קפוד – רש״י פירש הריצון (
hérisson), והוא בלשון איטלקי
riccio, ובלשון אשכנז איגל, וכן מתורגם בתרגום יוני, וכן תרגם יירונימוס, וכן פירש הפרחון, וכן דעת בושארט ורוזנמילר וגיזניוס ואחרים, וכן בלשון ערבי השרץ הנ״ל נקרא קָנְפֻד. אבל עוד בשני מקומות נמצא השם הזה במקרא
(למטה ל״ד:י״א וצפניה ב׳:י״ד), ושם לא יתכן שיהיה ענינו השרץ הנ״ל, כי בשני המקומות הוא בחברת הקאת שהוא עוף, ובפרט בישעיה ל״ד הוא בחברת שלשה מיני עופות (קאת וקפוד וינשוף ועורב), וצפניה אומר שקאת וקפוד ילינו בכפתורי הבתים, מה שלא יתכן אלא בעופות. ויותר יקשה לדעת רוזנמילר ואחרים, האומרים שהכוונה על קפוד הים שהוא מין דג, ואיך ילין דג בכפתורי הבתים? ורש״י ביושר שכלו הבין זה, ופירש בשני המקומות ההם שהוא מין עוף. ואשר אני אחזה לי הוא כי ״קופְדָא״ בארמי וסורי הוא השרץ הנ״ל, ומזה בא בלשון משנה השם ״קופד״, ועליו אמרו ולא פרה בעור הקופד (
שבת נ״ד:, עיין שם רש״י), ואמרו (
כלאים פרק ח׳ משנה ה׳) שהוא מין חיה (והרע״ב שם העתיק כמעט מלה במלה דברי הפרחון), גם אמרו
(בבא קמא דף פ׳.) חתולים וקופדין שעשויים לנקר את הבית, וכל זה צודק בשרץ מלא קוצים הנ״ל. והמתרגמים והמפרשים חשבו כי
קפוד בלשון מקרא הוא עצמו ״קופד״ בלשון משנה ו״קופדא״ בארמי וסורי, ואין הדבר כן, אבל ״קופד״ הוא מין חיה,
וקפוד הוא מין עוף, ואנחנו לא נדע איזה עוף הוא. אבל מה שמצאנו
בברכות נ״ז: כל מיני חיות יפות לחלום חוץ מן הפיל והקוף והקפוד, אינו אלא טעות, וגירסת הערוך היא ״והקיפוף״, וכן בבכורות
(ח׳.) מצאנו הפיל והקוף והקיפוף, וגם רש״י היה גורס
בברכות נ״ז: קיפוף, שהרי פירש חיה שדומה לקוף ויש לה זנב ארוך, ממש כמו שפירש קיפוף בבכורות, אבל
קפוד לא פירש כן בשום מקום. וגירסת הקוף והקפוד היתה כבר בימי התוספות (עיין בכורות שם {ד״ה הקוף והקיפוף}), ונראה לי כי אנשים מתחכמים הגיהו
בברכות נ״ז: הפיל והקפוד, מפני שמצאו, למטה בדף ההוא קיפופא שם עוף (והוא תרגום של ינשוף), והיה קשה בעיניהם שיהיה ״קיפוף״ שם חיה ושם עוף. והם לא הבינו שאיננו רחוק שיהיה מין קוף שיהיו פניו דומים קצת לינשוף, ויהיה שמו בלשון חכמים לקוח משם הינשוף בארמי (כי אמנם על הינשוף לא מצאנו קיפוף בלשון משנה, אלא קיפופא בלשון ארמי,
עיין נדה כ״ג.). ורש״י על קיפופא (שם בברכות) כתב שיש לה לסתות כלחיי אדם, והוא לקוח מן
נדה כ״ג. ואם יש קצת דמיון בין פני הינשוף לפני האדם, אין ספק כי גם בין פני הקוף ופני הינשוף יש קצת דמיון. וסוף דבר לא אכחד תחת לשוני כי מצאנו בתורה תנשמת מין עוף וגם תנשמת מין שרץ, והיה אפשר שיהיה כן גם קפוד, כאן מין שרץ ולמטה מין עוף, כמו שהיא דעת רש״י. אך בראותי כי במשנה לא נמצא
קפוד, אלא ״קופד״, נראה לי שאינם שם אחד, ואם אין ספק שהקופד הוא שרץ מלא קוצים, אין לנו שום ראיה שיהיה גם הקפוד שרץ, ושיהיה גם קפוד (כמו תנשמת) שם נאמר בשתוף על אחד מן השרצים ועל אחד מן העופות, אבל יותר נכון לומר שהקפוד הכתוב כאן הוא כמו למטה ובצפניה
{צפניה ב׳:י״ד} מין עוף בלתי ידוע לנו.
וטאטאתיה במטאטא – לא נמצא שרש זה במקום אחר, ואף לא בשאר לשונות הקרובות ללשון הקדש. ורבותינו
(ראש השנה כ״ו:) למדו הוראת הפֹעל והשם הזה מדברי שפחה של בית רבי, ועל פי הפירוש ההוא פירשו כל המפרשים, וכן תרגם גם יירונימוס.
וידוע כי ר׳ יהודה הנשיא (הוא רבי, הוא רבנו הקדוש) היה אומר (עיין בתלמוד סוף סוטה
{בבלי סוטה מ״ט:}) לשון סורסי בארץ ישראל למה? אלא או לשון הקדש או לשון יונית. כלומר שהיה משתדל לחדש נעורי לשון הקדש שעדיין לא מתה מכל וכל בימיו, והיה חפץ שידברו היהודים זה עם זה בלשון הקדש, ועם הנכרים ידברו יונית, אבל לשון ארמי וסורי יעזבוהו מכל וכל. ולפיכך היה משתדל שגם עבדיו ושפחותיו ידברו יהודית, והיתה בביתו שפחה חכמה, שהיתה מפורסמת בצחות הדבור בלשון הקדש, ואחר ששמעו מפיה השרש הזה להוראה זו, למדו שכך היתה הוראתו מקובלת בבית רבי מאבותיו.
וטעם מטאטא השמד – כי ה׳ יעביר על בבל המטאטא, אך לא לנקותה ולטהרה, אלא להשמידה ולתתה כסדום ועמורה.
והנה הנבואה הזאת על מפלת בבל היא אחת מהשלש נבואות שהביא החכם
Du-Clot בספרו
La Bible vengée לאותות ולמופתים נגד הכופרים הבלתי מאמינים כי ידבר אלהים את האדם. ואחריו החזיק החכם יש״ר {יצחק שמואל ריגייו} ע״ה באגרות ישר (ח״א, אגרת ט״ז), וזה לשונו: ״הנבואה השנית היא הכתובה בספר ישעיה ובספר ירמיה על מלכות בבל, שאין כמוה מספרת כל פרט ופרט ממה שיקרה למלכות ההיא בדקדוק גדול, כי מלבד שהודיעו מפלתה וחרבנה בעוד שהיתה עיר גדולה לאלהים קרית מלך רב ומשוש לכל הארץ, גם ספרו פרטים רבים שיקרו אחר חרבנה, ישעיה אומר שהשם יתברך יעיר על בבל את מדי להחריבה ושתהיה כמהפכת סדום ועמורה, שלא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור ורק ציים אוחים ובנות יענה ירבצו שמה, שיכרת לבבל שם ושאר ונין ונכד ותושם למורש קפוד ואגמי מים, ירמיה אמר: מקצף ה׳ לא תשב והיתה שממה כלה {
ירמיהו נ׳ ונ״א}, אל תהי לה שארית, לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם, ולא יקחו ממך אבן לפנה ואבן למוסדות כי שממות עולם תהיה, והיתה בבל לגלים מעון תנים וגו׳. והנה אילו לא נתקיים רק כללות הנבואות האלה, היינו רק שוממות בבל וגדיעת קרני גאותה, עוד היה מקום לבעל דין לחלוק ולהטיל ספקות באמתתם, אבל עין בעין נראה שקרו אחר חרבן בבל דברים שלא היה בכח שום אדם לחשוב בדעתו אפילו אפשריותם. כי מי יעז לבשר שאחרי נפילתה לא תוסיף להבנות עד עולם? מי יגזור אומר שתהיה למעון תנים ולמשכן ציים ואוחים דוקא?
אכן דבר אלהינו יקום לעולם, ומעת הוסרה בבל מעיר ונפלה למשואות אבד גם זכרה ורושם תחנותה מכל בני אדם, לשוא יבקשו כעת דורשי הקדמוניות יסודות חומותיה הגבוהות כי אינמו, מימי פרת עלו על כל גדותיה ויכסו מקומה, הפרסיים עשו חרבותיה לבית משמר ואספו שם זאבים אריות ודובים להשתעשע בם לצוד אותם, ועוברי אורחות בדורות שעברו ספרו לנו כי מצאו בשוממותיה נחשים ועקרבים ותנים אין מספר, אשר מצאו שם קן להם כמאמר הנביא, עד שרק מעט מהנוסעים לארצות המזרח יעצרו כח לגשת אל משואותיה מפחד הנחשים השוכנים שם המונים המונים, כאילו ישמרו פקודת נביאי ה׳ אשר הנחילו להם המקום ההוא למורשה עד עולם.״ עכ״ל.
ואחרי ראותנו את יקר תפארת המשא הזה, לא אכחד מן הקורא כי כבר קמו רוזנמילר וגיזניוס ואחרים, והכחישו היות הנבואה הזאת לישעיה, ועתה אביאה דבריהם במצרף הבחינה. הנה עקר טענתם הוא ממה שבבל קרויה כאן צבי ממלכות תפארת גאון כשדים
{ישעיהו י״ג:י״ט}, מה שלא היה כלל בימי ישעיה, וכן ממה שכתוב כי ירחם ה׳ את יעקב והניחם על אדמתם
{ישעיהו י״ד:א׳}, וזולת זה מאמרים המורים שהיו ישראל משועבדים לבבל, מה שלא היה בימי ישעיה.
וכל זה אמנם לא יוכיח מאומה אלא בשטתם, שאינם מאמינים בנבואה מן השמים, אפס כאשר נאמין כי ידבר אלהים את האדם, לא יקשה בעינינו שיהיה הנביא רואה בלבו את העתיד לבא לעתים רחוקות, ובשעת נבואתו תפרד מחשבתו מן המצב ומן הזמן אשר הוא עומד בו, ויצטייר לפניו דור אחֵר אשר איננו דורו, ויראה העולם כלו לא כפי מה שהוא בימיו, אלא לפי מה שיהיה בדור ההוא אשר עליו יתנבא, באופן שעם היות בימיו ישראל שרויים על אדמתם, והכשדים עם שפל ונבזה, יצטייר לנגד עיניו ישראל בגולה, ובבל שרתי במדינות. הלא ראינו דוגמת זה במשה בשירת האזינו, שעם היותו עומד בדור המדבר, הוא עומד בנבואתו בימים האחרונים, והוא מזכיר כדברים שכבר עברו: ירכיבהו על במתי ארץ וכו׳ וישמן ישרון ויבעט וכו׳
{דברים ל״ב:י״ג}, צור ילדך תשי וכו׳, וירא ה׳ וינאץ וכו׳, וברוח נבואתו הוא רואה את ישראל נאנחים ונאנקים תחת יד אויביהם.
אף כאן רוח ה׳ נשאה את ישעיה בדור גלות בבל, והוא מדבר לא כעומד בימי מלכי יהודה, אלא כעומד בגלות. הלא ידענו כי ישעיה נבא על גלות בבל, באמרו לחזקיה
(למטה ל״ט:ו׳) הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך בבל. ואם אמר הפסוק הזה, הנה כבר ראה בנבואתו את מלכות בבל גדולה ומצלחת, ולא כמו שהיתה בימיו. ואם המכחישים יכחישו שאמר ישעיה הפסוק ההוא, אין להם שום ראיה להכחיש זה, רק כפירתם בנבואה בכלל היא ראייתם. – והנה גיזניוס אומר כי הנבואה הזאת (משא בבל) היא כתובה באיבה וברוח נקם, כמו שהוא מזמור על נהרות בבל
{תהלים קל״ז}. וזה שקר גמור, כי שם הוא אומר: זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, והם באמת דברים היוצאים מלב נאנח שראה החרבן. אבל כאן הוא אומר איך שבת נוגש, מכה עמים, רודה גוים, שקטה כל הארץ, חולש על גוים, מרגיז הארץ מרעיש ממלכות, שם תבל כמדבר, – כלם דברים היוצאים מלב אדם השמח במפלת מלך עריץ, המזיק לכל המין האנושי, לא מלב אדם השמח במפלת שונאו אשר הרע לו. וכן שקר ענה באמרו כי לשון ״ענה״ הנמצא בנבואה הזאת על התחלת הדבור (כלם יענו ויאמרו אליך) אינו נמצא אלא בספרים האחרונים. והוא עצמו חזר בו באוצרו (
Thesaurus) שרש ענה, כי שם הביא תחלה המקראות שבא בהם השרש הזה להורות על התחלת הדבור, ואמר כי ההוראה הזאת היא קודמת להוראת התשובה, וגם הביא בכלל המקראות שבא בהם שרש ענה להתחלת הדבור, ויען יעקב ויאמר ללבן
{בראשית ל״א:ל״א}, שהוא בספר בראשית אשר לא הוא ולא אחר חשב מעולם להכניסו בכלל הספרים האחרונים. עוד אמר כי באו בנבואה הזאת כנויים יתרים (אני צויתי, ואתה אמרת, ואתה השלכת), ושזה מוכיח שנכתבה בדורות אחרונים. והוא לא הבין כי אין אחד מהכנוים האלה שלא לצורך, כי באמרו נגדעת לארץ חולש על גוים ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, מלת
ואתה היא להורות על ההתנגדות שבין הנפילה לארץ והעלייה אל השמים. וכן: כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב – הכנוי מורה על ההתנגדות, כאלו אמר אבל אתה בהפך. וזה על דרך מה לך לספר חקי ואתה שנאת מוסר
(תהלים נ׳:ט״ז) והמזמור הזה לא יתכן לומר שנכתב אחר החרבן, שהרי כתוב בו זבח לאלהים תודה
{תהלים נ׳:י״ד}. אבל בפסוק אני צויתי למקודשי
{ישעיהו י״ג:ג׳}, מלת ״אני״ היא להודיע כי אויבי בבל שלוחי האל המה וכאלו במצותו יבאו עליה. ואין עקר המאמר צויתי למקודשי, אלא ״אני״ הוא שצויתי להם, אני ולא אחר – וסוף סוף מי שיקרא בספר הירודוט שהיה אחר מיתת כורש, יראה שבבל היתה עדיין עיר מלאה ועשירה מאד, ולא היה אפשר לבן אדם להעלות על לבו שתהיה כמהפכת סדום ולא תשב לנצח. ומלבד כל זה תמיהה גדולה היא בעיני, איך יתכן לבעלי המחקר החפשי לקבל שנכתב המשא הזה אחר מפלת בבל. ויותר היה ראוי להם שיאמרו שנכתב קודם המעשה, ושהנביא לא כיון אל האמת. כי הנה משמעות הנבואה הזאת הוא כי מלך בבל שנפל ביד אויביו הוא המלך הגדול מרגיז הארץ מרעיש ממלכות, שהוא נבוכדנאצר, אבל באמת הוא מת בכבוד בביתו, ואחריו מלך אויל מרודך, ואחריו בלשאצר שנפל ביד כורש, והמלך האחרון הזה לא ידענו ולא שמענו שהיה בעל מלחמות ומרעיש ממלכות, ונראה שהיה אוהב המנוחה והתענוגים, כמו שהעיד עליו סופו, שנהרג בליל משתה ושמחה
{דניאל ה׳}, ולא העמיד שומרים לידע מה היו האויבים עושים. ואיננו רחוק בעיני שהראה ה׳ לישעיה מלחמות נבוכדנאצר והצלחתו, והממלכות שנפלו בידו, והראהו מפלת בבל וחרבנה, ולא הראהו המלכים החלשים שמלכו אחר נבוכדנאצר, כי לא היו ראויים לזכרון. וגם קדמונינו ז״ל הבינו כי התארים האמורים כאן על מלך בבל לא יצדקו בבלשאצר, אלא בנבוכדנאצר, ולפיכך הוקשה להם ענין ואתה השלכת מקברך, ואמרו
(סדר עולם פרק כ״ח) כי אויל מרודך הוציא את אביו מקברו, וגיררו, בשביל לבטל גזירותיו. וגם דון יצחק {אברבנאל} נדחק ופירש שאולי בבוא הפרסיים להחריב את בבל ראו קבורת נבוכדנאצר במעלה וכבוד, והשליכוהו מקברו כפגר מובס, ודקרו גופו ככברה בחרבותם כדי לחרפו ולגדפו, ובכלל אותם ההרוגים שהרגו בבבל היה גופו מושלך. אבל מלת
הָשְלַכְתָ לא תסכים לפירושים אלו כי מה שהוא טמון בקבר לא יפול עליו לשון השלכה, כי צריך תחלה להעלותו ולהוציאו משם, והיה לו לומר ואתה ״הוּצֵאתָ״, אבל
ואתה השלכת משמע שעדיין לא היה קבור, וכמו שפירשתי במקומו. ויפה כתב החכם
Rödiger כי גם מלות כנצר נתעב מוכיחות שעדיין לא נקבר, כי הענף המושלך הוא משל בלתי צודק על גוף קבור שמוציאין אותו מקברו.