1. וכהאי גונא דרשו בתו״כ לקמן פ׳ ל״ד בפרשת סכות שחג המצות אין טעון סוכה עפ״י ק״ו ודרשה כזו. ולכאורה אין דרשות אלו מבוארות כלל וכלל, מה תכליתן ומטרתן, ומה טעם יש בק״ו כזה.
אבל הענין יתבאר היטב ובטוב טעם עפ״י מ״ד בספרי פ׳ ראה בענין שבועות (ט״ז, י״א וי״ב) ושמחת וגו׳ וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, מלמד שכל שנוהגים בעצרת נוהגים בפסח ובסכות, יכול כל שנוהגים בפסח ובסכות ינהיג בעצרת, ת״ל בעצרת ועשית את החקים האלה, אלה נוהגים בעצרת ואין מצה סוכה ולולב נוהגים בעצרת, ע״כ. ונבאר שם אי״ה, דהפי׳ כל שנוהג בעצרת נוהג בפסח ובחג הסכות קאי אשמחה, ר״ל כיון דחזינן שתלה הכתוב חיוב שמחה בעצרת כדי לזכור את העבדות שבמצרים, א״כ מכיון שגם יתר המועדים הם זכר ליצי״מ ממילא חייבין בשמחה בכל המועדים. ושוב פריך א״כ הוא, שהחיוב שמחה בשבועות הוא כדי לזכור העבדות שבמצרים, ודבר ידוע הוא שכל מה שנוהגים בפסח ובסכות הם זכר ליציאת מצרים, וא״כ כיון שגם בשבועות מצווים לזכור יצי״מ, א״כ יש סברא שגם בשבועות יתחייבו במנהגי פסח וסכות, קמ״ל.
ולפי זה גם הדרשה שלפנינו מבוארת, ר״ל כיון שגם פסח וסכות שניהם הם זכר ליצי״מ, ומנהגי שניהם מצה וסוכה הם זכר ליצי״מ, כי מצה מפורש בתורה, וסוכה מבורר ג״כ בסמוך פ׳ מ״ג למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בנ״י בהוציאי אותם מארץ מצרים, ומבואר שם בתו״כ מלמד שאף הסוכה זכר ליצי״מ, [ועי׳ בטור או״ח ריש סי׳ תרכ״ה תלה הכתוב יצי״מ במצות סוכה וכו׳], וא״כ הלא יש סברא קרובה מאד שכל מה שנוהג בפסח ינהוג בסכות ומה שנוהג בסכות ינהוג בפסח, כיון דתכליתן אחת היא, ועל זה דריש מעוטין כמבואר, ולתוספת הסבר מבאר הענין בדרך ק״ו, אבל תוכן ועיקר הכונה הוא על דרך שביארנו, ודו״ק.
וראיה נאמנה שכן כונת הדרשה, שהרי לקמן בפ׳ ל״ד כשדריש דרשה כזו מסכות לפסח אמר זה טעון סוכה ואין פסח טעון סוכה לא סיים לומר ואין פסח טעון לולב ומיניו, והיינו טעמא משום דלולב ומיניו הם ענין מיוחד השייך ביחוד לזמן חג הסכות, זמן אוסף התבואות, ואין בו כל שייכות ליציאת מצרים וממילא אין לו כל יחס לחג הפסח, ודו״ק.