כי ירחם ה׳ את יעקב וגומר עד והיה ביום הניח ה׳ וגומר, עתה יבאר הנביא הסבה על חרבן בבל וקרבת עתה, והיא שכל הימים אשר מלך בבל היה על האדמה, לא היה נותן רשות לישראל לשוב ולבנות ירושלם, וכי עמקו מחשבותיו יתברך, ועצתו היא תקום, החריב את בבל ואת מלכיה, והמליך עליה את דריוש שנה אחת, ומלך אחריו כורש חתנו, והוא נתן רשות לישראל לעלות לירושלם ולבנות בית שני, וכמו שאמר (עזרא א, ג) מי בכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, וזהו אומרו כי ירחם ה׳ את יעקב ובחר עוד בישראל, והרחמים והבחירה היה שיבנו בית שני, וזהו והניחם על אדמתם, רוצה לומר שיתן להם מנוחה מה שמה, והסתכל כי לא נאמר בכל זה לשון גאולה, כי לא היה ענין בית שני ומנוחתה, כי אם פקידה, לא גאולה שלמה, ואמר שבזמן ההוא ילוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב, וכן היה שנלוו גוים רבים ונתגיירו בזמן בית שני, ובפרט בזמן החשמונים, ומלת ונספחו הוא ענין חבור, וכן (שמואל א כו, יט) מהסתפח בנחלת ה׳, (שמואל א ב, לו) ספחני נא ורבותינו ז״ל (יבמות מז, ב) פירשוהו מענין ספחת, אמרו קשים גרים לישראל כספחת, אבל זה על הגרים הבלתי אמתיים באמונתם אמרוהו.

וזכר מהצלחתם וכבודם בזמן בית שני באומרו ולקחום עמים והביאום אל מקומם, ונתקיים זה בו כשעלו לירושלם, היו מנהיגים אותם העמים בדרכים במצות כורש, ומביאים אותם למקומם, ולא היו גובים מהם מס וגלגלת, וכאומרו (עזרא ז, כד) מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהון, ואומרו והתנחלום בית ישראל על אדמת ה׳ לעבדים ולשפחות ראוי שיפורש על הבבליים אשר זכר כי עליהם היתה הנבואה כולה, שבזמן בית שני יהיו הבבליים לבני ישראל לעבדים, והם יתנחלו אותם לבניהם לעבדים ולשפחות, וירדו בהם על אדמת השם, באופן שיהיו בני ישראל שובים לשוביהם ורודים בנוגשיהם, כי במקום שהבבלים רדו בהם בחרבן ירושלם ולקחו אותם לעבדים ולשפחות, יהיה עתה מדה כנגד מדה, שהם ירדו בהם וישתעבדו בהם בהיותם על אדמת השם מקום הרשע שמה המשפט, ואפשר לפרש גם כן שאר הפסוקים על זה האופן, רוצה לומר ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב, שנאמר כל זה על הבבליים, שיהיו נעים ונדים בארץ אחר חורבן בבל, שילוו לישראל ויתחברו עמהם, וגם שעמים אחרים יקחו מהם, רוצה לומר מהבבליים והביאום אל מקומם, רוצה לומר אל מקום ישראל למוכרם שמה לעבדים ולשפחות, ואז ינחלו בני ישראל אותם לבניהם אחריהם, כדי שיהיו שובים לשוביהם ורודים בנוגשיהם.

וה״ר דוד קמחי כתב שלא ראה בכתוב שנתגיירו גרים עם ישראל בעלותם מבבל, ולא שלקחו עמים את ישראל להביאם לארצם, אבל מצאנו הדבר בהפך שהיו להם שוטנים רבים בבנין ירושלם, ושמפני זה היה הנכון בעיניו, שהפסוק יתפרש בשני פנים, כי ירחם השם את יעקב, ידבר בגלות בבל שירחם עליהם ויוציאם משם ויביאם אל ירושלם, ומה שאשר אחריו ובחר עוד בישראל היא נבואה אחרת לימות המשיח במהרה יגלה, ואז יתקיים ונלוה הגר עליהם וגומר כמו שאמר (זכריה ב, טו) ונלוו גוים רבים אל השם ביום ההוא, וכן ולקחום עמים כמו שכתב (ישעיה סו, ב) והביאו את כל אחיכם וגומר, והדעת הזה שמצא החכם נכון בעיניו היא רחוק אצלי מאד, כי הנה הפסוק התחיל בנחמת בבל כי ירחם ה׳ את יעקב, והוא מודה בפיו שעליה נאמר, ואיך יעזוב זה ויעתק מיד בגאולה אחרת, באומרו ובחר עוד בישראל וגומר, גם שיתנחלו בית ישראל על אדמת ה׳ לעבדים ולשפחות, איך יתישב זה בגאולה העתידה בהיות שפירש הכתוב זה באומרו והיו שובים לשוביהם ורדו ונוגשיהם, שאי אפשר שיפורש כי אם על בית שני ועל הבבליים כמו שפירשתי, כי בזמן הגאולה העתידה מי הם הבבליים ושובים והנוגשים שיהיו לנו לעבדים ולשפחות, אבל אמתת הענין שהנבואה כולה היא על בבל ועל זרעו שהחריבו ירושלם וגלו את ישראל, ואחרי שייעד הנביא על חרבנם, ייעד על פקידת בית שני, ומהם היו עבדים ושפחות הרבה בזמן בית שני, ואמנם ענין הגרים ידוע מדברי יוסי״פון שהורקנוס מלך יהודה הכניס את כל בני אדום בברית מילה, ומי המונע שכן יהיו משאר האומות והותרה עם זה השאלה השלישית.

והיה ביום הניח ה׳ לך וגומר עד סוף הפרשה, אמר הנביא כנגד בני יהודה, עד עתה בהיותך תחת ידי הבבליים, לא היה לך מצח להרים ראש ולא פוצה פה ומצפצף כנגד נבוכדנצר אשר החריבך, אבל ביום ההוא, רוצה לומר כשישובו לירושלם, שאז יניח ה׳ להם מהעצב ומרוגז הגלות ומהעבודה הקשה אשר העבידו אותם הבבליים.

אז ירחיבו פה ולשון, וישאו המשל הזה על מלך בבל, והמשל הוא שפעם ידמו אותו לארז גדול בלבנון, ופעם להלל בן שחר ושאר הדברים שזכר, ולפי שראש המלכות הוא המלך, היה ראוי שיאמרו עליו, איך שבת נוגש שהוא נבוכדנצר, וכנגד המלכות יאמר, שבתה מדהבה, רוצה לומר המוזהבת כנוי למדינת בבל מעולפת זהב ואבן יקרה ורש״י פירש מדהבה לשון מרבית גאוה ומשא כבד, אבל מפרשי הנוצרים פירשו שבתה מדהבה על מס הזהב שהיו נותנין ומביאים העמים כולם בכל שנה אל נבוכדנצר לבבל, ומדברי ה״ר אברהם אבן עזרא לקחוהו וגם נכון הוא.

ודבר הכתוב ראשונה כנגד השרים והסגנים באומרו שבר ה׳ מטה רשעים שבט מושלים, וכנגד המון העם יאמרו.

מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה, רוצה לומר שהשם יתברך הכה הבבליים בעברתו, כמו שאמר למעלה בעברת ה׳ צבאות, והיתה הכאתו להם מכה בלתי סרה, רוצה לומר מכה שתהיה מתמדת לא תסור מהם לעולם, ותי״ו מכת אינה תי״ו הסמיכות, כי אם תי״ו הנקבה כמו (תהלים קלב, ד) שנת לעיני, ואמר שהיה כל זה ממנו יתברך, לפי שהיה בבל רודה באף גוים, ולכן היה עתה מפרס ומדי ומהקדוש ברוך הוא ראשונה, מורדף בלי חשך, רוצה לומר שהקדוש ברוך הוא רדף באפו ובחמתו אל גוי הבבליים, ולא חשך ולא מנע בבל מהיותו מרודף ממנו יתברך, והמפרשים פירשו הפסוק כולו מכה עמים וגו׳ על נבוכדנצר שהיה מכה עמים וכובש אותם בעברה רבה מכה בלתי סרה מבלי חטא ומרד שיעשו כנגדו, והיה רודה באף גדול לכל הגוים, ומי שהיה מרודף ממנו לא חשך ונמנע מהיותו נרדף תמיד כפי גודל אכזריותו.

ועתה במותו נחה שקטה כל הארץ.

ואומרו גם ברושים כתב ה״ר אברהם אבן עזרא שהוא כפשוטו, שהיו אומרים המשוררים שאף הברושים ישישו במפלתו, לפי שהיה מצוה לכרות הברושים והארזים לבנות מצור וסוללה, ויותר נכון לומר שהוא משל, שהאנשים כולם פצחו רנה, וגם השרים הנמשלים לברושים מפחדים אותו שמחו במותו, בדעתם שמאז ששכב ומת לא יעלה הכורת עליהם, עוד רוצה לומר שלא יהרגם ולא יחריבם באכזריותו, ובפרק השואל (שבת קמט, ב) אמרו רבותינו זכרם לברכה כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפי כל בריה, שנאמר נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה, מכלל דעד האידנא לא הוה, ואחר שזכר שבמותו כל אנשי הארץ פצחו רנה הקטנים והגדולים, אמר שלא היו ככה המתים.

כי בהליכתו לשאול ירגזו כולם לקראת בואו, כאלו גם במותו יפחדו ממנו עד שיתעוררו לו הרפאים וההרוגים, לא לבד אנשי ההמון, אבל גם כל עתודי ארץ, משל למלכים ולשרים שבגיהנם, לפי שבהיותו בחיים חייתו היו מפחדים ממנו, פן יסורם מגדולתם, ועתה גם בשאול ירגזו לו ויתמהו מאד על מפלתו.

ולכן כקטן כגדול יענו ויאמרו גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת, רוצה לומר אתה נבוכדנצר שהיית מולך בכיפה מכה עמים ורודה באף גוים, חולית כמונו וקרה לך מקרה החולי, ואלינו נמשלת בענין המות בהיותך חזק לב ואמיץ כח.

הורד שאול גאונך, רוצה לומר יצאת מן ההפך אל ההפך, כי קודם זה היה לך גאה וגאון עד לשמים, ועתה הורד לשאול תחתית גאונך, וכן הורד שמה המית נבלך, מהניגון שהיו מנגנים לפניך תמיד, האם אפשר שתחתך יוצע רמה במקום המטה מוצעת בבהט ושש ודר וסוחרת שהיה לך, ובמקום המכסה שהיה עליך יקר מזהב ומכתם אופיר, תכסך עתה רמה ותולעה.

איך נפלת משמים הילל בן שחר דמהו במעלתו, כאילו היה כוכב נוגה כמו שתרגם יונתן, שהוא הולך ואור עד נכון היום, כי כן היה נבוכדנצר במעלתו תמיד הולך וגדל תמיד, אמר ובהיותך בן שחר, רוצה לומר המאיר לארץ ולדרים עליה, איך נגדעת לארץ עם היותך מלפנים חולש על גוים רוצה לומר מחליש כח הגוים או מלכי הגוים, ולדעת חכמים ז״ל במכילתא (פ׳ השירה ב) אמרו איך נפלת משמים הלל בן שחר על השר המושל בבבל כמו שזכרתי למעלה, ועל נבוכדנצר אמר נגדעת לארץ חולש על גוים, ופירוש חולש כפי המפרשים משליך גורלות, כי היה מטיל גורלות על איזה גוי ילחם, וכאומרו (יחזקאל כא, כו) כי עמד מלך בבל על אם הדרכים קלקל בחצים שאל בתרפים וגומר, וגורלות בלשון תלמוד חלשין.

ואמרו עוד ואתה אמרת בלבבך אפרשהו ראשונה כפי פשוטו הנגלה, ואחר כך אגיד לך דעתי בזה, ואומר שכפי פשוטי הכתובים, יראה שהיה מוכיחו שחשב להדמות לאלוה יתברך, ולכן אמר נגדו, הלא כפי חמדתך בגדולה ובמעלה, אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, שאהיה במקום הגלגל העליון המקיף בכל, ובאמרו השמים כסאי וכמו שהשם יתברך עם היות כסאו השמים, ישב בהר ציון שהוא בירכתי צפון, כאומרו (תהלים מח, ג) הר ציון ירכתי צפון, כי נקרא כן להיותו צפוני לירושלם, ככה חשב שיעשה גם הוא שיעלה לירושלם וישב שם בדמיון האל יתברך, והוא אומרו ואשב בהר מועד בירכתי צפון, ולמעלתו קראו מועד על דרך (שם עד, ח) שרפו כל מועדי אל בארץ.

עוד היית אומר אעלה על במותי עם אדמה לעליון, רוצה לומר כי כמו שהשם יתברך היה נראה למשה בעב הענן, ככה תעלה על במותי עב להדמות לו, וכל זה מעוצם המליצה על גאות מלך בבל ותפארת רום עיניו.

ואמנם מה היה הענין הזה שייחס לגאות נבוכדנצר, האם היה כפשוטו שחשב לעלות מעל לשמים ולהיות אלוה העולם ומנהיגו, כמו שיורה פשט הכתובים, או מהו הנרצה בזה, אגיד לך דעתי בו כפי מה שפירשתיו על ספר דניאל במאמר מעייני הישועה אשר עשיתי, והוא שאתה תמצא כשתעיין בספר ההוא, ששם נזכר ראשונה החלום שחלם נבוכדנצר מהצלם שפתר לו דניאל (פרק ב), ואחרי אותו ספור נזכר ספור אחר מצלם הזהב אשר עשה ויקימהו בבקעת דורא, ויצו להשתחוות לו כל אחשדרפנים סגניא ופחוותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתייא וכל שלטוני מדינתא (שם ג, ג), ואחרי הספור השני הזה נזכר שם (שם ד, ח - לד) ספור אחר מחלום האילן אשר ראה ואיך נטרד וגורש מבין האנשים שבעה עידנין, ולא נזכרו מכל ספורי נבוכדנצר זולת שלשת אלה, ושאלתי אני שם מדוע נזכרו שלשה אלה בלבד, האם לא קרו דברים אחרים רשומים בכל ימי מלכותו עם דניאל, ומה הצורך והקשור אשר יש לכל אחד מהספורים האלה עם האחרים, ואמרתי בסבת זה כולו, שנבוכדנצר ראה בחלומו הראשון, צלם חד סגי וראשו זהב, ושאר חלקי גופו מכסף ונחשת וברזל, ופתר לו דניאל שהראה לו הקדוש ברוך הוא ענין הארבעה מלכיות, ושראש הזהב היה מורה על מלכות ביתו, והכסף היה מורה על מדי ופרס שיקומו אחריו, והנחשת על יון, והברזל על מלכות רומי, והודיעו דניאל שבגזרת העליונים היה כל זה גזור מן השמים.

והנה נבוכדנצר בגאוותו וזדון לבו, חשב לבטל הגזרה השמימיית העליונה, מענין ממשלת המלכיות אחריו, ולעשות ביתו ומלכותו נכונה לעולם, ושזרעו ימלוך תמיד בכפה ומלכותו לא יסוף מזרעו, ומפני זה עשה הצלם הנזכר בספור השני, לא לשם עבודה זרה, כי אם לעשות צורת ממשלת מלכותו באותו צלם, ולכן עשה אותו כולה מזהב כי היה הצלם ההוא כנגד אותו הצלם שחלם בראשונה, ומפני שבו היה ראש הזהב מורה על מלכות ביתו, לכן התחכם לעשות כל הצלם מראשו ועד רגליו של זהב, להורות שכל המלכיות אשר ימלכו אחריו בכיפה, הנמשלים בזרועות ובמתנים ובשוקים והרגלים, שכולם יהיו מזהב המורה עליו, רוצה לומר שכולם יהיו תמיד מזרעו, לא לבד הראש כמו שפתר לו דניאל, כי אם גם משוקים ועד ירכים, ולכן צוה לקבץ כל האומות וכל השרים אשר בכל מלכיות ממשלתו, ושכולם יפלון ויסגדון לאותו צלם, והיה זה כדמות שבועה והשתעבדות שיהיו נכנעים ונכבשים לממשלתו וממשלת זרעו עוד כל ימי הארץ, ולכן היה זה מתוך הניגונים כענין המלכת מלך, כי חשב אותו רשע שהיו כל החלומות הולכים אחר הפה, ושבזה האופן מהתחבולה תבטל הגזרה האלהית מארבע המלכיות ומהמלכות החמשית, או שיהיה זה כענין טלסם נעשה בחכמה רבה להתמיד מלכותו וזרעו, ועם היות שקצת המדרשות אומרים שהיה הצלם הזה לעבודה זרה, אני לפרש הכתוב על פשוטו באתי ובתוספתא של מסכת פסחים (מג, ב, תד״ה מהראו) כתבו בשם רבינו תם שצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו עבודה זרה הוה אלא אנדרטי הוה שעשה לכבוד עצמו מסכים למה שזכרתי, אבל חנניה מישאל ועזריה לפי שהיו מאמינים בסדור הארבעה מלכיות, והיו מקוים המלכות החמשית, לא רצו להשתחוות לצלם, ולא להודות בתמידות מלכותו, וכבר פירשתי שם בזה הדרך הכתובים בספר, ומפני שנבוכדנצר התגאה בעצמו לחשוב לבטל הגזרה השמימיית, כדי להתמיד המלכות בזרעו, היה בעונשו שגם בחייו נגרש ונטרד ממלכותו, וגם שלא ישאר כשאר בני אדם, כי אם כבהמות השדה כחיתו יער, ועל זה ראה חלום האילן כמו שפתר לו דניאל, וזהו צורך שלשת הספורים ההם וקשורם והתיחסותם זה לזה, שהחלום הראשון היה מורה על ממשלת ארבע מלכיות, והמלכות החמישי העתיד דלא תתחבל, ושהוא עשה הצלם שבספור השני כדי לבטל החלום הראשון ההוא, ומפני כן ראה חלום האילן המורה על עונשו וטרדו מבין אינשא, מפני שחשב לבטל גזרת השם. ואין ספק אצלי שעל זה ניבא ישעיהו כאן, ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, רוצה לומר שהוא בהשתדלותו והתחכמותו, חשב לבטל המערכה העליונה והגזרה החרותה, לא שיחשוב לעלות לשמים, ולא להדמות לעליון יתברך, כי הוא רשע היה לא שוטה, אבל בעבור שחשב לבטל הגזרה השמימיית, שהוא פעל מיוחד לאל שדי סודר המערכות, ואדם אין לעשות כמעשיו, לכן אמר שהיתה מחשבתו השמיים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, ואשב בהר מועד בירכתי צפון רוצה לומר שדמה לעשות כסאו נצחי, בהפך גזרת הכוכבים, והוא אומרו בירכתי צפון כי שם היה מלכותו, ובזאת הבחינה אמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון, ואולי שלכן היה עונשו בהיותו נטרד מבין אנשים שבעה עידנין, כנגד שבעה כוכבי לכת שחשב להתגבר עליהם בביטול גזרתם, ולכן הראוהו בחלומו האילן להודיעו, שהאדם עץ השדה ולא יהיה כסאו נצחי ומתמיד כזהב, כי אם הווה נפסד כאילן וכקיקיון, שבין לילה היה ובין לילה אבד, ולכן היה סוף ספור חלומו, בגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאילתא, על דברת דינדעון חייא דשליט עילאה במלכות אינשא, ולמאן די יצבי יתנינה, ושפל אנשים יקום עלה (דניאל ד, יד).

ועל זה היה הנביא מוכיחו באומרו אך אל שאול תורד, ר״ל תחת אומרך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל, תורד שאול בהשפלת ביתך וזרעך ואיבודו בהחלט, ותחת שאמרת שתשב בירכתי צפון לעולם אם שאמרו על בבל, או על ציון שהיה גם כן מולך בירושלם, תורד אל ירכתי בור שהוא תכלית השפלות וההפסד.

עד שמפני זה רואיך אליך ישגיחו אליך יתבוננו, שיתמהו בני אדם ויאמרו, הזה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות.

שם תבל כמדבר, כלומר הזה האיש אשר שם תבל שהיא הארץ המיושבת כמדבר החרב והשמם, ולא די שהרג את האנשים, אבל גם ועריו הרס, ואסיריו לא פתח ביתה, שהם המלכים והשרים שהיה נותן בבית הסהר, כל ימיו לא התיר אדם מן המאסר, ולא פתח להם פתח מאסרם להוציאם משם.

ולא אחשוב אני שהיתה התמיהה הזאת על מותו, כי סוף אדם למות, אבל הגיד הנביא בענין נבוכדנצר ארבעה השפלות רשומות, האחת, שבחייו נטרד ממלכותו ומכבודו, והלך בשדה כעיר פרא, תחת גאותו ועצתו הנבערה שיעץ כמו שזכרתי, ועל זה אמר, ואתה אמרת בלבבך וגו׳ אעלה על במותי עבו גומר, אך אל שאול וגומר רואיך אליך ישגיחו וגומר, לפי שהיו בני אדם רואים אותו הולך בשדה כעיר פרא בהמיי והיו מתבהלים ממנו.

ואולי שעל זה עצמו אמר כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו, ואין פירוש בביתו בקברו כמו שחשבו המפרשים, כי לא אמר זה על המות ועל הקבר, אבל נאמר על אותם שבעה עידנין שחלה חולי שחוריי, והיה מואס כל בני אדם וכל עידוני המלכות ודבר הממשלה, כי זה היה ענינו באמת כמו שהוכחתי במקום הנזכר, ועל זה אמר הנביא כל מלכי גוים בבוא עליהם חולי צרה וצוקה, שכבו בכבוד איש בביתו על מטתו ורפוא ירפא כפי גדולתו, ואתה גורשת מבני אדם ושכנת בשדה ועשבא כתורין לך יטעמון וכדי בזיון וקצף.

וההשפלה הב׳ היא מה שקרה לנבכודנצר אחרי מותו ועל זה אמר