Bereshit 4 – בראשית ד‏ – Mikraot Gedolot

[פט] ¹ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים ווג׳. כיצד מאיימין על עידי נפשות וכו׳ הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו ודיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף כל הדורות, שכן מצינו בקין כשהרג את הבל נאמר בו קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו, ד״א דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים. (משנה סנהדרין לז.)

[צ] ²אמר רשב״י קשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפח לפרשו לב׳ אתליטין שהיו עומדין ומתגוששים לפני המלך, אלו רצה המלך פירשן, ולא רצה המלך לפרשן, נתחזק אחד על חבירו והרגו, והיה מצוה ואומר מאן יבעי דיני קדם מלכא, כך קול דמי אחיך צועקים אלו מן האדמה. (בראשית רבה כ״ב)

[צא] ³קול דמי אחיך צועקים אלי, אמר לפניו רבש״ע וכי יש דלטורין לפניך שמלשינים, אבי ואמי הרי הן בארץ, ואינן יודעין שהרגתיו, ואתה בשמים מנין אתה יודע, אמר לו שוטה שבעולם כל העולם כולו אני סובל ואיני יודע מה עשית. (ילמדנו)

1. ב״ר כב. אדר״נ פל״א, ובגמ׳ שם אר״י בדר״ח מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות, פצועות פצועות, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיעה לצוארו. פירש״י פצעים מכת חרב קרי פצעים, חבורות, לכך נאמר דמי. וכ״ה בתנחומא כאן א״ט ובאדר״נ שם, דם אחד שפך, דמים רבים נאמר אלא מלמד שדם בניו ובני בניו וכל תולדותיו עד סוף כל הדורות שעתידין לצאת ממנו כולם היו עומדין וצועקין לפני הקב״ה. הא למדת שאדם אחד שקול כנגד מעשה בראשית כולו. וכ״ה בתרגומים כאן בשינוים, ועי׳ בס׳ מעשים על עשרת הדברות נדפס מכת״י בירושלים תרפד. דרש הנ״ל באריכות וסיים דם לא נאמר אלא דמו מלמד שתבע הקב״ה דמו ודם זרעו עד סוף כל הדורות. ובב״ר שם לעלות למעלה לא היתה יכולה שעדיין לא עלתה שם נשמה, ולמטה לא היתה יכולה שעדיין לא נקבר שם אדם, והיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים. ועי׳ במדה״ג ובתקונים בסוף הספר. ובפס״ז בראשית לח. ז. כ׳ וימיתיהו ה׳, (לער) דינו בידי שמים שהיה ממית הבנים שהיו עתידין לצאת ממנו, כענין שנאמר קול דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו. - ובפי׳ הר״י מווינא, ובפער״ז בשם מר׳ יוסף כיון דכל הנשמות עתידין להולד ואם לא נולדו מזה יולדו מאחר א״כ מה איכפת לי׳ לזרעיותיו, ותי׳ דניחא להו להוולד מצדיק.

2. דורש צועקים אלי כמו צועקים עלי, וכ״ה בתנחומא בראשית א״ט, משל לשנים שעשו מריבה הרג אחד מהן את חבירו, היה בהן שליש ולא הפריש ביניהם, על מי הכל משיחין לא על השליש, לכך כתוב צועקים אלי, צועקים עלי. ובמדרש הגדול גורס אל תקרא אלי אלא עלי.

3. מובא בילקוט תלמוד תורה כת״י ונדפס בילקוטי ילמדנו באו״מ כת״י. וכל הלשון מבואר בתנחומא כאן א״ט אך הסמך על הקרא ליתא בתנחומא לפנינו, ובמדרש אגדה כיון שראה הקב״ה כי קין ענה בסכלות, התחיל מגיד לו שהוא יודע הכל, והוא הדיין והוא עתיד לידון.

וַאֲמַר מָא עֲבַדְתָּא קָל דַּם זַרְעֲיָן דַּעֲתִידִין לְמִפַּק מִן אֲחוּךְ קָבְלָן קֳדָמַי מִן אַרְעָא.

He said [to Kayin], “What have you done? The voice of the blood of the descendants that were destined to come from your brother cries out before Me from the ground.

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה

וַאֲמַר מָא עֲבַדְתָּא קָל דַּם זַרְעֲיָן דַּעֲתִידָן לְמִפַּק מִן אֲחוּךְ קָבְלָן קֳדָמַי מִן אַרְעָא (ח״נ: אדמתא)

דם זרעיותיו – והיכן דמו?

א. על פי הכתוב ״דְּמֵי אָחִיךָ״ ברבים [ולא: דם אחיך], תרגם אונקלוס ״קָל דַּם זַרְעֲיָן דַּעֲתִידָן לְמִפַּק מִן אֲחוּךְ קָבְלָן קֳדָמַי״ (קול דם בנים העתידים לצאת מאחיך). והקשה רא״ם: מדוע הזכיר רק את דם זרעו ולא את דמו, כלשון חז״ל ״דמו ודם זרעיותיו״ (משנה סנהדרין ד ה)? והשיב שאין צורך לתרגם ״דמו״ כי הוא מבואר מן הכתוב: אם על דם זרעיותיו חייב, קל וחומר שחייב על דמו.⁠¹ אבל ״מרפא לשון״ דחה, כי מדרך אונקלוס לתרגם גם את המבואר בכתוב. לכן השיב ש״דמי אחיך צועקים״ נתבאר לת״א כמכוון בדווקא לדם זרעיותיו; אילו כיוון הכתוב גם לדמו של הבל היה לו לומר ״קול דם אחיך ודמי בניו צועקים אלי״ כמו ״אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ״ (מלכים ב ט כו). ואף על פי שחז״ל הוסיפו מק״ו ״דמו ודם זרעיותיו״, אונקלוס תרגם כפשט הכתוב. ו״לחם ושמלה״ השיב שבלשון ת״א ״קָל דַּם זַרְעֲיָן״ נכלל גם דם עצמו, כי לזרעו העתיד להיוולד אין דם.

צעקה – קובלנה

ב. ״צֹעֲקִים אלי״ – ״קָבְלָן קֳדָמַי״, לשון קובלנה, כמו ״כי אם צָעֹק יִצְעַק אלי״ (שמות כב כב) ״אִם מִקְבָּל יִקְבַּל קֳדָמַי״.

ג. מכיוון שתרגם ״קָל דַּם זַרְעֲיָן דַּעֲתִידָן לְמִפַּק״ בלשון נקבה, צריך לגרוס גם בהמשך ״קָבְלָן קֳדָמַי״ בנקבה ולא ״קָבְלִין״ בזכר.⁠²

1. ועיין ״מיני תרגימא״ שפלפל בדברים. ו״נתינה לגר״ כתב: ״אפשר שהסופרים השמיטוהו״.

2. יא״ר ו״מרפא לשון״. וראה גם ״באורי אונקלוס״.

ואמר מה היא דא דעבדת קלא אדמהון^א דאוכלוסין צדיקין דהון עתידין למיקום מן הבל אחוך צווחין עלך^ב קדמי מן ארעא.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אדמהון״) גם נוסח חילופי: ״דם״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלך״) גם נוסח חילופי: ״עליך״.

ואמר מה עבדת קל דמי קטילת אחוך דאיתבלעו בגרגישתא צווחין קדמיי מן ארעא.

And He said, What hast you done? The voice of the bloods of the murder of thy brother which are swallowed up in the sod, crieth before Me from the earth.

קל אדמיהון דאוכלוסין צדיקיא דהוון עתידין למיקם מן הבל אחוך.

The voice of the blood of the multitude of the righteous who were to arise from Habel thy brother...

The words Crieth unto Me (elai), however, may be interpreted as “Crieth against Me (‘alai).”¹ For example, if two men are fighting together and one of them is killed while a third person stands by and does not attempt to separate them, against whom does everyone complain? Do they not complain against the third person? Hence Crieth unto Me actually means Crieth against Me.

Cain said to Him: “Master of the Universe, never before have I encountered death, nor have I beheld a dead person; how could I possibly know that if I pummeled him with a stone he would die?” The Holy One, blessed be He, answered immediately: Cursed art thou from the ground … when thou tillest the ground, it shall not henceforth yield unto thee her strength; a fugitive and a wanderer shalt thou be in the earth (ibid., v. 12).

Thereupon Cain cried out: “O Lord of the universe, do You have informers who denounce men to You? My father and mother are the only living human beings on earth, and they do not know that I slew him; how do You, who abidest in heaven, know?” The Holy One, blessed be He, answered: “Fool! I bear the entire world as it is said: I have made and I will bear; yea, I will carry and will deliver (Isa. 46:4).” Forthwith, Cain cried out: “You bear the entire world, yet my sin You are unable to bear. My sin is greater than I can bear (Gen. 4:13).” “Since you have confessed and repented,” said the Holy One, blessed be He, “go into exile from this place.” Thus it is said: And Cain went out from the presence of the Lord and dwelled in the land of Nod (ibid., v. 16). Wherever he wandered, the earth would quake beneath his feet; the animals and the beasts would tremble in fright, and would inquire of each other: “What is this?” And they would whisper: “He is Cain, who murdered his brother, Abel. The Holy One, blessed be He, has decreed concerning him: A fugitive and a wanderer you shall be.” Then they would say to each other: “Let us devour him.” They would gather together to attack, but as they approached, tears would well up in his eyes and he would cry out: Whither shall I go from Thy spirit, or whither shall I flee from Thy presence? If I ascend up into heaven, Thou art there; if I make my bed in the netherworld, behold, Thou art there. If I take the wings of morning and dwell in the uttermost part of the sea, even there would Thy hand lead me and Thy right hand hold me (Ps. 139:7–10).

1. God shares the blame for not intervening. See Gen.R. 22:9.

קאל^א מא ד׳א צנעת צות דם אכ׳יך צארך̇ אליי מן אלארץ׳.

א. ד פקאל לה

אמר: מה זאת עשית, קול דם¹ אחיך צועק אלי מהאדמה.

1. וביאר רבינו בפירושו הארוך: ״ומלת דמי היא כמו ׳דם׳, כנהוג בלשון, כגון: אלהי במקום אלה, אדני במקום אדון, בני במקום בן, פני במספר יחיד, כן דמי – יחיד, כמו דם. ויש שאמרו שמלת דמי מרמזת לאיבוד הזרע שהיה יכול לצאת ממנו״.

... [ולוא] היו האנשים מתעמקים בו היה הענין מתברר להם, והפליגו בזה ואמרו לו אפשר היה לחקור את הבהמות ואת העופות, ושהם יגידו דבר, היו אומרים כזאת. וכך אמר כאן: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה – בדרך המליצה השגורה בלשון – מאחר שרציחת הבל היא עוול גלוי וברור, בדין הוא שיהא דמו צורח וצווח וקורא לעזרה. וכדרך שאמר עוד בדרך מליצה: אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון. וכמו שאמר בדרך משל שהחטא מעיד בפניו ככתוב: ויקם בי כחשי בפני יענה אם עווננו ענו בנו וחטאתנו ענתה בנו״.

ומלת דמי היא: כמו דם, כנהוג בלשון, כגון: אלהי במקום אלה, אדני במקום אדון, בני במקום בן, פני במספר יחיד, כן דמי – יחיד, כמו דם.

ויש שאמרו שמלת דמי מרמזת לאיבוד הזרע שהיה יכול לצאת ממנו!

והוסיף: אלי – כלומר, אין זה נסתר מפני כי כל הנסתרות גלויים לפני:

ככתוב: המכעיסים אותי על פני תמיד,

ונאמר: חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד.

והוסיף: מן האדמה – בגלל מה שיאמר אחרי זה ששלושת מיני עונש יחולו עליו בקשר לאדמה ולפיכך הקדים מן האדמה – מן הענשים הקשורים בה.

דמי אחיך – דמו ודם זרעיותיו.

דבר אחר: שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה.

דמי אחיך YOUR BROTHERS BLOOD – דמי is plural – bloods" – his blood and the blood of his possible descendants (Bereshit Rabbah 22:9).

Another explanation of why the plural is used: he inflicted upon him many wounds, because he knew not from where his soul would depart (i.e. which blow would prove fatal) (Sanhedrin 37b).

י) קול דמי אחיך – ¹לא אמר דם אחיך. אלא דמי. דמו ודם זרעיותיו שהיו עתידין לצאת ממנו.

²ד״א: דמי אחיך – שעשאו פצעות פצעות חבורות חבורות. שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה.

ד״א: דמי אחיך – ³שהיו דמו מושלך לעצים ולאבנים.

1. לא אמר דם אחיך. ב״ר פכ״ב. סנהדרין ל״ז ע״א. ילקוט רמז ל״ח.

2. ד״א דמי אחיך. סנהדרין שם.

3. שהיה דמו מושלך לעצים ולאבנים. סנהדרין שם וב״ר פכ״ב.

צועקים אלי – איננו דבק עם: קול. וכן: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב׳:ח׳) – אל דודי הוא שב, כאשר פירשתי בשיר השירים (ראב״ע שיר השירים פירוש שני ב׳:ח׳). והטעם: כי שמע צעקת דמיו שנשפכו על פני האדמה.

והמתרגם אמר: על בניו שהיה בכוחו להולידם.

CRIETH UNTO ME. Crieth unto Me is not connected to voice of (kol).⁠¹ Similarly in Hark, my beloved (kol dodi)! behold, he cometh, (Cant. 2:8), he cometh is connected to my beloved,⁠² as I have pointed out in my commentary on Canticles. The meaning of our verse is: I have heard the cry of your brother's blood that was poured out upon the ground. However, Onkelos interprets thy brother's blood as referring to the potential descendants of Abel.⁠³

1. It is connected to thy brother's blood. Kol (voice) is singular, tzo'akim (crieth out) is a plural; thus tzo'akim cannot refer to kol. It is thus connected to blood of, which is a plural (Krinsky).

2. Rather than to voice of (kol). Cometh is connected to my beloved because it is the beloved who leaps and skips, not the voice; the voice neither leaps nor skips (Krinsky). Hinneh zeh ba can be translated as, behold, he cometh, or behold it cometh.

3. Hence the plural deme (blood of). Cf. Rashi.

דמי אחיך – נשפכו במקומות רבים, על כן כתוב: צועקים.

מלת צועקים – שבה אל דמי, כמו: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב׳:ח׳).

ויאמר דמי אחיך – דמי אחיך ששפכת צועקים אלי מן האדמה, וקולם שמעתי, וזה דרך משל, מן האדמה ששפכת עליה דם אחיך. ורבוי דמי כמוהו רבים, כמו: דמיו בו (ויקרא כ׳:ט׳), דמיהם בם (ויקרא כ׳:י״א-ט״ז), והדומים להם. ויאמר בלשון יחיד ובלשון רבים, בלשון יחיד לפי שהוא אחד, ובלשון רבים לפי שארבע הלחות מעורבות בו. ודעת המתרגם כי אמר בלשון רבים על הבנים העתידים לצאת ממנו, שתרג: ואמר קל דם זרעית דעתידין למפק מן אחוך. והבל לא הוליד עדין, אולי לא ידע את אשתו כמו קין שלא ידע את אשתו עד אחר המעשה הזה. או ידעה ולא ילדה.

ויאמר...דמי אחיך, He said: “the blood of your brother whom you have slain cries out to Me from the very earth, and the sound of its cry is what I have heard and what caused Me to confront you.” This was, of course, a figure of speech. מן האדמה, upon which you spilled his blood. The fact that the Torah uses the plural mode when referring to blood, writing דמי instead of דם, is not especially significant, as the word דם occurs frequently in the singular mode and also in the plural mode. (Compare Leviticus 20,9 and Leviticus 20,11 to mention just as few examples.) Actually, the justification for treating the word דם as both singular and plural is the fact that on the one hand it is an entity, but at the same time it contains 4 different categories of moisture. Onkelos explains that the reason why here in particular the use of the plural mode is appropriate is the fact that by killing Hevel who had not yet been married and sired children, spilling his blood also meant spilling the blood of the children he would now never have. He may not even have had marital relations with his wife as yet, just as his brother Kayin had also not yet had marital relations with his wife until after he had murdered Hevel (comparer 4,17).

ואמר לו ה׳ בתוכחת מעשהו הרע והעוול הנורא, מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה, וזה הביטוי האלהי {הוא} אופן הבעה¹, ואמיתת הכוונה שה׳ יתעלה יודע במעשהו, לא שהדם הנשפך צועק².

ומה שביאר בו אונקלוס ע״ה, דם זרעין דעתידין למיפק מן אחוך קבלין קדמי מן ארעא³, הוא ענין נוסף ואזהרה⁴, לא {פירוש} אמיתי, {שלא יתכן לייחס להן צעקה אלא} בזמן שיגיעו במציאות בפועל, ש{כן} זרעין דעתידין למיפק {מהבל} נעדר⁵, לא ימצא בפועל, אלא {נשאר} מה שבכוח שימצא⁶.

ויתכן שכוונת הפסוק באומרו קול דמי אחיך רמז לנפש שהיא תלויה בגוף באמצעות החום הטבעי⁷ שהוא תלוי בדם⁸, כמו שאמר יתעלה (ויקרא יז:יא) כי נפש הבשר בדם היא, ואמר ברמזו על זה עוד (שם פסוק יד) כי נפש כל בשר דמו היא⁹ – ואין השלמת פירוש זה מטרתנו עתה, {והרי זה} כאילו הוא אומר: ׳נפש אחיך – שבסיסה היא דמה ששפכת – צועקת אלי, {ו}מתחננת בהיפרדה בהיותה מקופחת ועשוקה מהראוי לה בהחשת פרידתה טרם הזמנת בעליה – אל אלהי הרוחות לכל בשר (ע״פ במדבר טז:כב) – אליה׳.

ואפשר שיהיה עניינו ממה שלא נבא להבנת אמיתו. ואיך שיהיה, מתבאר שה׳ יתעלה משגיח על קיפוחו של הנרצח ומבקש לנקום אותו כמבואר בתורה (בראשית ט:ה), ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש, ואמר (שם) מיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. ועם היותו יתעלה מבקש {לנקום} לרוצח בדם הנרצח, לא יארך עד שיענישנו יתעלה במוקש שידוע לפניו, ויתאמת ששופך הדם יהרג בידי אדם¹⁰. וזהו אומרו יתעלה (שם פסוק ו), שפך דם האדם באדם דמו ישפך.

ואשר לאומרו מיד כל חיה אדרשנו ופירוש זה הפסוק על פי הקשרו מתחילתו לסופו איננו מתאים לענין זה הספר. וכבר אמרו החכמים ז״ל בזה מה שכתוב בבראשית רבה וזולתו¹¹, ואמרו המפרשים בה מה שנמצא בפירושיהם, ואמרנו אנחנו בו מה שימצא מבקשו בפירושנו על התורה אשר אנחנו עוסקים בחיבורו¹².

1. עדר. במקור: ׳לסאן חאל׳ (figure of speech, ועמש״כ להלן פר׳ ויצא לא:כד בהערה).

2. ערה. השוה פירוש רס״ג כאן (מהד׳ צוקר עמ׳ 315): ׳קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה – בדרך המליצה השגורה בלשון, מאחר שרציחת הבל היא עוול גלוי וברור, בדין הוא שיהא דמו צורח וצווח וקורא לעזרה׳.

3. רעו. נראה מדברי רבנו שמתייחס לאפשרות שביאור אונקלוס הוא מענה לשאלת צעקת הדמים מן האדמה בעוד שהדם הנשפך אינו צועק, באופן שתירוצו הוא שנפשות הולדות העתידין לצאת ממנו הם שצעקו מן האדמה. אבל כנראה לא הבין רבנו בדעת אונקלוס כמו שביארו אחרים שהתכוון למה שדרשו רז״ל במשנה סנהדרין (ד:ה, לז.) לדרוש ׳דמי אחיך׳ לשון רבים, ואפשר דהיינו טעמא שלא ביאר כן רבנו דא״כ למה לא כלל אונקלוס בתרגומו דם הבל עצמו כמו שדרשו ז״ל שם וכלשון רש״י כאן: ׳דמו ודם זרעו׳. וראה ספר פרשגן כאן שהביא שכבר נתחבטו המפרשים בזה, ולפי מש״כ ניחא.

4. רעז. נראה שכוונתו בזה שאונקלוס רצה להבליט ולהאשים הרוצח בזה שמעתה לא יולדו כל זרע שהיה עתיד לצאת ממנו.

5. רעח. במקור: ׳אעדאם׳, והשוה מילונו של פרופ׳ בלאו (עמ׳ 426).

6. רעט. הלשון מעומעם (ואפשר שמעתיק כתה״י החסיר מילים או שורות) ואין בידי לתקן באופן מוחלט, אבל הוספתי ע״פ השערה בהתאם למה שהבנתי מדברי רבנו שכוונתו לבאר למה נמנע לקבל ביאורו של אונקלוס אליבא דאמת, והיינו מפני שלא יתכן לומר שהנפשות העתידות לצאת צועקים, שכן מעתה שנהרג הבל נשארו נפשות אלו בכח ולא בפועל.

7. רפ. ראה מה שנתבאר בענין החום הטבעי לעיל (ב:ז).

8. רפא. עי׳ להרמב״ם בכתביו הרפואיים (מהד׳ מונטנר ח״א עמ׳ 65, והערה 4 שם) שביאר ע״פ שיטת גאלינוס שהלב הוא בסיסו של החום הטבעי, והוא המכלכל אותו באמצעות ׳הרוח החיונית׳ (בלטינית: pneuma) שהוא מזרים לחלקי הגוף. והשוה לשון הרמב״ן בפירושו לויקרא (יז:יד) אודות הימצאו של רוח זו בתוככי הדם: ׳ואמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, לומר כי הדם הוא הנפש והנפש היא בדם ששניהם מעורבין יחד, יהיה זה כענין יין המזוג במים שהמים ביין והיין במים כל אחד בחבירו, ואח״כ פירש כי הדם הוא הנפש עצמו, לומר שהיו לבשר אחד לא יתפרדו לא ימצא דם בלא נפש ולא נפש בלא דם כידוע ברוח אשר תחילתו מן הלב שהוא היולי לרוחות כולן, וממנו יבא הזן שעושה הדם והדם הוא המולידו והמקיימו, כענין הגולם והצורה בכל בעלי הגוף שלא ימצא האחד בלתי האחר׳.

9. רפב. השוה פירושו של רס״ג לפסוק זה בספרו ׳אמונות ודעות׳ (ג:י, מהד׳ הר״י קאפח עמ׳ קמה): ׳כי הדם הוא משכן נפשינו כאמרו כי נפש הבשר בדם הוא׳, ובהתאם לכך תירגם ׳הדם הוא הנפש׳ בדברים (יב:כג) כ׳הדם הוא משכן הנפש׳, ועי׳ לו עוד בספרו ׳אמונות ודעות׳ (ו:א): ׳אבל אמרה תורה כי הדם הוא הנפש כפי חוקי הלשון לפי שפעמים קוראת הדבר בשם מקומו׳.

10. רפג. השוה מה שנתבאר בפירוש רבנו לפר׳ משפטים (כא:יג): ׳כל מי שימות באיזו סיבה שתהיה הרי זה בגזירתו יתעלה. והנהרג על ידי הורג במזיד, האל יתעלה גזר עליו שימות בהריגה׳.

11. רפד. כנראה כוונת רבנו למה שדרשו ז״ל שם (לד:יג): ׳מיד כל חיה – זה המוסר את חבירו לחיה להרגו׳, ודרשה זו הובאה להלכה בידי הרמב״ם בהל׳ רוצח (ב:ג, ומקורו נעלם מעיני רבים מנושאי כליו כמו שהעיר שם מהר״צ חיות), והוסיף לבאר שם שלשון דרישה (׳אדרשנו׳) הנאמר בכגון זה פירושו שדינו מסור לשמים. וראה מה שהאריך בזה במילואים לתורה שלמה (כרך יז סי׳ יד עמ׳ רעב-ג).

12. רפה. כנראה שהכוונה לפירוש פרשת נח החסר לגמרי בכת״י שממנו נדפס הפירוש, וחבל על דאבדין. גם בפירושו לפר׳ משפטים (כא:כח) בדברו בענין שור הנסקל ציין לפירושו בפסוק זה בפר׳ נח, ונראה מדבריו שהוא שייך במדת מה למה שהביא מפירוש אבי אביו שם: ׳יש בו מוסר לאנשים בגודל עון הרציחה, עד כי יעניש עליו גם את החי שאינו מדבר. ואפשר כי לזה רמז יתעלה במאמרו ׳מיד כל חיה אדרשנו׳ כמו שביארו אבי אבא ז״ל׳, וראה מה שנתבאר שם בהערה.

קול דמי אחיך צועקים – פי׳ הבנים (מדרש רבה כב:ט, הובא ברש״י ד״ה דמי אחיך). ותימ׳ מאי איכפת להו דאם לא יולדו מזה יולדו מאחר שכל הנשמות שבגוף עתידין לילד (יבמות סא., סג:, עבודה זרה ה., נדה יג:). וי״ל דניחא להו טפי להיות נולדים מצדיק. מ״ר יוסף. אבל תימ׳ למה המתין דוד להרוג שמעי בן גרא עד שהיה פוסק מלהוליד לפי שהיה עתיד מרדכי ליצא מחלציו (מגילה יב:-יג.). הא היה נולד מאחר וגם אחרים הרבה שעשו כן. ודוקא.

קול דמי אחיך וגו׳ – וידוע דרש רז״ל בזה ותימה מה איכפת להו לזרעיותיו בזה והרי עכ״פ כל הנשמות שבגוף עתידין להולד בהכרח ואם לא יולדו מזה יולדו מאחר וי״ל דניחא להו להולד מצדיק, מר׳ יוסף.

קול דמי אחיך – דרשו רז״ל דמו ודם זרעיותיו. והמדרש הזה רומז לתחיית המתים, שכיון שמת לא היו התולדות בכחו והיכן הוא דם זרעיותיו, אבל הענין רומז לתחיית המתים בסוף. או ירמוז דם זרעיותיו אל הענין הנודע בקבלה אשר עליו אמר הכתוב בשת תחת הבל. והנה ענשו של קין מדה כנגד מדה הוא חשב להכרית זרע אחיו ונכרת הוא וזרעו במבול.

קול דמי אחיך, "the sound of your brother's blood, etc.⁠" Our sages (Sanhedrin 37) understand the reason the word דמי, "blood of" is in the plural as reminding us that not only Hevel's blood was spilled when he was murdered but also that of the offspring which he never had on account of being murdered so early in his life. This Midrash is actually to be viewed as an allusion to the time of the resurrection. After all, seeing that his offspring at the time of his death had only been something potential, how could the Torah speak of actual blood of his unborn children and grandchildren? The answer therefore must be that it refers to human beings that should have been brought back to life at the time of resurrection. Kabbalists, on the other hand, see in the plural of the word דמי here an allusion to the reincarnation of souls in other bodies. In the case of Hevel, he was "reborn" in the body of Sheth as the Torah adds the words תחת הבל "in place of Hevel,⁠" when Sheth's birth is reported for the first time in 4,25. Kayin's punishment was another example of מדה כנגד מדה, the punishment fitting the crime, as all his descendants perished at the time of the deluge. He who had tried to deny his brother Hevel a place on earth forfeited his own place on earth. [according to the view that Naamah the wife of Noach was descended from Kayin, this latter statement is hard to reconcile with that view. Ed.]

צועקים אלי מן האדמה – כלומר אי אתה יכול לומר שחיה הרגתו שלא היה לה דעת לכסות את הדם והיינו דקאמר מן האדמה שהדם היה מכוסה באדמה.

צועקים – ב׳ במסורה הכא ואידך על כן הם צועקים וגו׳. ופירש רש״י התם מלמד שנצטרע והיה שוחט תינוקות של ישראל ורוחץ בדמם וזה קול דמי אחיך צועקים.

קול דמי אחיך צועקים – פי׳ דמו ודם זרעו כלומר אותם ילדים שהיה לו להוליד. ותימ׳ למה היו צועקים והלא אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (יבמות ס״ב א׳) וכן יולדו מאדם אחר כמו מהבל. וי״ל דניחא להו שפיר להיות נולדים מצדיקים. אי נמי דוחפין אותם הנשמות מן האוצר והולכים ושטים בעולם עד שיולדו ובזה יש להם צער גדול. וכענין זה הקשה הר׳ אלחנן (בע״ז) (שבת קי״ח ב׳) אלמלא שמרו ישראל ב׳ שבתות היה בן דוד בא, ותימה והלא אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמת שבגוף. ותי׳ אם ישמרו ב׳ שבתות היה עושה להם הקב״ה נס שהיו כולם יולדים ששה בכרס אחד או ס׳ או יותר. אבל תימא על הא דלעיל למה המתין דוד להרוג שמעי בן גירא עד שהיה פוסק מלהוליד לפי שמרדכי היה עתיד לצאת ממנו היה יכול להוליד מאחר ודו״ק.

ויאמר קול דמי אחיך צועקים כו׳ – כלומר קול מיתת אחיך וחסרונו צועקים אלי מפאת בני האדמה הנואקים כי אין משפט.

דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו. בב״ר דם אחיך אין כתיב כאן אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו ואונקלוס שתרגם קל דמי זרעין דעתידין למיפק מן אחיך קבלו קדמי מן ארע׳ ולא הזכיר דמו הוא מפני שהוא מבואר מן הכתוב:

וזכר הכתוב שעל זה השיבו יתברך מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה כלומר ומה קול הצעקה הזאת באזני שדמי אחיך אשר הרגת צועקים אלי מן האדמה אשר קברתו שמה ודייקו רז״ל באמרו דמי אחיך בלשון רבים ודרשו דמו ודם זרעיותיו ר״ל שהיה העולם ראוי להתישב משניהם כי אדם כבר הסכים שלא להוליד עוד כמו שיתבאר ולכן אמר השם לקין שלא שפך דם איש אחד בלבד אבל כמעט חצי ישוב העולם הרג ואבד ורש״י פי׳ שעשה קין פצעים הרבה להבל אחיו שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה ושלכן אמר קול דמי אחיך בלשון רבים על הדם שהיה יוצא מכל מכה ומכה.

קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה – כלומר רע גדול עשית בהריגה זו לפי שדמיו צועקין מן האדמה ואינו יכול לעלות למעלה כי דין ההרוגים הוא עומק גדול ונפשותם אינם עולות למעלה עד יקום גוי באויבו. כי אולי הנהרג אגב צעריה קאמר מילתא כלפי שמיא. כמוזכר בתעניות בהריגת יאשיה המלך ונפשותם הולכות נעות ונדות בעולם ופוגעים בהם כתות של מזיקים. ועל זה אמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי כי הכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה נוהים אחרי׳. ובפרשת ויחי יעקב תמצא סיום זה בע״ה:

[א] קול דמי אחיך צועקים

[1] סנהדרין פרק רביעי דף (לו ע״ב) [לז ע״א] (סנהדרין לז.)

שלא היה יודע כו׳. סנהדרין (לז:) ומסיים שם עד שהגיע לצוארו:

For he did not know... This is from Sanhedrin 37b, which goes on to say: "Until he reached his neck.⁠"

ויאמר מה עשית כו׳ – ביאורו ויאמר אליו מה עשית להסתיר עצה לרמות אותי בפיך שמת שלום ובלבך טמנת ארבו הלא קול דמי אחיך – מה שקראת אותו תמיד בלשון חיבה אחי ורעי כדי לשום דמי מלחמה בשלום ודימית שתסתיר ממני עצה.

הלא המה צועקים אלי מן האדמה – ביאורו כי אמת מארץ תצמח אם יסתר איש במסתרים בארץ ואנכי לא אראנו. כי אתה עשית בסתר לקרות אותו אחי בלשון רכה ונמוכה ואני שמעתי אותו הקול בלשון צעקה כפי כונת לבך וכעסך שהיה בדעתך להרוג.

קול – דרך העברי כשבא להשמיע לאדם קול הבא וקרב יאמר ׳קול׳, ומשמעו ׳הס׳, האזין ותשמע כך וכך (שטיל, האָרך). קול – צופיך נשאו קול (ישעיהו נ״ב:ח׳), קול – דודי הנה זה בא (שיר השירים ב׳:ח׳), קול – ה׳ לעיר יקרא (מיכה ו׳:ט׳), קול – נגידים נחבאו (איוב כ״ט:י׳) – אמר איוב כשאמרתי ״קול״, נחבאו נגידים מאימה. ולפיכך צועקים, לשון רבים, שמחובר לדמי, ולא לקול. וכן צופיך (ישעיהו נ״ב:ח׳), וכן נגידים (איוב כ״ט:י׳)¹.

1. ראו כאן בפירושי ר׳ דוד צבי הופמן ור׳ שמשון רפאל הירש.

צעקים אלי – שב על דמי שהוא לשון רבים ולא על קול שהוא לשון יחיד, כאילו אמר שמעתי קול דמי אחיך הצועקים אלי, והנה ה׳ יתברך לא השיב לו הממני יפלא כל דבר הלא אנכי יודע מה שעשית, כי כל זה לא יועיל לאיש משחית הרחוק מדעת אלהים, אלא רצה לתת לו הוכחה טבעית שלא יהיה אפשר להכחישה, ואמר איך תכחש מה שעשית, והלא גוף אחיך עודנו מושלך ארצה ודמיו רותחים עדיין:

קול דמי אחיך צועקים – צועקים לשון רבים אינו נופל לא על הדמים ולא על הקול, ויאמרו המפרשים כי תחסר מלת השמיעה או מלת העליה, ושיעורו עלה לפני או אנכי שומע קול דמי אחיך וגו׳ והוא דרך מליצה, והאמת שאין כאן חסרון כלל כי תיבת קול תואר אל צועקים, ושיעור הכתוב דמי אחיך צועקים אלי קול כלומר בקול, ויתורגם (דיינעס ברודערס בלוט שרייעט לויט), ודוגמתו קול שמועה הנה באה (ירמיהו יו״ד) וכן וישלח שני אנשים מרגלים חרש ותרגומו ברז (רוו״ה).

קול – פעמים רבות ענינו אני שומע כמו קול צופיך נשאו קול {ישעיהו נ״ב:ח׳} אני שומע קול צופיך נושאים קולם.

דמי – כשהכוונה על בן אדם הנהרג אומרים על הרוב בלשון רבים, כגון מדמי אבנר בן נר (שמואל ב ג׳:כ״ח).

מן האדמה – אעפ״י שנבלעו באדמה הם צועקים אלי.

I hear (kol). The Hebrew (lit. “sound” or “voice”) often means “I hear,” as in, “Hark [kol], your watchmen! They lift up the voice” (Isa. 52:8).

the blood of (demei, lit. “the bloods of”). When the reference is to a human being who is killed, the plural of dam (“blood”) is usually used, as in, “[I and my kingdom are guiltless...] from the blood of [mi-d’mei] Abner son of Ner” (2 Sam. 3:28).

from the ground. Even though it has been absorbed into the ground, it cries out to Me.

קול – טעם המקרא בתיבת ״קול״ הוא מפסיק, לכן משמעותו: הקשב! (עיין ״הרכסים לבקעה״ לר׳ ליב פ״פ ז״ל).

דמי אחיך – ״דם״ נגזר משורש ״דמה״: להתדמות, להיטמע. הדם הוא החומר שנטמע והתאחד עם הגוף; הוא גוף האדם בצורתו הנוזלית, ההולך במחזוריות ומפקיד חומר מתאים במקומו הנכון. הרוצח מפזר חומר זה, שהיה מאוחד על ידי הגוף החי. לפיכך לשון הרבים היא ״דמים״.

מן האדמה – בפסוקים י–יב נגלית לעינינו באופן חד, ההבחנה שבין משמעות ״אדמה״ למשמעות ״ארץ״. ה״ארץ״ נשואה כביכול לאדם כדי שיחיה עליה חיי קדושה, ומשום כך נקראת ״אדמה״. אך היא ״אדמה״ לאדם, רק אם הוא מכבד את זכויותיו של חבירו. לרוצח אין ״אדמה״. הארץ, כ״אדמה״, תובעת מה׳ שיגזור דין על הרוצח.

ויאמר ה׳ מה עשית – ה׳ הודיעו, א] שהוא חפשי במעשיו והמעשה תתיחס אליך לא אלי. ב] הודיעו כי יש הבדל בעונשים בין החטא שחוטא נגד הדת האלהי או הנמוסי ובין החטא שחוטא נגד הדת הטבעי כמו שהוא ברציחה שהיא נגד הדת הטבעי, כי החוטא נגד הדת האלהי אין ענשו טבעי רק השגחיי, אבל החוטא נגד הדת הטבעי ענשו טבעי, ר״ל שהטבע עצמו תענישו, שלכן אמר על הרציחה ולארץ לא יכופר כי אם בדם שפכו כאלו יקבל ענשו מן הארץ עצמה, כמ״ש כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים שהארץ מתקוממה לו להענישהו, וז״ש אחר שדמי אחיך צועקים אלי ומבקשים משפט, ואין צועקים במרום לבקש עונש שמיימי, רק צועקים מן האדמה למטה לבקש עונש הבא מן האדמה והטבע.

צעקים אלי¹: קובלים עלי על שאמרתי ״ואתה תמשל בו״². או הוא כענין ״כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וגו׳⁠ ⁠⁠״ (שמות כב,כב), דמבואר דאע״ג שאין גוף העון נותן להעניש כל כך, מכל מקום הצעקה מביאה שאשמע ולענוש. כך הודיע ה׳ בדבריו אלה כי גוף עבירה דשפיכות דמים לא הביאה לידי קללה ועונש, אלא מה שהדמים צועקים אליו וגו׳. והיינו משום דבאמת היה קין כדין הורג בשוגג, ובטעות הבנה במאמר ה׳³, ולא היה מגיע לו אלא עונש נע ונד והיינו גלות⁴, אבל הצעקה גרמה לקלל ולנקום נקם⁵.

1. מה ענין צעקת הדם מן האדמה, האם ללא ענין זה מעשהו חמור פחות.

2. שמזה נבעה טעותו של קין להחשיב את הבל כעבדו ממש.

3. וכפי שביאר רבינו לעיל.

4. כדין הורג בשגגה. וכך ברד״ק בפסוק י״ב, עיי״ש.

5. ״ארור אתה מן האדמה״.

ויאמר מה וגו׳ – עתה, משלא הובא לידי הודאה, צריך שה׳ עצמו יעמידו על עוונו.

קול ... צעקים – התרגום השומרוני מגיה כאן: צועק, לשון יחיד, משום שסבר כי למלה ״קול״ יתאים לשון יחיד; אלא הוא טעה כאן, כרגיל. לשון הרבים שב״צועקים״ מוסב על ״דמי״, ואילו המלה ״קול״ מהווה מעין משפט קריאה, בהוראה של: קול אנכי שומע, השווה למשל ״קול צפיך נשאו קול״ (ישעיהו נ״ב:ח׳), לאמור — הקשב, שומריך מרימים קול; והשווה עוד שם י״ג:ד׳, ס״ו:ו׳, ירמיהו י׳:כ״ב.⁠¹ הרוו״ה מבאר ״קול״ כאילו נאמר בקול, ולפיכך פירושו של הכתוב הוא — בקול רם צועק דם אחיך אלי.

דמי – חוץ למקרה זה באה צורת הרבים של דם רק בהוראה של דיני נפשות — חיוב מיתה. משום כך מבארים התרגומים (אונקלוס וירושלמי) בעקבות המשנה בסנהדרין,⁠² שם נאמר: ״שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר דמי אחיך צועקים. אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך — דמו ודם זרעיותיו.⁠״

1. ראה איוולד § 317 c.

2. לז, ע״א (המ׳).

קול דמי אחיך – דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעותיו, מכאן שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, אבל דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם.⁠¹ (סנהדרין ל״ז.)

קול דמי אחיך – דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך, מלמד שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים.⁠² (שם שם)

קול דמי אחיך – אמר רב יהודה ברי׳ דרב חייא, [דם אחיך לא נאמר אלא דמי אחיך] מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פצעים פצעים שלא הי׳ יודע מהיכן נשמה יוצאת עד שהגיע לצוארו.⁠³ (שם שם)

1. ר״ל וכולן אינן בחזרה, ולא כדיני ממונות שמתכפר בממון. ונ״מ בזה דכשמקבלין עדות בדיני נפשות צריך לאיים עליהם שלא יגידו שקר, וידעו גודל האחריות שמקבלים עליהם בעדותם אשר אם יגידו שקר יחייבו בדם נקי, וע״י זה עון דמיו ודם זרעותיו תלוי בהם.

2. מפני שלא ידע במה להמיתו לכן הכה אותו בעצים ואח״כ באבנים.

3. כך פירש״י דדריש כי מלשון דמי, ולכן הוספנו במוסגר דם לא נאמר אלא דמי, וע׳ במפרשים.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון