(הקדמה) הנבואה הרביעית תחילתה אשירה נא לידידי וגו׳, עד בשנת מות המלך עוזיהו, ויש בה שבע פרשיות האחת אשירה נא לידידי, השנית הוי מגיעי בית בבית, השלישית הוי משכימי בבקר, הרביעית הוי מושכי העון, החמשית הוי האומרים לרע טוב, הששית הוי חכמים בעיניהם, השביעית לכן כאכול קש: וראיתי לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות:

השאלה הראשונה במה שקרא הנבואה הזאת שירה, וזה כי אין בצורתה וענינה דבר שיריי, ולא נכתבה אריח על גבי לבנה, ואם נאמר שנקראת שירה בעבור שהיא משל מהכרם, הלא מצאנו בדברי זה הנביא עצמו משלים הרבה על ישראל ועל האומות ולא נקרא אחד מהם שירה, כמו שאמר והיה ביום ההוא ישרוק ה׳ לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור, שהוא משל לפרעה ולסנחריב, וכן המשיל חזקיהו במי השילוח ההולכים לאט, והמשיל את מלך אשור במי הנהר העצומים, ופעם ימשילהו בשבט אפו שנאמר הוי אשור שבט אפי וכן המשיל למלך המשיח לחוטר מגזע ישי, ולא נקרא דבר מאלו המשלים שירה, וכן בדברי שאר הנביאים משלים הרבה הנשר הגדול על נבוכדנצר, והתאנה על ישראל, ורבים אחרים, ולא נקראו שירה, ולכן ראוי שנדע מה ענין השירה הזאת שהוא יסוד גדול בדברי הנביאים והמפרשים לא דברו בו:

השאלה השנית שירת דודי לכרמו, וזה כי לא ימלט אם שנאמר שהנביא סדר וחבר השירה הזאת מעצמו או שנאמר שבנבואה נאמרה לו מהאל יתברך כיתר הנבואות ואם הנביא חברו יקשה אמרו שירת דודי לכרמו, כי שירת הנביא היא לא שירת דודו, ואם השם יתברך עשה השירה ונתנה לנביא, יקשה אמרו אשירה נא לידידי שיורה שהוא שר וחבר אותה מעצמו, והיה ראוי לומר השירה אשר חזה ישעיהו בן אמוץ וגומר כמו שאמר בשאר הנבואות, ורש״י פירש לידידי, בעבור ידידי, כמו ה׳ ילחם לכם בשבילכם, שירת דודי כי הוא שר אותה בשביל עמו על עסקי כרמו, ולדעתי היתה השירה הזאת כנגד הנבואות שהשם סדר אותם וישם את הדברים בפי הנביאים, אבל לא מצאנו באחד מהן שיאמר הנביא אדברה הנבואה הזאת כנגד ידידי, כי בידוע שהנביא אשר יראה יגיד ואשר ישמע ידבר, והנה למשה אדוננו אמר יתברך על שירת האזינו (דברים ל״א, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגומר, אבל לא אמר הוא עליה אשירה נא לידידי כמו שאמר ישעיהו:

השאלה השלישית שאתה תראה בשירה הזאת חלקים חלק מהם יגיד שלמות הכרם כפי טבע מקומו, כמו שאמר כרם היה לידידי בקרן בן שמן, וחלק מהם יגיד שלמות כפי המלאכה והוא אמרו ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו, וחלק מספור הפשעי׳ כמו שאמר ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, וחלק בספור העונש כמו שאמר הסר משוכתו והיה לבער וגומר ואשיתהו בתה, ומאלה החלקים שנזכרו במשל לא תמצא בנמשל כי אם שנים בלבד, כי הנה אמר כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו שהוא נמשל החלק הראשון מהמשל, ואמר ויקו למשפט והנה מספח לצדקה והנה צעקה כנגד החלק השלישי מהמשל, ויקשה א״כ למה לא זכר בנמשל שאר החלקים מהטובות אשר עשה עמהם ומהעונשים אשר ישפוך עליהם:

השאלה הרביעית מה היא שהביא הנביא בכאן ה׳ פרשיות כל אחד מהן תחילתה בהוי, הא׳ הוי מגיעי בית בבית, הב׳ הוי משכימי בבקר, הג׳ הוי מושכי העון בחבלי השוא, הד׳ הוי האומרים לרע טוב, הה׳ הוי חכמים בעיניהם, ונסתפק בקינתו על אלה החמשה העונות שזכר בלבד ולא זכר מן שאר העונות אשר האשימם עליהם למעלה אם מהגזל כמו שאמר גזלת העני בבתיכם ואם מרוע ההנהגה והגאוה:

השאלה החמישית באומרו בהוי השני ויגבה ה׳ צבאות במשפט וגומר, ורעו כבשים כדברם, ויראה שזהו ענין נחמה ואיך אם כן הביאו בתוך הקינה, ואם רצה לנחמם ולדבר על לבם ממה שיהיה אחרי גאולתם היה ראוי שיזכיר זה אחרי הרעות שזכרם חמשת הפעמים אשר אמר הוי ולא באמצעותן:

השאלה הששית במה שאמר הוי חכמים בעיניהם וגו׳ הוי גבורים לשתות יין, וראה שכח זה המאמר הוא עצמו מה שאמר למעלה הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע כי לסכלותן לא היו נותנין המשפט האמתי בדברים, ואם היו שתי הקינות האלה לכוונה אחת תהיה אם כן אחת מהן ללא צורך, וכן אמרו הוי גבורים לשתות יין בכלל כמו שאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו, ויהיה הדבור אם כן מוכפל, גם יקשה למה לא אמר גם כן הוי בפסוק מצדיקי רשע עקב שוחד וצדקת צדיקים יסורו ממנו, כי הוא בפני עצמו וקשה ומר ויותר חמור משאר המאמרים שזכר בהם הוי: והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כולם:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת כפי פרשיותיה היא לסדר בדרך שירה חרבן עשרת השבטים וגלות שומרון, ולהודיע סבתו ולקח שופטים בדבר את יושבי ירושלם ואיש יהודה, ועשה חלוקים בשירה מענין משל הכרם, וביאר אותם אחד לאחד בנמשל, ואמר על אחד מהם אוי וקינה כמקונן על רעת מלכות ישראל וחרבנו וכמו שיתבאר בפסוקים:

(א) אשירה נא לידידי וגו׳, הנה בענין השירה הנמצאת בדברי הנביאים ראיתי להודיעך בה שתי הודעות: ההודעה הראשונה שנמצא אצלנו מן השיר שלשה מינים, המין האחד הוא בדברים הנעשים במדה במשקל ובמשורה, אף על פי שיהיו נקראים בלי ניגון, לפי שענין השיר בהם אינו, כי אם בהסכמת הדברים דמויים ושורים בסוף המאמרים, רוצה לומר בקצוות בתי השירים הדומים זה לזה בשלש אותיות אחרונות או בשתים כפי נקודם ואופן קריאתם, ונקראו חרוזים לפי שהם שבילים מסודרים מלשון צוארך בחרוזים שהם אבנים טובות ומרגליות נקובות מחוברות בסדר מוגבל שמור, וכן בדבריהם ז״ל (ב״מ כ״ג, ע״ב) מחרוזות של דגים, שהם שורות של דגים מחוברים זה לזה בחוטמם בגמי, ומפני הדמוי הזה נקראו השירים האלה חרוזים, להיותם שורות שוות ומתיחסות כי היו הדברים בזה המין מהשיר שקולים בענין המלכים והעבדים אשר בנקוד: והמלאכה הזאת מהמין הזה בשירים היא מלאכת ה׳ מתוקים מדבש ונופת צופים ונעשו בלשוננו הקדוש בשלמות גדול מה שלא נעשה כמוהו בלשון אחר, הן אמת שלא מצאנו דבר מזה המין מהשיר בדברי הנביאים, וגם לא מחכמי התלמוד, כי היתה לדעתי התחלתו בגלות בין חכמי ישראל אשר היו בארצות הישמעאלים שלמדו ממעשיהם במלאכת השיר הזה ויעשו גם המה בחכמה בלשוננו הקדוש ביתר שאת ויתר עז ממה שהיו עושים הישמעאלים עצמן בלשונם, וגם בחכמי אדום בלשון הלטי״ן ובלשון לועז גוי גוי בלשונו נמצאו גם כן מאלו השירים השקולים, אבל לא באותו שלמות שנעשו בלשון הקדש בארץ הישמעאלים, ואחר כך נעתק הענין אל חכמי אומתנו אשר היו בפררווינצי״א וקטאלוני״א וארא״גון, וידברו באלהים ובכל מלאכת מחשבת כפלים לתושיה מה מתוק מדבש ומה עז מארי, ובכל מקום אשר היו בו חכמי ישראל בגלותם נתפשט השיר הזה אם מעט ואם הרבה סוף הדבר שהיה זה המין הראשון מהשיר כפי מספר המלות וסדר הנקודות ושוויים במספרם כמשפט: והמין השני מהשיר הוא מהדברים שיזמרו וינגנו אותם בני אדם אף על פי שלא יהיו הדברים במספר במשקל הדברים ובשווי חלקיהם ולא ימצא להם חרוז, לפי שהם מפאת הניגון והזמר בלבד נקראו שיר, ומזה המין היתה שירת הים מפני שהיו משוררים ומזמרים אותה מרע״ה והעם, כמ״ש (שמות ט״ו, א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ ויאמרו לאמר, ר״ל שאמרו והסכימו לאמר כלם בקול גדול, אשירה לה׳ כי גאה גאה, עד שהנשים למדו גם כן לומר ככה שנאמר (שם) ותען להם מרים שירו לה׳ כי גאה גאה וגומר, ולכן היה אריח על גבי לבנה להורות על סדר הזמר והניגון, וכן שירת דבורה היתה מזה המין, וכן וידבר דוד לה׳ את דברי השירה הזאת שהיה מנגן אותה בתוך המזמורים, וגם שירת האזינו מזה המין היה לנגן אותה, וכמו שאמר ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ושני המינים האלה אשר זכרתי מהשיר אין הפרש בין שיהיו הדברים ההם במשל או בפשוטם כי לא נקראו שיר כי אם בבחינת צורת כתיבתם או נגונם כמו שזכרתי: והמין השלישי מהשיר הם הדברים הנאמרים ע״ד הגוזמא וההפלגה ודמוי וערך לשבח ענין אח׳ או לגנותו אם לשמחה ואם לקינה, כי כלם נקראו בזאת הבחינה שיר ועניינו לעורר הלבבות ולהפך המדות והתכונות ולחזק הענין הנרצה ולאמתו ברוב דברים וספורים ותוארים רבים והמשלים ודמויים לא שיהיה לפשוטי הדברים ההם ממש במציאות, והמין הזה הוא הנקרא שיר בעצם וראשונה, וממנו עשה ארסטו ספר השיר בתוך ספרי ההגיון וכתב שמה שמסגולת השיר ותוארו הוא שיהיה בשבח דבר או גנותו וכולי עד שמפני זה כל אשר יפליג האדם למשול משלים בנמנעו׳ והפלגות היה שירו יותר טוב ומשובח, וכמו שאמר החכם מיטב השיר כוזבו רוצה לומר כזב פשוטי הדברים ולא יתעסק בו שום חכם כי אם לרפאת חולי הלבבות וחולשי הדעות ולהפך המדות הרעות ולשמח הנעצבים ולחזק לב החלשים ולהקיץ הלבבות הנרדמות ולמשכם, כי הטבע ימשך אחרי השיר המופלג ומתפעל מזרותו והוא כסמים החדי׳ שממיתים לבריאים ומבריאים את החולים מהחליים הנשנים, ומזה המין מהשיר הוא מה שנאמר בתורה (במדבר כ״א, יח) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם: כי בידוע שלא חפרו הבאר בקולמוסי הסופרים אבל נאמרה בדרך שיר: ומזה המין נאמר בשלמה (מלכים א ה׳, יב) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, כי השיר ההוא היה מין ממיני המשלים אשר עשה, וזה היה גם כן ענין שיר השירים שהמשיל הקדוש ברוך הוא בחושק והנשמה בחשוקתו כי התארי׳ אשר זכר בידיד ובכלה מבואר נגלה הוא שלא יאמרו בו יתברך ולא בכנסת ישראל ובנשמה השכלית כפשוטו אלא בדרך השיר, וענין השיר הנמצא בדברי ישעיהו הוא כולו מזה המין, כמו שאמר (ישעיה כ״ו, א) ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה עיר עז לנו וגומר, שהמשיל ההשגחה האלהית בעיר ומגדל עוז, וזה עצמו היה ענין אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו שהשיר הזה היה אותו המשל שעשה מהכרם ואמנם למה לא קרא שאר המשלים גם כן שירה הנה אבאר סבתו אחר זה וזו היא ההודעה הראשונה:

וההודעה השנית היא שהנבואה כמו שזכר הרב המורה פרק מ״ה ח״ב, תמצא בנביאים במדרגות מתחלפות, כי יש ממנה נבואה גמורה כשיראה הנביא משלים או ישמע דברים ויראה איש מדבר עמו או מלאך או השם יתברך, שכל זה בין שיהיה בחלום או במראה הוא נבואה גמורה, ויש מהנבואה שאינה גמורה אבל היא במדרגת רוח הקדש, וההפרש ביניהם, רוצה לומר בין הנבואה הגמורה ורוח הקדש, ביארו הרב באותו פ׳, וענינו שהנבואה הוא שפע שופע מהשם יתברך באמצעות השכל הפועל על הכח הדבריי והמדמה יחד, והנביא יגיד מה שיראה בנבואתו מבלי שיהיה לרצונו ובחירתו מבוא במה שיראה וינבא, כי הוא בעת נבואתו נרדם ובטל החושים מתעסק במה שישיג, וכמו שאמר (כ״א י׳) אשר שמעתי מאת ה׳ צבאות הגדתי לכם. אמנם רוח הקדש אינו כן כי אין בו ראיית צורות ומשלים ואין בהגעתו תרדמה וביטול החושים, אבל הנביא רוצה ובוחר לדבר מה שירצה ודרכו להפליג לדבר דברים בחכמות או בתושבחות או בדברי אזהרה וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, ומפני שילוה אליו רוח ועזר אלהי לדבר דבריו נקרא מדרגתו רוח הקדש, והיא הכנה לנבואה ומדרגה שפלה ממנה, וכבר כתב הרב באותו פרק, שפעמים רבות תבוא נבואת הנביא במדרגה אחת ממדרגות הנבואה, ופעם אחרת תבואהו הנבואה במדרגה אחרת למטה ממנה, כי כמו שהנביא לא ינבא כל ימיו בהדבקות, אבל ינבא עת, ותפרד ממנו הנבואה עתים, כן ינבא עת אחד בצורת מדרגה עליונה מהנבואה, וינבא עת אחרת במדרגה למטה ממנה או ברוח הקדש בלבד: ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת, דע נא וראה שכל שירה שתמצא בדברי הנביאים הוא דבר שהם מעצמם היו מסדרים אותה ברוח הקדש, ושלא ראו אותה בנבואה כשאר המראות, לפי שהמראות כולם הם נבואות גמורות ואינם ממדרגת רוח הקדש כפי דרך הרב המורה.

אמנם השירה אי זו שתהיה היא ברוח הקדש, ולכן אינה מפעל השם כי אם מפעל הנביא עצמו שסידר אותה, כי כמו שזכרתי אינו מהבטל שהנביאים עם היותם רואים פעמים רבות מראות נבואיו׳ אמתיות הנה בהיותם יקצים ומבלתי נבואה ידברו דברים ברוח הקדש ביופי המליצה והפלגת המשל, כמו שמצינו בשמואל שהיה נביא נאמן לה׳ וכתב ספרו וספר שופטים בנבואה, ולא נמנע מלכתוב מגלת רות ברוח הקדש, וכן ירמיהו כתב ספרו וספר מלכים וראה כמה נבואות גמורות, ולא נמנע מלכתוב מגלת קינות ברוח הקדש, כי לא היה סיפור מגלת רות והקינות שבמגילת איכה נבואה גמורה כי אם רוח הקדש, ולכן הושמו בכלל הכתובים ולא בתוך ספרי הנביאים, וכמו שבארתי בהקדמה כוללת אשר בתחילת ספר יהושע. ולהיות ענין השירה הנזכרת בדברי הנביאים דבר מסודר מהם עצמם ברוח הקדש, ואינו דבר מושג אצלם במדרגת הנבואה הגמורה, לכן יחסה הכתוב תמיד אליהם לא לשם יתברך, כי הנה אמר בשירת הים (שמות טו, א), אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳, ויאמרו לאמר אשירה לה׳ כי גאה גאה, כי משה ובני ישראל עצמם סדרו אותה שירה והמשילו הקדוש ברוך הוא בגבור ואיש מלחמה, ולכן בסופה התפללו על עניניהם, כמו שאמר תפול עליהם אימתה, תביאמו ותטעמו, ובשירת הבאר נאמר גם כן אז ישיר ישראל את השירה הזאת, וכן שירת האזינו עם היות שהקדוש ברוך הוא נתנה אל משה ואל יהושע, הנה הוא יתברך רצה שמשה יאמר אותה כאילו הוא מעצמו סדרה ושמפיו היו הדברים לא מפי השם, וזהו אמרו ועתה כתבו לכם את השירה, והתבונן אופן דבריה, האזינו השמים ואדברה, יערוף כמטר לקחי, ושאר הדברים כולם שהם בלשון משה המדבר, ובסופה אמר שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום, שכל זה ממה שיורה שמשה דבר השירה כאלו הוא סדרה מעצמו, וכן ותשר דבורה וברק בן אבינועם כי שניהם סדרו אותה השירה, ומזאת הבחינה נקראו תהלות דוד שיר ושירה, לפי שהוא סדרם ברוח הקדש. ובזה האופן עצמו תבין מה שאמר כאן ישעיהו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, שהשיר והמשל אשר עשה מהכרם, הוא מעצמו סדרו וחברו ברוח הקדש, להמשיל חסדי השם על ישראל לבעל הכרם שעובד אדמתו באופן משובח והיא לא תצלח, ולכן לא נאמר בתחילת השירה הזאת הדבר אשר חזה ישעיהו, או מאמר אחר משאר לשונות הנבואה, לפי שלא באה אליו השירה הזאת בנבואה אבל הוא סדרה מעצמו כמו שזכרתי, וזהו אמרו אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, כי הנביא היה משורר ומסדר השיר ההוא המתיחס והנערך אל ידידו שהוא השם יתברך, ואל כרמו שהיה ישראל, וכבר ידעת שעם היות הדברים האלה נאמרים ברוח הקדש, אינו מהבטל שיבאו בתוך הנבואות בענין הספורים והשירים הנעשים בזה האופן שנזכרו בתוכם, אמנם שאר המשלים שבאו במראות הנביאים לא נקראו שירה, לפי שהם היו נבואה גמורה מגעת אליהם מהשם יתברך, ואינו כן ענין השירה שהנביא היה מסדר ברוח הקדש. והדרוש הזה אשר הודעתיך, הנה קחנו ועיניך שים עליו כי הוא אמיתי בלא ספק ולא קדמני בו אדם, והותרו בזה השאלות א׳ וב׳:

כרם היה לידידי בקרן בן שמן וגומר, עד ועתה יושב ירושלם: הנביאים כולם המשילו האומה ישראלית בגפן, כי משה אדונינו אמר בשירת האזינו (דברים ל״ב, לב) כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה ענבימו וגומר, והושע אמר (הושע ט׳, י) כענבים במדבר מצאתי ישראל, וירמיהו אמר (ירמיה ו׳, י) כה אמר ה׳ צבאות עולל יעולל בגפן שארית ישראל השב ידך כבוצר על צלצלות, ואסף אמר (תהלים פ׳, ט) גפן ממצרים תסיע וגומר, הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת. והנביא ישעיהו נמשך אחריהם בהמשילו האומה לכרם. וראוי שנדע תוארי הכרם ותנאיו העצמיים, ובאיזה אופן תדמה האומה בהם, ואיך נזכרו כולם בדברי הנביא הנה, ואומר שהתנאי הראשון אשר ימצא לכרם להשגת שלימותו הוא בטבע האדמה אשר יטעו הכרם בה, כי אין כל הארצות שוות בענין הכרמלים ושלמותם, כי הנה מצאנו ארצות שיטעו שמה כרמים לא יעשו פרי תבואה, כארץ צרפת ואי״נגלטירה וקצת ארצות אשכנז, וגם בארץ אחת ימצא אחוז שמן וטוב שיוציא ענבים ערבים ומתוקים ויעשה היין משובח, ומקומות שיהיו בחלוף זה, ולכן התנאי הראשון שיבקשו בנטיעת הכרמים הוא איכות האדמה ושלמות המקום אשר ינטעוהו שמה, וזה התנאי אינו כל כך צריך והכרחי בשאר האילנות לפי שאין ענינם כל כך מתחלף בחילוף הארצות כגפן: והתנאי השני הוא ששלמות הגפן והצלחת הכרמים תצטרך לרבוי מיני העבודות ומעשים ממעשים שונים ומלאכות מתחלפות זו מזו כפי מה שיאות לגפן בזמן מן הזמנים, וגם התנאי הזה אינו כל כך הכרחי וצריך בשאר האילנות לפי שאין אחד מהם שיצטרך אל רבוי העבודות כגפן:

והתנאי השלישי הוא בטבע הזמורה והנטע עצמו, כי אין כל הזמורות שוות בהולדת הענבים הטובים ושלמותם, כי יש מהם מטבע אחד משובח שיולידו הענבים מתוקים וטובים וחזקי היין שמדה ממנו לא יערכנו זהב וזכוכית, ויש זמורה שמולידה ענבים חלושי הכח שאינם שוים כלום, לפי שעם היותם כולם זמורות הם בעצמם ממינים מתחלפים, וגם החילוף המופלג הזה לא תמצא אותו כל כך במטע שום אילן אחר. ומלבד שלש התנאים העצמיים האלה, נמצא עוד בגפן סגולה נפלאה מבין שאר האילנות, והיא שאנחנו נמצא כל אילן ואילן הגביל לו הטבע בחכמת בוראו גודל וגובה מוגבל וידוע, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, רוצה לומר שבגודלו וגובהו לא ימצא יותר קטן מקצרי החסרון אשר לו בטבע, ולא יותר גדול מגבול התוספת אשר לו, כאלו תאמר התאנה, והרמון, או התפוח, שלא נמצא אחד מהם שפל כל כך שלא יעלה גובהו זרת אחד, ולא ימצא כל כך גדול שיעלה בגובהו כמו מגדל אחד לפי שיש לכל אחד מהאילנות גבול ידוע מוגבל, לא יעבור ממנו לא בגבול התוספת, ולא בגבול החסרון, מלבד הגפן שאין לה מעצמה ומטבעה גבול ידוע, אבל כפי הדבר אשר אליו ייסמך הגפן וידבק עמו כך תעלה בגובה, כי אם ישימו סמוך לגפן קנה או עץ אחד יעלה הקנה או המטה ההוא, ואם תסמוך הגפן אל בית המושב תעלה במעלה עד גגו, ואם תסמך הגפן אל מגדל וראשו בשמים לא תחדל מעלות עד ראשו, ואם לא תסמך אל שום דבר תשב מושלכת על פני האדמה ואל תעלה במעלות.

והנה התנאים הארבעה האלה נמצאו באומה ובאו בדברי השירה הזאת, אם הראשון שהוא שלמות האדמה אשר בה יהיה הכרם ודשנותה, הוא מבואר כי שלמות האומה הישראלית אי אפשר שיושג, כי אם בארץ נבחרת ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד עיניו בה, ולכן צוה השם יתברך לאברהם שיצא מארצו ולישב בה, והנביאים לא נבאו אלא בה ובשבילה, והחכמים היו תמיד מתאוים לשבת בה כל ימי חיותם, לפי שהיא היתה סגולת הארצות ארץ זבת חלב ודבש, בדברים הגשמיים והנפשיים אוירה מחכים, וכמו שזכר החבר למלך כוזר: ועל התנאי הזה אמר הנביא בשירה הזאת, כרם היה לידידי בקרן בן שמן קרא לשם יתברך ידיד, כי הוא האוהב האמתי לישראל, כמו שאמר אהבתי אתכם אמר ה׳, והוא אשר ראוי שנאהב תכלית האהבה כמו שצותה תורה ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך וגומר, וכמאמר המשורר (תהלים צ״א, טו) כי בי חשק ואפלטהו, ושבח מקום הכרם באמרו בקרן בן שמן ותרגם יונתן, בטור רם בארע שמניא, רוצה לומר שהיה הכרם ההוא בהר לא בשפלה ובמקום שמן ודשן, ואמר זה לפי שהכרם אשר בהר יינה משובח מן הכרם אשר בעמק, בעבור שיש שם כל כך לחות מימיי, שיחליש חוזק לחות הענבים, ובהר אינו כן, גם הרוח נושב מכל עבריו וינגב הענבים ויתיך מהם המותר והפסולת וישאר היין המשומר. קרא מקום הגבהות קרן, לפי שהקרן הוא האבר הגבוה מהבעל חי, וידוע שארץ ישראל היא גבוה מכל הארצות, והיא מקום שמן ודשן, כמו שאמר ארץ זבת חלב ודבש, ומפרשי הנוצרים פירשו בקרן בן שמן, מלשון שמן זית זך שהיו זתים עושים שמן סביב הכרם, רמז להר הזתים שהיה קרוב לירושלם, הלא זה ענין התנאי הראשון.

ואמנם התנאי השני הוא מרבוי העבודות אשר לכרם, נמשל גם כן באומה, והוא צורך העבודות האלהיות והמצות התוריות ההכרחיות לקנין השלמות להיותם בארץ הנבחרת ההיא, וכמה מצות תלויות בארץ והשאר עיקר׳ הוא בה.

ועל התנאי השני הזה אמר בשירה ויעזקהו ויסקלהו, ר״ל שחפרו, כי החפירה בדברי חכמים ז״ל באה בלשון הזה, אמרו מצאו יושב ועוזק תחת הזתים, או יהיה פירושו מלשון הקף וגדר, כי כן תרגום טבעת, עזקתא שהיא עגלה מסובבת, והענין שעשה גדר סביב הכרם כדי שלא תכנס בה חיה ותשחית הגפנים, וכל זה הוא משל לתורה שהיא העבודה האלהית וצור מבצר להגין על לומדיה, ואמר ויעזקהו על מצות עשה, ואמר ויסקלהו על מצות לא תעשה, שענינו שהסיר מביניהם האבנים, שהם משל לעבירות, כי כמו שהאבנים הם רעים לגפנים, כן העבירות לנשמות. וכיוון עוד באומרו ויעזקהו ויסקלהו, שהקדוש ברוך הוא בעצמו תקן והגין עניני כרמו ולא הפקיד תיקונו על ידי אחר, ועל דרך זה נאמר בסוף שיר השירים (ח׳, יא) כרם היה לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנוטרים וגומר, כרמי שלי לפני וגומר, רוצה לומר שהיה לו כרם במקום משובח, והפקיד עבודתו לנוטרים ולא עשאו בעצמו, והם היו נותנים לו בכל שנה בעבור פריו אלף כסף, ואמר בעל השיר שהוא לא יעשה כן לכרמו, כי לא יפקוד עבודתו לנוטרים, וזהו אומרו כרמי שלי לפני, והכלל שכל זה עשה הקדוש ברוך הוא בעצמו, כי הוא נתן להם התורה והמצות בסיני לא על ידי שליח, והוא למדם דרכי העבודות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:

ואמנם התנאי השלישי מהכרם, שהוא בשלימות הזמורה ושבחה, הנה ענינו הוא מבואר גם כן באומה ששלמותם תלוי בהיותם זרע אברהם יצחק וישראל זרע ברך ה׳, ולא עבר זר בתוכם ולא נתערבו בגוים, וכמו ששבחם בלעם על זה באומרו, (במדבר כ״ג, ט) כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, שכיון בזה על האבות הקדושים ועל האמהות הטהורות, על דרך מ״ש הנביא (ישעיה נ״א, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם, וכאלו אמר שהיה רואה ומביט האבות שנמשכו מהם ושהוא עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, רוצה לומר שלא נתערבו בגוים, אבל הם כולם זרע ברך ה׳ ועם היות הסתעפותם מהאבות ההם בקו ישר מבלי עירוב כלל, שמפני זה היה ראוי שיהיו מעטים בכמותם ומניינם הנה הם נתרבו בדרך נפלא, וזהו אמרו מיד מי מנה עפר יעקב, וכנגד התנאי השלישי אמר הנביא בשירה הזאת, ויטעהו שורק והשורק הוא הנטע המשובח שמוציא ענבים טובים, על דרך משל ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, וחכמים ז״ל דרשו, שורק על התורה והמצות שהיו תר״ו כמנין שורק שנתוספו על שבע מצות שנצטוו בני נח.

ואמנם התנאי הרביעי מסגולת הגפן בענין הגובה שתהיה כפי הדבר אשר יסמך אליו, כזה היה בעצמו ענין האומה, שאם תלך אחרי הפסילים תרד מטה מטה לפי שאין לה על מה שיסמך, וכמו שאמר (תהלים קט״ו, ח) כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם, אמנם אם תסמך אל תורת השם ואחרי ה׳ תלך ובו תדבק, תעלה מעלה מעלה עד שתהיה נפשו צרורה בצרור החיים את ה׳, וכפי מדרגת מה שתדבק ותפנה לצד מעלה תהיה גבהותה ומעלתה, אמנם כשלא תדבק אל העליונים כלל תרד מטה מטה, ותשב לארץ שוממה מבלי מעלה ושלמות, ולסגולה הזאת כוון הנביא בשירה גם כן באומרו, ויבן מגדל בתוכו שמלבד מה שיש בו תועלת לשמור את הכרם ואת פריו, ולכן היה המגדל באמצע הכרם כמו ששם הטבע את הלב באמצע הגוף, הנה יש בו עוד נושא נסמך לגפן שיסמך אליו וידבק בו, ויעלה בעבורו מעלה מעלה, והמגדל הזה הוא מגדל עוז שם ה׳ ותורתו ובית מקדשו שהיה באמצע הכרם ובתוך ירושלים.

והנה אחרי אשר זכר כל ארבעת השלמיות האלה אמר עוד, וגם יקב חצב בו, רוצה לומר שבתוך המגדל ההוא עשה עוד יקב, לדרוך בו הענבים ולהוציא היין בה, להקל הטורח מהולכת הענבים עד היקב שבמדינה, והשלמות הזה עם היות שאינו מן ההכרח הוא על צד היותר טוב ולכן אמר בו לשון וגם שהוא ענין תוספת, כאלו אמר וגם היקב, שאינו כל כך הכרחי עשה בו, ומה מתקו לי דברי ה״ר דוד קמחי שכתב שהיקב שחצב בו הוא משל לנביאים, כמו שאמר בזה הלשון עצמו חצבתי בנביאים כי כמו שהיקב הוא להוציא פרי הענבים למעשה, כן הנביאים מורים לישראל כדי שיהיו מעשיהם טובים ונאים עם אלהים ועם אנשים, ויונתן תרגם המגדל בית מקדשא ויקב מדבחא, והוא דרך אחר ומדברי חכמים זכרונם לברכה הוא בפרק לולב וערבה (סוכה מ״ט, עא) והוא נאה גם כן, כי כמו שביקב נוזל היין, כך המזבח היה נוזל הדם, והרב רבי אברהם בן עזרא פירש, ויעזקהו, שהיתה ארץ ישראל בנויה בבתים נחמדים וחומות, ויסקלהו, שגרש משם את הכנעניים, והמגדל, הוא בית המקדש, והיקב, הוא מזבח העולה, והיה סוף המאמר, ויקו לעשות ענבים ויעש באושים רוצה לומר שהיה מקוה הידיד אחרי כל מה שהשתדל בדברים אשר זכר להשלים את כרמו שלפחות יעשה ענבים מאיזה מין שיהיו, ולזה לא אמר ויקו לעשות ענבים טובים, אבל אמר בלבד ויקו לעשות ענבים, שיספיקו לשיצא מהם יין, מה ולא היה כן, אבל ויעש באושים רוצה לומר שהכרם ההוא הוליד דברים רעים מוסרחים, שלא היו ענבים ולא ידמו להם, ורבנו סעדיה פירש באושים רעים, כי תרגום וירע ובאש:

ועתה יושב ירושלם וגומר, עד הוי מגיעי בית: חכמים ז״ל דרשו הפרשה הזאת ומשל הכרם על אדם הראשון וענינו, וכמו שהביאו רש״י בפירושיו, אבל דעתי הוא כמו שזכרתי, שהשירה הזאת סדרה וחברה הנביא על מלכות ישראל וגלות שומרון, כי בימיו היה, וסוף הנבואה הזאת מורה עליו כמו שאזכור, ומפני זה לקח שופטים בדבר יושב ירושלם ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי, שהכרם היה בית ישראל, והשופט בית יהודה, וכפי הדרך הזה לא נצטרך לומר שהוא היה השופט הוא הבעל דין, רוצה לומר שיושב ירושלם מינה הקדוש ברוך הוא לשופט בדבר הזה, והוא היה הבעל דין שעליו היה המשל והגזרה, ושהכריחם שיחתכו הם המשפט על עצמם כדברי המפרשים. כי הנה המשל היה בלבד על מלכות ישראל ולא על מלכות יהודה, ולכן מנה השם יתברך אותם לשפוט, ואמר בה לשון עתה לומר אף על פי שאני שופט כל הארץ, ואין מי שישפוט אותי כי אלהים שופט הוא סלה, אני רוצה שתשפטוני עתה בזה הנדון. והיתה התביעה ממנו יתברך.

מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו, מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים ופירושו אצלי, ששאל לשופטים שיבארו במשפטה שני דברים, האחד מה לעשות עוד לכרמי, ר״ל האם חסרתי דבר בשלמות הכרם ולא עשיתי בו, ונכלל עוד בשאלה הזאת ענין העתיד, רוצה לומר מהו העונש הראוי לעשות לכרמי שלא נעשה בו עד עתה, והשאלה השנית מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים, ומדוע דבק עם ויעש, כלומר, אחרי אשר עשיתי לי כל התיקונים אשר זכרתי, עד שמפני זה קויתי לעשות ענבים, ולכן הוצרכתי לבנות המגדל והיקב בתוכו, מדוע אם כן עשה באושים:

והנה השופטים עמדו לא ענו עוד, כי ראו שהם גם כן נתפשים באותו עון אם מעט ואם הרבה. ולכן דבר הידיד ואמר.

ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי, ר״ל ועתה אשר אינכם רוצים לדון זה הדין, אני אדון אותו ואודיע אתכם המשפט אשר אני עוש׳ לכרמי, וכיון בזה להשיב לשאלה הראשונה אשר שאל, מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו, ואמר שמה שהיה ראוי לעשות עוד לכרמו הוא, הסר משוכתו, והיה לבער, פרוץ גדרו, והיה למרמס, והגדר, הוא שעושים מעפר ואבנים, שעושים סביב הכרם כדי שלא יכנסו שם הבעלי חיים, והמשוכה, היא משוכת חדק, אשר ישימו על הגדר כדי שיצמחו בו קוצים, וימנעו בני אדם להכנס לשם, ולכן אמר הסר משוכתו, והיה לבער רוצה לומר שהקוצים אשר במשוכה יהיו לבער באש בבתים, או יהיה לבער לאכול שיכנסו בו בני אדם לאכול ולקחת הענבים כרצונם, על דרך אמרו (ישעיה ג׳, יד) ואתם בערתם הכרם, ולפי שעדיין לא יוכלו הבעלי חיים ליכנס שמה מפני הגדר, אמר עוד פרוץ גדרו, והיה למרמס רוצה לומר למרמס הבעלי חיים, כי המשוכה היא מניעה לבני אדם, והגדר לבעלי חיים, ואסף אמר מסכים לזה (תהלים פ׳, יג - יד) למה פרצת גדריה וארוה כל עוברי דרך יכרסמנה חזיר מיער. אבל כלל המשוכה בשם גדר, כי גדר הוא כפי האמת, לכן אמר בלשון רבים גדריה.

וזכר עוד הנביא, שלא יוסיף עוד הידיד לעבוד את הכרם שנה אחרת, אבל ישיתיה בתה רוצה לומר שוממה כמו בנחלי הבתות, לא יזמר ולא יעדר, רוצה לומר, לא יזמר, כריתת הזמורה להרבות הפירות, ולא יעדר, שלא יחפור את הכרם עוד, והוא כמו אשר במעדר יעדרון באופן שהכרם לא יעלה כי אם שמיר ושית, ואפילו מטר השמים שיורד בכל מקום על פני האדמה, יצוה שלא ימטיר על כרמו, וזהו אמרו ועל העבים אצוה, והיה הנמשל בזה שיסיר השגחתו, ויסלק שמירתו האלהית מכל עשרת השבטים, כי זהו היה הגדר אשר היה שומר אותם מאויביהם באופן שיבא עליהם מלך אשור, ויהיה מרמס לרגליו. והארץ, רוצה לומר שומרון ובנותיה תשאר שממה, ובתה לא יזמר ולא יעדר ר״ל שלא ישבו עוד ישראל, בהנהגותם ותורותם, ועלה שמיר ושית, והם גרי אריות אשר הביא מלך אשור, ויושב אותם בערי שומרון תחת בני ישראל, ועל העבים אצוה מהמטיר עליהם מטר, הוא משל, כמו שתרגם יונתן על הנביאים, שתסתלק הנבואה עם הגלות, אמר ועל נביאיא אפקד דלא אתנבון עליהון נבואה, ואפשר לפרש ועל העבים אצוה, משל למניעת התוכחת. הנה אם כן באו במשל הזה שמונה דברים צריכים משפט, האחד כרם היה לידידי, השני בקרן בן שמן, השלישי ויעזקהו ויסקלהו, הרביעי ויטעהו שורק, החמשי ויבן מגדל בתוכו, הששי וגם יקב חצב בו, השביעי ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, השמיני הסר משוכתו והיה לבער וגומר, ואשיתהו בתה וגומר. והנה ביאר פתרונם ומשפטם בפסוקים הנמשכים:

כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל וגו׳, עתה יבאר המשל והפתרון ממה שאמר בראשון כרם היה לידידי, וגלה הנביא שהכרם ההוא נאמר על בית ישראל שהם עשרת השבטים, ושאיש יהודה לא נכלל במשל הכרם, אבל הוא נטע אחר שהשם יתברך משתעשע בו, הנה א״כ באמרו איש יהודה נטע שעשועיו הוא להבדילו מן הכרם, כאלו אמר שמלכות ישראל הוא כרם ה׳ צבאות, כולל זמורות הרבה, ואמנם איש יהודה אינו כרם, אבל הוא גפן אחת יחידה יקרה בעיניו, שנושבה לבדה והוא משתעשע בה, ובזה פירש הענין הראשון, רוצה לומר מהו הנמשל בכרם, ועוד אמר מהו הנמשל בדבור השביעי, שהוא ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, ואמר שהענין הוא שהיה מקוה הקדוש ברוך הוא שיעשו ישראל משפט העניים והעשוקים, והיה בהפך שהם היו להם למשפט, רוצה לומר לנגע צרעת, וכן היה מקוה שיעשו צדקה, והוא היה בהפך, שהנה צעקת העניים מן העושק, שהם היו עושקים אותם. והנה ראה הנביא להשיב למאמר הז׳ סמוך לראשון, לפי שהם היו שני קצוות משל הכרם ובנינו, ר״ל התחלתו וסופו, כי מה שבא אחריו הוא ספור העונש, ונשאר אם כן להשיב אל הששה הנשארים במשל כמו שזכרתי, וכנגדן באו ששה פרשיות זו אחר זו:

הוי מגיעי בית בבית וגומר, עד הוי משכימי בבקר, והפרשה הזאת היא כנגד המאמר השני שזכר מן המשל, באומרו כרם היה לידידי בקרן בן שמן, שכיוון בו כמו שפירשתי על מעלת ארץ ישראל, וכנגדו אמר הנביא הנה היתה ארץ ישראל כל כך משובחת, שהיו האנשים משתדלים מאד לקנות הקרקעות בה, והיה, מגיעי בית בבית ושדה בשדה יקריבו עד אפס מקום, רוצה לומר עד שלא היה מקום פנוי, ואמר זה להודיע, שהיו משיגים גבול העניים בבית ובשדה, והיו גם כן מכריחים אותם שימכרו בתיהם ושדותיהם להם להיותם שכנים אליהם, ובאיכה רבתי אמרו (פתיח׳ כ״ב) שהיה העשיר מלוה לעני על ביתו ועל שדהו כדי לנוטלה ממנו, אמנם ריש לקיש דרש הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו, הגעתם חרבן ראשון לחרבן שני, מה חרבן ראשון ציון שדה תחרש, אף חרבן שני עד אפס מקום, מי גרם כל זה, שלא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודה זרה, וכלל הדבר שאמר הוי ואויה יהיה להם, שלא ישבו בארץ ה׳ והארץ תעזב מהם, וזהו אומרו והושבתם לבדכם בקרב הארץ והוא נאמר בתמיהה התחשבו שתשבו לבדכם בקרב הארץ שנים רבות:

באזני ה׳ צבאות והוא לשון שבועה, על דרך נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו, וכן נשבע ה׳ בנפשו, והשבועה היא אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב, וזה בענין הבתים.

אמנם בענין השדות, אמר שגורן ויקב לא ירעם, ותירוש יכחש בם, וזהו, כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת, וזרע חומר יעשה איפה, רוצה לומר כי הכרם שהוא גדול מאד שיצטרך עשרה צמדי בקר, לחרשו ביום אחד לא יתן עתה אלא מעט יין תכילהו בת אחת והיא מידה קטנה ביין, וכן בענין השדה זרע חמר, והוא הארץ שיזרעו בה חמר חטים, והוא כור של חטים לא יעשה אלא איפה אחת של חטים, והאיפה היא שלש סאים, והחמר היא שלושים סאים: ואמרו באזני ה׳ צבאות נוכל לפרש שהוא חסר הנסמך, כאלו אמר הנביא באזני שמעתי מאת ה׳ צבאות שהוא אומר, אם לא בתים רבים לשמה יהיו, וכן תרגם יונתן: והרב ר׳ דוד קמחי פירש שהוא מאמר הקב״ה, שהיה אומר, מה שאתם מדברים ביניכם לגזול את העני, באזני עלה, כי אני אדון הצבאות של מעלה ומטה, ואני אומר כי בתים רבים לשמה יהיו. ומדברי הרב ר׳ אברהם בן עזרא הוא, וכתב ג״כ, שהבת והאפה שוות הן, והחמר הוא עשרה בתים או עשרה איפות, וחכמי׳ ז״ל אמרו כי דוד עליו השלום אמר בתהלים עשרים ושתים אשרי על מקיימי המצות, וישעיהו אמר כ״ב אוי על המבטלים אותם:

הוי משכימי בבקר שכר ירדופו וגו׳, עד הוי מושכי העון בחבלי השוא: עתה ידבר הנביא נגד הדבור והמאמר השלישי אשר הביא במשל, והוא ויעזקהו ויסלקהו, אשר הכוונה כפי מה שפירשתי שלמד׳ דרכי העבודות האלהיות, והמצות התוריות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: ועל זה אמר הנביא, שהמה ברשעתם תחת ההשכמה שהיה להם לעשות לבית המקדש בבקר, להתפלל תפלת השחר, וכאומרו (הושע ו, ג) ונדעה נרדפה לדעת את ה׳ כשחר נכון מוצאו, ובמקום שהיה להם בנשף להתפלל תפלת ערבית, שהיא היא העבודה הראויה לכרם היו עושין בהפך, כי הם היו משכימים בבקר לשתות, וכן היו מאחרים בנשף לשתות ולהשתכר עד שיין ידליקם, ולכן אמר עליהם הוי, רוצה לומר אוי עליהם שהם משכימים ומעריבים לחנויות היין, תחת היותם משיכימים ומעריבים לבית המקדש, והתבונן אמרו בבקר שכר ירדופו ובנשף יין ידליקם כי היה המנהג אצלם, כמו שהוא עוד היום אצל הישמעאלים הטמאים, שמפני עסקי היום היו שותים בבקר מעט, ובלילה מפני השינה היו משתכרים הרבה, ולכן אמר בבקר שכר ירדופו, ובנשף, אמר על דרך הפלגה, יין ידליקם, ומשכימי ומאחרי הם מוכרחים ולא סמוכים, כאלו אמר משכימים בבקר, ומאחרים בנשף, וכמו שהבקר הוא התחלת היום, כן הנשף התחלת הלילה, כמו בנשף בערב יום.

וספר מגנותם, כי אותה שתייה ושכרות היו עושים בשמחות וגיל, כאלו היו משיגים בזה שלמות גדול. וזה אמרו.

והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם רוצה לומר שיחד היו נסמכים הכנור והנבל והחליל והתוף והיין שהם שותים, כי לא היה זה מבלי זה, וכבר התלונן הנביא במקום אחר על זה, במה שאמר (ירמיה יא, טו) כי רעתכי אז תעלוזי וזכר שהיו מכלים בהבל ימיהם במאכל ובמשתה ובנגונים, ואת פעל ה׳ לא יביטו, שהיא התורה האלהית אשר צוה לעזק ולסקל את הכרם, ומעשה ידיו לא ראו, לא נתנו לב אל עשרת הדברות הכתובים באצבע אלהים חרות על הלוחות, והוא אמרו ואל פעל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו ובעבור זה היה עונשם מדה כנגד מדה, כי כיון שרדפו אחר המאכל והמשתה, ולא אחרי הדעת לכן יבואו לידי גלות. וזהו.

לכן גלה עמי מבלי דעת ר״ל שבגלות תאבד חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר, שזהו מבלי דעת, גם אמר שנמשך להם הגלות מפני חסרון הדעת וההשכל בתורת השם, וזכר שהנכבדים שבהם ימותו ברעב, והוא אמרו וכבודו מתי רעב, וההמון שהוא היותר משתכר, אותו ההמון יהיה צחה צמא, רוצה לומר שתדבק לשונו לחכו מרוב הצמא, והוא מלשון והשביע בצחצחות נפשך, ואחרי שזכר עונשם על המאכל והמשתה, זכר גם כן עונשם על הניגונים שהיו שומעים תמיד.

ועל זה אמר פעם שנית לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק והוא רמז למות ולהריגה שתבוא בהם, שהשאול הרחיבה נפשה ופערה פיה לקבל אותם, והמשיל המות בהרחיבה שאול נפשה ופערה פיה, כדרך המשוררים והמנגנים שפוערים פיהם לבלי חק, כאלו אמר זה יהיה נגונם, ולזה אמר בסוף הדברים וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה רוצה לומר זה תהיה אז שמחתם וניגונם, שירד שמה הדרה שהם השרים והנכבדים שזכר, וגם כן המונה שהוא כלל העם, ואז כלם ישמחו ויעלזו באותו ניגון הממית שינתן אליהם, ובמדרש תנחומא (תנחומא לך לך כ) דרשו לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, על הבלתי נימולים שאין בהם חק המצוה, ומה שפירשתי הוא כפי הפשט, וכינה אותם בלשון נקבה הדרה והמונה לפי שהדבור היה על בית ישראל כמו שאמרתי, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה מ״ח ע״א) כל השותה בארבעה מיני זמר כאלו מביא רעה בעולם, שנאמר והיה כנור ונבל, וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת, אלא בסעודת מצוה ובסעודת חתנים, וסימן לדבר שוש אשיש בה׳ וגומר, כחתן יכהן פאר, כי אז נשמח בארבעה מיני זמר, והסימן ״כחתן״ כ׳נור ח׳ליל ת׳וף נ׳בל, וכן דרשו כל מי שאינו מחשיב בתקופות ומזלות עליו הכתוב אומר ואת פעל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, דקדקו בזה מלת יביטו, וראו, ולכן דרשוהו בידיעת הדברים השמימיים, שנאמר בהם כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, וכתיב ומעשה ידיו מגיד הרקיע, וחכמים ז״ל דרשו גם כן ואת פעל ה׳ לא הביטו ואת מעשה ידיו לא ראו שלא קלסוהו שחרית יוצר אור, ולא ערבית המעריב ערבים, רצו לומר שהאדם חייב לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית שנאמר בשכבך ובקומך, וזמן קריאת שמע כוותיקין שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה, ובערבית מעת יציאת הככבים, ולכן תקנו קודם קריאת שמע של שחרית יוצר אור ובורא חשך, וקודם קריאת שמע של ערבית מעריב ערבים, והם לא הביטו אל פעל ה׳, ביצירת האור ומעשה ידיו לא ראו, בהערבת השמש ויציאת הכוכבים, כי לא השכימו ולא העריבו לזה, אלא לשתות יין ולהשתכר, וכן אמרו בפרק כל כתבי (שבת קי״ט, ב), אמר רבי אבהו, לא חרבה ירושלם אלא בשביל שבטלו בה קריאת שמע שחרית וערבית, שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדופו, וכתיב בתריה לכן גלה עמי מבלי דעת.

אמר עוד וישח אדם וישפל איש להגיד שיהיה מעונשם מה שזכר באופן, שישח אדם וישפל איש, והם ישראל שישפלו וירדו ממעלתם, כי אדם נאמר על ההמון ואיש על השרים, כמו גם בני אדם גם בני איש, וכן תרגם יונתן, ויחלש תקיף גברין, וזכר שזה יהיה סבה שעיני גבוהים תשפלנה בראותם עונש ישראל ושפלותם. ולפי שלא יאמרו שגם כן ישפל הקב״ה ממעלתו במפלת ישראל, לפי שברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון, לכן אמר שלא יהיה כן.