(יב-יג) ביום הניפכם את העמר – ״קצירה וספירה בלילה והבאה ביום״
(מנחות סו.). העומר – כשאר כל הקרבנות – שייך לתחום הברור של חירות מוסרית אנושית, ולא למחוז האפל של הווייה טבעית הכבולה בכבלי החומר.
כבש תמים בן שנתו – באמצעות עומר התנופה הוקדש קציר הארץ לכלל ולה׳, והוגש בהכנעה לרוח תורתו. וביום הנפת העומר, עליכם להקריב ״כבש תמים בן שנתו לעלה לה׳ ״.
הַחֵל בקרבן הפסח והַמשֵך לעד בקרבן התמיד, מייצג הכבש את האומה היהודית בקשר שלה לרועה חייה. כגוף חי אחד, בכל הווייתה ורצונה, וברעננות־נצח של נעורים, על האומה להתמסר להנהגת ה׳ ולשאוף לעלות אל במתי המטרה שה׳ קבע לה.
בשאיפתה לעלות אל מטרת השלמות המוסרית, על האומה להביא גם את ה״סולת״, ה״שמן״ וה״יין״ שלה; גם הם צריכים להתרומם כמנחת נסכים אל תחום המטרות האלוקיות של האומה.
ומנחתו שני עשרנים סלת – אופייני הדבר, שלעושר האומה, הנרכש על ידי קניין הארץ, ניתן כאן ביטוי בלתי רגיל. שכן הכלל הוא, שבמנחה הבאה עם הכבש יש רק עשרון אחד
(עיין במדבר טו, ד), אולם במנחת כבש העומר ישנם שני עשרונים. לעומת זאת, היין נשאר בכמות הרגילה של רביעית אחת, וההלכה מלמדת אותנו
(מנחות פט:) שגם השמן הנבלל בסולת נשאר בכמות הרגילה של רביעית אחת. דבר זה רמוז בכתיב של תיבת ״נסכה״. כתיב זה מורה, שהנסך הבא עם המנחה (היינו השמן) שווה לנסך של הכבש (היינו היין): ״נסכה דמנחה כנסכו דיין״
(שם; עיין רש״י), ושיעור שניהם רביעית בלבד.
והנה, בקרבנות ציבור ניתן לחלק בין דברים הבאים אחד לבין דברים הבאים שניים. הבחנה כזו קיימת בבירור לגבי החצוצרות
(במדבר י, ג–ד). הנשיאים והראשים, המייצגים את כלל האומה כיחידה אחת, נקראים על ידי תקיעת חצוצרה אחת; והעדה על כל חבריה, הנתפסת כדבר של ריבוי, נקראת על ידי תקיעת שתי חצוצרות. וכעין זה בקרבנות ציבור: פר אחד, איל אחד, כבש אחד, מייצגים את הכלל כיחידה אחת; ואילו שני פרים, שני אילים, שני כבשים, מייצגים את הכלל על כל חבריו כריבוי של יחידים.
על פי זה אנו יכולים לבאר את משמעות שני עשרונים סולת הבאים עם הכבש האחד של קרבן העומר. הווי אומר: אַל לו לכלל הלאומי היהודי ליהנות מעושר, בשעה שיחידים סובלים מחרפת רעב. אלא הציבור יכול למצוא סיפוק והנאה בעושרו רק אם כל בניו ערבים זה לזה; רק אם הם דואגים לכך שאף אחד מהם לא ילך רעב, וכל אחד ואחד מבני הציבור קיבל את ״עשרונו״.
מאידך גיסא, ״שמן״ ו״יין״ הובטחו רק לכלל הציבור. עושר ושמחת חיים מלאה לא הובטחו לכל יחיד ויחיד בחייו הפרטיים. ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״
(דברים טו, יא); צער ויגון – לא פחות משמחה – נכפים על אדם כניסיונות, והם חלק משלמות החיים היהודיים. רק בעושרו של כלל הציבור יש ליחיד להחשיב עצמו עשיר. בפריחה הנצחית של עמו ימצא את חלקו בשמחת החיים. עם
שני עשרונים ״סולת״ אנו מביאים רביעית
אחת של ״שמן״ ורביעית
אחת של ״יין״.