למנצח – במזמור זה יזכיר טענות היצר ופתויו איך יכונן חציו על יתר לירות במו אופל טענותיו בלב, ואת התשובות אשר בם ננצח אותו, ועז״א למנצח לעבד ה׳ – בם ינצח עבד ה׳ את בעל ריבו, וישב מלחמה שערה בדברים נפלאים ונוראים.

נאם פשע לרשע בקרב לבי – בקרב לבי ומחשבותי נמצא נאום פשע לרשע, היינו הטענות שידבר הפשע אל הרשע, מצייר כאלו החטא מתוכח עם הרשע, כי השכל יעמוד נגד הפשע ויסרב מלמלאות רצונו, והפשע יערוך טענות כנגדו, ואלה הם כי בכלל המצות והאזהרות שנתן ה׳ לנו יש שני דעות, י״א שענין התורה והמצות הוא כמלך מצוה על עבדו זאת תעשה וזאת לא תעשה, שהעבד מחויב לשמוע לקולו מפני פחדו ומוראו בל ישאל כלל מה טעם מצוה זו רק שכן רצה האדון, וי״א שכל המצות הם לתועלתנו, וידמה את ה׳ המצוה עליהם כרופא המצוה ומזהיר את החולה מה יאכל ומה לא יאכל, שהחולה ישמע לקולו מצד אהבת עצמו כי חפץ חיים נגד הצד הראשון יטעון הפשע לאמר,

אין פחד אלהים לנגד עיניו – הפחד שאתה מפחד מאלהים וענשו הוא דבר אמוניי והוא דבר שאינו נראה לעינים ורבים מכחישים אותו שאין פחד ואין דין וחשבון, ומדוע אין פחד אלהים לנגד עיניו? למה אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה בגלוי לנגד עיני בני אדם? ובזה מכחיש פחד העונש וההשגחה, ככל טענות הפילוסופים הידועים המכחישים הגמול והעונש.

כי – ונגד הצד הב׳ שהמצות והאזהרות הם לתועלת האדם ושיסכים השכל עמהם, הנה החליק אליו בעיניו – שם לפניו הרכסים לדרך חלק, מראה לו שאין השכל המעשי מכריח אל עשיית המצות ומניעת העבירות, ושואל ממנו למצוא עונו לשנוא – שימצא הטעם מדוע ישנא את העון ומדוע ימנע ממנו, והנה הטענה הראשונה ישתמש בה מדרך השכל העיוני, שעל אמונות ההשגחה והשכר והעונש ודומיה יעיין השכל העיוני ולנגדם יצא הפשע במופתים מזויפים עיוניים, והטענה השניה ישמש בה עם השכל המעשיי, שהוא יבחין על הטוב והרע במעשים ובפעולות, ובו יצא הפשע לחפות כסף סיגים על חרש להראות שאין עול בעשות הרע ע״פ טענות לקוחים מהתבונה המעשיית.

דברי – אחר שספר נאום הפשע וטענותיו, כפי מה שהם בקרב לבו שגם הוא עברו בלבבו טענות היצר ופתויו, יאמר כי הוא בחן כי דברי פיו של הפשע הם און ומרמה שמופתיו אשר לוקח מהשכל העיוני הם מרמה וזיוף, והטענות שטוען מצד השכל המעשי הם און, שמצד שלבו מלא און לכן טוב בעיניו כל רע, ומבאר שמה שטועה בשכל העיוני בא מצד שחדל להשכיל לא מצד שהשכיל רק מצד שלא השכיל, שאם היה משכיל על דבר היה מוצא האמת, ומה שטעה מצד השכל המעשי בא מצד שחדל להיטיב – שאם היה רוצה להיטיב מעשיו היה מרגיש שמצות ה׳ הם טובים וישרים.

און – מבאר שהאדם מצד תולדתו וטבעו נוטה שישכיל את האמת ושייטיב מעשהו ופעולותיו, וראוי שימאס ברע וידבק בטוב, רק ע״י שאון יחשוב על משכבו אם רק יחשוב מחשבת און בעיון או אם רק יתיצב על דרך לא טוב במעשה, הגם שלא יהיה בקום ועשה רק בשב ואל תעשה, שלא יחשוב ויעיין אחרי האמת ולא ישתדל לעשות טוב, זה יצמיח בלבו שורש פורה ראש ולענה עד שרע לא ימאס – ויאמר על רע טוב.

ה׳ – עתה בא להתוכח ולהשיב על נאום הפשע וטענותיו, תחלה השיב נגד מ״ש אין פחד אלהים לנגד עיניו, שהיה השאלה מדוע אין ה׳ מעניש את הרשעים ומשלם שכר הצדיקים תיכף בעוה״ז, על זה משיב ה׳ בהשמים חסדו – ר״ל כי הנהגת ה׳ את עולמו תתפרד לשני ראשים הא׳ היא ההנהגה הטבעיית הסדורה וקבועה עפ״י חקים קבועים מוגבלים לא ישתנו, כמו יום ולילה קיץ וחרף גשם ובצורת וכדומה, והנהגה זו קבועה בשמים, שעפ״י תנועת הגלגל וסדר המאורות ומהלכתם יחייבו פעלים בשפלים כפי חקם אשר קצב להם יוצרם מראשית קדומים, והנהגה זו נקרא בכתבי הקדש בשם אמונה, כי ה׳ שומר אמונתו בם בל ישנה חקם אשר קצב להם, כמ״ש שמים תכין אמונתך בהם, לעולם ה׳ דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך, (כמ״ש למעלה ל״ג על וכל מעשהו באמונה) השנית היא ההנהגה הבלתי קבועה, שהשם ישנה הטבע וינהיג הנהגה אחרת פלאיית כפי צורך העת והענין לפי שעה, כמו בעת יצ״מ ובמדבר אשר נגד אבותם עשה פלא, והנהגה זו קבועה בשחקים שהם גבוהים משמים והם ירמזו תמיד על הנהגה זאת, והנהגה הזאת נקראת בשם חסד, כי בה לא ישמור אמונה וקיום אל חקיו שקצב, רק יעשה כפי חסדו לנוצרי בריתו ועדותיו, והנה כפי המדומה לבני אדם ידמה להם שההנהגה הטבעיית שהיא אמונה קבועה בשמים, והנהגה הנסיית שהיא חסד קבועה בשחקים, רצוני, שהטבע תלך תמיד לפי חקיה הקבועים ולא תשתנה בשום פעם מעצמה, רק עת ירצה ה׳ לנהוג הנהגה נסיית יעזוב חקיו הטבעיים וישדד אותם, באופן שהנס אינו בא מן השמים ומהלך הגלגלים רק ע״י העמדת השמים ושביתת כחם והגברת כח השחקים, ולפ״ז השכר והעונש אינם טבעיים רק נסיים, רצוני, שע״י שישמור אדם מצוה או יעבור עבירה לא תשתנה הטבע בעבורו על פי סדר הטבעי, רק עפ״י סדר אחר נסיי אם ירצה ה׳ לגמלו או לענשו, עד שיצטרך אל הגמול והעונש רצון מיוחד מאת ה׳ והנהגה חדשה בבלתי אמצעי, אבל כל עוד שתונח הטבע על מכונתה יצוייר שיעברו רשעים עבירות גדולות ויצלחו והצדיקים יהיו מעונים ביסורים אם מזלם מחייב זאת, באשר אין קשר למעשה בני אדם עם חקי הטבע, ובזה יטעון הפשע לאמר אין פחד אלהים לנגד עיניו, וכן לפ״ז הנהגת הנס והגמול והעונש שאינו טבעי אינו קבוע רק מתחדש לפי שעה, ולא יצוייר כלל חסד בשמים ואמונה בשחקים, אבל התורה תלמדנו להפך, כי כבר העידה התורה שהטבע בכל פעולותיה נמשכת אחר מעשי בני אדם הטובים או הרעים, שאם ייטיבו מעשיהם יעוררו את הכנור הטבעי המנגן לצאת לקראתם בתופים ובמחולות ולהריק עליהם ברכה, ואם ירעו מעשיהם יתקלקלו סדרי הטבע ומערכותיה יעוררו רעה ומחסור, כמבואר בפ׳ בחקותי ובכ״מ, שאם ישמעו מצותיו יתן גשם ומטר וכל טוב, וההפך בהפך, מבואר כי היוצר את העולם הגדול בכלל המיוסד על חקים טבעיים קבועים בלתי משתנים ואת העולם הקטן שהוא האדם אשר הוא לבדו יתנהג עפ״י חקים אחרים בחיריים אשר ישנה אותם בבחירתו, והוא בבחירתו ימשול על חקי גופו הטבעיים ויכריח אותם שיכנעו תחת חקי השכל והרצון הבחיריים לשמוע תורת ה׳ ומצותיו, השכיל בחכמתו הבב״ת לקשר הנהגת שני העולמות האלה בקשורים נפלאים דקים וחבלים רוחנים נעלמים, באופן שהנהגת הטבע וחקיה בעולם הגדול יכנעו וימשכו אחר הנהגת המעשים הבחיריים בעולם הקטן, עד שידמו העולם והאדם (כדברי העקדה) כשני כלי זמר הנערכים בערך אחד שיתנענעו טורי הכנור הגדול לפי מה שיפרטו על הכנור הקטן לעומתו, עד שכל מעשי האדם רע או טוב יעורר כנגדו רע או טוב בעולם הגדול, ולפ״ז הנהגה הפלאיית לפי המעשה שהוא החסד נמצא גם בשמים והטבע, שגם היא תתנהג כפי מעשי בני אדם, ועז״א ה, בשמים חסדו – וכן האמונה שהיא הנהגה הקבועה עפ״י חקים קבועים נמצא גם בשחקים שההנהגה השניה הנסיית לפי המעשה אינה מקריית באופן שישדד חקי הטבע לפי שעה, רק טבע אחרת קבועה וסדורה ג״כ לנוסס נסים ליראיו לפי מעשיהם, ועז״א אמונתו עד שחקים.

צדקתך – אולם יש הבדל בין שני מיני הגמולים, בין הנס הגמור הגלוי הבא משחקים, כמו קריעת ים סוף וירדן וירידת המן שראו הכל שהוא נס לצורך ישראל ולפי מעשיהם, ובין הנס הנסתר הבא על פי הטבע, כמו ירידת המטר לשומרי מצותיו הבא מן השמים שזה בלתי מורגש לכל ורבים יאמרו שעולם כמנהגו נוהג ושהמטר ירד עפ״י טבע לא עפ״י המעשים, וכבר בארתי (בפי׳ ישעיה ס׳ נ״ט ובכ״מ) שכמו שצדקה ומשפט הבאים אצל בני אדם נבדלים במה שהצדקה מורה על מצות שבין אדם למקום ומשפט מורה על מצות שבין אדם לחברו, כן שני שמות אלה בבואם אצל האלהים מובדלים, במה שהצדקה תורה על המעשים שיעשה ה׳ מצד אלהותו והמשפט מורה על המעשים שיעשה בהשקף על בני אדם, לפ״ז הנסים הגלוים שיעשה ה׳ נקראים בשם צדקה, כי יעשם מצד אלהותו ורצונו הפשוט מבלי ישקיף על המשפט הטבעי הקבוע, והמשפט מורה על הנהגת הטבע לפי מעשי בני אדם רע או טוב, עז״א צדקתך כהררי אל – שהצדקה שהם הנסים הגלוים הם נראים לכל כהררי אל, אבל משפטיך מה שאתה גומל ומעניש בנסים נסתרים בחקי הטבע הם מכוסים כתהום רבה – עד שלכן יסתפקו רבים בגמול ועונש הזה ויכחישו אותו, עתה מבאר מדוע יהיה כן כי אדם ובהמה תושיע ה׳ – מצד שהאדם הוא מורכב משני חלקים, חלק א׳ הוא בהמה, כי אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, עד שמצד גופו הוא בהמה ונתון תחת חקי טבעיים מוכרחים, ומצד נפשו ושכלו הוא אדם ויכול לבחור ולעשות כפי בחירתו נגד טבעו, ואם היה השכר והעונש גלוי לא היה בוחר בטוב ומואס ברע מצד בחירת השכל, רק מצד טבע גופו, כמו שלא ישתה סם המות מצד טבע גופו, כי כל מה שיעשה האדם בעבור תועלת וערב לגוף, עושה זאת מצד בהמותו לא מצד בחירתו האנושית, שחפשיית הבחירה היא רק אם יעשה הטוב בעבור שהוא טוב ובעבור חק השכל נקי מכל פניה גופנית, ולכן היה מההכרח להסתיר השכר והעונש בתהום רבה כדי שימצא מקום לעשיית המצות מצד החלק שהוא אדם, ובזה הורה ג״כ ברמז איך יצוייר שמעשי האדם הבחיריים יפעלו שנויים בעולם הגדול ובטבע הכולל, כי דוגמת זה נראה באדם עצמו שהגם שגופו הבהמי מוגבל תחת חוקים טבעיים, יוכל האדם מצד שהוא אדם היינו מצד שכלו לשנות את טבע הבהמה ולהמשיכה נגד חקיה הטבעיים עפ״י מעשים שכליים, וכבר בארנו במק״א שה׳ ערך את גוף האדם שיכלול בתוכו כל חקים הטבעיים המפוזרים בכל מעשה בראשית, היינו שהוא כולל בתוכו כל העולם הגדול, ובעת תכריע נפשו האנושית השכליית את חקי העולם הקטן וטבעיו תחת ממשלתה, כן תכניע בזה את העולם הגדול, ששניהם ענין אחד.

מה יקר – עתה בא להשיב נגד טענה השנית של הפשע, מ״ש למצוא עונו לשנוא, שטוען שאינו מוצא בשכלו טעם למצות ה׳ ומדוע ישנא את העון, ביחוד ברוב המצות שבין אדם למקום שהפשע טוען עליהם מה בצע במעשים אלה ומה הפסד בהנחתם, ע״ז משיב כי האדם מיוחד בזה מכל נבראי האדמה, שכולם הניחם ה׳ אל הטבע לא כן האדם שע״י נפשו האלהית היא נעלה מן הטבע, וצריך להתקדש במעשים מיוחדים, על ידם יקרב אל האלהים וימשוך עליו השפע האלהית ההשגחיית, כי המעשים האלה יש להם סגולה זאת להמשיך עליו כל השפע האלהית ודבקות הרוחניית, עד שנפשו תשוב להיות ממין העליונים ותשוב אח״כ אל העדן הנצחי לחיי עולם, וזה חסד מיוחד אל מין האדם, וז״ש מה יקר חסדך אלהים – חסד זה יקר מאד (שהיוקר הוא מי שמציאותו מעט וכן מציאות הרוחנית והאלהית היא מעט בזה העולם הגשמי), והוא כי בני אדם בצל כנפיך יחסיון – ימליץ שכל הנבראים נתונים אל הטבע זולת מין האדם תדבק בו ההשגחה כנשר על גוזליו ירחף, כן האלהים יסוכך עליו כעוף הפורש כנפיו על גוזליו מצד הקורבה שביניהם מצד שהנפש היא חלק מעצמותו ית׳.

ירוין – והגם שכל צאצאי הטבע הם חוץ לבית ה׳ נתונים בחצרותיו החיצונים שהיא הנהגת הטבע, נפשות ב״א הם בני ביתו והיכלו אוכלי לחמו על שלחנו, עד שלחמם אינו לחם הגשמי הטבעי ומימיהם אינו מי מעין ובור, רק לחמם היא מדשן ביתך – לחם אבירים, ומשקם הוא מנחל העדן העליון, שהוא משל אל השפע האלהית תורותיו ומצותיו ויחוד שכינתו ושפע נבואתו, עד שע״י יזכו לכל המעלות הרוחניות, ועתה מי פתי ישאל עוד על טעם המצות שבין אדם למקום, הלא אחר שהאדם מקושר עם האלהים באופן זה, בהכרח שישמור מצותיו שהם האמצעיים המובילים אל התכלית הזה, והם הלחם והמים בם תשבע הנפש בת אלהים הזאת אשר בצל כנפיה תחסה.

כי עמך – ר״ל כי כל בעלי חיים שהם תחת הטבע ישיגו מן הטבע החיים והאור, החיים להחיות הגוף והאור להוציא המוחשים, אבל החיים הטבעיים הם רק צינור נוזל מן החיים האמתיים אשר מקורו הוא אצל ה׳, עד שהחיים הטבעיים והרוחנים יאמר עליהם שם חיים רק בשיתוף השם, כי הרוחנים הם החיים האמתיים הנובעים מן המקור, והגשמיים הם חיים מדומים, וכן האור הגשמי המוציא חוש הראות מן הכח אל הפועל הוא רק ניצוץ מן האור הרוחני האלהי שהוא האור האמתי ושורש לכל האורות, עד שערך האור הגשמיי אל האור הזה כערך החוש אצל האור, כמו שהחוש לא יצא מכח אל הפועל רק ע״י האור, כן האור העולמי לא יקנה מציאות ולא יתראה רק ע״י האור העליון, ועז״א באורך נראה אור – שע״י אורך הנעלם האור נראה ויוצא אל הפועל, כמ״ש לכו ונלכה באור ה׳, ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום, שהחיים האמתיים הם הדבקות בה׳, והאור האמתי הוא אור ה׳ והדרו, ואחר שהמצות הם סולמות ושליבות שבם ידלה האדם ממקור החיים ויראה לחזות באור ה׳, והעברות הם המות והחשך האמתי, הנה כבר תמצא מענה אל נאום פשע למצוא עונו לשנא.

משוך – עפ״י הצעה זאת מבקש מאת ה׳ שימשך חסדו וצדקתו אל אותם הבלתי נפתים אחר טענות הפשע הבא להתעות את האדם בין בעיון בין במעשה, רק הם מישרים דרכם בין בעיון לדעת את ה׳ כמ״ש ליודעיך – ובין במעשה לישר את הלב לקיים מצותיו בלי שום נטיה ופקפוק רק בלב ישר – והנה יודעי ה׳ הם ישיגו חסדו, שהם יודעים שה׳ מנהיג בהנהגה נסיית פלאיית לפי הזמן והמעשים, וע״י ידיעה זו ימשוך ה׳ עליהם חסדו, וישרי לב במעשים שבין אדם למקום שנקראים צדקה בכתבי הקדש, וכן ימשוך ה׳ עליהם צדקתו.

אל תבואני – ולכן אני מבקש בל אכשל בטענות הפשע בשני אלה בין בעיון בין במעשה, נגד העיון מבקש אל תבואני רגל גאוה – שהגאוה היא סבת הכשלון בעיונים במה שאחר הטבע וכ״ש בחכמת אלהית, במה שיתגאה שאין דבר נעלם מהשגתו, ולא ידע שיש דברים הסגורים בפני שכל האדם, שיש גבול להשגתו ואא״ל שישיג בדברים מופשטים מחומר, כמבואר בחכמת בקור התבונה, וכמ״ש דוד המלך ע״ה ה׳ לא גבה לבי, ונגד המעשה אמר ויד רשעים אל תנדני – היד מציין הפעולות, בל ינידהו ידי רשעים לפעול פעולת רשע.

שם – ר״ל הגם שידעתי שפועלי און יצליחו לפעמים בעוה״ז, הנה שם בעולם הנצחי,

נפלו פועלי און – שמה שיצלחו פה הוא כדי שיפלו שם נפילה עולמית,

שלא יוכלו קום – כי הנופל בעוה״ז יקום בעוה״ב לא כן הנופל שם שענשו נצחי לא יקום לעולם.