×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כִּי֩ יְרַחֵ֨ם יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶֽת⁠־יַעֲקֹ֗ב וּבָחַ֥ר עוֹד֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְהִנִּיחָ֖ם עַל⁠־אַדְמָתָ֑ם וְנִלְוָ֤ה הַגֵּר֙ עֲלֵיהֶ֔ם וְנִסְפְּח֖וּ עַל⁠־בֵּ֥ית יַעֲקֹֽב׃
For Hashem will have compassion on Jacob, and will yet choose Israel and set them in their own land; and the stranger shall join himself with them, and they shall cleave to the house of Jacob.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲרֵי יְרַחֵם יְיָ עַל דְבֵית יַעֲקֹב וְיִתְרְעֵי עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְיִשְׁרִינוּן עַל אַרְעֲהוֹן וְיִתּוֹסְפוּן גִיוֹרִין עֲלֵיהוֹן וְיִסְתַּמְכוּן עַל בֵּית יַעֲקֹב.
ונספחו על בית יעקב – אמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת, כתיב הכא ונספחו וכתיב התם ולשאת ולספחת.
וירחם אללה אל יעקוב ויכ׳תאר איצ׳א אל אסראיל וינזלהם פי בלדהם וינעטף אלגריב עליהם וינצ׳אפון אלי בית יעקוב.
ומה שאמר בסוף הפרק הזה כי ירחם ה׳ את יעקב אינו מרמז בו למה שאירע בשיבת בית שני, כיוון שאז לא נשאום האומות, והם לא שבו שוביהם ולא שעבדום. אבל הוא פרשה מזמן הישועה. צירף אותה לפרק זה ואמר עליה ג״כ {כאן מופיע תרגום פסוקים ג-כה}.
כי ירחם י״י את בית יעקב – לשמור להם אבטחת גאולתם [מיד בבל.
ובחר עוד בישראל – לעתיד יגאלם גאולה שלימה].⁠א
ונספחו – ונוספו, וכן ספחני נא (שמואל א ב׳:ל״ו), מהסתפח בנחלת י״י (שמואל א כ״ו:י״ט).
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260, אוקספורד 34.
For the Lord shall have mercy on Jacob to keep for them the promise of their redemption from Babylonia.
and again choose Israel in the future, He shall redeem them with a complete redemption.
and join And they shall be added on. Comp. "Take me now into... (סָפְחֵנִי)" (I Sam. 2:36) and also "From cleaving to the Lord's heritage (מֵהִסְתַּפֵּחַ)" (ibid. 27:19).
ובעת שתשמד בבל יפקוד י״י את עמו וינחם על אדמתם, שהרי לפי מלאות למלכות בבל שבעים שנה (ירמיהו כ״ט:י׳) נשלם מלכות בבל ונהרג בלטשצר ומלך כורש, ובשנת אחת למלכות כורש למלאות דבר י״י מפי ירמיהו הנביא העיר י״י אתא רוח כורש מלך פרס ויעבר קול במלכותו וגם במכתב לאמר מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלם (עזרא א׳:א׳-ג׳).
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״את״.
כי – כאשר נלכדה בבל אז שלח כורש לגולה.
ונספחו – יתחברו כמו ספחני נא (שמואל א ב׳:ל״ו).
For the Lord will have mercy, etc. When Babylon was taken, Cyrus allowed the exiled Jews to return home.
ונספחו And shall be joined. Comp. ספחני join me (1 Sam. 2:36)
כי ירחם י״י את יעקב – והגיעה שנת שבעים להשיבם אל מקומם. ואי איפשר זה להיות כל ימי מלכי בבל. כמו שיאמר שאסיריהם לא פתחו ביתה לעולם לשלח שבוייהם ולכך יעמיד המקום מלכי מדי ופרס ויתן להם את הארץ ותחת כן ישלח עמו לארצם. וכן הוא אומר כל ממלכות הארץ נתן לי י״י אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה מי בכם מכל עמו י״י אלהיו עמו ויעל. שפתרונו הוא נתן לי כל ממלכות הארץ, ומכולם אינו שואל לי אלא לבנות לו בית אחד בירושלם, דין הוא שאמלא חפצו. נמצא מלך פרס משלח עמו על אשר נתן לו את ארץ בבל.
והניחם על אדמתם – לקץ ע׳ שנה.
ונלוה הגר – שאף מן הגרים יתגוררו עמהם.
ונספחו – כמו ספחני נא אל אחת הכהנות.
כי ירחם י״י – בעבור שירחם י״י את יעקב, יבא בקרוב עת חרבן בבל, כי בחרבנה תהיה תשועת ישראל.
והניחם – כתרגומו: וישרינון.
ונלוה הגר עליהם – יתחברון גרים אליה. בראותם כי בחרבן בבל תהיה תשועתם, יודו כי בסבתם היה החרבן ההוא לפי שהרעו לישראל יותר מדאי, כמו שאמר: קצפתי על עמי וגומר לא שמת להם רחמים (ישעיהו מ״ז:ו׳). ומלך מדי ופרס שלקח בבל הודה כי מי״י היתה לו1, כמו שאמר: כל ממלכות הארץ נתן לי י״י (עזרא א׳:ב׳), ואמר מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א׳:ג׳).
וגרים שנתגיירו אז בעלותם מבבל, זה לא ראינו בכתוב, ולא לקחום עמים (ישעיהו י״ד:ב׳) לפי הנכון בעיני, אבל מצאנו שהיו להם שוטנים רבים בבנין ירושלם, לפיכך הנכון בעיני בזה כי זה הפסוק יתפרש לשני פנים: כי ירחם י״י את יעקב – עתה בגלות בבל, ירחם עליהם ויוציאם מגלותם, ובחר עוד בישראל – בימי המשיח, ואז ונלוה הגר עמם, כמו שכתוב: ונלוו גוים רבים אל י״י ביום ההוא (זכריה ב׳:ט״ו), וכמה פסוקים מורים על זה הענין לימות המשיח בדברי הנביאים. וכן: ולקחום עמים (ישעיהו י״ד:ב׳) – כמו שכתוב: והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחהא לי״י (ישעיהו ס״ו:כ׳), וכמה פסוקים מורים על זה.
ונספחו – ויתחברו, כמו: ספחני נא אל אחת הכהונות (שמואל א ב׳:ל״ו).
1. השוו ללשון הפסוק במלכים א ב׳:ט״ו.
א. כן בכ״י וטיקן אורבינטי 13. בכ״י וטיקן 71 נוסף כאן: ״חדשה״.
כי ירחם י״י – כי עמנו היו כבושים תחת מלכות בבל, ובקום מדי עלו לירושלים ונבנה בית שני.
כי ירחם ה׳ את יעקב וגומר עד והיה ביום הניח ה׳ וגומר, עתה יבאר הנביא הסבה על חרבן בבל וקרבת עתה, והיא שכל הימים אשר מלך בבל היה על האדמה, לא היה נותן רשות לישראל לשוב ולבנות ירושלם, וכי עמקו מחשבותיו יתברך, ועצתו היא תקום, החריב את בבל ואת מלכיה, והמליך עליה את דריוש שנה אחת, ומלך אחריו כורש חתנו, והוא נתן רשות לישראל לעלות לירושלם ולבנות בית שני, וכמו שאמר (עזרא א, ג) מי בכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, וזהו אומרו כי ירחם ה׳ את יעקב ובחר עוד בישראל, והרחמים והבחירה היה שיבנו בית שני, וזהו והניחם על אדמתם, רוצה לומר שיתן להם מנוחה מה שמה, והסתכל כי לא נאמר בכל זה לשון גאולה, כי לא היה ענין בית שני ומנוחתה, כי אם פקידה, לא גאולה שלמה, ואמר שבזמן ההוא ילוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב, וכן היה שנלוו גוים רבים ונתגיירו בזמן בית שני, ובפרט בזמן החשמונים, ומלת ונספחו הוא ענין חבור, וכן (שמואל א כו, יט) מהסתפח בנחלת ה׳, (שמואל א ב, לו) ספחני נא ורבותינו ז״ל (יבמות מז, ב) פירשוהו מענין ספחת, אמרו קשים גרים לישראל כספחת, אבל זה על הגרים הבלתי אמתיים באמונתם אמרוהו.
והניחם – תרגומו וישרינון.
ונלוה – ענין חבור כמו לוית חן (משלי א׳:ט׳) ונספחו ענין אסיפה וקבוץ כמו תחת חרול יסופחו (איוב ל׳:ז׳).
כי ירחם ה׳ – חוזר למעלה לומר וזה יקרב עת רץ בבל כי ירחם וכו׳ ובחורבן בבל תהיה תשועה לישראל.
ובחר – עוד כאומר ותקטן עוד זאת בעיני ה׳ כי עוד יבחר בכל ישראל בימי המשיח ותהיה גאולה שלמה ואת כולם יניח על אדמתם.
ונלוה – יתחברו גרים עליהם ונספחו וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
ונלוה הגר עליהם ונספחו – כל כך תהיה הצלחתם, עד שיתאוו הנכרים להסתפח אליהם.
יעקב, ישראל – בארתי הבדלם למעלה (י׳ כ׳).
ונלוה, ונספחו – הנלוה והנספח שניהם טפלים, כי זה ההבדל בין לוה וחבר, רק הנספח, הוא שטפילתו בדבר נוסף ומום בעיקר, ואמרו קשים גרים כספחת.
כי ירחם – הנה גאולת ישראל תלויה באחד משני דברים, או מצד רחמי ה׳, או מצד מעשיהם הטובים, כי אם יהיו זכאים בעת הגאולה אז אין צריכים לרחמים וחמלה, רק כמו שבחר ה׳ בהם מקדם להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש כן ישוב יבחר בם, אבל אם לא יהיו זכאים, ולא יהיו מובחרים שיבחר ה׳ בהם מצד הבחירה, (שגדר הבחירה הוא בעת שחלק הנבחר הוא המעולה והנאות אצל הבוחר), אז עכ״פ יפדם מצד הרחמים והחמלה שירחם על ענים ושעבודם ויחוש פן יאבדו בעכו״ם וידוע כי שם יעקב יאמר על ההמונים והפחותים ובשם ישראל יקראו בעת היותם במדרגה מעולה ונשאה. עז״א הגאולה תהיה או מצד כי ירחם ה׳ את יעקב – על ההמונים שאין ראוים מצד מעשיהם, או מצד כי יבחר עוד בישראל שהם המעולים והניחם על אדמתם – יתן להם שם מנוחה מכל אויב ומציק, ובהכרח לבטל מלכות כשדים תחלה ונלוה הגר עליהם – מצד שלותם והצלחתם ונספחו – יהיו טפלים אל בית יעקב.
כעת הנביא מבאר את הסיבה שבגללה יבוא עת חורבן בבל1, והיא כדי שתהיה תשועה לישראל2, היות שכל זמן שֶׁמֶּלֶךְ בבל היה על האדמה לא היה נותן רשות לישראל לשוב ולבנות את ירושלים, ולכן הקב״ה יחריב את בבל וימליך עליה את דריוש שנה אחת ולאחריו את כורש חתנו והוא נתן רשות לישראל לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש השני3; כִּי – בעבור4 שְׁיְרַחֵם יְהוָה אֶת בית5 יַעֲקֹב לשמור להם הבטחת גאולתם מיד בבל6 שהגיעה שנת שבעים להשיבם אל מקומם7, וּבָחַר – ויבחר8 עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל לגאול אותם בעתיד בימות המשיח9 גאולה שלמה10, וְהִנִּיחָם – ויניחם כולם11 עַל אַדְמָתָם ויתן להם שם מנוחה מכל אויב ומציק12, וְנִלְוָה – ויתחברו אז13 הַגֵּר עֲלֵיהֶם – גרים אליהם14 בגלל שלוותם והצלחתם15, וְנִסְפְּחוּ – ונוספו16 עַל בֵּית יַעֲקֹב:
1. אברבנאל.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. אברבנאל.
4. רד״ק.
5. תרגום יונתן.
6. רש״י.
7. ר״א מבלגנצי.
8. מצודת דוד.
9. רש״י. והרד״ק ביאר כי זה הפסוק יתפרש לשני פנים, ״כי ירחם ה׳ את יעקב״ עתה בגלות בבל ירחם עליהם ויוציאם מגלותם, ״ובחר עוד בישראל״ בימי המשיח ואז ונלוה הגר עמם, כמו שכתוב ״וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא״ (זכריה ב, טו). ולביאור המלבי״ם הפסוק מדבר על ימי בית שני.
10. רש״י, רד״ק, מצודת דוד. מלבי״ם מבאר שגאולת ישראל תהיה אם יהיו זכאים – מצד מעשיהם הטובים, ואם לא יהיו זכאים – מצד רחמי ה׳ שלא יניחם שיאבדו בין הגויים, והנה, את ההמון הפחותים יכנה בשם ״יעקב״, ובעת היותם במדרגה מעולה יקראם בשם ״ישראל״, ועל זה אמר כי ירחם ה׳ את יעקב ויגאלם מצד ההמונים שאין ראוים מחמת מעשיהם, או שיגאלו כי יבחר עוד בישראל שהם המעולים.
11. מצודת דוד.
12. מלבי״ם.
13. רד״ק, מצודת ציון.
14. רד״ק.
15. מלבי״ם.
16. רש״י. אבן עזרא ורד״ק ביארו יתחברו. ומצודת ציון ביאר עניין אסיפה וקיבוץ. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). מלבי״ם מבאר שהנלוה והנספח שניהם טפלים, רק הנספח הוא שטפילתו קשה ומזיקה, שאמרו קשים גרים כספחת. אלשיך מבאר שבבית שלישי לא יקבלו גרים ורק מי שכבר התגייר קודם לכן ילווה אליהם, אולם מי שיבוא אז להתגייר לא יתקבל אלא יסתפח להיות עבד. ובמדרש, אמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת, כתיב הכא ״ונספחו״ וכתיב התם (ויקרא יד, נו) ״וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת״ (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ב) וּלְקָח֣וּם עַמִּים֮ וֶהֱבִיא֣וּם אֶל⁠־מְקוֹמָם֒ וְהִֽתְנַחֲל֣וּם בֵּֽית⁠־יִשְׂרָאֵ֗לא עַ֚ל אַדְמַ֣ת יְהֹוָ֔הי״י֔ לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָח֑וֹת וְהָיוּ֙ שֹׁבִ֣ים לְשֹׁבֵיהֶ֔ם וְרָד֖וּ בְּנֹגְשֵׂיהֶֽם׃
And the peoples shall take them and bring them to their place; and the house of Israel shall possess them in the land of Hashem for servants and for handmaids. And they shall take as captives those whose captives they were; and they shall rule over their oppressors.
א. בֵּֽית⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל =א? וכן בברויאר
• א?=בֵּית⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל (בלי געיה) וכן הוא במקראות גדולות הכתר
• הגעיה מטושטשת ואף ייתכן שהיא לא קיימת, אבל לנו נראה יותר שהסימן קיים
• ל=בֵּֽית⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל (בגעיה)
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְיַדְבְּרִינוּן עַמְמִין וְיוֹבְלוּנוּן לְאַרְעֲהוֹן וְיַחְסְנוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אֲרַע שְׁכִנְתָּא דַייָ לְעַבְדִין וּלְאַמְהָן וִיהוֹן שָׁבִין לְשׁוֹבֵיהוֹן וְיִפְלְחוּן בִּמְשַׁעְבְּדֵיהוֹן.
ויאכ׳ד׳והם אלאמם פיאתון בהם אלי מואצ׳עהם ויחוזונהם בנו אסראיל פי בלד אללה עבידא ואמאא פיצירון סאביין סאבייהם ויסתולון עלי מקתצ׳יהם
והתנחלום – יהיו ננחלים מהם, וכן והתנחלתם אותם (ויקרא כ״ה:מ״ו).
ורדו – לשון רידוי ונגישה, כמו לא תרדה בו (ויקרא כ״ה:מ״ג,מ״ו).
shall inherit they shall inherit from them, and similarly, "and you shall hold onto them as an inheritance" (Vayikra 25:46).
and rule Heb. וְרָדוּ, an expression of ruling and dominating, as: "You shall not rule over him (תִרְדֶה)" (Vayikra 25:46).
ולקחום – הטעם כאשר יראו העמים שכורש יכבד לישראל יבקשו להיותם עבדים לישראל.
And the people shall take them, etc. When people will see how Cyrus honours Israel, they will like to be servants to the Israelites.
ולקחום עמים – ששבו אותם ושהיו בארצם כגון בבליים ופרסיים.
והביאום אל מקומם – כדכתיב בתחלת ספר עזרא והיה הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקומו. והתנחלום – בני ישראל לבני בבל הבאים עמם.
לשביהם – לשעבר.
ולקחום והתנחלום – יתנחלו מהם להנחילם לבניהם אחריהם.
להיות להם לעבדים ולשפחות – כמו שכתוב: ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם (ישעיהו ס״א:ה׳).
והתנחלום – הטעם שבית ישראל ינחלו הגרים ורבים מיתר העמים. ואין קושיא מלשון התפעל אצל מי שיודע שכל פועל מעולם השפל הנה הוא מתפעל, או אמור כל מניע הוא מתנועע, ואלו הענינים לא יובנו רק לחכמים, ובמקום אחר הארכתי יותר.
וזכר מהצלחתם וכבודם בזמן בית שני באומרו ולקחום עמים והביאום אל מקומם, ונתקיים זה בו כשעלו לירושלם, היו מנהיגים אותם העמים בדרכים במצות כורש, ומביאים אותם למקומם, ולא היו גובים מהם מס וגלגלת, וכאומרו (עזרא ז, כד) מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהון, ואומרו והתנחלום בית ישראל על אדמת ה׳ לעבדים ולשפחות ראוי שיפורש על הבבליים אשר זכר כי עליהם היתה הנבואה כולה, שבזמן בית שני יהיו הבבליים לבני ישראל לעבדים, והם יתנחלו אותם לבניהם לעבדים ולשפחות, וירדו בהם על אדמת השם, באופן שיהיו בני ישראל שובים לשוביהם ורודים בנוגשיהם, כי במקום שהבבלים רדו בהם בחרבן ירושלם ולקחו אותם לעבדים ולשפחות, יהיה עתה מדה כנגד מדה, שהם ירדו בהם וישתעבדו בהם בהיותם על אדמת השם מקום הרשע שמה המשפט, ואפשר לפרש גם כן שאר הפסוקים על זה האופן, רוצה לומר ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב, שנאמר כל זה על הבבליים, שיהיו נעים ונדים בארץ אחר חורבן בבל, שילוו לישראל ויתחברו עמהם, וגם שעמים אחרים יקחו מהם, רוצה לומר מהבבליים והביאום אל מקומם, רוצה לומר אל מקום ישראל למוכרם שמה לעבדים ולשפחות, ואז ינחלו בני ישראל אותם לבניהם אחריהם, כדי שיהיו שובים לשוביהם ורודים בנוגשיהם.
וה״ר דוד קמחי כתב שלא ראה בכתוב שנתגיירו גרים עם ישראל בעלותם מבבל, ולא שלקחו עמים את ישראל להביאם לארצם, אבל מצאנו הדבר בהפך שהיו להם שוטנים רבים בבנין ירושלם, ושמפני זה היה הנכון בעיניו, שהפסוק יתפרש בשני פנים, כי ירחם השם את יעקב, ידבר בגלות בבל שירחם עליהם ויוציאם משם ויביאם אל ירושלם, ומה שאשר אחריו ובחר עוד בישראל היא נבואה אחרת לימות המשיח במהרה יגלה, ואז יתקיים ונלוה הגר עליהם וגומר כמו שאמר (זכריה ב, טו) ונלוו גוים רבים אל השם ביום ההוא, וכן ולקחום עמים כמו שכתב (ישעיה סו, ב) והביאו את כל אחיכם וגומר, והדעת הזה שמצא החכם נכון בעיניו היא רחוק אצלי מאד, כי הנה הפסוק התחיל בנחמת בבל כי ירחם ה׳ את יעקב, והוא מודה בפיו שעליה נאמר, ואיך יעזוב זה ויעתק מיד בגאולה אחרת, באומרו ובחר עוד בישראל וגומר, גם שיתנחלו בית ישראל על אדמת ה׳ לעבדים ולשפחות, איך יתישב זה בגאולה העתידה בהיות שפירש הכתוב זה באומרו והיו שובים לשוביהם ורדו ונוגשיהם, שאי אפשר שיפורש כי אם על בית שני ועל הבבליים כמו שפירשתי, כי בזמן הגאולה העתידה מי הם הבבליים ושובים והנוגשים שיהיו לנו לעבדים ולשפחות, אבל אמתת הענין שהנבואה כולה היא על בבל ועל זרעו שהחריבו ירושלם וגלו את ישראל, ואחרי שייעד הנביא על חרבנם, ייעד על פקידת בית שני, ומהם היו עבדים ושפחות הרבה בזמן בית שני, ואמנם ענין הגרים ידוע מדברי יוסי״פון שהורקנוס מלך יהודה הכניס את כל בני אדום בברית מילה, ומי המונע שכן יהיו משאר האומות והותרה עם זה השאלה השלישית.
והתנחלום – כמו ונחלום.
שובים – מלשון שבי.
ורדו – ענין ממשלה כמו וירד מיעקב (במדבר כ״ד:י״ט).
ולקחום – העמים יקחו את ישראל והביאום אל מקומם.
והתנחלום – בית ישראל ינחלו מהם בהיותם על אדמתם להיות להם לעבדים ולשפחות.
והיו שובים – הם ישבו את האומות אשר שבו אותם מאז.
ורדו – ימשלו באותם שנגשו אותם לעבודה.
ולקחום עמים וגו׳ – נראה לי שהכוונה על מה שכתוב בעזרא (א׳:ו׳) וכל סביבותיהם חזקו בידיהם בכלי כסף וזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות לבד על כל התנדב. ונראה כי גם עבדים ושפחות נתנו להם לצורך הדרך, וכשהגיעו לארץ ישראל נשארו אצלם לאחוזת עולם. ולהיות העבדים ההם מאומת בבל, יתכן לומר דרך מליצת השיר שישראל היו שובים לשוביהם, כי אנשים מאותה אומה שהוליכה את ישראל בשבי נהפכו עתה להיות לעבדים תחת יד ישראל.
והתנחלום – ידוע כי פעמים רבות יבאו שני פעולים אחר פעל אחד, כמו המלך צוני דבר (שמואל א כ״א:ג׳), מלאתיו רוח חכמה (שמות כ״ח:ג׳), וילבש אותו בגדי שש (בראשית מ״א:מ״ב), והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו (במדבר כ׳:כ״ו). וידוע כי הוראת ההתפעל היא ״פעל את עצמו״, לפיכך כמו שאומרים ואתה תנחילנה אותם (דברים ל״א:ז׳) בשני פעולים, כן אומרים והתנחלום (וכן והתנחלתם אותם, ויקרא כ״ה:מ״ו), והכוונה ״יְנַחֲלוּ״ את עצמם אותם, כלומר ינחילו אותם לעצמם, כלומר יקחו אותם לנחלה ויחלקום ביניהם.
ורדו בנגשיהם – הנוגש והרודה לוחץ על מס או עבודה, רק עם מושג הרדיה מקושר מושג הממשלה הקשה הלוחצת.
ולקחום – ר״ל תחלה יקבלו גרים שיתגיירו בעת שלא יהיו בשלוה גמורה, אבל אח״כ יקחו עכו״ם אותם ויביאו אותם אל מקומם ולא יתקבלו עוד לגרים רק יתנחלו (אחר שכבר יהיו על אדמת ה׳) – לעבדים ולשפחות והיו שבים – ישלמו אל העכו״ם שהרעו להם מדה כנגד מדה, את שוביהם ישבו גם המה, ומי שהוסיף להרע להם ונגש אותם בעבודת פרך, כן גם המה ירדו בם בעבודה קשה (והנה מסדר הכתובים מבואר שנבא זאת על גאולת בבל, ובאמת לא נתקיימו אז היעודים האלה. אמנם תנוח דעתך בזה עם מ״ש בתחלת קאפיטול י״א, שזמן הגאולה העתידה כבר התחילה מימי חזקיה ותלויה ועומדת, על עת יזכו, ואם היו זוכים היו היעודים האלה מתקיימים בצאתם מבבל, ואחר שלא זכו נתאחר הדבר עד יבא חזון למועד ויפח לקץ וכמ״ש חז״ל ברכות ד׳).
וּלְקָחוּם – ויקחו אותם1 הָעַמִּים ששבו אותם ושהיו ישראל בארצם2, וֶהֱבִיאוּם – ויביאו אותם3 אֶל מְקוֹמָם4, וְהִתְנַחֲלוּם – וינחלו את העמים הללו5 בֵּית יִשְׂרָאֵל בהיותם על6 עַל אַדְמַת יְהוָה7 שיהיו העמים8 לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת לישראל9, ומידה כנגד מידה ישלמו לגויים שהרעו להם10 וְהָיוּ – ויהיו ישראל11 שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם אשר שבו אותם מאז12, וְרָדוּ – וימשלו13 בְּנֹגְשֵׂיהֶם שנגשׂו אותם לעבודה14:
1. מצודת דוד.
2. כגון בבליים ופרסיים (ר״א מבלגנצי).
3. תרגום יונתן.
4. ונתקיים זה כשעלו לירושלים שהיו העמים מנהיגים אותם בדרכים במצוות כורש ומביאים אותם למקומם ולא היו גובים מהם מס וגולגולת (אברבנאל).
5. רש״י, מצודת דוד. שיהיו להם כנחלה להנחילם לבניהם אחריהם (רד״ק). מלבי״ם מבאר שתחילה בעת שלא יהיו בשלווה גמורה יקבלו גרים שיתגיירו, אבל אח״כ כשיהיו בשלווה גמורה יביאו אותם אל מקומם ולא יתקבלו עוד לגרים, וכשכבר יהיו על אדמת ה׳ יתנחלו אותם לעבדים ולשפחות.
6. מצודת דוד.
7. היא אדמתם, מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. כמו שכתוב (לקמן סא, ה) ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם״ (רד״ק).
10. מלבי״ם.
11. תרגום יונתן.
12. מצודת דוד.
13. מצודת ציון. מי שהוסיף להרע להם ונגשׂ אותם בעבודת פרך כן גם המה ירדו בם בעבודה קשה, מלבי״ם.
14. מצודת דוד. והנה מסדר הכתובים מבואר שנבואה זו היא על גאולת בבל, ובאמת לא נתקיימו אז הדברים הללו, כי אם היו זוכים היו היעודים האלה מתקיימים בצאתם מבבל ואחר שלא זכו נתאחר הדבר עד יבוא חזון למועד, כי זמן הגאולה העתידה התחיל מימי חזקיה ותלוי ועומד עד עת שיזכו כמו״ש חז״ל (ברכות ד.) (מלבי״ם).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ג) וְהָיָ֗ה בְּי֨וֹם הָנִ֤יחַ יְהֹוָה֙י״י֙ לְךָ֔ מֵֽעׇצְבְּךָ֖ וּמִֽרׇגְזֶ֑ךָ וּמִן⁠־הָעֲבֹדָ֥ה הַקָּשָׁ֖ה אֲשֶׁ֥ר עֻבַּד⁠־בָּֽךְ׃
And it shall come to pass on the day that Hashem shall give you rest from your travail, and from your trouble, and from the hard service in which you were made to serve,
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וִיהֵי בְּיוֹמָא דִינִיחַ יְיָ לָךְ מִצַעֲרָךְ וּמִמַרְוָתָךְ וּמִן פוּלְחָנָא קַשְׁיָא דְאִתְפְּלַח בָּךְ.
פאד׳א כאן יום יריחך אללה מן משקתך ורג׳זך וכדך אלצעב אלד׳י אסתכדך.
ביום הניח י״י לך – לישראל הכתוב מדבר.
מעצבך ומרגזך – שהעציבךא והרגיזך מלך בבל. ובראותך מפלתו ינוח לך כי תצא חפשי.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122. בכ״י לוצקי 778: ״שהעציבה״.
on the day the Lord allows you to rest Scripture is addressing Israel.
from your sorrow and from your shuddering which the king of Babylon saddened you and caused you to shudder, and when you see his downfall, you will be eased, since you will go out free.
והיה ביום הניח י״י לך – התחיל הנביא להנבא על ישראל, ואומר להם: ביום הניח י״י לכם – בשוב י״י את שבות עמו מבבל.
והיה – כ״ף מעצבך עם יהודה ידבר, מעצבך – בגוף ומרגזך – בלב.
מעצבך From thy hardship. Judah is addressed. מעצבך from thy hardship refers to the sufferings of the body, מרגזך from thy trouble to those of the heart.⁠1
1. This distinction between עצב and רנז can only refer to the relative meaning of these two words, when following each other; but עצב by itself is used also for the trouble of the heart and soul; comp. Gen. 45:5, 1 Sam. 20:34. A. V, From thy sorrow and from thy fear.
והיה ביום הניח י״י לך – ישראל,
מעצבך ומרגזך – שהעציבך והרגיזך מלך בבל.
אשר עבד בך – בבבל. על מלך בבל לא על נבוכדנצר בלבד אומר אלא על כל מלכי בבל. וכן הוא דרך הכתובים כמו אנת הוא רישא די דהבא ובתרך תקום מלכו אחרי וגו׳. ועל כרחך מלכו אחרי הוא פרס. נמצא מה שאמר אנת הוא רישא דדהבא לא עליו בלבד אמר אלא על כל מלכי בבל. וכן נוכיח גם בכורש בזה הספר בעזרת חונן הדעת.
והיה – אמר כנגד ישראל היושבים בגלות בבל: ביום שהניח י״י מעצבך תשא המשל הזה, והוא יום חרבן בבל.
מעצבך – מצער הגלות.
ומרגזך – המ״ם בחירק, וכן: מאחרי דוד (שמואל ב כ׳:ב׳), מרדף אחרי ישראל (שמואל ב י״ח:ט״ז).
אשר עבד בך – אף על פי שמלת העבודה לשון נקבה, אמר: עבד – לשון זכר, רוצה לומר על ענין עבודה, וכן: יעשה מלאכה (שמות ל״א:ט״ו), והדומים להם.
והיה ביום הניח ה׳ לך וגומר עד סוף הפרשה, אמר הנביא כנגד בני יהודה, עד עתה בהיותך תחת ידי הבבליים, לא היה לך מצח להרים ראש ולא פוצה פה ומצפצף כנגד נבוכדנצר אשר החריבך, אבל ביום ההוא, רוצה לומר כשישובו לירושלם, שאז יניח ה׳ להם מהעצב ומרוגז הגלות ומהעבודה הקשה אשר העבידו אותם הבבליים.
ומרגזך – המ״ם בחירי״ק. (א״ה כ״כ רד״ק כאן ובשרשים שרש דגש ואילו בשרש עצב לא כתב מאומה ש״מ שהמ״ם מעצבך בצירי ולא כפי מקראות ויניציאה שכתוב בגליון ששניהם בחיריק ע״כ).
ומרגזך – ענין תנועת החרדה כמו ותחתי ארגז (חבקוק ג׳:ט״ז).
והיה ביום – חוזר הוא על מפלת בבל.
הניח ה׳ – שיתן לך מנוחה ממה שהיית עד הנה בעצב וברוגז ומן העבודה ויהיה לך מנוחה מן העבודה הקשה אשר מלך בבל עבד בך.
ומִרָגְזֶךָ – המי״ם בחירק לפני הרי״ש, כמו מִרְדֹף (שמואל א כ״ג:כ״ח ושמואל ב י״ח:ט״ז).
אשר עֻבַּד בך – הוא פעל סתמי (impersonale), והכוונה אשר עבדו אחרים בך (qu'on t'a fait servir), לפיכך בא הפֹעל בלשון זכר, אף על פי שהעבודה לשון נקבה. ודוגמת זה יֻתַּן את הארץ (qu'on donue), ורבים כמהו. ועיין מה שכתבתי בבכורי העתים תקפ״ז עמוד קע״ח, קע״ט וק״ף.
מעצבך ומרגזך ומן העבדה – העוצב והרוגז, התפעלות נפשיים, העוצב הוא לרוב על דבר החסר לה והנאבד ממנה, והרוגז על רעה או דבר זר מתחדש עליה עתה, ושניהם יוציאו את הנפש ממעמד המנוחה אל התנועה והטלטול הפנימי והעבודה תוציא את הגוף ממעמד מנוחתו, ויצוייר שהנפש והגוף, הא׳ במעמד המנוחה, והשני במעמד הטלטול, לכן אמר פה ביום שיניח ה׳ את גופך מטלטול העבודה, ואת נפשך משני הטלטולים, העוצב על הטוב שחסר לה, והרוגז על הרעה הרוגשת אותה כל עת.
והיה ביום הניח – שהוא אחר מפלת בבל (ועי׳ באור המלות).
וחוזר הנביא לעם ישראל באומרו1, וְהָיָה בעת מפלת בבל2 שתצא חפשי3, בְּיוֹם הָנִיחַ יְהוָה לְךָ מצער הגלות4, מֵעָצְבְּךָ – מהעצב שהעציבך5 בצער הגלות6 וּמֵרָגְזֶךָ – ומהרוגז שהרגיזך מלך בבל7, וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר כל מלכי בבל8 עֻבַּד בָּךְ – העבידו אותך9:
1. רש״י, ר״י קרא, רד״ק.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. רש״י.
4. רד״ק.
5. רש״י, ר״א מבלגנצי.
6. רד״ק.
7. רש״י, מצודת דוד.
8. ר״י קרא.
9. אברבנאל. מלבי״ם מבאר שהעוצב הוא לרוב על דבר החסר לנפש והנאבד ממנה, והרוגז הוא על רעה או דבר זר המתחדש עליה, ושניהם יוציאו את הנפש ממעמד המנוחה אל התנועה והטלטול הפנימי, והעבודה מוציאה את הגוף ממנוחתו, ואמר שביום שיניח ה׳ את גופך מטלטול העבודה, גם יניח את נפשך משני הטלטולים, העוצב על הטוב שחסר לה, והרוגז על הרעה הרוגשת אותה בכל עת.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ד) וְנָשָׂ֜אתָ הַמָּשָׁ֥ל הַזֶּ֛ה עַל⁠־מֶ֥לֶךְ בָּבֶ֖ל וְאָמָ֑רְתָּ אֵ֚יךְ שָׁבַ֣ת נֹגֵ֔שׂ שָׁבְתָ֖ה מַדְהֵבָֽה׃
that you shall take up this parable against the king of Babylon, and say, "How has the oppressor ceased! The golden city ceased!⁠"
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְתִטוֹל מַתְלָא הָדֵין עַל מַלְכָּא דְבָבֶל וְתֵימַר אֵיכְדֵין בְּטֵילַת מַרְוַת מְשַׁעְבְּדָנָא סָף תְּקוֹף חַיָבָא.
אצ׳רב הד׳א אלמת׳ל פי מלך באבל וקל כיף עטל אלמקתצ׳ון ועטלת אלג׳באיאת.
איך שבת נוגש שבתה מדהבה – ״שבתה גביית <המס>״,⁠1 ושורש <'מדהבה'> הוא מלשון התרגום למלה ׳זהב׳, שהוא ׳דהבא׳.⁠2 ויש אומרים כי <מדהבה> במקום ׳מדאבה׳ תוך המרת האל״ף בה״א, וזה רחוק.⁠3
1. קרוב לכך רס״ג על אתר (השווה סיני תשמ״ב, עמ׳ ריז) וריב״ג, אצול, בערך ׳דהב׳, וכן ראב״ע ורד״ק על אתר.
2. לאטימולוגיה זו, על סמך מעתק ההגאים, השווה אבן קריש עמ׳ 145 ועמ׳ 251, אלפסי וריב״ג באצול ערך ׳דהב׳, ראב״ע ורד״ק על אתר. אבן קריש, בעמ׳ 251, מוסיף השוואה אטימולוגית לערבית, שבה הדל״ת העברית זהה לד׳אל הערבית.
3. לא מצאנו מקור לדעה זו. המלה המשוערת ׳מדאבה׳ כמובן אינה מתועדת במקרא, ואין לדעת אם ההנחה קשורה לפירוש של ׳דאבה׳ באיוב מא יד בעניין פחד.
מדהבה – לשון מרבית גאוה ומשא כבד.
ורבותינו דרשו: האומרים מדוד והבא.
the haughty one Heb. מַדְהֵבָה. An expression of an excess of haughtiness and a heavy burden. Our Rabbis, however, expound it as: Those who say, 'Measure and bring.'
ונשאתא המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נוגש שבתה מדהבהב – מלכות שראה אותה דניאל ראשה של זהב.⁠ג הדא הוא דכתיב: הוה צלמא רישיה דדהב טב (דניאל ב׳:ל״ב).
דבר אחר: אומה שאומרת: מדוד והבא.
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 נוסף: ״לכם״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״ואמרת איך... מדהבה״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״מלכות שראה... של זהב״.
ונשאתמדהבה – תרגום זהב, וכן בלשון קדר והטעם זהב המס.
מדהבה Gold.⁠1 Comp. דהב the Chaldæan translation of זהב gold; in Arabic it is likewise דהב (ذَهَبٌ). The gold of the tribute is meant here.
1. Literally, she that exacted gold, מַדְהֵבׇה being part. fem. Hiphil of דהב. A. V., The golden city.
איך שבת נוגש – איך שבתה מדהבה – מלכות המדאבת עין ונפש לישועה ולרוחה שהכל היו בכליון עינים ודאבון נפש בלחצה.
ונשאת המשל – משל הוא הדבר שאינו מובן כמשמעו, וכן בז: מדהבה, מטה (ישעיהו י״ד:ה׳), שבט (ישעיהו י״ד:ה׳), גם ברושים (ישעיהו י״ד:ח׳), ארזי לבנון (ישעיהו י״ד:ח׳).
ופי׳: מדהבה – מתרגם זהב – דהבא, והוא תאר לבבל שהיתה בעלת הזהב, שהיתה לוקחת מס מכל הארצות.
ויונתן תרגם: סף תקוף חייבא.
מדהבה – נכון שיהיה מטעם זהב.
אז ירחיבו פה ולשון, וישאו המשל הזה על מלך בבל, והמשל הוא שפעם ידמו אותו לארז גדול בלבנון, ופעם להלל בן שחר ושאר הדברים שזכר, ולפי שראש המלכות הוא המלך, היה ראוי שיאמרו עליו, איך שבת נוגש שהוא נבוכדנצר, וכנגד המלכות יאמר, שבתה מדהבה, רוצה לומר המוזהבת כנוי למדינת בבל מעולפת זהב ואבן יקרה ורש״י פירש מדהבה לשון מרבית גאוה ומשא כבד, אבל מפרשי הנוצרים פירשו שבתה מדהבה על מס הזהב שהיו נותנין ומביאים העמים כולם בכל שנה אל נבוכדנצר לבבל, ומדברי ה״ר אברהם אבן עזרא לקחוהו וגם נכון הוא.
שבת – ענין בטול כמו רהב הם שבת (ישעיהו ל׳:ז׳).
מדהבה – תרגום של זהב הוא דהבא וכן נאמר בים אנת ראשה די דהבא (דניאל ב׳:ל״ח).
ונשאת – תרים קול לדבר המשל הזה וכו׳.
שבת נוגש – נתבטל הנוגש לעבוד עבודה.
שבתה – נתבטלה המדה המוזהבת רצה לומר העשירות בעלת מרבית הזהב.
שבת נגש – הדוחק את העבדים שישלימו את חֹק עבודתם, כמו שהיו עושים נוגשי פרעה לישראל, וכן כל לשון נגישה ענינו הפצרה בחברו שישלם חובו וישלים מה שמוטל עליו, כמו לא יגוש את רעהו ואת אחיו (דברים ט״ו:ב׳), וקרא מלך בבל נוגש, כנגד מה שאמר ומן העבודה הקשה אשר עבד בך.
מדהבה – נראה שהמלה מענין זהב שתרגומו דהב, ופירשו ראב״ע ורד״ק תאר לבבל שהיתה בעלת זהב, לרוב המס שהיתה לוקחת מן האומות. אבל מצאנו שרש ״רהב״ קרוב בענין לשרש ״נגשׂ״ (עיין למעלה ג׳:ה׳), לפיכך אמרו קצת מן האחרונים כי ראוי לקרוא ״מרהבה״ ברי״ש, והוא שם דבר וענינו נגישה, ואמרו שכן נמצא בדפוס סלוניקי שנת ש״ס. ובתרגום סורי מתורגם ״מְחַפְּטָנָא״, שענינו נוגש. ואין להכחיש כי כבר בימי חכמי התלמוד היה כתוב מדהבה בדל״ת, שכן בשבת (דף ק״ן.) דרשו ״מְדוֹד וְהָבֵא״.
מדהבה – כמו מזהבה, זהב, דהב בלשון כשדי, ונבוכדנצר נקרא אז מלכות הזהב, כי כן פתרו דניאל אנת הוא רישא די דהבא.
איך – מצייר ששואלים איך ומה היה הדבר שפתאום נשבת הנוגש על המסים, ואיך פתאום נבטלה מדהבה – המלכות שנקראת מלכות הזהב, משיב לא נהיה זה במקרה, כי.
וְנָשָׂאתָ – אז תרים קול לדבר את1 הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל נבוכדנצר2 מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ – ותאמר3, אֵיךְ היה הדבר שפתאום4 שָׁבַת – נתבטל5 הַנֹגֵשׂ?!6, איך פתאום7 שָׁבְתָה – נתבטלה8 מַדְהֵבָה – המלכות המוזהבת9:
1. מצודת דוד.
2. אברבנאל.
3. תרגום יונתן.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד.
6. הוא נבוכדנצר (אברבנאל).
7. מלבי״ם.
8. מצודת דוד, מלבי״ם.
9. תרגום של מדהבה מוזהבת (אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון, מלבי״ם). והוא כנוי למדינת בבל שהיתה לוקחת מס מכל הארצות (אבן עזרא, רד״ק). מצודת דוד ביאר שמכונה כך כלומר העשירות בעלת מרבית הזהב. וכן פתר דניאל את החלום (דניאל ב, לח) באומרו לנבוכדנצר ״אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא״ (מצודת ציון, מלבי״ם). ורש״י פירש מדהבה לשון מרבית גאווה ומשא כבד. ובמדרש, שבתה מדהבה, אמר רב יהודה אמר רב שבתה אומה זו שאמרה מדוד והבא [שמחמת רוב המטבעות שדרשו לא ספרו אותם אלא מדדו אותם במידה], ואיכא דאמרי שאמרה מאד מאד הביא בלא מדה [דהיינו דרשו שיתנו להם מעות בלי מידה] (שבת קמט:, ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ה) שָׁבַ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ מַטֵּ֣ה רְשָׁעִ֑ים שֵׁ֖בֶט מֹשְׁלִֽים׃
Hashem has broken the staff of the wicked, the scepter of the rulers
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
תְּבַר יְיָ תְּקוֹף רַשִׁיעִין שׁוּלְטַן חַיָבִין.
שבר י״י מטה רשעים – אמר רבי מלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון אלו הדיינים שנעשו מקלות לחזניהם, שבט מושלים אלו תלמידי חכמים שבמשפחות הדיינין, מר זוטרא אמר זה ת״ח שמלמד הלכות צבור לדייני בור, רבי אבא בר ממל אמר לאלו הבכורות כשהוקם המשכן צווחו ווי.
לאן אללה כסר עצא אלט׳אלמין וקצ׳יב אלמתסלטין כד׳אך.
(ה-ו) ייחדתי גם כאן שבט משלים מכה עמים והדומים להם, ואמרתי אלה המשלים, אלה העמים כיון שאינם כלליים.
(ה-לב) [ה-ו, טז-לב]
כ׳צצת איצ׳א פי הד׳א אלמוצ׳ע שבט משלים מכה עמים ומא אשבההמא פקלח האולי אלסלאטין האולי אלאמם אד׳ לם תכן עאמא וידל קו׳ הזה האיש מרגיז הארץ שם תבל עלי מן ט׳פר נבוכדנצר ואקתדארה עלי מן מלכה. וקו׳ השלכת מקברך יחקק מא חכי אלאולון אן אויל מרודך נבשה מן קברה וסחבה חתי וקף ג׳מיע אג׳לא אלממלכה עלי מוחה פבאיעו חיניד׳ לאויל מרודך ואלסבב אלד׳י חמלהם עלי אלאמתנאע מן ביעתה הו אנהם לס יצד׳קו במותה בל תוהמו אנה חי וקד עאודה אלאכ׳תלאט אלד׳י כאן ערץ׳ לה אולא חתי תוחש והרב אלי אלצחרא ואקאם יאכל אלעשב ז׳ אחואל ממא תג׳יר ראיה ועלי מה הו משרוח פי ספר דניאל בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנצר וגו׳ ולד׳לך יתוהם בעץ׳ אלנאס אנה מסך׳ בהימה ואנמא אלצחיח אנה תוחש מן אכ׳תלאט ערץ׳ לה פסאר מע אלבהאים ת׳ם עאד אליה מלכה ברג׳וע עקלה פעלם אן אלמלך ללה ינילה מן שא ותרך אלתעט׳ם ואלכבר אלד׳י כאן יסתעמלה כמא שרח בה זמנא מנדעי יתוב עלי וליקר מלכותי הדרי וזיוי יתוב עלי וגו׳ כען אנא נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר וגו׳ ואקאם עלי הד׳א אלחאל אלי אן מאת. פכאן הד׳א סבב איקאע אלשבהה ת׳ם לם יצדק במותה אלי אן נבש ואט׳הר. ולקד כאן פי קצתה עג׳ב עגיב למן יעקל ורדעה לנאס מן אן יתעט׳מון ויתכברון ואן הם בלגו אלאד׳עאן לרב אלעאלמין אלמלך אלואחד אלקאהר.
וקו׳ הכינו לבניו מטבח בעון אבותם ליס מענאה אן אולאדה צאלחון פיאכ׳ד׳הם אללה בד׳נוב אביהם ואנמא יעני אן אולאדה חין פעלו מן ג׳נס אביהם והו אלעג׳ב ואלכבר אסתחקו אן יהלכון וד׳לך בלשצר כקולה לה דניאל אנך קד וקפת עלי מא נאל אבאך עלי אלתעט׳ם בין ידי אללה ומע ד׳לך לם תתואצ׳ע אנת בין ידיה בל תרפעת ושמכ׳ת הו קו׳ ען נבוכדנצר וכדי רם לבביה וגו׳ ואנת בריה בלשצר לא השפלת לבבך [וגו׳] ועל מרמי שמיא התרוממת.
וקלת על כל הגוים עלי האולי אלאמם אד׳ כאן כ׳אצא לא עאמא וה⁠[ד׳א] קול מקדם קבל התך אלפלסטינין […]
[למא] מת׳ל אחז אלמא⁠[לך] באלת׳עבאן [פי באב] אנה קתל בעץ׳ אלפלסטיניין ת׳ם מת׳ל אבנה חזקיהו באלארקש מן אלחיאת פי באב אהל⁠[א]⁠כהם אחתאג׳ אלקום אלי אן ישרח להם אן חזקיהו ליס הו כד׳י לג׳מיע אלנאס קחל אנהאבא בל אנמא הו כד׳י ללכפאר ואעדא אללה ואמא אלמומנון פהם ירעון פי איאמה והם ואת׳קון ולד׳לך וצל בקו׳ ורעו בכורי דלים וצת׳ה מא קאלה ישעיהו פי ספר מלכים אד׳ יקול ען חזקיהו הוא הכה את פלשתים עד עזה וגו׳. ופסרת יסד ציון יעמר אד׳ כאן אלאסאס קד סבק וכאנת לפט׳ה יסידה וישיבה מן ג׳נ⁠[ס ואחד].
שבר י״י מטה רשעים – שהיה מכה עמים בעברה (ישעיהו י״ד:ו׳).
The Lord has broken the staff of the wicked For he would smite peoples with wrath.
שברמטה רשעים – רמז למלכות, וכן שבט, כי המלך כרועה והעם כצאן.
The staff. A figure signifying kingdom. The rod. The same. The king is like a shepherd, the people like his flock.
(ה-ו) לפי שי״י שבר מטה רשעים – המכה עמים בעברתו מכת בלתי סרה לכך שבתו.
והנוגש והמדהבה הוא עם המלכות והמטה והשבט הוא המלך. ועל ידי המלך שהיה עז וקשה היו עמו נוגשים ולוחצים הכל. וכששבר י״י את המטה והשבט אין לו לעם במה יגוש וילחוץ ושבת הנוגש.
רדה באף גוים – על המטה אומר כענין מטה עזך ישלח י״י מציון רדה בקרב אויביך.
מרדף בלי חשך – לא חשך עצמו מרדף אותו עד כלותו אותו. ולא כענין וישב יואבא מרדף אחרי ישראל כי חשך יואבב את העם.
א. בכ״י: איוב.
ב. בכ״י: איוב.
שבר, מטה ושבט – משל על החוזק והממשלה.
רשעים, מושלים – אמר על נבוכדנצר ועל אויל מרודך ועל בלשצר.
ודבר הכתוב ראשונה כנגד השרים והסגנים באומרו שבר ה׳ מטה רשעים שבט מושלים, וכנגד המון העם יאמרו.
מטה רשעים – רצה לומר העם שהיו מכים באומות כמטה הזה.
שבט וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
שבר י״י – בפסוק הקודם המשורר מתמיה איך היה שנפל המלך הגדול ההוא, ועכשו מוסיף שהענין הוא זר כל כך שראוי לייחס אותו אל האל, כי לא היה שום מלך בשר ודם יכול להוריד מגדולתו מלך תקיף כמוהו. ולמה ענש האל את מלך בבל והשפילו והמיתו? מפני שהיה רשע ואכזרי. זה טעם שבר ה׳ מטה רשעים שבט מושלים. ואמר רשעים ומושלים בלשון רבים, לתפארת השיר (עיין למטה פסוק כ׳), והכוונה על מלך אחד בלבד, וכל המשך הפרשה אינו אלא לשון יחיד.
מטה, שבט – בארתי למעלה (י׳ ה׳), שבט הוא המושל, ומטה הוא הנוגש על ידו.
שבר ה׳ – שברו בהשגחה מטה רשעים – הם הנוגשים והשוטרים הלוחצים את העם,
ושבט מושלים הוא המושל בעצמו ומבאר נגד מטה רשעים.
שָׁבַר יְהוָה מַטֵּה רְשָׁעִים הם הנוגשים והשוטרים הלוחצים את העם1, ואת שֵׁבֶט – שלטון2 הַמֹשְׁלִים3:
1. מלבי״ם. ומצודת דוד ביאר שהם העם (הבבלי) שהיו מכים באומות כמטה (מצודת דוד).
2. תרגון יונתן.
3. כלומר שבר ה׳ את הרשעים המושלים שהם נבוכדנצר אויל מרודך ובלשצר (רד״ק). וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ומלבי״ם מבאר כי שבט הוא המושל ומטה הוא הנוגש על ידו.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ו) מַכֶּ֤ה עַמִּים֙ בְּעֶבְרָ֔ה מַכַּ֖ת בִּלְתִּ֣י סָרָ֑ה רֹדֶ֤ה בָאַף֙ גּוֹיִ֔ם מֻרְדָּ֖ף בְּלִ֥י חָשָֽׂךְ׃
that smote the peoples in wrath, with an incessant stroke, that ruled the nations in anger, with a persecution that none restrained.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
דַהֲוָה מָחֵי עַמְמִין בִּתְקוֹף מְחָא דִי לָא פְּסִיק מַפְלַח בִּתְקוֹף עַמְמִין מַפְלַח וְלָא מְנָע.
לאנה צ׳רב האולי אלאמם בעברהֿ צ׳רבהֿ גיר זאילהֿ ומסתול עליהם בגצ׳ב יכלבהם בה לא יצדה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

מכת בלתי סרה – בדרך סמיכות, כמו ״אם אתן שנת לעיני״ (תהלים קל״ב:ד׳).⁠1
1. כלומר: ראויה היתה צורת נפרד. ובדומה לזה תרגם גם רס״ג על אתר (השווה סיני תשמ״ב, עמ׳ ריז); לדעת ריב״ג באללמע עמ׳ 66 (רקמה, עמ׳ פג) התי״ו נכתבה במקום הה״א, והשווה רד״ק על אתר. לדעת ראב״ע על אתר הצורה היא אמנם צורת הסמיכות, והמקרא הוא מקרא קצר, וכאילו יש סומך: יד.
מֻרְדָּף בלי חשך – מורדף היה כל גוי וגוי על ידו, בלי חשך עצמו מרדף ומדלוק אחר כל אומה ואומה.
pursued without relenting Every nation was pursued by him without his relenting from pursuing and chasing each nation.
מכה עמים בעברה מכהא בלתי סרה – אין רפואה למי שהוא מכה.
מורדף בלי חשך – כל מי שהיה רודפו לא היה נמנע ממנו עד שהיה נופל בידן.
א. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״מכת״.
מכהמכת – סמוך ויחסר יד, וכמוהו השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳).
מורדף – פעול מהבנין הכבד הנוסף.
וטעם מורדף – רודה במורדף בלי חשך. ויתכן היות מורדף פעול בטעם.
מכת Stroke. It is the construct state; supply יד of the hand, or with the hand; comp. השותים במזרקי ײן They that drink wine out of basons [of silver or gold]⁠1 (Am. 6:6).
מורדף Persecuted. Participle Hophal. The meaning of the whole sentence is: Who ruled over him that was persecuted without intermission. The word מורדף might, however, be taken in the active sense persecuting.⁠2
1. The accents favour this explanation; מַכַּת֭ as well as בְמִזְרְׅק֭י have a disjunctive accent.
2. The text has פעול; but as a contrast to the first explanation is intended, which describes מרדף to be פעול passive, we must read in the second explanation פועל active. Ibn Ezra says that although the form is passive, the meaning of the word is active (פועל בטעם). The Hophal, as the passive of the Hiphil, admits this active sense: caused to persecute, and therefore also persecuting.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

מכה – אומר על נבוכדנצר, ולפי שהוא היה תחלת הממשלה והוא כבש כל הארצות, אמר זה הענין עליו, כי בניו אף על פי שעבדו אותם כל הגוים, הם לא לקחו להם דבר אלא מה שהניח להם אביהם.
בעברה – שלא היה לו חמלה עליהם.
מכת בלתי סרה – התי״ו במקום ה״א, כי אינו סמוך, וכן: חכמת ודעת (ישעיהו ל״ג:ו׳), שפעת אני רואה (מלכים ב ט׳:י״ז), והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלל. אמר: כי אני רואה מכל מכתו לא היתה סרה מכל העמים, אלא תמיד היה מכה אותם.
רודה באף – והיה רודה בהם באף ובחימה. ובי״ת באף – קמוצה, מורה על ה״א הידיעה, רוצה לומר האף הידוע לו למלך בבל.
מורדף בלי חשך – כל גוי וגוי מורדף מפניו. והוא לא חשך, ולא מנע מלרדפו, אלא תמיד הוא מורדף מפניו, לא יתן לו מנוחה.
מכת – שם בלתי סמוך כמו מכה.
בלתי סרה – טעמו כמו קיימת ושוקדת.
מרדף – תאר לאף, כלומר ברדיפה והמשכות, מבלי שיחשך וימנע כלל.
מכה עמים בעברה מכת בלתי סרה, רוצה לומר שהשם יתברך הכה הבבליים בעברתו, כמו שאמר למעלה בעברת ה׳ צבאות, והיתה הכאתו להם מכה בלתי סרה, רוצה לומר מכה שתהיה מתמדת לא תסור מהם לעולם, ותי״ו מכת אינה תי״ו הסמיכות, כי אם תי״ו הנקבה כמו (תהלים קלב, ד) שנת לעיני, ואמר שהיה כל זה ממנו יתברך, לפי שהיה בבל רודה באף גוים, ולכן היה עתה מפרס ומדי ומהקדוש ברוך הוא ראשונה, מורדף בלי חשך, רוצה לומר שהקדוש ברוך הוא רדף באפו ובחמתו אל גוי הבבליים, ולא חשך ולא מנע בבל מהיותו מרודף ממנו יתברך, והמפרשים פירשו הפסוק כולו מכה עמים וגו׳ על נבוכדנצר שהיה מכה עמים וכובש אותם בעברה רבה מכה בלתי סרה מבלי חטא ומרד שיעשו כנגדו, והיה רודה באף גדול לכל הגוים, ומי שהיה מרודף ממנו לא חשך ונמנע מהיותו נרדף תמיד כפי גודל אכזריותו.
רודה – ענין ממשלה.
חשך – ענין מניעה כמו ולא חשכת (בראשית כ״ב:י״ב).
בעברה – בחרון אף.
מכת בלתי סרה – הכה מכה מתמדת שלא תסור מן המוכה.
רודה באף גוים וכו׳ – ר״ל על כי הוא, משל על העובדי כוכבים באף ובחימה שפוכה לכן היה הוא מורדף מבלי מניעה כי היה מורדף עד לכלה.
מכת בלתי סרה – מכה שאינה פוסקת, ואין מלת מכת סמוכה, אלא כמו חכמת ודעת (למטה ל״ג:ו׳).
מרדף – מצאנו בהפעיל כתרו את בנימן הרדיפוהו (שופטים כ׳:מ״ג), ושם אין הכוונה רדיפה כשאר רדיפות, כי בני בנימן היו בתוך, וישראל היו הורגים אותם אלה מפה ואלה מפה, כמעט בלי שיהיה להם מנוס. וכן כאן נראה לי כי מֻרדף (שהוא תולדה דהרדיף) ענינו מי שאין לו מנוס, ובא הכתוב להגיד אכזריותו של מלך בבל, שלא היה חושך ממות אפילו מי שלא היתה לו תקומה.
בלי חשך – מלך בבל לא חשך את המורדף, לא חס עליו להשאירו בחיים. כמו ומטים להרג אם תחשך (משלי כ״ד:י״א), ולא חשכת את בנך את יחידך (בראשית כ״ב:י״ב). וכבר חשב דידרליין ואחריו גיזניוס להגיה ״מִרְדַּת״ בלי חשך, כדי שיהיה שם משרש רדה, באופן שיהיה המאמר האחרון שוה אל המאמר שלפניו (מכה עמים מכת בלתי סרה, רודה גוים מרדת בלי חשך). והם לא ראו כי בלי חשך הוא פעולת הרודה, ולא תאר המרדות כמו בלתי סרה, אם כן לא נתכוון הנביא שיהיה המאמר האחרון מסכים בכל פרטיו עם המאמר הקרוב אליו.
בעברה, באף – בארתי הבדלם (יג ט׳), עברה מצייר קצף חנם, שע״י שהוא באף על חוטא, יתעבר על הכלל, ומצייר שהוא באף על גוים, ועי״כ מכה עמים קטנים שלא חטאו, כמ״ש בלתי סרה וסרה, כמו תוסיפו סרה, החטא נקרא סרה, ובלתי סרה בלא עון. וכ״כ למעלה (א׳ ד׳), שבגוי אחד יצויר כמה עמים, לכן מצייר הרדיה ותפישת ממשלה, על גוים גדולים, וההכאה והיסור בחנם, לעמים פרטיים, כדרך מושל אכזר, ומורדף שם להנרדף, ר״ל רודה באף הגם שלא חשך המורדף ואין מקום לאף.
מכה – שהיה מכה עמים בעברה (שם עברה מורה שכעס על לא דבר) מכת בלתי סרה – שהיתה המכה בלא סרה וחטא, שהגם שהעם לא חטאו היה מכה אותם ונגד שבט מושלים אומר שהשבט הזה היה רודה בגוים באף – ובקצף, הגם שהמורדף בלי חשך א״ע, ר״ל שהגם שהגוי שנרדף מפניו לא חשך את עצמו מן הרודף והיה מוכן אליו לעשות לו כרצונו, מ״מ רדה אותם באף כאילו מרדו בו ופרקו עולו. ועתה נחה שקטה כל הארץ.
מטה הרשעים1 שהוא נבוכדנצר שהיה2 מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה – בחרון אף3 מַכַּת – מכה4 בִּלְתִּי – שלא סָרָה – תסור מן המוכה5 למרות שלא חטאו, והשבט מושלים שהיה6 רֹדֶה – מושל7 בָאַף ובחימה שפוכה על8 גּוֹיִם – כל עם ועם9, מֻרְדָּף – נרדף היה כל גוי וגוי על ידו10 בְּלִי חָשָׂךְ – מניעה11, ולא היה נותן להם מנוחה12 עד לכלה13:
1. רש״י בפסוק קודם (מלבי״ם).
2. לפי שהוא היה תחילת הממשלה והוא כבש את כל הארצות אמר זה הענין עליו, כי בניו אף על פי שאבדו אותם כל הגוים הם לא לקחו להם דבר אלא מה שהניח להם אביהם בעברה שלא היה לו חמלה עליהם (רד״ק).
3. מצודת דוד. אברבנאל ביאר את תחילת הפסוק על הקב״ה שהכה את הבבליים בעברתו והיתה הכאתו להם מכה בלתי סרה לפי שהיה בבל רודה באף גויים.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד. שהיה תמיד מכה אותם (רד״ק). ומלבי״ם מבאר מכה בלי סרה וחטא שהחטא נקרא סרה.
6. מלבי״ם.
7. מצודת ציון.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. רד״ק.
10. רש״י, רד״ק.
11. מצודת ציון. שלא מנע עצמו מרדוף ומלדלוק אחר כל אומה ואומה (רש״י). ומלבי״ם מבאר שהגם שהגוי שנרדף מפניו לא מנע את עצמו ממנו והיה מוכן לעשות לו כרצונו, מ״מ רדה אותם באף כאילו מרדו בו ופרקו עולו.
12. רד״ק.
13. מצודת דוד.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ז) נָ֥חָה שָׁקְטָ֖ה כׇּל⁠־הָאָ֑רֶץ פָּצְח֖וּ רִנָּֽה׃
The whole earth is at rest and is quiet; they break forth into singing.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
נָחַת שְׁדוֹכַת כָּל אַרְעָא יַבְעוּ תּוּשְׁבְּחָא.
אלאן אסתראח ג׳מיע אהל אלבלאד וקד אנטקו ברנהֿ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

פצחו הרינה – זאת הרנה פצחו נחה שקטה כל הארץ.
opened [their mouth] in song This is the song they recited, "All the land rested, became tranquil.⁠"
נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה – כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפי כל ברייה, דכתיב: נחה שקטה כל הארץ פצחו רינה, מכלל דעד השתא לא הוה רנה.
נחה – במות מלך בבל.
פצחו – בלשון קדר דבר צחות.
Is at rest, since the death of the King of Babylon.
פצחו They break forth. The root פצח in Arabic means to speak poetically.
ולפי שהשבט נשבר שבת נוגש ונחה ושקטה כל הארץ – הנוגשים ממנו.
נחה – ועתה במות בן בנו וסרה ממשלת הרשע נבוכדנצר נחה שקטה כל הארץ ופצחו רנה. ואמר דברים כנגד נבוכדנצר כאלו בו ביום מת הוא.
ועתה במותו נחה שקטה כל הארץ.
נחה שקטה – פתרון א׳ להם וכפל המלה בשמות נרדפים כמו אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳) והדומים.
פצחו – ענין פתחון פה והרמת קול שמחה וכן פצחי רנה וצהלי (ישעיהו נ״ד:א׳).
נחה – הנה עתה במפלתו שקטה הארץ ואנשים פצחו רנה.
פצחו – קרוב לשרש פצה שענינו פתיחה ובקיעה (ופצתה האדמה את פיה {במדבר ט״ז:ל׳}), ומצאנו ואת עצמותיהם פִצֵחו (מיכה ג׳:ג׳) ענין בקיעה, וערי הפרזי (דברים ג׳:ה׳) שענינו פתוחות ובלי חומה, מתורגם: קִרְוֵי פצחיא, ובבנין הקל מצאנו ״פָצַח רִנָּה״ (כאן, ועוד למטה מ״ד:כ״ג, מ״ט:י״ג, נ״ד א, נ״ה:י״ב), וענינו הוצאת קול רנה בכח, כדבר הבוקע המחיצה ויוצא, על דרך אז יבקע כשחר אורך {ישעיהו נ״ח:ח׳}. גם מצאנו פִצְחו רַננו (למטה נ״ב:ט׳), פצחו ורננו (תהלים צ״ח:ד׳), שענינם רננו בפציחה (בהרמת קול), והפֹעל הראשון כחו כתֹאר הפֹעל (adverbium), על דרך העמיקו שחתו (הושע ט׳:ט׳).
נחה שקטה – שקט הוא יותר ממנוחה, כמ״ש לא שקטתי (ואף גם) לא נחתי (איוב ג׳), ופה מוסיף נחה גם שקטה לגמרי, גם פצחו רנה, כי התהפכה מהתפעליות היגון והרוגז אל השמחה.
נחה – מצייר כי כל הארץ למעלה כבר נחה שקטה, וכבר שכחה כל אשר עבר עליה מהמרגיז הזה, עד שפצחו רנה והשמחה נתפשטה כ״כ עד כי.
הנה עתה במפלתו1 שסרה ממשלת הרשע2, נָחָה שָׁקְטָה3 כָּל הָאָרֶץ וכבר שכחה את כל אשר עבר עליה, עד אשר4 אנשים5 פָּצְחוּ רִנָּה6, והשמחה נתפשטה כל כך עד כי7:
1. מצודת דוד.
2. שכשמת נכדו של נבוכדנצר סרה ממשלת הרשע, ואמר דברים אלו כנגד נבוכדנצר כאילו הוא מת ביום ההוא (רד״ק). ואבן עזרא מבאר שנחה הארץ במות מלך בבל.
3. פתרון אחד להם וכפל המילה בשמות נרדפים (מצודת ציון). ומלבי״ם מבאר ששקט הוא יותר ממנוחה.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד.
6. ענין פתחון פה והרמת קול שמחה (מצודת ציון). ובמדרש, א״ר יוחנן כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפי כל בריה, שנאמר נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה, מכלל דעד האידנא לא הוה (ילקוט שמעוני).
7. מלבי״ם.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ח) גַּם⁠־בְּרוֹשִׁ֛ים שָׂמְח֥וּ לְךָ֖ אַרְזֵ֣י לְבָנ֑וֹן מֵאָ֣ז שָׁכַ֔בְתָּ לֹא⁠־יַעֲלֶ֥ה הַכֹּרֵ֖ת עָלֵֽינוּ׃
Yes, the cypresses rejoice at you and the cedars of Lebanon, "Since you were laid low, no feller has come up against us.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אַף שִׁלְטוֹנִין חֲדִיאוּ עֲלָךְ עַתִּירֵי נִכְסַיָא אָמְרִין מֵעִידַן דִשְׁכֵיבְתָּא לָא סְלִיק מְחַבְּלָא עֲלָנָא.
גם ברושים שמחו לך – לא היו ארזים בבבל, וכיון שעלה נבוכדנאצר לארץ ישראל תלש ארזים ושתלן בבבל, וכיון שמת שמחו עליו הדא הוא דכתיב נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה, וכתיב גם ברושים שמחו לך וגו׳.
חתי אלברות׳א מן ארוז אללבנאן כאנהם פרחו בך וקאלו מנד׳ מת מא צעד קאטע עלינא
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אףא ברושים שמחו לך – אף שלטונין חדיאו, שמחו על מפלתך.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בנוסח שלנו: ״גם״.
Box trees, too, rejoiced Rulers, too, rejoiced [from Jonathan]; i.e., they rejoiced at your downfall.
גם ברושים שמחו לך ארזי הלבנון מאז שכבת לא יעלה הכורת עלינו – כתחלהא לא היו ארזים בבבל אלא בארץ ישראל, עד שעקרןב אותו רשע ושתלן בבבל.⁠ג
ולפי פשוטו: גם ברושים שמחו לךברושים – אילו שרים ושלטונים.
ארזי לבנוןד – הם מלכי הארץ.
מאז שכבת לא יעלה הכורת עלינו – משמת לא ישא גוי אל גוי חרב (ישעיהו ב׳:ד׳).
א. כן בכ״י לוצקי 778 (כאן ובהרבה מקומות אחרים), מינכן 5 (״כתחילה״), וכן בהרבה מקומות בעדי נוסח עתיקים של ספרות חז״ל. בכ״י לוצקי 777: ״בתחילה״. ועיינו במקורות שצויינו בהערה על רש״י במדבר ז׳:ג׳.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163. בכ״י לוצקי 777: ״שפקדן״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אלא בארץ ישראל... בבבל״.
ד. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״הלבנון״.
גם וגו׳ – הטעם שהיה מצוה לכרות הברושים והארזים לבנות מצור וסוללה.
Yea, the fir trees, etc. For he had caused the fir trees and the cedars to be hewn down, to build with them fortresses and ramparts.
גם ברושים שמחו – עליך,
מאז שכבת – בקבר,
לא יעלה הכורת עלינו – שכל ימיך לא פסקת מלכרות ברושים וארזים לבנות מצור תמיד על כל הגוים מסביב. נמצאו כל מעשיו לרעה.
גם ברושים – לפי שאמר: נחה שקטה כל הארץ (ישעיהו י״ד:ז׳), והוא אומר על עם הארץ שהיו תחת עבודתו והיו בצרה, לפיכך אמר: גם ברושים – והוא משל על המלכים, וכן: ארזי הלבנון, אמר שגם המלכים שמחו באבוד מלכותו וממשלתו, כלומר אפילו המלכים והשרים שאין נותנין עליהם עבודה כמו על עם הארץ, אפילו הם שמחו לו באבודו כי במות בן בנו אבדה ממשלתו.
לא יעלה הכורת עלינו – לפי שהמשיל הגדולים לברושים ולארזים, אמר גם כן: הכורת – דרך משל.
ואמר: מאז שכבת – כלומר מעת שמת נבוכדנצר, כי אף על פי שעבדו הגוים את בנו ואת בן בנו לא היו מצירין להם אלא שהיו נותנים להם מס, אבל נבוכדנצר היה הורגם ונותנם בבית האסורים ומעבידן עבודות קשות.
גם ברושיםגם זה להפלגה, רוצה לומר אמרו שהברושים והארזים שמחו. אבל האמת היה כי לא נכרתו העצים אחר כך כמו שהיה בזמן נבוכדנצר, שהוא עשה בנינים נוראים בביתו והיכלו, גם בנה עיר בבל כמו שידוע לנו ליודעי ספרי הקודש.
ואומרו גם ברושים כתב ה״ר אברהם אבן עזרא שהוא כפשוטו, שהיו אומרים המשוררים שאף הברושים ישישו במפלתו, לפי שהיה מצוה לכרות הברושים והארזים לבנות מצור וסוללה, ויותר נכון לומר שהוא משל, שהאנשים כולם פצחו רנה, וגם השרים הנמשלים לברושים מפחדים אותו שמחו במותו, בדעתם שמאז ששכב ומת לא יעלה הכורת עליהם, עוד רוצה לומר שלא יהרגם ולא יחריבם באכזריותו, ובפרק השואל (שבת קמט, ב) אמרו רבותינו זכרם לברכה כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפי כל בריה, שנאמר נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה, מכלל דעד האידנא לא הוה, ואחר שזכר שבמותו כל אנשי הארץ פצחו רנה הקטנים והגדולים, אמר שלא היו ככה המתים.
גם ברושים וכו׳ – הוא משל על השרים והשלטונים.
מאז – יאמרו בשמחתם הנה מאז שמת נ״נ לא יעלה עוד הכורת עלינו ולפי שהמשיל אותם לברושים וארזים אמר לשון הנופל בהם.
שמחו לך – על מפלתך, כמו אל ישמחו לי אויבי שקר (תהלים ל״ה:י״ט), ואל ישמחו לי (שם כ״ד), כי אמרתי פן ישמחו לי (שם ל״ח:י״ז). ואמר גיזניוס כי יחוס השמחה אל הדברים אשר אין בם רוח חיים איננו אלא מדרך המשוררים האחרונים, וזה שקר, כי הנה דוד המלך נתן להודות לה׳ ביד אסף ואחיו: יעלץ השדה וכל אשר בו אז ירננו עצי היער (דברי הימים א ט״ז:ל״ב-ל״ג). והנה שמחת העצים משל היא, לומר שלא היה בעולם דבר שלא היה מלך בבל מזיק לו, ודרך הפלגת השיר אמר אפילו העצים, ואחר שהזכיר העצים הזכיר דבר השייך בהם והוא הכריתה, שהאויב כורת אותם לבנות מצור, כדברי ראב״ע.
גם ברושים וארזים – שמחו לך על מותך, כי מעתה לא יעלה כורת עליהם, כמו עד עתה שהיה כורת יערות לעשות סוללה ודיק, ור״ל על כדור הארץ למעלה יש שמחה כללית עתה שלוה ושקט, אבל לעומת זה התחדש עתה רוגז במקום אחר, כי.
בשל העובדה ששקטה כל הארץ1 גַּם בְּרוֹשִׁים2 שָׂמְחוּ לְךָ – על מפלתך3, אַרְזֵי לְבָנוֹן4 יאמרו בשמחתם הנה5 מֵאָז שָׁכַבְתָּ בקבר6 לֹא יַעֲלֶה עוד7 הַכֹּרֵת עָלֵינוּ8:
1. רד״ק.
2. הוא משל על השרים והשלטונים (רש״י, רד״ק, מצודת דוד). כלומר אפילו המלכים והשרים שאין נותנין עליהם עבודה כמו על עם הארץ אפילו הם שמחו כי במות בן בנו אבדה ממשלתו (רד״ק).
3. רש״י.
4. הם העשירים (תרגום יונתן). ורד״ק ביאר שגם זה משל על המלכים.
5. מצודת דוד.
6. ר״א מבגלנצי. וכך אמרו לפי שמת נבוכדנצר (מצודת דוד).
7. מצודת דוד.
8. ולפי שהמשיל הגדולים לברושים ולארזים אמר גם כן הכורת דרך משל, ואמר מאז שכבת, כלומר מעת שמת נבוכדנצר, כי אף על פי שעבדו הגוים את בנו ואת בן בנו הם לא היו מצירין להם ורק היו נותנים להם מס, אבל נבוכדנצר היה הורגם ונותנם בבית האסורים ומעבידן עבודות קשות (רד״ק, מצודת דוד). ואבן עזרא ביאר כפשוטו שהיו העצים שמחים כי היה מצווה לכרות את הברושים והארזים כדי לבנות מצור וסוללה. ובמדרש, לא היו ארזים בבבל, וכיון שעלה נבוכדנאצר לארץ ישראל תלש ארזים ושתלן בבבל, וכיון שמת שמחו עליו (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ט) שְׁא֗וֹל מִתַּ֛חַת רָגְזָ֥ה לְךָ֖ לִקְרַ֣את בּוֹאֶ֑ךָ עוֹרֵ֨ר לְךָ֤ רְפָאִים֙ כׇּל⁠־עַתּ֣וּדֵי אָ֔רֶץ הֵקִים֙ מִכִּסְאוֹתָ֔ם כֹּ֖ל מַלְכֵ֥י גוֹיִֽם׃
The nether-world from beneath is moved for you, to meet you at your coming. Spirits of the dead are stirred up for you, even all the chief ones of the earth. All the kings of the nations are raised up from their thrones.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
שְׁאוֹל מִלְרַע זָעַת לָךְ לִקֳדָמוּת מֵיתָךְ אֲעִירַת לָךְ גִבָּרִין כָּל עַתִּירֵי נִכְסַיָא אָקִימוּ מִכּוּרְסְוַתְהוֹן כָּל מַלְכֵי עַמְמַיָא.
חתי אלת׳רי כאנה ירג׳ז לך פי תלקא מג׳יך ואת׳אר לך אלשג׳עא מן אג׳לא אלארץ׳ ואקאם כת׳ירא מן מלוך אלאמם מן כראסיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לקראת באך – כשתרד לגהינם. ומה היא הרגזה לעורר לקראתך רפאים – הענקים השוכבים שם.
כל עתודי ארץ – כל מלכי האומות השרים והשרות הכתוב מושלם לפרים ולפרות ולעתודים, כגון: כיא סבבוני פרים רבים (תהלים כ״ב:י״ג), וכגון פרות הבשן אשר בהר שמרון (עמוס ד׳:א׳), וכאן מושלם לעתודים.
הקים – השליח.
מכסאותם – שבגיהנם כל מלכי גוים.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בנוסח שלנו אין מלת: ״כי״.
toward your arrival When you descend to Gehinnom, and what is the quaking? To arouse toward you...
giants Heb. רְפָאִים, the giants lying there.
all the chiefs of the earth [lit. the he-goats.] All the kings of the nations, the princes, and the princesses, are compared by Scripture, to bulls, to cows, and to he-goats. Comp. "Bulls surrounded me" (Tehillim 22:13). Also: "The cows of the Bashan that were on Mt. Shomron" (Amos 4:1), and here he compares them to he-goats.
he caused to rise he threw from their thrones [i.e.,] the messenger of Gehinnom caused all the kings of the nations [to rise] from their thrones. [according to mss. and Shem Ephraim]
שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך עורר לך רפאים כל עתודי ארץ – הם אבירי ארץ שמשוליםא בכל מקום לאילים ולעתודים, כשם שאתה אומר: חרב לי״י מלאה דם הודשנה מחלב מדם כריםב ועתודים מחלב כליות אילים (ישעיהו ל״ד:ו׳).
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״שמטילים חרב״. בכ״י פריס 163: ״שמשימים חרב״.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״פרים״.
שאול – לשון זכר ונקבה והנה רגזה גם עורר.
רפאים – הם המתים ויתכן היות האל״ף תחת ה״א רפה.
עתודי ארץ – הם המלכים כטעם או תיש (משלי ל׳:ל״א).
הקים מכסאותם – היו קמים כאילו היו חיים ויתכן היות מנהג הבבליים לשום כסאות בקברי המלכים.
שאול The grave.⁠1 It is common; therefore רׇגְזׇה (femin.) and עורר (mas.).
רפאים The dead. The א is, perhaps, instead of ה (the root being רפה to be weak).
עתודי The chiefs (lit., the he-goats) Comp. An he goat also and a king (Prov. 30:31).
It hath raised up from their thrones. They were rising from their thrones as if they were alive; it is possible that the Babylonians had the custom of having thrones in the graves of their kings.
1. A. V. Hell. Comp. Ibn Ezra on 38:10.
שאול מתחת – יורדי שאול.
רגזה לך – פחדה עליך.
לעורר עליך מפני פחדך רפאים – ומתים שבה.
כל המעותדים בארץ לעולם לישכב שם בלי רוגז ופחד מאין מחריד ומעורר. כענין יחד אסירים שאננו לא שמעו קול נוגש. אף הם חרדו לקראת בואך – בשמעם ביאתך. כסבורים לרדות בהם אף בשאול.
כי יאמרו זה הקים מכסאותם – בחייו כל מלכי גוים – מפני פחדו ויראתו גם בנו ימשול. וכלפי שכן היה הוא סבור בחייו שלא היה משים אל לבו יום המות מרוב כבודו וגדולתו אומר לו כך לקנתרו. וכן יוכיח למטה ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה.
שאול מתחת – החיים שמחו, והמתים רגזו ופחדו, על דרך משל. לפי שהיה מחריד כל העולם בחייו, אמר כי המתים יפחדו שלא יחרידם במותו, והוא על דרך משל מרוב החרידו כל העולם, אמר בדרך הפלגה כי המתים חרדו ופחדו בבואו אליהם.
ושאול בזה הפסוק – זכר ונקבה, כמו שאמר: רגזה, ואמר: עורר. אמר על דרך משל כי השאול העיר המתים הגדולים לצאת לקראתך במותך, וכאלו המלכים בקברם בכסאותם כמו בחייהם, והשאול הקים אותם לקראתך.
רפאים – מתים, וכן: רפאים בל יקומו (ישעיהו כ״ו:י״ד), אם רפאים יקומו (תהלים פ״ח:י״א).
ויונתן תרגם: גברין, כלומר הגדולים והגבורים המתים.
עורר לך, עתודי ארץ – המלכים נקראים עתודים דרך משל, כמו שהעתודים מנהיגים הצאן והולכים לפניהם, כמו שאמר: כעתודים לפני צאן (ירמיהו נ׳:ח׳), כן המלכים מנהיגים העם.
שאול – הקבר. והעד: הורד שאול גאונך, וסמוך לו: תחתיך יצע רמה (ישעיהו י״ד:י״א), ואין רמה בגהינם, רק אש וגפרית, ומי שהלך לשם ידע זה. וגם לא דברו הנביאים הרבה על הנפש, כי לא היה דבורם רק לכלל העם והעמים.
מכסאותם – כי המלכים נקברים על כסאות דרך כבוד, והפליג לומר שכלם יקומו עם היותם רפאים ומתים, והפך זה מתים בל יחיו רפאים בל יקמו (ישעיהו כ״ו:י״ד).
כי בהליכתו לשאול ירגזו כולם לקראת בואו, כאלו גם במותו יפחדו ממנו עד שיתעוררו לו הרפאים וההרוגים, לא לבד אנשי ההמון, אבל גם כל עתודי ארץ, משל למלכים ולשרים שבגיהנם, לפי שבהיותו בחיים חייתו היו מפחדים ממנו, פן יסורם מגדולתם, ועתה גם בשאול ירגזו לו ויתמהו מאד על מפלתו.
שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ. [כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה] - כי אף על פי ש׳תפתה׳1 ערוך מאתמול, כענין שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ [לִקְרַאת בּוֹאֶךָ]2. [להלן (ל לג)]:
1. הגהינום (רש״י, רד״ק).
2. שהגהינום מוכן לקראת בוא נבוכדנצר.
שאול – גיהנם.
רגזה – ענין תנועת החרדה.
עורר – מלשון התעוררות והיקיצה.
רפאים – כן נקראים המתים כי נרפו ונחלשו על ידי המיתה.
שאול מתחת – בני שאול אשר מתחת לארץ חרדו לקראת בואך שמה והוא ענין מליצה והפלגה כאלו יפחדו ממנו גם שמה.
עורר לך – השאול הקיץ בעבורך את המתים מן העתודים הם השרים המנהיגים את העם כעתודים ההולכים בראש העדר הקים השאול.
הקים – כל המלכים מכסאותם לצאת לקראתך וענין מליצה הוא.
שאול – על הרוב הוא לשון נקבה, ונמצא בלשון זכר: ערום שאול נגדו (איוב כ״ו:ו׳), וכאן אמר רגזה לשון נקבה, עורר והקים לשון זכר.
רגזה לך לקראת בואך – רגזה לבוא לקראתך בבואך.
עורר לך – אמר על דרך משל כי השאול העיר המתים הגדולים לצאת לקראת מלך בבל, וכאלו המלכים יושבים על כסאותם כמו בחייהם, והשאול הקים אותם לקראתו (רד״ק).
רפאים – הגופות שֶרפו כחותיהם, כלומר שמתו. רפה ורפא נמצאים בענין אחד.
עתודי ארץ – משל לתקיפים וגדולים, כטעם עדת אבירים בעגלי עמים (תהלים ס״ח:ל״א).
והנה המתים מצויירים כאן לא כפגרים מתים, אך כבעלי רוח חיים, אלא שהם ישנים, ואפשר לעוררם ולהקימם. ואין ספק כי הקדמונים היו מאמינים בקיום הנפש אחר המות, שאם לא כן לא היו דורשים אל המתים, וגם התורה לא היתה אוסרת הדרישה אל המתים אם לא היתה אמונת קיום הנפש מפורסמת באומה.
אבל פרטי אמונת הקדמונים בענין הזה אינם ידועים לנו. ואמנם שאול איננו מקום קבורתו של כל אחד ואחד, אלא מקום גדול בתחתית הארץ שרוחות המתים כלם יורדות לשם.
רגז – ענין תנועה המרגיז ארץ ממקומה.
עורר – מקור לעורר.
רפאים – הם הענקים.
שאול מתחת רגזה לך – שהתרגזה השאול בשמעו כי תבא לשם בחשבו כי באת לשם להשמיד גוים ולאבד ממלכות.
לקראת בואך – בעת ישמע מבואך כי אח״כ יראו שאתה פגר מובס עורר וכבר יחל השאול לעורר מתרדמתם את הרפאים והענקים וכל העתודים שהם השרים הישנים שם שנת עולם, כאילו יעורר אותם שילכו ויתחברו אל מחנותיך להלחם מלחמתך, וכבר הקים כל מלכי גוים – הנמצאים בשאול מכסאותם, כאילו כולם מתחילים לעזוב את כסא מלכותם אשר בשאול, מיראתם מפניך, אבל כ״ז יהיה לקראת בואך טרם תבא, אבל עת שתבא אל בני השאול ויראוך, אז.
ומתאר הנביא את האימה שהטיל נבוכדנצר בחייו על דרך המשל באומרו שאף שהחיים שמחו במותו, המתים רגזו ופחדו שיגיע אליהם, וכך המשיל הנביא את משלו ואמר1, שְׁאוֹל – גיהנום2 אשר3 מִתַּחַת לארץ4, בשומעה כי תבוא אליה5 רָגְזָה – חרדה6 לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ – ירידתך לשם7, השאול8 עוֹרֵר – הקיץ9 לְךָ – בעבורך את10 הַרְפָאִים – המתים11 ואת12 כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הם השרים המנהיגים את העם13, וכאילו14 הֵקִים – השליך15 השאול16 מִכִּסְאוֹתָם שבגהינם17 את כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם לצאת לקראתך18:
1. ואמר בדרך הפלגה כי המתים חרדו ופחדו בבואו אליהם (רד״ק).
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. כי חשבה שבאת לשם להשמיד גוים ולאבד ממלכות (מלבי״ם).
6. מצודת ציון. ומלבי״ם ביאר שהוא ענין תנועה.
7. רש״י. דהיינו בני שאול אשר מתחת לארץ חרדו לקראת בואך שמה והוא ענין מליצה והפלגה כאלו יפחדו ממנו גם שמה (מצודת דוד). ואמר לקראת בואך כי אחרי שתבוא יראו שאתה פגר מובס (מלבי״ם).
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד. ובזה הפסוק מכונה השאול גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה (אבן עזרא, רד״ק).
10. מצודת דוד.
11. רד״ק, מצודת ציון. וכך נקראים המתים כי נרפו ונחלשו על ידי המיתה (מצודת ציון). רש״י ומלבי״ם ביארו הענקים השוכבים שם. כלומר, כאילו יחל השאול לעורר מתרדמתם את הרפאים והענקים שילכו ויתחברו אל מחנותיך להלחם מלחמתך (מלבי״ם).
12. מלבי״ם.
13. ונקראים כך כי הם כעתודים ההולכים בראש העדר (רד״ק, מצודת דוד).
14. רד״ק, מלבי״ם.
15. רש״י.
16. מצודת דוד.
17. רש״י. כאילו המלכים בקברם יושבים בכסאותם כמו בחייהם והשאול הקים אותם לקראתך (רד״ק). ויתכן שהיה מנהג הבבליים לשים כסאות בקברי המלכים (אבן עזרא).
18. מצודת דוד. כאילו כולם מתחילים לעזוב כסא מלכותם אשר בשאול מיראתם מפניך (מלבי״ם). ועניין מליצה הוא (מצודת דוד).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(י) כֻּלָּ֣ם יַעֲנ֔וּ וְיֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ גַּם⁠־אַתָּ֛ה חֻלֵּ֥יתָ כָמ֖וֹנוּ אֵלֵ֥ינוּ נִמְשָֽׁלְתָּ׃
They all answer and say to you, "Have you also become weak as we? Have you become like us?⁠"
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
כּוּלְהוֹן יְתִיבוּן וְיֵימְרוּן לָךְ אַף אַתְּ מְרַעְתָּא כְוָתָנָא לָנָא דְמִיתָא.
פכלהם יג׳יבונך ויקולון לך אנת איצ׳א קד צרעת מת׳לנא ומאת׳לתנא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

גם אתה חלית כמונו – סביל מלשון ׳חלה׳, ׳חליתי׳, ״אשר חלה ה׳ בה״ (דברים כ״ט:כ״א).⁠1
1. כלומר: הצורה היא מבנין פֻעל, שהוא סביל של פִעֵל. השווה חיוג׳ בערך ׳חלה׳, אשר אינו מזכיר בפירוש שפועל זה הינו מבנין פעל, וראה גם רד״ק על אתר. רס״ג על אתר תרגם כאילו היה משורש ׳חלל׳ (הש׳ סיני תשמ״ב, עמ׳ ריז).
גם אתה חלית כמונו – תמיהים אנו: איך באת עליך רעה שאף אתה נחלית למות כמונו.
Have you too become weak like us We are amazed how the misfortune has fallen upon you, that you too have become weak, to be like us, to die.
כולם יענו – אמר רב יהודה אמר רב (בבלי שבת קמ״ט:): בשעה שירד אותו רשע לגיהנם, רעשו כל יושביא גיהנם לקראתו. אמרו לו: לחלות כמונו ירדת או למשול עלינו, שנאמר גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת.
ולפי פשוטו: כך יענוב רפאים יורדי שאול כשתרד גם אתה ותשכב את ערילים יורדי שאול, אתה שהיית מרגיז הארץג ומרעיש ממלכות (ישעיהו י״ד:ט״ז), אתהד שנתת חיתיתך בארץ החיים, עכשיו אנו רואים שחולית כמונו אלינו נמשלת.
חולית – לשון חולה, שנעשית חולה.
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״יורדי״.
ב. כך כנראה צ״ל כלשון הפסוק. בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777: ״יעלו״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ארץ״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אתה״.
כלם – אילו יכלו לדבר היו אומרים כן.
חלית – מגזרת מחלה (שמות ט״ו:כ״ו).
All they, etc. They would, if they could, speak thus.
חלית Art thou become weak. Root חלה to be ill; comp. מחלה illness. (Exod. 15:26)
וכשיראו שגם אתה חלל ורמה ותולעה אוכלת בך, אז כלם כקטן כגדול אף ההדיוטים והשפלים יענו ויאמרו אליך גם אתה שהיית מושל בכל חלית כמונו ולא כמו שהיית סבור.
כלם יענו – יענו – התחלת הדבור, כמו: וענית ואמרת (דברים כ״ו:ה׳), ויען איוב הראשון (איוב ג׳:ב׳).
גם אתה – ואף על פי שבחיים היית מושל על כולנו, עתה נראה שגם אתה חלית כמונו, וקרך מקרה המות כמו שקרה לנו. וחלית – מבנין שלא נזכר שם פעלו, כמו: אשר חלה י״י בה (דברים כ״ט:כ״א).
ולכן כקטן כגדול יענו ויאמרו גם אתה חולית כמונו אלינו נמשלת, רוצה לומר אתה נבוכדנצר שהיית מולך בכיפה מכה עמים ורודה באף גוים, חולית כמונו וקרה לך מקרה החולי, ואלינו נמשלת בענין המות בהיותך חזק לב ואמיץ כח.
יענו – ענין הרמת קול כמו וענו הלוים וכו׳ קול רם (דברים כ״ז:י״ד).
חלית – מלשון חולה.
נמשלת – עניון דמיון והשיאה.
כולם יענו – כולם ירימו קול ויאמרו עליך גם עתה עם רוב ממשלתך הנה נעשית חולה במכאובי המיתה ויסורי גיהנם כמונו.
חלית – נדכית ונחלַשת, על דרך וה׳ חפץ דכאו החלי (למטה נ״ג:י׳).
כלם יענו – אחר שאנו רואים כי חלית כמונו – וגם בך שלט חולי והפסד ההרכבה כעל כל מורכב מבשר ודם, א״כ הלא אלינו נמשלת, אנוש אנוש כמונו, וכמונו גם אתה.
וכשתגיע לשאול ויראוך1 כֻּלָּם כקטן כגדול2 יַעֲנוּ – ירימו קול3 וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, תמהים אנחנו4, גַּם אַתָּה על אף רוב ממשלתך5 ואף על פי שבחייך היית מושל על כולנו6, חֻלֵּיתָ – נעשית חולה7 במכאובי המיתה ויסורי גיהנום8 וקרך מקרה המוות9 כָמוֹנוּ, אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ – נדמת10 וכמונו אתה11:
1. מלבי״ם.
2. אברבנאל.
3. מצודת דוד. דהיינו שאילו יכלו לדבר היו אומרים כן (אבן עזרא).
4. רש״י.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק.
7. רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. רד״ק.
10. מצודת ציון.
11. מלבי״ם.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יא) הוּרַ֥ד שְׁא֛וֹל גְּאוֹנֶ֖ךָ הֶמְיַ֣ת נְבָלֶ֑יךָ תַּחְתֶּ֙יךָ֙ יֻצַּ֣ע רִמָּ֔ה וּמְכַסֶּ֖יךָא תּוֹלֵעָֽה׃
Your pomp is brought down to the nether-world with the noise of your psalteries. The maggot is spread under you, and the worms cover you.
א. וּמְכַסֶּ֖יךָ א=ומְכַסֶּ֖יךָ (חסרה נקודת השורוק)
• הערת ייבין (א.5 עמ׳ 16) וברויאר תיקן בלי להעיר
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אִתְּחַת לִשְׁאוֹל יְקָרָךְ אִתְרְגוּשַׁת תּוּשְׁבְּחַת זְמָרָךְ תְּחוֹתָךְ יְשַׁווּן רִמָה וְעֵיל מִנָךְ רִיחֲשָׁא.
ואנזל אלת׳רי אקתדארך וצ׳ג׳יג׳ עידאנך פצארת אלרמהֿ תפרש תחתך ואלדוד יגטיך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

תחתיך יצע רמה – פועל סביל, ותרגומו: ״הוצעו תחתיך תולעים״.⁠1
1. בניגוד להבנת הפועל כעבר – המניחה אי התאמה בין נושא לנשוא – משתמש רס״ג בעבר מורכב (״פצארת אלרמה תפרש תחתך״), המאפשר אולי את ניתוח ׳יצע׳ כצורת עתיד. ריב״ג, מחברות, בערך ׳יצע׳ וכן ראב״ע על אתר רואים כאן אפשרות כפולה – גם עבר וגם עתיד.
המיית נבליך – נבלים וכינורות שהיו מזמרים לפניך.
[ויש לפתור: המיית נבליך – הומת בני נבל, עושי נבלה שבחיילותיך. ומדומה אני שבמסורת הגדולה חיבר את זה ואת זמרת נבליך (עמוס ה׳:כ״ג) באלף בית של שתי לשונות.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260.
the stirring of your psalteries The psalteries and harps that used to play before you. It is also possible to interpret, הֶמְיַת נְבָלֶיךָ as, the stirring of the wanton ones, who commit wanton acts, of your armies, and it seems to me that in Okhlah veOkhlah, this was combined with "The song of your psalteries" (Amos 5:21), in the aleph-beth of two meanings.
הורד שאול גאונך המיית נבליך – שאון.
נבליך – כמו: נבל וכנור.
הורדיצע – יתכן היותו פועל עבר כמו אשר ילד לו (בראשית ל״ה:כ״ו), ויתכן היותו עתיד תחת עבר, ובא על דרך לשון זכר כמו ולקח מהם קללה (ירמיהו כ״ט:כ״ב) והיא דרך צחות, וככה בלשון קדר, וכן ומכסך, והוא פועל.
יצע Was spread. It is the past,⁠1 like יֻלַּד was born (Gen. 35:26); or the future2 instead of the past.—As to the masculine form יצע (the subject רמה being feminine) compare לקח מהם קללה And of them a curse shall be taken up. (Jer. 29:22); this is a poetical license; the same freedom in the use of the gender is to be noticed in the Arabian language. Concerning the following ומכסך, which is participle masculine,⁠34 the same remark is to be made.
1. Piel. of יצע.
2. Hophal of יצע.
3. Ibn Ezra seems to have read ומכסך, instead of ומכסיך. There is, however, no difference in the sense, since the latter can he both plural and singular. (Ges. Hebr. Gr. § 93, 9.)
4. Ibn Ezra seems to have read ומכסך, instead of ומכסיך. There is, however, no difference in the sense, since the latter can he both plural and singular. (Ges. Hebr. Gr. § 93, 9.)
המית נבליך – שכל ימיך היו בשמחה ובשירים.
יצע – למטה,
ומכסיך – למעלה.
הורד שאול גאונך – שהיית מתגאה ומדמה בעצמך שאתה כמו אל לפי שהיית מושל על כל העמים, ועתה נראה שהורד שאול אותו הגאון והנך מת כאחד העם.
המית נבליך – שהיה נשמע בביתך קול המיית נבלים וכנורות, ועתה הורד שאול עמך, כי פסקו אותם השמחות.
תחתיך – ועתה הנה תחת המצעים היקרים והמכסים הנכבדים שהיו לך בחייך, עתה במותך הם רמה ותולעה.
ואמר: יצע ומכסיך – שהוא לשון זכר ואע״פ שרמה ותולעה לשון נקבה, לפי שרמה ותולעה הוא דרך כלל על רבים מן התולעים, וכשידבר דרך כלל ידבר פעמים לשון זכר ופעמים לשון נקבה, כמו: ומכסך תולעה – לשון זכר, ורמה תכסה עליהם (איוב כ״א:כ״ו) – לשון נקבה, וכן: ותהי הכנם (שמות ח׳:י״ג), ותעל הצפרדע (שמות ח׳:ב׳).
הורד שאול גאונך, רוצה לומר יצאת מן ההפך אל ההפך, כי קודם זה היה לך גאה וגאון עד לשמים, ועתה הורד לשאול תחתית גאונך, וכן הורד שמה המית נבלך, מהניגון שהיו מנגנים לפניך תמיד, האם אפשר שתחתך יוצע רמה במקום המטה מוצעת בבהט ושש ודר וסוחרת שהיה לך, ובמקום המכסה שהיה עליך יקר מזהב ומכתם אופיר, תכסך עתה רמה ותולעה.
יצע רמה מצאתי בס׳ דקדוק ישן כ״י כלשון הזה ובנפעל נוסף (פירש הפעל) העתיד שלו כמו העבר של פעל חזק (פירוש בנין פעל רק חילוק יש בו שהעבר בנפעל חזק עי״ן הפעל היא דגושה ועי״ן הפעל בנפעל נוסף דעתיד הוא רפויה כמו תחתיך יצע רמה הצד״י רפויה כי היא עתידה והוא״ו היא תמורת היו״ד שהיתה הפ״פ כי היה דינו יוצע מלא וא״ו אלא שחסר ע״פ המסורת ועל עקרו יויצע ועל מלואו יהויצע ומצינו לקבר אובל על עקרו אויבל ועל מלואו אהויבל אבל יצע לרבים הצד״י דגושה כי הוא שלא הוזכר שם פועלו והיו״ד היא פ״פ וע״כ הצד״י דגושה כי הוא נפעל חזק ע״כ). ובספרים מדוייקים שלפנינו שניהם בדגש והמסורת תבא עליהם יצע ב׳. ומכסיך תולעה. כתב הזקן לונזאנו שבס״ס חסר י׳ וגם אני מצאתי כן בקצת ספרים.
הורד – מלשון ירידה.
המית – מלשון המיה ושאון.
נבליך – שם כלי זמר נבל.
יצע – מלשון מצע המשכב.
הורד – מה שהיית מתגאה עודך חי הנה הורד הגאוה אל השאול כי הנך כאחד העם.
המית נבליך – קול המית נבלים וכלי נגון שהיה נשמע בביתך הנה גם היא ירדה שאולה כי פסקו אותן השמחות.
תחתיך – הרמה היה לך למצע והתולעה למכסה ממעל.
המית נבליך – נבלים וכנורות שהיו מזמרים לפניך (רש״י) כמשפט מלכי קדם שהיו משוררים ונוגנים מלוים אותם תמיד (תלמידי מוהר״ר אברהם חי ריגייו), או הכוונה על כלי זמר שהיו מנגנים לפני המלך בעת הסעודה ובשעה שהיה הולך לישון, והנה כנגד זה שהיה שוכב לקול כלי זמר ישכב על מטת רמה (תלמידי מוהר״ר אברהם לאטיש). והיה אפשר לפרש לשון ״נָבָל״, ורש״י כתב שמדומה לו שבמסורת גדולה חִבֵּר את זה ואת זמרת נבליך (עמוס ה׳:כ״ג) בא״ב של שתי לשונות, וכן הוא באמת במסרה גדולה שבדפוס, בדף ראשון ממנה, כלומר שלדעת בעלי המסרה נבליך שבעמוס הוא מן נֵבֶל, וזה שבישעיה איננו מן נֵבֶל, אלא מן נָבָל. ולא נתקררה דעתי בפירוש זה.
יצע – יותן למצע תחתיך, והיו״ד איננה מן השרש, ואין התיבה מבנין פֻּעל, אלא הָפעל תולדה דהפעיל, מן ואציעה שאול הנך (תהלים קל״ט:ח׳). ולא כמו שכתב ראב״ע יתכן היותו פעל עבר כמו אשר יֻלד לו.
רמה – הם התולעים הקטנים, שאין העין יכולה לספור אותם, ואינם נראים לנו אלא כקבוץ גדול של רמשים קטנים, ולפיכך רמה הוא שם כולל ולא יקבל כנוי.
ותולעה – הם הגדולים, והוא שם לכל אחד מהם בפרט, והוא מקבל רבוי, ומכל מקום כאן גם תולעה הוא שם כולל.
ומכסיך – הוא לשון יחיד, על דרך מוריך מקניך {ישעיהו ל׳:כ׳-כ״ג}, עיין למעלה א׳:ל׳. והנה הפסוק הזה אינו אלא מליצת השיר, והמכוון בו גאונך והמית נבליך חדלו ברדתך שאול, ותחת מטות זהב וכסף שהיו לך לא היה לך אפילו קבורת כבוד בארגז, אלא גופך נקבר עם שאר הרוגים ועלו בו תולעים והקיפוהו מכל צד.
רמה. תולעה – טרם שפורש נקרא רמה, ואחר שרוחש ממקומו נקרא תולעה, וירם תולעים, אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כה) אנוש הקטן ממשיל כרמה. ובן אדם, שמציין הולד אדם מאדם, מציין עם תולעה הפורשת מרמתה, וכן פה הרמה שוכבת למצע, והתולעה רוחשת ומכסה למעלה.
הורד שאול גאונך – וגם הורד שאול המית נבליך – כי יתר המלכים הגם שגאונם ירד קבר, מ״מ עדן זוכרים את מעשיהם לדור אחרון בשירי האומה אשר שוררו עליו אנשים ופורטים את גבורותיו עפ״י הנבל, ואתה גם נבליך דממו לא יזכירו מעשיך עוד, רק תחתיך יוצע רמה.
מה שהיית מתגאה בעודך חי1 ומדמה בעצמך שאתה כמו אל2, הנה3 הוּרַד – הורדה אל4 שְׁאוֹל – השאול5 גְּאוֹנֶךָ – הגאווה שלך כי הנך מת כאחד העם6, וגם7 קול8 הֶמְיַת9 נְבָלֶיךָ וכינורות שהיו מזמרים לפניך10 הנה גם היא ירדה שאולה כי פסקו אותן השמחות11, ותחת המצעים היקרים והכיסויים הנכבדים שהיו לך בחייך, כעת במותך12 תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע13 רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ ממעל14 תּוֹלֵעָה15:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. לפי שהיית מושל על כל העמים (רד״ק).
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. מלבי״ם.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. מלשון המיה ושאון (מצודת ציון).
10. רש״י.
11. רד״ק, מצודת דוד. ויש לפתור המית נבליך המית בני נבל עושי נבלה שבחיילותיך (רש״י בביאורו השני). ואף שגם יתר המלכים גאונם ירד לקבר, מ״מ עדין זוכרים את מעשיהם לדור אחרון בשירי האומה אשר שוררו עליו אנשים ופורטים את גבורותיו עפ״י הנבל, אולם אתה גם נבליך דממו ולא יזכירו מעשיך עוד (מלבי״ם).
12. רד״ק.
13. מלשון מצע המשכב (מצודת ציון).
14. מצודת דוד.
15. מלבי״ם מבאר שהרימה היא התולעת קודם שפורשת, ואחרי שרוחש ממקומו נקרא תולעה, והיינו שהרימה שוכבת למצע, והתולעה רוחשת ומכסה מלמעלה.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יב) אֵ֛יךְ נָפַ֥לְתָּ מִשָּׁמַ֖יִם הֵילֵ֣ל בֶּן⁠־שָׁ֑חַר נִגְדַּ֣עְתָּ לָאָ֔רֶץ חוֹלֵ֖שׁ עַל⁠־גּוֹיִֽם׃
How have you fallen from heaven, O day-star, son of the morning! How are you cut down to the ground, who cast lots over the nations!
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֵיכְדֵין אִתְרְכִינְתָּא מִן רוּמָא דַהֲוֵיתָא זִיוְתָן בְגֵו בְּנֵי אֱנָשָׁא כְּכוֹכָב נוֹגְהָא בֵּין כּוֹכְבַיָא אִתְרַטֵישְׁתָּא לְאַרְעָא דַהֲוֵיתָא קְטוֹל בְּעַמְמַיָא.

רמז תיח

איך נפלת משמים הילל בן שחר – אתה מוצא שאין הקב״ה עתיד ליפרע מן המלכיות עד שיפרע משריהם תחלה שנאמר והיה ביום ההוא יפקוד י״י על צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה באדמה, וכה״א איך נפלת משמים הילל בן שחר ואח״כ נגדעת לארץ חולש על גוים, ואומר כי רותה בשמים חרבי ואח״כ על אדום תרד, וכן אתה מוצא כתוב אחד אומר ירה בים וכתוב אחד אומר רמה בים, אלא כיון שראו ישראל שר של מצרים נופל התחילו אומרים שבח לכך נאמר רמה.
וכיף כאנך וקעת מן אלסמא יא לאיח פי אלסחר וג׳דעת אלי אלארץ׳ יא מסאהם פי אלאמם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

איך נפלת משמים הילל בן שחר – <"הילל בן שחר" הוא> תואר,⁠1 ותרגומו: ״אתה הנראה בבירור בשחר״.⁠2 וקראהו ״בן שחר״ כי הוא אחרון הכוכבים אשר מופיעים לעינינו לאחר השחר, כי אלה הבאים אחריהם, השמש מכסה אותם באורה הבהיר.⁠3
נגדעת לארץ חולש על גוים – <צורתו:> בינוני מן ״ויחלש יהושע״ (שמות י״ז:י״ג),⁠4 אף על פי שמצטרפת אליו מלת הייחס ׳על׳.⁠5 ויש אומרים ש<מובנו> כלשון הראשונים ז״ל ״מטילין חלשים על הקדשים״ (שבת כג ע״ב),⁠6 כלומר שהיה מטיל עליהם גורלות כעניין ״בימינו היה הקסם ירושלים״ (יחזקאל כ״א:כ״ז).⁠7
1. השווה ריב״ג באללמע עמ׳ 108 (רקמה, עמ׳ קכז).
2. השווה ריב״ג שם, וקרוב לזה רס״ג על אתר, אלפסי ומנחם בערך ׳הל׳, וכן חיוג׳ בערך ׳הלל׳. בעקבות ריב״ג שמא ראוי לגרוס ב⁠[ן] (=אבן) אלסחר, ושמא במקום ׳אלוצ׳ח׳ צ״ל אלואצ׳ח, היינו: הברור, כתואר.
3. כדברים האלה אומר ריב״ג שם, וראה גם ראב״ע ורד״ק על אתר.
4. מובנו, לפי זה, לשון שבר וכיו״ב. לפירוש זה ראה גם ת״י על אתר, מנחם, אלפסי וריב״ג באצול, ערך ׳חלש׳, וכן ראב״ע ורד״ק על אתר.
5. במקום מלת הייחס ׳את׳ כבשמות יז יג. השווה ריב״ג באצול, שם, ובאללמע עמ׳ 185 (רקמה, עמ׳ רו), האומר כי יתכן שמלת יחס הפעול מחליפה זולתה – במקרה שלנו, ׳על׳ מחליפה ׳את׳.
6. פירוש על פי המשמעות הזאת מצוי כבר בשבת קמט ע״ב (ראה גם רד״ק על אתר), וההשוואה מצויה גם אצל רס״ג, השבעים, עמ׳ 37 (ועל כך נשען גם תרגומו על אתר) וגם אצל אבן קריש עמ׳ 1, והיא מובאת בשם ׳י״א׳ על ידי ריב״ג באצול ערך ׳חלש׳ וראב״ע על אתר.
7. ראיה זו – או בדומה לה, כגון אצל ראב״ע – באה להראות שמפילים גורל על עם או עיר.
הילל בן שחר – כוכב הנוגה המהיל אור ככוכב הבקר. זו הקינה על שרה של בבל שיפול משמים.
נגדעת לארץ – אתה נבוכדנצר שהייתא חולש על גוים – מטיל גורל עליהם על המלכים מי מהם ישרתך ביום פלוני ומי ביום פלוני.
ורבותינו דרשוהו (בבלי שבת קמ״ט:): שהיה מטיל גורל על המלכים למשכב זכור.
א. כן בכ״י ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260: ״שהיתה״. בכ״י אוקספורד 165: ״שהייתה״.
Lucifer, the morning star This is Venus, which gives light as the morning star, הֵילֵל being derived from יהל, to shed light. This is the lamentation over the heavenly prince of Babylon, who will fall from heaven.
You have been cut down to earth You, Nebuchadnezzar, who would cast lots on nations. You would cast lots on them, on the kings, who of them would serve you on such and such a day, and who on such and such a day. Our Rabbis, however, expounded this to mean that he would cast lots on the kings for purposes of pederasty.
איך נפלת משמיםא הילל בן שחרבן זה אינו תיבה בפני עצמה אלא ליווי הוא על שחר כמו: בן מות (שמואל א כ׳:ל״א), בן בליעל (שמואל א כ״ה:י״ז), בן שמן (ישעיהו ה׳:א׳). ופתרונו: איך נפלת משמים שהיית נאה בין בני אדם ככוכב הנוגה בין הכוכבים.
הילל בן שחר – אשטויילא יורנל בלעז.
נגדעת לארץנפלת משמים מוסב על הארץ, וכה פתרונו: איך נפלת משמים לארץ ונגדעת – אתה שנדמית במלכותך לכוכב הנוגה המאיר בין הכוכבים, כך היית מושל על כל מלכי הגוים.
חולש על גוים – כמו: ויחלוש יהושע (שמות י״ז:י״ג).
ויש אומרים: המפיל גורלות על הגויםב איזה מהם ילך ויכבוש.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״מן שמים״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״גוים״.
איךהילל – הקרוב אל הדעת שהוא כוכב נוגה, והעד בן שחר, שהוא נראה קרוב מעלות השחר בימים ידועים, ואין בכוכבים ובצבא השמים כולו כוכב מאיר למראה העין כמוהו, על כן נקרא הילל, מגזרת לא יהלו אורם (ישעיהו י״ג:י׳).
חולש – כמו ויחלש יהושע (שמות י״ז:י״ג), ויש אומר מפיל גורלות כטעם קלקל בחצים (יחזקאל כ״א:כ״ו).
הילל Very probably Lucifer, as בן שחר morning star proves. It is seen on certain days a little before dawn, and of all the host of heaven there is no star that shines with such brilliancy as this; its name is therefore הילל (lit., splendour); comp. יחלו They shall cause to shine (13:11).
חולש Who didst weaken. Comp. ויחלוש And he defeated (Exod. 17:13). According to others: Who didst cast lots;⁠1 comp. קלקל בחצים He divined by arrows (Ez. 21:26).⁠2
1. Comp. חלשים Lots. See Kashi ad locum. Talm. Babl. Shabbath, 149.
2. This is said of the king of Babylon, when he came to attack Jerusalem.
הלל בן שחר – אור הבא אחר עמוד השחר שמתחזק והולך ולכך קוראו בן שחר שאחריו הוא כלומר מלך בן שר ולפי שמלכי בבל שלפניו שהוא יורש מלכותם לא היו גבורים ונוראים כמהו.
איך נגדעת לארץ – אור גדול המפיל חלושה ורפיון ועיפות עלא גוים מרוב חמתו. כענין אין נסתר מחמתו. ומרוב חום ושרב אדם עיף. כענין מים קרים על נפש עיפה. והעיפות הוא החלושה.
א. כן בפסוק. בכ״י: של.
איך נפלת – כי היית בחייך כמו כוכב השמים, ולא כל כוכב אלא כוכב המגיה אורו הרבה, והוא כוכב השחר, והוא הנקרא הילל, מענין: בהלו נרו עלי ראשי (איוב כ״ט:ג׳), ועתה איך נפלת משמים לארץ ונגדעת, והנה בחייך היית חולש על גוים, ועתה נחלשת ונגדעת.
חולש – כמו: ויחלש יהושע (שמות י״ז:י״ג).
ועל – במקום בי״ת השמוש, כאלו אמר: חולש בגוים, וכתרגם יונתן, וכמו זה: ועל חרבך תחיה (בראשית כ״ז:מ׳) – כמו: בחרבך, ונתת אותם על סל אחד (שמות כ״ט:ג׳) – כמו: בסל.
ורז״ל פי׳ כי חולש – מפיל גורל, כמו שאמר: מטילים חלשים על הקדשים בי״ט אבל לא על המנות, ואמר: מאי משמע דהאי חלשים לישנא דפוריא היא? דכתיב: חולש על גוים, והוא שאמר: כי עמד מלך בבל על אם הדרך וגו׳ (יחזקאל כ״א:כ״ו), ואמר: קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד (יחזקאל כ״א:כ״ו), ואמר: בימינו היה הקסם ירושלם (יחזקאל כ״א:כ״ז).
הנה שהיה מפיל גורלות באיזה עם ילחם, כי כלם היו לפניו לעשות בהם כרצונו, ובבואו ירושלם הטיל גורל אם ילך לרבת בני עמון או לירושלם.
הלל בן שחר – הוא כוכב גדול מאד נראה בשחר.
חולש – מטעם ויחלש יהושע (שמות י״ז:י״ג), והיה נכון בהסכמת העברי לאמר גם עם קשר על.
איך נפלת משמים הילל בן שחר דמהו במעלתו, כאילו היה כוכב נוגה כמו שתרגם יונתן, שהוא הולך ואור עד נכון היום, כי כן היה נבוכדנצר במעלתו תמיד הולך וגדל תמיד, אמר ובהיותך בן שחר, רוצה לומר המאיר לארץ ולדרים עליה, איך נגדעת לארץ עם היותך מלפנים חולש על גוים רוצה לומר מחליש כח הגוים או מלכי הגוים, ולדעת חכמים ז״ל במכילתא (פ׳ השירה ב) אמרו איך נפלת משמים הלל בן שחר על השר המושל בבבל כמו שזכרתי למעלה, ועל נבוכדנצר אמר נגדעת לארץ חולש על גוים, ופירוש חולש כפי המפרשים משליך גורלות, כי היה מטיל גורלות על איזה גוי ילחם, וכאומרו (יחזקאל כא, כו) כי עמד מלך בבל על אם הדרכים קלקל בחצים שאל בתרפים וגומר, וגורלות בלשון תלמוד חלשין.
הילל – ענין הארה ונוגה כמו בהלו נרו (איוב כ״ט:ג׳) ויקרא כן כוכב השחר על כי הוא המאיר ביותר.
נגדעת – ענין כריתה כמו שקמים גודעו (ישעיהו ט׳:ט׳).
חולש – ענין גורל ובדרז״ל ומטילין חלשים על הקדשים בי״ט (בבלי שבת קמ״ח).
משמים – ר״ל מרום המעלה והממשלה.
הילל בן שחר – אתה נ״נ אשר היית דומה לכוכב הבוקר המאיר ביותר.
נגדעת – נכרתה לנפול בארץ אתה המטיל גורלות על האומות על מי ילך להלחם כמ״ש כי עמד מלך בבל וכו׳ לקסם קסם וכו׳ (יחזקאל כ״א:כ״ו).
הילל – כוכב נגה, ונקרא כך משרש הלל (לא יהלו אורם, למעלה י״ג:י׳), כמו שנקרא ״נֹגַהּ״ משרש ״נָגַהּ״.
בן שחר – הנראה בבקר, כטעם כאור נֹגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד׳:י״ח) על שם שאורו נראה לאחר ששאר הכוכבים אספו נגהם מפני קרבת אור השמש.
נגדעת – באופן שנפלת לארץ (תלמידי דוד חזק), נראה שהיתה אמונתם שהמזלות קבועים ברקיע, או בגלגל.
חולש – מטיל חלשים, הוא גורל בלשון משנה (שבת קמ״ט: ורש״י), כי בידו לעשות לכל גוים כרצונו.
חולש – מענין חולשה וגבר ימות ויחלש.
הילל בן שחר – ר״ל התנוצצות השחר והארתו, כמו בן חיל בן מות.
איך – ידוע שעמי קדם היו מיחסים הצלחת המלכות אל הכוכבים, ואמרו כי כוכב ההצלחה שלו בשמים מאיר עליו ומגיה אור ועפ״ז מדמה כוכבו לאור בן השחר – ר״ל אור המתחיל לזרוח על האופק מצד מזרח, שהכוכב אשר הוא במעמד העליה והזריחה אין דרכו לשקוע רק לעלות, ואיך נפלת לאחור משמים ארץ ובנמשל כי היית בתכלית ההצלחה והעליה, ואיך נפלת נפילה פתאומית.
נגדעת לארץ חולש – מצייר כי הכוכב הזה בנפלו נפל על גוים רבים, והתפוצץ לשברים בין הגוים, עד שנתחלק אורו בארץ לחבלים רבים בין גוים שונים, אבל לא נפלת בהאור הגדול שהיה לך מקדם, רק חולש וחסר כח, כאילו האור החלש והכהה שנפל עתה נפל על גוים, והם חלקוהו ביניהם בקו, שזה משל על שנתחלק מלכותו ואורו לגוים רבים ומלכיות שונות, אבל לא בגבורה והוד והדר כמקדם, רק בחולש ורפיון, כענין שנאמר בכיוצא בו (דניאל י״א), וכעמדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים ולא כמשלו אשר משל.
אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם – מרום המעלה והממשלה, אתה נבוכדנצר אשר היית דומה1 לְהֵילֵל בֶּן שָׁחַר – לכוכב הבוקר המאיר ביותר2, נִגְדַּעְתָּ – נכרתה ליפול3 לָאָרֶץ אתה אשר היית4 חוֹלֵשׁ – מטיל גורלות5 עַל גּוֹיִם – האומות לדעת נגד מי מהן תלחם6 ואיזה מלך ישרתך ביום פלוני ומי ביום פלוני7:
1. מצודת דוד. כי היית בחייך כמו כוכב השמים, ולא כסתם כוכב אלא ככוב המגיה אורו הרבה (רד״ק). ורש״י ביאר שקינה זו נאמרה על שר של בבל שיפול מהשמים.
2. מצודת דוד. וכוכב השחר נקרא הילל (רד״ק). וקראו הילל לפי שאין בכוכבים ובצבא השמים כולו כוכב מאיר כמוהו, ובן שחר לפי שהוא נראה קרוב מעלות השחר בימים ידועים, והקרוב אל הדעת שהוא כוכב נוגה (אבן עזרא).
3. מצודת דוד.
4. רש״י, מצודת דוד.
5. רש״י, רד״ק, מצודת דוד. רד״ק בפירושו הראשון ואבן עזרא מבארים שולט ומנצח כמו (שמות יז, יג) ״וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק״. ומלבי״ם מבאר שהוא מלשון חולשה.
6. מצודת דוד. כי כולם היו לפניו לעשות בהם כרצונו ובבואו ירושלים הטיל גורל אם ילך לרבת בני עמון או לירושלים (רד״ק). ובמדרש, שהיה מטיל פור על גדולי מלכות לידע איזה יומו למשכב זכור (ילקוט שמעוני).
7. רש״י. מלבי״ם מבאר שעמי קדם היו מיחסים את הצלחת המלכות לכוכבים, ואמרו על נבוכדנצר שכוכב ההצלחה שלו בשמים מאיר עליו ומגיה אור, ועל פי זה מדמה את כוכבו לכוכב השחר שמתחיל לזרוח ואין דרכו לשקוע אלא רק לעלות, ומצייר שהכוכב הזה נפל לאחור משמים לארץ על גויים רבים והתפוצץ לשברים עד שאורו התחלק ביניהם ונעשה חלוש. והנמשל, אתה נבוכדנצר שהיית בתכלית ההצלחה והעליה כמו כוכב השחר, איך נפלת נפילה פתאומית שנתחלקה מלכותך לגויים רבים ומלכויות שונות לא בגבורה והוד והדר כמקדם רק בחולשה ורפיון.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יג) וְאַתָּ֞ה אָמַ֤רְתָּ בִֽלְבָבְךָ֙ הַשָּׁמַ֣יִם אֶעֱלֶ֔ה מִמַּ֥עַל לְכוֹכְבֵי⁠־אֵ֖ל אָרִ֣ים כִּסְאִ֑י וְאֵשֵׁ֥ב בְּהַר⁠־מוֹעֵ֖ד בְּיַרְכְּתֵ֥י צָפֽוֹן׃
And you said in your heart, "I will ascend into heaven; above the stars of God I will exalt my throne. And I will sit upon the mount of meeting in the uttermost parts of the north.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְאַתְּ אֲמַרְתְּ בְּלִבָּךְ לְרוּמָא אֶסַק עֵיל מִן עַמֵיהּ דֵאלָהָא אֲשַׁוֵי כוּרְסֵי מַלְכוּתִי וְאֶתֵּיב בְטוּר זְמַן בִּסְיָפֵי צִפּוּנָא.
ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה – אמר נבוכדנאצר אעשה לי עב קטנה ואדור בתוכה שנאמר אעלה על במתי עב, א״ל הקב״ה אתה רצית לפרוש עצמך מן הבריות סוף שבני אדם נפרשין ממך שנאמר לקצת ירחין תרי עשר וגו׳. היינו הא דאמר כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע הכתוב מדבר בעשו, למה היה דומה למוליאר שהיה מבחוץ של זהב ומרגליות קבועות בו אלא שמבפנים היה של חרש כך עשו ויאמר עשו בלבו, אמר נבל בלבו, ויאמר ירבעם בלבו ויאמר המן בלבו, אמר בלבו שכח אל.
אמרת בלבבך השמים אעלה – ועתה שמעי נא זאת עדינה היושבת לבטח האומרה בלבבה, כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו.
לאנך קלת פי נפסך אצעד אלי אלסמא פוק כואכב אלטאיק ארפע כרסיי מת׳לא והו אן אג׳לס פי ג׳בל אלמחצ׳ר וארכאן אלשמאל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ממעל לכוכבי אל – ישראל.
בהר מועד – הר שהכל מתוועדים שם הוא הר ציון.
בירכתי צפון – בעזרה מקום שנבחר בו ירך הצפוני, כעניין שנאמר: על ירך המזבח צפונה (ויקרא א׳:י״א).
above the stars of God Israel.
on the mount of the assembly The mount where all assemble, i.e., Mount Zion.
in the farthest end of the north In the forecourt, the chosen place, the north side, as the matter is stated: "On the side of the altar to the north" (Vayikra 1:11).
ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל אשים כסאי ואשב בהר המועד בירכתי צפון – השמים אעלה לעם המשולים בכוכבי בקר, כך חושב אותו רשע: כתחלה אעלה לארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות, ומשם השמים אעלה ואשב בהר שעולין בו לרגלים ולמועדות.
בירכתי צפון – בבית המקדש במקום ששוחטין את העולה בצפון.
ואתההשמים אעלה – רמז לגבהות הלב.
ואשב בהר מועד – הוא הר ציון ונקרא כן שהוא מועד השם, כמו שרפו כל מועדי אל (תהלים ע״ד:ח׳), והעד ירכתי צפון (תהלים מ״ח:ג׳), כי כן היתה ציון.
I will ascend to heaven. An expression indicating the pride of the heart.
Upon the appointed mount.⁠1 Upon mount Zion, which is the place appointed by the Lord for His sanctuary; comp. מועדי אל the synagogues of God (Ps. 74:8). This explanation is confirmed by the words which follow: in the sides of the north; for Zion was in the north of Jerusalem.⁠2
1. A. V. The mount of the congregation.
2. Comp. Ps. 48:3, Mount Zion, on the sides of the north. Ibn Ezra remarks, בצפון ירדשלים on the north side of Jerusalem. Some critics questioned, in consequence of this remark, the veracity of the account which narrates the visit of Ibn Ezra to Jerusalem, because by nearly all recent descriptions of the holy city, Zion is to the south of it. But a distinction must be made between עיר דוד the city of David, which is also called מצדת ציון, the stronghold of Zion, or ציון Zion, and הר ציון the mount Zion. Whatever position antiquarians assign to the former, the latter was to the prophets and poets of the Bible identical with the mount of the house of the Lord, the holy mount, and is therefore in the north, or, more accurately, in the north-east of the old city of Jerusalem. Comp. Ez. 40:2.
ואתה אמרת בלבבך – כל זה מדברי המתים שמקנתרים אתו.
ואתה אמרת בלבבך – בחייך.
השמים אעלה – כשאחרים ירדו שאול.
ואשב בהר מועד – הר שהאלהים נועד שם.
בירכתי צפון – נראה ממה שאומר אחריו בירכתי בור חילוף על ירכתי צפון שקצות הארץ הצפוניים גבוהים מאד אחורי אוקיינוס יותר מכל גובה הארץ שסביבות אוקיינוס. והטעם לפי שאחורי הארץ לצפון אוצרות ברד ושלג וקיטור ואש ורוח סערה ותהו ובהו. כענין נוטה צפון על תהו. וגם מן הענין שלפניו ושל אחריו אינו מדבר אלא בגובה שמים וככבים ועבים. ולכן גם הארץ שם בצפון גבוהה עד לרקיע. ואף מה שאומר הר ציון ירכתי צפון לא על ירכתי הר ציון אומר אלא מדמה מקום המקדש בגובה הר ציון לירכתי צפון העולם. ולא מפני שהצפון לבדו גבוה שהדרום גבוה יתר מאד. שהררי גן עדן עולים למעלה בזה הרקיע ששכינה שורה עליהם תמיד. כמו שמוכיח ביחזקאל שקוראו הר קדש אלהים ובכל מקום קוראו על שם המקום כגן י״י. בעדן גן אלהים. וכן הוכחתי בפרשת בראשית אלא לפי שגובה הצפון במקום מים וסערה ותהו הוא לכך מזכירו כאן כלפי מה שהוא סבור להיות יושב למעלה בין יורדי שאול בירכתי צפון בינות התוהו ועל ידי שכינת המקום שבו. וכן מוכיח עניינו אלהים בארמנותיך נודע למשגב.
ואתה אמרת – בחייך היית חושב בלבבך מרוב הצלחה שהיה לך, היית חושב: השמים אעלה, דרך משל, כלומר למעלה מכל בני אדם, וכתרגם יונתן: לרומא אסק.
ממעל לכוכבי אל – ועוד ארים יותר גבוהה מכל הככבים, על דרך משל.
ויונתן תרגם: עיל מן עמיה דאלהא אישוי כורסי מלכותי, דמה ישראל לכוכבי אל, ויפה פירש.
ואשב בהר מועד בירכתי צפון – הר מועד הוא הר ציון. לפי שהיו נועדים שם כל ישראל תמיד, נקרא: הר מועד.
ואמר: ירכתי צפון – כי ציון לצפון ירושלם, וכן אמר: הר ציון ירכתי צפון (תהלים מ״ח:ג׳), כלומר התפאר בעצמו שיכבוש ירושלם וישים כסאו בה.
ואדוני אבי ז״ל פי׳ הר מועד בירכתי צפון – בבל, אמר: כשאשב הר מועד בירכתי צפון אני חושב בעצמי כי ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, וקורא בבל: הר מועד – לפי שכל העולם היו נועדים שם אל מלך בבל, וקראה: הר – לפי שהיתה עיר חזקה, וכן קראוה: ירכתי צפון – כי היא צפונית מזרחית לישוב העולם.
ואמרו עוד ואתה אמרת בלבבך אפרשהו ראשונה כפי פשוטו הנגלה, ואחר כך אגיד לך דעתי בזה, ואומר שכפי פשוטי הכתובים, יראה שהיה מוכיחו שחשב להדמות לאלוה יתברך, ולכן אמר נגדו, הלא כפי חמדתך בגדולה ובמעלה, אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, שאהיה במקום הגלגל העליון המקיף בכל, ובאמרו השמים כסאי וכמו שהשם יתברך עם היות כסאו השמים, ישב בהר ציון שהוא בירכתי צפון, כאומרו (תהלים מח, ג) הר ציון ירכתי צפון, כי נקרא כן להיותו צפוני לירושלם, ככה חשב שיעשה גם הוא שיעלה לירושלם וישב שם בדמיון האל יתברך, והוא אומרו ואשב בהר מועד בירכתי צפון, ולמעלתו קראו מועד על דרך (שם עד, ח) שרפו כל מועדי אל בארץ.
(יג-יד) וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל וגו׳, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ - כאמרו (לעיל י יג) ׳בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי׳, כי אמר ׳אני ואפסי עוד׳ (להלן מז ח) כמו שאמרו ז״ל (ראה חולין פט.) עליו בדרש פסוק אָמַרְתָּ [וגו׳] אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן1, וכן אמר (מלכים ב׳ יח לה) ׳מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי׳. [שיעורים לתהלים (י ג)]:
1. ׳אמר להם הקב״ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני וכו׳, אבל עובדי כוכבים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד - אמר הבה נבנה לנו עיר, לפרעה - אמר מי ה׳, לסנחריב - אמר מי בכל אלהי הארצות וגו׳, לנבוכדנצר - אמר אעלה על במתי עב, לחירם מלך צור - אמר מושב אלהים ישבתי בלב ימים׳.
מועד – מלשון ועד ואסיפה כמו הנה המלכים נועדו (תהלים מ״ח:ה׳).
בירכתי – ענינו צד ועבר וכן ירך המזבח (ויקרא א׳:י״א).
השמים אעלה – רצה לומר אעלה במעלה רמה למשול על כולם עד ימי עולם.
ממעל וכו׳ – כפל הדבר במ״ש.
בהר מועד – הוא הר ציון כי שם היו נועדים כל ישראל והשכינה עמהם.
ירכתי צפון – היא ציון שעמדה בצד צפון ירושלים וכפל הדבר במ״ש.
בהר מועד בירכתי צפון – מקום משכן האלילים, לפי מחשבת העמים ההם, היה בירכתי צפון בהר גבוה, כדרך שהיה לדעת היונים בהר אולימפו שלהם. כן חשבתי באומדן דעתי בשנת תקפ״א, וכן מצאתי אחרי כן לרוזנמילר וגיזניוס שאמרו אותה בשם יוחן דוד מיכיליס, אשר כתבה גם הוא באמדן דעתו, וגיזניוס מצא לה סמוכים בספרי אנשי הודו ופרס. ואני מאז שיערתי בלבי הדבר הזה, אמרתי כי לפי זה יפה יובן גם כן מה שכתוב הר ציון ירכתי צפון (תהלים מ״ח:ב׳), וכוונת המשורר לומר כי מה שהגוים סוברים כי בירכתי צפון הוא מושב האלהים, אינו כן, אבל הר ציון הוא באמת מושב האל, ובו באמת המעלה אשר הם מיחסים לירכתי צפון, עד כי על דרך מליצת השיר אליו יאות השם הנכבד הזה ירכתי צפון. ואני אתמה על החוקרים האחרונים שלא עלתה זאת על לבם, ונדחקו מאד בפירוש הכתוב ההוא, וגיזניוס (ולפניו De Wette) פירש יפה נוף משוש כל הארץ, הר ציון משוש ירכתי צפון.
הר מועד – כמו אהל מועד, המיועד לשכינתו הגדולה.
ואתה אמרת בלבבך – העמים בימי קדם עובדי האלילים, חלקו את אליליהם לשלש מחלקות, תחתים שנים ושלישים,
א. הכוכבים המושלים למעלה וישימו משטרם בכח אלהות,
ב. בני אלים השוכנים בארץ על הרים הגבוהים הנועדים להם,
ג. אלים אמצעיים השוכנים באויר ואחר שהיו מיחסים אל מלכיהם כח אלהות, היו מיחדים לו כוכב בשמים המושל ממשל רב בין בני עליון כמו שהמלך מושל למטה, ואת המלך הושיבו בין בני אלים התחתונים יושבי הר מועד, ומהבילים עליו כי ביכלתו לעלות על במתי עב אל בני אלים האמצעים ומשם יפרד להיות כוכב בשמים, (כידוע בהמיטאלאגיע הנמצאת בידינו שארית מלמודי ההבלים וההזיות אשר הולידו ימי קדם). וז״ש נגד כוכבו בשמים שהיה מתפאר שיעלה בשמים להרים כסאו על כל כוכבי אל – ולמשול עליהם ממשל רב, ונגד המלך עצמו למטה שהתפאר שישב בקביעות בהר מועד הנמצא בירכתי צפון – אשר שם ישבו בני אלים, החיים חיי האושר והאלהות ועם אדם לא ינוגעו, וגם התפאר כי מן ההר ההוא יתנשא אל בני אלים השוכנים בין הארץ והשמים, כי.
וְאַתָּה בחייך, מרוב הצלחה שהיה לך1 אָמַרְתָּ – היית חושב2 בִלְבָבְךָ, אל הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה3 במעלה רמה למשול על כולם עד ימי עולם4, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל5 אָרִים כִּסְאִי6, וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד הוא הר ציון7 הנמצא8 בְּיַרְכְּתֵי – בצד9 צָפוֹן10:
1. רד״ק.
2. רד״ק.
3. דרך משל כלומר למעלה מכל בני אדם (רד״ק). והוא רמז לגבהות הלב (אבן עזרא).
4. מצודת דוד.
5. הם ישראל (רש״י, רד״ק).
6. כפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד).
7. כי שם היו נועדים כל ישראל והשכינה עמהם (רש״י, רד״ק, מצודת דוד).
8. מלבי״ם.
9. מצודת ציון.
10. כי הר ציון נמצא בצפון ירושלים, כלומר התפאר בעצמו שיכבוש ירושלם וישים כסאו בה (רד״ק). ואבי רד״ק פירש על בבל, וקרא לבבל ״הר״ לפי שהיתה עיר חזקה, ו״מועד״ לפי שכל העולם היו נועדים שם למלך בבל, וכן קראה ״ירכתי צפון״ כי היא צפונית מזרחית לישוב העולם, ואמר כשאשב בהר מועד בירכתי צפון אני חושב בעצמי כי ממעל לכוכבי אל ארים כסאי. ומצודת דוד ביאר שירושלים מכונה הר מועד וכן ירכתי צפון וכפל הדבר במילים שונות. ורש״י ביאר בעזרה מקום שנבחר בו ירך הצפוני כעניין שנאמר (ויקרא א, יא) ״עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה״. מלבי״ם מבאר שבימי קדם עובדי האלילים חילקו את אליליהם לשלש מחלקות, א׳ הכוכבים המושלים למעלה שייחסו להם כח אלהות, ב׳ בני אלים השוכנים בארץ על הרים הגבוהים המיועדים להם, ג׳ אלים אמצעיים השוכנים באויר. והיות שהיו מיחסים למלכיהם כח אלהות האמינו שיש לו כוכב בשמים המושל בין בני עליון כמו שהמלך מושל למטה, ואת המלך הושיבו בין בני אלים התחתונים יושבי הר מועד מתוך אמונה שביכולתו לעלות על במתי עב אל בני אלים האמצעים ומשם יפרד להיות כוכב בשמים, וזהו שאמר הכתוב שהיה מתפאר שיעלה בשמים להרים כסאו על כל כוכבי אל ולמשול עליהם, וכנגד המלך עצמו למטה התפאר שישב בקביעות בהר מועד הנמצא בירכתי צפון ששם ישבו בני אלים החיים חיי האושר והאלהות ועם אדם לא ינוגעו, וגם התפאר כי מההר ההוא יתנשא אל בני אלים השוכנים בין הארץ והשמים.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יד) אֶעֱלֶ֖ה עַל⁠־בָּ֣מֳתֵיא עָ֑ב אֶדַּמֶּ֖ה לְעֶלְיֽוֹן׃
I will ascend above the heights of the clouds; I will be like the Most High.⁠"
א. עַל⁠־בָּ֣מֳתֵי לגבי הקמץ הרחב בבי״ת ראו בהערה על דברים לב,יג.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֶסַק עִלַוֵי כָל עַמָא אֶהִי עִילָאִי מִכּוּלְהוֹן.
אעלה על במתי עב אדמה לעליון – אמר רבי יוחנן מה תשובה השיבתו בת קול לאותו רשע, יצאה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע בנו של נמרוד הרשע שהמריד את כל העולם על בעליו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, מן הארץ עד לרקיע מהלך ת״ק שנה וכן בין כל רקיע ורקיע וכן כל רקיע ורקיע כו׳ (כתוב במלכים ברמז רל״ט, ובירמיה ברמז ש״ל).
שבעת קלון מכבוד – זה נבוכדנאצר. שתה גם אתה והערל – אמר רב יהודה אמר רב בשעה שבקש אותו רשע לעשות כך לאותו צדיק נמשכה ערלתו כשלש מאות אמה והיתה מחזקת על המסיבה כלה שנאמר שתה גם אתה והערל, ערל בגימטריא תלת מאה, חולש על גוים מאי משמע דהאי חולש לישנא דפור הוא שנאמר נגדעת לארץ חולש על גוים שהיה מטיל פור על גדולי מלכות לידע איזה יומו למשכב זכור.
אצעד עלי קמאקם אלגים אתשבה באלעאלי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אדמה לעליון – עתיד של התפעל,⁠1 וההוכחה לכך היא הדגש בעה״פ כמו ״אדדה כל שנותי״ (ישעיהו ל״ח:ט״ו). ומובן המלה ״להיות דומה״,⁠2 והיא מתחברת באמצעות למ״ד או ׳אל׳, ככתוב ״למי תדמיוני״ (ישעיהו מ״ו:ה׳) ״ואל מי תדמיון אל״ (ישעיהו מ׳:י״ח). וראוי לציין כי טועים המשוררים המשתמשים בלשון זה בלא קישור מלית, והם מרבים להקל ראש בכך מתוך רשלנות והתעלמות.⁠3
1. השווה חיוג׳ ערך ׳דמה׳, על פי השלמותיו של המתרגם משה אבן ג׳קטילה, וכן ריב״ג, מחברות, ערך ׳דמה׳ (שם הוא דוחה את האפשרות שזה נפעל), וכן ראב״ע ורד״ק על אתר.
2. כך רס״ג על אתר (הש׳ סיני תשמ״ב, עמ׳ ריז); על פי ההקשר בדברי חיוג׳, שם, ובדברי ריב״ג, אצול, ערך ׳דמה׳, נראה שגם הם פירשו במשמעות הזאת.
3. הדגשת יתר זו לצד השימוש ראויה לציון. אין במקרא התפעל משרש ׳דמה׳ אלא זה, ויש צורות פעל בלא קישור מלית, שלא כולן בהכרח במשמע שונה.
אעלה על במתי עב – איני כדיי לדור עם בני אדם, אעשה לי עב קטנה באויר ואשב בה. ויונתן תרגם: איסק עילוי כל עמא.
I will ascend above the heights of the clouds I am not fit to dwell with mortals. I will make myself a small cloud in the air and I will dwell there. Jonathan renders: I will ascend over all nations.
אעלה על במותי עב אדמה לעליוןא – על כולם אמר רבן יוחנן בן זכאי: מה תשובה השיבתהו בת קול לאותו רשע? בשעה שאמר אעלה על במתי עב, אמר לו: רשע בן רשע, בן בנו של נמרוד הרשע שהמריד את כל העולם עלי, כמה שנותיוב של אדם, שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ׳:י׳). והלא מן הארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע למעלה מהם חיות הקדש, רגלי החיות כנגד כולם, קרסולי החיות כנגד כולן, יריכי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, צוארי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, ולמעלה מהם מלך אל רם ונשא שוכן עליהם, ואתה אמרת השמים אעלה (ישעיהו י״ד:י״ג).
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 ובמקצת כ״י: ״לאל עליון״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״שנים״.
אעלה – זה הפסוק דבק בבא אחריו, אתה אמרת אעלה על במתי עב.
אדמה – מבנין התפעל והתי״ו מבולע, והעד דגשות המ״ם.
Join this verse to the following: Thou hast said, I will ascend, etc. but thou shalt be brought down, etc.
אדמה I will be like. It is Hithpael, the characteristic ת being absorbed by ד; the Dagesh in מ proves that it is Hithpael.⁠1
1. The Dagesh in מ distinguishes it from the Niphal; אֶנְדׇּמֶה═אֶדׇּמֶה is the Niphal, אֶתְדַּמֶּה═אֶדַּמֶּה the Hithpael.
לעליון – לאל עליון.
אעלה – כפל הענין לחזק.
ובמתי עב – ר״ל השמים, שהם ממעל לעבים.
אדמה – מבנין התפעל, ומשפטו: אתדמה.
עוד היית אומר אעלה על במותי עם אדמה לעליון, רוצה לומר כי כמו שהשם יתברך היה נראה למשה בעב הענן, ככה תעלה על במותי עב להדמות לו, וכל זה מעוצם המליצה על גאות מלך בבל ותפארת רום עיניו.
ואמנם מה היה הענין הזה שייחס לגאות נבוכדנצר, האם היה כפשוטו שחשב לעלות מעל לשמים ולהיות אלוה העולם ומנהיגו, כמו שיורה פשט הכתובים, או מהו הנרצה בזה, אגיד לך דעתי בו כפי מה שפירשתיו על ספר דניאל במאמר מעייני הישועה אשר עשיתי, והוא שאתה תמצא כשתעיין בספר ההוא, ששם נזכר ראשונה החלום שחלם נבוכדנצר מהצלם שפתר לו דניאל (פרק ב), ואחרי אותו ספור נזכר ספור אחר מצלם הזהב אשר עשה ויקימהו בבקעת דורא, ויצו להשתחוות לו כל אחשדרפנים סגניא ופחוותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתייא וכל שלטוני מדינתא (שם ג, ג), ואחרי הספור השני הזה נזכר שם (שם ד, ח - לד) ספור אחר מחלום האילן אשר ראה ואיך נטרד וגורש מבין האנשים שבעה עידנין, ולא נזכרו מכל ספורי נבוכדנצר זולת שלשת אלה, ושאלתי אני שם מדוע נזכרו שלשה אלה בלבד, האם לא קרו דברים אחרים רשומים בכל ימי מלכותו עם דניאל, ומה הצורך והקשור אשר יש לכל אחד מהספורים האלה עם האחרים, ואמרתי בסבת זה כולו, שנבוכדנצר ראה בחלומו הראשון, צלם חד סגי וראשו זהב, ושאר חלקי גופו מכסף ונחשת וברזל, ופתר לו דניאל שהראה לו הקדוש ברוך הוא ענין הארבעה מלכיות, ושראש הזהב היה מורה על מלכות ביתו, והכסף היה מורה על מדי ופרס שיקומו אחריו, והנחשת על יון, והברזל על מלכות רומי, והודיעו דניאל שבגזרת העליונים היה כל זה גזור מן השמים.
והנה נבוכדנצר בגאוותו וזדון לבו, חשב לבטל הגזרה השמימיית העליונה, מענין ממשלת המלכיות אחריו, ולעשות ביתו ומלכותו נכונה לעולם, ושזרעו ימלוך תמיד בכפה ומלכותו לא יסוף מזרעו, ומפני זה עשה הצלם הנזכר בספור השני, לא לשם עבודה זרה, כי אם לעשות צורת ממשלת מלכותו באותו צלם, ולכן עשה אותו כולה מזהב כי היה הצלם ההוא כנגד אותו הצלם שחלם בראשונה, ומפני שבו היה ראש הזהב מורה על מלכות ביתו, לכן התחכם לעשות כל הצלם מראשו ועד רגליו של זהב, להורות שכל המלכיות אשר ימלכו אחריו בכיפה, הנמשלים בזרועות ובמתנים ובשוקים והרגלים, שכולם יהיו מזהב המורה עליו, רוצה לומר שכולם יהיו תמיד מזרעו, לא לבד הראש כמו שפתר לו דניאל, כי אם גם משוקים ועד ירכים, ולכן צוה לקבץ כל האומות וכל השרים אשר בכל מלכיות ממשלתו, ושכולם יפלון ויסגדון לאותו צלם, והיה זה כדמות שבועה והשתעבדות שיהיו נכנעים ונכבשים לממשלתו וממשלת זרעו עוד כל ימי הארץ, ולכן היה זה מתוך הניגונים כענין המלכת מלך, כי חשב אותו רשע שהיו כל החלומות הולכים אחר הפה, ושבזה האופן מהתחבולה תבטל הגזרה האלהית מארבע המלכיות ומהמלכות החמשית, או שיהיה זה כענין טלסם נעשה בחכמה רבה להתמיד מלכותו וזרעו, ועם היות שקצת המדרשות אומרים שהיה הצלם הזה לעבודה זרה, אני לפרש הכתוב על פשוטו באתי ובתוספתא של מסכת פסחים (מג, ב, תד״ה מהראו) כתבו בשם רבינו תם שצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו עבודה זרה הוה אלא אנדרטי הוה שעשה לכבוד עצמו מסכים למה שזכרתי, אבל חנניה מישאל ועזריה לפי שהיו מאמינים בסדור הארבעה מלכיות, והיו מקוים המלכות החמשית, לא רצו להשתחוות לצלם, ולא להודות בתמידות מלכותו, וכבר פירשתי שם בזה הדרך הכתובים בספר, ומפני שנבוכדנצר התגאה בעצמו לחשוב לבטל הגזרה השמימיית, כדי להתמיד המלכות בזרעו, היה בעונשו שגם בחייו נגרש ונטרד ממלכותו, וגם שלא ישאר כשאר בני אדם, כי אם כבהמות השדה כחיתו יער, ועל זה ראה חלום האילן כמו שפתר לו דניאל, וזהו צורך שלשת הספורים ההם וקשורם והתיחסותם זה לזה, שהחלום הראשון היה מורה על ממשלת ארבע מלכיות, והמלכות החמישי העתיד דלא תתחבל, ושהוא עשה הצלם שבספור השני כדי לבטל החלום הראשון ההוא, ומפני כן ראה חלום האילן המורה על עונשו וטרדו מבין אינשא, מפני שחשב לבטל גזרת השם. ואין ספק אצלי שעל זה ניבא ישעיהו כאן, ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, רוצה לומר שהוא בהשתדלותו והתחכמותו, חשב לבטל המערכה העליונה והגזרה החרותה, לא שיחשוב לעלות לשמים, ולא להדמות לעליון יתברך, כי הוא רשע היה לא שוטה, אבל בעבור שחשב לבטל הגזרה השמימיית, שהוא פעל מיוחד לאל שדי סודר המערכות, ואדם אין לעשות כמעשיו, לכן אמר שהיתה מחשבתו השמיים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, ואשב בהר מועד בירכתי צפון רוצה לומר שדמה לעשות כסאו נצחי, בהפך גזרת הכוכבים, והוא אומרו בירכתי צפון כי שם היה מלכותו, ובזאת הבחינה אמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון, ואולי שלכן היה עונשו בהיותו נטרד מבין אנשים שבעה עידנין, כנגד שבעה כוכבי לכת שחשב להתגבר עליהם בביטול גזרתם, ולכן הראוהו בחלומו האילן להודיעו, שהאדם עץ השדה ולא יהיה כסאו נצחי ומתמיד כזהב, כי אם הווה נפסד כאילן וכקיקיון, שבין לילה היה ובין לילה אבד, ולכן היה סוף ספור חלומו, בגזרת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאילתא, על דברת דינדעון חייא דשליט עילאה במלכות אינשא, ולמאן די יצבי יתנינה, ושפל אנשים יקום עלה (דניאל ד, יד).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

במתי – גבהי וכן על במותימו תדרוך (דברים ל״ג:כ״ט).
עב – ענן.
אדמה – מלשון דמיון.
על במתי עב – על גבהי העב.
אדמה לעליון – להיות כמוהו לשבת מופרד מבני אדם והוא ענין מליצה על מרבית הגאוה שהיה לו.
אדמה – בנין התפעל, וחסרה התי״ו כדרכה קודם אותיות דט״ת.
לעליון – לאחד מן העליונים, כלומר לאחד מיושבי השמים, ולא לאל העליון היחיד ומיוחד, כי לא יְדָעוֹ מלך בבל, שאם היה יודעו לא יתכן שידמה בלבו להיות כמהו, שאם כן לא יהיה עוד יחיד. ופן תאמר בלבבך כי לא היה הכנוי הזה עליון נוהג אצל עובדי אלילים, ושהוא כנוי מיוחד לאל יחיד העליון על כל. דע שאין הדבר כן, אלא כמו שהאלילים היושבים בשמים (לפי מחשבת עובדיהם) היו נקראים בלשון רומי Superi, כך היו נקראים בלשונות המזרח ״עליונים״. והאלילות הנקבות היו נקראות בשם ״עליונות״, והנה ככה מצאנו המשורר הרומי Plautus במחברתו הנקראת Poenulus מביא מאמר בלשון קרטאגית הקרובה לשפת כנען, ותחלתו Ythalonim uvalonuth, ופירושו בצדו Deos deosque veneror {אלים ואלות אני עובד}, ונראה ברור כי המלות ההנה קריאתן ״עליונים ועליונות״.
אעלה על במתי עב אל אלים האמצעים, ובזה יהיה לו דימוי בצד מה אל האל העליון שהוא הכוכב אשר בשמים.
אתה אמרת1, איני כדאי לדור עם בני אדם, אעשה לי ענן קטן2, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי – גבהי3 עָב – הענן4 ואשב עליו5 ואז אֶדַּמֶּה – אהיה דומה6 לְאֵל7 עֶלְיוֹן להיות כמוהו8:
1. אבן עזרא.
2. רש״י.
3. מצודת ציון.
4. מצודת ציון. ר״ל השמים שהם ממעל לעבים (רד״ק).
5. רש״י.
6. מצודת ציון.
7. ר״א מבלגנצי.
8. לשבת מופרד מבני אדם, והוא ענין מליצה על מרבית הגאווה שהיה לו (מצודת דוד). אברבנאל מבאר שנבוכדנצר היה רשע אך לא שוטה, ומשמעות מחשבתו להידמות לאל היא שבגאוותו וזדון ליבו חשב לבטל את הגזרה השמימית העליונה שתפסק ממשלת המלכויות אחריו כמו שמופיע בפרק ב׳ בספר דניאל בעניין חלום הפסל, ולכך התחכם לעשות פסל שכולו מזהב ולא כפי שראה בחלום, כי חשב שהחלומות הולכים אחרי הפה ואם כולם ישתחוו לפסלו יהיו נכנעים לממשלתו וממשלת זרעו ותתמיד מלכותו שלא תסוף מזרעו ובכך תתבטל הגזרה האלוקית. ובמדרש, אמר רבי יוחנן מה תשובה השיבתו בת קול לאותו רשע, יצאה בת קול ואמרה לו, רשע בן רשע, בן בנו של נמרוד הרשע שהמריד את כל העולם עלי, כמה שנותיו של אדם? שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ, י)! והלא מן הארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה וכן בין כל רקיע ורקיע, למעלה מהם חיות הקדש, רגלי החיות כנגד כולם, קרסולי החיות כנגד כולן, יריכי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, צוארי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, ולמעלה מהם מלך אל רם ונשא שוכן עליהם, ואתה אמרת השמים אעלה?! (פסחים צד., ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(טו) אַ֧ךְ אֶל⁠־שְׁא֛וֹל תּוּרָ֖ד אֶל⁠־יַרְכְּתֵי⁠־בֽוֹר׃
Yet you shall be brought down to the nether-world, to the uttermost parts of the pit.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
בְּרַם לִשְׁאוֹל תִּתְחַת לִסְיָפֵי גוֹב בֵּית אַבְדָנָא.
אד׳ אלי אלת׳רי תנזל בל אלי ארכאן אלביר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אך אל שאול – שעמוק מכל מדורי גיהנם תורד.
אך אל שאול תרד – ולא השמים תעלה,
אל ירכתי בור – העמוקים ולא אל ירכתי צפון הגבוהים. כל זה מדברי המתים.
אך אל שאול – תחת ממעל לכוכבי אל (ישעיהו י״ד:י״ג) שהיית חושב, תורד אל שאול, ותחת ירכתי צפון (ישעיהו י״ד:י״ג), תורד אל ירכתי בור. ובור הוא הקבר.
ועל זה היה הנביא מוכיחו באומרו אך אל שאול תורד, ר״ל תחת אומרך השמים אעלה ממעל לכוכבי אל, תורד שאול בהשפלת ביתך וזרעך ואיבודו בהחלט, ותחת שאמרת שתשב בירכתי צפון לעולם אם שאמרו על בבל, או על ציון שהיה גם כן מולך בירושלם, תורד אל ירכתי בור שהוא תכלית השפלות וההפסד.
ירכתי – ענינו סוף ותחתית וכן וירכתו על צדון (בראשית מ״ט:י״ג).
אך – כלפי שאמר אעלה על במתי עב אמר לא כן יהיה אך תורד לשאול ולתחתית הבור.
אך – לא כך, אלא כך.
תורד – אתה היית חושב לעלות השמים, והנה לא כך נגזר עליך, אלא אל שאול היה לך להיות יורד.
ירכתי בור – כנגד ירכתי צפון.
אך – אמנם לעומת שחשבת,
א. לעלות מן השפל עד השמים,
ב. להתפשט בממשלתך על כל כוכבי אל שהוא נמשל אל תפיסת מלכות וממשלה על כל העולם, יהיה בשניהם בהפך, כי נגד העליה לשמים אל שאול תורד – ונגד התפשטות המשרה לקצוי ארץ, הנה רשותך יהיה מוגבל ומצומצם רק בירכתי בור – שם יהיה מקומך לא אף אמה אחת משם והלאה.
אַךְ לא יהיה כן כי1 תחת אומרך ״אעלה על במתי עב״2, אֶל שְׁאוֹל העמוק מכל מדורי גיהנום3 תּוּרָד, ובמקום ירכתי צפון תורד4 אֶל יַרְכְּתֵי – תחתית5 בוֹר – הקבר6 שהוא תכלית השפלות וההפסד7:
1. מצודת דוד.
2. אברבנאל, מצודת דוד.
3. ר״י קרא.
4. רד״ק, אברבנאל.
5. מצודת ציון.
6. רד״ק.
7. אברבנאל. שלעומת מה שחשבת יהיה ההיפך, שבמקום שתתפשט ממשלתך על כל כוכבי אל שהוא משל לממשלה על כל העולם, אל שאול תורד, וכנגד מה שחשבת שתתפשט שררתך לקצוי ארץ, רשותך תהיה מוגבלת ומצומצמת רק בירכתי בור, שם יהיה מקומך ולא אף אמה אחת משם והלאה (מלבי״ם).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(טז) רֹאֶ֙יךָ֙ אֵלֶ֣יךָ יַשְׁגִּ֔יחוּ אֵלֶ֖יךָ יִתְבּוֹנָ֑נוּ הֲזֶ֤ה הָאִישׁ֙ מַרְגִּ֣יז הָאָ֔רֶץ מַרְעִ֖ישׁ מַמְלָכֽוֹת׃
Those that saw you, look carefully upon you; they gaze earnestly at you, "Is this the man that made the earth tremble, that shook kingdoms?
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
חָזָךְ עֲלָךְ יְדוּקוּן בָּךְ יִסְתַּכְּלוּן וְיֵימְרוּן הָדֵין גַבְרָא אֲזִיעַ אַרְעָא אַצְדֵי מַלְכְּוָתָא.
נאט׳רוך פיך יתפרסון ויתפהמון יקולון אהד׳א אלרג׳ל אלמרג׳ז אלבלדאן אלמזלזל אלממאלך.
(טז-יז) ומה שאמר הזה האיש מרגיז הארץ, שם תבל יורה על מי שנצח את נבוכדנצר, וגבורתו על מי שהשתלט עליו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ראיך אליך ישגיחו – מובן <'ישגיחו'> פנייה והבטה,⁠1 כמו ״ממכון שבתו השגיח״ (תהלים ל״ג:י״ד).
אליך יתבוננו – באותו המובן עצמו, כמו ״ואתבונן אליו בבקר״ (מלכים ב ג׳:כ״א).
1. השווה ת״י ורס״ג על אתר, אבן קריש עמ׳ 223, וכן אלפסי וריב״ג באצול, ערך ׳שגח׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
ישגיחו – יביטו דרך חורין וחרכים, אַבַּווְטֵיר בלעז.
יתבוננו – פוֺרפֶנְשֵיר בלעז.
shall look at you They will look through holes and cracks [aboater in Old French].
shall gaze earnestly [Por panser in Old French] To think of oneself.
(טז-יז) רואיך אליך ישגיחו – מי שראוך בגדולתך בעולם הזה ישגיחו בך כשתורד לגיהנם.
אליך יתבוננו – באדם שמשתומים על חבירו נופל לומר לשון אתבונן, כדתימר: ועדיכם אתבונן (איוב ל״ב:י״ב), אף כאן ישומו עליך לומר: הזה האיש שירד לשאול היה אותו האיש שהיה מרגיז ארץ ומרעיש ממלכות.
ראיךישגיחו – כמו יביטו.
יתבוננו – שילמדו בינה בעבורך.
ישגיחו. They shall look.
אליך יתבוננו. They shall become reasonable through thee.⁠1
1. A. V. They shall narrowly look upon thee.
ראיך – בקבר.
אליך ישגיחו – אַוִוישְרוֹנְט.
כפל על יתבוננו – עיון גדול להבחין ולהכיר.
הזה – הוא אותו האיש שהיה מרגיז את הארץ בחייו. ואיך אוכלת בו רימה ותוליעה.
ראיך – ראיך במותך אליך ישגיחו, וההשגחה היא דקות הראות.
עד שמפני זה רואיך אליך ישגיחו אליך יתבוננו, שיתמהו בני אדם ויאמרו, הזה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות.
ישגיחו – ענין הבטה בכונת הלב.
יתבוננו – ענין הסתכלות בעיון רב כמו ואתבונן אליו בבוקר (מלכים א ג׳:כ״א).
מרגיז – ענין תנועת הרעדה.
רואיך – הרואים אותך בשאול יביטו אליך ויתבוננו להסתכל אליך בכונת הלב ויאמרו היתכן שזהו האיש אשר היה מרגיז הארץ בחייו.
ישגיחו – שגח הוא הצצה יתירה, משגיח מן החלונות, ואחריו ההתבוננות להכיר את הדבר.
ראיך – גם אותם שרגילים לראותך, עתה אליך ישגיחו בהשגחה הרבה ואליך יתבוננו – כי יסתפקו בך אם אתה הוא, כי ישאלו לעצמם וכי אפשר כי זה הוא האיש אשר הרגיז כל כדור הארץ ממקומו בתנועה אחת, וע״י התנועה החזקה הזאת הרעיש ממלכות הגרים על הארץ והפכם ע״י הרעש, עד כי.
רֹאֶיךָ – הרואים אותך בשאול1, אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ – יביטו2, אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ3 כי יסתפקו בך אם אתה הוא4, ויאמרו היתכן5 הֲזֶה – שזהו6 הָאִישׁ אשר היה7 מַרְגִּיז – מרעיד את הָאָרֶץ בחייו?!⁠8 וע״י זה9 מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת הגרים על הארץ?!⁠10:
1. מצודת דוד.
2. דהיינו יביטו בכוונת הלב, מצודת ציון. ההשגחה היא דקות הראות (רד״ק).
3. התבוננות היא הסתכלות בעיון רב, מצודת ציון. מלבי״ם מבאר כי השגחה הוא הצצה יתירה כמו משגיח מן החלונות, ואחריו ההתבוננות להכיר את הדבר.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד, מלבי״ם.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודות.
9. מלבי״ם.
10. מלבי״ם.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יז) שָׂ֥ם תֵּבֵ֛ל כַּמִּדְבָּ֖ר וְעָרָ֣יו הָרָ֑ס אֲסִירָ֖יו לֹא⁠־פָ֥תַח בָּֽיְתָה׃
That made the world as a wilderness, and destroyed its cities? That did not open the house of his prisoners??
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
שַׁוֵי תֵּבֵל כְּמַדְבְּרָא וְקִרְווֹהִי פִּגֵר לַאֲסִירוֹהִי לָא פְּתַח תַּרְעָא.
אלד׳י ציר אלדניא כאלבר וקראהא הדם ואסאראהא לם יפתח ביותהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לא פַתח ביתה – לא פתח להם בית אסיריהםא להוציאם כל ימי חייו, [לפוטרם ללכת לביתם. כל תיבה שצריכה למ״ד בתחלתה הטיל לה ה״א בסופה.]⁠ב
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״אסירהם״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260, אוקספורד 34.
he did not open the house Heb. בָּיְתָה. He did not open their house of imprisonment to release them all the days of their lives, to allow them to go to their home. Every word that requires a 'lammed' at the beginning Scripture placed a 'heh' to it at the end.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

שם תבל כמדבר ועריו הרס אסיריו לא פתח ביתה – לא פתח בית הכלא.
שם תבל – מקום היישוב ולעולם זאת המלה בלשון נקבה רק במקום הזה, ויש אומרים כי וי״ו ועריו שב אל מדבר, או כי הרס ערי עצמו.
לא פתח – בית מאסרם.
תבל The inhabited world. This noun is feminine in every instance but the present.⁠1 Some refer the suffix to מדבר wilderness, others to the Babylonian king, explaining ועריו הרס he hath pulled down his own cities. לא פתח.
He did not open. Supply, their prison.⁠2
1. The masculine suffix in וְעׇרׇיו is supposed to refer to תבל. See Note 21.
2. It is not clear whether Ibn Ezra takes בית מאסרם ═ ביתה prison, or supplies בית מאסרם, and besides the verb לשוב to return; the rendering of the whole phrase would accordingly be, He opens not their prison, that they return home.
שם תבל – ששם תבל. ועל זה האיש מוסב.
אסיריו לא פתח ביתה – בית הסהר שהם אסירים בו להתירם ולהוציאם. ועכשיו הוא אסור בשאול.
שם תבל – גם זה מדברי המתבוננים בו, ויאמרו: הזה הוא ששם תבל כמדבר, ותבל הוא שם לארץ המיושבת.
לא פתח ביתה – לא פתח להם בית הסהר לעולם, כיון שנתנם בבית האסורים לא הוציאם עוד משם.
שם תבל כמדבר, כלומר הזה האיש אשר שם תבל שהיא הארץ המיושבת כמדבר החרב והשמם, ולא די שהרג את האנשים, אבל גם ועריו הרס, ואסיריו לא פתח ביתה, שהם המלכים והשרים שהיה נותן בבית הסהר, כל ימיו לא התיר אדם מן המאסר, ולא פתח להם פתח מאסרם להוציאם משם.
ולא אחשוב אני שהיתה התמיהה הזאת על מותו, כי סוף אדם למות, אבל הגיד הנביא בענין נבוכדנצר ארבעה השפלות רשומות, האחת, שבחייו נטרד ממלכותו ומכבודו, והלך בשדה כעיר פרא, תחת גאותו ועצתו הנבערה שיעץ כמו שזכרתי, ועל זה אמר, ואתה אמרת בלבבך וגו׳ אעלה על במותי עבו גומר, אך אל שאול וגומר רואיך אליך ישגיחו וגומר, לפי שהיו בני אדם רואים אותו הולך בשדה כעיר פרא בהמיי והיו מתבהלים ממנו.
תבל – כן נקרא מקום הישוב.
ביתה – הה״א בסופה במקום למ״ד בתחלתה.
שם תבל – מקום המיושב שם לשממה כמדבר.
ועריו – אף ערי עצמו הרס בעברתו.
לא פתח ביתה – לא התיר אסיריו ללכת לביתם.
ועריו חרס – אף על פי שתבל לשון נקבה כאן הוא לשון זכר, כי לא יתכן לומר עליו שהרס עריו של עצמו, ועיין למטה פסוק כ״א.
אסיריו לא פתח ביתה – לדעת רש״י ולודוביקוס de Dieu ורוזנמילר וגיזניוס הכוונה לא פטרם ללכת לביתם, ולפי זה הה״א שבמלת ביתה היא מדוקדקת. אבל (כאשר העירני תלמידי מוהר״ר יוסף שבתי באזיבי) המליצה נחלשת מאד בפירוש זה, ובהפך הרבה יותר היא חזקה ונשגבה אם נפרש כרד״ק לאסיריו לא פתח הבית, כלומר לא פתח בית הסהר, ותהיה מלת אסיריו חסרה למ״ד ומלת ביתה בה״א יתרה המצויה הרבה במליצת השיר. וגם בעלי הנקוד לכך נתכוונו, שאם כפירוש רש״י היו מנקדים פִּתַּח בפיעל.
שם תבל – המיושב שמם כמדבר – וגם עריו של עצמו הרס – בעברתו הרס כמה ערים גם מארץ כשדים אשר לא שמעו לפקודתו,
אסיריו לא פתח מן האזיקים גם בעת שהיו ביתה – בבית הסהר כלואים שם, אשר אין חשש שיברחו מ״מ לא פתח אסירי ידיהם, ואיך נהפך עתה אחר מיתתו מן כל המלכים, כי
ולא די שהרג את האנשים גם את עריו הרס1, שָׂם תֵּבֵל – מקום הישוב2 לשממה3 כַּמִּדְבָּר החרב והשמם4, וְאף5 עָרָיו – את הערים שלו6 הָרָס בעברתו7, את אֲסִירָיו8 שנתנם בבית האסורים9 לֹא פָתַח – להם בית אסוריהם לפוטרם ללכת10בָּיְתָה – לביתם11 ולא הוציאם עוד משם כל ימי חייהם12:
1. אברבנאל.
2. אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון, מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. אברבנאל.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד, מלבי״ם.
7. מצודת דוד.
8. הם המלכים והשרים שהיה נותן בבית הסוהר (אברבנאל).
9. רד״ק.
10. רש״י.
11. רש״י, מצודת דוד. ורד״ק ומלבי״ם ביארו שביתה הוא בית הסוהר. מלבי״ם מבאר כי גם בעת שהיו אסיריו ״ביתה״ כלואים בבית הסוהר ואין חשש שיברחו בכל זאת לא פתח את אזיקיהם מידיהם.
12. רש״י, רד״ק.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יח) כׇּל⁠־מַלְכֵ֥י גוֹיִ֖ם כֻּלָּ֑ם שָׁכְב֥וּ בְכָב֖וֹד אִ֥ישׁ בְּבֵיתֽוֹ׃
All the kings of the nations, all of them, sleep in glory, everyone in his own house.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
כָּל מַלְכֵי עַמְמַיָא כּוּלְהוֹן שָׁכְבִין בִּיקָר גְבַר בְּבֵית עַלְמֵיהּ.
כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו – א״ר יוחנן שנחו ממשכב זכור, א״ר יוחנן כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפי כל בריה שנאמר נחה שקטה כל הארץ פצחו רנה מכלל דעד האידנא לא הוה, אמר רבי יוחנן אסור לעמוד בביתו של אותו רשע שנאמר ושעירים ירקדו שם, ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שירד אותו רשע לגיהנם רעשו כל יורדי גיהנם ואמרו למשול עלינו או לחלות כמונו באת שנאמר: גם אתה חלית כמונו אלינו נמשלת, יצאת בת קול ואמרה לו ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים בבור, איך שבת נוגש שבתה מדהבה. אמר רב יהודה אמר רב שבתה אומה שאומרת מדוד והבא, ואי בעית אימא מאד מאד הבא.
אלאן כל מלוך אלאמם אג׳מעין אנצ׳ג׳עו פי כראמהֿ כל אמר פי מנזלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

כל מלכי גוים כלם – נתקבצו כאן שתי מליות <'כל' ו'כלם'>, כשאחת מהן דיי בה בלא האחרת, <וזה כמו> ״את ה׳ צבאות אותו תקדישו״ (ישעיהו ח׳:י״ג).⁠1
1. השווה ריב״ג באללמע עמ׳ 279 (רקמה עמ׳ רצד) המביא דוגמאות דומות ואומר שהכפילות באה ׳לנחץ׳. בפירושו לבמדבר טז ג אבן בלעם נוקט הסבר דומה, ושם הוא מציין לפסוקנו ולישעיהו ח יג.
איש בביתו – בקברו וכן תרגם יונתן: בבית עלמיה.
each in his house In his grave, and so did Jonathan render: In his eternal house.
כל מלכי גויםא כולם שכבו בכבוד איש בביתו – גבר בבית עולמיה.
ואתה השלכת מקברך – שכתחלהב כשנטרד מבני אדם שבע שנים, נטלו בלטשצר בנו והמליכהו תחתיו. כשחזר לסוף שבע שנים, נטל את בנו וחבשו בבית האיסורין, וכל מי שהיה חבוש אצלו בבית האיסורין, לא היה יוצא משם עד שמת. כשמת הוא, רצו להוציא בנו מבית האיסורין, ולא קיבל, כי לא האמין שמת אביו, עד שהוציאוהו מקברו וגררוהו לפניו כפגר מובס. הדא הוא דכתיב: ואתה השלכת מקברך כפגר מובס.
נצר נתעב לבוש הרוגים – כאדם שנהרג ונקבר בלבוש שנהרג בו, וגופו מובס ומתגולל בדם, שכן משפטי הגוים: בלבוש שנהרג, בו נקבר.
מטועני חרב – פתר בו דונש: מדוקרים בחרב, ולא מצא לו דומה, אך לפי הענין פתר בו כאן. וגם אמר שבלשון ערבי קורים למדוקרים: אלמוטען.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778: ״ארץ״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778 (כאן ובהרבה מקומות אחרים), וכן בהרבה מקומות בעדי נוסח עתיקים של ספרות חז״ל. בכ״י מינכן 5: ״שבתחילה״. ועיינו במקורות שצויינו בהערה על רש״י במדבר ז׳:ג׳.
כלאיש בביתו – בבית שהכין לעצמו והוא הקבר וכן אל בית עולמו (קהלת י״ב:ה׳).
In his house. Which he had prepared for himself, that is the grave; comp. man goeth to his long home (Eccl. 12:5)
איש בביתו – כמו ויקבר בביתו במדבר. בית קבורה, קבר ובית כעין כיפה עליו שבנו בחייהן.
כל מלכי. איש בביתו – פי׳: איש בקברו, וכן תרגם יונתן.
כל מלכי גוים וגו׳ – כלומר עתה היה, כי על הרוב היה מנהגם כן, כמ״ש ויקבר בגן ביתו (מלכים ב כ״א:י״ח).
ואולי שעל זה עצמו אמר כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו, ואין פירוש בביתו בקברו כמו שחשבו המפרשים, כי לא אמר זה על המות ועל הקבר, אבל נאמר על אותם שבעה עידנין שחלה חולי שחוריי, והיה מואס כל בני אדם וכל עידוני המלכות ודבר הממשלה, כי זה היה ענינו באמת כמו שהוכחתי במקום הנזכר, ועל זה אמר הנביא כל מלכי גוים בבוא עליהם חולי צרה וצוקה, שכבו בכבוד איש בביתו על מטתו ורפוא ירפא כפי גדולתו, ואתה גורשת מבני אדם ושכנת בשדה ועשבא כתורין לך יטעמון וכדי בזיון וקצף.
וההשפלה הב׳ היא מה שקרה לנבכודנצר אחרי מותו ועל זה אמר
שכבו בכבוד – הבי״ת רפויה מכלול דף ק״ח.
איש בביתו – כל אחד שכב בכבוד בקברו.
בביתו – הוא הקבר הנקרא בית עולם (קהלת י״ב:ה׳), כן דעת יונתן והמפרשים, וכן במצבה אשר נמצאה בעיר מאלטה נמצא כתוב בכתב כנעני ״חדר בת עלם קבר״, כלומר ״חֶדֶר בֵית עוֹלָם קֶבֶר״. ולדעת תלמידי חביבי החכם יח״ף ז״ל בביתו ממש, ושכבו נאמר על המיתה, כל מלכי גוים מתו בכבוד בביתם, ואחרי מותם נקברו בכבוד גדול ובקברות המלכים, ואתה נפלת ביד אויביך ונהרגת בקלון, וגם אחרי מותך לא נעשה לך כבוד אלא השלכת מקברך וגו׳.
כל מלכי גוים – התכבדו במיתתם בשני ענינים,
א. באיכות הקבורה, כי שכבו בכבוד – שהשכיבו אותם אל קבריהם בכבוד גדול כחק המלכים,
ב. במקום הקבורה כי שכבו איש בביתו – בקברות המלכים אשר הכינו להם בחיים בהיכליהם.
היאך נהפך אחרי מיתתו מכל המלכים, שהרי1 כָּל מַלְכֵי גוֹיִם התכבדו במיתתם בשני עניינים, באיכות הקבורה, כי2 כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד גדול כחוק המלכים, וגם במקום קבורתם התכבדו בזה שנקברו3 אִישׁ בְּבֵיתוֹ – בקברו4, בקברות המלכים אשר הכינו להם בחיים בהיכליהם5:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. תרגום יונתן, רש״י, אבן עזרא, ר״א מבלגנצי, רד״ק, מצודת דוד.
5. מלבי״ם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יט) וְאַתָּ֞ה הׇשְׁלַ֤כְתָּ מִֽקִּבְרְךָ֙ כְּנֵ֣צֶר נִתְעָ֔ב לְבֻ֥שׁ הֲרֻגִ֖ים מְטֹ֣עֲנֵי חָ֑רֶב יוֹרְדֵ֥י אֶל⁠־אַבְנֵי⁠־ב֖וֹר כְּפֶ֥גֶר מוּבָֽס׃
But you are cast forth away from your grave like an abhorred offshoot, clothed with the slain that are thrust through with the sword, that go down to the pavement of the pit as a carcass trodden under foot.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְאַתְּ אִתְרְכִיתְּנָא מִקִבְרָךְ כְּחָט טְמִיר חֲפֵי קְטִילִין מְטַעֲנֵי חֶרֶב נַחֲתִין לְגוֹב אַבְנֵי בֵּית אַבְדָנָא כִּפְגַר מְדַשְׁדָשׁ.
ואתה השלכת מקברך – כתוב אחד אומר ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות (המלך) יהויכין וגו׳ בשנים עשר חדש בעשרים וחמשה לחדש (וכתוב אחד אומר בכ״ו) וכתוב אחד אומר בכ״ז, אלא בכ״ה לחדש מת נבוכדנאצר ונקבר בכ״ו, בכ״ז הוציאו אויל מרודך בנו מקברו וגררו בשביל לבטל גזירותיו לקיים מה שנאמר ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב, ולקיים מה שנאמר איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, ובו בפרק מת צדקיה שתי שמרייא דכלהון דרי לקיים מה שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך ישרפו עליך. מכאן אתה אומר כשהוא בטובה אל יתיאש מן הרעה וכשהוא ברעה אל יתיאש מן הטובה זה יהויכין וצדקיה.
ואנת טרחת מן קברך כסקט מכרוה או כת׳וב מקתולין מטעונין בסיף או וארדי חג׳ארהֿ אלביר כג׳סד מדהוץ׳.
ומה שאמר השלכת מקברך מאמת מה שסיפרו הראשונים, שאויל מרודך חפר והוציאו מקברו וגררו עד שנתברר מותו לכל גדולי המלכות, ואז המליכו את אויל מרודך. הסיבה שהניעה אותם להימנע מלהמליכו, היא שלא האמינו שמת, אבל דימו שהוא חי ושפקדו שנית שיבוש הדעת, שאירע לו תחילה, עד שהפך בהמה ונמלט אל המדבר ואכל עשב משך שבע שנים; ועניין זה גרם שדעתו נשתנתה, כפי שנתבאר בספר דניאל בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנצר ומן אנשא טריד ועשבא כתורין יאכל (דניאל ד׳:ל׳). משום כך סברו מקצת בני אדם שנתגלגל בכישוף לבהמה. אבל האמת שנעשה בהמה בגלל שיבוש-דעת, שאירע לו, והלך עם הבהמות. אחרי כן חזרה אליו מלכותו כשחזרה לו דעתו, וידע כי לה׳ המלוכה, ולאשר יחפוץ יתננה. ואז נטש את הגאוה וההתנשאות שנהג בהם, כפי שביאר בה זמנא מנדעי יתוב עלי וליקר מלכותי הדרי וזיוי יתוב עלי וגו׳ כען אנא נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר וגו׳ (דניאל ד׳:ל״ג-ל״ד). והתמיד במצב זה עד שמת. וזאת היתה סיבת הספק שנפל בעניינו. אח׳⁠ ⁠׳כ לא האמינו במותו עד שהוצא מקברו ונראה לכל. במה שקרהו היה פלא מופלא למשכיל וריסון לבריות, שלא יתגאו ויתגדלו ושיפליגו בכניעתם לרבון העולמים היחיד הנוצח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואתה השלכת מקברך – יש שתרגם אותה:⁠1 ״השלכת מארמונך״, והשווה לפסוק ״כי חצבת לך פה קבר״ (ישעיהו כ״ב:ט״ז); ובמובן זה גם הכתוב ״ראיתי רשעים קבורים ובאו״ (קהלת ח׳:י׳), כלומר <שהרשעים> מוגנים בארמונות; ויש אומרים2 כי בֵּל נעקר מקברו, שעה שנכנסו הפרסים לבבל.
מטועני חרב – בנוני מבניין פוֹעֵל סביל,⁠3 ותרגומו: ״מרוטשים בחרב״.⁠4
כפגר מובס – <צורתו:> בינוני מבניין הֻפעל,⁠5 ומובנו: לדרוס,⁠6 כלשון ״והוא יבוס קמינו״ (תהלים ס׳:י״ד).⁠7
1. דומים קצת דברי רד״ק על אתר על סמך גירסא בתרגום הארמי: ״אתרכינתא באתרך״ במקום ׳מקברך׳.
2. השווה ילק״ש רמז תיח לפסוקנו וכן ראב״ע ורד״ק על אתר, אך בכולם מדובר על נכוכדנצר ולא על ׳בל׳, וגם הנסיבות שבהן נמשך נבוכדנצר מקברו, לפי אגדה זו, הן אחרות. עיין שם. בניסוחו של אבן בלעם נכנסו הפרסים ל׳בגדד׳.
3. על מציאותו של בניין זה בלשון העברית, ראה חיוג׳ ערך ׳ידע׳ ועמ׳ 41-40, וריב״ג באללמע עמ׳ 50 ועמ׳ 140 (רקמה, עמ׳ סג ועמ׳ קסג). כידוע, ראב״ע (במאזנים נג ע״א) התנגד למציאותו של בניין זה. אבן בלעם משתמש במינוח דומה גם במקומות אחרים בפירושיו: השווה, למשל, פירושיו ליהושע ט ד, שופטים כ מה ובדומה לזה גם פירושו לישעיהו י יג, וראה גם דבריו על ישעיהו מ כד.
4. השווה אבן קריש עמ׳ 157 וכן ריב״ג באצול ערך ׳טען׳. מעניין הוא שאבן בלעם לא תרגם מלה זו במונח הערבי הדומה לה בצליל: ׳מטעונין׳ (=דקורים), כפי שתרגמו אבן קריש וריב״ג שם, רס״ג על אתר ואלפסי ערך ׳טען׳.
5. השווה חיוג׳ וריב״ג, מחברות, ערך ׳כוס׳.
6. השווה ריב״ג באצול ערך ׳בוס׳, בהערות כ״י רואין, ובדומה לזה גם רס״ג ורד״ק על אתר.
7. בלשון הפסוק שם ׳צרינו׳, ומן הסתם נתערבב לאבן בלעם הלשון של תהלים מד ו.
כנצר נתעב – כיונק אילן הנתעב בעיני בעליו שחופר ומשרש ומוציאו כך השלכת מקברך. אמרו חכמים: כשנעשה בהמה וחיה שבע שנים, המליכו עם הארץ את אויל מרודך. וכשחזר למלכותו, נטלו וחבשו בבית האיסורין עד יום מותו. וכשמת, הוציאו את אויל מרודך מבית הסהר להמליכו ולא קיבל עליו. אמר: אםא ישוב למלכותו יהרגני. אמרו לו: מת ונקבר. ולא האמין עד שהוציאוהו מקברו וגיררוהו.
לבוש הרוגים מטועני חרב – בלבוש מלוכלך כמות לבוש הרוגים.
מטועני חרב – מדוקרי רמחים. מדוקר בלשון ערבית – מוטען.
יורדי אל אבני בור – אל עמקי בור, מקום שהאבנים צוללים שם ירדת.
כפגר מובס – מדשדש, תרגם יונתן. כמו נבוס קמינו (תהלים מ״ד:ו׳), ועל הרי אבוסינו (ישעיהו י״ד:כ״ה), מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳), הנידש כטיט חוצות.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אם״.
like a despised sapling Like a sapling of a tree, which is despised by its owner, who digs it up and uproots it and takes it out. So were you cast out of your grave. The Sages stated (Vayikra Rabbah 18:2): When he became an animal and a wild beast for seven years, the populace crowned Evil-Merodach, and when he was restored to his kingdom, he took him and imprisoned him in the dungeon until the day of his death. When he died, they took Evil-Merodach out of prison to crown him king, but he did not accept it upon himself. He said, If he returns to his kingdom, he will kill me. They said to him, He is dead and buried. But he did not believe them until they took him out of his grave and dragged him.
[in] the garb of the slain With filthy apparel, like that of the slain.
of those pierced by the sword Heb. מְטֹעֲנֵי, pierced by spears. "Pierced" in Arabic is 'mut'an.'
who descend to the stones of the pit to the depths of the pit, the place where stones sink there, you have descended.
like a trampled corpse Heb. מוּבָס. Jonathan renders: trampled, like, "We will trample (נָבוּס) those who rise up against us" (Tehillim 44:6); "And on my mountains I will trample him (אֲבוּסֶנוּ)" (infra verse 25); "Trampled (מִתְבּוֹסֶסֶת) in your blood" (Yechezkel 16:6), trampled like the mud of the streets.
ואתה – הקדמונים אמרו כי אחרי מות נבוכדנצר נסחב מקברו, כי היו אומרים אנשי ממלכתו שמא לא מת ועוד ישוב כאשר שב בראשונה. גם זה נכון, והאמת כי זה הפסוק על נבוכדנצר הוא, כי הוא תחלת מלכות בבל על ישראל, והעד הכינו לבניו מטבח (ישעיהו י״ד:כ״א).
כנצר – סעיף.
מטועני חרב – בלשון קדר כמו מדוקרים, ויש אומר מגזרת טענו (בראשית מ״ה:י״ז) בדרך רחוקה, כמו מלאים.
מובס – פעול מהשניים הנראים.
There is an old tradition that when Nebuchadnezzar had died, and was buried, he was dragged out of his grave again, because the people of his kingdom were in doubt whether he really was dead, and feared he might again return to them as he had done before.⁠1 This is perhaps really the fact; there is at least no doubt, that this verse refers to Nebuchadnezzar, who was the first of the Babylonian kings that reigned over Israel. This we may infer also from the words Prepare slaughter for his sons (ver. 21).⁠2
כנצר As a bough.
מטועני Pierced. Comp. طَعَنَ (טען) to pierce in Arabic. According to some,—who in a rather circuitous way derive it from טען to load, comp. טענו load (Gen. 45:17)—full.⁠3
מובס Trodden, A verb ע"ו; (root בוס.
1. See Rashi ad locum, and Dan. iv.
2. The question seems to be, whether this prophecy (verses 4—20) refers to Nebuchadnezzar, the first Babylonian tyrant that ruled over the Jews, whose fate, according to tradition, was just that described in verses 18—20, or to his grandson (according to Ibn Ezra) Belshazzar, the last king of Babylon, who was slam (Dan. 5:30), and most probably not buried with the honours of a king. Ibn Ezra is in favour of the former, because the extinction of the dynasty predicted in the words, Prepare slaughter for his children, etc., was not to begin with the king addressed here, but with one of his descendants.
3. מטעני חרב full of wounds with the sword. A. V., Thrust through with a sword.
ואתה אף בקבר לא הניחוך שמלכי מדי השליכו בלטשצר מלך בבל אחר שהרגוהו סחוב והשלך קבורת חמור.
וכן השלכתמליקבר בקברך כנצר נתעב – נצר שורש אילן הנרקב ששוב לא יפריח מריח מים ואדם משליכו מן הגומא שהוא טמון שם והנצרים הטובים מניח במקומם.
כמו לבוש הרוגים – שהן טעונים ונעמסים מכות חרב ופצעים בכל גופם שהלבוש מלא קרעים קרעים ומלוכלך בדם שיורדים ונחבטים אל אבני בור.
כפגר מובאס – ומלוכלך בטיט שאין אדם רוצה ליגע בו אלא סוחבו ומשליכו בחבטה. ועל ההשלכה והחבטה מביא לבוש הרוגים.
ואתה השלכת מקברך – אמרו בשעה שנטרד נבוכדנצר והיה עם החיות שבעה שנים, ועם הארץ המליכו אויל מרודך בנו, וכאשר שב נבוכדנצר לדעתו ושב אל היכלו אל בבל ומצא בנו יושב על כסאו, נתנו בבית האסורים, ולא יצא משם עד שמת נבוכדנצר והוציאוהו העם להמליכו, והוא לא רצה למלוך. אמר: איני מאמין שמת, ואם יבא כמו שבא בפעם אחרת וימצאני, יהרגני. הוציאו אותו מקברו והראו לו שמת. על זה נאמר: ואתה השלכת מקברך.
נ״א בתרגום, שתרגם: שכבו בכבוד איש בביתו (ישעיהו י״ד:י״ח) – אתכנשו ביקר גבר בביתיה, ותרגם: ואתה השלכת מקברך – ואת אתרכינת מאתרך, וזה נוטה לדרך הפשט יותר, ויתפרש איש בביתו (ישעיהו י״ד:י״ח) כמשמעו, כלומר כל המלכים נחו בביתם בהיכליהם, ואתה השלכת מקברך – מביתך, שהיית חושב שתהיה בו לזמן רב, כמו שאדם בקבר, והשלכת מתוכו, כלומר שרוח רעה שעברה עליך מאת האל השליכה אותך מביתך, והלכת לדור בין החיות.
כנצר נתעב – כשנוטע אדם נטועים ויש ביניהם שאינו מצליח, עוקר אותו משרשיו ומשליכו. וכן: לבוש הרוגים שהוא מלוכלך בדם, משליך אדם אותו, כי כיון שהוא לבוש הרוג, אין אדם חושש בו לרחצו וללבשו, כי אין דרך בני אדם ללבשו כיון שהוא מהרוג, ועוד שהוא מנוקב מדקרות החרב.
מטועני חרב – הם הרוגים, וכפל הענין במלות שונות לחזק הענין. ופי׳ מטועני – מדוקרים, וכן פירש אדוני אבי ז״ל: טענו את בעירכם (בראשית מ״ה:י״ז), ודמהו ללשון הערב.
יורדי אל אבני בור – אמר על המלבושים, ואעפ״י שאמר לבוש בלשון יחיד, הרבה כמוהו במקרא. אמר: כי מלבושי ההרוגים מושלכים ויורדים אל אבני בור כמו ההרוג, והוא פגר מובס ונרמס בין הרוגים. וכן: השלכת אתה, כמו אותם הלבושים.
ואמר: אבני בור – בעבור הקבר שבונין בתוכו באבנים סביב הנקבר, והוא הנקרא בלשון משנה דופק.
ואתה השלכת מקברך – די לנו כי בישעיה עדות כי נבוכדנצר או בלשאצר הושלך מקברו ונסחב על ידי מדי ופרס, ואם אינו כתוב במקום אחר ורבים כן.
כנצר נתעב – כי כל עובד האדמה בראותו נצר אילן או כרם נתעב ונאלח יעקרהו ויוציאהו מתחת הקרקע שהוא דבוק בו עם השרש, כמו שקדם: ונצר משרשיו יפרה (ישעיהו י״א:א׳). וכבר אמרנו ששני אלה, רוצה לומר השרש והנצר, הם תחת הקרקע.
יורדי אל אבני בור – הוא תאר לההרוגים ולנרצחים, וזה כי המנהג בכל מקום כאשר ימצא הרוג ונרצח בדרך שיקבר שם ויקימו עליו גל אבנים גדול,⁠1 וכן נעשה לאבשלום (שמואל ב י״ח:י״ז), ולכן נאמר אבני בור. והנה זה משל שני, כאלו אמר וגם כמו לבוש הרוגים שכל אדם משליך אותו ככלי אין חפץ בו.
וכן משל אחר: כפגר מובס – מתגולל בדם כמו עמשא (שמואל ב כ׳:י״ב).
1. השוו ללשון הפסוק ביהושע ז׳:כ״ו, ח׳:כ״ט.
ואתה השלכת מקרבך כנצר נתעב לבוש הרוגים שהוא זכרון השפלתו אחרי מותו, ואפשר לומר שהתחלת זאת ההשפלה, היא מאמרו כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו, אבל אין פירוש ביתו קברו, אלא שהיה מנהגם לקבור המלכים והשרים כל אחד בביתו, וגם היום כן המנהג בארץ כוש, ולכן על הקבורה אמר, שכל מלכי הגוים שכבו בכבוד אחרי מותם איש בביתו ששם קוברים אותם, אבל אתה לא זכית לכך, כי השלכת מקברך, ועניין ההשפלה הזאת לא יהיה משל כי אם כפשוטה, אולי שבבוא הפרסיים להחריב את בבל, ראו קבורת נבוכדנצר במעלה וכבוד, והשליכוה מקברו כפגר מובס, וידקרו גופו ככברה בחרבותם כדי לחרפו ולגדפו, ובכלל אותם ההרוגים שהרגו בבבל היה גופו מושלך, ועליו נאמר לבוש הרוגים מטועני חרב כי מלת מטועני היא מלשון רבוי, כמו (בראשית מה, יז) טענו את בעירכם, וזכר שלא בלבד נדמה אל שאר ההרוגים בדקירותיו, אבל גם להנקם עוד הפרסים ממנו מפני הרעות אשר עשה בארצם, צוו לקבור את כל ההרוגים לטהר את הארץ, ואותו רשע לא נתנו לקבורה כי היו כולם רומסים אותו ברגליהם.
כנצר – כענף וכן ונצר משרשיו יפרה (ישעיהו י״א:א׳).
מטעני חרב – מדוקרי חרב והוא לשון ערבי.
אבני בור – עומק הבור מקום שהאבנים צוללים ויורדים.
כפגר – כן נקרא גוף ההרוג וכן רב הפגר (עמוס ח׳:ג׳).
מובס – נרמס ונדרס כמו יבוס צרינו (תהלים ס׳:י״ד).
ואתה – אבל אתה נשלכת מקברך כמו שעוקרין ענף המחוטב לזרקו להלן כי ארז״ל בשעה שנטרד נ״נ לשבעה שנים עם החיות המליכו עם הארץ את אויל מרודך בנו וכשחזר למלכותו נטלו וחבשו בבית האסורים עד יום מותו כשמת הוציאו את אויל מרודך להמליכו ולא קבל אמר אם ישוב למלכותו יהרגני ולא האמין שמת עד שהוציאוהו מקברו.
לבוש הרוגים – בלבוש מלוכלך כמו לבוש הרוגים מדוקרי חרב מרוב הלכלוך.
יורדי אל אבני בור – ר״ל אשר מרוב הלכלוך יורדים במלבושים כאלה בעמקי הבור כגוף הפגר הנרמס כי לגודל המאוס לא יפשטו המלבושים מעליהם ואמר שבמלבוש כזה יגררו פגר נ״נ ללעג ולקלס.
מקברך – רחוק מקברך אשר הכינות לך בחייך, ועיין למטה בסוף פירושי לפסוק כ״ג.
כנצר נתעב – לא נֶחְשַבְתָּ ראוי להיות בקבורה עם שאר בני משפחתך המפוארה, אלא כנטיעה נמאסת שתולשים אותה מן הקרקע ומשליכים אותה.
לבוש הרוגים – מוקף ומכוסה, כתרגום יונתן (ואחריו רוזנמילר וגיזניוס) כלומר שלא נעשה לו כבוד במותו, כי בֵה בליליא קטיל בין שאר ההרוגים, ובתוכם כאחד מהם נקבר.
מטעני – מדוקרים בלשון ערבי (רש״י רד״ק ורוזנמילר וגיזניוס).
יורדי אל אבני בור – ההרוגים במלחמה משליכים אותם בבור זה על גב זה בלא כבוד, וטעם אבני בור מַעמקי בור כפירוש רש״י, וכמהו אבן אפל וצלמות (איוב כ״ח:ג׳) ענינו מעמקי האופל. ותלמידי החכם יח״ף זצ״ל היה מפרש תחתית הבור הרצופה באבנים. ורוזנמילר וגיזניוס (וקרוב לזה רד״ק) פירשו אבני בור – קבורות עשויות בבנין של אבנים. ואם כן יהיה דרך כבוד, תחת כי המכוון בפסוק הזה אינו אלא לומר שנקבר דרך בזיון.
כפגר מובס – משליכים את ההרוגים אל אבני בור, כמו פגר נבזה שנשאר זמן מה על הקרקע בלא קבורה, ולבסוף משליכים אותו לבור לבלתי יבאיש את הארץ.
כנצר – נצר נקרא מקום שמשליכים שם פגרי הבהמות, ומגביל אל קבר של בני אדם, היושבים בקברים ובנצורים ילינו (לקמן ס״ה), ופה הוא מתאר את הקבר שדומה כנצר של פגרי בהמות, לא כקבר בני אדם.
מטעני חרב – מנושאי חרבות כמו טענו את בעירכם (בראשית מה), הנהרגים מיד נושאי חרבות.
ואתה – נהפכת בשני דברים אלה לבוז ולקלון,
א. כי קברך דמה כנצר נתעב מקום שישליכו שם פגרי הבהמות,
ב. כי גם שם לא הניחו אותך לשכב, כי מן קברך זה הדומה כנצר נתעב השלכת לחוץ, בבזיון גדול, והלבישוך אז בלבוש הרוגים שנהרגו בידי טועני ונושאי חרב – שציירו על לבושך הרוגים מדוקרים בחרב, להזכיר רוב הרצח שרצחת (וספרו חז״ל כי אחר מותו גררוהו מקברו והסחיבוהו בחוצות בבל בבזיון). מוסיף לאמר, למה הדמיון הזה שדמיתי כי לא דמה כבודך במותך לכבוד המלכים במיתתם, הלא גם יורדי אל אבני בור – הפגרים שמשליכים אותם ערומים בלא תכריכין על אבני הבור, כפגר המובס ונרמס, שאין מתטפלים בו להלבישו תכריכין, גם עם יורדי בור האלה
וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ בבזיון גדול1 כְּנֵצֶר – כענף2 נִתְעָב שעוקרים לזרקו מחמת שאינו מצליח3, ואז הלבישוך4 בלבוש מלוכלך כמו5 לְבֻשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי – מדוקרי6 חָרֶב, מלבושים אשר מרוב הלכלוך שבהם7 יוֹרְדֵי – יורדים במלבושים כאלה8 אֶל אַבְנֵי – עמקי9 הַבוֹר10, כְּפֶגֶר – כך גררו את פגר נבוכדנצר11 מוּבָס – נרמס ונדרס12 כטיט חוצות13 ללעג וקלס14:
1. מלבי״ם.
2. מצודת ציון. ומלבי״ם ביאר שהוא המקום שמשליכים שם פגרי הבהמות.
3. כי כשנוטע אדם נטיעות ויש ביניהם נטיעה שאינה מצליחה עוקר אותה משרשיו ומשליכה (רד״ק). ואמרו חז״ל בשעה שנטרד נבוכדנצר ונעשה כחיה ובהמה למשך שבע שנים, המליכו עם הארץ את אויל מרודך בנו וכשחזר נבוכדנצר לדעתו ושב אל היכלו שבבל ומצא את בנו יושב על כסאו נתנו בבית האסורים ולא יצא משם עד שמת נבוכדנצר, וכשמת נבוכדנצר הוציאו את אויל מרודך להמליכו ולא קיבל, אמר אם ישוב למלכותו יהרגני, אמרו לו, מת ונקבר, ולא האמין שמת עד שהוציאוהו מקברו וגיררוהו, ועל זה נאמר ואתה השלכת מקברך (רש״י, רד״ק, מצודת דוד). ובמדרש, בכ״ה לחודש שנים עשר מת נבוכדנצר ונקבר בכ״ו, בכ״ז הוציאו אויל מרודך בנו מקברו וגררו בשביל לבטל גזירותיו, לקיים מה שנאמר ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב, ולקיים מה שנאמר (חבקוק א, ז) ״אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא״, ובו בפרק מת צדקיה (ילקוט שמעוני). רד״ק מביא ביאור נוסף ולפיו אין הכונה לקבר אלא לביתו, כלומר כל המלכים שכבו בכבוד איש בביתו שנחו בביתם בהיכליהם ואתה השלכת מקברך, מביתך שהיית חושב שתהיה בו לזמן רב כמו שאדם בקבר, כי רוח רעה שעברה עליך מאת האל השליכה אותך מביתך והלכת לדור בין החיות.
4. מלבי״ם.
5. רש״י, מצודת דוד.
6. רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. רש״י, מצודת ציון.
10. כי לגודל המאוס לא יפשטו המלבושים מעליהם (מצודת דוד). ורד״ק מבאר כי מלבושי ההרוגים מושלכים ויורדים אל אבני בור כמו ההרוג, והוא פגר מובס ונרמס בין הרוגיו, כך גם הושלכת אתה כמו אותם הלבושים, ואמר אבני בור בעבור הקבר שבונים בתוכו באבנים סביב הנקבר, והוא הנקרא בלשון משנה דופק. ומלבי״ם מבאר שבשני דברים אלה (המבוארים בפס׳ קודם) נהפכת לבוז ולקלון, א׳ כי קברך דמה כנצר נתעב מקום שישליכו שם פגרי הבהמות, ב׳ כי גם שם לא הניחו אותך לשכב, ומקברך זה הדומה כנצר נתעב הושלכת לחוץ בבזיון גדול וציירו על לבושך הרוגים מדוקרים בחרב להזכיר רוב הרצח שרצחת, ולא זו בלבד שלא דמה כבודך במותך לכבוד המלכים במיתתם, אלא שגם ליורדי אל אבני בור, הפגרים שמשליכים אותם ערומים בלא תכריכין על אבני הבור כפגר המובס ונרמס שאין מטפלים בו להלבישו תכריכין, גם עם יורדי בור האלה אינך ראוי להידמות.
11. מצודת דוד.
12. מצודת ציון.
13. רש״י.
14. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כ) לֹֽא⁠־תֵחַ֤ד אִתָּם֙ בִּקְבוּרָ֔ה כִּי⁠־אַרְצְךָ֥ שִׁחַ֖תָּ עַמְּךָ֣ הָרָ֑גְתָּ לֹא⁠־יִקָּרֵ֥א לְעוֹלָ֖ם זֶ֥רַע מְרֵעִֽים׃
You shall not be joined with them in burial because you have destroyed your land; you have slain your people. The seed of evil-doers shall not be named forever.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
לָא תְהֵי כְּחַד מִנְהוֹן בִּקְבוּרָה אֲרֵי אַרְעָךְ חַבֵּילְתָּא וְעַמָךְ קָטֵילְתָּא לָא יִתְקַיֵים לַעֲלָם זֶרַע מַבְאָשִׁין.
לא תג׳אמעהם פי קבר אד׳ בלדך אפסדת וקומך קתלת ולא ידעא ריסא אבדא נסל אלאשראר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לא תחד אתם בקבורה – ״לא תצטרף אליהם״.⁠1 ההגה ה׳נח׳ אשר בין התי״ו לחי״ת מייצג את פה״פ; ומעניין זה הכתוב ״והיו לאחדים בידיך״ (יחזקאל ל״ז:י״ז), כלומר יהיו מאוחדים.⁠2
1. השווה אלפסי ערך ׳חד׳ ורס״ג על אתר.
2. מתוך הדוגמא שמביא אבן בלעם נראה שהוא סבור, כי השורש הוא ׳אחד׳, והאל״ף, שהיא פה״פ, בגדר נסתרת. השווה לכך ראב״ע על אתר. אולם חיוג׳ בערך ׳אחד׳ סבור כי השורש ׳יחד׳.
לאא תחד אתם בקבורה – לא תשוה לשאר מלכים לנוח בקברך.
כי ארצך שחת – ברוב עבודה ועמך הרגת חנם, כמו שמפורש בדניאל: ואמר להובדא לכל חכימי בבל (דניאל ב׳:י״ב). לכך שנאוך ונהגו בך בזיון להשליכך מקברך.
לא יקרא לעולם זרע מרעים – ואף בניך ילקו בעונך ולא יתקיימו אחריך ימים רבים, כי יתחברו עליהם שנאיך וישחיתום.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״אל״.
You shall not join them in burial You shall not be equal to other kings, to rest in your grave.
for you have destroyed your land with excessive labor, and you have slain your people groundlessly, as it is related in Daniel: "And he said to destroy all the wise men of Babylon" (2:12). Therefore, they hated you and treated you with contempt to throw you out of your grave.
the seed of evil doers shall not be named forever Even your children shall suffer for your iniquities, and they shall not endure long after you, for their enemies will unite against them and destroy them, and they shall say to each other.
לא תחד אתם בקבורה – לא תימני עמהון בקבורה.
כי ארצך שחת עמךא הרגת – ראיתי בו מדרש אגדה: כשצר על ירושלם שלש שנים שהשביע ליגיונותיו שיעברו משער לשערב במחנה ויהרגוג איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו קרבן לי״י, כדי שיהו תופסין נצחון וקיימו וקבלו עליהם לעשות כן. הוא שהנביא מקנטרו ואומר: כי ארצך שחת עמךד הרגת.
אבל לפי פשוטו: כי ארצך שחת עמךה הרגת – עוונך גרם ארצך לישחת ועמך ליהרג, שיהו נמסרים ביד כורש ודריוש.
לא יקרא לעולם – לא יתקיים לעולם זרע מרעים, כמו ויקרא שמה במהו עד היום הזה (יחזקאל כ׳:כ״ט), פתרונו: ויתקיים שמה במה עד היום הזה, שעד היום הזה אין אתם מושכין ידיכם ממנה. וכן ויקרא שמו בישראל דרות (רות ד׳:י״ד), פתרונו: ויתקיים שמו בישראל.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ועמך״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״משעה לשעה״.
ג. כן בכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״ויהרוג״. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777: ״שיהרגו״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ועמך״.
ה. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ועמך״.
ו. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״במה״.
לא תחד – חסר אל״ף השורש כמו אוהבי אהב (משלי ח׳:י״ז), ורבי יהודה המדקדק אומר שהוא חסר יו״ד מגזרת יחד.
כי ארצך שחת – אפילו ארצך שחת ואף כי ארצות אחרות, והנה פירושו ועריו הרס.
תחר Thou shall be joined. The radical א is dropped;⁠1 comp. אהב I love (Prov. 8:17); according to the grammarian R. Jehudah, י is omitted, and the word is derived from יחד to be together.
For thou hast destroyed thy land, even thy land, how much more other countries; this explains the words: And he pulled down his cities (ver. 17).⁠2
1. Root אחד to join.
2. According to this remark, the suffix in עריו (5:17) refers to Nebuchadnezzar, not to תבל the world. 5:17, Ibn Ezra seems to be of opinion that it refers to תבל, introducing the other explanation by יש אומרים Some say.
לא תחד אתם – בכבוד בקבורה – אף אחרי כן שאף בני עמך שמחים במפלתך,
כי אף ארצך שחת – אף עמך הרגת.
לא יקרא לעולם זרע מרעים – ושמו לא יזכר עוד.
לא תחד אתם – לא תתיחד עם מלכי גוים בקבורה, כלומר לא תהיה שוה להם במותך ובקברך כי לשאר מלכים יעשו כבוד גדול בקברם אותם, ושורפים עליהם וחונטים אותם, אבל לך לא יעשו עמך כבוד, אלא שתקבר כאחד העם.
ולמה? כי ארצך שחת – פירוש: בכובד המס שהיית מטיל עליהם.
עמך הרגת – מרוב אימה שהיה מטיל עליהם עד שבחטא קל היה הורג אנשיו, כי הנה חכמי ארצו הרג על שלא ידעו להגיד לו חלומו ופתרונו, וזה אכזריות גדולה. לפיכך שמחו כל עמו במותו, ולא עשו לו כבוד בקבורתו כמו שעושים לשאר מלכים.
לא יקרא לעולם זרע מרעים – בניו, שהם זרע מרעים, לא יקרא לזמן רב בן פלוני, כי במהרה יכרת זרעו, כי במות בלשצר בן בנו נכרת זרעו מכל וכל.
ועל זה אמר לא תחד אתם בקבורה, רוצה לומר לא היית עם שאר ההרוגים אשר נזכרו יחד בקבורה, כי אתה לא זכית לכך, לפי שארצך שחת עמך הרגת, רוצה לומר אותם הארצות אשר כבשת, היית משחית אותם והורג בני אדם הנכבשים אליך בני עמך מבלי חמלה, ולכן התאכזרו האויבים עליך יותר מעל שאר ההרוגים לחרפך ולגדפך אחרי מותך. אבל המתרגם, ורז״ל (סדר עולם) גם כן פירשו הכתובים האלה על מה שעשה אויל מרודך לנבוכדנצר אביו, כי כאשר הלך נבוכדנצר בחייו נטרד מבני אדם, ישב אויל מרודך בנו על כסאו, ואביו כשחזר נתנו בבית הסוהר וישב שם כל ימיו, וכאשר מת נבוכדנצר יצא אויל מרודך מבית הסוהר, והיה מפחד למלוך, כי לא היה מאמין שמת אביו, אבל חשב שחלף הלך לו לשוח בשדה כפעם בפעם, ולאמת הדבר צוה להוציאו מקברו, ואפשר שדקרוהו בחרבות וברמחים לראות אם היה מת בהחלט, ושעל זה אמר הנביא כאן ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב לבוש וגו׳.
וההשפלה השלישית שניבא ישעיהו על נבוכדנצר היא, בכליון זרעו והפסד מלכותו שנפסק במיתת בלשאצר בן בנו, ועל זה אמר לא יקרא לעולם זרע מרעים.
תחד – מלשון חד ואחד.
לא תחד – לא תהיה כאחד להיות שוה למלכי העכו״ם בדבר הקבורה לנוח בכבוד.
כי ארצך שחת – ולזה פחד מאד עד שהוציאוהו מקברו.
עמך הרגת – כמ״ש ואמר להובדא לכל חכימי בבל (דניאל ב׳:י״ב).
לא יקרא וכו׳ – בניו שהם זרע מרעים לא יקרא לזמן רב לומר אלו מזרע נ״נ כי במהרה יכרת זרעו.
אתם – עם כל מלכי גוים.
כי ארצך שחת עמך הרגת – בגאוותו וברוב מלחמותיו, כי רבוי ההולכים למלחמה מפסיד עבודת האדמה.
לא יקרא לעולם – אין ראוי שיהיה נזכר שֵם רשעים לעולם, על כן אין ראוי שתהיה לך קבורת כבוד, כי הקבר זכרון הנקבר.
זרע מרעים – אנשים רשעים, והוא מאמר נאמר דרך כלל, והכוונה בו על הפרט (כמו למעלה פסוק ה׳), כלומר אין הרשע הזה ראוי שיזכר שמו. ואחר שהזכיר שאין ראוי שיזכר שמו הוסיף הכינו לבניו מטבח, שאין ראוי שישאר לו זרע, כי גם הבנים זכרון לאבותם.
לא תחד אתם בקבורה – גם אתה אינך ראוי להאחד ולהיות דומה בקבורה, כי אינך ראוי להקבר כלל, רק ליתן בשרך לכלבים כי ארצך שחת – ומי יכבדך אחרי מותך אם שחת גם ארצך והרגת גם עמך, ולכן ראוי שלא לבד שישפכו כולם חמתם עליך אחרי מותך, כי גם ראוי שלא יקרא לעולם זרע מרעים – שגם זרעו לא יקראו על כסא המשרה לעולם כדברו זאת יתרגש המליץ, מוסיף אמרים, ולמה חרצת רק שלא יקראו למלוכה הלא מהראוי הוא, כי.
לֹא תֵחַד – תתייחד1 אִתָּם – עם מלכי הגויים2 בִּדְבַר3 קְבוּרָה לנוח בכבוד4, כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ ברוב עבודה ואת5 עַמְּךָ הָרָגְתָּ בחינם6, לכך שנאוך ונהגו בך בזיון להשליכך מקברך, ואף בניך ילקו בעוונך7 וְלֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם – לזמן רב על בניך שהם8 זֶרַע מְרֵעִים לומר אלו מזרע נבוכדנצר9, כי לא יתקיימו אחריך ימים רבים, אלא יתחברו עליהם שׂוֹנְאֶיךָ וישחיתום10 ובמהרה יכרתו11:
1. רד״ק.
2. רד״ק. ומלבי״ם מבאר עם יורדי הבור, והוא המשך של הפסוק הקודם, כלומר אינך ראוי להיות דומה להם בקבורה, כי אינך ראוי להקבר כלל אלא ליתן בשרך לכלבים.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד. כלומר לא תהיה שווה להם במותך ובקברך (רש״י, רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם). כי לשאר מלכים יעשו כבוד גדול כשיקברו אותם ושורפים עליהם וחונטים אותם, אבל לך לא יעשו עמך כבוד אלא שתקבר כאחד העם (רד״ק).
5. רש״י.
6. רש״י. רד״ק ביאר שהשחית את עמו שהיה מטיל עליהם מס כבד, ושאת עמו הרג מרוב אימה שהיה מטיל עליהם עד שבחטא קל היה הורג אנשיו, כי הנה את חכמי ארצו הרג על שלא ידעו להגיד לו חלומו ופתרונו, וזה אכזריות גדולה, לפיכך שמחו כל עמו במותו ולא עשו לו כבוד בקבורתו כמו שעושים לשאר מלכים. ויש בו מדרש אגדה, כשצר נבוכדנצר על ירושלים שלוש שנים, השביע ליגיונותיו שיעברו משער לשער במחנה ויהרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו קרבן לה׳ כדי שיהו תופסין נצחון, וקיימו וקבלו עליהם לעשות כן, והוא שהנביא מקנטרו ואומר ״כי ארצך שחת עמך הרגת״ (ר״י קרא).
7. רש״י.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. מצודת דוד. ומלבי״ם ביאר שלא זו בלבד שיבזו אותו אחרי מותו, אלא שגם זרעו לא יקראו על כסא המלוכה לעולם.
10. רש״י.
11. מצודת דוד. ואכן במות בלשצר בן בנו נכרת זרעו מכל וכל (רד״ק).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כא) הָכִ֧ינוּ לְבָנָ֛יו מַטְבֵּ֖חַ בַּעֲוֺ֣ן אֲבוֹתָ֑ם בַּל⁠־יָקֻ֙מוּ֙ וְיָ֣רְשׁוּ אָ֔רֶץ וּמָלְא֥וּ פְנֵי⁠־תֵבֵ֖ל עָרִֽים׃
Prepare a slaughter for his children, for the iniquity of their fathers, that they not rise up and possess the earth and fill the face of the world with cities.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אַתְקִינוּ לִבְנֵיהוֹן קִטוֹל בְּחוֹבַי אֲבָהַתְהוֹן דִלְמָא יְקוּמוּן וְיַחְסְנוּן אַרְעָא וְיִתְמְלוּן אַפֵּי תֵבֵל בְּעֵיל דְבָבוּ.
פהיו לבניה מקצבא לתמסכהם בד׳נוב אבאיהם לילא יקומו פירת׳ון אלבלאד וימלון וג׳ה אלדניא קראא.
ומה שאמר הכינו לבניו מטבח בעון אבותם אין עניינו שבניו צדיקים ואלהים מענישם על עוונות אביהם. אבל כוונתו שבניו כשהם עושים כמעשה אביהם – והוא הגאוה וההתנשאות – ראויים הם שייכרתו. והוא בלשצר כמו שאמר לו דניאל: הן ידעת מה שבא על אביך בגלל מה שנתגאה לפני ה׳. ואעפ״כ לא נכנעת לפניו, אבל התנשאת והתגדלת. הוא שנאמר על נבוכדנצר וכדי רם לבביה וגו׳ (דניאל ה׳:כ׳) ואנת בריה בלשצר לא השפלת לבבך וגו׳ ועל מרמי שמיא התרוממת (דניאל ה׳:כ״ב-כ״ג).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ומלאו פני תבל ערים – ראוי לתמוה על מי שתרגם1 ׳ערים׳ – אויבים, שלפי דעתי הוא <תרגום> חלש, כי לפי ההקשר היה ראוי שיתמלא העולם בטובים רבים2
1. כך ת״י על אתר, מנחם ערך ׳ער׳, ריב״ג באצול ערך ׳עור׳ – לפי כ״י רואין, ראב״ע על אתר, וכן הוא מצוטט על ידי רד״ק על אתר, הנראה מעדיף את המשמעות הרגילה, כריבוי של ׳עיר׳.
2. דברי אבן בלעם אינם ברורים, אבל נראה כי לפי פירוש זה הוא מפרש ׳ערים׳ כמשמעו, ריבוי של ׳עיר׳. לא סביר כי לשון ׳נבל׳ (בערבית) מרמז לתפיסת ׳ערים׳ משורש ׳ערם׳.
ויאמרו זה לזה: הכינו לבניו מטבח לבל יקומו וירשו ארץ – ותמלא הארץ שונאים ומציקים. וכן תרגם יונתן: בעלי דבב, כמו: ויהי ערך (שמואל א כ״ח:ט״ז).
[ויש עוד לפותרו: ומלאו פני תבל ערים – כלפי שאמר למעלה: שם תבל כמדבר ועריו הרס (ישעיהו י״ד:י״ז), חזר ואמר: וכלה זרעו, ויחזרו יושבי הערים למקומן, ומלאו פני תבל עיירות.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260, אוקספורד 34.
Prepare a slaughter for his sons lest they rise and inherit the land, and the land will be filled with enemies and oppressors. So did Jonathan render עָרִים, enemies. Comp. "And has become your adversary (עָרֶךְ)" (I Sam. 28:16). It can also be interpreted: And fill the surface of the earth with cities. In contrast with what he said before: "Who made the land like a desert and demolished his cities" (verse 17), he says further: His seed shall perish, and the inhabitants of the cities shall return to their place, and the surface of the earth shall be filled with cities.
הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם – מקרא זה מסייעני לפתרון שפתרתי למעלה (ר״י קרא ישעיהו י״ד:כ׳): כי ארצך שחת עמךא הרגת – שגזרתי על מלכות בבל ליחרב בעוונותיך, כשם שמפרש והולך: הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם.
ומלאו פני תבל ערים – עד שהיה מלכות בבל קיים שם תבל כמדבר ועריו הרס. משתפסק מלכות בבל ישובו וימלאו פני תבל ערים שהרס, ותבל אשר השם כמדבר.
ולא תטה אשורך מני הדרך שתשמע לדברי הפותרים: בל יקומו וירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים – שלא ימלאו פני תבל שונאים, כמו: ופשריהב לערך (דניאל ד׳:ט״ז), דע כי טעות הוא בידם.
א. כן בפסוק, והשוו לעיל. בכ״י לוצקי 778: ״ועמך״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ופשרא״.
הכינו לבניו – בלשצר וכל ביתו.
בעון אבותם – אויל מרודך אביו ונבוכדנצר אבי אביו.
ערים – אויבי׳ כמו ויהי עריך (שמואל א כ״ח:ט״ז), והטעם כי יעורר שנאה בכל העולם והנה הטעם ומלאו שלא ימלאו, וי״א אחר שלא ירשו הם הארץ יתיישב העולם.
To his sons. To Belshazzar and his whole family.
Their fathers. His father Evil Merodach and his grandfather Nebuchadnezzar.
ערים Enemies.⁠1 Comp. ערך thine enemy (1 Sam. 28:16). ומלאו וגו' Nor fill, etc. For they would stir up hatred everywhere; ולא מלאו═ומלאו. According to others: the face of the world will then be filled with cities, because the Babylonian kings will no longer be the masters of the earth.
1. צרים═ערים. The interchange of צ and ע is especially noticed in comparing Hebrew words with the corresponding Chaldæan ones, e.g. עיר═ציר messenger; ארע ═ ארץ earth. A. V., Cities.
כמו שמפרש והולך: הכינו לבניו מטבח.
ואז כאשר יכרת שמו וזכרו, ומלאו פני תבל ערים – ויישובים בכל מקום ולא כמו לשעבר ששם תבל כמדבר ועריו הרס.
הכינו לבניו – שיהרגו אותם, וזה בעון אבותם. ויש לכם לירא שיהיו הבנים כמו האבות רעים, לפיכך הרגו אותם שלא יקומו וירשו ארץ.
ומלאו פני תבל ערים – אם הם יקומו, ימלאו פני תבל שונאים וערים, לפיכך השמרו שלא יקומו.
ערים – שונאים, כמו: ויהי ערך (שמואל א כ״ח:ט״ז), וכן בלשון ארמי: ופשריה לערך. וכן תרגם יונתן.
ויש לפרש ערים – כמשמעו, ויתפרש כך: אם הם לא יקומו ויירשו, ימלא פני תבל ערים וירבה הישוב, כי הם היו כובשים הערים ומחריבים הישוב.
הכינו לבניו מטבח – זה חלק מהשאלה הכוללת הנרמזת בתורה: פוקד עון אבות על בנים (שמות כ׳:ד׳).
הכינו לבניו מטבח בעון אבותם וגו׳, ר״ל אתה חשבת לעשות ביתך וכסאך וזרעך נכון עד עולם, לא יהיה כן, כי לא יקרא לעולם, רוצה לומר זמן ארוך, לא יקרא בפי בני אדם זרעך, שהוא זרע מרעים לפי שמהרה יכלה, ולכן אמר כנגד פרס ומדי, הכינו לבניו מטבח בעון אבותם, רוצה לומר שיכינו המלחמה ויהרגו ויטבחו את בניו בעון נבוכדנצר אבותם ומפני רשעתו, באופן שלא יקומו עוד במעלה ומלכות, וירשו ארץ ומלואו פני תבל ערים, כלומר שלא ירשו ארצות ולא תתמלא הארץ והעולם כולו מבניו, שהם צרים ואויבים לכל בני אדם, ומלת ערים מלשון אויבים וצרים כמו ויהי עריך. ואמר הנביא בשם האל, שחרבן זרע נבוכדנצר לא יהיה בכח אנושי, אם לא ישפיע האל ממרומו רוח נקמה וכריתה.
הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים. ׳אשר גר שם אברהם ויצחק׳ - כי אמנם זכרון חסדי הצדיקים בארץ מגוריהם מטיב לבניהם שֵׁם טוב ואהבת חסד בעיני יושבי הארץ, היפך הרשעים שנאמר בהם הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ. [פירוש בראשית (לה כז)]: ׳לא יומתו אבות על בנים׳ - אפילו על חטא המרד במלכות, שמנהג המלכים להרוג גם את בניהם1 שלא יקומו לשונאים למלכות, כענין הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים - פירוש שונאים, כמו ׳וַיְהִי עָרֶךָ׳ (שמואל א׳ כח טז) - מכל מקום אסרה תורה למלכינו להרוג זה בשביל זה בחמלת ה׳ על עמו2. [פירוש דברים (כד טז)]: עֵשָו ומואב השמידו והחריבו ישוב יותר מכדי צורך יישובם כדי להשמיד כל היושבים בה לפנים, בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ. [פירוש דברים (ב י-יג)]: רְפָאִים - עריצים, בַּל יָקֻמוּ, פן יגברו וירשו ארץ3. [להלן (כו יד-טו)]:
1. של המורדים.
2. כ״כ הרד״ק: ׳הכינו לבניו - שיהרגו אותם וזה בעון אבותם, ויש לכם לירא שיהיו הבנים כמו האבות רעים, לפיכך הרגו אותם שלא יקומו וירשו ארץ, ומלאו פני תבל ערים - אם הם יקומו, ימלאו פני תבל שונאים וערים, לפיכך השמרו שלא יקומו. ערים - שונאים, כמו ויהי ערך, וכן בלשון ארמי ופשריה לערך, וכן תרגם יונתן׳.
3. הנביא ביקש שהגויים שמצערים לישראל לא יקומו בתחיית המתים. ולשון ׳בל יקומו׳ כתוב שם כמו כאן, ורבינו שם השלים לפרש על פי לשון הכתוב כאן.
מטבח – מקום טבחה.
הכינו – האומות יאמרו זל״ז הכינו מטבח לבני נ״נ.
בל יקומו – לרשת הארץ.
ומלאו – ואז כשיוכרת זרעו ימלאו פני תבל ערים ולפי שאמר למעלה ועריו הרס לכן אמר שמעתה ימלאו ערים.
ומלאו פני תבל ערים – המפרשים ורוזנמילר וגיזניוס פירשו אויבים (מלשון ארמית), ורחוק הוא, כי מה טעם לומר אם יקומו וירשו ארץ אז תתמלא תבל מאויבים? ורש״י פירש נגד הטעמים הכינו לבניו מטבח ואז ימלאו פני תבל ערים נושבות. והנכון כמשמעו וכדעת בעלי הטעמים, ובל ימלאו פני תבל ערים, והוא כי המלכים הגאים היו בונים ערים שלא לצורך להקרא שמם עליהן, והיו גוזלים נחלת המשפחות כדי לבנות הערים.
הכינו לבניו מטבח – בל יותר מהם איש, כי זאת להם מצד שני ענינים,
א. מגיע להם זה בעון אבותם העבר, שהחריבו תבל,
ב. לשמור הנזק בעתיד בל יקומו ויתגברו בשום פעם וירשו ארץ – כי הם יטענו טענת ירושה על כל הארץ מצד אבותיהם שמלכו בכפה, לכן הכינו להם מטבח, למען ימלא פני תבל ערים מיושבות, שזה לא יהיה אם הם ירשו ארץ כי אז יחריבוהו משיב ה׳ אל דברי המליץ לאמר.
וכך יאמרו האומות זו לזו1, הָכִינוּ לְבָנָיו של נבוכדנצר2 מַטְבֵּחַ – מקום לטבח3 שיהרגו אותם4 בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם5 בַּל – שלא6 יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ – לרשת7 את הָאָרֶץ8, וכיון שיוכרת זרעו של נבוכדנצר9 יחזרו יושבי הערים למקומם10, וּמָלְאוּ – וימלאו11 פְנֵי תֵבֵל עָרִים מיושבות, שזה לא יהיה אם הם ירשו ארץ כי אז יַחְרִיבוּהָ12:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מצודת דוד. הם בלשצר וכל ביתו (אבן עזרא).
3. מצודת ציון.
4. רד״ק.
5. אויל מרודך אביו ונבוכדנצר אבי אביו (אבן עזרא).
6. רד״ק.
7. מצודת דוד.
8. כי יש לכם לירא שיהיו הבנים רעים כמו האבות (רד״ק). מלבי״ם מבאר שטענתם להרוג את בניו היא משתי סיבות, הראשונה בגלל עוון אבותם, והשניה כדי שלא יתגברו שוב ויטענו טענת ירושה על כל הארץ מצד אבותיהם שמלכו בכיפה ואז יחריבו את הארץ. ואלשיך מבאר שזה הטעם שיהרגו את בניו למרות שאין הבנים מתים בעוון אבותם, כדי שלא ירשו ארץ.
9. רש״י, מצודת דוד.
10. רש״י.
11. מצודת דוד.
12. מלבי״ם. ולא כמו לשעבר ששם תבל כמדבר ועריו הרס (ר״א מבלגנצי). ולפי שאמר למעלה ועריו הרס לכן אמר שמעתה ימלאו ערים, רש״י בביאורו השני (אבן עזרא, מצודת דוד). ויש מרבותינו שביארו ״ערים״ אויבים, כלומר שאם הם ירשו את הארץ היא תתמלא אויבים ומציקים, רש״י ואבן עזרא בביאורם הראשון (רד״ק, אברבנאל).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כב) וְקַמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֔ם נְאֻ֖ם יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֑וֹת וְהִכְרַתִּ֨י לְבָבֶ֜ל שֵׁ֥ם וּשְׁאָ֛ר וְנִ֥ין וָנֶ֖כֶד נְאֻם⁠־יְהֹוָֽהי״יֽ׃
"And I will rise up against them,⁠" says Hashem of hosts, "and cut off from Babylon name and remnant, and offshoot and offspring,⁠" says Hashem.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְאִתְגְלֵי לְאִתְפְּרָעָא מִנְהוֹן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וֶאֱשֵׁיצֵי לְבָבֶל שׁוּם וּשְׁאָר בַּר וּבַר בַּר אֲמַר יְיָ.
וקמתי עליהם נאם י״י (אלהים) [צבאות] והכרתי לבבל שם ושאר – א״ר יוחנן שם זה הכתב, שאר זה לשון, נין זה מטבע מלכות. נכד זו ושתי.
בל אקום עליהם קאל רב אלג׳יוש באן אהלך לבאבל אלאסם ואלבקא ואלנסל ואלעקב קאל אללה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד – הם הצאצאים1 אשר באים אחרי הבן, ואולי ׳נין׳ הוא הבן עצמו,⁠2 כעניין ״ולניני ולנכדי״ (בראשית כ״א:י״ג) אשר תרגומו הארמי הוא ״לברי ולבר ברי״, והם שני שמות עצם.
1. השווה רס״ג על אתר וכן אלפסי ערך ׳נן׳.
2. השווה ריב״ג באצול ערך ׳נין׳, וכן ראב״ע ורד״ק על אתר. רד״ק מביא אותה השוואה עם התרגום הארמי לבראשית.
[ושאר – שארית.
נין – בן מושל במלכות אביו. ונכד – בן הבן.
נין – זה בלשצר, ונכד – זו ושתי.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260.
and a remnant Heb. שְׁאָר, a remnant.
and a son Heb. וְנִין, a son ruling in the kingdom of his father.
and a grandson The son of the son. The son is Belshazzar, and the grandson [or granddaughter in this case] was Vashti.
וקמתי עליהם והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכדשם – זה מטבע, ושאר – זה בלשצר, ונכד – זו ושתי.
וקמתי – שם הוא עצם, ושאר הוא כמו שאר בשרו (ויקרא י״ח:ו׳) והוא האב, ונין בן, ונכד בן הבן.
שם Name. The person himself.⁠1 שאר That is near to him.⁠2 Comp. Lev. 20:6. The father is meant. נין Son. נכד Grandson.⁠3
1. Comp. Ibn Ezra on Ruth 3:16, and Sefer hashem, 100:1.
2. A. V., Remnant.
3. A. V., Nephew.
שם ושאר – ליורשה.
וקמתי עליהם – כלומר אתעורר עליהם להכריתם.
לבבל – פי׳ למלך בבל, ואמר: לבבל – כי בהכרת זרעו של מלך נכרתה ונחרבה בבל.
או פי׳ לבבל – ליושבי בבל, כי כולם ימותו בחרב, אבות ובנים יחדו (ירמיהו ו׳:כ״א).
שם ושאר – הכרתת השם הוא שלא ישאר לו דבר שיזכר שמו עליו.
[או יהיה]⁠א ושאר – קרוב, כמו: איש איש אל כל שאר בשרו (ויקרא י״ח:ו׳), [ואם זה בקמץ וזה בציר״י.]⁠ב
נין – הוא הבן.
ונכד – הוא בן הבן, וכן תרגם יונתן: בר ובר בר.
א. המלים בסוגריים המרובעים מופיעות בכ״י פריס 195. הן חסרות בכ״י וטיקן 71, וטיקן אורבינטי 13, לוצקי 849.
ב. המלים בסוגריים המרובעים מופיעות בכ״י פריס 195. הן חסרות בכ״י וטיקן 71, וטיקן אורבינטי 13, לוצקי 849.
ועל זה אמר וקמתי עליהם נאם ה׳ צבאות והכרתי וגומר, כי הוא אשר יעיר את רוח הפרסיים והמדיים לבוא על בבל לנקום דם עבדיו השפוך.
עוד זכר הנביא השפלה רביעית למלכות בבל, כי לא די מה שבא לנובכדנצר בימיו וחייו, ולא די גם כן מה שבא עליו במותו וקבורתו, ולא די גם כן מה שבא על זרעו, אבל גם על מדינת בבל ראש מלכותו תבא נקמת ה׳ ישפילנה ישפילה עד ארץ, ועל זה אמר והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד ורמז בזה למה שנאמר למעלה והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים, כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה, שמלבד חרבן האויבים יחרב הקב״ה אותה מן השמים, כמו שהחריב את סדום ואת עמורה באש וגפרית ורוח זלעפות, ולכן אמר שיכרית ממנה שם, והוא שלא תקרא עוד בבל צבי ממלכות וראש גאון כשדים, ושאר שהוא כנוי למגרשים שהיו לה סביב שיתבטלו מאין יושב, ונין ונכד שהוא כנוי לארמונים ולבתי המלכים, שהיו חוץ למדינה שכולם חרוב יחרבו, וחכמים ז״ל בפרק קמא דמגילה (י, ב) דרשו שם זהו הכתב, ושאר זהו הלשון, ונין זהו המטבע, ונכד זו ושתי שהיא היתה בת בלשאצר, והענין שיהיה החרבן כל כך גדול שלא ישאר בה דבר לכבוד ולתפארת.
וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד. ׳וימח את כל היקום׳ - של בעלי חיים, לא עשבים וצמחים, כמו שביאר באמרו ׳מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים׳, ׳וימחו מן הארץ׳ - שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד. [פירוש בראשית (ז כג)]: ׳הרגו כל זכר בטף׳ - אף על פי שאין ראויים למשכב, וזה לנקמה, שלא ישאר למדין נין ונכד1. [פירוש במדבר (לא יז)]:
1. שבמלחמה שבאה לנקמה כמלחמת מדין יש להשמיד כל זכר לאויב, וכן העניין בנקמת ה׳ בנבוכדנצר.
ושאר – ענינו קרוב כמו שאר בשרו (ויקרא י״ח:ו׳).
ונין – הוא בן.
ונכד – הוא בן הבן וכן אם תשקר לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג).
וקמתי – אקים להפרע מהם.
שם ושאר וכו׳ – לא ישאר מה משלו להיות שמו נזכר עליו ולא ישאר מי משאר בשרו ולא בן ולא בן הבן.
וקמתי עליהם – על זרע המלך.
ונין ונכד – נראה לי כי שני השמות האלה אינם נאמרים רק על בני המלכים והגדולים, יורשי המלוכה והגדולה, כמו אם תשקר לי ולניני ולנכדי (בראשית כ״א:כ״ג), וכן לא נין לו ולא נכד בעמו (איוב י״ח:י״ט) מדבר ברשע עריץ ומושל כמלך. והנה הכוונה שלא ישאר לבבל לא שם ולא שארית ולא שום אדם מזרע המלכים שיוכל לחדש שם המלוכה ולבנות חרבותיה.
שם ושאר – ובהפך כן יעמד זרעכם ושמכם (לקמן סה),
ונין – בן הבן.
ונכד – בן בן הבן, עי׳ (בראשית כא) אם תשקור לי ולניני ולנכדי.
וקמתי – ה׳ אומר אני בעצמי אקום עליהם, ולא לבד שאכרית בית נבוכדנצר, כי גם והכרתי לבבל שם ושאר שאכרית המלוכה מבבל בכללה, ולא לבד המלוכה, כי גם
ולא די במה שבא לנבוכדנצר בימי חייו ובמה שבא עליו במותו וקבורתו, ואף לא במה שיבוא על זרעו, כי גם על מדינת בבל תבוא נקמת ה׳ וישפילנה עד ארץ, והחורבן יהיה כל כך גדול עד שלא ישאר בה דבר לכבוד ולתפארת, ועל זה אמר1 וְקַמְתִּי – ואקום2 ואתעורר3 עֲלֵיהֶם להפרע מהם4 ולהכריתם5 נְאֻם – כך אמר6 יְהוָה צְבָאוֹת, ולא זו בלבד שאכרית את בית נבוכדנצר אלא גם7 וְהִכְרַתִּי – ואכרית8 לְבָבֶל9 שֵׁם – כל דבר שֶׁיִּזָּכֵר שמה עליה10, וּשְׁאָר – ושארית11 לירש12, וְנִין – ובן13 מושל במלכות אביו14, וָנֶכֶד, נְאֻם – כך אמר15 יְהוָה16:
1. אברבנאל.
2. מצודת דוד.
3. (רד״ק). ואכן הקב״ה הוא זה אשר העיר את רוח הפרסיים והמדיים לבוא על בבל לנקום דם עבדיו השפוך (אברבנאל).
4. מצודת דוד.
5. רד״ק.
6. תרגום יונתן.
7. מלבי״ם.
8. מלבי״ם.
9. פירוש למלך בבל, ואמר לבבל כי בהכרת זרעו של מלך נכרתה ונחרבה בבל, או פירוש לבבל ליושבי בבל כי כולם ימותו בחרב אבות ובנים יחדו (רד״ק).
10. רד״ק.
11. רש״י. דהיינו קרוב משפחה (מצודת ציון).
12. ר״א מבלגנצי.
13. נין הוא בן ונכד הוא בן הבן (תרגום יונתן, רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון). ומלבי״ם ביאר נין זה בן הבן, ונכד זה בן בן הבן.
14. רש״י.
15. תרגום יונתן.
16. ובמדרש, א״ר יוחנן ״שם״ זה הכתב, ״שאר״ זה לשון, ״נין״ זה מטבע מלכות, ״נכד״ זו ושתי (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כג) וְשַׂמְתִּ֛יהָ לְמוֹרַ֥שׁ קִפֹּ֖ד וְאַגְמֵי⁠־מָ֑יִם וְטֵאטֵאתִ֙יהָ֙ בְּמַטְאֲטֵ֣א הַשְׁמֵ֔ד נְאֻ֖ם יְהֹוָ֥הי״י֥ צְבָאֽוֹת׃
"I will also make it a possession for the porcupine, and pools of water. I will sweep it with the broom of destruction", says Hashem of hosts.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וַאֲשַׁוִינָהּ לִירוּתַת קוּפְדִין בֵּית צָדוּ בִּיצִין דְמַיָן וֶאֱהַמְמִינָהּ כְּמָא דִמְהַמְמִין בִּמְבִינָא וַאֲתַבְּבִינָהּ לְשֵׁיצָאָה אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת.
ושמתיה למורש קפוד – אמר רבי ירמיה אמר רב נתקללה בבל נתקללו שכניה דכתיב ושמתיה למורש קפוד ואגמי מים, נתקללה שומרון נתברכו שכניה דכתיב ושמתי שומרון לעי השדה למטעי כרם.
וטאטאתיה במטאטא השמד – מר בריה דרבנאי הוה שקיל עפרא בסודריה ומפיק לבראי לקיים מה שנאמר וטאטאתיה במטאטא השמד.
לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמד – יומא חד שמעו לאמתיה דרבי דקאמרה לחברתא שקלי טאטיתא וטאטי ביתא. לא הוו ידעי רבנן מאי סלסלה ותרוממך יומא חד שמעו לאמתה דרבי דקאמרה לההוא גברא דהוה מהפך במזייה עד מתי אתה מסלסל בשערך. לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על י״י יהבך אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזלינן בהדי ההוא טייעא והוה דרינא טונא ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלא.
ואצירהא מאוי אלקנאפיד׳ ואג׳אם מא ואכנסהא במכנסהֿ אלנפאד קאל רב אלג׳יוש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ושמתיה למורש קפוד – יש שתרגם אותו:⁠1 ׳אלקנפד׳ (=הקפוד), <ובשם זה> הוא ידוע אצל הראשונים,⁠2 והוא בעל חיים קטן בעל עור דוקרני, והוא מצוי הרבה בכרמים משום שהוא מחבב ענבים.
וטאטאתיה במטאטא השמד – יש שתרגם אותה:⁠3 ״⁠ ⁠׳אטאטא אותה במטאטא של השמדה״, והוא פועל מרובע.⁠4
1. כך רס״ג על אתר (בלשון רבים), אלפסי ערך ׳קפד׳ וריב״ג, באצול ערך ׳קפד׳, ורד״ק על אתר.
3. כך רס״ג על אתר, ובדומה לזה אלפסי ערך ׳טא׳. לפי פירוש זה, רואה גם אבן בלעם ׳מטאטא׳ כשם עצם, אולם ריב״ג רואה במלה זו צורת מקור. לפי תפיסת ריב״ג מדובר אפוא במעין מושא פנימי. ראה ריב״ג באללמע עמ׳ 161 (רקמה, עמ׳ קסג) ובאצול ערך ׳טאטא׳.
4. כך ריב״ג שם.
קפוד – היריצון.
וטאטאתיה – לשון כיבוד, אשקוביר בלעז, כמו שאמרו רבותינו: לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה וכול׳.
hedgehog Heb. קִפֹּד [hricon or hericon in Old French] [In Modern French it is spelled herisson.]
and I will sweep Heb. וְטִאטֵאתִיהָ, an expression of sweeping [eskober in Old French], as our Rabbis stated: The Rabbis did not know the meaning of וְטִאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד, until they heard [Rabbi's (R. Judah Hanasi's) maidservant say to her friend, "Take a broom (מַטְאֲטֵא) and sweep (וְטַאְטְאִי) the house.⁠"]
ושמתיה למורש קיפוד – הריצון בלעז.
וטאטיתיה במטאטיא השמד – ובערתיה במבערב של השמד.
א. כן בכ״י לוצקי 778, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״וטאטאתיה במטאטא״. בכ״י מינכן 5: ״וטאטתיה במאטטי״. בכ״י פריס 163: ״וטאטאתיה במטאטי״. בכ״י לוצקי 777: ״וטאט⁠[א]⁠תיה במאטאטי״.
ב. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י מינכן 5: ״כמבער״. בכ״י לוצקי 778: ״כהבער״.
ושמתיהקפוד – ידוע יש אומרים שהוא מגזרת קפדתי כאורג חיי (ישעיהו ל״ח:י״ב), בעבור הקפידו.
וטאטאתיה – כל המפרשים אמרו כי אין למלה הזאת אחות, והטעם העץ שיסירו בו הדומן.
קפוד Hedgehog.⁠1 A well known animal. According to some קפוד is derived from קפד to roll—comp. קפדתי I rolled (xxxviii 12)—on account of its power of rolling itself together.
מטאטא Besom. All agree that this word is hap. leg.; it signifies an instrument wherewith refuse is removed.
1. A. V., Bittern.
ומי ירשנה, קיפוד ואגמי מים – תהיה כמהפכת סדום ועמרה.
השמד – שלא להשאיר כלום.
ושמתיה למורש קפוד – כמו שאמר בחרבן אדום: וירשוה קאת וקפוד (ישעיהו ל״ד:י״א).
וקפוד – הוא הנקרא בערבי קנאפד, ובלע״ז טרטוג, והיא נמצאת תמיד במקום המים.
וטאטתיה במטאטא השמד – ענין: מכבדות, שמכבדין את הבית בלשון משנה, והוא הנקרא בלשון מקרא: יעים (שמות ל״ח:ג׳), ויעה ברד (ישעיהו כ״ח:י״ז). אמר: כמו שמכבדין הבית וישאר קרקע הבית נקי, כן תהיה בבל נקיה מאנשיה ומכבודה ומהרכוש ומכל דבר, ואותו הכבוד יהיה כבוד השמד והשחתה. וכן בדברי רבותינו ז״ל: לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה עד דשמעוה לאמתיה דרבי דקאמרה לההיא אתתא שקלי טאטיתך וטאטי ביתא.
והנה נשלמת נבואת בבל, ופרשה זאת אחריה על מלך אשור.
וזהו ושמתיה למורש קפוד ואגמי מים, רוצה לומר שתהיה בבל ירושה ומדור לחית השדה שנקרא קפוד שהוא אריז״ו בלעז, ולפי שהיתה בבל עמוקה, יהיו שם אגמי מים, ובפרק הרואה (ברכות נח, א) אמר רבי חייא נתקללה בבל נתקללו שכנתיה, שנאמר ושמתיה למורש קפוד ואגמי מים, נתקללה שומרון נתברכו שכניה, שנאמר (מיכה א, ו) ושמתי שומרון לעי השדה ולמטעי כרם. כיוון בזה המאמר לענין בבל שתהיה השמד שלה כללי מוחלט, הוא אומרו וטאטתיה במטאטי השמד, והמלה הזאת נוכל לפרשה כמלת טיש ורפש, עד אשר יוכלו לזורעה ולא ללכת בה, וחכמים ז״ל (מגילה יח, א) פירשו מענין מכבדות שמכבדות בהן את הבית, כאלו אמר שיבער את בבל ביעור השמדיי, ולפי שכל מה שדבר הנביא בזה היה בדרך המשל והמאמרים ההמשליים הם רחוקים מן המופת לכן הוצרך לומר אחריו
וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד. ׳הלא הנה׳ - עתה מהרה יהיה זה שאמרתי ׳כי אבן מקיר תזעק׳, ׳ויגעו עמים׳ - ובזה יתבאר שהעמים שיָגעו לבנות במצוותך העיר והקריה שלך, ייגעו ׳בדי אש׳ שורף, ׳בדי ריק׳, שיפסד זכרם1, כאמרו וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד. [פירוש חבקוק (ב יא-יג)]: ׳בת בבל השדודה׳ - כאמרו וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד. [פירוש תהלים (קלז ה)]:
1. כ״כ הרד״ק שם: ׳יכירו העמים אשר היו עם נבוכדנצר ועם זרעו, והם הכשדים והנסמכים אליהם, כי יגיעתם סופה לאש ולכליון כשיבואו עליהם חיל מדי ופרס ויחריבום ויהרסו הבניינים אשר יגעו בהם והביאו שלל העמים לבבל, ידעו אז ויבינו כי יגיעתם היתה לאש ולכליון ולריק׳. ורבינו מוסיף עליו כי לא רק מה שבנו יהיה לכליון ולריק, אלא גם הם עצמם, שיגיעתם לבנות היא שתגרום לכליונם.
וטאטאתיה – כן הוא במדוייקים בב׳ אלפי״ן ושתי הטיתי״ן בצירי.
למורש – מלשון ירושה.
קפוד – שם עוף מדברי.
ואגמי מים – וכן נקרא מקום קבוצת המים וכן לאגם מים (תהלים ק״ז:ל״ה).
וטאטאתיה במטאטא – ענין נקוי וכבוד במכבדות העשוי לכבד את הבית ובדרז״ל שקולי טאטיתא וטאטי ביתא (בבלי ר״ה כ״ז).
ושמתיה – אשים את בבל להיות למורשה לקפוד ואגמי מים כי שמה תדור הקפוד ושם יהיו אגמי מים כדרך המקומות החריבות.
וטאטאתיה – אכבד ואנקה אותה במכבדות של השמדה כי תתרוקן מכל טוב ולא ישאר מאומה.
קפוד – רש״י פירש הריצון (hérisson), והוא בלשון איטלקי riccio, ובלשון אשכנז איגל, וכן מתורגם בתרגום יוני, וכן תרגם יירונימוס, וכן פירש הפרחון, וכן דעת בושארט ורוזנמילר וגיזניוס ואחרים, וכן בלשון ערבי השרץ הנ״ל נקרא קָנְפֻד. אבל עוד בשני מקומות נמצא השם הזה במקרא (למטה ל״ד:י״א וצפניה ב׳:י״ד), ושם לא יתכן שיהיה ענינו השרץ הנ״ל, כי בשני המקומות הוא בחברת הקאת שהוא עוף, ובפרט בישעיה ל״ד הוא בחברת שלשה מיני עופות (קאת וקפוד וינשוף ועורב), וצפניה אומר שקאת וקפוד ילינו בכפתורי הבתים, מה שלא יתכן אלא בעופות. ויותר יקשה לדעת רוזנמילר ואחרים, האומרים שהכוונה על קפוד הים שהוא מין דג, ואיך ילין דג בכפתורי הבתים? ורש״י ביושר שכלו הבין זה, ופירש בשני המקומות ההם שהוא מין עוף. ואשר אני אחזה לי הוא כי ״קופְדָא״ בארמי וסורי הוא השרץ הנ״ל, ומזה בא בלשון משנה השם ״קופד״, ועליו אמרו ולא פרה בעור הקופד (שבת נ״ד:, עיין שם רש״י), ואמרו (כלאים פרק ח׳ משנה ה׳) שהוא מין חיה (והרע״ב שם העתיק כמעט מלה במלה דברי הפרחון), גם אמרו (בבא קמא דף פ׳.) חתולים וקופדין שעשויים לנקר את הבית, וכל זה צודק בשרץ מלא קוצים הנ״ל. והמתרגמים והמפרשים חשבו כי קפוד בלשון מקרא הוא עצמו ״קופד״ בלשון משנה ו״קופדא״ בארמי וסורי, ואין הדבר כן, אבל ״קופד״ הוא מין חיה, וקפוד הוא מין עוף, ואנחנו לא נדע איזה עוף הוא. אבל מה שמצאנו בברכות נ״ז: כל מיני חיות יפות לחלום חוץ מן הפיל והקוף והקפוד, אינו אלא טעות, וגירסת הערוך היא ״והקיפוף״, וכן בבכורות (ח׳.) מצאנו הפיל והקוף והקיפוף, וגם רש״י היה גורס בברכות נ״ז: קיפוף, שהרי פירש חיה שדומה לקוף ויש לה זנב ארוך, ממש כמו שפירש קיפוף בבכורות, אבל קפוד לא פירש כן בשום מקום. וגירסת הקוף והקפוד היתה כבר בימי התוספות (עיין בכורות שם {ד״ה הקוף והקיפוף}), ונראה לי כי אנשים מתחכמים הגיהו בברכות נ״ז: הפיל והקפוד, מפני שמצאו, למטה בדף ההוא קיפופא שם עוף (והוא תרגום של ינשוף), והיה קשה בעיניהם שיהיה ״קיפוף״ שם חיה ושם עוף. והם לא הבינו שאיננו רחוק שיהיה מין קוף שיהיו פניו דומים קצת לינשוף, ויהיה שמו בלשון חכמים לקוח משם הינשוף בארמי (כי אמנם על הינשוף לא מצאנו קיפוף בלשון משנה, אלא קיפופא בלשון ארמי, עיין נדה כ״ג.). ורש״י על קיפופא (שם בברכות) כתב שיש לה לסתות כלחיי אדם, והוא לקוח מן נדה כ״ג. ואם יש קצת דמיון בין פני הינשוף לפני האדם, אין ספק כי גם בין פני הקוף ופני הינשוף יש קצת דמיון. וסוף דבר לא אכחד תחת לשוני כי מצאנו בתורה תנשמת מין עוף וגם תנשמת מין שרץ, והיה אפשר שיהיה כן גם קפוד, כאן מין שרץ ולמטה מין עוף, כמו שהיא דעת רש״י. אך בראותי כי במשנה לא נמצא קפוד, אלא ״קופד״, נראה לי שאינם שם אחד, ואם אין ספק שהקופד הוא שרץ מלא קוצים, אין לנו שום ראיה שיהיה גם הקפוד שרץ, ושיהיה גם קפוד (כמו תנשמת) שם נאמר בשתוף על אחד מן השרצים ועל אחד מן העופות, אבל יותר נכון לומר שהקפוד הכתוב כאן הוא כמו למטה ובצפניה {צפניה ב׳:י״ד} מין עוף בלתי ידוע לנו.
וטאטאתיה במטאטא – לא נמצא שרש זה במקום אחר, ואף לא בשאר לשונות הקרובות ללשון הקדש. ורבותינו (ראש השנה כ״ו:) למדו הוראת הפֹעל והשם הזה מדברי שפחה של בית רבי, ועל פי הפירוש ההוא פירשו כל המפרשים, וכן תרגם גם יירונימוס.
וידוע כי ר׳ יהודה הנשיא (הוא רבי, הוא רבנו הקדוש) היה אומר (עיין בתלמוד סוף סוטה {בבלי סוטה מ״ט:}) לשון סורסי בארץ ישראל למה? אלא או לשון הקדש או לשון יונית. כלומר שהיה משתדל לחדש נעורי לשון הקדש שעדיין לא מתה מכל וכל בימיו, והיה חפץ שידברו היהודים זה עם זה בלשון הקדש, ועם הנכרים ידברו יונית, אבל לשון ארמי וסורי יעזבוהו מכל וכל. ולפיכך היה משתדל שגם עבדיו ושפחותיו ידברו יהודית, והיתה בביתו שפחה חכמה, שהיתה מפורסמת בצחות הדבור בלשון הקדש, ואחר ששמעו מפיה השרש הזה להוראה זו, למדו שכך היתה הוראתו מקובלת בבית רבי מאבותיו.
וטעם מטאטא השמד – כי ה׳ יעביר על בבל המטאטא, אך לא לנקותה ולטהרה, אלא להשמידה ולתתה כסדום ועמורה.
והנה הנבואה הזאת על מפלת בבל היא אחת מהשלש נבואות שהביא החכם Du-Clot בספרו La Bible vengée לאותות ולמופתים נגד הכופרים הבלתי מאמינים כי ידבר אלהים את האדם. ואחריו החזיק החכם יש״ר {יצחק שמואל ריגייו} ע״ה באגרות ישר (ח״א, אגרת ט״ז), וזה לשונו: ״הנבואה השנית היא הכתובה בספר ישעיה ובספר ירמיה על מלכות בבל, שאין כמוה מספרת כל פרט ופרט ממה שיקרה למלכות ההיא בדקדוק גדול, כי מלבד שהודיעו מפלתה וחרבנה בעוד שהיתה עיר גדולה לאלהים קרית מלך רב ומשוש לכל הארץ, גם ספרו פרטים רבים שיקרו אחר חרבנה, ישעיה אומר שהשם יתברך יעיר על בבל את מדי להחריבה ושתהיה כמהפכת סדום ועמורה, שלא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור ורק ציים אוחים ובנות יענה ירבצו שמה, שיכרת לבבל שם ושאר ונין ונכד ותושם למורש קפוד ואגמי מים, ירמיה אמר: מקצף ה׳ לא תשב והיתה שממה כלה {ירמיהו נ׳ ונ״א}, אל תהי לה שארית, לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם, ולא יקחו ממך אבן לפנה ואבן למוסדות כי שממות עולם תהיה, והיתה בבל לגלים מעון תנים וגו׳. והנה אילו לא נתקיים רק כללות הנבואות האלה, היינו רק שוממות בבל וגדיעת קרני גאותה, עוד היה מקום לבעל דין לחלוק ולהטיל ספקות באמתתם, אבל עין בעין נראה שקרו אחר חרבן בבל דברים שלא היה בכח שום אדם לחשוב בדעתו אפילו אפשריותם. כי מי יעז לבשר שאחרי נפילתה לא תוסיף להבנות עד עולם? מי יגזור אומר שתהיה למעון תנים ולמשכן ציים ואוחים דוקא?
אכן דבר אלהינו יקום לעולם, ומעת הוסרה בבל מעיר ונפלה למשואות אבד גם זכרה ורושם תחנותה מכל בני אדם, לשוא יבקשו כעת דורשי הקדמוניות יסודות חומותיה הגבוהות כי אינמו, מימי פרת עלו על כל גדותיה ויכסו מקומה, הפרסיים עשו חרבותיה לבית משמר ואספו שם זאבים אריות ודובים להשתעשע בם לצוד אותם, ועוברי אורחות בדורות שעברו ספרו לנו כי מצאו בשוממותיה נחשים ועקרבים ותנים אין מספר, אשר מצאו שם קן להם כמאמר הנביא, עד שרק מעט מהנוסעים לארצות המזרח יעצרו כח לגשת אל משואותיה מפחד הנחשים השוכנים שם המונים המונים, כאילו ישמרו פקודת נביאי ה׳ אשר הנחילו להם המקום ההוא למורשה עד עולם.⁠״ עכ״ל.
ואחרי ראותנו את יקר תפארת המשא הזה, לא אכחד מן הקורא כי כבר קמו רוזנמילר וגיזניוס ואחרים, והכחישו היות הנבואה הזאת לישעיה, ועתה אביאה דבריהם במצרף הבחינה. הנה עקר טענתם הוא ממה שבבל קרויה כאן צבי ממלכות תפארת גאון כשדים {ישעיהו י״ג:י״ט}, מה שלא היה כלל בימי ישעיה, וכן ממה שכתוב כי ירחם ה׳ את יעקב והניחם על אדמתם {ישעיהו י״ד:א׳}, וזולת זה מאמרים המורים שהיו ישראל משועבדים לבבל, מה שלא היה בימי ישעיה.
וכל זה אמנם לא יוכיח מאומה אלא בשטתם, שאינם מאמינים בנבואה מן השמים, אפס כאשר נאמין כי ידבר אלהים את האדם, לא יקשה בעינינו שיהיה הנביא רואה בלבו את העתיד לבא לעתים רחוקות, ובשעת נבואתו תפרד מחשבתו מן המצב ומן הזמן אשר הוא עומד בו, ויצטייר לפניו דור אחֵר אשר איננו דורו, ויראה העולם כלו לא כפי מה שהוא בימיו, אלא לפי מה שיהיה בדור ההוא אשר עליו יתנבא, באופן שעם היות בימיו ישראל שרויים על אדמתם, והכשדים עם שפל ונבזה, יצטייר לנגד עיניו ישראל בגולה, ובבל שרתי במדינות. הלא ראינו דוגמת זה במשה בשירת האזינו, שעם היותו עומד בדור המדבר, הוא עומד בנבואתו בימים האחרונים, והוא מזכיר כדברים שכבר עברו: ירכיבהו על במתי ארץ וכו׳ וישמן ישרון ויבעט וכו׳ {דברים ל״ב:י״ג}, צור ילדך תשי וכו׳, וירא ה׳ וינאץ וכו׳, וברוח נבואתו הוא רואה את ישראל נאנחים ונאנקים תחת יד אויביהם.
אף כאן רוח ה׳ נשאה את ישעיה בדור גלות בבל, והוא מדבר לא כעומד בימי מלכי יהודה, אלא כעומד בגלות. הלא ידענו כי ישעיה נבא על גלות בבל, באמרו לחזקיה (למטה ל״ט:ו׳) הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך בבל. ואם אמר הפסוק הזה, הנה כבר ראה בנבואתו את מלכות בבל גדולה ומצלחת, ולא כמו שהיתה בימיו. ואם המכחישים יכחישו שאמר ישעיה הפסוק ההוא, אין להם שום ראיה להכחיש זה, רק כפירתם בנבואה בכלל היא ראייתם. – והנה גיזניוס אומר כי הנבואה הזאת (משא בבל) היא כתובה באיבה וברוח נקם, כמו שהוא מזמור על נהרות בבל {תהלים קל״ז}. וזה שקר גמור, כי שם הוא אומר: זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, והם באמת דברים היוצאים מלב נאנח שראה החרבן. אבל כאן הוא אומר איך שבת נוגש, מכה עמים, רודה גוים, שקטה כל הארץ, חולש על גוים, מרגיז הארץ מרעיש ממלכות, שם תבל כמדבר, – כלם דברים היוצאים מלב אדם השמח במפלת מלך עריץ, המזיק לכל המין האנושי, לא מלב אדם השמח במפלת שונאו אשר הרע לו. וכן שקר ענה באמרו כי לשון ״ענה״ הנמצא בנבואה הזאת על התחלת הדבור (כלם יענו ויאמרו אליך) אינו נמצא אלא בספרים האחרונים. והוא עצמו חזר בו באוצרו (Thesaurus) שרש ענה, כי שם הביא תחלה המקראות שבא בהם השרש הזה להורות על התחלת הדבור, ואמר כי ההוראה הזאת היא קודמת להוראת התשובה, וגם הביא בכלל המקראות שבא בהם שרש ענה להתחלת הדבור, ויען יעקב ויאמר ללבן {בראשית ל״א:ל״א}, שהוא בספר בראשית אשר לא הוא ולא אחר חשב מעולם להכניסו בכלל הספרים האחרונים. עוד אמר כי באו בנבואה הזאת כנויים יתרים (אני צויתי, ואתה אמרת, ואתה השלכת), ושזה מוכיח שנכתבה בדורות אחרונים. והוא לא הבין כי אין אחד מהכנוים האלה שלא לצורך, כי באמרו נגדעת לארץ חולש על גוים ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, מלת ואתה היא להורות על ההתנגדות שבין הנפילה לארץ והעלייה אל השמים. וכן: כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד איש בביתו ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב – הכנוי מורה על ההתנגדות, כאלו אמר אבל אתה בהפך. וזה על דרך מה לך לספר חקי ואתה שנאת מוסר (תהלים נ׳:ט״ז) והמזמור הזה לא יתכן לומר שנכתב אחר החרבן, שהרי כתוב בו זבח לאלהים תודה {תהלים נ׳:י״ד}. אבל בפסוק אני צויתי למקודשי {ישעיהו י״ג:ג׳}, מלת ״אני״ היא להודיע כי אויבי בבל שלוחי האל המה וכאלו במצותו יבאו עליה. ואין עקר המאמר צויתי למקודשי, אלא ״אני״ הוא שצויתי להם, אני ולא אחר – וסוף סוף מי שיקרא בספר הירודוט שהיה אחר מיתת כורש, יראה שבבל היתה עדיין עיר מלאה ועשירה מאד, ולא היה אפשר לבן אדם להעלות על לבו שתהיה כמהפכת סדום ולא תשב לנצח. ומלבד כל זה תמיהה גדולה היא בעיני, איך יתכן לבעלי המחקר החפשי לקבל שנכתב המשא הזה אחר מפלת בבל. ויותר היה ראוי להם שיאמרו שנכתב קודם המעשה, ושהנביא לא כיון אל האמת. כי הנה משמעות הנבואה הזאת הוא כי מלך בבל שנפל ביד אויביו הוא המלך הגדול מרגיז הארץ מרעיש ממלכות, שהוא נבוכדנאצר, אבל באמת הוא מת בכבוד בביתו, ואחריו מלך אויל מרודך, ואחריו בלשאצר שנפל ביד כורש, והמלך האחרון הזה לא ידענו ולא שמענו שהיה בעל מלחמות ומרעיש ממלכות, ונראה שהיה אוהב המנוחה והתענוגים, כמו שהעיד עליו סופו, שנהרג בליל משתה ושמחה {דניאל ה׳}, ולא העמיד שומרים לידע מה היו האויבים עושים. ואיננו רחוק בעיני שהראה ה׳ לישעיה מלחמות נבוכדנאצר והצלחתו, והממלכות שנפלו בידו, והראהו מפלת בבל וחרבנה, ולא הראהו המלכים החלשים שמלכו אחר נבוכדנאצר, כי לא היו ראויים לזכרון. וגם קדמונינו ז״ל הבינו כי התארים האמורים כאן על מלך בבל לא יצדקו בבלשאצר, אלא בנבוכדנאצר, ולפיכך הוקשה להם ענין ואתה השלכת מקברך, ואמרו (סדר עולם פרק כ״ח) כי אויל מרודך הוציא את אביו מקברו, וגיררו, בשביל לבטל גזירותיו. וגם דון יצחק {אברבנאל} נדחק ופירש שאולי בבוא הפרסיים להחריב את בבל ראו קבורת נבוכדנאצר במעלה וכבוד, והשליכוהו מקברו כפגר מובס, ודקרו גופו ככברה בחרבותם כדי לחרפו ולגדפו, ובכלל אותם ההרוגים שהרגו בבבל היה גופו מושלך. אבל מלת הָשְלַכְתָ לא תסכים לפירושים אלו כי מה שהוא טמון בקבר לא יפול עליו לשון השלכה, כי צריך תחלה להעלותו ולהוציאו משם, והיה לו לומר ואתה ״הוּצֵאתָ״, אבל ואתה השלכת משמע שעדיין לא היה קבור, וכמו שפירשתי במקומו. ויפה כתב החכם Rödiger כי גם מלות כנצר נתעב מוכיחות שעדיין לא נקבר, כי הענף המושלך הוא משל בלתי צודק על גוף קבור שמוציאין אותו מקברו.
קפד – ע״ל (ל״ד).
מטאטא – היעים מכבדי הבית.
ושמתיה למורש קיפוד – שתהיה שממה לעולם.
וְשַׂמְתִּיהָ – ואשים את בבל להיות1 לְמוֹרַשׁ – לירושת2 קִפֹּד3 וְאַגְמֵי מָיִם4, שתהיה שממה לעולם5 כמהפכת סדום ועמורה6, וְטֵאטֵאתִיהָ – ואטאטא ואנקה אותה7 בְּמַטְאֲטֵא8 הַשְׁמֵד – של השמדה, כי תתרוקן מכל טוב ולא ישאר מאומה9 מאנשיה ומכבודה ומהרכוש ומכל דבר10, נְאֻם – כך אמר11 יְהוָה צְבָאוֹת12:
1. מצודת דוד.
2. תרגום יונתן, מצודת ציון.
3. הוא הקיפוד של ימינו (לעז רש״י, ר״י קרא). רד״ק ביאר כי הוא נמצא תמיד במקום המים ואולי כוונתו לצב או צפרדע. ומצודת ציון ומלבי״ם (לקמן לד, יא) ביארו כי הוא עוף מדברי.
4. כי שמה תדור הקפוד ושם יהיו אגמי מים כדרך המקומות החריבות (מצודת דוד).
5. מלבי״ם.
6. ר״א מבלגנצי.
7. מצודת דוד.
8. הם המכבדות שבהם מטאטאים את הבית (מצודת ציון, מלבי״ם). ובלשון המשנה המטאטא נקרא מכבדות, ובלשון המקרא שמו יעה (רד״ק). ובמדרש, לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמד, יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחבירתה שקולי טאטיתא וטאטי ביתא (ר״ה כו:, ילקוט שמעוני).
9. מצודת דוד.
10. רד״ק.
11. תרגום יונתן.
12. וכאן נשלמה נבואת בבל, והפרשה שלאחריה מתנבאת על מלך אשור (רד״ק).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כד) נִשְׁבַּ֛ע יְהֹוָ֥הי״י֥ צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר אִם⁠־לֹ֞א כַּאֲשֶׁ֤ר דִּמִּ֙יתִי֙ כֵּ֣ן הָיָ֔תָה וְכַאֲשֶׁ֥ר יָעַ֖צְתִּי הִ֥יא תָקֽוּם׃
Hashem of hosts has sworn, saying, "Surely as I have thought, so it shall come to pass. And as I have purposed, so it shall stand,
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
קַיָם יְיָ צְבָאוֹת לְמֵימָר אִם לָא כְּמָא דַחֲשֵׁיבִית כֵּן תְּהֵא וּכְמָא דְיַעֲצִית הִיא תָקוּם.
נשבע י״י צבאות לאמר כו׳ – (כתוב במלכים ברמז רל״ה).
ואקסם רב אלג׳יוש קאילא ליכונן אלאמר כמא קדרת לית׳בתן כמא חכמת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

אם לא כאשר דמיתי כן היתה – <פירושו:> ״כאשר התכוונתי״, כמו ״אותי דמו להרוג״ (שופטים כ׳:ה׳).⁠1
1. כך אלפסי ערך ׳דם׳, וראה גם מנחם ערך ׳דם׳, ראב״ע ורד״ק על אתר.
כאשר דמיתי – באשור, כן היתה – אתה נבוכדנצר ראיתה שנתקיימו דברי נביאי ישראל בסנחריב.
as I thought concerning Assyria, so it was. You, Nebuchadnezzar, saw that the words of the prophets of Israel about Sennacherib were fulfilled.
(כד-כו) נשבע י״י צבאות לאמר אם לא כאשר דמיתי כן היתה וכאשר יעצתי היא תקום לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו זאתא העיצה היעוצה על הארץ – כה פתרון הדבר ומליצתו: נשבע י״י צבאות אם לא כאשר דימיתי כן היתה לשבור אשור אשר ראיתם שכן היתה, וכאשר יעצתי – על אשור שיעשה אבוס לחזקיה, ראיתם שכן קמה. בשבועה נשבעתי שזאת העיצה היעוצה על כל הארץ – שכשם שפרעתי מסנחריב שהרע לישראל וסוף שנטל את שלו מתחת ידיהם, בשבועה שהיא עיצה היעוצה על כל הארץ היא יד נטויה על כל הגוים.
ומדרש חכמינו (בבלי סנהדרין צ״ד:), ברכת כל טוב תבא עליהם: נשבע י״י {צבאות} לאמר אם לא כאשר דמיתי כן היתה וכאשר יעצתי היא תקום לשבור אשור בארצי – אמרו: לאחר שקפץ הקב״ה ונשבע ואמר: אי אמינא ליה לחזקיה דמייתינא ליה לסנחריב ומסרנא ליה בידך, אמר לי: לא איהו בעינא ולא אגריה בעינא. מיד קפץ הקב״ה ונשבע דמייתי ליה, דכתיב: נשבע י״י צבאות לאמר.
א. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״ואת״
נשבע – שבועת השם היא הגזרה שנגזרה.
דמיתי – חשבתי והטעם כל מה שחשבתי בכל מה שעבר כן היה וכן יהיה לעתיד.
He hath sworn. The decree of God is His oath.⁠1
I thought. Whatever I had planned, as far as concerned the past, has come to pass, and the same will be the case concerning the events that are planned for the future.
1. According to Ibn Ezra the unchangeable decree of the Lord is called His oath; it is an anthropomorphism.
נשבע י״י {צבאות} לאמר אם לא כאשר – יעצתי על אשור ונתקיימה עצתי להשמידו כן אעשה לבבל.
נשבע – דברו הוא שבועתו, כי דברו קיים כמו השבועה, לפיכך אמר: אם לא – שהוא כענין שבועה, כאדם שאומר: אם יהיה כך לא יהיה כך, וכן: אם לא בתים רבים לשמה יהיו (ישעיהו ה׳:ט׳), אם לא שויתי ודוממתי (תהלים קל״א:ב׳).
כאשר דמיתי – כמו שחשבתי על מלך אשור.
כן היתה – עבר במקום עתיד, וכן תרגם יונתן: כן תהא.
וכאשר יעצתי – היא הגזרה תקום כמו שיעצתי עליו, ועצה היא תקון הדבר וברורו.
(כד-כה) נשבע י״י צבאות – עיקר זה ישוב על סנחריב, והעד: בארצי והרי, אבל נוגע גם לנבוכדנצר, כי הכלל מלכות אשור, וזה היה המרצת לשון נכבד לזווג ולצרף הענינים שהם תחת מין אחד או תחת סוג אחד הפך מה שיחשבו הנוצרים בספרי הנביאים, ודי בזה טענה עליהם.
והפליג לומר: בארצי והרי, שהכונה גלילות ארץ ישראל, ואם כי כל הארץ שלו ית׳, כי מבואר שהיה סנחריב בגבול לבנה ולכיש כי היכה כל המחנה.
נשבע ה׳ צבאות אם לא כאשר דמיתי כן היתה, כלומר שהיתה שבועתו יתברך שהוא רמז אל גזרתו, שכמו שהיה הדמוי וההמשל, כן יהיה בפעל, וביאר עצמות השבועה איך יובן והוא אומרו.
דמיתי – ענין מחשבה כמו אותי דימו להרוג (שופטים כ׳:ה׳).
תקום – תתקיים.
אם לא – הוא ענין שבועה וגזם ולא אמר והרי הוא כאדם האומר אם לא כן הוא יהיה ענשו כך וכן אם לא בתים רבים (ישעיהו ה׳:ט׳).
כאשר דמיתי – כמו כאשר חשבתי באשור כן היתה וכן כאשר יעצתי בבבל היא תקום.
(הקדמה)
י״ד: כ״ד-כ״ז נבואה על מפלת חיל אשור בארץ יהודה.
(כד) נשבע – נבואה אחרת היא, כדברי רד״ק, והיא על מפלת סנחריב, ולא יתכן (כדעת רש״י וראב״ע) שתהיה נקשרת עם נבואת בבל, וטעמה, כמו שנתקיימה נבואתי על סנחריב כן תקום הנבואה על בבל. כי אמנם ידוע כי מליצת אם לא שאחר שבועה אינה מתפרשת כמשמעה, ואינה אלא הבטחה שכן יהיה (ועיקרה כך וכך יבא עלי אם לא אעשה כך וכך), והנה ״נשבע ה׳ צבאות אם לא כאשר דמיתי כן היתה״ אין פירושו אלא נשבע כי כאשר דִמה כן יהיה, ומלת היתה על כרחנו במקום ״תהיה״ היא עומדת, וכמו תקום שאחריה. וכבר חשב דון יצחק {אברבנאל} ואחריו Lowth שתהיה הנבואה הזאת קשורה למעלה, ומה שכתוב בה אשור, הכוונה על בבל, שגם היא קרויה אשור בספרי הסופרים הקדמונים. ויפה השיב גיזניוס כי זה לא יתכן, כי כאן נאמר לשבור אשור בארצי ועל הרי, ומפלת בבל לא היתה בארץ ישראל. ודון יצחק {אברבנאל} משיב כי בי״ת בארצי היא בי״ת הסבה, בעבור מה שהרעו לארצי, או בי״ת התכלית כדי שיבא כרש וישיב עמי על ארצי. וכן על הרי, על דבר הרי. וכל זה רחוק מאד.
ואם נאמר שהפסוקים האלה הם תשלום הנבואה הקודמת על אשור, לא יתכן, כי איך ישוב אחר שאמר ואמרת ביום ההוא אודך ה׳ וגו׳, ויאמר נשבע ה׳? ואם נאמר כי מקומם אחר והלבנון באדיר יפול {ישעיהו י׳:ל״ד} לא יתכן גם כן, כי ״ויצא חטר״ {ישעיהו י״א:א׳} נקשר עם נפילת הלבנון כמפורש למעלה. גם לא יתכן שיאמר מליצת וסר מעליהם עֻלוֹ וסבלו מעל שכמו יסור {ישעיהו י׳:כ״ה} אחר שאמר שם (י׳:כ״ז): יסור סבלו מעל שכמך ועלו מעל צוארך. לפיכך נראה ברור כי נבואה אחרת היא אשר חזה ישעיה אחר הנבואה הקודמת על אשור, ונתחדש בה ענין גדול, והוא שתהיה שבירת מחנה אשור בארץ ישראל, מה שלא פורש בנבואה הקודמת. ואולי באה הנבואה הזאת לישעיה אחרי בוא אליו הקודמת על בבל, על כן נכתבה כאן.
דמיתי, יעצתי – העצה אצל ה׳ היא התכלית הנרצה אצלו, והמחשבה היא הכנת האמצעיים להשגת התכלית (ע״ל ה׳ י״ט), המחשבות שהם האמצעיים צריכים לקלוע אל המטרה שהיא העצה והתכלית, כמ״ש מחשבות בעצה תכון (משלי כ׳ יח), אולם האדם אין בכחו לקבוע התכלית האמתית, כי הוא נחרץ לו מה׳, וכל אשר הוא חושב מחשבות שהם אמצעיים יובילהו רק להקים התכלית שקבע ה׳ שהוא עצת ה׳, כמ״ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום (שם יט כא), ואמר ה׳ הפיר עצת גוים, שהוא התכלית שלהם, וממילא הניא מחשבות עמים, שהם האמצעיים (תהלות לג י׳) והנה התכלית קיימת לעולם, כי עצת ה׳ לא תשתנה, אבל האמצעיים הם רק לפי שעה עד שיוקם התכלית הנרצה, כמ״ש עצת ה׳ לעולם תעמוד, אבל מחשבות לבו שהם האמצעיים הם רק לדור ודור לפי הדור, ולכן אמר פה, כאשר דמיתי כן היתה לפי שעה, אבל מה שיעצתי שהוא התכלית תקום לעולם, כמ״ש בהבדל בין היה ובין תקום (למעלה ז׳ ז׳).
נשבע ה׳ – וה׳ קיים דבר זה בשבועה לאמר – וכה אמר לברר דבריו הלא כאשר דמיתי – התכלית שירצה ה׳ במעשהו הוא העצה שלו (כנ״ל ה׳ י״ט), והאמצעיים שיעשה להקים התכלית ולהביאו אל הפועל הוא המחשבה והנה במפלת אשור, תכלית מפלתו היתה שלא ירע לישראל, וזו היא העצה, והאמצעיים שהכין לזה הוא מפלת אשור בהר ציון, שעי״כ ראו גבורות ה׳ והשגחתו על עמו ולא יסף שוב עליהם עוד. אומר ה׳ הלא כאשר דמיתי האמצעיים אל עצתי הלא כן היו – ומבואר שגם העצה שיעצתי שהוא בל ישתעבדו ישראל, לא לבד שהיתה כי גם תקום לעולם – כי לא לבד שהצלתים מאשור כי כן אציל אותם מכל נוגשיהם עתה מפרש, (נגד כאשר דמיתי)
נִשְׁבַּע1 יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר – וכה אמר לברר דבריו2, אִם לֹא3 כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי – חשבתי באשור4 כֵּן הָיָתָה – אתה נבוכדנצר ראית שנתקיימו דברי נביאי ישראל בסנחריב5, וְכן6 כַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי7 על בבל8 הִיא תָקוּם – תתקיים9:
1. דברו הוא שבועתו כי דברו קיים כמו השבועה (רד״ק). ואבן עזרא ביאר כי שבועת השם היא הגזרה שנגזרה.
2. מלבי״ם.
3. הוא ענין שבועה כאדם שאומר אם יהיה כך לא יהיה כך (רד״ק, מצודת דוד).
4. רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד.
5. רש״י.
6. מצודת דוד.
7. מלבי״ם מבאר שעצה היא התכלית שה׳ רוצה לעשות והמחשבה היא האמצעיים שעושה כדי להביא אל התכלית הזו, והנה במפלת אשור, תכלית מפלתו היתה שלא ירע לישראל, וזו היא העצה, והאמצעיים שהכין לזה הוא מפלת אשור, ולכך אמר כאשר דימיתי שהפלתי את אשור כדי להציל את ישראל כן היתה, וכאשר יעצתי שלא ירעו לישראל כן יקום לעולם שאציל אותם מכל נוגשיהם.
8. מצודת דוד.
9. מצודת ציון.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כה) לִשְׁבֹּ֤ר אַשּׁוּר֙ בְּאַרְצִ֔י וְעַל⁠־הָרַ֖י אֲבוּסֶ֑נּוּ וְסָ֤ר מֵֽעֲלֵיהֶם֙ עֻלּ֔וֹ וְסֻ֨בֳּל֔וֹ מֵעַ֥ל שִׁכְמ֖וֹ יָסֽוּר׃
that I will break Asshur in My land, and upon My mountains I shall tread him under foot. Then his yoke shall depart from off them, and his burden shall depart from off their shoulder.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
לְמִתְבַּר אַתּוּרָאָה בְּאַרְעִי וְעַל טוּרֵי עַמִי אַדוֹשְׁשִׁינֵיהּ וְתֶעְדֵי מִנְהוֹן מַרְוָתֵיהּ וְנִירֵיהּ מֵעַל צַוְרֵיהוֹן יִתְפְּסַק.
אן אכסר אשור פי ארצ׳י ואדהצ׳ה עלי ג׳באלי פיזול ענהם אצרה ונקלה ען עאתקהם
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

לשבור אשור בארצי – ובזאת תדע כי אשר יעצתי עליך גם היא תקום (ישעיהו י״ד:כ״ד).
לשבור אשור וגו׳ – מוסב על כאשר דמיתי כן היתה (ישעיהו י״ד:כ״ד).
אבוסנו – אשר אמרתי לרומסו ולבוססו.
To break Assyria in My land And with this you shall know that what I planned about you will remain as well.
"To break...⁠" is connected to "As I thought, so it was.⁠"
will I trample him Heb. אֲבוּסֶנוּ, which I said to tread upon him and trample him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

מאי ועל הרי אבוסנו – אמר ר׳ יוחנן (בבלי סנהדרין צ״ד:): אמר הקב״ה: יבא סנחריב וסיעתו ויעשה אבוס לחזקיה וסיעתו.
ולפי פתרונו: אבוסנו – ארמסנו, כמו: צרינו בוססו (ישעיהו ס״ג:י״ח), וכמו: בוססו את (ירמיהו י״ב:י׳) נחלתו,⁠א וכמו: קו קו ומבוסה (ישעיהו י״ח:ז׳).
א. כן בכ״י לוצקי 778. בפסוק: ״חלקתי״.
לשבור – כאשר חשבתי לשבור אשור בארצי שהיא ירושלם, כי שם הכבוד.
וסר מעליהם – מארצי והרי.
As I have thought to break Assyria in my land, that is, in Jerusalem, where His residence is.
From them. From my land and from my mountains.
לשבור אשור – ומה היא העצה? לשבור אשור בארצי, והיא ארץ ישראל, כי שם קרוב לירושלם נפל אשור, כי יצא מלאך י״י והכה מחנהו, כמו שכתוב: ואמר ועל הרי כי ירושלם הרים סביב לה (תהלים קכ״ה:ב׳), ושם היה מחנה אשור.
וסר מעליהם עולו – שהיה מטיל עליהם מס, גם כבש כל הארץ לבד ירושלם כמו שכתוב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו, והמפרשים פירשו זה על מפלת סנחריב ועמו, והוא דרך רחוק וקשה וזר בעיני, כי הנבואה כולה על נבוכדנאצר ועל בבל נאמרה, ואיך יחזור עתה לסנחריב, אבל האמת הברור הוא שבי״ת בארצי היא בי״ת הסבה, כמו (יונה א, יב) בשלי הסער הגדול הזה יאמר שהיתה השבועה לשבור אשור בעבור פקידת ארצו, וענינו שהיתה מפלת בבל וזרע נבוכדנצר שהוא מלך אשור ומלך בבל, כדי שימלוך שם דריוש וכורש, ויבנו את העיר ואת המקדש, לכן היתה העצה היעוצה להחריב בבל כמו שזכרתי למעלה, או יהיה לשבור אשור בארצי בעבור ארצי שהחריב, לכן אשבור אותו ואחריבהו, ועל הרי אבוסנו, רוצה לומר על דבר הרי שהחריב ירושלם הרים סביב לה, לכן אבוסנו באופן שיסור מעליהם, רוצה לומר מעל הרי ישראל עולו של נבוכדנצר וזרעו וסובלו מעל שכמו של ארץ ישראל יסור.
ולפי שהיתה זאת עצה עמוקה ממנו יתברך.
אבוסנו – ענין רמיסה ודריסה.
עולו – אמר בלשון שאלה מהעול ההושם על צואר הפרה לחרוש בשדה ר״ל הכבדת העבודה.
וסבלו – ענין טעינת משא וכן יסור סובלו (ישעיהו י׳:כ״ז).
שכמו – כתפו.
לשבור – חוזר על כאשר דמיתי וכו׳ לומר מחשבתי היה לשבור את אשור בארצי כי סביב ירושלים נפל.
וסר – ואז יסור מישראל העול מה ששם אשור עליו.
וסבלו – ממשא שהעמיס אשור על שכמו יסיר אז.
לשבר אשור – ומה הוא אשר דמיתי ויעצתי? לשבור אשור בארצי.
מעליהם, מעל שכמו – אמר לשון רבים ולשון יחיד על העם, והעם לא נזכר, אבל הוא נרמז במלות ארצי והרי.
וסר מעליהם עלו, וסובלו מעל שכמו יסור – ולמעלה (י׳ כז) הקדים סבל אל העול? כי העול שעל הצואר הוא המכריח את השור לסבול הסבל על השכם, ולמעלה דבר בבחינת העם, שהם פורקים הסבל תחלה, ואינם רוצים לתת מס ועבודה ואז רוצה להכריחם ע״י העול ואז יפרקו העול במה שינצחוהו. אבל פה ייחס הדבר אל ה׳ המושיע, והוא הסיר תחלה העול, והמם מחנה אשור, וסר הסבל ממילא.
לשבר אשור – המחשבה שלי בהאמצעיים היו שני ענינים,
א. לשבור את אשור בל ירע לישראל,
ב. לשברו בארצי ועל הרי אבוסנו בתבוסה מופלגת שיראו כולם שאני עשיתי זאת, ובל יזידו שום אומה ולשון עוד להלחם בהם, זה היו האמצעיים, והתכלית שהוא העצה (נגד כאשר יעצתי) היתה, שעי״כ וסר מעליהם עלו – ועי״כ יסיר סבלו, (עיין באור המלות), עתה מבואר וברור כי
ומחשבתי היתה1 לִשְׁבֹּר את2 אַשּׁוּר בְּאַרְצִי היא ארץ ישראל3, וְעַל הָרַי – הֲרֵי עמי4 אֲבוּסֶנּוּ בתבוסה מופלגת שיראו כולם שאני עשיתי זאת5, וְסָר – ואז יסור6 מֵעֲלֵיהֶם – מישראל7 עֻלּוֹ של אשור8; וְסֻבֳּלוֹ – וטעינת משאו9 שהעמיס10 מֵעַל שִׁכְמוֹ – כתפו של עמי11 יָסוּר, ובזאת תדע כי גם עצתי שיעצתי עליך היא תקום12:
1. אבן עזרא, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. ואכן סביב ירושלים נפל, כי יצא מלאך ה׳ והכה במחנהו, רד״ק, מצודת דוד. ואבן עזרא ביאר שארצי היא ירושלים.
4. תרגום יונתן. ואמר ״ועל הרי״ כי ״יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ״ (תהלים קכה, ב) ושם היה מחנה אשור (רד״ק).
5. ולא יזידו שום אומה ולשון עוד להלחם בהם (מלבי״ם).
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. מצודת דוד. שהיה מטיל עליהם מס (רד״ק). ומלבי״ם ביאר שע״י מפלת אשור בתבוסה מופלגת שכולם ראו שאני עשיתי זאת, סר מעל ישראל עולו וסבלו שלא יזידו עוד שום אומה להלחם עמם.
9. מצודת ציון.
10. מצודת דוד.
11. מצודת ציון.
12. רש״י.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כו) זֹ֛את הָעֵצָ֥ה הַיְּעוּצָ֖ה עַל⁠־כׇּל⁠־הָאָ֑רֶץ וְזֹ֛את הַיָּ֥ד הַנְּטוּיָ֖ה עַל⁠־כׇּל⁠־הַגּוֹיִֽם׃
This is the purpose that is purposed upon the whole earth; and this is the hand that is stretched out upon all the nations.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
דָא מִלְכָּא דִי מְלִיךְ עַל כָּל יַתְבֵי אַרְעָא וְדָא גְבוּרְתָּא דִי מְרַמְמָא דְשַׁלִיט עַל כָּל מַלְכְּוָתָא.
הד׳א אלקדר אלמקדר עלי ג׳מיע בלדהם והד׳ה אליד אלממדודהֿ עלי ג׳מיע אמתהם.
ואמרתי על כל הגוים – על אומות אלו, כיון שהוא פרט ולא כלל. וזה המאמר קדם למכת פלשתים...
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

על כל הגוים – על אשור בשעתו ועל בבל בשעתה.
over all the nations Over Assyria in its time and over Babylon in its time.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

זאת – כן תהיה זאת העצה שיעצתי על בבל.
על כל הגוים – על אשור ובבל בעתם.
This is the purpose, etc. So will this plan be carried out, which I formed against Babylon.
For all the nations. For Assyria, for Babylon, each in its turn.
שזאת העצה – שראיתם שיעצתי על אשור היא היעוצה על כל הארץ – שהרעו לעמי
וזאת היד – שראיתם על אשור היא היד הנטוייה על כל הגוים – אויביכם.
זאת העצה – אמר: על כל הארץ, ואמר: על כל הגוים כי מלך אשור כבש כל אלו הארצות, והיה פחדו ואימתו על כל הגוים, וכיון שהיתה יד י״י נטויה עליו והכהו, חרדו כל הגוים ויראו מי״י. ואנשי כוש ומצרים שהיו במחנה וראו מפלת מלך אשור עבדו את י״י ויראו ממנו, כמו שכתוב: יהיה מזבח לי״י בארץ מצרים (ישעיהו י״ט:י״ט).
על כל הארץ – וכן על כל הגוים – הטעם מלכות אשור.
הנטויה – היא הנטויה.
לכן אמר אחריו זאת העצה היעוצה על כל הארץ וזאת היד הנטויה על כל הגוים רוצה לומר שיתחברו בזה שני סבות, הראשונה העצה היעוצה בעבור ארץ ישראל כדי שתתישב ותפקד, וזהו אומרו העצה היעוצה על כל הארץ, והשנית להנקם מהגוים על אשר עשו במה שעבר, והוא אמרו וזאת היד הנטויה על כל הגוים ר״ל להענישם, וכנגד שני הסבות האלה אמר.
זאת העצה – כן תהיה העצה הזאת היעוצה על כל הארץ על אשור בשעתה ועל בבל בשעתה.
היד הנטויה – להכות בהם בכ״א בשעתה וכפל הדבר במ״ש.
זאת העצה היעוצה על כל הארץ וגו׳ – זה הוא מה שגזר ה׳ על כל הגוים, להביאם תחלה תחת עול מלך אשור, ואחר כך לשבור אותו.
זאת העצה היעוצה על כל הארץ – לא על מלך אשור לבד, כי התכלית שלא ישתעבדו ישראל היתה תכלית כוללת, וממילא גם זאת היד הנטויה על כל הגוים – שימלאו לבם להשתעבד בם יפלו ג״כ ע״י ה׳ כמו אשור, כי אם היתה העצה רק על שעבוד אשור היו האמצעיים לריק, כי היה די אם היה נופל במדינתו ע״י סבה אחרת, לא ע״פ נס גדול כזה, ועתה אחר שהעצה הזאת והאמצעיים האלה הם ענינים כוללים, מבואר ג״כ מ״ש וכאשר יעצתי היא תקום היינו שתקום לעולם.
זֹאת – כך תהיה1 הָעֵצָה הזאת2 הַיְּעוּצָה עַל כָּל הָאָרֶץ – העמים3 שהרעו לעמי4, וְזֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה עַל כָּל הַגּוֹיִם כל אחד בשעתו5:
1. אבן עזרא, מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מלבי״ם. ומצודת דוד ביאר על אשור בשעתה ועל בבל בשעתה.
4. ר״א מבלגנצי.
5. רש״י, אבן עזרא, מצודת דוד. וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד). ואמר ״על כל הגוים״ כי מלך אשור כבש את כל הארצות והיה פחדו ואימתו על כל הגוים, וכיון שהיתה יד ה׳ נטויה עליו והכהו, מרדו כל הגוים ויראו מה׳, ואנשי כוש ומצרים שהיו במחנה וראו מפלת מלך אשור עבדו את ה׳ ויראו ממנו, כמו שכתוב (לקמן יט, יט) ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם״ (רד״ק).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כז) כִּֽי⁠־יְהֹוָ֧הי״י֧ צְבָא֛וֹת יָעָ֖ץ וּמִ֣י יָפֵ֑ר וְיָד֥וֹ הַנְּטוּיָ֖ה וּמִ֥י יְשִׁיבֶֽנָּה׃
For Hashem of hosts has purposed, and who shall annul it? And His hand has stretched out, and who shall turn it back?⁠"
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲרֵי יְיָ צְבָאוֹת מְלַךְ וּמַן וַעֲדֵיהּ וּגְבוּרְתֵּיהּ מְרַמְמָא וְלֵית דִיתִיבִינֵיהּ.
אד׳ רב אלג׳יוש קדרהא פמן יפסכ׳הא וידה אלממדודהֿ מן ד׳א ירדהא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

כי – אחר שהשם גזר מי יוכל להפר.
For the Lord of hosts, etc. Since the Lord has decreed, who can annul it.
כי י״י צבאות יעץ – ולא אדם
וידו הנטויה – ולא יד אדם.
כי י״י – כיון שהוא רוצה אין מי שיפר עצתו, אם כן דברו קיים, כמו שאמר על יד נביאיו: כן יהיה וכן יקום.
כי ה׳ צבאות יעץ ומי יפר כנגד הראשונה, וידו הנטויה ומי ישיבנה כנגד השנית, ואין להפלא מאשר אמר לשבור אשור, ולא אמר בבל, כי מלך אשור היה מלך בבל, כמו שאמר בספר מלכים (מלכים ב יז, כד) ויבא מלך אשור מבבל, ונבוכדנצר היה מלך אשור ומלך בבל, וכן היה בנו ובן בנו עד שבעים שנה, כמו שפירשתי והוכחתי בראיות ברורות בפרשה י״ו מספר מלכים, והותרה בזה השאלות החמישית והששית. ורש״י פירש כאשר דמיתי, רוצה לומר באשור כן היתה, ולכן כאשר יעצתי על בבל ונבוכדנצר היא תקום, ופירש שניהם, אם מה שאמר כאשר דמיתי כן היתה, פירשו באומרו לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו שהוא רמז למפלת סנחריב, וכנגד בבל אמר וסר מעליהם עולו וסובלו מעל שכמו יסור, ולפי שהשווה שניהם אשור ובבל בחרבן, לכן אמר אחר זה זאת העצה היעוצה על כל הארץ וזאת היד הנטויה על כל הגוים, רוצה לומר על אשור רשעתו ועל בבל רשעתו. זהו מה שראוי שיפורש בכתובים האלה כפי דעת רש״י, והלצתי בעדו וגם נכון הוא. והרב רבי אברהם אבן עזרא פירש, אם לא כאשר דמיתי וכאשר חשבתי, שהם לשונות נרדפים, וכולם לשבור אשור בארצי, אפילו מפלת סנחריב שהיה בירושלם, ואז סר סובלו וגומר, כן תהיה קיימת זאת העצה היעוצה על בבל.
כִּי ה׳ צְבָאוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה. ׳מִי יָעַץ זֹאת׳ אלא ה׳, וּמִי יָפֵר בהשתדלות אנושי1, וראוי שתשובי אליו בראותך השודדים וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה להוסיף רע לבלתי שבים2. [להלן (כג ח-ט)]:
1. כלומר, כיון שאין זה אלא מיד ה׳ ולא בדרך הטבע, לא תועיל שום השתדלות של בשר ודם להפר עצתו של ה׳.
2. בדברים (ד לב-לד) כתב רבינו: ׳ובזרוע נטויה - מוכנת להכות עוד, להורות שאם לא ישוב החוטא שתשוב להכות׳, ושם (יא ב) ׳וזרועו הנטויה - מוכנת להכות את השב לחטוא׳. ואם כן, גם כאן יש לפרש ׳וידו הנטויה ומי ישיבנה׳, שידו הנטויה להכות עוד, ולכן יש לשוב בתשובה גם אחרי שנענשו, כדי שלא ייענשו עוד. [וראה גבורות ה׳ למהר״ל (פנ״ב) מה שביאר בדומה לזה על ׳זרוע נטויה׳].
יפר – ענין בטול ומניעה.
ומי יפר – וכי ימצא מי יפר עצתו.
וידו הנטויה – ר״ל ידו הלא היא נטויה להכות וכי ימצא מי ישוב ידו.
כי – אחר אשר ה׳ צבאות יעץ ומי יפר ומי ישנה את התכלית שבחר ה׳ לעצמו, וכן א״א שלא יוכל תמיד למצוא האמצעיים הנצרכים למלאות התכלית, ולא תגבר ידו על כל העמים, כי הלא ידו הנטויה מי ישיבנה ומי יעמוד בפניו.
כִּי אחר1 שֶׁיְהוָה צְבָאוֹת יָעָץ – גזר2 ולא אדם3, וּמִי יָפֵר – מי יוכל להפר?⁠4 וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה?!5 אם כן דברו קיים, וכמו שאמר על יד נביאיו כן יהיה וכן יקום6:
1. אבן עזרא.
2. אבן עזרא.
3. ר״א מבלגנצי.
4. אבן עזרא.
5. ר״ל הלא ידו היא נטויה להכות וכי ימצא מי שישיב את ידו (מצודת דוד).
6. רד״ק.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כח) בִּשְׁנַת⁠־מ֖וֹת הַמֶּ֣לֶךְ אָחָ֑ז הָיָ֖ה הַמַּשָּׂ֥א הַזֶּֽה׃
In the year that king Ahaz died was this burden.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
בְּשַׁתָּא דְמִית מַלְכָּא אָחָז הֲוָה מַטַל נְבוּאָתָא הָדָא.
פי סנהֿ מאת פיהא אחז אלמלך נזלת הד׳ה אלקצהֿ
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

בשנת מות המלך אחז – ומלך חזקיה בנו.
היה המשא הזה – על פלשתים.
In the year of King Ahaz's death and his son Hezekiah reigned, was this harsh prophecy concerning the Philistines given.
בשנת מות המלך אחזא היה המשא הזה – אותה שנה נאמרה נבואה זו על פלשתים. הרבה לשונות יש לה לנבואה: משל ומליצה, חידה, הטפה, משא, חזון, דבר.
א. בכ״י לוצקי 778 נכפל כאן: ״היה המלך אחז״.
בשנתהמשא – הנבואה או משל בדרך נבואה, והעד כי משורש נחש (ישעיהו י״ד:כ״ט).
המשא.⁠1 The prophecy2 or a parable in the prophetic style, as is apparent from the words For out of the serpent's root, etc.
1. Here a new chapter commences, according to Ibn Ezra
2. A. V., Burden.
בשנת מות המלך אחז – אחרי מותו שהיו פלשתים שמחים במיתתו לומר עכשיו מטה יד מלכות בית {דוד} שהיו רודים ומושלים בנו עד היום. כי כל מלכי בית דוד עד אחז היתה ידם חזקה על פלשתים ולא היו יכולים לשאת את ראשם. אך בימי אחז הרימו יד בו למרוד ולפשוע בו כמפורש בדברי הימים.
בשנת מות המלך אחז – נבואה זו על פלשתים נאמרה כשמת אחז ומלך חזקיהו.
בשנת מות המלך אחז – למה יעד זמן בזה וכן מה שקדם: בשנת מות המלך עזיהו וגו׳ (ישעיהו ו׳:א׳), וזולת זה בהגבלות זמן שנהגו הנביאים, הנה העירונו על זה המאיר לעולם כלו, והכל באוצר י״י יבוא.
(הקדמה)
הנבואה העשירית תחילתה (יד, כח) בשנת מות המלך אחז וגומר, עד (יז, א) משא דמשק, ויש בה ארבעה פרשיות. האחת, (יד, כח) בשנת מות המלך אחז, השנית, (טו, א) משא מואב, השלישית, (טז, ה) והוכן בחסד כסא, הרביעית, (טז, יג) זה הדבר אשר דבר ה׳ אל מואב מאז, והנה שאלתי בנבואה הזאת ששת השאלות:
השאלה הראשונה באומרו בשנת מות המלך אחז היה המשא הזה, כי הנה הפרשה הזאת, היתה ראויה להכתב קודם הנבואות אשר נבא על חזקיהו מלך אחז, כי הנה מפלת סנחריב וכל אותם הדברים אשר ייעד על חזקיהו היו אחרי שמלך בישראל, והמשא אשר ניבא הנביא על מות המלך אחז, היה קודם קדימה זמנית לכל עניני חזקיהו, ולכן יקשה מאד למה נזכרה אחריהם.
השאלה השנית באומרו (יד, כט) אל תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך, וזה מורה שהיה אחז מכה בפלשתים ורודה בהם, ולכן היו שמחים במותו, ושנבא עליהם שלא ישמחו, כי הנה יקום במקומו בנו חזקיהו שיוסיף להכותם יותר ממנו, כמו שאמר כי משורש נחש יצא צפע וגומר, ואינו כן כי הפלשתים הכו באחז ובעמו מכה רבה פעמים רבות בימיו, והוא לא עצר כח כנגדם, ולמה א״כ ישמחו במותו, ואיך נאמר עליו שבט מכך, ואיך יצדק כי משורש נחש יצא צפע.
השאלה השלישית באומרו (יד, לב) ומה יענה מלאכי גוי כי ה׳ יסד ציון, והכתוב הזה יראה שאין ענין לו בפרשה, ולא זכר המלאכים ההם מי היו, ומי הוא הגוי אשר שלחם, ואל מי שלחם ועל ענין מה שלחם.
השאלה הרביעית בנבואות שבאו הנה על מואב ועל דמשק ושאר האומות, כי רע ומר עלי המעשה שינבא הנביא על האומות אשר לא מבני ישראל המה נבואות אמתיות, כמו שניבא על בני ישראל ועל בני יהודה, כי האומות ההם אינם משוגחים ממנו יתברך, בהשגחה פרטית נפלאה בעמו אשר בחר לשישפוט על ענינהם ויביאם במדה במשקל ובמשורה כמו שעושה בישראל, ואם היה שרצה הקדוש ברוך הוא לעשותו, מה היה הצורך לשיודיעהו לנביא ושיכתבו על הספר עניני האומות ההם, והנה מפלת סנחריב וחרבן בבל היה ראוי שיגיד השם לנביא, והוא יגיד אותם לישראל, להיות ענינם מתיחס לישראל, ובמפלתם יפדו נפשם כמו שביארתי, מה שאין כן במואב ובשאר האומות אשר זכר.
השאלה החמשית בפסוק (טז, ה) והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת באהל דוד שופט ודורש משפט ומהיר צדק, כי הנה הפרשה כולה מדבר על מפלת מואב וחרבנו, ולמה נכנס אותו פסוק באמצעיתה בהיותה מדברת על ענינו, וחזר הנביא מיד לדבר בענין מואב, באומרו שמענו גאון מואב וגו׳, לכן ייליל מואב וגומר, והיתה א״כ הפרשה כולה על מואב בראשונה וסופה ונכנס הפסוק ההוא, שידבר על חזקיהו באמצע הדברים ללא צורך כלל.
השאלה הששית באומרו (טז, יג) זה הדבר אשר דבר ה׳ אל מואב מאז, והכתוב הזה יראה שאין ענין לו, כי אחר שבתחילת הדברים אמר משא מואב, מה צורך היה לומר בסופו, זה הדבר אשר דבר ה׳ אל מואב, והנה משא ודבר ה׳ שניהם דבר אחד, והנה בדמשק נאמר משא דמשק, ובמצרים משא מצרים, ולא נאמר בסוף הנבואות ההם, ולא בשאר נבואות האומות אשר זכר, זה הדבר אשר דבר ה׳, והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם.
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע החרבן וההשחתה שיעשה חזקיהו מלך יהודה בפלשתים, וגם כן ליעד חרבן אחר שיעשה סנחריב במואב, ולבאר סבתו שהיא מה שהרעו עם בני ישראל כשהחריב סנחריב את שמרון וכמו שיתבאר בכתובים.
(כח) בשנת מות המלך אחז וגו׳ עד משא מואב. הנה עם היות שזכר הכתוב בכאן, שבאה הנבואה הזאת בשנה שמת אחז, אין ראוי שנחשוב שאומרו, תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך, אמרו על אחז, אבל היה הענין שעוזיהו כמו שכתבו בדברי הימים רדף את הפלשתים והכה בהם מכה רבה פעמים רבות, כמו שנאמר שם עליו (דברי הימים ב כו, ו) ויצא וילחם בפלשתים, ויפרץ את חומות גת ואת חומת יבנה ואת חומת אשדוד, ויבנה ערים באשדוד ופלשתים נגש ולהיות עוזיהו שבט נוגש עליהם, וכן היה שבימי אחז בנו גברו הפלשתים על ישראל והרעו אליו מאד, וכמו שנאמר שם אחרי שמלך אחז, (דברי הימים ב כח, יח) ופלשתים פשטו בערי השפלה וגו׳, ועתה כשמת אחז אמר הנביא כנגדם.
(הקדמה)
י״ד:כ״ח-ל״ב – נבואה על פלשתים שיכה אותם מלך יהודה (חזקיה), ועל הצלחת יהודה בימים ההם.
(כח) בשנת מות – קודם שימות, כמו בשנת מות המלך עזיהו {ישעיהו ו׳:א׳}.
בשנת מות המלך אחז – מבואר (בד״ה ב׳) כי עוזיהו מלך יהודה יצא וילחם בפלשתים ויפרוץ את חומת גת ואשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים (כ״ו וא״ו), ובימי אחז מרדו הפלשתים ופשטו בערי השפלה והנגב ולכדו חלק גדול מיהודה (שם כ״ח י״ח), עד מות אחז שמלך חזקיה והכניעם שנית, וע״ז נבא המשא הזאת.
כעת עובר הנביא להתנבאות על פלשתים1, וכך אמר, בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז2 שמָלַךְ תחתיו חזקיה בנו3 הָיָה הַמַּשָּׂא – המשל הנבואי4 הַזֶּה על פלשתים5:
1. רש״י, רד״ק.
2. שהיו פלשתים שמחים במיתתו לומר עכשיו מָטָה יד מלכות בית דוד שהיו רודים ומושלים בנו עד היום, כי כל מלכי בית דוד עד אחז היתה ידם חזקה על פלשתים ולא היו יכולים לשאת את ראשם, אך בימי אחז הרימו יד בו למרוד ולפשוע בו כמפורש בדברי הימים (ר״א מבלגנצי).
3. רש״י, רד״ק.
4. אבן עזרא.
5. רש״י, רד״ק.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(כט) אַֽל⁠־תִּשְׂמְחִ֤י פְלֶ֙שֶׁת֙ כֻּלֵּ֔ךְ כִּ֥י נִשְׁבַּ֖ר שֵׁ֣בֶט מַכֵּ֑ךְ כִּֽי⁠־מִשֹּׁ֤רֶשׁ נָחָשׁ֙ יֵ֣צֵא צֶ֔פַע וּפִרְי֖וֹ שָׂרָ֥ף מְעוֹפֵֽף׃
Do not rejoice, O Philistia, all of you, because the rod that smote you is broken; for out of the serpent's root shall come forth a basilisk, and his fruit shall be a flying serpent.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
לָא תֵיחְדוּן פְּלִשְׁתָּאֵי כּוּלְכוֹן אֲרֵי אִתְּבַּר שׁוּלְטַן דַהֲוָה מַפְלַח בְּכוֹן אֲרֵי מִבְּנֵי בְנוֹהִי דְיִשָׁי יִפּוֹק מְשִׁיחָא וִיהוֹן עוֹבָדוֹהִי בְּכוֹן כְּחֵיוֵי מַפְרִיחַ.
צפע ופריו שרף מעופף – ואומר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו׳, מהו שרף מעופף העוף שהיא פורח עליו מיד היה נשרף, ר׳ חייא הגדול אומר אדם אחד היה בא״י מרוטה שמו ולמה קראו שמו מרוטה אמרו פעם אחד יצא ללקוט עצים מן ההר וראה את הנחש ישן והנחש לא ראהו ומפחדו נשרו שערותיו ולא צמחו עד יום מותו והיו קורין אותו מרוטה. א״ר יוסי בר חנינא גדול אלהינו שהצילנו מן המדבר ההוא.
לא תפרחי יא פלסטין ג׳מיעא אד׳ אנכסר קצ׳יב צ׳ארבך פאן סיכ׳רג׳ מן אצל אלת׳עבאן ארקש ויציר ת׳מרה מחרקא טאירא.
(כט-ל) כיון שהמשיל את אחז המלך לנחש, לפי שהרג מקצת מן הפלשתים, המשיל אחרי כן את בנו חזקיה לצפע שבנחשים מצד הכחדתם. הוצרכו העם לכך שיסביר להם, שלא היה חזקיהו כך לכל בני אדם להרגם כדי לשדדם. אבל היה כך לכופרים ולאויבי ה׳. אך המאמינים ירעו בימיו לבטח. על כן קישר אותו עם ורעו בכורי דלים. ונתאמת מה שאמר ישעיה בספר מלכים על חזקיהו הוא הכה את פלשתים עד עזה וגו׳ (מלכים ב י״ח:ח׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ופריו שרף מעופף – <הוי"ו של 'פריו'> כמו של ״וחיתו ארץ למינה״ (בראשית א׳:כ״ד), ושיעור הפסוק: ״ופרי שרף מעופף״,⁠1 כלומר שבן השרף מן הנחשים יהיה הנחש המעופף. בדומה לזה מנהג הערבים לומר ״כי המקל <נוצר> ממקל קטן, והנחש אינו מוליד אלא נחש״. <והנביא> התכוון בזה ליחזקיהו בן אחז, היינו, שהוא יבוס אתכם יותר מאביו.⁠2
1. מצד העניין יש אך הפרש מועט בין תפיסת הוי״ו של ׳ופריו׳ ככינוי חוזר לבין פירושו של אבן בלעם. ראוי אפוא לשים לב לשיטתו, שלא ידועה ממקור אחר. הראייה של וי״ו סופית כבלתי-תפקודית קיימת גם אצל חכמים אחרים: השווה אבן קריש עמ׳ 151, מנחם ערך ׳מוצב׳ וריב״ג באללמע עמ׳ 55 (רקמה, עמ׳ סט).
2. בדומה לכך רס״ג בפירושו לפסוק (עמ׳ 106), ראב״ע ורד״ק על אתר.
אל תשמחי פלשת כלך – שהרימותם ראש בימי אחז שגרם לו רשעו שנמסר בידכם, כעיניין שנאמר בדברי הימים: ופלשתים פשטו בערי השפלה וגו׳ (דברי הימים ב כ״ח:י״ח).
כי נשבר שבט מכך – כי נחלשו ושפלו א(זרע) [מלכות בית דוד שהיו למודים להכות בכם, כמו שמצינו בדוד וכן] עוזיהו מלך יהודה שהכה אתכם, כעיניין שנאמר: ויצא וילחם בפלשתים ויפרץ את חומת גת וגו׳ (דברי הימים ב כ״ו:ו׳).
כי משורש אותו נחש יצא צפע – שהוא קשה מן הנחש. מי היה? זה חזקיהו, שנאמר בו: הוא הכה את פלשתים אתב עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר (מלכים ב י״ח:ח׳).
ופריו שרף מעופף – תרגם יונתן: ועובדוהי יהון לכון כחיוי.
א. הביאור בסוגריים העגולים (שכנראה מהווה מהדורה קמא) מופיע בכ״י לוצקי 778, פרמא 3260, לונדון 26879. הביאור בסוגריים המרובעים (שכנראה מהווה מהדורה בתרא) מופיע בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״עד״.
Rejoice not, Philistia, all of you for you have lifted your head during the days of Ahaz, who was wicked, whose wickedness brought about that he was delivered into your hands, as the matter is stated in Divrei HaYamim: "And the Philistines raided the cities of the lowlands...⁠" (Divrei HaYamim II 28:18).
that the rod that smote you has been broken that the kingdom of the House of David, which was wont to smite you, has been weakened and humbled, as we find concerning David, and so, concerning Uzziah, king of Judah, who smote you, as the matter is stated: "And he went out and fought against the Philistines and breached the wall of Gath" (Divrei HaYamim II 26:6).
for, from the root of a snake From the root of that snake, shall emanate a venomous serpent, which is more formidable than a snake. Now who was this? This was Hezekiah, concerning whom it is stated: "He slew the Philistines up to Gaza and its boundaries, from watchtower to fortified city" (Melakhim II 18:8).
and his offspring is a fiery flying serpent Jonathan renders: And his deeds against you will be like flying snakes.
אל תשמחי פלשת כולך – אל תשמחו פלשתים כי מת דוד שהיה מכניע אתכם, דכתיב: ויך דוד את פלשתים ויכניעם (שמואל ב ח׳:א׳).
כי משורש נחש יצא צפע – משל בני אדם הוא: משורש נחש יצא צפע – כלומרא מזרע דוד יצא חזקיה שמעשיו יהו קשים לכם כשרף, שכן מצינוב בסדר עולם (סדר עולם רבה כ׳): מיום שנפלו פלשתים בימי חזקיה לא זקפו את ראשם, דכתיב בחזקיה: הוא הכה את פלשתים אתג עזה ואת גבוליהד ממגדל נוצרים עדה עיר מבצר (מלכים ב י״ח:ח׳).
ואף על פי שהוא משל ודימוי אל פלשתים, דרך הנחשו כך הוא: כתחלהז נחש, כשמוסיף ימים מוסיף גבורה ונקרא צפע, וכשמזקיןח עוד מוסיף גבורה ונקרא פתן, ולא יועיל כאשר ילחשו עליו חברים שלא ישוך לפי שהוא חרש מרוב ימים ונקרא פתן, דכתיב: פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נ״ח:ה׳), ואחר כך נקראט שרף שקורין דרקון.
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כלומר״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״שנינו״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״עד״.
ד. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 778, פריס 163, לוצקי 777: ״גבולה״.
ה. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ועד״.
ו. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״נחש״.
ז. כן בכ״י לוצקי 778 (כאן ובהרבה מקומות אחרים), וכן בהרבה מקומות בעדי נוסח עתיקים של ספרות חז״ל. ועיינו במקורות שצויינו בהערה על רש״י במדבר ז׳:ג׳. המלים ״כתחלה נחש״ חסרות בכ״י האחרים.
ח. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״כשמזקין״.
ט. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״נקרא״.
אלצפע – הוא צפעוני והוא קשה מהנחש.
והטעם כי חזקיה יהיה גבור מאביו והוא יזיק פלשתים כי כן כתוב במלכים, הוא הכה את עזה ואת גבולה ממגדל נוצרים ועד עיר מבצר (מלכים ב י״ח:ח׳).
והפרי שיתן – שרף מעופף, והמעופף הוא קשה בשרפים.
צפע Cockatrice. It is the same as צפעני (11:8); it is more dangerous than the serpent.—Hezekiah shall be mightier than his father, and more dangerous to the Philistines (comp. 2 Kings 18:8).
And his fruit. The fruit that he will bring forth, will be שרף מעופף a fiery flying serpent; the flying one is the most dangerous of the fiery serpents.
וכשמת אז אמרו עתה נשבר לגמרי שבט מַכֵנו והמקום משיבם אל תשמחי פלשת כלך – לפי שכלם כקטן כגדול שמחו במפלתו לומר שנשבר שבט מכך – שעוד לא ימשלו בכם בית דוד. שאם השבט נשבר שלא היה מכה אתכם מכת מות אלא מכת רדייה וממשלה נחש צפעון אשר אין לו לחשא אני מעמיד עליכם תחתיו וקטב מרירי לנשוך אתכם מכת מות. והוא חזקיהו בן אחז שכתוב בו הוא {הכה} את פלשתים עד עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר.
והוא שאומר כי משורש נחש יצא צפע – משורש נחש שיש לו לחש ומתולדתו יצא צפע הקשה ממנו שאין לו לחש.
ומפריו של צפעוני עוד יצא קשה ממנו שרף מעופף – לפיכך אין לו לבעל הלשון חֹבֵר חברים להגדיל פיו ולהבזות הנחש הקל בעיניו כשמאסרנו בלחשו שצפעוני יצא ממנו שלא יוכל לו בלחשו. כך אתם אל תשמחו לאחז.
א. כן בהמשך. בכ״י: לדוש.
אמר הנביא כנגד פלשתים: עוד אל תשמחי פלשת כלך – כמו ששמחת עד עתה משמת עזיהו, והוא שבט מכך, כמו שהוא אומר בדברי הימים: ויצא וילחם בפלשתים ויפרץ את חומות גת ואת חומות יבנה ואת חומת אשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים (דברי הימים ב כ״ו:ו׳), וכשמת עוזיהו שמחו פלשתים ולחצו את ישראל בימי אחז, כמו שכתוב שם: ופלשתים פשטו בערי השפלה והנגב ליהודה וילכדו בית שמש ואת אלון ואת הגדרות ואת שוכו ובנותיה ואת תמנת ובנותיה ואת גמזו ואת בנותיה וישבו שם (דברי הימים ב כ״ח:י״ח), וכשמת אחז ומלך חזקיה אמר הנביא: אל תשמחי פלשת כי הנה קם מי שיכך והוא מזרע מי שהכך בתחילה.
נחש – משל על עזיהו שהכהו כמו שהנחש מכה וממית.
ויונתן תרגם: ארי מבני בנוהי דישי יפוק משיחא, אמר נחש על ישי, כי כן נקרא, כמו שכתוב: אשר בא אל אביגיל בת נחש (שמואל ב י״ז:כ״ה).
צפע ושרף מעופף – נאמר על חזקיהו, כלומר זה יהיה קשה לך מעזיהו, כמו שהצפע והשרף קשים מהנחש.
ופירוש: מעופף – מדלג ממקום למקום.
ויונתן תרגם: ויהון עובדוהי בכון כחוי מפריח.
ואמר כלך – לרוב השמחה, שהיו שמחים כולם במות עזיהו, וחזקיהו הכה בפלשתים כמו שכתוב בספר מלכים: הוא הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה ממגדל נוצרים עד עיר מבצר (מלכים ב י״ח:ח׳).
מכך – רמז לאחד ממלכי אשור שמת.
ואמרו אל תשמחי וגו׳ – אינו חייב שנמצא כתוב, לא במלכים ולא בדברי הימים, מי ממלכי אשור הכה את פלשתים, אם היה תגלת או שלמאנצר, ודי לנו במה שאמר ישעיה בזה. וגם אין חובה שזה אמר ישעיה בעבור אחז, מפני שהתחיל בשנת מות המלך אחז (ישעיהו י״ד:כ״ח), ובאור זה אוצר י״י יבוא.
משרש נחש – מלכות אשור.
יצא צפע – הוא סנחריב.
אל תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך, שהיה עוזיהו, כלומר השמחה שהיתה לך על מותו בעוד שהיה חי אחז בנו ראוי שתתבטל עתה, ולא תשמח בה עוד, כי כבר מלך חזקיהו וישוב הדבר לאיתנו, והוא יצר לך יותר ממה שהצר לך עוזיהו אבי אביו, והוא אמרו כי משרש נחש יצא צפע רוצה לומר כי משרש עוזיהו יצא הצפע שהיה אחז, ופריו של אותו צפע, הוא השרף מעופף, שהוא חזקיהו, וקראו שרף לפי שהוא כמלאך האלהים, ומכלל השרפים העומדים ממעל לו, וקראו מעופף לענין הכבוד והמעלה שיעופף ויעלה מעלה מעלה על כל המלכים, וכמו שהצפעוני שהוא השרף המעופף ימית האדם בהבטה שלו, כן יהרוג חזקיהו את הפלשתים בלא עמל ובלי מלחמה, וכמו שאמר בספר מלכים (מלכים ב יח, ח) הוא הכה את הפלשתי עד עזה.
וזכר שבימיו של חזקיהו
כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף. ׳יהי דן נחש׳ - הוא ממין הנחש הרע בתכלית, והוא הנקרא צפעוני, ואצל רופאי הערב נקרא ׳חורמן׳, כי אמנם צפעוני אחד ימית רבים יחדיו בהבטתו ובקולו שישלח על אדם רב1. [פירוש בראשית (מט יז)]:
1. אברבנאל כאן כתב שכמו הצפעוני שהוא שרף מעופף ימית האדם בהבטה שלו, כן יהרוג חזקיהו את הפלישתים בלא עמל וכלי מלחמה.
צפע – שרף מיני נחשים רעים.
פלשת כולך – כל ארץ פלשתים.
כי נשבר – כי המלכים שמלכי קודם אחז היו מכים בך ובימי אחז נחלשה המלכות.
כי משורש נחש – ר״ל מגזע המלכים המכים בך מאז יצא מלך מולך הדומה לצפע והוא חזקיה שירבה להכות בו.
ופריו – פרי השורש יהיה שרף הדולג במהירות כעפיפת העוף וגם זה יאמר על חזקיה וכפל הדבר במ״ש.
כי נשבר שבט מכך – לא על מיתת אחז אמר זה, כי אחז לא הכה את פלשתים, אך הם הכו אותו (דברי הימים ב כ״ח:י״ח), אך הכוונה על מה שגברו פלשתים על ישראל ושברו השבט שהיה מכה בהם בימי קדם, כגון בימי עזיהו (שם כ״ו:ו׳), ושבירת השבט הוא משל על שבירת כח האויב, כמו שבר ה׳ מטה רשעים שבט מושלים {ישעיהו י״ד:ה׳} (רש״י רוזנמילר וגיזניוס).
שבט מכך – השבט שהיה מכה אותך, לא שבטו של המכה אותך, שאם כן יוכל לקחת לו שבט אחר תחת הנשבר (היטציג).
כי משרש נחש יצא צפע – הוא חזקיה שנאמר בו הוא הכה את פלשתים עד עזה ואת גבוליה (מלכים ב י״ח:ח׳) (רש״י). והנה משרש נחש היא מליצה לקוחה מן הנטיעות, ולא תֵאוֹת אצל בעלי חיים, והכוונה כי מטע בית דוד כאלו כבר נכרת גזעו בימי אחז, ולא נשאר ממנו אלא השרש, ומאותו השרש הקדמון של בית דוד יצא חזקיה, כאלו לא יצא חזקיהו מאחז אביו, אלא מדוד או מעזיהו, והענין הזה לא היה אפשר לאמרו אם היה המשל לקוח מבעלי חיים בלבד, כי אמנם בבעלי החיים הבן לא יצא מאבי אביו, אלא מאביו, והנה נחש שהזכיר איננו אחז אלא דוד או עזיהו, וקרא אותם נחש על שהזיקו לפלשתים, כטעם יהי דן נחש עלי דרך (בראשית מ״ט:י״ז), ופריו של השרש הנזכר יהיה שרף מעופף.
צפע – וכן למעלה (י״א:ח׳) ״צפעוני״, תרגמתי {שד״ל בתרגומו האיטלקי} כמו שתרגמו עקילס ויירונימוס ואחרים, והוא נחש קטן מפורסם בספרי הקדמונים, והיה נקרא גם כן Sibilus, כי היו יראים מאד מהבל פיו ושריקתו, וכן צפע וצפעוני אומרים שהם נגזרים משרש ״פָעָה״, וקרוב לזה ״אֶפְעֶה״. ואף אם מה שכתבו הקדמונים על הבאזיליסק איננו כלו אמת, אין ספק גם כן שאין כלו שקר וכזב.
שרף מעופף – לא מצאנו שום נחש מעופף, אך נמצא מין אחד שאיננו נחש ממש, אלא ממיני הלטאה, ויש לו ארבע רגלים, ושני עורות אשר בהם הוא מדלג על האילנות ומאילן לאילן, ומן האילן מדלג על בעלי חיים, והוא נקרא Draco volans. וכן הירודוט מגיד כי בכל שנה פורחים מארץ ערב לארץ מצרים נחשים מעופפים, ושאין להם אברה ונוצה, אבל כנפיהם ככנפי העטלף (כלומר שאין להם כנפים ממש, אבל מעופפים בעור שברגליהם, כמו העטלף), ושהעוף הנקרא Ibis הורג אותם, ועל כן היו המצרים עובדים אותו. והנה אף על פי שאין זה נחש ממש, ושאין לו ארס, מזכירו כדבר קשה מכל הנחשים, יען להיותו מעופף יקשה מאד להשמר ממנו.
צפע – קשה מנחש כנ״ל (יא ח׳).
אל – אתה פלשת, עד עתה שמחת כולך בחיי אחז, יען כי נשבר שבט מכך – כי ירד יהודה פלאים בימי אחז ולא יכלו לך, מעתה אל תשמחי עוד כי משרש נחש – שהם מלכי יהודה הקודמים,
יצא צפע נחש מזיק יותר,
ופרי הצפע הזה יהיה שרף וארס מעופף המזיק למרחוק, שהוא חזקיה ופרי מעשיו הטובים שיזיקו לך.
אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת – ארץ פלשתים1 כֻּלֵּךְ כמו ששמחתם מזמן שמת עזיהו עד עתה ולחצתם את ישראל2, כִּי בימי אחז3 נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ שנחלשה מלכות בית דוד4, ומה שהרימותם ראש בימי אחז הוא מפני שרשעו גרם לו להמסר בידכם5, אולם כעת שמלך חזקיהו קם מי שיכה אותך6, כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ7יֵצֵא צֶפַע – נחש מזיק יותר8, וּפִרְיוֹ של השורש יהיה9 שָׂרָף וארס10 מְעוֹפֵף11 המזיק למרחוק12:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק. כעניין שנאמר (דברי הימים-ב׳ כח, יח) ״וּפְלִשְׁתִּים פָּשְׁטוּ בְּעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וְהַנֶּגֶב לִיהוּדָה״ (רש״י, רד״ק).
3. מצודת דוד.
4. כי המלכים מבית דוד שמלכו קודם אחז היו מכים בך כמו שמצינו בדוד ובעוזיהו, ובימי אחז נחלשה המלכות (רש״י, מצודת דוד).
5. רש״י.
6. שהוא מזרע מי שהכך בתחילה (רד״ק).
7. דהיינו מגזע המלכים המכים בך מאז (מצודת דוד). שהם מלכי יהודה הקודמים (מלבי״ם). ורד״ק ביאר שהוא משל על עוזיהו מלך יהודה שהכהו כמו שהנחש מכה וממית, ויונתן תרגם ארי מבני בנוהי דישי יפוק משיחא, אמר נחש על ישי כי כן נקרא כמו שכתוב אשר בא אל אביגיל בת נחש.
8. רש״י, אבן עזרא, מלבי״ם. והוא נחש רע (מצודת ציון). דהיינו יצא מלך הדומה לצפע והוא חזקיה שירבה להכות בהם (מצודת דוד). כי חזקיה היה גבור מאביו (אבן עזרא).
9. מצודת דוד.
10. מלבי״ם.
11. והמעופף הוא קשה בשרפים (אבן עזרא). והוא הנקרא דרקון (ר״י קרא). ורד״ק ביאר כי מעופף הוא מדלג ממקום למקום. כלומר פרי השורש יהיה שרף הדולג במהירות כעפיפת העוף (מצודת דוד).
12. שהוא חזקיה ופרי מעשיו הטובים שיזיקו לך (מלבי״ם). וגם זה יאמר על חזקיה, וכפל הדבר במילים שונות (מצודת דוד).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ל) וְרָעוּ֙ בְּכוֹרֵ֣י דַלִּ֔ים וְאֶבְיוֹנִ֖ים לָבֶ֣טַח יִרְבָּ֑צוּ וְהֵמַתִּ֤י בָרָעָב֙ שׇׁרְשֵׁ֔ךְ וּשְׁאֵרִיתֵ֖ךְ יַהֲרֹֽג׃
And the first-born of the poor shall feed, and the needy shall lie down in safety. And I will kill your root with famine, and your remnant shall be slain.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְיִתְפַּרְנְסוּן חֲשֵׁיכֵי עַמָא וְעִנְוְתָנַיָא בְּיוֹמוֹהִי לְרוֹחֲצָן יִשְׁרוֹן וְיֵמִית בְּכַפְנָא בְּנֵךְ וּשְׁאַר עַמִיךְ יִקְטוֹל.
ומעה ירעי בנו אלצ׳עפי כאלבכור ואלמסאכין ירבצ׳ון ואת׳קין ואמית אצלך באלג׳וע והו יקתל בקיתך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ורעו בכורי דלים – ורעו בימיו שרי ישראל שהם עכשיו דלים מפניכם. בכורי – לשון שרים, שנאמר: גםא אני בכור אתנהו (תהלים פ״ט:כ״ח).
א. כן בכ״י לוצקי 778, וכן גם ברש״י שמות ד׳:כ״ב, י״ב:ל׳, דברים ל״ג:י״ז. בפסוק: ״אף״.
And the first born of the poor shall graze In his days, the princes of Israel, who are now poor because of you, shall graze. "Firstborn,⁠" is an expression of princes. Comp. "Also, I will appoint him My firstborn" (Tehillim 89:28).
ורעו בכוריא דלים – וירעו במקומם בני דלים – הם ישראל, שהם דלים ואביונים בגלותם.
בכורי דלים – בני דלים, כמו: בכרי מדין (ישעיהו ס׳:ו׳), וכמו:⁠ב בכרה קלה (ירמיהו ב׳:כ״ג).
והמתי ברעב שרשך – אילו האבות שהן שרשן של בנים.
ושאיריתך – אילו הבנים, שהן שאריתם של אבות שאדם מניח בניו אחריו. וכן הוא אומר בדניאל: תחץ מלכותו ולא לאחריתו (דניאל י״א:ד׳) – כלומר ולא לבניו.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״גבורי״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 הושמט ע״י הדומות: ״בכרי מדין וכמו״.
ורעו בכורי דלים – הם ישראל שהתדלדלו קודם כל אומה והטעם כי יהיה לישראל שובע וישכנו לבטח, ואת פלשת להפך.
שרשך – האבות.
ואחריתך – הם הבנים וכן לא לאחריתו (דניאל י״א:י״ד).
בכורי דלים The firstborn of the poor. Israel, who had become impoverished sooner than any other nation,—Israel shall enjoy abundance and safety; the opposite fate shall befall the Philistines.
Thy root. The fathers.
ואחריתך And thy remnant Thy children; comp. לאחריתו to his posterity (Dan. 11:4)
ואז ירעו בכורי דלים – שנדללו עתה בימי אחז,
לבטח – לסוף לבד ממה שיעשה לך חזקיהו,
אמית ברעב – בלי יניקת שרשך – הנשאר לך בארץ שהיה לו להפריח ולעשות קציר,
תחת הקציר שכרת חזקיהו ושאריתך – בחרב הנשאר לך מחזקיהו,
יהרג – וימית הרעב. והוא נבוכד נצר מלך בבל. שרש ושארית אחד הם. ורעב זה לא רעב ללחם הוא אלא כלפי השרש שצריך יניקה כשפוסקת יניקתו יקראנו רעב. וכן הוא אומר כפנה שרשיה עליו.
ורעו בכורי דלים – ישראל שהיה להם עד עתה בכורהא וחלק גדול בדלות, עתה ירעו הנה והנה שלא יהיה להם פחד מאויביהם.
ולבטח ירבצו – דמה אותם לצאן שרועים במדבר בלא פחד, כי בעוד שהיו אויביהם שולטים בהם לא היו יוצאים מעריהם הבצורות והיו רעבים, ועתה יצאו לכל מקום בלי פחד וישבעו מטוב העמים.
והמתי ברעב שרשך – הם ירעו, ואתם תמותו ברעב. ואמר שרשך – על הנאספים בערי המבצר.
ושאריתך – והנשארים מן הרעב, שלא ימותו ברעב, יהרוג חזקיהו. ואמר: והמתי, שהוא מאמר האל, ואמר: יהרוג – כי מה שיעשה חזקיהו הוא מעשה האל כי בעזרתו עשה מה שעשה.
א. כן בכ״י פריס 195, וטיקן אורבינטי 13. בכ״י וטיקן 71, לוצקי 849 חסר: ״בכורה״.
ורעו בכורי דלים – הטעם אבל ירעו בכורי דלים, וזה על ירושלים, כי סנחריב לא החריבה כמו שהחריב ארץ פלשתים.
ירעו בכורי דלים ואביונים, שהוא רמז לצדיקים מישראל, שעתה הם הבכורים והגדולים שבדלים ירעו אז מרעה טוב, ואביוני ישראל לבטח ירבצו בארצם, מה שלא יהיו כן שהגדולים שבהם ימותו ברעב, ושאר בני אדם מהם יהרגום בחרב, והוא אומרו והמתי ברעב שרשך שהוא רמז לגדולים ולשרים או לאבות, ושאריתך שהם הבנים יהרוג ר״ל החרב. הנה התבאר מזה שהנבואה הזאת היא מיוחסת לעניני חזקיהו והצלחותיו, ולכן באה במקומה בתוך ספורי חזקיהו, והתבאר גם כן שלא אמר אל תשמחי פלשת כולך כי נשבר שבט מכך, בעבור מיתת אחז, כי אם בעבור מיתת עוזיהו כמו שפירשתי, והותרו בזה שני השאלות הראשונות.
בכורי – ענין גדולים וחשובים וכן בכור אתנהו (תהלים פ״ט:כ״ח).
ירבצו – ענין השכיבה לנוח.
ורעו בכורי דלים – בימיו ירעו מרעה שמן הראשים שבישראל אשר המה עתה עם דל ואביון.
ואביונים – כל העם בכללה.
שרשך – היסוד והעיקר של פלשתים.
ושאריתך – הנשארים מן הרעב יהרוג חזקיה.
ורעו – בלי מחריד.
בכורי דלים – ישראל שהיה להם עד עתה בכורה וחלק גדול בדלות (רד״ק) כי נשברו בימי אחז, וכמו שאמר כי נשבר שבט מכך.
והמתי ברעב שרשך – הוא משל, ופירושו ושאריתך יהרג, והנה אמר כי אפילו השרש הנשאר להם בקרקע, יכרת וימות מיתת הצמחים, כמו ובעפר ימות גזעו (איוב י״ד:ח׳), וכן יהרג בברד גפנם (תהלים ע״ח:מ״ז), והזכיר ברעב, כי הצמחים מתים בהעדר הזנה, כמו בעלי החיים.
דלים ואביונים – אביון קשה מדל, האביון אין לו מאומה, ויבואר (לקמן כה ד׳, עמום ד׳ א׳, ח׳ ו׳ תהלות קיג ז׳, משלי יד לא).
ורעו – מצייר שלות ישראל כבהמות הרועות בנאות דשא שהגדולות רועות והקטנות רובצות על ידם, כן בכורי דלים ירעו, והאביונים שהם גרועים מדלים ירבצו לבטח – אבל את תהיה בהפך, בכוריהם ירעו, ואת והמתי ברעב שרשך – שהוא הגבורים והגדולים ימותו ברעב בימי המצור הם אביוניהם ירבצו בטח, ואת.
ושאריתך – אחרי המצור יהרוג האויב הכובש, בחרב.
ומתאר הנביא במשל את שַׁלְוַת ישראל בימי חזקיהו כבהמות הרועות בנאות דשא שהגדולות רועות והקטנות רובצות על ידם, וכך אומר1, וְרָעוּ – וירעו בימיו מרעה שמן2 בְּכוֹרֵי דַלִּים הם ראשי בני ישראל שעכשיו דלים3, וְאֶבְיוֹנִים הם העם בכללותו4לָבֶטַח יִרְבָּצוּ5, ולעומת זאת מתאר הנביא לפלשתים כי אצלם יהיה הפוך באומרו6 וְהֵמַתִּי בָרָעָב את שָׁרְשֵׁךְ הם העיקר של הפלשתים7, וּשְׁאֵרִיתֵךְ שלא מתו ברעב8 יַהֲרֹג חזקיהו9:
1. מלבי״ם.
2. מצודת דוד.
3. רש״י, מצודת דוד. שהיה להם עד עתה בכורה וחלק גדול בדלות (רד״ק). ורש״י ומצודת דוד ביארו כי בכורי הוא לשון שרים וגדולים. ר״י קרא מבאר שנדללו בימי אחז. ואבן עזרא ביאר שהתדלדלו קודם כל אומה.
4. מצודת דוד. האביון קשה מדל כי האביון אין לו מאומה (מלבי״ם).
5. הרביצה היא שכיבה למנוחה, מצודת ציון. ודימה אותם לצאן שרועים במדבר בלא פחד, כי בעוד שהיו אויביהם שולטים בהם לא היו יוצאים מעריהם הבצורות והיו רעבים, ועתה יצאו לכל מקום בלי פחד וישבעו מטוב העמים (רד״ק).
6. רד״ק, מלבי״ם.
7. מצודת דוד. ורד״ק ביאר כי הם הנאספים בערי המבצר. ומלבי״ם ביאר שהם הגבורים והגדולים שימותו ברעב בימי המצור.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. בתחילה אמר והמתי ואחר כך אמר יהרוג שהמשמעות היא על מישהו אחר, כי אלו דברי האל שאמר שהוא ימית, ומה שיעשה חזקיהו הוא מעשה האל כי בעזרתו עשה מה שעשה (רד״ק).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(לא) הֵילִ֤ילִֽי שַׁ֙עַר֙ זַֽעֲקִי⁠־עִ֔יר נָמ֖וֹג פְּלֶ֣שֶׁת כֻּלֵּ֑ךְ כִּ֤י מִצָּפוֹן֙ עָשָׁ֣ן בָּ֔א וְאֵ֥ין בּוֹדֵ֖ד בְּמוֹעָדָֽיו׃
Howl, O gate; cry, O city. Melt away, O Philistia, all of you. For there comes smoke out of the north, and there is no straggler in his ranks.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֱלִילִי עַל תַּרְעָךְ צַוְחִי עַל קִרְוָךְ אִתְבַּרְתּוּן פְּלִשְׁתָּאֵי כּוּלְכוֹן אֲרֵי מִצִפּוּנָא פּוּרְעֲנוּתָא אָתֵי וְלֵית דִמְאַחַר בְּזִמְנוֹהִי.
ולולי פי אלמחאל אצרכ׳י פי אלקריהֿ וקד מאג׳ת פלסטין ג׳מיעא אד׳ אקבל אלהרג׳ מן אלשמאל כאלדכ׳אן וליס מן מסתעדיה מנפרד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ואין בודד במועדיו – <פירושו:> אין מתבודד מקהליו,⁠1 כלומר אף אחד לא יישאר מאחוריו, היינו נבוכדנצר; ו׳בודד׳ כמו בעניין ״בודד על גג״ (תהלים ק״ב:ח׳).
1. מצד התפיסה העקרונית השווה ריב״ג באצול ערך ׳יעד׳.
כי מצפון עשן בא – פורענות קשה כעשן תבא עליהם מצפון. עזה וגבוליה שהכה חזקיהו היו בדרומה של ארץ ישראל במקצוע דרומית מערבית, נמצאת ארץ ישראל לה מצפון. וכן מצינו בספרי בהאזינו: בקשו לברוח כלפיא דרום היו מסגירין אותן שנאמר: על שלשה פשעי עזה (עמוס א׳:ו׳), למדנו שעזה בדרום.
ואין בודד במועדיו – תרגם יונתן: ולית דמאחר במזמנוהי.⁠ב בגדודים שייעד לבא עליכם אין מאחר פעמיו להיות בודד ובא בדד לבדו, אלא כולם כאחד יבאו בחזקה.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כלפי״.
ב. כן בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3260, ברלין 122, אוקספורד 34, וטיקן 94. בכ״י לוצקי 778: ״במזמנוהו״.
for from the North smoke has come Retribution harsh as smoke shall come upon them from the north. Gaza and its boundaries, which Hezekiah smote, were in the south of Eretz Israel in the southwestern corner. Eretz Israel is found to be north of it. And so we find in Sifrei in Ha'azinu 322: They attempted to flee through the south, and they turned them over, as it is stated: "For three transgressions of Gaza... [because of their exiling a complete exile to deliver to Edom.]" (Amos 1:6). Hence, we learn that Gaza is on the south.
and there is no straggler in his ranks Jonathan renders: And there is no straggler among his appointed ones, i.e., in his ranks whom he appointed to come upon them, and no one delays his steps to be secluded and to come in seclusion alone, but all of them shall come as one, with strength.
הלילי שער – שער הוא מקום דלתות העמים, שכל המדינות אשר סביבותיהם נקבצים שם לסחורה, ובלעז פורט.
כי מצפון עשן בא – שהרי נבוכדנצר מצפון בא עליכם.
ואין בודד במועדיו – מכל קרואיו שייעד לבא עמו על פלישתים, ואין אחד מהם מעכב. כשאדם מאחר לבא מחביריו קרוי בודד, לפי שנשאר לבד והולך בדד.
הלילי – הטעם שירימו קול בפרהסיא.
כי מצפון עשן בא – הוא מלך אשור והנכון שהוא נבוכדנצר והעד כי י״י יסד ציון (ישעיהו י״ד:ל״ב).
ואין בודד – מגזרת בדד.
במועדיו – בארמוניו בא העשן ולא יכול אדם לשבת אפילו לבדו בביתו.
הילילי Howl. Lift up thy voice publicly.
For there shall come from the north a smoke. The king of Assyria, and probably Sennacherib is meant, as may be inferred from the words that the Lord hath founded Zion (ver. xxxii).⁠1
בודד Alone. Related to בָּדָד alone.
במועדיו In his castles.⁠2 The smoke shall enter, and no one shall be able to remain there, even alone.
1. From the words quoted, Ibn Ezra infers that the prophet speaks here of an enemy who is to invade Israel with success, and to proceed unto Jerusalem; but there he is to be defeated. This was, in fact, the case with Sennacherib.
2. A. V., In his appointed times. מועד admits both meanings: the appointed time, and the appointed place.
הלילי שער – על אותו היום שנבוכד נצר יבא עליך כמפורש בירמיה.
נמוג פלשת כלך – כלפי ששמחת כלך למפלת אחז.
כי מצפון עשן בא – חרון אף י״י עליך מבבל.
ואין בודד – ואף יחיד יושב בדד אין מכל עם פלשת יושב בבתי מועד שלו כי כלם נהרגו ונסו וגלו.
מועדיו – כמו אהל מועד, בית מועד לכל חי, שרפו כל מועדי י״י בארץ. הנה זו מפלתך לאחריתך.
הלילי שער זעקי עיר – הלילי על שער, זעקי על עיר, על השבר הגדול הבא עליך. וכן תרגם יונתן: אלילי על תרעך צווחי על קרוך.
נמוג פלשת כלך – נמוג ונשבר את פלשת כלך, ואמר נמוג – לשון זכר, ואמר הלילי, זעקי – לשון נקבה, לשון זכר הוא כנגד העם, ולשון נקבה כנגד העדה.
כי מצפון עשן בא – הפורענות שהוא כעשן, ואמר: מצפון – ארץ ישראל, שהיא צפונית לארץ פלשתים.
ואין בודד במועדיו – במועדים שיתן חזקיהו ללכת להלחם בפלשתים אין בישראל שיהיה בודד בעצמו, שלא ילך עם החיל, כי כלם ילכו בשמחה. וכן תרגם יונתן: ולית דמאחר בזמנוהי.
ואמר הלילי שער צעקי עיר נמוג פלשת, להגיד שראוי שיעשו האבל והיללה בכלל ופרט שער כל עיר ועיר שהוא כנוי אל שריה ומנהיגיה, כמו שאמר והזקנים אשר בשער, ואמר (איכה ה, יד) זקנים משער שבתו לפי שהם יושבים בשער העיר על עניני ההנהגה, ותייליל העיר בכללה. רוצה לומר ההמון וכל יושביה, ולפי שפעמים במלחמות תבוא הצרה והחורבן על עיר אחת ועל עיר אחת לא תבוא, לפי שישלימו עם האויב לכך אמר הנביא שלא יהיה כן, כי כולם יהיו בצרה, והוא אומרו נמוג פלשת כולך, וביאר ואמר שרעתם וצרתם תבוא מפאת ישראל שיבוא עליהם חזקיהו, והוא אומרו כי מצפון עשן בא רוצה לומר שמארץ ישראל הצפונית לפלשת יבוא המציק שהוא חזקיהו, ושיהיה כעשן לכלות עיניהם ולהאדיב את נפשם, ואומרו ואין בודד במועדיו פירשו המפרשים שבכל הזמנים שיהיה מיעד חזקיהו לבא להלחם, לא ימצא בכל אנשיו איש בודד, רוצה לומר שיפרוש עצמו ויתפרד וימנע מלכת אל המלחמה, כי כולם יבואו יחד, ויש מפרשים הפסוק הזה על נבוכדנצר, שבזמנים שהיה נותן לחיילותיו לבא להלחם יבואו כולם יחד, ושלכן אמר כי מצפון עשן בא, כי צפון אמר על בבל כמו שאמר (ירמיה א, יד) מצפון תפתח הרעה, ומה שכתבתי ראשונה הוא הנכון שזה נאמר על חזקיהו, ולי נראה כי בודד הוא בודה, כאלו אמר שחזקיהו כיון שעלה עשן באפו ופצה פה לה׳ לעלות להלחם עם פלשתים, מוצא שפתיו לא ישנה, כי לא איש הוא להנחם כיתר האנשים, וזהו אומרו ואין בודד במועדיו ר״ל שלא ישקר במועדיו כאותם המועדות שהוא מיעד לבא עליהם, והוא מלשון (איוב יא, ג) בדיך מתים יחרישו, (ישעיה טז, ו) לא כן בדיו.
ואמנם אומרו
הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר. ׳ויזעקו׳ - זעקו מכאב לב על עבודתם, כענין הֵילִילִי שַׁעַר זַעֲקִי עִיר. [פירוש שמות (ב כג)]:
הלילי – מלשון יללה.
נמוג – ענין המסה והמקה.
בודד – מלשון בדד ויחידי.
במועדיו – מלשון מועד וזמן.
הלילי שער – עשי יללה על חורבן השער וזעקי מרה על שוממות העיר.
נמוג – נמס ונחרב כל פלשת.
כי מצפון – מא״י היושבת לצפון מזרח פלשת בא עליה פורעניות הקשה כעשן.
ואין בודד במועדיו – אין מי באנשי חזקיה יבוא בדד בזמן המועד שקבע להלחם בו כי כולם יחד יבואו.
הילילי שער – בשער העיר, וכן זעקי עיר, בעיר. אנשי העיר היושבים בשער רואים האויבים באים ממרחק, ואז מתחילים להיליל, ומיד נכנסים לעיר וזועקים שם. וגיזניוס ואחרים פירשו שער ועיר דרך קריאה, וזה רחוק, כי שער לשון זכר.
נמוג – מקור מבנין נפעל, והוראתו לצווי. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו לשון עבר ועשוהו חוזר לְכֻלֵךְ, והוא רחוק.
נמוג – הכוונה מתמוגג ונמס בבכיה, כמו למטה (ט״ו:ג׳) אחר שאמר ״ייליל״ אמר ״ירד בבכי״.
כי מצפון – מארץ ישראל (רש״י רד״ק ודון יצחק {אברבנאל}), ואף על פי שארץ ישראל למזרח פלשתים, הנה ירושלם לצפון עזה וגבוליה אשר הכה חזקיהו.
עשן – קבוץ חיילות המכסה את עין הארץ כעשן וכענן, כמו ועלית כשואה תבא כענן לכסות הארץ תהיה (יחזקאל ל״ח:ט׳).
ואין בודד – אין אחד שיחלש בהליכתו וישאר בודד.
במועדיו – באנשים הנועדים והנקהלים באותו עשן.
מועדיו – בינוני מבנין הָפְעַל, היחיד ממנו מוֹעָד, בחולם במקום שורק, על דרך או הוֹדַע אליו (ויקרא ד׳:כ״ג וכ״ח).
ואין בודד – איננו כמו העשן שמתפזר לכאן ולכאן (תלמידי מוהר״ר אברהם חי ריגיו).
הלילי שער זעקי עיר – בצאת לנשק לגנון ולהציל, מיללים בעיר הנשים ורכי לב הנשארים, וזועקים בשער הגבורים משיבי מלחמה שערה, אבל באין תקוה, זועקים בעיר, שיצאו להציל ולגונן, אבל בשער מיללים, כי רפתה ידם, ומלת כולך מוסב על הלילי זעקי כולך, ואמרי נמוג פלשת.
במועדיו – כמו ויועדו כל המלכים (יהושע יא ח׳).
הלילי – סנחריב כבש את פלשתים שלש שנים קודם שנפל בארץ יהודה (לקמן כ׳) וזה מה שנבא בפסוק הקודם ושאריתך יהרוג עתה מציין כי בלכת סנחריב על ארץ יהודה לתפשה שעבר אז קרוב לארץ פלשתים התיראו ונמוגו שנית פן יבא שנית עליהם. ושלחו מרגלים לראות ואז השיגו התשובה כי נפל שדוד בהר ציון, ואין להם להתירא. וז״ש הלילי שער וזעקי בעיר – לאמר נמוג פלשת כלך – מדמה אותם לדונג הנמוג מפני האש, אבל יאמר כי עוד לא בא האש רק מצפון עשן בא – לא בא עדיין רק העשן שהאש היתה עדיין ברחוק רק עשנו הגיע לשם, ר״ל אש האויב קרוב ומשחית בצפון, וכבר החל לעלות כליל העשן לפלשת, וכבר החל הדונג הרך הזה להתמוגג בפני העשן הזה, ובארו הטעם שנמוג לבבם בפני העשן, כי אין בודד במועדיו – האנשי חיל אשר הוא מיעד ומזמין לא נמצא שילכו בודד, הוא אינו מזמין יחידים רק מחנות מחנות עוברים מכל צד, ובאין ספק תעבור גם מחנה מועדת ממחנותיו דרך ארצנו ותחריב המדינה שנית.
הֵילִילִי – תייללי על חורבן1 הַשַׁעַר וְזַעֲקִי מרה על שוממות2 הָעִיר, נָמוֹג – נמסה וחרבה3 אַתְּ4 פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ, כִּי מִצָּפוֹן מארץ ישראל היושבת לצפון פלשת5 כְּעָשָׁן בָּא עליך הפורעניות הקשה6, וְאֵין מי באנשי חזקיה אשר יבוא עלייך7 בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו – במועד שקבע להילחם בך, אלא כולם יחד יבואו להלחם בך בשמחה8 ובחוזקה9:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד. מלבי״ם מבאר שכאשר יוצאים למלחמה, הנשים ורכי לב הנשארים בעיר מיללים, ואילו הגבורים משיבי מלחמה שערה זועקים בשער, אבל כשאין תקווה לנצח, זועקים בעיר כדי שיצאו להציל ולגונן, אבל בשער מיללים הגבורים כי רפתה ידם מלהלחם.
3. מצודת דוד.
4. ואמר נמוג לשון זכר, ואמר הלילי זעקי לשון נקבה, לשון זכר הוא כנגד העם ולשון נקבה כנגד העדה (רד״ק).
5. רד״ק, מצודת דוד. כי עזה וגבוליה שהכה חזקיה היו בדרומה של ארץ ישראל במקצוע דרומית מערבית, נמצא שארץ ישראל מצפון לה (רש״י). ויש מרבותינו שביארו את הפסוק על נבוכדנצר שנלחם בפלשת (ר״י קרא, ר״א מבלגנצי, אבן עזרא). ומלבי״ם מבאר שסנחריב כבש את פלשתים שלש שנים קודם שנפל בארץ יהודה (לקמן פרק כ׳), כמו שכתוב בפסוק הקודם ושאריתך יהרוג, וכאשר הלך סנחריב לכבוש את ארץ יהודה ועבר קרוב לארץ פלשתים הם התייראו ונמוגו פן יבוא עליהם שנית, ודימה אותם לדונג הנמוג מפני האש, אבל עוד לא באה האש רק העשן בא, שהאש היתה עדיין רחוקה.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. רש״י, רד״ק, אברבנאל, מצודת דוד.
8. רד״ק, מצודת דוד.
9. רש״י.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(לב) וּמַֽה⁠־יַּעֲנֶ֖ה מַלְאֲכֵי⁠־ג֑וֹי כִּ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ יִסַּ֣ד צִיּ֔וֹן וּבָ֥הּ יֶחֱס֖וּ עֲנִיֵּ֥י עַמּֽוֹ׃
What then shall one answer the messengers of the nation? That Hashem has founded Zion, and in her shall the afflicted of His people take refuge.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וּמַה יְבַסְרוּן אִזְגַדֵי עַמְמַיָא אֲרֵי יְיָ שַׁכְלֵיל צִיוֹן וּבָהּ יִתְרַחֲצוּן חֲשִׁיכֵי עַמָא.
ומא יג׳יב רסל אלאמם אן אללה יעמר ציון ופיהא יסתכן צ׳עפי שעבה.
תרגמתי יסד ציון – יבנה, כי הייסוד כבר קדם. ולשונות יסידה וישיבה ממין אחד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ומה יענה מלאכי גוי – ומה יגידו בימי חזקיהו מלאכי ישראל ההולכים לבשר בשורות.
כך יגידו: י״י יסד ציון – הקים בה מלך הגון וחזק וי״י עמו.
ובה יחסו עניי עמו – אף מעשרת השבטים באים שם, כמו שמפורש בדברי הימים ששלח חזקיהו מלאכים בכל גבול ישראל לשוב אל הקב״ה (דברי הימים ב ל׳:א׳-י״א).
And what shall the messengers of a nation announce What shall the messengers of Israel, who go to bring news, announce in the days of Hezekiah? This is what they shall announce: The Lord has founded in Zion; He has set up therein a fitting and powerful king; the Lord is with him.
and therein shall the poor of His people shelter themselves Even from the ten tribes they would come there, as is related in Divrei HaYamim, "Hezekiah sent messengers throughout the border of Israel" (Divrei HaYamim II 30:6), to return to the Holy One, blessed be He.
ומה יענה מלאכי גוי כי י״י יסד ציון – ולבד מפורענות זו האמורא כאן שיבא עליהם מלך בבל, איכה יעשו כשיבואו מלאכי גויב – האומה המכונה גוי אחד. מי הם מלאכי גוי – הוא מלך המשיח ואליהו, כשיגיע זמן שתיוסד ציון.
א. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״האומ׳⁠ ⁠⁠״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר ״גוי״ וכתוב רק: ״מלכי״.
ומה יענה – כל מלאך ממלאכי כל גוי, זה יענה, כי י״י יסד ציון, ולא יוכל מלך אשור לה.
וטעם ומה יענה – שישאלו הגוים מה היה לירושלם, וכן יענה המלאכים לשולחיהם.
ומה יענה מלאכי גוי And what shall each of the messengers of the nation answer?⁠1 That the Lord hath founded Zion, and therefore Assyria cannot conquer it; when the nations shall enquire, what has become of Jerusalem, the messengers will give this answer to those that have sent them.
1. See 3:12. A. V., What shall one then answer the messengers of the nation.
ועל בית דוד שהגדלת לדבר ולבזות מה יענה מלאכי גוי – הבאים לחזקיהו מאת הגוים. כגון מלאכי מלך בבל מה יענוהו על שלום בית דוד ועמו.
זה יענה לשולחיו, כי יי יסד ציון – שחיזק מלכות בית דוד ובה יכולים לחסות עניי עמו – למחסה ולמסתור מזרם וממטר כך יסדה ובנאה.
ומה יענה מלאכי גוי – כל אחד ממלאכי הגוים ההולכים בשליחות מארץ אל ארץ, כשישאלו אותו חדשות, מה יאמר? כי י״י יסד ציון במלוך חזקיהו, כי היה לציון כמו יסוד לבנין, כי חשב מלך אשור להחריבה, והתפלל חזקיהו וענהו האל על ידי ישעיה הנביא, ואמר: לא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן ולא ישפך עליה סוללה (מלכים ב י״ט:ל״ב), ואמר: וגנותי על העיר הזאת להושיעה (ישעיהו ל״ז:ל״ה).
ובה יחסו עניי עמי – כל ערי יהודה הבצורות נתפשו (מלכים ב י״ח:י״ג), והיא נשארה ובה חסו ישראל.
מלאכי גוי – שלוחי גוי ההולכים אנה ואנה, והמנהג לשאול להם חדשות.
ציון – ישראל בכלל, כי השאר נחרב גם על ידי מלך אשור.
ומה יענה מלאכי גוי, פירשו בו מה ישיבו לכם דבר, כל אחד משלוחיכם הבאים לרגל את ארץ ישראל מה יעשה חזקיהו, כי אין בשורה מוצאת בפיהם, כי הם ישיבו אותם, כי ה׳ יסד ציון ובה יחסו עניי עמו הלוחמים על הפלשתים וינצחו אותם, ואפשר לפרשו על מלאכי סנחריב כמו רבשקה והשאר שעלו להפחיד את ירושלם בדבריהם, מה יענו אל אדוניהם, אלא שה׳ יסד ציון ובה יחסו עניי עמו ורש״י מדברי רבינו ז״ל פירש, ומה יענו מלאכי גוי על מלאכי ישראל ההולכים לבשר בשורות שמלך חזקיהו כך יאמרו, ה׳ יסד ציון ובה יחסו עניי עמו שאף מעשרת השבטים היו באים שם, כמו שמפורש בדברי הימים (דברי הימים ב ל, א - ו) ששלח חזקיהו מלאכים בכל גבול ישראל לשוב אל השם יתברך. והנכון בעיני שאמר זה על שרי מעלה כי יש לכל עם ועם שר בשמים, כמו שאמר (דניאל י, יג) שר מלכות יון שר מלכות פרס והם מליצים טובה על ארצותם לגויהם, ואמר הנביא עליהם שאף על פי שיענו טוב על פלשת, לא יועיל להם כי יפקוד ה׳ אל צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה, והוא אומרו ומה יענה מלאכי גוי, רוצה לומר המלאך והשר של זה הגוי פלשת אשר בשמים, מה יענה ומה ישפיע עליהם, כיון שהשם יסד ציון, ובאשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה, הנה התבאר שהפרשה כולה נאמרה על חזקיהו ושבא הפסוק הזה רוצה לומר, ומה יענה מלאכי גוי במקומו, והותרה בזה השאלה השלישית.
ובה יחסו עניי עמו – כאן סיום קאפיטולי י״ד וסימן ט״ו מתחיל משא מואב וגו׳.
יענה – ענין תשובה.
מלאכי – שלוחים.
ומה יענה מלאכי גוי – כל אחד ממלאכי האומות ההולכים בשליחות מארץ לארץ כשישאלו אותו חדשות מה יענה לשואלים.
כי ה׳ וכו׳ – כאומר את זה יענה לומר דעו אשר ה׳ יסד את ציון ולא גבר עליה סנחריב.
ובה יחסו – בציון יחסו להסתתר מפני סנחריב כי לא כבשה.
ומה יענה – כל אחד ממלאכי שאר גוים שיבאו לארץ ישראל ויראו הצלחתה בימי חזקיהו, כשישובו לארצם ישיבו שולחיהם דבר ויאמרו כי ה׳ יסד מֵחָדָש את עיר ציון, באופן שיחסו בה בלא פחד עניי עמו, עמו שהיה מתחלה עני ודך.
ומה יענה – מצייר כי המלאכים ששלח פלשת לתור אחר הדבר, ולידע מקום מהלך האש הזה, ודרך העשן ונתיבותיו, מה התשובה שהביאו להם לנחמם? ענו בבשורה ה׳ יסד ציון ובה יחסו עניי עמו – מן הצר הזה, כי הפילו ה׳ לפניהם וכונת המליצה הזאת, כי הגם ששמחו הפלשתים על מפלת יהודה, מ״מ שב עתה ישועת ציון להם לבשורה טובה, שע״י נצלו מאויב יותר גדול, הוא סנחריב שהשחיתם לגמרי.
וּמַה יַּעֲנֶה כל אחד1 מַלְאֲכֵי גוֹי – ממלאכי הגויים2 ההולכים בשליחות מארץ אל ארץ כשישאלו אותו חדשות? הוא יאמר3 כִּי במלוך חזקיהו4 יְהוָה יִסַּד צִיּוֹן – את ירושלים5 כמו יסוד לבניין6, שהמליך בה מלך הגון7 וחיזק את מלכות בית דוד8, וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ להסתתר מפני סנחריב9:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד. ורש״י ביאר את הפסוק על מלאכי ישראל ההולכים לבשר בשורות.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. אבן עזרא.
6. כי חשב מלך אשור להחריבה, והתפלל חזקיהו וענהו האל על ידי ישעיה הנביא ואמר (מלכים-ב׳ יט, לב) ״וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה״, ואמר (ישעיהו לז, לה) ״וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ״ (רד״ק).
7. רש״י.
8. ר״א מבלגנצי.
9. כי לא כבש אותה (רד״ק, מצודת דוד). שכל ערי יהודה הבצורות נתפשו (ראה מלכים-ב׳ יח, יג) ורק ירושלים נשארה ובה חסו ישראל (רד״ק). ואף מעשרת השבטים באו אליה כמו שמפורש בדברי הימים (ב׳ ל, א-יא) ששלח חזקיהו מלאכים בכל גבול ישראל לשוב אל הקב״ה (רש״י). מלבי״ם מבאר בהמשך לביאורו בפסוק הקודם, שהפלשתים נמוגו פן יבוא עליהם סנחריב שנית ושלחו מלאכים לתור אחר הדבר ולידע מקום מהלך האש הזאת ודרך העשן ונתיבותיו, ומה יענו תשובה שהביאו להם לנחמם? ענו שה׳ יסד ציון והפיל את סנחריב, ובה יחסו עניי עמו מן הצר הזה, ועל ידי זה נצלו הפלשתים מסנחריב.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ישעיהו יד – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, תרגום יונתן ישעיהו יד, ילקוט שמעוני ישעיהו יד, רס"ג תפסיר ערבית ישעיהו יד, רס"ג פירוש ישעיהו יד, רס"ג פירוש ערבית ישעיהו יד, ר׳ יהודה אבן בלעם ישעיהו יד – מהדורת פרופ' משה גושן-גוטשטיין, סייע בידו פרופ' מערבי פרץ, באדיבות הוצאת אוניברסיטת בר-אילן (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב., רש"י ישעיהו יד, ר"י קרא ישעיהו יד, אבן עזרא ישעיהו יד, ר"א מבלגנצי ישעיהו יד, רד"ק ישעיהו יד, ר"י אבן כספי ישעיהו יד, אברבנאל ישעיהו יד, ליקוטי ספורנו ישעיהו יד – מהדורת הרב משה קרביץ, ספר ישעיה עם פירוש ספורנו (בית שמש, תשע"ז), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), מנחת שי ישעיהו יד, מצודת ציון ישעיהו יד, מצודת דוד ישעיהו יד, שד"ל ישעיהו יד, מלבי"ם ביאור המילות ישעיהו יד, מלבי"ם ביאור הענין ישעיהו יד, מקראות שלובות ישעיהו יד – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Yeshayahu 14, Targum Yonatan Yeshayahu 14, Yalkut Shimoni Yeshayahu 14, R. Saadia Gaon Tafsir Arabic Yeshayahu 14, R. Saadia Gaon Commentary Yeshayahu 14, R. Saadia Gaon Commentary Arabic Yeshayahu 14, R. Yehuda ibn Balaam Yeshayahu 14, Rashi Yeshayahu 14 – The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by Rabbi A.J. Rosenberg (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Yeshayahu 14, Ibn Ezra Yeshayahu 14, R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 14, Radak Yeshayahu 14, R. Yosef ibn Kaspi Yeshayahu 14, Abarbanel Yeshayahu 14, Likkutei Sforno Yeshayahu 14, Minchat Shai Yeshayahu 14, Metzudat Zion Yeshayahu 14, Metzudat David Yeshayahu 14, Shadal Yeshayahu 14, Malbim Beur HaMilot Yeshayahu 14, Malbim Beur HaInyan Yeshayahu 14, Mikraot Sheluvot Yeshayahu 14

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×