ובועז עלה השער – ר״ל אל השאר, וכן היה המנהג אז לשבת הזקנים בשער כמו ״אל זקני העיר השער״ ודומיהם.

וישב שם – ובשבתו שם.

והנה הגואל – שהיה עובר והיה הגואל ממש שדבר בועז וגם יש גואל קרוב ממני.

ויאמר סורה שבה פה – אמר בועז ויאמר סורה שבה פה אמר בועז אל הגואל שהיה עובר סור ממקוממך^א ושב פה, כלומר ושב הנה.

פלוני – הוא מן כי יפלא ממך דבר, והאיש שנעלם שמו ונכסה מן האיש הזוכר אותו יאמר עליו פלוני, ואפילו אם אם הוא ידוע אצל הזוכר אותו ואינו רוצה לקראו בשמו, יאמר עליו פלוני. ורז״ל הרגילו זה הדבר מאוד בלשונם.

אלמוני – מן שכול ואלמון. ריבו אלמנה. והסכימו כל המדקדקים שאלמ⁠[נה]⁠^ב ואלמון שרשם אלם, והוא מעניין ״או מי ישום אלם״ (שמות ד׳:י״א), ונקר⁠[את] האשה שמת בעלה^ג אלמנה מפני שאינה יכולה לדבר ולריב עם אנשי ריבה. והנו״ן באלמנה נוספת כאשר נוספת ב״נשים רחמניות״ (איכה ד׳:י׳), והוא על משקל רענ⁠[נה], וכן ״כי לא אלמן ישראל״ (ירמיהו נ״א:ה׳) משקלו פעלו, כמו ״זית רענן״ (ירמיהו י״א:ט״ז) ״נעמן״, ״נטעי נעמנים״ (ישעיהו י״ז:י׳), [ואלמון] הוא על משקל זכרון, ופלוני אלמוני, הוא בפלס אדמוני, ולפי שלא ידובר שמו יקרא אלמוני, וכן פלוני שרשו פלא כי יפלא, כלומר ששמו מכוסה פירש⁠[נו]⁠^ד, ואפשר שנקרא אלמוני כי שמא היתה לו אשה ומתה וכאלו אמר סורה שבה פה פלוני שאתה אלמוני וניתן לך אישה.

ויסר וישב – ר״ל שסר ממקומו והלך וישב שם עם בעז.

ויקח עשרה אנשים – ר״ל שבעז לקח עוד עשרה אנשים אחרים מזקני העיר.

ואמר להם שבו פה – כלומר הנה והם ישבו שם.

ויאמר בעז לגואל חלקת השדה – יתכן שהיה השדה גדול וחלק אחד ממנו היה שאלימלך, ולפירוש אמר החלק שהיה לאחינו לאלימלך בשדה פלוני מכרה אותו נעמי ששבה משדי מואב. ויש לומר שמכרה אותו אחרי שמת אישה בהיותה בשדה מואב, כי השדה היה של אלימלך, ואלימלך מת בשדי מואב. והכתוב מעיד כי היא מכרה אותו, ולו היה אז בעלה חי בעת המכירה היה מוכר [אותו] הוא, ואחרי ששבה משדי מוא⁠[ב] לא מכרתהו. אם כן מכרתהו בהיותה בשדי מואב אחרי מות אישה. ועל דרך האמת {143} אמרו מכרה נעמי, ר״ל רוצה נעמי למוכרו והסכימה למכרו וכאלו הוא מכור, ולכן אמרה מכר⁠[ה] בלשון עבר.

אגלה אזנך – פועל יוצא, כמו ״גולה סוד״ (משלי כ׳:י״ט) ״ואין גולה את אזני״ (שמואל א כ״ב:ח׳), כלומר אגלה אזנך לאמר לך מזה העניין.

קנה נגד היושבים – כלומר קנה אתה את חלקת השדה מן הקונה שקנה אותה מן נעמי, וזה הדבר תעשה לפני היושבים הנה ולפני זקני עמי.

ואם תגאל זאת חלקת השדה גאל כי לך משפט הגאולה.

ואם לא יגאל – ר״ל ואם לא יגאל שום גואל.

הגידה לי רצונך, ואני יודע כי אין איש אחר, לבד אתה ראוי לגאול, ואנכי הוא הבא אחריך בעניין הגאולה, כי אחריך אין גואל קרוב יותר ממני. ויאמר אותו הגואל אנכי רוצה לגאול. ור׳ יונה כתב כי אמרו ״ואם לא יגאל״ עניינו ״ואם לא תגאל״ וכן על דרך ״ובאשת נעוריך אל יבגוד״ שעניינו ״תבגוד״, או יאמר לפי הפירוש הושיע שיפרשנו באמרו מכרה נעמי, שעניינו רוצה למכור קנה השדה באמת נעמי נגד היושבים.

מיד נעמי ומאת רות המואביה – אחרי שהזכיר הכתוב חלקת השדה אשר לאלימלך מכרה נעמי השדה משדי מואב, ידענו כי הגואל היה צריך לקנותו מיד הקונה שקנה אותו, מיד נעמי. א״כ איך יאמר הכתוב ב״יום קנותך השדה מיד נאמי ומאת^א רות המואביה״? ויש לומר כי אע״פ שהגואל היה קונה אותו מיד הקונה שקנאה עם כל זה, היה טוב לו שיסכימו בדבר נעמי ורות, שהיה השדה שלהם בראשונה, כדי שלא יוכל לצאת ערער עליו. ור״ל ויום קנותיך השדה ויסכימו גם נעמי ורות במכירה, תצטרך לקנות אשת המת, כלומר לקחת אותה לך לאשה כדי להקים שם המת על נחלתו, כלומר שיזכר שם המת בצאתה ובבואה על השדה שהיה נחלת בעלה, שיאמ⁠[רו]⁠^ב הראויים זאת הייתה אשת פלוני, ומתוך כך יהיה שמו נזכר.

ואמר קנית – ר״ל תקנה, ובא עבר במקום עתיד, ונכתב ״קניתי״ ביוד. ואולי רמז בועז כי אם לא יקנה הגואל, יקנה [כן]⁠^ג הוא. ולפי הפירוש השני שפירשנו במלת מכרה נעמי שהיא רוצה למכור, יהיה אמרו ביום קנותך השדה ביד נעמי כפשו⁠[טו]⁠^ד שנעמי לא מכרתהו עד תה שהיה רוצה למכרו.

לא אוכל לגאול לי – כלומר, לא אוכל לעשות זאת הגאולה עם התנאים שהזכרת לקנות גם רות לי לאשה, פן אשחית את נחלתי. ואמר ״לגאול לי״, ר״ל לגאול השדה, ושרות המואביה תהיה לי.

פן אשחית את נחלתי – כלומר, יש לי נחלה שהיא מספקת לבניי, ואם יולדו לי עוד בנים מרות, אשחית את נחלתי, שלא תספיק נחלתי לבניי ולבנים שיולדו אליי. או אפשר שהיו לו בנים גדולים, והיה ירא להכניס אשה זרה בביתו, פן תתקוטט עמהם, או היתה לו אשה אחרת, ולא רצה שתהיינה צרות זו לזו. כללו של⁠[דבר]⁠^א היה ירא פן תשחת נחלתו לסבה מן הסבות בקחתו עוד אשה.

גאל לך אתה את גאולתי – כלומר גאל אתה ברשותי הגאולה שהיתה מוטלת עלי לעשות, כי אני לא אוכל לגאול בעניין זה.

{144} וזאת לפנים בישראל – ר״ל זה הדבר היה נהוג בימים קדמונים בישראל.

וזאת – ר״ל זאת הפעולה ויאמר על הימים הקדמונים שכבר עברו לפנים, כמו שהפני׳ הם הראשונים.

על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר – כלומר שהאדם היה בא לגאול ממכר אחיו, או שהיה בא להמיר שדה בשדה, או שהיו באים לקיים דבר מהדברים והיו רוצים שיהיה למה שיעשו קיום חזק, שלף איש נעלו ונתן לרעהו, כלומר היה שולף אחד מהם נעלו והיה נותן אותו לרעהו.

וזעת התעודה בישראל – ר״ל ועל דבר זה היו מועידים העדים, ובעניין אחר לא היו הגאולה והמכר קיימים, ופירוש תעודה – עדות. ויש מפרשים תעודה במקום הזה רגילות ומנהג. כלומר, וזה המנהג היה נוהג בישראל, וזה המעשה הוא קניין חליפים, שהזכירו רז״ל, והיה דרכם בימים ההם לעשות מעשה הקניין עם הנעל על הדרך שנעשהו היום בבגד, ונחלקו חכמי ישראל בדבר. [יש]⁠^א אומרים שקונין בכליו של קונה, ויש אומרים בכליו של מקנה.

קנה לך – ר״ל גאל לך אתה את גאולתי וקנה לך השדה ורות לך לאשה. או יהיה קנה לך, כלומר תפוש הקניין.

וישלוף נעלו – על דעת האומר קונים בכליו שלקונה בועז שלף נעלו ונתנו לגואל, כלומר קבלת זה הנעל ממני ונתת לי תחתיו גאולתך. ועל דעת האומר קונים בכליו שלמקנה הגואל שלף נעלו ונתנו לבעז, והטעם כאשר נתתי לך זה הנעל כן נתתי לך הגאולה. והי הקדמונים עושים זה המעשה בנעל בעבור שהוא נמצא תמיד עם האדם, ולא יתכן להסיר חלוק או מכנסיים שלא ישאר ערום. ויש אומרים כי נעל במקום הזה ר״ל מטפחות הידים, הנקראים בתי ידים, וכמהו ״על אדום אשליך נעלי״ (תהילים ס׳:י׳; ק״ח:י׳) לפי דעת קצת מפרשים.

לזקנים וכל העם – ר״ל לזקנים ולכל העם. והלמ״ד אשר במלת ל⁠[ז]⁠קנים^א ממשרתת במקום שנים.

עדים אתם היום – ר״ל עדים תהיו אתם היום.

את כל אשר לאלימלך – [ר״ל כל אשר היה לאלימלך]⁠^ב.

ואת כל אשר היה לכליון ומחלון מיד נעמי – כלומר שנעמי מסכמת גם כן במכירה שעשה לי הקונה שקנה השדה ממנה, או ר״ל לפי הפירוש השני, שנעמי לא מכרתו לעולם, רק עתה היתה מוכרת אותו.

להקים שם המת על נחלתו - ר״ל [כי] מתוך שאשתו יוצאה ובאה בנחלה, מכנסת ומוציאה, אומרים האנשים זאת היית⁠[ה]⁠^א אשת מחלון, ושמו נזכר עליה, ומתוך כך לא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו, רק יזכר שם לזאת הסבה.

ערים אתם היום – אע״פ שאמר בתחילת דבריו ״ערים אתם היום״, כפל העניין. ואמר בסוף דברי כדי שיהיו ע^ב עדים על כל דבריו.

והזקנים עדים – ר״ל אנו נהיה עדים כאשר אתה אומר, ואחרי כן בירכו אותו, ואמרו ייתן יי׳ את האשה והיא רות הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, כלומר יברך אותה ויתן לה זרע כשר, כמו שעשה לרחל וללאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, כי מהם יצאו שנים עשר שבטי ישראל הכוללים כל אומתינו, ובא שתיהן במ״ם תמורת נו״ן, והקדים רחל ללאה כי היא {145} הייתה עיקר הבית והנאהבת מיעקב, והיא היתה אשת יעקב בתחילת מחשבתו.

ועשה חיל באפרתה – כלומר יזכה אותך האל יתברך לעשות חיל באפרת׳^א ולקרוא שם בבית לחם. ואמר ״ועשה״ במקום ״ותעשה^ב, וכן ב׳ק^ג וקרא במקום ותקרא על דרך עלה ״ומות בהר״ (דברים ל״ב:נ׳), שעניינו עלה ומות. ופירוש ״ועשה חיל״ כמו ״כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״ (דברים ח׳:י״ז) שעניינו קנה לי זה הממון, או ר״ל שיוליד חיל מבנים.

באפרתה – היא שם הגליל.

בבית לחם – הוא העיר. ואמרו ״וקרא שם בבית לחם״, ר״ל שייקרא שמך ויוודע בבית לחם לרוב הבנים שיהיו לך שם.

ויהי ביתך – ר״ל בני ביתך יהיו כבני בית פרץ. ואי זה פרץ? הוא פרץ שילדה אותו תמר מיהודה, והבנים שיהיו לך יהיו מן הזרע אשר יתן יי׳ לך מן הנערה הזאת. ואמר בבית פרץ ולא אמר בבית יהודה, בעבור שער ואונן היו רעים ביני יי׳ וימיתם. או רצה להזכיר אשר ילדה תמר ליהודה בעבור היות תמר זרה ונכרית מעם ישראל, ורצתה לרוב צדקתה להקים זרע מיהודה, דומה למה שעשתה רות שהניחה עמה ולאהיה ודבקה בעם הקודש. ולכן אמרו הזקנים וכל העם יהי רצון שזאת שהניחה עמה ואלהיה להדבק בך תזכה אל הטוב שזכתה תמר, שהיתה נכרית ודבקה ביהודה. וכאילו גם כן חזקוהו שלא יתייאש מן הטובה להיותה מואביה, כי הנה תמר היתה נכרית והולידה זרע כשר, וכן תעשה זאת.

ויתן יי׳ לה הריון – לא אמר ״ותהר ותלד בן״, רק הזכיר שיי׳ נתן לה הריון, וזה יורה כי לא היה לה הריון על דרך טבעי, כי אולי היתה עקרה, והשם יתברך גמלה טוב על צדקתה ונועם מדותיה, ולפירוש אמר ״ויתן יי׳ לה הריון״ כי היא היתה צריכה לעזר אלוהי.

אשר לא השבית גואל – כלומר ששלח שם גואל שנולד זה הבן אשר בו יוקם שם המת על נחלתו, וכאלו זה הבן יגאל בנו ממיתתו.

ויקרא שמו של בנו בישראל – כלומר שיזכור בסבתו ולא ימחה שמו, או יהיה אמרו ויקרא שמו בישר⁠[אל] שהיו במרכות זה הנולד שיקרא שמו בישראל, כלומר שיגדל שמו.

והיה לך למשיב נפש – כלומר ויהיה זה הנולד לך למשיב נפש, כלומר נפשך האנונה והנודדת על מיתת בנך, זה הנולד ישיבנה אליך שתתנחמי בו על מיתת בנך.

ולכלכל את שיבתך – שרשו כול ונכפלו בו הפ״א והלמ״ד והוא מענין הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, שעניינו לא יחזקוך ולא יסבלוך, וכן ״ומי מכלכל את יום בואו״ (מלאכי ג׳:ב׳), שעניינו חי מי יוכל להחזיק ולסבול, ר״ל שזה הילד יחזיק ויסבול שיבתך, כלומר שיחזיק בידך בימי שיבתך, או יהיה מעניין ״ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו״ (בראשית מ״ז:י״ב), שעניינו עניין המזון לספק צורך לכל אחד ואחד, ועניינו שזה הילד עדיין יפרנס אותך ויספק צרכיך בימי שיבתך. ולא יהיה זה הילד לנכרי שלא ירחם עלייך, כי כלתך אשר אהבתך וחמלה עליך ילדה אותו, והיא תזרזנו שירחם {146} עלייך, או יאמר שזה הילד יהיה לך למשיב נפש ותתעסקי בו ותשגי באהבתו בימי שיבתך, כי כלתך אשר אהבה אותך ילדה אותו, ומתוך כך תאהבי אותו ותחשבי אותו כבנך.

אשר היא טובה לך משבעה בנים – ר״ל אשר רות היא טובה בעבור⁠[ך] ויכולה מעתה לרחם עלייך יותר משאם היו לך שבעה בנים. והטעם שתוכלי מעתה^א להנחם על מיתת בנך, כי זאת והבן הנולד לה יהיו טובים לך יותר משבעת בנים שיהיו לך. או יאמר אשר היא היתה טובה לך ומרחמת עלייך יותר משבעה בנים, ופירוש לך לפי זה הפירוש לצורך גופך, והעניין שאם היו לך ז׳ בנים, לא היו טובים בעבורך ומשתדלים על תועלתך יותר ממה שעשתה זאת, ואפשר כי אמרו ״והיה לך למשיב נפש״, ר״ל כי הילד הזה יהיה לך במקום בנך המת, וכאלו הוא ישיב נפש בנך מעולמו, ויבאנו אל זה העולם, ועניין שיראה לך כאלו הוא [הוא]⁠^ב בנך שכבר מת והוא ועתה חיה.

ותשיתהו בחיקה – ר״ל שהיתה נושאת אותו בחיקה כאשר ישא האומן את היונק.

ותהי לו לאומנת – ר״ל למגדלת.

ותקראנה לו השכנות שם לאמר – ומה שם קראו לו עובד, והוא שיזכיר אחריו ותקראנה שמו עובד, והיו אומרות גם כן יולד בן לנעמי, כלומר היא מתנחמת בו כאלו הוא [בן]⁠^א שנולד לה בן, או יאמר שהשכנות קראו לו שם. והשם שקראו לו הוא שהיו קוראות אותו בן נעמי, וקראו שמו המיוחד לו עובד, כלומר זה יהיה מן הדין עובד את יי׳, כי בועז כשלקח רות לא לקחה רק בעבור היותו עבד יי׳ לכבוד השם יתברך, גם רות הניחה ארצה ומולדתה ובית אביה ודתה ועמה ובאה לחסות תחת כנפי השכינה, ולא רצתה ללכת אחרי הבחורים בעבור צדקתה^ב וחסידותה, ואחרי היות האב והאם שהם הרשש״ים^ג בתכלית החסידות והצדקות, יש להאמין שהבן יהיה עובד את יי׳, ולזאת הסיבה קראוהו עובד, וזה עובד היה אבי ישי, אותו ישי שהיה אביו של דוד המלך, או יאמר שעובד היה אביו של ישי וגם היה עובד אביו של דוד, כלומר אבי אביו, כי אבי האב יקרא [אב], וכן אמר יעקב ״אלהי אבי אברהם״ (בראשית ל״ב קרא אברהם שהיה זקינו אביו.

(יח-כב) ואלה תולדות פרץ – בעבור שייחס דוד שיצא מרות המוא⁠[ביה], חזר וייחש אותו על שם יהודה, ואמר ״ואלה תולדות פרץ״, והיה לו להזכיר ״ואלה תולדות יהודה, יהודה הוליד את פרץ״, והיה יותר טוב להתחיל מאיש ידוע כמו יהודה, שהיה ראש השבט, אמנם סמך על מה שהזכיר למעלה ״ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה״, או התחיל מפרץ כדי שיהיו הדורות שיזכיר עשרה, כי אם יהיה מתחיל מיהודה היו אחד עשר דורות.

ותמה ר׳ אברהם ובדין תמה, בעבור היות משלמון עד דוד ארבעה דורות, והם שלמון ובועז ועובד וישי, והנה כל אחד הוליד והוא בין תשעים ואחד שנה. ובאור זה כי נחשון [ש]⁠הוליד את שלמו⁠[ן], יש להאמין שמת במדבר, כי מיד שנעשה המשכן ונסדרו הרגלים, הושם בעל דגל ונשיא לבני יהודה, והיה נוסע בתחלה קודם כל ישראל, ולא היו משימים אותו נשיא והוא נער, וישראל עמדו במדבר ארבעים שנה, וכשתחשב השנים שיש {147} להאמין שהיו לו בעת שנתמ⁠[נה] נשיא ובעל דגל עד תום הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, תדע שהיה זקן, ויש להאמין שמת במדבר ולא נכנס לארץ. גם יש להאמין שמת במדבר כי גזירת האל יתברך היתה שלא ייכנס לארץ מאנשי הדור ההוא זולתי יהושע וכלב, גם אילו נכנס [לארץ]⁠^א היה הכתוב מזכירו, והנה אחר הנחת זה אין בין השנה שנכנסו ישראל לארץ עד שנולד דוד, רק שס״ו שנה, וביאור זה כי הכתוב אומר ״ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל״ (מלכים א ו׳:א׳) ממצרים, היא השנה הרביעית למלוך שלמה על ישראל, והנה אם נפחות מזה החשבון ר׳ שנים ממלכות שלמה שהתחיל למלוך אחרי דוד, ושבעים שנה שחיה דוד, וארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ישארו [מעת]⁠^ב כניסתן לארץ בן שנה אחת עד שנולד דוד שס״ו שנה, ואם נאמין שהיה שלמון כשנכנסו ישראל לארץ בן שנה אחת, הנה היו ארבעה דורות בשס״ו שנה, והם שלמון ובועז ועובד וישי, והנה אם תחלק שס״ו שנים לארבעה דורות, יגיע לכל דור תשעים ואחת שנה. הנה שכל אחד הוליד והוא בן תשעים ואחת שנה, גם אם נאמין כי נחשון היה כאשר יצא ממצרים פחות מבין עשרים שנה, הנה נחשוב שיהיה בן שמונה עשרה שנה, ונוסיף י״ח שנים על שמונים שנה וארבע מאות שנה כדי להתחיל מתחילת שנותיו, ולא נפחות ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, והנה יהיו חמשה דורות עד שנולד דוד, והם נחשון ושלמון ובועז ועובד וישי, ויתחילו שנותיהם מי״ח שנה קודם יציאת מצרים, ושלימו בשנה הרביעית למלוך שלמה, ויעלה סכום תצ״ח שנה, וכשנפחות מהם ד׳ שנים ממלכות שלמה שהתחיל למלוך אחרי שמת דוד, וע׳ שנה שהם כל ימי חיי דוד, יישארו תכ״ד שנה מלידת נחשון, שהנחנו השיתה י״ח שנה קודם יציאת אבותינו ממצרים, עד השנה שנולד דוד, והם חמשה דורות נחשון שלמון בועז עובד ישי בתס״ד שנים. ואם תחלק תס״ד שנים לחמשה דורות, יגיע לכל דור פ״ד שנים, ולפי זה הוליד כל אחד מהם והוא בן פ״ד שנה. וזה חדוש נפלא היות החמשה דורות הזכרים כל אחד הוליד והוא בן פ״ד שנה, ואין להרחיק זה, כי הנה מצאנו שבועז זקן היה כשנשא רות, וזה למדנו מאשר אמר לרות ״לבלתי לכת אחרי הבחורים״, ואולי כי בעבור היותו זקן ולא היה ראוי להוליד לפי טבע העולם, אמר הכתוב ״ויתן יי׳ לה הריון ותלד בן״. גם ישי זקן היה בעת שהוליד את דוד, כי מצאנו שהיה דוד שמיני לבני ישי.

(סיום) ברוך אלוה עושי

אשר הצליח בידי מעשי

והתמיד כל משושי

בהתחמם התלמידים בגז כבשי

והוא ברחמיו וברוחו הנדיבה

יעשה עמי אות לטובה

ויעשה לבלתי עצבי מרעה

ויצמיח לי ישועה

ויזכני להשלים פירוש כל עשרים וארבעה

״ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי״ (תהילים ס״ו, כ׳)

נשלם פירוש מגלת רות

להרב עמנואל זלה״ה

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]