וְתַב מַלְאֲכָא דִמְמַלֵיל עִמִי וַאֲעִירַנִי כְּגַבְרָא דְמִתְעַר מִשְׁנָתֵיהּ.
א. הָאֵ֔לֶּה =ק,ש1 ובדפוסים
• ל!=הָאֵ֔לֶה (חסר דגש בלמ״ד)
• הערות ברויאר ודותן ברויאר
• ל!=הָאֵ֔לֶה (חסר דגש בלמ״ד)
• הערות ברויאר ודותן ברויאר
(א) וַיָּ֕שׇׁב הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י וַיְעִירֵ֕נִי כְּאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־יֵע֥וֹר מִשְּׁנָתֽוֹ׃
The angel who talked with me came again, and wakened me, as a man who is wakened out of his sleep.
ויעירני כאיש אשר יעור משנתו – משנתבטלנו תחילה ממלאכת בית י״י, נתיאשנו, לפי שסבורין היינו שלא יבנה עוד. וכן אמרו לחגיא לא עת באב {עת} בית י״י להיבנות (חגי א׳:ב׳). ובא מלאך והעיר אותנו משנתינו שלא נתיאש עוד, ואמר מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן להג (זכריה ד׳:ז׳).
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162: ״אמר חגי״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״בא״.
ג. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״והוציא את האבן... חן חן לה״, ובמקומו: ״וגו׳ ״.
וישב – בעבור שאמר: ויעירני והוא ישן.
וטעם יעור – ולא יוער על יד אחר, רק מעצמו, בלט כאילו מעצמו נעור.
וישב, ויעירני – בשאר המראות אמר ואשא עיני כי ראה מעצמו אבל זאת המראה המלאך העירו לראותה.
יעור משנתו – מבנין נפעל ופי׳ הוא העירני ואני נתעוררתי כאיש אשר יעור משנתו.
[מראה המנורה, בו מבאר את מה שאמר בפרק הקודם שמערכת הכוכבים מתנגדת לבניין הבית אך לא תועיל כלום, כאשר תהיה השגחת ה׳ ואורו לישראל]:
וישב וגו׳ – כי במראה שלפניה לא דבר עמו המלאך הדובר בי לזה אמר וישב המלאך וגו׳.
ויעירני – ר״ל הוא הניעני לעוררני ונתעוררתי כאיש אשר יעור משנתו.
הכל
(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה [וָאֹמַ֡ר] (ויאמר) רָאִ֣יתִי ׀ וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ׃
He said to me, "What do you see?" I said, "I have seen, and behold, a lampstand all of gold, with its bowl on the top of it, and its seven lamps thereon; there are seven pipes to each of the lamps, which are on the top of it;
וַאֲמַר לִי מַה אַתְּ חָזֵי וַאֲמָרֵית חֲזֵיתִי וְהָא מְנַרְתָּא דְדַהֲבָא כֻלָהּ וְגוּלְתָהּ עַל רֵישָׁא וְשַׁבְעָא בוֹצִינָהָא דַעֲלָהּ שַׁבְעָא וְשַׁבְעָא דִמְרִיקִין מִנְהוֹן מִשְׁחָא לְבוֹצִינַיָא דְעַל רֵישָׁהּ.
ראיתי והנה מנורת זהב כלה – אלו ישראל שנאמר כלך יפה רעיתי.
וגלה על ראשה – למענכם שלחתי בבלה.
דבר אחר: וגלה על ראשה – ויעבור מלכם לפניהם.
ושבעה נרותיה עליה – היא זכות שבת שישראל משמרים אחד לשבעה ימים.
שבעה ושבעה מוצקות – שבעה כנגד שבעת ימי בראשית חצבה עמודיה שבעה, ושבעה כנגד האבות עד משה.
דבר אחר: ושבעה נרותיה – כנגד שבע מצות האמורות בתורה, תרומות, ומעשרות, שמיטין, ויובלות, מילה, וכבוד אב ואם, ותלמוד תורה כנגד כלם, הרי שלשה פעמים יש כאן שבעה נרותיה שבעה ושבעה מוצקות הרי כ״א ושבעה פעמים שבעה הרי מ״ט וכ״א כנגד שבעים זקנים.
וגולה על ראשה – כמו גולות עלית (יהושע ט״ו:י״ט) לשון מעיין כמין ספל גדול עגול.
ושבעה נרותיה – כמין בזיכין שנותנין השמן והפתילה לתוכה.
שבעה ושבעה מוצקות – לכל נר ונר באין שבעה צנורות קטנים שהשמן זב מן הגולה דרך אותן מוצקות לכל נר ונר.
with its oil – bowl on top of it as in: "The upper springs" (Yehoshua 15:19). This is an expression for a spring, [hence] a sort of large round bowl.
and its seven lamps A type of vessel into which oil and wicks are inserted.
seven tubes each Seven small tubes come to every lamp, for the oil flows from the bowl through those tubes into each lamp.
ויאמר אלי מה אתה רואה ויאמר ראיתי והנהא מנורת זהב כולה וגולה על ראשה – מעיין היה נובע למעלה הימינה.
שבעה ושבעה מוצקות לנרות – הנה שכל נר ונר היו שבעה.
מוצקות – מכאליש בלעז.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104 חסר: ״ויאמר אלי... והנה״, בכ״י פריס 162 חסר: ״ויאמר אלי... ראיתי״.
(ב-יב) ויאמר – וגלה – כמו גלות עלית (שופטים א׳:ט״ו). ועתה אומר לך בדרך קצרה דבר זאת המנורה, כי הזכיר זה הנביא אחר כן כל דבריה: היו שנים זתים – אילנות, מימין הגלה ומשמאלה, ושבלי הזתים נופלים מהאילנים עלי שני צנתרות זהב, ומאיליהם נפלו ונדרכו ונעשה שמן זך כזהב, והם מריקים אל הגלה. ובגלה היו שבעה מוצקות שבעה נירות ושבעה מוצקות. והנה שבעה פעם אחרת,א כמו אל החצר החיצונה אל העם (יחזקאל מ״ד:י״ט).
והמלאך פירש טעם זאת המראה: לא בחיל ולא בכח – כאשר ראיתי השמן נעשה מאיליו ודולק, ככה יבנה הבית לא בכח גדול שיש לזרובבל ולא ברוב חילו, כי אם ברוח השם וסיועו.
א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 34: ״אחרות״.
וגלה – מפיק ה״א לומר וגלה שלה, מקום כינוס שַמְנָהּ לכל השנה מזומן ומוכן לה על ראשה למדליקיה.
ושבעה נרותיה עליה – על המנורה תחת הגלה. שהשמן מזומן ומוכן לבוא בהן מלמעלה כמו שיפרש למטה מה שאין כן לשום מנורה.
וגלה זו – כמו גלות מים (שופטים א׳:ט״ו) מקום כינוס מים שמתכנסים ונגללים ונשפכין לתוכן ממקום אחר. וגלת מים לא מעינות הן כי מעינות מים מתוכן נובעין לחוץ כדכתיב נבקעו כל מעינות תהום רבה (בראשית ז׳:י״א) אבל גלת ממקום אחר המים נגללין ונקוין לתוכן, אף גלה זו השמן מתכנס לתוכה דרך צנתרותיה כמו שנפרש למטה.
ועוד בשוליה שבעה גלות מוצקות להציק השמן למטה, לשבעה גלות קטנות אחרות, וכלן גוף אחד וחבור אחד לגלה הגדולה העליונה והוא שאומר: שבעה ושבעה מוצקות – והכל קורא גלה גם הצנתרות גם האגן הגדולה גם הגלות הקטנות שתחתיה כי כלן גוללין ושופכין השמן זה לזה עד הנרות.
שבעה ושבעה מוצקות לנרות {אשר} על ראשה – להציק השמן לתוכן, ולפרש בא מעשה הגלה שלא תאמר גלה זו כמו גלת הכותרת היא ואינה אלא לנוי ולא תשמיש לנרות, אלא תחת הנרות היא כמו כפתור.
ומה שאומר שבעה נרותיה עליה – על הגלה שהזכיר, אלא הגלה עשויה בשוליה שבעה כלים כמין דדין וצלוחיות.
ועוד שבעה אחרים תחתיהן מוצקות. גלות אחרות מוצקות ומליאות שמן מן הגלה העליונה, כי כמין גלות מים היא לכינוס וליצוק לנרות – לצורך הנרות, להציק ולהריק השמן אליהם לעת הדלקתן ומזומנת ומוכנת לעולם על הנרות להריק תמיד ואין המדליק צריך לטרוח ולהביא, וכאשר יורקו התחתונים מתמלאים מן העליונים והעליונים מן הגלה הגדולה שעליהם ואין התחתונים חסרים עד בא היצהר החדש כי למדת כל השנה הם עשוין. הרי הזמנה אחת גדולה ועוד הזמנה גדולה אחרת למשרתי המנורה הזאת.
ויאמר – ויאמר כתיב והוא ספור דברי הכתוב וקרי ואמר והקרי דברי זכריה.
וגלה – במפיק ואיננה לנקבה נסתרת וכמוהו כבכורה בטרם קיץ (ישעיהו כ״ח:ד׳) ותעלומה יוציא אור (איוב כ״ח:י״א) לא גשמה ביום זעם (יחזקאל כ״ב:כ״ד).
ושבעה נרותיה עליה – כמו מנורת התורה. והאמצעי הוא רמז לענין האלוה המחבר בין ההפכים וכן שבע כפולות הם הפכים והמנהיגים לעולם שהיא כלו הפכים ז׳ כוכבי לכת והעולם שש צלעות ושלשה מישרים ובעל הצלעות הוא השביעי והוא הנקודה וכן גוף כל דבר אלא שבעל ספר יצירה זכר בעולם שש צלעות לששה צדדים והיכל הקדש מכוון באמצע זכר הדבר הנכבד שבכל הנוצרים.
עליה – על המנורה והגולה למעלה מהם והראה לו זאת המראה להודיעו כי האל יתברך יאיר לישראל הפך מה שהיו בחשכה.
שבעה ושבעה מוצקות לנרות – שבע מוצקות היו לה לכל נר מצוקה אחד.
ורש״י ז״ל פירש שבעה ושבעה מוצקות לכל נר שבעה מוצקות מוצקות שם תאר במקום פעל שהיו מוציקות שמן מנר לנר.
(ב-ג) וגולה על ראשה. לתת שמן בנרות שלא בידי אדם1, וזה כי לכלי2 שבעה מוצקות - צינורות מקבלים שמן מן הצנתרות3, אשר בם4 יהיה נעשה מעצמו שמן זית זך5 מן הזיתים הנופלים משני אילנות הזיתים אשר על המנורה ימין ושמאל6:
1. המפרשים פירשו שלמעלה מן המנורה היה כעין ספל [׳גולה׳] ובה שמן, ומעל הגולה היו שני עצי זית, מימין ומשמאל, ושיבלי הזיתים נופלים מעצי הזית על שני צנתרות הזהב מאיליהם, ובצנתרות נדרכו מאליהם עד שנעשה שמן זך כזהב, והצנתרות מריקים את השמן אל הגולה, ובגולה היו שבעה מוצקות שדרכם נוזל השמן אל שבעת הנרות (אבע״ז), או שהיו בו ארבעים ותשעה מוצקות, שלכל נר שבעה מוצקות (רש״י).
2. לגולה הנזכרת. [בדפוסים הנוסח ׳לכל׳, והלשון מוקשה לפי זה].
3. בפסוק י״ב מבואר שהיו שתי צנתרות בו השמן נעשה מאליו בתוך הגולה. ונראה הכוונה שלאותו הכלי, היא הגולה, יש שבעה צינורות שבהם השמן נוזל מן הצנתרות אל הגולה. אך פשוט שהיו שבעה צינורות גם מן הגולה אל הנרות, כפי שכתוב ׳ושבעה מוצקות לנרות׳, ונראה שרבינו מפרש בזה את כפל הלשון ׳שבעה ושבעה מוצקות לנרות׳, כי השבעה הראשונים הם המוצקות של הכלי המדובר, הלוא היא הגולה, שבהן זורם השמן מן הצנתרות אל הגולה, ומלבד שבעה אלה, יש עוד ׳שבעה מוצקות לנרות׳, שבהן זורם השמן מן הגולה אל הנרות. וראה באוצרות המפרשים מה שהובא מאברבנאל בביאור מראה המנורה, ונראה שפירש את צורת המנורה כרבינו.
4. בשתי הצנתרות.
5. בפסוק י״ב כתוב ׳שני צנתרות המריקים מעליהם הזהב׳, ופירש רש״י שהשמן הזה צלול וטוב להאיר כזהב, ולכן פירש רבינו שהוא ׳שמן זית זך׳.
6. ׳שנים זיתים׳ הם שני עצי זית, ומהם נופלים זיתים לתוך הצנתרות, בהם נעשה לשמן מעצמו, ומשם יורד דרך צינורות הגולה, ומשם דרך צינורות נוספות אל המנורה.
ויאמר – ואמר קרי עיין במסורת נחמיה ה׳.
וגלה – הה״א במפיק לכנוי הנקבה או לתפארת כמ״ש רד״ק בפי׳ ובמכלול דף רכ״א וכמו שכתבתי ביחזקאל כ״ב ובויקרא רבה סוף פ׳ ל״ב דרשי ליה מל׳ גולה בחולם ומל׳ גאולה כמו שכתבתי בישעיה מ״ג ואין זה מהתימא מהטעם שאכתוב במלאכי בסייעתא דשמיא.
וגולה – ספל עגול וכן וגולת הכותרות (מלכים א ז׳:מ״א).
נרותיה – כעין בזיכין על השמן והפתילה כמו ועשית את נרותיה (שמות כ״ה:ל״ז).
מוצקות – מלשון יציקה והם צינורות ודרך שם ניצוק ונמשך השמן.
מה אתה רואה – במראה הנבואה.
כולה – כל המנורה היתה זהב.
וגולה על ראשה – ממעל על ראשה היה כעין ספל ובה היה השמן.
ושבעה נרותיה עליה – ממעל בראשי קני המנורה היו שבעה נרותיה הם כעין בזיכין להשים בהם השמן והפתילות.
שבעה ושבעה מוצקות – ר״ל לכל נר ונר היה שבעה צינורות שהשמן ניצק בהם מעצמו מן הגולה להמשך על הנרות שהמה על ראש המנורה.
שבעה ושבעה – ר״ל שבעה מוצקות לכל אחד, שאם יכתוב שבעה מוצקות יל״פ מוצק א׳ לכל נר, כמ״ש באילת השחר (כלל קס״ח).
מה אתה רואה – ר״ל שבזה תראה פי׳ המראה הראשונה, ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה על ראשה יש מעין שהוא ספל גדול שממנו ימשך מעין השמן אל קני המנורה, וראה על המנורה שבעה נרות שהם הבזיכין שבתוכם השמן הפתילה, ולכל נר יש שבעה מוצקות – שהם צינורות שהשמן זב בהם מן הגולה אל הנר, והנה המנורה רומזת על אור ה׳ המאיר לעולם כולו בכבודו ובעת שיזרח כבוד ה׳ והלכו כולם לאורו, וראה את המנורה שהיא כולה בשלימות והיא כולה זהב, שכבוד ה׳ יתגלה בהוד והדר לכבוד ולתפארת, וראה גולה על ראשה, הוא המעין העליון שמשם יריק ברכת ה׳ ושפעו אל שבעת הנרות, ששבעת הנרות אשר במנורה הם שבעת המדות העליונות אשר באצילות האלהות שבם ינהיג את העולם, ודרך המדות ישגיח וישפיע ויריק השמן הטוב דרך המעין העליון הידוע שהוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, והשמן יורד לכל נר דרך שבעה צינורות. כי כ״א מן המדות כלול מכולם אם לחסד אם לשבט אם לרחמים, והראה לו בזה שלעתיד לא תמשול המערכת שהם ג״כ מנורה בשבעה נרות, שהם שבעה כוכבי לכת שצ״ם חנכ״ל כי מנורה זאת אינה של זהב כי היא פחותה במדרגתה, ואין הגולה על ראשה כי רחוקה היא ממנה ולכן מקורה מקור אכזב ושמן שעל ראשה יחסר המזג, אבל לעתיד תאיר המנורה הטהורה מנורת הזהב, וה׳ יופיע בהיכל קדשו להאיר ולהשפיע שמן הקדש, כי אז יפתח פתוחה שבעה עיני ה׳ שהם שבעת הנרות העליונות על האבן הראשה והארץ תאיר מכבודם.
ראיתי – עד עתה שהעירותני – והנה פתאום לפני.
וגלה – הנפרד ממנו גַל (גל נעול, שיר השירים ד׳:י״ב), ובגל או בית קיבול עגול זה שלמעלה מן הנרות היה השמן, ויורד ע״י מוצקות או צנורות לנרות במדה מצומצמת כדי שיאירו יפה ולא יעלו עשן, ולכל נר היו לו שני מוצקות משני צדיו; ויש להניח שכך עשו למנורות העשירים, וכאן המנורה היא משל על השגחת ה׳ המאיר פניו לעם בחירו, ושבעת הנרות הם שבעת העינים שעל אבן הפנה; ואין לבקש יחס לכל חלק וחלק המנורה שהולך וזוכר, ודי לנו להבין מן הכתובים עיקר הנמשל.
מוצקות – אולי נקודתו הראויה מוֹצְקוֹת או מוֹצִקוֹת בחסרון יו״ד ההפעיל, ומקור השם הוא פעל יצק המורה ירידת המשקה לאט לאט.
הכל
(ג) וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ׃
and two olive trees by it, one on the right side of the bowl, and the other on the left side of it."
ושנים זיתים עליה – אלו שני המשיחים אחד משוח מלחמה ואחד משוח למלך על ישראל.
ושנים זיתים עליה – (כתוב בשופטים ברמז נ״ט).
ושנים זתים עליה – אצלה שני אילנות שהזיתים גדילים בהם.
אחד מימין הגולה ואחד משמאלה וגו׳ – וכאן לא פירש על שני צנתרות זהב האמורות למטה בפרשה והם כמין עריבות ועדשים של בית הבד שהם עומדים אצל הזיתים והזיתים נחבטים מאיליהם לתוך הצנתרות ומתחממות שם כבמעטן ונעצרים שם בבית הבד והשמן נופל לתוך הצנתרות ומהצנתרות לתוך הגולה ומהגולה אל המוצקות ומהמוצקות אל הנרות והמוצקות והנרות ארבעים ותשע היו רמז לאור שלעתיד לבא אור החמה יהיה שבעתים כאור של שבעת ימים (ישעיהו ל׳:כ״ו) ארבעים ותשע על אור של יום בראשית.
And [there were] two olive trees near it Beside it were two trees upon which olives were growing.
one on the right of the bowl, one on the its left, etc. Here [the prophet] does not explain about the two golden vats mentioned below in the chapter, which are the sorts of bowls or vats of the oil press. [These vats] stand beside the olive trees. The olives beat themselves into the vats and are heated there as [if] in a vat or pit where olives are generally packed. There they are pressed in the oil press, and the oil falls into the vats, and from the vats into the bowl, and from the bowl into the tubes, and from the tubes into the lamps. The tubes and the lamps number forty-nine, an allusion to the light, for in the future the light of the sun will be sevenfold the light of the seven days forty-nine times the light of a day of Creation.
ושנים זתים עליה – אילו שני זיתים שהיו עומדין אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה. ובאותן אילנות היו שתי צינתרות כמין שני עריבות, אחד לאילן זה ואחד לאילן זה והיו הזתים נושרין מהן לתוך העריבות ונכתשות מאילהן ומוציאין שמנן, והיו לאותן שני צינתרות פי קילוח שמקלחין את השמן לגולה, ומן הגולה אל המוצקות ומן המוצקותא לנירות. ואף על פי ששבעה מוצקות מביאות שמן לנר אחד, אף על פי כן לא שם לרוב ולא למעט אלא מידה שוה כמו שיתן אדם שמן לתוכן.
א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162. בכ״י ברסלאו 104 הושמט ע״י הדומות: ״ומן המוצקות״.
{ו}שנים זתים – המספיקים לה שמן לכל השנה.
עליה – סמוך לה כמו שיוכיח למטה וגם עליה ממש נוטין כמו שיוכיח למטה, להיות זיתי שמנה נמסקין ונכתשין סמוך לה, ומעצמו ידע הנביא כי מקום כתישתן שם הוא אצל המנורה אחרי שהם סמוכים לה אלא שלא הבחין במה הן נכתשין אחרי שבית הבד לא ראה כמו שיוכיח למטה, אבל מכל מקום הזמנה והכנה גדולה הכיר בקירובן ובסמיכתן למנורה לאותן המשרתים במלאכת היצהר להקל מטרחתם כי המוצק עומד במקום כתישתן ומוסקן שם, ושם נעטנין ונכתשין, גם משבא היצהר על הצנתרות הוא יורד ומוצק מעצמו אל מקום הצנעו של כל השנה ומשם אל הנרות ושמן לכל השנה מזומן ומוכן למדליק על פי הנרות תמיד, ואותה ההזמנה וההכנה הנביא מונה והולך, ואין שינוי הזמנה במנורה זו למשרתיה על ידי נס כי הכל יתכן להיות ע״י אדם, ולא נשתנית ממנורה אלא בהזמנת הכנת מלאכותיה, אבל ודאי משרתים יש לה למסוק ולכתוש ולהדליק.
ושנים זיתים – ועוד ראיתי שנים זיתים על המנורה או על הגלה ואחד הוא.
אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה – כמו משמאלה אבל אמר כי על הגלה היו ולמטה אמר על ימין המנורה ועל שמאלה (זכריה ד׳:י״א) והענין אחד.
הכל
(ד) וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל־הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה־אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי׃
I answered and spoke to the angel who talked with me, saying, "What are these, my lord?"
"What are these, my Lord?" What is this, that the olive trees are picked by themselves, and the oil comes into the lamps by itself?
הכל
(ה) וַ֠יַּ֠עַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃
Then the angel who talked with me answered me, "Don't you know what these are?" I said, "No, my lord."
וַאֲתִיב מַלְאֲכָא דְמַלֵיל עִמִי וַאֲמַר לִי הֲלָא יְדַעְתָּא מַן אִינוּן אִלֵין וַאֲמָרֵית לִי רִבּוֹנִי.
הלא ידעת מה המה אלה – שלא הייתי יודע להביןא על מה אילו נפלאות.
א. כן בכ״י לוצקי 777, פירנצה II.24 . בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״להבין״.
[ויען המלאך הדובר בי ויאמר אלי הלוא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדוני]1:
1. בבמדבר (יב ח-ט) כתב רבינו בביאור ההבדל שבין נבואת משה לשאר הנביאים: ׳לא כן עבדי משה, שהדיבור עמו בשם המיוחד הוא וכו׳ וּמַרְאֶה לשון זכר, הנקרא אספקלריא המאירה אצל רבותינו ז״ל (יבמות מט:), ולא בחידות, דיבור מבואר בלי חידה, לא כענין בזכריה וזולתו שראה חידות ומשלים ואמר לו המלאך הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי והמלאך פירש לו את המשל׳. וראה באור החיים שם (פסוק ו) שביאר את העניין.
הכל
(ו) וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר־יְהֹוָ֔היְ־הֹוָ֔ה אֶל־זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהֹוָ֥היְ־הֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
Then he answered and spoke to me, saying, "This is the word of Hashem to Zerubbabel, saying, 'Not by might, nor by power, but by My spirit,' says Hashem of Hosts.
וַאֲתִיב וַאֲמַר לִי לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דַייָ עִם זְרֻבָּבֶל לְמֵימָר לָא בְחֵילָא וְלָא בִּגְבוּרָא אֱלָהֵין בְּמֵימְרִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת.
זה דבר י״י אל זרובבל – זה סימן לך להבטיח את זרובבל כשם שהזתים והשמן הזה נגמר מאליו לכל דבריו כך לא בחיל ולא בכח שבכם תעשו את בנין ביתי.
כי אם ברוחי – אני אתן רוחי על דריוש ויניח לכם לבנות ולעשות כל צרכי יציאת הבנין משלו ולעזור אתכם בחטין ויין ושמן ועצים כמו שמפורש בעזרא (עזרא ד׳:ד׳-ט׳) ולא תצטרכו לעזרת אדם.
"This is the word of the Lord to Zerubbabel" This is a sign for you to promise Zerubbabel that just as the olives and this oil are finished by themselves in all respects, so will you not build My house with your [own] power or with your [own] strength.
but by My spirit I will place My spirit upon Darius, and he will command you to build and to pay all the building expenses from his [treasury]; and [he will] help you with wheat, wine, oil, and wood, as is explained in Ezra (6, 7): They required no aid from any man.
לא בחיל ולא בכח – כמו שראית אותם זיתים שאינם נושרין נכתשיםא במכתש ולאב על ידי אחרים, כן לא על ידי חיל ולא על ידי כח אושיע את ישראל מגלות בבל.
כי אם ברוחי – הדא הוא דכתיב: העיר י״י את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר כל ממלכות הארץ נתן לי י״י אלהי השמיםג וגו׳ מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודהד (עזרא א׳:א׳-ג׳).
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״נכתשים״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״ולא״.
ג. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״ויעבר קול... השמים״.
ד. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״לירושלים אשר ביהודה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
(ו) ויען – הנה דבר י״י יבנה הבית. וכת׳: נבייא די״י מסעדין להון (עזרא ה׳:ב׳).
זה דבר י״י אל זרובבל – לבנות הבית בהזמנה גדולה מאתי כמו שמפרש והולך.
לא בחיל ולא בכח – שתצטרכו חיל וצבא למשמר מן האויב שלא יבא עליכם לבטל ושתהיו צריכים לכח ולעזרה.
כי אם ברוחי – שאעורר רוח מלכי פרס לעזור לכם להספיק לכם צרכי בנינו וכל אויביכם אשלים לכם. על ידי כך, אין שטן ואין פגע רע והכל מזומן ומוכן מאתי, קומו ובנו.
ויען לא בחיל ולא בכח – כמו שראית מעשה המנורה נעשה מאליו בלא אדם עורך את הנרות ומציק בהם את השמן כן יעשה בנין הבית בלא כח אדם אלא ברוח האל יתברך וברצונו ועוד יפרש לו המראה דרך פרט.
(ו-ז) כי אם ברוחי. שלא יהיה אור לישראל ושום הצלחה בכוח ידם, אלא מאת הבורא בלי אמצעי1, באופן שאפילו שיבוא הר הגדול של כותבי שטנה2 ומצות מלך פרס לבטל הבנין ׳באדרע וחיל׳3 יהיה לפניו4 למישור בימי דריוש5, והוציא זרובבל מן היסוד שעשה בימי כורש6 את האבן הראשה, אשר בראש החומה שתשלם אז7, עד שיתמהו וישתאו8 הכל על חן, על כל חן שיהיה לה, גם שהתעסקו בה ׳עם עני ודל׳9:
1. כתב רבינו בבמדבר (כח יא) ׳כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לענין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה, כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם זולתי אור האל יתברך בהיותם לרצון, ובכן נקרא האל יתברך אצל הנביאים ׳אור ישראל׳ כאמרו (ישעיה י יז) והיה אור ישראל לאש, וכן העיד באמרו (תהלים כז א) ה׳ אורי וישעי׳. ולזה הרמז במחזה שראה זכריה, שהשמן הנעשה ומאיר מאליו ולא על ידי אדם מרמז שהאור לישראל יהיה רק מאליו, כלומר על ידי ה׳, ולא בכח אדם, כיון שאין ישראל נתונים לשלטון מערכת הכוכבים שמנהיג את הטבע, וזהו שאמרו ׳אין מזל לישראל׳, כלומר אין ישראל נתונים לשלטון המזלות, וכאשר יהיה רצון ה׳ בהצלחת ישראל, לא יוכל הטבע למנוע זאת. ולפי זה, המנורה שבמחזה הוא משל לישראל. וכן מבואר בפירוש רבינו לבמדבר (ח א-ד) במצות הדלקת הנרות: ׳כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי, אז יאירו שבעת הנרות, כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי שכוונת המיימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאילים העוסקים בחיי שעה העוזרים למיימינים, כאמרם (חולין צב.) ׳אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא׳, תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדיו וכו׳, וזה מעשה המנורה מקשה - וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה, הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה, להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו׳. הרי שהקנים שלשני צידי המנורה הם שני חלקי העם בישראל, תלמידי החכמים ופשוטי העם. ובפרשת עשיית המנורה (שמות כה לא) כתב רבינו באופן שונה קצת לפרש עניין שני צידי המנורה ושיהיו מכוונים אל הקנה האמצעי, שמרמזים לעבודת האדם בחלק השכלי ובחלק המעשי ששניהם ׳יהיו פונים אל האור העליון לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד, כי אז יאירו כולם [כל מעשי האדם] וכו׳, כי בהיות כל האור המכוון לאחד בענין המקשה המורה אחדות, אז נראה אוֹר כִּי יָהֵל מן המאור הגדול׳. והיינו שכאשר יהיו מעשי האדם מכוונים לשם שמים, אז ה׳ שהוא ׳אור ישראל׳ ישפיע מאורו לישראל. [ואולי שני עצי הזית שמימין ומשמאל המנורה מרמזים להשפעות הרוחניות ולהשפעות הגשמיות, כשם ששני צידי המנורה מרמזים לכך].
2. בעזרא (ד ו) ׳ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים׳.
3. לשה״כ בעזרא (ד כג), כלומר בזרוע ובכח, שם נאמר שביטלו את בנין בית המקדש בימי כורש בזרוע וכוח, ולא נתנו להם להמשיך בבנין. [ולעומת זאת אמר שכאשר יהיה אור ה׳ לישראל – ׳לא בחיל ולא בכח׳].
4. אותו ההר הגדול יהיה לפני זרובבל.
5. כיון שאז יתיר ה׳ את קשר שבעת העיניים, כמש״כ לעיל (ג ט), וה׳ יהיה אז ׳אור לישראל׳, שישפיע עליהם מאורו ללא השתדלות בשר ודם, ואז לא יוכל מערכת השמים לעכב מלבנות את בית המקדש.
6. כמו שכתוב אח״כ ׳ידי זרובבל יסדו את הבית׳, והיינו כשהניחו את אבן היסוד, בימי כורש.
7. נראה הכוונה שיקח את אבן היסוד של הבית שהתחילו לבנות בימי כורש ויוציא אותה ממעמקי האדמה, וישים אותה לאבן הראשה, בראש המבנה שייגמר אז.
8. מפרש ׳תשואות׳ מלשון ׳והאיש משתאה לה׳ (בראשית כד כא), ולא כשאר המפרשים שפירשו מלשון ׳שאון׳ ורעש.
9. לשה״כ בצפניה (ג יב) ׳והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה׳ ׳. ונראה שכוונתו שיתמהו על שני דברים, על עצם החן של הבנין שיהיה לה חן רב, וגם על כל חן שיהיה לה יתמהו, כי עשו אותה עם עני ודל, וגם קצת חן תהיה לחידוש ולתמיהה, ולכן כפל ׳חן חן׳, שישתאו על שני הדברים לפי שהוא ׳לה׳, לאותו עם עני ודל.
זה דבר ה׳ – ר״ל בזה ירמז כאלו אמר ה׳ על מלך המשיח הבא מזרע זרובבל.
לא בחיל – ר״ל ממשלתו על העכו״ם לא יהיה בעבור חילו הרב ולא בכח זרועו יכבשם במלחמה אבל ימשול בם מבלי טורח מלחמה כי אם ברצוני כי אתן בלב העכו״ם להיות נכנעים לו וסרים למשמעתו ויהיה דומה לעריכות נרות המנורה שהיו מבלי טורח אבל הכל נעשה מעצמו כי הזיתים נתלשו מעצמם ונדרכו מעצמם ומעצמו נמשך השמן אל הגולה כאשר יאמר עוד למטה ומן הגולה נמשכו מעצמם דרך הצינורות אל הנרות.
ויען ויאמר אלי זה דבר ה׳ אל זרובבל – הודיע לו שבמנורה הזאת מרומז דבר ה׳ והבטחתו אל זרובבל שהבטיח לו לאמר לא בחיל ולא בכח – שבעת יביא את עבדו צמח מזרע זרובבל אז תהיה הנהגת ה׳ בבלי אמצעי, לא על ידי המערכת, שע״ז צריך חיל שיתגבר בדרך הטבע, ולא ע״י המלאכים שהגם שאז ינהג בנס ולא בחיל חיצוני, בכ״ז צריך כח פנימי, כי אין הנס שורה על דבר ריקן, כמ״ש לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין, כי אם ברוחי – שרוח ה׳ לבדו ינהיג וימשול בהשגחתו הפרטית, שזה רמז במנורת הזהב ושבעה נרותיה ובשבעה עיני ה׳ אשר יפתח על אבן היסוד.
הכל
(ז) מִֽי־אַתָּ֧ה הַֽר־הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת־הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔הֿ תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ׃
Who are you, great mountain? Before Zerubbabel you are a plain; and he will bring out the capstone with shouts of 'Grace, grace, to it!'"
מָה אַתְּ חָשִׁיבָא מַלְכוּתָא טִפְּשָׁתָא קֳדָם זְרֻבָּבֶל הֲלָא כְמֵשְׁרָא וְיִגְלֵי יַת מְשִׁיחֵיהּ דַאֲמִיר שְׁמֵיהּ מִלְקָדְמִין וְיִשְׁלוֹט בְּכָל מַלְכְּוָתָא.
רמז תקעא
מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור – זה מלך המשיח, ולמה קרא אותו הר הגדול שהוא גדול מן האבות שנאמר הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, ירום מן אברהם שאמר הרימותי ידי אל ה׳, ונשא מן משה שנאמר בו שאהו בחיקך, וגבה ממלאכי השרת שכתוב בהם וגביהן וגובה להם ויראה להם, ממי הוא יוצא מדוד שנאמר ובן שלמה רחבעם (בנו) אביה בנו אסא בנו יושפט וגו׳ עד ובני אליועיני הודוינהו ואלישיב ופליה ועקוב ויוחנן ודליה וענני שבעה, עד כאן פרט הכתוב עד ענני מי הוא ענני זה משיח שנאמר חזה הוית בחזוי עם ליליא וארו עם ענני שמיא, ומהו שבעה שכתוב במשיח שנאמר כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה, לכך נאמר מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור, אותו שכתוב בו ושפט בצדק דלים והוכיח במישור וגו׳.
והוציא את האבן הראשה – זו אבן של יעקב שנאמר וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן, וכן דניאל אומר חזה הוית עד דאיתגזרת אבן.
מי אתה הר הגדול – שרי עבר הנהר תתני פחת עבר נהרא ושתר בוזני וכנותהון (עזרא ה׳:ג׳) שבטלתם המלאכה עד כה מעתה תהיה לפני זרובבל מישור אין לכם שררה וגדולה עוד עליו.
והוציא את האבן הראשה – האדריכל יקח את אבן הבדיל בידו להיות אדריכל בראש הבונים והם יבנו הכל כפי דבריו אשר יצוה בבנין נאה ומפואר.
תשואות חן חן – יהיה לה לאותה האבן שהכל יאמרו מה נאה בנין זה העשוי על ידי אבן המשקולת הזאת, תשואות חן כמו תשואות נוי כמו תשואות מליאה עיר הומיה (ישעיהו כ״ב:ב׳) קול שאון (ישעיהו ס״ו:ו׳) כולם לשון השמעת קול הם.
Who are you, O great mountain? You, the princes of the other side of the river Tattenai, the governor of the other side of the river; Shethar Bozenai, and their companions (Ezra 6:6), who have stopped the work until now – from now on you shall be before Zerubbabel as a plain; you have no more ruling power or superiority over him.
He will bring out the stone of the main architect The main architect will take the plummet in his hand to be the main architect at the head of the builders, and they will build everything according to his words [everything] that he will order concerning a beautiful and glorious building.
with shouts of grace, grace to it To that stone, for everyone will say, "How beautiful is this building that was made with this plummet." [The expression] "shouts of grace" is as "the shouts of a driver" (Iyyov 39:7), and "a sound of stirring" (Yeshayahu 66:6) both of which are expressions of making a voice heard.
מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור והוציא אתא האבן הראשה תשואות חן חן לה – האבן הגדולה שעל ידי תשואות – והומות גדולות מוציאים אותה לבניין זרובבל, יוציא אותה אבן הגדולה לבניין בית המקדש, הוא בעצמו יוציא אותה על ידי חן – שיחון עליו מאת המקום.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״מי אתה הר... והוציא את״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
(ז) מי – הנביא ידבר אל כל שר ומלך אם אתה נחשב בעיניך כהר פלוני הגדול, למישור תשוב לפני זרובבל.
ובהוציאו את האבן הראשה – היא האבן הבדיל (זכריה ד׳:י׳) שתנתן ביד זרובבל, והיא האמורה למעלה, אשר נתתי לפני יהושע (זכריה ג׳:ט׳).
תשואותא – שאון רב יהיה לה, שאון חן חן – שהכל ישמח, כמו תשואות מלאה (ישעיהו כ״ב:ב׳).
א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 34 חסרה מלת ״תשואות״.
מי אתה הר הגדול – מלכי פרס שהיו עד עכשיו מבטלין הבנין והיה לזרובבל שהתחיל ליסד הבית לאבן נגף ולצור מכשול, לפני זרובבל
יהיה עתה {למישור} – לבצע בנינו,
והוציא את – אבן גובה הבנין, היא העליונה שבה נגמר הבנין למעשיהו, לבנין לבנות הכל, כענין ומוציא כלי למעשהו (ישעיהו נ״ד:מ״ז). ויצא לצורף כלי (משלי כ״ה:ד׳). ויצא העגל הזה (שמות ל״ד:כ״ד).
ואין ויוציאנה למעשיהו לבנין, לא כבונה בפחד שאינו משמיע קול שאון וקול תשואות כדי שלא ירגישו בו אויביו ויעכבוהו, ומפני פחד האויב ממהר לבנות ואינו חושש ליפות הבנין בפיתוחיםא ומלאכת נוי, כאשר עשיתם בבנין העיר,
כי בתשואות מרוב בונים, בני אדם שיעזרו בבנינו, ותשואות העיר שתהיה עליזה ושמחה בלי פחד יבננה ובנוי גדול, שחן גדול יהיה לה בעיני כל רואיה בבנינה.
חן חן – אך חן. כמו בדרך בדרך (דברים ב׳:כ״ז), מעלה מעלה (דברים כ״ח:מ״ג), מטה מטה (שם), מאד מאד (במדבר י״ד:ז׳), ורבים כן.
ועכשיו כשם שיש בונים להיכל וההזמנה וההכנה לא שיבנה מאליו שלא בידי אדם אלא ע״י אדם כן יש משרתים ומדליקים למנורה הזאת שנראית לנביא דוגמתו וע״י אדם ולא מאליה כדברי מנחם, וכלפי עינים שנראו לו לעכב ולבטל נראה לו אור נרות למהר ולהזמין, ולכן הראה לו מנורה שיאיר המקום פניו אליהם, כלפי שהיו עיניו משוטטות עליהם לרעה, ויאיר להם מתוך חשכת אפלתן, וימהר בנין הבית.
א. בכ״י: בתפוחים.
מי אתה הר הגדול – אמר כנגד סנבלט וחבריו השוטנים אם תהיה כהר הגדול תהיה לפני זרובבל למישור ולא תוכל לעמוד לפניו להשבית המלאכה.
והוציא את האבן הראשה – כמו שהוציא את האבן הראשה כשהחל הבנין ביום כ״ד לחודש התשיעי כן ישלים המלאכה.
תשואות חן חן לה – כאשר שם זרובבל האבן הראשה בבנין שם אותם בתשואות והמון רב ואמרו כל העם חן חן לה לאבן הזאת מאת האל יתברך והכפל לחזק הענין כמו שלום שלום לרחוק (ישעיהו נ״ז:י״ט).
למישר – במ״א כ׳ נמ׳ סי׳ מן המלאים וא״ו ואין זה ביניהם וכן מצאתיו חסר במקצת המדוייקים.
את האבן הראשה – לא מפיק ה״א מסורת הגדול.
למישור – מלשון ישר ושוה.
הראשה – ר״ל טובה וחשובה וכן וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו׳:ו׳).
תשואות – ענין המית קול כמו תשואות נוגש (איוב ל״ט:ז׳).
מי אתה הר הגדול – על מלך גוג יאמר מי אתה וגומ׳ ר״ל מה כח יש בך התחשוב שאתה הר גדול לעמוד בפני המשיח לבל יוכל לעבור לא כן כי למולו תהיה כארץ מישור ובקל יעבור ר״ל לא יהיה בך כח לעכב מה ע״י.
והוציא – מלך המשיח יוציא האבן הטובה והחשובה להניחה ביסוד בנין בית העתיד.
תשואות – אז ישמע קול המייה אשר כולם יענו ויאמרו הנה להאבן הזה יש לה חן רב כי היא טובה וחשובה עד מאד.
האבן הראשה – אבן הראשון שמניחים בהיסוד, גם נרמז שיוציא מן ההר האבן הראשון שהונח בבנין בית שני שחקק עליו יהושע שבעה עינים, ואז ישמיעו קול תשואות והמיה לאמר חן חן לה.
מי אתה – יצייר כי ברבות הימים עד הקץ יטבע האבן הראשה שהיא האבן של יסוד הבנין (שדבר ממנו סי׳ ג׳ פסוק ט׳) בעומק הר המוריה, ובהגיע זמן הבנין לעתיד יהיה האבן בלוע בהר הגדול הזה ולא יוכלו להוציא אותו, ומצוה אל ההר שיתהוה ממנו מישור, ועז״א מי אתה הר הגדול העומד לפני זרובבל ומעכב בידו מלהוציא את האבן, אני מצוך שתהיה למישור למען יוציא את האבן הראשה – ואז תשאות חן חן לה כולם ישמיעו על האבן קול חן חן, כי יהיה לחן בעיני כולם לא כמו בבנין בית שני שלא היה הבנין לחן בעיני הזקנים אשר ראו את הבית הראשון שהם בכו בכי גדול, כמ״ש בעזרא ובחגי.
מי זה וגו׳ – כמה מונעים יש לעבודתכם לעת עתה, אבל בהשגחתי תעברו בנקלה על כולם.
והוציא וגו׳ – רק שיתחיל במלאכה בלי דאגה ובאמונה בעזרי.
תשואות חן חן לה – לפי בעל הטעמים שהפריד תיבת תשואות בזקף גדול, מפסיק גדול מן הטפחא שאחריו, פירשוה כל המפרשים להוראת הרמת קול, כל רואיה ישאו קולם ויאמרו ״מה רב חִנָּה!״, ושד״ל בתרגומו להפטרות פירש ״יהי חן ה׳ עליה!״ אבל נ״ל שיש להדביק תשואות אל חן חן, וכמו שכפל – תיבת חן מורה חן גדול כן תיבת תשואות, ור״ל חן ויופי רם ונִשָא, או חן וחסד רב ורם מאת ה׳ עליה.
הכל
(ח) וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
Moreover the word of Hashem came to me, saying,
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
(ח) ויהי – עתה יפרש דבר הנבואה.א
א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 34: ״דברי המנורה״.
(ח-ט) ויהי דבר ה׳ – עתה פירש הדברים והגיד לו בנבואה כי ידי זרובבל יסדו את הבית הזה – ר״ל עתה הניח רק היסוד אל הבנין שיהיה לעתיד לבא, כי הבנין שבונים עתה בבית שני אינו בנין נגמר ונשלם, כי חסרו בו חמשה דברים והיה מוכן ליחרב, והוא רק יסוד והתחלה אל הבנין שיהיה באחרית הימים, שאז ידיו תבצענה אז יהיה גמר הבנין, וכמ״ש חכמינו ז״ל שלכן בנוהו מעין בנין שלמה ומעין בנין יחזקאל לעתיד כי היה בנין ממוצע בין שניהם, סוף בנין הראשון ויסוד לבנין האחרון, ואז וידעת כי ה׳ צבאות שלחני אליכם.
הכל
(ט) יְדֵ֣י זְרֻבָּבֶ֗ל יִסְּד֛וּ הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה וְיָדָ֣יו תְּבַצַּ֑עְנָה וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־יְהֹוָ֥היְ־הֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃
"The hands of Zerubbabel have laid the foundation of this house. His hands shall also finish it;" and you will know that Hashem of Hosts has sent me to you.
יְדֵי זְרֻבָּבֶל שְׁרִיאָה לְמִבְנֵי בֵיתָא הָדֵין וִידוֹהִי יְשַׁכְלְלוּנֵיהּ וְתֵידְעוּן אֲרֵי יְיָ צְבָאוֹת שַׁלְחַנִי לְאִתְנַבָּאָה לְכוֹן.
ידי זרובבל יסדו הבית הזה – מתחילה ועד סוף בימי כורש הראשון.
וידיו תבצענה – אותו עתה, תבצענה לשון גמר הוא כמו כי יבצע י״י כל מעשהו (ישעיהו י׳:י״ב).
Zerubbabel's hands founded this house from beginning to end, in the days of Cyrus I.
and his hands shall complete it now. The word תְּבַצַעְנָה is an expression of completion, as in "when the Lord completes all His work" (Yeshayahu 10:12).
וידיו תבצענה – לכלות לבנות בית המקדש.א תבצענה – לשון סיום, כמו: והיהב כי יבצע י״י את כל מעשהו (ישעיהו י׳:י״ב).
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י פריס 162: ״לכלות בניין בית י״י״. בכ״י ברסלאו 104, חסר: ״לכלות לבנות בית המקדש״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״סיום כמו והיה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
(ט) ידי זרבבלא יסדו – פועל עבר.
תבצענה – תשלמנה, כמו: כי יבצע י״י את כל מעשהו (ישעיהו י׳:י״ב).
וידעת – לזרובבל ידבר, שהוא במקום כל ישראל.
שלחני אליכם – לו ולכל ישראל.
א. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 34 חסרה מלת ״זרבבל״.
[ידי זרובבל יסדו את הבית הזה] וידיו תבצענה.1 בימי דריוש, שיחייהו האל יתברך2 ויגיעהו לזמן ההוא3, וידעת כי ה׳ [צבאות] שלחני, כי לא יוכל זולתו לתת לאדם שנות חיים4:
1. פירוש ׳תבצענה׳ - ׳תשלימנה׳ (אבע״ז), לשון גמר (רש״י).
2. לזרובבל.
3. לסיום הבניין בימי דריווש.
4. נראה שמפרש שגם זה נאמר לנביא על ידי המלאך שראה במחזה, שאמר לו דבר זה שאין ביד מלאך לעשות, אלא ביד ה׳, כי רק הוא שיכול להבטיח שנות חיים, וכיון שמבטיח אריכות שנים לזרובבל שיחיה עד סיום בניית הבית בימי דריווש, מוכח שאינו מדבר אלא מה שה׳ אמר לו לומר. [ועל דרך זה פירש רבינו בבראשית (יח יב) ׳ותצחק שרה, שחשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד, כענין אלישע, לא נבואה ושליחות האל יתברך, וחשבה שלא יוּשַׂג זה בזקנים בברכת שום נביא, כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים שלא תהיה זולתי במצות האל פרטית, או בתפילה משגת חן מֵאִתּוֹ׳. הרי שהבטחת חיים אינו יכול להתייחס למלאך, אף שבידי המלאך או הנביא לברך על כך. ולזה אמר ה׳ (שם פסוק יד) ׳היפלא מה׳ דבר, שהמלאך לא אמר זה על צד ברכה, אבל דיבר כמבשר בשמו׳, וכפי שמפרש רבינו כאן. וכ״כ בשמות (ט ז) ׳והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה, אף על פי שהיה זה פלא מבואר בלתי מתייחס בשום פנים בלתי לאל יתברך, כי אין מי שיוכל להבטיח בחיים זולתו׳]. וטעם הדבר שמלאך אינו יכול להבטיח שנות חיים אלא בדבר ה׳, כי אין הטבע ניתן לשליטתו, שכן מערכת הטבע מונהג על ידי מלאכים כמותו, ורק ה׳ שהוא ׳אלהי צבאות׳, ששליט על כל צבא השמים, רק הוא יכול להבטיח שנות חיים נגד הטבע.
ידי זרובבל יסדו וגו׳ – זרובבל עצמו הניח היסוד מהבית הזה כן ידיו ישלימו את בנין הבית ר״ל ידי המשיח הבא מזרעו ישלימו להניח אבן היסוד מהבית העתיד ואמר ידיו על ידי המשיח הבא מזרעו כדרך שאמר כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע (זכריה ג׳:ט׳) הנאמר על כ״ג הבא מזרעו אשר יכהן אז ואמר ענין השלמה על כי יהיה הבית האחרון והוא תשלום הבתים ולפי שבית העתיד תעמוד במקום הבית הזה עצמו אמר תבצענה כאלו ישלים הבית הזה וכמ״ש גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון (חגי ב׳:ט׳).
וידעת – זה מאמר הנביא לישראל בבוא הדבר תדע אשר ה׳ שלחני אליכם ומאתו היו דברי.
תבצענה – ענין גמר, ובפי׳ פרשתי על העתיד, ויותר נראה על שישלים הבנין שבנו אז, שעל לעתיד היל״ל תשלימנה כמ״ש בפי׳ ישעיה ל״ח י״ב.
וידיו תבצענה – גם אם יקומו מונעים נגדו לא יארכו זמן הרבה, וזרובבל יאריך ימים ויבוא עד קץ המלאכה, ובחדש השמיני בשנת שתים לדריוש מתחלת נבואת זכריה וביום שלישי לחדש אדר בשנת שש לדריוש נשלמה המלאכה (עזרא ו׳:ט״ו).
תבצענה – מלשון בצע אמרתו (איכה ב׳:י״ח), ובזע הוא תרגומו של קרע, ואחר שנגמר הדין על בעל חוב לשלם היו קורעים השטר כדי שלא יפול ביד הנושה ויגבה בו שנית, ומזה מנהגנו לקרוע הגט אחר שנמסר; ובגלל זה נעשה שרש בצע נרדף לגמר כלה ושלם.
וידעת – אתה זרובבל, או הראוי וידעתם וחסרה המ״ם וגם התג המורה על חסרונה.
הכל
(י) כִּ֣י מִ֣י בַז֮ לְי֣וֹם קְטַנּוֹת֒ וְשָׂמְח֗וּ וְרָא֞וּ אֶת־הָאֶ֧בֶן הַבְּדִ֛יל בְּיַ֥ד זְרֻבָּבֶ֖ל שִׁבְעָה־אֵ֑לֶּה עֵינֵ֣י יְהֹוָ֔היְ־הֹוָ֔ה הֵ֥מָּה מְשׁוֹטְטִ֖ים בְּכׇל־הָאָֽרֶץ׃
"Indeed, who despises the day of small things? For these seven shall rejoice, and shall see the plumb line in the hand of Zerubbabel. These are the eyes of Hashem, which run back and forth through the whole earth."
אֲרֵי מַן הוּא דֵכִי דְבַסַר יוֹמָא דֵין עַל בִּנְיָנָא דְהוּא זְעֵיר הֲלָא יְתוּב וְיֶחְדֵי כַּד יֶחֱזֵי יַת אֶבֶן מַשְׁקוֹלְתָּא בִידָא דִזְרֻבָּבֶל שַׁבְעָא נִדְבְּכִין כְּאִלֵין קֳדָם יְיָ גְלַן עוֹבָדֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא בְּכָל אַרְעָא.
כי מי בז ליום קטנות – אמר רבי אליעזר מי גרם לצדיקים שיתבזבזו שלחנם לעתיד לבא קטנות שהיתה בם שלא האמינו בהקב״ה, רבא אמר אלו קטני בני רשעי ישראל שמבזבזין דין אביהם, לעתיד לבא אומרים לפניו רבש״ע מאחר שאתה עתיד ליפרע מהם למה הקהית את (שגם בנו) [שניהם בם], תני ר״א הגדול אומר כל מי שי לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה.
כי מי בז ליום – שיוסד הבית אשר הוקטן בעיניהם כמו שנאמר ורבים מהכהנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול (עזרא ג׳:י״ב) ובנבואת הלא כמוהו כאין בעיניהם (חגי ב׳:ג׳) ישמחו עתה כשיראו את האבן הבדיל התלויה בחוט המשקולת אשר ביד אדריכל ראש הבונים שמכוון בה ראש הפינה וזו תהיה ביד זרובבל.
שבעה אלה – על אחד שבעה ביסוד הראשון שבימי כורש וכן ת״י שבעה נדבכין כאילין.
עיני י״י המה משוטטים – ולו נראה לעשות כן והוא ראה את זרובבל זה הגון לדבר.
For, whoever despised the day when the Temple was founded which was small in their eyes, as is stated in Ezra: "But many of priests, etc., who had seen, etc., upon its foundation, wept aloud when they beheld this temple;" (Ezra 3:12) and in Chaggai: "Is it not as nothing in your eyes?" (Chaggai 2:3) – will rejoice now when they see the plummet suspended from the plumb line in the hand of the architect, the head of the builders, with which he directs a line to the corner, and this will be in the hand of Zerubbabel.
these, sevenfold Seven times the first foundation in the days of Cyrus. So did Jonathan render: Seven rows of stones like these.
the eyes of the Lord are roving to and fro And it appeals to Him to do so; and He saw this Zerubbabel suited for the matter.
כי מי בז ליום קטנות – לכך קורא לו יום קטנותא לפי שבית המקדש היה חרב ולא היה בו כי אם היסוד, ואמר הנביא כל מי שמבזה אותו עכשיו ישוב ויראה את האבן הגדול.
הבדיל ביד זרובבל – הוא קו המשקולת שהבנאי מודד בו החומה.
שבעה אלה – שבעה פעמים יהיה רחב מבתחילה.
עיני י״י המה משוטטות בכל הארץ – ובוחר אותם שראויין לבנות בית י״י.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 הושמט ע״י הדומות: ״לכך קורא לו יום קטנות״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
(י) כי – קטנות – תואר והמתואר חסר, כמו: וידבר אתם קשות (בראשית מ״ב:ז׳).
ומלת בז – מן עלומי העי״ן, כמו: לא יבוזו לגנב (משלי ו׳:ל׳).
והנה הוא: כי מי בז ליום נחמות או ישועות קטנות – וזהו חסרון המתואר, כמוא וידבר אתם – מלות קשות (בראשית מ״ב:ז׳), כאשר יראו אבן המשקולת שהיא אבן הבדיל ביד זרובבל – לבנות הבית.
הנה שבעה עינים ישמרוה, שלא יקרב איש להפילה.
ויתכן: שבעה עינים – הרבה שומרים.
ופירוש אחר כמו שפירש המלאך שבעה אלה עיני השם, ופירש המלאך, כי השבעה הם עיני השם שהם משוטטים בכל הארץ.
וטעם שבעה – כדרךב ויקרא אותה שבעה (בראשית כ״ו:ל״ג). ושבועה מגזרת שבעה, כמו שאמר: כי שם נשבעו שניהם (בראשית כ״א:ל״א). על דרך שהזכיר בעל ספרג יצירה והיכל הקודש מכוון באמצע, וצריך פירוש ארוך. כי שם כתוב שש פאות, הם מעלה ומטה פנים ואחור ימין ושמאל, והיכל הקדש מכוון באמצע וזה קצת הפירוש, כי לכל דבר יש אלה השש פאות שהזכיר. והיכל הקדשד הוא הדביר, אשר לו הפאות האלה והוא מכוון באמצע.ה וקראו היכל הקודש הוא הנכבד האמצע והוא בעל הפאות, כי ממנו הם ולו הפאות. ודבר זה כולל כל הנוצרים, ועל הנכבד יותר הזכיר היכל קדש.
א. כן בכ״י וטיקן 75, מונטיפיורי 34. בכ״י לונדון 24896 חסרה מלת ״כמו״.
ב. כן בכ״י וטיקן 75, מונטיפיורי 34. בכ״י לונדון 24896 נכפלה כאן מלת ״שבעה״.
ג. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 34 חסרה מלת ״ספר״.
ד. כן בכ״י וטיקן 75, מונטיפיורי 34. בכ״י לונדון 24896 הושמט ע״י הדומות: ״מכוון באמצע... והיכל הקדש״.
ה. כן בכ״י וטיקן 75, מונטיפיורי 34. בכ״י לונדון 24896 חסרה מלת ״באמצע״.
כי – אף מי – שבז לו לזרובבל
ליום – שהיו ידיו קטנות – ושפלות מלבנות הבית כשבנו את העיר, כמו שכתוב מה היהודים האמלליםא עושים וגו׳ (נחמיה ג׳:ל״ד), אותן עצמן ישמחו לסייעו בבנינו, כדכתיב ורחוקים יבאו ובנו וגו׳ (לקמן ו׳:ט״ו), כדי למצוא חן בעיני דריוש מלך פרס שגזר לבנותו ובעיניכם, כענין מנשאים את היהודים (אסתר ט׳:ג׳).
כי וראו את אבן הבדיל – ההבדלה והעיכוב, היא מלכות פרס שהיתה שומעת להם עד עתה להבדילם מן הבנין.
ביד זרובבל – לעשות כל חפצו ולמלא שאלתו בבנין ולהזמין ולהכין הכל. ושלא תאמר אבן הר שלפני זרובבל המבדילתו מלבנות לא זו האבן שלפני יהושע,
לכך אומר: שבעה אלה – כלומר אבן שבעת העינים האלה שהראיתי לך לפני יהושע.
המה עיני י״י שמשוטטין בכל הארץ – לבחון ולחקור הכל, ולא ראה הדור הראשון הגון לבנות לו בית לכסאו ולהדום רגליו עד עתה.
והרי אבן הבדיל לשון צח, כמו עמק יזרעאל (הושע א׳:ה׳), עמק עכור (הושע ב׳:ז׳), מגדל עדר (מיכה ד׳:ח׳), אבחנך על מי מריבה (תהלים פ״א:ח׳), שאינן אלא מטר פורענות. ולא {תמצא} בכל הקרייה כלה שיקרא משקולת הבנאים אבן, ואף כי איננה מבדיל אלא מברזל ועופרת הכבדים. ולא תמצא שיקרא למתכות אבן אלא על שם משקל וכובד כמו אבני צדק (ויקרא י״ט:ל״ו), אבן ואבן (דברים כ״ה:י״ג). ואף אבן העופרת שלמטה (זכריה ה׳:ח׳) לשון משקל הוא כמו שנפרש למטה. אבל ההר ייקרא אבן כמו ואבן יצוק נחושה (איוב כ״ח:ב׳). וכתיב ומהרריה תחצב נחשת (דברים ח׳:ט׳). וכתיב אשר אבניה ברזל וגו׳ (דברים ח׳:ט׳). עשה אבן והר כפולין.
א. בכ״י נוספה כאן מלת: האלה.
כי מי בז ליום קטנות – כי כשהתחילו לבנות השביתו צריהם מלאכתם והנה היום ההוא יום תשואות קטנות היה והיו בוזים לאותו יום כל השנים ששבתה המלאכה ועתה כשיראו האבן הבדיל ביד זרובבל ישמחו.
האבן הבדיל – הוא אבן המשקולת אשר ביד הבנאי ליישר הבנין והוא חסר הנסמך כאלו יאמר האבן אבן הבדיל ואותה המשקולת עושין אותה מבדיל או מעופרת ונקראת אבן כמו לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן (דברים כ״ה:י״ג).
שבעה אלה – פי׳ מה שאמר למעלה על אבן אחת שבעה עינים (זכריה ג׳:ט׳) אלה הם עיני י״י שהם משוטטים בכל הארץ והוא רואה המצירים לישראל וישמרם מידם שלא ישלטו בהם.
כי מי בז ליום קטנות ושמחו. כי אמנם אין איש חי מכל הדור שהיו מבזים את יסוד זרובבל שיוכל לשמוח עתה בראות אבן הבדיל ביד זרובבל להשלים1, וזה כי הונחו למקרי המערכת2, שהם שבעה עיני ה׳ המשוטטים, והם שבעה כוכבים המשרתים3:
1. לבד מזרובבל, לא נשאר אדם מכל הדור שהיו בתחילת הבנין בימי כורש. ורש״י פירש ׳שיוסד הבית אשר הוקטן בעיניהם כמו שנאמר בעזרא (ג יב) ׳ורבים מהכהנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול׳, ובנבואת חגי (ב ג) ׳הלא כמוהו כאין בעיניהם׳, ישמחו עתה כשיראו את האבן הבדיל התלויה בחוט המשקולת אשר ביד אדריכל ראש הבונים שמכוון בה ראש הפינה, וזו תהיה ביד זרובבל׳, וקרוב לזה פירש רבינו, אלא שלדברי רש״י אלה שבזו אז ישמחו עכשיו, ואילו לפירוש רבינו אלו שבזו ימותו, ולא יחיו לשמוח.
2. כלומר שלא ניתן להם חיים מאת ה׳, כאשר ניתן לזרובבל, אלא ה׳ הניח אותם לחיות לפי מערכות הכוכבים שעל פיהם מתנהג הטבע.
3. שבעת כוכבי הלכת הם ׳העיניים׳ אשר דרכם ה׳ מנהיג את העולם באמצעותם, וכמו שכתב לעיל (ג ט). [ונראה הכוונה, שכיון שבזו לבניין הבית, שנבנה נגד מערכת הכוכבים והטבע, לא היו יכולים לקבל את השפעתו להיות מעל למערכת הטבע, וכיון שהגיע זמנם למות בדרך הטבע, לא חיו, ורק זרובבל שהחשיב גם את מה שבנו אז לא ניתן למערכת הטבע, והבטיח לו ה׳ חיים].
כי מי בז – ההבדל בין נחי העי״ן והכפולים הוא כי בנחי העי״ן בפ״א הפעל קמוצה להורות על הנח והכפולים פ״א הפעל פתוחה והמשל כי אם תם הכסף וחם השמש פתוחים וקם העם ושב קמוצים וכן בכל חלקי העוברים ומפני שמצאנו כי מי בז ליום קטנות פתוח שפטנו שהוא מן הכפולים וכו׳ וטעה ר׳ דוד קמחי שאמר כי בז פתו שלא כמשפט כ״כ האפודי בפ׳ כ״ה.
בז – מלשון בזיון.
האבן הבדיל – הוא האבן התלוי בקו המשקולת וע״י מיישר הבנאי את הבנין ועל שע״פ רוב דרכם לעשותה מאבן אמר האבן הבדיל וכן אבן העופרת (זכריה ה׳:ח׳).
משוטטים – ענין התנועה הנה והנה וכן שוטטו בחוצות ירושלים (ירמיהו ה׳:א׳).
כי מי בז – אשר מי שהיה מבזה בלבו יום בנין הבית הזה לחשבו יום קטנותו לפי קוטן הבנין הנה ישמחו אז כאשר יראו את האבן המשקולת ביד המשיח הבא מזרע זרובבל המייסד את הבית.
שבעה אלה – השמחות האלה שישמחו אז תהיה כפול שבעה בערך התוגה שיש להם בעבור בזיון יום קטנות.
עיני ה׳ וגו׳ – ר״ל לכן רואה הוא תוגת לב המבזה יום קטנות ולפיהן ישמחם בכפל שבעה בערך התוגה.
בז – שרשו בוז, ומצאנו העבר בפתח כי טח מראות עיניהם.
וקטנות – מוסב על שבעה אלה שיבואו אחריו שהם השבעה עינים שהם עתה קטנות, ואז יראו שבעה אלה, שהם עינים גדולות עיני ה׳ המשוטטות.
כי מי בז ליום קטנות – ביום של עתה שהבנין קטן בעיניכם, והיום שהוא עת הגאולה של בית שני קטן, מי שהוא בז אל הבנין והיום הקטן הזה, הם ישמחו לעתיד עת יראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה – עת יראו שבעה אלה העינים שחקקו על האבן במספר שבעה, שעתה היה מספר השבעה מרמז על הנהגת הטבע ע״י שבעת המשרתים במערכה שהוא ז׳ כוכבי לכת, ואז יראו כי שבעה אלה החקוקים באבן (כמ״ש על אבן אחת שבעה עינים הנני מפתח פתוחה) עיני ה׳ המה – אינם עיני הכוכבים והמזלות רק יציירו עיני ה׳ והשגחתו בעצמו בבלי אמצעי, והם יהיו משוטטים בכל הארץ – שאז ישגיח השגחה נסיית פרטיית, ובזה פירש לו מראה המנורה שראה עם שבעה נרותיה שזה מורה על שבעה עיני ה׳ המאירים לארץ ולדרים לעתיד לבא, וזה יפתח פתוחה על אבן הראשה, כי זה יהיה ענין המקדש לעתיד שכבוד ה׳ ישכון בו בקביעות וישגיח בשבעה עינים העליונים שהם ז׳ מדותיו וספירותיו על עמו ונחלתו.
מי בז ליום קטנות – מי שנופל לבו ביום שתחת דבר גדול שהיה מקוה רק דבר קטן בידו (קטנות – לשון סתמי, כמו קטנה או גדולה (פרשת בלק) דברים קטנים).
ושמחו – יסתפקו בזה (שזו הוראת שמח, והראיה מאמר רז״ל (אבות ד׳:א׳) איזהו עשיר השמח בחלקו) שיראו האבן הבדיל משקולת הבדיל ביד זרובבל, יסתפקו בהתחלת הבנין ויבטחו בהשגחת ה׳ שאליה רומזים שבעת עיני ה׳ המשוטטים בכל הארץ ואין דבר נעלם מהם; ומצאנו שם אבן להוראת משקולת, לא יהיה לך בביתך אבן ואבן (פרשת תצא).
הכל
(יא) וָאַ֖עַן וָאֹמַ֣ר אֵלָ֑יו מַה־שְּׁנֵ֤י הַזֵּיתִים֙ הָאֵ֔לֶּהא עַל־יְמִ֥ין הַמְּנוֹרָ֖ה וְעַל־שְׂמֹאולָֽהּ׃
Then I asked him, "What are these two olive trees on the right side of the lampstand and on the left side of it?"
What are these two olive trees? What do they symbolize, and what do the two olive branches (troches in Old French) symbolize? [They are] a cluster of olives on a branch, as if a type of ear of grain.
ומה שני הזתים האלה – נוטין ונכפפין ענפיהן כלן כשבלי הקמה לצד אחד, זה על ימין המנורה וזה על שמאלה – ואין ענפיהן נוטין סביבותיה כשאר אילנות. והוא שאמר למעלה (זכריה ד׳:ג׳) אחד מימין הגלה {ואחד על שמאלה}, שהיו נוטין אל הגלה מכאן ומכאן ולכך קוראן שבלים.
ואען – ענין המנורה הבין כי להראות אורה ושמחה הראה לו והמלאך פי׳ לו דבר המנורה שהיא נעשית מאליה להראותו כי לא בחיל ולא בכח (זכריה ד׳:ו׳) ועתה שאל לו מה ענין שני זתים וענין שתי שבלי זיתים וענין שני צנתרות הזהב (זכריה ד׳:י״ב) ואם לא נזכר במראה משאלתו נלמד שראה אותם וענה לו המלאך על שתי השאלות בקצרה וברמז ואמר לו שאלה שני בני היצהר (זכריה ד׳:י״ד) והנביא הבין תשובתו.
אליו – אל המלאך הדובר בי.
מה שני הזתים – ר״ל למה בא הרמז בשני אילני זתים ולא באחד.
על ימין המנורה – ר״ל על ימין הגולה שעל ראש המנורה ועל שמאלה א׳ מזה וא׳ מזה.
(יא-יב) ואען ואומר אליו – אחר שפי׳ לו מראה המנורה ושבעה נרותיה, שאל אותו שיפרש לו ע״מ רומזים שני הזיתים שהוא רואה במראה שהם עומדים מימין ומשמאל המנורה (כי הזיתים התחילו בשוה עם המנורה משני צדדיה וראש הזיתים הגיע עד הגולה אשר על ראשה, והיה מצדדי המנורה וגם מצדדי הגולה), ותוך כך ראה בחזיונו כן אצל הזיתים יש שני צנתרות של זהב, היינו צינורות להגיר השמן שבא מן הזיתים אל הגולה, וביד שני הצינורות נמצא שני שבלי זיתים (זיתים הגדלים באשכול כשבולת) שבולת לכל צנתר, ששמן הנסחט מן שבולת הזיתים הולך דרך הצינורות אל הגולה, והנה הזיתים והשבלים לא היו של זהב רק עץ זית ממש, רק הצינורות היו של זהב, והשמן שיצא דרך הצנתר אל הגולה נדמה במראהו כזהב, ועז״א המריקים עליהם הזהב – וע״כ שאל עוד ביחוד על מה רומזים השבלים והצנתרות.
הכל
(יב) וָאַ֣עַן שֵׁנִ֔ית וָאֹמַ֖ר אֵלָ֑יו מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבְּלֵ֣יא הַזֵּיתִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּיַ֗ד שְׁנֵי֙ צַנְתְּר֣וֹת הַזָּהָ֔ב הַֽמְרִיקִ֥ים מֵעֲלֵיהֶ֖ם הַזָּהָֽב׃
I asked him the second time, "What are these two olive branches, which are beside the two golden spouts, that pour the golden oil out of themselves?"
א. שִׁבְּלֵ֣י ל=שִׁבֲּלֵ֣י (חטף)
• הערת ברויאר
• הערת ברויאר
וַאֲתִיבֵית תִּנְיָנוּת וַאֲמָרֵית לֵיהּ מָא תְּרֵין שׁוּבְלֵי זֵיתַיָא דִבְיַד תְּרֵין אִסְקְרִיטְוָן דִדְהַב דִמְרִיקִין מִנְהוֹן מִשְׁחָא לְבוֹצִינֵי דַהֲבָא.
ומה רמז שני שבלי זיתים – טרוקא בלעז, קבוצות זיתים בענף כעין שבולת.
אשר ביד שני צנתרות – כלומר אצל שני הצנתרות כמו ראו חלקת יואב על ידי (שמואל ב י״ד:ל׳).
המריקים מעליהם – את השמן הזה הצלול וטוב להאיר כזהב, כמו מצפון זהב יאתה (איוב ל״ז:כ״ב).
beside the two golden vats i.e., beside the two golden vats, as in: "See, Joab's field is near mine" (II Sam. 14:30).
that empty out the gold[en oil] from themselves This oil that is clear and good to illuminate like gold, as in: "From the north comes gold" (Iyyov 37:22).
שיבלי {ה}זיתים – צינורות היו כעריבות שבהן שמן הזיתים מקלח אל הגולה.
המריקים מעליהם הזהב – שהאילנות מריקין השמןא מעליהן למנורות של זהב. כן פתר מורי.
ודונש פתר: זהב – זהו שמן צח. קליר בלעז.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״השמן״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]
(יב) ואען – שבלים לשון נקבה, כמו נשים, פילגשים (שמואל ב ט״ו:ט״ז).
ואומר – גם שאל על שתי השבלים שנכרתו משני הזתים המריקים מעליהם – הם הצנתרות שנדרכו בהם הזתים, והם מריקים מעליהם השמן הטוב הזך כזהב, יריקו אל הגלה ובגלה מוצקות אשר מהם יוצק השמן לנרות אשר על ראש המנורה.
ואען שנית – ועוד אני שואל
מה – טיבן של שתי שבלי – כפיפות הזתים
אשר הן ביד שניא צנתרות הזהב – ומנורת הזהב, ביד – בכף החזקת קיבולן.
וכך שואל, מה טיבן בכף שני הצנתרות שמריקים מעליהם, המשרתים את השמן, אל הזהב, אל גלת הזהב והמנורה. הרי שאל למה הן נכפפין לצד המנורה ומה טיבן של כפיפות יד בכפות הצנתרות שמשמשין הרקה, כי אחרי שהרקה משמשין למה הזתים נוטין ונכפפין לתוכן, ולפי שאין דרך לכתוש הזתים אלא בבית הבד לא היה מעלה על לבו שלכך היו נכפפין שם שבקיבול [ידי] הצנתרות שתחתיהן הן נכתשין, והיא שאלה הראשונה. ואף כי ראה שהצנתרות הרקה משמשין ע״י שני המשרתים המריקים את השמן למטה אל הזהב, הוא הגלה והמנורה, אחד מימין ואחד משמאל, והיא שאלה שנייה. ואין לומר שהמריקים מוסב על הצנתרות, שהרי מעליהם משמע שאחרים מריקים מעל הצנתרות. ואין לומר כי הזהב הוא השמן כי מה ראה לקרותו כאן זהב ולמטה יצהר, אלא כשם שהזהב הראשון זהב ממש כן זהב השני.
א. בכ״י: שתי.
ואען, שתי שבלי הזתים – מהזתים האלה היו נופלים שני ענפי זתים שהיו נדרכים ביד שתי צנתרות הזהב והיו נדרכים מאליהם ופי׳ ביד בתוך והנה הזתים היו נדרכים בתוך הצנתרות והשמן נופל מהצנתרות אל הגולה ומהגולה יוצא למוצקות ומהמוצקות לנרות ודמה הענפים לשבלים לפי שהיו מלאים גרגרי הזתים כמו השבלים שהם מלאים גרגרי החטה צנתרות הם כלים כמין צפחת ותרגם יונתן אסקריטון דדהב וכן תרגם אונקלוס כצפיחית בדבש איסקריטון בדבשא.
המריקים מעליהם הזהב – השמן הזך כזהב וכן כוס זהב בבל ביד י״י (ירמיהו נ״א:ז׳) היין הזך והנקי.
מה שתי – השי״ן נחה בהסמ״ך עליו מה ונקראו שתי מלות במלה אחת מכלול דף קצ״א ורב פעלים במספר שתים ובקצת ספרד אין מקף בין שתי המלות והשי״ן דגושה ובאחד מהם מצאתי שנכתב בצדו מתחלפת מה-שתי רפי.
שבלי – לית חטף פתח.
המריקים – כן כתוב.
שבלי – מלשון השבלים הטובות (בראשית מ״א:כ״ד) ובדרך שאלה קורא כן ענפי הזית לפי שהיו מלאים גרגרי זיתים כמו השבולת המלאה גרגרי תבואה.
ביד – ר״ל בתוך וכן ביד כל אדם יחתום (איוב ל״ז:ז׳).
צנתרות – הוא שם כלי מה.
המריקים – ענין הזלה ושפיכה כמו על הארץ יריקו (קהלת י״א:ג׳).
הזהב – ר״ל שמן מזוקק ונקי כזהב וכן מצפון זהב יאתה (איוב ל״ז:כ״ב).
מה שתי שבלי הזתים – כי במראה ההיא ראה כאלו שתי ענפי זיתים נתלשו מעצמם ונפלו בתוך שני צנתרות של זהב ושם היו נדרכים מעצמם והם היו מריקים שמן צלול כזהב אל הגולה וקצר למעלה ופרשו כאן ושאל למה הי׳ הכל שנים שנים על מה מרמז השניות.
שבלי – ענפים שהזיתים תלוים בהם כתבואה בשבולת.
צנתרות – צינורות והתי״ו נוספת כמו שפי׳ חז״ל עשתרות מענין עושר שמעשירות בעליהם.
שבלי הזיתים – מכאן שמה שקורין אשכול בענבים קורין לו שבולת בזיתים.
צנתרות – לא נודע בבירור מה הן, אולי נכנסה ת״ו בין אותיות התיבה והן הן צנורות, וממה שכתב ביד נראה שהיה להם כמין יד לסחוט את הזיתים, לא שהיו סוחטים אותן באמת, רק כך היו עושים למנורות שלהם לנוי; וראשי עצי הזיתים היו גבוהים מן הגל שעליו שני הצנתרות, הנראים למראה עין כאילו סוחטים שבלי הזיתים ומריקים מעליהם הזהב כלומר השמן הטהור והברור לגל; והנה אחר ששאל על שני עצי הזיתים מוסיף לשאול על שני שבליהן, המונחות בין הצנתרות, כאומר עתה הבנתי מה הם שני עצי הזיתים (יהושע וזרובבל), אבל מדוע שבליהן סחוטות ע״י הצנתרות? והמלאך משיבו (י״ד) אלה וגו׳ יהושע וזרובבל, בני היצהר, או ר״ל המשוחים בשמן הקדש (אף על פי שלא נמשחו בו באמת, הנה הוא כאילו נמשחו מאחר שראוים הם להמשח, וגם מצאנו לשון משיחה להוראת גדולה, לך נתתים למשחה (פרשת קרח), או ר״ל המושכים השגחת ה׳ עליהם לטובה בכושר מעשיהם; ואור המנורה הוא דמיון להשגחה כמו שאמרנו, א״כ שתי שבלי הזיתים שהשמן אגור בהן ואינן חסרות כי אם סחיטה, הן דמיון גמור ליהושע וזרובבל, הכהן הגדול והנשיא.
הכל
(יג) וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃
He answered me, "Don't you know what these are?" I said, "No, my lord."
הכל
(יד) וַיֹּ֕אמֶר אֵ֖לֶּה שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־הַיִּצְהָ֑ר הָעֹמְדִ֖ים עַל־אֲד֥וֹן כׇּל־הָאָֽרֶץ׃
Then he said, "These are the two anointed ones who stand by the Master of the whole earth."
אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ – א״ר יהודה זה אהרן ודוד שנמשחו בעוה״ז ואין צריכים לימשח לעתיד לבא שנאמר זאת משחת אהרן וכו׳ (כתוב ברמז תקע״ח בפסוק ואקח לי שני מקלות).
שני בני היצהר – קרן כהונה ומלכות הנמשחים בשמן המשחה.
העומדים על אדון כל הארץ – לבקש מלפניו להחזיר את גדולתם.
שני בני היצהר – יצר טוב ויצר הרע מתהפך לטוב בזכות התורה.
two anointed ones The horns of the priesthood and the kingdom who are anointed with the anointing oil.
who stand before the Lord of all the earth to supplicate Him to return their greatness.
the two anointed ones The good inclination and the evil inclination, which is converted to good in the merit of the Torah.
אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ – מה שראית אילו שני זתים, אילו זרובבל ויהושע הכהן הגדול, לפי שעומדין לפני הקב״ה, זרובבל מבקש למשוח מִשמן המשחה לפי שהוא מלך, ויהושע לפי שהוא כהן גדול.
ויאמר – הטעם זרובבל בן יצהר שהוא השמן,א כי הוא משוח לשבת על כסא ישראל, כאשר הוא כתוב ומשל על כסאו (זכריה ו׳:י״ג), ויהושע משוח כי הוא כהן גדול. וכתוב: ועצת שלום תהיה בין שניהם (זכריה ו׳:י״ג) ולא יקנאו זה בזה.
א. כן בכ״י וטיקן 75, מונטיפיורי 34. בכ״י לונדון 24896 הושמט ע״י הדומות: ״לנרות אשר על... שהוא השמן״.
אלה שני בני היצהר – אלה השבלים הנכפפים בתוך שני הצנתרות לשני בעלי מלאכת היצהר הם, לכותשו להקל מטרחם. ולכך שבלי הזתים כפופים לתוך כפות [ידי] הצנתרות שתחת הזתים להזמין ולהכין להם הזתים במקום כתישתן שהיא לתוך הצנתרות ומסלקין הכפות והזגין ומריקין השמן דרך צנור הצנתרות אל הגלה בטורח קל שאינן צריכין להביא הזתים מן האילן לבית הבד והשמן מבית הבד אל הצנתרות כי כל מלאכת שירותן בהזמנה והכנה היא הכל.
שני – לשני כמו יצא אשור (בראשית י׳:י״א) לאשור.
העומדים – לשרת על אדון כל הארץ – שהמנורה לפניו לשרתו בהדלקתה, והשמיענו שדי בשני משרתים לכל מלאכת השמן והדלקת המנורה כי הכל מזומן ומוכן להם.
בני היצהר – כמו {בני} חיל (דברים ג׳:י״ח) בני בליעל (דברים י״ג:י״ד) בן קשת (איוב מ״א:כ׳) הבקי במלאכת דריכת הקשת וירית החץ.
ולא יקרא הכתוב יצהר אלא לשמן החדש בעת כתישתו וכן דגן וכן תירוש.
ויש לנו לידע מעצמינו אחר שכבר פירש למעלה שעל בנין הבית הוא נרמז ששני משרתי הדלקתה הן זרובבל ויהושע, כי הדלקתה הוא בנין הבית. ותדע ותשכיל מן מוצא הדבר שאין כאן מעשה נסים כלל לכתוש השמן מאליו ולידלק המנורה מאיליה כדברי מנחם בן יעקב, ואף ממה שאומר העומדים על אדון כל הארץ, שמשמע לשון שירות כמו והוא עומד עליהם תחת העץ (בראשית י״ח:ח׳) והרבה כמוהו. ובבני אדם מדבר שלא מצינו לשון כזה בעצים ובאבנים. ואחרי שהוא לשון שירות על כרחך מענינו הוא למד ששירות זה ביצהר, ממה שאומר שני בני היצהר העמדים על אדון וגו׳, ואם הכל נעשה מאליו מה הוא השירות אשר ישרתו לפניו ביצהר. ועל הכתישה גם היא כבר ביארתי לך ממה שהוא שואלו על שבלי הזתים הנכפין בכף הצנתרות, והוא משיבו לשני בני היצהר העמדים לשרת. ותבין ותדע גם על שירות הזתים עצמן.
ועוד אם מלאכת כתישתו נעשית מאליה והנביא חיסר הצנתרות מענין שלמעלה, ולעולם גם עליהן שאל הנביא למעלה בכלל שאלתו הראשונה כדברי מנחם, מה הוא חוזר ושואל עוד עליהן, הלא כבר שאל ועל הכל השיבו לא בחיל ולא בכח. ואם על שנים הוא שואל, ישאל גם על הצנתרות למה הן שנים. ועוד הנביא למה חיסר שאילת הצנתרות מענין של מעלה. אלא ודאי שום רמז אינו שואל בצנתרות, והלשון מוכיח שאינו שואל אלא מה טיבן של זתים סמוך לצנתרות, ולעולם יש מלאכה בזתים ובשמן כמו שיש מלאכה בבנין, אבל הזמנתה {אינה} גדולה.
וזה מעשה המנורה: גולתה ומוצקות הגולה ונרות שעל ראש המנורה וזיתי שמנם ושבלי הזתים מימין ומשמאל והצנתרות ידן וכפות קיבולן רחב מאד תחת השבלים חוץ לגולה ומיצר והולך היד כמין צנור שמביאין בו היין לחבית בהכנסו לגולה ושופך השמן לתוכה, אבל אי אפשר לציירו כך והמבין יבין.
ויאמר אלה שני בני היצהר – יצהר הוא השמן כמו דגן תירוש ויצהר (דברים כ״ח:נ״א) לפיכך קרא אותם זתים והם זרובבל ויהושע וקראם בני היצהר לפי שנמשחו בשמן המשחה זה למלוכה וזה לכהונה.
העומדים על אדון כל הארץ – שמזומנים לעשות רצונו ותרגם יונתן אילין תרין בני רברבין דקיימין קדם רבון כל ארעא וענין שתי הזתים ושתי שבלים ושתי צנתרות לא נתפרש לאיזה ענין היו משל והנה הזתים משל לזרובבל ויהושע ושני השבלים היוצאין מהן משל למעשיהם שהחלו בידיהם בבנין הבית ושני צנתרות משל לנחמיה ועזרא הבאים אחריהם ועל ידי ארבעתם יצאה אורה וטובה לישראל.
בני היצהר. מלך וכהן גדול1, שכשהם כתיקונן2 יהיה לישראל אור והצלחה ׳די לא בידין׳3:
1. ששניהם נמשחים בשמן המשחה (רש״י). [וראה בספר אבות הראש (פאלאג׳י, קונטרס שמן ראש – הלכתא למשיחה עמוד מד) שדן בדברי הרד״ק כאן שגם כתב שהיו משוחים בשמן המשחה ממה שאמרו בהוריות (יב.) ׳משנגנז ארון נגנז שמן המשחה׳, ע״ש].
2. להלן (ו יג) נאמר על זרובבל ויהושע הכהן הגדול ׳ועצת שלום תהיה בין שניהם׳, כלומר שלא יקנאו זה בזה (אבע״ז). אך יותר נראה שכוונת רבינו שיהיו כתיקונם להוכיח את העם וללמד אותם דעת, כפי שביאר לעיל (ג א-ג) שזה עיכב את השראת השכינה, וכן פירש המלבי״ם, וכתב שהמלך יחזיק במעוז המצוות שבין אדם לחבירו, והכהן הגדול ידריך את העם בתורה ועבודה, בקיום מצוות בין אדם למקום.
3. לשה״כ בדניאל (ב לב, מה), ופירש רש״י ׳אשר לא בידיים כי אם מאליה׳. [ובמצודות (שם פסוק מה) כתב ׳הדבר הזה מרומז בעבור מה אשר ראית אשר מן ההר נכרת אבן מעצמה אשר לא בידי אדם וכתתה את הברזל וכו׳, כי כן תהיה מלכות המשיח שתבוא לא בחיל ולא בכח, כי אם מעצמה בהגעת הזמן׳]. ולכן השמן הנעשה מאליו נעשה בשתי הצנתרות, כי הכל תלוי בהתנהגותם של שני אלה המנהיגים המשוחים בשמן, וכאשר הם כתיקונם, תרד השפעת ה׳ לישראל. ובמצודות כאן כתב ׳העומדים על אדון כל הארץ - לבקש רחמים על בית ישראל, ובמעשה דריכת הזיתים והמשכת השמן מעצמו ירמוז שיחזור הממשלה לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו׳. כלומר, כאשר המלך והכהן גדול המשוחים בשמן היצהר יהיו כתיקונם, שיתנהגו כראוי, אז יהיה אור והצלחה לישראל, וכמו שנתבאר (פסוק ו-ז) שלא תהיה לישראל אור והצלחה בדרך הטבע, כי אם ברוחי, וכאילו הכל נעשה מאליו שלא בידי אדם. [ולעיל (פסוק ו-ז) הבאנו דברי רבינו במצות הדלקת הנרות במנורת המקדש (במדבר ח א-ד) ׳כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי, אז יאירו שבעת הנרות, כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי שכוונת המיימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאילים העוסקים בחיי שעה העוזרים למיימינים׳, ונראה שזו כוונתו כאן, כי המלך הוא המנהיג את העם בענייני חיי שעה, כמו שכתב רבינו בשמות (כה כג) ׳ענין המלך בהנהגת המדינה הוא על שתי פנים, האחד בענין המשפט וזולתו מסדרי המדינה, והשני להגין על המדינה מכל צר ואויב׳, וביאר שם שזה עניין זר זהב שעל השולחן, ע״ש. ואילו הכהן הגדול הוא המנהיג בחיי עולם, ׳כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו׳, ומוטל עליו עבודת המקדש, ועל זה אמר שכשיהיו כוונת שני מנהיגים אלה לשם שמים, ירד אור השפעת ה׳ לישראל כעניין המנורה, ולכן ראה זכריה דמות מנורה. ובפרשת המנורה בתרומה כתב רבינו ׳אחר סידור שני הכתרים, והם כתר תורה בארון וכתר מלכות בשולחן, סידר ענין מנורה כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת, ואור נרותיה אחד׳, ע״ש, ויתכן שכתר תורה הוא משל לכהן גדול, וכתר מלכות למלך, ורמז שם ששני אלה עליהם להיות כוונתם אחת].
אלה שני בני היצהר – השניות מרמז על שני בני היצהר ר״ל המלך המשיח וכה״ג אשר ימשחו בשמן המשחה זה למלכות וזה לכהונה גדולה.
העומדים על אדון כל הארץ – לבקש רחמים על בית ישראל ובמעשה דריכת הזיתים והמשכת השמן מעצמו ירמוז שיחזור הממשלה לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחו.
ויאמר אלה שני בני היצהר – שהם המלך והכ״ג שמשוחים בשמן משחת קדש, ומה שעומדים אצל המנורה מרמז שהם העומדים על אדון כל הארץ – שההשפעה הנסיית שירדה מאת ה׳ המרומזת בשמן היורד מן הגולה אל קני המנורה יהיה ע״י בני היצהר, בזכות המלך והכ״ג, שהמלך יחזיק במעוז המצות שבין אדם לחברו שהוא משפט וחסד, והכ״ג יחזיק במעוז התורה והעבודה, מצות שבין אדם למקום. וע״י מעשיהם יעלה שמן טוב מעשיהם וימשך השמן ההשגחיי אל הגולה ומעין ישיתוהו, עד שהם יהיו בציור הזיתים שמהם יצא השמן אל הגולה להאיר את נרות המנורה, והצינור מריק השמן מן שבלי הזיתים אל הגולה, ובאשר שניהם הם בני אדם לא ציירם בזהב רק בעץ זית, כי האדם עץ השדה, אולם השפע הנוזל ע״י מעשיהם אל הגולה דרך צנתרות הם מזהב ומריקים זהב, כי ימשוך הרצון האלהי הנסיי הנמשל בזהב.
העמדים על – הוא יושב על כסאו והם עומדים; ועיין מה שכתב שד״ל בפירושו על שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳).
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.