ולמען תספר באזני בנך – דוגמת שאמר משה לפרעה בעבור זאת העמדתיך למען ספר שמי בכל הארץ, ואמרו עליו במכילתא לא נשאר בהם עד אחד, פרעה נשאר ולא נטבע בי״ס לקיים מאמר ספר שמי בכל הארץ, כי אלו נאבדו כולם בלי שום פליטה מהם מי יודיע לשאר אומות מעשי הגדול הנעשה בקי״ס. הנה לפי״ז שני המקראות אלה הם הודעה לפרעה ממשה; ואין טענה משאמר קרא קמא בלשון נסתר וקרא דבתרי׳ בלשון נכח, כי כן דרך הכתובים בהרבה מקומות, כמו ועשו להם ציצית וראיתם אותו; ולרבותינו שבפרעה נתקיים מאמר ספר שמי, מלת תספר כאן לנכח כראוי; וטעם כלל הודעה זו לפרעה, אחרי שידענו מן המקראות כי מכת בכורות לבדה היתה מיועדת ממנו ית׳ להוציא בה את ישראל לחירות, וכל המכות הקודמות לה לא באו עליו כ״א להכירם ולהביאם לידיעות האמיתיות הכוללות, להודות במציאת המהוה כל ית׳, שמלכותו מושלת גם בארץ, והאדם מחוייב להכנע ולשמוע בקול דברי ה׳, ולסבה זו קרא הוא ית׳ את כל המכות האלה בשם אותותי, ר״ל ראיות המורות עלי (אויף מיך בעציהענדע בעווייזגרינדע) כמ״ש למעלה, ולהיות שבכל ההתראות התחיל משה בדבורו אל פרעה ואמר שלח את בנ״י ויעבדני כי אם מאן אתה לשלח הנני וגו׳, מזה טעה פרעה לחשוב כי כל עיקר המכוון במכות אינו כ״א להוציא את ב״י מארצו, ואף שהזכיר לו משה בכל פעם גם המכוון האמתי מן המכה שהיא באה להכירו ולהודיעו האמתיות באמונת בורא עולם והנהגתו, באמרו אליו למען תדע כי אני ה׳, כי אני ה׳ בקרב הארץ, כי אין כמוני, בכל זאת חשב פרעה שאין זה עיקר המכוון, כ״א בשלחו את העם לחפשי לבד הפיק רצון אלהים אף אם לא יודע האמתיות, לכן רצה הוא ית׳ שיודיע משה לפרעה טעות מחשבתו בזה. ולהודיעו כי עיקר המכוון במכות אינו להוציא בם את ישראל לחירות אבל להיותן אותות וראיות שיכירו וידעו כי יש אלהי בארץ וכדומה מאמתיות. זהו לדעתי המכוון במקראות אלה, אמנם רש״י הוסיף בא אל פרעה. והתרה בו, ועליו הוסיף הרא״ם עוד תוספות אחר וז״ל. והתראה זאת מפורשת בהתרה משה לפרעה, ועל זה סמך הכתוב, ולא הוצרך לכתבה בדברי ה׳ אל משה, ופירוש כי אני הכבדתי את לבו הוא טעם על והתרה בו החסר מן הכתוב, כלומר אל יקשה עליך על אומרי לך שתתרה בו אחר אמרו חטאתי הפעם, כי אני הכבדתי את לבו אח״ז למען שיתי אותותי אלה הנשארים בקרבו, עכ״ד. והדוחק מבואר, ועוד הודעה זו למשה שכבדות לב פרעה איננה מצד עצמה כ״א ממנו ית׳ הוא כאן אך למותר, כי כבר הודיע הוא ית׳ למשה את כל זאת בתחלת שליחותו עודנו במדין, כמ״ש ואני אחזק את לב פרעה ולא ישלח את העם, ואמר עוד הפעם ואני אקשה את לב פרעה ולא ישמע אליכם, גם כבר הודיע הוא ית׳ למשה את מיאון פרעה לשלח עד אשר ילקה במכת בכורות, והיא התראה ראשונה כמ״ש ואמרת אליו הנה אנכי הורג (ע״ש רש״י). אמנם כל הדחוקים האלה אינם רק להבנת המפרשים בענין קשוי חזוק וכבדות לב פרעה, אשר הם לדעתם התאמצות רוח וחזוק כחו לסבול את כל יסורי העונשים, אבל לדברינו שאין המכוון במליצות אלה כ״א חוזק אחיזת הצרה בלב, קושי יגון לב, וכובד משאת דאגת הלב (כמבואר למעלה בשמות), דברי המקרא שלפנינו מסודרים ומיושבים היטב.
התעללתי – ת״א ניסין דעבדית, ויראה שהבין במלת התעללתי הוראה תאומית וכפולה, לשון פעולה מן ועולל למו, ולשון התעלות והתנשאות, מן נעלית על כל אלהי׳, עלה אלהי׳ בתרועה, ופירוש התעללתי, התנשאתי בפעולותי (ערהאבען אין מיינער האנדלונג געצייגט), וכן מצאנו כל לשון עלילה על הבורא ית״ש מקושר תמיד עם ענינים נעלים ונשגבים, כמו וישכחו עלילותיו, קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו, הנה לפי״ז מלת התעללתי הוא כמו שאר התפעל, שהפעולה חוזרת על עצמה לא יוצאת לאחרים, והרא״ם לא הבין כן, ע״ש. ולולי דבריו הייתי מפרש מלת התעללתי לשון עלה וסבה (עמ״ש בפ׳ ועל השנות החלום), וטעמו נראיתי במצרים לעיני כל שאני סבת הסבות ועלת העלות (איך ערשיען אלס אורגרונד), כי שנויי הטבע בפעולותי שהראיתי במצרים הורו עלי שאנכי הממציא הראשון ובורא כל, ומצאתי שכ״כ הרב״ח וז״ל כל המעשים הנעשים בעוה״ז יקראם הכתוב עלילות, כמו הודיעו בעמים עלילותיו, ולו נתכנו עלילות, נורא עלילה לבני אדם, ונקרא כן מפני שכלן נמשכות ונאצלות מן העלה הראשונה, וכל הנמצאים עלולים אצלו, וביאר הכתוב שמתוך נפלאותיו שבמצרים הראה עצמו עלה, כי מתוך מצרים נתפרסם אלהותו בעולם, ומזה אמר הנביא ואנכי ה׳ א׳ המעלך מארץ מצרים, ואמר מארץ מצרים התחילו הבריות לידע אותי, ונודע בגוים שמי להיותי משנה הטבעים בנסים המפורסמים והנודעים בעולם.
אותותי אשר שמתי – ולמעלה אמר שיתי אותותי, כי יש הבדל לרבי שלמה פאפענהיים בין שיתה לשימה, לשון שימה הוא באינו קבוע
תמיד כ״א לפי שעה, ולשון שיתה הוא בענין הקבוע לזמן מרובה, עד״מ ואיבה אשית בינך ובין האשה, אלו אמר ואיבה אשים היה סובל ג״כ שתהיה האיבה לפי שעה ולא תמשוך לזמן מרובה, ועכשיו שאמר ואיבה אשית ר״ל שתמשוך האיבה והתמיד כל חיי האשה וזרעה, ולזה הונח שם שת על היסודות הקבועות תחת הבנין (פונדאמענט) השתות יהרסון, כל בני שת, יוסף אמר ואשימה עיני עליו שאינו כ״א לפי שעה, והש״י אמר ליעקב ויוסף ישית ידו על עיניך בהתמדה וקיום, יעקב לקח דרכו לפי שעה נאמר בו וישם פניו הר הגלעד, אמנם בלעם רצה לפעול בעינו הרע בהתמדה מכוונת נאמר בו וישת אל המדבר פניו (והרבי שלמה פאפענהיים לא כ״כ ע״ש); והנה הדור ההוא אשר עיניהם ראו את הנפלאות האלה, באמת היו להם לאותות וראיות קבועות על האמתיות הנרמזות בהם בלתי נופלות תחת גדר הספק, לכן אמר על אנשי הדור ההוא לשון שיתי אותותי, אבל לדורות הבאים אחריהם אשר מפי השמועה לבד ידעו מהנפלאות האלה, אינם להם לאותות וראיות קבועות, וביותר למסתפקים בהגדת אבותיהם, כ״א למאמינים בעדות מורישי הדת להם, לכן אמר כאן לשון שימה.
שיתי – שימי,ב שאשית אני.