי באיזה מספר שהוא. יתכן שדעת רבנו היא שהריבוי הוא בכפלי כפליים, ולכן שייך בהם סיומת זו. והשוה מש״כ רד״ק בשרשיו (שרש לוח): ׳ובמלת לֻחֹתָיִם לשון רבוי ולשון שנים, כי הרבוי היה בתכונת השנים׳, ואמנם בערכים אחרים קיצר הרד״ק, ובשרש שבע כתב: ׳שבעתים יוקם – רצונו לומר נקמות רבות יקח ממי שיהרגהו, ולא ירצה לומר שבעתים יֻקָּם דוקא, כי שבע ושבעה יבואו לסך חשבון שאינו חשבונו אלא יותר׳, והוא בהתאם לתפסיר רס״ג לשם, וכ״כ בפירושו (מהד׳ צוקר עמ׳ 319): ׳ופירושו שבעתים – הרבה, כמו שרגיל אני לפרש בהתאם לחוק הלשון׳. ולכאורה מדבריהם משמע שלמרות הסיומת ׳ים׳ שבמילה ׳שבעתים׳, אין בה משמעות לזוג אלא ריבוי בעלמא, ואולם נראה שאע״פ שחוק הלשון מחייב שנפרש ׳שבעתים׳ כריבוי ולא ניקח אותו במובנו המילולי, אבל עכ״פ נדע שהביטוי יש בו משמעות מילולית, והיא כפלות של שביעיות (ולמה ששיערנו בהערה הקודמת שכאן צ״ל ׳שבועים׳ אתי שפיר טפי). ואמנם מדברי הראב״ע בפירושו לקהלת (י:יח) נראה שגם במילים אלו הסיומת מסמנת תיאום מספר הזוגי, שכתב שם: ׳ידוע כי כל מלה שהיא על שנים היא שנים כמו עינים רגלים ידים שוקים שינים בעבור היותם שתי מערכות, רחים, וכן שמים, ומבין סוד הגלגלים יודה כן, וכן פַּעֲמַיִם, גם מים, ויש לו סוד סתום וחתום. ׳ואת כל לוחותים׳, שיש ספינות כשתי לוחות. ׳מֵעִקֵּשׁ דְּרָכַיִם׳ (משלי כח:ו, ועיי״ש פסוק יח) כן, ויורה עליו סוף הפסוק ׳יפול באחת׳, וכן פירש רבי משה הכהן נ״ע צהרים׳.
9. ט. כך גם לפי פירוש ראב״ע המובא בהערה להלן בסמוך, ומאידך, השוה לשון הרד״ק שכתב בשרשיו (שרש יום): ׳כי לא תשלם לנו החדש והשנה כי אם ביום שלם לא במקצת היום, ולפיכך נקראה השנה ימים׳. וכבר נתבאר לעיל שיטת ראב״ח הנשיא שסבר היפך דברי רבנו כאן.
10. י. במקור: ׳פאראד בהד׳ה שנתים סנתין קמריה ווצלת חתי צארת שמסיה׳ (בתרגום המהדיר: כוונתו בשנתים אלה שתי שנות לבנה, ונתחברו {עמהן עוד ימים} עד שהיו ל{שנות} חמה), ור״ל שכוונת הכתוב באומרו שנתים ימים, שנתים שנעשו לימים, דהיינו שנוספו על שתי שנות לבנה כמה ימים עד שהגיעו לשנות חמה.
11. יא. כלומר ב׳ שנות הלבנה בהוספת כ׳ יום בערך אשר הם בין הכל ב׳ שנות החמה. ודוגמת פירוש זה בספר העיבור שם לויקרא (כה:כט,ל), וז״ל (בדילוג): ׳ימים תהיה גאלתו ואחריו כתיב ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, ואמרו הקב״ה נתן רשות לגאול כל שנת הלבנה הנקראת ימים, והאריך לו בזמן עד השלמת שנת החמה׳. ואמנם כאמור מפרש רבנו שנה וימים להיפך. [הערות נהור שרגא]
12. יב. בספר המספיק בפרק על התפילין (מהד׳ דנה עמ׳ 262) כתב רבנו: ׳ומצות תפלין חלה ביום, לא בלילה. זוהי מסורה המסתמכת על דבריו יתע׳ ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. אף כי לפי פשטיה דקרא אין מובנו כך, כפי שמתבאר למי שמעיין בו, אולם זהו רמז׳. ולאור דברי רבנו כאן, נמצינו למדים שכוונתו באומרו שאין זה פשטיה דקרא היא מפני ש׳מימים ימימה׳ מובנו משנה לשנה ואין במשמעו דוקא ביום ולא בלילה (ולא מפני שהכתוב מדבר בחוקת הפסח, כמו שנראה מדברי הרב פנחס קורח בס׳ ׳אסופת מאמרים׳ שלו, עמ׳ סח הערה 87).
13. יג. כעי״ז פירש הראב״ע לעיל בפר׳ בראשית (ד:ד, ובפירושו כאן ציין לדבריו שם): ׳על דעתי כי נקראת השנה תמימה ימים. וכן כתוב ימים תהיה גאולתו. בעבור שישובו הימים באורך או בקוצר כאשר היו בתחלה. וכן מימים ימימה. ופי׳ שנתים ימים, ימים שלמים שנתים, ואם נכתב שנתים יתכן שאינן שלימות מיום אל יום. וכן עד חדש ימים שישוב החדש כאשר היה׳. והשוה עוד לשונו בפירושו לדניאל (ט:כד): ׳ודע כי ימים לעולם הם ימים ולא שנים, רק יתכן אם אמר ימים להיות שנה תמימה בשוב ימי השנה כאשר היו, כמו מימים ימימה שהם ימי השנה שלימה, ימים תהיה גאולתו. רק כאשר יאמר עם ימים מספר, שני ימים או שלשה, לא יתכן להיותם שָׁנִים, רק ימים כאשר הם על פירוש שנתים ימים שהיו שנתים שלמים ששבו הימים כאשר היו׳. ונמצא שפירוש ראב״ע דומה לרבנו בכך ש׳שנתים ימים׳ משמעותו שבהשלמת השנה יש חזרה לעת הראשונה, אלא שרבנו פירש ׳ימים׳ על החמה שממשלתה בימים, והכוונה שהחמה חוזרת למקומה הראשון, ואילו ראב״ע פירש ׳ימים׳ כפשוטם, והכוונה שמאחר שאורך הימים משתנה במהלך השנה, אזי כאשר נשלמת שנה תמימה חוזר להיות יום שארכו כאורך היום שבתחילת השנה.
14. יד. כלומר, לא נתפרש בכתוב אימתי התחילו השנתים שעליהן נאמר ׳מקץ שנתים ימים׳.
15. טו. הוא מדרש חז״ל (בראשית רבה פט:ג), אמנם ככל הנראה רבנו מיחסו למפרשים קדמונים, והערנו בזה בסוף פרשת וישב עיי״ש.
16. טז. במקור מופיע קטע זה המתחיל מ׳ואמרו קצת הראשונים׳ אחר הפיסקה הבאה, לפני הפירוש ל׳והנה עומד על היאר׳. ואמנם נראה ברור שמקומו כאן כאשר העיר המהדיר, ור״ל שלפיכך יוצדק מה שמונה השנים מאותה עת והלאה. ועי׳ מה שהאריך רבנו עוד בענין זה סוף פרשת וישב (שם), ועמש״כ להעיר בדבריו בהערות שם.
17. יז. כמו שכבר העיר המהדיר מדובר בקטע שהעתיק רבנו מדברי ר״ש בן חפני, וצ״ב מדוע לא הביאו בשמו, אם לא שיש כאן חסרון. ראה בפירושי רשב״ח (מהדורת ר״א גרינבוים עמ׳ צו) שהובאו דבריו בזה, ובהערות המהדיר השווה בין המקורות השונים.
18. יח. דלא כדברי הראב״ע שם שכתב: ׳מקץ ימים שעבד קין את האדמה׳. ומדברי רס״ג בפירושו הארוך שם (מהד׳ צוקר עמ׳ 304) נראה שפירשו כתואר זמן רב, ואינו מתייחס לפרק זמן מסויים ע״ש. [ראה עוד במאמרו של פרופ׳ מ״ע פרידמן ׳רשימות תלמיד בבית מדרש הרמב״ם׳ בתרביץ (גליון סב עמ׳ 543) שהדפיס קטע מכת״י א׳ מבני חוגו או בית מדרשו של הרמב״ם שפירש: ׳ויהי מקץ ימים – ר״ל שקין והבל הגיעו לזקנה, שאז ימעיטו רוב בני אדם בהנאת הגוף ויכירו מעשה השם יתעלה׳].
19. יט. כרשב״ח גאון, אמנם כבר השיב רד״ק שם על פירוש זה, והשוה גם רש״י ורמב״ן שם. והחשבון לכל הפירושים חשבון מסובך מאד. [הערות נהור שרגא]
20. כ. ׳ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים׳.
21. כא. נחלקו המפרשים בדבר זה, וזוהי דעת רשב״ח שככל הנראה ממנו לוקח קטע זו (כמו שנתבאר בהערה למעלה), וכן היא דעת רז״ל במדרשים להלן פר׳ בא (יב:מ) ע״פ סדר עולם רבה (פ״א), ואמנם ראה מה שפירש רבנו להלן פר׳ בא (שם) לבאר כדברי רס״ג שהתחלת החשבון היא מיציאת אאע״ה מאור כשדים, ועמש״כ שם בהערות. יצויין שרבנו מימון הדיין זקנו של רבנו במאמר ׳אגרת הנחמה׳ המיוחס אליו (מהד׳ קלאר-פישמן עמ׳ מט) נקט כדברי רז״ל ורשב״ח, וכתב: ׳ואילו ממעמד ברית בין הבתרים הן כארבע מאות ושלושים, הוא שנאמר שלשים שנה וארבע מאות שנה׳, וגם הרמב״ם תפס כביאור זה באגרת תימן (מהד׳ ר״י שילת עמ׳ קמג) ע״ש. [וב׳תיקונים והוספות להערות׳ שבסוף הספר הציע המהדיר ליישב ששתי ההתחלות אחת הן, כלומר בן ע׳ שנה היה אברהם בצאתו מאור כשדים, ובאותה שנה היתה גם ברית בין הבתרים].
22. כב. השוה תמורה (יד:) ונסמן שם ביפה עינים. והרמז אל לשון הכתוב בשמואל א (ח:ה) ועוד, ולא מצאתי באף אחד מן המקורות ׳מלכים׳ בלשון רבים, כי אם ׳מלך׳ בלשון יחיד. אמנם כן הביא גם רשב״ח בפירושו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ צח, וראה הערה 6 להמהדיר שם). [הערות נהור שרגא]
23. כג. וכן תרגם רס״ג, והשוה תרגום רשב״ח גאון. [הערות נהור שרגא]
24. כד. במקום לפרש ׳על׳ כמו ׳בסמוך׳ ור״ל ׳בסמוך ליאור׳ (וראה לדוגמא פירוש רבנו להלן שמות כז:ד), בחר רבנו להטעימו ללשון שבה חזר פרעה על חלומו להלן, ולפרש שחסר הנסמך וטעמו ׳על שפת היאור׳.
ויהי מקץ – פר״ש: כתרגומו מסוף וכו׳. לומר אם תפרשהו אחר לשון העברי יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר שהוא דוגמא: ומקצה אחיו לקח (בראשית מ״ז:ב׳), ומשמע כשעברו מקצת שתי השנים שיצא שר המשקים. עכשיו בא התרגום ללמדינו כשעברו כל השתי שנים ופרעה חלם. ועוד מצינו מקץ שהוא לשון תחילה: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו (ירמיהו ל״ד:י״ד) דירמיה.
שנתים ימים – משיצא שר המשקים מבית הסוהר.⁠1
פי׳: שתי שנים, אם כתב שנתים בלא ימים הייתי אומר חסרות, מקץ שנה ויום אחד, כמו בן שנתו, שבתוך השנה קורהו בן שנתו.⁠2 הלכך כתב לך ימים ללמדנו לומר שתי שנים מימים שלמים מיום ליום, וכן חדש ימים (בראשית כ״ט:י״ד) – חדש שלם מימים.
דבר אחר: מקץ שנתים – אחר הזמן שנגזר עליו להיות בבית האסורים.⁠3 כמו ששנו רבותינו במסכת סוטה שרצה לשכב עם אשת פוטיפר ונראה לו דמות דיוקנו של אביו וכבש את יצרו ונעץ צפרניו בקרקע ויצא מהם זרע. וראוי היה יוסף לצאת ממנו שנים עשר שבטים כדרך שיצא מיעקב אלא שיצא הזרע מבין עשרה צפורני ידיו ולא הוליד רק השנים. ונגדם נגזר עליו להיות חבוש עשר שנים, ולקץ שתי שנים אחר גזירה זו, ופרעה חלם וגו׳. דהא קים לן בן שבע עשרה היה כשנמכר, ושנה עמד בבית המצרי כדכתיב בבית ובשדה (בראשית ל״ט:ה׳) בית אלו ימות הגשמים ובשדה אלו ימות החמה, ובעמדו לפני פרעה על ידי הפתרון, בן שלשים שנה היה אם כן צריך לומר שהיה חבוש שתים עשרה שנה.
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
2. שאוב מרשב״ם ובדומה בר״י בכור שור.
3. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
ויהי מקץ, "it was at the end of;⁠" Rashi writes that the meaning of this word corresponds to Onkelos' translation, i.e. "at the end,⁠" as it does always. If you examine the Hebrew language closely you will find that this word does not always mean "end,⁠" as for instance when Joseph in Genesis 47,2 presents some of his brothers to Pharaoh and the word chosen for "some of" is מקצה. We also find this word in Jeremiah 34,14, meaning: "at the beginning of seven years.
"שנתים ימים, "two years;⁠" these years are counted from the day that the chief cupbearer was released from imprisonment. In other words, the word: ימים, both here and in quite a few other instances, means the same as שנים. If the Torah had used the word שנתים, which also means "two years,⁠" I might have thought that it could have been as little as one year plus a day, as we find the years of a king's rule is described in such a way from the moment the second year of his reign has commenced. The Torah wished us to know that Joseph spent a whole two extra years in jail because the chief of the cupbearers did not keep his promise. [Had he kept it, it is doubtful that he would ever have become viceroy and that the Egyptians would have been saved from the ravages of the famine. Ed.] From God's point of view he was punished for putting his trust in that cup bearer instead of praying to God for his release. An alternate exegesis: the two years were two years that had been added to God's decree for Joseph to spend time in jail. (Compare Talmud Sotah folio 36) According to the Talmud, Joseph had actually wanted to sleep with the wife of Potiphar when his father's image appeared to him and helped him to overcome the temptation. According to the description there, he dug his fingernails into the floor and ejaculated semen by that means. The Talmud continues that he was really meant to sire twelve tribes just as had his father Yaakov, but enough semen escaped through the ten fingernails to preclude him from fulfilling his destiny in that respect. Instead, he spent ten years in jail as penance. Pharaoh's dream occurred 12 years after he had been jailed. The Torah reports that he was 30 years old when appointed to high office. (verse 46). He had served in Potiphar's house for a year. Therefore he was in jail for a total of 12 years.
(הקדמה)
פרשת ויה⁠[י] מקץ.
(א) ויהי מקץ שנתים ימים – תימה לי (כאן) [כיון] שאמ׳ שנתים למה אמ׳ ימים.
ויהי מקץ שנתים ימי׳ – בגימ׳ בקץ עשר שנים.
ד״א מקץ שנתים – לאותן ימי׳ שהוזכר למעלה בעוד ג׳ ימי׳ (בראשית מ:יג, מ:יט).
ד״א שנתים ימי׳ – שתי שנים נתאחר לפי שתלה בטחונו בבשר ודם (בראשית רבה פט:ג, תנחומא וישב יד). ונמצא שנתפס י״ב שנים. כי שנה אחת עבד שנ׳ בבית ובשדה (בראשית לט:ה). הרי חורף וקיץ. וי׳ שנים לפני חלום שר המשקה והאופה. והם היו ימים במשמר (בראשית מ:ד). וא״כ קשי׳ טובא שהרי יוסף היה ט׳ שני׳ נתפס קודם שחטאו המשקה והאופה. ובמדרש (בראשית רבה פח:א) יש שזכות יוסף גרם חטאתם שישכחוא יוסף. א״כ יכולין הרבה ללגלג עליו בט׳ שנים. ושמא י״ל שמיד חטאו ונדחה מעשיהם מיום אל יום עד לסוף שנתפסו. מצאתי.
א. בכת״י ירושלים: שישבחו.
ויהי מקץ שנתים ימים – אמר ימים פי׳ מסוף שנתים, לאותן ימים הנזכרים לעיל בעוד ג׳ ימים.
ויה״י מק״ץ שנתי״ם ימי״ם – בגימט׳ בק״ץ עש״ר שני״ם, כי עשר שנים היה בבית האסורים עד חלומות שר המשקים והאופים ונתוספו לו עוד שתי שנים של חושך להלאה, דזהו ג״כ שנתים ימים שבשביל ששם בטחונו בבשר ודם נתאחר עוד שתי שנים במאסר מאז הי׳ נגזרו קצו לצאת, שהרי ע״כ נתפס י״ב שנה, כי בעת חלומותיו והימכרו כתיב בן י״ז שנה הי׳ וגו׳, וכתיב ויוסף בן ל׳ שנה בעמדו לפני פרעה, הרי י״ג שנה בנתיים ושנה א׳ עבד עבודת אדוניו פוטיפר כדכתיב לעיל ויהי ברכת ה׳ וגו׳ בבית ובשדה, ר״ל חורף וקיץ, ולפ״ז קשה דא״כ נתפס הוא תשע שנים לפני האופה והמשקה שהרי הם לא היו במאסר כ״א שנה אחת כדכתיב ויהיו ימים במשמר וכפירש״י שם והרי אמרו במדרש שבזכות יוסף גרם חטא שר האופים והמשקים כדי שישכחו אותו מלהרע לו, והא הרבה היו יכולין להתגולל ולהתנפל עליו בט׳ שנים ומה תועלת יש לו בחטאם לאחר ט׳ שנה, ויש לומר שהם חטאו מיד אחר שניתן הוא לבית הסהר רק שהיו מדיינים עמם ונדחה מאסרם יום יום מדחי אל דחי עד שנאסרו לסוף ט׳ שנים לכן כתיב מקץ שנתים ימים, שמאז אותן ימים שכתוב ויהיו ימים במשמר שהיתה קץ גזירת חשכו ואופל שלו כנזכר מאז נתארך עוד שנתים.
(הקדמה)
סדר ויהי מקץ
(א) על היאור – כל שאר נהרות אינם קרויים יאורים חוץ מנילוס, מפני שכל הארץ עשויה יאורים יאורים בידי אדם, ונילוס עולה בתוכם. לשון רבינו שלמה.
אבל אנקלוס תרגם יאור: נהרא, רק תרגם על יאוריהם (שמות ז׳:י״ט) על אריתיהון, כי הוצרך שם להבדיל ביניהם, מפני שהזכיר: על נהרותם על יאוריהם (שמות ז׳:י״ט). והנה כולם יקראו לדעתו יאורים, הגדולים נקראים נהרות ויאורים, ואלו העשויים חפירות ארוכות בידי אדם, גם הם יקראו יאורים. ומצאנו כי חדקל נקרא יאור,⁠א כמו שכתוב: ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל, והנה איש אחד לבוש בדים (דניאל י׳:ד׳-ה׳), וכתיב: והנה שנים אחרים עומדים אחד הנה לשפת היאור ואחד הנה לשפת היאור ויאמר לאיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור (דניאל י״ב:ה׳-ו׳).
ולדעתי, כדברי אנקלוס כן הוא, כי יאור ונהר לשון אחד, שניהם לשון אורה. וכן הגשם נקרא אור: הן פרש עליו אורו (איוב ל״ו:ל׳), יפיץ ענן אורו (איוב ל״ז:י״א), וכמו שאמרו (בראשית רבה כ״ו:ז׳): אמר רבי יוחנן: כל אורה האמורה באליהוא בירידת גשמים הכתוב מדבר, ואולי בעבור שהגשמים בסבת המאורות והנהרות יעשו מהם יתיחסו אל האורות.⁠ב
א. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כן״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״האבות״.
(Introduction)
Seder Vayehi Mikeitz
(1) BY THE 'YE'OR' (RIVER). With the exception of the Nile, none of the other rivers is called ye'or, a word signifying "canal,⁠" because the entire country consists of artificially constructed canals, and the waters of the Nile1 flow into them. This is the language of Rashi.
Onkelos however did translate the word ye'or here as "river,⁠" but in the book of Exodus he translated al ye'oreihem2 as "on their canals,⁠" as he had to distinguish between nahar and ye'or since they are both mentioned in the same verse: 'al naharotham ve'al ye'oreihem' (on their rivers and on their canals). Thus, according to Onkelos, all rivers are called ye'orim, with the large ones being called both n'haroth and ye'orim while those canals constructed by man are also called ye'orim.⁠3 Thus we find that the Tigris, besides being called nahar, is also called ye'or, as it is written, I was by the side of the great 'nahar' (river), which is Tigris… and behold a man clothed in linen,⁠4 and it is further written there: And, behold, there stood other two, the one on the bank of the 'ye'or' (river) on this side, and the other on the bank of the 'ye'or' on that side. And one said to the man clothed in linen, who was above the waters of the 'ye'or' (river).⁠5 In my opinion the fact is as Onkelos said,⁠6 as both ye'or and nahar convey the same concept, both being an expression for orah (light). The rain, likewise, is called or (light), as it is said: He spreadeth 'oro' (His light) upon it;7 He spreadeth abroad the cloud of 'oro' (His lighting);8 and as Rabbi Yochanan said,⁠9 "All verses in Elihu's speech in the book of Job containing the word orah refer to the coming down of rain.⁠" Perhaps this is because the rains are influenced by the luminaries,⁠10 and the rivers which are formed by the rains are thus related to their first cause,⁠11 the luminaries.
1. "Rain does not fall in Egypt, but the Nile rises and irrigates the land.⁠" (Rashi, Exodus 7:17).
2. Exodus 7:19.
3. Thus the word nahar applies only to a natural river, while the word ye'or applies to both a natural river and a man-made canal.
4. Daniel 10:4-5.
5. Ibid., 12:5-6.
6. When he said that ye'or and nahar are both terms for rivers.
7. Job 36:30.
8. Ibid., 37:11.
9. Bereshith Rabbah 26:18.
10. "Luminaries.⁠" In his commentary to Job 36:30, Ibn Ezra writes: "For the rain is called or (light) on account of the small luminary (the moon), since its movements, by command of the Creator, cause the rain.⁠" An identical explanation is also found in Radak's Sefer Hashorashim, under the root or.
11. This explains why rain is referred to in Elihu's speech as or (light), since the rain is caused by the movement of the luminaries, as explained above.
בטח אל ה׳ בכל לבך ואל בינתך אל תשען (משלי ג, ה)
שלמה המלך יזהיר בכתוב הזה (משלי ג) על מדת הבטחון, מפני שהוא מעקרי התורה והמצות. יאמר שיבטח אדם בהקב״ה בכל לבו ולא יבטח ולא ישען על בינתו, והכוונה בזה שאם יורהו שכלו ותלמדהו בינתו לבטוח בעשרו או בכחו וגבורתו, שלא ישען בזה כלל, רק שישים כל בטחונו בהקב״ה שהוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, ואין כל מעשיו ומחשבותיו כלום בלתי אם יגזור ה׳ יתעלה, וזהו שכתוב (משלי י״ט:כ״א) רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום, כי אם אסף עושר לרוב אין לו להחזיק טובה לעצמו כי עשרו לא בא אליו בכחו וקלותו, וכן אמר שלמה ע״ה (קהלת ט׳:י״א) כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עשר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כלם. וכן אמר עוד (משלי ט״ז:א׳) לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון, ודבורו אינו בידו כי אם ביד הקב״ה וכל שכן שאר כל המעשים, ולפיכך אין ראוי לו לבטוח ולהשען על בינתו ואין לו לתלות תקותו בהשתדלותו רק בהקב״ה, והוא שאמר דוד ע״ה (תהלים ס״ב:ו׳) אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי. כלומר לא בהשתדלותי.
וידוע כי בטחונו של אדם מתחלק על שמונה חלקים. האחד הוא בתחילת תולדתו בוטח על שדי אמו מפני שהחלב מזונו וחיותו, וכענין שכתוב (תהלים כ״ב:י׳) מבטיחי על שדי אמי. והשני הוא שבוטח אחר כך על אמו להאכילו מה שיערב לו ולהטעימו המתוק לחכו, וכענין שאמר דוד ע״ה (תהלים קל״א:ב׳) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו. יאמר דוד ע״ה שהיה משוה ומדמה נפשו בבטחון ה׳ יתברך כגמול הבוטח על אמו. השלישי הוא שבוטח על אביו כי אחר שיגדל ותפקחנה עיני שכלו מעט יראה כי הוא ואמו תלוים על אביו, ואביו הוא עיקר ואז יתלה בטחונו באביו. הרביעי הוא שיבטח על כחו כאשר יגדל יותר וילמד אי זו מלאכה שתהיה באשר יוכל להתפרנס אז יסיר בטחונו מאביו וישים בטחונו בכחו ותחבולותיו. החמישי הוא שיבטח בהקב״ה כאשר יגדל יותר ויתחזק שכלו, ומתוך שיראה שאין כחו ותחבולותיו כלום ויראה חסרון הבריות ופחיתותם וצרכם הגדול לחסדיו יתעלה, אז יסיר בטחונו אשר היה לו בכחו וישים בטחונו בהקב״ה בענינים שאין בידו כח ותחבולה להפיק אותם. כענין צורך גשמים בזמן הזריעה, או אם ילך בים והים הולך וסוער, או במדבר חיות ולסטים, או בישוב והדבר היה בארץ. וכל הענינים האלו וכיוצא בהן שאין לו כח ותחבולה להמלט ישים בטחונו בהקב״ה, ומדרגה זו במדת הבטחון היא טובה אבל אין לה שלמות מפני שהוא כענין שאמר הנביא ע״ה (ירמיהו ב׳:כ״ז) ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו. הששי הוא שיבטח בהקב״ה אפילו בדברים שיש לו בהן כח וקצת תחבולה, כגון מי שאפשר לו להתפרנס בסבת מלאכה כבדה שהיא מיגעת הבשר ומחזיר בטחונו להקב״ה שיפרנסהו בענין שיהיה נקל יותר. השביעי הוא שיבטח בהקב״ה בכל הסבות כולם בין שתהיה הסבה קשה או קלה. השמיני הוא שיבטח בהקב״ה בכל לבו ולא יתלה מחשבתו לסבה מן הסבות רק שירצה במה שהוא רצון הקב״ה, כלומר במה שהוא בריא או חולה עשיר או עני חפשי או אסור בבית האסורים. וכיון שרצון הקב״ה שיהיה לו אחד מן המאורעות והיסורין ההם והוא חפץ לדכאו בהם יש לו לחפוץ בזה ואין לו לבקש סבה, כי אם הוא משתדל ומבקש סבה שינצל מן המאורע ההוא שהוא בו, משים חלק אחד מלבו בבטחון אותה סבה ואיננו בוטח בהקב״ה בטחון שלם בכל לבו, ומי שהוא שלם במדת הבטחון יש עליו לבטוח בהקב״ה בכל לבו שהוא יתעלה בעל הסבות כולן יזמין אליו הסבות כפי מה שיצטרך. כן כתב הרב הגדול החסיד ר׳ בחיי בן פקודה ז״ל בספר חובת הלבבות שחבר.
ויראה לי כי מפני זה אמר (משלי ג) בטח אל ה׳, ולא אמר בה׳, לבאר שהבטחון השלם בכל לבו הוא שיהיו כל מחשבותיו אל ה׳, כענין שכתוב (תהלים כ״ה:ט״ו) עיני תמיד אל ה׳, ואין ראוי לו לצדיק השלם במדת הבטחון לבקש סבה, והעד על זה ענין אליהו, וכמו שהזכרתי בפרשה של מעלה (מלכים א י״ז:ו׳) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר וגו׳, והקב״ה הזמין לו אותה סבה והוא לא בקש אותה, והנה זאת מדרגה עליונה מאד במדת הבטחון.
והנה יוסף הצדיק הבוטח בהקב״ה לפי שבקש משר המשקים שיהיה לו סבה שיצא מבית האסורים, לכך לא הגיע למדרגה זו של בטחון ונענש בזה שנשאר שתי שנים יותר בעונש שתי מלות שאמר לו והזכרתני והוצאתני. וזהו שכתוב.
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור, מקץ שנתים ימים – לסוף שנתים שפתר יוסף חלום שר המשקים והאופים היה החלום הזה של פרעה. ודרשו רז״ל כי עכובו בבית האסורים שתי שנים אחרי זאת היה בעונש והזכרתני והוצאתני. וכבר בארתי למעלה כי יוסף הצדיק שם ה׳ מבטחו בלבד ולא פנה אל שר המשקים רק שיהיה לו סבה מאת ה׳ יתברך. ואחר שהזכיר שנתים למה הוצרך ימים והרי כתוב (בראשית מ״ה:ו׳) כי זה שנתים הרעב, ולא הזכיר שנתים ימים, אלא למדך כאן שהיו שתי שנים מלאים מיום ליום לכך הוסיף ימים.
ובמדרש מקץ שנתים ימים זהו שאמר הכתוב (איוב כ״ח:ג׳) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמות, כל דבר ודבר שיצא מפי הקב״ה בקצבה הוא יוצא אפילו הגשמים בקצבה הם יורדין, שהוא קוצב לבריות בראש השנה וכשישראל זוכים יורדין על הצמחים ועל האילנות וכשהם חוטאים הם יורדים על המדברות ועל הימים, זהו שאמר הכתוב קץ שם לחושך, קץ נתן ליציאת מצרים שנאמר (שמות י״ב:מ״א) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו׳, קץ נתן ליוסף לצאת מבית האסורים שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.
ופרעה חולם – ראוי שיאמר ופרעה מלך מצרים, אבל מפני שהיה החלום הזה בענין היאור והוא היה תחלת מפלתו, גם יש בו רמז למה שעתיד שילקה במים, על כן לא הזכיר בו הכתוב מלכות כי אם השם לבדו. ומפני זה תמצא שיזכיר בכל הפרשה שם פרעה תמיד, ולא תמצא שם כלל מלך מצרים רק בהיות המעלה ליוסף שהזכיר בו הכתוב מלכות לכבוד יוסף, הוא שכתוב (בראשית מ״א) ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים, כי אז הזכיר בו השם והמלכות לבאר כי מעלת יוסף היא סבת מלכותו, כי כל הארץ היתה אובדת לולא עצתו בחכמת פתרונו.
ודע כי החלומות מפני ג׳ סבות. מפני מאכלים, מפני מחשבות, מפני חזוק הנפש. המאכלים מולידים גסות ומעלין עשן אל המוח, והחלום הבא בסבת זה הכל עניני הבל ודברים בטלים. החלום הבא בסבת מחשבות הוא כשאדם מחשב בהם תדיר, ומכח ציור המחשבה שהוא מחשב בהם ביום יראה אותם בלילה, הוא שכתוב בנבוכדנצר (דניאל ב׳:כ״ט) רעיוניך על משכבך סליקו. והחלום הבא מפני חזוק הנפש הוא האמתי הראוי מכלם שהוא מכחות הנפש, שכח המדמה מצייר בעת השינה הדברים המורגשים שכבר חשב בהם והשיגם בהקיץ וחקקם בדמיונו, ובשעת השינה שההרגשות בטלות הכח הזה מתחזק בו עד שיהיה הענין נדמה לו כאלו ראה אותו בהרגש, והחלום הזה צודק כשהכח המדמה חזק באדם והוא שבא לאדם מבלי שיהרהר בו ושלא על דרך הרגילות כלל, וזו היא נבואה קטנה שאמרו רז״ל שנתנו לשוטים ולתינוקות, מפני שאין להם דעת ולא הטריחו חושיהן בהקיץ להשכיל בדברים המורגשים ולעצור אותם בדמיונם, ולפיכך כל מה שהכח המדמה שלהם ישתלם להם בהקיץ ישתלם להם בעת השינה שהם מדמים דברים אמתיים ומתקיימים, והחלומות שהם מהמין הזה הם באים בין לצדיקים בין לרשעים מבלי שיהרהר אדם בענין זה כלל, ורצה הקב״ה להחלים את פרעה ולהפעים רוחו בחלום ולסכל עצת חרטומיו וחכמיו כדי להעלות את יוסף אל המעלה ההיא.
והנה עומד על היאור – יאור ונהר הכל אחד, וכן תרגם אונקלוס נהרא, ועקר שניהם מלשון אורה, וכן מצינו שהגשמים קראן הכתוב אור שנאמר (איוב ל״ו:ל״ב) על כפים כסה אור, וכתיב (איוב ל״ז:י״א) יפיץ ענן אורו. וטעם הדבר כי הנהרות נעשין ממי גשמים והגשמים בסבת המאורות, ועל כן ראוי ליחס התולדות אל האבות.
והיאור הזה נקרא נילוס שהיה עולה ומשקה את הארץ, כי אין הגשמים יורדים במצרים תדיר. ומה שהזכיר על היאור היה ראוי לומר על שפת היאור, כמו שאמר ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאור. וכן פרעה בעצמו בספורו ליוסף הזכיר בחלומי הנני עומד על שפת היאור. אבל יתכן לפרש כי לפי שזה ספור התורה גלתה לנו התורה בזה מחשבתו הרעה, כי היה חלומו מענין מחשבתו שהיה עושה עצמו אלוה והיה נילוס יאורו, ומפני זה הזכיר על היאור, ראה בחלומו כי היה שליט על היאור ומושל עליו כענין שכתוב (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יארי ואני עשיתיני. ופרעה בספורו שנה הענין ואמר על שפת היאור, כי היה נבהל בענין החלום והוא שכתוב ותפעם רוחו, ונתבייש לתת גדולה לעצמו שיאמר על היאור ואמר על שפת היאור.
בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען, "Trust in the Lord with all your heart, and do not rely on your own insights" (Proverbs 3,5).
In this verse King Solomon warns regarding the importance of displaying faith in the Lord. The reason Solomon does so is because faith in the Lord is such a central pillar of Torah and the observance of God's commandments. Solomon means that if a person has been endowed by God with intelligence, wealth, physical strength and all the other attributes which are observed amongst successful people, he should not put his trust in any of these attributes. He should put his trust exclusively in God. This is what the prophet taught us in Isaiah 44,25 when he said: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, "who turns sages back, and makes nonsense of their knowledge.⁠" All of man's machinations, his planning, even his deeds amount to nothing unless God decrees that they should succeed. If man amassed a great deal of wealth he has no reason to be smug about it and to attribute it to his sagacity. This is precisely what Solomon said in Kohelet 9,11: "the race is not won by the swift, nor the battle by the strong, nor does bread come to the wise, riches to the intelligent, nor favour to the learned; but time and death will happen to them all.⁠" He also said in Proverbs 16,1: "A man may plan with his heart; but the answer of the tongue comes from the Lord.⁠" If even his speech is not (entirely) under his control, how much less can he be in control of matters involving external factors? He therefore has no reason to place his trust in his own insights and other attributes. He must not rely on the efficacy of his diligence, etc., but only on God. This is what David meant when he said in Psalms 62,6: "Truly my soul waits quietly for God; my deliverance comes from Him.⁠" David contrasted God's input in whatever success he experienced with that of his own effort.
It is a well known fact (based on the wording in Chovat Halevavot by Bachyah ibn Joseph Pekudah) that man's confidence is subject to eight stages of developments:
At birth, he places all his trust into the breast of his mother who supplies his nourishment. This corresponds to Psalms 22,10 "You have made me secure at my mother's breast.⁠"
As he grows a little older he still relies on his mother to feed him only food which is wholesome, tasty, and nutritious. Concerning this stage in man's development the psalmist says (Psalms 131,2) "but I have taught myself to be contented like a weaned child with its mother.⁠" What David meant was that his trust in God could now be compared to the trust he displayed in his mother during the early years of his childhood.
A third stage in man developing reliance on an outside force occurs when he learns to trust his father.
The fourth stage is reached when he begins to become self-reliant, trusting his body and his mind, learning how to fend for himself and to earn his livelihood. At that stage in his development he relies less and less on his father and he relies instead on his own machinations.
At a fifth stage in his developing maturity he begins to rely on God and to and put his faith in Him. He develops this faith in God as a result of having experienced that his own machinations are not as reliable as he had thought. By that time in his life he has learned the shortcomings inherent in all creatures and the fact that they cannot be relied on. At that point in his life he learns that trusting in himself is a form of vanity. He will realize that, to quote only one single example, all his efforts as a farmer are doomed unless rain materializes at the proper time, a factor which is controlled exclusively by God. This teaches him dependence on God's goodwill. If he is a mariner, he learns that he who controls the winds controls his fate.
The sixth stage in man's developing maturity is reached when he realizes that he is dependent on God even in matters not involving external forces such as rain or wind, etc., i.e. when man learns that he overestimated the assessment of his capabilities. He may realize that whereas his own faculties enabled him to wrest a meager livelihood from the earth thanks to backbreaking labor, he is in need of God's help in order to secure a better and less physically exhausting kind of livelihood.
The seventh stage of his progressively better appreciation of God's role in his survival and success is reached when he realizes that God has a part to play in all his activities.
The eighth and final stage in his development is reached when he realizes that only God's input determines his success or failure. He must learn to be happy with whatever God has decided should be his fate. He must give God credit for his health — or otherwise; he must give God all the credit for his wealth — or otherwise. He must appreciate that if God saw fit to subject him to trials and tribulations in his life on earth, that God had a benevolent purpose in all this, that He has his best interests at heart. God is equally active in protecting someone's freedom or keeping him in jail. Seeing that God's superior wisdom decrees if man is to undergo afflictions of one sort or another, it behooves man to accept such afflictions willingly. He is not to look for "natural" ways to escape such predicaments. If he does so, this demonstrates that his faith in God is not absolute but that part of his being is still convinced that he can escape what is decreed for him.
It appears to me that when we keep in mind these comments of the author of חובת הלבבות, we can better appreciate why Solomon wrote in Proverbs 3,5: בטח אל ה' בכל לבך, "trust towards God with all your heart,⁠" instead of writing בטח בה' בכל לבך, "trust in God with all your heart.⁠" He wanted to alert us that a person who truly puts his faith in God is someone whose thoughts are oriented only towards God. Another example of such a construction is found in Psalms 25,15 עיני תמיד אל ה', "my eyes are ever toward God.⁠" We have already mentioned that Elijah was a prime example of someone who did not try and survive by looking for logical means to do so, but that he took refuge in a place where there was no possible chance to find food and that he relied on God to provide it for him in His own way. This is the highest level of trust in God.
By asking the Chief of the butlers to intercede on his behalf, righteous Joseph demonstrated that he had not attained the level of trust in God which an Elijah demonstrated in his life. As a result Joseph was punished by having to stay in jail two years longer than had been decreed originally.
ויהי מקץ שנתים ימים פרעה חולם והנה עומד על היאור, "It was at the end of two years and Pharaoh was dreaming that he was standing above the river (Nile).⁠" The words שנתים ימים mean two years (not two days). These years were counted from the time Joseph interpreted the dreams of Pharaoh's two courtiers who were imprisoned with him. On this occasion Pharaoh had a dream. Our sages said that Joseph's stay in jail had been extended as we mentioned in our commentary on 39,5. This was due to the two words והזכרתני והוצאתני which Joseph permitted himself to say to the Chief of the butlers. We pointed out that these words did not mean that he did not trust in God but that he wanted to exploit his relationship to the Chief of the butlers to make him the instrument of God for his freedom.
Seeing that the Torah speaks of שנתים, "two years,⁠" what was the need to add the words ימים, "days?⁠" When the Torah wanted to tell us that there had been two years of famine it wrote כי זה שנתים הרעב, "for these last two years which have been famine,⁠" (Genesis 45,6), it did not bother to add the words ימים. The point the Torah wanted us to know here by adding the word ימים is that it was precisely two years to the day after Joseph had interpreted the dreams in jail that Pharaoh dreamt his dream of the cows and the ears of corn.
According to a Midrashic approach in Tanchuma Miketz 1 the wording of the Torah here may teach us the following: The words מקץ שנתים ימים are a reminder of Job 28,3: "He sets bounds for darkness, to every limit man probes, to rocks in deepest darkness.⁠" Everything God decrees is finite, has a limit. Even the rains emerge after a time-frame has been assigned for them. God determines the time frame and the quantity for rain on earth at the beginning of the year. If the Jewish people keep God's laws these rains descend to make the plantings of the Jewish farmer grow by descending upon these fields and orchards in the appropriate quantities at the appropriate time of year. If the Jewish people fail to observe God's commandments, He does not withhold such rains; rather such rains will descend in areas and at times when they do not fulfill the purpose of making the Jewish farmer bring in a good harvest. This is what was implied in the verse in Job 28,3 which we have quoted., i.e. that God had set a time limit to the "darkness" the Jewish people experienced when enslaved in Egypt. This is why the Torah in Exodus 12,41 spoke of a קץ, "an end" when it reported ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, "it was at the end of 430 years, on exactly that day that all the hosts of God departed from Egypt.⁠" Just as the day of the departure of the Jewish people had been predetermined by God, so Joseph's release from prison had been predetermined by God.
The Torah writes ופרעה חולם, "and Pharaoh was dreaming,⁠" instead of writing ופרעה מלך מצרים חולם, "and Pharaoh the King of Egypt was dreaming.⁠" This was an allusion to the future, i.e. that the King of Egypt would be brought down by water, that his fate would be linked to the river Nile. This river was to be the beginning of the ultimate demise of the Egyptian Empire as the foremost Empire of its period at the time of the Exodus of the Israelites. This is the reason why throughout this Parshah Pharaoh is never accorded his title as "the King of Egypt.⁠" The failure of the Torah to mention the name "Pharaoh King of Egypt,⁠" is a compliment to Joseph. The only time Pharaoh's title is mentioned is when Joseph is described as standing in front of this ruler in 41,26 as in that verse mention of Pharaoh's title further enhances the phenomenal rise to power by Joseph. It underscores that Joseph's extraordinary attributes were responsible for Pharaoh retaining his position of power. Had it not been for Joseph and the part he played in strengthening the political power of Pharaoh during the years of famine, his decline would have set in much sooner.
The entire land of Egypt, nay even the whole earth, would have been a loser had it not been for the advice proffered by Joseph how to cope with the impending seven years of drought.
You should appreciate that dreams are caused by one or several of three factors. 1) because of the food a person consumed prior to going to sleep. 2) because of certain thoughts which he entertained before dropping off to sleep. 3) in order to reinforce and provide encouragement to a person's emotional balance.
The food a person consumed produces a sense of haughtiness and results in some kind of vapour rising to a person's brain. Dreams which are engendered through this phenomenon are to be totally disregarded; they do not contain any message to the person who dreams them. When a dream is the continuation, albeit in his subconscious, of thoughts he had entertained on an ongoing basis prior to dropping off to sleep, such dreams are the type which were dreamt by Nebuchadnezzar as mentioned by Daniel 2,29 when he said to the King that his thoughts came to him while he was contemplating the future. Seeing he had done so, God used this as the appropriate time to reveal some of the future to the King in his dream. Finally, the third cause of a dream, the cause we have termed חזוק הנפש. This is the kind of dream to which it always pays to pay attention as it is a reflection of the dreamer's personality. Dreams which are the result of a person's imagination draw images for him during his sleep of matters which had already been the subject of his thinking and planning during his waking hours, matters which had already coalesced in his planning and thinking. During sleep, when a person's emotions are not interfering with his thought-processes, the factors which prompted him to pursue a certain course of action while he was fully awake are reinforced and engraved in his imagination. Such dreams are not the result of wishful thinking, but are in the nature of a minor prophetic vision. This is what the sages had in mind when they said (Berachot 57) that a dream is 1/60th prophecy. These kinds of prophecies are granted to young children and feeble minded persons (Baba Batra 12) precisely because their minds have not yet been filled with all kinds of images during their waking hours which would have left an impression on their minds even while they were asleep and as a result of which it would be impossible to tell whether such dreams are inspirational or a continuation of what they thought while awake. Dreams of such a nature are granted both to the righteous and to the wicked; they are not due to the dreamer having been immersed in thoughts of such a nature previously; they are not self-induced. God wanted to let Pharaoh have such a dream in order to frustrate his advisers and professional dream-interpreters in order to elevate Joseph to the position of viceroy of Egypt, i.e. King, except in name.
והנה עומד על היאור, "and here he was standing above the river Nile.⁠" The expression נהר and יאור may be used interchangeably as they mean the same thing. We find this confirmed by Onkelos who translates the word נהרא. The common denominator between both words is אורה, "light.⁠" We find that even the word גשמים "rains" is referred to in terms of אור, "light,⁠" as for instance in Job 36,32 על כפים כסה אור, "Lightning fills His hands,⁠" and Job 37,11 יפיץ ענן אורו, "He also loads the clouds with moisture.⁠" The reason for this interchangeability is the fact that the rivers are composed of rain water and rain water in turn is due to the influence of the luminaries. It is perfectly in order to call the effect by a name similar to its cause just as children are named after the fathers, their causes.
The river in question was called נילוס, Nile, as it rose and provided irrigation for the land which is not being irrigated by rains as Egypt does not enjoy rainfall on a regular basis. What is the reason Pharaoh is described as dreaming that he was standing על היאור, "above the river,⁠" whereas the Torah could have been expected to describe him as standing "on the banks of the river,⁠" as indeed the cows themselves are described as standing on the banks of the river in verse three? In fact, when Pharaoh repeats his dream to Joseph in verse sixteen, he describes himself as standing on the banks of the river not above it. We may deduce from the objective report of the dream in the Torah, that the Torah wanted to portray to us the haughty character of Pharaoh who viewed himself as master of the river, as "standing above it.⁠" When relating his dream to Joseph, he was discreet enough not to make his arrogance so obvious. This is why he changed both this and some other detail of what he had actually dreamt and what he claimed to have dreamt. The Torah was at pains to inform us that the claim that Pharaoh considered the Nile in terms of לי יאורי ואני עשיתיני, "the river Nile is mine and I have made it,⁠" (Ezekiel 29,3) was not a figment of the prophet's imagination but was reflected even in the dream of a benevolent Pharaoh such as the one with whom we are confronted here. Thus Pharaoh's confusion at the premonition that the dream portended some disaster may have also been the reason why he soft-pedalled the matter of his standing above the river in his dream.
מקץ – פ״ה כתרגומו מסוף. ולפיכך הוצרך לפרש כן לפי שמצינו מקץ שהוא תחלת הדבר כמו מקץ שבע שנים תשלחום חפשי גבי עבד עברי בירמיה על כרחך תחלת שבעה קאמר דכתיב בתורה שש שנים יעבוד ותו לא. אבל מקרא דשבע שנים תעשה שמיטה אין להביא ראיה דהא איצטריך מקץ למימר דאין שביעית משמטת אלא בסופה.
ופרעה חולם – לא כמדת הקב״ה מדת ב״ו מדת בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה. והקב״ה במה שמכה מרפא. יוסף הכהו הקב״ה ע״י החלום שחלם על אחיו ועל ידי החלום נתרפא ונתעלה והיינו שייסד הפייט ממכות עצמן מתקן רטייה.
סימן דרקות ודקות אותן שכתוב רעות אחריו רקות ברי״ש וסימן רק רע כל היום והאחרים דקות בדל״ת.
ויהי מקץ – פרש״י לשון סוף כתרגומו. ולכך הוצרך לפרש כן לפי שמצינו מקץ שהוא תחלה דכתיב בירמיה מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי גבי עבד עברי. והתם תחלת שבע׳ קאמר דהא כתיב בתור׳ שש שנים יעבוד ותו לא. אבל מקץ שבע שנים תעש׳ שמטה אין להביא ראיה דהא איצטריך מקץ למימר דאין שביעית משמטת אלא בסופה כנ״ל
ופרע׳ חולם – לא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם ב״ו מכה באזמל ומרפא ברטיה אבל הקב״ה מכה באזמל ומרפא באזמל יוסף הוכה ע״י חלום שחלם על אחיו ונתרפא על ידי חלום פרע׳ והיינו שיסד הפייט ממכות עצמן מתקן רטיה.
ויהי מקץ, "it was at the end;⁠" according to Rashi, the word מקץ means: at the end.⁠" The reason why Rashi was forced to give this interpretation-which to most of us is quite clear, is that there are occasions when this expression means: "at the beginning.⁠" One such example occurs in Jeremiah 34,14: מקץ שבע שנים תשלחו חפשי, "at the beginning of the seventh year you must release him to freedom" (the Jewish slave)⁠1 There is another verse involving this expression in Deuteronomy 15,1: מקץ שבע שנים תעשה שמטה, but this is inconclusive for our purpose, as the release of the debtor from overdue loans becomes effective only at the end of the seventh year.
ופרעה חולם, "and Pharaoh was dreaming;⁠" G–d's method of applying reward and punishment cannot be compared to any human system of doing so. Human beings inflict wounds with a chisel, a metal and pain causing instrument, while they apply only a flimsy plaster to heal the wound. G–d inflicts a wound that is superficial, like the application of a plaster, but when it comes to healing it, He uses immediately effective means. Joseph had been thrown into a pit on account of a mere dream he had dreamt concerning his brothers; he was healed by a dream dreamt by the then most powerful ruler on earth, the King of Egypt. In other words, G–d employed "the heavyweight" on earth in order to heal his wounds. One of our liturgists pointed this out already in a s'lichah recited on the third day of the "s'Iichot" recited before Rosh Hashanah. He points out there that the remedy G–d used to heal Joseph consists of parts of the weapon used to harm him.
1. [Seeing that his term or servitude is for six years, (Exodus 21,2) it cannot mean that he is to be released only at the end of the seventh year. Ed.]
מקץ שנתים – פירש״י כתרגומו מסוף וא״ת מה בא לחדש לנו. וי״ל שבא להורות לנו שזה מקץ פירושו מסוף לפי שיש לשון מקץ שאינו סוף מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו חפשי ועל כרחך אינו מסוף שבע שנים שהרי מקרא מלא שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם לפיכך פירוש המיישר מעקשים למישור.
שנתים ימים – יש לשאול מאימתי מתחילין אלו שנתים ימים וא״ת מחלום שר המשקים זה אינו שהרי לכאורה לא היה יוסף אסור בבית הסוהר זמן מרובה שהרי ותשא אשת אדוניו את עיניה קרוב היה לכניסתו בבית כדמשמע לשון אחר הדברים האלה ותשא וכו׳ ובכל מקום שנא׳ אחר סמוך ואחרי מופלג וידוע הוא שנמכר בן י״ז שנה ובעומדו לפני פרעה היה בן ל׳ שנה א״כ אותם שנתים ימים אימתי התחלתן. ושמעתי מפי אחד מרבותי שזה מקץ ר״ל מקץ עשר שנים וכן מצינו מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ וילמד סתום מן המפורש וה״פ מקץ עשר שנים ועוד שנתים ימים כעין שאמר כי אם זכרתני אתך והזכרתני ואלו הם שנים עשר שנים שהיה בבית הסוהר ועתה ניחא שבתוך שנתו נשאה אשת אדוניו עיניה אליו וי״ו שנה כשנמכר ושנה א׳ בבית אדוניו הרי י״ח וי״ב שנה בבית הסוהר הרי שלשים שנה ויציב.
מדרש: ילמדנו רבינו הרואה את הגשמים בזמן שהבריות צריכות להם כיצד מברך כך שנו רבותינו על הגשמים הוא מברך הטוב והמטיב והגש׳ מהיכן יורדין ר׳ אליעזר אומר העולם מימי אוקיינוס הוא שותה אמר לו ר׳ יהושע והלא מי אוקיינוס מלוחים הם א״ל מתוקים מן העבים שברקיע דאמר ר׳ שמעון למה נקרא שמם שחקים ששוחקים את המים וממתקים אותם ואח״ך יורדין בקצבה שהקב״ה קוצב לבריות כמה גשמים ירדו מראש השנה לר״ה אמר ר׳ שמעון בן יוחאי כשישראל זוכין יורדין על הצמחים על האילנות על הזרעים והעולם מתברך וכשישראל חוטאים יורדין בימים ובנהרות ומ״מ אין פוחת מן הקצבה שפסק שכל דבר שיוצא מפי הגבורה הוא נותן קץ לחמה קץ שנא׳ מקצה השמים ולשמים שם קץ שנא׳ ולמקצה השמים ולארץ שם קץ שנא׳ בורא קצות הארץ ליציאת מצרים שם קץ שנא׳ ויהי מקץ שלשים שנה וכו׳ לחשך שם קץ שנא׳ קץ שם לחשך ואף כשנחבש יוסף קץ שם לו שנא׳ ויהי מקץ.
ויהי מקץ שנתים ימים – פי׳ לסוף ב׳ שנים הי׳ זה המעש׳ שפרעה חלם ולא פי׳ מתי התחילו ב׳ שנים ונראה שהיה לסוף ב׳ שנים מיציא׳ שר המשקה מבית הסוהר שהי׳ גם יוסף ראוי לצאת אלא שנתאח׳ ב׳ שנים על שתלה בטחונו בבשר ודם ונמצא שהי׳ תפוש י״ב שנים שלא היה עבד בבית אדוניו אלא שנה דכתיב ויהי ברכת י״י בבית ובשדה דהיינו קיץ וחורף וט׳ שנים הי׳ תפוש קודם לשר המשקה והאופה והיו הם תפושים עמו שנה כדכתיב ויהיו ימים במשמר פי׳ שנה ואחריהם ב׳ שנים אלא שקשה הא דאיתא במדרש ולכך חטאו שר המשקים והאופה כדי שידברו בסרחונם וישכחו מלדב׳ ביוסף ואם לא חטאו עד ט׳ שני׳ אחריו א״כ הרב׳ דברו בט׳ שנים ואיפשר שחטאו מיד ונמשך הדבר מיום ליום שלא נתפשו עד אחר ט׳ שנים ויש שסומכין אותו על הפסוק כתיב הכא מקץ וכתיב התם מקץ עשר שנים מה התם עשר אף הכא עשר:
מקץ – פירש״י כתרגומו מסוף ופי׳ כן דלא תימא מתחלה כמו מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך שפי׳ מתחלת שנה שלישית:
שנתים ימים – כיון שאמר שנתים למה אמר ימי׳ וי״מ לומר שהיו שנות החמה ולא שנות הלבנה כמו ימים תהיה גאולתו שהוא שנות החמה כדכתיב עד מלאת לו שנה תמימה.
וי״מ: שנתים לאותם ג׳ ימים שאמר לעיל בעוד שלשת ימים:
ופרעה חלם – ו״ו של ופרעה רמז למה שדרשו שגם יוסף חלם חלום פרעה לקיים מה שנאמר כי לא יעשה י״י אלהים דבר כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים שוא״ו מוסף על דבר אחר שלפניו:
והנה עומד על היאור – פירש״י שאין שאר נהרות נקראין יאור אלא נילוס. וכתב הרמב״ן מצינו שחדקל נקרא יאור דכתיב ויאמר לאיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור וכן תרגם אונקלוס יאור נהרא אלא יאור ונהר לשון אחד הם והוא לשון אורה וכן הגשם נקרא אור שנ׳ הן פורש עליו אורו יפיץ ענן אורו וכמו שאמרו אמר ר״י כל אורה האמורה באליהו בירידת גשמים הכתוב מדבר ואולי בעבור שהגשמים בסבת האורות והנהרות יעשו מהם יתיחסו אל האורות:
ויהי מקץ שנתים ימים, "it was at the end of two years.⁠" Pharaoh's dream occurred two years after the reinstatement of the chief of the cupbearers. Although the Torah did not specify when the two years which it describes as having ended commenced, it is reasonable to assume that they commenced at the time the cupbearer had been released. The Torah implies that although the time had come then for Joseph to be released also, the fact that he pinned his hopes on the goodwill of the cupbearer whose good fortune he had foretold caused God to keep him in jail for another two years. As a result, he spent a total of 12 years in jail. He had served in the house of Potiphar for only one year. We arrive at this conclusion by the verse which says "the blessing of God was on the house of the Egyptian both in the field and in the house, the field being a reference to the summer, and "the house" being a reference to winter, the season when most people in temperate climates spend most of their time indoors. He had already been in jail for 9 years before the king's prisoners joined him there. This is clear from the verse (Genesis 40,4) "they had been in jail for one year.⁠" (a reference to the two ministers.) These ten years were followed by another two years that ended at the beginning of our portion.
This account is difficult to reconcile with a statement in the Midrash Hagadol on Genesis 40,1 that the cupbearer and the chief baker sinned [in the sense that the Satan encouraged them to sin, Ed.] in order that they should have reason to bemoan their own fates instead of slandering Joseph, etc.⁠" If the Midrash is correct, it is strange that they were not jailed many years previously. Perhaps one could say that though both the cupbearer and the chief baker committed a variety of sins against their king much earlier, the identity of these sinners had not been discovered until much later so that they were not jailed until Joseph had already been in jail for nine years.
מקץ, Rashi, following Onkelos, translates this as "at the end.⁠" The reason he interprets the word as meaning "at the end,⁠" is so we should not misunderstand its meaning to be "at the beginning,⁠" as in Deut. 14,28 מקצה שלש שנים, where it means "the beginning of the third year.⁠"
שנתים ימים, "two years;⁠" seeing that the word שנתים means "two years,⁠" why did the Torah add the superfluous ימים "years?⁠" Some commentators explain this as meaning that here the Torah speaks of solar years instead of lunar years, as in ימים תהיה גאולתו, "it is to be redeemed within a year.⁠" (lunar year of 12 months.) (Leviticus 25,29). This is supported by the words עד מלאת לו שנה תמימה, "until he has completed a full year" (Leviticus 25,30) Other commentators understand the phrase as referring to two of three ימים that Joseph spoke of in interpreting the dreams of the cupbearer and chief baker.
ופרעה חלם, "and Pharaoh had a dream.⁠" The prefix letter ו at the beginning of the word ופרעה, is an oblique confirmation of the statement by our sages that God does not set in motion an important sequence of events without first consulting with the Heavenly Tribunal and revealing it to His prophets. Joseph, supposedly, also dreamt Pharaoh's dream. We are therefore encouraged to treat this paragraph as a continuation of the preceding one by means of this letter ו, although on the face of it, it would appear to introduce something not connected to what immediately preceded it. [the Talmud does not include Joseph in its list of 48 prophets and 7 prophetesses. Ed.]
והנה עומד על היאור, "and here he was standing over the river (Nile)" According to Rashi no other river has ever been referred to as יאור.
Nachmanides disagrees, saying that the river Tigris has also been described as יאור as we know from Daniel 12,6 where the word יאור cannot refer to the Nile but must refer to the Tigris. We also find that Onkelos translates the word יאור simply as נהרא, "river.⁠" If it were a designation that applies exclusively to the river Nile, Onkelos could not have chosen the word נהרא to describe it. The word יאור is a derivative of the word אור, light, and we also find the word אור describing גשם, rain. (Job, 37,11 יפיץ ענן אורו, "the cloud spreads its rain). Bereshit Rabbah, 26,7 (quoting Rabbi Yochanan) states that wherever in the Book of Job, Elihu speaks of אור, he refers to rainfall. Perhaps this is all connected to the vapours rising from the streams and rivers, eventually producing rain. [the author must consider the "atmosphere" as another term describing light in the sense of daylight (seeing that we have daylight even when the sun does not shine, and as proof he considers the rainbow as part of this "atmosphere.⁠" [Seeing that the author engages in speculation, I have added my own so as to make his speculation more plausible sounding, even if not scientifically correct. Ed.]
ויהי מקץ – נאמר כאן מקץ ונאמר באברהם מקץ עשר שנים מה להלן עשר אף כאן לסוף עשר שנים ופירוש ויהי מקץ דהיינו לסוף עשר ועוד שנתים.
ויהי מקץ שנתים ימים – בגימטריא בקץ עשר שנים.
(הקדמה)
ויהי מקץ
(א) ויה מקץ – פר״ש כתרגומו מסוף, ומקשין העולם פשיטא. אלא לפי שמצינו (דברים ט״ו א׳) מקץ שבע שנים שהוא לשון התחלה, לכך פר״ש שזהו סוף, ואל יקשה בעיניך מה שאומר רש״י וכל לשון קץ סוף הוא. ואינו כן, די״ל כל רוב. א״נ שאפי׳ מקץ שבע שנים תעשה שמטה ר״ל סוף, וה״ק מקץ שבע שנים דהיינו סוף לשבע שהם סוף שש שהם סוף לשבע, וכן אומר בירמיה (ל״ד י״ד) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי, והרי עברי יוצא בסוף שש אלא כך פירוש סוף שש דכל דבר שיש לו ב׳ קצוות ראשית ואחרית פעמים יאמר על הקץ הראשון, ופעמים יאמר על הקץ האחרון.
שנתים ימים – תימה כיון שאמר שנתים למה אמר ימים.
ד״א שנתים כו׳ – יש לשאול מאימתי מתחילין אלה הב׳ שנים את״ל מחלום שר המשקים זה אינו שהרי לכאורה לא היה אסור יוסף בבית הסהר זמן מרובה שהרי (לעיל ל״ט ד׳) ותשא אשת אדוניו היה קרוב לכניסתו לבית כדמשמע לשון (שם) אחר הדברים האלה. ובכל מקום שאומר אחר סמוך ואחרי מופלג, וידוע הוא כשנמכר היה בן י״ז שנה ובעמדו לפני פרעה היה בן ל׳ שנה, א״כ אותן שנתים ימים מאימתי התחלתן ושמעתי מפי אחד מרבו׳ שזה מקץ ר״ל כמו (לעיל ט״ז ג׳) מקץ עשר שנים, ועוד שנתים בעון שאמר (לעיל מ׳ י״ד) כי אם זכרתני והזכרתני, ואלו הן י״ב שנה שהיה בבית הסוהר. ועתה ניחא שבתוך שנתו נשאה אשת אדוניו עיניה אליו, וי״ז שנה היה כשנמכר, שנה אחת [ב]⁠בית אדוניו הרי י״ח וי״ב בבית הסוהר הרי ל׳ שנה. אמת ויציב.
(הקדמה)
פרשת ויהי מקץ
(א) [ויהי מקץ]⁠א – גם זה ממין שכתבתי על אמרו ״ויהי בעת ההיא״ (בראשית ל״ח:א׳)1, ומזה למד יחזקאל.⁠2 ובכלל אין הכרח לכותב הספרים שיפרש כל מה שבלבו, כל שכן שאמרו ״מקץ״, שטעמו סוף, שהוא ממאמר המצטרף,⁠3 אין הכרח שיבאר המצורף אליו.
1. שם פירש: ״כי אמרו ׳בעת ההיא׳ ייתכן היותו רחב או צר, גם לפני מה שקדם זכרו או אחריו״, כלומר, מדובר בציון מועד לא מוגדר. כך גם כאן המועד ממנו נמנים השנתיים לא מוגדר.
2. יחזקאל א׳:א׳: ״ויהי בשלשים שנה…״. אף שם חסר המועד ממנו מתחילה הספירה. השווה ראב״ע כאן.
3. ביטוי יחסי.
א. בכה״י אין דיבור המתחיל לפסוק זה. אולי השתמש בכותרת הפרשה כדיבור המתחיל, או אולי המעתיק לא העתיקו כיוון שהיה זהה לכותרת הפרשה וחשב כי יש כאן טעות.

פרשת מקץ

חלק א: ויהי מקץ שנתים ימים וגו׳ (מא, א) עד ויוסף בן שלֹשים שנה (מא, מו)

ביאור המלות

(א) שנתים ימים – הם שתי שנים. וזה החשבון יִדְמֶה שהוא מעת צאת שר המשקים מבית הסוהר, ובסוף השתי שנים חלם פרעה החלום הזה.
ויהי מקץ שנתים ימים וכו׳ – יאמר כי מקץ שנתים ימים שהיה ענין הסריסים וכבר היה נשכח יוסף מלב שר המשקים היה סבה מאת י״י שחלם פרעה את החלום אשר יספר שנפעמה רוחו עליו לדעת הוראותיו לפי שכבר נראה לו שבא חלומו ברוב ענין עד שקרא לכל חרטומי מצרים וכו׳. (התר ספק ב׳) והנה למה שנבדל החלום הזה משאר החלומות בשני ענינים. האחד מה שאמרנו מהיות עניינו כענין חלומו של נבוכדנצר שהיו הוראותיו ומשפטיו כוללות לארצות וממלכות רבות שלא כמנהג החלומות שאין משפטם יוצא מהחולם והעניינים הקרובים אליו אוהביו וקרוביו ומרעהו מצד מה שתשוטט מחשבתו ורעיוני דמיונו עליהם כמו שאמר רעיוניך על משכבך סליקו וכו׳ (דניאל ב׳:כ״ט) וחלומות יוסף והסריסים לעדים והב׳ במה שנשנה החלום ביקיצה בנתים כמו שיגיד הכתוב מעת החלום ובאומרו בשעת סיפורו ואיקץ. היה מה שהיה שנתבלבלו בהם חכמי חרשי פרעה שפותרים להם בדברי עצמו ובחלוק עניינים כמו שאמרו ז״ל ז׳ בנות אתה מוליד וכו׳ וז׳ אפרכיות אתה כובש. כי בענינים הכוללים לא נתנו את לבם כי אינו ממלאכתם ולא התודע להם. אמנם לב פרעה אשר ביד י״י לא שלו ולא שקט בהם. ואולי שראה בחכמתו שהדברים ההם היו רחוקים או נמנעו שיגיע עדיו.
1) When the chief butler referred to Joseph in a derogatory manner, he did so in order that Pharaoh might not think that he had a personal interest in promoting Joseph's fortunes. This prompted Pharaoh to say to Joseph, "I heard that you can interpret a dream when you hear it according to all its ramifications, even though it may appear to contain only a single message.⁠" Joseph replied, "On the contrary, the task of the interpreter is beyond human intelligence alone, and requires Divine inspiration.⁠"
3) Pharaoh's waking in between was designed to confuse his magicians. Joseph exploited this fact to explain it as one of the reasons Pharaoh's advisers had failed him. The other reason was that the dream was prophetic in nature; God revealed His intentions. This is something quite outside the art of professional dream interpreters. At the same time, by portraying himself as privy to God’s intentions, Joseph improved his own image both in the eyes of Pharaoh and those of his servants. Joseph explained, A) There really has been only one dream. B) The subject matter was something that God was about to do on a universal scale; the dream did not relate to the fortunes of the person who had dreamt it. Although, normally, such matters are revealed by prophets, in this instance Pharaoh had been found worthy to be the vehicle of prophecy. In this way, Joseph flattered Pharaoh (Daniel, when interpreting Nebuchadnezzar's dream flatters N. similarly).
5) Although one might consider the seven fat cows as representing seven years and the seven good ears of corn as representing an additional seven years, and similarly one might consider the seven lean cows as seven years and the seven ears of corn whose kernels had been blown out as another seven years, Joseph repeats that this is not so. He had to emphasize that the magicians had erred on that score. Joseph then proceeded to explain that the interpretation of the dream was of secondary significance compared to the measures which had to be taken to neutralize the effects of the dream were it allowed to become history.
6) By suggesting in detail how to safeguard both the land and the people, Joseph promoted himself both in the eyes of Pharaoh and in the eyes of his servants. Pharaoh was impressed by the advice on how to forestall an economic and human tragedy of vast dimensions.
7) Before giving the advice, Joseph had to stress, i.e. repeat the dreadful consequences that would ensue if the famine were to occur without proper precautions having been made as to how to deal with it. The reason that Joseph suggested that the matter be handled by Pharaoh personally, was to stress the importance of the steps to be taken. Pharaoh enlisted the support of his advisors by asking, "Can we find such a person?⁠" After having obtained their consent, he turned to Joseph and appointed him.
8) The reason Joseph's age is mentioned at this point is to absolve him from blame for not having informed his father about his whereabouts while he was in an inferior position from which he had no chance to escape, even if ransom money were offered. Even now, his status would be contingent on his prophecies proving true. Should the seven good years not occur, or should the famine fail to materialize, he would be discredited and be in disgrace again.
10) When the famine struck, first in the surrounding countries, Egypt had plenty of bread and exported. The population protested the export, asking Pharaoh to prohibit grain exports. Pharaoh sent them to Joseph saying that the latter was in charge and had full power of attorney. Joseph stalled deliberately, in order to become the sole distributor of government stocks, once the private hoards had been exhausted. The famine in Egypt increased due to the price gouging by the individual hoarders.
11) As a result of this, the famine became country-wide, later on even world-wide. Once prices had risen dramatically, Joseph started releasing government stocks at what had by then become market prices. He could therefore not be accused of overcharging; thus he accumulated untold wealth for Pharaoh.
מקץ כתרגומו מסוף וכל לשון קץ סוף היא. אמר כתרגומו מסוף לפרש המלה ואף על פי שנכתבה קודם זה בכמה מקומות קץ כל בשר מקץ ימים מקץ עשר שנים אין קושי מזה כי כמוהו רבים ואמר כל לשון קץ סוף הוא להורות שאין לשון קץ מלשון קצה כי מלת קצה מתפרשת על פנים רבים פעם סוף כמו מקצה שלש שנים פעם קצה כמו כרוב אחד מקצה מזה פעם קצת כמו מקצה אחיו לקח ואלו לשון קץ לעולם סוף הוא והיינו דמסיים וכל לשון קץ סוף הוא כלומר ואם כן אי אפשר לומר שהוא מלשון קצה. וליכא לאקשויי מקרא דמקץ שבע שנים תעשה שמטה שפירושו מתחלת השנה השביעית כדכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה משום דקרא דמקץ שבע שנים תעשה שמטה בהשמטת כספים קמיירי והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה כדתניא בספרי דבי רב והא דתניא בגיטין פרק השולח רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות ואחת שמטת כספים אינה אלא להקישא בעלמא לומר לך בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בזמן שאין אתה משמיט קרקע אין אתה משמיט כספים דאי לאו הקשא ה״א כיון דהשמטת כספים חובת הגוף היא נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ קמ״ל הקשא ללמד דלא נהגה אלא בזמן שמטת קרקעות כדאיתא התם. אבל החכם רבי אברהם ן׳ עזרא אמר וטעם מקץ שבע שנים תעשה שמטה בתחלת השנה והעד הקהל את העם. ויש לתמוה ממנו שאם פירוש מקץ שבע שנים מתחלת שבע תהיה אם כן השמטה בשנה הראשונה מהשבע שהיא קצה כל השבע לא בתחלת השנה השביעית ואם ישיב ששמיטת כספים היא בתחלת שבע שאחר שבעה שני השמטה הקודמים מה יאמר בפרשת הקהל שכתוב בו במועד שנת השמטה. ומה שאמרו בספרי מקץ שבע שנים יכול מתחלת השנה הרי אתה דן נאמר כאן קץ ונאמר להלן קץ מה קץ האמור להלן בסופה אף קץ האמור כאן בסופה אינו רוצה לומר יכול פירוש מקץ שבע מתחלת שבע מפני שאם תאמר תחלת השנה הראשונה שאחר הז׳ הראשונות היינו מה להלן בסופה אף כאן בסופה שפרושו בסוף הז׳ שנים הראשונים שהיא תחלת הז׳ שאחר הז׳ ומאי יכול דקאמר ואם תאמר מתחלת הז׳ הראשונות זה לא יעלה על הדעת ועוד שאם נסתפקו בפירו׳ מקץ אם פירושו מתחלה או מסוף מה קץ האמור להלן סוף אף קץ האמור כאן סוף מיבעי ליה אלא עכ״ל לעולם מקץ סוף הוא רק שנפל הספק אם סוף השבע הוא סוף כל השבע ותהיה שמטת כספים בסוף השנה השביעית או סוף השבע היא השנה השביעית ותהיה שמיטת כספים מתחלת השנה השביעית. ויתכן לפרש גם כן דברי החכם ן׳ עזרא שיהי׳ פירוש מקץ ז׳ מסוף ז׳ רק שיהי׳ פירושו השנה השביעית ותהיה שמטת קרקעות ושמטת כספים מתחלת השנה השביעית על פי הפשט שלא כדעת רבותינו ז״ל ושיהיה פרשת הקהל גם כן בתחלת השנה הז׳ על פי הפשט שלא כדעת רבותינו ז״ל אבל הרמב״ן ז״ל פירש דברי החכם שיהיה פירש מקץ מתחלה כי יש מקץ תחלה ויש מקץ סוף לדעת המפרשים וטען מה שטען. והא דכתיב בירמיה מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך דמיירי בתחלת השנה השביעית מדכתיב בתריה ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך שלא יתכן לפרשו מסוף ז׳ והיא השנה השביעית שכבר באה הג״ש ולמדתנו שסוף השבע הוא סוף השנה השביעית ואם כן עכ״ל שפירושו מתחלת ז׳ דאם לא כן איך אפשר שישלחו העבד בסוף ז׳ והרי הכתוב אומר ובשביעית יצא לחפשי חנם. כבר תרצו בזה בשילהי מסכת ערכין אמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר ושבע לנרצע ופרש״י שש לנמכר כדכתיב שש שנים יעבוד ושבע לנרצע שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע בו יובל בשנת שמינית למכירתו יוצא ביובל שהוא סוף שבע:
כל שאר נהרות אינם קרויים יאורים חוץ מנילוס. אבל נהר חדקל שכתוב בו אחד הנה לשפת היאור ואחד הנה לשפת היאור אין זה אלא דברי מחזה שנדמה לו כדמות יאור ולכן לא נקרא כן בשום מקום וה״א היאור שב אל הנהר הנזכר וקראהו יאור לפי המחזה גם יתכן שהיה שם יאור ידוע להם סמוך לנהר חדקל והי׳ המלאכים עומדים שם לא על נהר חדקל שהי׳ עומד הוא. אבל הרמב״ן ז״ל חשב כי הרב ז״ל לא זכר אותו וישכחהו. ומה שטען עוד מדברי המתרגם שתרגם יאור נהרא וחשב שהוא פירוש מלה אינה טענה כי המתרגם שומר הטעמים לא המלות כי כן כתב הוא עצמו בפרשת קרח ואנקלוס שתרגם ויקח ואתפליג פתר הענין לא הלשון כמנהגו במקומות רבים וכן תרגם על דבר קרח על פלוגתא דקרח ותרגם בדבר בלע׳ בעצת בלעם כי הוא מזכיר העניין כתרגומו והתימה ממנו כי הוא עצמו אמ׳ ששם הנהר אינו מורה רק על הטבעי ושם היאור כולל הטבעי והבלתי טבעי העשוי בידי אדם כמו שכתב והנה לדעתו כלם יקראו יאורים הגדולים נקראים נהרות ויאורים ואלו העשויים חפירות ארוכות בידי אדם גם הם יקראו יאורים ואם כן אין פי׳ יאור נהרא אחר ששם הנהר אינו נאמר רק על הטבעי ושם היאור נאמר על הטבעי והבלתי טבעי ולא פי׳ יאוריהם אריתיהון אחר ששם הארית אינו נאמר על הנהר הגדול כלל ושם היאור נאמר על הנהר הטבעי ועל הבלתי טבעי העשוי בידי אדם רק שניהם יחד הם פתרון ענין לא פי׳ מלה ואף אם יאמר ששם הארית גם כן הוא שם כולל כשם היאור עדיין יהיה תרגום יאור נהרא פתרון עניין לא פירו׳ מלה כאשר נראה מדבריו ז״ל ועוד מאחר שהוא מחויב שיודה שאין התרגום של יאור בשניהם יחד פי׳ מלה אחר שפעם מתרגם היאור נהרא ופעם מתרגם היאור ארית מי הגיד לו שתרגם יאור נהרא הוא פי׳ מלה ותרגום יאוריהם אריתיהון הוא פתרון ענין ולא ההפך אדרבה איפכא מסתבר׳ שאז יהיה לנהר וליאור שם בלשון ארמי שם הנהר נהרא ושם היאור ארית אבל אם יהיה ההפך לא יהיה שם בלשון ארמי ליאור כלל כי תרגום יאור נהרא הוא החלק הא׳ משני חלקי היאור הנכללים בו שהם הטבעי והבלתי טבעי לא הכולל הטבעי והבלתי טבעי כשם היאור:
(הקדמה)
בעבור שמסדר הפרשיות לא עשה הבדל בסדר הזה להתקשרות הספור אמרתי להקל פירוש הזה לחלק זה הסדר לג׳ חלקים. האחד בספור חלום פרעה ומה שפתר לו יוסף ואיך העלה אותו לגדולה ומה שעשה בשבע שנות השבע במצרים תחלתו ויהי מקץ (בראשית מ״א:א׳) עד ותחלנה שבע שני הרעב לבא. ואחר כך בספור שני הרעב וביאת אחי יוסף לפניו לשבור אוכל ומה שקר׳ לו עמהם תחלתו ותחלנה שבע שני הרעב (בראשית מ״א:נ״ד) עד ויקחו האנשים את המנחה. וחלק השלישי במה שקרה לאחי יוסף עמו כשהביאו את בנימן תחלתו ויקחו האנשים את המנחה וגו׳ (בראשית מ״ג:ט״ו) עד סוף הסדר. והנני מתחיל בחלק הראשון ואעיר על הספקות והשאלות אשר יפלו בו כדרכי. ומפני שעקר הספור הזה הוא בחלומות ופתרוני׳ ראיתי להעיר בזה הדרוש ראשונה שאלות כוללות ואחר כך בפסוקים שאלות פרטיות:
השאלה הא׳: אם החלומות כלם הם משפע העליון והודעתו אם לא. ואם תאמר שהחלומות כלם שיחלמו בני אדם הפועל בהם הוא השכל הפועל או הגרמים השמימיי׳ המשפיעים על הכת המדמה בלבד כמו שביארו החוקרים הנה יפלו על זה ספקות. מהם מה שיורה עליו הנסיון בכל יום שיחלום אדם פעמים רבות חלומות שאין להם ענין כלל והם מהרכבות הדמיון מהיותו מתהפך בתחבולותיו פעם מפני המזג כי בהתגבר האדומה יחלום כאלו ישליכוהו בגו אתון נורא יקידתא ובהתגבר עליו הלבנה יחלום שנפל במים אדירים וכדומה לזה עד שבעבורו יקחו הרופאים פעמים אותות בחלאים מפאת החלומות. ופעמים שממה שיתעסק האדם ביום יחלום בלילה וכמו שאמז״ל בפרק הרואה (ברכות כה) אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו. אמר רבא תדע לך לא מחזי לאיניש לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא. אמר ליה קיסר לרבי יהושע אמריתו דחכמיתו טובא אמור לי מה דחזינא בחילמאי. אמר ליה חזית דאתו פרסאי ושבו לך ורעו בך שקצי בחוטרא דדהבא הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא. וכן אמר (שם נו) שמואל לשבור מלכא מה יחלום והרהר בו כל היום וחלם כן בלילה וכל זה מורה שהחלומות אינם משפע עליון כי אם מהרכבות הדמיון עצמו כפי הליחות והמחשבות עד שמפני זה אמר שלמה כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברי׳ ששם החלום שם נרדף לכסיל. ואמר כי ברוב חלומות והבלים ודברי׳ הרבה. וישעיהו אמר כי כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה כן יהיה המון כל הגוים. (ירמיהו כג) וירמיה אמר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר וגו׳ ואמר אל תשמעו אל חלומותיכם וזכריה אמר (זכריה י׳ ד׳) כי התרפי׳ דברו און וחלומות השוא ידברו הבל ינאמון. והפסוקים האלו כלם מורים כי החלומות הבל המה ודבר שאין בו ממש וכן בדברי חז״ל דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין ובפרק הרוא׳ אמרו שכל החלומות הולכים אחר הפה. ואם היו משפע עליון איך יהפך אותם פה הפותר כרצונו אלא שהחלומות עצמם אין בהם דבר אמת ואם אמרנו הצד המנגד ר״ל שהחלומות השוא ידברו וששקר המה ודברים דמיוניי׳ כוזבי׳ ג״כ יפלו על זה ספקות. מהם הנסיון שעינינו הרואות בכל יום אנשים יחלמו דברי׳ עתידין ויצאו כלם לפועל ויתקיימו ומפני זה כתב הפלוסוף בחוש והמוחש שהיה דעת הקדמונים שהנבואה תבא מהאל והחלומות מהמלאכים והקסם מהשדי׳ והנה התורה העידה שבאה הודעה אלהית לאבימלך בחלום הלילה על דבר שרה וכן ללבן על דבר יעקב. והשוה הכתוב ענין החלומות לנבואה באמרה (דברים י״ג א׳) כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום. וגדעון עשה לנצחון מלחמתו אות בחלום אשר שמע שהי׳ מספר אדם לחברו במחנה האויבים וכן נתקיים החלום ההוא. וענין שאול שאמר שלא ענהו השם בחלומות גם באורים גם בנביאים ואליהוא שאמר כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום בחזיון לילה וגו׳ ויואל אמר מיעד טוב זקניכם חלומות יחלומון וזה ממה שיורה שהחלומות הם מהשפע העליון וההודעה האלהית וכמו שנראה מחלומות שר המשקים ושר האופים ומחלום פרעה ומחלומות נבוכדנצר שכלם נתקיימו להיותם הודעות אלהיות וכמאמר יוסף את אשר האלהים עושה הראה את פרעה. ודניאל אמר לנבוכדנצר (דניאל ב׳) ברם אית אלהא בשמיא גלי רזין והודע למלכא מה די להוי באחרית יומיא. ומפני זה אחז״ל שהחלום אחד מששים בנבואה. ובבראשית רבה אמרו שנובלת הנבואה חלום שהורו בזה שהיו החלומות השפע ממין הנבואה עם היות שיתחלפו בפחות ויתר וכמו שכתב הרב המורה בפל״ו ח״ב. ולהיות דעתם זה הרבו החכמה בפתרונם ובמה שיורו וכמו שבא באותו פרק הרואה (ברכות נ״ו). אמרו הרואה באר בחלום יצפה שלום הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה אין מראין דלועין אלא למי שהוא ירא שמים בכל כחו. וכן דרשו על מה שיורו דברים אחרים הרבה. ומה ישכי׳ ויאמר החולם אותם והוא ביאור ארוך מאד אבל יורה בכלל היות החלומות הודעה אלהית על העתיד הנה א״כ יש לנו בדרוש הזה מערכה מול מערכה מהספקות מהנסיון כפי דברי הפלוסוף ודברי חז״ל.
השאלה הב׳: כשנודה שיש בחלומות הודעה אלהית מי הוא הפועל אותה באמת האם הוא השכל הפועל שישפע על הכח המדמה וכמו שהוא דעת אבוחמ״ד ונמשך אחריו הרב המורה באותו פרק הנזכר למעלה או אם יודע זה באמצעות הגרמים השמימיי׳ שהם הפועלים הקרובים בזאת ההודעה והוא דעת הרלב״ג פמ״ב ממלחמותיו. ואם אמרנו שהשכל הפועל להיותו מקנה המושכלות באדם ומשגיח בשמירתו הנה המשפיע בחלומות ההודעה שבהם מצד הסדור הכולל אשר בו ושבזה תבדל הנבואה מהחלום ר״ל שהנבואה יחול שפע הנבדל עם השכל ההיולאני והכח המדמה יחד אבל בחלום יחול על הכח הדמיוני בלבד וכדברי הרב בפל״ח ח״ב. הנה כשנניח זה יתחייבו עליו ספקות עצומים. מהם שאיך יודיע השכל הנבדל הדבר הפרטי במה שהוא פרטי עם היות שאין אצלו כי אם הסידור הכולל. ומהם שאיך יודיע הנבדל מתי יהיה הדבר לכמה ימים או חדשים או שנים כמו שנראה בחלומות בהיות שהנבדל אינו נופל תחת הזמן ואין בסדר הכולל הנמצא אצלו הגבלה זמנית ואיך יתן אותה אם כן. ומהם שאיך יודיע השכל הנבדל הדברי׳ המקריים שיראם האדם בחלומו כי הנה מהצד שהם מקריים אין להם סדור ולא הגבלה ואמרנו שתהיה הודעה מוגבלת בדברים המקריים הוא מאמר סותר נפשו לפי שמה שהו׳ בקרי ובהזדמן אין לו סבות יסודר מהם וידוע שרוב מה שיוד׳ בחלומו׳ הם הדברי׳ הפרטיים והדברים המתחדשים על צד הקרי וההזדמן בהגבל׳ זמנית. והנה אב״ר להתיר הספקות האלה כתב אם לענין הפרטיים שכמו שהשכל הנבדל יתן הצורות כוללות ויקבלם החומר קבול פרטי כן הענין בזה רוצה לומר שהוא יתן בחלומות הסדור הכולל אבל הדמיון יקבלהו פרטי. ולענין הדברים המקריים החליט המאמר שלא יתכן שתהיה זאת ההודעה שבחלום ובנבואה בדברים שהם בקרי ובהזדמן ומשם לקח רבי משה הנרבוני מה שכתב שבכח המשער וע״צ האומד אמר שמואל לשאול שנמצאו האתונות לאביו כי הדברים ההם להיותם מקריים לא יודעו נבואה אבל הדברים האלה אין להם מקום ולא טענה לפי שהמציאות הפרטי יושפע מהסדור הכולל מצד טבע החומר אשר ימצא לו מקרי׳ נתיחד בהם איש איש כפי המזג הפרטי ובהיות הענין כן הנה יהיה מציאות אלו המקרים אשר היה בהם האיש פרטי מהמזג המיוחד ואול׳ בזאת ההודעה שבחלו׳ מי יתן ואדע ממי נתחדשו בכח הדמיוני אלו המשיגים והמקרי׳ הפרטיים האם תהיה למדמה השגה לא יקנה אותה לא מהחוש ולא מהשכל. ועוד שאלו הדברים אשר תהיה בהם זאת ההודעה הם בעינם משיגו לזה האיש וכמהו זה האיש ואם היה הציור בהם בכח הדמיוני מעצמותו היתה ההודעה הזאת מגעת מזולת סבה פועלת וזה שקר.
ואמנם מה שאמר בענין המקרים שלא תתכן בהם זאת ההודעה הנה החוש מעיד על הפך זה וכל א׳ ממנו עד בדבר ואין ראוי שנכחיש המוחש בהחלט מספקותיו. ולמה שהעיז פניו הנרבוני לומר שבכח המשער הגיד שמואל לשאול נמצאו האתונות מי יתן איפה ואשאלהו ומה יאמר במה שנזכר שם בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימן בצלצח ואמרו אליך נמצאו האתונות וגו׳ וחלפת משם והלאה ובאת עד אילון תבור ומצאוך שם ג׳ אנשים עולים אל האלהים בית אל א׳ נושא ג׳ גדיים ואחד נושא שלשת ככרות לחם ואחד נושא נבל יין ושאלו לך לשלום ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. אחר כן תבא אל גבעת האלהים אשר שם נציבי פלשתים ויהי כבואך שם העיר ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאי׳ וצלחה עליך רוח י״י והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר והיה כי תבאנה האותות האלה לך וגו׳ ואמר שם ויבואו כל האותות האלה ביום ההוא. האם אפשר שבכח המשער היה מגיד כל הפרטים האלה שמואל הנביא זה מכת הנמנע בלי ספק אלא שהגיעוהו בנבואה וכן יגיעו דברים ממין זה בחלום. הנה אם כן מצד הפרטיו׳ והזמן והקרי וההזדמן אין ראוי שנאמר שהשכל הפועל הוא פועל ההודעה הזאת בחלומות כפי הסדור הכולל אשר בו. ואין ג״כ שנאמרו שהפועל הקרוב בהודעה הזאת הם הגרמי׳ השמימיי׳ שעם היות שיודיעו הדברי׳ הפרטיים העתידי׳ להיות לאיש כפי המצב שנולד בו שמפני זה יהיו פעולותיו ומחשבותיו מסודרות מהם עדין יקשה איך יודיעו הדברים הנופלים במקרה גמור ובדרך הזדמן וכבר השתדל הרלב״ג לבאר איך ידעו הגרמים השמימיים הדברים המקריים שהוא מצד שהם כלים משתתפי׳ בשמירת האדם והנהגתו עד שמחשבותיו ופעולותיו מסודרות מהם והם יורו שיהיה האיש ההוא מוצלח וטוב המזל ויתחדשו לו מקרים טובים ולאיש אחר יהיה בהפך זה כפי המצב שהיו הגרמים השמימיים כשנולד זה הפרטי. אבל מאמרו בזה בלתי מספיק לפי שעם היות שהמערכה השמימיית תורה על זה האיש שיקרו לו מקרי׳ טובי׳ ומצליחי׳ או בהפך אין ספק שלא תורה על פרטיות המקרי׳ ההם כאלו תאמר שישתדל האיש ההוא לחפור חפירה למצא מי׳ וימצא זהב וכסף ונחושת כי פרטיות המקרים א״א שתקיף ולא תורה עליה׳ המערכה בשו׳ צד ואלה הם רוב דברי׳ שיודעו בחלומות. ואלו היו הדברי׳ המקריי׳ בפרטיות׳ מסודרי׳ ומוגבלי׳ מהמערכה לא ימצא כאן אם כן דבר אפשרי מצד עצמו אבל יהיה כל הדברים אשר אצלינו מחוייבים לגמרי. ואיך נכחיש טבע האפשר או טבע החלומות והנה כל אדם עד לעצמו שיחלום דברים פרטיים בשמותם וזמניהם וגם שכפי דעת הפלוסוף כמו שנתבאר לא יחלום אדם חלומות כוללים לעמים ומלכיות וארצות אחרות כי אם פרטיים מגיעים לחולם או לקרוביו אוהביו ועמו. וגם יאמר שלא יחלום אדם דבר לזמן רחוק ושנים רבות כי אם לזמן קרוב. וכבר כתב הרלב״ג עצמו שהסגלה העצמית בחלומו׳ היא שיהיו כלם בדברי׳ העתידי׳ להיות תכף וכל זה ממה שיוכיח שאין המודיע בהם הגרמים השמימיי׳ ולא ג״כ השכל הפועל בכלל ובהחלט.
השאלה הג׳: בפתרון החלומות בכלל והיא אם ייוחס פתרון החלומו׳ אל הכח המשער והאומד בלבד כמו שחשבו הפלוסופי׳ אם הוא מדרכי הנבואה ומין ממיניה או אם ע״ד הקרי וההזדמן בלבד. ואם אמרנו שהוא בכח המשער בלב׳ שהפותר יחשוב מה שהיה אפשר שתהיה נפש החולם משערת אותו כאשר נעתק הדמיון ממנו ושיהי׳ זה כמו שיחשוב בדב׳ אחר ויעתק בדמיונו אל זולתו עוד ממנו אל זולתו עד שישכח מה שהיה חושב בראשונה שהנה יהיה דרכו בזכירתו אל ההתכה כשיעיין בדמיון אחרון ויזכור הסבה שחייבוהו וכן מזה לזה עד שיגיע אל הדמיון הראשון ושכן הוא ענין הפות׳ הנה כשנניחנו כן יקשה על זה מאד קיו׳ דברי הפותר כי הנה בהיותו על זה הדרך יתחייב שעל המעט יתקיימו דבריו וכבר הודה זה הפלוסוף: וכתב אבוחמ״ד בטבעיות וז״ל ובעבור שהיו ההעתקו׳ הדמיוניו׳ בלתי נתלו׳ במין מיוחד נרחבו אופני הבחינה והפתרון והיתה מתחלפת בענינים והאישים והמלאכות ופרקי השנה ובריאות הישן וחליו ולא יודע זה אלא במין מהסברא ולכן יגבר בו השבוש עכ״ל ואיך לא כי הנה הרכבו׳ המדמה כמעט שהם בב״ת ואיך יוכל הפות׳ לשער הדמיון כשנעתק לדמיון אחר בתוך השינה אם ע״צ הקרי וכב׳ כתב ב״ר במ״ב מחוש ומוחש שמתנאי הפותר שיהיה יודע בחקויים אשר יכללו האומות והחקים שיחדו לכל אומה כי האומות ותחלפו בזה כפי טבעם והרגל ואמונתם ואם הדבר כן איך ידע דניאל לפתור חלום הצלם אשר חלם נבוכדנצר ממלכיו׳ האדמ׳ האם היה יודע כל חקיה׳ ומנהגיה׳ וטבעיהם של פרס ושל יון ושל רומי ושל המלכות החמישי׳ שנכלל כל זה בחלום הצלם. וכן ר׳ ישמעאל שזכרו בפרק הרואה (ברכות נ״ו) שא״ל בן דמה שנשרו לו שני לחייו ופתר לו שני גדולי רומי יעצו עליך רעה ומתו. וההוא שא״ל שהיה משקה שמן זית לזתי׳ ופתר לו אמו בעל אמ״ל דחטיף ליה כוכבא אמ׳ ליה בר ישראל גנבת וכאלה רבים מהפתרוני׳ שנזכרו שם שפתר ר׳ ישמעאל שא״א שיגיע הכח המשער עליהם. וכן רבינו הקדוש (ברכות נ״ו) שהגיד לו בר קפרא שהחלום שנשר חוטמו ואמר לו חרון אף נסתלק ממך אמר ראיתי שני ידי שנחתכו ופתר לו לא תצטרך למעשה ידיך. אמר ראיתי שני רגלי שנקטעו ופתר לו על סוס אתה רוכב. אמר ליה חזית דאמרינן לי באדר מיתת וניסן לא חזית ופתר לו באדרתא מיתת ולא אתית לידי נסיון. האם יעלה על לב שבהשערה ואומד ע״ד ההתכה היו כופלים אותם השלמים בדברים הנפלאים האלה מן הפתרונים והיו כלם מתקיימים. והנה המראות והמשלים ההם היה אפשר שיורה ג״כ על ענינים אחרים ומי הביאם להחזיק בפתרון אשר עשו מזולתו. ואם היו הפתרונים מהכח המשער איך אמר יוסף הלא לאלהי׳ פתרוני׳ אלהים יענה את שלו׳ פרעה ודניאל יחס פתרונו גם כן אל האלהים. ואיך יאמרו חז״ל הרואה זה יורה על זה ואולי שנעתק מענין אחר ולא יורה עליו. וקשה מזה מה שהעיד רבי בנאה שהיו בירושלים כ״ד פותרי חלומות (ברכות נ״ה) והלך אצל כלם על חלום אחד ומה שאמר לא זה לא אמר לו זה וכלם נתקיימו. ואם היו כלם פותרי׳ כפי הכח המשער והתחלפה השערת׳ זה מזה איך נתקיימו כלם. ויותר זר מזה מה שאמרו שם שבר הדיא הוה מפשר חלמי ומאן דיהב ליה אגרא מפשר ליה לטב ולמאן דלא יהב ליה מפשר לגריעותא. ושאביי ורבא חלמו שניהם חלו׳ אחד ואביי נתן לו שכר ופתר לו לטב ונתקיי׳ ורבא שלא נתן לו כלל פתר לו לרעה אותו חלום עצמו ונתקיים עד שמפני זה אמרו שהחלומות הולכים אחר הפה והיה ראוי שיהיה בהפך שהפתרון ילך אחר החלו׳ כיון שרוח י״י נוססה בו. הנה מכל הצדדים האלה יראה שאין פתרון החלומות נתלה בכח המשער. ואם נאמר שרוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם ושהפתרון הוא מין ממיני הנבואה הנה נצטרך להודו׳ שיוסף ודניאל ורבי ישמעאל ורבינו הקדוש ובר הדיא וכל הכ״ד פותרי חלומות שהיו בירושלים היו כל עם י״י נביאים והוא בהפך שרשי חז״ל ודבריהם. ועוד שאם בדרך נבואה ידעו הפותרים אותם העתידות מה להם עם החלומות והיה להם להגיד נבואותיהם כנביאים לא כפותרים וכמאמר ירמיה הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת כ״ש שהפותרים לא יתבטלו חושיהם בעת שיפתרו החלומות כנביאים בעת נבואותיה׳ ואלו היה הפתרון כפי הנבוא׳ המגע׳ אל הפותר לא היה חז״ל מחליטן מאמריה׳ מי שיחלום כך מורה על כך כי הנה ידיעתו תהיה בנבואה לא לזולת. ואם אמרנו שהפתרון הוא כפי הרצון וחפץ הפותר לומ׳ מה שירצ׳ למי שירצ׳ כבר הדיא שיציאתו לפעל הוא במקרה וע״צ ההזדמן יקשה מאד היאך יהיו מתקיימי׳ הפתרוני׳ ההם כלם כי הנה מה שבמקרה לא יתמיד וידוע שיוסף ודניאל וכן אותם חכמי משנה בפתרוניהם לא נפל מכל דבריהם ארצה הוא המוכיח שאין זה במקרה ובהזדמן.
השאלה הד׳: בפתרונים שפתר יוסף בפרט שעליהם נסמך לחכ׳ ונבון וכי רוח אלהין קדישין ביה והיא כי הנה ירא׳ שקל שבקלי׳ וריק שבריקים היה פותר אותם חלומות כמו שפתר אותם יוסף וביאור זה כי הנה שר המשקים ושר האופים ידע יוסף מאסרם על מה היה וראה שהם חלמו חלומות מתיחסים לעניניהם אם שר המשקי׳ בענין היין שהיה נותן לפרעה ושר האופים מהמאכל שיאכל פרעה ומאשר ראה ששר המשקים חלם ויתן את הכוס על כף פרעה שעד שישוב לאומנותו ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו והיה א״כ הפתרון הוא עצמו החלום ומה החכמ׳ אשר בזה.
ואמנם שר האופי׳ שלא ראה שהיה לוקח פרעה מאכלו מסליו אבל בהפך שהיה רואה שהיה אוכל אותם העוף מהסל מעל ראשו פתר לו שיהי׳ תלוי ויאכל עוף השמי׳ בשרו כי כן יקרה לנתלים לא לנקברים תחת הארץ. הרי לך שהחלומות האלה לא היה בהם לא השער ולא פתרון כי הם היו מבוארי׳ בעצמם. ואמנ׳ ענין שלש׳ ימים שהגביל כבר הורה על המהירות בחלום שר המשקים אמרו והוא כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה שנעשה כל זה בפתע ולכן שפט שלשת השריגי׳ שלשת ימים הם. ומשם התחייב שיהיו כן בשר האופי׳ שלשת הסלים מורים עליו וקרוב הוא שהיה יודע יוסף שלשלשת ימים יעשה פרעה משתה יום הולדת אותו שהיה זה דבר מפורסם ושבהכרח אז ידין אותם אם לטוב ואם לרע. ומה א״כ החכמה שבאה בפתרון החלומות האלה שהוצרך לומר הלא לאלהים פתרונים.
ואמנם חלום פרעה מבואר מענינו שלא היה צריך אל פתרון. לפי שבידוע שהפרו׳ היפות והבריאות מורה על שיש עשב הרבה בארץ ויאכלו ויתעדנו בו והוא השבע. והרעות מורות בהפך על הרעב. וכן השבלים הטובות מורות על רבוי המים בארץ ועדן הפרות ודשנותם והוא השבע. והרעות מורות בהפך על הרעב. ומפני שלתבואה יצטרך החריש והקציר היה הכל חלום א׳ מהפרות לחרישה ומהשבלים לקצירה. ומפני שהיה מספר הפרות והשבלי׳ שבעה שבעה מורה בהכרח שיהיו שני שבע שבעה ושני הרעב שבעה גם כן ומה החכמה ורוח הקודש שנמצא בפתרון זה והנה כל עובד אדהה יפתור אותו כן. ומי לא ידע בכל אלה שהפרות הטובות והשבלים הטובות מורים על השבע והרעות מורים על הרעב. ואיך נואלו שרי צוען חכמי ויועצי פרעה מהבין הדבר הפשוט ומה ראה פרעה מפני הפתרון המבואר הזה בעצמו לעשות ליוסף יקר וגדולה ולקראו נבון וחכם וכי רוח אלהין קדישין ביה.
השאלה הה׳: בדברי שר המשקים לפרעה. אם באמרו את חטאי אני מזכיר היום והוא לא נאסר כי אם על חטא אחד לא על רבים ואם ויתן אותי במשמר אותי ואת שר האופים שזכר מלת אותי שתי פעמים. ואם באמרו ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא והם היו ב׳ חלומות לא חלום אחד. ואם באמרו איש כפתרון חלומו חלמנו. וכן איש כחלומו פתר. ואם אמר זה להגיד שצדק בפתרונו הרי כתוב אחר זה ויהי כאשר פתר לנו כן היה ומה ענין אמרו אם כן איש כפתרון חלומו איש כחלומו פתר.
השאלה הו׳: אם היה חלום פרעה אחד כאשר אמר לו יוסף מדוע נחלק לשני חלקים בפרות ובשבילם עם יקיצה בנתיים כמו שאמרה תורה ויישן ויחלום ויישן ויחלום. וכן הקפיד הוא עצמו על זה בספור חלומו כמו שאמר ומראיהן רע כאשר בתחילה ואיקץ.
השאלה הז׳: למה התחיל יוסף לומר חלום פרעה אחד הוא את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה והיה ראוי שיתחיל בעקר החלום הנה שבע שנים באות וגומר וקמו וגומר ואחר כך יאמר חלום פרעה אחד הוא ועל השנות החלום וגומר. ומה ענין את אשר האלהים עושה וגומר כי זהו ענין כל החלומות הצודקים שהנבדל יודיע לאדם לתכלית השגחתו ושמירתו הדברים שיהיו ולמה כפל זה המאמר את אשר האלהים עושה הגיד את אשר האלהים עושה הראה ושניהם כח אחד.
השאלה הח׳: בעצת יוסף ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו כי הוא בעצה הזאת נדרש ללא שאלו וכמו שכתב הרמב״ן הליועץ למלך נתנוהו ודעתו הוא שהיה זה מכלל הפתרון אבל זה לא יתכן שאם כן היה אומר זה בתוך דברי הפתרון כשהיה אומר ונשכח כל השבע בידוע שכבר השלים הפתרון בנותנו טעם על השנות החלום. ועוד שאם היה זה מכלל הפתרון לא היה אומר בלשון בקשה או עצה אלא בלשון ספור כשא׳ הפתרון. ועוד שאם היה מכלל הפתרון איך אמר וייטב הדבר בעיני פרע׳ והנה לא יאמר זה אלא על עצה ולא על הפתרון.
השאלה הט׳: בדברי העצה שאמר ירא פרעה איש נבון וחכם וגומ׳ יעשה פרעה ויפקד פקידים כי המאמר הזה סותר נפשו לפי שאם יעשה כל זה פרעה בעצמו הוא יפקד פקידים והבר יהיה תחת ידו מה צורך אל האיש הנבון וחכם ואם האיש הנבון וחכם יעשה כל זה מהו שיעשה פרעה. ועוד כי איך אמר וחמש היה לו לומר וחמשו שחוזר אל הפקידים שזכר ויותר קשה מזה כלו שלא נזכר בכל זה ספור שהפקיד פקידים לא פרעה ולא יוסף.
השאלה הי׳: מה ראה פרעה שאמר לעבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. ושאמר לו אין נבון וחכם כמוך ושעשאו אדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים טרם ידע אם יצדקו דבריו ויצא הדבר לפועל כאשר פתר אם לא כי הנה שר המשקים לא עשה דבר כאשר פתר לו חלומו לטובה ואולי לא יהיה הדבר כמו שפתר אותו לפרעה ולמה א״כ גדלו קודם שינס׳ הדבר ונתן לו אשה מטובי הארץ.
השאלה הי״א: בדברי פרעה הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו והיא כי מה טעם ומה צורך שיהיה רוח אלהים בו והם לא היו צריכים אלא לאיש נבון וחכם. ועוד כי הנה האלהים מודיע אותו את כל זאת היה ראיה שיש בו רוח אלהים אבל לא שהוא נבון וחכם כיון שלא ידע זה מעצמו בדרך חכמה ותבונה אלא בדרך נבואה ומה ענין אמרו אחר כך אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך ואם היה יודע זה בדרך חכמה היה לו לומר אחרי שידעת את כל זה אין נבון וחכם כמוך לא אחרי הודיע אלהים.
השאלה הי״ב: בדברים שדבר פרעה אל יוסף וזה שאתה תמצא לו בזה שלש׳ מאמרי׳ האחד ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים והב׳ ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרי׳. והשלישית ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך וגו׳ ויקשה למה באו בזה שלש אמירות ולא נאמר באמירה אחת. ומה ענין ראה נתתי אותך האם היה זה דבר נעלם שיצטרך אל העיון שבעבורו אמר לו ראה.
השאלה הי״ג: במה שאמר ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים כי מהו הנרצ׳ בזה המאמר האם הוא כדברי המתרגם וכנשו דיירי ארעא זה בלתי נכון לפי שהיה ראוי שיאמר תחלה שבאו שני השבע ואחר זה יאמר שקבצו אנשי הארץ לקמצים כי בלתי הגון שיזכור קבוץ התבואה קודם שיזכו׳ מציאות׳ ועוד כי איך אמר אחר זה ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים והלא כבר קובץ והיה לו לומר ויקבוץ את כל האוכל הזה.
השאלה הי״ד: באומרו וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב כי למה יחס תולדות בני יוסף לקודם בא שנת הרעב ודרך הדרש ידוע. אבל לבאר הדבר על פשוטו באנו גם שהי׳ ראוי שיכת׳ הפסוק הזה למעלה סמוך לאמרו ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע לא אחרי שזכר שצבר יוסף את בר שני השבע וששם אותו בערים. והנני מבאר ענין החלומות והפתרונים בכלל ובפרט ביוסף כאשר ישים האלהים בפי. ואפרש הפסוקים באופן יותרו הספקות האלו כלם.
ואומר שהחלומות אין ראוי שנחשוב שהם ממין אחד ומפועל אחד אבל נאמר שהם ממין או מסוג נבדלים ומתחלפים בעצמם כי הנה יש מין מהחלומות שהם כלם דמיוניים ומפועל הכח המדמה שהוא מעצמו מרכיב הרכבות ומדמה דמויים ובמין הזה אין בו שפע מחוץ כלל ומאלה הם החלומו׳ הבאים מהמזונו׳ והיינות ופרקי השנה ומזגי החולמים ובריאותם או חליים כמו שזכרתי הם כלם חלומו׳ שאין בהם ממש כחלומות שחולמי׳ הב״ח בעת שינתם ומזה המין מהחלומו׳ (קהלת ה׳:ב׳) אמר שלמה כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים כי ברוב חלומות והבלים וכן ישעיהו אמר כי כאש׳ יחלו׳ החול׳. וירמיה אל תשמעו אל חלומותי וגו׳ כי כלם ודומיה׳ על החלומות הדמיונים שאין בהם שפע כלל ידברו ולכן אמר זכריה כי התרפים דברו און וחלומות השוא ידברו והתבונן כי לא אמר והחלומו׳ שוא ידברו כגזור על החלומות בכלל שהם שקר וכזב אלא שחלומות השוא והם הדמיונים היו מדברי׳ ומספרים אותם ובאמרו וחלומו׳ שוא הבדיל׳ מחלומות הצדק ועל החלומות הדמיוני׳ הרקים ההם אחז״ל (בראשית רבה פ״ט) שדברי חלומו׳ לא מעלין ולא מורידין וראוי שיאמרו גם כן שהולכים אחר הפה עם היות בזה המאמר כוונה אחרת באמת תתבאר אחר זה. ויש מין אחר שונים מהחלומות שהם צודקים והפועל בהם הם הגרמים השמימיים כי בהיות הנפש בשינה פנוי מעסקי החושים בהסתלק ממנה המונע שהוא המחשב׳ במה שהביאו החושים אליה הוכנה להתדבק בעצמים העליונים ויוטבעו בנפש מה שבאותם העצמים השמימיים מצורות הדברים כ״ש מה שנתיחס לתשוקת הנפש ושוטטות מחשבתה ותהי׳ הטבעת אותה הצור׳ מהם בנפש האדם באותו דבקו׳ בהטבעת צורה ממראה אחת למראה אחרת תקבל אותה בהסתלק המסך מבין שתיהן. שכל מה שתהיה באחת משתי מראות יגיע באחרת בשוה והחלומות אשר כאלה שהם מפועל הגרמי׳ השמימיים והודעתם אינם מהדברי׳ המקריים כי אם מהדברי׳ העתידין לבא כפי מה שסודרו מהגרמי׳ השמימיים על האדם כפי מצבם בעת מולדתו וגם על עם ועם כפי מזלם. והחלומות כאלה ימצא הצדק בהם כפי מה שתגזור המערכ׳ העליונה. ולהיות החלומות צודקים נזכרו בתורה ובדברי הנביאי׳ ונשען גדעון על מה ששמע מהחלום שהיה מספר האיש לרעהו במחנה אויביו אם היה מזה המין החלום ההוא. והתרעם שאול במה שלא ענהו השם בחלומות וגם אפשר שעל זה אמר אליהוא כי באחת ידבר אל בחלום חזיון לילה וגו׳ כי הנה הגרמים השמימיים לשמירת האדם והנהגתו ישפיעו ההודעות האלה בחלומות. ואחשוב שעל זה המין ארז״ל שהחלום אחד מששים לנבואה ושהיה נובלת הנבואה חלום לפי שההודעה המגעת מהגרמים השמימיים בחלום יש לה ערך מעט עם הנבואה כאלו היא בטילה בששי׳ ולהיותה הודעה בלתי נשלמת בערך הנבואה האלהית קראוה נובלת הנבואה. ויש הנה מין שלישי מהחלומו׳ והם המגיעים לאדם מפאת ההשגחה האלהית ע״י שכל נבדל יהיה השכל הפועל אם מציאתו כאשר אמרו הפלוסופים או שכל אחר ולכן יודעו במין הזה מן החלומות והדברים המקריים מקרה גמור והדברים הפרטיים ובהגבלת זמן לפי שהידיעה האלהית מקפת בפרטים וההשגחה תהיה כפי הידיעה והדברים שהם מקריים אצלינו כפי עצמם הן לטוב הן לרע הם נמשכים מהשגחתו יתברך כי בערכנו המקבלים הם דברים מקריים מפני שבאו אלינו בלי כוונה אבל בערך הפועל אותם הם דברים מושגים ע״ד שכר לעבדיו או עונש לעוברי רצונו ומזה המין מהחלומות הצודקים אמרה התורה ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה וכן ללבן על השגחתו יתברך על אברהם ושרה ועל יעקב השפיע אל אבימלך ועל לבן בחלומותיהם מה שהשפיע. ואחשוב שהחלום ששמע גדעון מזה המין היה שהשפיע השם יתברך על האיש הזה שיחלום כך וגם על הפותר שיפתר לו כך כדי להיישיר את גדעון בהצלחת מלחמתו. וגם מה שאמר שאול שלא ענהו השם בחלומות לא באורים ולא בנביאים היה מזה המין שכלם היו השפעות נבואיות אלהית ובפירוש אמרו בפרק הרואה (ברכות נ״ד) רבה רמי כתיב בחלום אדבר בו וכתיב וחלומות השוא ידברו לא קשיא כאן על ידי מלאך כאן על ידי שד. רוצה לומר שמה שכתוב בחלום אדבר בו הוא החלום המושגח שהוא ע״י מלאך ושחלומות השוא הם מפועל הכח המדמה הרכבותיו וכזביו והוא אשר כינה רבה בשם שד. ולא תחשוב שהחלומות הצודקים האלה אם המושפעי׳ מהגרמים השמימיים ואם המושפעים מההשגחה האלהית יהיו כלם קב ונקי שלא יתערב בהם דבר ממותרי הדמיון כי עכ״פ כשהמדמה יגשים השפע הנשפע עליו אין המלט משיתערבו בו דברים דמיוניים שאינם מכלל השפע כבר זכרו (שם) חז״ל זה במקום הנזכר אמרו לא חלמא טבא מתקיים כולה ולא חלמא בישא מתקיי׳ כולה אמר ר׳ שמעון בן יוחאי כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים אמר ר׳ ברכיה חלום אע״פ שמקצתו מתקיים כלו אינו מתקיים. הנה התבאר מזה שאין החלומות כלם ממין אחד ולא מפועל א׳ אבל שיש מהם חלומות השוא שקורא הפלוסוף חלומות משובשים שהפועל בהם הוא הכח המדמ׳ בלבד ולא יחול בהם שפע כלל מחוץ. ושיש מהחלומות הצודקים מין אחד שהפועל בהם הם הגרמים השמימיים לפי שהמערכה השמימיית אשר תחייב באיש אחד טוב או רע כפי מצב מולדתו היא אשר תשפיע בחולם החלום הודעה מדרכת ומיישרת לשתתקיים הגזרה השמימיי׳ ההיא והפועל הזה לא יודיע דברים מקריים כי אם המסודרים ומוגבלים מפאת המערכה. ושיש גם כן מין שלישי מהחלומות שהפועל והמודיע בהם הוא ההשגחה האלהית כי בהיותו יתברך יודע דרכי בני אדם בפרטיותם ומשגיח בהם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו יהיה מהשגחתו להודיע מה שיעשה אם לעבדיו הנביאים בנבואה ואם למטה מהם בחלומות צודקים ובמין הזה מהחלומות יודעו הדברים הפרטיים והדברים המקריים מקרה גמור בהגבלה זמנית בימים ובשנים כפי ידיעתו המקפת על כל זאת והיה תכלית ההודעה הזאת ההשגחיית לישר בני אדם לשיקבלו מתת אלהים ויכירו וידעו מה הם הדברים המושגחים ממנו יתברך על צד השכר או העונש ועל המין הזה אמר באמת אליהוא כי באחת ידבר אל וגו׳ בחלום בחזיון לילה אז יגלה אזן אנשים וגו׳ להסיר אדם מעשה וגו׳ יחשוך נפשו מני שחת וגו׳ והנה נמצאו החלומות הצודקים אשר מפאת המערכה שמימיית או ההשגחה האלהית בנערים ובפתאים יותר מבחכמים לפי שהדמיון בנערים ובפתאים בלתי טרוד ולכן יקבל השפע ההוא מבלי ערבות והרכבת הצורות אשר יעשה הכח המדמה באנשים המשכילים לטרדתם כל היום בדברים שיתעסקו בהם. ואם יקשה בעיניך ליחס השפע המגיע בחלומות הצודקים לגרמים השמימיי׳ מפני פרטיותם אמור מעתה שהחלומות הם שני מינים בלבד מין החלומות השוא המשובשים שהפועל בהם הוא מכח המדמה בלבד. ומין החלומות הצודקים שהפועל בהם הוא ההשגחה האלהית וזהו דעת ארסט״ו במ״ב מחוש ומוחש שהחלומות הצודקים הם מהשכל והכוזבים הם משבוש הכח המדמה והרכבות ולכן נתיחסו חלומו׳ יוסף וחלומות פרעה הצודקי׳ לאל ית׳ באמרו אשר האלהים עושה הראה את פרעה. וכן דניאל יחס חלומו׳ נבוכדנצר לאלוה ית׳ כמ״ש ברם אית אלהא בשמיא גלי רזין והודע למלכא נבוכדנצר מה די ליהוי וחלומות הסריסי׳ וחלום פרעה מורי׳ על היו׳ ההודעה ההיא כלה השגחיי׳ מאתו יתברך מכוונ׳ לעניני יוסף והצלחתו ורדת אבותינו מצרים. ומפני זה יחסו חז״ל כל דברי החלומות להשגחת השם יתברך (שם) ואמר רב הונא לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב ולאדם רע אין מראין לו חלום רע. ופרש״י שאין מראין לאדם טוב חלו׳ טוב כדי שידאג ולא יחטא ושיכפר לו עצבונו. ולאדם רע אין מראין לו חלו׳ רע כדי שיאכל עולמו בחייו ע״כ. וכן אמרו באותו פרק אם יחלום חלום רע ישכים יאמר פסוק כך וסדרו תפלת הטבת החלום הכל מיוסד על הדעת האמיתי הזה שהחלומות הצודקים הם מהשגחת השם יתברך וכמה מאמריה׳ ז״ל נמצא מסכימים לזה. וכי תאמר בלבבך במה יבדלו חלומות השוא המשובשים מהחלומות הצודקים המושפעים אצל החולם אותם אני אשיבך מלין שכבר ימצאו על זה שני אותות עצמיים האחד הוא שהחלום הצודק יבא מסודר ונכון כי להיותו מושפע עם היות שהכח המדמה יגשים השפע ההוא ויחקהו במשלים ודמיונים אחרים אין ספק שיבא תמיד בסדר נכון ומוכן יורה על מה שיורה אמנם חלומות השוא יבואו מבלי סדור מבולבלים עם ערוב דברי זרים ממנו וכמאמר שלמה כי בא החלום ברוב ענין והאות הב׳ הוא שהחולם החלומות הצודקים ירגיש בעצמו התפעלות גדול מה שלא יתפעל מהדמיונים הכוזבים כי כמו שהחלום הנבואיי יעשה רושם והפעלות עצום בנפש הנביא וכמ״ש ותהי בלבי כאש בוערת וגו׳ מה שלא יעשה כ״כ רושם החלום הצודק הבלתי נבואיי. וכמו שביאר הרב המורה במה שכתב פמ״ה ח״ב שהנבואה תודיע לנביא שהיא נבואה. ככה בחלומות הבלתי נבואיי יעשה החלום הצודק מהם רושם והתפעלות בנפש החולם אותו מה שלא יעשה בו החלו׳ הדמיוני המשובש כי שוא תהיה תמורתו וכבר זכר זה ג״כ הפלוסוף בחוש ומוחש. ולכן התפעלו אבימלך ולבן ממה שחלמו מעניני אברהם ויעקב והכירו בעצמם שהיה דבר מושפע מאת האלהים ומפני זה נאמר בחלומות פרעה כשחלם ענין הפרות ויקץ קודם ענין השבלים להודיע שהתפעל כל כך מאותו חלום של הפרות להוראתו על חוזק השפע המגיע בו שהקיץ ונפסק׳ שינתו מאותו התפעלות והרגש גדול שהרגיש וכן בנבוכדנצר נאמר ותתפעם רוחו כי ההתפעמות הוא הוראה גדולה באמתת החלום וזהו אמרו שם ג״כ ושנתו נהייתה עליו כלומר נשברה ונפסקה ממנו מלשון נהייתי ונחלתי ואין כן בחלומות השוא כי הנה החולם בשכרותו ורוב מאכליו לא יתן לב לדבר במה שיחלו׳. הנה הותרו בזה לדעתי שתי השאלות הראשונות מענין החלומות בעצמם ומי הוא המשפיע ההודעה בהם.
ואמנם הפתרונים אחשוב אני שענין הפותר בכלל הוא כענין הרופא מרפא התחלואי׳ כי כמו שהרופא ירפא אותם בהיותם נעלמים ממנו בגוף האדם באמצעות האותו׳ אשר יראה מהדפק והשתן ושאר הדברי׳ כן הפותר יפתור ויגיד מה שראתה נפש החולם בשפע שהושפע עליה שהו׳ דבר נעלם ממנו באמצעו׳ האותות אשר יראה וישמע מספור חלומו. והנה הרופא אב״ס כתב בספרו בכוחליי׳ שירפא בשתי הקדמות אחת מושכלת כוללת כאלו תאמר מטבע היסודו׳ והליחות והמזגי׳ ומיני החליים ואחת מוחשת פרטית ממזג החולה וטבעו ושניו ומלאכתו ארצו וביתו ומהפרק שבו חלה. וכפי רוב החכמה שיקנה הרופא בהתלמדות וכח השערתו בעניני החולה פרטיים שהוא האומד הרפואיי שבהקדמה המוחשת הפרטית תהיה הצלחת הרופא ברפואתו. אך אמנ׳ להיו׳ יסוד המלאכה ההיא ידיעת החליים ואמתתם מפאת האותות והיו האותות משותפי׳ כמו שהתבאר מספריה׳ היה מהטעות והשגיאה הרבה עד שרבים חללים הפילה והרופא הסכל חבירו של מלאך המות כמו שאמרו הראשונים. וכן נאמר אנחנו בענין הפתרון שהנה יושלם בב׳ דברי׳ ג״כ. הא׳ בחכמה והוא שידע הפותר המשלים הנראים בחלומות ועל מי יורו בכלל והרכבות הדמיון ואופני העתקותיו. והחכמה הזאת היתה מקובלת ביד האבות הראשונים הלא תראה כאשר ספר יוסף לאחיו החלום אשר חלם מהאלומות השיבוהו המלוך תמלוך עלינו להיות מפורסם אליהם שקימת אלומתו תורה על המלכות והממשלה וכאלו גזרו שם אלומה מלשון כל מאן דאלים גבר. ולכך אמרו התחשוב להיות אלם וגובר עלינו. וכאשר ספר אל אביו ולאחיו חלום השמש והירח וי״א כוכבי׳ גער בו אביו ואמר לו מה החלו׳ הזה אשר חלמת הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה כי מיד שפט הזקן שהשמש היה רמז לאביו להיות השמש אב ומוליד בהוית וכמאמר הפלוסוף האדם יולידהו האדם והשמש. ושהיה הירח רמז לאמו כי היא לקבלת האור מהשמש והולכ׳ נכחו תדמה לנקבה אצל בעלה ולכן עובדי ע״א היו קורין לשמש בעל ולירח אשרה. הנה כל הפתרונים האלה היו כפי החכמה הכוללת וע״ד זה אמרו בפרק הרואה מי שיחלום כך מורה על כך וכמה מהחכמה זכרו שם בזה. והתנאי הב׳ ההכרחי בפתרון הוא אומד וההשערה בענין החולם דומה להקדמה הפרטית המוחשת שברפואה כי לא כל החלומות ראוי שיפתרו בשוה אצל כל אנשים כי הלסטם מזויין שחלם שנתלה על הדקל לא יהיה פתרונו כצורבה מרבנן שחלם כן כי כל אחד פתרונו עמו כפי מעשהו ומלאכתו זה פתרונו לצליבא וזה למעלה ושררה וכבר זכרו בסוף יומא ומפני זה פתר רבינו הקדוש לבר קפרא כל חלומותיו לטוב מנשירת חוטמו ושנחתכו ידיו ונקטעו רגליו ושימות באדר. וזה כי בעבור שהיה ירא אלהים וסר מרע שער שהקב״ה לא יעשה עמו רק טוב וביאור אמרו שם כל המשקים יפים לחלום חוץ מן היין יש שותה וטוב לו ויש שותה ורע לו תלמיד חכם שותה וטוב לו עם הארץ שותה ורע לו. שר״ל שהיין אין ראוי שיפתרו אותו כפי עצמו אלא בצירוף אל הנושא החלום אותו. והנה ההשערה הזאת תתחלף באנשים בפחות יותר חלוף רב כבר זכר זה הרב המורה בפל״ח ח״ב באמרו דע כי לכל בני אדם כח גבורה בהכרח ולולי זה לא יתנועע האדם במחשבתו לדחות מה שיזיקוהו ויתחלף הכח הזה בחוזק וחולשה כשאר הכחות הטבעיות עד שאתה תמצא מן האנשים מי שיתגבר על האריה ומהם מי שיברח מהעכבר ותמצא מי שיתגבר על המחנה וילחם עמו ותמצא אחר שתצעק אשה עליו וירעד ויפחד וא״א מהיות שם לזה הכנה מזגי׳ בעקר היצירה וכו׳. וכן תמצא הכח המשער בכל האנשים ויתחלף במעט וברוב וכל שכן בעניני אשר לאדם בהם השגחה גדולה ומחשבתו משוטטת בהם וכו׳ שביאר הרב בזה שההשערה ההיא היא כח והכנה באדם מתחלת יצירתו בגבורה עד שימצא איש יגיד עתידות גדולות בכחו המשער ואיש אחר פחות ממנו וכן בחלופים רבים. וזה באמת מה שאמר רבי בנאה שהיו ארבעה ועשרים פותרי חלומות בירושלים ושהלך אצל כלם לפתור חלום אחד ושמה שפתר לו זה לא פתר לו זה ונתקיימו כלם כי הנה כבר היה אפשר זה לפי שכבר היו בחלום הוראות רבות וישיג הפותר האחד הוראה אחת מהנה ויחשוב שיהיה הנשאר מאותו החלום עצמו כלו לבטלה ממותרי הדמיון והפותר האחר ישער בו הוראה אחרת ויחשוב השאר כלו לבטלה ובזה הדרך היו כל הכ״ד פותרים מתחלפים בהוראותיהם וכלם מתקיימו׳ וכפי מה שהתחלפו בהשערותיהן. ואולם מה שאמרו שם שכל החלומות הולכים אחר הפה אין הכוונה שכפי מה שידבר הפותר לרצונו יתקיים במציאותו אלא שכאשר הפותר יפתור החולם החלום כפי אמתתו והצודק שבו אז החולם יתן אל לבו אותו פתרון וידע ויכיר בקיומו אמנם שאר ההוראות שבאותו חלום שלא נפתרו עם היות שיתקיימו בהכרח הנה לא ירגיש ולא יכיר בהם החולם לפי שלא קדמה לו ידיעה בפתרונם ומזה הצד ר״ל מהכרת הקיום והיציאה לפועל הולכים החלומות אחר הפה לא שהפה יהפוך אותם כפי הרצון. ולכן אמרו שם אמר ר׳ אליעזר מנין שכל החלומות הולכים אחר הפה שנ׳ ויהי כאשר פתר לנו כן היה אמר רבא והוא דמפשר ליה מעין חלמא שנאמ׳ איש כחלומו פתר ואמנם בר הדיא דהוה מפשר חלמא ומאן דיהיב ליה אגרא היה פותר אותו לטוב ולמי שלא היה נותן לו שכר היה פותר אותו לרע הנה ענינו של רוב בקיאותו בחכמה ההיא היה מכיר בחלומות ההוא ענינים מתחלפי׳ וכאשר היו נותנים לו שכר היה מבשר לו הטובה שבהוראותיו והי׳ מסתיר ושותק מההוראה הרעה שהיה בחלום ההוא. ולמי שלא היה נותן לו שכר עושה בהפך והיה זו תחבולה להגדיל שכרו ועל זה היה מעשהו זר עם אביי ורבא מצורף שהכיר מרבא שהיה רע המזל וכמו שהוא אמר בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא. ולהיותו קשה יום היה פותר חלומותיו כפי ענינו. וגם זה מכח ההשערה הוא ומה שכעס רבא על בר הדיא כשמצא ספרו שכתוב בו כל החלומות הולכים אחר הפה היה לפי שכבר היה יכול לפתור לו מצדדים אחרים בלתי מבהילים ולזרזו על הרעות העתידות לבא כאדם שהיה לבו דואג עליו והוא לא היה עושה כן כי היה מגיד כל הרעות ההנה כאויב ומתנקם מפני שלא יהיב ליה אגרא. והיה דעת בר הדיא שקללת חכם אפי׳ בחנם היא באה וכ״ש שלא היתה כוונתו אלא לצער בלבד לרבא וכמו שנזכר שם. הנה התבאר שחכמת הפתרון במלאכת הרפואה שתשלם בחכמה כוללת ובהשערה פרטית. האמנם ראוי שנדע שחכמת הפתרון וכח ההשערה בו לא יספיקו לפתור החלום כלו על פי אמתתו וזה מפנים ד׳. הא׳ כפי מה שביארתי למעלה אין המלט משיבואו בחלום הצודק דברים רבים ממותרי הכח המדמה ושמושיו כי כמו שא״א לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים ויבא מעורב האמת עם השקר והנה הפותר לו בחכמה דאית ביה ולא בהשערתו יוכל להבדיל התבן מן הבר. ומה הוא חלק החלום שמורה על השפעה שנשפע בו ומהו שאין הוראה בו כלל. ומפני זה פעמים יחשוב הפותר בדברים מהחלום שאין להם ענין ולא הוראה כלל בהודעה ושהם מכלל התבן ואין הדבר כן ויקצר בעבור זה פתרונו מאמתת ההודעה שנשפעה בחלום ההוא. ופעמים הפותר יבקש ענין לכל פרטי החלום גם למה שאין לו ענין והוראה ע״ד האמת כי הוא ממותרי הדמיון ויבא עם זה לנטות מן הענין המכוון בהוראת החלום ההוא בכלל ולפרש הדברים הדמיוניים שאין בהם שפע ממין הדברים המושפעים וכבר זכר הרב המורה כיוצא בזה בהקדמת ספרו אצל צואתו שנקח מהמשלים הענין הכולל ולא נחוש לפרטים שבהם והב׳ שגם בדברי החלום שהם כפי האמת משלים מורים על ענינים מושפעים יקשה מאד על הפותר השגתם לפי שכמו שכתב הרב המורה במקום הנזכר פעמים יבואו משנים מתחלפים במין וגם בסוגו והושם הענין המכוון בראש המשל או באמצעיתו או בסופו. ופעמים יהיה ענין אחר מפוזר במשלי׳ מרוחקי׳ ויותר עמוק מזה היות המשל האח׳ בעצמו משל לענינים רבים ישוה ראש המשל ענין אחד וישוה אחריתו ענין אחר. ופעם יהיה כלם משל לשני ענינים. ובהיות הענין כן במה ישיג איפה הפותר ואיך יספיק כחו המשער לדעת ענין המשל ההוא ועל מה יורה. הג׳ שכבר יבואו בחלומות דברי׳ כפי השפע הנשפע בהם שישמרם המדמה כמו שקבלם מבלי העתקה ולא משל כלל ודברים אחרים שהם משל ואיך יוכל הפותר להבדיל בין המשל והנמשל מחוייב הוא שיתעה בזה פעמים רבות מפני שאת המשל במקו׳ הנמשל או שאת הנמשול במקו׳ המשל. והד׳ שהנה השערת הפותר לא תפול אלא בעניני החולם קרוביו ואוהביו שבהם תשוטט מחשבתו וגם זה לזמן קרוב או תכף כדברי הרלב״ג ומפני זה חשב הפלוסוף שלא יודעו בחלומות רק מה שהוא מיוחד לחולם בגופו וקרוביו בזמנו ומקומות ועמו כחלומות הסריסים לא שאר הדברים הרחוקים ממנו במקום ובמדרגה או זמן והכתובים מעידים שאין הדבר כן שכבר יבואו בחלומות ענינים כוללי׳ לארצות רבות ולשנים רחוקות כמו שראינו בחלום פרעה וכמו שיתבאר וכן בחלם הצלם שראה נבוכדנצר בו ענין הד׳ מלכיות שימליכו בכל הכפה תחת ישובי הארץ וכן המלכות החמישית העתיד׳ להיות והיה זה לשנים רחוקות יותר מג׳ אלפי׳ שנה ואיך יוכל הפותר בחכמתו והשערתו לפתור מה די ליהוי אחרי אלפי׳ שנים בכל העולם. הנה א״כ פתרון החלומו׳ כפי המנהג הטבע עם היות שישלם בידיעת חכמת הפתרונים והרכבות הדמיונות ובכח המשער של הפותר ועניני החולם בפרטים כמו שביארתי. ועם היות שפעמים בקצת החלומות יגיד הפותר בדרך הטבעי קצת מהוראותיהם אין ספק שרחוק וקרוב לנמנע היא שיספיק בחכמתו והשערתו להשיג מהחלו׳ אמתת השפע כלו כפי מה שנשפע עליו מאת י״י מן השמים. ולכן כשמצאנו בעדות י״י נאמנה שנמצאו פותרי חלומות יגידו ענינים אמתיים בשלמות רב בפתרונים כאלו תאמר יוסף הצדיק ודניאל ורבי ישמעאל ורבינו הקדוש ודומיה׳ כפי מה שהעידו רז״ל בענינם אין ראוי שנחשוב שהיה פתרונ׳ כפי ההשער׳ ותחבולות הרמאין כי הנה הגדותיהן מורי׳ על כחם אבל היה ענינם באמת רוח הקדש שהיה מלוה אותם ומאיר עיני שכלם לראות ולהשיג אמתיות ההן כי הרוח ההוא כאשר ילוה אל פותר ישימהו להבין בחלומות מהו הדבר המושפע שבהם הצריך לפתרון ומה הם הדמיונות שבו שאין להם ענין בהודעה ובאותו רוח ישיג הפותר מאיזה מין מהמשלים החלום ההוא ועל מה יורה ואם הענין המכוין הוא בראשו או באמצעיתו או בסופו והרוח ההוא יבין הפותר מהו מדברי החלום משל ומהו נמשל וגם כן אם החלום ההוא ענין פרטי מגיע לעצ׳ החולם קרוביו וארצו ועצמו לזמן קרוב או תכף או אם הוא כולל למלכיות ולארצות אחרות ולזמנים רחוקים. כי כמו שההודעה הצודקת המגעת בחלום היא מאת י״י כפי ידיעתו המקפ׳ כן פתרונה כשתגיע ממנו יהיה בשלמות גדול ותמיד פעם אחר פעם מבלי טעות ושגיאה כלל. ומפני זה אמר יוסף לסריסי׳ הלא לאלהים פתרונים ולפרעה אלהים יענה את שלום פרעה לפי שהיו הפתרונים כמו החלומות רוצה לומר שהיו כלם כפי השפע האלהי שהגיע לזה לחלום חלומו ולזה לפותר אותו פתרון לא שהיה בכח המשער׳ ובתחבולות הפותרים ולפי שהכיר זה פרעה בפתרוני יוסף אמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. וכן דניאל יחס פתרונו לאל יתברך שהי׳ מגלה רזים לפי שהיה פתרונו ברוח הקדש. וגם נבוכדנצר הודה לו בזה ולהיות ירושלם מקום הנבואה והשפע האלהים וארון ברית י״י או מקום מושבו בתוכם לכן היו נמצאי׳ שמה פותרי חלומו׳ רבים וצודקים בפתרונם ולהיות פתרון שני הקדושים האלה בפרט יוסף ודניאל במדרגה עליונה מרוח הקודש לא בכח המשער ורוח טבעי דרשו חז״ל יהב חכמתא לחכימין זה יוסף הצדיק שנאמר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. ומנדעא לידעי בינה זה דניאל שנאמר באדין לדניאל בחזוי ליליא רזא גלא והרוח הקודש אשר חל עליה׳ בילדותם אינה נבואה גמורה שתצטרך בבטול החושים בהגעתה לכן לא נמנו הם בכלל הנביאים אבל הוא שפע אלהי יחול כמו כן על הראוי אליו ישימהו לדבר דברי חכמה ולהשיג אמתיות הדברים מפי ספרים ומפי חולמים וכמ״ש הרב המורה בפ׳ מ״ה ח״ב ועל כיוצ׳ בזה אמר דוד ע״ה רוח י״י דבר בי ומלתו על לשוני ובדניאל כתיב והילדים האלה ארבעתם נתן להם האלהים מדע והשכל בכל ספר וחכמה ודניאל הבין בכל חזון וחלומות כי יחס הכל לאל יתברך להיותו ממנו למעלה מהמנהג הטבעי. וכמו שבהכנס האדם בבית אפל בחשך ילך לא יוכל לראות ולהשיג מה בבית כי אם מעט מזער בהצצתו ומשמוש ידיו אבל בזרוח עליו השמש יראה את כל אשר בבית וכל דבר לא יכחד ממנו כן פותר החלומות כשיעיין בהם כפי כחו המשער לא יראה וישיג מהם כי אם מעט בהשערתו וירבה בדבריו הטעו׳ והשגיא׳ אבל כשעליו יזרח י״י ורוחו אז יראה אמתת הדברים מבלי עמל ומבלי טעות כלל. הלא כתבתי לך דעתי באמתת הפתרונים כפי המנהג הטבעי ושמלאכתן מתיחסת למלאכת הרפואה ומכמה צדדי׳ יפול בהם הטעות והשגיאה ושהפותר אשר רוח אלהים דבר בו ידבר דברי אמת כאיש אשר עמד בסוד י״י וזהו אצלי התר השאלה השלישי.
ואמנם פתרוני יוסף הנה תדע מעלתם בשלמות ההשגה ומדרגותם ברוח הקודש ממה שאומר כבר ביארתי שהחלום הצודק הוא שפע מגיע מנפש הגלגל או מהשכל הנבדל מפאת ההשערה האלהית על נפש האדם בעת השינה שלא יעכבוה המוחשים והעסקי׳ הגשמיים מדבקותה והנה הנפש באותו שפע תקבל הדברים כפי אמתתם מבלי ערוב כזב ולא המשל כלל אבל הכח המדמה בונה עולמו׳ ומחריבן בדמיונותיו וכ״ש בעת השינה. לא ישמור הדברי׳ המושפעים ההם על טבעם וזכותם אבל ימהר לחקותם ולהמשיל׳ בדברים אחרי׳ דומים להם כמו אם ראה שהאויב יבא עליו יחקה הדמיון נחש או אריה רודף אותו והדומה לזה וישאר החלום ההוא סתום וחתום ויצטרך אל הפותר ובחכמתו והשערתו כמו שביארתי הוא שידע טבע החקויי׳ ההם ר״ל מאיזה דבר יעתק המדמה עם שיחקה אותו לכך ויצטר׳ מפני זה שידע הפותר עניני האיש החולם חלום קרוביו ואוהביו וארצו וזולת זה עד שיוכל לעמוד ממנו על הרמוז בחלום. והנה כאשר שמע יוסף חלום שר המשקים מהגפן והכוס והיין הבין ברוח הקודש אשר בו שלא היו הדברים ההם חקוי׳ והמשלי׳ דמיוניי׳ אבל היה החלום עצמו השפע שהגיע לנפשו באותו חלום ר״ל שישוב להיות משקה המלך כראשונ׳ לכן כמו ששר המשקי׳ חלם ואתן את הכוס על כף פרעה כן פתר לו יוסף ונתת את הכוס על כף פרעה להודיע שלא היה החלום דבר מחוקק בדמיון אלא מהות השפע עצמו שנשפע על נפשו בשינה ושלא היה בו דבר מן המשל הדמיוני אלא בשלש השריגים שהיו מורים על שלשת ימים וזהו הפלא הגדול שידע יוסף שהיה ענין החלום ההוא כפשוטו ושלא היה מחוקי המדמה כטבע שאר החלומות כלם וכן בחלום שר האופים היה אפשר קרוב שיפתור ואכל העוף וגו׳ על פרעה שאכל ממאכל סליו כי הנה הנביא ראה את נבוכדנצר בצורת נשר הגדול גדול הכנפי׳. ובאיוב על האנשים הגדולים ובני רשף יגביהו עוף. ואם היה מפרש יוסף ואכל העוף על פרעה היה חלום שר האופים שוה בשוה כחלום שר המשקים זה נותן את הכוס על כף פרעה כפי עבודתו ואומנתו וזה נותן לו מכל מאכל פרעה ואוכל מסליו וכבר יורה על היות חלומותיהם שוים ושנאסרו יחדו במשמר אחד ובלילה אחד ועל מטה אחת חלמו אבל יוסף הבדיל ביניהם הבדל רב בשפרש חלומותיהם כפשוטם ולכן ואתן את הכוס על כף פרעה פתר אותו כפשוטו ויצא מזה שישוב לכבודו ופי׳ ג״כ והעוף אוכל אות׳ וגו׳ ככשוטו על עוף השמי׳ ויצא לו מזה שיהיה נדון לצליבא שאז עוף השמים יאכל את בשר ראשו ואלו היה יוסף נוהג מנהג הפותרים שיפתרו כל החלומות על זולת הדברי׳ ההם להיותם חקוים דמיוניים היה מבקש חקוי לכוס פרעה ולענבים ולשאר הדברים ולא היה א״כ פותר האמת באותם החלומות כפי מה שהיה הדבר ויצא לפועל. ומפני זה כאשר שבח שר המשקים ענין יוסף לפרעה אמר ויפתר לנו את חלומותינו איש כחלומו פתר ר״ל שלא עשה המשל ודמוי כלל בחלומותינו כמנהג שאר הפותרי׳ אבל לכל איש ממנו פתר כחלומו ר״ל כפי פשוטי הדברי׳ שחלם כן פתר ופרש אותו מבלי שיפרש דבר על דרך המשל. וכן עשה בחלו׳ פרעה כי הנה החרטומי׳ שהם היו אצל׳ חכמי הטבע יודעי׳ ומשיגי׳ בטבעי הדברי׳ קיימו וקבלו עליה׳ בחלומות פרעה ג׳ הקדמות. האחת שהיו החלומות שנים והיתה טענת׳ לפי שחל׳ אותם בשתי עתות מובדלות זו מזו עם יקיצה בנתים ובחקוי׳ מתחלפי׳ זה מזה. והב׳ שהיו החלומות מגיעי׳ לפרעה לעצמו ופרטיותו ולזמן קרוב לא לכללות ארצות ולא לשני׳ רבות לפי שהיה דעת׳ כדעת הפלוסופי׳ שהדברים שיודעו בחלומות הם דברים פרטיי׳ מתיחסים תמיד לחולם לקרוביו או עמו. והג׳ שהיו הפרות והשבלי׳ שראה פרעה משל וחקוי לדברים אחרים כי להיותם מפועל המדמה חשבו היותם חקוי׳ והמשלים לדברי׳ אחרי׳ בהכרח ומפני זה היו פותרי׳ שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר בענין הפרו׳ ובענין השבלי׳ שבע אפרכיות אתה כובש ז׳ אפריות ימרדו בך כדז״ל ובפתרון זה היו עושים מהם שני חלומו׳ ושהיו הדברי׳ מגיעי׳ לפרעה בפרט ושהפרות והשבלי׳ היו חקוי׳ ומשלי׳ לדברים אחרים. אבל יוסף ברוח הקודש הבין שהיה האמת בהפך כל זה שהנה חלו׳ פרעה אחד הוא עם היות שהקיץ בנתי׳. מפני שנפעם רוחו מחוזק השפע המגיע אליו ממנו נפסק חלומו וכן הבין שהי׳ החלו׳ ההוא הודע׳ אלהים לא לפרע׳ בעצמו בפרט כי אם להשגח׳ על כל ארץ מצרי׳ וגם על כל הארצות אשר סביבותיהם שלא יכרתו ברעב ושלא היה החלום ההוא לזמן קרוב ותכף אלא עד סוף י״ד שנה וכן ראה שלא היו הפרו׳ והשבלי׳ משל וחקוי לדבר אחר כדברי החרטומי׳ אבל שהיו כפשוט׳ שהפרות הטובות והשבלים הטובות מורי׳ על השבע כי ברבוי הגשמי׳ יעלה כל עשב ויהיו הפרו׳ בריאו׳ וטובו׳ וברבות התבואה יהיו השבלים טובים. והפרות הרעו׳ והשבלים הרעים היו מורים על הרעב ועל חסרון המים בארץ וחסרון העשבי׳ והעדר התבואות והיו הדברי׳ האלה כפשוט׳ ולא היו המשלי׳ וחקוי׳ לדברים אחרי׳ וזה היה באמת תכלית החכמ׳ מורה על שלמות הרוח האלהים וכבר הורה עליו ג״כ מה שהבין ופי׳ שהיו שנות השבע בלבד בארץ מצרים וכמ״ש הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים. אמנם הרעב בלבד אמר לא יהיה באר׳ מצרים כי אם בשאר ארצות הסמוכות אליה וכמ״ש וכלה הרעב את האר׳ ואמר ויהי רעב בכל הארצות ולא ידע זה מכח החלום אלא מרוח הקודש אשר בו וכמו שיתבאר אחר זה ובמ״ב מחוש ומוחש כתב ארסט״ו שהחלומות שחלם מלך מצרים ושנשאל מהם יוסף והודיעו מהרעב ויעצו שיטמנו החטה בשני השבע בשבליה׳ כדי שלא תפסד ותשאר עד שנת הרעב וגם זהו היה מפתרון השבלים הנה התבא׳ מזה כלו שלמות יוסף בפתרוניו ושהיו ברו׳ הקודש באמת לא כפי הכח המשער והותר במה שביארתי בזה השאלה הד׳.
(א-ב) ויהי מקץ וגו׳ עד ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי. ספר הכתוב שמקץ וסוף שנתים ימים שהם שתי שנים אחרי שיצא שר המשקים מבית הסוהר ולא זכר את יוסף וישכחהו קרה מקרה שפרעה והוא שם התואר לכל מלכי מצרים היו נקראים כן חלם פרעה שנראה לו שהיה עומד על היאור כי בעבור שארץ מצרים תשתה מן היאור וממנו יבא השבע או הרעב כפי עלות נילוס להשקות את הארץ או העדר עלייתו לכן ראה בחלומו הפרות עולות מן היאור והנה ראה אותם יפות מראה ובריאות בשר כי יפוי הגהה ומראה הגוף שהוא המוחש המושג ראשונה לחוש הראות מורה על הבריאות וטיב המזג והעדון ולכן סמך ליפות מראה בריאות בשר וראה אות׳ שתרעינה באחו שהוא שם העשב הגדול סמוך למים כמ״ש היגאה גמא בלא ביצה ישגא אחו בלי מים.
ויהי מקץ – לפי שלמעלה סיפר ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. רצה לפרש זמן הזכירה והשכחה. כי האדם זוכר הדבר בתוך שנתו. וכשעבר שנה שניה הדבר נשכח מכל וכל. וזהו ולא זכר שר המשקים את יוסף בשנה הראשונה. וישכחהו בשנה שניה. ולכן אמר ויהי מקץ שנתים ימים הנזכרים. ופרעה חולם והשם זכרו. ואמר ויהי מקץ לרמוז כי עין ה׳ אל יריאיו לראות העת הקבוע לגאולתם ואינו שוכחם אפילו רגע אחד. וזהו ויהי מקץ שלשים שנה וד׳ מאות שנה יצאו כל צבאות ה׳. באותה שעה ובאותו רגע ויזכרהו ה׳. ואמר לשון קץ להורות שעכשיו היה סוף וקץ לכל צרותיו. אבל עד עכשיו היה שקוע בבור גלות ושביה כמי שיושב בחשך. וזהו קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. וזה רמז למדת הדין המעות אדם בריבו ובא לשאול דין. וזהו קץ כל בשר בא לפני לתבוע דין. הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות השואל דין ואומר פלוני חטא בזה. כמו שעשה לדוד בענין בת שבע שעמד לפני ה׳ לשאול דין עליו. וכשאמר חטאתי נאמר שם גם ה׳ העביר חטאתך. לא אמר סלח חטאך אלא העביר מדת הדין מלפניו שנקרא חטאת. כדכתיב לפתח חטאת רובץ. וכן בכאן ביוסף מדת הדין היתה מתוחה עליו כל אלו השנים העשרה. לפי שהוציא דבה על אחיו שהיו י׳. ואחר שנשלמו העשרה. מיד התחיל לקום. כמו שאמר קמה אלומתי בחלום שר המשקים ושר האופים. בענין הסלים שעולה קמ״ה כמנין הסלים כמו שכתבתי למעלה. ולכן לא חשש יוסף לשלוח לאביו שליח שהיה חי כשהיה כל טוב אדוניו בידו והיה גדול הבית. לפי שידע סוד הדבר כי מחשבות השם עמקו ולא שלם עונו עד הנה ורצה למרק עונותיו. וכ״ש כי יוסף ידע במראה החלום כי זמן מפלתו וצערו לא היה יותר מי״ג שנים הי״א היו כנגד ואחד עשר ככבים. והשנים היו כנגד השמש והירח. כמו שכתבתי למעלה. וזהו ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה. וכתיב בן י״ז שנה היה רועה וגומר. ולכן לא שלח מלאך ג״כ כשהיה יוסף. שליט על הארץ להגיד לאביו מעלתו או שהיה חי. לפי שלא רצה למהר את הקץ עד עת בא דברו לתשלום י׳ שנים אחרים ז׳ שני שבע וב׳ שני רעב. כדכתיב כי זה שנתים הרעב עברו ובעשירי באו אחיו עשרה להשתחוות לו ארצה. להשלים חלומו שראה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. ואמר והנה קמה אלומתי וגם נצבה נעמוד בזקיפה. ויסובבו עליו עשרה שנים לשיבואו אחיו להשתחות לו. וזהו והנה תסובנה אלומותיכם כלומר יסובבו עלי אלומותיכם. ואחר סיבובם שהוא עשר השנים ותשתחוין לאלומתי. ולכן לא הגיד לאביו עד תשלום הסיבוב ההוא. ושהם יבואו מעצמם להשתחוות לו קודם שיבא אביו. ואמר זה בחלומו. השני אמר והנה השמש והירח שיבא אביו להשתחוות לו באחרונה. ולכן רצה לקוות רחמי שמים ולסבול עד עת בא דבר השם. ולכן בהגיע הזמן והקץ של שנתים ימים על הנזכר. סבב השם שיחלום פרעה חלומות אלו להקים דבר עבדו. ולכן המפרש שפירש שנתים שתי שנים וימים שנים או שלשה ימים יותר על השני שנים לא יכה כיוון. אבל פירושו שנתים של ימים. להורות שהיו שלימים יותר משנתים של חדשים. וכך הוצאתיו מן הגמרא ואיני זוכר מקומו:
ואמר ופרעה חולם – לרמוז שאע״פ שלא היה ראוי לחלום הזה מצד פרעה. היה ראוי מצד שהגיע אורו של יוסף. וזהו ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם כמו שחלם יוסף. ולזה אמר ופרעה ולא אמר פרעה. להורות שחלומות אלו היו להשלים חלומות יוסף. ולהשלים מאמר השם שאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. וכמו שאחז״ל ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ומפני זכותו וזכות יוסף סבב השם שירד בכבוד גדול למצרים. ולכן בזכות יוסף גלה סודו לפרעה הרשע להשלים עצת מלאכו שחלם. והנה אנחנו מאלמים אלומים וכן והנה השמש והירח וגומר. וכמו שיוסף חלם שני חלומות מענין אחד. כן פרעה חלם שני חלומות מענין אחד והכל חלום אחד. כי רוב תבואות בכח שור. וכנגד חלום אלומות יוסף. חלם פרעה והנה ז׳ שבלים. וכנגד והנה השמש והירח. חלם פרעה והנה מן היאור וכן עומד על היאור. כי היאורות הם כמו מאורות ותרגום יאור נהרא. ונהר הוא לשון אור כמו הבוקר אור תרגומו צפרא נהר. וכן יפיץ ענן אורו הוא כמאמרם ז״ל לשון אור המוזכר באליהו הוא לשון מטר. ופרות פרעה ראויות ליוסף כמאמרם ז״ל בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בין פרות יוסף. וכל זה לפי שהקב״ה מגלגל גלגולים בונה עולמות ומחריבם להשלים דברו. לפי שארץ מצרים היתה ריקנית מכסף וזהב. והקב״ה הבטיח לאברהם אהובו ואח״כ יצאו ברכוש גדול. הביא רעב על כל הארצות ובארץ מצרים היה לחם. בענין שיביאו הכל כספם וזהבם אתם לשם ה׳. בענין שימלא ארץ מצרים כסף וזהב לתת לישראל שכר טרחם. עד שלסבה זה רצה הקב״ה להשפיע על פרעה שפע נבואיי ולגלות לו סודות גדולים מהעתידות. בענין שבזה וינצלו את מצרים ועשאוה כמצולה שאין בה דגים. וזה רמוז בחלומו שראה ז׳ פרות יפות מראה ובריאות בשר. כמו שהיו המצריים שמנים וטובים בארץ טובה כגן ה׳ כארץ מצרים. ובאו עליהם ז׳ פרות אחרות רעות מראה מבחוץ ולא מבפנים. הם ישראל מעונים בכור גלות ותאכלנה לפרות היפות. וכן שבע שבלים דקות ושדופות קדים בולעות שבעה שבלים בריאות וטובות. בעניין שנשארו המצריים ריקנים מכל ואוכלים אותם שאר עמים ועורם מעליהם הפשיטו:
ובמדרש רמזו באלו הפרות הטובות והרעות ענין העשירים והעניים רמז למה שכתבתי. ואמרו והנה שבע פרות אחרות. כיון שהשנים רעות כל הבריות נעשות אחרים לחביריהם. לכך כתב אחרות שרואים אלו את אלו והופכין פניהם. עולות אחריהן כשהשנים רעות עניים הולכים אחר עשירים ואין משגיחין בהם. רעות מראה כשהשנים רעות הבריות נעשות רעות אלו לאלו. ורקות בשר כשהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין. ותעמודנה אצל הפרות כשהשנים רעות אין העניים יכולים לעמוד בעולם אלא אם כן העשירים מפרנסים לעניים. ד״א ותעמודנה אצל הפרות כשהשנים רעות הבריות עומדות לשאול צדקה זה מזה. ותאכלנה הפרות וגו׳ בשני רעבון הבריות אוכלות זו את זו ע״כ. רמזו בדבריהם שהעניים עומדים אצל העשירים כמו שעמדו ישראל אצל מצרים לפרנסם בשני הרעב. ולפי שכל זה רמוז בחלומו נבהל ונפעם רוחו. וזהו ויהי בבקר ותפעם רוחו ותרא לחרטומים ואין מגיד לו. לפי שאין המטמון נראה אלא לבעליו עד שיבא בעל החלומות:
ויהי מקץופרעה חלם – בהיותו חולם הבלי רעיוניו חלם גם כן שהיה עומד על שפת היאור, כמאמרם זכרונם לברכה: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים (ברכות נ״ה.).
ויהי מקץ..ופרעה חולם, while he was dreaming about all kinds of matters of no relevance, matters reflecting what he had experienced during the course of the previous day, he also dreamt something totally unrelated to matters he could relate to, i.e. he saw himself standing on the banks of the river. The word חולם in the present tense, as opposed to חלם in the past, recalls Daniel’s statement as well as the Talmud’s statement in Berachot 55 that generally the subjects one dreams about are unfinished business of what one had been thinking of in the course of the previous day.
(א-ד) ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם. ר״ל, שבעוד שהיה חולם עניינים רבים, בתוכם חלם שהיה עומד על היאור. ר״ל, שגם שחלם דברים רבים, לא שת לבו כי אם לזאת שהכיר שדבר מורה איזה עתיד לבוא, וכן אמר אחר כך (פסוק יז) ׳בחלומי הנני עומד׳ וגו׳.
ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור. וכן היה, שהיה רעב בכל הארצות, ובכל ארץ מצרים היה לחם1:
1. כלשון הכתוב להלן (פסוק נד).
פרשת מקץ
[א] ויהי מקץ שנתיים ימים
[1] נזיר פרק ראשון דף ה ע״א (נזיר ה.)
מקץ כתרגומו מסוף. פירוש שאין ״מקץ״ לשון קצה – ואם היה לשון קצה היה נאמר בין על ההתחלה ובין על הסוף, שהרי התחלה הוא גם כן קצה, לכך אמר ׳כתרגומו׳ שהוא לשון סוף ולא קצה. ומה שהוצרך להוסיף ׳מסוף׳ ולא הספיק בזה שאמר ׳כתרגומו׳, שרוצה לומר כי מה שתרגם המתרגם ׳מסוף׳ הוא פירוש המלה, ואינו כוונת הענין שיהיה כוונת הענין ׳מסוף׳, רק ׳מסוף׳ פירושו ׳וכל לשון קץ סוף הוא׳, כלומר שלא תמצא לשון ׳קץ׳ רק על הסוף, וזה ראיה שאינו לשון ׳קצה׳, שאם היה פירושו לשון קצה היה נמצא גם כן על ההתחלה. ומה שלא פירש על ״מקץ עשר שנים לשבת אברהם״ (ראו לעיל טז, ג) מפני ששם אין נפקותא אם יהיה הלשון לשון ׳קצה׳ או יהיה לשון ׳סוף׳, אבל כאן הוצרך לומר שהלשון הוא סוף, כי הסוף הוא שנשלם כל הב׳ שנים, אבל לשון ׳קצה׳ יאמר על קצה ב׳ שנים – שלא נשלמו ב׳ שנים עדיין, כי לשון ׳קצה׳ משמש על דבר שלא נשלם כמו ״ועשה כרוב אחד מקצה מזה״ (שמות כה, יט), דהיינו בכפורת עצמו בקצהו, וגם כאן היה פירושו שהיה החלום הזה בסוף ב׳ שנים ולא נשלמו הב׳ שנים, וזה לא יתכן כאן, שרש״י פירש למעלה (מ, כג) כי נגזר על יוסף להיות עוד בבית הסוהר ב׳ שנים, וגזירת הקב״ה בלא גירעון יום אחד ושעה אחת:
כל שאר נהרות וכו׳. פירוש מה שכתוב כאן ״היאור״ בה״א הידיעה כאילו ידוע באיזה יאור מדבר – היינו ששאר נהרות אינן קרויים יאורים, רק נילוס, ולכך כתיב בה״א הידיעה. אף על גב דבספר דניאל נמי כתיב (ראו יב, ה) ״אחד לשפת היאור״ על נהר חדקל (קושית הרמב״ן), לא קשיא מידי, שכך פירושו – שאין לך שנקרא בסתם יאור רק הנילוס, אבל בספר דניאל מפרש הכתוב שם (י, ד) שהוא חדקל, ולא נקרא יאור סתם, אבל כאן כתיב יאור סתם בלא שום שם אחר. ומה שפירש רש״י שעשוי בידי אדם ולכך נקרא בשם ׳יאור׳, וחדקל אינו עשוי בידי אדם ונקרא גם כן ׳יאור׳, נראה שגוף החפירה שהמים בתוכו נקרא בכל הנהרות ׳יאור׳, דסוף סוף חפירה היא בין שהיא נעשה בידי אדם ובין שנעשה בידי שמים, ו׳נהר׳ יקרא מרוצות המים, מלשון ״ונהרו אליו גוים רבים״ (ראו ישעיהו ב, ב), שהוא מלשון המשכה ומרוצה, ולעולם החפירה נקרא ׳יאור׳, ולפיכך כתב בנהר חדקל ״על שפת היאור״ (ראו דניאל ב, ה), ורוצה לומר החפירה. אך כאן מפני שכתוב סתם ״יאור״ הוצרך לומר כי כל שאר הנהרות אינם קרוים ׳יאור׳ סתם, שאין הנהר נקרא יאור סתם על שם החפירה, כי עיקר שם שלו בשם ׳נהר׳ המיוחד להם – לא החפירה, אבל כאן יקרא בלשון סתם ״יאור״ לפי שהוא עשוי חפירות בידי אדם. ולפי זה כל נהר יקרא ׳יאור׳ בשביל החפירה, אבל לא נקרא סתם ׳יאור׳:
ויהי מקץ שנתים ימים – לפי שלא פורש במקרא מתי התחילו שתי שנים אלו על כן ארז״ל (בר״ר פ״ט:ב׳) ששתי שנים אלו הוזקק להיות אסור בבית הסהר יותר מן הנגזר עליו מפני שתלה בטחונו בשר המשקים שנאמר (תהלים מ׳:ה׳) אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו ולא פנה אל רהבים אלו המצרים שנקראו רהב. ויש להקשות מה זה שאמר אשר שם ה׳ מבטחו הוה ליה למימר אשר שם בה׳ מבטחו, כמ״ש (ירמיהו י״ז:ז׳) ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו, ומלבד הכפל שבפסוק זה צריך הלשון גם כן תיקון במ״ש והיה ה׳ מבטחו, ועוד קשה למה קרא למצרים רהבים ולא קראם בשם המפורסם.
והקרוב אלי לומר בזה, שבנוהג שבעולם שאדם שיש לו איזו מעלה ביתר שאת על חבירו אינו זוכר את חבירו הקטן מערכו ובל ישא את שמו על שפתיו מצד רום לבבו, וזו היא טענת הפילוסופים על השי״ת לאמר שלגודל רוממותו ית׳ אינו משגיח בשפלים בכל מה שתחת גלגל הירח, ולבטל דיעה נפסדה זו נאמר (שמואל א ב׳:ג׳) אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם כי אל דיעות ה׳ ולו נתכנו עלילות, ר״ל אל תדברו שמצד שהקב״ה גבוה מעל כל גבוהים אין לו ידיעה בפרטי מעשינו, כי אל דעות ה׳ שיש לו ידיעה בכולם ולו נתכנו כל עלילות מעשה איש. וכדי לאמת דבר זה שהקב״ה שוכן את דכא ושפל רוח, צירף הקב״ה בשמו הגדול ית׳ ארבע אותיות של מספר מועט יותר מכל האותיות שבאלפ״א ביתא, כשתכתוב יו״ד ה״א וי״ו ה״א הסתכל בכל האותיות כשתכתבם במלואם לא תמצא שום אות שיעלה למספר מועט כמו אלו. וכן אמרו רז״ל (מגילה יא.) א״ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו כו׳ מן הכתובים שנאמר (תהלים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, ר״ל שבחוהו ביה שמו כי עם היותו רוכב בערבות גבוה מכל אע״פ כן יה שמו, שהם האותיות הקטנים במספר והתיבה רק בעלת שני אותיות דהיינו המועט בצירוף האותיות וכל זה מופת על ענותנותו ית׳.
ולפי זה מהות השם הגדול, הוא מופת ובטחון לתחתונים שהקב״ה זוכרם ומשגיח בהם, שלא יהיה פתחון פה אל המערער לומר שלגודל רוממותו יתברך עזב ה׳ את הארץ, ולא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם שאינו משגיח וזוכר את מי שהוא למטה ממנו במדריגה על שני הנחות אלו נאמר פסוק זה, על הנחה ראשונה שיבטח בה׳ אמר אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו, כי מהות השם הגדול וקטנותו הוא מבטחו שהשם יתברך מתחבר לשפלים, לכך לא נאמר בה׳ כי ה׳ דהיינו מהות השם הוא מבטחו, ועל זה אמר ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ ובמה יהיה בטוח, על זה אמר והיה ה׳ מבטחו מהות השם הוא מבטחו. ועל הנחה שניה שלא לבטוח באדם כי רום לבבו מביאו לידי שכחה ע״ד ורם לבבך ושכחת את ה׳, אמר ולא פנה אל רהבים כי רהב הוא לשון רום לב וגסות רוח, כי אין לפנות פני מבטחו אל ב״ו כי מצד רהבו וגסות רוחו אינו פונה אל הבוטח אליו, כמ״ש ולא זכר שר המשקים את יוסף מצד שנעשה שר המשקים והושב על כנו ונעשה שר וחשוב ע״כ לא זכר את יוסף, כי היה בעינו נבזה ושפל אנשים ע״כ קרא למצרים רהבים. ומה שנגזר על יוסף להיות אסור ב׳ שנים לפי שחטא זה הוא כפול כמ״ש (ירמיהו י״ז:ה׳) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה׳ יסור לבו. לפיכך נגזר שנה אחת כנגד הבטחון באדם כי זמן השכחה שנה כמת המשתכח מלב אחר שנה, ועוד שנה אחת כנגד ומן ה׳ יסור לבו.
ויתכן לפרש עוד בפסוק והיה ה׳ מבטחו, לפי שכמה מדריגות יש במדת הבטחון זכרם רבינו בחיי בפרשה זו, ומדריגה אחרונה הוא הבוטח בה׳ בלא סבה שלא יחשוב לומר הקב״ה יעשה לי דבר זה ע״י סבה זו, לפי שאין האדם יודע איזו סבה לטובתו כי אולי יחשוב אדם שדבר זה סבה למציאת מבוקשו, ויכול להיות שהוא הפך מן כאשר זמם, על כן נאמר (תהלים ל״ז:ה׳) ובטח עליו והוא יעשה ר״ל הקב״ה יעשה הסבות אשר יראו טוב בעיני השם יתברך, ולא אתה תבחר בהם, ואילו נאמר בכל מקום בטח בה׳ הייתי אומר שיתלה הבטחון באיזו סבה, ע״כ נאמר והיה ה׳ מבטחו ר״ל השם עצמו מבטחו בזולת סבה. ומזה המין היה בטחונו של יוסף שבלי ספק בטח בה׳, זולת שתלה הסבה בשר המשקים. על כן הראו לו מן השמים שאין זה סיבת גאולתו מה שחשב הוא כי אם עצת ה׳ היא תקום.
והנה עמד על היאור – ופרעה אמר על שפת היאור, בחלומו ראה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור, ופרעה לא הזכיר מן היאור, בחלומו נאמר ותעמודנה אצל הפרות, ופרעה לא הזכיר זה וכפי הפשט לא הזכיר זה כדי שלא יבין יוסף שלא היו נראין רעות כ״א בשעה שעמדו אצל הטובות, אבל כשלא עמדו אצליהם לא היו נראין רעות כל כך, לפי שלא היו רעות כ״א בערך הטובות, ע״כ לא הזכיר פרעה זה כדי שיבין שהיו רעות מצד עצמם, וכדי לחזק הענין אמר במקום זה לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע, כי זה מורה שנראו רעות גם מצד עצמם, וכן פתר יוסף את זה באמרו ונשכח כל השבע, שלא תאמר שלא יהיה רעב ממש אלא למי שזוכר שני השבע ורואה כנגדם ההעדר בשני הרעב, אבל למי שאינו זוכר שני השבע לא יהיה בעיניו הרעב גדול כ״כ, ע״כ אמר ונשכח כל השבע לפי שהיו שני רעב רעים מצד עצמם אפילו בעיני מי שאינו זוכר שני השבע. פרעה ראה יפות מראה ובריאות בשר וליוסף אמר כי ראה בריאות בשר ויפות תאר, ויש בזה שני שנויים דהיינו שנוי הלשון ממראה לתואר, והיפוך הלשון לזכור בריאות בשר בתחלה, וכן נמצאו הרבה שינויים בסיפור חלומו ממה שראה.
ואומר אני ליישב כולם, בהצעה אחת לקוחה מדברי המפרשים, שפרעה היה מחזיק את היאור לאלוה, וע״כ לא רצה לומר הנני עומד על היאור כי רצה לחלוק כבוד לאלוהו, ובזה יתורצו כל השנויים הנזכרים, כי מטעם זה לא רצה לומר שהפרות הרעות עלו מן היאור, כי לא רצה לייחס שום דבר רע לאלוהו בחשבו כי הוא מושל על הטובות לבד וממנו לא יצא דבר רע ואולי חשב שיש אלוה אחר מושל על הרעות כדעת המאנ״י שהביא בעקידה פרשת ואתחנן, ואולי שעל זה אמר פרעה (שמות י׳:י׳) ראו כי רעה נגד פניכם. שהמושל על הרעות נגד פניכם, וז״ש (שמואל א ב׳:ג׳) אל תרבו תדברו גבוה גבוה לומר ששני גבוהים יש אחד מושל על הטובות ואחד על הרעות, לכך אמר מיד ה׳ ממית ומחיה מוריש ומעשיר ר״ל פועל כל ההפכים והכל יוצא מאתו יתברך, וכן נאמר (דברים ל״ב:ל״ט) ראו כי אני אני הוא וגו׳, אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וכפל אני אני דוגמת כפל גבוה גבוה.
והנה מטעם זה, לא אמר פרעה ותעמודנה אצל הפרות ותאכלנה, לפי שהיה משמע מזה כאילו עשו מלחמה ביניהם עד כי הגדיל המושל על הרעות ע״כ תאכלנה הפרות הרעות את הטובות, כי לשון ותעמודנה מורה שלא באו לכתחלה להכנס בתוך הרעות כדי להשביעם ולבטל רעבונם, שהרי עמדו אצלם אם כן היה דעתם לעמוד, זולת שגברו עליהן הרעות ובלעו אותם בעל כרחם, וזה גנאי לאלוהו שלא היה בו כח להציל את הטובות המושפעות מאתו ע״כ שינה פרעה ואמר ותבאנה אל קרבנה, ורצה בזה שמעצמם מרצונם הטוב נכנסו אל תוך הרעות להשביע רעבונם, וכל זה ממדת טובו של אלהות שלו שרצה להיטיב ולתקן הרעות, וא״כ לא באו לכתחילה כי אם כדי לבא אל קרבנה ולא כדי לעמוד שמה ע״כ לא אמר ותעמודנה אצל הפרות, והעיד שלא הועיל כלום כי לא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כבתחילה, לפי שהיו בתכלית הרוע וע״כ הוצרך להעיד, לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע. וי״א שהזכיר זה שלא יאמר שקודם הלילה ראה פרות רעות כאלו והיה מתפעל מראיית חידוש כזה ע״כ בא לו חלום זה, כי כך המנהג שמה שאדם רואה דבר חידוש ביום ומהרהר בו נראה אליו בחלום, ע״כ אמר לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע, וזה מופת שחלום זה מן החלומות הצודקים.
והנה ענין יפות מראה ותואר, יש אומרים שלא יצדק זה בבהמות כ״א במין האנושי ע״כ שינה ממראה לתואר וע״כ פירש״י שהוא סימן לבריות ולי נראה שאין הדבר כן שהרי הפסוק אמר כן שהראו לו יפות מראה א״כ ודאי שייך הוא גם בבהמות, ועוד וכי מראין לאדם דבר שאינו בנמצא כגון פילא דעייל בקופא דמחטא, אלא ודאי ששייך גם בבהמות והוא כשכל אבריה מליאות בשר ואינה כחושה זהו יפוי מראה שלה, ובריאות בשר הוא פירוש על יפות מראה כי זולת זה במה יוודע איפה אם הבשר בפנים בריא או חולה, אם לא על יפוי מראה שלה המעיד על בריאות הבשר שבפנים, והתואר הוא ענין אחר שאינו תלוי בבריאת הבשר כמו שפירש״י על פסוק ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה. (ויצא כ״ט:י״ז) כי ענינו צורת הפרצוף, דרך משל אם אין החוטם עקום או ארוך מן הראוי להיות, וכן העינים ושפתים וכיוצא בהם, והנה פסוק זה אומר שראה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר וזה דבר טבעי, אע״פ שאין ביאור כח אלהי מכל מקום פעולתו הטבעית היא שהמים משקים הארץ וגורמים להצמיח חציר לבהמה עד שיהיו דשנים ורעננים, אבל אין ביאור כח לעשותם יפות תואר בחוטם ועינים ופה שיהיו ישרים ולא עקומים ולא גדולים או קטנים מן הראוי להיות, כי זהו פועל אלהי אשר עשה את כל ברואיו ישרים בתוארם. ופרעה לכבוד אלוהו לסברתו הנבערה שחשב שיש ביאור כח אלוה ע״כ יחס כוח זה לאלוהו לומר שעלו מן היאור בריאות בשר ויפות תואר, לומר לך לא זו שהעלה בריאות בשר שזה אינו חידוש כל כך כי כל הימים יכולין לעשות זה בטבעם, אלא אפילו יפות תואר גרם ג״כ היאור כי הוא בראם על תכונה זו לפי דעתו, ע״כ הקדים בסיפור זה בריאות בשר ליפות תואר, דרך לא זו אף זו ואצל הרעות הפך הדברים ואמר דלות ורעות תואר ודקות בשר לומר לא זו שהיו רעות תואר ומראיהן משונה, כי זה אין בו כל כך נפקותא והעדר הפעולה אינו חידוש כל כך, אלא היו אפילו רקות בשר כנגד הטבע ויש בו נפקותא.
וראיה ברורה לדברינו, מ״ש פרעה ותאכלנה הפרות הדקות והרעות את שבע פרות הראשונות הבריאות, למה לא הזכיר ענין התואר בשום אחד מהם, לא בטובות ולא ברעות, אלא ודאי לפי שאינו מעלה ומוריד לענין הבריאות והאכילה, כי לא היו רעבים ביותר מצד היותם רעות תואר, כי אם מצד היותם רעות מראה דהיינו כחושים, גם לא אכלו את הטובות מצד היותם יפות תואר כי אם מצד היותם בריאות בשר דהיינו יפות מראה, ומ״ש ותאכלנה הפרות ולא אמר שבע הפרות, לפי ששבע שני הרעב לא היו רצופים שהרי משבא יעקב אחר שנתים פסק הרעב וחזר במותו, כמו שיתבאר לקמן פרשת ויחי בגורן האטד בע״ה (בראשית מ״ט:י׳).
ומה שהוסיף לשון צנומות בשבלים, לפי שאינו דומה שמיעה לראיה כי פרעה ראה שבלים דקות, ויש לפעמים שבלים דקות שיש בהם גרגרים דקים, ופרעה ראה אותם בעיניו שהיו רקים ולא היה בהם גרגרים כלל, והיה מתירא שמא יוסף יטעה בלשון דקות כי לא ראה אותם, זולת מה ששמע מן פרעה, ע״כ פירש לו צנומות אני ראיתי שלא היה בהם כ״א המוץ, ובזה יתורצו כל הספיקות שנתחבטו בהם רוב המפרשים והוא דבר יקר ויתר עניני החלום יתבארו בסמוך בעזרת השם.
(הקדמה)
מקץ
(א) ויהי מקץ: פרשה פתוחה. כתו׳ במקרא כ״י, ב׳ פרשיות דלי׳ בהון פיסק׳ כלל בגויהון, ויצא, ויהי מקץ. ועיין מה שכתבתי בריש פ׳ ויצא.
וְהִנֵ֖ה עֹמֵ֥ד: וְהִנֵה בטפחא, עֹמֵד במירכא. [וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד].
וכל לשון קץ סוף הוא. דבר פשוט דלשון קץ כתרגומו מסוף הוא אבל קשה ימים דכתיב בקרא למה לי בשלמא אי לשון מקץ לאו לשון סוף הוא אלא לשון מקצת כמו מקצה אחיו (להלן מ״ז:ב׳) משום הכי צריך בקרא למנקט ימים לומר שתי שנים שלימים היו מיום ליום ולא מקצת שתי שנים אלא כיון דמקץ לשון סוף הוא א״כ ימי דכתיב בקרא למה לי. ומתרץ דה״א מקץ לשון מקצת הוא וה״א דכל לשון קץ נמי לשון מקצת הוא אלא היכא שהוא מוכח מן הקרא שהוא לשון סוף להכי כתב הקרא הכא ימים ללמוד שהוא לשון סוף ולא מקצת ומעתה כל לשון קץ סוף הוא. וזה שנקט רש״י וכן כל לשון קץ סוף הוא כלומר כיון דמוכח הכא דמקץ לשון סוף אנו למידין מהכא דכל לשון קץ סוף הוא דקץ קץ לג״ש ודו״ק. נ״ל. ודלא כהרא״ם שכתב דמ״ה נקט כל לשון קץ סוף משא״כ מלת קצה שפעמים מתפרש סוף כמו מקצה ג׳ שנים (דברים י״ד:כ״ח) ופעם קצה כמו כרוב אחד מקצה (שמות כ״ה:י״ט) ופעם קצת כמו ומקצת אחיו (להלן מ״ז:ב׳). ואף שכתב כמה פעמים קודם זה בכמה מקומות אין זה קושיא כי כמוהו רבים עכ״ל. וכתב הרא״ם וליכא לאקשויי מקרא דמקץ שבע שנים תעשה שמיטה (דברין ט״ו:א׳) שפירושו מתחילת השנה השביעית כדכתיב (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה דקרא דמקץ שבע שנים תעשה שמיטה בהשמטת כספים מיירי והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה. [ר׳ אליהו מזרחי]. וק״ל:
כל שאר נהרות אינם קרויין יאורים חוץ מנילוס כו׳. ה״פ דק״ל למה כתיב על היאור בה״א הידיעה אלא ודאי ה״פ היאור הידוע הנזכר לעיל וקאי על הד׳ נהרות שכתובים בפ׳ בראשית (לעיל ב׳:י״א) וא״כ למה לא כתיב בכאן נהר כמו שכתוב שם אלא ודאי אי הוה כתיב נהר לא הייתי יודע על איזה נהר קאי שד׳ נהרות כתובים לעיל לכך כתיב יאור כלומר הנהר שעשוים יאורים דכל שאר נהרות אינן קרויין יאורין חוץ מנילוס כמו שמפרש ואזיל ונילוס היינו פישון הנזכר לעיל בפרשת בראשית כדפירש רש״י שם וכל שאר נהרות דנקט רש״י קאי אשאר ג׳ נהרות הכתובים בבראשית:
שכל הארץ עשויין יאורים יאורים בידי אדם ונילוס עולה כו׳. דקשה לו כיון דקאי אאחד מד׳ נהרות הנזכרים בבראשית למה לא הזכיר אותו בשמו המיוחד אלא לפי שעשוי יאורים יאורים על ידי בני אדם לכן קראו בשם יאור וכל שאר נהרות אינם עשויים כן:
Every form of the word קץ means "the end.⁠" It is obvious that קץ means "end,⁠" as Onkelos translates it. However, [Rashi is answering the] question: Why does Scripture write the word ימים? It would be understandable if קץ did not [always] mean "end,⁠" but [also can mean] "some of,⁠" as in מקצה אחיו, "From some of his brothers" (47:2). Accordingly, here it mentions ימים to indicate that it was two full years, not part of two years. But if מקץ always means "end,⁠" why does Scripture write ימים? Rashi answers: We might think מקץ means "some of,⁠" and it always means this, unless it is evident otherwise from the verse. That is why it is written here ימים — to show that it means "end,⁠" and not "some of.⁠" Consequently, קץ always means "end.⁠" For it is evident here that קץ means "end,⁠" and we make a gezeirah shavah between קץ [written here, and any other instance of] קץ. Thus Rashi says, "And [henceforth,] every form of the word קץ means 'the end'.⁠" So it seems to me, as opposed to Re'm's explanation, that Rashi says every form of the word קץ means "the end" because Rashi wishes to distinguish קץ from קצה. This is because קצה sometimes means "end,⁠" as in: "At the end (מקצה) of three years" (Devarim 14:28). And it sometimes means "side,⁠" as in: "One cherub on this side (מקצה)" (Shemos 25:19). And it sometimes means "some of,⁠" as in: "From some of (מקצה) his brothers" (47:2). Although [the word קץ] appeared several times previously in Scripture, [and Rashi did not comment there,] this is not problematic, as many similar cases exist [where Rashi does not explain a word the first time it appears]. Re'm writes: We need not object that it says, "At the קץ of seven years, you are to make shemitah" (Devarim 15:1), which apparently means at the beginning of shemitah, as it is written, "But in the seventh year you must let it rest" (Shemos 23:11). For [the answer is:] The verse in Devarim is speaking of releasing debts (השמטת כספים), and this is at the end of shemitah.
All other rivers are not referred to as יאורים except for the Nile... Rashi is answering the question: Why is it written היאור, with a definite article? [The answer is:] Perforce it refers to the known יאור, mentioned earlier — the four נהרות written in Bereishis (2:11). Accordingly, why is it not written נהר here, like it does there? Surely [the answer is:] If it was written נהר here, we would not know which נהר, as four נהרות were mentioned earlier. Thus it says יאור, meaning the נהר that has יאורים. And all other נהרות are not called יאורים, only the Nile, as Rashi goes on to explain. The Nile is the Pishon River mentioned in Bereishis, as Rashi explains there. When Rashi says, "All other rivers,⁠" he is referring to the other three נהרות written in Bereishis.
The entire country is made up of man-made canals, and the Nile overflows... Rashi is answering the question: Since this verse is referring to one of the rivers mentioned in Bereishis, why is it not mentioned by its name? [The answer is:] Since Egypt is made up of man-made יאורים, its river [came to be] called יאור. But all other rivers [of other countries] are not made up in this manner.
פרשת מקץ
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר – יפלא מאד שלא אמר ויחלום פרעה והנה מן היאור עולות וגו׳ כי אמנם אמרו והנה עומד על היאור נראה מיותר שלא יראה הפרות יוצאות מן היאור אם לא יהיה שמה על שפתו? עוד יקשה מה שספר וייקץ פרעה ויישן ויחלום שנית ואין הכרח לידע אם הקיץ בנתים וחלם שנית אחר שנפלה תרדמה עליו פעם אחרת או אם חלם בלי יקיצה בין חלום לחלום? גם יש לדקדק בחלום הראשון שנאמר וייקץ פרעה לבד ובחלום שני נאמר וייקץ פרעה והנה חלום? והנה כשספר פרעה חלומותיו ליוסף לא אמר וארא בחלומי אלא בשבלים? וביאור הדבר {א} כי אין חלום בא לאדם אלא מהרהורי לבו כמאמרנו למעלה בחלום סריסי פרעה וחלומות כאלה רובם שוא ידברו. אולם כאשר בא החלום ברוב ענין ולא מהרהורי היום זהו חלום נבואיי וראוי לשמור הדבר ולחשוב עליו מחשבות. ולפי שפרעה בחלומו יתכן שהיה על היאור ממש כי שמה על שפתו היה לו ארמון להשתעשע בו לרוח היום כדרך המלכים ובשכבו שמה ראה חלום הפרות ולא שת לבו לזאת בראותו אותן עולות מן היאור כי חשב נולד החלום מרעיון לבו בהיות מושבו שמה על היאור ובהכרח הסתכל בו בהיותו בהקיץ וחשב בחיות העולות מן היאור ורועות על שפתו ויטרפו טרף מן הבהמות גם מבני אדם כידוע והתפעלו חושיו עד שבא אליו חלום הפרות שהוא כדמות מה שחשב בהקיץ. אבל בחלומו שנית שמה בדבר השבלים שגדולם בשדה ולא ביאור ולא חשב בהם מקודם אז ידע שהוא חלום צפון באמת ואינו דברים בטלים. על כן כתוב ופרעה חולם והנה עומד על היאור רצונו שפרעה חלם בהיותו שוכן על שפת היאור ממש ושמה באה אליו המראה. וכן בספרו אל יוסף אמר בחלומי הנני עומד על שפת היאור כלומר לא נטה דעתי אל חלום הפרות הואיל והייתי עומד על שפתו. אולם בשבלים לא דבר רק כי לא חשבתי בהם טרם זה. וע״כ אמר וארא בחלומי שהוא ראיה בהכרח ותבונה בה. ובחלום הפרות על כן נאמר וייקץ פרעה לבד שלא השגיח בחלום והיה כלא היה. אמנם בשבלים אמר וייקץ פרעה והנה חלום שבודאי זהו חלום ראוי לחשוב עליו:
ד״א וייקץ פרעה והנה חלום – לפי שהחלומות שוא ידברו ועד שראה פרות בולעות פרות ובעל חי יאכל בעל חי זהו כדרך כל הארץ ויוכל להיות גם בהקיץ. אבל ששבלים בלי פה יבלעו שבלים זהו דבר שקר ושוא ואיננו מצוי. לכן כאשר חלם פרות חשב אולי בהקיץ כדרך כל הארץ כי כן אדם יחלום דבר ומרוב התפעלות חושיו יאמין אחר כך שראה המראה בהקיץ. הלכך פרעה לא שת לבו לזאת ולא אמר הכתוב אלא וייקץ פרעה. שלא נתברר לו אם היה בהקיץ או בחלום אבל כשחלם שבלים בולעים שבלים וייקץ פרעה והנה חלום בודאי אמר זהו חלום שאין בו דברים בטלים:
ויהי מקץ – טעם אומרו לשון צער. כי עתה יתחיל לסובב סיבת גלות מצרים. והגם שהגלות כבר נגזרה גזירתו משנים קדמוניות, הלא אמרו רבותינו כי לא נגזר שיהיה במצרים שהוא כור הברזל, וכמו שכתבו התוס׳ במס׳ שבת (י:) וכמו שכתב הראב״ד (פ״ו הל׳ תשובה) כי המצרים הוסיפו לצער יותר ממה שאמר הכתוב ועבדום וענו וגו׳.
עוד אמר לשון צער לצד בשורת רעב כי הקב״ה כביכול לו צר בצרת עולמו, וצא ולמד ממה שדרשו ז״ל (מגילה י:) בפסוק (שמות יד כ) ולא קרב זה אל זה וגו׳.
עוד ירמוז לצערו של אותו צדיק שנתעכב עד ששלמו ב׳ שנים אחר חלומו של שר המשקים כי אז היה לו לצאת כאומרם ז״ל (בראשית רבה פ״ט) וז״ל בשביל שאמר כי אם זכרתני והזכרתני ניתוספו ב׳ שנים, הרי שהוסיפו לו ב׳ שנים בצער, ותמצא שאמרו ז״ל (שם) ויהי מקץ קץ שם לחושך. ולפי זה יכוין על זה הדרך ויהי מסיבת קץ שהוא יצר הרע שנקרא קץ כל בשר והוא סיבה לצערו של צדיק שנתים ימים. ובזה הרווחנו גם כן תחלת זה החשבון של שנתים שהוא לחלומו של שר המשקים שהיה זמן זכירת יוסף לטובה, וטעם ב׳ שנים בשביל שאמר זכרתני והזכרתני כנגד כל זכירה מנע ה׳ זכרונו בראש השנה שהוא זמן הזכרון.
עוד ירמוז באומרו מקץ שנתים לומר שהיה בזמן עצמו שחלמו שר המשקים ושר האופים שהוא זמן שהחלום יגיד דבר צודק ולא ידבר שוא.
ופרעה חולם – הנה לצד שהיא תחלת ההודעה היה צריך לומר חולם פרעה או ויחלום פרעה. אכן הכתוב מוסב אל ענין ראשון שספר בפרשה שקדמה חלומו של שר המשקים לענינו הוסיף לומר ופרעה גם כן חולם. והכוונה בזה כי אם שר המשקים לא רצה לזוכרו על ידי חלומו עשה ה׳ שגם פרעה יחלום ובזה נתחייב בעל כורחו לזוכרו. ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך ולא זכר שר המשקים ויהי מקץ וגו׳ ופרעה גם הוא חולם וגו׳ וידבר שר המשקים בעל כרחו לאמר וגו׳ ושם אתנו וגו׳ ויפתר לנו וגו׳.
עוד אפשר שיכוין לומר כי שנתים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה אלא שלא היה יודע שחלם ולסוף שנתים חלם ולא שכח.
עוד ירצה באומרו ופרעה חולם לומר שגם פרעה עצמו הרגיש בחלומו כי היה חולם חלום לצד ראותו דברים מופלאים כאשר אבאר הרגיש כי אין זה מהדברים ההווים בעולם ואין זה אלא חלום וכוונת הכתוב בהודעה זו היא להגיד סימני החלום אשר יצטדק, והוא כאשר ירגיש האדם בחלום כי הוא שלם בדעתו להבחין דבר עד שישכיל לדעת דברים שלא יתכן היות בהקיץ וירגיש כי הוא חולם זה יגיד כי אין חלומו בלבול הדעת וערבוב השכל ורוחות יתעללו בו אלא מודיעים אותו עליונים למעלה עתידות.
ויהי מקץ שנתים ימים, It happened at the end of two years, etc. The reason the Torah introduces this paragraph with the word ויהי, a word indicating an unhappy event, is that as of now the exile of the Jewish people begins to unravel. Even though this exile had been decreed almost two hundred years previously, it had not been decreed anywhere that this exile had to be in Egypt. Moreover, the exile turned out to be more cruel than necessary in order to satisfy God's decree as we know from Tosafot on Shabbat 10 and as the ראב'ד has written in a glossary on Maimonides's Hilchot Teshuvah chapter six. He explains that the Egyptians behaved in an abnormally cruel manner as indicated by Genesis 15,13.
An additional reason for introducing this paragraph with the word ויהי is that God announced that there would be a famine and God always shares the pain He inflicts on His world (compare Megillah 10 on Exodus 14,20).
The word ויהי also reflects the mental anguish Joseph endured during the two years after the chief butler was released from jail. Originally, it had been intended that Joseph should be released at that time (Bereshit Rabbah 89,2). He had to endure two additional years in jail because he had put his trust in a human being. The Midrash there understands the words ויהי מקץ as indicating an end to darkness. קץ is also a word which describes the evil urge, i.e. קץ כל בשר. Accordingly, the Torah uses this word to allude to the reason that Joseph had to stay in jail another two years. These two years during which Joseph experienced mental anguish are counted as part of the Jewish people's exile experience because the chief butler had neglected to remember Joseph favourably. The reason that not one but two additional years were decreed was because Joseph said both כי אם זכרתני and והזכרתני. He wanted to be remembered and to be mentioned favourably.
The wording מקץ שנתים also means that it was on the second anniversary of the day the chief butler and the chief of the bakers had their dreams. When Joseph's fortunes took a turn for the better this was to be related directly to the dreams, showing that the dream had correctly forecast what would happen.
ופרעה חולם, and Pharaoh had a dream. Inasmuch as the Torah here begins with the introduction of a new episode, we would have expected either the word חלם, or ויחלום, he dreamt, not חולם, he was dreaming. The latter word would only be appropriate if the Torah told us about the continuation of something that we knew had begun previously. Actually, the Torah uses this present tense in this case to show that Pharaoh's dream was a direct continuation of events which had begun when the chief butler and the chief of the bakers had had their dreams. The Torah wanted to show us that even though the chief butler did not want to help Joseph get out of jail, God had other means at His disposal to help Joseph get out of jail. It is therefore best to imagine the last verse of the previous chapter and the first verse in this chapter as being continuous, thus: "since the chief butler did not remember Joseph and forgot him Pharaoh had a dream at the end of two years.⁠" This eventually forced the chief butler to speak up and mention Joseph as a successful interpreter of dreams.
It is also possible that during the two years Pharaoh repeatedly kept dreaming the same dream without recalling it in the morning. Now that two years had elapsed he suddenly had a vivid recollection of this dream.
The words "and Pharaoh was dreaming" may also have been intended to tell us that even Pharaoh personally felt during his dream that he was dreaming. The reason he felt that way was that the events that occurred during the dream were so totally unlikely. The Torah wishes to teach us a lesson here about how to determine if a dream has meaning as a message to the person who dreams it. When a person feels during his dream that he must explore the meaning of what has appeared to him in the dream, this is a clear sign that the dream cannot be dismissed as being of no consequence but that it presages something that will occur in the future.
לשון רש״י כתרגומו מסוף וכל וכו׳ – ר״ל ששני שרשים הם נל״ה וכפולי׳ ונל״ה מורה על גבול הכמות כמו מקצה בחוברת מקצה השמים כו׳ אבל כפולים מורה על גבול הזמן. ועוד דבנל״ה מורה על התחלתו וסופו אבל בכפולים על סוף לבדו.
ויהי מקץ שנתים ימים – לא פירש הכתוב תחלת מספר זה. יוכל להיות שמוסב על ענין שלמעלה מעת צאת סריסי פרעה מבית הסהר, או ששב על ״ויהיו ימים במשמר״,⁠1 ויתחיל מעת ירדו לבית הסהר או לשבת יוסף שם. ורבותינו2 ז״ל חושבים שמוסב על ענין של מעלה שאמרו שהוזקק יוסף להיות אסור עוד שתי שנים לפי שבטח בשר המשקים. וכן נראה.
מקץ – שרשו ״קצץ״. וכל דבר פוסק מקום פסיקתו או זמן פסיקתו קרוי ״קץ״, כמו ״וקצץ פתילים״3 וכן מקץ שנתים ימים כשפסקו שתי שנים.
שנתיים ימים – פירש רשב״ם ז״ל ״שתי שנים שלמות שנאמר ׳ימים תהיה גואלתו, ואם לא יגאל עד מלאות לו שנה תמימה׳.⁠4 וכן ׳ימים או עשור׳,⁠5 וכן ׳למועדה מימים ימימה׳6 בפסח מדבר שהוא משנה לשנה שלמה. אבל ׳מקץ שנתים׳ בלא [מלת] ׳ימים׳ היה משמע מקץ שנה ויום, כדכתיב ׳בן שנתו׳7 בתוך שנה קורהו בן שנתו״ [עכ״ל]. ולדעתי ״שנה״ שס״ה יום ורביע. ו״ימים״, שנת המחזור פעמים עודפים פעמים חסרים. ו״שנתיים ימים״ שהיה שתי שנים של שס״ה ימים ורביע ועוד ימי המחזור עודפים עליהם.
ופרעה חולם – פירש ראב״ע ז״ל ״היה חולם,⁠8 וכן ׳ורבקה שומעת׳⁠ ⁠⁠״.⁠9 [עכ״ל]. ולדעתי כמו חולם חלום שענינו שנראה לו חלום ממש בא אליו משפע אלוהי שחוצה לו, וכמו שבארנו בפירוש ״ויחלום יוסף חלום״10 ובפירוש ״ויחלמו חלום שניהם״.⁠11 לא מן החלומות שיחלום כל אדם כפי התולדות12 ששוא ידברו. ולא נזכר [מלת] ״חלום״ כי נסמך אל סוף הענין שאמר ״וייקץ פרעה והנה חלום״13 וכמו שנבאר שם בעז״ה. ויהיה ״חולם״ שם התאר כמו ״כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום״14 ושעור הכתוב, תחלה היו שני סריסי פרעה חולמי חלומות. ומקץ שנתיים ימים ופרעה עצמו חולם. וזהו פירושו של ״ופרעה חולם״ כי לא אמר ״ויהי מקץ שנתים ימים חלם פרעה והנה חלום״ שחלום שמראים למלך אינו דומה לחלום שמראים להדיוט. להדיוט מראים דבר עתיד לבוא עליו, אבל המלך המושל בעמים רבים מראים לו מה שכולל הצלחת האומה כולה. וכן אמרו15 ז״ל ״ופרעה חולם וכי כל העולם אינן חולמים? אלא אינו דומה חלומו של מלך לחלומו של הדיוט״. [עד כאן.] וכן היה בחלומות הללו. הסריסים לא חלמו אלא מה שנוגע להם לבדם, ופרעה חלם דבר מה שנגע למדינה כולה, ושתיהן בעבור יוסף ובית אביו וכנזכר בענין. ולולי חלומות הסריסים דברי הדיוטות שקדמו, לא היה פרעה יודע מיוסף דבר ולא הגיע לגדולתו.
והנה עומד על היאור – זהו תחלת החלום האלוהי. וקודם לו חלם דברים אחרים ברב ענין והבלים, כדרך החולמים. ופתאום ראה בחלומו והנה עומד על היאור. וזהו הוראת מלת ״והנה״ וכמו שבארנו בחלומות שני הסריסים. וענין עמידתו על היאור לפי שחיי יושבי מצרים תלוים ביאור שאין מטר יורד מן השמים אלא נילוס עולה בכל שנה ומשקה את הארץ. והרי היאור עיקר מלכות מצרים, ולכן אמר על פרעה מלך מצרים ״אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני״.⁠16 ולכן נראה לו שהוא עומד על היאור להשגיח עליו ולמשול על הטובה המגיע לארצו ממנו, להורות שישים עינו ולבו לאשר יראה ולתקן המעוות שלא תכרת ארצו מדברים העתידים לבוא מן היאור.
1. בראשית מ, ד.
2. בראשית רבה פט, ב.
3. שמות לט, ג.
4. ויקרא כה, כט-ל.
5. בראשית כד, נד.
6. שמות יג, י.
7. ויקרא יב, ו.
8. פירש הרב אשר וייזר, מפרש ראב״ע, לשון עבר, בדרך קצרה.
9. בראשית כז, ה.
10. שם לז, ה.
11. שם מ, ה.
12. הטבע.
13. פסוק ז.
14. דברים יג, ב.
15. ילקוט שמעוני, מקץ, רמז קמז.
16. יחזקאל כט, ג.
(הקדמה)
פרשת מקץ
(א) על היאור – ברכת יבול מצרים היא לפי עלות הנילוס, כאשר ירבה לעלות על הארץ, כן תרבה תנובתה, לכך היו דברי חלומו ביאור ובשבלים1. וחלום הפרות גם הוא מענין זה, כמו שאמר שלמה, באין אלפים אבוס בר, ורוב תבואות בכח שור (משלי י״ד:ד׳) – דעתו במוסר זה, שיש בני אדם רבים שדרכיהם הפוכים בעניני עולם, ואולתם תסלף דרכם, פעמים חסה עינם על הוצאה מעוטה, מבלי משים כי בגלל המעט ההוא יאבדו טובה הרבה. ונשא המשל עליהם, באין אלפים אבוס בר (משלי י״ד:ד׳) – אמת שאם אין לאדם מקנה בקר, ואינו צריך להוציא הוצאות לקנות מאכל למלאות האבוס לצרכם, יהיה האבוס בר ונקי ממוץ ודגן, ונשכר ההוצאה, והטורח לנקות אבוסו, אבל אין זה דרך תבונות, כי רוב והמון תבואות בא לאדם בכח שור, אם אין עינו צרה במעט ההוא, ויקנה אלפים ויאכילם לשובע, המה יתנו לו כחם בחרישה ודישה וכיוצא, וימצא מאה שערים על מה שהוציא באלפים ומאכלם. וכדומה לאלה תהפוכות שגו בהם בני אדם. וזהו שחלם מענין הפרות הנזונות מתנובת שדה ותבואתה.
1. רד״ק: ״עומד על היארסמוך ליאר, כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב׳:כ׳) והדומים לו״. והנצ״ב מעיר ״אין הלשון מדוקדק, והכי מיבעי ׳ויחלום פרעה חלום והנה עומד על שפת היאר׳, כלשון פרעה ליוסף להלן פסוק י״ז (׳בחלמי הנני עמד על שפת היאר׳)״. ועל פי דברי המדרש רבה – ״אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי אֲנִי עַל אֱלֹהָי אוֹ אֱלֹהָי עָלַי, אָמַר לוֹ אַתָּה עַל אֱלֹהֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ וגו׳⁠ ⁠⁠״, ועוד שם, ״וּפַרְעֹה חֹלֵם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָרְשָׁעִים מִתְקַיְּמִין עַל אֱלֹהֵיהֶם, וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר, אֲבָל הַצַּדִּיקִים אֱלֹהֵיהֶם מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם: וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו״ (בראשית כ״ח:י״ג), והמדרש הזה מפורש היטיב במדרש שכל טוב, ״והנה עומד על היאור – עומד על אלוהו ומתוך שהיה מהרהר על משכבו ואומר לי יאורי (יחזקאל כ״ט:ג׳), שהוא אלוהי, ואני עשיתיני (שם), ולא בגזירת היוצר, לכך נראה לו בחלום מעין הרהוריו, ראה שאלהיו נכבש תחתיו, שהצדיקים מקיימין השכינה עליהן, שנאמר והנה ה׳ נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג), וכתיב ויעל מעליו אלהים (בראשית ל״ה:י״ג), אבל הרשעים הראשונים עומדים על אלהיהם״ – מבאר הנצי״ב, ״הורו שיש בזה המקרא כוונה שניה שלא מהענין כל כך, דפרעה חולם תמיד כמחשב ומסתפק מי העיקר בהצלחה הנפלאה שהיתה אז למצרים, אם הצלחת המלך הוא ובשבילו המדינה והיאור מוצלחים, או להיפך, ונתגלה באותו מעשה שהוא עומד על היאור״.
ובדרך דומה מפרש הרכסים לבקעה, שיש כונה שניה מרומזת בתיבות ״על היאר״, שפרעה חלם ״על״ התועלת האקונומית שבאה לארצו, וכלו תלוי ביאר. ודברי הרכסים לבקעה מבוארים אצל רשר״ה, ״במקום בו ״עמד על״ אינו מציין עמידה ממשית על גבי דבר מסויים, הוא בדרך כלל מציין עמידה ליד דבר, כאשר תשומת הלב והמחשבה נתונות אליו. כך: ״ויעמד העם על משה״ (שמות י״ח:י״ג), ״הָעֹמֵד עַל⁠־בְּנֵי עַמֶּךָ״ (דניאל י״ב:א׳). לפי זה יתפרש פסוקנו שפרעה היה עומד ליד היאור, שקוע במחשבות, ומחשבותיו נסבו על היאור, הנילוס, אשר שֶטֶף מימיו בעלייתו על גדותיו, קבע את פוריות ארצו והצלחתה״.
מקץ שנתים ימים – לאחר שתי שנים מיציאת שר המשקים מבית הסהר, וי״ב שנים לשבת יוסף שם:
ופרעה חלם – היה חולם:
על היאר – סמוך ליאור, ושם יאור ענינו כמו נהר, ושניהם לשון אורה, וכן הגשם יקרא אור, שנאמר יפיץ ענן אורו (איוב ל״ז י״א), והטעם לפי שסבת הגשמים הוא השמש המעלה נשיאים מן הנהרות ומכל קצוי ארץ:
שנתים ימים – שתי שנים שלמות, כדכתיב ימים תהיה גאולתו ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וכן ימים או עשור, וכן למועדה מימים ימימה, אבל מקץ שנתים בלא ימים היה משמע מקץ שנה ויום, כדכתיב, בן שנתו, בתוך שנה קורהו בן שנתו (רשב״ם), דוגמת חדש ימים היינו חדש שלם מימים.
ופרעה חלם – לרש״ד אין חלם פעל בינוני כי לא מצאנו בינוני במקום עבר, אבל הוא תואר, ותחסר מלת ההרכבה היה, ושיעורו היה חלם, ולרוו״ה אין צורך לזה, כי חולם לדעתו פועל עבר מבנין פיעל המדומה למרובע, כי כבר הניחוהו קדמוני הקדמונים לבנין מיוחד לעצמו, והעבר ממנו פועַל פועַלה פועַלְתָ, כמו והיא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד׳) שהוא פעל עבר מבנין זה, ואיננו פועל בינוני מהקל, והעדות בעת ההיא ולא בעת הזאת, וכן ואת הנערים יודעתי (שמואל א כ״א), זורמו מים עבות (תהלים ע״ז), וכן מזה ארמי אבד אבי הוא פעל עבר ויוצא, ביקש להאביד ע״ש רש״י ורוו״ה.
שנתים ימים – שתי שנים שלמות מיום יציאת שר המשקים מבית הסהר, והנה היה חלום פרעה ביום לידתו, ולפיכך היה חושש לו הרבה, והאמין כי מן השמים בא לו לתועלת כל עמו.
היאורJaro בלשון מצרי נהר, והוא נילוס.
שנה – נקרא כן הזמן הכולל כל תקופות השנה, זרע וקציר וקור וחם וקיץ וחרף, כי משנה לשנה הקור והחם והימים הארוכים והקצרים חוזרים ובאים פעם שנית.
מקץ – ״קץ״ נגזר משורש ״קצץ״, הקרוב ל״גזז״ (לגזור, להפריד); וכן גם ל״כסס״ (לקבוע מידה או מספר), שממנו מתקבל ״כוס״ (כלי קיבול בעל מידה קבועה). השווה ״כרת״, ״גזר״, ששניהם פירושם: להפריד ולקבוע. גם ל״קצץ״ ישנם שני פירושים אלו. ״ויהי מקץ״: היה זה רק בסוף שנתיים שלמות.
ופרעה – אין זה שמו הפרטי, אלא התואר הניתן למלך מצרים, כדרך שכל מלכי פלשת היו נקראים ״אבימלך״. לפי זה, תיבת ״פרעה״ מקורה מצרי. אך אם היא ממקור עברי, או שמשמעותה שווה בשתי הלשונות, הרי ש״פרעה״ נגזר משורש ״פרע״ (להיות חפשי, בלתי כבול), והוא שם הולם למלך מצרים.
לא הייתה אף מדינה אחרת שבה היה הכל כה כבול וקבוע מראש, ושכל חיי המדינה נשלטו במסגרת כה נוקשה, כמו במצרים. אדם אחד בלבד במצרים היה חפשי, אותו אחד שעמד בראש, המלך. הוא אחז בשלטון והוא היה חופשי! אך אפילו הוא היה כך רק במידה מסויימת, שכן גם חיי המלך היו נתונים לחוקים נוקשים.
אם כן, לא אדם רגיל חלם חלום זה. היה זה חלום של מלך!
עמד על היאר – במקום בו ״עמד על״ אינו מציין עמידה ממשית על גבי דבר מסויים, הוא בדרך כלל מציין עמידה ליד דבר, כאשר תשומת הלב והמחשבה נתונות אליו. כך: ״ויעמד העם על משה״ (שמות יח, יג), ״הָעֹמֵד עַל⁠־בְּנֵי עַמֶּךָ״ (דניאל יב, א). עיין פירוש לעיל כח, יג.
לפי זה יתפרש פסוקנו שפרעה היה עומד ליד היאור, שקוע במחשבות. ומחשבותיו נסבו על היאור, הנילוס, אשר שֶטֶף מימיו בעלייתו על גדותיו, קבע את פוריות ארצו והצלחתה.
״יאר״ קרוב אולי ל״יער״, ״קער״, ואולי גם ל״יהר״. ״קערה״: כלי קיבול לנוזלים. ״יַעֲרַת הַדְּבָשׁ״ (שמואל א יד, כז) גם היא הצטברות נוזלים. מכאן אולי גם הפירוש האחר של ״יער״: חורש עצים; שהרי היער מביא הצטברות נוזלים לסביבה. מכאן: ״יאר״, מקוה מים; ובמיוחד הנילוס: המים הזורמים מההרים, נקווים ב״יאר״ ועולים על גדותיו. לכן אולי גם (חבקוק ב, ה): ״גֶבֶר יָהִיר״ – גאוה העולה על גדותיה, ״וְלֹא יִנְוֶה״ – לא ימצא מקום של שלום או שלוה.
ופרעה חולם – סדר הלשון תמיד להקדים את הפעל אל השם והיל״ל ויחלום פרעה, וקדימת השם מורה איזה דיוק בהשם, ר״ל חלום השרים לא הועיל לו מאומה, אבל עתה פרעה חולם בעצמו וזה הועיל לו, ובמדרש אומר וכי כל העולם אינם חולמים אלא חלום של מלך של כל העולם הוא, כוונו בקושיתם אל מה שמקדים השם שמשמע רק פרעה חולם לא זולתו, ומשיב שמודיע שלכן לא יכלו החרטומים לפתרו כי הם פתרוהו על עניני פרעה מצד שהוא איש פרטי, והאמת שחלום המלך יהיה מצד שהוא כללי, שעז״א ופרעה חולם, וחלומו הוא בעניני הכלל כולו.
שנתים ימים: פירש הכתוב כאן שהיו ״שנתים ימים״, ללמוד מזה, באשר הדבר מובן לכל שענין שר המשקים היה להגיע תכלית ליוסף, וא״כ כאשר נתאחר מבואר שהיה גם זה בהשגחה פרטית, היינו, שנה אחת שהיה עוד בוטח בשר המשקים כי עוד תגיע שעת הכושר ויזכרהו, ולבתר תריסר ירחי שתא אדם מסיח דעתו מענין, כדאיתא במסכת ב״מ (כד,ב)1, ונענש במידה עוד שנה. ואז הגיע עת הרצון לפקדהו לטובה.
ופרעה חלם והנה עומד על היאר: אין הלשון מדוקדק2, והכי מיבעי ׳ויחלום פרעה חלום והנה עומד על שפת היאר׳, כלשון פרעה ליוסף להלן פסוק י״ז. ומזה העלו חז״ל בב״ר (פט,ג) כוונה נפלאה: אמר פרעה, מי מתקיים על מי3, אני על היאור או היאור עלי4, א״ל אתה5 על היאר6, עכ״ל. הורו שיש בזה המקרא כוונה שניה שלא מהענין כל כך7, דפרעה חולם תמיד8 כמחשב ומסתפק מי העיקר בהצלחה הנפלאה שהיתה אז למצרים, אם הצלחת המלך הוא ובשבילו המדינה והיאור מוצלחים, או להיפך, ונתגלה באותו מעשה שהוא9 עומד על היאור10, שהרי כל ענין הרעב לא היה אלא כדי שיתגלגל הדבר שירדו ישראל למצרים, ונגרר בזה פרעה בשביל המדינה והיאור שנגזרה ישיבת ישראל בה, ולא היתה הגזירה שישבו בגלות אצל פרעה זה, כמובן.
1. לענין אבידה: כי הא דאבוה דשמואל אשכח הני חמרי (חמורים) במדברא, ואהדרינהו למרייהו (והחזירם לבעליהם) לבתר תריסר ירחי שתא (לאחר שנים עשר חדש) – לפנים משורת הדין (הואיל ולאחר שנה אדם בודאי מתייאש מאבידתו).
2. א. לשון ״חולם״ – הווה, הרי בכל התורה מסופר על מה שאירע, והול״ל ׳ויחלום פרעה׳. ב. לשון ״עומד על היאור״, ולא ׳על שפת היאור׳ כדלהלן פסוק י״ז. יש לציין כי בענין לשון הווה בתורה כתב בעל ׳הכתב והקבלה׳, וז״ל: לרש״ד אין ״חלם״ פעל בינוני, כי לא מצאנו בינוני במקום עבר, אבל הוא תואר, ותחסר מלת ההרכבה ׳היה׳, ושיעורו ׳היה חלם׳ (עיין בראב״ע במקום). ולרוו״ה אין צורך לזה, כי ״חולם״ לדעתו פועל עבר מבנין פיעל המדומה למרובע, כי כבר היניחוהו קדמוני הקדמונים לבנין מיוחד לעצמו, והעבר ממנו ׳פועל׳ ׳פועלה׳ ׳פועלת׳, כמו ״היא שופטה את ישראל בעת ההיא״ (שופטים ד,ד) שהוא פועל עבר מבנין זה ואיננו פועל בינוני מהקל... וכן מזה ״ארמי אבד אבי״ (דברים כו,ה) הוא פועל עבר ויוצא – ביקש להאביד, עיי״ש ברש״י ורוו״ה.
3. מתנות כהונה – מי תולה במי, הוא תולה בי ואני מתקיים עליו, או בהיפוך.
4. ובלשון המדרש: אני על אלהי או אלהי עלי.
5. רש״י על המדרש שם: דכתיב ״והנה עומד על היאור״ – לי יאורי.
6. ובלשון המדרש: אתה על אלהיך.
7. מעבר לכוונה הראשונה על החלום המסויים הזה.
8. לכן לשון הווה – ״ופרעה חלם״, ולא ׳ויחלום פרעה׳ לשון עבר.
9. כלומר, הצלחת המדינה והיאור היא העיקר (אך עיין בפירוש רש״י על המדרש, הובא בהערה 5).
10. לכן כתבה התורה לשון ״על היאור״ ולא ׳על שפת היאור׳.
ויהי מקץ. קץ פעמים שהוראתו תחלה ופעמים שר״ל סוף, והוא מהשמות המורים על ההפכים-ומהמורים על ההתחלה, מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי, וכפי דברי הרא״בע גם מקצה ג׳ שנים וגו׳- וכן מקץ שבע שנים תעשה שמטה (דברים ל״ד) ומהמין השני, מקץ ארבעים — מקץ שנתים ימים — וכן תחלה ותכלה קרובים במבטא — והתאחדות אלה ההפכים בשם אחד, הוא רמז יקר ומתפרש בשרשי חכמת הקבלה ומורה על המלכות שהוא ראש וסוף, תחלה וסוף כידוע, ואם השכלת בפילוסופיא האשכנזית שבזמנינו השמה על ראש פנתה, התאחדות ההפכים, תבין זה יותר, רק שיש הפרש בינם לבין המקובלים, אין כאן מקום להאריך בו — וזה אחד מהמקומות שחכמת הדקדוק וחכמת הקבלה מסתייעים ועושים שלום ביניהם, ושהחכמה השפלה במדרגת החכמות התוריות המורה על המוחש Sesibile והיא חכמת חומריות הלשון — נותנת יד, ומחזקת בשולי החכמה העליונית והיא חכמת האלהות — וההשתוות והשלום הזה הוא תכלית למוד הלשון ונוכל לגדור אותו ולבארהו, בזה האופן, והוא להשיג כיצד יהיה הלשון האלהי, דמות או תמונה מוחשת מהחכמה האלהית.
על היאור. פירש״י שכל שאר נהרות אינם נקראים יאור חוץ מנילוס — ועיין רמ״בן, ועיין ג״כ בהערותי על אנקלוס בקונטרוס גר צדק — והאמת הגמור כדברי רש״י, אבל לא מטעמו, שהרי כתב וז״ל שטעם שנקרא יאור מפני שכל הארץ עשויה יאורים יאורים בידי אדם — ולא מן השם הוא זה, רק שם נילוס בלשון מצרי הוא יאור בראיות גמורות ומכללן Diodor. Sic. Lib. l. p. 19. ועוד היה נקרא בלשון מצרי בשם אחר שענינו שחור אולי על כן נקרא ג״כ בל״הק שיחור בס׳ ישעיה, עיין Guignaut Relig. de l' Antiq. ed. Paris. l. 197. ואם מצאנו בדניאל יאור על חדקל, כמ״ש ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל והנה איש אחד לבוש הבדים וכתיב והנה שנים אחרים עומדים אחד הנה לשפת היאור וא׳ הנה לשפת היאור וכו׳, נראה לי לפרש שמתחלה היה שם יאור לשון מצרי רק ענינו נהר דרך כלל כמו שידענו מכמה גוים במזרח ומערב שקראו נהרותיהם נהר סתם, ואבוהון דכלהו נהר על פרת על כן בהמשך הזמנים חזרו לתאר גם חדקל בשם יאור על שם הנהר.
(הקדמה)
הנה המעיין בחלומות פרעה יראה כי בהפרות נזכר והנה שבע פרות אחרות וכו׳ ותעמודנה אצל הפרות ובשבלים לא כתב כן. ומפני שפרעה שכח זה ולא הזכיר זאת ליוסף ובא יוסף אשר ידע ברוה״ק החלום ואמר כי כל החלום ה׳ עושה ולכך שנה והכפיל להורות כי נכון הדבר וכו׳ וממהר לעשותו ועל העמידה שעמדו אצלן מורה על פעולה שפרעה צריך לעשות כי בתוך ז׳ שנים הראשונות כבר עמדו השבע השנים אחרות כי צברו בר ואספו דגן להיות למחיה על שבע שני רעב וזה נקרא שעמדו שניהן זה אצל זה וזה ועתה ירא פרעה איש חכם וכו׳ ולכן לא נשנה הדבר הזה בשבלים כי עמדו אצלן יען זה מפעולות פרעה שהוא צריך לעשות וע״ז אינו בא הסימן בהשנות פעמים ויאמר פרעה (שנזכר החלום) הנמצא איש אשר רוח אלהים בו היינו לדעת גם החלום. והבן.
במדרש ודבר שפתים אך למחסור ע״י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים שנאמר ויהי מקץ כו׳ כוונתו דהתורה מספרת לנו דרכי ההנהגה העליונה אשר סבבה בהשגחה אשר יהיה אצל שר הטבחים וילמוד דרכי המלכות למען יוכל היות שר ושליט במדינה כזו אשר היתה מושלת בכיפה וברום מעלת החכמה והשכלה חרטומים וקוסמים וכאשר ישב בבית האסורים ישב עם סריסים אשר למלך המשקה והאופה והיה משרת לפניהם וקבל מהם נימוסי וטכסיסי מלוכת מצרים והנהגתה אמנם אחרי יצאו שר המשקים והאופה לא היה עוד תועלת מישיבתו בבית האסורים רק היה על ששם בטחונו בהשר סבבה ההשגחה אשר שכח שר המשקים וכו׳ ודו״ק.
ברכות נ״ה רבא רמי כתיב והחלומות שוא ידברו והכתיב כי בחלום אדבר בו ל״ק כאן ע״י מלאך כאן ע״י שד ופירש בזוהר ריש ויצא וריש וישב דאיהו דרגא דגבריאל דממנא על חלמא וז״ל הזוהר כאן בפרשה ויאמר פרעה אחרי הודיע וכו׳ מה כתיב בדניאל אדין לדניאל בחזווא די ליליא רזא גלי דא גבריאל דאיהו חזי חיזו מן חיזו תא חזי מה כתיב והנה כבוד אלהי ישראל בא כו׳ מה כתיב בתריה וכמראה המראה כו׳ ומה נאות לפ״ז הגמרא כאן ע״י שד דאמרינן גיטין ס״ו בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו וזהו חיזו מן חיזו דבשד ליכא. וזה כמראה המראה ודו״ק.
ושם בפרק הרואה נ״ה דדוד לא חזי חלום רע ואחריני חזו ליה חלומות רעים ובזה יבואר הכתוב בתהלים ל״א מכל צוררי וכו׳ ופחד למיודעי שהיה פחד למיודעיו שראו עליו חלומות מבהילים והבן.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםמלאכת מחשבתאור החייםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראמשך חכמההכל
 
(ב) וְהִנֵּ֣ה מִן⁠־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃
And, behold, seven cows, nice-looking and fat of flesh,⁠1 were ascending from the river and they grazed in the rushes.⁠2
1. fat of flesh | וּבְרִיאֹת בָּשָׂר – See R"Y Bekhor Shor pointing to Shofetim 3:17, "עֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד" ("Eglon was extremely fat"). Others suggest: "healthy", but this seems to be a more modern meaning of the word, though fat and health might have been related in ancient times.
2. in the rushes | בָּאָחוּ – The word appears only in our story and in Iyyov 8:1. From context, most commentators suggest that it refers to either some type of grass (R. Avraham b. HaRambam, Ramban) or marsh (Rashi, Rashbam). Shadal suggests that it is an Egyptian loanword and more modern scholars concur, noting that the Egyptian equivalent, Ꜣ ḫw, originally referred to the land affected by the annual inundation of the Nile and later to pasture in general. See Cognates and Loanwords for further discussion.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[יח] 1והנה מן היאר, רמז לו, שאין השובע בא למצרים אלא מן היאור ודכוותה אין הרעב בא אלא מן היאור. (בראשית רבה פ״ט)
[יט] 2מן היאר עלת, והלא אין במנהגו של עולם שתברא בהמה מן המים, אלא מתוך שמחשבתו של רשע שלא במנהגו של עולם, לכך ראה שלא כמנהגו של עולם. (מדרש הבאור כת״י)
[כ] 3שבע פרות, למה הראהו פרות שהתבואה והזרע אינן אלא בכוח הפר שנאמר ורב תבואות בכוח השור (משלי י״ד:ד׳). (מדרש הגדול)
[כא] 4יפות מראה ובריאת בשר, בשעה שהשנים יפות, הבריות נעשות יפות אלו לאלו. (בראשית רבה פ״ט)
[כב] 5ותרענה באחו, מהו באחו אלא כשהשנים טובות באות, הבריות נעשים אחין זה לזה, וכשהשנים הרעות באות, הבריות נעשות אחרים לחביריהן, שכן הוא אומר שבע פרות אחרות, מהו אחרות שהיו רואות אלו לאלו והופכין פניהם מהם. (תנחומא ישן מקץ ג.)
1. כן הוא בפי׳ הרמב״ן כאן ובכתי״ל במנח״י ליתא קטע זה. ומ״ש הרמב״ן כאן על מלת יאור שאונקלוס מתרגם נהר ושניהם לשון אורה וכן הגשם נקרא אור כדכתיב יפיץ ענן אורו ואולי בעבור שהגשמים בסבת המאורות והנהרות יעשו מהם יתיחסו אל האבות [ובפי׳ הטור גורס אל האורות]. ראה מ״ש בענין זה לעיל פרשה א׳ אות שפד. מלקח טוב.
2. בחזקוני כ׳ מן היאור עולות שירדו שם לשתות.
3. בלקח טוב פרות על לשון פרי האדמה ובריאות בשר, שמנות, וכה״א ועגלון איש בריא מאד (שופטים ג, יז.) והרמב״ם בפיהמ״ש שבת פ״כ (קמ:) גורפין מלפני הפטם כו׳ פטם השור שמשמנין אותו תרגום בריאות פטמוטא. וכ״כ בפיהמ״ש עירובין פ״י (קא,) פטמין תרגום בריאות פטימתא. ובכת״י רמזי רוקח. שבע פרות פרעה ראה חלומו וחלום כל העולם והרבה עתידות ראה טובות שבעה עממין וכו׳ רעות ישראל בני שלש אבות ארבע אמהות, רעות משיעבוד מצרים, ותאכלנה הפרות הדקות והרעות את ארץ שבעה עממים. וישראל נקראו פרות שנאמר שמעו אלי פרות הבשן, וכן פרה סררה. ובסגנון אחר בכת״י רמזי ר׳ יואל עלת שבע פרות, אומות שבע, ורמז עלת שולטות בעולם הזה שהוא מהלך ת״ק שנה מנין עלת. יפת מראה, אלו האומות שהן גדולות ויפות בעולם הזה, ופרות רעות ודלות רמז שאחרי כן יבואו ישראל שהן רעות תואר ודקות בשר בעולם הזה ויאכלות לעתיד לבוא ואכלת את כל העמים, וכן תפתור בשבלים, ד״א שבע פרות טובת הן ישראל שהן יפות וטובות במצות, והרעות אלו האומות שאין בהן לחלוחית מצות ותורה ואכלו ישראל ובלעום שנאמר אכלני הממני נבוכדנצר בלעני לכך נאמר ותאכלנה ותבלענה.
4. כן הוא בש״נ מכת״י במנח״י וכ״ה גם בכת״י ילקוט ת״ת. ובדפוסים וכן בכתי״ל הגי׳ נעשים אחים אילו לאילו. והגי׳ שבכת״י נכונה שדרש זה נסמך על לשון יפות מראה ובריאות בשר. והדרש נעשים אחים נסמך על לשון באחו. וכ״ה במדרש אגדה בשעה שהשנים יפות הבריות נעשות יפות זו לזו. וכ״ה בילקוט המכירי תהלים מזמור עב, ה. ובלק״ט יפות מראה, מלמד שהנאה משביע, וכה״א טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו, ט.)
5. בב״ר פפ״ט בשעה שהשנים יפות הבריות נעשים אחים אילו לאילו, ותרעינה באחו אהבה ואחוה בעולם, וכה״א ירעה מקנך ביום ההוא כו׳ נרחב (ישעיה ל, נג.) כירי כירי מרובה בעולם, וכה״א ישאו הרים שלום לעם, אמר רב אחא נשאו הרים משאתו, שלום לעם. ובערוך ע׳ כר ט׳ אהבה ואחוה בעולם בשעה שהשנים יפות כו׳ כירי פי׳ שלום. ובא״ב פי׳ כר בל״י טובה ששון חן, ובמנח״י מגליון כי״ל כירו קירי פ׳ שמח אדוני. ובפי׳ ב״ר כירי עבד קירי אדון עבדים הם האדונים בשנת שיש שובע בעולם. וכ״ה הגי׳ בדפוסים כירי עבד קירו אדון וכה״א ישאו הרים שלום. ובלק״ט ותרעינה באחו לשון ריעות, באחו לשון אחוה אע״פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיו רועות באחו, כמו ישגא אחו בלי מים (איוב ל. יא.) אעפ״כ מדרש לכל דבר. מה לשון ריעות ואחוה שכל זמן ששובע בעולם בני אדם נעשים ריעים ואחים זה לזה ומוסיפין אחוה זה לזה, שמזמינין זה לזה, ואוכלין ושותין ושמחין וכה״א תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה (זכריה ג, י.) ואומר ישאו הרים שלום לעם [וגבעות בצדקה] (תהלים עב, ג.) בזמן שישאו הרים, שלום לעם. ובשכל טוב צד רעד. מביא הדרש גם על סוף הפסוק בתהלים שם וכן גבעות בצדקה שהקב״ה עושה עמהם ומשימין פירות הרבה מרבית שלום לעם. וראה במדרש תהלים מזמור עד, ג. ובזמן שהפירות מרובין בעולם, עין טובה בעולם ושלום בעולם כו׳. ובמדרש הגדול ד״א באחו אחים אלו לאלו, כשהשנים טובות אהבה ואחוה וריעות בעולם כיצד אדם בא ממקום רחוק נכנס לעיר וחבירו יושב בשוק נשא עיניו וראה אותו מיד עומד ויוצא לקראתו ומקבלו בסבר פנים יפות מחבקו ומנשקו ומכניסו לתוך ביתו אוכלין ושותין ושמחין ונעשין אחים ורעים זה לזה מי גרם השובע שבעולם. ד״א אדם מהלך בדרך רואה תאינה נופלת ענבים מטונפים יושב ומלקטן בא בעל הכרם ומצאו אמר לו אחי ורעי מפני מה אתה אוכל תאינים רעות חייך וחיי נפשך שארבעים תאנה כביצה בלא כלום, לך לתוך הכרם אכול ענבים כנפשך שבעך הדא דכת׳ תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה (זכריה ג, י.) וכן הוא אומר ישאו הרים שלום לעם (תהלים עב, ג.) נשאו הרים נשיאתן שלום לעם. ובכת״י מדרש החפץ ותרעינה באחו אין אחו אלא לשון אחוה מלמד שמצאו הפרות מרעה גדול ונשתתפו באחוה ורעו בבת אחת רמז נרמז שכל זמן ששובע בעולם בני אדם מדבקין זה בזה ונעשין כאחין, ובזמן שרעב בעולם בני אדם מתרחקין זה מזה ואפילו אח מאחיו, וכ״ה במדרש אגדה ותרעינה באחו, בעת שיש שובע, אחוה ושלום בעולם. רעב בעולם האח מתרחק מן האח. ובזהר ח״א קצד. ותרעינה באחו בחבורא באחוותא דלא אשתכח בהו פרודא. ובכת״י חמאת החמדה ותרעינה באחו, כמו ובין אחים יפריא (הושע יג, טו.) גם זה מעין אחוה בעולם בימי השובע. וכ״ה בשכ״ט ובפרש״י ואע״ז בהושע שם ובאע״ז כאן. ומעין זה במדרש אגדה במדבר א, טו. לנפתלי אחירע בן עינן שהיתה ארצו שמנה לתבואה כמו שנאמר ותרעינה באחו ואומר בין אחים יפריא (הושע יג, טו.) רע הוא לשון רצון כדמתרגמינן רצון רעוא כו׳ שהיה ארצו מוציא פירות כרצון בעליה. ובלק״ט ותרעינה באחו, אין אחו אלא לשון צמחים דכתיב ישגה אחו בלי מים (איוב ח, יא). ובשכ״ט אחו מקום גידול גומא וכן אנשי עיר הקדש מתרגימו רעין בגו גומייא. ובפי׳ הרמב״ן באחו אולי הוא מלשון אחוה בעבור היות מיני העשבים רבים גדלים יחד. וראה במבוא לס׳ האגרון לרס״ג צד לא.
וְהָא מִן נַהְרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן שַׁפִּירָן לְמִחְזֵי וּפַטִּימָן בְּשַׂר וְרָעֲיָן בְּאַחְוָא.
Behold, from the river emerged seven cows, pleasing to look at and fat of flesh, and they were grazing in the reed grass.
וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ
וְהָא מִן נַהְרָא סָלְקָן שְׁבַע תּוֹרָן שַׁפִּירָן לְמִחְזֵי וּפַטִּימָן בְּסַר וְרָעֲיָן בְּאַחְוָא
יְפוֹת מַרְאֶה – שַׁפִּירָן לְמִחְזֵי, ולא יָאֲיָן בְּחֶזְוָא
א. ״יְפוֹת מַרְאֶה״ – ״שַׁפִּירָן לְמִחְזֵי״, ולא תרגם ״יָאֲיָן בְּחֶזְוָא״ כמו שתרגם ״ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה״ (בראשית כט יז) ״שַׁפִּירָא בְּרֵיוָא וְיָאֲיָא בְּחֶזְוָא״, ״ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה״ (בראשית לט ז) ״שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאֵי בְּחֶזְוָא״, כי בפסוקים אלה הוצרך להבחין בין שני תארים דומים. מטעם זה שינה גם בתרגום ״יפת תאר ויפת מראה״ – ״שַׁפִּירָא בְּרֵיוָא וְיָאֲיָא בְּחֶזְוָא״ להבחנה בין התארים הנרדפים. אבל בפסוקנו שבו תואר אחד בלבד בחר ב״שַׁפִּירָן לְמִחְזֵי״ המובן יותר. ואף על פי ש״מראה״ מתורגם בקביעות ״חֶזְוָא״, כאן תרגם ״יְפוֹת מַרְאֶה״ – ״שַׁפִּירָן לְמִחְזֵי״ (יפות למראה) להבדילו מההמשך ״וּבְרִיאֹת בָּשָׂר״; הואיל ובריאוּת הבשר היא עצמה יופי הפרות, פירש ״יְפוֹת מַרְאֶה״ יפות למראה, לציין שמלבד היותן בריאות בשר, ״עוד ענין אחר, שבלא זה היו יפות למראה עינים״.⁠1
ב. ״וּבְרִיאֹת בָּשָׂר״ – ״וּפַטִּימָן בְּסַר״, כי במקרא בָּרִיא הוא שָׁמֵן דוגמת ״וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד״ (שופטים ג יז. וברש״י: פטים). אבל בָּרִיא בהוראת הפך מחולה נתחדש בלשון חז״ל כגון ״בחולה ובזקן... בילד ובבריא״ (מקואות ח ד).
ג. ״וַתִּרְעֶינָה״ – ״וְרָעֲיָן״, לנקבה. אבל ״רֹעִים בִּשְׁכֶם״ (בראשית לז יג) ״רָעַן״ (יא״ר).
מקור תרגום בְּאַחְוָא
ד. ״בָּאָחוּ״ – ״בְּאַחְוָא״. השורש אינו ברור. רש״י פירש ״בָּאָחוּ – באגם כמו יִשְׂגֶּה אָחוּ (איוב ח יא)״. אבל רמב״ן פירש ״אָחוּ שם העשב... ואולי הוא מלשון אַחֲוָה, בעבור היות מיני העשבים רבים וגדלים יחד״. כמה ממפרשי אונקלוס סברו שתרגומו ״בְּאַחְוָא״ הוא כביאור רמב״ן.⁠2 אבל מכיוון שבאיוב ״אָחוּ״ מתורגם ״עַרְקָא״ כתבו אחרים שת״א ״בָּאָחוּ״ – ״בְּאַחְוָא״ מיוסד על דמיון צלילים (הומופוניה); תרגום מלה בשפת המקור במלה ארמית שְׁוַת צליל.⁠3
1. ״חליפות שמלות״.
2. ״נפש הגר״ ו״תרגומנא״. ת״נ תרגם: אגמין, והמיוחס ליונתן: גומיא.
3. לתרגומים הומופוניים ראה ״לרוח היום״ (בראשית ג ט) ״למנח יומא״ וגם להלן פסוק יט.
והא מן נהרא סלקין שבע תוריןא יאיין למחמי ובריין בבשריהון והויו רעין באגמיןב.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״והוון״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באגמין״) גם נוסח חילופי: ״בגו (פ){ג}ומא״.
והא מן נהרא סלקן שבע תורתי שפירן למחמי ופטימן בישרא ורעיין בגו גומייא.⁠א
א. כן בכ״י לונדון. בגיליון: ״אפראי״.
and, behold, from the river came up seven oxen good-looking and fat-fleshed; and they grazed in the midst of the sedges.⁠a
a. Gomaya, "papyri.⁠"
והואה רעיין בגו גומיא.
Grazing in the midst of the sedges.⁠a
a. Gomaya, "papyri.⁠"
וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר – רֶמֶז רָמַז לוֹ שֶׁאֵין הַשֹּׂבַע בָּא לְמִצְרַיִם אֶלָּא מִן הַיְאוֹר. וְדִכְוָתָהּ אֵין הָרָעָב בָּא אֶלָּא מִן הַיְאוֹר. וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר, בְּשָׁעָה שֶׁהַשָּׁנִים יָפוֹת הַבְּרִיּוֹת נַעֲשִׂין אַחִים אֵלּוּ לָאֵלּוּ.
וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ – אַהֲבָה וְאַחֲוָה בָּעוֹלָם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב (ישעיהו ל׳:כ״ג), כִּירִי עֶבֶד קִירִי אָדוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם (תהלים ע״ב:ג׳), אָמַר רַב אַחָא נָשְׂאוּ הָרִים נְשִׂיאָתָן שָׁלוֹם לָעָם.
והנה מן היאור וגו׳, ותרעינה באחו, מהו באחו, אלא כשהשנים טובות באות, הבריות נעשים אחין זה לזה, וכשהשנים הרעות באות, הבריות נעשות אחרים לחביריהן, שכן הוא אומר שבע פרות אחרות, מהו אחרות, שהיו רואות אלו לאלו והופכין פניהם מהם.
והנה מן היאור עולות – את מוצא כל החלומות הכתובים בתורה בנביאים ובכתובים אם נכתב היאך היה נחלם אינו שונהו בעת הספור, אם נכתב בעת הספור לא נכתב היאך היה נחלם, חוץ מחלום פרעה, שנכתב היאך נחלם ונשנה בשעת ספור, למה כן, ארז״ל כל החלומות הכתובים בתורה כמו שחלמו כך נספרו, לא הוסיפו ולא גרעו, לכך לא צריך הכתוב אלא ספירתו להודיע שברו, אבל חלום פרעה שהוסיף בו דברים, מנין היינו יודעים אם לא נכתב בב׳ מקומות היאך חלם היאך ספר ליוסף. למה האמין פרעה ליוסף שאמר לו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת כו׳ (בראשית מ״א ל״ט), הרי לא נכתב ולא נשנה אלא להודיע חכמתו של יוסף היאך כיון (בר״ה) [ברוח הקדש] ויאמר לפרעה לא כך חלמת אלא כך, לכך שנה. והנה מן היאור. בחלום כתוב שהרעות היו מן היאר עולות כשם שכתוב בפרות היפות שנאמר והנה מן היאר עולות שבע פרות וגו׳, וכשספר פרעה החלום ליוסף את מוצא בפרות היפות והנה מן היאר (בראשית מ״א י״ח), אבל בפרות הרעות לא הזכיר מן היאר שנאמר והנה שבע פרות אחרות עולות (בראשית מ״א י״ט), ללמדך שפרעה חלק כבוד לאלקו והזכירו על הטובה וכסהו על הרעה. ומנין שהיאור אלוהו שנאמר אשר אמר לי יארי (יחזקאל כ״ט ג׳), ומה פרעה הרשע חלק כבוד לאלוה שאין בו ממש, נגד הב״ה לא כ״ש, דא״ר אלעזר בן פדת אין שמו של הב״ה נזכר על הרעה אלא על הטובה שנאמר ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א׳ ה׳) ואינו מזכיר שמו על החשך שנאמר ולחשך קרא לילה (שם). וכן בברכת אדם וחוה כתיב ויברך אותם אלהים (שם כ״ח), ובקללתם, אל האשה אמר (בראשית ג׳ ט״ז), ולאדם אמר (שם י״ז). וכן ברוך ד׳ אלהי שם (בראשית ט׳ כ״ו), יפת אלהים ליפת (שם כ״ז), ובקללת כנען לא הזכיר שמו שנאמר ויאמר ארור כנען (שם כ״ה). חוץ מג׳ שזכר שמו עליהם לרעה, על המסית ועל העובר על דברי חכמים ועל העושה פטרונו ב״ו. על המסית ויאמר ה׳ אלהים אל הנחש (בראשית ג׳ י״ד), למה, שהוא קשה לפני המקום על שחטא והחטיא. עובר על דברי חכמים מנין, דכתיב כה אמר ד׳ אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת (ירמיה י״א ג׳), למה, שחביבין ד״ס לפני המקום יותר מד״ת שנאמר כי טובים דודיך מיין (שה״ש א׳ ב׳) אלו סופרים מיין של תורה. ועל העושה פטרונו ב״ו שנאמר [כה אמר ה׳] ארור הגבר וגו׳ ומן ה׳ יסור לבו (ירמיה י״ז ה׳), למה, שהוא כופר בעיקר, שהוא ככופר בכל התורה כלה. ולפי ששמו של הקב״ה אינו נזכר על הרעה לכך שנו חכמים שאין מפסיקין בקללות אלא א׳ קורא אותם. ור׳ יהושע דסכנין אמר, אמר הקב״ה אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה (תהלים צ״א ט״ו) אין שורת הדין שיהו בני מתקללין ואני מתברך. ר׳ שמעון אומר לפי שאין אומרין ברכה על הפורענות. ולא אמרו אלא בקללות שבת״כ אבל של משנה תורה פוסק. ולמה כן, שהללו בלשון רבים אמורות ומפי הגבורה אמרן משה, ואין כתוב בהם שמו של הקב״ה אלא בסוף בנחמה. והללו בלשון יחיד אמורות ומפי עצמו אמרן משה, ולפי שקללן מאל״ף ועד ת״ו לכך שיתף שם רחום בקללתן שאם עושים תשובה הוא מקבלן, ועוד שהוא מרחם עליהן בתוך מכתן, שאלו נפרע מהם בדין לא היה להם תקומה, ולכך אין כתוב כאן אלהים שהיא מדת הדין, אלא ה׳ שהיא מדת רחמים, שאלמלא כן לא נשתייר משונאיהם שריד ופליט, וכה״א ברגז רחם תזכר (חבקוק ג׳ ב׳). הא למדת שאין שמו של הקב״ה נזכר על הרעה, ולזה לא אמר פרעה בפרות הרעות מן היאר לכבוד אלהו. וכן שלמה אמר לך מנגד לאיש כסיל (משלי י״ד ז׳) זה פרעה שכבד לאלהו. ובל ידעת שפתי דעת (שם), אלו ישראל המחללין את השם הנכבד.
עולות שבע פרות1בשעה שהשנים יפות, 2הבריות נעשות יפות זו לזו.
ותרעינה באחו – בעת שיש שובע, אחוה ושלום בעולם. רעב בעולם, 3האח מתרחק מן האח.
1. בשעה שהשנים יפות. ב״ר וילקוט שם.
2. הבריות נעשות יפות. שם הגירסא נעשו אחין אלו לאלו, ועיין בלק״ט, וכן בתנחומא שם נעשים אחים זה לזה.
3. האח מתרחק מן האח. ר״ל אין אהבה ואחוה ביניהם.
(ב-ג) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת – בְּשָׁעָה שֶׁהַשָּׁנִים יָפוֹת הַבְּרִיּוֹת נַעֲשׂוּ אַחִין אֵלּוּ לְאֵלּוּ וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ. אַחְוָה וְאַהֲבָה בָּעוֹלָם וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב״ כִירֵי עֶבֶד, קִירֵי אָדוֹן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ע״ב:ג׳) ״יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם״.
וּכְשֶׁהֵן רָעוֹת, נַעֲשִׂין אֲחֵרִים לְחַבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁהוֹפְכוֹת פְּנֵיהֶם מֵהֶן.
וכאן קד צעד מנה סבע בקראת חסנאת אלמנט֗ר וצ֗כ֗מאת אללחם ורעת פי אלקרט.
והיו שבע פרות שכבר עלו ממנו, יפות מראה1 ושמנות בשר, והן רעו באחו 2.
1. רס״ג תרגם ״יפות מראה״ – חסנאת אלמנט֗אר, על דרך תרגומו לעיל כט, יז, ועניינו יופי ההופעה (באדם בפנים, ובבע״ח לפי עניינן), ראה הערה שם ולהלן פסוק יח.
2. רס״ג תרגם ״אחו״ - ״קרט״ (قرط), שמשמעו אחו, שדה מרעה או מקום של צמחייה ירוקה.
איפות מראה – סימן הוא לימי שובע שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין ברייה צרה בחברתה.
באחו – אגם, מרישק, כמו: ישגא אחו (איוב ח׳:י״א).
א. בכמה דפוסים מאוחרים (כולל מודע לבינה, דפוס תקע״ח) נוסף כאן ביאור: ״מן היאור עלת – זהו עיקרו של חלום, לפי ששביעתן ורעיבתן מתוך גדלות הנהר ומתוך יבישתו״. הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, שונצינו, סביונטה.
יפות מראה BEAUTIFUL TO THE SIGHT – This was an indication of a period of plenty, when people show themselves well-disposed one to another, for no-one then envies another person's prosperity (cf. Bereshit Rabbah 89:4).
באחו IN THE REED-GRASS – in the marshy land, marais in Old French.⁠1 Similar is "Can reed-grass (אחו) grow?⁠" (Iyyov 8:11).
1. English: marsh.
והנה מן היאור עולות שבע פרות – החלום הזה מתרגמו מענין קריאתו.
פרות – על לשון פרי האדמה.
יפות מראה – מלמד שהנאה משביע. וכה״א טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו׳:ט׳).
ובריאות בשר – שמנות. וכה״א ועגלון איש בריא מאד (שופטים ג׳:י״ז).
ותרעינה באחו – לשון ריעות. באחו 1לשון אחוה. אע״פ שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיו רועות באחו. 2כמו ישגא אחו בלי מים (איוב ח׳:י״א) אעפ״כ מדרש לכל דבר. מה לשון ריעות ואחוה 3שכל זמן ששובע בעולם בני אדם נעשים ריעים ואחים זה לזה ומוסיפין אחוה זה לזה. שמזמינין זה לזה. ואוכלין ושותין ושמחין. 4וכה״א תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה (זכריה ג׳:י׳). ואומר ישאו הרים שלום לעם (תהלים ע״ב:ג׳). 5בזמן שישאו הרים. שלום לעם.
1. לשון אחוה. ת״א. ב״ר. וילקוט.
2. כמו ישגא אחו בלי מים. וכן פירש״י באחו באגם כמו ישגא אחו.
3. שכל זמן. ב״ר וילקוט שם:
4. וכה״א תקראו איש לרעהו. בקרא איש אל רעהו.
5. בזמן. ב״ר שם בשם ר׳ אחא.
והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה – כלומר נאות לראייה:
ובריאות בשר – שמינות, ודומה לו עגלון איש בריא (שופטים ג יז):
ותרענה באחו – אחו הוא מקום גידול גומא, וכן אנשי עיר הקודש מתרגימו (מעין) [רעין] בגו גומייא, וגם נקרא ערק, ודומה לדבר ישגא אחו בלי מים (איוב ח יא), ומתרגמין ישגא ערקא בלי מיא, וגם דומה לו, כי הוא בין אחים יפריא (הושע יג טו):
והנה מן היאר עולות – דרך ארץ לשתות הבהמות ביחד, וחוזרות ועולות ורועות באחו.
באחו – מקום עשבים, כדכתיב: ישגאא אחו בלי מים (איוב ח׳:י״א).
א. כך גרסו גם רש״י, ר״י בכור שור, רמב״ן, ועוד מפרשים. בנוסח שלנו: ישגה.
Vehinneh OUT OF THE NILE THERE CAME UP SEVEN COWS: Cows commonly go to drink together and then come out of the water together to graze on the grass.
Ba-'ahu: 'Ahu means a grassy area, as it is written (Job 8.11), "Can grass ('ahu) flourish without water?⁠"
באחו – יש אומרים: עמק יש בו צמחים.
ויש אומרים: שהוא שם הצמח, הבי״ת נוסף כבי״ת השביעני במרורים (איכה ג׳:ט״ו).
ועל שני הפירושים: כי הוא בין אחים יפריא (הושע י״ג:ט״ו), הוא אחיו בן אמו.⁠1
1. כלומר: יש לו אותו מובן.
IN THE REED-GRASS. Some say that achu (reed-grass) means a valley with plants.⁠1 Others say that achu is the name of a certain type of plant and2 the bet of ba-achu is superfluous.⁠3 It is similar to the bet of va-merorim in, He hath filled me with bitterness (va-merorim) (Lam. 3:15).⁠4 According to both of these interpretations achu here and achim in For though he be fruitful among the reed-plants (achim) (Hos. 13:15) are related and come from one root.⁠5
1. Hence our phrase is to be rendered: they fed in the growth covered valley.
2. So Vat. Ebr. 38.
3. If we interpret achu as valley then the bet of ba-achu serves a purpose; it stands for "in the.⁠" Thus ba-achu means in the growth covered valley. However, if achu is the name of a plant then the bet is superfluous, for one cannot say they fed in the plant (whatever plant achu might be). According to the latter interpretation our verse is to be translated: and they fed upon achu.
4. Hebrew usage requires the verse to read merorim rather than va-merorim.
5. Ibn Ezra literally reads, "It (achim in Hosea) is its brother (achiv) the son of his mother.⁠" Ibn Ezra plays with achim (valley or plant) and ach (brother). His point is that both come from the same root, that our word is in the singular, and that in Hosea it is in the plural (Cherez).
ובריאות בשר – שמינות, כמו: ועגלון איש בריא מאד (שופטים ג׳:י״ז) – שמן. וגם בריאות שבשבולים לשון שומן וחלב, כמו: חלב כליות חטה (דברים ל״ב:י״ד).
באחו – באגם, כמו: ישגאא אחו בלי מים (איוב ח׳:י״א).
א. בכ״י (אולי בהשפעת ״היגאה״ בתחילת הפסוק): הישגא. והשוו רש״י, רשב״ם, רמב״ן, ועוד מפרשים הגורסים: ישגא. בספרים שלנו: ישגה.
ובריאות בשר – FAT OF FLESH – Fat, like “Eglon was a very fat man” (Shofetim 3:17) – fat. And also the plumpness of the ears of grain is a term of fat and choice fat, like: “with the finest (literally: “fat of kidneys”) of the wheat” (Devarim 32:14).
באחו – IN THE RUSHES – In the lake, like: “Can the reed-grass grow without water?” (Iyyov 8:11).
והנֵה מן היאור עֹלֹת שבע פרות – היה זה מענין הפתרון כי יאור מצרים עולה ומשקה הארץ, והפרות חורשות ודשות התבואה.
ותרעינה באחו – כי היו מוצאות חציר לרוב.
והנה מן היאור עולות שבע פרות, this was part of the interpretation, as in Egypt the river Nile rises annually above its embankment irrigating the farmland surrounding it. The cows both pull the plows and thresh the grain after it has been harvested.⁠1
ותרעינה באחו, as they found plenty of grass near at hand.
1. thus far the dream reflected a well known reality in Egypt and it is difficult to see how the Egyptian wise men could have missed something so simple unless their eyes had been blinded by God.
בריאות בשר – שמנות1, נגזר מן ולא ברא אותם לחם2 (שמואל ב יב:יז) אשר טעמו האכילה. וידוע כי השומן ורוב הבשר הוא על ידי רוב המזון וטוב טעמו.
ואחו – שם העשב הירוק. יש אומרים שהוא ׳אלקרט׳ הנודעת במצרים3, ויש אומרים שהוא ׳אלדיס׳4.
1. כה. כת״א ׳פטימן׳, דהיינו שמינות בלשון המשנה (כמבואר בפיה״מ להרמב״ם מסכת טהרות א:ב), וכ״ה בתפסיר רס״ג, וכ״כ הרד״ק בשרשיו, ורבנו מוסיף תוספת נופך מדיליה ששורשו מלשון הבראה ואכילה. ומאידך, השוה פירוש רב שמואל בן חפני שביאר שהמובן בזה בריאות מן המחלות ומן המומים, וכמו ׳בריא׳ בלשון חז״ל (ראה לדוגמא מס׳ שבת יט:ה ׳עד שיבריא׳, גיטין ו:ו ׳הבריא שאמר׳, וכדרך שימוש המלה בזמננו). ולכאורה תיאור הפרות רעות המראה כ׳דקות הבשר׳ הוא היפך ׳בריאות בשר׳ שנאמר בפרות טובות המראה, וזה סיוע לדברי רבנו.
2. כו. בנוסח המסורה ׳ברה׳ (וכ״ה לד׳ ר״י ן׳ ג׳נאח בספר השרשים שרש ברה ובדברי מנחם במחברתו ערך בר ורד״ק שמואל ב שם). וכמו״כ לנוסח המסורה ׳אתם׳ חסר. [הערות נהור שרגא]
3. כז. כך הוא מתורגם לערבית בתפסיר רס״ג, וכתב ר״י ן׳ ג׳נאח בספר השרשים (שרש אחה) שהוא עשב דומה לאספסתא [וזה גרם למהדיר להעתיק ׳אספסתא׳ בפנים, אבל לא הרגיש שאינו אספסתא ממש אלא דומה לאספסתא]. ובפירושי רס״ג לאיוב הביא הר״י קאפח (במהדורתו עמ׳ סז) מדברי רס״ג שכתב: ׳והוא צמח הצומח על שפת הנילוס׳. וראה בהערה הבאה מדברי רבי תנחום הירושלמי. בס׳ ׳חדשים גם ישנים׳ (הרכבי, ירושלים תש״ל, עמ׳ 112) הובאו מד׳ רב האי גאון שתירגם ׳אחו׳ כ׳אלברדי׳ (שהוא צמח הפאפירוס כדברי הרכבי שם ור״י קאפח בפי׳ רס״ג לאיוב שם) וכתב שהוא דומה לאלקרט שהזכיר רבנו כאן, ואולי היא דעה שלישית.
4. כח. העתיק המהדיר ׳אלריס׳ ונלאה לפרש המלה, וב׳תיקונים והוספות להערות׳ שבסוף הספר, כתב שצ״ל אלדיס ונתחלפה דל״ת ברי״ש. ואמנם קריאה מדוקדקת בכתה״י מגלה כדבריו שיש לפענחה ׳אלדיס׳ כאשר העתקתי בפנים, והיא התרגום הערבי ל׳סוּף׳ כבתפסיר רס״ג לשמות (ב:ה) על ׳ותשם בסוף׳ [ועי׳ להר״י זייבלד במאמרו: ׳פירושי רס״ג לספר יונה׳, בתוך ׳קובץ בית אהרן וישראל׳ (גליון קצט עמ׳ יג הערה 30): שציין גם לד׳ רס״ג בישעיה (יט:ו) והוסיף שגם הרמב״ם נמשך אחר רס״ג בכמה מקומות בפיה״מ בקוראו ל׳סוּף׳: ׳אלדיס׳, ואמנם מש״כ שם שלא מצאנו שם זה לקנה אלא בדברי רס״ג הרמב״ם ור״ת הירושלמי, יש לתקן ולהוסיף ציון לדברי רבנו כאן], וכנראה שמדובר במין צמח הגדל בגדות הנהרות וכדו׳. וגם הלום ראיתי לבן זמנו ומקומו של רבנו בדור שלאחריו, ה״ה ר׳ תנחום הירושלמי, בפירושו לתרי עשר (הושע יג:טו, מהד׳ שי עמ׳ 48–49) שהביא ב׳ הפירושים שהצביע עליהם רבנו [ושם תורגמו ׳אלקרט׳ ו׳אלדיס׳ כ׳תלתן׳ ו׳גומא׳], והוסיף בביאור ׳אלקרט׳ שהוא ׳עשב שהבהמות לוחכות׳. ולשני הפירושים מדובר בשם העשב ולא בשם המקום, ולא כפירוש רש״י שפי׳ שהוא שם האגם, והשוה פי׳ ראב״ע.
מן היאר עלת – שירדו שם לשתות.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור בראשית מ״א:ג׳.
מן היאור עולות, "rising up from the river Nile;⁠" they had first descended to its banks to drink its waters.
והנה מן היאור עולות – בעבור כי ארץ מצרים תשתה מן היאור, וממנוא להם השובע והרעב, ראה אותן עולות מן היאור. והפרות סימן לחרישה והשבלים סימן לקציר, כמו שאמר: אשר אין חריש וקציר (בראשית מ״ה:ו׳). ראה כי היאור לא יעלה רק מעט ואין חריש, ואשר יזרעו מעט במקומות הלחים, יבא קדים רוח י״י1 וישרוףב אותם כאשר ראה אותם שדופות קדים.
והנראה ממשמע הכתובים, כי היה השובע בארץ מצרים לבדה כאשר נאמר: שבע גדול בכל ארץ מצרים (בראשית מ״א:כ״ט), וכן: אשר היה בארץ מצרים (בראשית מ״א:נ״ג), אבל הרעב היה בכל הארצות (בראשית מ״א:נ״ד). וכן פתר יוסף: וקמו שבע שני רעב (בראשית מ״א:ל׳), ולא הזכיר בארץ מצרים, ועל כן לא יכלו בשאר הארצות לקבץ אוכל ואפילו אם שמעו הענין, כי היה מפורסם מאד. ואולי היה בחלום רמז מזה במה שהזכיר: ותרעינה באחו, כי שם היה מרעיהן ומעמדן, אבל הרעות אחרי אכלן את הטובות תתהלכנה בארץ, ולא ידע פרעה עד אנה הלכו.
באחו – אגם, כמו: ישגא אחו (איוב ח׳:י״א). לשון רבינו שלמה.
ואיננו נכון, כי אחו שם העשב הגדל, כמו: היגאה גומא בלא בצה ישגא אחו בלי מים עודנו באבו לא יקטף (איוב ח׳:י״א-י״ב), והנה איננו האגם. ואולי ירצה לומר שיקרא העשב הנעשה באגמים על שם האגם.
והנכון: שיהיה אחו שם כולל הדשא והעשב הנעשה על שפת הנהרות והאגמים, ויהיה בי״ת באחו כמו בי״תג לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט׳:ה׳), כי על שפת היאור היו רועות, כמו שאמר: אצל הפרות על שפת היאור (בראשית מ״א:ג׳). ואולי הוא מלשון אחוה, בעבור היות מיני העשבים רבים גדילים יחד.
1. השוו ללשון הפסוק בהושע י״ג:ט״ו.
א. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן: ״בא״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בציטוט רמב״ן בביאור (ומשם לפירושים נוספים): ״וישדוף״.
ג. כן בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2 חסר: ״בי״ת״.
AND BEHOLD, THERE CAME UP OUT OF THE RIVER. Since the land of Egypt is irrigated by the river, and it is from the river that abundance or famine befalls them, the king saw the cows coming up out of the river. The cows symbolize plowing, and the ears of corn symbolize the harvest, just as Joseph said, in which there shall be neither plowing nor harvest.⁠1 He saw that the river rose only slightly and there would thus be no plowing, and the little which will be planted in moist places, a wind blowing from the east, a wind from the Eternal2 would burn them, even as he saw the ears of corn parched with the east wind.⁠3
It would appear to be implied in the verses that the abundance was only in the land of Egypt, even as it said, Seven years of great plenty throughout all the land of Egypt;4 likewise the verse, And he stored up all the food of the seven years which was in the land of Egypt.⁠5 But the famine, on the other hand, was in all the lands. And so did Joseph interpret it when he said, And there shall arise after them seven years of famine,⁠6 and did not mention the land of Egypt. It was for this reason that in the other countries they were unable to store up food even if they had heard about it, as they undoubtedly did, for the matter was well known throughout their lands. Perhaps this was alluded to in the dream since with respect to the fat cows, it mentions, And they fed in the reed-grass, for it was there in Egypt that they fed and stood, but the lean ones, after they consumed the fat ones, walked to and fro through the earth,⁠7 and Pharaoh did not know where they had gone.
BA'ACHU. Meaning "in the marshy land,⁠" as in the verse, Can 'achu' grow?8 This is the language of Rashi.
This is not correct, as achu is the name of the grass which grows, [and not the land upon which it grows, as Rashi explained it], just as in the verse, Can the rush shoot up without mire, can the 'achu' (reed-grass) grow without water? It withereth before any other herb.⁠9 Thus it is obvious that the word achu is not the marsh land. Perhaps Rashi's intent is that the grass which grows in the marsh-lands is called by the name of the land upon which it grows.
The correct interpretation is that achu is the generic name for all vegetation and grass which grow on the banks of the rivers and the marsh-lands. In that case, the letter beth in ba'achu would be as the beth in the verse, Come, eat 'b'lachmi' (of my bread), and drink of the wine which I have mingled,⁠10 for they were feeding on the bank of the river, just as it is said, near the cows upon the bank of the river.⁠11 Now perhaps the word achu is a derivative of achvah (brotherhood), since many varieties of grass grow together.
1. Genesis 45:6. Thus it is obvious that Joseph understood the characters in the dreams — i.e. the cows and the ears of corn — as symbolizing plowing and harvesting.
2. Hosea 13:15.
3. (6) here.
4. (29) here.
5. (48) here.
6. (30) here.
7. Zechariah 6:7.
8. Job 8:11.
9. Ibid., Verses 11-12.
10. Proverbs 9:5. Ramban's intent is to say that if achu is the name of the grass, as he said in attempting to vindicate Rashi's explanation, the verse before us should have said achu, rather than ba'achu. But if achu is a generic name, the term ba'achu is correct, and the verse would mean that they fed in the green foliage or vegetation which was upon the bank of the river.
11. (3) here.
והנה מן היאר עלת שבע פרות – מחית ארץ מצרים היתה מן היאור, הוא שכתוב (ישעיהו י״ט:ז׳) ערות על יאור על פי יאור וכל מזרע יאור יבש נדף ואיננו. וכתיב (שם) ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה. וכתיב (שם) ובושו עובדי פשתים שריקות. וכתיב (שם) והיו שתותיה מדכאים וגו׳.
ותרעינה באחו – הב׳ נוספת, כמו (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, כי אחו הוא שם העשב עצמו, כמו (איוב ח׳:י״א) ישגא אחו בלי מים, וטעמו ותרעינה אחו כי על שפת היאור היו רועות האחו.
והנה מן היאור עולות שבע פרות, "and here seven cows were climbing out of the river.⁠" Egypt's economic base was the river Nile; it provided the key to its food supply. Isaiah 19,7 already commented on this when he said: "bed-rock will be exposed by the river Nile (as a result of drought and its failure to overflow), everything sown by the Nile will wither and blow away, etc.⁠" Isaiah continues: "the fishermen shall lament and all who cast lines shall mourn. The flax workers too shall be dismayed. Her foundation (Egypt's) shall be crushed, etc.⁠"
ותרעינה באחו, "they grazed on a meadow.⁠" The letter ב in the word באחו, is a prefix and not part of the noun. It is analogous to Proverbs 9,5 לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, "come and eat my bread, drink the wine which I have mixed.⁠" There too the letter ב in both the words בלחמי and ביין are prefixes, the respective nouns being לחם, יין. Here too the noun is אחו, a type of grass (rushes). The meaning of the line then is: "they (the cows) were feeding on a certain type of grass known as "אחו.⁠" Job 8,11 speaks of ישגא אחו בלי מים, "can rushes grow without water?⁠" It is quite plausible that rushes grow along the banks of the river Nile; we know this from Yocheved hiding Moses in such rushes.
והנה מן היאור – לפי שהרעב והשבע בא ע״י המים שמשקה השדות ומגדיל התבואות.
והנה מן היאור, "and lo, out of the River (Nile)" seeing that famine and satiation have their origin in water, (irrigation or lack thereof of the earth) this was the symbol shown Pharaoh in his dream. (B'reshit Rabbah 89,4)
והנה מן היאור עלות ז׳ פרות – בעבור שמצרים שותים מי נילוס וממנו בא להם שובע ורעב הראוהו עולות מן היאור ופרות הוא סימן לעבודת האדמ׳ ושבלים לקציר׳ ואלו לא הראהו אלא הפרו׳ הי׳ אפשר לפרש על האומות שיגבר עליהם לכך הראהו גם שבלים שהוא סימן לקצירה ומ״מ בשבלים לבד לא יספיק כי הי׳ צריך לשנות החלו׳. וכתב הרמב״ן שלא הי׳ שבע אלא בארץ מצרי׳ כמו שנאמר שבע גדול בכל ארץ מצרים וכן אשר הי׳ בארץ מצרים אבל הרעב הי׳ בכל הארצות וכן פתר יוסף וקמו שבע שני רעב אחרי כן ולא הזכיר בארץ מצרים ועל כן לא יכלו לקבץ בשאר הארצות כי אי אפשר שלא הי׳ מפורסם ואולי הי׳ בחלום רמז מזה מה שהזכיר ותרענה באחו אבל הרעות העולות אחריהן אכלו הטובות ותתהלכנה בארץ ולא ידע פרעה אנה הלכו:
הנה מן היאור עולות שבע פרות, "and here seven cows were rising from the river.⁠" Seeing that the Egyptians drink the waters of the Nile, and that river is the key to their enjoying a bountiful harvest or famine, the cows in Pharaoh's dream are portrayed as "rising from out of the river.⁠" The cows themselves symbolize beasts working the land, whereas the kernels in the second part of the dream portray the eventual harvest. Had Pharaoh only been shown cows in his dream, one might have been tempted to understand them as symbols of nations which Egypt would subjugate. This is why also the kernels were included in his dream. On the other hand, if Pharaoh had been shown only the kernels this would not have sufficed as the repetition of the dream was vital for its proper interpretation.
Nachmanides writes that the phenomenon of extra-ordinarily bountiful harvests for seven consecutive years which Joseph predicted was experienced only in Egypt and not in the surrounding countries. This is why the Torah emphasizes (verse 29) שבע גדול בכל ארץ מצרים, great abundance of food in the whole land of Egypt.⁠" The famine predicted by Joseph, however, included all the surrounding countries, all the trading partners of Egypt. Seeing that the seven good years occurred only in Egypt accounted for the fact that the surrounding countries had not laid in any supplies of non perishable food in anticipation of the famine to come.
שבע פרות – על שם עגלה יפיפיה מצרים ולמה ז׳ על שם מצרים לודים ענמים להבים נפתוחים פתרוסים כסלוחים שהם ז׳ וז׳ עממים מארץ כנען יתפרנסו ממצרים.
יפות מראה סימן הוא לימי השבע. לא בא הרב לפתור חלומות רק מפני שפתרון יוסף אינו מובן רק פתרון הבריאות והדלות לא על טוב המראה ועל רוע המרא׳ לפיכך הוצרך לומר שבכלל פתרון הבריאות והדלות נכלל גם זה כי כמו שהבריאות והשומן הוא סימן על השבע מצד היותו נמצא תמיד בזמן השבע לרבוי המאכל שבזמן ההוא והדלות והכחישות הוא סימן על הרעב מצד היותו נמצא תמיד בזמן הרעב למיעוט המאכל שבזמן ההוא כי טוב המראה הוא סימן על השבע מצד היות פני כל בריה יפה בחברת׳ בזמן השבע שאז כל אדם מקבל המבקש ממנו מחסורו בסבר פנים יפות ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו וההפך בזמן הרעב:
באחו באגם כמו ישגא אחו בלי מים. ופי׳ אגם הוא המקום שגדלים בו קנים כמו שפי׳ בפרשת בשלח וראייתו שאם תאמר שהוא מורה על הקנה הגדל באגם יהי׳ בי״ת באחו נוסף ולכן יהי׳ פי׳ ישגא אחו בלי מים יתהוה אגם בלי מים כי כמו שלא יתכן שיתהוה הגומא הגדל בו רק עם הביצה כן לא יתכן שיתהוה המקום שגדלים בו קנים רק עם המים ובהעדר המים יכרתו שניהם יחד ע״כ קנה וסוף קמלו ונקרא הויית המקום שגדלים בו קנים בשם רבוי כמו שנקרא הויית הגומא בלשון גדול באמרו היגאה גומא בלא ביצה כי לא יתכן לפרשם כמשמעם מלשון רבוי וגדול מפני שיחוייב מזה שגדול הגומא ורבוי האגם א״א בלי מים אבל הוייתם אפשר בלי מים ואין הדבר כן הלכך עכ״ל שפי׳ ישגא ויגאה אינו אלא על צד הכנוי שכנ׳ הוייתם בשם גדול ורבוי ומהתימה על הרמב״ן ז״ל שטען ואמר ואיננו נכון כי אחו שם העשב הגדל כמו היגאה גומא בלא ביצה ישגה אחו בלי מים עודנו באבו לא יקטף והנה איננו האגם כי לא יחוייב שיהי׳ האחו שם העשב כמו הגומא וכפל הענין במלות שונות כי יתכן שיהי׳ זה להשואה כי כמו שאי אפשר הויית הגומא בלא ביצה כן א״א הויית האגם בלי מים ואם בעבור עודנו באבו לא יקטף הבא אחר ישגא אתו בלי מים המורה על העשב יתכן שיהיה שב אל הגומא שבראש המקרא כמו שפירשו הרד״ק בשרש אבב והנה החכם ר׳ אברהם ן׳ עזרא שהוא ראש הפשטנים פי׳ באחו עמק שבו צמחים וכן פי׳ אותו הרד״ק ז״ל בשרש אחה ואמר או יהי׳ מקום הצמח נקרא על שמו והבי״ת משמשת:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

סימן וכו׳. ואינו רוצה רש״י לפתור החלום, אלא שבפתרון יוסף לא פתר מה שראה אותן יפות מראה – תירץ שהוא סימן לשני השובע, ולא הוצרך דבר זה לפתרון כי הוא ידוע:
והנה מן היאור עולות שבע פרות וגו׳ – לפי שבריאות הפרות תלוי בבריאות הבריות, כי מרעה אחד לבריות ולפרות, ובזמן שכלה לבהמה מן השדה כלה גם לאדם, כי מתחילה ונתתי לבהמתך ואח״כ ואכלת ושבעת, ועוד שאם אין הבהמה בריאה וטובה מי יחרוש בבקרים ויפות מראה יכול להיות שקאי על עיני הפרות שהיו להם עינים יפות, וזה סימן לבריות שיהיו עיניהם יפים זה לזה, כי בזמן שעין בריה צרה בחברתה נראה הדבר בעינים, אם הוא רואה את חבירו בעינים שוחקות או בעינים זעומות דהיינו רעות מראה.
וַתִרְעֶינָה: מל׳ יו״ד כחברו שבענין, ובמסור׳ כ״י ב׳ מל׳. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, ותרעינה תרין מלאי׳ דמלאי׳, מל׳ יו״ד קדים לנו״ן, ומל׳ ה״א בסוף תיבותא. [ותרעינה].
סימן הוא לימי שובע כו׳. דק״ל למה לא פתר יוסף את זה למה היו הפרות יפות מראה דלקמן כתיב בהדיא בקרא שפתר בריאות בשר ולא מצינו שפתר זה ומתרץ כיון שמצינו שפתר דשבע פרות הטובות הם פירוש לשבע ימי השובע אם כן ה״ה בזה הפתרון נמי פתר יוסף דיפות מראה סימן הוא לימי השובע והפתרון קאי נמי על זה דבימי השובע נראות הבריות יפות אלו לאלו דהיינו יפות מראה כלומר שמקבל זה את זה בסבר פנים יפות ונותן לו די מחסורו אשר יחסר לו:
Symbol of the period of abundance... Rashi is answering the question: Why did Yoseif not interpret the fact that the cows were "fine-looking"? In v. 26 it clearly says he interpreted "well-fleshed,⁠" but his interpretation of "fine-looking" is nowhere mentioned. Rashi answers: Just as he interpreted that the seven good cows mean seven years of abundance, so too he interpreted that "fine-looking" symbolizes the years of abundance. For in a period of abundance, people look finely upon one another: they greet each other pleasantly and provide one another with whatever is lacking.
מן היאור עולות וגו׳ – היה לו לומר ׳עולות שבע פרות מן היאור׳ כי מן הראוי יזכיר העולה ואח״כ מקום שעולה משם. ואולי שיכוין לומר כי כל הוייתן היתה מן היאור. ולזה הקדים המהווה ואחר כך המתהווה ממנו, ולזה אם היה אומר והנה שבע פרות עולות מן היאור יהיה הנשמע כי הפרות עברו דרך היאור ועלו ממנו ולא מהיאור נמצאו, לזה אמר מן היאור עולות שבע פרות לומר שממנו נמצאו, ומזה הרגיש גם כן כי הוא חולם חלום וכמו שפירשתי בפסוק ופרעה חולם (א׳). וטעם שהראוהו מראה זה להגיד כי מהיאור עצמו יתהוו ב׳ הדמיונות, והוא שפתר יוסף שהם שבע שני שבע ושבע שני רעב ושניהם הם מתהוים מהיאור עצמו אם יעלה או לא יעלה ולזה ראה בחלום כי הפרות הוויתן היתה מהיאור.
מן היאור עולות, from the river there were rising, etc. The Torah should have written: עולות שבע פרות מן היאור, "seven cows were rising from the river.⁠" Why was the river mentioned first? Perhaps the Torah wanted us to appreciate that the existence of those cows was entirely due to the river, as if the river itself had produced them. To this end the Torah first had to mention who it was that created these cows. What the river produced became of secondary importance. Had the Torah employed the normal syntax we would have thought that the cows crossed the river and rose on the far bank but not that they were a product of the river itself. This very fact also made Pharaoh aware that it could only be a dream. In real life rivers do not produce cows. The reason he was given such a vision was to alert Joseph to the fact that two separate products emanated from the river, i.e. the years of plenty and the years of famine. The river was the key to the ability of the cows to rise or not to rise.
והנה מן היאור – אחר שראה שהוא עומד על היאור להשגיח המאורעות שיארעו ממנו, ראה מראה אחרת שמן היאור עולות שבע פרות. ויאמר רשב״ם ז״ל ״דרך ארץ לשתות הבהמות ביחד וחוזרות ועולות ורועות באחו״. ולדעתי לפי שהיאור משקה ארץ מצרים ועולה בכל שנה כדרכו עד שלא ידאגו בארץ מצרים לבצורת, כמו בשאר הארצות השותות למטר השמים, הראו לפרעה הפרות הטובות והרעות שעולות כולן מן היאור. ועם כל זאת אלו טובות ואלו רעות שבגזרת השם לא יועילו מי היאור בשבע שנות הרעב. כי הארץ לא תתן יבולה, ואין חציר צומח לבהמה, ולא עשב לבני אדם, וכמו שיתבאר בעז״ה. אבל רמב״ן ז״ל כתב ״ראה כי היאור לא יעלה רק מעט, ואין חריש. ואשר יזרעו מעט במקומות הלחים יבוא קדים רוח י״י וישדוף אותם, כאשר ראה אותם שדופות קדים״ [עכ״ל]. והפרות סימן לחרישה, והשבלים סימן לקציר כמו שאמר ״אשר אין חריש וקציר״.⁠1 ואין דבריו נראין לי. כי לא שנה השם תולדת היאור, שלא יעלה שבע שנים רצופות,⁠2 ותולדתו עד היום שעולה מדי שנה בשנה. ועוד לדבריו הם חלומות שונים. הראשון יורה שאין חריש, והשני שאין קציר. ואיך בפתרון אמר ״חלום אחד הוא״?⁠3 ויותר קשה אמרו ״ועל השנות החלום אל פרעה פעמים״4 אם הוצרך להשנות. {ועוד, איך לסימן על החרישה ונראו לו רועות באחו זמן הצמחים}. לכן הנכון שאין שנות הרעב בעבור הֵחָסֵר מימי היאור, ואין הפרות סימן להעדר חרישה בעבור יבשות הארץ. אלא הפרות הטובות אות על המרעה הטוב שיהיה בארץ, והרעות על העדר החציר לבהמה. וכן השבלים הטובות והרעות. והכל חלום אחד, ועוד יתבאר בעז״ה.
יפות מראה – [כתב רש״י] ״סימן הוא לימי שובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה״. לשון רש״י ז״ל. לדבריו הוא משל על בני אדם, ואולי גם פני הבהמות נראו צהלת פנים, כשמשיגות תאותן {גם איבריהם מתוקנים והולכות בצביונן}. אבל יותר נראה לפי שהפרות הטובות אות על הצמיחה הטובה, וכשהשדות מבורכות בצמחיהן ומלאות חציר ופרחים, הן תאוה לעינים, ועל זה אמר ״יפות מראה״.
ובריאות בשר – מעובים בבשר כמו ״ועגלון איש בריא מאד״5 ותרגם יונתן ז״ל ״גבר פטים לחדא״. וכן ״עשרה בקר בריאים״,⁠6 שמנים. ושרש ״ברא״ פירשנוהו.⁠7 והיה זה אות על רבוי הצמחים ורוב שובע.
ותרעינה באחו – שלא נתפטמו בידי אדם, אבל היו רועות באחו ונעשו טובות ובריאות על ידי המרעה הטוב שמצאו בארץ.
באחו – [כתב רש״י] ״באגם, כמו ׳ישגה אחו׳⁠ ⁠⁠״8 לרש״י ז״ל. [כתב על כך רמב״ן] ״ואיננו נכון, כי אחו שם העשב הגדל כמו ״היגאה גומא בלא בצה? ישגא אחו בלי מים? עודנו באבו לא יקטף״.⁠9 והנה איננו האגם. ואולי ירצה לומר שיקרא העשב הנעשה באגמים על שם האגם״. מדברי רמב״ן ז״ל. והנכון בעיני מה שפירשו עוד [חז״ל] שהוא לשון אחוה10 בעבור היות מיני העשבים רבים מאד וגדלים יחדיו. וכן נראה כי שדה טובה מלאה חציר, ומיני עשבים ופרחים המפטמות והמבריאות את הבהמות נקרא בלשון ״אחו״.
1. בראשית מה, ו.
2. שבמשך שבע שנים לא יעלה כלל.
3. פסוק כו.
4. פסוק לב.
5. שופטים ג, יז.
6. מל״א ה, ג.
7. בראשית א, א.
8. איוב ח, יא-יב.
9. שם.
10. אחוונא. שבת כ ע״א.
והנה מן היאר עלת – דרך ארץ לשתות הבהמות ביחד וחוזרות ועולות ורועות באחו, ובעבור כי ארץ מצרים תשתה מן היאור וממנו להם השובע והרעב, ראה אותן עולות מן היאור, והפרות סימן לחרישה והשבלים סימן לקציר, כמו שאמר אשר אין חריש וקציר (לקמן מ״ה ו׳), וראה פרעה כי היאור לא יעלה רק מעט ואין חריש ואשר יזרעו מעט במקומות הלחים, יבא קדים רוח ה׳ וישדוף אותם, כאשר ראה אותם שדופות קדים:
יפות מראה – סימן הוא לימי שובע, שהבריות נראות יפות זו לזו ואין עין בריה צרה בחברתה:
ובריאת – שמנות ובעלות בשר:
באחו – במקום שגדל שם דשא וחציר לבהמה:
באחו – פרש״י באגם, ולרמב״ן הוא שם לדשא ועשב הגדל באגם ועל שפת הנהרות, וכתיב״ע בגו גומיא, מן היגאה גמא (איוב ח׳), וא״ת באחוא, אפשר שהעשב נקרא כן בארמי, כבתלמוד ירושלמי (פ׳ כיצד מברכין) הב אחוונא לתוריא. וקרוב לומר שדעתו לפרש באחו, ענין קרבות ואחדות, כמו להפר את האחוה (זכרים י״א), וכלשונם אברהם האחוה את כל באי עולם (פערברידערט, פעראיינט), וכמ״ש במכדרשב״י, ותרעינה באחו בחבורא באחוותא דלא אשתכח בהו פרודא.
באחו – מלה מצרית, ענינה העשב הגדל באגם.
ובריאת – ״בריא״ – חזק ומוצק ואינו חולה – נגזר משורש ״ברא״: ״לעשות לחיצוני״. כך, ״בריא״ מציין אחד שהתרחב כלפי חוץ.
באחו, מקום דשא, נגזר משורש ״אחה״, לקשור יחד, שממנו מתקבל ״אח״. מיני הדשאים השונים אוהבים חברה, ובדרך כלל אינם גדלים בנפרד לבדם. מכאן ״אחו״, שמשמעותו העיקרית: ״חברתיות״.
שבע פעמים העלה היאור פרות טובות, ושבע פעמים פרות רעות. ומכיון שהנילוס משפיע את ברכתו רק פעם אחת בשנה, הרי נאמר כאן באופן ישיר ששבע הפרות מייצגות שבע שנים, והוא הדין גם לענין שבע השיבולים (פסוק ה). שכן פרעה היה עומד ליד היאור, שקוע במחשבות; ומחשבותיו נסבו על היאור כדבר שמשפיע את ברכת הפוריות, וכזה שמעשיר את ארצו בבקר ובתבואה. הפרות והתבואה, הם מתנות היאור.
ובנוסף, כאשר הפרות הטובות עלו מן היאור, הן מצאו מרעה והלכו לרעות שם; אך כאשר עלו הפרות הרעות, חזרו הטובות ועמדו על שפת היאור, מכיון שכבר כילו את כל המרעה. הפרות הרעות לא היו חיות טרף האוכלות בשר מטבען; הן לא היו אוכלות את הפרות הטובות מתוך רעב, אילו היו אלה משאירות להן מעט מרעה באחו. כך ניתנת כאן אזהרה ברורה, שלא לכלות את הכל בשני השבע.
נמצא שכל פתרון החלום כלול כבר בחלום עצמו. כך מדבר ה׳ בדרך משלים. פתרונו של יוסף הינו דוגמא ומופת לכל פתרון מבאר: ״דרש״. לדרוש ולמצוא את הפירוש מבפנים, לא לדחוק את הפירוש או להעמיס עליו ביאור רחוק (עיין פירוש לעיל מ, ה).
והנה מן היאור עלת – יען שהמצריים היו מאמינים בהנילוס שיש בו כח אלהות, וכן היו מאמינים בכח שור והיו עובדים להפרה, כי השובע והתבואה בא מן הנילוס ורב תבואות בכח שור, לכן הראו לו הפרות הטובות המורות על השובע עולות מן היאור. ומ״ש,
יפות מראה: יבואר עוד להלן פסוק י״ח.
ותרעינה באחו: סמוך ליאור, ובא ללמד לפתרון, שהשבע לא יהיה כי אם במצרים סמוך ליאור ולא בשאר ארצות1, וכ״כ הרמב״ן.
1. כלומר, בשאר ארצות לא היה שבע ולא רעב אלא שנים רגילות, ולכן לא יכלו כל הארצות לצבור ולקבוץ אוכל, אף אם היו יודעים על עצת יוסף וכו׳. אך עיין להלן פסוק נ״ג ברבינו שמכריח שבשנה השביעית של שנות השבע במצרים, לא צמחה כלל תבואה בשאר ארצות, כי אם צמחה לא היו רעבים מיד כשהתחילה השנה הראשונה משנות הרעב.
עולות שבע פרות. נתבאר ע״פי חוקרי אמונות מצרים האחרנים כי הפרה במצרים היתה צלם דמות איזיס lsis והיא ג״כ סימן ודוגמא לארץ מצרים בכללותה (כמו שמלכות דקדושה נקראת ארץ ישראל וירושלם) וע״כ הראו לו לפרעה בחלום דמות פרות כי הם סימן לארץ מצרים, ובזה פירשתי הכתוב בס׳ ירמיה עגלה יפהפיה מצרים קרץ מצפון וגו׳, וכמו שארץ מצרים היתה נק׳ פרה או עגלה, כן השר שלה או החתן היה נקרא שור, והיה נעבד בצורת שור והוא שנודע בשם אפיס Apis וגם הוא נרמז בכתוב שם בס׳ ירמיה מדוע נסחף אבירך, כי אביר תחלת הוראתו הוא השור, ודומה גם במבטא לאפיס, וחוץ משאר ראיות הנלקחות מהמשך הכתובים אין פה מקום להעיר עליהם, זאת מצאנו בהעתקת השבעים הנעשית כידוע בארץ מצרים, שתרגמו אבירך על שם האליל הידוע בשם אפיס ועיין מה שאכתוב בע״ה פ׳ כי תשא, ומצאתי שלא בלבד בארץ מצרים, אבל גם בלשון הודו (Sanscrit) יקראו הארץ והפרה בשם אחד משותף — Mallet in Edda. pag. 131. Riv. Contemp. Lug. 1862. p. 432 וכל אלה דברים שאין בהם ספק לכל הבקי באמונות מצרים, ועתה ראה איך האמת ידבר מתוך גרונם של רבותי׳ בעלי הזהר באופן נפלא, ודקדוק עצום, מבלי ידיעה באמונות מצרים (ואם ידעו ממנה דבר גם זו ראיה כי לבעלי התלמוד יהיה הזרע הקרובים בזמן ובמקום לארץ מצרים, ולא לחכמי ספרד שדבר אין להם עם ידיעות וחכמת מצרים) דאיתא בזהר — ת״ח כתיב במצרים עגלה יפהפיה וכו׳ וכתב שם הרב כתם פז, יבאר כי הרמז על שרו של מצרים שנקראת עגלה שהיו ישראל משועבדים תחתיו כמה שנים והעגלה היא היא איזיס lsis (כ״פ ח״ב שצ״ב א).
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (קטעים)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״באם למקראהכל
 
(ג) וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּר֣וֹת אֲחֵר֗וֹת עֹל֤וֹת אַחֲרֵיהֶן֙ מִן⁠־הַיְאֹ֔ר רָע֥וֹת מַרְאֶ֖ה וְדַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר וַֽתַּעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּר֖וֹת עַל⁠־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃
And, behold, seven other cows were ascending from the river after them, ill-looking and lean of flesh, and they stood near the cows on the bank of the river.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[כג] 1והנה שבע פרות אחרות, מה ת״ל אחרות, שבשעה שהפורענות באה לעולם הכל עשוין אחרים, ונכרים זה מזה, כיצד, אדם בא ממקום רחוק נכנס לעיר, ואוהבו יושב ברחובה, כיון שראה אותו הפך את פניו לאחוריו, ושם את עצמו כמי שלא ראהו, ולא ידעו מעולם, מי גרם כך רעבון, ופורענות שבעולם. (מדרש הגדול)
1. ראה לעיל אות כב. ובבאור. ובכת״י חמאת החמדה רעות מראה. שכל זמן שהשובע בעולם בני אדם כולן רעים זה לזה, ובזמן הרעב כולן רעים זה לזה. ובס׳ צרור המור כ׳ בשם מדרש עולות אחריהן כשהשנים רעות עניים הולכים אחר העשירים ואין משגיחין בהם. ותעמדנה אצל הפרות כשהשנים רעות אין העניים יכולים לעמוד בעולם אלא אם כן העשירים מפרנסים לעניים. ד״א ותעמדנה אצל הפרות כשהשנים רעות הבריות עומדות לשאול צדקה זה מזה. ותאכלנה הפרות וגו׳ בשני רעבון הבריות אוכלות זו את זו ע״כ.
וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סְלִיקָא בָּתְרֵיהוֹן מִן נַהְרָא בִּישָׁן לְמִחְזֵי וְחַסִּירָן בְּשַׂר וְקַמָא לְקִבְלְהוֹן דְּתוֹרָתָא עַל כֵּיף נַהְרָא.
And behold, seven other cows emerged after them, from the river, unpleasing to look at and lean of flesh, and they stood opposite the cows that were on the bank of the river.
וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר
וְהָא שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן סְלִיקָא בָּתְרֵיהוֹן מִן נַהְרָא בִּישָׁן לְמִחְזֵי וְחַסִּירָן בְּסַר וְקַמָא לְקִבְלְהוֹן דְּתוֹרָתָא עַל כֵּיף נַהְרָא
פָּרוֹת – תּוֹרָן, הַפָּרוֹת – תּוֹרָתָא
א. ״שֶׁבַע פָּרוֹת״ – ״שְׁבַע תּוֹרָן״. פָּרָה – תּוֹרְתָא כגון ״פָּרָה אֲדֻמָּה״ (במדבר יט א) ״תּוֹרְתָא סִמּוֹקְתָא״. וברבים: תּוֹרָתָא, כגון ״פָּרוֹת ארבעים״ (בראשית לב טז) ״תּוֹרָתָא אַרְבְּעִין״, ״ותאכלנה הַפָּרוֹת... את שבע הַפָּרוֹת״ (ד) ״וַאֲכַלָא תּוֹרָתָא... יָת שְׁבַע תּוֹרָתָא״. זולת פעמיים שתרגם פָּרוֹת – תּוֹרָן: בפסוק הקודם ״שבע פרות יפות מראה״ – ״שְׁבַע תּוֹרָן״, ובתחילת פסוקנו ״שבע פרות אחרות״ – ״שְׁבַע תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן״ אבל בהמשכו ״וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת״ – ״לְקִבְלְהוֹן דְּתוֹרָתָא״, כמשפט.⁠1 ואולי בפרקנו תרגם בשינוי להפריש בין פָּרוֹת – תּוֹרָן לבין הַפָּרוֹת – תּוֹרָתָא.
ב. ״פָּרוֹת אֲחֵרוֹת״ – ״תּוֹרָן אָחֳרָנְיָן״ אבל ״שָׁנִים אֲחֵרוֹת״ (בראשית כט כז) ״שְׁנִין אָחֳרָנִין״, עיין שם הטעם.
אֵצֶל הַפָּרוֹת – רחוקות מהן
ג. רד״ק פירש ״אֵצֶל הַפָּרוֹת, שהיו עומדות סמוכות לראשונות״. וכן ברמב״ן: ״בצדן וקרוב להן״. ואין זו דעת אונקלוס שלא תרגם בִּסְטַר כדרכו, כמו ״אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ״ (ויקרא א טז) ״בִּסְטַר מַדְבְּחָא״, אלא ״לְקִבְלְהוֹן דְּתוֹרָתָא״, כנגדן. לדעת ״לחם ושמלה״ למד זאת מן הנאמר כאן ״וַתַּעֲמֹדְנָה... עַל שְׂפַת הַיְאֹר״ ולא כבפרות הטובות ״וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ״, נמצא שהיו מרוחקות מהן. וב״אור התרגום״ כתב שמאחר שהפרות הרעות באו לבלוע את הטובות, בודאי לא עמדו אצלן אלא כנגדן. ו״נתינה לגר״ כתב ש״בסטר״ (לצד) שייך רק בעצמים דוממים ואין לאומרו על בעלי חיים שתנועתם תמידית.⁠2
1. העיר על כך הגר״י קמינצקי ב״אמת ליעקב״ ולא יישב.
2. אבל מה שהעיר שהיה לו לתרגם לְוָת כלעיל ״ויעזב בגדו אצלי״ (בראשית לט טו) ״לְוָתִי״ אינה טענה, ששם הוא ברשותי (״נפש הגר״).
והא שבע תורין אחרנין סלקין בתריהון מנהרא בישן למיחמי וחסין בבשריהון וקמו להון בסטר תורייא על כ[י]ף נהרא.
והא שבע תורתי חורניין סלקן מן נהרא בישן למיחמי וחסיין בבישריהון וקמן לקובליהום דתורתי על כיף נהרא.
And, behold, seven other oxen came up from the river, evil-looking, and lean in their flesh, and stood by the side of the oxen on the bank of the river.
ותעמודנה אצל הפרות – כשהשנים רעות אין העניים יכולין לעמוד בעולם אלא א״כ העשירים מפרנסים ומכלכלים אותם. ד״א ותעמודנה כשהשנים רעות הבריות עומדות זו אצל זו לשאול צדקה זה מזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וכאן סבע בקראת אכ֗ר קד צעדן וראהן מן אלניל קביחאת אלמנט֗ר ורקיקאת אללחם פוקפת אלי ג֗אנבהן.
והיו שבע פרות אחרות שכבר עלו אחריהן מן הנילוס, מכוערות מראה וכחושות בשר, ועמדו לצידן.
ודקות בשר – טֵינְבְש בלעז, לשון דק.
ודקות בשר THIN-FLESHEDtenuis in old French, meaning thin.
והנה שבע פרות אחרות – שאינן בנות זיווגן של ראשונות.
ותעמודנה אצל הפרות – הראשונות. אין הפסק ביניהן.
והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות המראה – מפני כחשות:
ודקות בשר – שהן רזות:
ותעמודנה – אלו הרעות:
אצל הפרות – הטובות:
על שפת היאור – ואין ביניהן הפסק:
עולות {אחריהן} מן היאור – שירדו לשם להקר או לשתות.
ותעמודנה אצל הפרות – נתעכבו אצלם, שלא אכלו אותם מיד. לפי שלא כילה הרעב מיד את תבואות השבע, כמו שאומר בתחילת הרעב: ובכל ארץ מצרים היה לחם (בראשית מ״א:נ״ד).
עולות {אחריהן} מן היאור – ASCENDING FROM THE RIVER {AFTER THEM} – That they descended there to cool off or to drink.
ותעמודנה אצל הפרות – THEY STOOD NEAR THE COWS – They stayed with them, for they did not eat them immediately. Since the famine did not immediately consume the grain of the years of plenty, like it says at the beginning of the famine: “In all the land of Egypt there was bread” (Bereshit 41:54).
והנֵהותעמדנה – ולא אמר ותרעינה, אלא שהיו עומדות סמוכות לראשונות וכל זה מבואר הפתרון.
ותעמדנה, this is the first unusual thing in the dream, that the hungry, lean cows instead of grazing as did the fat, satiated cows, were simply standing around, inactive, as if helpless. Joseph, of course, draws attention to the meaning of this phenomenon in his interpretation.
שבע פרות – רמז לרעב ולשובע על שם שהם חורשות שדה התבואות.
ותעמדנה אצל הפרות – נתעכבו אצלם שלא אכלו אותם מיד, פתרון שלא יכלה הרעב מיד את תבואת הארץ דכתיב ובכל ארץ מצרים היה לחם (בראשית מ״א:נ״ד).⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
שבע פרות, "seven cows;⁠" an allusion to the seven years of plenty and the seven years of famine to occur. Cows are relevant animals as they do the plowing in order for crops to grow.
ותעמודנה אצל הפרות, "they were standing alongside the other cows;⁠" the reason they are described as standing, is that they did not immediately consume the seven fat cows. It was a signal that the famine would not immediately destroy the existing crops, as Joseph told Pharaoh in verse 54: ובכל ארץ מצרים היה לחם, "whereas in the whole land of Egypt there was bread.⁠"
ותעמודנה אצל הפרות – בצדן וקרוב להן, והוא סימן שלא יהא הפסק בין שני השבע לשנות הרעב. ואף על פי שלא סיפר זה ליוסף, ואולי המראה והספור היו שוים והכתוב לא יחוש, כאשר הוסיף בספורו: ולא נודע כי באו אל קרבנה (בראשית מ״א:כ״א). וכן: עולות בקנה אחד (בראשית מ״א:ה׳), סימן שתהיינה שבע שנים רצופות.
AND THEY STOOD BESIDE THE COWS. I.e., by their side and near them. This was a sign that there would be no lapse of time between the years of plenty and the years of famine even though Pharaoh did not relate this to Joseph.⁠1 But perhaps the vision which Pharaoh saw and the relating of the dream to Joseph were really alike, except that Scripture did not concern itself [with mentioning all the details Pharaoh told Joseph], just as it added into the story [details not mentioned in the actual dream, as for example], And it could not be known that they had eaten them up,⁠2 and also, the ears of corn came up on one stalk,⁠3 which was a sign that the seven years will occur consecutively.
1. See (19) here.
2. (21) here.
3. (5) here.
ותעמודנה אצל הפרות – בצדן וקרוב להן והוא סימן שלא יהי׳ הפסק בין שבע שני הרעב והשבע אע״פ שלא סיפר זה ליוסף אולי המראה והסיפור הם שוים והכתוב לא יחוש כמו שהוסיף בסיפור ולא נודע כי באו אל קרבנה וכן עולות בקנה אחד מלאות וטובות סימן שיהי׳ שבע שנים רצופות:
ותאכלנה הפרות – הוא סימן שיאכלו שני הרעב את שנות השבע ומזה למד יוסף לומר לפרעה ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות והי׳ האוכל לפקדון כי ראה שהשבלים והפרות טובות והן תבואנה אל קרב הרעות ואיננו עצה כי לא ביקש ממנו פרעה עצה אלא בפתרון החלום אמר כן ונשכח כל השבע ולא יודע השבע הוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כי ראה שלא היו באכילתן בריאות וטובות רק היו להם למחי׳ שאלו לא אכלו אותן היו מתות ולא כדברי רש״י שפי׳ ונשכח כל השבע הוא פתרון הבליעה:
ותעמודנה אצל הפרות, "they were standing next to, etc.⁠" They stood right next to one another, as a sign that there would be not much interval between the seven good years and the famine following. Although Pharaoh had not even bothered to tell Joseph this detail (compare verses 18-20) There were sufficient hints in the story (his dream) as Pharaoh related it to Joseph to convince Joseph that the years of plenty would be immediately followed by the years of famine. The way the starved looking cows swallowed the fat cows leaving no trace of even having ingested them, alerted Joseph to the detail hinted at by the Torah's report of the dream.
ותאכלנה הפרות, "the cows devoured, etc.;⁠" this was an indication that the years of famine would completely neutralize the blessing of the seven good years; it alerted Joseph to the need to forestall this disaster by collecting non perishable food and storing it so it could be easily accessed when the time came. He impressed upon Pharaoh the need for draconian measures in order to ensure that the years of drought would not destabilize the country and his rule on the throne. Joseph's advice to Pharaoh does not commence until when he suggests collecting and storing the surplus food of the seven good years. Rashi (verse 30) is not correct when he explains the manner in which the good years will be forgotten as part of Joseph's advice. Joseph, concluding from the unchanged appearance of the starved looking cows that the impact of the seven good years would be forgotten, makes this part of this explanation to Pharaoh.
(ג-ז) ודקות בשר – הוא מענין הדלוּת והדקיקוּת. והנה היו שבע הפרות בריאות הבשר משל לשבע שני השָּבָע, ושבע הפרות דלות הבשר שעולות אחריהן משל לשבע שני הרעב שיבואו אחריהן. ואכילת הפרות דקות הבשר את הפרות הבריאות, הוא משל שתבואת שבע שני השָּבָע תֵּאָכֵל בשבע שני הרעב; ומה שסיפר פרעה אחר זה שלא נודע כי באו אל קִרְבֶּנָה (מא, כא), הוא לאות שלא יִוָּדַע השָּבָע בארץ מפני הרעב שיהיה אחרי כן. וזה ממה שחייב שיקבצו אוכל השנים הטובות, כדי שיהיה מוכן להם בשני הרעב, כמו שיעץ יוסף לפרעה; ולזה היתה זאת העצה מפתרון החלום. ומשל השבלים היה יותר מיוחד בזה, כי הוא היה בַּנּושא בעינו אשר היה בו הפתרון.
ודקות בשר טינבא״ש בלעז לשון דק. פי׳ כמו שטינבא״ש בלעז הוא מלשון דק והן אומרים אותו על הבשר הכחוש אע״פ שאין לשון דק נופל בו כך נאמר ודקות בשר בלשוננו ואין לתמוה מזה:
מכאן שהאדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון. בפ״ק דתעניות וליכא לאקשויי מיצחק דכתיב ביה והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו ופרש״י ראהו משמש מטתו משום דבאותו מקו׳ שהיה עומד בו לא היה רעב ומותר לשמש דטעמא מאי אסרו לשמש מטתו בימי הרעב כדי שלא יהא כל העולם שרוי בצער והוא במנוחה הכא כלהו במנוחה הוו ומשו׳ הכי התיר אבימלך לבניו לישא נשים במקו׳ שהלך שם מפני שלא היה בו רעב אבל יוסף באותו מקו׳ עצמו היה בו רעב כדכתיב ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב ולא נשאר להם כי אם גויתם ואדמתם ופירוש ויהי רעב בכל הארצות ובכל ארץ מצרים היה לחם שהיה נמצא באוצרות יוסף משא״כ בשאר הארצות שלא היה נמצא בשום אוצר אך קשה ממה שדרז״ל בפסוק אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים ואין הורתה במצרים איך שמש לוי את מטתו בשני הרעב והלא כשירדו למצרים כבר עברו שנתי׳ משני הרעב שנ׳ כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ.
ושמא יש לומר כיון שא״א לבטל מפריה ורביה אלא א״כ יש לו נקבה בכלל בניו אליבא דכ״ע כדתנן ביבמות בפ׳ הבא על יבמתו ובפ״ק דתעניו׳ שנינו חשוכי בני׳ מותר כדי שלא יבטל מפריה ורביה הותר לו ללוי לשמש מטתו אף בשני רעבון מאחר שעדיין לא נולדה לו בת:
(ג-ד) וראה ג״כ שבע פרות אחרות עולות אחריהן מבלי הפסק מן היאור שגם לסב׳ היאור להיותי בלתי עולה להשקות את הארץ היו בהפך הראשונות רעו׳ המרא׳ והגהה שזה מורה על העדר הלחות ודקות הבשר ותעמודנה אצל הפרות הראשונות על שפת היאור להגיד שימשכו הרעו׳ אחרי הטובו׳ מבלי הפסק וכל זה בסבת היאור ושהפרות הרעות תאכלנה את הפרות הטובות והתגעש פרעה כ״כ מאותו מראה עד שבסב׳ התגעשותו הקיץ משנתו.
ותעמדנה אצל הפרות – קודם שתאכלנה אותנה, להורות שיהיו הרעב והשבע יחדיו באיזה זמן, כענין ״ויהי רעב בכל הארצות, ובכל ארץ מצרים היה לחם״ (בראשית מ״א:נ״ד).
ותעמודנה אצל הפרות, before they had been devoured by the fat cows. This apparently minor nuance was to tell Joseph that famine and plenty would occur at the same time, would overlap at some stage.⁠a (compare verse 54)
a. the countries surrounding Egypt not having had the benefit of the seven good years, experienced the famine already when there was still plenty of food in Egypt itself.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

טינבש. הוצרך לפרש לשון לעז, כי לשון ׳דק׳ אינו נופל רק על דק ממש ולא על דבר כחוש, הביא מלשון לע״ז שיאמר גם כן על דבר כחוש, אף על גב שעיקר הלשון על דבר שהוא דק, כמו עפר וחול:
טינבש בלע״ז פירוש אינו דק כמשמעו – שזהו על דבר השחוק, אלא ׳טינב״ש בלע״ז׳ שהוא נאמר על בשר הכחוש:
והנה שבע פרות אחרות, קראם אחרות לפי שנאמר (תהלים קמ״ז:י״ד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, וכך משלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא, (בבא מציעא נט.) וכל אחד נעשה אחר לחבירו חלק לבם ואינן לאחדים, ומטעם זה נאמר בשבלים הטובות עולות בקנה אחד, המורה על האחדות וממילא נשמע שברעות אינן אחדות, וכן בפרות הזכיר אחרות ברעות וממילא נשמע שבטובות אין אחרות אלא אחדות. ד״א לכך קראן אחרות לפי שכל שנה ושנה היתה קללתה מרובה משל חברתה כי הרעב הולך וגובר, ע״כ היתה כל שנה כשנה אחרת, אבל שני הטובה כולם שוים לטובה. ד״א לפי שהם ימי צער על כן נראו ימים רבים, אבל השנים הטובות היו כימים אחדים באהבה בתענוגים.
ותעמודנה אצל הפרות – הורה שהפרות היו כל כך רעות וכחושות עד שכמעט לא היה להם כח לעמוד על רגליהם, ומה שעמדו היינו לפי שהיו אצל הפרות הטובות שהחזיקו בידם, וזה סימן שלא היה לבריות תקומה ועמידה בשני הרעב אם לא מצד היותם אצל השנים הטובות סמוכות להם, ע״כ היה סעד וסמך לשני הרעב מן שני השובע, וכמ״ש ותאכלנה הפרות הרעות לרמז שבשני הרעב יאכלו מן תבואת שני השבע.
לשון דק. דקשה לרש״י דהיאך שייך לומר דק אבהמה ואבשר דהכי הוה למיכתב כיחוש בשר ועל זה פי׳ טינב״ש בלע״ז כלומר דהא בלשון לע״ז קורין לבהמה כחושה טינב״ש ואע״פ שטינב״ש הוא ל׳ דק אפ״ה קורין לבהמה כחושה טינב״ש א״כ בל׳ עברי נמי קורין לבהמה כחושה דקות בשר ולשון דק דנקט רש״י קאי אטינב״ש בלע״ז:
Meaning thin. Rashi is answering the question: How could an animal and its flesh be described as דק [literally: "fine"]? It should have said כיחוש בשר ("lean"). Thus Rashi explains: "Tenves in Old French.⁠" Rashi is saying that in Old French, a lean animal is called tenves, even though tenves means דק. Thus in Hebrew, too, a lean animal is called דקות בשר. Rashi is explaining the word tenves when he says, "Meaning thin.⁠"
עולות אחריהן מן היאור – פירוש על אופן שכתבנו שכל מציאותם מן היאור היה. והגם שלא אמר מן היאור עולות כמו שאמר בראשונות סמך על אומרו תיבת אחריהן שהוא כסדר הראשון שמהיאור הוא התחלת הוויתן.
עולות אחריהן מן היאור, rising behind them from the river. This description corresponds to what we explained on the previous verse, that the cows' existence was due to the river. Although in this instance the river is not mentioned first, i.e. מן היאור עולות, the word אחריהן, behind them, makes it plain that both categories of cows had an identical origin.
והנה שבע פרות אחרות – אחר שראה הראשונות [שעלו]⁠1 כולם ורועות בשדה ראה מראה שניה וזהו מלת ״והנה״.
אחרות – לא הראשונות שחזרו וירדו ליאור ועלו שנית מן היאור, אלא אחרות.
עולות אחריהן – מיד אחר שעלו הטובות, באו אלו אחריהן.
מן היאור – כמו שפירשנו2 שהיאור מלא על גדותיו, ובכל זאת עלו ממנו הפרות הרעות הללו.
רעות מראה – מתואר. כמו שפירשנו.⁠3
ודקות בשר – לא רעות המראה שהן משונות ביצירתן, אבל רעות המראה מפני חוסר-כל, כי היו דקות בשר מפני הרעב. ו״דק״ הפך בריא, כי ברא עב ושמן, ודק כמו ״שֵׂעָר צהוב דק״,⁠4 ובארנוהו שם.
ותעמדנה אצל הפרות – לא רעו באחו, כי לא מצאו מרעה. וכן לא הלכו למקום אחר לרעות כי אין להם מרעה בכל הארץ. אבל עמדו אצל הפרות הראשונות כלומר אצל מקום השובע שרומז עליהן הפרות הראשונות. והנמשל כאילו בקשו דבר משבע הפרות שעלו תחלה, וכמו שהיה כן שכבוא שבע שנות הרעב התכלכלה הארץ מן האוצרות שאצרו משובע של שבע השנים הטובות שהיו תחלה. ופה אמר אחריו ״ותאכלנה הפרות״ וגו׳ וכמו שיתבאר בעז״ה.
{ומלת ״ותעמדנה״ על הקיום, כמו ״ויעמידם לעד לעולם״,⁠5 ״והארץ לעולם עומדת״.⁠6 כי הפרות הרעות מתו, לולי שהיתה להם עמידה וקיום אצל הפרות הטובות. והנמשל שהיתה הארץ נכרתת לולי אוצרות התבואות שאצרו משנות השובע} כך נראה לי. אבל רמב״ן ז״ל פירש ״ותעמודנה אצל הפרות״ בצדן וקרוב להם והוא סימן שלא יהא הפסק בין שני השבע והרעב. ולדעתי שכל זה נודע מן ״ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו״7 ששב על שנות השובע ושנות הרעב. וכן מלשון ״עולות אחריהן״ למדנו שמיד באו אחריהן וכמו שפירשנו. ועוד יקשה מה ששאל רמב״ן ז״ל עצמו על פירושו, למה לא סִפֵּר פרעה זאת אל יוסף? ואין טוב לקבל תשובתו שהכתוב קצר, ובמקומות [אחרים] הוסיף כמו ״ולא נודע כי באו אל קרבנה״8 וכן ״עולות בקנה אחד״.⁠9 כי לכל אלה טעם וכמו שיתבאר. ולפירושנו אין צורך לזה בספור החלום, וכמו שיתבאר בעז״ה.
על שפת היאור – אין זה דברי מותָר, אבל יודיע כי הפרות הטובות היו עומדות על שפת היאור לרמוז שבשובע הגדול שיהיה בשבע שנים הטובות לא יהיה כי אם בארץ מצרים, שהיא על שפת נילוס. ובשאר הארצות היו שנים פשוטות ולכן בארץ מצרים צברו בר הרבה מאד בשני השובע להיות אוכל לשנות הרעב, הן ליושבי מצרים הן ליושבי ארצות אחרות. כי בשאר הארצות לא היה שובע מופלג כזה, ולכן הוצרכו לבוא גם המה אל מצרים לשבור בר בשנות הרעב. ועל זה אמר ״ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור״, שהרעב שגרמו שבע שני רעב {הן במצרים והן בשאר הארצות} מצאו קיום והעמדה אצל הפרות אשר על שפת היאור, כלומר משובע שבע השנים הטובות שהיו במצרים. כך נראה בעיני. וגם רמב״ן ז״ל אמר ״והנראה ממשמע הכתובים כי היה השובע בארץ מצרים לבדה כאשר נאמר ׳שָׂבָע גדול בכל ארץ מצרים׳.⁠10 וכן ׳אשר היו בארץ מצרים11 אבל הרעב היה בכל הארצות. וכן פתר יוסף ׳וקמו שני רעב אחריהן׳,⁠12 ולא הזכיר בארץ מצרים. ועל כן לא יכלו בשאר הארצות לקבץ אוכל ואפילו אם שמעו הענין, כי היה מפורסם מאד״ [עכ״ל].
1. מלה לא ברורה, וכתבנו לפני האומדן.
2. פסוק ב.
3. פסוק ב.
4. ויקרא יג, ל.
5. תהלים קמח, ו.
6. קהלת א, ד.
7. בראשית מא, לב.
8. שם מא, כא.
9. שם מא, ה.
10. פסוק כט.
11. פסוק מח.
12. פסוק ל.
ותעמדנה אצל הפרות – בצדן וקרוב להן, והוא סימן שלא יהא הפסק בין שני השבע ושני הרעב:
שפת – צדי הנהר יקראו כן לפי שדומים לשפתים שבפה:
ותעמדנה – לשון עכבה, היו עומדות אצלם קודם שתאכלנה אותם להורות שיהיה רעב ושובע יחדיו רעב בכל ארצות ושובע במצרים (רוו״ה).
(ג-ד) והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן – היינו שלא יהיה הפסק בין שנת השובע להרעב, ואמר עולות אחריהן מן היאור – שעל ידי יובש היאור יהיה הרעב, ומ״ש ותעמדנה אצל הפרות, כי תחלה בארץ מצרים היה לחם, ומ״ש ותאכלנה הפרות, כי אח״כ אכל הרעב את השובע ותרעב כל ארץ מצרים ללחם.
עלות אחריהן: מוכיח שיהיו שבע שני הרעב סמוכות לשני השבע1.
ותעמדנה אצל הפרות: מוכיח ג״כ שלא יהיה הרעב2 כי אם במצרים, כמו הפרות היפות3, ויבואר עוד בסמוך פסוק ה׳, ולא כהרמב״ן4.
1. וכן פירש המלבי״ם. אך הרמב״ן הוציא ענין זה מ״ותעמדנה אצל הפרות״.
2. רעב מוחלט, שאין אוכל כלל אפילו מאכל בהמה, לעומת שאר ארצות שמאכל בהמה עדיין צמח, וניתן היה להשיגו. וכדלהלן בפסוק ה׳ ברבינו.
3. כלומר, כמו שהעמידה באחו של הפרות היפות מסמלת שבע רק במצרים, כך עמידתן של הפרות הרעות באחו (שהרי עמדו אצל הפרות הטובות) מסמלת רעב רק במצרים.
4. בפסוק ב׳, לדעתו, הואיל ואצל הפרות הרעות לא מוזכר שאחר שאכלו את הטובות עמדו באחו, א״כ יתכן שהלכו בארץ ולא מוזכר שפרעה ידע היכן הם, מזה מוכח שהרעב היה שוה בכל הארצות. אך לרבינו, עצם עמידתן לפני האכילה אצל הטובות, וזו עמידה באחו, מסמלת שגם הרעב היה רק במצרים. ועיין באברבנאל על פסוקים כח-לב שדחה את דברי הרמב״ן מכמה טעמים.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״בהכל
 
(ד) וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּר֗וֹת רָע֤וֹת הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּר֔וֹת יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה׃
The ill-looking and leaned-flesh cows ate the seven nice-looking, fat cows; and Paroh awoke.
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲכַלָא תּוֹרָתָא דְּבִישָׁן לְמִחְזֵי וְחַסִּירָן בְּסַר יָת שְׁבַע תּוֹרָתָא דְּשַׁפִּירָן לְמִחְזֵי וּפַטִּימָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה.
The unpleasing to look at and lean of flesh cows ate the seven pleasing to look at and fat cows, and Pharaoh woke up.
וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה
וַאֲכַלָא תּוֹרָתָא דְּבִישָׁן לְמִחְזֵי וְחַסִּירָן בְּסַר יָת שְׁבַע תּוֹרָתָא דְּשַׁפִּירָן לְמִחְזֵי וּפַטִּימָתָא וְאִתְּעַר פַרְעֹה
רָעוֹת הַמַּרְאֶה – דְּבִישָׁן ולא בִּישָׁן
א. מדוע כאן תרגם ״רָעוֹת הַמַּרְאֶה״ – ״דְּבִישָׁן לְמִחְזֵי״ ולא כבבפסוק הקודם ״רָעוֹת מַרְאֶה״ – ״בִּישָׁן לְמִחְזֵי״? כתב יא״ר: ״דְּבִישָׁן, דְּשַׁפִּירָן. נראה כי בהשנות הדבר נופל בו דל״ת. וכן שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים (כז) דִּשְׁקִיפַן קִדּוּם״. אבל לדעת ״באורי אונקלוס״, תוספת דְּ היא תמורת ה״א הידיעה: ״רָעוֹת הַמַּרְאֶה״ – ״דְּבִישָׁן לְמִחְזֵי״, ״יְפֹת הַמַּרְאֶה״ – ״דְּשַׁפִּירָן לְמִחְזֵי״. כמו ״העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט״ (שמות ל טז) ״דְּעַתִּיר... וּדְמִסְכֵּין״. ומה שלא תרגם ״וְדַקֹּת הַבָּשָׂר״ ״וּדְחַסִּירָן בְּסַר״, כי דל״ת ״דְּבִישָׁן״ מושכת גם למלת ״וְחַסִּירָן״.
ב. מת״א ״וַיִּיקַץ פַּרְעֹה״ – ״וְאִתְּעַר פַרְעֹה״ למד רש״י לפרש לשון ״נים ולא נים, תיר ולא תיר״ (תענית יב ע״ב) : ״תיר – ער. כדמתרגמינן וַיִּיקַץ – וְאִתְּעַר״.
ואכלין תורייא דבישין למיחמי וחסיןא בבשריהון ית שבעתי תורייא יאיין למחמי וברייתא ואתער פרעה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחסין״) גם נוסח חילופי: ״ודקיקין״.
ואכלא תורתי דבישן למיחמי וחסירן בבישריהון ית שבע תורתי דשפירן למיחמי ופטימתא ואיתער פרעה מדמכיה.
And the evil-looking and lean-fleshed oxen devoured the seven good-looking and fat. And Pharoh awoke from his sleep.
וייקץ פרעה – אינו אומר והנה חלום, לפי כשחלם פרעה כדרך שהבריות נוהגות חלם, מהו דרך הארץ אדם חורש וזורע עם פרותיו ואח״כ נעשה זרעו שבלים, כך חלם פרעה, בתחלה חלם פרות דוגמא שהבריות חורשין וזורעין, וייקץ משנתו, ולפי שהיה צריך עדיין לחלום מעשה שבלים כשם שהזרע מתבקש לצמוח ולעשות שבלים, שחרישה וזריעה בידי אדם, וצמח ועשיית שבלים בידי שמים.
ת֗ם אכלת אלבקראת אלקביחאת אלמנט֗ר אלרקיקאת אללחם אלסבע בקראת אלחסנאת אלמנט֗ר אלצ֗כ֗מה ת֗ם אסתיקץ֗ פרעון.
ואז אכלו הפרות מכוערות המראה וכחושות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והשמנות, ואז התעורר פרעה.
ותאכלנה – הוא סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב.
ותאכלנה AND THEY ATE – indicating that all the joy occasioned by the years of plenty would be forgotten in the days of famine.
ותאכלנה הפרות – כן נראה לו שפתחו פיהן ובלעו את הבריאות:
רעות המראה ודקות הבשר – שעלו לבסוף:
את שבע הפרות יפות המראה והבריאות – שעלו בתחלה:
ויקץ פרעה – זה סיפור הסדרן:
(ד-ה) ויקץ פרעה. ויישן – מיד, ויחלום וגו׳ – בין שינה מעט לשינה שנייה רגיל חלום להתחלף לעניין אחר, ועדיין אינו נותן לב להבין שזה חלום הוא עד שנגמרה שינתו וניעור לגמרי, ואז וייקץ פרעה לבסוף והנה חלום (בראשית מ״א:ז׳), אבל עד עתה לא ידע.
(4-5) Vayyiqas PHARAOH AWOKE AND immediately FELL back ASLEEP AND DREAMED: The subject of one's dreams often changes when one falls back asleep after a short sleep.
He did not notice that he had been dreaming until he awoke completely after his full sleep. Then PHARAOH finally AWOKE: IT WAS A DREAM! (vs. 7). However until then he had not realized [that it had been a dream].
ותאכלנה הפרות – לבסוף: וכילה הרעב את הארץ (בראשית מ״א:ל׳).
וייקץ פרעה – כדי שיתבונן, ולא ישכח מקצת הדברים על ידי ערבוב החלומות, אם היה רואה ולא ייקץ בנתיים.
ותאכלנה הפרות – THE COWS ATE – At the end: “The famine will destroy the land” (Bereshit 41:30).
וייקץ פרעה – PAROH AWOKE – So that he would ponder, and not forget some of the things by mixing the dreams, [as he would have] if he would have seen and not awoken in the meantime.
ותאכלנַה – וזה ענין הפתרון כי בשבע שני הרעב אכלו תבואת שני השבע.
ותאכלנה, this is the explanation of the strange behaviour of the seven lean cows, i.e. that during the seven years of famine the seven good years of plenty would be absorbed as if they had never existed. No trace would remain of the seven good years.
ויקץ פרעה – לתת לו ריוח להתבונן בנתיים לא לערב שתיהן כאחת.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ויקץ פרעה, Pharaoh awoke (at this point) in order to let the message of the dream sink into his consciousness before he would be told of the second half of his dream. The two parts should not be mixed up, and to be understood as a single event.
ותאכלנה הפרות – על דעתי, הוא סימן שיאכלו שני הרעבא את שנות השבע, ומזה למד יוסף לאמר לפרעה: ויקבצו את כל אכל השנים הטובות (בראשית מ״א:ל״ה), והיה האוכל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב (בראשית מ״א:ל״ו), כי ראה שהפרות והשבלים הטובות תבאנה אל קרב הרעות, ואיננה עצה כי הליועץ למלך נתנוהו, רק בפתרון החלום אמר, כן: ונשכח כל השבע (בראשית מ״א:ל׳), ולא יודע השבע (בראשית מ״א:ל״א), פתרון: ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע (בראשית מ״א:כ״א), כי ראה שלא היו באכילתן בריאות וטובות, רק היו להן למחיה, אלו לא אכלו אותן היו מתות בכחשיהן. ולא כדברי רבינו שלמה שאמר: ונשכח כל השבע (בראשית מ״א:ל׳) הוא פתרון הבליעה.
א. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״רעב״.
AND THE COWS ATE UP. In my opinion1 this is a sign that the years of famine shall consume the years of plenty. It is from this that Joseph inferred that he should tell Pharaoh, And let them store up all the food of those good years,⁠2 And the food shall serve as a reserve for the land against the seven years of famine,⁠3 as he saw that the healthy cows and ears of corn were absorbed by the lean ones.⁠4 This was no mere counsel which Joseph proposed, for was he appointed to be a counselor of the king?⁠5 It was only in connection with the interpretation of the dream that he said thus: And the plenty shall be forgotten,⁠6 And the plenty shall not be known.⁠7 These words of Joseph constitute the interpretation of: It could not be known that they had eaten them up, their appearance being bad as previously,⁠8 for Joseph saw that by their consumption of the fat cows, the lean ones did not become fine and plump. They served them for subsistence only, for had they not eaten them they would have died in their lean state. This is unlike Rashi, who says that the plenty shall be forgotten9 is the interpretation of the eating itself.⁠10
1. Ramban's interpretation differs from Rashi, who writes that the eating up of the fat by the lean indicates that all joy occasioned by the years of plenty would be forgotten in the days of the famine. His own opinion is presented in the text.
2. (35) here.
3. (36) here.
4. The fact that the fat ones were absorbed by the lean ones was a sign to Joseph that the food from the seven years of plenty should be kept as a reserve for the years of famine.
5. See II Chronicles 25:16.
6. (30) here.
7. (31) here.
8. (21) here.
9. (30) here.
10. But according to Ramban, Joseph's words, And the plenty shall be forgotten, are the interpretation of the aspect of the dream expressed by: It could not be known that they had eaten them up.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ותאכלנה הוא סימן שתהא כל שמחת השבע נשכח׳ בימי הרעב. כי האכילה ואם היא מורה על הפוך המזון לעצם הנזון שהוא הויית הניזון הוא מורה גם כן על השחתת המזון שהוא השחתה והעלמה והרב ז״ל סובר שמה שהראו לו בחלומו שאכלו הפרו׳ הרעות את הטובו׳ איננו בבחינת הויית הנזון רק בבחינת השחתת המזון והעלמתו וראיתו מחלום השבלים שהראו לו שבלעו השבלי׳ הדקו׳ את השבלים הטובו׳ שאין מזה תועל׳ לבולע רק שהבלוע נשחת ונעלם מעיני כל חי ולכן גבי ונשכח כל השבע פי׳ הוא פתרון הבליע׳ ולא פתרון האכילה מפני שמשם לקח הראיה על ותאכלנה שמורה על השחתת המזון ולא על הויית הניזון ואלו גבי ולא יודע השבע פי׳ שהוא פתרון ולא נודע כי באו אל קרבנה הכתוב בפרות ולכן צדקו בזה דברי הרב ז״ל ולא כמו שפי׳ הרמב״ן ז״ל שותאכלנה מורה על הויית הניזון והוא סימן שיאכלו שנות הרעב את שנות השבע ודחה את דברי הרב שאמר ונשכח כל השבע הוא פתרון הבליעה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

סימן הוא וכו׳. פירוש אף על גב שבפתרון יוסף לא פתר האכילה – היינו שהאכילה הוא סימן וכו׳, ולא הוצרך לפרש כי הוא בכלל ״וקמו שני הרעב״ (ראו פסוק ל). והרמב״ן הקשה על רש״י ואמר כי ״ונשכח כל השבע״ (שם) הוא פתרון מה שראה בחלום ״ולא נודע כי באו אל קרבנה״ (פסוק כא), אבל פתרון האכילה הוא כי שני הרעב יאכלו ויתפרנסו מן שני השובע, ולפיכך אמר יוסף ״ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון״ (ראו פסוק לג) ואם לא היה זה נרמז בחלום הליועץ נתנוהו למלך, שהיה מיעץ לו, אלא שנראה בחלום כי אכלו הפרות הרעות את הטובות. ומה שהקשה הרמב״ן כי לא נודע השובע הוא פתרון ״ולא נודע כי באו אל קרבנה״, זה אין קשיא, דלא יתכן לומר ״ולא נודע כי באו אל קרבנה״ אלא עם האכילה, והאכילה – ״ולא נודע כי באו אל קרבנה״ – אחד הוא על שישכח השובע, ויפה הביא הרא״ם ראיה, דהא גבי שבלים לא יתכן אכילה – שיהיו השבלים הרעות ניזונות מן הטובות, ועל כרחך צריך לפרש גבי שבלים שיהיו נבלעים השנים הטובות ברעות ולא נודע, הכי נמי גבי פרות – האכילה הוא רמז על ״ונשכח כל השובע״, לכך פירש רש״י (פסוק ל) שהוא פתרון הבליעה, ולא אמר שהוא פתרון האכילה, כי מן הבליעה יש ללמוד יותר, דהוא רמז על שנשכח כל השובע. ועוד איך אפשר שיהיה פתרון האכילה – שיהיו אוכלים השנים הרעות את הטובות, דאין ספק כי החלום הוא מראה לאדם מה שהוא נגזר מן השמים, ודבר זה שיהיו אוכלים שני הרעב את שני השבע אין זה פועל השם, לכך נכון דברי רש״י ז״ל שלא היה ענין האכילה רק שיהיה נשכח השובע. אף על גב דהיה יוסף מאצר את התבואה (פסוקים מח, מט) – כל כך רעב היה אחר כך עד שלא נודע השובע. אף על גב שאם לא היו ימי שני השובע היה הרעב עוד יותר, אין בכך כלום, כיון שהיה רעב גדול למאד אחר כך, שייך שפיר ולא נודע השובע. ומה שהקשה (הרמב״ן) וכי ליועץ המלך נתנו, יתבאר לקמן (אות טז) שיוסף אמר לפרעה אל יקשה לך על הפתרון למה בא החלום הזה אל פרעה ולא אל אדם אחר, דבשביל כך בא החלום לך ו״ועתה יראה פרעה וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק לג) כמו שיתבאר:
וְדַקֹת הבשר: כתו׳ בהעתק הללי, וְדַקֹת בתראה חס׳, וכן יְפֹת בתראה, וכן וְהַבְרִיאֹת חס׳ וי״ו. ועיין מ״ש לקמן בפסוק ותבלען השבלים הדקת. [וְדַקֹּת].
סימן שתהא כל שמחת השבע נשכחת. דקשה לרש״י דותאכלנה הפרות יש לפרש בשתי פירושים. האחד שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב והשני שהוא סימן שיהא לבריות מאכל בימי הרעב וזה סימן טוב הוא ואנני יודע איזה מהן ועל זה פירש הוא סימן שתהא וכו׳ וזה הפי׳ אמת דהא מצינו לקמן בהדיא שיוסף פתר אותו כן. ומהרש״ל פי׳ דקשה לרש״י למה אמר ותאכלנה הל״ל ותבלענה כי אין לשון אכילה שייך לומר על ב״ח זה את זה לכך מפרש סימן וכו׳ עכ״ל:
Symbolizing that all the joy of the abundant years will be forgotten. Rashi is answering the question: The cows' eating can be understood in two ways. Either that the joy will be forgotten in the hunger years, or that there will be food to eat in the hunger years, which is a good sign. How do we know which it is? Thus Rashi explains: "Symbolizing that all the joy... will be forgotten.⁠" This [i.e., Rashi's] explanation is right, [despite Ramban's objections] — for later on, we see clearly that Yoseif explained it so. Maharshal explains that Rashi [knows this because he] is answering the question: Why does it say the cows "ate"? It should say they "swallowed up" (ותבלענה), because the term "ate" is not normally used to describe one animal consuming another. Thus Rashi explains: "Symbolizing that all the joy... will be forgotten.⁠"
ותאכלנה – יגיד איך עמדו והתקיימו אצל הפרות הראשונות, ואם לא רעו באחו. לפי שאכלו הפרות הרעות את שבע הפרות הטובות, וזה סימן שיחיו יושבי הארץ בשנות הרעב מתבואות שבע השנים הטובות. ומלת ״ותאכלנה״ אינה על האכילה בפה לבד, אבל כל דבר שיהיה לאין נקרא ״נֶאֱכַל״, הן חרב הן ע״י אש וכמו שבארנו.⁠1 וכן ״ותאכלנה״ הנאמר בענין שבשנות הרעב יאכלו מה שאצרו מתבואת שנות השובע. והסתכל כי הכתוב אינו אומר ״ותאכלנה שבע הפרות רעות המראה״ כמו שאמר ״את שבע הפרות יפות המראה״. וכן בחלום השבלים לא אמר ״שבע השבלים הדקות״ כמו שאמר ״את שבע השבלים הבריאות והמלאות״. ללמדנו בא שלא יספיקו תבואות שנות השובע שאצרו איש איש לכל שבע שני הרעב, רק לאיזו שנים מהן. ובשנה השלישית או הרביעית כבר יהיה נאכל כל מה שהותירו משבע שנות השובע. ולכן אצל הטובות אמר ״שבע״, ולא אצל הרעות וכמו שאפרש עוד לפנינו בעז״ה.⁠2
ולפי שהבין יוסף זאת מדברי החלום, כי בספור פרעה החלום דקדק גם כן והזכיר אצל הפרות והשבלים הטובות ״שבע, שבע״ ואצל הרעות לא הזכיר ״שבע, שבע״ על כן יעץ ״ועתה ירא פרעה״ וגו׳ כמו שיתבאר3 בעז״ה. גם רמב״ן ז״ל אמר ״על דעתי, הוא סימן שיאכלו שני הרעב את שנות השבע. ומזה למד יוסף לאמר לפרעה ׳ויקבצו את כל אכל השנים הטובות והיה האֹכֶל לפקדון לארץ לשבע שני הרעב׳.⁠4 כי ראה שהפרות והשבלים הטובות תבאנה אל קרב הרעות. ואיננה עצה, כי הליועץ למלך נתנוהו? רק כפתרון החלום אמר כן״ [עכ״ל]. ומדברנו למדנו יותר. ועיקר הדבר אפרש5 בעז״ה ואזכיר מה שאמר רמב״ן ז״ל יותר בענין זה.
והבריאות – אין צורך למלת ״בשר״,⁠6 שאין ״בריאות״ אלא בשר עב ושמן.
וייקץ פרעה – יקיצה גמורה. ולא אמר ״והנה חלום״ גם לא שֶׁפָּעַם רוחו ממה שראה. שאילו קרהו כן בחלומו הראשון שוב לא היה חוזר וישן, מטירוף דעתו ומנתינת לבו על החלום. והשם ב״ה רצה שיראה בחלומו שנית מראה השבלים מטעם המבואר בפתרון ״ועל השנות החלום אל פרעה פעמיים״.⁠7 על כן כאשר הקיץ משנתו אעפ״י שנחקק החלום בלבו, לא קרהו תמהון לב ובלבול מחשבות, לדעתו שהוא חלום אלוהי ושיבקש פתרון. אבל בלב שקט חזר ויישן, כך נראה לי. ורשב״ם ז״ל פירש ״וייקץ פרעה ויישן מיד ויחלום וגו׳ בין שינה מעט לשינה שנייה רגיל חלום להתחלף לענין אחר. ועדיין אינו נותן לב להבין שזה חלום הוא עד שנגמרה שינתו וניעור לגמרי. ואז וייקץ פרעה לבסוף והנה חלום. אבל עד עתה לא ידע״ [עכ״ל]. ואין זה נכון בעיני. ומי הגיד לו שכשהקיץ לא היה נעור לגמרי? וישן מיד. ועוד אפרש בעז״ה.⁠8
1. בראשית יח, ח.
2. פסוקים ל-לא.
3. פסוק לג.
4. פסוקים לה-לו.
5. שם.
6. להוסיף במקרא ״בריאות בשר״.
7. פסוק לב.
8. פסוק ז.
ותאכלנה – סימן שיאכלו שני הרעב את שני השבע, ומזה למד יוסף לאמר לפרעה ויקבצו את כל אוכל וכו׳, והיה האוכל לפקדון וכו׳, כי ראה שהפרות והשבלים הטובות תבאנה אל קרב הרעות:
וייקץ פרעה – אבל לא הבין שזה חלום, כי מיד תקפתו שינה, ולכן היה סבור שראה ממש, אבל לבסוף כשהקיץ הבין שזה חלום:
וייקץ פרעה – מראה הפרות הרעות כה זעזע את פרעה עד שהקיץ משנתו. אולם הוא לא נעשה ער לחלוטין, אלא המשיך לישון ולחלום.
״קוץ״ ו״יקץ״ הן מילים נרדפות, כמו ״טוב״ ו״יטב״. ״קוץ״: למאוס במאכל עד לבחילה, מחמת ריבוי אכילה. בשינה, הגוף מחדש את עצמו; וכאשר ישן דיו והגיע לרויה, הוא מתעורר. בלשון העברית, התעוררות משינה מובעת כפעולה בקום ועשה: ״להקיץ״. בעת השינה, הרוח נסוגה פנימה ומרשה לגוף לינוק מזון משדי השינה: ״שינה, המזינה העיקרית בסעודת החיים״. וכאשר ינק הגוף די שובעו, תנער אותו הרוח מחיק השינה, והוא ״מקיץ״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ותאכלנה הפרות: לא כתיב ׳שבע הפרות׳ כמו דכתיב בפרות הטובות1, אלא סתם ״פרות״ שתים הנה2, דשתי שנים הראשונות אכלו את יגיע שבע שנים הטובות3, ואח״כ הועילה מעט ביאת יעקב למצרים שלא תכרת ברעב4. ועוד עיין להלן פסוק ל״ד.
1. בהמשך פסוקנו ״את שבע הפרות יפות המראה״.
2. כי מיעוט רבים שנים.
3. דיוק נפלא בפסוק.
4. כפי שמוזכר ברש״י להלן מז,יט. (אך מרש״י משמע שהרעב פסק באופן מוחלט עם הגעת יעקב).
מקבילות במקראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טוברשב״םר״י בכור שוררד״קחזקונירמב״ןרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ה) וַיִּישָׁ֕ן וַֽיַּחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹל֛וֹת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיא֥וֹת וְטֹבֽוֹת׃
He slept and dreamed a second time, and, behold, seven ears of grain were coming forth from one stalk, fat and good.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳חזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[כד] 1ויישן ויחלם שנית, ממשמע שנ׳ ויישן איני יודע שהוא שני, ומה ת״ל שנית, ללמדך שהוא משונה מן הראשון, כיצד, הראשון ראה פרות אוכלות זו את זו וכן הוא דרך ארץ שכל שיש לו פה יש לו אכילה. הדג בוליע את חבירו. והשרץ בוליע את חבירו. אבל השבלים דבר שאין לו פה, אין לו אכילה, לכך נאמר שנית. שראה דבר משונה מטבעו של עולם. (מדרש הגדול)
1. ראה לעיל אות יט. ולקמן אות כז.
וּדְמוּךְ וַחֲלַם תִּנְיָנוּת וְהָא שְׁבַע שֻׁבְלִין סָלְקָן בְּקַנְיָא חַד פַּטִּימָן וְטָבָן.
He fell asleep and dreamed a second time. Behold, seven ears of grain came up on a single stalk, fat and good.
ודמך ליה וחלם זמן תניינות והא שבע שבליןא סלקן בקנה חד בריין וטבן.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״מליין״.
ודמוך וחמא חלמא תניינות והא שבעא תובלי סלקן בקנייא חד פטימן וטבן.
And he slept, and saw a second dream; and, behold, seven ears arose on one stalk, full and good;
ויישן ויחלום שנית – מהו שנית, לומר שנית חלם שיצטרך לעולם החלום שלו, אבל לא שלישית שלא חלם שלישית לצורך העולם, וכל מה שחלם עכשיו לא חלם אלא ליתן גדולה ליוסף. ודכותיה שנית מן השמים (בראשית כ״ב ט״ו), שנית קרא לו מן השמים ולא שלישית. ודכותיה מול את בני ישראל שנית (יהושע ה׳ ב׳), שנית אתה מוהלן ואי אתה מוהלן שלישית, אלא הן בניהם מכאן ואילך אין בעשה. ודכותיה אל יונה שנית (יונה ג׳ א׳) שלא דבר לו שלישית.
והנה שבע שבלים1בשעה שהשנים רעות גופן של בריות מעלין 2חטטין.
1. בשעה. ב״ר וילקוט.
2. חטטין. פי׳ בלשון ערבי אבעבועות והערוך בערך הט ד׳ הביא דברי הב״ר שלפנינו, וע״ש בדברי הרב החוקר מהר״א ד״ר קאהוט בערוך השלם.
ת֗ם נאם פראי ת֗אניה כאן סבעה סנבלאת קד נבתת פי קצבה ואחדה מלאא ג֗יאדא.
ואז ישן וראה שנית שהיו שבע שיבולים שכבר צמחו בקנה אחד, מלאות טובות.
בקנה אחד – טודיל בלעז.
בריאות – שיינש.
בקנה אחד ON ONE STALKTuyau in old French.
בריאות – sains.⁠1
1. English: healthy.
ויישן ויחלם שנית – שנית בדומה לו.
והנה שבע שבלים1שבולים כלשון שבולת. כמו חמודות חמודים.
בריאות – עבות.
1. שבולים כלשון שבולת. וז״ל הראב״ע שבלים לשון רבות נקבות. ואם הוא במ״ם כמו נשים ופלגשים.
ויישן ויחלום שנית – שנית כדומה לחלום ראשון:
והנה שבע שבלים – שבולים קרוב להשמע לאוזן שהוא לשון זכר, אלא ודאי שבולי לשון נקבה הן, ולאחד קורין שבול, ודומה לדבר נשים ולאחד קורין אשה, וכן שנים ולאחד קורין שנה, וכן ערים, וכל שכמותן, לשון נקבה:
עולות בקנה אחד – כסדרן של אלו שעולין בו שבעה בדין:
בריאות – כלומר עבות:
וטובות – מלאי גרגרים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

בקנה אחד – זהו סימן לשובע, לכל גרעין שבע שבלים.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]

Beqaneh 'ehad ON A SINGLE STALK: This was a sign of abundance, that each seed had yielded seven ears.
שבלים – לשון רבות נקבות, ואם הוא במ״ם, כמו: נשים ופלגשים.
EARS OF CORN. Shibbolim (ears of corn) is a feminine plural even though it ends in a mem.⁠1 It is similar to nashim (women) and pilagshim (concubines).⁠2
1. Which ordinarily indicates that a word is a masculine plural.
2. Both of which are feminine plural nouns with masculine endings.
עלות בקנה אחד – אות הוא לשובע,⁠1 ומפורש יותר מן הראשון. ובדין הוא דלהוו מכחישים את היניקה זה לזה, ואפילו הכי היו בריאות וטבות.
1. שאוב מרשב״ם.
עולות בקנה אחד, "rising on a single stalk;⁠" this was an allusion to plenty, abundance. The message had now become more explicit than in the first half of the dream. Normally, the seven kernels would compete with each other for the nutrients provided by a single stalk. In this dream they did not do so. They were all fully developed.
בקנה אחד – ג׳ במסורה הכא ב׳ ואידך גבי מנורה. שהשובע הוא אור לעולם ולכך ראה בטובות בקנה אחד ובשדופות לא ראה בקנה אחד.
שבע שבלים עולות בקנה אחד – פרי״ח רמז ששבע שנים בשובע כולם שוות, אבל שני רעבון אחד גרוע מחבירו.
מפני מה נכתב החלום ר״ל לפני שלמדנו מכאן שהם מ״ב שנים של רעבון, דג׳ ז׳ פרות ודג׳ ז׳ שבלים עולה כך ולא היה כ״א ב׳ שנים של רעבון שיעקב הביא ברכה לרגלו כו׳ ואימתי פרע לו מ׳ שנה שהגלם, ריב״ם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

בקנה אחד טודי״ל בלעז. פי׳ כמו שיאמר בלשון לעז שם טודי״ל שפירושו קנה על הגבעול מפני דמיון מה כן יאמר בלשוננו ואין לתמוה:
בריאות שיינא״ש בלעז. פי׳ כמו שאומר בלשון לעז על השבלים שם שיינא״ש המורה על הבריאות אע״פ שאינו נופל רק על הבעלי חיים כן יאמר גם כן בלשוננו ואין לתמוה:
אבל חזר ויישן מיד ויחלום שנית כי כפי החקויים קראו חלום שני. וראה שבע שבלים עולות בקנה אחת בריאות וטובות ר״ל שהיו רצופות כל אות׳ השבעה בריאותם וטובתם בלי הפסק.
(ה-ז) ויקץ פרעה והנה חלום. הוא עצמו הרגיש שכל החלומות השנים אינם רק חלום אחד, וששניהם מורים על עניין אחד:
טודיל בלע״ז. פירוש אף על גב שעיקר לשון ״קנה״ על הקנה הגדל באגם ולא על גבעול של תבואה, מכל מקום יאמר גם כן על גבעול של תבואה, שכן הוא בלע״ז גם כן:
שייני״ש בלע״ז. פירוש אף על גב שלשון ״בריאות״ בא על מי שאינו חולה, מכל מקום כמו שבלשון לעז נאמר לשון בריאות על בשר שהוא טוב – כן בלשון הקודש יאמר ״בריאות״ על בשר טוב:
ויישן ויחלום שנית – לא נאמר ויחלום עוד אלא שנית, להורות שחלום אחד הוא ונשנה פעמים והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד. ואצל הרעות לא נאמר בקנה אחד, לפי ששבע שני השובע היו רצופים בזה אחר זה ע״כ עלו בקנה אחד המצרפם, אבל שבע שני הרעב לא היו רצופים כי אחר שנתים ימים כשבא יעקב פסק הרעב וחזר במותו ע״כ לא נאמר בקנה אחד, ועוד שזה מורה על רבוי התבואה שאפילו קנה אחד יצמיח שבעה שבלים וטובות ותרתי לטיבותא, והרעות היה בהם תרתי לריעותא שצמחו אחד אחד, ועוד שהיו שדופות קדים, ויקץ פרעה והנה חלום, כי גם הוא הבין שחלום אחד הוא.
וְטֹבוֹת: מל׳ וא״ו תניינא בכל ספרי׳ מדוייקי׳ וגם בהעתק הללי. וכ״כ הרמ״ה ז״ל, וזל״ש, טֹבֹת ד׳ חסרי׳ דחסרי׳ בלישנ׳, וסי׳ ויראו בני האלקים את בנות האדם, שבע פרת הַטֹבֹת ב׳ בפסוק, ערים גדלת וְטֹבֹת, ושאר טֹבוֹת כתי׳ חס׳ וא״ו קדמא׳ ומל׳ וי״ו בתראה. והמדפיס עצמו הביא מסרה זו כאן וגם בפ׳ ואתחנן, ובפסוק כתבו חס׳ דחס׳ וטעות הוא. [וטבות].
טוד״ל בלע״ז. ר״ל כמו בלשון לע״ז קורין לקש של שיבלים טודי״ל שהיא נמי שם קנה של עץ וא״כ בלשון עברי נמי כן הוא:
שיינו״ש בלע״ז. דק״ל דאין שייך לומר בריאות אשבלים אלא דוקא אבעלי חיים כגון לעיל גבי פרות ומתרץ דהא בלע״ז שקורין לשבלים טובות שייני״ש שהוא בל״א פרי״ש אם כן ה״ה בל׳ עברי שייך לומר בריאות גבי שניהם:
Tudel in Old French Rashi is saying that in Old French, a grain stalk is called tudel, although this also means a wooden reed. And so too it is in Hebrew.
Seines in Old French Rashi is answering the question: How could ears of grain be described as בריאות (literally: "healthy")? This applies only to animals, as with the cows before. Rashi answers: In Old French, good ears of grain are called seines, which in Yiddish is frisch. Thus in Hebrew, too, בריאות can apply to both.
ויישן ויחלום שנית – לפי שהיה הכל חלום אחד כמו שפתר יוסף על כן אמר ״שנית״, כאילו נשנה הדבר האחד פעמיים. אבל חלומות יוסף שכל אחד הורה על ענין אחר, כמו שפירשנו בסדר וישב, אמר ״ויחלום עוד חלום אחר״.⁠1 ולפי שכאן הכל חלום אחד קִצֵר הכתוב מלפרוט בחלום השני מה שפרט בראשון. שלא אמר ״והנה עומד על היאור״, שגם בחלום השבלים ראה כן. וכן ״עולות מן היאור״ שראה כן גם בשבלים, שגם הן גדלות ממימי היאור, וכמו שאפרש עוד בעז״ה.
שבלים – לשון רבות נקבות2 במ״ם כמו נשים פילגשים, ולכן נאמר בריאות וטובות בסימן נקבה.
בקנה אחד – הקנה הוא העשב היחידי הצומח מן הזרע. ובאותו הקנה צמחו שבע שבלים. שבע קנים קטנים שבכל אחת שבולת, שבה גרעיני הזרע כמו ״וכראש שבלת ימלו״,⁠3 ואילו ראה בשבע קנים היו ג״כ מורים על השובע בהיותן בריאות וטובות, ולא ראה בקנה אחד רק להורות על התכיפות, שיהיו שָׁנִים דבוקות זו לזו בברכה בלי הפסק שנים פשוטות. ולא היה אפשר לראות זאת בפרות אבל ראה אותם עולות יחד מן היאור שמורה גם כן על חבור השנים זו לזו. אבל רשב״ם ז״ל פירש ״שהיה זה סימן לשובע לכל גרעין שבע שבלים״. ואין צורך לזה.
בריאות – פירשנו4 שלשון ״בריאות״ על הגודל והעובי. וכן בשבלים ראה שהיתה כל שבלת גדולה ומעובה סימן שיש בכל אחת זרע רב שהיא הברכה. כמו ״וימצא בשנה ההיא מאה שערים״,⁠5 שתחת גרעין אחד שזרע בארץ צמחה שבולת בריאה בעלת מאה גרעינים. מלת ״בריאות״ לדעתי תאור העובי והמלוי, כמו ״איש בריא״,⁠6 בריאות וטובות. והושאלה על החיים, כי החולי משחף הבשר והשומן. והחי בריא בבשר ובשומן. על כן בלשון הקודש הבריאות מחולף בלשון ״חיים״, כמו ״עד חיותם״,⁠7 ״ויחי מֵחָלְיוֹ״,⁠8 ורבים כמוהם.
וטובות – הזרע שבשבולת טובה מבושלת כל צרכה. גם לא נפלו גרעיני הזרע מן השבולת ע״י רוח קדים וכיוצא. שלפעמים השבולת בריאה ומחזקת כמה גרעיני זרע,⁠9 אבל אינה טובה שהיא ריקה10 מגרעיניה. ואותן שראה פרעה היו ג״כ טובות. כך נראה לי.
1. בראשית לז, ט.
2. כי ביחיד היא ״שבולת״.
3. איוב כד, כד.
4. פסוק ב.
5. בראשית כו, יב.
6. שופטים ג, יז.
7. יהושע ה, ח.
8. ישעיה לח, ט.
9. במספר מועט. רק ״כמה״.
10. אינה מלאה בגרעינים.
בקנה אחד – זהו סימן לשובע, שקנה אחד יוליד שבלים הרבה:
בריאות – מלאות:
(ה-ז) שבלים – ״שבולת״ נגזרת משורש ״שבל״. המשמעות הבסיסית של ״שבולת״ אינה ברורה. ״שבל״ קרוב ללא ספק ל״שפל״ – נמוך, וכן ל״שול״ – השפה התחתונה של בגד. למרבה הפלא, מילה זו עצמה ״שבולת״ מציינת גם את מערבולת הנהר – ״שִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי״ (תהלים סט, ג). מערבולת נוצרת כאשר זרמי מים פורצים פתאום לתוך מעמקי התהום; כך שמובן זה של ״שבולת״ כולל את הוראת ״כלפי מטה״ הנמצאת גם ב״שול״ וב״שפל״.
לפי זה, ״שביל״ גם הוא אינו מציין כל נתיב שהוא, אלא נתיב היורד בשיפוע חד; בניגוד ל״מסילה״ (משורש ״סלל״), שהיא נתיב המוביל כלפי מעלה. הבה נתבונן בפסוק: ״כִּי⁠־שְׁכֵחֻנִי עַמִּי לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם שְׁבִילֵי עוֹלָם לָלֶכֶת נְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה״ (ירמיהו יח, טו). הבנת פסוק זה תלויה בחילוקים הדקים שבמושג הדרך.
״דרך״ היא תנועה לקראת מטרה – באופן כללי.
״אורח״ היא הדרך החברתית, המקשרת בין אדם לחברו. (מכאן בישעיהו ב, ג: ״וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו״. ״דרכיו״ של האדם היהודי – הכוללות גם את איסורי מאכלות אסורות, עריות וכו׳ – תתקבלנה באומות רק בחלקן; אך ״ארחות״ החברה היהודית תהיינה למורשת המשותפת של כלל האנושות.)
״שביל״ הוא דרך בשיפוע חד, שאדם עובר בה גם שלא ברצונו.
״מסילה״ היא הדרך המובילה כלפי מעלה, הנתיב הסגור למה שאין בו אלא חומר, והפתוח רק לרצונו החפשי של האדם המוסרי.
״נתיב״, קרוב ל״נדב״: דרך שבחרו בה בבחירה חפשית.
אדם רואה בכל סביבותיו רק ״שבילים״, ואלו הם ״שבילי עולם״: החומר נמשך אל תכליתו, והולך בעוורון אחר הכח המוליך את כל מה שקיים. דרכי הפעולה של ההכרח הטבעי הינן בלתי פוסקות, ואינן ניתנות לשינוי.
כך נוכל לבאר את הפסוק הנזכר בירמיהו: ״מה גרם לעמי לשכוח אותי, ולהקטיר לדבר כוזב? ההכרח הטבעי שראו בכל סביבותיהם – הוא שהכשיל אותם בדרכי חייהם, עד שבחרו ברצון את הדרך שאינה מובילה אל על״.
על דרכי ה׳ נאמר: ״בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ״ (תהלים עז, כ). דרכי ה׳ מוליכות גם הן בכח שלא ניתן לעמוד בפניו, אך הן מוליכות במים אדירים, בדרך לא נודעת.
מעתה, אם ״שבל״ מציין התמוטטות פתאומית של כחות; הרי ש״שבולת״ – כמו במובן של ״מערבולת״ – מציינת אולי הופעה פתאומית של כחות, אשר עד כה זרמו אל מטרתם כשהם מאוחדים רק על ידי כח, כפי שרואים בשיבולת החד⁠־פסיגית [שיש לה עלה נבט אחד] של התבואה. ללא כל סימן או רמז לעשיית פרי, עולה וצומח לפתע הגבעול הפשוט והאחיד, ויוצר עטרת גרעינים.
ושדופת – ״שדף״ הוא צורה קלה יותר של ״שטף״: ״שטף״, הוצף כולו על ידי מים; ״שדף״, נוּשָב כולו על ידי רוח.
ויישן ויחלום שנית – החלום השני היה פתרון של החלום הראשון, שהפרות מורות החרישה והזריעה והשבלים מורים על התכלית שהיא הקצירה, והפתרון מבואר יותר, והיה פה חמשה ענינים שבעבורם ראוי שיתקיים החלום. א] שהיה חלום שנשנה, הפרות והשבלים, ב] היה חלום שנפתר בתוך חלום, כי השבלים פתרון הפרות, וזה מורה על קיום החלום כמ״ש חז״ל, ג] וייקץ פרעה והנה חלום, שלא הרגיש שהוא חלום עד אחר שהקיץ, כי תחלה נדמה לו שהוא רואה הכל בהקיץ כי היה חלום מסודר.
עלות בקנה אחד1: גם זה2 בא להוכיח שיהיה השובע רק במקום אחד, היינו במצרים3, משא״כ השבלים הרעות4 היו בשבע קנים מפוזרים מעט5, להוכיח שנתפזרו צורת השבלים הלאה ממצרים6. והענין, דלהלן פסוקים נ׳ ונ״ד ומג,א יבואר שהיו בשאר ארצות שנות בצורת7, מקצתן שבעים מקצתן רעבים, אבל לא כמו שאר שני בצורת שעשירים שבעים ועניים רעבים, וכאן היו עשירים רעבים ועניים שבעים. דמאכלים פשוטים – שבשני שובע המה מאכלי בהמה ובשני רעבון המה מאכלי אדם – זה היה גדל בארץ ישראל8, אבל תבואה ולחם לא היו כלל ולא היו עשירים יכולים להשיג כי אם ממצרים. ועל זה היה מוכיח החלום, דהפרות הרעות9 מוכיח שלא היו אפילו מאכלי בהמה, וזה10 לא היה כי אם במצרים11. אבל חלום השבלים מוכיח על תבואה כמשמעו, וזה הרעב היה גם בארץ ישראל. והיינו שנשנה החלום בשתי צורות12 ולא בצורה אחת שתי פעמים13.
אמנם יוסף14 לא פתר לפרעה כי אם מה שנוגע אליו15, וגם כי פרעה לא סיפר16 ליוסף ענין ״ותעמדנה אצל הפרות״17, אבל הכתוב מספר כי כך היה.
1. ע״פ רבינו, וכדלהלן, חלום הפרות מסמל את כל האוכל (גם מאכל בהמות) למעט תבואה, ואילו חלום השבלים מסמל רק את התבואה.
2. כפי שהוכח בחלום הפרות לעיל פסוק ב׳.
3. כפי שהוכח בחלום הפרות לעיל פסוק ב׳.
4. המסמלות רעב לתבואה (לא לשאר מיני אוכל).
5. כי לא מוזכר שעלו בקנה אחד (וכ״כ בספר ׳מצא חן׳).
6. כלומר, הרעב לתבואה (״שבלים״) פגע גם בארצות הסמוכות למצרים. ואין זה סותר את מה שכתב רבינו בפסוק ג׳ שהרעב היה רק בארץ מצרים, כפי שרבינו מבאר ׳והענין׳...
7. שתי שנות הרעב היו גם בשאר ארצות, ומהותן היתה מהות של שנות בצורת.
8. לעומת מצרים, שגם זה לא גדל שם.
9. המסמלות את כלל האוכל, למעט תבואה.
10. המצב הזה שאפילו מאכלי בהמה לא היו.
11. כדלעיל, שגם הפרות הרעות עמדו (ליד הפרות הטובות) באחו, סמוך ליאור, המסמל את מצרים לבדה, וכדלעיל פסוק ב׳.
12. בפרות ובשבלים.
13. כדי לתת אבחנה בין מצב התבואה למצב שאר האוכל.
14. שאמר לפרעה ״שבע פרות... ושבע שבלים... חלום אחד הוא״.
15. ולא התייחס בפתרונו למה שיקרה בשאר הארצות.
16. להלן פסוק י״ט, עיי״ש. אך עיין ברמב״ן פסוק ג׳ שאע״פ שפרעה לא סיפר ליוסף את ענין ״ותעמדנה אצל הפרות״, מ״מ המראה והסיפור היו שווים, והכתוב לא יחוש לזה. כלומר, פרעה אכן סיפר ליוסף כפי שהתורה סיפרה לנו על החלום, רק שבתורה הושמט ענין אחד או נוסף ענין אחד (כמו ״ולא נודע כי באו אל קרבנה״ שהוסיף פרעה בחלומו, מה שלא הוזכר בחלום עצמו).
17. המסמל את הרעב המוחלט שהיה רק במצרים כפי שביאר רבינו בפסוק ג׳.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתימדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳חזקוניטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ו) וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקּ֖וֹת וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽן׃
And, behold, seven ears of grain, lean and scorched by an east wind,⁠1 were sprouting up after them.
1. east wind | קָדִים – The wind coming from the desert lands to the east of Israel was known to be dry and parching. See Yechezkel 19:12, "וְרוּחַ הַקָּדִים הוֹבִישׁ פִּרְיָהּ" ("the east wind dried up her fruit").
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[כה] 1צמחות אחריהן, בעת שהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין. (בראשית רבה פ״ט)
[כו] 2צמחות אחריהן, שבשעה שהיוקר הווה, השער צומח שלא בטובתו, לכן נאמר צמחות אחריהן. (מדרש הגדול)
1. חטטין אבעבועות ע״י רוע המאכלים, (יפ״ת) צומחות קדריש שגופן מעלה צמחין של שחין ואבעבועות כדאמרינן באלו טרפות ריאה שהעלתה צמחים (מת״כ) ובס׳ צרור המור נראה דהיתה לו גירסא אחרת שכ׳ ודקות בשר כשהשנים רעות גופן של בריות מעלה חטטין, ומביא שם בשם מדרש צמחות אינו אומר עולות אלא צומחות, רמז לו ששני רעב יצמחו אבל לא יעלו, וכן היה כיון שגמרו שתי שנים רעב ירד יעקב למצרים וכלה הרעב. וראה לקמן אות סב.
2. השער הנופות והענפים נקראין שער. ערוך ע׳ סער ג׳.
וְהָא שְׁבַע שֻׁבְלִין לָקְיָן וּשְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בָּתְרֵיהוֹן.
And behold, seven ears, deficient and beaten by the east wind, grew up after them.
וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן
וְהָא שְׁבַע שֻׁבְלִין לָקְיָן וּשְׁקִיפָן קִדּוּם צָמְחָן בָּתְרֵיהוֹן
דָּק – דַּעְדַּק, דַּקּוֹת – לָקְיָן
א. דָּק שהוא כתות וגם קטן מתורגם דַּעְדַּק כמבואר בפסוק ״שֵׂעָר צָהֹב דָּק״ (ויקרא יג ל) ״דַּעְדַּק״. אבל כאן ״שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת״ שהיו רזות אך ארוכות תרגם ״שֻׁבְלִין לָקְיָן״ להטעמת מומן. ואולם אצל הפרות שאצלן דַּקּוֹת בא בסמיכות תרגם ״וְדַקֹּת הַבָּשָׂר״ (ד) ״וְחַסִּירָן בְּסַר״, על פי העניין.
ב. שִּׁדָּפוֹן, מכת יובש הנגרמת מרוח קדים המכה שבולים זו בזו מתורגמת כצורתה, כגון: ״יַכְּכָה ה׳... וּבַשִּׁדָּפוֹן״ (דברים כח כב) ״וּבְשַׁדְפָנָא״. אבל כאן שנזכרה רוח הקדים תרגם ״וּשְׁדוּפֹת קָדִים״ – ״וּשְׁקִיפָן קִדּוּם״ בפועל ״שקף״ שעניינו חבטה, על שם הכאת הרוח, כמו שפירש רש״י בכוונת ת״א.⁠1
ג. ״קָדִים״ – ״קִדּוּם״, רוח מזרחית (רש״י) יתבאר בפסוק ״כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן״ (במדבר כא כח) ״אֲרֵי קִדּוּם תַּקִּיף כְּאִישָׁא נְפַק מֵחֶשְׁבּוֹן״.
1. רש״י: ״ושדופת – ושקיפן קדום, חבוטות, לשון משקוף החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו״.
והא שבע שבלין דקיקין ושדיפן רוח דקדים צמחין בתריהון.
והא שבעא תובלי לקיין ושקיפן קידום צמחן בתריהן.
and, behold, seven ears, thin and blighted with the east wind, sprang up after them.
וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וגו׳ – בְּשָׁעָה שֶׁהַשָּׁנִים רָעוֹת, גּוּפָן שֶׁל בְּרִיּוֹת מַעֲלֶה חֲטָטִין.
צמחות אחריהן – אינו אומר עולות אלא צומחות, כשנרמז לו ששני רעב יצמחו אבל לא יעלו וכן היו, כיון שגמרו ב׳ שנים ירד יעקב למצרים ונתכלה הרעב לרגלו.
וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים – בְּשָׁעָה שֶׁהַשָּׁנִים רָעוֹת גּוּפָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם מַעֲלֶה חֲטָטָים.
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ – הָכָא אַתְּ אָמַר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וּלְהַלָּן אַתְּ אָמַר ״וַתִּתְפָּעֶם״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּאן חֶלְמָא בָּעֵי גַּבֵּיהּ לְהַלָּן חֶלְמָא וּפִתְרֹנֵיהּ [רַבִּי נְחֶמְיָה] אוֹמֵר: חֲלוֹם הַצֶּלֶם וַחֲלוֹם הָאִילָן רַבָּנָן אָמְרִין, כָּאן לִיתֵּן גְּדֻלָּה לְאֶחָד וּלְהַלָּן לִיתֵּן גְּדֻלָּה לְאַרְבָּעָה כָּאן עַל יְדֵי שֶׁהוּא סָמוּךְ לַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם, לְהַלָּן (לִיּתֵּן חַיִּים לְאַרְבָּעָה) שֶׁהוּא מִבָּעֶרֶב ״וַתִּתְפָּעֶם״ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל חֲלוֹם שֶׁהוּא סָמוּךְ לַבֹּקֶר מִיָּד הוּא בָּא.
וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה – פּוֹתְרִין הָיוּ אוֹתוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה נִכְנָס בְּאָזְנָיו שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת, שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה מוֹלִיד, שֶׁבַע פָּרוֹת הָרָעֹת שֶׁבַע בָּנוֹת אַתָּה קוֹבֵר, שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבִים שֶׁבַע אֲפַרְכִיּוֹת אַתָּה כּוֹבֵשׁ, שֶׁבַע שִׁבֳּלִים הָרָעוֹת שֶׁבַע אֲפַרְכִיּוֹת מוֹרְדוֹת בְּךָ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי י״ד:ו׳) ״בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן״ אֵלּוּ חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, (שם) ״וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל״, זֶה יוֹסֵף.
וכאן סבע סנבלאת דקאק משיבה בריח אלקבול קד נבתת וראהן.
והיו שבע שיבולים דקות, מוכות ברוח המזרחית 1, שכבר צמחו אחריהן.
1. המילה ״קבול״ בערבית מתייחסת לרוח המזרחית.
שדופות – השליליש בלעז, שקיפן קידום – חבוטות, לשון משקוף החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו.
קידום – רוח מזרחית דרומיתא שקורין בִישָא.
א. כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165 חסר: ״דרומית״.
ושדופת PARCHEDhales in old French, (i.e. burnt up by the east wind). But the Targum renders it by שקיפן קדום beaten upon by the east wind (and so burst open). This Aramaic word שקיפן is of the same root as משקוף a lintel, which is beaten continually by the door which knocks against it.
קדים is THE EAST WIND – called bise in old French.
והנה שבע שבלים דקות ושדופות קדים – קדים בכל מקום קשה. רוח קדים עזה (שמות י״ד:כ״א). רוח קדים חרישית (יונה ד׳:ח׳). ורוח הקדים נשא את הארבה (שמות י׳:י״ג). ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מ״ח:ח׳). 1אמרו רבותינו אין בכל הרוחות קשה מן הקדים שהוא חום וכבד.
1. אמרו רבותינו. עי׳ גיטין ל״א ע״ב ב״ב כ״ה ע״א מכילתא פ׳ בשלח פי״ח.
והנה שבע שבלים דקות – קלושות גרגרתה ודקים מתקשקשות בקליפתן, וכן התרגום אומר שקיפן קידום, כמו ושקפינן לידוהי, ולכך נקרא שמו משקוף, שהדלת חובטו תמיד:
ושדופות קדים – שלקו במכת שדפון מרוח קדים שהוא קשה מכל הרוחות שהוא חם וחזק, שנא׳ (רוח) [ברוח] קדים עזה (שמות יד כא), רוח קדים חרישית (יונה ד ח), ברוח קדים תשבר אניות תרשיש (תהלים מח ח), ואמר רבא בשעה שהיא מנשבת משתקת כל רוחות שבעולם. ואמר רב אשה מפלת בו כו׳, ואפילו מרגליות שבים מרקבת בו. ור׳ יוחנן אמר אפי׳ שכבת זרע שבמעי אשה תוך ג׳ ימים מסרחת בו, א״ר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו, שנאמר יבא קדים רוח ה׳ (ממדי שלה) [ממדבר עולה] ויבוש (מקורה) [מקורו] (הושע יג טו), זו מקורה של אשה, ויחרב מעיינו (שם), זו שכבת זרע, הוא ישסה [אוצר] כל כלי חמדה (שם), זו מרגליות שבים:
שדפות – שאירע להן שדפון מרוח מזרחית, כי נקרא מזרח: קדים, בעבור צאת השמש משם בתחלה.
AND BLASTED. U-shedufot kadim means they were blasted by a wind coming from the east for kadim means east. East is so termed because the sun rises there first.⁠1
1. Kedem means first. Cf. Is. 23:7; Ezek. 38:17. Ibn Ezra makes this point because kedem can also mean front. However, a circular object (the earth) has no front (Krinsky). Shedufot kadim can be rendered as blasted by the east. Hence Ibn Ezra points out that east refers to an east wind.
ושדופות – לשון שדפון.
ושדופות – SCORCHED – A term of blight.
ושדופות קדים – שיעורו ׳שדופות ברוח הקדים׳. {והוא} לשון מושאל ליבשות הזרע, נגזר מן שדפון1.
1. כט. נראה שסבר רבנו ש׳שדפון׳ הוא שם לרוח המזיק את הזרע, וכ״ה לדברי רש״י בפירושו לדברים (כח:כב) ע״ש, וכ״כ ר״י ן׳ בלעם ב׳ספר הפעלים׳ (בתוך ׳שלשה ספרים של ר״י ן׳ בלעם׳, מהד׳ ר״ש אברמסון, ירושלים תשל״ו, עמ׳ 187): ׳שדופות קדים – פועל מן שדפון והוא רוח יזיק הזרע׳. ואמנם מד׳ ראב״ע נראה ש׳שדפון׳ הוא שם לשבלים הנזוקים המלאים רוח, והשוה פירושו לדברים שם, ונראה שכ״ה דעת ר״י ן׳ ג׳נאח בשרשיו (שרש שדם, עמ׳ 499) ע״ש.
ושדופות קדים – רוח מזרחית קרוי קדים שהשמש קודם לזרוח בו בבקר וכן קדמה מזרחה.⁠1 ומערב בשביל ששוקעת בה החמה בערב.
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
ושדופות קדים, "and parched by the east wind;⁠" the wind coming from the eastern regions is known as kadim. It had been heated by the sun from which it blew in, as the sun there had risen earlier. This is alluded to in the expression קדמה מזרחה, (Exodus 27,13). The reason why the "west" in Hebrew is called: מערב, is that when the sun sets in the west it is evening.
צמחות אחריהן – לא שראה אותן צומחות, שלא ראה אלא שבלים עשויות, אבל הוא כאלו אמר צמחו אחריהן, ואחז זה הלשון להודיע שמיד שראה הטובות ראה הרעות שעלו אחריהן כי סימן התכיפה ראה בכולן.
SPRUNG UP AFTER THEM. Not that he saw them springing up —[although the word tzomchoth is actually in the present tense] — for he saw ripe ears of corn. But the verse is to be interpreted as if it said "they sprang up,⁠" [i.e., tzamchu, which is in the past tense], suggesting that no sooner did he see the full ears than he immediately saw the thin ones coming up after them, for he saw the sign of immediacy in all facets of the dream.
צומחות אחריהן – לא ראה אותן צומחות אלא שיבולת עשויות ראה אלא אמר בזה הלשון להודיע שמיד אחר שראה הטובות עלו הרעות אחריהן מיד והוא סימן לתכיפת הרעב מיד אחרי השבע. בשבלים הרעות לא נאמר עולות בקנה אחד כמו בטובות לפי שהשנים הטובות היו כלם שוים בטובה והרעות לא היו שוים לרעה אלא כל אחד יותר רעה משלפניו:
צומחות אחריהן, "were growing forth after them.⁠" Pharaoh did not actually see these kernels growing in his dream. They were already fully grown when they appeared in his dream. The language used was only meant to show the fact that the good kernels were followed immediately by the windblown ones. The windblown kernels are not described as having all grown on a single stalk, suggesting that each successive one was forecasting that the famine would get worse from year to year
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

שדופות הליד״ש בלעז. פי׳ כמו ששם הליד״ש המורה על השדפון נאמר גם על הצמחים אע״פ שאינו נופל רק על הבעלי חיים כן יאמר ג״כ בלשוננו ואין לתמוה:
שקיפן קדום חבוטות. הוצרך לפרש פה דברי המתרגם להודיע שהוא סובר שאין פי׳ שדופות מלשון שדפון כפי הפי׳ הראשון עד שיצטרך לומר שנקראו הצמחים כן כמו הליד״ש בלע״ז רק הוא מענין הכאה:
קדים רוח מזרחית שקורין ביש״א. הוצרך לזה מפני שכל פאה מד׳ פאות העולם יש בה שלשה מיני רוחות ואין מכל אותן הג׳ רוחות של הפאה המזרחית משדפת הצמחים רק האח׳ מהן הנקראת ביש״א:
וכן שבע שבלים רקות מבלי מלוי שדופות קדים רוח קדים שנקרא כן מפני שבא ממזרח ויפסיד התבואה היו צומחות אחריהן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

שליידי״ש בלע״ז. רוצה לומר אף על גב שלשון ״שדופות״ עיקרו על החולה כמו ״בשדפון ובירקון״ (דברים כח, כב), אפילו הכי כמו שיאמר בלע״ז לשון זה על הצמחים השדופות אף על גב שעיקר הלשון הוא על החולי – וכן הוא בלשון הקודש גם כן:
שקופין. הביא ראיה מן המתרגם שאין ״שדופות״ הכתוב כאן כמו ״בשדפון ובירקון״ (דברים כח, כב), שהרי כאן תרגם המתרגם ׳שקיפין׳ ופירש ׳חבוטות׳, ושם תרגם ׳שדפנא׳, אלא כאן תרגם המתרגם לפי הענין, שהזרע הוא חבוט מהם:
שקורין ביש״א. פירוש ראיה שזה הרוח משדף התבואה – שהרי נקרא לזה הרוח שם בפני עצמו ׳בישא׳ שלא נקרא לרוחות האחרות, אלא יש בזה מה שלא תמצא באחרות, והוא שמשדף התבואה:
השלידי״ש בלע״ז. ר״ל דשידפון היינו חולי של שידפון ולא שייך אלא גבי אדם אבל לא גבי תבואה ומתרץ דבלשון לע״ז קורין לו היילי״ש אע״פ שהוא חולי אדם אם כן ה״ה בלשון עברי. אבל אונקלוס לא תרגם דשדופות הוא ל׳ שידפון אלא שקיפן שהוא לשון חבטה. כך פי׳ הרא״ם. וכתב עליו מהרש״ל ואין נ״ל דהא לקמן בפרשת כי תבא (דברים כ״ח:כ״ב) פירש״י בהדיא על שדפון שהוא מכת תבואה וי״ל שיש חילוק בין שדפון ובין שדופות שהרי רש״י מביא שתי לשונות של לע״ז שהכא פירש בעניין אחר ממה שפי׳ התם וא״ל שהכא פירש על הרוח דהא התם פירש פירוש אחר על רוח:
רוח מזרחית שקורין ביש״א. דק״ל דכאן משמע שרוח מזרחית רע הוא ובמקום אחר (יומא כא:) אמרינן דרוח מזרחית הוא טוב יותר מכל הרוחות וסימן ברכה הוא לעולם ל״פ רוח מזרחית וכו׳. ר״ל דלרוח מזרחית יש ג׳ רוחות דאותו רוח שקורין ביש״א הוא רע:
Hasledes in Old French Rashi [is answering the question:] שידפון is a type of disease, affecting only people, not grain. [So why does it say שדופות]? He answers: In Old French, [afflicted grain] is called hasledes, even though this is a human disease. And so it is in Hebrew. Whereas Onkelos does not translate שדופות as שידפון, but as שקיפן, which means "beaten.⁠" So explains Re'm. But Maharshal writes about this: To me it does not seem so, because in Devarim 28:22 Rashi clearly explains that שידפון is an epidemic affecting grain. It must be that שידפון and שדופות are different, for Rashi cites a different Old French word here than he does there. And we cannot say that here Rashi is explaining [it in connection with] the wind, because Rashi there explains differently in connection with the wind.
The wind from the east which is called bise [in Old French]. Rashi is answering the question: It is implied here that the east wind is bad, while in Yoma 21b it says that the east wind is the best of all winds and it is a sign of blessing for the world. Thus Rashi explains: "The wind from the east which is called bise.⁠" Rashi is saying that the east has three kinds of winds, and the one called bise is bad.
והנה – זה מראה אחרת, על כן אמר ״והנה״.
שבע שבלים – לא ראם עולות בקנה אחד, לא בעבור שמוֹרוֹת על שנות רעב שלא תתן הארץ כזאת, אלא שאם ראום כן להורות על תכיפות השנים כמו שאמרנו1 היה אפשר לחשוב כי בעבור שצמחו מגרעין אחד היו דקות ורקות. על כן ראם נפרדות זו מזו, ואעפ״כ היו דקות ושדופות.
דקות – הפך בריאות. כי הדקות חסרון הגודל והעובי, שהיתה כל שבלת דקה בארכה וברחבה ואינה מחזקת כי אם גרעיני זרע מעטים.
ושדופות קדים – זהו הפך ״וטובות״, שגם מעט הזרע שיכלו להחזיק קצתן, לא נשארו בהן כי רוח קדים נשבה בם וְהֵרִיק מהן הרבה. והנשארים לא היו טובות כי יִבְּשָׁם הרוח החם. וכן אמר רד״ק ז״ל ב״שרשים״,⁠2 ״שדופות קדים הוא לקות הזרע מרוח קדים הנכנס בשבלים עד שלא נשלם בשולם ולא יגמלו. וזהו שאמר ׳ושדופה לפני קמה׳3 טרם היותו קמה, כי כאשר נגמר יקרא ׳קמה׳⁠ ⁠⁠״ [עכ״ל]. ורש״י ז״ל פירש ״ושדופות... חבוטות, לשון משקוף החבוט תמיד על ידי הדלת המכה עליו. ופירושנו כולל שתי הפרושים ששניהן נכונים.
קדים – כמו ״ברוח קדים עזה״,⁠4 כי רוח קדים בארץ מצרים חמה מאד, כי עובר דרך מדבר ערביא, והוא שורף ומייבש הזרעים שבשבלים. וכשהוא עז מכה בשבלים ומריק מהן הגרעינין. וכן נאמר ״יבוא קדים רוח י״י ממדבר עולה, ויֵבוֹשׁ מקורו ויחרב מַעְיָנוֹ״.⁠5 למדנו שבעלותו ממדבר ההוא החם, מייבש הזרעים.
{והנה ״דקות ושדופות״ מורה על יושר דברנו (פסוק ב׳) שלא היה חסרון עליית מי היאור סבת הרעב ההוא כדברי רמב״ן ז״ל, שאם כן הארץ ההיא שהיתה לחה, מה שֶׁזָרְעוּ שם היה ראוי להיות מלא ובריא כמו בשאר השנים הפשוטות. אבל כמו שהיו שבע שנות השובע בהפלגה כי צוה י״י את ברכתו בשנים האלה בארץ מצרים, כן היו שבע שנות הרעב בהפלגה. כי צוה י״י את המארה בארץ ולא יספה תֵּת כחה בזרועיה, והוציאה בשנים הללו שבלים דקות מאד. ואותו המעט שבכל שבלת היה שדוף קדים, יבש ושרוף, ואינו ראוי לאכילה. אבל היאור השקה את הארץ כמו בשאר השנים}.
צומחות אחריהן – מיד כמו שאמרנו (פסוק ג׳) שלא יהיה הפסק בין שנות השבע לשנות הרעב. ויאמר רמב״ן ז״ל ״לא שראה אותן צומחות, שלא ראה אלא שבלים עשויות, אבל הוא כאילו אמר צמחו אחריהן. ואחז זה הלשון להודיע שמיד שראה הטובות ראה הרעות שעלו אחריהן, כי סימן התכיפה ראה בכולן״ [עכ״ל]. ולדעתי לא אמר באלה ״עולות אחריהן״ כי [מלת] ״צומחות״ בינוני, להורות שאינן ראוין להקצר ולהאסף הביתה. שמלבד שהן דקות וזרעיהן מעט, היו גם שדופות ויבשות, אינן ראויין לכלום ונשארו תמיד צמחים על פני השדה, ואין מאסף אותם הביתה.
1. פסוק ה.
2. ספר השרשים, ערך: שדף.
3. מל״ב יט, כו.
4. שמות יד, כא.
5. הושע יג, טו.
ושדופת קדים – הוא לקות הזרע מרוח קדים שנכנס בשבלים עד שלא נשלם בישולם:
ושדופות קדים – שהכתה אותם רוח מזרחית הבאה מֵעֲרָב וכוש, והיא שודפת ומשחתת התבואות במצרים ובא״י, ככתוב ורוח הקדים הוביש פריה (יחזקאל י״ט:י״ב) הלא כגעת בה רוח הקדים תִיבַש (שם י״ז:י׳), והעיד עובר ארחות ימים Thevenot (שהיה בשנת 1660)⁠1 כי במצרים אצל Cairo מתחלת חדש Aprile עד משך חמשים יום בקירוב נושבות רוחות רעות ומזיקות, והימים ההם נקראים חָמְשִין.
1. {עיינו עליו כאן.}
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהבראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשהכל
 
(ז) וַתִּבְלַ֙עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקּ֔וֹת אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔יםא הַבְּרִיא֖וֹת וְהַמְּלֵא֑וֹת וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם׃
The lean ears of grain swallowed the seven fat, full ears of grain; and Paroh awoke, and, behold, it was a dream.
א. הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו
• ל!=הַֽשִׁבֳּלִ֔ים (חסר דגש באות שי״ן) כמו בעוד מקומות (ראו פסוקים כ״ד, כ״ז)
• הערת דותן
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[כז] 1ותבלענה השבלים הדקות, שמא תאמר בליעה ממש, לא כי אלא שראה שהיו השבלים עולות ומכסות את שבע השבלים הטובות, והכיסוי, נקרא לשון בליעה וכן הוא אומר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש (במדבר ד׳:כ׳). (לקח טוב)
1. וכ״כ בלק״ט בלע כסה, וכ״כ בסוף פ׳ במדבר.
וּבְלַעָא שֻׁבְלַיָּא לָקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְלַיָּא פַּטִּימָתָא וּמַלְיָתָא וְאִתְּעַר פַּרְעֹה וְהָא חֶלְמָא.
The seven deficient ears swallowed the seven fat, full ears. Pharaoh woke up, and, behold, it was a dream.
וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם
וּבְלַעָא שֻׁבְלַיָּא לַקְיָתָא יָת שְׁבַע שֻׁבְלַיָּא פַטִּימָתָא וּמַלְיָתָא וְאִיתְּעַר פַּרְעֹה וְהָא חַלְמָא
וַתִּבְלַעְנָה – וּבְלַעָא, כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ – כַּד מְכַסַּן
״וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים״ – ״וּבְלַעָא שֻׁבְלַיָּא״. וכן תרגם ״ויבלע מטה אהרן את מַטֹּתָם״ (שמות ז יב) ״וּבְלַע חוּטְרָא דְאַהֲרֹן יָת חוּטְרֵיהוֹן״, ״ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם״ (במדבר טז לב) ״וּבְלַעַת יַתְהוֹן״, אף על פי שהם לשונות מושאלים.⁠1 יוצא מן הכלל הוא ״כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ״ (במדבר ד כ) המתורגם ״כַּד מְכַסַּן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא״ כדי לרמוז להלכה כמו שיתבאר שם. ואולם ר״י בכור שור כתב בביאור פסוקנו:
ותבלענה השבלים – גדלו השבלים הדקות עד שכסו השבלים הטובות, שנבלעו ונתכסו תחתיהן, כמו וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ, שהוא [מתורגם] כַּד מְחַפְּיַאּן יָת מָנֵי קוּדְשָׁא, דבשבלים לא שייך בליעה ממש אלא כיסוי. ואין דרך להראות דבר שאינו נוהג בעולם לאדם.
ואף על פי שהסתמך על לשון התרגום, אין לומר שגרס בת״א לפסוקנו לשון כיסוי. כל כוונתו לפרש ש״בליעת״ השבולים עניינה כיסוי כמו ״כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ״. וכן מוכח מבעלי התוספות המשווים את ״ותבלענה השבלים״ עם ״כְּבַלַּע את הקֹדש״ מבלי שציינו לת״א.⁠2
1. במשמעו הראשוני מציין בָּלַע הכנסת אוכל או משקה לגוף דרך הלוע כגון, ״כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ... בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה״ (ישעיהו כח ד). ובהשאלה בא בָּלַע גם בהוראת קִבֵּל אֶל קִרְבּוֹ, קָלַט, סָפַג, דוגמת ״ותבלענה השבלים״.
2. ״הדר זקנים״: ״אין לפרש בליעה ממש, דהא אין מראין לאדם דבר בחלום שאינו יכול להיות כדאמרינן בהרואה (ברכות נה ע״ב) דאין מראין לאדם פילא דעייל בקופא דמחטא. אלא הכי ר״ל – ״ותבלענה השבלים״ לשון גידול, כלומר גדלו השבלים הדקות עד שלא נראו השבלים הטובות והוא כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ״. וכן ב״מושב זקנים״ וב״פענח רזא״.
ובלעוןא שובליא דקיקתה ית שבעתי שבליא ברייתא ומלייתא ואיתעיר פרעה והא הוא חלם.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובלעון״) גם נוסח חילופי: ״ובלען״.
ובלען תובלייא לקייתא ית שבע תובלייא פטימתא ומלייתא ואיתער פרעה והא הוה חילמא.
And the seven thin ears devoured the seven fat and full. And Pharoh awoke, and, behold, it was a dream.
את שבע השבלים הבריאות – כשהוא מונה הפרות הרעות ושבלים הדקות לא הזכיר הכתוב שבע, למה ששלמו שבע שני השבע בלא חסור. ד״א למה לא הזכיר מנין פרות הרעות והשבלים הדקות, לומר לך שכל מה שכנסו המצריים בשבע שני השבע כלו בב׳ שנים של הרעב.
ת֗ם בלעת אלסנבלאת אלדקאק אלסבע סנבלאת אלסמאן אלמלא ת֗ם אסתיקץ֗ פרעון פאד֗א בה חלם.
ואז בלעו השיבולים הדקות את שבע השיבולים השמנות והמלאות, ואז התעורר פרעה והנה היה זה חלום.
הבריאות – שַיְינִישא בלעז.
והנה חלום – והנה נשלם חלום שלם לפניו, והוצרך לפותרים.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אך לעיל בבראשית מ״א:ה׳: ״שיינש״. בשני הפסוקים בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״שיינש״. בשני הפסוקים בכ״י המבורג 13: ״שייניש״.
הבריאותsains in old French.⁠1
והנה חלום AND, BEHOLD. IT WAS A DREAM – and behold a whole dream was completed before him (i.e. representation of what was evidently a completed whole had passed before him as a dream during his sleep) and demanded an interpreter.
1. English: healthy.
ותבלענה השבלים הדקות – שמא תאמר בליעה ממש. לא כי אלא שראה שהיו השבלים עולות ומכסות את שבע השבלים הטובות. והכיסוי נקרא לשון בליעה. וכן הוא אומר ולא יבואו לראות כבלע את הקדש (במדבר ד׳:כ׳).
ותבלענה השבלים הדקות – לא בליעה ממש, אלא שנראית הדקות מכסות את הבריאות, ודומה לדבר, כבלע את הקודש (במדבר ד כ), הוא מכסין כלי הקודש בבגדי שרד:
והנה חלום – בתחילה היה סבור שמראותיו אמת וכשהקיץ אז ידע כי חלום היה. (גיליון כ״י וינה 23 בשם ר׳ יוסףא)⁠1
1. השוו רשב״ם, חזקוני, ורש״י כ״י לייפציג 1. ועיינו דברי א׳ טויטו, תרביץ ס״א:א׳: 103-102.
א. לאחר החתימה נוסף: ״כאשר יחלום הצמא והנה שותה, והקיץ ונפשו שוקקה״, והשוו חזקוני.
והנה חלום – כמו: והנה היא לאה (בראשית כ״ט:כ״ה), אבל עד עתה היה סבור שראה ממש ולא חלום.
Vehinneh IT WAS A DREAM!: As in the phrase (Gen. 29.25), "vehinneh hi' le'ah – it was Leah!⁠" Until then he had thought that he was seeing something real, not a dream.
וטעם והמלאותא – כמו: הבריאות.
א. בכ״י פריס 177: המלאות.
Ha-mele'ot (full) has the same meaning as ha-beri'ot (rank).⁠1
1. (5) reads beri'ot ve-tovot (rank and good). Similarly verse 7 reads, ha-beri'ot ve-ha-mele'ot (rank and full). Ibn Ezra points out that beri'ot when referring to ears of corn means full because the term bari (rank), which means fat, can only be used when referring to animals; i.e., one cannot speak of a fat plant. Hence Ibn Ezra points out that here bari means full (Filwarg). Thus beri'ot ve-tovot means the same as mele'ot ve-tovot. On the other hand Ibn Ezra's comment may pertain only to verse 7. In this case Ibn Ezra is pointing out that the Bible there uses two synonyms, mele'ot and beri'ot, for full (Weiser).
ותבלענה השבלים – גדלו השבלים הדקות עד שכסו השבלים הטובות, שנבלעו ונתכסו תחתיהן, כמו: ולא יבואו לראות כבלע את הקודש (במדבר ד׳:כ׳), שהוא: כד מחפיאן ית מני קודשא (אונקלוס במדבר ד׳:כ׳), דבשבלים לא שייך בליעה ממש אלא כיסוי. ואין דרך להראות דבר שאינו נוהג בעולם לאדם, כדאמרינן: לא מעיילא ליה פילא בקופא דמחטא (בבלי ברכות נ״ה:).
והנה חלום – הנה נגמר החלום, שלא חלם יותר על זה העניין.
ויש מפרשים:⁠1 והנה חלום – כל זמן שהאדם ישן, סבור הוא על החלום שהוא דבר אמת, וכשהוא מקיץ נראה לו שהוא חלום. ולמעלה (בראשית מ״א:ד׳) היה לו לומר כמו כן: והנה חלום, אלא שהמתין עד שגמר דבריו.
ונראה לי: ששני החלומות הוצרכו להבין הפתרון יפה. שאם ראה מעשה הפרות, היה נראה: לסוף שבע שנים או ז׳ חדשים תתגבר אומה חלשה על אומה גדולה וינצחום ויגלום. כי האומות נקראו פרות, כמו דכתיב: שמעו {הדבר הזה}⁠א פרות הבשן (עמוס ד׳:א׳), וכמו: עגלה {יפה-פיה}⁠ב מצרים (ירמיהו מ״ו:כ׳), ומה שאכלום סימן שיכלום, כמו: כי אכלו את יעקב (ירמיהו י׳:כ״ה). אבל כשראה השבלים, נתפרסם הפתרון שובע ורעב. ואם ראה השבלים ולא ראה הפרות, לא היה נראה יפה האכילה והבליעה, ומה שעמדו אצלם קודם שאכלום, וגם מה שאמר: ולא נודע כי באו אל קרבנה וגו׳ (בראשית מ״א:כ״א). ויוסף אמר: על השנות החלום {וגו׳} כי ממהר האלהים לעשותו (בראשית מ״א:ל״ב), לא חש לגלות להם אלו הדברים. דאי בשביל מיהור הדברים בלבד, היה לו לראות סיגנון אחד בחלום שני פעמים.
1. השוו רשב״ם.
א. בכ״י מינכן 52 נוספה מלת: לי.
ב. השלמה מספר הג״ן.
ותבלענה השבלים – THE EARS OF GRAIN SWALLOWED – The lean ears of grain grew until they covered the good ears of grain, who were swallowed and covered up underneath them, like: “They shall not go in to see while the holy things are being covered” (Bemidbar 4:20), which is: “when covering the vessels of the sanctuary” (Onkelos Bemidbar 4:20), for, regarding ears of grain, swallowing is not relevant, but rather covering. And it is not the way to show a person something that doesn’t exist in the world, like it says: “they do not raise for him an elephant in the eye of a needle” (Bavli Berakhot 55b).
והנה חלום – AND BEHOLD IT WAS A DREAM – Behold the dream was finished, that he did not dream anymore about this subject.
And there are those who explain: והנה חלום – AND BEHOLD IT WAS A DREAM – the whole time that a person sleeps, he thinks that the dream is a real thing, and when he wakes up, it appears to him that it is a dream. And above (Bereshit 41:4) it should have said likewise: “And behold it was a dream,” but it waited until it finished [recounting] his words.
And it appears to me: That both dreams were necessary to understand the interpretation well. For if he saw the incident of the cows, it would appear: at the end of seven years or seven months a weak nation would prevail over a great nation and beat them and exile them. Because the nations are called cows, as it is written: “Listen to this word, you cows of Bashan” (Amos 4:1), and like: “Egypt is a {very beautiful} heifer” (Yirmeyahu 46:20), and that they ate them is a sign that they will consume them, like: “for they have devoured Yaakov” (Yirmeyahu 10:25). But when he saw the ears of grain, the interpretation became known, [that the dream spoke] of plenty and famine. And if he would have seen the ears of grain but not the cows, the eating and swallowing would not have appeared clearly, and [it would not have been clear] that they stood with them before they consumed them, and also what it said: “It was not apparent that they had come into their insides etc.” (Bereshit 41:21). And [when]Yosef said: “About the repetition of the dream {etc.} that God is hastening to do it" (Bereshit 41:32), he was not concerned to reveal to them these things. For if it was only for the haste of events, he should have seen a single version twice in [only one] dream.
ויקץ פרעה – יקץ בין חלום לחלום שאם היה כלו חלום אחד ידמה האחרון מוסיף ענין על הראשון, אבל כשהיו שני חלומות לא הוסיף ענין האחרון על הראשון אלא שנה אותו לענין מהירות הדבר, כמו שנאמר: ויישן, והנה חלום, ותבלענה, והנה חלום. והנה החלום נשלם ולא חלם עוד אותו הלילה.
ויקץ פרעה, he awoke briefly between the first dream and the second dream. Had the dreams been one continuous experience without Pharaoh waking up in between, he himself would have understood immediately that the scenario he saw in the second dream was closely related to the scenario he had seen in the first dream. Seeing that there were two separate dreams, this indicated to Joseph that the events foreshadowed would come to pass without delay.
והנה חלום, the dream was complete. He did not dream any more during that night.
ויקץ פרעה והנה חלום – תימה למה בפרות לא נאמר והנה חלום ובשבלים נאמר והנה חלום. י״ל שבפרו׳ לא היה דבר חידוש שהפרות ב״ח ויכולות לאכול אלו את אלו ע״כ אין כתיב בהן חלום אבל בשבלים שאינן ב״ח דבר פלא לבלוע זו את זו וצ״ל והנה חלום הרגיש כי חלום הוא.
ומאמרו בשבלים ותבלענה – לפי שאינן בעלי חיים, ולכך אמר ותאכלנה בפרות (לעיל פסוק ד) שהן בעלי חיים1.
1. ל. פירוש זה נאצל מדברי רשב״ח שכתב בפירושו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ קד) שהאכילה מורה על פעולת השיניים לפני הבליעה, וכיון שהשבלים הם חסרי כלי האכילה נאמר בהם רק בליעה. והשוה כעי״ז לשון הכתוב בשמות (ז:יב) ׳ויבלע מטה אהרן את מטתם׳.
ותבלענה השבלים – יש מפרשים: גדלו למעלה וכיסו הראשונים עד שלא נראו, לשון כבלע את הקדש (במדבר ד׳:כ׳). ואין לפרשו לשון בליעה ממש שהרי אין מראים לאדם דבר שאי אפשר יכול להיות כגון פילא דליעול בקופא דמחטא.⁠1
והנה חלום – לפי שכל זמן שאדם ישן כמדומה לו על החלום שהוא מעשה ודבר אמת וכשמקיץ מתבונן שהוא חלום כדכתיב והיה כאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ ונפשו שוקקה (ישעיהו כ״ט:ח׳). ואף בחלום הפרות היה לו לומר כן אלא המתין עד שגמר דבריו.⁠2
ויש מפרשים: גבי פרות לא כתיב: והנה חלום, לפי שפעמים שייך שבהמות אוכלות זו את זו. אבל בשבלים לא שייך לומר כן, לפיכך כתב בהן: והנה חלום – ודאי מראה זה אינו אלא חלום.⁠3
דבר אחר והנה חלום – עכשיו נגמר החלום שלא חלם יותר על העניין.⁠4
1. שאוב מר״י בכור שור.
2. שאוב מר״י בכור שור בשם יש מפרשים. בדומה בר״י קרא וברשב״ם.
3. בדומה ברי״ד ובליקוט אוקספורד-מינכן.
4. שאוב מר״י בכור שור.
ותבלענה השבלים, "the kernels swallowed;⁠" some commentators understand this expression as describing the kernels growing so high that they completely covered the ones which had grown earlier so that they could no longer be seen. The word בלע certainly appears in this sense; of course the word ותבלענה in our verse is not to be understood literally, as God does not show people things in dreams which are impossible to occur in reality, such as elephants sliding through the eye of a needle.
והנה חלום, and Pharaoh realised that what he had seen was in a dream. Whenever a person is dreaming, he believes that the images shown him represent reality, and that is why he reacts to them with different degrees of joy or consternation. As soon as he wakes up, he realises that what had so emotionally disturbed him had only been a dream. Proof of this statement can be found in Isaiah 29,8: והיה כאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ ונפשו שוקקה, "like one who is thirsty and dreams that he is drinking, but when he wakes up he finds himself faint and utterly parched.⁠" Pharaoh was meant to react in a similar manner to the cows he saw consuming cows twice their size without gaining weight. However he waited until Joseph had completed his interpretation. Some commentators point out that as far as the cows in Paraoh's dream are concerned, we do not even find that the Torah writes that upon awaking he realised that this had been only a dream. [as opposed to the dream with the stalks of kernels of grain.] The reason for this is that it does happen in real life occasionally that one cow eats another cow. Kernels of grain consuming other kernels of grain however, is something that is unheard of.⁠" This is why the Torah added the words: "and here it had been a dream,⁠" to describe Pharaoh's reaction when awaking. Another interpretation of these two words is that Pharaoh now realised that the dream had ended.
ותבלענה (השבולים) [השבלים] כו׳ – פי׳ רבי׳ בכור שור לשון כסוי כמו כבלע את הקדש (במדבר ד:כ). כלומ׳ מכסין הראשונים. ואין לפרש ממש לשון בליעה דאין דרך לראות בחלום מה שאין יכולא להיות. כדאמ׳ (ברכות נה:) דלא חזא איניש מעיילי פיל בקופא דמחטא. וה״ר מפרישא אומ׳ לשון בליעה ממש. ולכך אמר בחלום השנית והנה חלום מה שאין כן בחלום ראשון. דמתחילה שהיו הפרות אוכלות זו את זו לא היה עדיין סבור שהיה חלום שכן דרכן של פרות לנשוך זו את זו. אבל כשראה השבולים בולעין זה את זה אז הבין שהיה חלום.
וא״ת למה הראה לו החלום בשני עניינים פרות ושבולים. פי׳ רבי׳ בכור שור שאילמלא לא הראהו בפרות היה לו לפתור על האומות. כלומ׳ תתגבר כו׳. אבל כשראה השבולים נתפרסם הפתרון על דרך רעב ושובע.⁠ב וא״ת מה טעם לא צוה להרוג החכמי׳ והמכשפי׳ כמו שעשה נבוכדנצר (עי׳ דניאל ב:יב). וי״ל דהתם משום טעמא אחרינא שנ׳ (ואוחרן) [ואחרן] ליתוהי (ע״פ דניאל ב:יא, לפנינו: ואחרן לא איתי). כלומ׳ שאמרו לו שהרג הכהנים. והוא אומ׳ אתם יעצתם כו׳ (תנחומא מקץ ב). מ״ר אהרן.
א. כן בכ״י פרמא 3512. בכ״י אוקספורד (אולי לאחר תיקון): ״יכולת״. בכ״י מינכן 50: ״דרך״.
ב. ס״א: ״דרך שובע ורזון״.
ותבלענה השבלים – פי׳ רבינו בכור שור שהוא לשון כסוי כמו כבלע את הקודש כלומר שהיו מכסים את הראשונים שהרי אמרו לא חזי איניש דמעיילי פילא בקופא דמחטא שאין מראין לאדם אלא מה שאפשר להיות, ומה שהראהו הדבר בפרות שזה אוכל ומאכיל להורות על שובע ורזון, וא״ת למה לא צוה להרוג החרטומים כנבוכדנצר, וי״ל דהתם טעמא אחרינא הוה ע״פ המדרש שדורש מ״ש שם ואחרן לא איתי די יחוינה למלכא, ואהרן לא איתי, כלומר שאין עוד כהנים מגידים ע״פ אורים ותומים נמצאים פה, שזה הי׳ קנטור למלך על שהרג הכהנים, ואמר להם הלא אתם יעצתוני על כך וע״ז הרגם, מהר״ר אהרן.
(ז-ח) וטעם ויקץ פרעה והנה חלום – הנה חלום שלם לפניו. לשון רבינו שלמה.
ולפי דעתי: ירמוז כי עמד על מטתו מקיץ, מחשב בחלומו אולי יראה עוד דבר פעם שלישית, וכאשר עמד בבקר ולא חלם עוד, נפעם רוחו, וזה טעם: ויהי בבקר ותפעם רוחו. אבל בנבוכדנצר אמר: ותתפעם רוחו ושנתו נהייתה עליו (דניאל ב׳:א׳) כי גם בלילה לא שכב לבו.⁠1 והזכיר: וייקץ פרעה, מן הענין הנזכר בספר השינה כי חלום שיחלום אחריו חלום אחר מענין אחר בשנתו איננו מתקיים, על כן אמר כי כאשר הקיץ נהיה החלום, וחשב בו עד הבקר אולי ישתלש חלומו כאשר נשנה, והנה פרעה עצמו הכיר כי ענין אחד הוא, ולכך הזכיר: והנה חלום. וכך אמר: חלום חלמתי ופותר אין אותו (בראשית מ״א:ט״ו), ולא הזכיר חלומות. וזה טעם: וארא בחלומי (בראשית מ״א:כ״ב). אבל הכתוב הזכיר: ואין פותר אותם לפרעה, לומר שאין פותר אפילו האחד מהם.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ב׳:כ״ג.
(7-8) AND PHARAOH AWOKE, AND, BEHOLD, IT WAS A DREAM. The meaning thereof is that "there was a complete dream before him.⁠" Thus the language of Rashi.
In my opinion1 the verse alludes to the fact that Pharaoh lay awake, thinking about his dream, wondering whether he will see yet a third manifestation, and when he arose in the morning and had not dreamed again, his spirit was disturbed. This is the meaning of the verse, And it came to pass in the morning that his spirit was troubled.⁠2 In the case of Nebuchadnezzar, however, it says, And his spirit was troubled, and his sleep broke from him,⁠3 for even the night brought no rest to his mind. The verse mentions, And Pharaoh awoke, in order to indicate a matter stated in the Book of Sleep,⁠4 i.e., that a dream which is followed in the same sleep by another dream with different content is not fulfilled. Therefore the verse says that when he awoke it was a dream fit for fulfillment. Yet he thought about it till morning, that perhaps he will have his dream a third time in the manner in which it had been repeated. But Pharaoh himself realized that the two dreams had the same content. This is why the verse states, And behold, it was a dream. So, likewise, did Pharaoh state it: I have dreamed 'a dream,' and none can interpret it,⁠5 and he did not refer to the plural form, "dreams.⁠" This is also the sense of the verse, And I saw in my dream.⁠6 Scripture however states, But none could interpret 'them' to Pharaoh,⁠7 meaning that none could interpret even one of them.
1. Ramban finds a difficulty in Rashi's interpretation. If the sense of the verse is that Pharaoh felt that an entire dream had been presented to him, why was he not troubled until the following morning? Ramban therefore presents his own interpretation. (Aboab.)
2. (8) here.
3. Daniel 2:1.
4. Apparently this book by some unknown medieval author dealt with the art of interpreting dreams. But see Tractate Berachoth 56a, in connection with a man called Bar Hadya, whose profession was interpreting dreams, where the Talmud relates: "As he went away, his book fell down,⁠" thus indicating that books dealing with this topic were prevalent even in Talmudic times.
5. (15) here.
6. (22) here.
7. (8) here.
וייקץ פרעה והנה חלום – היה לו לומר והנה חלומות, כי שני חלומות היו, חלום הפרות וחלום השבלים, אבל אמר חלום שהוא בעצמו היה מכיר כי שניהם ענין אחד אבל לא היה יודע פתרונם.
וייקץ פרעה והנה חלום, "Pharaoh awoke, and here it had been a dream.⁠" Actually, the Torah should have written והנה חלומות, "and here it had been dreams,⁠" seeing that Pharaoh had awoken twice, each time after a different dream. The reason that the Torah wrote חלום, "dream" (sing.) was because Pharaoh himself felt that the two phenomena he had dreamt about were part of one and the same dream. However, he did not understand the message.
ויקץ פרעה והנה חלום – אבל בעודו ישן לא נראה היה אלא היה סבור שהוא אמת. וא״ת למה לא נאמר והנה חלום על הפרו׳ כמו שנ׳ בשבלים וי״ל לפי שלא נערו דבריו עד אחר השבלים. עי״ל לפי שבליעת השבלים רגילה להיות יותר מאכילת הפרות. וי״מ להפך לפי שבליעת הפרות רגילה להיות יותר מבליעת השבלים שכן דרכן של פרות לינשוך זו את זו. אמר פרעה ודאי אין זה כי אם חלום. ולפירוש זה ותבלענה לשון בליעה ממש. ודוחק גדול הוא כמו שפי׳ גבי ותבלענה. וא״ת למה הראו לו החלום ב׳ פעמים בפרו׳ ובשבלים. ותירץ בכור שור שאלו לא הראו לו החלום רק בפרות היה יוסף פותרו על האומות כלומ׳ תתגבר אומה קטנה על אומה גדולה ותנצח שהאומות נמשלו לפרות כמו שנ׳ פרות הבשן לכך הראו לו בשבלים שהוא סימן שובע ורעב ואלו לא הראו לו רק בשבלים לא היה נשמע שישתכח השבע לגמרי לכך הראו לו בפרות שכתו׳ בהם ולא נודע כי באו אל קרבינה שפתרונו שישתכח השבע לגמרי מפני הרעב ולא שייך כן בשבלים.
ותבלענה השבלים – אין לפרש בליעה ממש. דהא אין מראין לאדם דבר בחלום שאינו יכול להיות כדאמרינן בהרואה. דאין מראין לאדם פילא דעייל בקופא דמחטא. אלא הכי ר״ל ותבלענה השבלים לשון גידול כלומר גדלו השבלים הדקות עד שלא נראו השבלים הטובות והוא כמו כבלע את הקדש.
והנה חלום – לכך כתב על השבלים והנה חלום יותר מעל הפרות לפי שהיה יכול להיות דפרות אוכלות זו את זו אבל בליעת השבלים ודאי אין זה כי אם חלום.
ותבלענה השבלים – פי׳ גדלו עד שכסו האחרות מל׳ כבלע את הקדש. אבל אין לפרש לשון בליעה ממש דאין מראין לו לאדם דעייל פילא בקופא דמחטא זהו מדרש אבל לפי הפשט הוא לשון בליעה ממש והיינו דקאמר בסוף וייקץ פרעה והנה חלום אמר פרע׳ מה שהפרות אוכלות זו את זו יכול להיות אבל בליעת השבלים זה ודאי חלום הוא.
ותבלענה השבלים, "the ears swallowed;⁠" the text is not to be understood literally; the meaning appears to be that each successively growing ear of corn completely covered the one that had grown before it, so that it could not be seen by the beholder, but it had not vanished as does the food one swallows. The expression בלע in the sense of "covering" occurs in Numbers 4,20, when the holy vessels being packed before the Israelites broke camp is discussed. According to the Talmud, tractate B'rachot, folio 55, where dreams are discussed at length, the Talmud states that G–d does not send a dream to a person in which he is shown something that does not make any sense, such as an elephant passing through the eye of a needle. This statement is to be understood as an aggadah. The plain meaning of our verse is that Pharaoh believed he had seen the ears of corns being swallowed by their hollowed out counterparts. This is why the Torah had to add that when he awoke he realised that he had not seen something real, but that it was a dream in which one does see such things. Pharaoh could understand that cows eat each other, but he was baffled by ears of corn consuming one another. Hence he was convinced that he had only dreamt, although the dream was very vivid.
ויקץ פרעה והנה חלום – וא״ת למה אמר על השבלים והנה חלום. י״ל לפי שאי אפשר שהשבלים שיבלעו זה את זה אבל הפרות יכול להיות לפי שבעלי חיים בולעים אשה את רעותה.
ותבלענה – ולא אמר כאן ותאכלנה דלא שייך לשון אכילה בשבלים ואין מראין לאדם בחלום אלא מה שיוכל להיות לכך אמר ותבלענה מלשון כבלע את הקודש פי׳ שגדלו עליהם עד ששיכחו אותם.
וי״מ: בליעה ממש ולכך אמר בחלום השני והנה חלום פי׳ שראה דבר משונה וראוי להיות חלום וצריך לפתרון אבל באכול הפרות זו את זו אינו משונה כל כך. ופירש״י והנה חלום שנשלם החלום וצריך לפתרון. והרמב״ן אמר ויקץ פרעה והנה חלום גם לאחר שהקיץ והי׳ על מטתו הי׳ מחשב בחלומו שמא יראה עוד פעם שלישית וכאשר עמד בבוקר ולא חלם עוד נפעמה רוחו ועל זה נאמר ויהי בבוקר ותפעם רוחו אבל בנבוכדנצר מיד בלילה ותתפעם רוחו ושנתו נהיתה עליו ולכך הזכיר וייקץ פרעה והוא מן הענין הנזכר וסיפר השינה כי חלום שיחלום אחריו חלום אחר מענין אחד באותה שינה אינו מתקיים על כן אמר כאשר הקיץ והנה חלום וחשב בו עד בוקר:
והנה חלום – אע״פ שחלם פעמים הוא בעצמו הבין שהכל ענין אחד הוא ועל כן אמר והנה חלום וכן חלום חלמתי ופותר אין אותו ולא אמר חלומות וכן וארא בחלומי והפסוק שאמר ואין פותר אותם לפרעה לומר שאין פותר אפילו אחד מהם:
ותבלענה, "they devoured, etc.;⁠" use of the word ותאכלנה has been avoided by the Torah here. The reason is that this word is inappropriate for kernels which were the subject in our verse, as opposed to verse 4 where the consuming of cows is described as their being "eaten,⁠" ותאכלנה. The word ותבלענה is parallel to כבלע את הקודש in Numbers In practice, the windblown kernels grew and enclosed the good ones until the latter were as if they had never existed.
Some commentators understand the word ותבלענה as literally meaning that the windblown kernels devoured their healthy counterparts. If so, the expression בליעה instead of אכילה, needs further elaboration.
On the words וייקץ פרעה והנה חלום at the end of our verse, Rashi comments that the Torah merely indicates that this was the end of the dream
Nachmanides writes that the Torah informs us that Pharaoh was preoccupied with his dream even after having awakened, i.e. realizing that what he had seen was not reality. He was wondering whether he would have a third dream that might enable him to make sense of the first two images. When he finally arose in the morning without having had an additional dream, he became very agitated. This is why the Torah continues with: "it was in the morning, and he proceeded to call in the necromancers of Egypt and all its wise men.⁠" This is quite different from what we are told in Daniel 2,1 about Nevuchdnezzar's dream. That King's anxiety is described as ותתפעם רוחו, a more intense kind of agitation and trepidation than that which bothered Pharaoh. Nevuchadnezzar called in the potential interpreters still in the middle of the night, not waiting until a normal hour in the morning.
והנה חלום, "and, behold, it had only been a dream.⁠" From the use of the singular "a dream,⁠" although Pharaoh had seen two distinctly separate visions in his dream, the Torah hints that he himself realized that it had all been part of a single dream, as Joseph was to confirm to him later. The words ואין פותר אותם לפרעה, mean that not even a single one of the necromancers and the wise men had suggested interpretation that appealed to Pharaoh.
ותבלענה השבלים – וא״ת והא אין מראין לו לאדם דבר שאינו יכול להיות כגון קופא דמרא בעינא דמחטא ולפי זה מהו ותבלענה, אלא י״ל שר״ל לשון כיסוי כמו (במדבר ד׳ כ׳) כבלע את הקדש, בכור שור.
והנה חלום – תימה למה בפרות לא נאמר והנה חלום ובשבלים נאמר והנה חלום. י״ל שבפרות לא היה דבר חדוש שהפרות בעלי חיים ויכולים לאכול אלו לאלו ועל כן אינו כתוב והנה חלום, אבל בשבלים שהם דומם הוא דבר פלא שיבלעו אלו לאלו, ועל כן כתוב והנה חלום שהרגיש כי חלום הוא. וא״ת ולמה הראה לו החלום בשני עניינים בפרות ובשבלים. פי׳ ר״ש שאלמלא לא הראהו אלא הפרות היה יכול לפתור על האומות כלומר תתגבר אומה חלשה על אומה חזקה וינצחה, אבל כשראה השבלים נתפרסם הדבר על דרך רעב ושובע, ואם היה מראה לו הב״ה השבלים לבד לא היה נשמע שיהיה השובע לעתיד להשתכ׳ לכך הראו לו הפרות (בסגנון) [כי נכון].
ויקץ פרעה והנה חלום – כן היה נכון [אם]⁠א אמר זה למעלה (ד) או השמיט זה גם בזה.⁠1
1. בפסוק ד כתוב רק ״וייקץ פרעה״, ואילו בפסוק ז כתוב ״וייקץ פרעה והנה חלום״. אי ההקבלה אינה מהווה בעיה, ושתי צורות הכתיבה נכונות.
א. בכה״י: חסר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

והנה חלום והנה נשלם החלום והוצרך לפותרים. לא כמו ביקיצה הראשונה שעדיין הי׳ משתדל לישן אולי ישלים חלומו כי עכשיו ביקיצה השנית שהיתה סמוך לבקר ונתיאש כבר מהשינה שפט שכבר נשלם החלום והוצרך לפותרים ויהי׳ פי׳ והנה חלום חלום שלם אבל אין לפרש והנה חלום ולא כמו שהי׳ חושב טרם היקיצה שהי׳ כל זה בהקיץ כמו ויהי בבקר והנה היא לאה שקודם זה הי׳ חושב שהיא רחל מפני שכן הוא דרך כל החולמים ומה צורך לכתוב זה פה:
ותבלענה אותם השבלים הדקות את שבע השבלים הבריאות והמלאות שראה ראשונה ואז יקיץ פרעה שלא ראה מאותו חלום עוד. האמנם אמר והנה חלום להגיד שהיה החלום כ״כ מסודר שהיה נראה לו בחלומו כאלו היה הדבר בהקיץ אבל כאשר הקיץ פרעה אז הכיר והרגיש בעצמו שהיה חלום מה שראה.
והנה חלום – הרגיש שהכל היה חלום אחד בעצמו, שהיה נראה לו בחלומו השני, שהיה באותו המעמד בעצמו של חלומו הראשון, וכך פירש הוא אחר כך, באמרו ״וארא בחלמי״ (בראשית מ״א:כ״ב).
והנה חלום, he himself felt that it was all one dream, and that what had been shown him during the second dream was a continuation of the first dream. When he referred to בחלומי, “in my dream,” (sing.) in verse 22 he himself made this point.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והנה נשלם וכו׳. פירוש שעתה כאשר הקיץ בבוקר אז נשלם החלום, לא כמו יקיצה הראשונה (פסוק ד) שעדיין רצה לישן ולא היה נשלם החלום, אבל כאשר הקיץ בבקר ולא היה חפץ לישן עוד – כדי שיחלום עוד – נשלם החלום. ומה שהוסיף ׳והוצרך לפותרים׳ דאם לא כן מה בא הכתוב לאשמועינן שנשלם החלום, אלא הכתוב מגיד לך למה שלח עתה אחר פותרים ולא בראשונה אחר חלום הראשון, אלא שעתה נשלם החלום והוצרך לפותרים:
וַתִבְלַעְנָה: קדמא׳ מל׳ בה״א ונו״ן כפופה, בתרא׳ חס׳ ונו״ן פשוטה, וכ״כ הרמ״ה ז״ל. [ותבלענה].
את שבע הַשִבֳלִ֔ים: זקף קטן בלמ״ד. [הַשִּׁבֳּלִ֔ים].
הַבְּרִיאוֹת: דגש בבי״ת. [הַבְּרִיאוֹת].
וְהַמְּלֵאוֹת: דותבלענה קדמא׳ חס׳ יו״ד ומל׳ וי״ו כתי׳, ושאר מְלֵאֹת כתי׳ חס׳, ונוסחי דיקי נמי הכי סלקי, דכל אורית׳ חס׳ בר מן א׳ ותבלענה קדמאה, ואית מקצת נוסחי דכתי׳ בהון, מלאות דוארא בחלומי מל׳ וי״ו, וטעותא הוא, דרובא דנסחי דיקי ומסור׳ פליגי עלייהו, הרמ״ה ז״ל.⁠א [והמלאות].
א. ההערה כולה היא ציטטה מהרמ״ה. ההערה ׳חסר יו״ד׳ תמוהה.
נשלם חלום שלם לפניו וכו׳. כי בפעם ראשון חשב לישן עוד דילמא יחלום עוד כאשר אירע באמת אבל בהקיץ השני שהיה בגמר השינה קרוב לבוקר שלא יישן עוד אז נשלם החלום והוצטרך לפתור: מפני שמלת והנה מורה על הזמן לומר שעכשיו הוא כך ולא קודם לכן והכא ליכא לפרש והנה חלום נגמר לאחר הקיצה דהא גם קודם הקיצה נגמר החלום כשראה השבלים בלעו האחרים וכו׳. ל״נ לפרש שבחלום הראשון אע״פ שלדעת פרעה אפשר שהיה נגמר מ״מ לפי האמת אינו נגמר כמ״ש ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר וגו׳ (להלן פסוק לב). [נחלת יעקב] עיי״ש:
A whole dream was complete before him... I.e., the first time [he woke up] he decided to sleep more, perhaps he will dream more, as in fact happened. But the second awakening was at the end of his sleep, close to morning when he would not sleep more. Thus, the dream was complete and required interpreters. [Alternatively: Rashi knows it means this] because והנה [usually] indicates the timing, that it happened just now. But here we cannot say it means: "Behold, the dream was completed after he woke,⁠" because the dream was completed even before he woke, when he saw the ears eating the other ones. [Alternatively,] it seems to me [that Rashi explains it so] because after the first dream Pharaoh may have thought it was completed, but it was not — for it says, "As for the dream being repeated twice to Pharaoh, it is because the thing stands ready...⁠" (v. 32). (Nachalas Yaakov)
וייקץ וגו׳ והנה חלום – אולי כי בחלום השבלים לא הכיר בו בחלומו כי היה חולם והיה חושב שהיה בהקיץ לרוב בהירות הדבר והכירו בלא בלבול כדרך החולם, אלא אחר שעמד משנתו אז הכיר למפרע כי היה חולם, והוא אומרו וייקץ פרעה והנה מצא עצמו כי חלום היו הדברים ולא בהקיץ.
וייקץ פרעה והנה חלום, Pharaoh awoke and it had been a dream. It is possible that when Pharaoh dreamed the section about the ears of corn he had not noticed during the dream that he was only dreaming. He may have thought that he was awake due to the extreme clarity with which he saw that scene. After he got up from his sleep, however, he realised in retrospect that he had been dreaming. This is why the Torah had to add: "Pharaoh awoke.⁠"
ותבלענה – לא זכר בשבלים הדקות שצמחו אצל השבלים ועמדו על שפת היאור, כי הם מן הפרטים שלא הוצרכו להאמר עוד בחלום השני. והנה בחלום הפרות אמר ״ותאכלנה״ כי נופל על שן בעלי חיים האוכלים, או על חרב ואש וכיוצא שמדרכו לאכול כמו ״אשר תאכל האש״1 ״מאשר אכלה החרב״,⁠2 ואין זה דרך הצמחים. על כן אמר ״ותבלענה״ כי שרש זה נופל גם על דבר שאין בו רוח חיים, כשבולע על דרך הפלא דבר זולתו, כמו ״ויבלע מטה אהרן את מטותם״,⁠3 ״ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם״.⁠4 וכן נדמה לפרעה כאילו בלעו השבלים הדקות את שבע השבלים הטובות, להורות כי יחזק הרעב בארץ. ויתאוו מאד ללחם ומרוב תאוה יבלעו את אשר באוצרות מתבואות שבע שנות השובע, כדרך הַבִּכּוּרָה בטרם קיץ, אשר יראה הרואה אותה ״בעודה בכפו יבלענה״,⁠5 כלומר מרוב תאותו אליה ימהר לבלענה. ולפי שהשבלים הם למאכל אדם נמשל האכילה לבליעה, שנופל על האדם הרעב ומתאוה לאכול.
השבלים הדקות – ״ושדופות קדים״ לא זכר, כי רומז על הענין המפליא שיבלעו שבלים דקות שאינן מחזיקות בשבולת שלהן רק גרגרים מעטים, את השבלים הבריאות שיש בהן זרע רב. אבל ״שדופות קדים״ שהריקן6 מגרעיניהם ועל ידי כן נתרוקנה השבולת, ויש מקום להחזיק בה גרעיני הבריאות.
הבריאות – העבות.
והמלאות – אמר ראב״ע ז״ל ״טעם המלאות כמו הבריאות״ [עכ״ל]. ואינו נכון בעיני, אלא והמלאות כמו ״והטובות״ שאמר (פסוק ה׳) וכמו שפירשנו כי ״בריאות״ שבלים [שהן] עבות מחזיקים הרבה. ולפי שאולי נתרוקנו או יבשו מרוח קדים, הוצרך לומר ״וטובות״, כלומר שהן בתוך השבולת דשנות ולחות. וזהו עצמו ״והמלאות״, שהשבלים מלאות מזרע שלהן שלא נתרוקנו. וכן אינן שדופות ויבשות שאז אינן ממלאים הוריהן בקש שיושבות [בהן].⁠7
וייקץ פרעה – אחר שחלם בלילה ולא התפעם רוחו עדיין עד שקם בבקר, וכך נאמר בסמוך (פסוק ח׳) אבל מיד ידע לבו שהוא חלום אלוהי, לא מאותם החלומות הנהוגים בתולדות8 אשר שוא ידברו כי אם מראה של חלום עליון. וכן ״ויקץ שלמה והנה חלום״,⁠9 כלומר חלום נבואה. וכן ״וייקץ פרעה והנה חלום״. וכבר בארנו זאת בחלומות יוסף, ובחלומות שחלמו סריסי פרעה. ורשב״ם ז״ל פירש ״והנה חלום, כמו ׳והנה היא לאה׳.⁠10 אבל עד עתה היה סבור שראה ממש ולא חלום״. וכבר אמרנו (פסוק ד׳) שאין דבריו נראין. ולרמב״ן ז״ל בזה דברים, יתבארו בסמוך.
1. ויקרא ו, ג.
2. שמו״ב יח, ח. וכן ״ואכלת את כל העמים״ (דברים ז, טז) ומדובר שם בעובדי עבודה זרה.
3. שמות ז, יב.
4. במדבר טז, לב.
5. ישעיה כח, ד.
6. הריקן לגמרי.
7. מלה מטושטשת, וכתבנו לפי אומדן.
8. בטבע.
9. מל״א ג, טו.
10. בראשית כט, כה.
והנה חלום – עתה הרגיש שהוא חלום, והבין ג״כ שהכל היה חלום אחד, כי היה נראה לו בחלומו השני שהיה באותו המעמד בעצמו של חלומו הראשון:
וייקץ פרעה והנה חלום – עכשו הקיץ ונשלם החלום, ולא חלם עוד באותו הלילה (רד״ק).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וייקץ פרעה והנה חלום, ״פרעה התעורר, והנה! היה זה חלום״. עד אז, נראה לו החלום כמציאות גמורה. ואפילו לאחר שהתעורר, היה עדיין הרושם כה חזק עד שרק לאחר שחזר להכרה מלאה, תפס שכל זה היה חלום.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובהגהות ר״י קרא על פירוש רש״ירשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קרי״דר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר' נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×