ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי וגו׳. חכמינו ז״ל במסכת מגלה (מגילה י״ד.) מנו חנה מכלל הנביאות, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל וצליאת חנה ברוח נבואה מן קדם ה׳. ותרגם כל דבריה בהגדת העתידות, אם בעניני שמואל והתשועות שיעשה בישראל מיד פלשתים ובבני בניו שיהיו משוררים לה׳ עלי עשור ועלי נבל, ואם במלכי האומות עם כנסת ישראל ומלחמותיהם. ותרגם אין קדוש כה׳ על מלך סנחריב, ופסוק אל תרבו תדברו על נבוכדנצר מלכא, ופסוק קשת גבורים חתים על מלך יון, ופסוק שבעים בלחם נשכרו על בנוהי דהמן, ופסוק ה׳ ממית ומחיה והפסוקים הנמשכים אליו על גמול הצדיקים בגן עדן ועונש הרשעים בגיהנם, ופסוק ה׳ יחתו מריביו על גוג ומגוג ומלך המשיח. ואין ספק שחנה דברה עתידות הרבה, אם במה שאמרה וישב שם עד עולם כפי מה שדרשו חז״ל על ימי חיי שמואל, (מ״ש פר׳ ג׳) ובמה שאמרה עוד כל הימים אשר היה הוא שאול לה׳ כמו שדרשו (שם) אותו על ימי חיי שאול. וגם כפי הפשט אין המלט משנאמר שנבאה על מלכות שאול ועל מלכות דוד ע״ה, במה שאמרה ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו כמו שאבאר ב״ה. אבל מה היתה מדרגת׳ בנבוא׳, ואיך היתה מנבאה בהשתמשו׳ החושים שהוא בחלוף מה שהסכימו עליו המחברים כלם, ולמה אמר הכתוב ותתפלל חנה, וקראו הכתוב תפלה ולא כנה הדברים כאלה בשם נבואה, הנה הוא אצלי לפי שאין ספק שחנה אחרי שילדה את שמואל בסבתו קבלה הכנה רבה לנבואה שלא היה לה קודם לכן ונצנצה בה רוח הקדש, לא לשתתנבא במדרגה שלמה כישעיהו וירמיהו ושאר הנביאים, וכדבורה אשה נביאה שדבר אליה האלהים ובאה בשליחותו לברק, כמו שאמרה (שופטי׳ ד׳ ו׳) הלא צוה ה׳ אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור וגו׳, כי חנה לא הגיעה למעלה כזאת, אבל היה ענינה מדרגת המדברים ברוח הקדש כדוד ושלמה, ולכן היו דברים בהשתמשות החושים, ומהבחינה הזאת כנה אותם בשם תפלה ואמר ותתפלל חנה, כי היו הדברים בבחינת עצמה תפלה ותחנונים לאל יתברך ומצד שעשה הקדוש ברוך הוא את כל שאלתה ושכל הדברים אשר בקשה בתפלתה קוימו ויצאו דבריה נבואיים, ומזאת הבחינה כתבו חז״ל שהיתה חנה נביאה, כמו שמנו שם גם כן דוד ושלמה. ומאשר היתה תפלתה כאשר הביאה שמואל בנה אל המקדש, ראוי הוא שיפורשו הדברים בעניני שמואל ומעשיו לא במה שקרה אחרי מותו כדרך יונתן. והנ׳ אמר ותתפלל חנה ותאמר וגו׳, הנה התפלה בעצם ואמת היא בפסוק האחרון ה׳ יחתו מריביו. ולפי שאחז״ל (ברכות ל״ו ע״א) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחלה ואח״כ יתפלל, ראתה חנה לעשות כן, כי היא סדרה ראשונה שבחי המקום ואח״כ עשתה תפלתה, ולזה אמר ותתפלל חנה ותאמר, רוצה לומר שחנה התפללה תפלתה ואמרה קודם התפלה עלץ לבי בה׳ וגומ׳, הנה אמרו ותתפלל חנה אמרו על הפסוק האחרון, ואמרו ותאמר היא האמירה הקודמ׳ לכל התפלה בספר׳ שבחו של מקום. ואמרו המפרשים בפי׳ הפסוק לבי שהיה עצב עתה ישמח בה׳ וכבודי שהיה שוכן לעפר עתה ירום ויגבהה קרני ומלכותי. או יהיה רמה קרני לנגח את אויבי, וכן רחב פי על אויבי שהם פנינה וקרוביה לפי ששמחתי בישועתך, ואמר׳ זה לפי שהעקרה לבה עצב ודל כבודה וקולה לא ישמע. ואני אחשוב שאמרה זה כדי להשיב ראשונה לדברי אלקנה אשר דבר אליה, ושנית לדברי עלי אשר אמר אליה שם, וזה לפי שאלקנה אישה היה מדבר על לבה דברים ניחומים ולא היו מתישבים אצלה, כי הוא אמר אליה חנה למה תבכי ולמה ירע לבבך וגו׳, לומר שתשמח עמו ולא תתעצב בהעדר הבנים, עוד אמר הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים להגיד שגדול כבודה עמו, ולהשיב לזה אמרה חנה עלץ לבי בה׳, רוצה לומר עם כל דברי בעלי שאמ׳ ולמה ירע לבבך, הנה לא שמח לבי עמו ועם דבריו אבל עתה בה׳ עלץ ושמח לבי, ואף שבעלה אמר הלא אנכי טוב לך להעיר על הכבו׳, והנה לא היה כן כי לא רמה קרני וכבודי כדבריו כי אם בה׳ עתה. ואם עלי הכהן קללני קללה נמרצת על שהיו שפתי נעות וקולי לא ישמע הנה עתה רחב פי על אויבי, והסבה בכל זה כי שמחתי בישועתך כי התשועה האלהית היא המשמחת המכבדת המרחבת את פיה לא דבר אחר. והבן הדברים שחנה אמרה שלא יחשוב אדם שהיתה שמחתה וכבוד׳ עם הילד אינו כן כי אם בה׳ ובתשועתו מאשר בא מאתו הנער, לא בבחינת הילד עצמו כי אם בבחינת הנותן אותו ית׳:

אין קדוש כה׳ כי אין בלתך וגו׳. אמרו המפרשים שבפסוק הראשון הזה נתנה שבח לאל יתברך על שפקד אותה ואמרה שאין קדוש כה׳ להתפלל בבית מקדשו, והפסוק השני אמרה כנגד פנינה שהיתה מדברת נגדה גבוהות ודברי עתק. ואני אחשוב שלפי שחנה אמרה עלץ לבי בה׳ וגו׳ לומר שהיתה לידתה בדרך נס ופלא אלהי, והיה לאומר שיאמר שענין לידתה היתה בטבע ולא מסבת האל יתברך, שהוא להיותו נבדל מהחמריות וגבוה מעל גבוה לא ישגיח ולא ידע הדברים השפלים האלה ולא יתבונן בהם, לזה רצתה להודיע שזו באמת מחשבה נפסדת, כי הנה האלוה יתברך עם היותו קדוש ונבדל (כי הקדושה אינה כי אם ההבדל וההפרד מהחמריות) הנה עם כל זה הוא יודע הדברים השפלים כלם ומשגיח בהם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וזהו שאמר׳ כמודה בהקדמת החולק אין קדוש כה׳, רוצה לומר אמת הוא מה שאמרת כי אין קדוש ונבדל בכל הנבדלי׳, ולפי שלא נאמ׳ פחות ויתר עליו עם שאר הנבדלים (כי אין לו עמהם שום יחס בזה) אמרה אין בלתך, רוצה לומר כי אין קדוש בלתי האל.

אבל עם הוראת ההקדמה הזאת אל תרבו תדברו גבוהה, רוצה לומר שהוא גבוה מעל גבוה ומפני זה לא ישגיח אינו כן, ואל תשעו בדברי שקר דברי הפלוסופים ואל תתעסקו בחקירותיהם, אבל יצא עתק מפיכם ותדברו דברים עתיקים ואמתיים, והם כי אל דעות, רוצה לומר יודע הדברים אשר בכאן כלם ולו נתכנו עלילות, רוצה לומר שהוא המשגיח גדול העצה ורב העלילה ולא יאותו המעשים כלם כי הם מאתו ובידו. ובמדרש שמואל (פרשה ה׳) אמרו חז״ל אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו. והביאו שם המשלים רבים מהפועל הטבעי לפועל המלאכות, ואני אזכרם בשירת דוד:

קשת גבורים חתים וגומר. פירוש אלה הפסוקים אצלי, שאחרי שהניחה בכלל שאל דעות ה׳ ולו נתכנו עלילות ביארה זה בפרט ואמרה, אם תראו בענין הכבוד והשררה שקשת גבורים, רוצה לומר גדולתם וחזקם באפס יד ישבר ובהרף עין חתים הגבורים ההם, והנכשלים שהם האנשים החלשים ופחותים בפתע אזרו חיל.

ואם תראו גם כן שבעים בלחם נשברו, רוצה לומר אותם שהיו שבעים באו לרעב ולחוסר כל עד שנשכרו לעבוד עבודה עד ככר לחם, וההפך ברעבים שלא היה להם לאכול חדלו, כלומר חדלו מלהיות נשכרים, ואם תראו גם כן בענין הבנים שעקרה ילדה שבעה, רוצה לומר בהיותם בלתי ראויה להוליד ילדה בנים הרבה, ובהפך מה שהיתה רבת בנים אומללה מהם, הנה שלשת הדברים האלה שתראו בהם עולם הפוך דעו נא וראו שאינם במקרה, אבל סבתם הוא האלוה יתברך אין עוד מלבדו, ולזה חזרה להזכירם ביחסה אותם לאל יתברך והתחילה במה דסליקת מיניה שהוא עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה.

ועליו אמרה ה׳ ממית ומחיה וגו׳ כלומר ה׳ ממית בני רבת הבנים ומחיה בני העקרה. ואמנם בענין העושר אשר זכר הנה האלוה יתברך הוא גם כן סבתו.

כי ה׳ מוריש ומעשיר לא בכמות קטן אבל משפיל אף מרומם, וזה אם כן בענין העוני והעושר הנזכר. ואמנם בענין הכבוד שזכר גם כן האל הוא סבתו.

כי הוא מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, ולא אמרה זה על העושר כי אם על הכבוד שמרים האל יתברך הדל והנבזה מאשפות. ועם היות כבודם חדש עמהם, הנה ברצות ה׳ יושיבהו עם נדיבים והם זקני הכבוד והמעלה, ואף המלכות שהוא תכלית הכבוד והעילוי פעמים ינחילהו את הפחות הנבזה הדל שזכר, וזהו וכסא כבוד ינחילם. ואמרו שאין בזה עול וחמס לשאר האנשים המושלים בקרב הארץ, לפי שלה׳ מצוקי ארץ, רוצה לומר עמודי הארץ וישת עליהם תבל, ואם הוא יתברך ברא העולם והטביעו על מה שהוא איך לא ימליך בתוכו את בן טבאל? ואיך לא יעשה בו כרצונו? ולפי זה לא באו הדברים נכפלים, ולא נאמרו המאמרים האלה על ענינים פרטיים על חנה או על שרה ועל רחל או על יוסף כמו שדרשו אותם חז״ל במדרש שמואל (שם), כי אם בדרך כלל על עניני העולם ותהפוכותיו שהם מאת ה׳. והמפרשים פירשו ה׳ ממית ומחיה על ענין תחיית המתים:

רגלי חסידיו ישמר ורשעים בחשך ידמו כי לא בכח יגבר איש. לפי שאמרה שהקדוש ברוך הוא עושה ההפכים והדברי׳ השונים ממית ומחיה מוריש ומעשיר, אמרה שלא יחשב שיש בזה אצלו שנוי ושהוא מתנחם ומתחרט ממה שיעשה ולכן יעשה הדבר בהפכו אחריו אינו כן, אבל השנוי כלו הוא בסבת המקבלי׳, כי רגלי חסידיו ישמור אותם תמיד אם בעושר ואם בכבוד ולא ישנה אותם מטוב לרע, אמנם הרשעים בחשך ידמו ולכן אם הם חיים ימיתם ואם עשירים יורישם ואם נכבדים יושיבם עד עפר. ואחרי שזכרה שלשת המינים בני כבוד ומזוני וביארה שכלם מסובבים מאתו יתברך ושאינו שנוי בו כי הוא בסבת המקבלי׳, נתנה גזרה כוללת על כל הדברים שזכר׳ כי לא בכח יגבר איש, רוצה לומר שאין הדבר תלוי בכחם וגבורתם כי אם בצדקתם וברצון האל, לפי שהוא אל דעות ולו נתכנו עלילות כמו שהניחה בראשונה, ולכן נתעלסה בה׳ בהולדת בנה כי מאתו הכל:

יי׳ יחתו מריביו וגו׳. פירשו המפרשים ה׳ יחתו מריביו מריבי הצדיקים ועליו בשמים ירעם על כל אחד מהרשעים המריבים. והאמת הוא שזו היא תפלתה על שמואל בנה, כי מה שאמרה עד הנה הוא הקדמה כמו שזכרתי, וכוונתה לומר שהאל יתברך יעשה חמשה חסדים לשמואל בנה. האחד אמרה ה׳ יחתו מריביו, רוצה לומר ה׳ בחסדך שיחתו המריבים עם שמואל שהם הפלשתים. השני עליו בשמים ירעם, רוצה לומר בעבור שמואל ועליו האל יתברך ירעם בשמים, וכן היה זה ונתקיים כמ״ש (שמואל א ז׳ י׳) וירעם ה׳ בקול גדול על פלשתים, וג״כ נכלל בזה מה שאמר שמואל (סי׳ י״ב י״ז) הלא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ ויתן קולות וגו׳, שהאל יתברך בעבורו נתן קולות ורעמים מן השמים. השלישי אמרה ה׳ ידין אפסי ארץ, רוצה לומר ה׳ בחסדך ששמואל ידין אפסי ארץ, רוצה לומר שיהיה שופט ישראל. הרביעי אמרה ויתן עוז למלכו וזה היה תפלה, שאם שמואל ימשח בימיו מלך על ישראל כמו שצותה התורה, הש״י יתן לאותו מלך עוז וגבורה רבה, והנה נתקיים זה בשאול שהיה המלך הראשון שמשח שמואל והמלך הראשון שהיה בישראל, שנתן האל יתברך אליו רוח עצה וגבורה. והחסד החמישי הוא וירם קרן משיחו, רוצה לומר אם מלך אחר ימשח גם כן ירום ויגביה מעלתו ומלכותו וזהו היה דוד שרמה קרנו ומלכותו בישראל, ובמסכת מגלה (מגילה י״ד.) אמרו, דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, שאול ויהוא בן נמשי שנמשחו בפח השמן לא נמשכה מלכותן. ואחשוב שלזה כיון דוד באמרו (תהלים צ״ב י״א) ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן. הנה א״כ במה ששאלה חנה על שמואל בנה מהאלוה יתברך ומאשר נתקיימו כל דבריה ונעשו שאלותיה ידענו שרוח ה׳ דבר בה ומלתו על לשונה: ואין ספק שהיו ישראל יודעים מה שצותה התורה בהקמת מלך, ולכן התפללה חנה שיהיה שמואל בנה שופט ונביא ויעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ ושהוא ימשח המלכים, ולא שאלה שיהיה הוא מלך ישראל, לפי שידעה שלא תסור שבט מיהודה לדעת המפרשים וגם לדעת כולי עלמא מזרע לוי לא היה ראוי שימלוך, ולהיות בנה משבט לוי היה די בהיותו שופט וחכם חרשים והיותו נביא אלהים והיות המלכים נמשחים על ידו. הנה עם מה שאמרתי התבארה תפלת חנה ומה שבקשה על שמואל בנה, וידענו למה נשנו הדברים והותרה השאלה הששית: וחז״ל (מ״ש פרש׳ ה׳) דרשו הפסוקים באופנים אחרים ולא זכרתים להיותם רחוקים מדרך הפשט, וידענו עם זה מדרגתה בנבואה ביראת השם ושהיתה באמת אשה יראת ה׳ היא תתהלל:

(הקדמה)
פרשה שנית בעניני בני עלי, רוצה לומר חטאם והנבואות שנאמרו עליהם ועונשם. תחלתה וילך אלקנה הרמתה וגו׳, עד ויגדל שמואל וה׳ היה עמו וגו׳, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה במה שנכפל הודעת שהיה שמואל משרת את ה׳ לפני עלי ארבעה פעמים, ראשון בתחלת זאת הפרשה שאמר והנער היה משרת את ה׳ את פני עלי וגו׳, שני באמרו ושמואל משרת את פני ה׳ חגור אפוד בד, שלישית באמרו והנער שמואל הלך וגדול וטוב עם ה׳ וגם עם אנשים, רביעי באמרו והנער שמואל משרת את פני ה׳ לפני עלי, והיה די באחת מהם לענין ההודעה:

השאלה השניה במה שאמר אחרי שזכר עון בני עלי וברך עלי את אלקנה ואת אשתו, ואמר ישם ה׳ לך זרע מן האשה וגו׳ כי פקד ה׳ את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות וגו׳, ויקשה מאד למה לא אמר זה אחרי תפלת חנה? והיה ראוי ששם יזכרהו שאחרי שהביאה את בנה והתפללה עליו ברך עלי אותה ושם יזכור את תולדותיה שהוא המקום הנאות אליו, ולמה זכר זה בתוך עניני בני עלי ועונותיהם?

השאלה השלישית באמרו ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה׳ אשר שם ארון האלהים, והנה בהיכל ה׳ אשר שם הארון היה בלתי אפשר שיכנס שמואל, כל שכן שישכב שמה, כי לא היה נכנס שם כי אם הכהן הגדול פעם אחת בשנה, ואם נאמר שפירושו ושיעורו ונר אלהי טרם יכבה בהיכל ה׳ ושמואל שוכב כדברי חז״ל (קדושין ע״ח ע״ב) והמפרשים נטו לזה גם כן, הנה יקשה ענין הנר למה זכרו אחרי שאינו מיוחס לשכיבת שמואל? ולמה לא זכר אנה היה שוכב שמואל?

השאלה הרביעית בעניני נבואת שמואל, והוא למה באתהו הנבואה באופן שהיה חושב שמואל פעמים שלש שהיה עלי קורא אותו והיה הולך אליו על זה עד שהבין באחרונה שה׳ קורא את הנער? ולמה לא באתהו הנבואה באופן שידע ויכיר שהיא נבואה? ויודיעהו האלוה יתברך מה שירצה להודיעו מבלי שישתבש באופן המראה ויחשוב שעלי קורא אותו, והנה הנביאים היו משיגים נבואתם:

השאלה החמישית בפסוק ושמואל טרם ידע את ה׳ וטרם יגלה אליו דבר ה׳, והוא שאם בא הפסוק הזה לתת התנצלות בעד שמואל למה לא הרגיש בנבואתו שהיה מאת ה׳ מן השמים, ואיך חשב שהיו הדברים דברי עלי כמו שחשב הרב המורה, אם כן היה ראוי שיבא הפסוק הזה בתחלת המראה או שיבא בסופה, ולא שאחרי שזכר שתי פעמים שבאה אליו הקריאה ושהלך לעלי אחריו קודם הפעם השלישית יבא ההתנצלות הזה:

השאלה הששית למה שמואל ועלי לא התנהגו באופן שוה בכל הפעמים שבא אליו קול הקריאה? וזה בדברים, ראשון שהנה בפעם הראשונה שקראו שמואל, השיב שמואל אחרי הקריאה הנני, ובשאר הפעמים לא אמר הנני כי אם אחרי שהלך לעלי, שנית שבפעם הראשונה אמר וירץ אל עלי ובשאר הפעמים אמר ויקם וילך אל עלי, שלישית שעלי בפעם הראשונה שהלך שמואל אליו אמר לא קראתי שוב שכב, ובפעם השנית אמר לא קראתי בני שוב שכב, הוסיף לומר בני ולא אמר כן בפעם הראשונה ולא בשלישית, רביעית שעלי אמר לשמואל באחרונה ואמרת דבר ה׳ כי שומע עבדך, ושמואל לא אמר כן כי אם דבר כי שומע עבדך ולא אמר דבר ה׳:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

(יא) וילך אלקנה הרמתה וגו׳. זכר שחנה אחרי תפלתה הלכה עם בעלה וחזרו לרמתה אל ביתם, ושנשאר שמואל הנביא עם עלי הכהן במקדש להתלמד שם דרכי העבודה והאמת, וזהו שאמר והנער היה משרת את ה׳, רוצה לומר היה נשאר שמה לשרת את ה׳. ולפי שלנערותו לא היה עדין מבין דבר מה מעניני האלהות לכן הוסיף לומר את פני עלי, רוצה לומר שהוא לא היה משרת כי אם את פני עלי, ולפי שהיה שרותו אל עלי לתכלית שישרת את ה׳ אחרי זה, לכן אמר את פני ה׳, וביאר באמרו את פני עלי שבראשונה אליו היתה תחלת השרות. וחז״ל (מ״ש פרש׳ ח׳) דרשו מכאן למשמש תלמידי חכמים כמשמש את השכינה, ודכוותיה באליהו חי ה׳ אשר עמדתי לפניו, וכי לפני שכינה היה עומד? אלא כל זמן שהיה עומד לפני אחיה השילוני כאלו עמד לפני השכינה:

ובני עלי בני בליעל וגו׳. יתחיל הכתוב לספר שבני עלי הכהן היו בני בליעל במדות ובדעות לא ידעו את ה׳, ויהיה פי׳ בני בליעל לא להגיד שהיו בני עלי שהיה בליעל, כי אם להגיד עונותיהם שעם היותם בני עלי כהן ושופט כמלאך ה׳ צבאות, הנה הם היו במדותיהם כאלו היו בני איש בליעל. והנה היה הסבה בזה לפי שלא ידעו את ה׳, ולחוסר ידיעתם וקוטן אמונתם אשר בהם היו רשעים במעשיהם, וכדברי דהע״ה (תהלים י״ד א׳) אמר נבל בלבו אין אלהים ובעבור זה השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב. וזכר מרשעתם ששמו להם חוקים ומשפטים לא טובים.

וזהו ומשפט הכהנים מאת העם, רוצה לומר שלא היה זה משפט אלהי כי אם משפט הכהנים שעשו ביניהם כרצונם, שבבוא האיש מישראל לזבוח זבח היה בא נער הכהן מבני עלי הנזכרים כבשל בשר השלמים.

והיה הנער מביא בידו מזלג שהיו בו שלש השינים והיה מכניסו בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור אשר יבשלו הבשר בהם וכל אשר יעלה המזלג בשלש שיניו כלו יקח הכהן, והיו הם עושים זה לכל ישראל הבאים כקטון כגדול, כי לא נשאו פני שרים. והיה בזה מהפשע מה׳ בחינות. האחת בלקחם מה שאינו שלהם, כי כבר נתנה התורה להם חזה ושוק והם היו לוקחים זה עוד שאינו ממתנות הכהונה, וזה רמז באמרו כל אשר יעלה המזלג. ואם שנית במה שלא היו לוקחים הדבר ידוע כי אם כאשר יזדמן, וכדי להרבות בגזל היו לוקחים אותו במזלג ההוא אשר היו בו שלש השינים שכל שן מהם יקח מנה אחת, ונרמז ג״כ זה באמרו והמזלג שלש השנים בידו וגו׳ כל אשר יעלה המזלג. ואם שלישית בהיותם עושים זה בחזקה על דרך גזל, כי לא ישאלו אותו לבעלים אבל הם יקחוהו בחמס רב, ונרמז זה באמרו ואם לא לקחתי בחזקה. ואם רביעית במה שהיה גאה וגאון הכהנים שלא יקחו המתנות בידיהם אבל ישלחו נעריהם ללקחם בחזקה כמו שאמרתי, ובא זה באמרו ובא נער הכהן וגו׳. ואם חמשית שהיו עושים זה קודם הקטרת החלבים.

וזהו אמרו גם בטרם יקטירון את החלב, רוצה לומר שפעמים לא ירצו לאכול בשל מבושל ובא נער הכהנים האלה והיה אומר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח מהמבושל, והיו עושים זה בטרם יקטירון אל החלב וזה עון פלילי, כי לא נתן להם האלהים כי אם שיאכלו משולחנו אחרי שיזרקו הדם ויקטירו החלבים.

ועם היות שיאמרו הבעלים שראוי ראשונה לקטר החלב ואח״כ יקח הנער מה שירצה, היה משיבהו הנער שאינו רוצה בזה, כי אם שיתן הבשר חי קודם ההקטרה ואם לא יקחהו מהם בחזקה, וזה היה חמס ובזיון לקרבנות, שהם היו לוקחים אותם לרדיפת תאוה ושמים שולחנם קודם לשלחן גבוה כאלו שלחן ה׳ נבזה הוא:

ותהי חטאת הנערים גדולה וגו׳. חשבו המפרשים שהנערים שזכר בכאן הם בני עלי, והם מה שאמר כי נאצו האנשים את מנחת ה׳. וכפי הפשט לא אמרו כי אם על נערי הכהנים שזכר שהיה חטאתם גדולה בעיני ה׳ במה שהיו חומסים את הבעלים ומבזים את עבודת המקדש, ואמר שחטאת הנערים האלה באה ונמשכה מאשר נאצו האנשים את מנחת ה׳, רוצה לומר קרבנותיו והם הכהנים בני עלי. ולהיותם מנאצים אותה היו נעריהם עושים כמעשיהם וחוטאים גם כן לה׳, הנה אם כן הנערים הם נערי הכהנים שזכר, והאנשים הם הכהנים בני עלי אשר היו סבת הרעה הגדולה ההיא:

והנה אמ׳ אחר זה ושמואל משרת את פני ה׳ להגיד שעם היות נערי הכהנים רעים וחטאים לה׳ מאד, הנה שמואל עם היותו נער כמו הם והנערים בטבעם ילמדו אלה מאלה, הנה הוא לא היה כן, כי היה משרת את פני ה׳, והנה לא אמר בזה את פני עלי לרמוז שכבר היה מכוון לבו לשמים ולא לעבוד לעלי בלבד כמו שהיה בילדתו. וזכר שעם היותו לוי היה חגור אפוד בד, והוא היה מלבוש פשתן עשוי כדמות האפוד בכהן הגדול שהיה בתכונה אחרת והיו לובשים אותו כלל הכהנים, כמו שאמר (שמואל א כ״ב ח״י) וימת ביום ההוא שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד, והיו כלם כהנים, וגם כל עובדי השם ומשרתים לפניו היו לובשים כן, כמו שמצינו בדוד בעליית הארון (שם ב׳ ו׳ ט״ו) שהיה חגור אפוד בד. ובזה העיר שהכהנים בני עלי היו נואצים העבודה האלהית בהיותם אנשים שהיו מבזים כהונתם, ושמואל שלא היה כהן בנערותו היה משרת את ה׳, ובשירותו ובמלבושיו היה כמו כהן עם היותו לוי בלבד:

וכן זכר שאמו של שמואל היתה עושה לו מעיל קטן, והוא גם כן ממלבושי הכהנים, והעלתה לו מימים ימימה, כי לפי שהיה הולך וגדל היתה אמו עושה לו בכל שנה ושנה מעיל אחד נאות כפי גופו, וכאשר היתה עולה שמה מידי שנה בשנה היתה מוליכה לו את המעיל החדש אשר היתה עושה לו. והמפרשים פירשוהו באופן אחר רחוק מאד, עד שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (תנחומא פר׳ אמור דף ס״ג ע״ב) שמעיל אחד היה לו מנערותו ואמו היתה מביאו ברגל וחוזרת להוליכו ושנקבר במותו מעוטף בו, וזהו שאמרה הבעלת אוב עוטה מעיל, הה״ד (איוב ל״ח י״ד) תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. וכל זה בא להגיד ששמואל היה מכבד הכהונה ומבקש אותה עם היות בני עלי נואצים את כהונתם. הנה התבארו הפסוקים האלה שבאו בשמואל והותרה השאלה הראשונה. ועוד אפרש שאר הפסוקים שבאו על שמואל בזה במקומם בעזרת האל: