ושים כסף איש – יאריכו המפרשים למה צוה יוסף לשום כסף איש בפי אמתחתו ואם ענין הגביעה היה צריך לתחבולה, אבל השבת הכסף לא היה צריך, כי עוד מעט היו עתידים לחזור ויתודע אליהם, ואז יוכל ליתן להם כסף וזהב כרצונו, יעויין בדבריהם. ונ״ל דלפי המבואר לפני זה כי כל פרטי התנהגות יוסף עם אחיו לא היה רק כדי לקיים דבר ה׳ שהם חלום נבואי, ומצד מדת צדקתו ושלא יצר לבם בהשתחואותם לאחיהם, התנכר אליהם ותהיינה כל השתחואותיהם רק כפי המנהג לשר וגדול, כמבואר במה שקדם. הנה לסבה זו השיב גם כן כסף שברם, כדי לקיים חלום הנבואי שהודיע לו כי כלם ישתחוו לאלמתו, כי זה לא נתקיים בכל השתחואותיהם אליו, כי כל אלה עשו גם שאר האנשים אשר באו לשבר אוכל, מצד הכבוד כנהוג, כי ענין השתחואה לאלמתו המכוון בו להיותם נכנעים לצורך אלמות תבואותיו, ואם היה לוקח כסף שברם, הנה באה להם התבואה בדרך מקח וממכר, ואין זו הכנע׳ מהם לפניו, לכן השיב תמיד כסף שברם, ובאה להם התבואה בלא כסף ומחיר, ונתקיימה השתחואותיהם וכניעתם אל אלמות תבואותיו בדרך כבוד.

אשר דבר – אז יהיה מוסב על ויעש כדבר יוסף והוא למותר, ויתכן שהוא על הדבר עצמו, על שימת הגביע באמתחת בנימין שהודיע יוסף תחלה לבנימין מה שברצונו לעשות, כמוזכר בס׳ הישר, למען נסות את האחים אם יתנו את נפשם עליו, וכן מסתבר דלא יתכן שיצער את בנימין על לא חמס, וטעם אשר דבר כפי המדובר (וויא ער פעראברעדעט האטטע) ומובן מאליו שהוא בין יוסף לבנימין. ולזה לא אמר בגביע שים בלשון צווי כבקודם. כ״א תשים דרך ספור והודעה, כיון שנעשה בידיעת בנימין.

והשגתם ואמרת – כלומר לא תדבר אליהם דבר עד שתשיגם ותגיע אליהם אז תדבר עמהם פנים אל פנים, ולא תצעק אליהם עודך רחוק מהם ולומר תפשו הגנבים כדי שלא ירגיש אדם אחר בדבר ושלא לביישם. וכמאמרם ע״פ ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף והוא עודנו שם, למוד היה לצאת כל יום לבימה לדון ואותו היום לא הלך שלא לבייש את אחיו לפני המצרים. (ר״י אדרבי).

הלוא זה אשר ישתה – לא הזכיר להם הגביע אבל דבר עמהם כאלו ידוע שהם לקחוהו לכן אמר הלא זה שלקחתם הוא אשר ישתה אדוני בו (רמב״ן). ורבותינו אמרו (בילקוט) גש אותם בדברים אחד רך ואחד קשה, שלמתם רעה תחת טובה זה קשה, הלא זה אשר ישתה אדוני בו הוא רך, ואם נאמר שבתחלת דבריו מיד החליט שהם בודאי לקחוהו, אין לך דברים קשים יותר מזה לכן נ״ל שאין מלת הלא כאן מלת השלילה עם ה״א התימה הבא לאמת הדבר בחיוב (וואהרליך) אבל היא מן זרה הלאה, מהלאה למגדל עדר, שענינם ריחוק והסרה (ווייט פערן) ולדעתי נמצא פעל מזה (איוב ט״ז) אך עתה הלאני, כלומר הרחיקני מחברת בני אדם עד שמקום קבוץ רעי וחברי הוא שמם, וז״ש השימות כל עדתי, כי דבר הנאבד הרי הוא נתרחק ממקומו המיוחד לו והוסר מרשות בעליו - ומלת זה הוא שם על כל דבר יקר וחשוב, כמ״ש בויהי כהיום הזה (וישב ל״ט י״א) וטעם הלא זה דבר יקר בערכו נתרחק והוסר והלך לאבדן (ענטווענדעט וואורדע - איין האָכווערטהעס). והוסיף לומר, דמלבד שהדבר ההוסר והנאבד הוא דבר יקר בעצמותו, הוא גם חשוב מאוד מצד תשמישו, כי הוא אשר ישתה אדוני בו, הנה בדרך זה ראשית דבריו עמהם הם דברים רכים, וכאילו מודיעם שנאבד דבר מבית אדוניו ושואל להם אולי יודע להם מי לקחו, והרביע שבמלת זה יורה שהוא מאמר בפ״ע, ולפירוש המפרשים אין מקום כאן לטעם המפסיק, ודע שהה״א שבסוף מלת הלאה היא נוספה, כמ״ש רוו״ה, והוא במקום למ״ד בתחלתה והוא כמו להלא שטעמו להלן הידוע בדברי רבותינו, ושניהם מיסוד אחד הם, ודלא כרד״ק שאמר כי תיבת הלאה היא ממשקל פָעְלָה דוגמת חכמה עצמה כי לעולם הנגינה בהם מלרע משא״כ הלאה נגינתו מלעיל בכל מקום, והנהלאה (מיכה ד׳) היא לכל בעלי הלשון הראשונים הריק״ם ור׳ יונה ולר״ש הרחוק מן הלאה לשון רחוק והה״א חטופה, ולפי״ז מלת הלוא שוה בנקודתה למלת הלום, והמכוון בשניהם שוה ענין התפשטות והתרחקות בין מקומי בין זמני אלא שזה ממה שממנו למה שאליו בריחוק, וזה למה שאליו בקירוב, עמ״ש באל תקרב הלום דמשה.

נחש ינחש – ת״א בדקא מבדק, לדעתו נראה טעם המקרא, אחרי שהוא כלי יקר עד שייחדהו לכלי שתייתו הנה לגודל ערכו לא ימנע מלחפש אחריו ולבדוק עבורו עד שישיבנו לידו, מלת בו פי׳ עבורו. וכן טעם נחש ינחש איש אשר כמוני, כמוני המושל במדינה אין מעצר בידו מלחפש במטמוניות ומלבדוק במסתרים עד שיוציאנו מידי הגנב. ודע דבשאר מקומות כגון לא תנחשו, מעונן ומנחש, כי לא נחש ביעקב לא תרגמו אונקלס, והניחו כעברי, ורק במקום זה שינה לתרגמו לשון בדיקה, כי לא ניחא ליה לפרשו כענין קסם, וכפירוש המפרשים כאן נחש ינחש בו כלומר יחקור עליו בעצמו ע״י קסם ונחש, או ישאל לקוסמים בעבורו, כי לגלות הגנבה עם מי, מעשה קוסם הוא לא פעולת מנחש, והיה ראוי לומר קסם יקסום גם פי׳ הראב״ע שכתב, נחש ינחש בו, הוא נסה אתכם בו לדעת אם אתם גנבים, ובכוונה שם הגביע לפניכם ואח״כ העלים עיניו כדי לנסות אתכם. קשה דהל״ל בלשון עבר לא ינחש בעתיד, ועוד תחסר מלת אתכם, ינחש אתכם. גם מה הוא ינחש איש אשר כמני, וכי דרך אנשי מעלה לנסות את הבאים לביתם לפי שעה. ורי״א פי׳ נחש ינחש, יש לו ניחוש שבשתייתו ממנו תגדל מעלתו, ואין בזה טעם. והנכון כדעת אונקלס, ומדברי אונקלס כאן למדנו באור שם ניחוש בלאו דלא תנחשו, שענינו ג״כ בדיקה לפי מה שלמדנו (בסנהדרין ס״ה ס״ו) כי הפתאים האלה, טרם צאתם לדרך, וקודם שיתחילו לעשות דבר בודק בנפילת פתו מפיו, בהשמטת מקל מידו, אם צבי יפסיקנו בדרך, בודק אם הנחש בא מימינו, או השועל בשמאלו, בודק בצפצוף העופות וכדומה מן הענינים שאין להם מצד הטבע התלות והצטרפות עם הצלחת מעשיו ודרכיו או הפוכם, (געהיימניססאונטערזוכער), ואם נתבונן בשורש חש (שממנו שם נחש, שהוראתו השתיקה, נמצא שהוראת הבדיקה כמעט עיקרית בו, ר״ל שאין המכוון בו השתיקה בבחינת עצמה שהוא שלילה והעדר, עד שמחשבתו ורצונו מסכימים לשתוק, כי לשתיקה כזו הונח שם דומיה שיורה שתיקה בחפץ ורצון גמור (וכמ״ש אצל וידום אהרן), אבל שרש חש יורה על שתיקה הבוחנת והבודקת (אונטערזוכונגסשטיללע), ר״ל שאינו שותק מחמת שמסלק עצמו מנושא הענין לגמרי עד שלא נשאר בינו לבין הנושא שום יחוס עסק פנימי, אבל נהפוך הוא שבשתיקתו עוסק בפנימיות מחשבתו לבחון ולבדוק באיזה אופן ידבר, או באיזה דרך יבחר להוציאו דבר למעשהו, ע״ז אמר עת לחשות, ר״ל אף בדבור הראוי ומחויב יש עת שהשתיקה בו יותר מחוייב וראוי, ומענין זה (מלכים ב ז׳) יום בשורה הוא ואנחנו מחשים וחכינו עד אור הבוקר, דשתיקה זו אינה שתיקה רצונית, כי בשורה שכל הצלחת האומה תלויה בה ראוי לפרסם ע״צ היותר מוקדם, אבל היא שתיקה הבודקת והבוחנת, שיהיה להם חסרון כיס בהתפרסם הדבר, כי היו העם יוצאים ללקוט מן השלל ויבוזו חלקם. וכן והלויים מחשים לכל העם (נחמיה ח׳) גם בזה אינה שתיקה רצונית, כי אי אפשר שישמע אדם מצות התורה עם היעודים הנלוים עמהם, ומוצא א״ע מושג מהם על חוט השערה, ויתרצה להתעכב מן הבכי, כי אמנם היא שתיקה הבוחנת ובודקת, שביום המקודש להש״י, הבכי אינו ראוי. וכן (מלכים א כ״ב) לכו רמות גלעד ואנחנו מחשים, גם זו אינה שתיקה רצונית, כי בלי ספק היה בלבם כאש בוערת נלאה כלכל לראות את שלהם ביד אחרים, אבל היא שתיקה הבוחנת ובודקת בפנימית מחשבתם, ששתיקותם בזה יותר יפה מלהתגרות בם מלחמה. ומכלל הדברים האלה יצא לנו ג״כ באור שם חושן המשפט שבבגדי כה״ג (תצוה כ״ח ט״ו) שלא פי׳ מה היא מלת חושן ולדברי אונקלס כאן בנחש ינחש נוכל לומר שהוא בעצמו המכוון במלת חשן, ר״ל כלי שיכולין לבדוק בו אם לעשות פעולה מה או להמנע ממנו, כי זה הכלי שבתוכו האורים והתמים, היה נעשה בסוד עליון אשר גלה סודו לחכמי לב לעשות אותו, באופן כשהכהן הכין א״ע לשאול בו השנויים היעודים במערכת האומה, מיד היה מתגלה אליו בכתב מיד ה׳ על המחוקה. וטעם חשן המשפט, בדיקת המשפט (נאכזוכונג דעס רעכטס), ובכוונה נתלה הנו״ן מאחריו להבדיל בין נחשים המהבילים, ובין חשן שקדושתו אמתית.

גם עתה – מלת כדבריכם מוטעם בטפחא לחברו עם מלת עתה ולהפרידו ממלת כן הוא, והוא מתנגד לכל הפירושים הנאמרים במקרא זה, שלפי פירושם היה ראוי להטעים עתה בטפחא, ולחבר מלת כדבריכם אל מלת כן הוא במרכא, וכבר התעורר ע״ז החכם רוו״ה, והוא יפרש מוסכם עפ״י הנגינה, אמנם לדבריו המקרא קצר וחסר בלשונו, ונ״ל אחרי שמלת גם ואף נרדפים ואין הבדל ביניהם, כ״א שזה יורה על שווי הענין, וזה יורה על כלא הענין (כמ״ש רבי שלמה פאפענהיים), יהיה מלת גם כענין קל וחומר וכש״כ, וכלשון אדרבה (פיעלמעהר, פיעל וועניגער) כמלת אף שוכני בתי חומר (איוב ד׳), ע״ש רש״י. ובכמה מקומות יורה מלת גם על הפך הקודם, כמ״ש בבלק גם אותכה הרגתי, וכן ישמש מלת גם על הפחת והגרעון כמ״ש במשפטים וגם את המת יחצון, וכ״ף של כדבריכם איננו כ״ף הדמיון והשווי כ״א כ״ף הערך והשיעור (כערהאֶלטניססמאססיג), ככ״ף של כברכת ה״א אשר נתן לך, וטעם ״עתה כדבריכם כן הוא״ לפי מה שאתם מדברים כעת (איירער יעטציגען וואָרטע געמאֶסס), כן הוא, ר״ל ראוי ונכון הוא, כמו כן בנות צלפחד דברת, והמכוון בזה, לפי מה שתצדיקו א״ע מכשרון מעשיכם מהשבת הכסף אשר היה באמתחותיכם, אינכם ראויים לעונש גדול כזה אשר אמרתם, אמנם נהפוך הוא, מהראוי להקטין העונש בכל מה שאפשר; ובזה טעם המקרא על משפטו, וא״צ למלאות חסרון לשונו, וקרוב לדברי אלה תראה בדברי רלב״ג בשם אביו.