×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְצַ֞ו אֶת⁠־אֲשֶׁ֣ר עַל⁠־בֵּיתוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞⁠א אֶת⁠־אַמְתְּ⁠חֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְ⁠ל֖וּן שְׂ⁠אֵ֑ת וְ⁠שִׂ֥ים כֶּֽסֶף⁠־אִ֖ישׁ בְּ⁠פִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃
He commanded the one who was in charge of his house, saying, "Fill the packs of the men with food, as much as they can carry, and place each man's money in the mouth of his pack.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בעודהכל
[א] 1את אשר על ביתו, אמר למנשה. (תנחומא מקץ י.)
1. וכ״ה בתיב״ע כאן ובתנ״י מקץ יג. וראה לעיל פמ״ג אות מז. ובחזקוני כתב נמצא בב״ר שהוא היה מנשה. וכוונתו להמאמר דלקמן אות כח.
וּפַקֵּיד יָת דִּמְמוּנַּא עַל בֵּיתֵיהּ לְמֵימַר מַלִּי יָת טוּעְנֵי גּוּבְרַיָּא עֲבוּרָא כְּמָא דְּיָכְלִין לְמִטְעַן וְשַׁו כְּסַף גְּבַר בְּפוֹם טוּעְנֵיהּ.
He commanded the one appointed over his house, saying, "Fill the men’s baggage with as much grain as they can carry, and place each man’s money in the opening of his baggage.
ופקיד למן דהוהא ממנא אפיטרופוס עלב בייתי למימר מלי ית טעוניהון דגוברייא מזון היך מה דייכלוןג למטעןד ושוי כספא דגבר בפום טעוניה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למן דהוה״) גם נוסח חילופי: ״ית דן דה׳⁠ ⁠⁠״.
ב. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 נוסף כאן: ״אינשי״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דייכלון״) גם נוסח חילופי: ״דהינון יכל⁠(ו){י}⁠ן״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למטען״) גם נוסח חילופי: ״למסבול״.
ופקיד ית מנשה דממנה אפיטרופוס על ביתיה למימר מלי ית דיסקיי גוברייא עיבורא היכמא דאינון יכלין לסוברא ושוי כסף גבר בפום טוניה.
And he commanded Menasheh, whom he had appointed intendant of his house, saying, Fill the men's sacks with corn, as much as they can carry, and put each man's money in the mouth of his bag.
מִיָּד וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל וְגוֹ׳ – אָמַר לִמְנַשֶּׁה, מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת וְגוֹ׳. וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי וְגוֹ׳.
Thereupon he commanded the steward of his household: Fill the men”s sacks with food … and put my goblet, the silver goblet, in the sack’s mouth of the youngest (ibid. 44:1–2).
(א-טז) {עיינו תנחומא (בובר) בראשית מ״ג:כ״ט}
הבקר אור – כל בקר חסר וא״ו שאין בקרו של עולם זה בקר עד שיבא בקרו של עולם הבא שנאמר אמר שומר אתא בקר כו׳ (ישעיה כ״א י״ב). ד״א לפי שלא לן אדם ביקר [עד שנחשב כבקר] שנאמר ואדם ביקר בל ילין (תהלים מ״ט י״ג). ד״א למה בקר חסר וא״ו, שהכל צריכין (דרכו) [דרבן כבקר]. ד״א שאדם צריך לבקר [מעשיו] בכל שעה.
ת֗ם אמר וכילה וקאל לה אמלי אועיה אלקום טעאמא כמא יטיקון חמלה וציר פצ֗ה כל רג֗ל פי ועאיה.
אחר כך אמר לממונה שלו ואמר לו: מלא את כלי האנשים אוכל כפי שהם יכולים לשאת ושים כסף כל איש בכליו.
ויצו את אשר על ביתו.
ויצו את אשר על ביתו לאמר – לומר בלשון מצרי:
מלא את אמתחת האנשים – האנשים הללו:
אוכל – משמע אפי׳ קטניות, אלא כך דרכן של צדיקים לומר מעט ועושים הרבה:
כאשר יוכלון שאת – על חמוריהם:
ושים כסף איש – כלומר כסף כל אחד:
בפי אמתחתו:
ויצו – כל אלה הדברים מבוארים ועשה יוסף כל זה כדי להקניטם כל אשר יוכל מבלתי שירע להם ושלא יגע לא בגופם ולא בממונם ועשה הכל בחכמה.
ויצו, all the matters described are quite clear to the reader. Joseph arranged this whole charade in order to discomfort the brothers and to make them feel afraid without actually causing them any harm, and not hurting them physically or even economically. He displayed great wisdom in what he did.
כאשר יוכלון שאת – יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו.
ושים כסף איש בפי אמתחתו – לדעתם, כי אמר להם ידע אדני כי עשה לכם חמס, ויבקש להיטיב לכם. שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם, היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשהא בכסף. אבל, היה לדעתם, וידעו בכסף כאשר ידעו במשא, כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת.
ואם היה שלא לדעתם, אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון, ולא יתכן כן בגביע. ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו. ודע כי בעבור היות השוברים רבים מאד בכל מצרים, ומהומות רבות בתוכה, היו הבאים נותנים שקיהם וכספיהם למשביר, והוא מודד להם לפי הכסף הנמצא להם,⁠ב והם לוקחים הנתן להם באשרג דבר מלך שלטון (קהלת ח׳:ד׳). ועוד כי באמונה הוא עושה, ועל כן לקחו בפעם הראשונה שקיהם סגורים, ולא ידעו מה בתוכם גם בשנית.
א. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״גם״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון: ״בהם״.
ג. כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י פרמא 3255, וכן במקורות אחרים: ״כאשר״.
AS MUCH AS THEY CAN BEAR. I.e., more than they were entitled to for the money they had brought him.
AND PUT EVERY MAN's MONEY IN HIS BAG's MOUTH. That is, with their knowledge, for the house steward said to them, "My lord knows that he did you wrong, and he now wishes to make amends to you.⁠" If he would do as he had done the first time, that is, [put the money in their bags] without their knowledge, they would have had a defense in the matter of the goblet, i.e., that the same thing happened to it as happened to the money. Instead, it was done with their knowledge, and they knew of the money just as they knew of the load, for they recognized that he had given them as much as they can bear. But if it were done without their knowledge, he might perhaps argue on their behalf that the money had come to them this time too on account of its having been hidden there,⁠1 but such was not possible with the goblet. But, then, who can argue with one more powerful than himself?⁠2
Know that on account of the very many buyers from all over Egypt, and the great confusion in the midst of it, those who came to buy would give their sacks and money to the seller, and he would measure grain for them according to the amount of money he found in the sacks. They in turn took the grain given to them, forasmuch as the king's word hath power,⁠3 and moreover, for he did his work honestly.⁠4 It is for this reason that they took their closed sacks the first time, and even the second time they knew not what was in them.
1. It was inadvertently placed in the grain which was collected during the years of plenty, and it happened to be hidden in the grain purchased by Joseph's brothers.
2. See Ecclesiastes 6:10.
3. Ibid., 8:4.
4. See II Kings 12:16.
כאשר יוכלון שאת – פירש הרמב״ן ז״ל יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו.
ושים כסף איש בפי אמתחתו – כסף שני זה לדעתם, שאם עשה זה כפעם הראשונה שלא לדעתם היה להם התנצלות בגביע שנעשה בו כאשר נעשה בכסף, אבל היה זה לדעתם וידעו בכסף כאשר ידעו במשא כי הכירו כי נתן להם כאשר יוכלון שאת. ואם היה שלא לדעתם אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון ולא יתכן כן בגביע, ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו.
ודע כי בעבור היות השוברים רבים מאד בכל ארץ מצרים ומהומות רבות בתוכה היו הבאים נותנים שקיהם וכספיהם למשביר והוא מודד להם כפי הכסף הנמצא והם לוקחים הנתון להם באשר דבר מלך שלטון, ועוד כי באמונה הוא עושה, ועל כן לקחו פעם ראשונה גם בשניה שקיהם סגורים ולא ידעו מה שבתוכם.
כאשר יוכלון שאת, "as much as they were able to carry.⁠" According to Nachmanides this means that Joseph provided them with far more grain that they were entitled to for the amount of money they had brought with them.
ושים כסף איש בפי אמתחתו, "and place each one's money at the top of his feeding bag.⁠" This time their money was replaced with their knowledge, as opposed to the first time. Had Joseph not advised the brothers that he was returning their money (at least the money they brought as substitution) they would have a valid excuse once the goblet would be discovered in Binyamin's sack. Now that Joseph had proven that he dealt with the brothers in an above-board manner, they would not be able to claim that he had once before deceived them by planting something in their luggage. They were also aware that Joseph had loaded their beasts to the utmost capacity. Joseph might have argued that even this time the money which he put in their sacks was a gift from God, an argument that could not be used as applying to his goblet.
If we were to assume that now too the money the brothers found in their sacks had been placed there without their knowledge, he might have argued that whereas the money was again a treasure their God had granted them, the same could not apply to his personal goblet. They would not be able to argue (successfully) with someone stronger than they.
Remember that Egypt was a country in which there occurred many disturbances (compare Amos 3,9). In order to avoid becoming victims of muggers etc., the travelers who came to Egypt to buy grain entrusted their beasts, their sacks as well as their money, to the officials who would measure out the grain for their rations. The official would measure out grain for them in accordance with the amount of money they had deposited with him. The buyers would accept what was given to them without double-checking and thereby displaying distrust in the Egyptian government (based on Kohelet 8,4). The brothers therefore had good reason not to appear suspicious and to double-check what Joseph's officials had done when filling their sacks.
כאשר יוכלון שאת – פי׳ יותר מן המגיע:
ושים כסף איש בפי אמתחתו – בפניהם ואמור להם יודע אדוני שעש׳ לכם חמס וע״כ הוא רוצה להטיב עמכם שאלו עשה בכסף כבראשונה בלא ידיעתם הי׳ להם התנצלות בגביע שנעשה לו כאשר נעשה בכסף אלא היה לדעתם וידעו בכסף כאשר ידעו במשא כי הכירו בו שהי׳ כאשר יוכלו שאת. ואם הי׳ שלא לדעתם אולי טען עליהם כי הכסף גם בפעם הזאת מטמון ולא יתכן כן בגביע ומי יכול לדון עם מי שתקיף ממנו:
כאשר יוכלון שאת, "as much as they could carry.⁠" This means that Joseph gave them more than the rations allowed other purchasers.
וישם כסף איש בפי אמתחתו, "he placed the money of each brother at the top of his travel bag;⁠" in full view of each one of them. He explained to them that his master was aware that they had been dealt with unlawfully and violently, and as compensation, he was returning their purchase money. If he had just put it back as he had done the first time they would have been able to argue when the goblet was found that this was merely a replay of what had happened to them the first time. Now they were aware that the money had been replaced, just as they were aware that their donkeys had been loaded with much more grain each than the first time they had come to Egypt. Their suspicions had therefore been laid to rest completely, and they would be dumbfounded when the goblet would turn up in Binyamin's travel bag. This could not be explained away as a treasure that was left behind by someone.
ויצו לאשר על ביתו מלא וכו׳ – כבר פירשנו כי בפעם הזאת צוה למלאת להם גם את האמתחות והסבה לזה ושים כסף איש בפי אמתחתו צוה שישים להם לעיניהם בפי אמתחותיהם את משנה הכסף אשר הביאו ואת הכסף המושב לא כסף שברם.
10) When their bags were filled with grain, including those bags not normally filled with grain, their money was returned to them, presumably to compensate them for the distress of having been accused as spies. However, hiding the goblet in Benjamin's bag was accomplished without anyone becoming aware of it, and the ensuing drama was meant to test the brothers' feelings toward Benjamin as a son of Rachel. The emphasis in the words "my goblet, the silver goblet,⁠" stresses that although the goblet is only made of silver, not gold, like most of Joseph's other utensils, it possessed additional qualities which had prompted Joseph to pursue the brothers and conduct a search, despite the fact that as a trinket the goblet was inexpensive.
11) The brothers' argument that they had already proved their honesty by having returned the money they had found in their sacks after their first trip, was accepted conditionally. However, if perchance one of them should be found to have the goblet in his possession, the trustworthiness of that individual would have been destroyed. An accused person can conduct his defense based on any or all of three premises. He can compile a list of all his meritorious deeds which are unknown to the judge and which have a bearing on the matter he is accused of. Secondly, the accused can use logic to convince the judge to deal with him in an understanding manner; thirdly, he can deny having committed the offense he is being accused of, claiming he had become the victim of violence or a frame up.
12-13) Yehudah made reference to all three arguments. Concerning the excellence of Benjamin's character, he said "What can we say to my lord?⁠" He meant that since Joseph knew the true facts, and was aware of the trumped up nature of the charges, any defense would be futile. Concerning argument number two "What could we state?⁠", this means, "We have no merits to offer in our defense;⁠" concerning argument number three, Yehudah said, "What can we say to justify ourselves,⁠" seeing the stolen object has been found in our possession. Since the brothers had first said that if one of them would be found with the goblet, he would have to die, Yehudah now said, "The judge has found your servants guilty,⁠" servants in the plural, i.e. take us all as servants, since it would be on account of our comment that the one would be guilty of death. At least comfort us by accepting us all as your slaves. Alternately, the word elokim is a reference to God having punished us now for sins we have committed independently of this affair with the goblet. Yehudah hinted that they had once sold their brother as a slave; now they wanted to atone for this by becoming slaves as well as their youngest brother who had become enmeshed in that whole affair because of the wrongdoing of his older brothers. This in spite of the fact that the goblet had been found in his bag, Joseph's reply was that though the thief was indeed guilty of being put to death, it was his privilege to reduce the penalty, seeing that no one else had been hurt by the accused's crime. He would certainly not punish those who had not committed a crime.
"Then Judah came near unto him"
Despite Yehudah's having said previously that there was nothing he could say to alter the fact of Benjamin's guilt, he now attempted a different tack, prompted by the vision of his father's anguish. He appealed to Joseph to open his ears, i.e. to become accessible to what he was about to tell him. He implied that there is no shame attached to a ruler changing his mind, hinting that Joseph was not unlike Pharaoh, the latter also not always keeping his promises, i.e. changing his mind (Bereshit Rabbah 93). No doubt, when that happened there were compelling circumstances. That is why Joseph also could change his mind without any stigma being attached to him on that account. Yehudah's basic approach was that even when a certain crime carries a certain penalty, administering such a penalty in equal measure to every criminal regardless of any other consideration, could not contribute to the dissemination of true justice. When a weak young man has to submit to the penalty of 39 strokes of the whip, he may well die instead of merely suffering the indignity that the penalty is meant to subject him to. In such cases the attempt to administer justice results in murder. Therefore, Torah law (Makkot 22) provides safeguards to determine when the lashes have to be stopped to prevent such an eventuality. Also, should administering the penalty prescribed, result in a loss to society that outweighs the good which the offender's punishment would do for society, such punishment may well be deferred. Possibly, the reason David did not punish Yoav for the murder of Avner was for precisely this reason. Maybe this is why God did not punish David in connection with Bat Sheva, though Saul was dealt with harshly for his sin of not killing Agog. This may also have been the reason for the people's displeasure when Saul wanted to kill Jonathan. Since Jonathan was slated to become Saul's successor, the people felt that punishing him would in effect be punishing them (Samuel I Chapter 14). Also the plea of the woman from Tekoah for allowing Absalom to return to Jerusalem may have been prompted by similar considerations (Samuel II Chapter 14). A third reason for tempering punishment though deserved, is that the penalty in question is only one example of a variety of penalties applicable. Murder, whether intentional or unintentional is punishable by death or exile respectively, and the Torah repeatedly stresses that converting the penalty to a fine or any other type of punishment is strictly forbidden (Numbers Chapter 35 and elsewhere). From this it follows that crimes other than murder, lend themselves to a variety of punishments, the particular penalty to be determined by the judge.
14-15) Yehudah describes that Benjamin's penalty deserved to be altered for all the reasons listed. We have already raised the question how Yehudah could have had the audacity to claim that Joseph had asked about their father, when in fact he had not. Also, Yehudah's claim that he had told Joseph that Benjamin's separation from his father would lead to his death, can nowhere be found. Obviously therefore, Yehudah reconstructed their previous encounter as having resulted in the equivalent of all these questions, though they may never have been articulated in so many words. The accusation of their being spies, irreputable people, had forced the brothers to reveal that they were people of good repute, all of one family, sons of one father, thereby implying that they did not share the same mother. They had revealed that their remaining brother was the sole survivor of his mother's children, and therefore by implication, that his father leaned on him especially. Since their father had twelve sons, he was presumably an old man by this time. Although Joseph was aware of all this, he had insisted on Benjamin coming to see him. Yehudah continued that all the brothers had been imprisoned because they had refused to send one of them to bring Benjamin down to Egypt, and that they had only consented in the end, because Joseph had made it an issue of life and death by implication. When Joseph had said that he wanted to set eyes on Benjamin, the brothers had assumed that his intention was completely above board, whereas now it turned out that he wanted this spoiled young man as a slave, a task that Benjamin's previous lifestyle had not prepared him for, and which might result in his death.
Secondly, Joseph was to consider the effect Benjamin's disappearance would have on his aged father, who would never survive that. Surely Joseph had no quarrel with their father that he should wish to punish him also.
Thirdly, the nature of the crime was such that Joseph had latitude to vary the penalty; therefore, Yehudah asked to be allowed to serve his brother's sentence, since he was anyways much better suited to perform the tasks a slave would be expected to perform. At any rate, he could not return to face his father in view of the fact that he had guaranteed their brother's safe return. The entire journey to Egypt had only been due to Yehudah's insistence. Moreover, if he were to return to Canaan minus Benjamin, he would be forced to witness the death of his father from anguish.
(הקדמה) וראוי עתה שנא׳ בהתר השאלה הג׳ למה רצה יוסף להכניס את בנימן אחיו בצרת הגביע. וכבר ביארתי למעלה לשתי סבות האחד שרצה לשלם אל אחיו מדה כנגד מדה ממה שעשו כנגדו כי טוב שיקבלו ענש׳ מידו ויתכפרו עונותיהם משיקבלו בידי שמים והנה הם עשו נגדו שלשה עלבונים אחד שחשדוהו רכיל מרגל ומביא דבתם לתכלי׳ רע אל אביהם. והב׳ שהשליכו אותו הבורה. והג׳ שנתנוהו למדינים לעבד עולם וצערוהו הרבה אך לא הרעו לו כי הם במה שעשו לו הטיבו עמו כמו שאמ׳ ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה. וכן עשה יוסף אליהם כי הוא חשדם ראשונה מרגלים אתם כנגד מה שחשדוהו הם שהיה רכיל ומרגל ואסר את שמעון לעיניהם ושמו למאס׳ הבור כנגד מה ששמוהו בבור. וכנגד מה שנתנוהו לעבד צוה לקחת את בנימן לעבד בעליל׳ הגביע. והנה הסכים שיושם הגביע באמתחת בנימן ג״כ להדמות אליו כי הוא היה בן רחל כמוהו ואותו ששלח יעקב לראות את שלום אחיהם ואת שלום הצאן. וכמו שהם לא חששו לזה ונתנוהו למדינים לעבד עולם כן יוסף לא חשש למה ששלח אביו את בנימן לשלום אחיהם ונתן אותו במשפט לעבד. וכמו שלא נתקיים מה שהם עשו נגדו אבל נהפך לטובה ככה לא נתקיים מה שעשה יוסף נגד בנימן ובהפך הכל לטובה. הנה היה כל זה מדה כנגד מדה וזו היא הסבה האחת.
ואמנם השנית כי הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים עוד נשאר ספק בלבו האם היה להם אהבה עם בנימן או אם היו עדין שונאים את בני רחל אמו ולכן רצה להביא את בנימן בפרט בנסיון הגביע לראות אם ישתדלו להצילו. אבל חשש עם זה אולי יחשבו אחיו שהיה אמת שבנימן גנב את הגביע כמו שרחל אמו גנבה את התרפים לאביה. ואולי מפני זה יאמרו הנפש החוטאת היא תמות ולא ידרשו בעדו בכל כחם לא לשנאתם אותו כי אם לבשתם מרוע המעשה. הנה מפני זה צוה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם שבזה יכירו הם שלא היה האשמת בנימן ורשעתו כי אם מעלילת האדון ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבודתו יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם וייטיב עמהם כמו שעשה אבל אם המה יעזבוהו לעבד יודע שעדין המה עומדים במרדם ויתהפך להם יוסף לאויב והוא ילחם בם. הנה התבאר צורך נסיון ענין הגביע ולמה היה בפרט בנימן ולמה הושם כספם באמתחותם והותרו בזה השאלה הג׳ והד׳.
(א-ב) וז״ש מלא את אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלון שאת ר״ל שלא יתן בשקיהם הבר במדה במשקל ובמשורה אלא שימלאו אותם בר בלי מדה כל מה שיוכלון שאת ושישימו כסף איש בפי אמתחתו רוצה לומר כל הכסף שהביאו אם כסף המשנה ואם כסף שברו הכל ישים באמתחותיהם. וכפי דרך הרמב״ן ראוי לפרש שהיה הבר נתון אליהם דרך חסד על עמלם ועקב המנחה אשר הביאו לאדון הארץ. ולכן הושב כספם מדעתם. ואת גביע האדון המיוחד לו שהיה שותה בו תמיד ישים באמתחת בנימן עם כסף שברו המונח שמה מדעתו. אבל כפי מה שביארתי למעלה הכסף גם כן היה מבלי ידיעתם לאותה סבה שזכרתי.
ושים כסף איש בפי אמתחתו – בידיעתם, שתאמר להם שחפצתי לשלם להם טובה תמורת הצער שציערתים.
ושים כסף איש בפי אמתחתו, and inform them about it, so that they will realise that I am trying to compensate them for the anguish to which I have subjected them.
(א-ג) כאשר יוכלון שאת. ר״ל שיתן להם מכל מאכל, בין לצרכם בין לצורך בהמותיהם.
והאנשים שולחו המה וחמוריהם. היפך מה שאמרו (לעיל מג יח) ׳לקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו׳.
ולשון ׳שולחו׳ – ר״ל שהשלים מכוונם כדי שיכולו ללכת לדרכם:
גביעי כוס ארוך. דאם לא כן למה נקרא ״גביעי״, אלא שהוא גבוה כמו גבעה. ומה שכתב בירמיה ״גביעים וכוסות״ דמשמע גביעים אינם כוסות, היינו כוסות ארוכים ושאינם ארוכים:
מלא וגו׳ ואת גביעי וגו׳ – צריך לדעת טעם יוסף בעניינים אלו. ואם לצערם הלא מעשיו מוכיחים כי גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום. ואולי כי נתכוין לג׳ דברים. הא׳ כדי שיכופר להם עון הגניבה שגנבוהו היה עושה להם דברי חשד כדי שיהיה הבושת על מין העון עצמו של יוסף ויכופר עונם. והב׳ לראות אם יתנו נפשם על בנימין ובאמצעות זה יכיר כי מודדין מדידת אחוה עם אחיו ויכפר להם עונם, הג׳ לרמוז להם ענין הגניבה אולי יתחילו להרגיש כי יש מי שמכיר מעשיהם בבית הלז, וכן מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים דכתיב (מ״ג ל״ג) וישבו לפניו הבכור כבכורתו וגו׳ וכאלה רבות.
אמתחת הקטון מלא את אמתחות האנשים אכל…ואת גביעי תשים בפי. "Fill up the pouches of these men with food and place my goblet in the pouch of the youngest.⁠" We need to understand Joseph's motivations in all this. We can hardly assume that he wanted to cause his brothers anguish after he had invited them to his palace and had wined and dined them. Perhaps Joseph had three separate motivations. 1) He wanted that they should be able to atone for having stolen him at the time. By accusing them of theft they would feel the embarrassment a thief feels when he has been found out. Once they experienced this feeling they could atone for the sale of Joseph. 2) He wanted to find out if the brothers would risk their lives for the freedom of Benjamin. This would enable him to gauge the degree of brotherliness they felt towards Benjamin. This in turn would enable Joseph to forgive them their sin against him. 3) He sent them a signal that there was somebody in the viceroy's palace who was thoroughly familiar with their past history. He had already made them curious about this on the previous day when he had seated them according to their respective ages at lunch (43,33).
ויצו את אשר על ביתו לאמר – ולמעלה1 קצר הכתוב ״ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר״2 וגו׳ לפי ששם היה על עושי המלאכה למלאות הבר, ועל איש נאמן ביתו להשיב כספיהם ולתת להם צידה לדרך. וכאן הודיע שצוה על הכל את האיש אשר על ביתו, כי כל הנזכר בענין אינו ממעשה העבדים העושים במלאכה. שכבר צוה גם עתה שימלאו כליהם בר ואין צורך להזכירו רק מה שצוה בייחוד לנאמן ביתו.
מַלֵא את אמתחות האנשים אֹכֶל – המפרשים ז״ל תרגמוהו על הבר שקנו בכספם. ואמרו ״כאשר יוכלון שאת״, פירש רמב״ן ז״ל ״יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו״. ואין כן דעתי. שלמעלה3 אמר על זה ״וימלאו כליהם בר״ שענינו שכל הכלים אשר הביאו מילאו בר וכמו שפירשנו שם, וכשהם מלאים לא יוכלון שאת יותר. ומה טעם לומר כאן מליצה אחרת ותוספות דברים? ועוד למעלה קראן ״כליהם״ וכאן קוראן ״אמתחות״. וכבר בארנו שם כי כלים ואמתחות ושקים שלשה ענינים הם. ועוד למעלה אמר ״בר״ וכאן ״אֹכֶל״? ולכן אומַר שמלבד שצוה גם עתה שימלאו כליהם בר, שלא היה צריך להאמר, זכר מה שצוה לאת אשר על ביתו שגם אמתחותיהם שבהם כלים הצריכין להם על הדרך ויכולין להמתח ולקבל עוד שאר דברים, שימלאום אֹכֶל, והם מפרי ארץ מצרים וממגדיה ״כאשר יוכלון שאת״. כי יש דברים שאי אפשר שישאו אותם למדינה אחרת שמתמוססין בדרך. והנה לא נתנם בכליהם כי היו מלאים בר, ולא בשקיהם כי היו מלאים מספוא. אבל באמתחותיהם נשאר מקום לשום בו אֹכֶל.
ושים כסף איש וגו׳ – אמר רמב״ן ז״ל ״לדעתם כי אמר להם אדוני צוני להשיב לכם כספיכם. כי אילו היה שלא מדעתם כמו שעשה בפעם הראשון, יתנצלו על הגביע שהושם באמתחתם כמו הכסף והכל שלא מדעתם״. ואמר הרב ז״ל עוד ״ואם היה שלא לדעתם, אולי טען עליהם כי היה הכסף גם בפעם הזאת מטמון. ולא יתכן כן בגביע״. וזו טענה חלושה. ולכן אמר רמב״ן ז״ל ״ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו״ [עכ״ל]. ולדעתי אין צורך לזה כי גם אם היה שלא מדעתם, אין להם התנצלות כי האיש טען עליהם ״אילו רצוני בעלילה הייתי מעליל עליכם בכסף הראשון ואני לא עשיתי כן. גם כאשר השיבותם הכסף לא לקחתיו כי מטמון מצאתם ולפקודת אדוני הושם באמתחותיכם. וכן הושב לכם בפקודתו גם הכסף השני הזה ולכן לא בקשתי מידכם. אבל על הגביע לא צוה לשום אותו באמתחותיכם, אבל גונב מביתו ביד אחד מכם.
2. ולא נאמר ״אל אשר על ביתו״.
כאשר יוכלון שאת – יותר מן המגיע להם בכסף אשר הביאו לו:
ושים כסף איש בפי – כל הכסף שהביאו, אם הכסף המושב ואם כסף שברו:
ושים כסף איש – יאריכו המפרשים למה צוה יוסף לשום כסף איש בפי אמתחתו ואם ענין הגביעה היה צריך לתחבולה, אבל השבת הכסף לא היה צריך, כי עוד מעט היו עתידים לחזור ויתודע אליהם, ואז יוכל ליתן להם כסף וזהב כרצונו, יעויין בדבריהם. ונ״ל דלפי המבואר לפני זה כי כל פרטי התנהגות יוסף עם אחיו לא היה רק כדי לקיים דבר ה׳ שהם חלום נבואי, ומצד מדת צדקתו ושלא יצר לבם בהשתחואותם לאחיהם, התנכר אליהם ותהיינה כל השתחואותיהם רק כפי המנהג לשר וגדול, כמבואר במה שקדם. הנה לסבה זו השיב גם כן כסף שברם, כדי לקיים חלום הנבואי שהודיע לו כי כלם ישתחוו לאלמתו, כי זה לא נתקיים בכל השתחואותיהם אליו, כי כל אלה עשו גם שאר האנשים אשר באו לשבר אוכל, מצד הכבוד כנהוג, כי ענין השתחואה לאלמתו המכוון בו להיותם נכנעים לצורך אלמות תבואותיו, ואם היה לוקח כסף שברם, הנה באה להם התבואה בדרך מקח וממכר, ואין זו הכנע׳ מהם לפניו, לכן השיב תמיד כסף שברם, ובאה להם התבואה בלא כסף ומחיר, ונתקיימה השתחואותיהם וכניעתם אל אלמות תבואותיו בדרך כבוד.
(א-ב) גביע – כוס עם רגלית. ״גבע״ – הר קטן, קרוב ל״גבא״ – הצטברות נוזלים, בריכה [ישעיהו ל, יד; משנה מקוואות א, א]. ״גבה״: לקבל כסף, לקחת מהלווה את דמי החוב. כדרך שנוזלים מתאספים בעומק, כך חומר מוצק מתאסף בגובה: גבעה.
״גביע״ אינו כוס שתייה, אלא כלי גדול בו מוזגים את היין. כך שר המשקים החזיק בידו, לא ״גביע״ אלא את ״כוס פרעה״. הגביע דומה יותר למה שאנו קוראים ״בקבוק״. צורה מוגברת של ״גביע״ היא ״קובעת״, ודבר זה מסביר את הצירוף ״אֶת⁠־קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי״ (ישעיהו נא, כב).
ויעש כדבר יוסף אשר דבר – הממונה על בית יוסף היה כנראה אדם ישר. קודם לכן, כשנאמר לו לגמול חסד עם האנשים האלה, היה מוכן לעשות זאת מיד; לכן כתוב בפשטות: ״ויעש האיש כאשר אמר יוסף״ (מג, יז). אך כאן, כאשר נצטווה לעשות תחבולה בזויה עד מאד לאדם תם וישר, אינו יכול להאמין למשמע אוזניו; הוא לא מסוגל להאמין שיש להתייחס לציווי בכובד ראש ולקיים אותו כלשונו. נדרש ציווי ברור ומפורש כדי להביא אותו לעשות זאת, כלשון הפסוק: ״ויעש כדבר יוסף אשר דבר״.
את אשר על ביתו: כאן1 צוה מהחל עד כלה לאשר על ביתו, באשר גם את האוכל צוה לתת כאשר יוכלון שאת ולא בחשבון.
את אמתחות: כבר ידע2 כי לא בשקים הם מביאים אוכל כי אם באמתחת.
ושים כסף איש וגו׳: כפירוש המפרשים3 שזה היה בידיעתם, שהרי גם האוכל נתן שלא בחשבון הכסף.
1. בניגוד לפעם הראשונה לעיל מב,כה, עיי״ש ברבינו.
2. בניגוד לפעם הראשונה שלא ידע זאת, עיין רבינו לעיל מב,כז.
3. רמב״ן וספורנו.
תורה שלמהתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברד״קרמב״ןר׳ בחייטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בהכל
 
(ב) וְ⁠אֶת⁠־גְּ⁠בִיעִ֞י גְּ⁠בִ֣יעַ הַכֶּ֗⁠סֶף תָּשִׂים֙ בְּ⁠פִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּ⁠טֹ֔ן וְ⁠אֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕⁠עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽ⁠ר׃
And my goblet, the silver goblet, place in the mouth of the pack of the youngest, along with the money1 for his grain.⁠" He did according to Yosef's words which he had spoken.
1. along with the money | וְאֵת כֶּסֶף – In Biblical Hebrew the word "את" can either mark a direct object or mean "with". In our verse it is unclear which function it serves. Our translation necessitates ignoring the "ו" at the beginning of the word, but reading "and the money" makes the text somewhat redundant, as Yosef has already commanded to return the money in verse 1.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בעודהכל
[ב] 1ואת גביעי גביע הכסף, בכסף מכרוהו בכסף ציערם. יבוא גביע כסף ויכפר על עשרים כסף. (לקח טוב)
[ג] 2ואת גביעי גביע הכסף, סימנות היו לו בגביע, וחשבונות הרבה. (מדרש החפץ כת״י)
[ד] 3בפי אמתחת הקטן, על דרך גיעגוע היה קורין אותו קטן, ועוד לראות איך אוהבים אותו. (לקח טוב)
1. ראה לקמן אות יד. ובכת״י חמאת החמדה מסיים נתכוון לכפר עליהם כסף בכסף.
2. בספר צרור המור כאן כ׳ גביע הכסף בנימוסי מצרים היה כתוב שאין יכול אדם לשתות בגביע כסף אלא המלך ומשנהו, ולכן אמר הלא זה אשר ישתה אדוני בו.
3. ראה לקמן אות יד. ובשכל טוב בפי אמתחת הקטן, כלומר קטן שבהם.
וְיָת כַּלִּידִי כַּלִּידָא דְּכַסְפָּא תְּשַׁוֵּי בְּפוֹם טוּעְנָא דִּזְעֵירָא וְיָת כְּסַף זְבִינוֹהִי וַעֲבַד כְּפִתְגָמָא דְּיוֹסֵף דְּמַלֵּיל.
And my goblet, the silver goblet, put in the opening of the youngest one’s baggage, together with the money for his purchase of food.” He acted according to the word Yosef had spoken.

וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר
וְיָת כַּלִּידִי כַּלִּידָא דְּכַסְפָּא תְּשַׁוֵּי בְּפוּם טוּעְנָא דִּזְעֵירָא וְיָת כְּסַף זְבִינוֹהִי וַעֲבַד כְּפִתְגָּמָא דְּיוֹסֵף דְּמַלֵּיל
כּוֹס – כָּסָא, גָּבִיעַ – כַּלִּידָא
א. אונקלוס מבחין בין כּוֹס – כָּסָא, כגון ״וְכוֹס פַּרְעֹה״ (בראשית מ יא) ״וְכָסָא דְּפַרְעֹה״, לבין גָּבִיעַ – כַּלִּידָא כבפסוקנו: ״גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף״ – ״כַּלִּידִי כַּלִּידָא דְּכַסְפָּא״.⁠1 וכן במנורה: ״גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ״ (שמות כה לא) ״כַּלִּידַהָא חַזּוּרַהָא וְשׁוֹשַׁנַּהָא״. ומכאן ״בשעה שישב יוסף נוטל הכליד והיה מקיש בו״ (מדרש משלי פרשה א). ומצינו בתלמוד ״אמרי ליה כלדאי״ (שבת קיט ע״א) וברש״י: ״חוזים בכוכבים״. ואולי נקראו כך על שם שהיו מגידים לאנשים גורלם כבתרגום תהילים ״מְנָת כּוֹסָם״ (תהלים יא ו) ״יַהֲבַת כַּלִידְהוֹן״, ״כּוֹסִי רְוָיָה״ (תהלים כג ה) ״כַּלִידִי רְוִיחָא״.⁠2 אבל המיוחס ליונתן תרגם ״גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף״ – ״אוֹגְבִינִי אוֹגְבִין דְּכַסְפָּא״, וכן בכל הפרשה גָּבִיעַ – אוֹגְבִין, זולת ״אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ״ (טז) ״מַאן דְאִשְׁתַּכַּח כַּלִידָא בִּידֵיהּ״, ולא נתברר טעמו.⁠3
ב. ״וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ״ – הכסף שהביא לקנות בו אוכל – ״וְיָת כְּסַף זְבִינוֹהִי״, כמו ״מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ״ (ויקרא כה נא) ״מִכְּסַף זְבִינוֹהִי״.⁠4
1. וכן הבחין רש״י: ״גביעי – כוס ארוך״, ולא כראב״ע שפירש ״גביעי – כוס״. וכן הבחין יוב״ע שתרגם ״גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת״ (ירמיהו לה ה) ״כַּלִידִין מְלַן חַמרָא וְכָסִין״.
2. ״תרגומנא״.
3. ״אהבת יהונתן״ והמפרש ליונתן. וראה גם ״מתורגמן״, כלד; ״ערוך השלם״, כליד.
4. וכבר התבאר לעיל (בראשית מא נו) שפועל ״שבר״ העברי משמש לקנייה ומכירה כאחד וכמוהו פועל ״זבן״ הארמי.
וית כלידי כלידא דכספא תשוי בפוםא טעוניה דזעירא וית כסף זבנהב ועבד כמלתיהג דיוסף די מליל.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בפום״) גם נוסח חילופי: ״בפמא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זבנה״) גם נוסח חילופי: ״זבונא״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כמלתיה״) גם נוסח חילופי: ״כפתגמא״.
וית אוגביני אוגבין דכספא שוי בפום טונא דזעירא וית כסף זבינוי ועבד כפיתגמא דיוסף דמליל.
And put my cup, the silver cup, in the mouth of the sack of the youngest, and his purchase money. And he did according to the word which Joseph had spoken.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וג֗אמי ג֗אם אלפצ֗הא צירה פי פםב ועא אלאצגר מע פצ֗הג מירתה פצנע כמא קאל לה יוסף.
א. אלפצ֗ה] אלפט֗ה ב
ב. פם] פי ב
ג. פצ֗ה] פט֗ה ב
ואת גביעי גביע הכסף שים אותו בפי כלי הקטן עם כסף אספקת מזונו, ועשה כאשר אמר לו יוסף.
גביעי – כוס ארוך, וקורין לו מַדֵירְנָא.
גביעי MY CUP – a long goblet called maderin in old French.
ואת גביעי גביע הכסף – בכסף מכרוהו ובכסף ציערם. יבוא גביעי כסף. ויכפר על עשרים כסף.
בפי אמתחת הקטן – על דרך 1גיעגוע היה קורין אותו קטן. ועוד לראות איך אוהבים אותו.
1. גיעגוע. מלשון חז״ל בן שיש לו געגועים על אביו (שבת ס״ו ע״ב) וע״ש בפירש״י.
ואת גביעי – לפי שהי׳ לו גביעי כסף וגביעי זהב, לפיכך חזר ופירש גביעי גביע הכסף, אותו שהוא מנחש בו:
תשים בפי אמתחת הקטן – כלומר קטן שבהם:
ואת כסף שברו – כמובן:
ויעש כדבר יוסף – אמתחותיהם למלאות ואשר דבר על הכסף ועל הגביע:
גביעי – כוס.
MY GOBLET. Gavi'a (goblet) means a cup.
גביע – שם הכוס, {והוא} כעין אותן הכוסות של ארצות המזרח1 של זכוכית2, אשר להן מושב עגול נאה שהן יושבות עליו, וכפי אורכן הן מתרחבות עד שיהיה ראשן עיגול גדול יתר בגודלו על עיגול המושב שלהן. ואל צורה זו רמזה התורה במאמר שלשה גביעים (שמות כה:לג) – כלומר צורת גביעים3, כמו שביארה הקבלה הנכונה (מנחות כח:, הלכות בית הבחירה ג:ט)4.
1. קסט. במקור: ׳אלכאסאת אלשאמיה׳, ובתרגום המהדיר: כוסות... שבארץ ישראל. וכך תירגם ׳אלשאם׳ בכל מקום, ואמנם כבר נתבאר למעלה (מא:נד) בהערה שנראים הדברים שרבנו מבחין בין ׳ארץ ישראל׳ ממש, שנכתב כך גם במקור, ובין ׳אלשאם׳ שמובנו הכללי האזור הרחב הכולל גם סוריא ועוד ארצות מזרחיות [כולל אף ארץ ישראל, ופעמים אף ארץ מצרים]. ונראה שגם כאן יש להבין כך, ודומה שהרווחנו בזה מה שתמה המהדיר על מה שכתב רבנו להדגים הדבר בכוסות ארץ-ישראליות, בעוד שהרמב״ם כתב בהל׳ בית הבחירה (ג:ט) כתב כדברי הגמ׳ במנחות (כח:) שהן ככוסות אלכסנדריות. ואמנם אם ניקח ׳אלשאם׳ כאן במובנו הרחב – מיושב בפשיטות שאין רבנו מחליף המקום שהזכיר אביו, אלא הוא מרחיב – מן הסתם לפי הנהוג בימיו – את הזיהוי שזיהה הרמב״ם (והגמ׳), לכלול בו האיזור הארץ ישראלי-סורי כולו.
2. קע. העיר המהדיר שגם ברש״י בפר׳ תרומה (כה:לא) מבואר שהיו של זכוכית, אבל נלאה למצוא מקורם של רש״י ורבנו.
3. קעא. ר״ל שאינם גביעים ממש העומדים לשתיה, אלא צורתם צורת גביעים שראשם רחב משוליהם.
4. קעב. השוה בייחוד לשון הרמב״ם שם אודות צורת הגביע: ׳הגביעים דומין לכוסות אלכסנדריאה שפיהן רחב ושוליהן קצר׳. ואמנם לא נודע בבירור מנין לו להרמב״ם שהיו שוליהם קצרים מראשיהם, ואולי ידע כן מן הנסיון, או היה לו מקור קדום שנעלם מאתנו. ועי׳ להר״ד מייערס בספרו ׳מלאכת המשכן וכליו׳ (עמ׳ קפד) שדקדק מלשון רש״י בפר׳ תרומה (שם) שהם קצרים [=ר״ל צרים] אבל אין שוליהם קצרים מפיהם ע״ש. ויצויין שדברי רבנו כאן המשווים בין גביעו של יוסף לגביעי של המנורה הם דלא כפירוש ר״ש בן חפני שחילק בין צורת גביעי המנורה לצורת גביעו של יוסף, ע״ש (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ ריב).
תשים בפי אמתחת הקטן – מה ששם יוסף על בנימין עלילה, לפי שלא היה מכירו שהניחוהו בלא חתימת זקן. אמר בלבו: שמא הביאו לי אסופי מן השוק. אמר: אשים לו עלילה, אם הוא אחיהם לא יניחוהו.⁠1
1. בדומה בליקוט אוקספורד-מינכן.
תשים בפי אמתחת הקטן "place at the top of thetravelling bag of the junior brother!⁠" The reason that Joseph prepared to indict Binyamin as being guilty of theft, was because he had not recognized him as his brother, seeing that at the time Joseph had been sold he was only about 10 years old and had not yet grown a beard. He said to himself: "maybe this lad is not even my brother and they brought some orphan they picked up somewhere in order to deceive me. If I indict him and he is not their brother they will not interfere and will abandon him.⁠"
גביעי גביע הכסף – קצת תימה שר גדול כיוסף לא היה לו כי אם כוס של כסף ולא היה לו של זהב. אלא כסף היה יותר חשוב במצרים מזהב שבמצרים היה זהב לרוב שנ׳ ושם האחד פישון אשר שם הזהב (בראשית ב:יא). ופישון הוא נילוס (עי׳ רש״י שם ד״ה פישון) וחוילה היא מצרים. ותימ׳ לי והא כתי׳ וילקט יוסף את כל הכסף (בראשית מז:יד). לימא כל הזהב. לוי.
גביעי גביע הכסף – כלומר המיוחד כי שם הי׳ הכסף יותר חשוב בלתי נמצא מהזהב, דכתיב שם הא׳ פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, ופישון הוא נילוס וחוילה הוא מצרים, וא״כ הזהב לא נחשב למאומה עד שאין לתמוה מה שדקדק לומר הכסף, או וכי הי׳ שלחנו חסר כוס זהב.
[י] אמנם לבנימין שישימו את הגביע שלא מדעתו ואת כסף שברו מדעתו לפי שבא על פיו לשם. וכבר ביארנו כונת עלילה זו ואפשר שהשיב את כל כספם מדעתם כי נתחסד עמהם על מה שהרגיזם ומכל מקום לא נשארה להם טענה מהשבת כספם.
גביעי כוס ארוך וקורין לו מדרנ״א. וכן כתב גבי גביעיה שהן כמין כוסות שעושין מזכוכי׳ ארוכים וקצרים וקורין להם מדראנ״ש ולא ידעתי איך יפרש הכתוב שבירמיה גביעים מלאים יין וכוסות דמשמע דגביעים לחוד וכוסות לחוד לא שזה כמו זה.
ושמא יש לומר ששם כוס כולל הארוך וקצר וזולתו ושם גביע אינו נופל רק על הארוך וקצר ובאמרו גביעים וכוסות יהיה הגביע הכוס הארוך וקצר והכוס הקצר והרחב או זולתו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

תשים בפי אמתחת הקטן – לראות איך ימסרו עצמם עליו כדי להצילו.
תשים בפי אמתחת הקטן, in order to test how the brothers would react to Binyamin becoming involved as the victim of a potentially life-threatening accusation, and what the brothers would do in order to save him.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואת⁠־גביעי: אין בוי״ו געיא. [וְאֶת⁠־גְּבִיעִ֞י].
כוס ארוך כו׳. דייק מדכתיב גביעי גביע שני פעמים משמע דכוס ארוך הוא. ואין להקשות דהיאך לא היה מתיירא שיאמרו שלנו הוא י״ל כיון דמנחשים בו ודאי של יוסף הוא כי לא נחש בבית יעקב (במדבר כ״ג:כ״ג) וק״ל. נ״ל:
גביע is a tall goblet... Since it is written גביע twice, Rashi deduced that it means a tall cup. We need not ask: Why was Yoseif not concerned they would [later] claim the goblet was theirs? Because [the answer is:] It was for divination, so surely it was [not theirs but] Yoseif's. For it says, "There is no divination amongst Yaakov" (Bamidbar 23:23). (author's commentary)
ואת גביעי גביע הכסף וגו׳ – היו לו גביעים רבים של כסף ושל זהב, ולכן דקדק לומר ״את גביעי ששתיתי מתוכו על השלחן, בשבתי עם הקרואים״. ואין ספק שהיה לפניו גם גביעי זהב ולכן אמר ״גביע הכסף״ כי צוה על הגביע שבו הִתְרָאֶה לפניהם כמנחש בו, והגביע מודיעו מי הבכור ומי הצעיר, וכמו שבארנו.⁠1 ולכן רק אותו תקח, ולא גביע זהב ולא אחד מן הגביעים ששתו בו האורחים, ומטעם הנאמר בפסוק ה׳.
תשים בפי אמתחת הקטן – מקצת המפרשים2 חשבו כי לבנימין גלה סודו והזהירו שאל יגלהו לאחיו. כי למה יצער את אחיו? והוא לא חטא כנגדו. ואין כן דעתי. שאם הוא כן היתה התורה רומזת על זה, ולא מצאנו גם אות אחת שירמוז עליו. וראיתו מדברי ״ספר הישר״ אין לסמוך עליו. ומה על הצער שצער את בנימין ימים רבים מיום שובם אל אביהם עד בואם שנית למצרים ועמדו לפני יוסף, וצער הגביע לא האריך כי אם איזו שעות. יותר מזה מה שצער את אביו ימים רבים, אביו אשר אהבו. ואם יענו שהצער הראשון לבנימין ולאביו הוצרך להיות למלאות החלומות שחלם, גם צער הגביע הוצרך להיות וכמו שיתבאר. אבל האמת שכל מה שעשה בענין הגדול הזה היה ברוח אלהין קדישין, ולבו מצא חכמה ודעת קדושים וידע כי לא יאשימהו השם על מה שצער את אחיו ואת בנימין ואת אביו, ושהכל יהיה לטובה ולשלום.
ויעש כדבר יוסף – מלבד הפרטים שזכרה תורה צוה עוד על דברים שלא זכרתן, ועליהם אמר ״כִּדְבַר יוסף אשר דִּבֶּר״, ולא אמר סתם ״ויעש כן״ כמו למעלה.⁠3
2. המיוחס בטעות להיות מדרש חז״ל, ״ספר הישר״ (פרשת מקץ ד״ה ויהי אחר כך) ודבריו הובאו ע״י ר׳ יהונתן אייבשיץ ב״יערות דבש״ (מהד׳ אור הספר ח״א דרוש יז, עמ׳ שכג).
3. בראשית מב, כה. שם כתוב באופן סתמי ״ויעש להם כן״.
תשים בפי אמתחת הקטן – כוונת יוסף היתה לעשות נסיון באחיו, אם אוהבים הם את בנימין או ישנאוהו להיותו בן רחל כמו ששנאו את יוסף, וחשב תחבולה לקחתו לעבד לראות אם ישתדלו אחיו להצילו וזה יהיה סימן שנתחרטו על מכירתו ואז יתודע אליהם. וכדי שלא יחשבו שהיה אמת שבנימין גנב את הגביע ומפני כך לא יריבו את ריבו, לכן צוה יוסף לשים עם הגביע את כסף שברו, וכן כספיהם של כלם, שבזה יכירו כי בנימין אינו אשם, והיא רק עלילת האדון. וכן סופר בספר הישר, שיוסף התודע לבנימין כשאכל עמו ואמר לו, אני יוסף אחיך, אך אל תגלה את הדבר הזה, הנני שולח אותך עמם וילכו, וצויתי להשיב אתכם העירה ולקחתיך מאתם, והיה אם יתנו את נפשם וילחמו עליך אז ידעתי כי נחמו על אשר עשו לי ונודעתי אליהם, ואם יעזבוך ולקחתי אותך וישבת עמי, ונלחמתי אותם וילכו להם, ולא אוודע אליהם:
אשר דבר – אז יהיה מוסב על ויעש כדבר יוסף והוא למותר, ויתכן שהוא על הדבר עצמו, על שימת הגביע באמתחת בנימין שהודיע יוסף תחלה לבנימין מה שברצונו לעשות, כמוזכר בס׳ הישר, למען נסות את האחים אם יתנו את נפשם עליו, וכן מסתבר דלא יתכן שיצער את בנימין על לא חמס, וטעם אשר דבר כפי המדובר (וויא ער פעראברעדעט האטטע) ומובן מאליו שהוא בין יוסף לבנימין. ולזה לא אמר בגביע שים בלשון צווי כבקודם. כ״א תשים דרך ספור והודעה, כיון שנעשה בידיעת בנימין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויעש כדבר יוסף אשר דבר: לא כתיב בקיצור ׳ויעש כן׳ כדכתיב לעיל (מב,כה), ללמד שקשה היה עליו הדבר למלאות1, ואולי לא גילה יוסף סודו וטעמו מה שחפץ בזה שיבוא אביו להשתחוות לו, על כן הוצרך יוסף לצוות בגזירה שלא יעבור על דבריו ולא יתקשה לו.
1. לעשות ציוויו בענין גביע הכסף.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא א׳ר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזאקיצור פענח רזאעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שישפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהרש״ר הירשנצי״בהכל
 
(ג) הַבֹּ֖⁠קֶר א֑וֹר וְ⁠הָאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּ⁠ח֔וּ הֵ֖מָּ⁠ה וַחֲמֹרֵיהֶֽם׃
The morning dawned,⁠1 and the men were sent forth, they and their donkeys.
1. the morning dawned | הַבֹּקֶר אוֹר – See Rashbam and Ibn Ezra that the word "אוֹר" is a past tense verb, meaning "became light".
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קחזקוניפענח רזאר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ה] 1הבקר אור, מתני׳ אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, גמ׳ מאי אור, ר׳ הונא אמר נגהי, ור׳ יהודה אמר לילי, קס״ד דמאן דאמר נגהי נגהי ממש, ומ״ד לילי לילי ממש, מיתיבי הבקר אור והאנשים שולחו, אלמא אור יממא הוא, מי כתיב האור בקר, הבקר אור כתיב, כמאן דאמר צפרא נהר. (פסחים ב.)
[ו] 2הבקר אור, אמר רבי אבא כתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה (בראשית י״ט:כ״ג) וכתיב ובא השמש וטהר (ויקרא כ״ז:ז׳), מקיש יציאתו לביאתו מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות. א״ר בא כתיב הבקר אור, התורה קראה לאור בוקר. (ירושלמי ברכות פ״א ה״א)
[ז] 3הבקר אור והאנשים שלחו, הכניסו חמה לעיר, כדר׳ יהודה אמר רב, דא״ר יהודה א״ר לעולם יצא אדם בכי טוב, ויכנס בכי טוב, שנאמר הבקר אור והאנשים שלחו. (תענית י:)
[ח] 4הבקר אור והאנשים שלחו, למה לא שלחן בלילה, אמר יוסף אם אני משלח אותן בלילה, אין כל ברי׳ יכולה להן, לפי שנמשלו לחיות, גור אריה יהודה (בראשית מ״ט:ט׳) דן גור אריה (דברים ל״ג:כ״ב) יהי דן נחש (בראשית מ״ט:י״ז) נפתלי אילה שלוחה (בראשית מ״ט:כ״א) בנימין זאב יטרף (בראשית מ״ט:כ״ז). (תנחומא ישן מקץ יג.)
[ט] 5והאנשים שלחו המה וחמריהם, רבי אלעזר אמר הכא אית לאסתכלא אי אינון הוו אזלי ואשתדרו מה לון למכתב באוריתא המה וחמוריהם אלא בגין דכתיב ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו (בראשית מ״ג:י״ח) בגין כך והאנשים שלחו המה וחמוריהם בגין דלא ישתארין אינון וחמוריהן כדקאמרו וכו׳. (זח״א רג.)
[י] 6המה, הה״א שבראשו ובסופו מתוייגות שנים. (ספר התגין)
1. הבקר אור, קס״ד דהכי קאמר ולבוקר דהיינו אור כלומר ששמו אור האנשים שולחו. מי כתיב האור בקר, דלשתמע ולאור דהיינו בוקר דתימצי לומר דאור שם דבר הוא וקרי לבקר אור. הבקר אור כתיב, האי אור לאו שם דבר הוא אלא הבקר האיר והאנשים שולחו כמאן דאמר צפרא נהר ולפי דרכך לימדך הכתוב דרך ארץ מאחי יוסף שהמתינו עד שהאיר המזרח כדרב יהודה אבל אור שהוא שם דבר אינו אלא לילה (רש״י). ובאונקלוס כאן מתרגם הבקר אור צפרא נהר וכ״ה בתיב״ע. ובפי׳ הר״ח בגמ׳ פסחים ג. ותנא דידן מ״ט לא קתני לילי לישנא מעליא הוא דנקט, מפרש קראו לחשך אור כגון דקרו לסמיא סגיא נהורא. וכ״ה בערוך ע׳ נגה, ובשרשי ר״י גנאח ערך אור כותב ויאר את הלילה (שמות יד, כ.) ולילה אור בעדני, שניהם הפך הענין הראשון רצה לומר שהם מענין החשך כמו שאמרו במשנה אור לארבעה עשר. והאע״ז בשמות שם דוחה פי׳ זה דלא יתכן שיהיה פי׳ מלה אחת דבר והפכו ואור לארבעה עשר לישנא מעליא נקט. אמנם הרבה מראשונים פי׳ כן הרס״ג ר׳ יהודה בן קריש ברסאלה צד כו. ובשכל טוב שם כותב ויאר את הלילה סילוק האור מן הלילה והיא מן המלין הבונין וסותרין. ראה לעיל פל״א אות קיג.
2. לכשיתודע לבריות, היינו משעלה עמוד השחר. התורה קראה לאור בוקר, דהיינו משעלה עמוד השחר. (מהרא״פ ואה״צ) ויש עוד פרושים בזה. ועי׳ לעיל פי״ט אות קטז.
3. הכניסו חמה לעיר, כשאתם לנין ושוכבין בדרך בעיירות הכניסו לעיר בעוד שהחמה זורחת. יצא אדם בכי טוב, שימתין עד שיאור כמו וירא אלהים את האור כי טוב. ויכנס בכי טוב, בערב בעוד שהחמה זורחת שאין לסטים מצוין אי נמי שלא יפול בבורות ובקעים [ובקעים] שבעיר ושלא יעלילו עליו עלילות מרגל אתה או גנב. הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם, מיכן שיצאו בכי טוב והוא הדין ליכנס בכי טוב וספרים דלא כתב בהו האי קרא אלא מילתא דרב יהודה סברה הוא ולא בעי קרא. (רש״י) ובדק״ס מביא דיש כת״י דלא גרסי הקרא כמ״ש רש״י. וראה לעיל פרשה א. אות שצ. מב״ר פצ״ב ופכ״ב אות מט, בבאור וצרף לכאן. ובלק״ט כאן מביא הגירסא מיכן ארז״ל לעולם יכנס אדם בכי טוב, ויצא בכי טוב, שנאמר הבקר אור וכתיב וירא א׳ את האור כי טוב. ועי׳ בדק״ס שם. ובשכ״ט מביא לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב פי׳ יצא לדרך לאחר שהאיר היום ויכנס לעיר עד שלא ישקיע האור שנא׳ וירא א׳ את האור כי טוב. וראה במורה נבוכים ח״א פכ״ג.
4. תנחומא מקץ י. ולעיל אות ז.
5. וראה בזהר ח״ב פא. זח״ג כב: שם רד: ובחמדת ימים התימני עפ״ד הזהר שם הבקר אור והלא הכל יודעין שהוא אור אלא זה בוקרו של אברהם דכ׳ וישכם אברהם בבקר, שסמך אותו חסד אברהם. וכ״ה בס׳ שפתי כהן. ובכתב יד חמאת החמדה וחמוריהם, מיכאן ידענו שלא היה אדם יוצא ממצרים וחמורו עמו אלא ברשות מלכות, גם כן הפרות. וראה לעיל פ״א אות רנא. ובהשמטות ומלואים לח״א. ובס׳ צרור המור כאן מביא מאמר זה בשם מדרש.
6. כן הוא בקרית ספר להמאירי. ובספר התגין שלפנינו ליתא.
צַפְרָא נְהַר וְגוּבְרַיָּא אִתְפְּטַרוּ אִנּוּן וּחְמָרֵיהוֹן.
With the morning light, the men were released together with their donkeys.

הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם
צַפְרָא נְהַר וְגֻבְרַיָּא אִתְפְּטַרוּ אִנּוּן וּחְמָרֵיהוֹן
הוכחת הש״ס מהתרגום
א. התלמוד מוכיח מלשון התרגום ״צַפְרָא נְהַר״ שאין ״אור״ שם דבר אלא פועל (פסחים ב ע״א): ״הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, אלמא אור יממא הוא! מי כתיב הָאוֹר בקר? הַבֹּקֶר אוֹר כתיב, כמאן דאמר: צַפְרָא נְהַר״. וכן, כפועל, פירשו גם רשב״ם ורד״ק.⁠1
ב. לכללי לשון שִׁלּוּחַ המתורגם פְּטַר עיין לעיל ״וְשִׁלַּח לכם את אחיכם״ (בראשית מג יד) ״וְיִפְטַר לְכוֹן״. ועל פי המבואר שם תרגם גם כאן ״והאנשים שֻׁלְּחוּ״ – ״וְגֻבְרַיָּא אִתְפְּטַרוּ״, כי האחים היו ברשותו של יוסף וגם בביתו.⁠2
1. רשב״ם: ״הבקר אור, האיר. כמו רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי (שמואל א יד כט)״. רד״ק: ״הבקר אור – פועל עבר״.
2. ולא כדיחוקו של ״נפש הגר״, מכיוון שלא היה משלח נזקק לתרגם על ידי פְּטַר.
צפרא אנהרא וגבריא אשתלחו אינוןב וחמריהון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״צפרא אנהר״) גם נוסח חילופי: ״היספרא בנוגהא״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אינון״) גם נוסח חילופי: ״הינון״.
צפרא נהר וגברייא איתפטרו הינון וחמריהון.
The morning lightened, and the men were sent away, they and their asses.
הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ – אָמַר יוֹסֵף, אִם אֲנִי מְשַׁלֵּחַ אוֹתָם בַּלַּיְלָה, אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָהֶן, לְפִי שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳). וּלְדָן אָמַר, דָּן גּוּר אַרְיֵה (דברים ל״ג:כ״ב). יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ (בראשית מ״ט:י״ז). נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ״ט:כ״א).
As soon as the morning was light, the men were sent away (ibid., v. 3). Joseph said to himself: “If I should permit them to depart during the night, no one will be able to overcome them, since they have been likened to beasts, as it is said: Judah is lion’s whelp (Deut. 33:22), Dan shall be a serpent in the way, a horned snake in the path (Gen. 49:17), and Naphtali is a hind let loose (ibid., v. 21).”
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[פרק מד]
א״ר חנינא הגבולי מאי הבקר אור, מה עשה יוסף ביום שהיו מבקשים לצאת הוא משמיע ביום שלפניו לומר כל הלגיונות יצאו לקמפון שאם בקשו לעשות דבר יראו הלגיונות ותנתן עליהם (אף) יראה לכך הוציאם בבקר. ד״א למה בבקר, א״ר [לוי] כל כחה של חיה אינה אלא בלילה, והם משולים בה, אמר אם יוצאים הם בלילה אין אדם יכול להם, לכך הוציאום בבקר.
וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי טוֹב.
עֻבְדָא הֲוָה בְּחַד דְּרוֹמָא דַּהֲוַת תַּמָּן חַד פֻּנְדָּק דַּהֲוָה קָאִים וְלָבִישׁ זוּגוֹי בְּלֵילְיָא, וַהֲוָה אָמַר לוֹ לְמַאן דַּהֲוָה תַּמָּן פּוּקוּ דְּלִוְיָתָא אֲנָא עָבִיד לְכוֹן וַהֲווּ נָפְקִין וְלִסְטַיָּא קָדְמִין לְהוֹן וּמְקַפְּחִין לְהוֹן וּפַלְגוּן עִמֵּיהּ חַד זְמַן אִתְקַבַּל תַּמָּן רַבִּי מֵאִיר וְקָם וְלָבִישׁ זוּגוֹי וְאָמַר לֵיהּ קוּם דְּלִוְיָתָא אֲנָא עָבִיד לָךְ אָמַר לֵיהּ, אִית לִי אָח וַאֲנָא יָתִיב וּמַסְכֵי לֵיהּ אָמַר לֵיהּ, אָן הוּא אָמַר לֵיהּ, בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא אָמַר לֵיהּ, וּמַה שְּׁמֵיהּ וַאֲנָא אָזִיל וְקָרֵי לֵיהּ אָמַר לֵיהּ, כִּי טוֹב כָּל הַהוּא לֵילְיָא אָזַל הַהוּא פּוּנְדָּק וְצָוַח עַל פַּיִל דִּכְנִשְׁתָּא כִּי טוֹב כִּי טוֹב וְלֹא הָיָה בַּר נָשׁ עָנִי לֵיהּ לְצַפְרָא קָם רַבִּי מֵאִיר וְשָׁרֵי חֲמָרֵהּ לְמֵיזַל אָמַר לֵיהּ הַהוּא פּוּנְדְקָא, אָן הוּא אָחוּךְ דְּאַמְרֵת לִי אָמַר לֵיהּ, הָא אָתִי דִּכְתִיב (בראשית א׳:ד׳) ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב״.
פלמא אצ֗א אלצבח אטלק אלקום הם וחמירהם.
כאשר האיר הבוקר שלחו את האנשים, הם וחמוריהם.
הבקר אור והאנשים שולחו1מיכן ארז״ל לעולם יכנס אדם בכי טוב. ויצא בכי טוב. שנא׳ הבקר אור. וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א׳:ד׳).
1. מיכן אמרו רז״ל. פסחים ב׳ ע״א. תענית י׳ ע״ב. וע״ש בפי׳ המיוחס ברש״י דיש ספרים דלא גרסי הדרש מן הכתוב דהבקר אור ומכאן נראה דבספרו של הרב היה כן ועיין ב״ק ס׳ ע״ב דריש לה מקרא אחרינא וע״ש בתוס׳ וכן במכילתא בא פי״א דריש לה מואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כמו בב״ק.
הבקר אור – כלומר האיר המזרח:
והאנשים שלחו המה וחמוריהם – מלמד שלא פטרם עד אור הבקר, מכאן אמרו רבותינו לעולם יצא אדם בכי טוב, ויכנס בכי טוב פי׳ יצא לדרך לאחר שהאיר היום, ויכנס לעיר עד שלא ישקיע האור, שנאמר וירא את האור כי טוב (בראשית א ד).:
הבקר אור – האיר, כמו: ראו נא כי אורו עיני (שמואל א י״ד:כ״ט), לשעבר. וכן: מה טובו אהליך יעקב (במדבר כ״ד:ה׳).
Ha-boqer THE MORNING: 'Or is a past tense verb which means "lit up,⁠" just like 'oru, in the phrase (1 Sam. 14:29), "See how my eyes lit up ('oru),⁠" or tovu, in the phrase, "O Jacob, how good were (tovu) your tents!⁠"1
1. See similarly Pesahim 2a and Rashi there: hai 'or lav shem davar hu' 'ela' ha-boqer he'ir keman de'amar safra' nehar. So also Onq. and Ps.-Jon. here. See also G.-K. 72c.
הבֹקֶר אור – פעל עבר לגזרת פׇעול, וכן כי אורו עיני (שמואל א י״ד:כ״ט).
וחמריהם – עם חמריהם טעונים שלחם בשלום.
הבקר אור, the word אור here is a verb in the active mode of the passive conjugation We encounter a similar construction in Samuel I 14,29, כי אורו עיני, “for my eyes have lit up.”
וחמוריהם, they were given a sendoff together with their fully loaded donkeys.
הבקר אור והאנשים שלחו – אף על פי שרוב לוקחי תבואה דרכם לקום מחצי הלילה, לא שלחם עד הבוקר, שהיה ירא שמא יהרגו האיש שישלח לרדוף אחריהם לחפש כליהם, כי עדיין אין בני אדם מצויין בדרכים.
הבקר אור והאנשים שולחו, "it was already bright daylight, and the men had been sent off;⁠" even though most of the people who had come to buy grain rose very early in the morning to start on their return journey, Joseph did not see them off until was daylight, as he was afraid they would kill the official he sent after them in order to search their belongings. If this would occur when nobody was about yet, they would be able to get away with this without fearing detection.
הבקר אור כו׳ – לעולם יכנס אדם בכי טוב. בפ״ק דפסחי׳ (פסחים ב., תענית י:, בבא קמא ס:). הוה ליה למימ׳ איפכא. אלמא אור יממא הוא כר׳ יהודה. צ״ע. ה״ר יעקב.
והאנשים שולחו ה׳מה ו׳חמוריהם ה׳ם י׳צאו את העיר – גם זה מן הרמזים שבתורה כי מדת הדין מתוחה כנגדם מפני חטא המכירה. וכבר בארתי לך בענין דור הפלגה כי בכל מקום שתמצא בתורה השם המיוחד רשום למפרע הוא רמז למדת הדין, ומפני זה הוצרכו אחי יוסף לחזור לאחור בלכתם למחוז חפצם.
לא הרחיקו – כדי שלא יטריחו עליהם שיצטרכו לחזור ממקום רחוק.
4 והאנשים שולחו, המה וחמוריהם. הם יצאו את העיר. "The men had been discharged, they and their donkeys. They had left the city.⁠" In this verse you also find a number of allusions to how God's principle of retribution corresponds to the nature of the sin committed. In this instance, the brothers' sin was the sale of Joseph. The retribution is linked to the sale of grain to the brothers. I have already explained in connection with Genesis 11,9 that every time the Holy Name of God (י-ה-ו-ה) appears in the Torah in a reverse order of the letters of that name, it is a reference to the attribute of Justice at work. In this instance the first letters of the words המה וחמוריהם הם יצאו comprise that name spelled backwards. As a result of this the brothers had to retrace their steps.
לא הרחיקו, "they had not traveled far.⁠" Joseph intercepted them promptly so that they would not lose too much time in retracing their steps.
הבקר אור והאנשים שולחו – מכאן אמרו חכמים (פסחים ב׳ א׳) לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב. והקשה הר׳ ר׳ ישעייה לא היה לו לומר אלא יצא אדם בכי טוב, ויכנס בכי טוב, שכן משמעות הפסוק, הבקר אור והאנשים שלחו, יציאה קודמת, וי״ל באכסנאי בא ללמד שכשרוצה להכנס במדינ׳ אל יכנס אלא בכי טוב ויצא בכי טוב.
והאנשים שֻׁלְּחוּ – נתן להם רשות ללכת.
הבקר אור והאנשים שולחו וכו׳ – כבר כתבנו בשער הקודם כי זהו שמוש האור שנוהגין הצדיקים בשמוש מעשיהם וכמו שאמרו לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב.
המה וחמוריהם – כבר פירשנו.
וזכר הכתוב שהבקר אור והאנשים שלחו משם.
ואמר המה וחמוריהם להגיד שלא היה הדבר כאשר חשבו שנתן האדון או אשר על ביתו עיניהם בהם ובחמוריהם לקחת אותם לעבדים לעבוד ולמשא כי הנה מבלי עכוב בהשכמת הבקר שולחו המה וחמוריהם. והנה היתה יציאתם בבקר השכם לכוונה כי חשב יוסף לעשות ענין הגביע ותשובתם והתודעו להם בבקר כדי שלא ירגישו המצריים באותו עובדא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[א] הבוקר אור והאנשים שלחו
[1] פסחים פרק ראשון דף ב ע״א (פסחים ב.)
[2] תענית פרק ראשון דף י ע״ב (תענית י:)
הבקר אור – הבקר בקר של היום שלפניו1 שאכלו אתו, כשהתחיל להאיר שיראו עוברי דרכים איפה הם הולכים. ולפי שמתחלת עלות השחר והוא העת עד צאת השמש כמו מהלך ה׳ מילין, כל רגע האור הולך ומתרבה כפי שיתקרב השמש אל הארץ, אמר ״הבקר אור״ שהיה הבקר כבר אור, לא כמו בתחלתו שהוא רק מעט. ומלת ״אור״ פעל עומד, כמו ״ראו נא כי אורו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה״.⁠2 והוא כמו ״הבקר האיר״ אלא שההפעיל [פעל] יוצא, ונופל על קווי המאירים אויר של ״אַטְמוֹסְפֶרָה״.⁠3 ״ואור לכם ולכו״.⁠4 אבל בקר שהן הקוים מן השמש שלא יצאה עדיין על הארץ להאיר לנו, [אלא] המאירים בעננים.⁠5 והאור המגיעה לנו נקרא ״אור״ בקל שאין אמצעי בין הענן לארץ.
שֻׁלְחוּ – לא אמר ״הלכו״ או ״נסעו״ כי שולחו, שעשו ברשיון יוסף, ובדרך שָׁלְחָם, ללכת לדרכם. כי מעת בואם לביתו היו שם עד ששלחם בבקר שלאחריו, מתאכסנים בביתו המה וחמוריהם שאנשי ביתו הספיקו להם המקום וכל הצריך להם. ועל זה אמר המה וחמוריהם.
1. רבינו בא להסביר מה מקום כאן לאות ה״א הידיעה ״הבקר״? אלא משייך אותו להמשך שייכותו ליום שלפניו, שאז אכלו ושתו אצל יוסף. שאז התחילו הסעודה מעת הצהריים, וכאן בא זמן בקר שלאחריו.
2. שמו״א יד, כט.
3. מלה לועזית עבור שטח ״הנשימה״ המקיף את כדור הארץ, בו יש אויר לבעלי חיים לנשום.
4. שמו״א כט, י.
5. בבקר השכם לפני עצם הופעת השמש מעל האופק, האדם מרים ראשו ורואה קרני אור השמש המכים בעננים הגבוהים, מין נגה עמום, אבל טרם התפשט האור על פני האדמה.
הבקר אור – פועל, כמו אורו עיני (ש״א י״ד כ״ט), וענינו כמו האיר:
אור – פעל עבר, בפלס מה טובו אהליך {במדבר כ״ד:ה׳}, וכן כי אורו עיני (שמואל א י״ד:כ״ט).
הבקר אור – שלנו בבית יוסף, ובלילה מלא אמתחותיהם אוכל ושם הכסף והגביע, וירא פן ימשמשו וימצאו, לכן שלחו באור הבקר.
שלחו: לוו1 אותם לכבוד.
המה וחמריהם2: שסייעו את חמוריהם באיזה עצה להקל המשא שהעמיסו יותר מההרגל.
1. לא מלשון שילוח לדרכם, כעין גירוש (אונקלוס – ׳אתפטרו׳), אלא לשון לויה, כדלעיל יח,טז ״ואברהם הולך עמם לשלחם. וכן כד,נט ״וישלחו את רבקה אחותם״, עיי״ש.
2. קשה לומר לשון לויה על חמוריו של האדם.
הבקר אור – האור בקר לא כתיב אלא הבקר אור – [הבקר האיר הוא], וכמאן דאמר צפרא נהר.⁠1 (פסחים ב׳.)
הבקר אור – אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב, שנאמר הבקר אור והאנשים שלחו.⁠2 (שם שם)
הבקר אור – כתיב (פ׳ וירא) השמש יצא על הארץ, וכתיב (פ׳ אמור) ובא השמש וטהר, ונקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות, אמר רבי בא, הבקר אור כתיב – התורה קראה לאור בקר.⁠3 (ירושלמי ברכות פ״א ה״א)
1. הבאור הוא, דפריך מכאן למ״ד דשם אור יתואר ללילה [וכמו אור לארבעה עשר], ופריך והכתיב הבקר אור, דמשמע דאור שם דבר הוא וקרי לבקר אור, ומשני, אי הוי כתיב האור בקר הי׳ באמת כך הפירוש דאור שם דבר הוא, אבל מכיון דכתיב הבקר אור הוא כמו דכתיב הבקר האיר וכמ״ד צפרא נהיר, ואין זה ענין לשם אור, ומה דכתיב בלשון זה הוא לאשמעינן שיצא אדם בכי טוב, כשהאיר היום, וכבדרשה הבאה.
2. ר״ל שיכנס אדם למלון בעוד שהחמה זורחת ויצא לדרכו ג״כ כשהאיר היום, וכמו שעשה יוסף ששלחם כשהאיר היום, ואע״פ דמכאן אין ראי׳ רק על היציאה, אך ממילא מבואר דמכיון שאין טוב להיות בדרך בלילה ראוי גם לכנס למלון ג״כ קודם הלילה, ומה שקרי לאור טוב הוא ע״ש הכתוב בפ׳ בראשית וירא אלהים את האור כי טוב, וענין טובתו הוא שביום טוב לשמירה מפני החיות ומפני הלסטים ומפני הפחתים, ועיין בתוס׳ כאן ומש״כ בפ׳ וישלח בפסוק ויאבק איש עמו. – ו
ומתי הם זמני הכניסה והיציאה, פירש״י וז״ל, היוצא לדרך יכנס ערבית לבית מלון בעוד החמה זורחת ולמחר ימתין עד הנץ החמה, עכ״ל, אבל מתוס׳ ב״מ פ״ג ב׳ מבואר דזמן היציאה הוא מן עמוד השחר שהוא קודם לנץ החמה, עיי״ש במהרש״א. ונראה ראי׳ מכרחת לדעת התוס׳, דהא כיון דטעם איחור יציאה זו הוא מפני החיות ומפני הלסטים ומפני הפחתים, כמש״כ, ואמרו בסוטה כ״א א׳ משל לאדם שהי׳ מהלך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומחיה רעה ומן הלסטים, וכיון שעלה עמוד השחר נצול מכולן, ע״כ, הרי דלתכלית כל אלה די שיעור עמוד השחר. –
ודע דנראה לומר דאפילו בהולך לדבר מצוה דקיי״ל בעלמא שלוחי מצוה אינן נזוקין ג״כ אין ראוי לצאת בלילה, וראי׳ נ״ל מפסחים ח׳ ב׳ דיליף שם הא דשלוחי מצוה אינן נזוקין מפסוק דפ׳ ראה ופנית בבקר והלכת לאהליך, מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום, והפסוק ההוא בקרבנות כתיב, וממנו ילפינן בירושלמי בכורים פ״ב ה״ג שכל המביא קרבן צריך ללון בלילה שלאחריו בירושלים ולצאת בבקר, ודריש ופנית בבקר כל פנות שאתה פונה לא יהיו אלא בבקר, אע״פ שמזה הפסוק ילפינן לשלוחי מצוה כמש״כ, הרי דאיירי הפסוק בשלוחי מצוה ובכ״ז מבואר דצריך לצאת בבקר
ונראה בטעם הדבר דגם במצוה אין לצאת לדרך בלילה, משום דכיון דכפי המבואר רבו סכנות דרכים בלילה, קוצים וחיות ולסטים ופחתים, לכן נקרא זה שכיח הזיקא, והיכא דשכיח הזיקא קיי״ל דאפילו שלוחי מצוה אסורין לסמוך על הנס, כמבואר בסוף חולין קמ״ב א׳ ובכ״מ, ואין להאריך עוד.
3. ר״ל מה ביאתו מכיון רק שנתכסה השמש מן הבריות אתה מחשבו ללילה, ואע״פ שהשמש עדיין בתוך עובי הרקיע, כמו כן נחשב יציאתו רק משנתודע לבריות דוקא, אבל כל זמן שהוא בתוך עובי הרקיע לא נקרא השמש יצא, וא״כ קשה למה אנו מחשבים את היום מעלות השחר שאז השמש עדיין בתוך עובי הרקיע, ומשני ר׳ בא, משום דכתיב הבקר אור, א״כ קראה התורה לאור בקר, ואע״פ שלא נתודע השמש לבריות, מכל מקום אור השחר קרוי בקר, ודו״ק.
כר הי׳ נראה לפרש פשט הסוגיא, אבל הרשב״א בחדושיו לשבת ל״ד ב׳ פירש בענין אחר, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, כלומר שנתכסה זריחתו מן הבריות והתחיל להשתקע ברקיע, אף יציאתו משיתודע לבריות, דהיינו משהתחיל לכנס ברקיע, יעו״ש, ולפירוש זה צ״ע קצת הלשון לכשיתודע לבריות, דהלא באופן כזה עדיין לא נתודע לבריות.
ושם בחדושי הרשב״א הקשה מזה הירושלמי לשיטת ר״ת בשבת שם דשתי שקיעות הן, האחת משהתחיל השמש לכנס בעובי הרקיע והשניה בשעה שהשמש נכנס בכל עובי הרקיע, ומה שאמרו בגמרא משתשקע החמה – היינו מששקעה כולה, וקודם שיעור זה עדיין יום הוא, וכאן מבואר דמשעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה, יעו״ש, והניח בצ״ע.
אבל לדעתי אי משום הא לא אריא, דאפשר יפרש ר״ת מה ביאתו משיתכסה מן הבריות היינו אחר שקיעה שניה, וכ״נ שפירש בס׳ חרדים.
אלא לבד זה בשיטת ר״ת הרבה הרבה יש להעיר ולעורר, והעיקר הוא דלפי דבריו משקיעת החמה עד שיעור ג׳ מילין ורביע [שהם שעה וי״ג חלקי ששים משעה לפי החשבון דהילוך מיל בשלש שמיניות שעה] יום גמור הוא, ורק אז מתחיל בין השמשות ונמשך כשיעור שלשת רבעי מיל עד תשלום ארבעה מילין משקיעת החמה, והנה לא מבעי לשיטת רבה בשבת שם דבכל משך בין השמשות פני מזרח מאדימים, אלא אפילו לרב יוסף עכ״פ העליון אינו מכסיף עדיין כמבואר שם, ולשיטת ר״ת דהתחלת בין השמשות אחר שיעור ג׳ מילין ורביע, ואז החוש מעיד שפני השמים אין מאדימין יותר, ויותר מזה שאז כבר הכסיף העליון והשוה לתחתון.
ושיטת הגאונים ורמב״ם – שבין השמשות מתחיל מיד אחר שקיעת החמה ונמשך [בתקופת ניסן ותשרי בשעה שהיום והלילה שוין] כשלשה רביעי מיל שהם י״ז מנוטי״ם [וזה באופק ארץ ישראל ובבל, ולפי ערך זה בשאר אופקים לפי ערך המעלות באותו המקום], וכבר נתחברו לוחוח מיוחדים לפי ערך כל מקום וזמן, ותפסו בשיטת הגאונים ורמב״ם, ועיין בבאורי הגר״א לאו״ח סי׳ תנ״ט, ויש עוד הרבה לפלפל ולבאר בעניי זה, אבל אין המקום כאן גורם לזה.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)בראשית רבתיילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קחזקוניפענח רזאר׳ בחיימושב זקניםרלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״למלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ד) הֵ֠ם יָֽצְ⁠א֣וּ אֶת⁠־הָעִיר֮ לֹ֣א הִרְחִ֒יקוּ֒ וְ⁠יוֹסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל⁠־בֵּית֔וֹ ק֥וּם רְ⁠דֹ֖ף אַחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְ⁠הִשַּׂ⁠גְתָּם֙ וְ⁠אָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּ⁠ה שִׁלַּ⁠מְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃
They had left the city,⁠1 they had not gone far, when Yosef said to the one in charge of his house, "Rise and chase after the men. When you overtake to them, say to them, "Why have you repaid evil for good?
1. left the city | יָצְאוּ אֶת הָעִיר – This is a somewhat rare form, as in Biblical Hebrew the verb "יצא" is not normally followed by a direct object (את), but rather by the preposition "מן". For a similar case, see Shemot 9:29 ("כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר").
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קחזקוניהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״בעודהכל
[יא] 1המה יצאו את העיר לא הרחיקו, כד״א רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה (יהושע ג׳:ד׳), אמר אם יתרחקון מן העיר אפילו מיל אחד אין כל בריה יכולה להחזירן. (מדרש)
[יב] 2קום רדף אחרי האנשים, כל זמן שאימת העיר עליהן. (תנחומא מקץ י.)
[יג] 3והשגתם, בשין כתיב שגש אותם בדברים אחד רך ואחד קשה, למה שלמתם רעה תחת טובה (בראשית מ״ד:ד׳) זה קשה, הלוא זה אשר ישתה אדוני (בראשית מ״ד:ה׳) בו הרי רך. וכן עשה וישיגם וידבר אליהם שגש אותם בדברים. (מדרש)
[יד] 4למה שלמתם רעה תחת טובה, למה צוה יוסף כן (לצער אחיו בגביע זה) בקש לבחון ולידע באחיו אם ימשכו אהבה לבנימן אחיו ואם ימסרו נפשם עליו אם לא. (מדרש)
[טו] למה שלמתם רעה תחת טובה, אמור להם דברי תוכחה שמשבר לבם ויותש כחם, אדני זימן אתכם למשתה והאכיל והשקה אתכם חנם, ואתם גנבתם כלי המשתה. (שכל טוב)
1. מאמר זה מובא בילקוט שמעוני מקץ רמז קנ. ובתנחומא מקץ י. ותנ״י שם יג. אמר יוסף אם ירחיקו אין כל בריה יכולה להחזירם. ובצרור המור כאן הם יצאו את העיר, לא אמר מן העיר אלא את העיר שעדיין היו בתוך התחום העיר אלפים אמה כמה דאת אמר אך רחוק ביניכם ובינו כאלפים אמה. ובלק״ט את העיר מן העיר ודומה לו כצאתי את העיר ופי׳ מן העיר. וישיגם שאם היו רחוקים מן העיר לא היו חוששים בדבריו. ובשפתי כהן לא הרחיקו לכפר על ויראו אותו מרחוק ושיסו בו כלבים.
2. בתנחומא ישן מקץ יג. שאימת העיר [כרך] עליהן. ובמדרש אגדה בעוד אימת מלך עליהם טרם שירחיקו.
3. מובא בילקוט שמעוני מקץ רמז ק״נ בשם מדרש ובתנחומא מקץ י. ותנ״י שם יג. והשגתם הוי שוגג אותם בדברים אחת קשה ואחת רכה. ונראה דעיקר כגירסת הילקוט שגש מלשון מהומה והמם מהומה גדולה (דברים ז, כג) באונקלוס וישגשגין שיגוש רב. עי׳ ערוך ע׳ שגש, כן הכוונה כאן שיבלבל אותם בטענות אחד רך ואחד קשה, (ורש״ב בהערותיו מביא דברי הילקוט ״שגג״ אותם בדברים וזה טעות. ולא העיר שגם בתנחומא צריך לתקן. כן לא הרגיש והציג שתי נקודות אחרי המלה ואחת רכה, ולפי דברי המדרש שבילקוט הפסוק הלוא זה אשר ישתה אדוני מוסב על ואחת רכה.) ובמדרש חסירות ויתרות בפליטת סופרים צד מ. והשגתם ואמרת אליהם למה כתוב בשי״ן וקורין בסמך [שגש. הגהת רש״ב שם] עליהם הדברים אחד רך ואחד קשה. ובכת״י מדרש החפץ והשגתם כתובה בשי״ן שגשג הדברים עליהן אחת קשה ואחת רכה.
4. מובא בצרור המור כאן בשם מדרש והמשך הדברים שם למה שלמתם רעה תחת טובה שהיה מצער אותם וארז״ל חנון ורחום וצדיק זה יוסף הצדיק, ואיה רחמנותו, אבל תכליתו היה שישאר בנימין אצלו ולמרק עונם בייסורים אחר שהם אמרו אבל אשמים אנחנו כדי לנקותם לעוה״ב ולהקל מעליהם עונשם. ומענין זה בספר היובלים פמ״ב לא. ויתחשב יוסף מזמה להכיר בה את יצר לבבם לדעת היש יצר רחמים בקרבם. ובספר לבנת הספיר לר״ד החסיד כאן כתיב הוכח תוכיח את עמיתך אין לי אלא שמצוה להוכיח את העם מנין שמצוה לקנטרם ולצער אותם עד שישובו העם מדרכיהם, מנלן מיוסף הצדיק שקנטר את אחיו וצערם עד ששבו בתשובה ויתודו שנאמר אבל אשמים אנחנו על אחינו מכאן לקנטר ההמון על עון החרם והשבועה. וראה בדרשת אבן שועיב כאן.
אִנּוּן נְפַקוּ מִן קַרְתָּא לָא אַרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אֲמַר לְדִמְמוּנַּא עַל בֵּיתֵיהּ קוּם רְדוֹף בָּתַר גּוּבְרַיָּא וְתַדְבֵּיקִנּוּן וְתֵימַר לְהוֹן לְמָא שַׁלֵּימְתּוּן בִּשְׁתָּא חֲלָף טָבְתָא.
They had just left the city, they had not gone far, when Yosef said to the one appointed over his house, “Get up, pursue the men, and when you catch up with them, say to them, ‘Why did you repay good with evil?

הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה
אִנּוּן נְפַקּוּ מִן (ח״נ: יָת) קַרְתָּא לָא אַרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אֲמַר לְדִמְמַנָּא עַל בֵּיתֵיהּ קוּם רְדוֹף בָּתַר גֻּבְרַיָּא וְתַדְבֵּיקִינּוּן וְתֵימַר לְהוֹן לְמָא שַׁלֵּימְתּוּן בִּשְׁתָּא חֲלַף טָבְתָא
לדעת יא״ר נכון לתרגם ״הם יָצְאוּ את העיר״ וכן ״כצאתי את העיר״ (שמות ט כט) – ״יָת קַרְתָּא״. אבל ברבים מנוסחי התאג׳ גרסו בשניהם ״מִן קַרְתָּא״ שלא כהערת המסורה.⁠1
1. ראה הערת המסורה לפסוק ״שמעתי את אביך״ (בראשית כז ו).
אנון נפקו ית קרתא לא ארחקוא ויוסף אמר למן דהוה אפיטרופוסב על בייתיהג קום רדף בתר גבריא ותארעד יתהון ותימר להון למה כען שלמתון בישן חלףה טבן.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארחקו״) גם נוסח חילופי: ״רחקו״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״למן דהוה אפיטרופוס״) גם נוסח חילופי: ״לדן דממני ממני״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״על בייתיה״) גם נוסח חילופי: ״בגוברייא״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גבריא ותארע״) גם נוסח חילופי: ״גוברי׳ ואתרע״.
ה. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חלף״) גם נוסח חילופי: ״חולף״.
הינון נפקו מן קרתא לא ארחיקו ויוסף אמר למנשה די ממנה אפיטרופוס על ביתיה קום רדף בתר גברייא ותדבקינון ותימר להום למה שלימתון בישתא חולף טבתא.
They had not gone far from the city, when Joseph said to Menasheh whom he had appointed the intendant of his house, Arise, follow after the men, overtake them and say to them, Why have ye returned evil for good?
הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ – אָמַר יוֹסֵף, אִם יַרְחִיקוּ, אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָהֶן.
קוּם רְדֹף – כָּל זְמַן שֶׁאֵימַת הָעִיר עֲלֵיהֶן. וְהִשַּׂגְתֶּם, הֱוֵי שׁוֹגֵג אוֹתָם בִּדְבָרִים, אַחַת קָשָׁה וְאַחַת רַכָּה, הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְגוֹ׳.
After they had journeyed but a short distance from the city, Joseph said (to his steward): “If they go a great distance, no one will be able to overcome them, so arise, and pursue them while the fear of the city is still upon them. When you reach them, reprimand them harshly at first and then gently, saying” Is not this it in which my lord drinketh, etc. (ibid., v. 5).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קום רדוף אחרי האנשים1בעוד אימת מלך עליהם, טרם שירחיקו.
1. בעוד אימת מלך עליהם. בתנחו׳ הנדפס מכבר מקץ אות י׳ כל זמן שאימת העיר עליהן, והילקו׳ רמז ק״נ הביא בשם מדרש בעוד שאימת כרך עליהם, וכן בתנחו׳ שלנו אות י״ג שאימת כרך עליהם ע״ש בהערה צ״ג.
(ד-ו) הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ – כְּאֵיךְ דְאַתְּ אַמְרֵת (יהושע ג׳:ד׳) ״רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵינָו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה״ אָמַר: אִם יִתְרַחֲקוּן מִן הָעִיר אֲפִלּוּ מִיל אֶחָד אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְהַחֲזִירָן. קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים. בְּעוֹד שֶׁאֵימַת כְּרָךְ עֲלֵיהֶם. וְהִשַּׂגְתָּם בְּשִׁי״ן כְּתִיב שַׁגֵּשׁ אוֹתָן בִּדְבָרִים אֶחָד רַךְ וְאֶחָד קָשֶׁה לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה, זֶה קָשֶׁה, הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ, הֲרֵי רַךְ. וְכֵן עָשָׂה, וַיַשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, שִׁגֵּשׁ אוֹתָן בִּדְבָרִים.
הם קד כ֗רג֗ו מן אלקריה לם יבעדון אד֗ קאל יוסף לוכילה קם פאכלבהם פאד֗א לחקתהם קל להם לם כאפיתם שרא בדל כ֗יר.
הם יצאו מהעיר וטרם הרחיקו, כאשר אמר יוסף לממונה שלו: קום רדוף אחריהם, וכאשר תשיג אותם אמור להם: למה גמלתם רעה תחת טובה.
הם יצאו את העיר1מן העיר ודומה לו כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט) ופי׳ מן העיר.
1. מן העיר ודומה לו כו׳. וכן הביא המבאר. את העיר. מן העיר. וכן כצאתי את העיר.
הם יצאו את העיר – כלומר מן העיר, ודומה לו, כצאתי את העיר (שמות ט כט):
לא הרחיקו – ללכת שאם הרחיקו אין יכולין כל בני העיר להחזירן:
ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדוף אחרי האנשים – בעוד שאימת העיר עליהם:
והשגתם – שאם מרחיקין אין יכולין כל בריה להשיגם:
ואמרת אליהם למה שלמתם רעה תחת טובה – אמור להם דברי תוכחה שמשבר לבם ויותש כחם, אדוני זימן אתכם למשתה, והאכיל והשקה אתכם חנם, ואתם גנבתם כלי המשתה:
יצאו את העיר – כמו: עברו {וסבו} את העיר (יהושע ו׳:ז׳), וכן: כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט), כמו: בני יצאוני (ירמיהו י׳:כ׳) – יצאו ממני.
Yase'u 'et ha-'ir: [Yase'u is an example of a normally intransitive verb used with a direct object,] just like 'ivru, in the phrase (Joshua 6:7), "'ivru 'et ha-'ir1 – Go through the city,⁠" and just like kese'ti, in the phrase (Ex. 9:29), "kese'ti 'et ha-'ir – When I depart the city,⁠" and just like yesa'uni, in the phrase (Jer. 10:20), "My sons yesa'uni – departed from me.⁠"
1. Sic; MT= 'ivru vesobbu 'et ha-'ir. In the middle of this list of normally intransitive verbs used transitively it is strange to find Joshua 6:7. There (in MT) 'et ha-'ir is, unremarkably, the direct object of the transitive verb, vesobbu. However, the way Rashbam misquotes that verse 'et ha-'ir becomes the object of the normally intransitive verb 'ivru. It should be noted that Rashbam's reading of Joshua 6:7 without the word vesobbu makes little sense in that context. This identical grammatical explanation, with the same misquotation of Joshua 6:7, can be found in Rashbam's Sefer dayqut, p. 43.
הם יצאו את העיר – מן העיר, וכן כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט).
הרחיקו – פועל עומד, וכן המה הרחיקו מבית מיכה (שופטים י״ח:כ״ב).
והשגתׇם – מהר כדי שתשיגם.
הם יצאו את העיר, the word את in this verse means “from.” A similar construction is found in Exodus 9,29 כצאתי את העיר, “when I leave the boundaries of the city.”
הרחיקו, a verb in the intransitive mode. A similar construction of the same verb occurs in Judges 18,22 המה הרחיקו מבית מיכה, “they had traveled a certain distance from the house of Micah.”
והשגתם, hurry in order that you catch up with them.
לאשר על ביתו – נמצא בבראשית רבה (בראשית רבה פ״ד:כ׳) שהוא היה מנשה, ועל ידי שעל רדיפתו קרעו השבטים בגדיהם, נקרעה גם לו נחלתו שהירדן מפסיק נחלתו.
לאשר על ביתו, "to the manager of his household;⁠" according to a comment in B'reshit Rabbah, this was Menashe, Joseph's older son, and seeing that the brothers rent their garments on account of the false accusations leveled at them by Menashe, the latter's ancestral territory in the land of Israel was also torn apart, most of it being on the east bank of the river Jordan.
הם יצאו את העיר לא הרחיקו – אמר יוסף אם ירחיקו מן העיר אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם. קום רדוף אחריהם כל זמן שאימת העיר עליהם.
הם יצאו את העיר – אמר יוסף אם ירחיקו מן העיר אין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם לפי שנמשלו לחיות גור אריה יהודה. יהי דן נחש עלי דרך. נפתלי אילה שלוחה. קום רדוף עד שאימת העיר עליהם.
הם יצאו את העיר, "when they had barely left the gates of the city,⁠" not having covered any distance as yet. Joseph had reasoned that once they had reached beyond a certain distance it would be impossible to exercise any control over them1 as they had been compared to wild beasts. (Compare Yaakov's blessing of Yehudah in Genesis 49 9 where he compared Yehudah alone to a ferocious lion.) In verse 21 in that chapter the tribe of Naftali is described by Yaakov as a hind let loose, suggesting again that militarily the sons of Yaakov were feared by their contemporaries. They would inspire fear in their adversaries.
1. [without violence. Ed.]
הם יצאו את העיר לא הרחיקו – פי׳ הם יצאו מן העיר ולא הרחיקו.
אי נמי: הם יצאו ומן העיר לא הרחיקו שלא הי׳ רשאי להמתין עד שירחיק כי גבורים היו ויהרגו הרודפים אחריהם:
הם יצאו את העיר, לא הרחיקו, "They had left the city, and had not traveled a great distance, etc.⁠" The words את העיר mean the same as מן העיר, from the city. Alternately, the meaning of the phrase is "although they had departed they had not yet traveled far from the city.⁠" The reason was that that the pursuers could not afford to let them get far away before arresting them, as they were known to be brave warriors and once outside the urban area they would simply kill their pursuers in self defense.
(ד-ה) הם יצאו מן העיר לא הרחיקו וכו׳ והשגתם – בידוע שאם לא ישיגם לא יאמר להם דבר. אמנם אמר כן לזרזו שישיגם על כל פנים.
ואמרת להם למה שלמתם רעה תחת טובה וכו׳ הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו – לפי הנראה רוב כלי השתיה היה מזהב והוא אומרו ואת גביעי גביע הכסף תשים – לומר שהוא היה רגיל לשתות בכסף לסבת מה אם לשום צער על אביו או לענין אחר. וכיון בזה כדי להעליל עליהם שלא משום מה ששוה הגביע הן שיהי׳ מכסף או מזהב הוא שולח אחריהם כי לגביה דידי׳ מילתא זוטרתי היא. ויותר מזה ויתר אצלם בהשבת כספם והדור כבודם אלא מפני שהוא נחש ינחש בו – ירצה שכבר שמהו לנחש וסימן טוב להצלחתו ועל דרך שאמרו ז״ל (חולין צ״ה:) בית תינוק ואשה מותר לעשותן סימן ובלבד שלא יכוין מעשיו ואמרו (שם) אם אין נחש יש סימן ולזה אם יארע בו תקלה לא מסמנא ליה מילתא והוא אומרו למה שלמתם רעה תחת טובה וכו׳ הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו הרעותם אשר עשיתם – לומר כבר נזדמן בידכם דבר רע שלא נתן למחילה ולא לויתור.
(ד-ה) ולכן ספר כי מיד כשיצאו משם קודם שירחיקו מן העיר יוסף צוה לאשר על ביתו קום רוצה לומר מהרה רדוף אחרי האנשים האלה והשגתם ואמרת וגו׳.
ואמר והשגתם לפי שמנהג האנשים הרודפים אחרי הגנב שהם ילכו צועקים בדרך אשר ילכו בה הראיתם גנב אחד שגנב לפלוני כך וסכך רדפו ותפשוהו. לכן הזהיר יוסף לאשר על ביתו שלא ירדוף אחריהם בצעקה וקולות להביאם שם אבל שירדוף אחריהם וכאשר ישיגם אז יאמר אליהם לא לאדם אחר אלא להם בלבד למה שלמתם רעה תחת טובה כי היתה כוונת יוסף שידבר אליהם בסתר ולא בפרסום והותרה בזה השאלה הה׳.
והנה האשימם בגניבות הזה מג׳ בחינות. הא׳ כשגנבו בבית השר האוהב אותם כי הנה האדם אע״פ שיהיה בטבעו גנב אין ראוי לגנוב בבית האוהב אותו שאינו נשמר ממנו ועל זה אמר למה שלמתם רעה תחת טובה. ר״ל יוסף היטיב אתכם וכבד אתכם בשומו אתכם על שלחנו ואתם שלמתם לו רעה כי אחד מכם גנב את גביעו. הבחינה הב׳ מהאשם היא שגנבת׳ דבר מורגל שמיד שנגנב היה בהכר׳ שירגישו בהעדרו והנה סכלות גדול לגנב הוא לגנוב דבר כזה ועליו אמר הלא זה אשר ישתה אדוני. והבחינה הג׳ מהחטא במה שעשו לפי שגנבו דבר שהאדון מנחש בו ומפני זה ישתדל בעבורו יותר מכדי שויו והוא אמרו כי נחש ינחש בו ולכן חתם הדברים הרעותם אשר עשיתם ר״ל בגנבה הזאת אשר עשיתם לא עשיתם אותה כראוי אבל בהפך כי בעשותה הרעותם ר״ל שלא ידעתם לעשו׳ אותה כתקנה וענין נחש ינחש בו הוא אצלי כפשוטו שיוסף נחש ינחש ויקח סימן בו כמו שהוא ענין הנחוש. וכמו שאמרו חז״ל (חולין דף צ״ה) בין אשה ותנוק מותר לעשותם סימן ובלבד שלא יכוין מעשיו. ואמרו אם אין נחש יש סימן. ועל זה הדרך היה נחוש יוסף הלזה שהיה דעתו שמיום ששתה בגביע ההוא גדלה מעלתו ושררתו. ואמר זה להגדיל חטאם ולהתנצל על עשותו כל זה ההשתדלו׳ על גביע אח׳ של כסף שאין זה לשוויו אלא לפי שהיה שותה בו ויחשב לנחש שבהיותו שותה בו תגדל מעלתו הנה בלקיחת אדם הגביע הזה ידמה לו בנחושו שיקח לו מעלתו וגדולתו הלא תראה שעל כיוצא בזה נענש בלשצר על אשר שתה בכלי בית האלהים לפי שלא היה ראוי לאדם לשתות בכלי בית האלהים כי זה מורה שהיה מתגאה נגדו ורוצה לקחת גדולתו ומעלתו וזהו הנחוש והותרה במה שביארתי בזה השאלה הז׳.
והנה לא הזכיר בביאור הגביע אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע ולכך אמר הלא זה אשר ישתה אדוני בו ר״ל הלא זה אשר לקחתם הוא אשר ישתה אדוני בו והם השיבו כאנשים אשר לא היו יודעים על מהו מדבר ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב.
(ד-ט) הם וגו׳ למה שלמתם רעה תחת טובה, הלוא זה אשר ישתה וגו׳. רצה יוסף שיתראה עצמו כאילו הם יודעים בדבר, באמרו הלוא זה אשר ישתה בו אדוני, כאילו ידעו הם בעניין זה הגביע.
וישיגם וגו׳, ויאמרו אליו למה ידבר אדוני כדברים האלה. כלומר, אין אנחנו מבינים דבריך, ומה תדבר.
חלילה לעבדיך וגו׳, הלוא תראה כי הן כסף אשר מצאנו החזרנו אותו אליך ואיך וגו׳, הלוא באמת דין הוא כי אשר ימצא אתו מעבדיך ומת כנוגע במלכות, וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים, כי כל הכת והחבורה חייבים, זה להיות דבר של מלכות:
הם יצאו את העיר לא הרחיקו – פירשו המפרשים1 ז״ל שיצאו מן העיר, מחוץ לעיר. [ומלת] ״את״ כמו ״מן״. וכן ״כצאתי את העיר״2 מן העיר. [עד כאן דבריהם]. ולדעתי בשני הכתובים לא ישמש בהן מלת ״את״ במקום ״מן״ אלא כפשוטו, מלת את כמו ״אל העיר״. וענינו הם יצאו מבית יוסף שלָנו שם, אל העיר, לדרכם. לא הרחיקו הרבה מבית יוסף ומיד צוה על האיש שעל ביתו למהר לרדוף אחריהם, כי לא רצה יוסף שירחיקו שלא לביישם בשובם עם חמוריהם ברחובות קריה עד ביתו. והדעת תכריע זאת. כי אם תפרשו שכבר יצאו מן העיר כולה, איך יתכן לומר שלא הרחיקו? ומצרים עיר גדולה מאד ואם יצאו ממנה המרחק בינם ובין בית יוסף רב הוא. וכן ״כצאתי את העיר״3 פירושו מיד בצאתו מביתך אל העיר וכמו שֶׁשַׁרְתִּי על זה בשיר האחד עשר, מ״שירי תפארת״ שחיברנו.
קום – מַהֵר4 ורדוף אחריהם טרם ירחיקו, ומטעם שאמרנו.
והשגתם ואמרת אליהם – כלומר אל תשמיע קולך לבני אדם כדרך שעושים לגנבים לקרוא אחריהם, ויבואו בני אדם לתפשם. אלא אחרי אשר תשיגם תדבר עמהם פנים אל פנים בחשאי אליהם. גם בעל הטעם שם המפסיק תחת ״האנשים״, וחבר מלת ״והשגתם״ עם ״ואמרת אליהם״ ולולי שזאת כוונת המאמר תהיה מלת ״והשגתם״ מיותרת; כי אך ידבר עמם טרם ישיגם?
למה שלמתם רעה תחת טובה? – לפי הדברים אילו העליל עליהם בעבור מה ששוה כסף הגביע, לא יתכן ששליט גדול כמוהו שבידו אוצרות זהב וכסף לרוב שיאמר על דבר מועט כזה ״שלמתם רעה״. ומה עשו לו? ולכן פירש דבריו שהרעה היא שפגעו בכבודו, לקחת הגביע שהוא שותה בו, וְעֶרְכּוֹ רב בעיניו בעבור שהוא ינחש בו, וכמו שאגיד בעז״ה. וזהו הרעה שעשו הפך ממה שעשה הוא להם, שכבדם כְּשָׂרִים להכניסם בביתו ולהאכילם על שלחנו וכיוצא בזה. והכבוד הזה תאר אותה ״טובה״. ויפה אמר ״למה שלמתם רעה תחת טובה?⁠״.
1. רש״י וכן רשב״ם.
2. שמות ט, כט.
3. שם.
4. כמו שרבינו תמיד מפרש ״קימה״, לעשות בזריזות.
יצאו את העיר – מן העיר:
והשגתם – אינו צווי כדרך העתיד לבא במקום צווי, כי אין ההשגה בידו, אלא פירושו וכאשר תשיגם תאמר אליהם, ולזה בא האתנח תחת מלת האנשים:
והשגתם ואמרת – כלומר לא תדבר אליהם דבר עד שתשיגם ותגיע אליהם אז תדבר עמהם פנים אל פנים, ולא תצעק אליהם עודך רחוק מהם ולומר תפשו הגנבים כדי שלא ירגיש אדם אחר בדבר ושלא לביישם. וכמאמרם ע״פ ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף והוא עודנו שם, למוד היה לצאת כל יום לבימה לדון ואותו היום לא הלך שלא לבייש את אחיו לפני המצרים. (ר״י אדרבי).
לא הרחיקו – פועל יוצא, והטעם לא הרחיקו היציאה לא הרחיקו לצאת, על דרך היטבת לראות {ירמיה א׳:י״ב} הקשית לשאול {מלכים ב ב׳:י׳}, וקרוב לזה הרעותם אשר עשיתם {בראשית מ״ד:ה׳}.
(ד-יז) שאלות:
למה שם בפיו מאמר הארוך הזה, למה שלמתם רעה תחת טובה וגו׳ וכי אין די במה שימצא הגנבה בידם, הם אמרו שאשר ימצא אתו ומת והם יהיו עבדים והאיש אמר גם עתה כדבריכם כן הוא, שהם יהיו נקים והגונב יהיה עבד וזה לא כדבריהם, ומ״ש יוסף כי נחש ינחש איש אשר כמוני וכי אם לא ינחש הורשה להם לגנוב, ומה השיבו הננו עבדים גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו וראוי לומר בהפך גם אשר נמצא הגביע בידו גם אנחנו.
(ד-ה) למה שלמתם – אמר להם איני חושד אתכם לגנבים בעבור הגביע עצמו שערכו מעט, וע״כ עשיתם זאת בעבור דבר אחר, וזה יהיה מג׳ אופנים א] שלפעמים יגנוב אדם דבר מחברו כדי להנקם מחברו שעשה לו רעה ורוצה לצערו, עז״א למה שלמתם רעה תחת טובה, הלא הטיב עמכם. ב] לפעמים יקח דבר שחבירו הפקירו ואינו נחשב אצלו, עז״א הלוא זה אשר ישתה אדני בו – ג] לפעמים יגנוב אדם דבר שיש בו סגולה, וי״ל שגנבתם הגביע בעבור שראיתם שיוסף מנחש בו לדעת צפונות, וע״כ חשקתם בו, עז״א הלא רק הוא נחש ינחש בו, אבל אחר לא יוכל לנחש בו, וא״כ לא נוכל לאמר רק שאתם גנבים או משחיתים להרע ולהשחית, וא״כ הרעתם אשר עשיתם.
{הם יצאו את העיר: ׳מן העיר׳ מיבעי1. אלא משמעו בעיבורא דמתא2, דכמתא דמיא. ובאשר יש שני עיבורא דמתא, חדא, שבעים אמה ושירים, שנית, פגום יוצא, אפילו רחוק מעיקר העיר3, משום הכי מפרש עוד ״לא הרחיקו״.}
למה שלמתם רעה תחת טובה: א׳, לגנוב מבית מטיבכם.
1. רד״ק: ״את העיר״ – מן העיר, וכן ״כצאתי את העיר״ (שמות ט,כט). וכן ברשב״ם. אך שאלת ה׳מדוע׳ ניצבת גם כאן על מקומה, ׳מדוע׳ לא כתבה התורה את הלשון הברורה ״מן״.
2. ולפי״ז ״הם יצאו את העיר״ – יצאו מהמקום המוגדר ״את העיר״, ״את״ = ״עם״, המקום שנחשב ״עם העיר״ אף שאינו מן העיר עצמה. והדוחק מבואר.
3. נדרים נו,ב. ועיין עירובין נה,ב.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טוברשב״םרד״קחזקוניהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״למלבי״םנצי״בהכל
 
(ה) הֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְ⁠ה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְ⁠נַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם׃
Is this not that from which my master drinks and with which he regularly divines!⁠1You have wrought evil in what you did!⁠"
1. with which he regularly divines | נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ – The infinitive absolute construction often connotes intensity or the continuity of an action. In our verse it might highlight how the cup was used on a regular basis. Alternatively, it is possible that Yosef is saying that he would "surely divine the whereabouts of the goblet", reading the word "בו" to mean "concerning (the goblet)" rather than "with". Compare verse 15 below where Yosef simply says "נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ" omitting the word "בו" (R. Yonah Ibn Janach, second possibility in Rashbam).
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[טז] 1והוא נחש ינחש בו, כפל הדיבור, כלומד כשם שניחש בו והודיע אתכם כל ענייניכם, כך ניחש במחזה כוכבים באיצטרולוגין שלו לידע מי גנב את הגביע ואין יכולין לכחש. (שכל טוב)
[יז] 2הרעתם אשר עשיתם, שדור המבול לקו על החמס שבידם, ואחרי כן גדרו עצמן גדולי הדורות על הגזל ועל החמס, ואתם שאמרתם שאתם בני גדולי הדור הרי פרצתם הגדר. (שכל טוב)
1. ראה אונקלוס ובפי׳ ר׳ סעדיה גאון ״והוא רק נסה אתכם״ לדעת אם אתם גנבים. וכ״כ בס׳ שפתי כהן. ובכת״י מדרש החפץ מביא דברי רס״ג וכותב כדי שלא תטעה ותאמר שהוא מנחש חס ושלום. וכ״כ בחזקוני הלא יש לכם לדעת שלכך הניחו על השלחן והעלים עיניו ממנו כדי לנסותכם לראות אם תגנבוהו, וזהו כפי׳ הרס״ג. ובספר חצי מנשה מביא פי׳ זה בשם הרב ר׳ יוסף נחמיאש. וי״מ והוא נחש ינחש בו הלא יש לכם לדעת כי הוא ישאל למנחשים בעבורו כי איש כמוהו יש לו מנחשים ויודעים לגלות גנבות ופי׳ בו בעבורו וכן פי׳ ר׳ יונה. וזהו כעין פי׳ השכ״ט עוד פי׳ ד״א הוא לשון אות ודוגמתו נחשתי ויברכני נראה לו בסימן רע כשאבד ממני כלי חשוב כמותו ואין לפרשו לשון קסם דגנאי הוא גבי גדול. וראה ברד״ק ובפי׳ הטור עה״ת. ובכת״י חמאת החמדה והוא נחש ינחש, מלשון נחש, שהיו בזמן הקדמון מביטים בעקבות הנחשים כמו שהרומיים היום מביטין בעופות ואומרים שמודיעים להם מה שיהיה, וכל האומר העתיד נקרא מנחש, וכן הוא אומר ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. וזהו דלא ככל הפירושים הנ״ל. ומאמר תמוה בענין זה יש בילקוט מדרשים תימני כתב יד ששון, אמר והוא נחש ינחש בו, והא כתיב לא תנחשו ולא תעוננו, אלא נחש בא לפניהם והיה מטייל בארבע פנות הבית ולא יכלו ליגע בו, יוסף מפני שלא שמש אביו כראוי, והשבטים מפני שלא רעו הצאן שנאמר לרעות את צאן אביהם בשכם נקוד שלא הלכו אלא לרעות עצמן באכילה ושתייה, רבותינו אומרים צאנו של משה הן צאנן של שבטים והן צאן לבן, והיכן הלכו כשהיה יוסף במצרים, ברחו למדבר והיה בלעם רועה אותן, וכולן צדיקים גמורים ועליהם נאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. ויש אומרים גבריאל העלה אותן לכפת הרקיע והיה מיכאל שוחט מהן ומקריב לפני הקב״ה והוא קורא לצדיקים לאכול שנאמר זה השלחן אשר לפני ה׳, וכל אחד לוקח מהן (מנה) ומברך עליה הטוב והמטיב הטוב שיצאה נשמתן מגופו בנחת, והמטיב שזכו לחיי העולם הבא, וכל אחד מהן מחזיק ביד חבירו ואומר סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני כו׳ ואמרו אין לך מי שמכבד (את) התורה והמצוות כיעקב אבינו שנאמר ויעקב איש תם יושב אהלים.
2. ראה לעיל אות יג.
הֲלָא דֵין דְּשָׁתֵי רִבּוֹנִי בֵּיהּ וְהוּא בַּדָּקָא מְבַדֵּיק בֵּיהּ אַבְאֵישְׁתּוּן דַּעֲבַדְתּוּן.
Is this not from which my master drinks and with which he assuredly investigates? You have wrought evil in what you did!’”

הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם
הֲלָא דֵין דְּשָׁתֵי רִבּוֹנִי בֵּיהּ וְהוּא בַּדָּקָא מְבַדֵּיק בֵּיהּ אַבְאֵשְׁתּוּן דַּעֲבַדְתּוּן
א. ״אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ״ בעתיד, מתורגם ״דְּשָׁתֵי רִבּוֹנִי״ בהווה כי תמיד הוא שותה בו.
ב. ״נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ״ – ״בַּדָּקָא מְבַדֵּיק בֵּיהּ״, מבואר להלן בפסוק טו.
הלא דן די ישתיא רבוני ביה והוא מקסם יקסם ביהב אבאשתון דעבדתוןג.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די ישתי״) גם נוסח חילופי: ״די הוה שתי״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והוא מקסם יקסם ביה״) גם נוסח חילופי: ״מטיירה הוה מטייר ביה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אבאשתון דעבדתון״) גם נוסח חילופי: ״אבעשתון במה דעבדתון״.
הלא דין דהוה שתי ריבוני ביה והוא מטיירא הוה מטייר ביה אבאשתון מה דעבדתון.
Is it not that from which my lord drinketh, and by which divining he divineth? That which you have done is evil.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

אליס הד֗א אלד֗י ישרב פיה מולאי והו אנמא אמתחנכם בה אסאתם פי מא צנעתם.
האין זה אשר שותה בו אדוני, והוא רק בחן אתכם בו. הרעותם במה שעשיתם.
המלים והוא נחש ינחש בו – המתרגם גזר אותו מהמשמעות של נסיון, והוא לקח זאת מהתרגום לגביו.⁠1 אולם לדעתי הוא במשמעות של קסם, והיא המשמעות הראשונה שיש לתת לו [...] והקטן במלכים קוסם קסם מעט2 [...] ואחד הפרשנים3 אמר לגביו, שהוא ידע באמצעות חכמת הכוכבים שהוא אצלכם. אך זה הוא הסבר חלש, כי אין הוא מוביל לכוונת הכתוב.⁠4
1. כך אכן תירגם רס״ג על אתר (״אמתחנכם בה״ = ניסה אתכם בו), בעקבות תרגום אונקלוס אשר תירגם במלים ״והוא בדקא מבדק״, ובדומה לו רשב״ח וראב״ע על אתר. פירוש זה מכוון, כנראה, למנוע את ייחוס השימוש בניחוש ליוסף, ומניע זה צויין במפורש על ידי רשב״ח שם.
2. המשמעות של קסם קיימת אצל ריב״ג באצול, ערך ׳נחש׳, על פסוקים אחרים ולא על פסוקנו, וראה את ההערה הבאה. פירוש במשמעות של קסם קיים אצל ר׳ אברהם בן הרמב״ם (מהדורת א׳ ויזנברג, לונדון תשי״ח) על אתר; אולם כדי שלא לייחס ליוסף שימוש בקסם האסור (וראה רשב״ח הנזכר בהערה הקודמת), הרי שיש לפרש את הדברים כהעמדת פנים מצד יוסף, שמטרתה היתה להטעות את אחיו לחשוב שאיש מצרי הוא (והשוו רשב״ח ורמב״ן על אתר). כיון שהפירוש מקוטע, יתכן שגם אבן בלעם הבין את הדברים בדרך הזאת, בהדגישו, כנראה, שהעמדת הפנים הזאת היתה הכרחית, מפני שזה היה מנהג כל המלכים.
3. זוהי דעתו של ריב״ג באצול, ערך ׳נחש׳. ובאללמע עמ׳ 70 (רקמה עמ׳ פז). באללמע, שם, הוא מפרש את ׳בו׳ במלים ״מן אג׳לה״ = אודותיו (ראה ראב״ע על אתר). כלומר, שלמען מצוא את הגביע הוא השתמש בחכמת הכוכבים, וגם בפירוש הזה יש הימנעות מייחוס מלאכת הניחוש והקסם ליוסף. ראב״ע על אתר (ובעקבותיו רד״ק על אתר) מצטט את הפירוש הזה, ובשמו של ריב״ג, ומפליא הדבר שהוא משתמש במלה ׳מנחשים׳. אגב, רד״ק מביא פירוש נוסף, שעל פיו אבדת הגביע מהווה ״נחש (=מזל) רע״ בעבור יוסף, ונראה שכפירוש הזה מצוי אצל אלפסי (״תנחס״ בערבית) על פסוקנו.
4. נראה, שאבן בלעם רואה חולשה בפירוש של ריב״ג מן הטעם שהשימוש בשורש ׳נחש׳, השכיח במקרא במשמעות של קסם וכישוף, אינו מאפשר נתינת משמעות יחידאית, במובן של ראייה ככוכבים.
הלא זה אשר ישתה אדוני בו – כאן הדברים מקצר אלא סוף הדברים מודיעין לחפש:
והוא נחש ינחש בו – כפל הדיבור, כלומר כשם שניחש בו והודיע אתכם כל ענייניכם, כך ניחש במחזה כוכבים באיצטרולוגין שלו לידע מי גנב את הגביע ואין יכולין לכחש:
הרעותם אשר עשיתם – שדור המבול לקו על החמס שבידם, ואחרי כן גדרו עצמן גדולי הדורות על הגזל ועל החמס, ואתם שאמרתם שאתם בני גדולי הדור הרי פרצתם הגדר:
והוא נחש ינחש בו – יש לומר שהיה מראה עצמו לעיניהם כיודע עניינים על ידי קסם ונחש, ושמא בכוס היה קוסם.
ויש מפרשים: חכם כמותו ינחש על הכוס מי גנבו ממנו, לפי שכתוב לפנינו: כי נחש ינחש איש אשר כמוני (בראשית מ״ד:ט״ו), ואין כתוב שם: ינחש בו.
Vehu' nahesh yenahesh bo: It should be understood that Joseph had previously pretended before them to ascertain knowledge through magic and divination, possibly by using the cup.⁠1 Others explain the phrase to mean, "Someone as wise as he will be able to divine concerning the cup who stole it from him.⁠" This latter interpretation2 is supported by the verse below (15), "Do you not know that a man like me practices divination (nahesh yenahesh)?⁠" In that verse, the word bo, "which he uses for divination,⁠" is not written.⁠3
1. According to this interpretation, vehu' nahesh yenahesh bo means "the one which he uses for divination.⁠" The idea that Joseph used the cup for divination (or the pretense thereof) can be found in Bereshit Rabbah 91:6 and 92:5, Tanh. Vayyiggash 4 and Rashi ad 43:33.
2. According to this explanation, the phrase vehu' nahesh yenahesh bo is a boast about Joseph’s powers, not a complaint about the importance of the cup. This interpretration is, as Rosin noted, similar to that of ibn Janah (cited by iE).
3. Accordingly in that verse nahesh yenahesh cannot be a reference to the powers of the cup but must be a reference to Joseph’s powers. In that case it is likely that the similar phrase here, nahesh yenahesh bo, is also a reference to Joseph’s powers. Rashbam’s use of vs. 15 as a proof for ibn Janah's interpretation appears to be original.
והוא נחש ינחש בו – והוא נסה אתכם בו לדעת אם אתם גנבים, וכן: נחשתי ויברכני (בראשית ל׳:כ״ז), וכן: נחש ינחש בו. וטעמו: למהא לא פחדתם, כי לנסותכם שמתי גביע הכסף לפניכם, והעלמתי עין עד שתקחוהו.
ויאמר ר׳ יונה המדקדק נ״ע:⁠ב כי פירוש בו בעבורו. וכן הוא טעמו: והוא ישאל למנחשים בשבילו. גם: כי נחש ינחש (בראשית מ״ד:ט״ו) – כי כמוני יש לו מנחשים.
ויש אומרים: שהגביע היה מצויר, ובוג היה משתכלד לפני אחיו ואומר: זה הוא הגדול, וזה נולד אחריו.
א. מלת ״למה״ הושמטה בכ״י פריס 177, והושלמה מכ״י פריס 176, לוצקי 827.
ב. ״המדקדק נ״ע״ מופיע בכ״י פריס 177, וחסר בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.
ג. כן בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ס״פ I.24, פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177: והוא.
ד. כן בכ״י פריס 177, ס״פ I.24, וכן גם בראב״ע ויקרא כ״ג:ד׳, ראב״ע ויקרא כ״ו:י״ד, ראב״ע דברים ט״ז:א׳, וכן בפסוק בדניאל ז׳:ח׳. בכ״י פריס 176, לוצקי 827, פרנקפורט 150: מסתכל.
AND WHEREBY HE INDEED DIVINETH. He used this cup to test you to see if you are thieves.⁠1 Nachesh (divineth) in our verse is similar to nichashti (I have observed the signs) (Gen. 30:27).⁠2 This is also the explanation of know ye not that such a man as I will indeed divine (v. 15).⁠3 Its meaning is, why were you not afraid to steal my goblet? I placed the goblet before you to test you. I looked aside and you stole it.⁠4 However, Rabbi Jonah says that bo (whereby) means for it. He interprets nachesh yenachesh bo as: he would indeed inquire of diviners for it. Similarly the meaning of I will indeed divine (v. 15) is: a man in my position has diviners. Some say that the cup had designs on it and that Joseph looked at the cup in the presence of his brothers and announced which of them was the oldest and which one was born next.⁠5
1. According to Ibn Ezra divineth means tested.
2. However, in Gen. 30:27 Ibn Ezra explains nichashti to mean divines. Weiser explains Ibn Ezra's comment on our verse as meaning tested by divination. However, this is not what Ibn Ezra seems to be saying. Ibn Ezra was apparently inconsistent.
3. That is, a man such as I will test you.
4. According to this interpretation bo in ve-hu nachesh yenachesh bo (and whereby he indeed divineth) means whereby, the meaning of the aforementioned being, and whereby he indeed tests.
5. Cf. Bereshit Rabbah 92:5. The point being and whereby he divineth and I will indeed divine are to be taken literally. Joseph, of course, did not practice magic. However, his servants and his brothers had no way of knowing this. Also according to this interpretation bo means whereby.
הלא זה אשר ישתה אדוני בו – ויכולים אתם לדעת שיתבקש קודם שתרחיקו, כדי להשקות את אדוני. ואפילו היה דבר שאין מתבקש, הלא ידעתם כי נחש ינחש אדוני בו – בדבר הגנוב לו, ויודע הכל, כי הגיד לכם דרך מולדתכם. ואיך גנבתם ממנו, כי כל דבר לא יכחד מאדוני.
הלא זה אשר ישתה אדוני בו – IS THIS NOT THAT FROM WHICH MY MASTER DRINKS – And you could have known that it would be sought before you went far, in order to serve drink to my master. And even if it was something that was not sought, do you not know that my master נחש ינחש WOULD SURELY DIVINE בו ABOUT IT – about the thing that was stolen from him, and he knows everything, because he told about you the order of your birth. And how did you steal from him, when nothing is hidden from my master.
הלאנחש ינחש – יש מפרשים ישאל למנחשים בעבורו מי לקחו, או פרושו יחשב אבדת הגביע לנחש רע לעצמו שאבד ממנו הכלי שהיה שותה בו, והכל מבואר.
נחש ינחש, some commentators understand this expression to mean “is in the habit of consulting oracles, or people who are expert at doing this.” It is also possible that the expression means that the loss of the goblet represents a bad omen for Joseph as it deprives him of the instrument by which he could foretell the future. The entire sequence from here to verse 10 is quite clear.
והוא נחש ינחש – כלומר שאע״פ שאין לו {לגביע} ערך אצלו, הרי יש לו בו ניחוש וקסם. ואין זה לפי שיוסף היה סומך על הניחוש1, אלא טען כך והיה מייחס אותו (=את הניחוש) לעצמו כדי להסתיר לגמרי מה שבלבו, ולהטעות {אותם שיחשבו} כי הוא איש מצרי.
1. קעג. נראה שדברי רבנו שלא יתכן שיוסף עסק בניחוש, אי״ז מפני איסור התורה של ׳לא תנחשו׳, שכן לדעתו לא קיימו מצוות התורה באופן ממשי (ראה לעיל פר׳ וישלח לה:ד), אלא דבריו הם בהתאם למה שכתב הרמב״ם בהל׳ עבודה זרה (יא:טז): ׳ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו׳⁠ ⁠׳ (וראה גם מו״נ ג:לז). והשוה פירוש רבנו לעיל פר׳ ויצא (ל:כז) אודות לבן הארמי שהאמין בניחוש, וכתב ששרשו בעבודה זרה. כבר נזדקק ר״ש בן חפני (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רטז) לשאלת הניחוש של יוסף, וביאר שלא מדובר בעניין ניחוש לדעת עתידות, אלא ׳ניחוש׳ כאן מרמז לבחינות ונסיונות ועשיית חשבונות ע״פ תכונות מיוחדות שהיו בכלי. וכנראה שרבנו חושב זאת לדוחק, שהרי להלן אמר יוסף בפירוש להלן (פסוק טו) ׳הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני׳, וכבר טרח רשב״ח ליישב זאת להלן ע״ש (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ רכב, וע״ש הערה 414). ודרכו של רבנו בזה היא כדרך ר״י ן׳ ג׳נאח, שפי׳ בשרשיו שרש נחש (עמ׳ 299–300): ׳ויש משמשין הלשון הזה על חכמת הכוכבים – כמותו הלא ידעתם כי נחש ינחש האיש אשר כמוני, ענינו הלא ידעתם כי איש כמוני יודע חכמת הכוכבים ויודע התעלומות ומגלה בו הנסתרות, ולא רצה כי אם להטעותם ולהעלות בלבם כי לא ידע שהגביע אצלם כי אם מחכמת הכוכבים׳. והשוה פירוש הרשב״ם שהוסיף ביאור שלישי וכתב: ׳יש לומר שהיה מראה עצמו לעיניהם כיודע ענינים על ידי קסם ונחש, ושמא בכוס היה קוסם. ויש מפרשים חכם כמותי ינחש על הכוס מי גנבו ממני, לפי שכתוב לפנינו כי נחש ינחש איש אשר כמוני ואין כתוב שם ינחש בו׳.
והוא נחש ינחש בו – הלא יש לכם לדעת שלכך הניחו על השלחן והעלים עיניו ממנו כדי לנסותכם לראות אם תגנבוהו.⁠1
ויש מפרשים: והוא נחש ינחש בו – הלא יש לכם לדעת כי הוא ישאל למנחשים בעבורו כי איש כמוהו יש לו מנחשים ויודעים לגלות גנבות. ופי׳ בו – בעבורו.⁠2
דבר אחר: הוא לשון אות, ודוגמתו: נחשתי ויברכני, נראה לו בסימן רע כשאבד ממנו כלי חשוב כמותו.
ואין לפרשו לשון קסם3 דגנאי הוא גבי גדול.
1. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון.
2. שאוב מאבן עזרא פירוש ראשון בשם ר׳ יונה המדקדק.
3. השוו רשב״ם.
והוא נחש ינחש בו, "and he also uses it to divine by means of it;⁠" this is why he left it on the table and acted as if he had forgotten it, in order to test you and find out if you would steal it. (Ibn Ezra) A different exegesis: the words: והוא נחש ינחש בו mean that you should have realised that Joseph would enquire from diviners what had happened to his goblet. A man of his stature has many diviners at his beck and call, and would find out quickly who had taken it. Still another explanation for these words: the expression describes an omen. An example of it being used in that context is found in Genesis 30,27: נחשתי ויברכני, Lavan saying to Yaakov: "I have found out that I have been blessed through your presence, by having resorted to divination.⁠" In this instance the reverse was true, i.e. Joseph claimed that it seemed as a bad omen for him to have lost such a precious goblet. The word should not be explained as Joseph having used magic, as this would not be fitting for a man of his stature.
הלא זה אשר ישתה אדני בו – לא הזכיר להם הגביע, אבל דבר עמהם כאלו בידוע שהם לקחו הגביע, ולכך אמר הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדני בו. גם הם ענו כאלו אינם יודעים מה מבקש, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב (בראשית מ״ד:ח׳), ואמרו אשר ימצא אתו מעבדיך (בראשית מ״ד:ט׳) כסף או זהב גנוב ומת. וטעם אשר ישתה אדני בו: עלילה להגדיל עליהם אשם, כי הגונב כוס אשר ישתה בו המלך בוזה את המלכות, ולא יועיל כי ירבה שחד ותשלומין. והוא נחש ינחש בו – כי איננו רוצה שיהיה הכוס שלו לאחרים, וישאל למנחשים עליו, וזהו שאמר: איש אשר כמוני (בראשית מ״ד:ט״ו), וכונתםא לומר כי על פי המנחשים ידע שהם גנבוהו, ולכך רדף אחריהם יותר מכל הבאים בביתו. וכל זה להתנכר בענין, כאשר התנכר בחפושו שהחל בגדול ובקטון כלה.
א. כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בדפוס ליסבון, דפוס רומא: ״וכוונתם״. בכ״י פריס 222: ״וכוונתו״.
IS NOT THIS THE ONE IN WHICH MY LORD DRINKETH? He did not mention "the goblet,⁠" but instead he spoke with them as if it was known that they took the goblet. This was why he said, "Is not this, which you took, the one from which my master drinks?⁠" They also answered him as if they do not know what he wants: How then should we steal out of thy lord's house silver or gold?1 And they further said, "With whomsoever of thy servants there be found stolen silver or gold, let him die.⁠"2
IN WHICH MY LORD DRINKETH. This is intended as a pretext in order to magnify the accusation against them, for he who steals the royal cup from which the king drinks demonstrates disdain for royalty, and bribe and ransom will be of no avail.
WHICH INDEED HE USES FOR DIVINATION. That is, he does not wish that his cup be in the hands of others so that he should have to ask other diviners about it. This is the meaning of his words, A man like me.⁠3 And his intent is to say that through diviners he knows that they stole it, and this was why he pursued them more than any other people who came into his house. All this he did in order to give the appearance that the matter is unfamiliar to him, just as he feigned unfamiliarity when he searched their bags, beginning with the eldest and concluding with the youngest.⁠4
1. (8) here.
2. (9) here.
3. (15) here.
4. (12) here.
הלא זה אשר ישתה אדני בו – פירוש הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדני בו. והעליל אותם בגביע כדי להגדיל אשמתם, כי הגונב כוס מבית המלך הלא הוא מבזה את המלכות והוא חייב מיתה.
והוא נחש ינחש בו – כלומר היה לכם לחשוב כי ישאל למנחשים על זה וידע שאתם גנבתם אותו. ונתן בדבריו אלו טעם למה שרדף אחריהם יותר מכל הבאים שם משאר הארצות לפי שידע זה בחכמת הנחש שהם גנבוהו. והשיבו הם.
הלא זה אשר ישתה אדוני בו, "is this not what my master drinks out of?⁠" He meant: "is not this goblet which you have stolen the one from which my master is in the habit of drinking?⁠" The reason Joseph had used his goblet as the item he accused Binyamin of having stolen was that by stealing such an item from the palace of the ruler the crime is viewed as also a direct insult aimed at that ruler. The penalty would unquestionably be death.
והוא נחש ינחש בו "and it is this he uses to divine things!⁠" You should have considered that Joseph will ask other diviners to tell him what happened to his goblet. Joseph's servant said this in order to explain why of all possible thieves who had come to Egypt from afar he had decided to pursue just the brothers. He claimed to have received this information from other people who practiced the art of divining.
הלא זה אשר ישתה אדוני – שמעתי שהיה רגל הגביע והיינו דקאמ׳ הלא זה כלומ׳ גנבתם את הגביע אשר רגל זה מחובר בו.
הלא זה אשר ישתה אדוני בו – כלומר היאך עלה בדעתיכם לגונבו הלא ידעתם שאדוני שותה בו וחביב הוא לו והיה לכם לחוש כי מיד שלא ימצאנו הוא נחש ינחש עליו מי גנבו כי יודע לנחש וכבר נחש עליכם.
הלא זה אשר ישתה וגו׳ – היאך עלה בדעת׳ לגנבו הלא ידעתם שהגביע שאדוני שותה בו צריך הוא לו כל שעה וחביב עליו ומיד שלא ימצאנו נחש ינחש הוא בעצמו שיודע לנחש או יצוה לאחרים עליו לדעת מי גנבו.
הלא זה אשר ישתה, "is not this that which he (my lord) drinks out of?⁠" Joseph's messenger expresses utter amazement how of all things worth stealing, the thief should have concentrated on this highly individual property of his master? Surely the thief must have been aware that this goblet would be missed immediately and every effort would be made to find the thief? The owner would employ his supernatural powers immediately in order to divine where it was presently. He had demonstrated already that he possessed such powers. Alternately, he would instruct others to use their powers of divination to locate this goblet for him.
הלא זה אשר ישתה אדוני בו – לא הזכיר להם הגביע אלא דיבר עמהם כאלו ידע שהם לקחו הגביע ולכך אמר הלא זה אשר לקחתם הוא אשר ישתה אדוני בו והם ענו אותו כאלו אינ׳ יודעים מה הוא מבקש ואיך יגנוב מבית אדוניך כסף או זהב:
והוא נחש ינחש בו – פי׳ ינחש בשבילו שכל המנחשים וחכמים עבדיו וישאל לכלם לנחש עליו והם הגידו לו שלקחתם אותו ועל כן רדף אחריכם יותר מכל הבאים לביתו.
וי״מ: שהוא מנחש בו לידע העתידות.
ור׳ אברהם פירש: ניסה אתכם כי לנסותכם שם הגביע לפניכם והעלים עיניו ממנו עד שלקחתם אותו:
הלא זה אשר ישתה אדוני בו?, "is this not the goblet which my master is in the habit of drinking from?⁠" He did not mention the word "goblet" to them, but he described the situation as if they all understood that they collectively had stolen the goblet and it was only a question of who had hidden it amongst his possessions. In their response to the accusation, the brothers said that they had no idea what he was talking about. Why would anyone of them be interested in stealing either silver or gold from the house of the pursuer's master?
והוא נחש ינחש בו, "and he (Joseph) makes a practice of divining secrets by means of it?⁠" All of Joseph's diviners and wise men had told him that it was these men who had taken the goblet, and this is the reason why he had pursued them in preference to other possible suspects who had been entertained at his house. Some commentators understand the word בו as referring to this goblet that Joseph himself was in the habit to divine secrets from.
Ibn Ezra explains that Joseph had used the goblet as a test of the brothers' honesty, and to this end he had pretended to divine from it and had left it unsupervised to find out who of them would steal it.
הן כסף אשר מצאנו כו׳ – פר״ש זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה, והם מפורשים בבראשית רבה (פ׳ צ״ב) א״ל תנא דבי ר׳ ישמעאל כו׳: הן כסף אשר מצאנו, אחד. (שמות ו׳ י״ב) הן בני ישראל לא שמעו אלי כו׳, ב׳. (דברים ל״א כ״ז) הן בעודני חי ק״ו כי אחרי מותי, ג׳. (במדבר י״ב י״ד) ואביה ירוק ירק בפניה וכו׳, ד׳. (ירמיה י״ב ה׳) כי את רגלים רצתה וילאוך, ק״ו ואיך תתחרה את הסוסים, ה׳. (שמואל א כ״ג ג׳) והנה אנחנו פה ביהודה יראים, ק״ו אף כי נלך קעילה, ו׳. (ירמיהו שם) ובארץ שלום אתה בוטח, ק״ו ואיך תעשה בגאון הירדן, ז׳. (משלי י״א ל״א) הן צדיק בארץ ישולם, ק״ו ואף כי רשע וחוטא, ח׳. (אסתר ט׳ י״ב) בשושן הרגו ק״ו בשאר מדינות, ט׳. עכ״ל בבראשית רבה. והנה לפי מניין שמונה בבראשית רבה אין בהם כי אם ט׳ ק״ו. ואמרתי שמא חסר בבראשית רבה שלי, וכשבאתי לצרפת ראיתי באחרים והיה כתוב כשלי, וי״ל דזה ק״ו חסר בספרים (מלכים ב׳ ו׳ ד׳) הנה שני המלכים לא עמדו לפניו, ואיך נעמד אנחנו והוא במלכים במנין יהוא בן נמשי. יש בבראשית רבה דכתיב ביה (יחזקאל ט״ו ה׳) הנה בהיותו תמים לא יצלח למלאכ׳ ק״ו אף כי אש אכלתהו, אבל (ק״ו) [קש׳] הא איכא ק״ו דכתיב בירמיה בפורענות אדום (ירמיהו מ״ט י״ב) הנה אשר אין משפטם לשתות הכוס שתו ישתה אתה תנקה לא תנקה כי שתה תשתה, משמע שאין דינם לשתות שתו, ק״ו אתה. והגדתי לדודי הר׳ ר׳ יצחק, והיה קשה לו כמו כן, ותירצתי כי אינו מונה אלא במקום שהתחיל הדבר בלשון תימה, ומסיים באותו עניין כל הפסוק, כמו (שמות ו׳ י״ב) הן בני ישראל, אותו הן כמו ומה בלשון כחמים, ומה שפחה כנענית כו׳, אף כאן ומה בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, הרי סיים מעניין שמונה שהתחיל בלא הפסק, ובכאן כמו כן אם היה כתוב הנה אשר משפטם לשתות שתו איך אתה לא תשתה, זה היה ק״ו כי על מה שהביא ק״ו לא הפסיק, אבל עתה דכתיב ואתה תנקה לא תנקה, ואח״כ כי שתו תשתה הרי הפסיק, וכי מעיינת בכולהו תמצא שלא הפסיק בין (ב)⁠לשון תימה שהתחיל, ובין ק״ו כמו (ירמיהו י״ב ה׳) את רגלים רצת וילאוך, כלומר אתה נלאה אפי׳ עם הרגלים, ואיך תתחרה את הסוסים, כ״ש שתלאה וכן כולם, אבל כאן ואתה תנקה לא תנקה ע״א הוא כי אתה תנקה זהו תמהון על תמהון ראשון היאך עלה על דעתך לומר שתנקה לא תנקה זהו בלשון ניחותא, כלומר לא תעלה על דעתך אלא שתו תשתה, הרי סיים בלשון ניחותא וכל ק״ו מראש ועד סוף בלשון תימה (במדבר י״ב י״ד), (ו)⁠תסגר מחוץ למחנה כמו כן בלשון תימה כלומר כ״ש (אתה) [עתה] תסגר ז׳ ימי׳, אבל עק״ל דכתיב ביחזקאל (ל״ג כ״ד) אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו לנו נתנה הארץ למורשה, משמע מה אברהם שלא היה (בו) כי אם איש אחד יורש הארץ ק״ו אלו הרבים, ודרשי׳ מינה בתוספת׳ דסוטה (פ״ו ה״ה) ומה אברהם שלא עבד אלא אלוה אחד ירש את הארץ הם שעובדים כמה אלוהות על אחת כמה וכמה. ואין לומר דאין מונה כ״א אותם שבאמצע איך או אף כמו איך ישמעני פרעה, אף כמו ואף כי אחרי מותי, דהוא במקום ק״ו בלשון חכמים דהא תסגר מחוץ למחנה אין באמצע כלום, ונ״ל דאינו מונה כי אם אותם שהתחיל בהם, והנה הם בלשון מה דהתחיל בלשון תימה כמו שהן. ואע״ג דגבי (אביה) ואביה ירוק ירק לא כתיב אלא דואביה גורם לו להיות בלשון תימה כמו הן, ועק״ל אמאי לא קא חשיב ק״ו דכתיב בשמואל (שמואל ב י״ב י״ח) בעניינא דדוד ויהי ביום השביעי וימת הילד ויראו עבדי דוד להגיד לו כי מת הילד כי אמרו הנה בהיות הילד חי דברנו אליו ולא שמע בקולינו ואיך נאמר אליו מת הילד כו׳, והתם כתיבי תרויהו הנה ואיך, ושמא י״ל משום דלא מתוקם ההוא ק״ו דלבסוף כששמע שמת קם מן הארץ ורחץ וסך והחליף שמלותיו, והרי בטלה סברת ק״ו ולהכי חישב לה, מי׳ אכתי קשה אמאי לא חשיב ההוא ק״ו דכתיב בעניינא דשמעי (שמואל ב ט״ז י״א) ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי ואף כי עתה בן הימיני. ושמא י״ל דההוא נמי לא מתוקם, דכתיב בסיפיה דקרא הניחו לו לקלל כי אמר לו (אל׳) י״י והיכן אמר לו אלא מחמת הצער דבר כך.
והוא נחש ינחש בו – ידוע למי שהלך במצרים כמוני, כי הם מתנשאים ומתפארים מאד במלאכת נַחַש וקסם, וקצת מלאכתם הוא ההבטה בגוף קלל1 ממורט2 אם מנחשת וכסף או זולת זה, לפי שהוא כְּמַרְאָה, גם יש בו להט כמו שכתו׳ ״בלהטיהם״ (שמות ז׳:י״א),⁠3 וכן היה זה הגביע עם היותו כלי משתה.⁠4 ובכלל היה כלי נכבד אצלו יותר מאשר עשיתי אני. 5
1. מבריק (על פי יחזקאל א׳:ז׳: ״ונֹצצים כעין נחשת קלל״).
2. מצוחצח.
3. ריא״כ כנראה מפרש ״בלהטיהם״ בשמות כניחוש בגוף מבריק, בדומה ל״להט החרב המתהפכת״ (בראשית ג׳:כ״ד).
4. הגביע בנוסף להיותו כלי שתיה, היה גם כלי ניחוש, כאשר האופן בו נעשה קסם ניחוש במצרים הוא בין השאר הסתכלות בחפץ ממתכת מבריקה מצוחצחת. וכיוון שהמצרים מתפארים מאוד בכלי ניחושיהם, היה הגביע יקר מאוד ליוסף, לפי הדברים שצוה יוסף לומר לאחים.
5. כנראה ריא״כ לא היה מרוצה מספרו גביע כסף.
נחש ינחש בו – הוא מענין נסיון, כטעם ׳נחשתי ויברכני ה׳ בגללך׳ (ל, כז). והרצון בזה, כי זה הגביע הוא אשר ישתה אדֹנִי בו, ולזה לא יתכן שישכחהו; אבל יַרְאה שהוא מעלים עיניו כשיקחוהו, לנסות אם האנשים אשר יבואו לפניו הם אנשי אמת או אנשי און ומרמה. וזה, שאם יקחוהו יתבאר לו שהם גנבים, ויצוה לשמור ביתו בבואם שם; ואם לא יקחוהו יתבאר לו שהם אנשי אמת, אחר שהגביע הוא לפניהם ויוסף מעלים עיניו ממנו. ולזה אמר יוסף ׳הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמֹני׳ (טו), רוצה לומר שאיש כמוהו שהיו באים לביתו אנשים אשר אינו מכיר אותם, הנה היה מנסה האנשים הבאים לביתו אם הם גנבים, ויצוה לשמור ביתו מהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

הלוא זה אשר ישתה אדני בו – היה דברו עמהם כחושב שיהיו כולם יודעים הדבר.
הלא זה אשר ישתה אדוני בו?, He spoke to them as if they all knew that the goblet in question was Joseph’s special goblet.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

הלא זה אשר ישתה אדני בו והוא נחש ינחש בו הרעתם אשר עשיתם – פירוש היה בו נחש אם לרע ואם לטוב וראה שאתם תגנבוהו ממנו. ואם כן הרעותם אשר עשיתם. וכל דבר טוב שעשיתם הפכתם אותו לרע במעשה הזה כי אף הבאת הכסף יחשבנו לתחבולה:
הלא זה וגו׳ – לא הוצרך להזכירו להיות האיש הלז הוא הנותן הגביע באמתחת בנימין, לזה לא היה צריך להזכירו ומובן אצלו הדבר שעל הגביע הוא מדבר, וכוונת דבריו הוא להודעת טעם הרגשתם בגניבה תיכף ומיד כי זה יגיד שהדברים מעשה ידיהם אשר כוננו, לזה אמרו הלא זה אשר ישתה אדוני בו פי׳ בתמידות ומצד זה הוא דבר הרגיל להשתמש בו ומזה ידעו תכף לגניבתו, ואומרו והוא נחש ינחש בא לתת טעם לדבריו בדרך זה בפשיטות שהם גנבוהו ולא חשד בזולת, לזה אמר נחש ינחש פירוש נחש מה שלפניו ינחש מה שעתיד להיות ובו נחש וידע כי הם יגנבוהו, ואולי כי לטעם זה נתנו לב עליו אחר הליכתם.
הרעותם אשר עשיתם – קשה אחר שאמר למה שלמתם רעה תחת טובה מה מקום לומר הרעותם וגו׳. הלא אין לך רעה בעולם כמשלם רעה תחת טובה.
ואולי שנתכוין לסתור הוכחת ההפכיות ממה שהחזירו הכסף השכוח באמתחתם, כי זה האיש אשר אליו גלו שהשיבו עמהם כסף הנמצא אתם ואם כן יעשה ק״ו הן כסף וגו׳ ואיך נגנוב כמו שהשיבוהו אחר כך, לזה אמר הרעותם אשר עשיתם כי בזה סתרתם לאותה חזקה שהחזקתי אתכם בכשרות במעשה אשר עשיתם בהשבת הכסף והורעה חזקתם כי לא אנשי אמת הם ותולה אני המעשה בדרך מקרה והוא מהמקרים אשר יעשו גם הגנבים ולא ממוסר השכל.
עוד ירצה באומרו הרעותם אשר עשיתם פירוש בהשבת הכסף כי באמצעות דבר זה גילו אדעתם כי מה שהחזירו הכסף זה אדרבא מהרשע עשו כן להחזיק אותם באנשים בעלי אמונה שבאמצעות זה יאמינו בהם וימצאו מקום לגנוב דברים יקרים וחשוב מכסף המושב, כי מחזיק הגביע ליקר הערך מהכסף שהשיבו עמהם.
הלא זה אשר ישחה אדוני בו "Is this not (the goblet) which my master drinks out of?⁠" There was no need to mention that the speaker was the man who had deposited the goblet in the pouch of Benjamin. Neither was there a need to inform the reader that he spoke about the goblet. He merely wanted to explain why the theft of this goblet had been discovered immediately. The reason was that Joseph drank from that goblet all the time. The adjutant added that his master used this goblet to divine the future. It was clear then that the reason the brothers stole that goblet was to deprive Joseph of the knowledge the goblet could provide. The adjutant had no reason to suspect anyone else of the theft of this goblet. He repeated the word נחש ינחש both in the past and in the future to support his suspicion by reminding the brothers that they had already observed his master use the goblet to reveal the past. He had divined at that time already that the brothers would steal the goblet.
הרעוחם אשר עשיתם "What you have done is bad!⁠" Why did the adjutant add these words after having already accused the brothers of repaying good with evil? Is there anything worse than repaying good with evil?
Perhaps the adjutant wanted to demolish the good image of themselves the brothers had created when they brought back the money they had found in their bags after arriving home in Canaan. After all, the adjutant was the very person whom they had told that they had found that money and had brought it back with them. As a result, logic should convince him that the brothers had already established their honesty beyond doubt. In fact the brothers were going to use that argument presently. The words: "you have done something bad,⁠" were designed to demolish their argument even before they could present it. Henceforth the adjutant would not allow his suspicions against them to be influenced by invoking their past actions. The brothers having returned the money had been motivated by something other than their honesty.
The adjutant may even have hinted that the fact that the brothers had brought back the money had been a clever ruse to establish their credibility as honest and upright people, all the while providing a smokescreen for the theft of other more precious objects. The goblet was merely one such object.
הלא זה – לא הזכיר להם שלקחוהו. ויאמר רמב״ן ז״ל ״לא הזכיר להם הגביע, אבל דבר עמהם כאילו בידוע שהם לקחו הגביע. ולכך אמר הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדוני בו״ [עכ״ל]. ואין זה נכון בעיני, כי ידע האיש שהם נקיים, ואיך יבינו מה שאמר להם אם לא הזכיר שלקחוהו בביתו? וכשאמר להם ״הלא זה אשר ישתה אדוני בו״ וגו׳ היה להם לשאול ״ומה רעה עשינו בו לאדוניך״. האם לעגנו עליו? או השלכנו אותו ארצה לבזותו? וכיוצא בזה. והאמת שהתורה מקצרת בדברים הנלמדים מסופו. כי ראשית דבריו היה ״אתם גנבתם מבית אדוני גביע הכסף, ולמה שלמתם רעה תחת טובה? הלא זה אשר ישתה אדוני בו״. ולמד מסוף הענין שאמרו ״ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב?⁠״ שמענו ששמעו מפיו שעל גניבתו הם נחשדים. ולולי זאת שמא עלילה של בזיון הגביע הוא, וכמו שאמרנו.
אשר ישתה אדוני בו – אילו לקחתם גביע אחר, או כלי אחר, אפילו של זהב לא היה חושש עליו לרדוף אחריכם להשיבו מתחת ידכם. רק בעבור שהוא הגביע שהוא שותה בו ובזה חללתם כבוד מְכַבֶּדְכֶם; ורב מזה כי הוא נחש ינחש בו, וכמו שבארנו.
והוא נחש ינחש בו – מלת ״והוא״ משמש במקום ״כי״. לכן חביב גביע הכסף הזה בעיניו מאד והוא שותה בו על שלחנו תמיד אעפ״י שיש לו גביעים רבים של כסף ושל זהב, כי הוא נחש ינחש בו. כי המנחשים והקוסמים הם היה להם כלים שעושים בהן מעשיהם, כמו ״וקסמים בידם״,⁠1 ואדוני מנחש תמיד בגביע זה כמו שראיתם בשבתו על השלחן, איך הושיבכם הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. וידע כל זה בגביע זה וכמו שבארנו למעלה. כן נראה בעיני. ורמב״ן ז״ל פירש ״והוא נחש ינחש בו, ואינו רוצה שיהיה הכוס שלו לאחרים, וישאל למנחשים עליו״. [עכ״ל.] ומלת ״בו״ לא יתכן לפירוש זה.
הֲרֵעוֹתֶם אשר עשיתם – כלומר אילו גנבתם מבית אדוני ממון או כלים, הגנבה מאוסה. אבל הגנבה שגנבתם אתם הרעותם לעשותה הרעה שבכל הגנבות, כמו שבארתי שחללתם גם כבוד אדוני להבזות הדבר היקר בעיניו מאד, שהוא הגביע שבו נחש ינחש.
הלוא זה אשר ישתה אדני בו – לא הזכיר להם הגביע, אבל דבר עמהם כאילו בידוע שהם לקחו אותו, ולכך אמר הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדוני בו, וכל זה להגדיל הרעה שעשו, והם ענו כאילו אינם יודעים מה מבקש, כי אמרו כסף או זהב סתם, ואשר ימצא אתו פי׳ מי שימצא אתו דבר גנוב:
והוא נחש ינחש בו – מלת בו כמו בעבורו, ופי׳ יחקור עליו על ידי קסם ונחש, או ישאל למנחשים בעבורו, כי לא ירצה שיהיה גביעו ביד אחרים:
הלוא זה אשר ישתה – לא הזכיר להם הגביע אבל דבר עמהם כאלו ידוע שהם לקחוהו לכן אמר הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדוני בו (רמב״ן). ורבותינו אמרו (בילקוט) גש אותם בדברים אחד רך ואחד קשה, שלמתם רעה תחת טובה זה קשה, הלא זה אשר ישתה אדוני בו הוא רך, ואם נאמר שבתחלת דבריו מיד החליט שהם בודאי לקחוהו, אין לך דברים קשים יותר מזה לכן נ״ל שאין מלת הלא כאן מלת השלילה עם ה״א התימה הבא לאמת הדבר בחיוב (וואהרליך) אבל היא מן זרה הלאה, מהלאה למגדל עדר, שענינם ריחוק והסרה (ווייט פערן) ולדעתי נמצא פעל מזה (איוב ט״ז) אך עתה הלאני, כלומר הרחיקני מחברת בני אדם עד שמקום קבוץ רעי וחברי הוא שמם, וז״ש השימות כל עדתי, כי דבר הנאבד הרי הוא נתרחק ממקומו המיוחד לו והוסר מרשות בעליו - ומלת זה הוא שם על כל דבר יקר וחשוב, כמ״ש בויהי כהיום הזה (וישב ל״ט י״א) וטעם הלא זה דבר יקר בערכו נתרחק והוסר והלך לאבדן (ענטווענדעט וואורדע - איין האָכווערטהעס). והוסיף לומר, דמלבד שהדבר ההוסר והנאבד הוא דבר יקר בעצמותו, הוא גם חשוב מאוד מצד תשמישו, כי הוא אשר ישתה אדוני בו, הנה בדרך זה ראשית דבריו עמהם הם דברים רכים, וכאילו מודיעם שנאבד דבר מבית אדוניו ושואל להם אולי יודע להם מי לקחו, והרביע שבמלת זה יורה שהוא מאמר בפ״ע, ולפירוש המפרשים אין מקום כאן לטעם המפסיק, ודע שהה״א שבסוף מלת הלאה היא נוספה, כמ״ש רוו״ה, והוא במקום למ״ד בתחלתה והוא כמו להלא שטעמו להלן הידוע בדברי רבותינו, ושניהם מיסוד אחד הם, ודלא כרד״ק שאמר כי תיבת הלאה היא ממשקל פָעְלָה דוגמת חכמה עצמה כי לעולם הנגינה בהם מלרע משא״כ הלאה נגינתו מלעיל בכל מקום, והנהלאה (מיכה ד׳) היא לכל בעלי הלשון הראשונים הריק״ם ור׳ יונה ולר״ש הרחוק מן הלאה לשון רחוק והה״א חטופה, ולפי״ז מלת הלוא שוה בנקודתה למלת הלום, והמכוון בשניהם שוה ענין התפשטות והתרחקות בין מקומי בין זמני אלא שזה ממה שממנו למה שאליו בריחוק, וזה למה שאליו בקירוב, עמ״ש באל תקרב הלום דמשה.
נחש ינחש – ת״א בדקא מבדק, לדעתו נראה טעם המקרא, אחרי שהוא כלי יקר עד שייחדהו לכלי שתייתו הנה לגודל ערכו לא ימנע מלחפש אחריו ולבדוק עבורו עד שישיבנו לידו, מלת בו פי׳ עבורו. וכן טעם נחש ינחש איש אשר כמוני, כמוני המושל במדינה אין מעצר בידו מלחפש במטמוניות ומלבדוק במסתרים עד שיוציאנו מידי הגנב. ודע דבשאר מקומות כגון לא תנחשו, מעונן ומנחש, כי לא נחש ביעקב לא תרגמו אונקלס, והניחו כעברי, ורק במקום זה שינה לתרגמו לשון בדיקה, כי לא ניחא ליה לפרשו כענין קסם, וכפירוש המפרשים כאן נחש ינחש בו כלומר יחקור עליו בעצמו ע״י קסם ונחש, או ישאל לקוסמים בעבורו, כי לגלות הגנבה עם מי, מעשה קוסם הוא לא פעולת מנחש, והיה ראוי לומר קסם יקסום גם פי׳ הראב״ע שכתב, נחש ינחש בו, הוא נסה אתכם בו לדעת אם אתם גנבים, ובכוונה שם הגביע לפניכם ואח״כ העלים עיניו כדי לנסות אתכם. קשה דהל״ל בלשון עבר לא ינחש בעתיד, ועוד תחסר מלת אתכם, ינחש אתכם. גם מה הוא ינחש איש אשר כמני, וכי דרך אנשי מעלה לנסות את הבאים לביתם לפי שעה. ורי״א פי׳ נחש ינחש, יש לו ניחוש שבשתייתו ממנו תגדל מעלתו, ואין בזה טעם. והנכון כדעת אונקלס, ומדברי אונקלס כאן למדנו באור שם ניחוש בלאו דלא תנחשו, שענינו ג״כ בדיקה לפי מה שלמדנו (בסנהדרין ס״ה ס״ו) כי הפתאים האלה, טרם צאתם לדרך, וקודם שיתחילו לעשות דבר בודק בנפילת פתו מפיו, בהשמטת מקל מידו, אם צבי יפסיקנו בדרך, בודק אם הנחש בא מימינו, או השועל בשמאלו, בודק בצפצוף העופות וכדומה מן הענינים שאין להם מצד הטבע התלות והצטרפות עם הצלחת מעשיו ודרכיו או הפוכם, (געהיימניססאונטערזוכער), ואם נתבונן בשורש חש (שממנו שם נחש, שהוראתו השתיקה, נמצא שהוראת הבדיקה כמעט עיקרית בו, ר״ל שאין המכוון בו השתיקה בבחינת עצמה שהוא שלילה והעדר, עד שמחשבתו ורצונו מסכימים לשתוק, כי לשתיקה כזו הונח שם דומיה שיורה שתיקה בחפץ ורצון גמור (וכמ״ש אצל וידום אהרן), אבל שרש חש יורה על שתיקה הבוחנת והבודקת (אונטערזוכונגסשטיללע), ר״ל שאינו שותק מחמת שמסלק עצמו מנושא הענין לגמרי עד שלא נשאר בינו לבין הנושא שום יחוס עסק פנימי, אבל נהפוך הוא שבשתיקתו עוסק בפנימיות מחשבתו לבחון ולבדוק באיזה אופן ידבר, או באיזה דרך יבחר להוציאו דבר למעשהו, ע״ז אמר עת לחשות, ר״ל אף בדבור הראוי ומחויב יש עת שהשתיקה בו יותר מחוייב וראוי, ומענין זה (מלכים ב ז׳) יום בשורה הוא ואנחנו מחשים וחכינו עד אור הבוקר, דשתיקה זו אינה שתיקה רצונית, כי בשורה שכל הצלחת האומה תלויה בה ראוי לפרסם ע״צ היותר מוקדם, אבל היא שתיקה הבודקת והבוחנת, שיהיה להם חסרון כיס בהתפרסם הדבר, כי היו העם יוצאים ללקוט מן השלל ויבוזו חלקם. וכן והלויים מחשים לכל העם (נחמיה ח׳) גם בזה אינה שתיקה רצונית, כי אי אפשר שישמע אדם מצות התורה עם היעודים הנלוים עמהם, ומוצא א״ע מושג מהם על חוט השערה, ויתרצה להתעכב מן הבכי, כי אמנם היא שתיקה הבוחנת ובודקת, שביום המקודש להש״י, הבכי אינו ראוי. וכן (מלכים א כ״ב) לכו רמות גלעד ואנחנו מחשים, גם זו אינה שתיקה רצונית, כי בלי ספק היה בלבם כאש בוערת נלאה כלכל לראות את שלהם ביד אחרים, אבל היא שתיקה הבוחנת ובודקת בפנימית מחשבתם, ששתיקותם בזה יותר יפה מלהתגרות בם מלחמה. ומכלל הדברים האלה יצא לנו ג״כ באור שם חושן המשפט שבבגדי כה״ג (תצוה כ״ח ט״ו) שלא פי׳ מה היא מלת חושן ולדברי אונקלס כאן בנחש ינחש נוכל לומר שהוא בעצמו המכוון במלת חשן, ר״ל כלי שיכולין לבדוק בו אם לעשות פעולה מה או להמנע ממנו, כי זה הכלי שבתוכו האורים והתמים, היה נעשה בסוד עליון אשר גלה סודו לחכמי לב לעשות אותו, באופן כשהכהן הכין א״ע לשאול בו השנויים היעודים במערכת האומה, מיד היה מתגלה אליו בכתב מיד ה׳ על המחוקה. וטעם חשן המשפט, בדיקת המשפט (נאכזוכונג דעס רעכטס), ובכוונה נתלה הנו״ן מאחריו להבדיל בין נחשים המהבילים, ובין חשן שקדושתו אמתית.
הלא זה – לא הזכיר הגביע, ועשה עצמו כאילו אין ספק שהם יודעים למה רדף אחריהם, כי היה להם לידע מה שעשו ומה שגנבו.
והוא נחש ינחש בו – לא יחוש אדני על מחיר הגביע, כי במה נחשב הוא? רק נחש ינחש בו כי הוא אשר הוא שותה בו, והוא תמיד ינחש בו, שאם יפול מידו הוא לו סימן רע, ואם ישבר הוא סימן יותר רע, ואם יאבד ממנו הוא סימן רע עד מאד. הפירוש הזה הביאו גם רד״ק, אבל הביאו אחרי פירוש אחר, כאלו הוא מסופק בו; ולי נראה כי הוא לבדו הנכון, כי שרש נחש אין ענינו אלא כקבלת רבותינו (סנהדרין ס״ה: וס״ו.) לקיחת סימן מן המאורע על מה שעתיד להיות, כאמרם מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, צבי הפסיקו בדרך וכו׳, וכן המלה שגורה בלשונם תמיד להוראה זו כגון אם אין נחש יש סימן {חולין צ״ה:}; וכן נחשתי ויברכני ה׳ בגללך (למעלה ל׳:כ״ז), מכל מה שקרה לי אחר שבאת אצלי שפטתי כי ברכני ה׳ בגללך, וכן (מלכים א כ׳:ל״ג) והאנשים ינחשו וימהרו וגו׳ היו מקשיבים לדבריו בכוונה גדולה לראות אם יתן להם בתשובתו אות לטובה או לרעה, והיו כאדם המנחש, היושב ומצפה איך יהיה הנחש אם לטוב ואם לרע.
הלוא זה אשר ישתה אדני בו – הוא אינו צריך להזכיר את החפץ הנידון. עליו להתנהג כאילו הוא סבור שלאחר שהכירו את הרודף אחריהם, הם כבר יודעים מהו הענין.
והוא נחש ינחש בו – ״נחש״ קרוב ל״נחץ״: להתאמץ להגיע לדבר בדחיפות. ״נחש״ בשי״ן: א. להתאמץ להגיע למטרה מתוך התגברות על מכשולים שבדרך. ב. לבקש להגיע למטרה תוך דילוג על השלבים האמצעיים הטבעיים; לבקש לגרום ליצירת דבר, או להכיר דבר, מבלי להיעזר בשלבים האמצעיים הטבעיים של סיבה ותוצאה; הווי אומר: לדעת את העתיד המכוסה הבלתי⁠־נודע, שלא על ידי חשבון הבנוי על הנחות טבעיות. שני אלה הם ״ניחוש״. זה אולי הטעם לשמו של ה״נָחָש״: הוא מחליק ועובר על מה שמונח בדרכו, או נשמט מהמכשול בדרכי עקיפין.
נמצא שפירוש פסוקנו, ״והוא נחש ינחש בו״, יהיה כך: ״הוא זקוק לו לעשיית מעשי קסמים, לכן היה עליכם להתיירא״. אך הקושי בפירוש זה הוא, שכן עתה נמצא כבר הגביע ברשותם, וממילא אין להם עוד ממה להתיירא. משום כך נראה יותר לפרש: ״אדוני יגלה מיהו הגנב באמצעים על⁠־טבעיים״. או, וכך מסתבר יותר: ״אדוני מיחס חשיבות מיוחדת לגביע זה, שכן הוא דבר שאין לו תחליף; מכיון שיש לו עליו ׳ניחוש׳ (תחושה מבשרת רעות), ואם יאבד את הגביע, הוא יראה זאת לא רק כהפסד ממון, אלא כ׳אסון׳⁠ ⁠⁠״.
דברים אלה מסבירים מה שאומר יוסף לאחיו מאוחר יותר (פסוק טו): ״האם לא ידעתם שלאיש אשר כמוני יש ניחוש? [תחושה מבשרת רעות, או אמונה בסימנים מבשרי העתיד]״. אין הכוונה בזה שכל הכרוך אחר ״ניחוש״ יכול להביא את דוגמת יוסף כראיה להצדקת אמונותיו התפלות. יוסף מדבר כאן כאדון מצרי, בן האצולה המצרית, לא כבן לבית אברהם.
ככל שמעמד האדם גבוה יותר, וככל שהצלחתו מופלאה יותר, כך הוא נעשה כרוך יותר אחר אמונות תפלות (די לנו להזכר בנאפוליאון); שכן הוא עצמו מופתע מגודל הצלחתו. אדם רגיל תולה את הצלחתו בזכותו שלו. אך כשאדם מגיע לידי כך שהוא מכיר שהצלחתו לא באה בזכות צדקותיו, יבא בקל ליחס זאת לסיבות על⁠־טבעיות.
הניחוש אסור מחמת השפעתו הבלתי מוסרית. שכן משעה שאנו מתחילים להאמין שבידינו לקדם את הצלחתנו לא רק על ידי עשיית הישר והטוב; ושקיימים עוד דברים להתיירא מהם מלבד עשיית הרע; הרי שנתונים אנחנו בסכנה ממשית להשחתת מעשינו. בגלל הניחוש נחדל מלעשות את הטוב, ובשל הבטחון בניחוש נעשה את הרע. לא נמדוד עוד את מעשינו לפי קנה המידה של תורת ה׳, ונחדל מלמלא את חובתנו, משום שאז נאמין שמצאנו דרך אחרת להשגת מטרותינו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

שנית: הלוא זה אשר ישתה אדני בו: וא״כ הוא נוגע גם בכבוד האדון, וכך כתב הרמב״ן.
והוא נחש ינחש בו: בשבילו ועבורו1. וא״כ שטות הוא מכם, שהרי יודע האמת תיכף ומיד על פי ניחושים שמצויים ורגילים היו במצרים, ודבר זה חשוב וכדאי לנחש בהם.
1. אין הפירוש שמנחש על ידי הכוס, אלא כפירוש רבינו יונה שהובא בראב״ע, וז״ל: ״בו״ – בעבורו, וכן הוא טעמו – והוא ישאל למנחשים בעבורו (עכ״ל). וכן פירש ברד״ק, וז״ל: יש מפרשים, ישאל למנחשים בעבורו מי לקחו.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנומלאכת מחשבתאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ו) וַֽיַּשִּׂ⁠גֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣⁠ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת⁠־הַדְּ⁠בָרִ֖ים הָאֵֽלֶּ⁠ה׃
He overtook them and spoke these things to them.
תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובר״י אבן כספישיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלמלבי״םעודהכל
וְאַדְבֵּיקִנּוּן וּמַלֵּיל עִמְּהוֹן יָת פִּתְגָמַיָּא הָאִלֵּין.
He caught up with them and spoke these words to them.
וארעא יתהון ומלל עמהוןב ית פתגמיאג האיליין.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וארע״) גם נוסח חילופי: ״וערע״.
ב. בכ״י ניאופיטי 1 נוסף בין השיטין: ״למימר״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ית פתגמיא״) גם נוסח חילופי: ״כפתגמייא״.
ואדביקינון ומליל עמהון ית כל פיתגמיא האילין.
And he overtook them, and spoke with them all these words.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

פלחקהם וכלמהם בד֗לך.
השיגם ודיבר אליהם בכך.
וישיגם 1שאם היו רחוקים מן העיר לא היו חוששים בדבריו.
1. שאם היו רחוקים מן העיר לא היו חוששים בדבריו. בילקוט רמז ק״נ הביא בשם מדרש (ולא נודע לי לאיזה מדרש כוון) וז״ל הם יצאו את העיר לא הרחיקו כד״א רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה. אבל אם יתרחקון מן העיר אין כל בריה יכולה להחזירן.
וישיגם וידבר אליהם (כדברים) [את הדברים] האלה – כשמועו:
וידבר אליהם את הדברים האלה – זה ממה שבא בקצרה,⁠1 ואלו כתב נותן התורה השנות הדברים עם תוספת וגרעון או שנוי אחר היה נכון.⁠2 וכל המינים ראויים שיהיו כתובים בתורה להודיענו כל הדרכים הנכונים. 3
1. בפסוק זה לא צוטטו הדברים שאמר שליחו של יוסף אל האחים, אלא רק כונו ״הדברים האלה״, דרך קיצור.
2. אין הבדל משמעותי בין סגנון זה של כתיבה לבין סגנון בו יש חזרה מפורטת על הדברים, עם או בלי שינויים, ושתי הדרכים נכונות.
3. התורה משתמשת בסגנונות שונים במקומות שונים, כדי שנלמד דרכי כתיבה שונות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

וַיַשִגֵם: חס׳ יו״ד. וכל היכא דקרי שי״ן דידיה בחירק מל׳ יו״ד בהדין לישנא באוריתא. [וישגם].
וישיגם וידבר אליהם – הכתוב מעיד שלא דִּבֶּר דבר עד שהשיגם, שלא גלה לעוברים ושבים דבר מזה. ולפי הסברא גם אחרי שדברו הדברים, ורצה לחפש אמתחותיהם, הביאם לאחד החצרות במקום אין רואה ושם נעשה מה שכתוב בענין, ומשם שָׁבוּ אל בית יוסף. כי לא כוון יוסף לפגוע חנם בכבוד אחיו הנקיים מאשמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

תרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובר״י אבן כספישיעורי ספורנומנחת שיר׳ נ״ה וויזלמלבי״םהכל
 
(ז) וַיֹּ⁠א⁠מְ⁠ר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּ⁠ה יְ⁠דַבֵּ֣⁠ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּ⁠בָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּ⁠ה חָלִ֙ילָה֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ מֵעֲשׂ֖וֹת כַּדָּ⁠בָ֥ר הַזֶּֽ⁠ה׃
They said to him, "Why does my master speak such things? It would be a sacrilege for your servants to do such a thing!
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובר׳ בחייעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בעודהכל
[יח] 1חלילה, חולין הוא לעבדך מעשות כדבר הזה לא הוא ולא כדומה לו. (שכל טוב)
1. ראה לעיל פי״ח אות רנו-רסה. וברש״י כאן ובאונקלוס חלילה חס ובבראשית יח, כה. מתרגם האונקלוס קושטא. ראה במפרשי התרגום. ובפי׳ הרא״מ על רש״י.
וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְמָא יְמַלֵּיל רִבּוֹנִי כְּפִתְגָמַיָּא הָאִלֵּין חַס לְעַבְדָּךְ מִלְּמֶעֱבַד כְּפִתְגָמָא הָדֵין.
They said to him, “Why does my master speak such words?Pity be upon your servants for doing such a thing!

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה
וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְמָא יְמַלֵּיל רִבּוֹנִי כְּפִתְגָמַיָּא הָאִלֵּין חָס לְעַבְדָךְ מִלְּמַעֲבַד כְּפִתְגָּמָא הָדֵין
א. ״כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה״ – ״כְּפִתְגָמַיָּא הָאִלֵּין״ אבל בהערת מסורה נרשם: ״הָאִילִּין דוקא, סחופיא וסוף פסוק״. פירוש: כשתיבות הָאֵל או הָאֵלֶּה באות באתנחתא (= סחופיא) או בסוף פסוק תרגומן הָאִילִּין [ולא: הָאִלֵּין].⁠1
תרגום ניב בניב
ב. ״חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ״ – ״חָס לְעַבְדָךְ״. לכאורה מתבקש לתרגם ״חָלִילָה״ בלשון חולין, כמיוחס ליונתן לעיל ״חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה״ (בראשית יח כה) ״חוּלִין הוּא לָךְ״. אבל מכיוון שבארמית נשתגר ״חָס״, תרגם אונקלוס ״חָס לְעַבְדָךְ״, כדרכו לתרגם בניב ארמי תמורת ניב עברי. וזהו שכתב רש״י ״חלילה לעבדיך – חולין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום – חס לעבדיך. חס מאת הקב״ה יהי עלינו מעשות זאת. והרבה חס ושלום יש בתלמוד בלשון הזה״. התוספת ״והרבה יש בתלמוד״ מפרשת שזהו ניב שגור במשמע ״חס מאת הקב״ה״ וממנו נתגלגל בארמית ״רחמנא ליצלן״ (שבת פד ע״ב), ה׳ יצילנו.⁠2 וכן תרגם להלן ״חלילה לי מעשות זאת״ (פסוק יז) ״חָס לִי מִלְּמַעֲבַד דָּא״. אבל לעיל ״חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה״ תרגם ״קוּשְׁטָא אִינּוּן דִּינָךְ מִלְּמַעֲבַד כְּפִתְגָמָא הָדֵין״ לכבוד שמים, כמבואר שם.
1. קליין, מסורה, עמ׳ 88. הערה כזו נרשמה גם לתיבת ״הָאֲרָצֹת הָאֵל״ (בראשית כו ד) המוטעמת בזקף.
2. אבל ״מרפא לשון״ פירש ״חלילה״ על פי הערבית ונסתייע מתרגום רס״ג שלא כרש״י.
ואמרין ליה למה כען ימליל רבוני פתגמיא האליין {...}⁠א.
א. בהגהה בכ״י ניאופיטי 1 הושלם כאן: ״חס לעבד׳ מן״, וגם נוסח חילופי: ״הא מחוס מן למעבד״.
ואמרו ליה למה ימלל ריבוניה כפיתגמייא האילין חס לעבדך מלמעבד כפיתגמא הדין.
They said to him, Why does my lord speak words like these? Far be it from thy servants to do such a thing.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

פקאלו לה לא יקל סידי הד֗א אלכלאם עבידך מעאד֗ון מן אן יצנעו מת֗ל הד֗א אלאמר.
אמרו לו: אל יאמר אדוני דברים אלה, עבדיך רחוקים מלעשות כדבר כזה.
חלילה לעבדיך – חולין הוא לנו, לשון גנאיי.
ותרגום: חס לעבדך – חס מאת הקב״ה יהי עלינו מעשות זאת, והרבה חס ושלום יש בתלמוד בלשון זה.
חלילה לעבדיך FAR BE IT FROM TIIY SERVANTS – It is a degradation (חולין a profane thing) – this is an expression denoting a shameful act. The Targum חס לעבדיך "a sparing to your servants!⁠" signifies "May there be a sparing from God upon us that we should not do this thing" The expression חס ושלום occurs often in the Talmud in this sense – Forbearance and peace!
ויאמרו אליו למה ידבר אדוני כדברים האלה – לא נאמר הדברים, אלא כדברים, כלומר אין ראוי לכל דבר לא הם ולא כמדומה להם, וכן אתה דורש חלילה לך מעשות כדבר הזה (בראשית יח כה), לא הוא ולא כדומה לו:
חלילה – חולין הוא לעבדיך מעשות כדבר הזה לא הוא ולא כדומה לו:
למה ידבר אדני כדברים האלה וגו׳. הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב – וזהו ק״ו שדרשו רז״ל מכלל עשרה ק״ו הנמצאים בתורה אם המציאה חזרנו ק״ו שלא נגנוב.
למה ידבר אדוני כדברים האלה? וגו'...הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותנו השיבונו אליך ואיך נגנוב, "why does my lord speak such words? Here the money we found in the mouth of our feeding bags we returned; how is it possible to think we would steal, etc.⁠" Our sages used this argument as one of ten classic pieces of logic (קל וחומר) which are spelled out in the Torah. The argument is: "if we returned even what we found, how could we be suspected of stealing outright?⁠" (Bereshit Rabbah 92,7)
ויאמרו אליו למה ידבר אדוני וכו׳ – ירצה שאין צריך לו לתת טעם לרדיפתו אחריהם כי כן ראוי לעשות אפילו על שוה פרוטה אבל שהעיקר בטל כי חלילה להם מעשות זאת.
ותרגומו חס לעבדך. פי׳ אבל תרגומו הוא חס מלשון רחמים ולא מלשון גנאי אבל בפסוק חלילה לך מעשות כדבר הזה תרגם אותו קושטא מפני שלא יפול אצל השם לשון חס כי אינו נופל בו שירחמו עליו:
חס מאת הב״ה יהא עלינו. פי׳ רחמים מהשם יהיו עלינו מלעשות כדבר הזה פי׳ מלהביאנו אל פועל כזה:
והרבה חס ושלום יש בגמרא. ופירושו רחמים ושלום יבאו עלינו מן השם שלא יביאנו אל המכשול הזה:
והיתה תשובתם למה ידבר אדני כדברים האלה וגו׳ הן כסף ר״ל למה תבקש בעלילות האלה עלינו הביטה וראה כי הן כסף וגו׳. והוא ק״ו מג׳ צדדים הא׳ שהמוצא דבר בשוק ברשות הרבים אינו גנב בלקחו אותו כמו שהוא כשילקחהו מבית אדם אחד. והב׳ שמה שימצא האדם בכליו כליו קונים לו. והג׳ שהשבת האבדה לשעתה ובאותו מקום יותר נקלה מהשבת׳ אחרי ימים וממקו׳ אחר.
למה ידבר אדני כדברים האלה – כמו חושד את כולנו.
למה ידבר אדוני כדברים האלה?, as if he were suspecting all of us?
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ותרגומו חס לעבדך. פירוש כי המתרגם אינו סובר שיהיה פירושו מלשון גנאי, ותרגם אותו לשון חס, שהוא לשון רחמים, שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו וישמור אותנו מזה (כ״ה ברא״ם):
חס מאת הקב״ה יהי עלינו מעשות זאת כו׳. כיון שלא עשינו דבר זה. הקשה הרא״ם דלעיל (בראשית י״ח:כ״ה) בפ׳ וירא בפסוק חלילה לך מעשות כדבר הזה תרגם אותו קושטא ותירץ מפני שלא יפול אצל השם ל׳ חס כי אינו נופל בו שירחמו עליו:
May God spare us from doing such a thing... [Implying,] since we have not done it. Re'm asks: On חלילה לך מעשות כדבר הזה (18:25), Onkelos translates חלילה as קושטא (truth). [Why does he translate it here differently?] Re'm answers: [There, it refers to Hashem. And] being "spared" is not applicable to Hashem, since He is not subject to the mercy of others.
למה ידבר וגו׳ כדברים וגו׳ – פי׳ מה מקום יש לו לדברים, לא מבעיא הדברים עצמם אלא אפילו הדומה להם אין ראוי לו לדבר כל דדומה לכיעור זה חלילה לעבדיך לעשות אפילו דומה לזה, והוא אומרו כדברים האלה. ואומרו הן כסף וגו׳ והוא כבר סתר ק״ו זה כמו שפירשתי, נתכוונו לסתור טענתו בין מה שפירשנו כי כוונתו לומר כי סתרו לחזקת השבה כי אינה לצד אמונתם אלא דבר מקרה אמרו כי הן אמת כי יהיה דבר זה דרך מקרה באיש גזלן לעשות כדברים האלה, אבל לא בסדר זה שאחר שזכה בו והוליכו למקום רחוק ימים רבים אפילו לאיש נאמן קשה הוא אצלו להשיב גזל הנאכל, ואנו השבנוהו אליך מארץ כנען אחר שזכינו בו למרחוק, מציאות זה לא ימצא אלא בבחינת הנאמן גמור. וכנגד מה שנתחכמת לומר כי למרמה נתכווננו בהשבת הכסף, הן אמת כי דבריו יוצדקו אם היה הגביע נחשב אצלם לפעולתו לנחש יהיו הדברים כטענתו אבל כפי האמת הוא אצלם כשאר כסף בעלמא כי לא ינחשו וגם לא ידעו לנחש בו ואינו אצלם אלא כשאר כסף והוא אומרו איך נגנוב וגו׳ כסף וגו׳ פי׳ אינו אצלינו הגביע אלא בגדר כסף. ומה שאמרו או זהב נתכוונו לומר שאינם יודעים הגביע שהוא טוען עליו אם הוא כסף או זהב וזה יגיד שאין להם ידיעה בו כל עיקר.
למה ידבר אדוני כדברים האלה, "Sir, why do you say such things?⁠" The brothers not only objected to what the adjutant had accused them of directly but even to what he had implied, i.e. כדברים האלה, "words similar to these!⁠" Whereas up to that point they were going to use the argument that they had proven their honesty by returning the money, they now had to add something more. This is why they introduced their argument with the words הן כסף, וגו. They agreed that a thief might indeed act in the manner suggested by the adjutant, i.e. establish his credentials by a spurious act such as claiming to return money which he had never stolen in the first place. However, no person who had legally acquired what he had found and had discovered this only after having travelled a long distance as had the brothers, would go to so much trouble merely in order to establish such a point. Besides, they had long ago disposed of the actual money they had discovered. It was totally unbecoming to suspect them of having returned the money for any ulterior motive. Only meticulously honest people would do what they had done. As to the adjutant's argument that the goblet was so valuable because of its properties connected with sorcery, this was meaningless to them. It might be of value to the adjutant's master, but as far as they were concerned the goblet was a mere silver trinket, not worth more than hundreds like it. After all, they were not sorcerers; what good would possession of this goblet be to them?
ויאמרו אליו למה ידבר אדוני כדברים האלה? – כלומר תמהים אנחנו על דברי האדון, איש חכם, שתדבר אלינו כדברים האלה אלינו. אתה אשר ראית מנהגינו, דברינו ומעשינו הלא תדון שלא נעשה כדבר הרע הזה.
חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה – יראה בעיני שענו על שני הדברים ששמעו מפי האיש. האחד, שהם משלמים רעה תחת טובה, כי אדוני הארץ כבדם והם מבקשים לבזותו לקחת גביעו ששותה ומנחש בו. ואין מדה גרועה מזאת, ובעלה נקרא בלשון הקדש ״נבל״. כמו ״הלי״י תגמלו זאת? עם נבל ולא חכם״.⁠1 ונאמר ״משיב רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו״.⁠2 ועל זה אמרו חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה, בעבור חלל כבוד אדונים אשר כבדנו והיטיב עמנו. ולא תאמר אוהבי כסף נחנו וגנבנוהו בעבור ערך דמיו, זה אי אפשר. כי עיניך ראו כי מאסנו בכסף הבא שלא במשפט. ועל כן אמרו ״הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך״. ואפשר לי לפרש עוד שאמרו אל תחשדנו שלקחנו הגביע לנחש בו, ״כי לא נחש ביעקב״3 ואין אנו עושים כדבר הזה. וזהו ״חלילה לעבדיך״ וגו׳. ואם בעבור שוויו בדמים, הן כסף אשר מצאנו וגו׳ ואיך נגנוב וגו׳. אך הראשון [פירוש] עיקר וכפי פשוטו של מקרא.
1. דברים לב, ו. וכתב שם רש״י ״ושהיטיב לכם בכל הטובות: עם נבל – ששכחו את העשוי להם״.
2. משלי יז, יג.
3. במדבר כג, כג.
חלילה לעבדיך – חולין הוא לנו:
חלילה – אילו עשינו כדבר הזה, היה זה עבורנו מות כל אופיינו הרוחני והמוסרי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ז) ויאמרו אליו למה ידבר אדני כדברים האלה – ר״ל למה לך הצעה הזאת חלילה לעבדיך מעשות אף כדבר הזה, אף הדומה לזה, והביאו ראיה לזה,
כדברים האלה1: דברים ברורים כאלה. שאם באת בחשד שהגניבה איתנו2 לא היה קשה עלינו, אבל אתה אומר דברים כאלו כאילו ידעת בבירור שאנו יודעים3, ולפי דבריך שאנו כולנו יודעים מהגניבה ומה שנגנב, א״כ אם ימצא ביד אחד הרי כולנו חייבים4 שהרי כולנו יודעים.
חלילה לעבדיך: כולנו ודאי אין ראוי לחשוד ולחשוב כזה,
1. הול״ל ׳דברים אלה׳.
2. אצל אחד ממנו.
3. פונה אל כולנו כאחד.
4. מיתה, כדין גנבים מבית המלך.
תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומא (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ישכל טובר׳ בחייעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייורש״ר הירשמלבי״םנצי״בהכל
 
(ח) הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֙אנוּ֙ בְּ⁠פִ֣י אַמְתְּ⁠חֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּ⁠נָ֑עַן וְ⁠אֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣⁠ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב׃
Behold, the money that we found in the mouth of our packs we returned to you from the land of Canaan, so how could we steal silver or gold from your master's house?
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טובפענח רזאעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םעודהכל
[יט] 1הן כסף וגו׳, תני ר׳ ישמעאל זה אחד מעשרה קלים וחמורין שכתובים בתורה הן כסף אשר מצאנו וגו׳ השיבנו אליך קל וחומר ואיך נגנב. (בראשית רבה צ״ב)
[כ] ואיך נגנב, לא תגנוב (שמות כ׳:י״ב) קיימוהו השבטים שנאמר ואיך נגנוב מבית אדוניך וגו׳. (ספר אליהו רבה (פכ״ו) פכ״ד.)
1. ראה לעיל פ״ד מאמר קמח. מאבות דר״נ נו״ב פמ״ד ובבאור וצרף לכאן, ועי׳ אגדב״ר פע״ה. ובכת״י לאחד מן הראשונים עה״ת כאן כותב הן כסף זה אחד מי׳ קל וחומר והם מנויים בבראשית רבה, וקשי׳ מה ק״ו הוא זה אדרבה כי הכסף מן הדין היה להם ראוי להשיבו על שלא היה אלא מעט אבל הגביע שהיה דבר גדול אפשר שלקחו א״כ מה ק״ו איכא, י״ל שק״ו הוא שאמר אם הכסף שהוא דבר מועט ואם היה נפסד לא היו בית המלך מבקשים עליו השיבונו ק״ו הגביע שהוא מגיד העתידות והוא דבר חשוב איך לא יבקש עליו המלך ויהרוג אותנו אם ימצא בידינו, או י״ל אם הכסף שאין לו סימן ולא יוכר בידינו ולא נתחייב השיבונו איך נגנוב הגביע שהוא ניכר וידוע לכל שאם ימצא בידינו נתחייב מיתה והוא ק״ו שפיר. ובמנין עשרה ק״ו שתמהו המפרשים שבב״ר יש רק ט׳ יש ע״ז ביאור באריכות בכת״י מושב זקנים כאן.
הָא כַסְפָּא דְּאַשְׁכַּחְנָא בְּפוֹם טוּעְנַנָא אֲתֵיבְנָהִי לָךְ מֵאַרְעָא דִּכְנָעַן וְאֵיכְדֵין נִגְנוֹב מִבֵּית רִבּוֹנָךְ מָנִין דִּכְסַף אוֹ מָנִין דִּדְהַב.
Behold, the money that we found in the opening of our baggage, we brought back to you from the land of Canaan. How then could we have stolen silver vessels or gold vessels from your master’s house?

הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב
הָא כַסְפָּא דְּאַשְׁכַּחְנָא בְּפוֹם טוּעְנַנָא אֲתֵיבְנָהִי לָךְ מֵאַרְעָא דִּכְנָעַן וְאֵיכְדֵין נִגְנוֹב מִבֵּית רִבּוֹנָךְ מָנִין דִּכְסַף אוֹ מָנִין דִּדְהַב
יישוב קל וחומר תמוה
לכאורה זהו קל וחומר של שטות, שהרי גביע כסף שווה הרבה יותר ממטבעות כסף ומה הוכחה היא שלא גנבוהו? גם ייתכן שאת הכסף החזירו מחשש שהדבר יתגלה באמצעות ניחוש בגביע, אבל משיגנבוהו שוב לא יוכל לגלותם ומה קל וחומר הוא זה?⁠1
מטעם זה תרגמו אונקלוס והמיוחס ליונתן ״וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב״ בתוספת: ״וְאֵיכְדֵין נִגְנוֹב מִבֵּית רִבּוֹנָךְ מָנִין דִּכְסַף אוֹ מָנִין דִּדְהַב״ (ואיך נגנוב... כלי כסף או כלי זהב). וכוונתם: אפילו כסף שבא אלינו בשוגג החזרנו, ואיך נגנוב בזדון כלי כסף? או: אפילו מטבעות כסף שאין עליהם סימן החזרנו, ואיך נגנוב כלי כסף או זהב הניתנים לזיהוי?⁠2
1. וכבר עסקו בכך ראשונים ראה ״תורה שלמה״ כאן אות יט.
2. א – ״מרפא לשון״. ב – ״ינחנו״, ״נפש הגר״, ״לחם ושמלה״. והשווה רבנו פלטיאל: ״הן כסף וכו׳ – שהיינו יכולים לכפור אותו השיבונו אליך, כל שכן שלא היינו לוקחים משלך״. לכל הפירושים קשה תוספת ״או זהב״, שהרי היה זה גביע כסף (ודברי ״ינחנו״ שרק הגביע עצמו היה כסף אך היה מצופה זהב, דחוקים). לכן אפשר שהכוונה שונה: יוסף שם בפי האיש נוסח שנון ״הלוא זה אשר ישתה אדני בו... הֲרֵעֹתֶם אשר עשיתם״ הניתן לפרשנות רחבה: כהאשמה לגניבת הגביע, אך גם כרמיזה שבאמצעות ״זה״ ידוע לו שגנבו דבר מה. אבל האחים המפרשים את החשד מכריזים ביושרם שלא גנבו כלי כסף או כלי זהב. אמנם בת״נ: ״כסף או דהב״ כלשון הכתוב. וראה ״הכתב והקבלה״.
הא כספ⁠[א] דאשכחנן בפום טעונינן חזרנן יתיה (יתיה) לוותך בקדמיתא מן ארעא דכנען והיך כדין נגנבא מן ביתה דרבונך כסף או דהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״והיך כדין נגנב״) גם נוסח חילופי: ״ואיך נגנוב״.
הא כספא דאשכחנא בפום טוננא אתיבניה לך מארעא דכנען והכדין ניגנוב מבית ריבונך מנין דכסף או מנין דדהב.
Behold, the money which we found in the mouth of our bags we brought to thee again from the land of Kenaan; how then should we steal from thy lord's house vessels of silver, or vessels of gold?
(א-ג)
[ו] וַיְצַו לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ, הַבֹּקֶר אוֹר וגו׳ – אָמַר רַבִּי לֵוִי עוֹבָדָא הֲוָה בִּדְרוֹמִית מִן חַד פּוּנְדָּקִי וַהֲוָה קָאֵים וְלָבֵישׁ זוּגוֹי בְּלֵילְיָא, וַאֲמַר לְהוֹן דַּהֲווֹ תַּמָּן קוּמוּ פּוּקוּ לְכוֹן דְּלִוְיָתָא אֲנָא עַבְדָא, וַהֲווֹן נָפְקִין, וְלִסְטַיָּא קָדְמִין לְהוֹן וּמְקַפְּחִין עֲלֵיהוֹן, וְעָלִין וּמְפַלְּגִין עִמֵּיהּ. חַד זְמַן אֲזַל רַבִּי מֵאִיר וְאִתְקַבֵּל תַּמָּן, קָם וּלְבַשׁ זוּגוֹי אֲמַר לֵיהּ קוּם פּוּק לָךְ דְּלִוְיָתָא אֲנָא עַבְדָא, אֲמַר לֵיהּ אִית לִי אָח וַאֲנָא יְתֵיב מַסְכֵּי לֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ וְאָן הוּא, אֲמַר לֵיהּ בִּכְנִישְׁתָּא. אֲמַר לֵיהּ וּמַה שְׁמֵיהּ וַאֲנָא אָזֵיל וְקָרֵי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ כִּי טוֹב. כָּל הַהוּא לֵילְיָא אֲזַל הַהוּא פּוּנְדְּקָאָה צְוַח עַל תַּרְעָא דִּכְנִישְׁתָּא כִּי טוֹב כִּי טוֹב, וְלָא הֲוָה שׁוּם בַּר נָשׁ עָנֵי לֵיהּ. בְּצַפְרָא קָם רַבִּי מֵאִיר וְשַׁוֵּי חֲמָרָא דְּיֵזֵל לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא פּוּנְדְּקָאָה אָן הוּא הַהוּא אָחוּךְ דַּאֲמַרְתְּ, אֲמַר לֵיהּ הָא אֲתָא לֵיהּ: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב (בראשית א׳:ד׳).
(ח) [ז] הֵן כֶּסֶף וגו׳ – תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה קַלִּים וַחֲמוּרִין שֶׁכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, הֵן כֶּסֶף וגו׳ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ, קַל וָחֹמֶר וְאֵיךְ נִגְנֹב. הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי (שמות ו׳:י״ב), וְקַל וָחֹמֶר: וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה (שמות ו׳:י״ב). וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ (במדבר י״ב:י״ד), קַל וָחֹמֶר לַשְּׁכִינָה אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם. הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם (דברים ל״א:כ״ז), קַל וָחֹמֶר: וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי (דברים ל״א:כ״ז). כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ (ירמיהו י״ב:ה׳), קַל וָחֹמֶר: וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים (ירמיהו י״ב:ה׳). וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ (ירמיהו י״ב:ה׳), וְקַל וָחֹמֶר: וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן (ירמיהו י״ב:ה׳). הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים (שמואל א כ״ג:ג׳), וְקַל וָחֹמֶר: וְאַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה (שמואל א כ״ג:ג׳). הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם (משלי י״א:ל״א), קַל וָחֹמֶר: (וְ)⁠אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא (משלי י״א:ל״א), וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו׳ (אסתר ט׳:י״ב), וְקַל וָחֹמֶר: בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ (אסתר ט׳:י״ב). הִנֵּה בִּהְיוֹתוֹ תָמִים לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלָאכָה (יחזקאל ט״ו:ה׳), קַל וָחֹמֶר: אַף כִּי אֵשׁ אֲכָלַתְהוּ וַיֵּחָר (יחזקאל ט״ו:ה׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הֵן כֶּסֶף – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה קַלִּים וַחֲמוּרִים שֶׁבַּתּוֹרָה. {א} הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ קַל וָחֹמֶר [וְ]⁠אֵיךְ נִגְנֹב {ב} (שמות ו׳:י״ב) ״הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי״ קַל וָחֹמֶר ״וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה״, {ג} ״הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה׳⁠ ⁠⁠״, ״וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי״, {ד} (במדבר י״ב:י״ד) ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים״, קַל וָחֹמֶר לַשְּׁכִינָה {ה} ״כִּי אֶת רַגְלַיִם רָצְתָּה וַיַּלְאוּךָ״, קַל וָחֹמֶר ״[וְ]⁠אֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים״, {ו} (שם) ״וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ״, ״וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן״, {ז} (שמואל א כ״ג:ג׳) ״הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים״, קַל וָחֹמֶר ״[וְ]⁠אַף כִּי נֵלֵךְ קְעִלָה״, {ח} ״הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָם״, קַל וָחֹמֶר ״אַף כִּי רָשָׁע וְחוֹטֵא״, {ט} (אסתר ט׳:י״ב) ״בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד״, קַל וָחֹמֶר ״בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ״.
הוד֗א פצ֗ה וג֗דנאהא פי אפואה אועיתנא רדדנאהא עליך מן בלד כנעאן פכיף נסרק מן בית מולאך פצ֗ה או ד֗הבא.
הנה כסף שמצאנוהו בפי כלינו החזרנוהו אליך מארץ כנען, ואם כן איך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב.
המשפט הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו – [...], מחזקים בה את ההוכחה [...] שליחיו [...] יש אומרים [...] המלה [...] אך אנחנו [...] והם, כאשר [...] ההקדמה [...] על [...] הראוי יותר והסביר יותר, אמרו כי [...] כזה. מתאים לו יותר שלא יגנוב.⁠1
1. הדברים מקוטעים מאד; אף על פי כן מסתבר, כי אבן בלעם מטפל כאן במשמעות המשפט, שהוא בדרך של ״קל וחומר״, בדומה לחז״ל בבראשית רבה צ״ב:ז׳, והשוו רש״י על אתר.
הן כסף אשר מצאנו וגו׳ – זה אחד מעשרה קל וחומר האמורין בתורה, כולן מנויין בבראשית רבא (בראשית רבה צ״ב:ז׳).
הן כסף אשר מצאנו BEHOLD THE MONEY WHICH WE FOUND – This is one of the ten inferences from minor to major mentioned in the Torah. They are all enumerated in Bereshit Rabbah (Bereshit Rabbah 92:7).
הן כסף וגו׳ ואיך נגנוב מבית אדוניך1תני ר׳ ישמעאל 2זה אחד מעשרה קל וחומר. הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה (שמות ו׳:י״ב). הן בעודני חי וגו׳ ואף כי אחרי מותי (דברים ל״א:כ״ז). 3הלא תכלם שבעת ימים (במדבר י״ב:י״ד). כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים (ירמיה י״ב:ה׳). הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעילה (שמואל א כ״ג:ג׳). ובארץ שלום אתה בוטח ואיך תעשה וגו׳ (ירמיה י״ב:ה׳). הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא (משלי י״א:ל״א). בשושן הבירה הרגו היהודים וגו׳ בשאר מדינות המלך מה עשו (אסתר ט׳:י״ב). ואיך נגנוב מבית אדוניך.
1. תני ר׳ ישמעאל. ב״ר שם. ובילקוט בטעות א״ר שמעון.
2. זה אחד מעשרה ק״ו. וכן הוא בכ״י פלארענץ. וכן בילקוט שם. ובפרטן לא נמצא רק תשעה. אולם בב״ר הוסיפו הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה אף כי אש אכלתהו וגו׳ (יחזקאל ט״ו ה׳) והוא הוספה מאיזה מעתיק או מדפיס כמו שמצא הגה״ה בילקוט שמואל רמז קל״ב וז״ל אינו מונה כי אם תשעה. ונמצא כתוב בשם רבי קלונימוס איש רומי ז״ל וכן תמצא ביחזקאל זה הפסוק הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה. ק״ו אף כי האש אכלתהו ע״כ.
3. הלא תכלם שבעת ימים. עיין ב״ק כ״ה ע״א. מדין ק״ו כיצד ? הלא תכלם. ק״ו לשכינה ארבעה עשר יום. ע״ש בתוס׳ ד״ה ק״ו.
הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו – שהרי העדת בעצמך כי מטמון הוא שנתן לנו הקב״ה, וכספנו בא אליך ובא לידינו דרך היתר, ואעפ״כ:
השיבונו אליך מארץ כנען – כאלו היא מלוה אצלנו, קל וחומר לדבר האסור:
ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב:
איך נגנוב מבית אדו׳ כו׳ – זה אחד מעשרה ק״ו שבתורה. וצ״ע בבר׳ רבא פרק צ״ב (בראשית רבה צב:ז) דהתם כולהו מפורשים1.
1. הן כסף וגו׳. תני רבי ישמעאל זה אחד מעשרה קלים וחמורין שכתובים בתורה: הן כסף וגו׳ השיבנו אליך, קל וחמר ואיך נגנב. הן בני ישראל לא שמעו אלי (שמות ו:יב), וקל וחמר ואיך ישמעני פרעה. ויֹאמר ה׳ אל משה ואביה ירק ירק בפניה (במדבר יב:יד), קל וחמר לשכינה ארבעה עשר יום. הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם (דברים לא:כז), קל וחמר ואף כי אחרי מותי. כי את רגלים רצתה וילאוך (ירמיהו יב:ה), קל וחמר ואיך תתחרה את הסוסים. ובארץ שלום אתה בוטח (ירמיהו יב:ה), וקל וחמר ואיך תעשה בגאון הירדן. הנה אנחנו פה ביהודה יראים (שמואל א כג:ג), וקל וחמר ואף כי נלך קעלה. הן צדיק בארץ ישלם (משלי יא:לא), קל וחמר ואף כי רשע וחוטא. ויֹאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה וגו׳ (אסתר ט:יב), וקל וחמר בשאר מדינות המלך מה עשו. הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה (יחזקאל טו:ה), קל וחמר אף כי אש אכלתהו ויחר.
הן כסף וכו׳ – הם צדקו עצמם מקל וחומר מג׳ צדדים: ועל האחד אמרו הן כסף כלומר שאין בו סימן. ועל השני אמרו אשר מצאנו שהיה דרך מציאה ממש. ועל הג׳ אמר בפי אמתחותנו שכליהם קונים להם. ועם כל זה השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נפשע עכשיו בהפך שלשתן לגנוב מבית אדוניך כסף או זהב. וזה כי הגניבה הפך המציאה ומבית אדניך הפך בפי אמתחותנו והגביע שטוען עליהם הוא כסף שיש בו סימן והוא הפך הכסף המושב.
זה אחד מעשרה קלים וחמורים האמורים בתורה. לאו דוקא בתורה אלא גם הנביאים והכתובים בכלל שהרי העשרה קלים וחמורים הללו אינן כלן מן התורה אלא מקצתן בתורה ומקצתן בדברי קבלה וכלן מנויין בב״ר:
ולזה אמרו הן כסף אשר מצאנו ר״ל שהיא מציאה ולא גניבה ובפי אמתחתינו שכלינו קונים לנו השיבונו אליך מארץ כנען שהיא ארץ אחרת ואחרי ימים רבים ואיך א״כ נגנוב שהיא יותר קשה ממציאה ומבית אדוניך שהוא יותר קשה מאמתחותינו כסף או זהב שהיא יותר קשה מלקיחת המציאה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ח-יז) הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחתינו וגו׳ עד ואתם עלו לשלום אל אביכם – הקושיא מבואר מה זה שאמר העבד עתה כדבריכם כן הוא אם הם חתכו הדין שהגנב יהיה בן מות ואחיו לעבדים והוא גזר בהפך שהגנב יהיה עבד ואחיו נקיים? גם בדברם אל יוסף לא אמרו מה שפסקו הם ולא כמו שפסק השליח? ועוד יקשה למה שנה ושלש בכתוב מלת גביע במקום שאין צורך לזוכרו כאשר אמר גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו וחזר יוסף ואמר האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו׳ והיה די שיאמר האיש אשר נמצא אתו ולא יזכור עוד הגביע ככתוב לעיל הלא זה אשר ישתה אדוני בו אשר ימצא אתו מעבדיך שלא זכר הגביע כי כבר אמור למעלה פעמים שלש? ואומר אני שבשתי גניבות הכתוב מדבר ולכן הוצרך לזכור הגביע כאשר ידבר עליו. והדבר. כי לא נחשבו בעיני יוסף לגנבים. וכאשר השיבו אליו הכסף מארץ כנען כבר ענה יוסף אלהיכם נתן לכם מטמון וגו׳. כי לא חשדם בגניבה. אמנם כאשר גנבו הגביע הנה למפרע גם הכסף גנבו {ה} ומי שחשוד בדבר מסתמא עונו ישא במאורע נסתר גם כן. ויהיה א״כ מאמר השליח גם עתה כדבריכם כן הוא תשובה לגניבת הכסף ולא לגניבת הגביע. ולפי שאחי יוסף הקשו לעבד הן כסף אשר מצאנו השבנו אליך מארץ כנען ואיך נגנוב הגביע? והוא השיבם על ראשון ראשון וסתר טענתם מעיקרא. באמרו גם עתה כדבריכם כן הוא פירוש שאין זו קושיא. וגם בזה הוא כדבריהם שגנבו הכסף והנו בפי אמתחותיהם כי החשוד במקצת חשוד בכל ואשר ימצא אתו הגביע או הכסף אחת דתו להיות עבד. וכאשר מצאו בכל אמתחותיהם הכסף כאשר היה באמת ולא חש הכתוב להזכיר. ובאמתחת בנימין גם הגביע. הנה בהכרת כלם יהיו לעבדים. ועל זה המה אמרו ליוסף הננו עבדים לאדני גם אנחנו על הכסף גם אשר נמצא הגביע בידו כי כלם פשעו בגניבה או בכסף או בגביע. וזה היה דינם אשר גזר עליהם השליח שיהיה עבד מי שימצא בידו הגניבה יהיה כסף או גביע. אבל יוסף הראה עצמו לבעל רחמים ואמר שעל הכסף לא ידון אותם אלא על הגביע לבד. בדברים האלה יסתלקו כל ערעורי בעל כלי יקר כאשר תראה ולא יקשה בפסוקים אין כושל במחניהם כאשר יקשה בפירושו:
הן כסף וגו׳ – הכסף שהשיבונו לך ידעת כמונו כי לא לקחנו בידינו, שהרי קבלת אותו מידנו בעבור השבר כמו שהם, ואמרת ״כספכם בא אלי״1 ואחר שבא לידך אי אפשר שתשלוט בו ידינו. ואילו לא השיבונו אותו לא היינו צריכין לדאוג כי תשאל אותו מידינו. ואיך נעשה דבר נבזה שהיא הגנבה בעבור כסף או זהב?
הן כסף – אעפ״י שמצאנוהו, והמוצא אינו גנב, ואעפ״י שהיה באמתחותינו, וכל מה שימצא אדם בכליו יוכל לומר שהוא שלו, אעפ״י כן השיבונו אליך מארץ כנען כלומר ממקום רחוק ואחר כמה ימים, ואיך אם כן נגנוב שהיא יותר קשה ממציאה, מבית אדוניך שהוא יותר קשה מאמתחותינו, כסף או זהב כאילו אנחנו רודפים אחר הממון וחומדים דבר שאינו שלנו:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ח-ט) הן כסף – הלא כסף הוא דבר שאין בו סימן. ב] אשר מצאנו, שהיה דרך מציאה. ג] שנמצא בפי אמתחותינו, שכליו של אדם קונות. ד] שהשיבונו אליך מעצמנו. ה] שהיתה ההשבה מארץ כנען, שכבר היינו ברשות עצמנו, וכ״ש ואיך נגנב, שהוא הפך המציאה. ב] מבית אדניך, שהוא הפך בפי אמתחותינו. ג] כסף או זהב שהוא כלי כסף שיש בו סימן, וע״ז פסקו שמי שימצא אצלו חייב מיתה והם יהיו עבדים.
מקבילות במקראתורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומא (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובשכל טובפענח רזאעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלשיעורי ספורנומלאכת מחשבתר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייומלבי״םהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144