[רכא]
1אשר לא תענה, מתני׳: האוכל ככותבת הגסה, כמוה וכגרעינתה והשותה מלא לוגמיו חייב. גמ׳: אמר רב יהודה כותבת הגסה שאמרו יותר מכביצה, וקים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי לא מיתבא דעתיה (ואע״ג דכל שיעור אכילת איסור בכזית היא, הני מילי היכא דכתיבא אכילה, אכל הכא אשר לא תעונה כתיב, וכל כמה דלא מיתבא דעתיה ענוי הוא. רש״י).
(יומא עג: עט.)
[רכב]
אשר לא תענה, תניא רבי אומר כל השיעורין (האמורין באוכלין) כולן בכזית, חוץ מטומאת אוכלין, ששינה הכתוב במשמען, ושינו חכמים בשיעורן, וראיה לדבר (שלפי ששינה הכתוב במשמען שינו חכמים בשיעורן), יום הכיפורים, מאי שינה הכתוב במשמעו, מלא תעונה (ולא כתיב אשר תאכל) ומאי שינו חכמים בשיעוריה, ככותבת.
(יומא פ.)
[רכג]
2אשר לא תענה, העור והרוטב וכו׳ מצטרפין (עם הבשר להשלים לכביצה) לטמא טומאת אוכלין וכו׳, מאי רוטב וכו׳ חלא (ליחה היוצאה מן הבשר) דקריש. מאי איריא קריש, כי לא קריש נמי, דאמר ריש לקיש ציר שעל גבי ירק (משקה היוצא מן הירק) מצטרף לככותבת ביום הכפורים (ואע״ג דלא קריש), התם משום יתובי דעתא הוא, בכל דהו מיתבא דעתיה (טעמא דיוהכ״פ לאו משום אוכלא הוא דאי נמי לאו אוכלא, כיון דמיתבא דעתיה מחייב דהא לא תעונה כתיב וזה לא התענה. רש״י), הכא משום איצטרופי הוא, אי קריש מצטרף, אי לא קריש לא מצטרף (אוכל ומשקה אין מצטרפין דהא לא שוו שיעורייהו).
(חולין קכ.)
[רכד]
3אשר לא תענה, אמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביום הכיפורים (שאכל לילי יום הכפורים על השובע שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה, אכילה גסה היתה ושלא להנאה) פטור, מ״ט אשר לא תעונה כתיב, פרט למזיק. (לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו).
(יומא פ:)
[רכה]
4כי כל הנפש אשר לא תענה, זכאין אינון ישראל דקב״ה גזר עליהון תעניתא ביומא דין, דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה, בגין דיתכפר להון כל חוביהון דכתיב
(ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו. (זהר חדש נט.)
[רכו]
5כי כל הנפש אשר לא תענה... ונכרתה, אזהרה לענוי היום, כי כל הנפש אשר לא תעונה, עונש, ונכרתה.
(ירושלמי יומא פ״ח ה״ג)
[רכז]
6כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה, יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה (להלן אות רכט) אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי, ת״ל כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, על עיצומו של יום ענוש כרת, ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי וכו׳, אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מנין, לא יאמר עונש במלאכה דגמר מעינוי, ומה עינוי שאינו נוהג בשבתות ויו״ט ענוש כרת, מלאכה שנוהגת בשבתות וימים טובים לא כל שכן, למה נאמר, מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שוה, נאמר עונש בעינוי, ונאמר עונש במלאכה, מה מלאכה לא ענש אלא א״כ הזהיר, אף עינוי לא ענש אא״כ הזהיר, איכא למפרך, מה לעינוי שלא הותר מכללו, תאמר במלאכה שהותרה מכללה (כלומר עונש דמלאכה לאו מופנה הוא שאם באת ללמדנו מעינוי יש להשיב, מלאכה הותרה מקצתה אצל גבוה), אלא לא יאמר עונש בעינוי, דגמר ממלאכה, מה מלאכה שהותרה מכללה ענוש כרת, עינוי שלא הותר מכללו לא כ״ש, למה נאמר, מופנה להקיש ולדון ממנה גזירה שוה, נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה, מה מלאכה ענש והזהיר, אף עינוי ענש והזהיר, איכא למיפרך, מה מלאכה שכן נוהגת בשבתות וי״ט, תאמר בעינוי שאינו נוהג כשבתות וי״ט, אמר רבינא האי תנא עצם עצם גמר, מופנה, דאי לא מופנה איכא למפרך כדפרכינן, לאיי (באמת) אפנוי מופנה, מכדי חמשה קראי כתיבי במלאכה (ד׳ לאוין וכרת אחד באחרי מות ובפר׳ אך בעשור שבפר׳ אמור, ובעשור שבחומש הפקודים) חד לאזהרה דיממא, וחד לאזהרה דליליא, וחד לעונש דיממא, וחד לעונש דליליא, וחד לאפנוי למגמר עינוי ממלאכה בין דיממא בין דליליא.
(יומא פא.)
[רכח]
7[כי כל הנפש אשר לא תענה... ונכרתה], (המשך ממאמר הקודם), דבי ר׳ ישמעאל תנא, נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי (על דבר אשר עינה את אשת רעהו. דברים כב, כד), מה להלן לא ענש אלא א״כ הזהיר, אף כאן לא ענש אא״כ הזהיר.
(יומא פא.)
(כט-ל) [רכט]
8וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה... אשר תעשה מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי, וכל מלאכה לא תעשו, יכול יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה (אם לא הוסיף מחול אל הקודש להפסיק מן המלאכה מבעוד יום יהא מוזהר בלאו), ת״ל וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, על עיצומו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת מלאכה וכו׳. יכול לא יהא בכלל עונש, אבל יהא מוזהר על תוספת מלאכה, ת״ל וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, על עיצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה.
(יומא פא.) 3.
יבמות מ.
–
רמב״ם הל׳ שביתת עשור פ״ב ה״ז: היה שבע מאכילה גסה שאכל עד שקץ במזונו ואכל יתר על שובעו, פטור כמי שאכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה, שאע״פ שזה המאכל היתה ראוי לרעב, אינו ראוי לכל מי ששבע כזה.
4. ראה לעיל אות רכ.
5. ראה תו״כ ולק״ט כאן ובמאמר הבא.
6. ראה תו״כ כאן.
–
רמב״ם הל׳ שביתת עשור פ״א ה״ד: כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה, מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתיה וכל האוכל או השותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.
7. ראה להלן אות רלט.
8. ראה תו״כ, לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן.
וסוכה כח: ורש״י שם ד״ה הואיל.