[השמטה: ויעשו כן החרטומים וגו׳. בגמרא נזכרו שני חרטומי מצרים בשם יוחני וממרא ובזהר בשם יונוס ויומרוס והלמוד היקר הנובע משנוי זה לפאר ולרומם קדמות ספר הזהר עוד נדבר עליו במה שיבוא, רק את זאת נעיר כעת והוא שמציאות ב׳ חרטומים גדולים בזמן משה או קרוב לו נודע לשם ולתהלה בקדמוניות מצרים כאשר העד העיד בנו האיש Champollion Figeae. Egypte p. 100. לאמר כי נקראו Nehous ePetosiri והם היו חרטומים קדמונים בזמן סיסוסטרי הנודע ליוונים הוא. Rahmeses ll בלשון המצריים, ומי יודע אם יוחני וממרא הם שמות מועתקים מב׳ שמות הנזכרים שהוסבו ללשון עברי וקרוב אליך הדבר מאד בשם Petosiri המתורגם יוחני, כי Petosiri Pete — phere מורכב משנים הקדוש לאלוה אוסירי Pet — osiri כמו פוטיפרע קדוש לאלוה פרי, ואף יוחני ר״ל המחונן בה׳ או אוהב יה, ושם Nehous היא בלתי ספק שם נכה כשם המלך פרעה נכה הנזכר בס׳ ירמיה.
ועתה הבה נא נבוא לראות מה משפט השנוי הזה שנמצא בין התלמוד והזהר ומה תולדותיו, הנה בסנהדרין פ״ד מיתות אמרו אמרי ליה יוחני וממרא תבן אתה מכניס לעפריים כלומר בארצנו המלאה כשפים (כאומרם י׳ קבין מכשפות ירדו לעולם, ט׳ נטלה מצרים ואחת כל העולם כלו) אתה רוצה להתגדל ולהתקלס בפעולותיך? וכמה יטעה האומר שרבותינו בדו מלבם שמות למשחק להם כאשר היה עולה על דעת הקורא בהשקפה ראשונה, ולא היה ברור אצלם שכך דברו אל משה כי איאוסיביו הנוצרי בהכנתו Euseb. Prep. evang. liv. VlII. ch. lX. liv. lX. ch. XXVlI וידידיה האלכסנדרי בחיי משה פ״א יתנו עדיהם להצדיק קבלת רבותינו, עיין. Pastoret. Hist. de la Legislation. Egypte. ch. XlX ופליניו הרומיי בספר שלשים סעיף א׳ כתב ששני חרטומים שרצו לעמוד לפני משה היו יאמני ויוטאפי.
Est et alia magices lactio a Mose JAMNE et JOTAPE. Judaeis pendes.]

ובאגרות שאול הנוצרי הנק׳ פאולו (לטימוטיאו פ״ג ס״ח) כתוב כי היו נקראים יאניס וממבריס או יאמבריס, ואיאוסיביו עצמו כתב (בהכנתו ח״ט פ״ח) שמם יאניס ואמבריס — והנה בס׳ הזהר פ׳ בלק (קצ״ד) נזכרו שמות שני בני בלעם יונוס ויומברוס שנהרגו על ידי פנחס, ועוד בפ׳ כי תשא (ד׳ קצ״א) כתוב כי יונוס ויומברוס היו שני חרטומי מצרים בכלל החרטומים שעלו עם ישראל ממצרים כמ״ש שם, והמגיהים כתבו בגליון שאולי הם יוחני וממרא שנזכרו בשמות רבא פ״ט דע״ג ע״ג אמרי ליה יוחני וממרא אל משה תבן וכו׳ ודברו נכונה — ומן האמור נוכל ללמוד שתים כהלכתן, הא׳ שרבותינו במדרש בתלמוד ובזהר לא המציאו שמות ואנשים כפי העולה על הרוח, רק לקטו מן האויר כל מה שהיה מקובל ומפורסם בזמנם ומשם חפרו אוכל גם הם גוים ונוצרים כמו פליניו ושאול ואיאוסיביו שדבר אין להם עם רבותינו, ושנים מהם קדמו שנים רבות למדרש ולבעלי המדרש — והב׳ הכי נכבדת הוא במה שנעריך שמות המדרש והתלמוד מצד (יוחני וממרא) ושמות הזהר מצד אחר (יונוס ויומברוס) ונעמיד לשופט בין שניהם נסח כל הקדמונים האלה היינו שאול ופליניו ואיאוסיביו היינו יאניס ויאמבריס או ממבריס, ונראה דבר מי יקום ומי הוא זה הקרוב יותר לנסחא זו התלמוד או הזהר, ונראה כאור בהיר בשחקים כי נסחת הזהר היא קרובה יותר לנסחת הקדמונים, ואותה לקח לו כי ישרה בעיניו מבלי שום לב אל נסחת התלמוד שהיתה לפניו ערוכה בפי כל ישראל, והרי זה אות אמת כפול ומכופל לקדמות ס׳ הזהר, כי ממה שבחר לו דרך אחרת בשמות שני אנשים האלה, נראה כי לא ראה או ידע מנסחת התלמוד כי אלו העתיק ממנה לא היה זז אפילו כמלא נימא מהשמות הנזכרים בו מב׳ טעמים, הא׳ כי אין זה ענין אמוניי או מחקריי עד שנאמר כי בשאט ונפש הסתיר פניו ממנו, אבל הוא דבר אינו מעלה או מוריד ומה לו לשנות — והב׳ כי בהשוותו דבריו לדברי התלמוד היו דבריו מתקבלים יותר כי התלמוד יפרוש עליו מזיו עננו — ועוד כי מלבד שנסחת הזהר נראית יותר קדומה כי היא דומה ביתר שאת אל נסחת הקדמונים, הנה לא נוכל לומר שמהם נעתקה ונכנסה בס׳ הזהר כי מחבר ס׳ הזהר איזה שיהיה לא היה כ״כ בקי במחברים שזכרנו עד שילמוד מהם שמות הללו, ולכל הפנים לא היה בוחר בהם ובמשנתם במקום שיש להכריע כנגדם מדברי התלמוד — ואם השווה נסחתו להם הוא מפני ששאב גם הוא מקבלה יותר קדמונית מקבלת התלמוד בזמן שלא נשתבשו עדיין שני שמות הללו ולא נשתנו פניהם כשני שמות עבריים, וגם זו מן התוכחות כי נסחת הזהר היא הקדמונית והאמתית כי לא יעלה על לב ששני חרטומי מצרים נקבו בשמות היהודים כמו יוחני וממרא, ואלו על ממרא החרשתי עם כי קשה להאמין ששמות כנען הנגזרים משרשים עבריים או ארמיים נכנסו בלשון מצרים, רק שם יוחני אין לו שרש וענף בלשון מצרים לא כן יאמניס או יאניס או יונוס. — ומאמבריס או יאמבריס או יומברוס עם היות שחזותם מוכיח עליהם שכבר נשתבשו לא מעט, בכל זאת עדיין רחוקים הם מצורתם העברית ומקצוע זה גדול בעיני ומהולל מאד להעמיד ס׳ הזהר על מכונו ולהקדישו ולהעריצו כאשר יבין כל חוקר על נקלה, ועיין מ״ש בהערותי על ס׳ בראשית דבר דומה לזה על ספרא דחנוך ומה שנזכר ממנו בס׳ הזהר. — ואחר כל האמור שם שחוק עשה לנו בעל ארי נהם שכתב ״וספר חנוך המוזכר בזהר אע״פי שנמצא נראה שלא הזכירו אלא מפי שמועה כי הפרשן ריקנאטי לא ידע ממנו״ ראה חולשת הראיה! כי בטרם ידע הקורא במופת חותך כי כל הזהר מזוייף בדורות אחרונים הניח למונח גדול כי ס׳ חנוך לא נודע למחבר הזהר ולמה? לפי שהפרשן ריקנאטי לא ידע ממנו, דהיינו חכם אחד שעמד בדור עצמו שיצא בו ס׳ הזהר לאור עולם לדעת אלה, ומטעם זה יכחיש שבעל הזהר ידע ממנו.]