×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(יא) מִֽי⁠־כָמֹ֤כָה בָּֽאֵלִם֙ יְהֹוָ֔הי״י֔ מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא׃
Who is like You among the gods, Hashem? Who is like You, glorious in holiness, awesome in praises,⁠1 worker of wonders?
1. awesome in praises | נוֹרָא תְהִלֹּת – Rashi and others suggest that the verse implies that Hashem is an object of dread whom people fear to praise, as they will be unable to do His deeds justice. Cf. Shadal that the connotation is: "one who is worthy of awesome praises" or Rashbam: "one who is feared due to His praiseworthy deeds".
מקבילות במקראתורה שלמהמכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרשב״יתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהליקוט הערות מסורהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[קמ] 1מי כמכה באלם ה׳, כיון שראו ישראל שאבד פרעה וחילו בים סוף ובטלה מלכותן של מצריים ושפטים נעשו בעבודה זרה שלהן, פתחו כולם פיהם ואמרו מי כמכה באלים ה׳. ולא ישראל בלבד אמרו שירה, אלא אף אומות העולם אמרו שירה. כיון ששמעו אומות העולם שאבד פרעה וחילו בים ובטלה מלכותן של מצרים ושפטים נעשו בעבודה זרה שלהן, כפרו כולן בעבודה זרה שלהן ופתחו כולן פיהם והודו במקום ואמרו מי במכה באלים ה׳. וכן אתה מוצא שעתידין אומות לכפור בעבודה זרה שלהן, שנאמר (ירמיהו ט״ז:י״ט) ה׳ עזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבאו וגו׳ היעשה לו אדם אלהים וגו׳, ואומר (ישעיהו ב׳:כ׳) ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו וגו׳, ואומר (ישעיהו ב׳:כ״א) לבא בנקרת הצורים וגו׳, ואחריו מה כתיב, והאלילים כליל יחלוף. (מכילתא)
[קמא] 2מי כמכה באלם ה׳, באלם כתיב מי כמוכה באלמים. (מכילתא כתב יד אכספורד)
[קמב] 3מי כמכה באלם ה׳, מי כמוך באילמים ה׳, מי כמוך רואה בעלבון בניך ושותק, שנאמר (ישעיהו מ״ב:י״ד) החשתי מעולם אחריש אתאפק כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד. לשעבר אחריש אתאפק, מכאן ואילך כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד אחריב וגו׳. (מכילתא)
[קמג] 4מי כמכה באלם, באלמים אלו ישראל שהם אלמים בגלות, מתחרפין ואין משיבין, והקב״ה רואה עלבונן ושותק. (לקח טוב)
[קמד] 5מי כמכה באלם ה׳, מי כמוך באלו שמשמשין לפניך במרום, שנאמר (תהלים פ״ט:ז׳-ט׳) כי מי בשחק יערוך וגו׳ אל נערץ בסוד קדושים רבה וגו׳ ה׳ אלהי צבאות מי כמוך חסין יה. (מכילתא)
[קמה] 6מי כמכה באלם ה׳, מי כמוך באלו שקוראין עצמן אלוהות. פרעה קרא עצמו אלוה, שנא׳ (יחזקאל כ״ט:ג׳) יען אמר לי יאורי ואני עשיתני. סנחריב קרא עצמו אלוה, שנאמר (מלכים ב י״ח:ל״ב) מי בכל אלהי הארצות האלה וגו׳. נבוכדנצר קרא עצמו אלוה, שנאמר (ישעיהו י״ד:י״א) אעלה על במתי עם וגו׳. נגיד צור קרא עצמו אלוה, שנאמר (יחזקאל כ״ח:ב׳) בן אדם אמור לנגיד צור כה אמר ה׳ אלהים יען גבה לבך וגו׳. (מכילתא)
[קמו] 7מי כמכה באלם ה׳, מי כמוך באלו שאחרים קוראין אותם אלוהות ואין בהם ממש ועליהם נאמר (תהלים קט״ו:ה׳) פה להם ולא ידברו וגו׳. אילו פה להם ולא ידברו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא אומר שני דברים בדיבור אחד, מה שאי איפשר לבשר ודם לומר כן, שנאמר (תהלים ס״ב:י״ב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו וגו׳ הלא כה דברי כאש וגו׳, וכתיב (איוב ל״ז:ב׳) והגה מפיו יצא. (מכילתא)
[קמז] 8מי כמכה באלם ה׳, בא עלי ים ה׳, מי כמכה בניסים וגבורות שעשית לנו על הים, וכן הוא אומר (תהלים ק״ו:כ״ב) נוראות על ים סוף, ואומר (תהלים ק״ו:ט׳) ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהמות כמדבר. (מכילתא דר״ש מכת״י)
[קמח] 9מי כמכה, במנחה דשבתא מה היו אומרים, אמר רבי יוחנן אז ישיר ומי כמוך ואז ישיר. (ראש השנה לא.)
[קמט] 10מי כמכה, כי גדול כים שברך מי ירפא לך (איכה ב׳:י״ג). א״ר יהושע חילפיי מי שעתיד לרפאת שברו של ים הוא ירפא לך, ור׳ יהושע בר נחמני אמר, מי שאמרתם לו בים מי כמוך הוא ירפא לך. (פסיקתא דרב כהנא פט״ז קיב.)
[קנ] 11מי כמכה, ישראל אומרים מי כמוכה באלים ה׳, ורוח הקודש אומרת (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך. (ספרי וזאת הברכה פיסקא שנה.)
[קנא] 12מי כמכה... מי כמכה, מי כמוכה נאדר בקדש. כל כמוך חסר חוץ משנים. מי כמוכה באלים ה׳ מי כמוכה נאדר בקדש למה? שאילו בראייה, והשאר בשמיעה. (מדרש חסרות ויתרות)
[קנב] 13מי כמכה... מי כמכה, מי כמכה [הראשון] רפה, מי כּמכה השני דגש, לפי שבתחלה היו משבחין בשפה רפה ולבסוף מקירות לבם בפה מלא. (לקח טוב)
[קנג] 14מי כמכה... מי כמכה, מי כמוך באלים ה׳. וענה פרעה אחריהם שיר ושבח בלשון מצרית ואמר מי כמוך נאדר בקודש נורא תהלות עושה פלא. (פרקי דרבי אליעזר פמ״ב)
[קנג*] 15מי כמכה באלם ה׳, רבי יצחק פתח כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך כו׳ (תהלים ל״ה:י׳) האי קרא בזמנא דקודשא בריך הוא זמין לאחייא מתייא וכו׳, ודא שירתא מעלייא ממה דאמרו ישראל על ימא, דהא אינון לא אדכרו שמא קדישא אלא בתר תלת מילין, דכתיב מי כמוכה באלים ה׳, והכא אינון מקדמי לשמא קדישא, דכתיב ה׳ מי כמוך (זח״ג רסז:)
[קנד] 16מי כמכה נאדר בקדש, נאה אתה ואדיר בקדש, שלא כמדת בשר ודם מדת הקב״ה. מדת בשר ודם אינו יכול לומר שני דברים כאחד, אבל מי שאמר והיה העולם אמר עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן, שנא׳ (שמות כ׳:א׳) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. מדת בשר ודם אינו יכול לשמוע משני בני אדם כשהן צועקין כאחת, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא אפילו כל באי העולם באין וצועקין לפניו הוא שומע צעקתם, שנא׳ (תהלים ס״ה:ג׳) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. (מכילתא)
[קנה] 17נאדר בקדש, אמר רבי יודן בשם ר׳ אחא, הקב״ה דרכו בקדושה דיבורו בקדושה וישובו בקדושה, חשיפת זרועו בקדושה, נורא ואדיר בקדושה וכו׳ וכו׳, נורא ואדיר בקדושה מי כמוכה נאדר בקודש. (ירושלמי ברכות פ״ט ה״א)
[קנו] 18נורא תהלת, מדת בשר ודם מוראו על רחוקים יותר מן הקרובים, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא מוראו על קרוביו יותר מעל רחוקיו, שנאמר (ויקרא י׳:ג׳) בקרובי אקדש, וכתיב (תהלים נ׳:ג׳) וסביביו נשערה מאד, ואומר (תהלים פ״ט:ח׳) אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו, ואומר (תהלים פ״ט:ט׳) ה׳ אלהי צבאות מי כמוך חסין יה ואמונתך סביבותיך. (מכילתא)
[קנז] 19נורא תהלת, נורא תהלה אין כתיב כאן אלא נורא תהלות, שמלאכי השרת מקלסין אותך מלמעלה, וקהלות ישראל מלמטה, וכן הוא אומר (תהלים כ״ב:ד׳) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. (פרקי דרבי אליעזר פמ״ב)
[קנח] 20נורא תהלת, מה הוא נורא תהלות, אר״י נורא אתה על כל תהלותיך. כיצד, מלך בשר ודם נכנס למדינה מקלסין אותו שהוא גבור, ואינו אלא חלש, שהוא עשיר, ואינו אלא עני, רחמני, ואינו אלא אכזרי. אבל הקב״ה אינו כן אלא מכל דבר שמקלס אדם להקב״ה הוא יש בו יותר ויותר, מכאן שהוא נורא על כל תהלותיו כו׳. (מדרש תהלים מזמור ק״ו)
[קנט] 21עשה פלא, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום. בשר ודם בונה תחתון ואח״כ בונה עליון, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא בונה עליון ואחר כך בונה תחתון, שנאמר (בראשית א׳:א׳) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ד״א עשה פלא, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום. בשר ודם כשהוא מקרה, מקרה בעצים ואבנים ועפר, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא כשהוא מקרה אינו מקרה אלא במים, שנאמר (תהלים ק״ד:ג׳) המקרה במים עליותיו. ד״א עשה פלא, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום. בשר ודם אין יכול לצור צורה במים, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא צר צורה במים, שנאמר (בראשית א׳:כ׳) ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה. ד״א עשה פלא, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום. בשר ודם אין יכול לצור צורה באפילה, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא צר צורה באפילה, שנאמר (תהלים קל״ט:ט״ו) אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ. ד״א עשה פלא, שלא במדת בשר ודם מדת המקום. בשר ודם כשהוא צר צורה מתחיל מראשו או מרגליו או מאחד מכל איבריו, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא כשהוא צר צורה צר הכל כאחד, שנאמר (ירמיהו י׳:ט״ז) כי יוצר הכל הוא, ואומר (שמואל א ב׳:ב׳) ואין צור כאלהינו, אין צייר כאלהינו. בשר ודם צר צורה והוא נותן פאפוסיא בתוך סממנין והקב״ה יצר את האדם מסמן אחד גלגל זה של עין שחור והקיפו לבן והשנים לבנות והקיפן אדום. בשר ודם אינו יכול לצור צורה בתוך צורה והקב״ה יצר את האדם במעי אמו. בשר ודם צר צורה ואינה זזה ממקומה והקב״ה יצר את האדם והוא מהלך מסוף העולם ועד סופו. בשר ודם צר צורה ואינו רואה ושומעת ולא מדברת והקב״ה יצר את האדם והוא רואה ושומע ומדבר. בשר ודם צר צורה ואינו יכול לעשות לה [נפש וקרבים, הוא שדוד אומר (תהלים ק״ג:א׳) ברכי נפשי את ה׳ וכל קרבי את שם קדשו]. (מכילתא דרשב״י)
[קס] עשה פלא, עשה פלא אין כתיב כאן אלא עושה פלא, לעתיד לבא, שנאמר (ירמיהו ט״ז:י״ד) לכן הנה ימים באים נאום ה׳ ולא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל וגו׳. (מכילתא)
[קסא] עשה פלא, עשה עמנו פלא ועושה עמנו בכל דור ודור, שנאמר (תהלים קל״ט:י״ד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, ואומר (תהלים מ׳:ו׳) רבות עשית אתה ה׳ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. (מכילתא)
[קסב] 22עשה פלא, עושה פלא עם האבות ועתיד לעשות עם הבנים, שנאמר (מיכה ז׳:ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אראנו מה שלא הראיתי לאבות, שהרי נסים וגבורות שאני עתיד לעשות עם הבנים יותר הם ממה שעשיתי לאבות, וכן הוא אומר (תהלים קל״ו:ד׳) לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. ואומר (תהלים ע״ב:י״ח-י״ט) ברוך ה׳ אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. (מכילתא)
[קסג] 23עשה פלא, בהמה דקה טהורה מה היא אומרת, מי כמוכה באלים ה׳ מי כמוכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא. (פרק שירה)
1. בלקח טוב בקצור: ״מי כמוכה באלם ה׳, מי כמוכה נאדר בקדש, כיון שראו ישראל שכלו המצריים ובטלה ממשלתם וכל אלהיהם נשחתו, מיד כפרו בעבודה זרה ואמרו: מי כמוכה באלם ה׳. ואפילו האומות עתידין לכפור בה, שנאמר (ירמיה טז יט): ׳ה׳ עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל׳. ואומר: ׳והאלילים כליל יחלוף׳ (ישעיה ב יח)״. ובמכילתא דרשב״י: ״פתחו כולם והודו למקום ואמרו: מי כמכה וכו׳⁠ ⁠⁠״. ובמכילתא דר״ש מכת״י (בגנזי שכטר ח״א דף שנז): ״פתחו כולם ואמרו בלשון אחד: מי כמכה״. וראה להלן אות קמח.
2. מובא בש״נ במהד׳ הורביץ. וכ״ה בהוצ׳ לוטרבאך. ובשאר דפוסים וכת״י חסר. ונראה שגירסא זו היתה גם לפני בעל לקח טוב: ״דבר אחר ׳מי כמכה באלם׳, חסר י׳, כלומר, מי כמוכה באלמים באנסים, שעושה דין נקמות ברשעים״. פירוש דורש ׳אלם׳ מלשון חוזק, כמו ׳אילי מואב׳ להלן קפו. ובלשון חז״ל: כל דאלים גבר. וכ״ה בכתב יד עה״ת לתלמידו של הסמ״ג: ״באלים חסר יו״ד, ודרשו, ׳מי כמכה באלם׳, שהכה פרעה שהיה אלם וחזק״. ובספר הכוזרי שער ד ג: ״אבל אל נגזר מאילות, וממנו יצאו כל הכתות, והוא מרומם מהתדמות להם, וכשר לומר: ׳מי כמוך באלים׳ קבוץ אל״. ובערוגת הבושם חלק א (דף כה): ״דבר אחר, מי כמוך באלילים ה׳⁠ ⁠⁠״. לגירסא זו י״ל שמפרש המלה ׳אלים׳ מלשון אלילים, כדרשות המכילתא אות קמ, קמה-קמו. ובמדרש חוי״ת (מהד׳ ווערטהיימר, אות לב): ״ואלים כמו כן חסר ב׳ יודי״ן, ובכל התורה אינו כן, אלא או בי׳ קדמאה או בי׳ בתראה, לומר כמו שאמרנו. ד״א ׳מי כמוכה באלים׳, שהקב״ה רואה הכל ומכה את האדם לפי מעשיו הרעים ושותק בכל״. ראה להלן אות קנא התחלת המאמר, ומה שכתבתי בבאור, וצ״ע.
3. מכילתא דרשב״י. ובגיטין (נו:): ״דבי ר׳ ישמעאל תנא מי כמכה באלם ה׳, מי כמכה באלמים״. בערוגת הבשם (דף כו) מפרש: ״דרשו רבותינו פ׳ הנזקין: מי כמוך באלים ה׳, מי כמוך באלמים. ולשון מי כמוך באילמים היה משמע שגם אילמים ידברו, ואתה שותק לעולם, ע״כ פי׳ כשתקנין באלמים, וע״כ דרשו רבותינו באילמים, לפי שכתוב ׳באלם׳ חסר י׳, לשון אלים״. וברבעה״ת כאן: ״ובספרים מדוייקים באלים חסר יו״ד, דרוש בו באלמים, כביכול, שהקב״ה שותק כאדם אלם, ושותק למכעיסיו ומאריך להם אפו עד שישובו״. ובפנים יפות העיר מגמרא יומא (סט:): ״זו היא גבורתו שכובש רצונו ונותן ארך אפים לרשעים״.
4. בובר מפרש שהלק״ט היה גורס כן במכילתא: ״מי כמוכה באלמים, אלו ישראל שהן אלמים כו׳⁠ ⁠⁠״. אמנם מלשון ערוגת הבשם (דף כו): ״והכי איתא במדרש, ׳מי כמוך באלים׳, אילו ישראל שהם כאילמים בין האומות, אך במכילתא מי נמשל כמוך, באלים, באילמים, רואה בעלבון בניך ושותק״. נראה שזה דרש בפני עצמו. ראה בהערות שם.
5. מכילתא דרשב״י ולק״ט. בפדר״א פרק מב: ״אמרו ישראל לפני הקב״ה: אין כמוך במלאכי השרת, וכן כל כנוי שמן אלהים [אל] מיכאל וגבריאל״. בס׳ רב פעלים (דף ל) בשם ספר חכם הרזים: ״מי כמכה באלם ה׳, כלומר, מי כמכה, ואפילו במיכאל שר הגדול״. ובפסדר״כ פרק לב וזאת הברכה: ״ואתא מרבבות קודש (דברים לג ב), מלמד שהקב״ה ניכר בתוך צבא שלו. בא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם; מדת בשר ודם יש בתוך פמליא שלו בני אדם נאים ממנו וגבורים ממנו וגוצים ממנו וארוכים ממנו, אבל הקב״ה אות הוא בכל הרבבות שלו, מי כמוך״. וראה ז״ח (צה.).
ותנ״י ברכה ג: ״אבל הקב״ה אין בכל רבבותיו כמוהו, שנאמר (תהלים פו ח): אין כמוך באלהים ה׳, ואומר: מי כמוכה באלים ה׳⁠ ⁠⁠״.
וברמב״ן כאן: ״אבל ׳מי כמכה באלים׳, במלאכי מעלה שהם נקראים אלים, מלשון: ׳זה אלי ואנוהו׳. והקב״ה נקרא אל עליון על כלם, וכן (דניאל יא לו): ׳ועל אל אלים ידבר נפלאות׳, כמו ׳הוא אלהי האלהים׳ (דברים י יז), וכן ׳הבו לה׳ בני אלים׳ (תהלים כט א), כמו בני האלהים, כי יקראו אלים ובני אלים, וכן יקראו האלהים ובני האלהים, ׳כי גדול ה׳ מכל האלהים׳ (להלן יח יא), ׳ויבואו בני האלהים להתיצב על ה׳⁠ ⁠׳ (איוב א ו) כו׳. וזה טעם ׳מי כמוכה נאדר בקדש׳, שאין כמוהו אדיר במעון הקדש בשמים. ובמכילתא: ׳מי כמכה׳ באלו שהם משמשים לפניך במרום כו׳⁠ ⁠⁠״.
בספר מלאכת הקודש להר״מ פלעקלס האריך לבאר אי ׳אלים׳ שם קודש או חול. ראה בתרגומים ורש״י. ובספר שמות קדש וחול להרמב״ם ב׳דביר׳ (חלק א׳ דף רו): ״באלים, חול, והם המלאכים״. ובאבן עזרא: ״באלים ה׳, הם מלאכי מעלה הקדושים, ובני אלים הם הכוכבים״. ובפירוש הקצר: ״באלים, שם המלאכים המניעים, ובני אלים הם הכוכבים״.
בז״ח (ב:-ג:): ״דאמר ר׳ אלעזר, מאי דכתיב: מי כמכה באלים ה׳, שיוכל לברא העולם, אלא משמע בה״א נברא העולם, באות אחת ממש. כו׳. דאמר ר׳ אלעזר חביבא יקירא, דכתיב: מי כמכה באלים ה׳, שיוכל לברוא את העולם, משמע דאלים אינו יכול לברוא העולם, עד שנטל הקב״ה אות אחת משמו, והיא אות ה״א, ובו ברא העולם, והאות הזה נתגדל באלהים ונסתר שמו ׳אלים׳. ועל האי תנן: בה״א בראם״. ועל פי דברי הז״ח כאן יש להבין תוכן של מאמר תמוה בז״ח טז (דפוס ווארשא תרמ״ה. איזמיר תרכ״ח דף פ.): ״ובגין כך לא אידכר בעובדוי דבראשית אלא חד אתא משמו, והוא כמאן דאמר בה״א בראם. ותנינן בספרא דחכמת רבה דשלמה כו׳ דאטיל ביה בחותמא זעירתא למשליטא תחותוי, שנאמר: מי כמכה באלים ה׳⁠ ⁠⁠״. ופי׳ המאמר הוא כמו שמבאר לעיל, שעל ידי אות ה״א קטנה, כמו שדרשו (בראשית ב ד) ׳בהבראם׳: בה״א זעירא בראם. ראה תו״ש שם. וזהו הכוונה מי כמכה באלם ה׳, כנ״ל. וראה פדר״א פ״ח, וספר הפרדס לרש״י (דף שטו).
6. שמו״ר ח ב, תנחומא וארא ט, וראה תו״ש וארא ז נז.
7. במכילתא דרשב״י כאן ממשיך לדרוש עוד פסוקים הכתובים אצל ע״ז, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן.
8. כן הוא בכת״י בגנזי שכטר ח״א (דף שנז). ולפנינו במכילתא דר״י הגי׳: ״מי כמוכה באלים ה׳, מי כמוכה באלמים, מי כמוכה בנסים וגבורות שעשית לנו על הים, שנאמר (קו ט, כב): נוראות על ים סוף וגו׳ ויגער בים סוף ויחרב״. ובמאיר עין כותב: ״ולולא דמסתפינא הייתי אומר שעיקר הגירסא היתה ׳מי כמכה בעל ים׳, שדרשו ׳באלים׳ בחילוף אל״ף בעי״ן, וחלקוהו לב׳ מלות״. והורביץ כותב שיפה העיר. והנה כעת נתגלה לנו מכת״י הנ״ל, שכוון אל האמת, ולא עוד, אלא שחלקו המלה לג׳: בא עלי ים.
9. היו אומרים - הלוים בבית המקדש בשעת ניסוך היין בתמיד של ערב. אז ישיר - שירת הים עד מי כמוכה, ובשבת שניה ממי כמכה עד סוף השירה, ובשבת שלישית אז ישיר ישראל בעלי באר. ובגמ׳ איבעי: הנהו כלהו בחד שבתא אמרי להו - הלוים, אלא שהיו חולקים הפרקים בנעימת הקול להפסיק, ובמחלפות כלי שיר, ובתקיעת חצוצרות. או דלמא - כל פרק ופרק לשבת אחת. ומסקינן דבכל שבתא ושבתא אמרו חד. והטעם שחלקו את השירה בקרא זה, י״ל משום שבפסוק זה מתחיל עוד הפעם בשיר ושבח להשי״ת אחרי שגמר לומר מה שעשה להמצריים. ועפ״ז יש לפרש הדרש במכילתא לעיל (אות קט): שפתחו פיהם ואמרו כולם: ׳מי כמכה׳. שלכאורה אינו מובן, הרי זה באמצע השירה. ולהנ״ל יש לומר משום שבפסוק זה הפסיקו לומר בשבח השי״ת מה שעשה למצריים, והתחילו עוד הפעם לקבל על עצמם מלכות שמים כמו בפסוק ב׳ וג׳. לכן דרשו מה שדרשו.
10. כעין דרש זה, שהמלה ׳מי׳ מרמזת לישראל שאמרו: מי כמוכה, דרשו בתנ״י וירא לז: ״דבר אחר ׳מי מלל׳ (בראשית כא ז), שעתידין בני לומר לפני הקב״ה בים: מי כמוכה וגו׳⁠ ⁠⁠״. ובתנ״י אמור מא: ״ותאמר האשה את מי אעלה לך (ש״א כח יא), מאומרי מי כמוכה, או מאומרי מי ה׳⁠ ⁠⁠״. וכ״ה במדרש שמואל פרק כד, ומדרש הגדול ויקרא כא א. ובפסדר״כ פי״ט: ״מי את ותיראי מאנוש ימות (ישעיה נא יב), לא את היא שאמרת לי בים: מי כמוך באלים ה׳⁠ ⁠⁠״. וראה פדר״א פרק מג, מובא בתו״ש לעיל ה יח: ״באותו לשון שחטא [שאמר: מי ה׳], בו בלשון עשה תשובה, שנאמר: מי כמוכה״.
11. וכ״ה במכילתא שלא במקומו, מסכתא דשירה פ״ג: ״ישראל אומר: מי כמכה באלים ה׳, ורוח הקדש צווחת ואומרת מן השמים: ׳אשריך ישראל מי כמוך׳ (דברים לג כט)״. וראה ספרי שם פיסקא שנו, וכ״ה במדרש תנאים שם, ולק״ט שם, ובמכילתא דרשב״י פס׳ ב, וגנזי שכטר ח״א (דף שמג), ובראשית רבתי (עמ׳ קסז), וזהר ח״ג (קלח: קכח.). ובסגנון אחר בשהש״ר ב לד: ״הוא אמר לי: ׳הנך יפה רעיתי׳ (שיה״ש א טו), ואני אמרתי לו: ׳הנך יפה דודי אף נעים׳ (שם טז). הוא אמר לי: ׳אשריך ישראל מי כמוך׳, ואני אמרתי לו: מי כמוך באלים ה׳⁠ ⁠⁠״. וכ״ה בגנזי שכטר ח״א (דף קכא).
12. פליטת סופרים (דף מד), וחסרות ויתרות (מהד׳ מרמרשטיין דף נח). שאלו בראייה - שראו בעיניהם גבורתו, כמ״ש: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (ורטהימר). ובכת״י אור האפלה כאן הובא טעם אחר, וז״ל: ״מי כמוכה באלים ה׳, מי כמכה כתיב מלא, ושאר כמוך שבמקרא כתיב כן חסר, לפי שלא היה כשתי האותות האלו מסוף העולם ועד סופו. והיא קריעת ים סוף וחזירת הים על מצרים״. וכ״ה בכת״י מדרש הביאור. ובמדרש חסרות ויתרות מהד׳ ורטהימר: ״כל ׳מי כמוך׳ חסר ה׳, חוץ מאלו שנים: ׳מי כמוכה באלים ה׳ מי כמוכה׳. ולמה יש בהן ה׳ וחסרין ו׳ יותר מכולם, לומר לך מי כמוכה באלם״. ואינו מבואר הטעם. ובהערות ורטהימר מפרש שהכוונה להדרש לעיל (אות קמא): ׳מי כמכה באלמים׳. ״וכן הוא דורש פה גם על חסרון הוא״ו במלת כמוך, שחסרונה תורה על מניעת הראות גבורתו של הקב״ה. והנה על מה שכתוב ה״א בסוף לא אמר פה הטעם. ואולי הוא גם כן לכונה זאת, לומר שכביכול עושה עצמו כמי שתש כחו ושותק. והוא ע״ד שדרשו רז״ל: ידכה, יד כהה, כן דורש פה ׳כמכה׳, כמו כהה״.
ובס׳ ערוגת הבשם ח״א (דף כד): ״נראה מה שדרשו רבותינו שאף אומות העולם אמרו [מי כמכה], לפי שכותב ׳מי כמוך׳ מלא וי״ו, וכל שאר כמוך חסר. ויש [מפרשים], לפי שכל מי כמוך בשמיעה, וזו בראיה״. ובהערות שם מביא ממנחת שי: ״ובתיקון ס״ת ישן מי כמכה במפתח הגיה: מצאתי במדויק כמוכה שניהם מלאים״. ודרש זה שכל מי כמוכה בשמיעה כו׳, הוא במדרש חוי״ת הנ״ל, ולא הרגיש שבחו״י הכוונה מלא ה״א, ולא מלא וי״ו. ונראה שט״ס יש בכת״י או בקריאה, וצ״ל מלא ה״א, שהרי סיים וכל שאר כמוך חסר. ובעכצ״ל הכוונה חסר ה״א, שהרי כמוך בכל מקום מלא וא״ו, כמ״ש המנחת שי בשם הרמ״ה: כל כמוך באורתא מלא וא״ו כתיב וחסר ה״א, בר מן ב׳ חסר וא״ו ומלא ה״א, ותרויהון בחד פסוקא דמי כמכה באלים ה׳. כן הטעם שמביא, נאמר במדרש חוי״ת הנ״ל על מלא ה׳ ולא על חסר וא״ו. ראה לעיל אות קמא.
13. כן מביא בובר בהערות מכתב-יד פלארענץ. ובמנחת שי מביא שיש עוד טעם לדבר, שלא לגמגם מיכה אצל השם. ועי׳ ב״י או״ח (סוף סי׳ נא) בשם ארחות חיים. וכ״ה בפי׳ הרא״ש עה״ת בהד״ז כאן: ״מי כמוכה, הראשון רפה והשני דגש, תיקון סופרים הוא, דלא לישתמע בקריאת הש״י מיכה, ובשביל כך קורין מי כמוכה בדגש״. ובכת״י אור האפלה: ״ולמה ראשונה רפי והשניה דגש, מפני שהראשונה אמר אותה משה, והשניה אמר אותה פרעה כשפלטו הים״. וכ״ה בכת״י מדרש הביאור. וראה להלן קנג.
14. בפי׳ רד״ל מביא לשון פדר״א פרק מג (מובא לעיל אות קמט), שפרעה אמר: מי כמכה באלים ה׳. ולא העיר שכאן מבואר שפרעה אמר: ׳מי כמכה נאדר׳, ונראה שמפרש שמ״ש כאן לאו דווקא, והכוונה על כל הפסוק. וכן מוכח מלשון מדרש אגדה: ״מי כמוכה באלים ה׳, פסוק זה אמרו פרעה בשעה ששמע שאמרו ישראל שירה על הים״. ובהערות בובר: ״לא נמצא בשום מקום״. ונראה שמקורו הוא פדר״א שלפנינו. וראה לעיל אות קמ: ״אף אומות העולם אמרו שירה כו׳ מי כמוכה באלים״. ונראה שהפרקי דר״א לשיטתו, שפרעה נשאר, ולכן דורש שגם פרעה אמר שירה זו ביחד עם שאר אומות העולם.
בלשון מצרית - ברד״ל: ״ומשה וישראל העתיקוהו בדברי שירה בלשון הקודש, וכמו נבואת בלעם וכי״ב. ואפשר שהיה ידוע להם שבמאמר ׳מי כמוכה נאדר בקדש׳ יש מלות מצריות. וכיו״ב אמרו בפסיקתא דמ״ת על ׳אנכי׳ לשון מצרי: אנך״. וראה מ״ש בתו״ש בראשית כד קעה, וירושלמי סוטה פ״ז ה״ב.
ומענין זה במדרש ויושע פרק טו: ״מי כמכה, אמרו חכמינו ז״ל: בשעה שאמרו ישראל שירה זו לפני הקב״ה, שמע אותה פרעה, שהיה מטורף בים, ונשא אצבעו לשמים ואמר: מאמין אני בך שאתה הצדיק ואני ועמי הרשעים, ולא יש אלוה בעולם אלא אתה. באותה שעה בא גבריאל והטיל על צוארו שלשלת של ברזל ואמר לו: רשע, אתמול אמרת: ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳ (לעיל ה ב), ועכשיו אתה אומר: ׳ה׳ הצדיק׳. מיד הורידו למצולות ים, ועכבו שם חמשים יום, וציער אותו כדי שיכיר נפלאותיו של הקב״ה, ואחר כך העלו מן הים והמליכו על נינוה כו׳. ועדיין פרעה חי ועומד בפתחו של גיהנם, וכשנכנסים עובדי גלולים, מיד הוא מודיע להם גבורותיו של הקב״ה, ואומר להם: שוטים שבעולם, מפני מה לא למדתם ממני דעת, כי על שכפרתי בהקב״ה, לכן שלח בי עשר מכות ואף הטביעני בים ועכבני שם חמשים יום, ולאחר כן העלני מן הים, ולבסוף האמנתי בו בעל כרחו. לכך שרו ישראל זאת השירה, ואמרו כולם: מי כמכה באלים ה׳ מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא״.
15. ראה נדרים (י.), וילקוט חדש ערך משיח אות נא. ובפרקי דרבינו הקדוש (הוצאת גרינהוט, דף סו): ״חייב אדם לומר בכל יום: שלא עשני גוי, עבד, אשה, בור. גוי, שהגוים כאין נגדו. ׳ברכי נפשי את ה׳ כו׳⁠ ⁠׳ (תהלים קד א), ׳כל עצמותי תאמרנה׳ וגו׳ (שם לה י), ׳מי כמוך [כמוכה] באלים׳ כו׳⁠ ⁠⁠״. עיי״ש. ונראה שיש כאן חסרון דברים, ואולי כוון לדרש מעין זה שבזהר הנ״ל. וראה זח״ב (נח:).
16. שמו״ר כא ד, שו״ט מזמור ה. במכדרשב״י גורס כאן המאמר דלהלן ׳מדת בשר ודם׳, שנדפס אחרי המלים: ׳נורא תהלות׳. ונראה שגי׳ זו נכונה, וז״ל: ״מדת בשר ודם, פועל עושה אצל בעל הבית, חורש עמו, זורע עמו, מנכש עמו, מעדר עמו, מטבע אחד הוא נותן לו והולך לו. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא אדם תאב לבנים, נותן לו, שנאמר (תהלים קכז ג): הנה נחלת ה׳ בנים וגו׳. תאב לחכמה, נותן לו, שנאמר (משלי ב ו): ׳כי ה׳ יתן חכמה׳. תאב לנכסים, נותן לו, שנאמר (דהי״א כט יב): והעושר והכבוד מלפניך״.
ובערוגת הבשם (דף כה) מביא גירסת המכילתא, שגם הדרש: מדת בשר ודם מוראו כו׳, מדת בשר ודם כשהוא בונה כו׳, כשהוא מקרה כו׳, לצר צורה בסתר כו׳, במים. הכל נסמך על קרא ׳נאדר בקדש׳. ובלק״ט בקיצור: ״מי כמוכה נאדר בקודש, נאה אתה ואדיר בקדש, בשעה שישראל צועקין כל אחד ואחד בביתו, שומע ומאזין לכל אחד ואחד, ועונה יחד לכולם, שנאמר: ׳שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו׳ (תהלים סה ג)״.
17. תנ״י בראשית ז, קדשים ד. מדרש תהלים מזמור ב. ומובא בהד״ז אמור נ.
18. מוראו על קרוביו - ירושלמי שקלים פ״ה ה״א, ביצה (יב:), תענית (יח:), בבלי יבמות (קכא:), בבא קמא (נז:), זבחים (קטו:) (הורביץ). מכדרשב״י בשינויים. ובלק״ט: ״מוראו על הקרובים, שנאמר (ויקרא י ג): ׳בקרובי אקדש׳, ואומר (תהלים נ ג): ׳וסביביו נשערה מאד׳, מדקדק עם עבדיו אפילו כחוט השערה״. ובמכילתא כאן יש עוד דרש: ״נורא תהלות, לא מעכשיו אלא מעולם נורא תהלות״. ובלק״ט: ״נורא תהלות, מעולם אתה״. וצ״ע כוונת הדרש. ובא״צ מוחקו כאן, וגורסו להלן על המלים: ׳עשה פלא׳.
19. נורא תהלות, לשון רבים. בנדפס עם רד״ל חסרה הראיה מקרא, כן שינו בדפוס: ׳ותהלות דורשיך׳, במקום: ישראל. ובמדרש תהלים מז׳ סו: ״אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, כשם שאמרו לו בים: מי כמוכה באלים ה׳ וגו׳ [נורא תהלות], אף עכשיו אני אומר לו: מה נורא מעשיך״.
20. בשוח״ט (הו״ב): ״אבל הקב״ה אינו כן, אלא מכל דבר שאדם מקלסו יש בו למעלה מן הקילוסין, ונורא על כל תהלותיך״. בתנ״י שמות א: ״כשמך אלהים כן תהלתך כו׳ (תהלים מח יא), אבל הקב״ה אינו כן, אלא כל מי שהוא מקלסו הוא יותר מקילוסו כו׳. אמר ר׳ יהודה הלוי בר׳ שלום, ראה מה כתיב: ׳נורא תהלות עושה פלא׳. הונא הכהן בר אבין אמר, מהו ׳נורא תהלות׳, נורא אלהים על כל תהלותיך, הוי נורא תהלות. אמר ר׳ סימון, ראה מה אמר דוד (דהי״א כט יא): ׳לך ה׳ הגדולה והגבורה׳, שמך מתנשא לכל לראש הגדולה שנקלסך. אמר ר׳ אבין הלוי ראה היאך כנסת הגדולה מקלסין להקב״ה, ׳ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה׳ (נחמיה ט ה), כל מה שנקלסך, שמך מרומם על כל ברכה ותהלה, הוי כשמך אלהים״. וראה רש״י כאן ואבן עזרא.
והרמב״ן: ״נורא תהלות, יראוי מלהגיד תהלותיו פן ימעטו, כמו ׳ולך דומיה תהלה׳ (תהלים סה ב). לשון רש״י. וגם ר״א פירש כי כל המהללים יראים להלל שמו, כי מי ישמיע כל תהלתו, והם חייבים להלל שמו כי הוא לבדו עושה פלא. ולפי דעתי כי טעם נורא תהלות, שהוא נורא בתהלות, כי יעשה דברים נוראים ומתהלל בהם, שעשה נקמות בעוברי רצונו והושיע בהם את עבדיו. והנה הוא בזה נורא ומהולל מאד״. ובעבור זה ״אמר כי ה׳ נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם. וכן לך דומיה תהלה״.
21. במכילתא הובאו ד׳ דרשות הראשונות בהמשך להדרשות על ׳נורא תהלות׳. ובמכדרשב״י נסמכו על המלות ׳עשה פלא׳. ויש במכילתא שתי דרשות שאינן במכדרשב״י: ״מדת בשר ודם אינו יכול לצור צורה בעפר, אבל מי שאמר והיה העולם צר צורה בעפר, שנאמר (תהלים קלט טו): ׳אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ׳ כו׳. מדת בשר ודם הולך אצל עושה צלמים ואומר לו: עשה לי צורתו של אבא, והלה אומר לו: יבא אביך ויעמוד לפני, או הבא לי אקונין שלו, ואני עושה לך צורתו. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא נותן לאדם בן מטפה של מים ודומה לצורתו של אביו״. ובהערות הורביץ מציין: ברכות (י.), מגלה (יד.), שוח״ט מזמור פ״ו פ״ד פ״ז פי״ב, תנחומא תזריע ב. בכת״י ילקוט תימני: ״עשה פלא, למה לא אמר ׳פלאים׳, אלא שכל הפלאים נכנסים תחת פלא אחד, והוא בריאת יש מאין״.
22. במכדרשב״י: ״דבר אחר ׳עושה פלא׳, עָשה (ע׳ בקמץ) פלא, אין כתיב כן, אלא עֹשה (ע׳ בחולם) פלא עם האבות ועתיד לעשות עם בנים, וכן הוא אומר (מיכה ז טו): ׳כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות׳, ואומר (תהלים קלט יד): אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד״. ובלקח טוב: ״עושה פלא, עשה ועושה בכל דור ודור. עשה עם האבות, עשה עם הבנים, כן יעשה למען שמו, שנאמר: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״.
23. ראה לעיל אות מה. צ״ב מהו הקשר של קרא זה לבהמה דקה. ואולי יש להעיר עפ״מ דמבואר בגמ׳ ראש השנה (לא.) שביום חמישי השירה של הלוים: ׳הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב׳ (תהלים פא), על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו. ופירש״י: ״כשאדם רואה עופות משונים זה מזה, נותן שבח למי שבראם״. וברמב״ם בפיהמ״ש סוף תמיד: ״שבו נבראו מיני בעלי חיים, ויש בזה פלאים מפני החלוק שבמיניהם ותנועתם מעצמם, ופלאים אחרים שיש בבעלי חיים, אומר: הרנינו לאל׳ עוזנו, לפי שבשעה שרואין אותם משבחים הבורא ומגדלים אותו״. ועל פי דבריו יש לבאר מה שמבואר בפרק שירה: ״בהמה גסה טהורה אומרת: הרנינו לאלהים עוזינו הריעו לאלהי יעקב״, משום שלדברי הרמב״ם על בעלי חיים, יש לומר ׳הרנינו׳.
והרא״ש בתמיד שם מפרש: ״הרנינו לאלהים עוזנו, ע״ש שברא עופות ודגים לשבח שמו כנף רעננים נעלסה״ [ובת״י איוב לט יג: ׳גדפא דתרנגול ברא דמשבחא ומקלסא׳]. וראיה ברורה לפי׳ הרא״ש שהכוונה שהבעלי חיים עצמם אומרים שירה, מלשון אבות דר׳ נתן פ״א: ״בחמישי מהו אומר, הרנינו וגו׳, ברא עופות ודגים ואת התנינים שהם מרננים בעולם״. ובש״ס כתי״מ (בד״ס ראש השנה שם) הגירסא בגמ׳: ״שמשבחין לשמו״. ולפ״מ דמבואר לעיל אות קמח, ש׳מי כמוכה׳ היתה התחלת שירה, שהלוים אמרוה במנחה בשבת, ולפ״ז י״ל שהבעלי חיים שאומרים שירה אמרו שירה זו. ובני הר״מ הוסיף עפ״מ דמבואר לעיל (אות קט), שכשנעשו שפטים בע״ז אמרו אומות העולם: ׳מי כמכה׳, כידוע היה הצאן עבודה זרה של המצריים, ולפי זה כשנתבטלה עבודה זרה זו, גם הבהמה נכללה באותה שירה של ׳מי כמכה׳.
[מסכתא דשירה בשלח פרשה ח]
מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם י״י? – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאָבַד פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְּיַם סוּף, וּבָטְלָה מַלְכוּתָן שֶׁלַּמִּצְרִים, וְנֶעֱשׂוּ שְׁפָטִים בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן, פָּתְחוּ פִיהֶם וְאָמְרוּ כֻּלָּם: ״מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם י״י?⁠״ וְלֹא יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אָמְרוּ שִׁירָה, אֶלָּא אַף הָאֻמּוֹת, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁאָבַד פַּרְעֹה וּמִצְרָיִם בַּיָּם, וּבָטְלָה מַלְכוּתָם שֶׁלַּמִּצְרִיִּים, וְנֶעֱשׂוּ שְׁפָטִים בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן, כָּפְרוּ כֻלָּן בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן, וּפָתְחוּ פִּיהֶם כֻּלָּן וְהוֹדוּ לַמָּרוֹם וְאָמְרוּ: ״מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם י״י? מִי כָּמֹכָה, נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא?⁠״ (שמות ט״ו:י״א) וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁעֲתִידִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם לִכְפֹּר בָּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״י״י עֻזִּי וּמָעֻזִּי, וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, הֶבֶל, וְאֵין בָּם מוֹעִיל. הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים, וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים?⁠״ (ירמיהו ט״ז:י״ט-כ׳) וְאוֹמֵר: ״בַּיּוֹם הַהוּא, יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים״ (ישעיהו ב׳:כ׳). וְאוֹמֵר: ״לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים, מִפְּנֵי פַּחַד י״י וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ״ (ישעיהו ב׳:כ״א). וְאַחֲרָיו מָה כְתִיב? ״וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף״ (ישעיהו ב׳:י״ח).
דָּבָר אַחֵר: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם י״י? – מִי כָמוֹךָ בְּנִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׁיתָ לָנוּ עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם, נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף״ (תהלים ק״ו:כ״ב). ״וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב״ (תהלים ק״ו:ט׳).
דָּבָר אַחֵר: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם י״י? – מִי כָמוֹךָ בָּאִלּמִים? מִי כָמוֹךָ שׁוֹמֵעַ עֶלְבּוֹן בָּנֶיךָ וְשׁוֹתֵק? שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם, אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק, כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד״ (ישעיהו מ״ב:י״ד). לְשֶׁעָבַר ״אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק״, מִכָּן וְאֵילָךְ ״כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה״. ״אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת, וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ, וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים, וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ. וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר״ (ישעיהו מ״ב:ט״ו-ט״ז).
דָּבָר אַחֵר: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם? – מִי כָמוֹךָ בְּאֵלּוּ שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין לְפָנֶיךָ בַּמָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַי״י יִדְמֶה לַי״י בִּבְנֵי אֵלִים״ (תהלים פ״ט:ז׳). וְאוֹמֵר: ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו. י״י אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ״ (תהלים פ״ט:ח׳-ט׳).
דָּבָר אַחֵר: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם י״י? – מִי כָמוֹךָ בְּאֵלּוּ שֶׁקּוֹרִים עַצְמָם אֱלֹהוֹת? פַּרְעֹה קָרָא עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָמַר: לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי!⁠״ (יחזקאל כ״ט:ג׳) וְכֵן סַנְחֵרִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי, כִּי יַצִּיל י״י אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי?⁠״ (מלכים ב י״ח:ל״ה) וְכֵן נְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן״ (ישעיהו י״ד:י״א). וְכֵן נְגִיד צֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֶּן אָדָם, אֱמֹר לִנְגִיד צֹר: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי י״י: יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ, וַתֹּאמֶר: אֵל אָנִי! מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים! וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל, וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים״ (יחזקאל כ״ח:ב׳).
מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם י״י? – מִי כָמֹכָה בְּאֵלּוּ שֶׁאֲחֵרִים קוֹרִין אוֹתָם אֱלֹהוֹת, וְאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: ״פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ״ (תהלים קט״ו:ה׳). אֵלּוּ ״פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ״, אֲבָל הקב״ה אוֹמֵר שְׁנֵי דְבָרִים בְּדִבּוּר אֶחָד, מַה שֶּׁאֵי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַעֲשׁוֹת כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי, כִּי עֹז לֵאלֹהִים״ (תהלים ס״ב:י״ב). ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי, כָּאֵשׁ! נְאֻם י״י״ (ירמיהו כ״ג:כ״ט). וּכְתִיב: ״וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא״ (איוב ל״ז:ב׳).
מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ? – נָאֶה אַתָּה וְאַדִּיר בַּקֹּדֶשׁ! לֹא כְמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדָּתָךְ: מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אֵינוֹ יָכֹל לוֹמַר שְׁנֵי דְבָרִים כְּאַחַת, אֲבָל הקב״ה אָמַר עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כְּאַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר״ (שמות כ׳:א׳). מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹעַ מִשְּׁנֵי בְנֵי אָדָם כְּשֶׁהֵן צוֹעֲקִין כְּאַחַת, אֲבָל הקב״ה, אֲפִלּוּ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם בָּאִין וְצוֹעֲקִין לְפָנָיו, הוּא שׁוֹמֵעַ צַעֲקָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ״ (תהלים ס״ה:ג׳).
נוֹרָא תְהִלֹּת – לֹא מֵעַכְשָׁו, אֶלָּא מֵעוֹלָם נוֹרָא תְהִלּוֹת.
דָּבָר אַחֵר: נוֹרָא תְהִלֹּת – מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מוֹרָאוֹ עַל הָרְחוֹקִים יוֹתֵר מֵהַקְּרוֹבִים, אֲבָל הקב״ה אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מוֹרָאוֹ עַל קְרוֹבָיו יוֹתֵר מֵרְחוֹקָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״ (ויקרא י׳:ג׳). וְאוֹמֵר: ״וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד״ (תהלים נ׳:ג׳). וְאוֹמֵר: ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה, וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו״ (תהלים פ״ט:ח׳). וְאוֹמֵר: ״י״י אֱלֹהֵי צְבָאוֹת! מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ, וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ?⁠״ (תהלים פ״ט:ט׳) מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, עוֹשֶׂה פּוֹעֵל אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, חוֹרֵשׁ עִמּוֹ, וְזוֹרֵעַ עִמּוֹ, וּמְנַכֵּשׁ עִמּוֹ, מְעַדֵּר עִמּוֹ, מַטְבֵּעַ אֶחָד הוּא נוֹתֵן לוֹ וְהוֹלֵךְ, אֲבָל הקב״ה אֵינוֹ כֵן, אָדָם תָּאֵב לְבָנִים, נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה נַחֲלַת י״י בָּנִים״ (תהלים קכ״ז:ג׳); תָּאֵב לַחָכְמָה, נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי י״י יִתֵּן חָכְמָה״ (משלי ב׳:ו׳); תָּאֵב לִנְכָסִים, נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ״ (דברי הימים א כ״ט:י״ב). מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא בּוֹנֶה, בּוֹנֶה אֶת הַתַּחְתּוֹן, וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה אֶת הָעֶלְיוֹן, אֲבָל הקב״ה בּוֹנֶה אֶת הָעֶלְיוֹן, וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה אֶת הַתַּחְתּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם״ (בראשית א׳:א׳), וְאַחַר כָּךְ ״וְאֶת הָאָרֶץ״. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא מְקָרֶה מְקָרֶה בָעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר, שֶׁמָּא בַּמַּיִם? וְהקב״ה מְקָרֶה עוֹלָמוֹ בַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ, הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ״ (תהלים ק״ד:ג׳). מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אֵינוֹ יָכֹל לָצוּר צוּרָה בַמַּיִם, אֲבָל הקב״ה צָר צוּרָה בַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם!⁠״ (בראשית א׳:כ׳) מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אֵינוֹ יָכֹל לָצוּר צוּרָה בֶעָפָר, וְהקב״ה צָר צוּרָה בֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר, רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ״ (תהלים קל״ט:ט״ו). מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא בָּא לָצוּר צוּרָה, מַתְחִיל בְּרֹאשָׁהּ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ גּוֹמְרָהּ אֲבָל הקב״ה צָר צוּרָה כֻּלָּהּ כְּאַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא״ (ירמיהו י׳:ט״ז), וְאוֹמֵר: ״וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ״ (שמואל א ב׳:ב׳). אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ! מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, הוֹלֵךְ אֵצֶל עוֹשֵׂה צְלָמִים וְאוֹמֵר לוֹ: ״עֲשֵׂה לִי צוּרָתוֹ שֶׁלְּאַבָּא!⁠״ וַהֲלֹא אוֹמֵר לוֹ: ״יָבֹא אָבִיךָ וְיַעֲמֹד לְפָנַי!⁠״ אוֹ ״הָבֵא לִי אִיקוֹנִין1 שֶׁלּוֹ, וְאֶעֱשֶׂה צוּרָתוֹ!⁠״ אֲבָל הקב״ה אֵינוֹ כֵן נוֹתֵן לְאָדָם בֵּן מִטִּפָּה שֶׁלְּמַיִם, וְדוֹמֶה לְצוּרַת אָבִיו.
עֹשֵׂה פֶלֶא – ׳עָשָׂה פֶלֶא׳ אֵין כְּתִיב כָּן, אֶלָּא ״עֹשֵׂה פֶלֶא״, לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם י״י, וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד: חַי י״י! אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם״ (ירמיהו ט״ז:י״ד).
דָּבָר אַחֵר: עֹשֵׂה פֶלֶא – עָשָׂה עִמָּנוּ פֶלֶא וְעוֹשֶׂה עִמָּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי, נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד״ (תהלים קל״ט:י״ד). וְאוֹמֵר: ״רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה י״י אֱלֹהַי! נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ״ (תהלים מ׳:ו׳).
דָּבָר אַחֵר: עֹשֵׂה פֶלֶא – עֹשֵׂה פֶלֶא עִם אָבוֹת, וְעָתִיד לַעֲשׁוֹת עִם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת״ (מיכה ז׳:ט״ו). אַרְאֶנּוּ מַה שֶּׁלֹּא הֶרְאֵיתִי אֶל אָבוֹת, שֶׁהֲרֵי נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁאֲנִי עָתִיד לַעֲשׁוֹת עִם הַבָּנִים, יוֹתֵר הֵם מִמָּה שֶׁעָשִׂיתִי לָאָבוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״ (תהלים קל״ו:ד׳). וְאוֹמֵר: ״בָּרוּךְ י״י אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ. וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם, וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן״ (תהלים ע״ב:י״ח-י״ט).
1. eikónion: תמונה קטנה
"Who is like You among the mighty": Once Israel saw that Pharaoh and his hosts were lost in the Red Sea, and the rule of Egypt had been abolished and idolatry had been castigated, they all opened their mouths and said "Who is like You among the mighty.⁠" And not only did Israel alone break out in song. But all the peoples — When they heard that Pharaoh and his hosts had been lost in the sea and their rule had been abolished, and their idolatry had been castigated — all of them rejected their idolatry and opened their mouths and said "Who is like you among the mighty, etc.⁠" And thus do you find to be the lot of idolatry — that the peoples of the world are destined to reject it, viz. (Jeremiah 16:19) "The Lord is my strength and my stronghold and my refuge on the day of affliction … (20) Can a man make gods for himself, etc.⁠", (Isaiah 2:20) "On that day a man will throw away his false gods … (21) to enter the clefts of rocks (in fear of retribution), etc.⁠", (Ibid. 18) "and the false gods will perish completely.⁠" Variantly: "Who is like You among the mighty, O Lord": Who is like You in the miracles and wonders that You wrought for us upon the sea, viz. (Psalms 106:22) "… awesome deeds upon the Red Sea" — (Ibid. 9) "He roared at the Red Sea and it dried up.⁠" Variantly: "Who is like You bailmim" ("among the mute"). You hear the defamation of Your children and You remain silent, viz. (Isaiah 42:14) "I have ever been silent; I have been still; I have restrained Myself. (But now) I will scream as a woman giving birth. I will throb and lust (to destroy all My foes) together.⁠" In the past I was silent and restrained. From now on I will scream. (Ibid. 15-16) "I will lay waste the mountains and the hills, and I will dry up all their grass, and I will render the rivers islands, and I will dry up the pools. And I shall lead the blind in a way they did not know. In roads they did not know shall I lead them. I shall make the darkness into light before them, and the crooked paths into straight paths.⁠" Variantly: "Who is like You among the mighty": Who is like You among those who minister before You on high, viz. (Psalms 89:7) "Who in the heavens can be likened to the Lord?⁠" (Ibid. 8) "a God who is dreaded in the great council of the holy ones (the angels) … (9) O Lord, God of hosts, who is like You? Mighty is the Lord.⁠" Variantly: Who is like You ("ba'eilim") among those who call themselves gods? Pharaoh called himself a god, viz. (Ezekiel 29:3) "Mine is my river (the Nile), and I have made it.⁠" And thus, Sancherev, viz. (II Kings 18:35) "Who among all the gods of the lands (saved their land from my hand, etc.⁠")? And thus Nevuchadnezzar, viz. (Isaiah 14:14) "I shall mount the heights of a cloud; I shall liken myself to the Most High!⁠" And thus, Negid Tzor, viz. (Ezekiel 28:2-3) "Say to Negid Tzor: Because your heart has grown proud and you have said: I am a god, etc.⁠" Variantly: Who is like You among those whom others call "gods" and who are without substance, those of whom it is written (Psalms 115:5) "hey have a mouth but cannot speak, etc.⁠" But the Holy One Blessed be He says two things in one pronouncement, something that a man cannot do, viz. (Ibid. 62:12) "One (pronouncement) has God spoken; these two (things) have I heard.⁠" (Jeremiah 23:29) "Is My word not like fire, says the Lord, and like a hammer shattering rock?⁠" And it is written (Iyyov 37:2) "And a word shall come forth from His mouth, etc.⁠"
"Who is like You, nedar in holiness": You are na'eh ("beautiful") and adir ("exalted") in holiness ("nedar" — acronymic of "na'eh" and "adir"). Not as the "measure" of flesh and blood is Your measure. The measure of flesh and blood — A man cannot speak two things at the same time. But the measure of the Holy One Blessed be He — He said (all) of the ten commandments as one, viz. (Exodus 20:1) "And the Lord spoke all of these things, saying.⁠" The measure of flesh and blood — A man cannot hear (what is said by) two men shouting (at the same time). But the Holy One Blessed be He — Even if all the men in the world cry out before Him (at the same time) He hears (distinctly) their outcry, viz. (Psalms 65:3) "You hearken to prayer; to You all flesh comes.⁠"
("too) awesome to praise": Not (only) in the present, but (also) of yore. Variantly: "awesome in praise": The measure of flesh and blood — A man's awe is more upon those who are distant from him than upon those who are near him. Not so, the Holy One Blessed be He. His awe is more upon those near to Him than upon those distant from Him, viz. (Leviticus 10:3) "Among those near to Me will I be sanctified", and (Psalms 50:3) "and those around Him were greatly shaken", and (Ibid. 89:8) "He is awesome upon all around Him", and (Ibid. 9) "O Lord, God of hosts, who, like You, is mighty, O Lord? Your faith is (upon all) who surround You.⁠" The measure of flesh and blood — When one man works for another — plowing with him, sowing with him, weeding with him, hoeing with him — the other gives him a single coin and he goes on his way. Not so, the Holy One Blessed be He. If a man desires children, He gives him children, viz. (Psalms 127:3) "The inheritance of the Lord is children.⁠" If he desires wisdom, He gives it to him, viz. (Mishlei 2:6) "for the Lord gives wisdom.⁠" If he desires attainments, He gives them to him, viz. (I Chronicles 29:12) "Wealth and honor (come) from before You.⁠" The measure of flesh and blood — First he builds the lower; then the higher. But the Holy One Blessed be He — First He builds the higher; then the lower, viz. (Genesis 1:1) "In the beginning God created the heavens, (and then) the earth.⁠" The measure of flesh and blood — he roofs (his chambers) with wood, earth, and stones. But the Holy One Blessed be He roofs His world with water, viz. (Psalms 104:3) "He roofs His upper (chambers) with water, etc.⁠" The measure of flesh and blood — he cannot make a form from water. But the Holy One Blessed be He does make a form from water, viz. (Genesis 1:20) "Let the waters bring forth swarms of living creatures, etc.⁠" The measure of flesh and blood — he cannot make a form from earth. But the Holy One Blessed be He does make a form from earth, viz. (Psalms 139:15) "I was wrought in secrecy, knit together in the recesses of the earth, etc.⁠" The measure of flesh and blood — When he comes to make a figure, he begins from the head or from one of the limbs, and then completes it. But the Holy One Blessed be He forms all as one, viz. (Jeremiah 10:16) "For He is the former of all.⁠" And it is written (I Samuel 2:2) "There is no rock ("tzur") like our God" — There is no artist ("tzayar") like our God. The measure of flesh and blood — he goes to an artisan and tells him: Make me a figure of my father, and he says: Let your father come and pose for me or bring me a likeness of him and I will do so. Not so, the Holy One Blessed be He. He gives a man a son from a drop of water — and it is like the likeness of his father!
"working wonders": It is not written "worked wonders,⁠" but "working wonders" — in time to come, viz. (Jeremiah 16:14) "Therefore, behold, days are coming, says the Lord, when it will no more be said 'As the Lord lives, who brought up the children of Israel from the land of Egypt,' but etc.⁠" Variantly: "working wonders": He wrought wonders for us and He does so in each generation, viz. (Psalms 139:14) "I shall thank You, for I have been wondrously wrought,⁠" and (Ibid. 40:6) "Many things) have You done — You, O Lord, my God, etc.⁠" Variantly: "working wonders" with the fathers, and destined to work them with the sons, viz. (Michah 7:15) "As in the days when you went forth from the land of Egypt, I shall show him wonders.⁠" I will show him what I did not show the fathers. The miracles and the mighty acts that I am destined to perform for the sons are greater than those which I wrought for the fathers. And thus is it written (Psalms 22:18) "He works wonders" (as opposed to the singular "wonder" here), and (I Chronicles 16:36) "Blessed is the Lord, the God of Israel, from world to world.⁠"
״מי כמוכה באלים ה׳⁠ ⁠⁠״, כיון שראו שאבד פרעה וחילו בים, ואבדו מלכות מצרים ושפטים שנעשו בעבודה זרה שלהן
פתחו כולן פיהן והודו למקום, ואמרו: ״מי כמוך באלים ה׳⁠ ⁠⁠״!
ולא ישראל בלבד, אלא אף אומות העולם, כיון שראו מה שעירע למצרים ועבודה זרה שלהן
כפרו כולן בעבודה זרה שלהן, והודו במקום, ואמרו ״מי כמכה באילים ה׳⁠ ⁠⁠״
וכן את מוצא לעתיד לבוא, שעתידין אומות העולם לכפור בעבודה זרה שלהן
שנאמר ״ביום ההוא ישליכו איש אלילי כספו... לבוא בנקרות הצור ובסעיפי הסלעים מפני פחד ה׳⁠ ⁠⁠״ (ישעיהו ב׳, כ׳-כ״א)
מה הוא אומר? ״והאלילים כליל יחלף״ (שם פס׳ יח).
דבר אחר ״מי כמוכה באילים״ - מי כמוך בעולם, ומי כמוך בנסים וגבורות שעשיתה לנו על הים
וכן הוא אומר ״נוראות על ים סוף״ (תהלים קו, כב) ואומר ״ויגער בים סוף ויחרב״ (שם פס׳ ט).
דבר אחר ״מי כמוכה באלים ה׳⁠ ⁠⁠״ - מי כמוך שרואה בעלבון בניו ושותק!
וכן הוא אומר ״החשיתי מעולם״ - שתקתי לשעבר; מיכן ואילך- ״כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד... ולא עזבתים״ (ישעיהו מ״ב, י״ד-ט״ז)
דבר אחר ״מי כמוכה באלים ה׳⁠ ⁠⁠״ - בשעומדין לפניך במרום; וכן הוא אומר ״כי מי בשחק יערוך לה׳ ידמה לה׳ בבני אלים... ואמונתך סביבותיך״ (תהלים פ״ט, ז׳-י׳)
אתא בתוך צבא שלו ״אין כמוך באלהים ה׳ ואין כמעשיך״ (תהלים פו, ח)
״דודי צח ואדום דגול מרבבה... מחמדים״ (שיר השירים ה׳, י׳-ט״ז)
דבר אחר ״מי כמוכה באלים ה׳⁠ ⁠⁠״ באלו שקראו עצמן אלהות: פרעה קרא עצמו אלוה
שנא׳ ״יען אשר אמר לי יאורי ואני עשתיני״ (יחזקאל כט, ג) כן הוא אומר ״הנני אליך ואל יאוריך״ (שם פס׳ י).
סנחריב קרא עצמו אלוה, שנאמר ״מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי?⁠״ (מלכים ב יח, לה)
מה הוא אומר? ״ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור״ (מלכים ב יט, לה)
נבוכדנצר קרא עצמו אלוה, שנאמר ״ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה...⁠״ (ישעיה יד, יג)
מה הוא אומר? ״אך אל שאול תורד...⁠״ (שם פס׳ טו)
חירם קרא עצמו אלוה, שנאמר ״בן אדם אמור לנגיד צור... ותאמר אל אני״ (יחזקאל כח, ב)
מה הוא אומר? ״מותי ערלים תמות ביד זרים״ (שם פס׳ י).
דבר אחר ״מי כמוכה באלים ה׳⁠ ⁠⁠״ - באלו שאחרים קוראין אותן אלהות. מה טיבן? ״פה להם ולא ידברו״ (תהלים קטו, ה)
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא אמר עשר דברות בדיבור אחד, שנאמר ״וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור״ (שמות כ, א),
ואומר ״הלא כה דברִי כאש (ירמיה כג, כט)
״עינים להם ולא יראו״ (תהלים קטו, ה). אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן
אלא ״כי ה׳ עיניו משוטטות בכל הארץ״ (דברי הימים ב טז, ט)
ואומר ״עיני ה׳ המה משוטטים בכל הארץ״ (זכריה ד, י) ואומר ״בכל מקום עיני ה׳ צופות״ (משלי טו, ג).
״אזנים להם ולא ישמעו״ (תהלים קטו, ו), אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן
אלא ״שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו״ (תהלים סה, ג). ואומר ״תאות ענוים שמעת ה׳... תקשיב אוזנך״ (תהלים י, יז)
ואומר ״היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך״ (שיר השירים ח, יג)
ואומר ״אז נדברו יראי ה׳... ויקשב ה׳ וישמע״ (מלאכי ג, טז) ואומר ״והיה טרם יקראו... עוד הם מדברים ואנוכי אשמע״ (ישעיה סה, כד).
״אף להן ולא יריחון״ (תהלים קטו, ו), אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ״אשה ריח ניחוח לה׳⁠ ⁠⁠״ (ויקרא א, ט)
״וירח ה׳ את ריח הניחוח״ (בראשית ח, כא).
״ידיהם ולא ימישון״ (תהלים קטו, ז), אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא ״אף ידי יסדה ארץ״ (ישעיה מח, יג)
״אני ידי נטו שמים״ (ישעיה מה, יב) ואומר ״מי מדד בשעלו מים״ (ישעיה מ, יב).
״רגליהם ולא יהלכו״ (תהלים קטו, ז), אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ״ויצא ה׳ ונלחם בגוים״ (זכריה יד, ג)
ואומר ״ה׳ כגבור יצא״ (ישעיה מב, יג) ואומר ״ועמדו רגליו ביום ההוא״ (זכריה יד, ד)
״לא יהגו בגרונם״ (תהלים קטו, ז), אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן
אלא ״חכו ממתקים״ (שיר השירים ה, טז) ואומר ״והגה מפיו יצא״ (איוב לז, ב)
״מי כמוכה באלים ה׳ מי כמוך נאדר בקודש״ נאה אתה ואדיר בקודש, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום
בשר ודם אין יכול לדבר שני דברים כאחד, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא אמר עשר דברות בדיבור אחד
כענין שנאמר ״וידבר אלקים (שמות כ, א) כדכתיב לעיל.
דבר אחר שלא כמדת בשר ודם מדת המקום: בשר ודם אין יכול לשמוע משני בני אדם כאחד
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ״שומע תפלה עדיך כל בשר״ (תהלים סה, ג).
דבר אחר שלא כמדת בשר ודם מדת המקום: פועל עושה מלאכה אצל בעל הבית זורע עמו וחורש עמו מנכש - מטבע אחד נותן לו
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא תאוב לבנים - בנים נותן לו, שנאמר ״הנה נחלת ה׳ בנים״ (תהלים קכז, ג)
תאוב לחכמה - חכמה נותן לו, שנאמר ״כי ה׳ יתן חכמה״ (משלי ב, ו).
תאוב לנכסים - נכסים נותן לו שנאמר ״והעושר והכבוד מלפניך״ (דברי הימים א כט, יב)
״נורא תהלות״ שלא כמדת בשר ודם מדת המקום: בשר ודם - מוראו על הרחוקים יתר מן הקרובים
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא מוראו על הקרובים יתר מן הרחוקים,
שנאמר ״וסביביו נשערה מאד״ (תהלים נ, ג) ואומר ״אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (תהלים פט, ח)
ואומר ״המשל ופחד עמו״ (איוב כה, ב) ואומר ״בקרובי אקדש״ (ויקרא י, ג)
״עושה פלא״, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום:
בשר ודם בונה תחתון ואחר כך בונה עליון, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא בונה עליון ואחר כך בונה תחתון
שנאמר ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״ (בראשית א, א).
דבר אחר ״עושה פלא״ שלא כמדת בשר ודם מדת המקום:
בשר ודם כשהוא מקרה - מקרה בעצים ובאבנים ובעפר. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן
אלא כשהוא מקרה עולמו - אין מקרה אלא במים, שנאמר ״המקרה במים עליותיו״ (תהלים קד, ג).
דבר אחר ״עושה פלא״ שלא כמדת בשר ודם מדת המקום: בשר ודם אין יכול לצור צורה במים,
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא צר צורה במים, שנאמר ״ויאמר אלקים ישרצו המים״ (בראשית א, כ).
דבר אחר ״עושה פלא״ שלא כמדת בשר ודם מדת המקום: בשר ודם אין יכול לצור צורה באפילה
אבל המקום אינו כן, אלא יצר צורה באפילה; שנאמר ״אשר עושיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ (תהלים קלט, טו).
דבר אחר ״עושה פלא״, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום:
בשר ודם כשהוא צר צורה - מתחיל מראשה או מרגלה או מאחד מאבריה
אבל המקום ברוך הוא אינו כן, אלא כשהוא צר צורה - צר הכל כאחד, שנאמר ״כי יוצר הכל הוא״ (ירמיה י, טז)
ואומר ״ואין צור כאלקינו״ (שמואל א ב, ב) אין צייר כאלקים.
דבר אחר ״עושה פלא״, שלא כמדת בשר ודם מדת המקום: בשר ודם הולך אצל עושה צלמין
אומר לו עשה לי צורתו שלאבה, אומר לו הבא לי אביך והעמידו לפני, או הביא לי דיוקנו ואעשה לך כצורתה.
אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא נותן לאדם זה בן מטיפה של מים - דומה לצורתו של אביו.
דבר אחר ״עושה פלא״ עשה עם אבות - ועושה עמנו בכל דור ודור
וכן הוא אומר ״אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך״ (תהלים קלט, יד)
ואומר ״רבות עשית אתה ה׳ אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו״ (תהלים מ, ו).
דבר אחר ׳עָשָה פלא׳ אין כתיב כן, אלא ״עושה פלא״ - לעתיד לבוא
וכן הוא אמר ״לכן הנה ימים באים נאם ה׳ לא יאמר עוד חי ה׳ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים״ (ירמיה טז, יד)
מושלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שהיה תאוב לבנים; נולדה לו בת - התחיל נודר בחיי הבת,
ואחר כך נולד לו בן; הניח הבת ואתחיל נודר בחיי הבן!
ועוד מושלו משל: למה הדבר דומה? לאחד שהיה מהלך בדרך, ופגע בו זאב - וניצל ממנו, והיה מתנא בנסים שנעשו, שעשה לו בזאב
ואחר כך פגע בו ארי - וניצל ממנו, והיה מתנא בנסים שנעשו לו בארי
ואחר כך פגע בו נחש - והוצל מידו, והיה מתנא בנסים שנעשו לו בנחש
לכך נאמר ״הנה ימים באים נאם ה׳ ולא יאמר עוד...⁠״!
דבר אחר: ״עושה פלא״ עשה עם אבות - ועתיד לעשות עם הבנים
וכן הוא אומר ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״ (מיכה ז, טו)
אראך מה שלא הראיתי לאבות! נפלאות מה שלא הפלאתי לאבות!
שלא כנסין וגבורות שעשיתי לאבות עתיד אני לעשות עם בנים, אלא מה שלא הפלאתי לאבות
וכן הוא אומר ״לעשה נפלאות״ ונפלאי נפלאים - מה שלא עשה לאבות
שנאמר ״לעושה נפלאות גדולות לבדו״ (תהלים קלו, ד) ואומר ״ברוך ה׳ אלקים אלקי ישראל עושה נפלאות לבדו״ (תהלים עב, יח).
לֵית בָּר מִנָּךְ אַתְּ הוּא אֱלָהָא יְיָ לֵית אֱלָהּ אֵלָא אַתְּ אַדִּיר בְּקוּדְשָׁא דְּחִיל תּוּשְׁבְּחָן עָבֵיד פְּרִישָׁן.
There is none besides You, for You are God, Hashem! There is no other god besides You, adorned in holiness, awesome in praise, doing wonders!
מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה׳ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא
לֵית בָּר מִינָךְ אַתְּ הוּא אֱלָהָא ה׳ לֵית אֵילָא (ח״נ: אֱלָהּ) אַתְּ (ח״נ: דְאַתְּ) אַדִּיר בְּקוּדְשָׁא דְּחִיל תּוּשְׁבְּחָן עָבֵיד פְּרִישָׁן
[אין מלבדך! אתה הוא האלהים ה׳, אין אלא אתה: נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלאות]
סילוק שאלות רטוריות
א. ״מי כמכה באלים ה׳? מי כמכה נאדר בקדש?⁠״ היא שאלה רטורית כפולה שתשובתה מובנת מאליה: ״אין כמוך!⁠״. ואולם עצם השאלה ״מי כמוך?⁠״ פגומה, כי אין כלל להעלות על הדעת שיש דמיון בין הבורא לאחר זולתו. בנוסף, השוואת ה׳ לאלים – גם אם לצורך רטורי – עלולה לשוות חשיבות לע״ז. פתרונו הקבוע של אונקלוס הוא, המרת שאלות רטוריות המופנות לבורא במשפטי שלילה.⁠1 בהתאם לכך תרגם בשאלה הראשונה ״מִי כָמֹכָה״ – ״לֵית בָּר מִינָךְ״ (אין זולתך) ואת ״מִי כָמֹכָה״ השנייה תרגם ״לֵית אֵילָא אַתְּ״ (אין אלא אתה) למניעת הכפל.⁠2 ולסילוק כל השוואה בין אֵלִים (ע״ז) לבורא, תרגם ״מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם״ – ״לֵית בָּר מִינָךְ אַתְּ הוּא אֱלָהָא״.⁠3 אבל המיוחס ליונתן שפירש אֵלִים – מלאכים, תרגם ״מָן כְּוָותָךְ בְּאֵילֵי מְרוֹמָא״.
תרגום יחיד ברבים להבהרה
ב. להבהרת המליצה תרגם לשון היחיד ״עֹשֵׂה פֶלֶא״ – ״עָבֵיד פְּרִישָׁן״ ברבים, כמו ״אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת״ (שמות לד יא) ״אַעֲבֵיד פְּרִישָׁן״.⁠4 ודוגמתו: ״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״ (בראשית כא יב) ״יִתְקְרוֹן לָךְ בְּנִין״.
1. כמבואר בפסוק ״הֲשֹׁפֵט כל הארץ לא יעשה משפט?⁠״ (בראשית יח כה) ״דַּיָּין כָּל אַרְעָא בְּרַם יַעֲבֵיד דִּינָא״ [שופט כל הארץ אמנם יעשה משפט]. ושם התבאר שהימנעות מהפניית שאלה רטורית לבורא היא שיטת ת״א בלבד, לכבוד שמים. אבל שאר המתרגמים הארמיים אינם נשמרים מכך כגון המיוחס ליונתן שתרגם כאן ״מָן כְּוָותָךְ בְּאֵילֵי מְרוֹמָא ה׳ מָן כְּוָותָךְ הָדוּר בְּקוּדְשָׁא״. וראה גם לעיל ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ״ (שמות ה ב). והמעיין יבחין שת״א הממיר ״מי?⁠״ ב״לֵית״ (אין) נקט לשון תפילת חנה: ״אֵין קָדוֹשׁ כַּה׳ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ״ (שמואל א ב ב). אבל חז״ל לא נמנעו מהפניית שאלה רטורית לה׳ כגון ״מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך״ וזאת בהתאם לדברי דוד המלך ״כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי ה׳ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ״ (שמואל ב כב לב). אכן בתפילות קדומות מצאנו צירוף של השניים כגון ״אין כערכך ואין זולתך אפס בלתך ומי דומה לך״, וכן בתפילת הגאונים: ״אין כאלהינו אין כאדונינו״ ולאחריו ״מי כאלהינו, מי כאדונינו״. [ואע״פ שהיה ראוי להקדים ״מי כאלהינו״ ולהשיב ״אין כאלהינו״, תקנו בסדר ״אין, מי, נודה״ שהם ראשי תיבות אמ״ן. וכשאחריהן מוסיף ״ברוך אלהינו, אתה אלהינו״ נמצא חוזר ארבע פעמים אמ״ן ברוך אתה, וכל זה כדי להשלים מאה ברכות לשבת (״שבלי הלקט״, פג)].
2. וראה ״אוהב גר״ שדחה נוסחי ״לֵית אֱלָהּ, אַתְּ אַדִּיר בְּקוּדְשָׁא״ (אין אלהים, אתה נאדר בקודש). ו״מרפא לשון״ שלל נוסחי ״לֵית אֵילָא דְאַתְּ אַדִּיר בְּקוּדְשָׁא״, ״דדל״ת זו היא נטל״פ״ (נותן טעם לפגם).
3. ודוגמתו: ״אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ״ (דברים ג כד) ״ דְּאַתְּ הוּא אֱלָהָא״, ״אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן״ (דברים לג כו) ״לֵית אֵילָא אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל״, אין אלא אלהי ישראל!
4. לביאור פְּרִישָׁן ראה לעיל ״וְהִפְלֵיתִי ביום ההוא״ (שמות ח יח) ״וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא״.
מן כוותך באילי מרומא י״י מן כוותך הדור בקדושה דחיל תושבחן כל עלמיא עבד נסין ופלאין לעמך בית ישראל.
מן כוותך באילי מרומא י״י מן כוותך הדור בקודשא דחיל בתושבחן עביד ניסין ופרישן לעמיה בית ישראל.
Who is like Thee among the exalted gods, O Lord, who is like Thee, glorious in holiness, fearful in praises, doing wonders and manifestations for Thy people, the house of Israel?
מי כמוכה באילי מרום י״י מי כמוכה הדור בקודש נורא בתשבחות עושה נסים ונפלאות לעמו בית ישראל.
מי כמוכה באלים ה׳1פסוק זה אמרו פרעה בשעה ששמע שאמרו ישראל שירה על הים.
1. פסוק זה אמרו פרעה. לא נמצא בשום מקום.
מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה׳ – כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאָבַד פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בַּיָּם, וּבָטְלָה מַלְכוּתָן שֶׁל מִצְרַיִם, וּשְׁפָטִים נַעֲשׂוּ בֶּאֱלֹהֵיהֶם שֶׁלָּהֶם, פָּתְחוּ כֻּלָּם פִּיהֶם וְאָמְרוּ מִי כָמֹכָה וְגוֹ׳. וְלֹא יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אָמְרוּ שִׁירָה אֶלָּא אַף אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁאָבַד וְכוּ׳ כָּפְרוּ כֻּלָּן בֶּאֱלֹהֵיהֶם שֶׁלָּהֶם וְאָמְרוּ מִי כָמֹכָה וְגוֹ׳. אַתָּה מוֹצֵא שֶׁעֲתִידִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם לִכְפֹּר בֶּאֱלֹהֵיהֶם שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ט״ז:י״ט) ״ה׳ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה״ וְגוֹ׳ וְאוֹמֵר (שם, כ) ״הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים״. וְאוֹמֵר (ישעיהו ב׳:כ׳) ״בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם״ וְגוֹ׳. וְאוֹמֵר (שם, כא) ״לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וְגוֹ׳ (וְאַחֲרָיו מַה כְּתִיב) [וּמַה כְּתִיב שָׁם] (שם, יח) ״וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף״. דָּבָר אַחֵר: מִי כָמֹכָה. בְּנִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״נוֹרָאוֹת עַל יַם (בְּיַם) סוּף״ ״וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת״. מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם. מִי כָּמֹכָה רוֹאֶה בְּעֶלְבּוֹן בָּנֶיךָ וְשׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ב:י״ד-ט״ז) ״הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם״, לְשֶׁעָבַר ״אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק״, מִכָּאן וָאֵילָךְ ״כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת וְגוֹ׳ וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ״ וְגוֹ׳. מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם. כְּאֵלּוּ שֶׁהֵן מְשַׁמְּשִׁין לְפָנָיו בַּמָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פ״ט:ז׳-ח׳) ״כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַה׳⁠ ⁠⁠״, וְאוֹמֵר ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְאוֹמֵר ה׳ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ״.
מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם – מִי כָמֹכָה בְּאוֹתָן שֶׁקּוֹרִין עַצְמָן אֱלוֹהוּת. פַּרְעֹה קָרָא עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי (עֲשִׂיתִנִי) [עָשִׂיתִי״]. סַנְחֵרִיב קָרָא עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י״ח:ל״ה) ״מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת״ וְגוֹ׳. נְבוּכַדְנֶצַּר קָרָא עַצְמוֹ אֱלוֹהַ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו י״ד:י״ד) ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב״, נְגִיד צֹר קָרָא עַצְמוֹ אֱלוֹהַ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ״ח:ב׳) ״אֱמֹר לִנְגִיד צֹר״, מִי כָמֹכָה לֹא כְּאֵלּוּ שֶׁאֲחֵרִים קוֹרְאִין אוֹתָן אֱלוֹהוּת וְאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר ״פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ וְגוֹ׳ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם״, אֵלּוּ פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אָמַר שְׁנֵי דְּבָרִים בְּדִבּוּר אֶחָד מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לוֹמַר כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ס״ב:י״ב) ״אַחַת דִבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי״ וְגוֹ׳, ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ״ וְגוֹ׳, (עַד) (איוב ל״ז:ב׳) ״וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא״. מִי כָמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ. נָאֶה אַתָּה וְאַדִּיר בַּקֹּדֶשׁ. שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אָמַר עֲשָׂרָה דִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד מַה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לוֹמַר כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר״.
דֶּרֶךְ בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹעַ מִשְּׁנֵי בְּנֵי אָדָם כְּשֶׁהֵן צוֹעֲקִין כְּאַחַת, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אֲפִלּוּ כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם בָּאִין וְצוֹעֲקִין לְפָנָיו הוּא שׁוֹמֵעַ צַעֲקָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס״ה:ג׳) ״שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ״.
נוֹרָא תְהִלֹּת – לֹא מֵעַכְשָׁיו אֶלָּא מֵעוֹלָם נוֹרָא תְהִלֹּת. דָּבָר אַחֵר: נוֹרָא תְהִלֹּת. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרָאוֹ עַל הָרְחוֹקִים יוֹתֵר מִן הַקְּרוֹבִים, אֲבָל מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מוֹרָאוֹ עַל הַקְּרוֹבִים יוֹתֵר מִן הָרְחוֹקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י׳:ג׳) ״בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ״ וּכְתִיב (תהלים נ׳:ג׳) ״וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד״, וְאוֹמֵר ״אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה״, וְאוֹמֵר (שם, ט) ״ה׳ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ״, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, פּוֹעֵל עוֹשֶׂה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת חוֹרֵשׁ עִמּוֹ וְזוֹרֵעַ עִמּוֹ מְנַכֵּשׁ עִמּוֹ מְעַדֵּר עִמּוֹ מַטְבֵּעַ אֶחָד נוֹתֵן וְהוֹלֵךְ לוֹ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא תָּאֵב לְבָנִים נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנֵּה נַחֲלַת ה׳ בָּנִים״, תָּאֵב לְחָכְמָה נוֹתֵן לוֹ, כְּתִיב (משלי ב׳:ו׳) ״כִּי ה׳ יִתֵּן חָכְמָה״, תָּאֵב לִנְכָסִים נוֹתֵן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כ״ט:י״ב) ״וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ״.
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוּא בּוֹנֶה בּוֹנֶה אֶת הַתַּחְתּוֹן וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה אֶת הָעֶלְיוֹן. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, בָּרָא אֶת הָעֶלְיוֹן וְאַחַר כָּךְ הַתַּחְתּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים״ וְגוֹ׳, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוּא מְקָרֶה מְקָרֶה בְּעֵצִים וּבַאֲבָנִים וּבְעָפָר שֶׁמָּא בְּמַיִם אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, קֵרָה אֶת עוֹלָמוֹ בְּמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ד:ג׳) ״הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו״.
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָצוּר צוּרָה בְּמַיִם, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא צָר צוּרָה בַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א׳:כ׳) ״יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם״. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לָצוּר צוּרָה בֶּעָפָר, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה בֶּעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל״ט:ט״ו) ״אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ״. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁהוּא בָּא לָצוּר צוּרָה מַתְחִיל בְּרֹאשָׁהּ אוֹ בְּאֶחָד מִהַּצְּדָדִים וְאַחַר כָּךְ גּוֹמְרָהּ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, צָר צוּרָה כֻּלָּהּ כְּאַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא״, וְאוֹמֵר (שמואל א ב׳:ב׳) ״וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ״, אֵין צַיָּר כֵּאלֹהֵינוּ. בָּשָׂר וָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל עוֹשֵׂה צְלָמִים וְאוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה לִי צוּרָתוֹ שֶׁל אַבָּא וְהוּא אוֹמֵר לוֹ יָבוֹא אָבִיךָ וְיַעֲמֹד לְפָנַי אוֹ הָבֵא לִי אִיקוּנִין שֶׁלּוֹ וַאֲנִי עוֹשֶׂה לוֹ צוּרָתוֹ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא נוֹתֵן לָאָדָם בֵּן מִטִּפָּה שֶׁל מַיִם וְדוֹמֶה לְצוּרָתוֹ שֶׁל אָבִיו.
עֹשֵׂה פֶלֶא – עָשָׂה פֶלֶא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא עֹשֵׂה פֶלֶא, לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה״ וְגוֹ׳. דָּבָר אַחֵר: עֹשֵׂה פֶלֶא. עָשָׂה עִמָּנוּ פֶּלֶא וְעוֹשֶׂה עִמָּנוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קל״ט:י״ד) ״נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד״, (שם מ׳:ו׳) ״רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה׳ נִפְלְאֹתֶיךָ״. דָּבָר אַחֵר: עֹשֵׂה פֶּלֶא. עִם אָבוֹת, וְעָתִיד לַעֲשׂוֹת עִם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת״, אַרְאֶנּוּ מַה שֶּׁלֹּא הֶרְאֵיתִי לָאָבוֹת, שֶׁהֲרֵי נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁאֲנִי עָתִיד לַעֲשוֹת עִם הַבָּנִים יוֹתֵר מֵהַפֶּלֶא וְנִפְלָאוֹת מַה שֶׁעָשִׂיתִי עִם אָבוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קל״ו:ד׳) ״לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ״ (שם ע״ב:י״ח-י״ט) ״בָּרוּךְ ה׳ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כָּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן״.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא. מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם, מִי כָמֹכָה בָּאִלְּמִים. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר: (תהלים פ״ט:ט׳) ״מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ״, חֲסִין, קָשֶׁה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ נִאוּצוֹ וְגִדּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע ״וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ״, זֶה טִיטוּס הָרָשָׁע שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה, מֶה עָשָׂה, תָּפַשׂ זוֹנָה בְּיָדוֹ וְנִכְנַס לְבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְכוּ׳.
מן מת֗לך מן אלמעבודאת יא רב מן מת֗לך ג֗ליל אלמקדס מכ֗וף אלמדאיח צאנע אלאעג֗ובאת.
מי כמוך מן האלילים, הוי ה׳, מי כמוך נשגב הקודש, מעורר יראה בתהילות1, עושה הנפלאות.
1. רס״ג תרגם תהילות – אלמדיאח, שבשונה מ״תסביח״ (שהוא שם ה״שירה״, בו תרגם ״אז ישיר משה״ וכיוצ״ב), אינו עוסק בהלל כללי המתאר את קדושתו, אלא מפרט את מידותיו ותאריו, ועל כן למדו מכאן שאין לתארו בתארים, וכמו שכתב הראב״ד באמונה הרמה (ב, ג): ואי אפשר שיושכל תאר מתארי השלמות שאינו קצור בו, ולזה התנצל משבחו באמרו: ויברכו את שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה (נחמיה ט, ה, וכן נקרא: נורא תהלות, ר״ל אשר נורא המהלל כאשר יהללוהו.
באלים – בחזקים, כמו: ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל י״ז:י״ג), איילותי לעזרתיא חושה (תהלים כ״ב:כ׳).
נורא תהילות – יראויב מלהגיד תהלתיך פן ימעט, על כן: לך דומיה תהילה (תהלים ס״ה:ב׳).
א. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״לעזרתי״. כל הפסוק חסר בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד אופ׳ 34: ״ירא״. בכ״י לונדון 26917 (לאחר תיקון): ״נורא״.
באלם AMONG THE GODS – among the mighty, just as: "and the mighty of (אילי) the land he took away" (Yechezkel 17:13); " Of my strength (אילותי) hasten to help me" (Tehillim 22:20).
נורא תהלות AWSOME IN PRAISES – People fear to recount Your praises, lest these may be enumerated less than they really are, therefore: "To You, silence is praise" (Tehillim 65:2).
מי כמוכה באלם ה׳ מי כמוכה נאדר בקדש1כיון שראו ישראל שכלו המצריים ובטלה ממשלתם וכל אלהיהם נשחתו, מיד כפרו בע״ז ואמרו מי כמוכה באלם ה׳, 2ואפילו האומות עתידין לכפור בה, שנאמר ה׳ עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל (ירמיה ט״ז:י״ט). ואומר והאלילים כליל יחלוף (ישעיה ב׳:י״ח).
ד״א: מי כמוכה באלם3חסר י׳ כלומר מי כמוכה באלמים 4באנסים, שעושה דין ונקמות ברשעים.
5ד״א: באלם – באלמים בעבודה זרה 6עושה תחלה ולבסוף מקירות לבם בפה מלא.
ד״א: מי כמוכה באלם – באלמים 7אלו ישראל שהם אלמים בגלות מתחרפין ואין משיבין, והקב״ה רואה עלבונן ושותק.
8ד״א: מי כמוכה באלם – באלו שמשמשין לפניך במרום, שנא׳ כי מי בשחק יערוך (לך)[לה׳] וגו׳ אל נערץ בסוד קדושים רבה (תהלים פ״ט:ז׳-ח׳).
מי כמוכה נאדר כקודש9נאה אתה ואדיר בקודש בשעה שישראל צועקין כל אחד ואחד בביתו שומע ומאזין לכל אחד ואחד ועונה יחד לכולם, שנאמר שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו (שם ס״ה:ג׳).
נורא תהלות עושה פלא10נורא תהלות מעולם אתה.
11ד״א: נורא תהלות – מדת בשם ודם מורא על הרחוקים יותר מקרובים אבל הקב״ה 12מוראו על הקרובים שנא׳ בקרובי אקדש (ויקרא י׳:ג׳), ואומר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ׳:ג׳), 13מדקדק עם עבדיו אפילו כחוט השערה.
עושה פלא – עשה ועושה בכל דור ודור. 14עשה עם האבות, עשה עם הבנים, כן יעשה למען שמו, שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז׳:ט״ו).
1. כיון שראו ישראל. מכילתא פ״ח וילקוט רמז ר״נ.
2. ואפילו האומות. עיין גי׳ אחרת במכילתא.
3. חסר יו״ד. ז״ל בעל מנחת שי באלם חסר דחסר כלומר מי כמוך באלמים כן דרשו רבותינו בפ׳ הניזקין [גיטין נ״ו ע״ב] ובמכילתא ובמדרש לקח טוב נדרש מי כמוכה באלמים על פנים שונים.
4. באנסים שעושה דין ונקמות ברשעים. ובמכילתא מי כמוך באלים באלמים מי כמוך בנסים וגבורות שעשית על הים. והמפרשים פירשו שהוא מלשון אלים וחזק וכן ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג). וכפירוש רבינו.
5. ד״א באלם באלמים בע״ז. דרש באלם מלשון אלם. ובמכילתא הגי׳ ד״א מי כמוך באלים מי כמוך באלו שאחרים קורין אותם אלוהות כו׳.
6. עושה תחלה ולבסוף מקירות לבם בפה מלא. המאמר קטוע ונשתבש מן המעתיק, ונמצא לנכון בכ״י פ״ב ובכ״י פלארענץ. וכן צ״ל באלמים בע״ז עושה נקמות מי כמוך רפה מי כמוך השני דגש לפי שבתחלה היו משבחין בשפה רפה ולבסוף מקירות לבם בפה מלא. וכן מצאתי בס׳ מנחת שי שכתב וז״ל מי כמוך הראשון ברפי הכ״ף והשני בדגש בתר יהו״א בלא מבטל ע״פ המסורת ונתנו טעם לדבר שלא לגמגם מיכה אצל השם. ועיין מ״ש בתהלים ל״ה י׳ ומה שכתב מרן ב״י באו״ח סוף סי׳ ל״א בשם ארחות חיים, ומדרש לקח טוב מי כמוכה הראשון רפי והשני דגש לפי שבתחלה היו משבחין בשפה רפה ולבסוף מקירות לבם בפה מלא עכ״ל ועיין ברבינו בחיי ותראה ששאב מדברי הלקח טוב.
7. אלו ישראל שהם אלמים בגלות. במכילתא וילקוט רמז ר״נ מי כמוך באלמים שומע עלבון בניך ושותק. נראה כי יש להגיה שם ע״פ דברי רבינו וכצ״ל מי כמוך באלמים [אלו ישראל שהם אלמים בגלות מתחרפין ואין משיבין והקב״ה] שומע עלבון בניו ושותק.
8. ד״א מי כמוך באלים. באלו שמשמשין לפניך במרום. דרש באלים מלשון בני אלים וזה שהביא הדורש כי מי בשחק יערוך לה׳ וכוונתו לסיפא דקרא ידמה לה׳ בבני אלים.
9. נאה אתה ואדיר בקודש. מכילתא וילקוט׳ רמז ר״נ.
10. נורא תהלות מעולם אתה. במכילתא לא מעכשיו אלא מעולם נורא תהלות.
11. ד״א. שם.
12. מוראו על הקרובים. במכילתא וילקוט נוסף ״יותר מהרחוקים״. ועיין מכילתא שם באריכות דברים.
13. מדקדק עם עבדיו כחוט השערה. הסיום הזה ליתא במכילתא, והוא מגמרא ב״ק נ׳ ע״א וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב״ה מדקדק עם סביביו אפי׳ כחוט השערה, ודרשו נשערה לשון חוט השערה.
14. עשה עם האבות. זה לשון המכילתא ד״א עושה פלא עם אבות ועתיד לעשות עם בנים.
מי כמוכה באלים ה׳ – וסבירא לי כפשטין דקרא מי כמוכה באלים כך אמרו ישראל מי כמוכה בתקיפי עליונים ותחתונים, כמו אילי הארץ (יחזקאל יז יג), אילי מואב (שמות טו טו), כי שראה ישראל שאבד פרעה וחילו ובטלו מלכותן ושפוטים נעשה באליליהם, פתחו כולם ואמרו מי כמוכה, ולא ישראל בלבד אמרו שירה זו אלא אף אומות העולם כפרו באותה שעה באליליהם והודו לחי העולמים ואמרו מי כמוכה באלים, וכן את מוצא שהן עושין כך לעתיד, שנאמר ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו (ואלילי) [ואת אלילי] זהבו (ישעי׳ ב כ), וכתיב והאלילים כליל יחליף (שם שם יח), ולא שהן אלהות, אלא אלו שאחרים קורין אותם אלים, כדכתיב כי לא תשתחוה לאל אחר (שמות לד יד):
מי כמוכה נאדר בקודש – משובח וגדול ועדיף בקדש, כלומר בגבורה, שכל מקום שתמצא קדושה אצל פלא, אינו אלא גבורה, כמו והתגדלתי והתקדשתי (יחזקאל לח כג), שאין מדתך כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם אינו יכול לשמוע משני בני אדם כשהן צועקים כאחת, אבל מדתך אפי׳ באי העולם כאין וצועקין לפניו כאחת שומע הוא צעקת כולן, שנא׳ שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו (תהלים סה ג):
נורא תהלות – לפי שמוראו על הקרובים יותר מעל הרחוקים, שנא׳ בקרובי אקדש (ויקרא י ג), ואומר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג), מדקדק הוא עם עבדיו ואפי׳ כחוט השערה:
כמוכה הראשון רפה כמוכה השני נדגש, ואין לו עלילה להדגישו אלא דינו להרפא, ומפני מה נדגש לומר לך בתחלה היו משבחין בשפה רפה, ולבסוף צועקין מקירות לבם בפה מלא:
עשה פלא – עשה במצרים ועושה בכל דור ודור, וכה״א ברוך ה׳ [אלהים] אלהי ישראל עשה נפלאות (גדולות) לבדו (תהלים עב יח):
מי כמוך באלים י״י מי כמוך נאדר בקודש – גם זה מן הכפולים שפירשתי אצל: ימינך י״י נאדרי בכח (רשב״ם שמות ט״ו:ו׳). וכן פירושו: מי כמוך באלים י״י שנאדר בקודש כמותך.
נורא תהילות – תהילות האמורות בך על ידיהם אתה יראוי ומאויים, כדכתיב: וייראו העם את י״י (שמות י״ד:ל״א).
מי כמוך WHO IS LIKE YOU, O LORD, AMONG THE CELESTIALS, WHO IS LIKE YOU, MAJESTIC IN HOLINESS: This verse also is one of the "doubled" verses that I described above in my comm. to (15:6) "Your right hand, O LORD, glorious in power.⁠"1 The verse means "Who among the celestials is like You, as majestic in holiness as You are?⁠"
נורא תהילות FEARED BECAUSE OF HIS PRAISEWORTHY DEEDS: I.e. because of the praises (תהילות) that are said about You, You are feared (יראוי)⁠2 and dreaded (ומאויים),⁠3 as it is written (14:31) "The people feared (ויראו) the LORD.⁠"4
1. See comm. and notes there.
Rashbam's interpretation opposes those midrashim that would see some significance in the doubling of the phrase "Who is like you.⁠" See e.g. PDRE 42 who says that the Israelites chanted "Who is like You, O LORD, among the celestials" and then Pharaoh answered with his own chant, "Who is like You, majestic in holiness.⁠"
2. As Rashbam does on more than one occasion (see e.g. comm. and notes ad Gen. 44:19), he uses here the same unusual Hebrew word, יראוי, as Rashi uses in his comm. to this same verse, even though he and Rashi interpret the verse differently.
3. Another unusual Hebrew word, probably coined by Rashi, and used by him on more than one occasion. In fact this identical pair of rare words, יראוי ומאויים, can be found in Rashi's comm. to Ex. 20:17, s.v. ובעבור.
4. Rashbam opposes the interpretation of Rashi (which iE also offers) that נורא תהילות means that one is afraid to offer praises to God because one will never succeed in praising Him as much as He deserves. (See Tanh. B Shemot 1, and see also Rashi's comm. to vs. 1, s.v. כי גאה גאה.) Rashbam explains instead that the phrase means that God's תהילות, his praiseworthy deeds, are the reason why He is feared. See somewhat similarly Nahm.
באלים – הם המלאכים המניעים, ובני אלים (תהלים כ״ט:א׳) הם הכוכבים. וזה הסוד רמוז בסדר ואלה שמות (ראב״ע שמות פירוש ראשון ג׳:י״ג).
נאדר – שאתה אדיר במרום (תהלים צ״ג:ד׳), כי בקדש – הוא שמי השמים, שהם קודש כנגד השמים.
נורא תהלות – טעמו: שיירא האדם לספר תהלותיו, כי נשגבו מהכל, ונודע בעבור פלאים שהוא עושה תמיד.
מי כמוכהא באלים – הם מלאכי מעלה הקדושים, ובני אילים הם הכוכבים. ועוד אפרש זה בפרשת כי תשא (ראב״ע שמות פירוש שני ל״ג:כ״א).
נאדר בקדש – הוא כסא הכבוד.
וטעם נורא תהלות – כי כל המלאכים יראים השם להלל שמו, כי מי ישמיע כלב תהלתו, והם חייבים להלל שמו, כי הוא לבדו עושה פלא.
א. כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176 חסרה מלת: כמוכה.
ב. כך בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: קול.
WHO IS LIKE UNTO THEE, O LORD, AMONG THE MIGHTY. Elim (the mighty) refers to the holy angels in the celestial heights. The sons of the mighty (bene elim)⁠1 refers to the stars. I will explain this further in the Torah portion Ki Tissa.
GLORIOUS IN HOLINESS. The reference is to the Throne of Glory.
[FEARFUL IN PRAISES, DOING WONDERS.] For all who want to acclaim God are afraid to praise His name because who can recite all of His praises. However, they are obligated to praise Him because He alone does wonders.
1. Spoken of elsewhere in Scripture. See Ps. 29:1.
נורא תהילות – אדם ירא לומר לך תהילה, כי לא יספיק, ולא יעלו דבריו לכלום.
נורא תהילות – TERRIFYING TO PRAISE – A person is scared to say to You praise, because it will not suffice, and his words will not amount to anything.
מי כמוכה באלים וג׳ – רמז אל המלאכים1, דוגמת מאמר איתן (תהלים פט:ז) כי מי בשחק יערך ליוי ידמה ליוי בבני אלים. ואמר בן עזרא ז״ל כי בני אלים רמז אל הכוכבים2.
נאדר בקדשקדש רמז אל עולם {השכלים} הנבדלים3 שהם קדושים כמו שנאמר (תהלים פט:ח) אל נערץ בסוד קדושים רבה וג׳4. הטעם שהוא נכבד {ו}גדול לא רק אצלנו בלבד מפני קטנות מדרגתנו וחולשת מזלנו במציאות, אלא אף מלאכיך הקרובים {אליך} שהם בעליוני העליונים אתה נאדר ביניהם – כמו שמבואר מתושבחתם קדוש קדוש וג׳ (ישעיה ו:ג).
נורא תהלות{טעמו} ׳המשבח לך ירא בתושבחתו לך, כי כל מה שאפשר לכבדו בו – יכולתו נעלה ממנו׳, והעיר על זה ר׳ אברם בן עזרא ז״ל5.
ולי בזה סברה6 שניה, והוא שגם תהלותיו אשר נבטא בהם – למשל שהוא בורא כל הנמצאים כולם וממציאם מן ההעדר וכיוצא בזה – הן תהלות נוראות איומות מפני אימתן אצל מי שמתבונן בהן7 ומחשב בענינן8, דוגמת מאמר דוד ע״ה (תהלים קמה:ו) ועזוז נוראותיך וג׳.
עושה פלא – הנס, שהוא פלא בהיותו בלתי טבעי ולא נודע.
1. צב. כן פירש הרמב״ן ממדרשם ז״ל במכילתא [ובניגוד לפירוש רש״י שכתב ׳חזקים׳]. וכן נקט רבנו בפירושו לפר׳ בראשית (א:כו) בדברו על דמיון המלאכים להשי״ת ודמיון האדם אליהם ע״ש, והשוה מש״כ להלן פר׳ יתרו (יח:יא) ומש״כ שם בהערות. ועי׳ להרס״ג בפירושו (מהד׳ רצהבי עמ׳ נט) שהציע שלש אפשרויות בפירוש ׳אלים׳: מלאכים, בני אדם חזקים, אלילים.
2. צג. השוה פירושו כאן ובתהלים שם ועוד שם (כט:א). [הערות נהור שרגא]
3. צד. השוה מורה נבוכים (א:מט, ב:ג-ד). [הערות נהור שרגא]
4. צה. השוה רש״י וראב״ע שם, ורמב״ן כאן בשם המכילתא. [הערות נהור שרגא]
5. צו. וכן ביאר רש״י, ועי׳ להמאירי בברכות (לג:) שהביא מקור לזה מהגמ׳ שם: ׳ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד, המתין לו עד דסיים, כי סיים אמר ליה סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך׳, וכבר ביאר הרמב״ם ענין זה בהרחבה במורה נבוכים (א:נט) ע״ש. השוה פירוש רבנו להלן (פסוק יח), וראה בהערה שם. ובכגון זה האריך רבנו בספר המספיק בפרק על ההשתחויה (מהד׳ דנה עמ׳ 174) באשר לההעזה שיש למי שניגש להגיד שבחו של מעלה, ע״ש דברים נשגבים. ורס״ג ביאר כאן בפירושו (מהד׳ רצהבי עמ׳ ס) בדרך קרובה לדרש ע״ש.
6. צז. במקור: ׳תוג׳יה׳ (בתרגום המהדיר: דרך), והשוה מילונו של פרופ׳ בלאו (עמ׳ 754).
7. צח. במקור: ׳יעתברהא׳ (בתרגום המהדיר: שמסתכל בהן), והשוה מילונו של פרופ׳ בלאו (עמ׳ 421).
8. צט. השוה פירושי רשב״ם ורמב״ן שביארו שהנוראות שלו הן תהלותיו, ולדברי רבנו טעמו להיפך – שכל תהלותיו הן נוראות למי שמתבונן בהן. בביאורו זה אפשר לשמוע הד מדברי הרמב״ם בהל׳ יסודי התורה (ב:ב): ׳והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו – בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו׳.
מי כמכה באלם – חסר יו״ד,⁠1 כלומר מי כמוך באלמים ובשתקנים, שאין שתקן כמוך שמכעיסים אותך ואתה שותק.
נורא תהלת – על ידי רבוי התהלות האמורות בך. שכן מצינו כמה דברים נקראים נוראים כשיש בהם מדה אחת מרובה בעניינה, כדכתיב: המדבר הגדול והנורא ההוא (דברים א׳:י״ט), אל עם נורא מן הוא והלאה (ישעיהו י״ח:ב׳), ומראהו כמלאך האלהים נורא מאד (שופטים י״ג:ו׳), איום ונורא הוא (חבקוק א׳:ז׳), לפני בא יום י״י הגדול והנורא (מלאכי ג׳:כ״ג).
עשה פלא – נוהג שבעולם רוח האף חם הוא ומקדיח המסים, ורוח הפה קר ומגליד דבר חם, אבל אתה וברוח אפך נצבו כמו נד נוזלים (שמות ט״ו:ח׳), נשפת ברוחך כסמו ים (שמות ט״ו:י׳), ונמסו הקרחים והגלידות.⁠2
1. כתוב ״באלם״ במקום ״באלים״.
2. שאוב מר״ת מאורליינש שמובא במנחת יהודה.
מי כמוכה באלם, "Who is like you among deities?⁠" the letter י is missing in the word אלים. It is a hint of the inability of any socalled deities to even use the power of speech that ordinary human beings possess. They are totally dumb. Moses uses it here slightly differently by hinting that only our God can remain absolutely silent even when provoked. This degree of selfcontrol is found nowhere else.
נורא תהלות, "awesome in splendour.⁠" It is the multiplicity of praises that make the Lord so awesome. We find the expression נורא applied to objects which possess more than the virtues or qualities required for them to live up to their reputations. For instance: המדבר הגדול והנורא הוא, "that great and awesome desert.⁠" (Deuteronomy 1 19.) Or, Maleachi 3,23: לפני בא יום ה' הגדול והנורא, before the arrival of that great and awesome day.⁠": [The author quotes more examples. Ed.]
עושה פלא, "working wonders.!⁠" It is well known that air exhaled through the nose is warm or even hot. It could even be hot enough to cause substances with a low melting point to melt. When God was described as exhaling hot air from angry nostrils, the result was that the waters of the sea piled up as blocks of ice instead. On the other hand, when God blew forth air from the mouth, these blocks of ice melted instead.
מי כמוכה באלי׳. חסר. לומ׳ מי כמוכה באלם. וא״ת תניינא אמאי דגש מי כַּמוֺכֿה. לפי שישמע אדם שיאמר ב׳ פעמי׳ מי כמוכה. יחשוב בלבו שיש פסל מיכה מוכה. בשביל כך הוא דגש. וכן ידמו כאבן (שמות טו:טז) שלא יחשבו ידמוך אבן.
מי כמוכה באלים י״י – בחזקים, כמו: ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל י״ז:י״ג), אילותי לעזרתי חושה (תהלים כ״ב:כ׳). לשון רבינו שלמה.
ובאמת שהלשון לשון תוקף וחוזק, אבל מי כמוכה באלים – במלאכי מעלה שהם נקראים אלים, מלשון: זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳) והקב״ה נקרא אל עליון שהוא עליון על כולם. וכן: ועל אל אלים ידבר נפלאות (דניאל י״א:ל״ו), כמו הוא אלהי האלהים (דברים י׳:י״ז), וכן: הבו לי״י בני אלים (תהלים כ״ט:א׳) – כמו בני האלהים, כי יקראו אליםא ובני אלים, וכן יקראו האלהים ובני האלהים: כי גדול י״י מכל האלהים (שמות י״ח:י״א), ויבאו בני האלהים להתיצב על י״י (איוב א׳:ו׳).
ויש אומרים כי ״בני״ איננו סמיכות, וכן: בני שלשים (בראשית נ׳:כ״ג), אנשי מחקה על הקיר (יחזקאל כ״ג:י״ד). וזה טעם מי כמוכה נאדר בקדשב – שאין כמוהו אדיר במעון הקדש בשמים.
ובמכילתא: מי כמוכה – באלו שהן משמשין לפניך במרום, שנאמר: כי מי בשחק יערוך לי״י ידמה לי״י בבני אלים, אל נערץ בסוד קדושים רבה (תהלים פ״ט:ז׳-ח׳).
נורא תהלות – ירואג מלהגיד תהלותיו פן ימעט, כמו: לךד דומיה תהלה (תהלים ס״ה:ב׳). לשון רבינו שלמה.
גם כן פירש ר׳ אברהם: כי כל המהללים יראים להלל שמו, כי מי ישמיע כל תהלתו (תהלים ק״ו:ב׳), והם חייבים להלל שמו כי הוא לבדו עושה פלא.
ולפי דעתי: כי טעם נורא תהלות – שהוא נורא בתהלות, כי יעשה דברים נוראים ומתהלל בהם. שעשה נקמות בעוברי רצונו והושיע בם את עבדיו, והנה הוא בזה נורא ומהולל מאד ובעבור כי מלכי ארץ נוראים בעושק ונלוז, אמר כי השם הוא נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם. וכן: לך דומיה תהלה (תהלים ס״ה:ב׳) על דרך הפשט – התוחלת לך תהלה,⁠ה כי כל המיחלים לך יפיקו רצונם, ויהללו את שמך בציון וישלמו שם את נדרם אשר נדרו בעת צרתם, מלשון: אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי (תהלים ס״ב:ו׳), וידם השמש וירח עמד (יהושע י׳:י״ג). וכן: אך לאלהיםו דומיה נפשי (תהלים ס״ב:ב׳) – מיחלת. כך נראה לי.
ואחרים שמעתי אומרים: לך משתתקת התהלה, כי לא תשיג תהלה לפעליך הגדולים והנוראים, מלשון: ולילה ולא דומיה לי (תהלים כ״ב:ג׳), ויהיה טעם: אלהים בציון (תהלים ס״ה:ב׳) – האלהים אשר בציון, כלומר השוכן שם.
והנכון מה שאמרנו.
א. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״אלהים״.
ב. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״בכח״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258. בכ״י פולדה 2: ״ירואי״. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״יראו״.
ד. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258: ״ולך״.
ה. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״תחלה״.
ו. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״אל אלהים״.
WHO IS LIKE UNTO THEE, O ETERNAL, 'BA'EILIM'. "I.e., among the mighty ones, just as in the verses: And 'eilei' (the mighty) of the land he took away;1 'eyaluthi' (O Thou my strength), hasten to help me.⁠"2 Thus the language of Rashi.
Now it is true that the word eilim is an expression of power and strength, but Who is like unto Thee 'ba'eilim' is a reference to the angels who are called eilim, the usage of the word being similar to that in the verse, This is 'E-ili' (my G-d), and I will glorify Him (Shemot 15:2), and the Holy One, blessed be He, is called E-il Elyon (G-d the Most High)⁠3 above all powers. Similarly, And he shall speak strange things against the G-d of 'eilim'4 is like the expression, He is G-d of gods.⁠5 Also, Ascribe unto the Eternal, O ye 'b'nei eilim' (sons of might)6 is like the expression b'nei ha'elohim,⁠7 since they are at times called eilim or b'nei eilim, and sometimes also ha'elohim or b'nei elohim. Thus: For the Eternal is greater than all 'ha'elohim;'8 And the 'b'nei ha'elohim' came to present themselves before the Eternal.⁠9 Some scholars10 say that the word b'nei is not in the construct state, nor are these expressions: b'nei shileishim,⁠11 'anshei' (men) portrayed upon the wall.⁠12 And this is the meaning of Who is like Thee, 'ne'edar' (majestic) in holiness? since there is no adir (lofty one) like Him in the celestial holy abode. And so we find in the Mechilta:⁠13 "Who is like unto Thee among those who serve before Thee in heaven, as it is said, For who in the skies can be compared unto the Eternal, who among the sons of might can be likened unto the Eternal, a G-d to be feared in the great council of the holy ones?"14
NORA TH'HILOTH' (FEARFUL IN PRAISES). "He is feared by those who recount His praises lest they enumerate fewer than there really are, [and thus fail to praise Him adequately], just as it is written, To thee silence is praise.⁠"15 Thus Rashi's language. Rabbi Abraham ibn Ezra also explained "that all who praise Him are fearful when praising His Name, for Who can make all His praise to be heard?16 And they are duty-bound to praise His Name, for He alone does wonders.⁠"
In my opinion, nora th'hiloth means: "fearful with praises, for He does fearful things and He is praised for them, as when He wreaks vengeance on those who transgress His will and thereby helps those who serve Him. Thus He is [both] feared and highly praised.⁠" And because earthly kings are feared because of their oppression and perverseness,⁠17 Moses said that G-d is feared through the very things for which He is praised. Similarly, To Thee 'dumiyah' is praise18 means, by way of the plain meaning of Scripture, "that hoping to Thee is praise, for all who hope to Thee obtain their wish, and they praise Thy Name in Zion and there they perform their vows19 which they have vowed in the time of their trouble.⁠" The usage [of the word dumiyah as "hope"] is similar to that found in these verses: Only to G-d 'dumi' (wait) thou, my soul, for from Him cometh my hope;20 'vayidom hashemesh' and the moon stayed.⁠21 Similarly, Only to G-d 'dumiyah' my soul22 means: "only to G-d doth my soul hope.⁠" Thus it appears to me.
In the name of other scholars,⁠23 I have heard that it means: "to Thee, praise becomes silent, for no amount of praise can fathom Thy great and fearful deeds.⁠" The usage is similar to the verse: And at night there is no 'dumiyah' (respite) for me.⁠24 Accordingly, the meaning of the expression, O G-d, in Zion25 is "the G-d Who is in Zion.⁠" That is to say, the One Who dwells there. The correct interpretation is as we have said, [i.e., that dumiyah signifies "hope"].
1. Ezekiel 17:13.
2. Psalms 22:20.
3. Genesis 14:18.
4. Daniel 11:36.
5. Deuteronomy 10:17.
6. Psalms 29:1.
7. Genesis 6:2.
8. Further, 18:11.
9. Job 1:6.
10. Reference is to Radak, who mentions this point clearly in his Sefer Hamichlal, and quotes the verses mentioned here. If b'nei is not in the construct state, b'nei eilim will not mean "sons of the mighty ones,⁠" as it would if the word b'nei were in the construct state. Instaed, it means "the sons who are the mighty ones.⁠"
11. Genesis 50:23. In the construct state, it would mean "children of the third generation,⁠" i.e., the fourth generation. In the non-construct state, it would mean "children who were the third generation.⁠"
12. Ezekiel 23:14. The point here is that the word anshei (men) is vocalized with a tzeirei, as is the rule in the construct state. See Vol. I, p. 503. Yet it is not in the construct state. So also the word b'nei, although vocalized with a tzeirei, is not in the construct state.
13. Mechilta on the verse here.
14. Psalms 80:7-8.
15. Ibid., 65:2.
16. Ibid., 106:2.
17. Isaiah 30:12.
18. Ibid., 65:2.
19. See Psalms 65:2.
20. Ibid., 62:6. One who hopes waits in expectation of something to happen.
21. Joshua 10:13. It is generally translated: And the sun stood still. Ramban obviously takes it to mean: "and the sun 'waited,'" a term akin to hoping, for he who hopes waits.
22. Psalms 62:2.
23. Mentioned by Radak in his Sefer Hashorashim, under the root of damah, in the name of "some commentators.⁠"
24. Psalms 22:3.
25. Ibid., 65:2. The verse reads: To Thee 'dumiyah' praise, O G-d in Zion, and unto Thee the vow is performed. Now Ramban had first presented his own interpretation that the word dumiyah means hope, and the purport of the verse is that hoping to G-d is praise, for all who hope to G-d obtain their favor from Him and then they praise His name in Zion where they come to perform their vows. But according to the explanation of the other scholars, i.e., that dumiyah expresses a sense of silence, the verse means: "praise unto Thee becomes silent, O G-d Who dwells in Zion, for no amount of praise can fathom Thy deeds, and unto Thee the vow is performed.⁠"
מי כמכה באלים ה׳ מי כמכה נאדר בקודש – תוספת הה״א שבשניהם רמז למדת הדין ה״א של מי כמוכה הראשון היא מדת הדין רפה ועל כן הוא ברפה ומקבלת ממדת הדין של מעלה שהיא מדה קשה ולכך מי כמוכה השני בדגש והוא מקבל מן הקדש ולכך אמר נאדר בקדש והבן זה.
נורא תהלות – כל הבריות יראים מלהגיד תהלותיו פן ימעטו במהלליו וכן אמר דוד ע״ה (תהלים ס״ה:ב׳) לך דומיה תהלה אלהים בציון, התהלה שאדם יכול לעשות אל הש״י היא השתיקה, לפי שהתהלה על ג׳ חלקים, החלק הראשון יותר מדאי, החלק השני הראוי, הג׳ הקצור, יותר מדאי הוא שיהלל המהלל את המהולל למדרגה גדולה ממדרגתו, הראוי שלא יעבור על מדרגתו, הקצור שישפילהו ממדרגתו ולא ישלים חקו במדרגת תהלתו, שני חלקים הראשונים הם שקר בתארי הש״י ונשאר בו החלק השלישי והוא הקצור כי המשבח אותו מקצר בשבחו ואיננו מתאר אותו כראוי לו לפי חקו ולפיכך נאמר לך דומיה תהלה, וכתיב (תהלים ק״ו:ב׳) מי ימלל גבורות ה׳ וגו׳ וכתיב (נחמיה ט׳:ה׳) ומרומם על כל ברכה ותהלה, וכן דרשו רז״ל לך דומיה תהלה סמא דכולא משתוקא למרגניתא דלית בה טימי כל כמה דאת משבח לה את פגים לה.
והרמב״ן פי׳ נורא תהלות בעבור כי עריצי הארץ נוראים בעשק ונלוז אמר כי הש״י הוא נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם עכ״ל ז״ל, ומה שאמר עושה פלא, זה היה פלא גדול כי הרוח אחד ובו עשה דבר והפכו כי הרוח שהקפיא את המים כמו שאמר וברוח אפיך נערמו מים קפאו תהומות הוא המפשיר אותם והמזילם כמו שאמר נשפת ברוחך כסמו ים והנה זה דבר והפכו.
ויתכן לומר כי מה שאמר עושה פלא ולא אמר עושה נפלאות או עושה גדולות הכוונה בזה על קריעת ים סוף שהיה פלא אחד כולל כמה נפלאות, וכבר ידעת כי הנסים המפורסמים הם נקראים נפלאות לפי שהם דברים נגלים באים מכח נעלם כי לשון פלא הוא דבר נעלם ומכוסה וכל הנסים והנפלאות הלא המה מכח הנעלם שהוא האל״ף והוא כולל פלא ומפני שהחכמה נמשכת מן האל״ף לכך אמר הכתוב (איוב ל״ג) ואאלפך חכמה.
ובמדרש נורא תהלות א״ר יודן נורא אתה על כל תהלותיך כיצד מלך ב״ו מקלסין אותו שהוא גבור והוא חלש שהוא עשיר והוא עני שהוא רחמן והוא אכזרי, אבל הקב״ה אינו כן יותר מכל מה שאדם מקלסו יש בו יותר ויותר מכאן שהוא נורא על כל תהלותיו.
מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקדש, "Who is like You amongst the heavenly powers, who is like You majestic in holiness!⁠" The additional letter ה both times at the end of the word כמך is an allusion to the attribute of Justice; the first one refers to the "weaker" attribute of Justice, this is why the letter כ at the beginning is weak,⁠" i.e. without dagesh. This attribute is merely a conduit having received its input from the "strong" attribute of Justice. This is why the second word כמכה is spelled with the dagesh in the first letter as it describes the original attribute of Justice, not its delegate. It originates in the region Moses described as קדש.
נורא תהלות, "awesome in splendour.⁠" All God's creatures are afraid to proclaim His praises as they are afraid to do so inadequately. David echoed this sentiment in Psalms 65,2 when he said לך דומיה תהלה, "vis-a-vis You o God silence is the essence of praise.⁠" This is so because who can be arrogant enough to presume to praise the Lord adequately?
Praise may be offered in one of three ways. 1) Excessive praise. Exaggeration demeans. 2) adequate praise. 3) inadequate praise; this reveals lack of perception by the one who offers the praise. When applied to God, the first two ways amount to a lie when applied to someone praising the Lord. This leaves only the third possibility of praising the Lord inadequately. Seeing this is so David explains that silence is best. We have a similar though differently worded statement by David in 106,2: "who can tell the mighty acts of the Lord?⁠" A third statement in Scripture making a similar point is found in Nechemyah 9,5: "exalted though it is (His glorious name) beyond every blessing and praise.⁠" Jerusalem Talmud Berachot at the beginning of chapter 9 writes לך דומיה תהלה סמא דכולא משתוקא, "as to You, silence is praise, seeing that in the final analysis there is only silence.⁠" Just as if one praises the beauty of an exquisite pearl one invariably fails to do justice to its beauty, so when attempting to praise the Lord one invariably will fall short of one's objective.
Nachmanides writes as follows about the words נורא תהלות: "seeing that the nations of the world put their trust in that which is fraudulent and tortuous, Moses made the point that God is awesome, entitled to all the praises with which He is being extolled.⁠"
עושה פלא, "working wonders.⁠" Moses referred to the miracle that the same wind which had dried out the sea, etc., also accomplished the reversal. One might have expected God to employ separate agents for separate objectives. The same רוח אפיך which had caused the waters to pile up in a wall, etc. (verse 8) was active in making the waters cover the Egyptians with the waters of the sea as spelled out by Moses in verse 10.
Had God employed two different winds for this purpose, the Torah (Moses) would have referred to His performing נפלאות, "wonders" (pl) instead of פלא, a single miracle. The entire phenomenon of the splitting of the sea and everything connected with it is described by Moses here as a single miracle, פלא.
You are aware already that the types of miracles which are visible phenomena are known as נפלאות, seeing that they are phenomena which, though they have been revealed, originate in causes, i.e. in a power that is hidden from us. The very word פלא means something which is at one and the same time visible and concealed. The source of the concealed power is the letter א in that word. The emanation חכמה is derived from the א. This is why Elihu says (Job 33,33) אאלפך,⁠"l will teach you (wisdom).⁠" [He referred to the letter א as being the source of that wisdom. Ed.]
A Midrashic approach (based on Midrash Tehillim 106): Rabbi Yudan said that the words נורא תהלות mean 'You are more awesome than any of the praises of You could describe.' When one praises a king of flesh and blood his subjects will call him "a hero, a strong man" even if he is physically weak and lacking in courage. The reverse is true of God. However much one praises Him, and however exaggerated these praises may sound they still fail to do justice to His grandeur.
מי כמוך באלים – לכך הוא נסמך אצל נשפת ברוחך כסמו ים ואצל וברוח אפך נערמו מים לפי שהנס היה גדול שרוח האף חם הוא ואעפ״כ הקריש המים ורוח הפה קר הוא ואעפ״כ החזיר המים לקראתם ונשתנה ממנהג העולם שמנהג העולם שהקור מקריש המים והחום מחזירם לקדמותם ונהפך כאן וזהו שנאמר נורא תהלות עושה פלא. כן מצאתי כתוב בשיטת ר״ת מאורליינש.
מי כמוכה באלים – חסר יו״ד לומר כשאתה רוצה אתה נעשה כאלם. וי״מ באלם. כמו גברא אלמא. ואלם הוא מקל חזק. ולכך נסמך מי כמוכה אצל נשפת. לפי שהנס היה גדול מאד דלעיל כתיב. וברוח אפך נערמו מים. וזה היה נס מופלא וגדול שרוח האף חם הוא. ובו הקריש והגליד המים. ואחרי כן נשפת ברוחך זהו ברוח הפה שהוא קר. ואעפ״כ החזיר בו המים לקדמותן. ושנה ממנהג עולם. לפי׳ כתב מי כמוכה על נס זה. יותר מעל כל שאר הנסים וכו׳ בסופיה דקרא נורא תהלות עושה פלא.
מי כמכה – לכך נכתב שני פעמים מי כמכה דקאי אשני פסוקים.
מי כמכה, "who is comparable to You?⁠" The reason this question has been repeated is that it refers to two different verses. The first one is verse 8, where the wind, ברוח אפיך, the wind issuing forth from G–d's nostrils, is described as making the waves assume an upright posture; the second wind in verse 10 describes a natural wind at work but blowing constantly in the same direction. Wind emanating from the nose is basically hot, as opposed to wind emanating from arctic regions. Here the phenomena were reversed, the wind emanating from G–d's nostrils resulting in the waters congealing, as a result of which the waters piled up upon layer after layer; the wind emanating from natural causes covered the Egyptian soldiers and their chariots so that they drowned. In accurate versions of the Torah scrolls the word באלם, is spelled without the letter י, so that it does not refer to deities, but refers to אלמים, the dumb, describing how very often G–d, even though He had good reason to raise His voice in protest, remained silent. (Talmud tractate Gittin, folio 56)
מי כמוכה – הראשון רפ״ה והשני דג״ש תיקון סופרים הוא דלא לישתמע בקריאת השי״ת מיכה ובשביל כך קורין מי כמוכה בד״גש.
מי כמוך באלים – פירש״י בחזקים. וכתב הרמב״ן באמת שהוא לשון חזקים אבל מי כמוך באלים פי׳ במלאכי מעלה שהם נקראים אלים והב״ה נקרא אל עליון שהוא עליון על כולם:
מי כמוך נאדר בקודש – שאין כמוהו אדיר בנאות קודש:
נורא תהלות – פירש״י יראים מלספר תהלותיו פן ימעטו בהן. והרמב״ן פי׳ שהוא נורא בתהלות כי עושה דברים נוראים ומתהלל בהם שעשה נקמות בעוברי רצונו והושיע בהם את עבדיו והנה הוא בזה נורא ומהולל מאוד ובעבור כי מלכי ארץ נוראים בעושק אמר כי השם הוא נורא בדברים אשר הוא מהולל בהם.
מי כמוך באלים, "who is comparable to You among the celestial powers?⁠" Rashi simply explains the word אלים as חזקים, powerful terrestrial forces.
Nachmanides writes that while it is true that this is generally the meaning of the word חזקים, in this verse, seeing that the comparison has been made to the Lord, there would be no point if the Torah would only describe the Lord as mightier than terrestrial forces; ordinary celestial forces are known as אלים as opposed to the Lord Who is described as אל עליון, the supreme celestial force. Rather, Moses compares God as superior to the mightiest angels.
מי כמוך נאדר בקודש, "who is comparable to You, mighty in holiness.⁠" In the domain of holiness there is no one who can compare to You.
נורא תהלות, "too awesome for praise.⁠" Rashi explains that God is too awesome for us to begin praising him, lest we omit some praises and become guilty of belittling Him.
Nachmanides explains that being awesome in praise means being praised for having performed awesome deeds. The reason why Moses chooses these comparisons is because this is the way Kings of flesh and blood are praised. We do not possess the yardsticks to praise God in terms of celestial norms, seeing we have no access to that region. What is described is that God is praised by people who observe how He pays back people who have oppressed others and treated them violently.
באלים – ב׳ במסורה מי כמוכה באלים. הנחמים באלים. דרשו על הע״א שעושים אותה תחת האילנות כמו תחת האלה ורגילים לעשות אשרה שיש לה צל כי יש אשרות שיש להם פירות ואין להם צל ואלו יש להם צל ואין לה פירות אבל הקב״ה צלו נאה ופירותיו מתוקים ויש לו צל והיינו דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוך לחכי.
מי כמכה – ראשון רפה והשני דגוש. י״ל קודם אמרוהו בלשון רכה, והב״ה כעס עליהם [שלא] אמרו אותו בכל לב וענו מי כמכה מודגש כלומר בחוזק, ה״ר ר׳ ישעייה.
מי כמכה באלם – בתקיפים, וזה סוג כולל לכל תקיף ואף אלהי העמים.
נורא תהלת – כי כל אדם ירא להללו, כי לא יוכל איש בדבריו לספר רק מהללים למטה ממעלתו.
מי כמֹכה באֵלִם – הם השכלים המניעים הגרמים השמימיים. ואמנם אמר זה, כי אין בהם מי שיהיה לו יחס וערך אל ה׳ יתעלה, כמו שביארנו בחלק השלישי מהמאמר החמישי מספר מלחמות ה׳.
נאדר בקֹדש – רוצה לומר שהוא יותר אדיר בקדושה והבדל מכל שאר הנבדלים.
נורא תהלֹת עֹשׂה פלא – רוצה לומר שהוא נורא להללו, כי לא יוכל אחר לספר תהילתו; והוא עֹשׂה פלא ומשנה טבע המציאות, וזה דבר לא יוכל עליו אחד ממניעי הגרמים השמימיים, כי לא ישנו את מנהגם.
מי כמוכה בשאר השכלים הנבדלים מהחומר, מי כמוכה שיהיה נאדר בקודש — רוצה לומר ששאר הנבדלים הם קדושים, אבל ה׳ יתעלה הוא נאדר בקודש, עד שאין יחס בינו וביניהם; והוא נורא תהילות, כי כל אחד מהנמצאות ירא מלספר תהילותיו, כי לא יוכל; והוא עושה פלא לשנות טבע המציאות כאשר ירצה. ואף על פי שכבר יעשה זה באמצעות השכל הפועל, כמו שביארנו בששי מספר מלחמות ה׳ (חלק ב פרק י), הנה השכל הפועל יעשה זה מצד השפע שישפע עליו מה׳ יתעלה, כמו שהתבאר שם.
התועלת הששי הוא בדעות, והוא להודיע שאין יחס בין ה׳ יתעלה ובין שאר הנבדלים. ולזה אמר: ׳מי כמֹכה באלִם ה׳⁠ ⁠׳ (טו, יא). וכבר ביארנו זה במה שאין ספק בו בחלק השלישי מהמאמר החמישי מספר מלחמות ה׳.
ואחר שכלל כל זה מעוצם ההתבוננות באלו הפעולות הנפלאות חתם בשם המיוחד הנזכר ואמר מי כמכה באלים ה׳ וגו׳ – ירצה מי כמוך בחזקים ה׳ שהכוונה מי כמכה נאדר בקדושה נפלאה אשר בה נבדלת מכל הנמצאים ועם כל זה התבוננת בפרטי אלו הפעולים והפעולות אשר ראו עינינו עד שראוי להללך תהלות נוראות כי עשית פלא כלומר עם שגוף הפלא אחד הוא יש בפרטיו פלאי פלאות ומעש׳ נוראים. ובזה נשלם זה הפרק אשר מצד הפעולות יודעו קצת כחותיו יתעלה המיוחדות אל זה השם הנכבד כאשר אמרנו.
וע״ז ראוי לשבח ולומר מי כמוך באלים ה׳ מי כמוך נאדר בקדש רוצה לומר מי בכל החזקים והגבורים שידמה לך ויעשה כמעשיך וכגבורותיך לא גלגל ולא שכל נבדל כי כל שרי מעלה יקראו אלים שנאמר (תהלים כ״ט א׳) הבו לה׳ בני אלים וה׳ ית׳ נקרא אל עליון ואלהי האלהים וכאלו אמר לא ידמה אחד מהם אליך לא בקדושה ובפרישות וזהו שפירש מי כמוך נאדר בקדש רוצה לומר שקדושתך ופרישתך הוא תכלית ההידור והשלמות וגם לא ידמה אחד מהם אליך בהיותו נורא כמוך וזהו נורא תהלות רוצה לומר שאתה נורא בתהלותך והם אם כן שתי שלמיות קדושה ומורא וע״ז אמר המשורר (שם צ״ט ב׳) יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא. עוד זכר שלמות אחר שלא ידמה לו בו נמצא אחר והוא אומרו עושה פלא ר״ל שאתה משנה הטבעים ברצונך מה שלא יעשה שום נמצא אחר שכל פעולתיהם מסודרות מוגבלו׳ ולא על צד הפלא. הנה אם כן אמרו מי כמוך באלים ה׳ הוא כלל ופרט אותו שאין כמוהו לא בקדושה ולא בהיות נורא כמאמר המשורר (תהלים פ״ט) אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו ולא בהיותו עושה פלא כי הוא עושה נפלאות גדולות לבדו והמפרשים פירשו נורא תהלות שירא האדם מלהגיד תהלותיו פן ימעטו כי מי ישמיע כל תהלתו וגם נכון הוא.
מי כמכה באלם – נתן שבח לאל יתברך על מלחמתו השלישית נגד המון רכב מצרים, ואמר: מי כמוך בחזקים, שיוכל לשנות טבע הנמצאים הבלתי נפסדים בטבעם.
נאדר בקדש – הנה הקדוש במוחלט הוא הבלתי נפסד כלל, כאמרם זכרונם לברכה: צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן אינם חוזרין לעפרם, שנאמר (ישעיהו ד׳:ג׳) ״הנשאר... בירושלים קדוש יאמר לו״... מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימין (סנהדרין צ״ב.). אמר, שאין כמו האל יתברך נודע לאדיר ומלך על כל אלהים קדושים ונצחיים, ולפיכך לו לבדו יאות לשנות טבע כל נמצא בלתי נפסד, כי נצחיות כל נצחי לא יהיה זולתי מאתו יתברך.
נורא תהלת – ומי שידע גודל תהלותיו ייראהו בשבילו, לא בשביל יראת עונש שיבוא מאתו.
עשה פלא – עושה מה שיפלא מן הטבע לעשות בשום אופן, כגון עמוד הענן ועמוד האש.
מי כמוכה בא-לים; Moses praised the Lord for His third war, the one against the Egyptian cavalry of the second quality. God’s incomparable stature consists in His ability to change the nature of phenomena in the universe which had previously been considered as indestructible, inviolate, impervious to any attempt by man to influence their nature in any way.
נאדר בקודש, that which is קודש, holy, is by definition something indestructible. This is what our sages meant (Sanhedrin 92) when they stated that the righteous people who will be resurrected in the future will never again return to their dust. They based this on Isaiah 4,3 הנשאר בציון והנותר בירושלים........ קרוש יאמר להם, “and those who remain in Zion and are left in Jerusalem, all who are inscribed for life in Jerusalem, shall be called holy.” The Talmud concludes: “what is the meaning of the word נאדר used here by Moses? There is none such as the Lord Who is known to be eternal, King over even all other holy beings, the ones that are also of an enduring nature, not mortal or subject to decay. This is the reason why there is no one else who is entitled to be worshipped, exalted, obeyed, etc. Anything that is infinite had its origin in the Lord, Who is not only infinite but also eternal.
נורא תהלות, anyone aware of the marvelous attributes of His cannot fail but recite these praises in awe, not because he is afraid of being punished but because the very nature of God inspires awe and reverence.
עושה פלא. He accomplishes marvelous, supernatural results, such as the type of pillar of cloud and pillar of fire which were tailored to fit the needs of the Jewish people at that time.
ועתה מזכיר השבח גם כן באמרו מי כמוך באלים ה׳, על דרך שאמרו בשבח הראשון ׳זה אלי׳.
מי כמוכה נאדר בקודש. לשון ׳אדירות׳ הוא מלכות, כמו שאמרו ז״ל (גיטין נו:) ׳והלבנון באדיר יפול׳1. ו׳קדושה׳ – ר״ל נקי מחומר וערבוב, ונצחי.
ולכן אמר, ׳מי כמוכה׳ מלך בנקיות והיבדלות מן חומר – נצחי וקדמון כמוכה, כי כל הנבדלים האחרים, גם כי הם נצחיים לעתיד, אינם מכל מקום קדומים כקדמותו יתברך, כי ממנו נבראו והמה מסובבים ועומדים במצותו וברוח פיו, ולכן אמר ׳מי כמוכה באלים ה׳⁠ ⁠׳ שיהיה ׳נאדר בקודש כמוכה׳.
ולכן כשאמר הנביא2 (תהלים צג ד) ׳ואתה קדוש יושב תהילות ישראל׳, ר״ל, ׳אתה׳ אותו ה׳קדוש׳ ואותו ה׳יושב׳ של ׳תהילות ישראל׳, אותו ה׳קדוש׳ – באמרם ׳נאדרי בקודש׳, ואותו ה׳יושב׳ באמרם ׳מכון לשבתך פעלת ה׳⁠ ⁠׳, ר״ל, שאמרו ישראל בתהילותיו על הים באמרם ׳מי כמוכה נאדר בקודש׳, לפי שלא מצינו כל ישראל שיאמרו תהילות ה׳ רק פה3.
נורא תהילות. ר״ל, אתה ׳נורא׳ במורא הגודל, כי יש יראת העונש ויש יראת הגודל, כי המדבר אל המלך – ידבר עמו באימה וביראה, לא שהוא מפחד שיהרגהו, כי למה יומת, מה עשה4, אבל בהכירו שפלותו נגד רוממות המלך, יַטֶּנוּ טבעו לדבר לו ביראה ופחד. ועתה אמר, אתה ׳נורא׳ מן מין יראת הגודל, אבל ׳תהילות׳, כלומר אתה נורא בידיעת תהילותיך הנוראות.
עושה פלא. ר״ל נס, כי הנס יקרא ׳פלא׳ לפי שתיפלא ותיעלם סיבתו וטבעו:
1. ראה שיעורים לתהלים (ח א-ב).
2. משה רבינו, שלו מייחס רבינו מספק את כל המזמורים שאחרי ׳תפילה למשה׳, ראה שיעורים לתהלים בהקדמה ושם. וראה בשיעורים להלן (טז ב).
3. ראה מש״כ בפירוש תהלים שם ובדרשת ׳עם קדוש אתה׳.
4. ע״פ שמואל א׳ (כ לב).
[א] מי כמוך באלים ה׳
[1] ראש השנה פרק רביעי דף לא ע״א (ראש השנה לא.)
[2] גיטין פרק חמישי דף נו ע״ב (גיטין נו:)
מי כמוכה באלים ה׳ – במס׳ (גיטין נו:) דרשו מי כמוך באלמים, ודרש זה רחוק לפרש באלים כמו באלמים להוסיף מ״ם, אמנם נראה שאין כוונתם ז״ל להוסיף מ״ם אלא באלים הוא בחזקים כמו שפירש״י, וכך פירושו כי כל השומע עלבונו ומתאפק להיות כמחריש וכובש את כעסו הרי הוא חזק ותקיף כי איזו גיבור הכובש את יצרו, כך בזמן שהקב״ה שומע ושותק ועושה את עצמו כאלם כביכול זהו מצד יד החזקה שלו ית׳ שכובש את כעסו ושותק למכעיסים, כמו ששתק לפרעה על אשר אמר מי ה׳ וכן שתק לטיטוס על חרופו וגדופו, ע״כ דרשו מי כמוך באלים באלמים, ומשה אמר זה על חירופו של פרעה וממנו הביאו פסוק זה לראיה על טיטוס, ולעולם משמעות באלים בחזקים ממש כאמור.
ואם נפשך לומר באלמים ממש, נוכל לפרש שמשה אמר שכל כך שבחו ית׳ גדול עד שאפילו האלמים אשר אין להם פה לדבר מ״מ קלוסו ית׳ עולה מהם כאילו אמרו בפה מלא מי כמוך ה׳ על דרך שנאמר (תהלים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל וגו׳ אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם וגו׳. וא״כ איך הם מספרים כבוד אל, אלא ודאי שע״י שהבריות רואים תנועות השמים וכל צבאם הם מספרים כבוד אל, וע״י שהבריות מספרים כבוד אל ע״י תנועות השמים דומה כאילו השמים מספרים אע״פ שבאמת הם אלמים ואין בהם אומר ודברים לכך נאמר כאן מי כמוך באלים באלמים אפילו בפה האלמים גדול שבחך כאילו אמרו מי כמוך ה׳ וכ״ש בפי המדברים.
ואמר זה גם על המים, ע״ד שמסיק בב״ר (ה׳:א׳) יקוו המים משל למלך שבנה פלטין והושיב בה דיורים אלמים והם משכימים ושואלים בשלום המלך אח״כ הושיב בה דיורים פקחים עמדו ומרדו במלך כו׳ אמר המלך תחזור הפלטין לכמות שהיה, כך מתחילת בריית העולם היה קילוסו של הקב״ה מן המים שנ׳ (תהלים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה׳ כו׳, ולפי מדרש זה נקרא המים אלמים וקלוסו של הקב״ה עולה מהם הן ע״י שהם עושים רצון קונם הפך טבעם, הן ע״י שהבריות מספרים כבוד אל על ידי שרואין פעולות המים אשר עשו בדור המבול ובקריעת ים סוף, ודומה כאילו היו המים מספרים כבוד אל אע״פ שהם אלמים, ע״כ אמר משה מי כמוך באלים ה׳ אפילו האלמים אומרים מי כמוך, ואמר זה על מה שעשו המים האלמים בקריעת ים סוף, ומ״ש באלים חסר מ״ם כדי לדרוש באלים ג״כ לשון חזקים רמז למים אדירים, כי אדירים היינו לשון חוזק כמו באלים שהוא לשון חוזק, וכמ״ש צללו כעופרת במים אדירים וזה פירוש יקר. ומה שנדרש זה על טיטוס לפי שעמד עליו נחשול של ים להטביעו וכדמסיק שם בגמרא ובהנחה זו משמעות כל המדרשים אחד הוא לדרוש אלים חזקים ואלמים כאחד.
דבר אחר, לפי שכל המרבה לספר בשבחו ית׳ נקרא ממעט, כמו שפירש״י על פסוק נורא תהילות, ע״כ אמר מי כמוך באלים היינו בחזקים הכובשים את עצמם מלספר תהלתך מיראה פן ימעטו בתהלתך, ע״כ הם עושים את עצמם כאלמים, ואצל כיתות אלו מי כמוך ה׳ כי לך דומיה תהילה השתיקה היא תהלתך, ולפי זה נדרש גם כן באלים בחזקים ובאלמים כי ע״י שעושים את עצמם כאלמים דומה בשתיקה זו כאילו הם אומרים מי כמוך ה׳, ומה שהם עושים עצמם אלמים לפי שאתה נורא תהילות יראוי, מלהגיד תהלתך פן ימעטו על כן הם עושים עצמם כאלמים, ובחזקת היד הם כובשים פיהם להשים יד לפה, וגם זה פירוש יקר.
מי כָֿמֹכָה: הראשון ברפי הכ״ף, והשני בדגש בתר יהו״א בלא מבטל ע״פ המסורת. ונתנו טעם לדבר שלא לגמגם מיכה אצל השם. ועיין מ״ש בתילים סי׳ ל״ה, ומה שכתב מהר״ר יוסף קארו בא״ח סוף סי׳ נ״א בשם אורחות חיים. <ובמדרש לקח טוב, מי כמכה הראשון רפי והשני דגש לפי שבתחלה היו משבחין בשפה רפה, ולבסוף מקירות לבם בפה מלא.> [מִי⁠־כָמֹכָה באלם ידוד מִי כָּמֹכָה].
כָֿמֹכָה בָּאֵלִם: בלא פסק באמצע, ודלא כהגהת המדפיס. ובכל ספרי׳ מדוייקי׳ בי״ת בָּאֵלִם דגושה. ובעל מקנה אברם ולשון למודי׳ מנו זה עם הזרים שאין כאן שום מבטל חק יהו״א. ובספר דקדוק ישן כ״י מצאתי לשון זה, רוב דוקנים שמדגישי׳ על מי כמכה בָּֽאֵלִם, וכן קו״ף דועשית קְּעָֽרֹתָיו, סמ״ך של ועשית סִּֽירֹתָיו וכן הרבה, מפני המתג אשר מחשיבין לנגינה, עכ״ל. ובתיקו׳ ס״ת יש׳ מי כמכה, במפתח הגיה מצאתי במדויק כמוכה שניהם מלאי׳, ע״כ. אבל הרמ״ה ז״ל כתב כל כָמוֹךָ באורית׳ מל׳ וי״ו כתי׳ וחס׳ ה״א, במ״ב חס׳ וי״ו ומל׳ ה״א, ותרויהון בחד פסוקא דמי כָמֹכָה באלם ה׳. ועיין מ״ש בפ׳ תרומה על קערתיו, <ובספר לקוטי שכחה ופאה דפוס פירארה דף ה', ובפי' התפלות לריקאנאטי בפי' השירה, וברבינו בחיי.> [מִי⁠־כָמֹ֤כָה בָּאֵלִם֙].
<בָאֵלִם: חס׳ דחס׳, כלומ׳ מי כמוכה באלמים, כן דרשו רבותינו בפ׳ הניזקין ובמכילתא. ובמדרש לקח טוב נדרש מי כמוכה באלמי׳ על פני׳ שונים. ובמסורת ב׳ בתרי לישני חד חס׳ וחד מל׳, ואידך הנחמים בָאֵלִים (ישעיה נ״ז) מל׳ יו״ד תניינא.⁠א> [באלם].
נֶאְדָר: האל״ף בשוא לבדו (מכלול דף ע״ב). [נֶאְדָּר].
א. נראה שהערה זו אינה מיד נורצי.
כמ״ש לך דומיה תהלה. ולכן כשאדם מתפלל עד הנורא יפסוק, כדכתיב (דברים י, יז) אלהי אלהים ואדון אדונים האל הגדול הגבור והנורא, וכן כולם:
As is written: "For You, silence is praise.⁠" Therefore, when a person prays, [as in the first blessing of the Amidah,] he should conclude [his praises of Hashem] with the word הנורא. For it is written (Devarim 10:17): "God of all gods, Master of all masters, Hashem, the Great, the Mighty, the Awesome (הנורא).⁠" And so with all [other praises of Hashem. One should not add more than was fixed by Scripture and Chazal.]
מי כמוכה באלים וגו׳ – פירוש כיון שאנו רואים מצרים שהוא השר מצרים שמו מת מי ידמה לה׳ בבני אלים.
עוד נראה על דרך אומרם ז״ל (חגיגה ט״ז) מלך בשר ודם כשנחבא בתוך העם אינו ניכר כי הוא זה מה שאין כן אלהינו אות הוא בצבאו, והוא אומרו מי כמוכה אפילו כשאתה באלים בלא שום היכר המלוכה רשום הוא.
עוד ירצה על דרך אומרם ז״ל (מכילתא) מלך בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מהקרובים אבל הקב״ה מוראו על הקרובים יותר וכו׳, והוא אומרו מי כמוכה באלים כי שם מכירים יותר אבל בתחתונים אימתי מי כמוכה כשאתה נאדר בקודש כשאתה נותן חוזק ואדר לבחינת הקדושה כמעשה ארץ מצרים אשר השפיל גאון רשע והאדיר הקדושה.
עוד ירצה על דרך אומרו נהר דינור נגד ונפיק מן קדמוהי, (דניאל ד׳ י׳), ואמרו ז״ל (חגיגה י״ג:) כי מזיעת החיות שמזיעים בעת שאומרים קדוש יוצא נהר דינור, והוא אומרו נאדר בקודש פירוש כשמאדרים אותו בקודש אז לצד המורא שנכנס בחיות כשמהללים אותו עושה הנוראות ההוא שמזיעים נהר דינור.
נורא תהלות עושה וגו׳ – פירוש יש לכל לירא מהגיד תהלותיו לצד שמעשיו כולם פלא ומי הוא שיצטדק בתהלותיו, כי אין אדם ישיג דעת המופלא לשבח בו ואיך יהללו במדרגה קטנה כיון שיש לו בחינה מופלאת ומכוסת גדולה ועצומה.
מי כמוך באלים השם, "Who is comparable to You amongst the deities O Lord?⁠" Israel describes that they had seen the guardian angel of Egypt die; hence they could say that absolutely no celestial force compares to the Lord our God.
Another dimension of this verse is based on an observation in Chagigah 16 where our sages draw a comparison between God and terrestrial kings. The latter is unrecognizable when he chooses to hide amongst his people (soldiers). God is never unrecognizable when He is surrounded by His armies. The word באלים means that even when God is amongst celestial forces, He is immediately recognized as such.
According to the Mechilta there is still another meaning to this comparison between God and other powers; whereas a king of flesh and blood inspires greater fear amongst his distant subjects than amongst those near at home, the reverse is true of God as we know from Leviticus 10,3: בקרובי אקדש. The composer of this song bemoans the fact that in the "distance,⁠" i.e. in the celestial regions, God is revered at all times, whereas here on earth He is revered only when He displays such miracles as the splitting of the sea, i.e. when He is נאדר בקדש.
Still another meaning of the comparison drawn by the composer of this song is based on Daniel 7,10 where the waters of the mythical river Dinor are described as the product of the sweat of the Chayot [permanent kind of angels Ed.] which proclaim the holiness of God and to whom this is an awe-inspiring experience, i.e. נאדר בקודש (compare Chagigah 13).
נורא תהלות עשה פלא, "fearful in praises doing wonders?⁠" Everyone ought to be afraid to tell His praises seeing His deeds are so wonderful that no one is able to acknowledge them adequately. How dare one even express an appreciation of God's wonderful works knowing one's own inadequacy?
באלם – לשון חוזק, ומלאכי מעלה יקראו אלים, כי השם נתן בהם כח לפעול פעולות בעולם, אבל הם בעלי גבול לא יעברוהו, והקב״ה אין לו גבול ולגדולתו אין חקר, ולכן יקרא אל עליון ואל אלים:
נאדר בקדש – מפורסם ונודע בכל העולם על ידי הנפלאות שאתה עושה למעלה מדרכי הטבע, כי הנהגת הנפלאות תקרא בכתובים דרך הקודש, כמו אלהים בקודש דרכך (תהלים ע״ז י״ד), שבא הביאור אחריו אתה האל עושה פלא (שם ט״ו), אף כאן סוף הפסוק מבאר תחילתו, וענינו מי כמכה באלים שאתה נורא תהלות, ומי כמכה נאדר בקודש שאתה עושה פלא:
נורא תהלת – מרומם ונשא על כל התהלות שיהללוך בני אדם, כי אתה נורא על כל שבח ותהלה:
נורא תהלות – רש״י פי׳ יראוי מלהגיד תהלתיך פן ימעטו, והרמב״ן אמר יעשה דברים נוראים אשר הוא מהולל בהם, ולדעתי מלת נורא משרש אור אשר ממנו הונח על הגשם שהאור אחוז בו שם נר, והכלי שהוא קבוע בו יקרא מנורה, והוא ית׳ מתואר בשם נאור, נאור אתה אדיר שר״ל שהוא ית׳ נאדר מן אור של עצמו (ערלויכט), ותרגומו שם נהיר דחיל, הקרח הנורא (יחזקאל א׳) פי׳ ר״ש ב״מ נורא בלבנותו וזהרו, ומזה שם נורא כאן, וטעמו ששבחיו ית׳ מתגדלים ומתרבים תמיד לגודל ערכם שלא כמדת מעלת בעל התכלית שגם מעלותיו הם בעלי התכלית עד שכשמתחילים לספרם הם מתמעטים והולכים מכמותם, אבל הש״י יותר שיסתכל האדם וידקדק בפלס שכלו להבין מעשיו הנפלאים יתרבה ויתגדל בלבבו אור שבחיו ותהלותיו ויתפלא הפלא ופלא וירעד בהשתכלותו בגדול מעשיו ית׳, כי אין קץ ותכלית לאור הנפלא ממעשיו הנוראים, ובזה אור שבחיו הולך ומתגדל תמיד, וכדרך שאמר המשורר באורך נראה אור, ירצה המסתכל ומתבונן באור שבחיך ותהלתך יראה תמיד אור חדש המתחדש ומתנוצץ עליו, ויתורגם נורא תהלות (ערלויכטעט בייא אללען פרייזונגען), וכת״א המורא הגדול, בחזונא רבא, וכן רז״ל יאמרו עליו זה גלוי שכינה, עמ״ש בסוף וזאת הברכה.
מי כמכה באלים ה׳ – המקרא הזה דוגמת ימינך ה׳ נאדרי בכח ימינך ה׳ תרעץ אויב, שהחלק הא׳ מהפסוק נכפל, ולא נשלם הענין אלא בסוף הכתוב, וכן כאן מי כמכה באלים ה׳ איננו מאמר שלם, אלא הכוונה מי באלים נאדר בקדש נורא ועושה פלא כמכה ה׳? (וכן דעת רמבמ״ן בפירושו), אלא שנשתנה המקרא הזה ממקרא ימינך וחבריו, במה שנשמטה בחלק הב׳ מלת באלים (שהיה לו לומר מי כמכה באלים ה׳ מי כמכה באלים נאדר בקדש), ודוגמתו אשר חרפו אויביך ה׳ אשר חרפו עקבות משיחך (תהלים פ״ט:נ״ב) נשמטה מלת אויביך בחלק הב׳, וקרוב לזה הבנהרים חרה ה׳ אם בנהרים אפך (חבקוק ג׳:ח׳) שענינו הבנהרים חרה (ה׳!) אם בנהרים חרה אפך?, החלק הראשון חסר מלת אפך (הבנהרים חרה אפך ה׳), והחלק השני חסר מלת חרה, ולא יתכן לפרשו כפי דעת בעל הטעמים, שאם כן חרה אף ה׳ היה לו לומר, כי חרה ה׳ לא נמצא בשום מקום.
באלים – באלהים, כלומר באלהי העמים, כמו ועל אל, אלים ידבר נפלאות (דניאל י״א:ל״ו), וכן מי בשחק יערוך לה׳ ידמה לה׳ בבני אלים (תהלים פ״ט:ז׳) ענינו בבני אלהים והם המלאכים, וכן הבו לה בני אלים הבו לה׳ כבוד ועוז (שם כ״ט:א׳) ענינו בני אלהים, כלומר המלאכים; וחוץ מאלה לא מצאנו אלים להוראת אלהים כי אם להוראת החוזק והגבורה כמו למטה (טו) אילי מואב, וכן משתו יגורו אלים (איוב מ״א:י״ז). וטעם הדבר כי אל תחלת הוראתו חזק ואמיץ, ומזה נגזר אלוה, אלהים, אך אלה נשתנו בצורתם, וכל השומע שם אלהים יודע שהכוונה מי שהוא נעבד, בין שיהיה בו כח וגבורה (כאלהי אמת) בין שלא יהיה בו שום כח כמו אלהי העמים; אבל שם אלים לא נשתנה בצורתו, והשומע יבין בהכרח בעלי כח וגבורה, לפיכך לא בחרו ישראל לקרוא בשם זה לאלילי העמים ולא אמרוהו הנביאים אלא כשהיה המאמר עצמו מוכיח שאין האלים ההם בעלי חוזק באמת, כמו כאן שהכתוב אומר שאין באלים מי שיהיה נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא, וכמו בדניאל, שבאמרו אל אלים הורה שהם תחת יד האל האמתי.
נאדר בקדש – עיין למעלה ו׳ על נאדרי בכח, וטעם נאזר בקדש, מוקף כח אלהי, מדות אלהיות, וכיוצא, כלומר שהוא אלהי באמת, לא בשם בלבד; ועיין מה שכתבתי בבכורי העתים החדשים שנת תר״ו עמוד ל״ה.
קדש – נ״ל תחלת גזרתו מן קַד אֵש כלומר יְקוד אֵש (כמו שדרשו בש״ס (קדושין נ״ו ב) על פן תקדש המלאה הזרע, פן תוקד אש), והיתה תחלת הנחת ל׳ קדש על הקרבנות הנשרפים באש לכבוד האל, ואח״כ הושאל על כל דבר שמפרישין אותו לכבוד האל ומרחיקין אותו מתשמישי חול, אעפ״י שאין שם שריפה, כגון קדושת השבת, ומקראי קדש, והר הקדש ובית המקדש, וכן האדם נקרא קדוש כשיהיה דבק באל ומופרש לעבודתו, וקראו בגדי קדש ושמן הקדש לבגדים ולשמן המיוחדים לכהנים ומבדילים אותם משאר העם, והם להם לסימן המודיע היותם מופרשים לעבודת האל, והנה שבה מלת קדוש להורות על כל דבר אלהי ומתיחס לאלהות, וכן מלת קדֶש הוראתה אלהיות, כח אלהי, מדה אלהית, וכיוצא בזה; ואמרו נאדר בקדש ענינו מוקף כח אלהי, מדות אלהיות וכיוצא, כלומר שהוא אלהי באמת, לא בשם בלבד, ועל ההוראה הזאת אמרו בהשאלה כי האל קדוש, והכוונה שהוא אלהי ומרומם על כל פחיתות הנמצאת באדם. והושאל ג״כ ל׳ קדושה על כל מה שאין נהנין ממנו ושבני אדם בדלין הימנו כאילו הוא מופרש לשמים, אעפ״י שאיננו מופרש לשמים ואין בו שום קדושה אלא איסור בלבד, וזה טעם פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כ״ב:ט׳). ומפני שהיו הקרבנות נאכלים בטהרה, היו מטהרים עצמם קודם שיאכלו מן הזבחים, ומזה בד״מ {בדרך משל} כי הכין ה׳ זבח הקדיש קרואיו (צפניה א׳:ז׳). וכן היו מטהרים עצמם קודם בואם לבית המקדש, וזה טעם קדשו צום קראו עצרה וכו׳ בית ה׳ אלהיכם (יואל א׳:י״ד), וכן קודם מתן תורה שהיו יוצאים לקראת האלהים נאמר וקדשתם היום ומחר (שמות י״ט:י׳), וכן יהושע אמר לעם (ג׳:ה׳) התקדשו כי מחר יעשה ה׳ בקרבכם נפלאות, צוה אותם להטהר כאילו היו יוצאים לקראת האלהים, כדי שיתרשם בלבם גודל הנס שיעשה ה׳ להם בהעבירו אותם בירדן בחרבה; וכיוצא בזה התקדשו למחר ואכלתם בשר (במדבר י״א:י״ח) התקדשו לקבל הנס; וכן יהושע (ז׳:י״ג) קום קדש את העם ואמרת התקדשו למחר, רצה שיטהרו עצמם קודם שיטיל הגורל לדעת מי אשר מעל בחרם, כאילו הם באים לפני ה׳ לשמוע משפטם, וזה כדי שיתרשם בלבם כי הגורל אשר יטיל ביניהם מה׳ כל משפטו; ואח״כ השאילו ל׳ מתקדשת לאשה מיטהרת מנדתה (שמואל ב י״א:ד׳), אעפ״י שלא היתה טבילתה לאכול בקדשים, אלא להטהר לבעלה, ואולי ג״כ שהיתה יולדת והיה לה לבוא לבהמ״ק ולהקריב קרבן, ומפני שהיו מקריבים קרבנות קודם גשתם למלחמה להתפלל לאל שיהיה עמהם, וגם בהיותם בצבא המלחמה היו נזהרים לשמור עצמם בקדושה ובטהרה, ככתוב כי ה׳ אלהיך מתהלך בקרב מחניך וכו׳ והיה מחניך קדוש (דברים כ״ג:ט״ו), ע״כ אמרו קדש מלחמה (ירמיהו ו׳:ד׳, יואל ד׳:ט׳, מיכה ג׳:ה׳), ונקראו המזומנים למלחמה מקודשים (ישעיהו י״ג:ג׳). ומה שכתוב ויקדישו את קדש בגליל (יהושע כ׳:ז׳) אמת הוא שנכון היה לומר ויבדילו, על דרך אז יבדיל משה שלש ערים {דברים ד׳:מ״א}, ונראה כי לאהבת הלשון הנופל על הלשון נכתב ויקדישו את קדש, ומכל מקום יפה נופל ל׳ קדושה בערי מקלט, כי קליטת הרוצחים היתה מתחלה סגולה מיוחדת למקדשות ולמזבחות, ככתוב {שמות כ״א:י״ד} מעם מזבחי תקחנו למות, ויחזק בקרנות המזבח (מלכים א א׳:נ׳) ומפני שהתורה אסרה את הבמות וצותה שלא יהיה לכל האומה רק מקדש אחד ומזבח אחד, ולא היה אפשר שינוסו כל הרוצחים לבית המקדש, כי ירחק מהם המקום, ע״כ התקינה שש ערי מקלט, והיה זה כאילו היו בארץ ישראל ששה מקדשות וששה מזבחות הקולטים כל מכה נפש בשגגה; הרי כי יפה נכתב ויקדישו את קדש, בלי שיהיה ויקדישו זז מלשון קדושה ומה שכתוב (עמוס ז׳:י״ג) ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא, מקדש מלך אין הכוונה בו בית המלך, אלא מקדש ממש, מקום עבודת העגל, וקרא אותו מקדש מלך כי שם היה המלך מקריב קרבנותיו, ולא בבית האחר שהיה בדן, בקצה הגבול ורחוק מעיר הממלכה. גם ל׳ קָדֵש וקדשה אינו זז מענין קדושה, כי היו קצת מאלילי העמים (כגון עשתורת, היא Astarte, היא Venus) שהיתה עבודתם במעשה הזנות, והיו הקדשים והקדשות מקדישים עצמם לאלילים ההם, והיה אתננם קדש לאלילים ההם; ובימי קצת מלכי יהודה החטאים היו התועבות האלה נעשות גם לכבוד אלהי אמת ובביתו, והיו לקדשים בתים בבית ה׳ (מלכים ב כ״ג:ז׳), אעפ״י שהתורה כבר קדמה ואסרה כל זה באמרה לא תהיה קדשה וגו׳, לא תביא אתנן זונה וגו׳ (דברים כ״ג:י״ח-י״ט). והנה התבאר כי אין הדבר כמו שחשבו רוב המפרשים או כלם (ואנקלוס ויונתן בראשם) כי ל׳ קדושה נופל על כל הזמנה בעלמא ורש״י זצ״ל (במדבר י״א:י״ח) הביא ראיה מירמיה (י״ב:ג׳) והקדשם ליום הרגה; אך גם הכתוב הזה איננו עד נאמן, כי כבר יתכן לפרש, כדעת תלמידי מוהר״ר דוד חי אשכנזי, שהנביא ממשיל הנהרגים לצאן קדשים הנשחטות ביום זבח, על דרך כי הכין ה׳ זבח {צפניה א׳:ז׳}, והנה ידוע לכל משכיל כי המלות המורות על ענינים רוחניים ושכליים ובלתי נרגשים בחושים כלן לשונות מושאלים, הונחו תחלה להורות על ענינים גשמיים כגון נפש רוח ונשמה, שלשתם נאמרו תחלה על הנשימה ושאיפת האויר, ולהיות כי שאיפת האויר היא פעולה שהחיות תלויה בה הושאלו אח״כ השמות האלה בכל החי אשר על הארץ, להורות על העצם הרוחני סבת החיים והמחשבה באדם. וכן בלשונות העמים Anima תחלת הוראתה רוח ואויר ונשימה. והנה ענין הקדושה הוא ענין מרומם ונשגב מהרגשת החושים, ולא יתכן שיהיה השרש מונח מתחלתו להוראה נשגבה כזאת, ואם נחפש באמתחתות שאר הלשונות הקרובות ללשון הקודש נמצא בכולן השרש הזה להוראת הקדושה ולא לשום הוראה אחרת גשמית, אשר יתכן לחשוב שממנה הושאלה להורות על הקדושה; והנה לפי שיטתי תחלה הנחה שרש קדש הוא על ענין גשמי והוא שריפת הקרבנות, ואח״כ הושאל על כל דבר המיוחד לכבוד האל אעפ״י שאיננו נשרף. וקרוב לזה בלשון רומי, לדעת Servius המפרש הקדמון לשירי ווירגיל:
Sancire proprie est sanctum aliquid, idest consecratum facere, fuso sanguine hostiae et dictum sanctum, quasi sanguine sancitum.
והנני מבטל מה שכתבתי בבכורי העתים תקפ״ז עמוד 204 ובכרם חמד ג׳ ע׳ 210 על פסוק שש מאות אלף רגלי (במדבר י״א:כ״א), והנני אומר כי באמרו {במדבר י״א:י״ח} התקדשו למחר ואכלתם בשר כבר נרמז שיהיה הענין דרך נס; אך נ״ל שאם היה ה׳ מבטיח להם מזון חדש (כמו שהיה ענין המן), לא היה משה תמה, אבל הקב״ה אמר שיאכילם בשר, ומשה ראה כי לא היה בסביבותם ארץ נושבת שיהיו בה בקר וצאן, ולא ים שיהיו בו דגים, ואף עופות לא היו נראים במדבר הגדול והנורא ההוא, לפיכך תמה. וגיזניוס בספרו Thesaurus עשה מתקדשת מטמאתה {שמואל ב י״א:ד׳} בנין אב לכל לשון קדושה, וחשב כי תחלת הנחת השרש הזה היתה להורות טהרה ונקיון; ואין זה נכון כי אמנם ל׳ קדושה מורה תמיד מעלה יתרה על הטהרה, כי ל׳ קדושה מורה שהדבר מופרש לכבוד האל, וזה אינו נכלל כלל בהוראת לשון טהרה. הלא תראה כי כתוב {שמות כ׳:י׳} על כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו, ולא יתכן כלל לומר כאן ויטהרהו; וכן בשאר מקומות לרוב מאד לא יתכן להחליף לשון קדושה בלשון טהרה, כי עיקר הוראת ל׳ קדושה הוא יחס הדבר אל האלהים, מה שאין כן עיקר הוראת ל׳ טהרה, ולענין גזרת המלה גיזניוס לא מצא לשרש קדש דמיון רק שרש חדש, אשר גם הוא (לדעתו ולדעת אחרים) עיקר הוראתו על מה שהוא טהור ובהיר, וכל זה רחוק, מלבד כי שרש קדש הוא בשי״ן גם בארמית, אבל חדש הוא בארמית חדת. ולדעת אחרים (הביאם גיזניוס) תחלת הוראת שרש קדש היא הפרשה, והוא נגזר לדעתם מן קדד שענינו בערבי ובסורי כריתה ובקיעה, אבל כמה שרשים יש לנו בלשון הקודש המורים כריתה ומכלם לא בחרו אלא זה שאינו נמצא בלשון הקדש אלא להוראה אחרת (ויקד ארצה)? {שמות ל״ז:ח׳} ואם היינו צריכים לגזור שרש קדש משרש קדר יתכן יותר לומר שהוא מן קדקד, שהוא גובה הראש, ויהיה ל׳ קדושה מורה מתחלתו גובה ורוממות. והנני מודה כי הרכבת מלה אחת משתי מלות (קדש מן קד אש) הוא ענין שאינו נוהג אלא מעט בלשון הקדש וחברותיה, וכבר חזרתי בי ממה שכתבתי זה עשרים שנה כי רִגֵּל נגזר מן רָע גִלָּה, יתוּר מן אָתָה רָאָה; ואעפ״י {כן} אין להכחיש לגמרי מציאות שרשים מורכבים כגון מָחָר מן יום אַחַר, בְּלִימָה מן בְּלִי-מָה, לוּלֵא מן לוּ לא, מְאוּמָה מן מָה אוֹ מָה, וכן לדעתי עִמָּדִי מן עִם יָדִי, אֵצֶל מן אֶל-צֶלַע (ad latus), זוּלָתִי מן זוּ לא (על דרך בִּלְתִי, בְּלִי, בַּל, שהם לדעתי מן בְּלֹא). ואם עדיין יש אדם הממאן בהרכבת המלות הרשות בידו לומר כי ל׳ קדושה נגזר מל׳ יְקוד ושאמנם הוסיפו השי״ן בסופו למען הבדיל ענין הקדושה מענין ההבערה.
נורא תהלות – ראוי לתהלות נוראות (גדולות ועצומות), על דרך נורא עלילה (תהלים ס״ו:ה׳), בעל עלילות נוראות.
Who is equal to You among the gods, O Lord? This verse is similar in structure to “Your right hand, O Lord, You Who are girt with might / Your right hand, O Lord, shatters the enemy” (above, v. 6). That is, the first part of the verse is repeated, but the idea is not completed until the end of the verse. So here, “Who is equal to You among the gods, O Lord” is not a complete statement; rather, the meaning is, “Who among the gods is girt with holiness, awesome, and a worker of wonders equal to You, O Lord?” (as per Mendelssohn’s comment).
However, this verse differs from v. 6 and similar verses in that the second part is missing the word ba-elim (“among the gods”) (for [in order to fit the model,] the verse should have read, “Who is equal to You among the gods, O Lord / Who is equal to you among the gods, girt with holiness”). In the same vein is the verse, “Wherewith Your enemies have taunted, O Lord / Wherewith they have taunted the footsteps of Your anointed” (Ps. 89:52), where the word oyevekha (“Your enemies”) is missing from the second part. A somewhat similar example is, “Is it kindled against the rivers, O Lord /
Is Your anger against the rivers?” (Hab. 3:8), which means, “Is Your anger kindled against the rivers?” The first part of this verse is missing the word appekha (“Your anger”), while the second part is missing the word ḥarah (“kindled”). The verse should not be interpreted according to the view of the accentuator [who joined the words ḥarah YHVH in the first part with a conjunctive munaḥ], for [in that case] the phrase should have read ḥarah af YHVH (“the Lord’s anger is kindled”), since the phrase ḥarah YHVH is not found anywhere.
among the gods (ba-elim). The Hebrew is the equivalent of ba-elohim, that is, the gods of the nations, as in, “And [the king] shall speak strange things against the God of gods [elim]” (Dan. 11:36). So also, “Who among the benei elim can be liked unto the Lord” (Ps. 89:7), meaning benei Elohim (“sons of God”), i.e., the angels; similarly, “Ascribe unto the Lord, benei elim / Ascribe unto the Lord glory and strength” (Ps. 29:1). Other than in these verses, we do not find elim as the equivalent of elohim, but rather denoting “strength” or “might,” as below, “the magnates of [eilei] Moab” (v. 15); so also, “When he raises himself up, the mighty [elim] are afraid” (Job 41:17).
The reason for this is that the primary meaning of el is “strong” or “powerful,” and from this was derived eloah and elohim, but these words are altered in form, so that anyone who hears the term elohim knows that it refers to an object of worship, whether [truly] possessing strength and might (as does the true God) or whether lacking any strength or might (as do the gods of the nations). On the other hand, the word elim is not altered in form, and one who hears it must necessarily understand it to refer to strong or powerful beings. Therefore, the Israelites chose not to use this term to refer to the gods of the nations, and the prophets used it only where the context shows that these elim are not in fact strong or powerful – as in the present verse, which says that there are none among the elim that are girt with might, worthy of awesome praises, or workers of wonders; and in the verse from Daniel, where the phrase “the God of gods [elim]” indicates that the elim are under the power of the true God.
girt with holiness (ne’dar ba-kodesh). See above on ne’dari ba-koaḥ, v. 6. The meaning is “girt [ne’ezar] and surrounded by Divine might, Godly attributes,” etc. In other words He is the true God, and not in name only. See what I wrote in Bikkurei ha-Ittim ha-Ḥadashim 5606 (1845/46), p. 35.⁠1
with holiness (ba-kodesh). It seems to me that kodesh was derived from kad esh, that is, yekod esh, “a burning of fire” (as per the homiletical interpretation in the Talmud, Kiddushin 56b, of the phrase “otherwise the produce of the planting would become sacred [prohibited] [tikdash]” [Deut. 22:9] – “otherwise it would be set afire [tukkad esh]”), and that the term originally applied to sacrifices that were burned in order to honor God. Later the term was transferred to anything that was set aside for God’s honor and removed from profane use, even if no burning was involved, e.g., the kedushah (“holiness”) of Sabbath, the “holy convocations” (mikra’ei kodesh), the “holy mountain” (har ha-kodesh), and the “holy Temple” (beit ha-mikdash).
Similarly, a person would be called kadosh (“holy”) by reason of being devoted to God and set apart for His service. The terms “holy garments” (bigdei kodesh) and “holy oil” (shemen ha-kodesh) referred to the garments and the oil that were special to the priests and removed from the rest of the people, and which served to symbolize the setting aside of the priests for God’s service.
The word kadosh came to denote anything divine or pertaining to God, and likewise kodesh came to mean “godliness,” “Divine power,” “Divine attribute,” and the like. The expression ne’dar ba-kodesh means “girt with Divine power, Divine attributes,” etc., that is He is truly Divine, and not in name only. This sense of the term was extended so that God [Himself] was said to be kadosh, that is, He is Divine and exalted above all human imperfection.
The term kedushah was also transferred to describe anything from which no benefit is to be derived, and from which people keep apart as if it is set aside for Heaven, even if this is not the case and the article in question possesses no “holiness,” but is merely forbidden. This is the meaning of the phrase “otherwise the produce of the planting would become sacred [prohibited] [tikdash]” (Deut. 22:9).
Because sacrifices were to be eaten in a state of purity, people would purify themselves before eating them, and thus it was said, “For the Lord has prepared a sacrifice, He has consecrated [hikdish] His guests” (Zeph. 1:7). They would also purify themselves before coming to the Temple, and in this sense it was said, “Sanctify [kaddeshu] a fast, call a solemn assembly, gather the elders… to the house of the Lord your God” (Joel 1:14). Similarly, before the giving of the Torah, when the people came into the presence of God, it was said, “Have them sanctify themselves [ve-kiddashtam] today and tomorrow” (Exod. 19:10). Joshua, too, told the people, “Sanctify yourselves [hitkaddashu], for tomorrow the Lord will do wonders among you” (Joshua 3:5); that is, he told them to purify themselves as if they were coming into God’s presence, so that they should be impressed with the greatness of the miracle that God was to perform for them in causing them to cross the Jordan on dry land.
Other examples are, “Sanctfiy yourselves [hitkaddeshu] for tomorrow, and you will eat meat” (Num.11:18), i.e., “prepare yourselves for the miracle [of the quails]”; and also, “Up, sanctify [kaddesh] the people, and say, ‘Sanctify yourselves [hitkaddeshu] against tomorrow’” (Joshua 7:13) – that is, Joshua wanted the people to purify themselves before he cast the lot to determine who had misappropriated the devoted things, as if they were coming into God’s presence to hear their judgment, and this was in order to impress upon them that the lot that he would cast among them would result in a Divine judgment.
The term mitkaddeshet was later transferred to a woman who was cleansing herself of her menstrual impurity (2 Sam. 11:14), even if her ritual immersion was not done for the purpose of partaking of kodashim (sacred offerings), but rather to become pure for her husband, or perhaps because she would be obligated, after giving birth, to go to the Temple and bring a sacrifice. Also, because soldiers would bring sacrifices before going to war so as to pray that God would be with them – and because, even when at war, they were admonished to keep themselves in a state of kedushah and purity, as it is written, “For the Lord, your God, walks in the midst of your camp… therefore your camp must be holy [kadosh]” (Deut. 23:15) – they would use the expression kaddesh milḥamah (“sanctify war”) [in the sense of “prepare for war”], as in Jer. 6:4, Joel 4:9, and Mic. 3:5, and those who were prepared for war were called mekuddashim (Isa. 13:3).
As for the verse, “And they set apart [va-yakdishu] Kedesh in Galilee [as a city of refuge]” (Joshua 20:7), it is true that it would have been proper to use the verb va-yavdilu, as in, “Then Moses separated [yavdil] three cities” (Deut. 4:41), but it seems that out of a preference for plays on words, it was written va-yakdishu et Kedesh. In any case, the term kedushah is well employed with respect to cities of refuge, for the refuge given to manslayers was originally a distinction unique to sanctuaries and altars, as it is written, “From My very altar shall you tear him [the intentional murderer] away” (Exod. 21:14); “And [Joab] caught hold on the horns of the altar” (1 Kings 2:28). Because the Torah banned the bamot (“high places,” or local altars) and commanded the entire nation to have only one sanctuary and altar – and thus not all manslayers could flee to the Temple, which was too distant for some – the six cities of refuge were ordained, as if there were six sanctuaries and altars in the land of Israel to give refuge to those who killed unintentionally. Hence, it was fittingly written va-yakdishu et Kedesh, as the word va-yakdishu does not depart from the essential meaning of kedushah.
In the verse, “But prophesy not again any more at Bethel, for it is the king’s sanctuary [mikdash melekh], and it is a royal house” (Amos 7:13), the term mikdash melekh does not mean “the king’s house,” but literally a “sanctuary,” the site where [Jeroboam’s] golden calf was worshipped. It was called mikdash melekh because it was there that the king would bring his sacrifices, not at the other worship site in Dan, which was at the far border [of the northern kingdom of Israel] and distant from the royal city [of Samaria]. Moreover, the terms kadesh and kedeshah [the masculine and feminine words, respectively, for “sacred prostitute”] do not depart from the essential meaning of kedushah, for there were pagan gods (such as Ashtoret, alias Astarte and Venus) whose worship consisted of acts of harlotry, and the kedeshim and kedeshot consecrated themselves and their hire to those gods. During the reigns of some of the sinful kings of Judah, these abominations were performed even in honor of the true God, and in His house, and the kedeshim had houses within the Temple (2 Kings 23:7), even though the Torah had already forbidden all of this by declaring, “There shall not be a prostitute [kedeshah]… You must not let into the House of the Lord… the hire of a harlot…” (Deut. 23:18-19).
It is clear that most or all of the commentators (led by Onkelos and Jonathan) were mistaken in thinking that the term kedushah applies to any “preparation.” Rashi (on Num.11:18) sought to bring proof from Jeremiah (2:3), “And prepare them [ve-hakdishem] for the day of slaughter,” but not even that verse lends decisive support, for the more likely explanation, as per my student, David Hai Ashkenazi, is that the prophet is comparing the slain to sacred sheep (tson kodashim) that are slaughtered on a day of sacrifice; cf. “For the Lord has prepared a sacrifice” [Zeph. 1:7, referring to the slaughter of sinners].
Now every enlightened person knows that words indicating spiritual, intellectual concepts that are not perceptible to the senses are all transferred terms that originally indicated tangible things.⁠2 For example, the three words nefesh, ruaḥ, and neshamah (all meaning “soul”) originally referred to “breath” and the intake of air, and because inhalation is an action that is necessary for life, these nouns were later transferred to refer to the vital essence of all living things, the cause of human life and thought. Similarly in other languages, [words such as the Latin] anima (“soul”) originally meant “wind,” “air,” or “breath.” The concept of kedushah, too, is exalted and far removed from the senses, and it is unlikely that its root originally conveyed such an exalted meaning. [It is true that] if we search through the languages cognate to Hebrew, we find in all of them this root in the sense of “holiness,” and not in any other tangible sense that might be thought to have been transferred to denote “holiness.” However, according to my view, the original sense of the word kodesh reflected a tangible thing, the burning of sacrifices, and the word was later transferred to anything specially dedicated to the honor of God even if it was not burned.
There is a similar instance in Latin, according to Servius, the ancient commentator to the poems of Virgil: “Sancire (“to sanction”) properly refers to something holy, that is, ‘to consecrate by pouring the blood [sanguine] of an enemy’; and to say sanctum is as if [to say] ‘consecrated with blood.’”3
I hereby revoke what I wrote in Bikkurei ha-Ittim 5587 (1826), p. 204, and in Kerem Ḥemed vol. 3, p. 210, on the verse “Six hundred thousand on foot” (Num. 11:21).⁠4 I now say that when God said, “Sanctify yourselves [hitkaddeshu] for tomorrow, and you will eat meat” (Num. 11:18), this was already an intimation that the matter would be way of a miracle. It seems to me that if God had promised the people a new type of food (as in the case of the manna), Moses would not have expressed astonishment. However, God said that He would give them meat, and Moses saw that there was no settled land around them where there would be herds and flocks, and no sea with fish, and even birds were not to be seen in that great and terrible desert; therefore he was astonished.
In his Thesaurus, Gesenius made of the expression mitkaddeshet mi-tum’atah, “she was purified from her uncleanness” (2 Sam. 11:4) the basic source for the entire concept of kedushah; he thought that the original sense of the word indicated purity and cleanliness. This is not so, for kedushah always denotes a higher state than [mere] purity. Kedushah means that a thing is set aside for the honor of God, and this concept is not at all included in the meaning of the word tohorah (“purity”). It should be obvious that in the case of the phrase, “Therefore the Lord blessed the Sabbath day and declared it holy [va-y’kaddeshehu]” (Exod. 20:11), it could certainly not have been said va-yetaharehu (“and declared it pure”). Similarly, in the vast majority of other places, the term kedushah could not be replaced by the term tohorah, for the principal meaning of kedushah refers to a thing’s relation to God, unlike the principal meaning of tohorah.
As for the derivation of the word, Gesenius found no root similar to kadash except for ḥadash (“to be new”), which also (according to him and others) mainly denotes that which is clean and bright, but all of this is unlikely. The root kadash contains the letter shin even in Aramaic, while the Aramaic equivalent of ḥadash is ḥadat. According to others cited by Gesenius, the original meaning of the root kadash had to do with “setting aside,” and the root is derived from kadad, which in Arabic and Syriac denotes “cutting” or “splitting.” But how many other roots do we have in Hebrew that indicated “cutting” – can it be that out of all of them, only this one was chosen, which appears in Hebrew only in another sense (that of “bowing to the ground”)?
And if we had to derive kadash from kadad, it would make more sense to say that it came from kodkod, “the top of the head,” and that kedushah originally meant “height” or “exaltedness.”
I concede that the compounding of one word from two words (kodesh from kod esh) is an unusual phenomenon in Hebrew and its cognate languages, and that I have retracted what I wrote twenty years ago, that riggel (“to spy”) was derived from ra gillah (“to expose evil”), and that yatur (“will explore”) was derived from atah ra’ah (“came and saw”). Nevertheless, it cannot be completely denied that compound roots do exist, such as:
maḥar (“tomorrow”) from yom aḥar (“day after”);
belimah (“nothingness”) from beli mah (“without anything”);
lulei (“unless”) from lu lo (“if not”);
me’umah (“anything”) from mah o mah (“what or what”); and also, in my opinion:
immadi (“with me”) from im yadi (“with my hand”);
etsel (“next to”) from el tsela (“at the side of”);
zulati (“except for”) from zu lo (“this not”) (on the model of bilti, beli, and bal, which I derive from belo [all meaning “without”]).⁠5
If anyone still denies the existence of compound Hebrew words, such a person would be free to say that kedushah is derived from yekod (“burning”), but that the final shin was added to distinguish the idea of kedushah from the idea of “burning.”
worthy of awesome praises (nora tehillot, lit., “awesome of praises”). Worthy of great and mighty praises; cf., nora alilah, “terrible in His doing” (Ps. 66:5), i.e., “master of awesome deeds.”
1. {Translator's note: The reference is to an article on pp. 35-37 on the root kadash, apparently reproduced in its entirety in the next comment.}
2. {Translator's note: See note 22 above.}
3. {Translator's note: From Servius’ comment on Virgil’s Aeneid 12:200, “Let Jupiter hear, who sanctions [sancit] covenants by his thunder.”}
4. {Translator's note: There, Shadal expressed the view that when God commanded Moses to assemble seventy elders (Num. 11:16), Moses thought that he and these elders would have to slaughter enough meat or gather enough fish to feed the people for a month, i.e., that the people’s request for meat would be granted through natural means rather than by way of a miracle.}
5. {Translator's note: Perhaps Shadal would not have been surprised to know that compound words have been coined in Modern Hebrew: e.g., karnaf (“rhinoceros,” from keren af, “nose-horn”) and ramzor (“traffic light,” from remez or, “sign of light”).}
מי כמכה באלים וגו׳ – כשם ש״ימינך״ (פסוקים ו–ז) מסכם בקצרה את מה שראו ישראל בנצחון ה׳ על כוחות החברה האנושית; כך ״מי כמכה״ וגו׳ מסכם את ההשפעה והרושם שנולדו מראיית כח ה׳, המושל בחירות על כוחות הטבע.
יש אכן ״אלים״, כוחות פעילים ומביאים לתוצאות בטבע; אך על אף שאנשים עלולים לעבוד אותם כאלילים, הם כפופים וכבולים בכבלים חזקים אל הסדר שקבעת להם. אתה לבדך בן חורין; ואינך כבול על ידי חוקי הטבע, מעשה ידיך שלך. אתה מושל בחירות על מעשיך ועל הכוחות שבראת, שאנשים עובדים להם.
בקדש – ״קדושה״ היא החירות המוחלטת של ההוויה, של הרצון ושל הכח; חירות שהיא עצמאית לגמרי, אינה תלויה בדבר, ואין ניתן להגבילה. זוהי תכונה שנמצאת רק אצל ה׳.
״קדוש לה׳⁠ ⁠⁠״ הוא – במובן יחסי – דבר מופרד ומוסר מכל השאר, השמור אך ורק לעבודת ה׳ ומוכן ומזומן אליה, בכל הווייתו, רצונו וכחו.
״קדושה״ באדם היא המדרגה הגבוהה ביותר של חירות מוסרית, שבה הרצון המוסרי לא נתון עוד במאבק, אלא מוכן לחלוטין לעשות את רצון ה׳. (מכאן גם ההפך, ״קָדֵשׁ״, הדרגה העליונה של ההשחתה המוסרית, שבה הרע אינו נתקל יותר בשום התנגדות; הווי אומר, מוכנות מוחלטת לעשות את הרע. הניגוד שבין ״קדושה״ ל״קדש״ דומה לניגוד שבין ״כָּבוֹד״ ל״כָּבֵד״. ״כָּבוֹד״ מתייחס לתחום המוסרי והרוחני, ואילו ״כָּבֵד״ מתייחס לחומרי.) עיקר המושג [של ״קדושה״] הוא מוכנות או מסירות גמורה; ומכאן ״גדיש״ הקרובה לה באופן היגויה: התבואה הבשלה לגמרי, הנערמת באלומות עבור אדם.
צורת שם העצם ״קְדוּשָׁה״ אינה נמצאת בתנ״ך. במקומה אנו מוצאים את ״קדֶשׁ״, המציין את המושג המופשט [האבסטרקטי] של ״קדושה״ וכן כל חפץ תחום או מקום הנושא את אופי הקדושה. בתהילים (עז, יד), פותח המזמור את סקירת מעשה ה׳ בקריעת ים סוף במילים: ״אֱלֹקִים בַּקּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ מִי⁠־אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹקִים״, ובמקום אחר שם (סח, כה) מצאנו: ״רָאוּ הֲלִיכוֹתֶיךָ אֱלֹקִים הֲלִיכוֹת אֵלִי מַלְכִּי בַקּדֶשׁ״.
בדבר ה׳, נסוג הים לאחור מפני העם הנרדף על לא עוול בכפו, ונשא להם ישועה; ושוב, בדבר ה׳, התנפצו המים ההומים על הרודפים החייבים בנפשותם, והשמידום. כך הראה הים לעין כל מעתה ועד עולם, את רצונו החופשי של ה׳ ואת ממשלתו האדירה בחירותו המוחלטת, והכריז בעולם שהוא ״נאדר בקדש״, אחד ואין דומה לו בכחו ובקדושת הווייתו, רצונו ויכולתו. תכונה זו של ״קדש״, חירות מוחלטת זו של הרצון ההוויה והיכולת, מייחדת ומבדילה אותו מכל יתר הכוחות ובעלי העוצמה, אשר אנשים מעריצים אותם כאלילים; ועושה את ה״אלים״ ל״לא⁠־אל״.
תהלת – לדיון בענין ״הלל״, עיין אוסף כתבים כרך ח עמ׳ ל–לא.
״תהלה״ היא המילה ה״מחזירה״ את קרני הזוהר של מעשי ה׳, תיבות שיר המשבחות והמפארות את מעשי גבורת ה׳. ״נורא תהלת״ מבטא את הרעיון, שכאשר אנו מרכזים בלבנו את הקרניים היוצאות ממעשי ה׳ שראינו במו עינינו, כפי שהמראָה מרכזת את קרני האור, הרי שהשפעתם הראשונה עלינו היא ״יראה״. זאת, כדי שנלמד לירא את ה׳; כדי שיראת מלכותו ושכינתו תהיה תמיד בלבנו; וכדי שנמצא חן בעיניו, על ידי הקדשת חיינו לקיומו הנאמן של רצונו, ולהכרת שכינתו כוחו וצדקו השוכנים איתנו תמיד.
יראת ה׳ המתבטאת בעשיית רצונו, היא הפרי הראשון שאי אפשר בלעדיו, של הכרת ה׳ ושל שירי ההלל לה׳. זאת הייתה גם התוצאה המיידית מרושם הנס הגדול שעבר על העם, כמו שנאמר: ״וייראו העם את ה׳⁠ ⁠⁠״ (לעיל יד, לא)!
שירי הלל לה׳ שאינם מביאים ליראת ה׳, או שאף מכוונים להיות כתחליף ליראת ה׳, אינם אלא חילול שם ה׳. המושג ״נורא תהלות״ תמיד יהיה קנה המידה המחמיר, לכל ״שירי התהילה״ לה׳ המושרים בארץ מאז ״שירת הים״, שכולם – ביודעים או בלא יודעים – נעשו כדוגמתה.
״תהלת״ הן תפיסות אובייקטיביות של ה׳; ״יראה״ היא הרושם הסובייקטיבי והמתמיד של תפיסות אלה עלינו.
פלא הוא מעשה מוחלט, הנעשה מתוך רצון חפשי ועצמאי; שהוא בלתי תלוי, ועל פי רוב אף מנוגד לסדר הקיים של הדברים.
״נס״ אינו הביטוי המתאים ביותר לבטא בו את מהותו של מעשה ״פלא״ זה. ״נס״ מתאר את אופי האירוע לפי יחסו ליכולת השכלית הסובייקטיבית שלנו: אנו עומדים נדהמים מחמת האירוע הבלתי רגיל. אך מהבחינה הזאת, האם המחזה הרגיל היומיומי, הווי אומר עצם קיומם של חוקי הטבע הנראים לנו כקבועים לעולם, אינו הנס הגדול מכולם?
״פלא״, מאידך גיסא, מתאר אירוע על פי אופיו האובייקטיבי, אירוע שלא תלוי בחוקי הטבע ושאינו ״מסתדר״ איתם. מאורע כזה מגלה את מציאותו של היחיד והמיוחד, המושל על כל חוקי הטבע, אשר בהיותו בלתי תלוי בכל החוקים האלה, שולח להם את גזירתו וציוויו, ובכך מתגלה כבורא החופשי של הסדר הטבעי.
ה״פלא״ הראשון שנעשה במכוון, היה בריאת חוקי הטבע; וכל התערבות נוספת על ידי ה׳ בחוקים אלה הינה ״פלא״ ותישאר ״פלא״, אף אם נפסיק להתפלא עליה מחמת הכרתנו התמידית היומיומית בתוצאות ישירות אלה של השגחת ה׳.
ישנה אפוא הבחנה ברורה בין ״נס״ לבין ״פלא״.
על פי מובן זה של שורש ״פלא״, נקרא גם הנדר – אשר הוא מעשה של רצון⁠־חפשי גמור מצד האדם, שאינו תלוי בחוק המוסר ולא בא מחמתו – ״פלא״. ומכאן הביטוי המדוקדק והמדויק ״איש וגו׳ כי יפלא לנדר נדר״ (במדבר ו, ב).
לאור דברינו יתפרש פסוקנו כך: ״מי כמוך בין האלים, ה׳; מי דומה לך כלל, אדיר שאין כדוגמתו בקדושה! אנו לומדים לירוא ממך, בכל התהילות שאנו שרים לך, כעושה פלאים״.
מי כמכה באלם ה׳ – אלים הם כחות הטבע החזקים כמו הבו לה׳ בני אלים, אומר אתה ה׳, בכל כחות הטבע לא נמצא כמוך, כי מי כמכה נאדר בקדש, הקדושה מציין ההבדל וההתנשאות על חוקי הטבע והעולם, שאתה נבדל מכל העולמות, ובכ״ז אתה נורא תהלות, שהפילוסופים היו אומרים ג״כ שהוא מובדל ונשא מכל העולמות, אבל מהתפלספותם בזה הוציאו, שאינו משגיח על העולמות, ולא יאות לו רק הכבוד על שהוא הסבה הראשונה, אבל לא התהלה, כי הוא אינו המנהיג והמשגיח [כמ״ש בפי׳ ישעיה (סי׳ מג) עמ״ש ישימו לה׳ כבוד ותהלתו באיים יגידו], כי אתה המנהיג והמחיה את כולם, ואתה מנהיג בחסד וברחמים ובצדק ובמשפט, ולא לבד שיאתה לך התהלה, כי גם אתה נורא תהלות, ע״י שאתה עושה פלא ויכול לשדד ולהרוס חוקי הטבע ולהנהיג בדרך הפלאיי, שעי״ז אתה נורא, באשר תוכל להרוס ולהחריב כל סדר העולם וההנהגה הטבעיית:
מי כמכה באלים ה׳: מכאן ואילך הוא שבח לגבורת ה׳ להיטיב1. ואמרו ״מי כמכה באלים״ וכבר ביארנו (פסוק ב׳) בשם המכילתא ד״אל״ הוא רחמים, היינו כח להיטיב, ואמרו דכח ה׳ להיטיב הוא גדול מכל הכוחות.
מי כמכה נאדר בקדש: עוד שבח נעלה, שהוא נאדר בקדושה שהוא מופרש2 מהליכות הטבע, ולא כן כל הכחות שאינם אלא תחת הטבע.
נורא תהלות: שיש מורא לנו להללו3, באשר הוא: ״עושה פלא״ – שאין אנו מבינים עליהם באשר המה פלא, וא״כ אי אפשר להללו. שכל שאינו מובן להמדבר בשכלו כי כן הוא, אסור להלל את ה׳ בלשון נוכח.
וכדאיתא ביומא פרק בא לו (סט,ב) שירמיה ודניאל לא אמרו בתפלתם [שמתחילה בלשון נוכח] ״הגדול והנורא״, משום שלא הבינו האיך הוא כן4. אע״ג שודאי האמינו שכן הוא שהרי מבואר בתורה5, ולדעת הירושלמי ברכות (ז,ג) תקנו משה רבינו בתפלה, והכי משמע לשון הגמרא שם ׳ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי לתקנתא דתקין משה׳ [מיהו לשון תלמוד דילן ברכות (לג,ב) גבי ר׳ חנינא לא משמע הכי, אלא אנשי כנסת הגדולה תקנינהו], מ״מ באשר המה לא הבינו בשכלם – לא אמרו, וכדאיתא בירושלמי ברכות (פרק ז׳ הלכה ג׳) הטעם שנראה כחונף6. והיינו שירת ישראל שהוא ״נורא תהלות״ באשר ׳מעשיו פלא׳.
[הרחב דבר: והיינו דאיתא בבראשית רבה ריש פרשת נח (לב,ג): מצינו7 שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו וכולו שלא בפניו, בפניו מהו אומרים ״אמרו לאלהים מה נורא מעשיך״ (תהילים סו,ג), ושלא בפניו מהו אומרים ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״ (שם קלו,א). והפירוש ׳בפניו׳ היינו בלשון נוכח, אומרים על כח הדין ״מה נורא מעשיך״, אבל ׳שלא בפניו׳ היינו בלשון נסתר אומרים ״הודו לה׳8 כי טוב כי לעולם חסדו״ – אפילו כח הדין הוא באמת חסד. וזהו פירוש הכתוב ״אלי אתה ואודך וגו׳ (תהילים קיח,כח) כמו שכתבתי לעיל9. אבל שלא בנוכח – ״הודו לה׳ וגו׳⁠ ⁠⁠״.
{והיינו דאיתא במגילה (י,ב): מפני מה לא נאמר במפלתן של רשעים ״הודו לה׳ כי טוב״, משום שאין הקב״ה שמח במפלתן. וקשה, א״כ מדוע כתיב ״כי לעולם חסדו״? אלא כדברינו, דזה נאמר אפילו על מדת הדין והעונש, משא״כ ״כי טוב״. ונמצא בזה המקרא שתי הודאות, א׳, ״כי טוב״ – על הטוב, וב׳ – ״כי לעולם חסדו״ – על הרעה רחמנא ליצלן.}
ועל זו הכוונה תניא במכילתא: דבר אחר, ״עושה פלא״ – עם אבות, ועתיד לעשות עם בנים, שנאמר ״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״ (מיכה ז,טו), אראנו מה שלא הראיתי אל אבות, (שהרי) נסים וגבורות שאני עתיד לעשות עם בנים יותר הם ממה שעשיתי לאבות, וכן הוא אומר ״עושה נפלאות וגו׳⁠ ⁠⁠״10, ואומר (דהי״א טז,לו) ״ברוך ה׳ אלהי ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״ (עכ״ד המכילתא). והוא פלא, מנא ליה דיותר ממה שעשה לאבות11, ומה זה דקאמר ׳וכן הוא אומר׳12 וכו׳.
ונראה, שהדרש הוא מדלא כתיב ׳כימי צאתך מארץ מצרים יהיו נפלאות׳13, או ׳כאשר הראיתיך בארץ מצרים אראנו נפלאות׳14. אלא הענין הוא, שאין בעל הנס מכיר בניסו אלא הרבה פחות ממה שהוא, ועל זה מביא15 ראיה ממקרא בתהלים (קלו,ד) ״לעושה נפלאות גדולות לבדו״ (כצ״ל16), וכדאיתא בנדה (לא,א) על זה המקרא17 שאין בעל הנס מכיר בניסו. ואומר18 ״ברוך ה׳ אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו״ (כצ״ל), והוא בתהלים (עב,יח), והיינו דקאמר מיכה הנביא ״כימי צאתך מארץ מצרים״ – כאשר היה באמת במצרים, כן ״אראנו״ לעתיד לבוא, וא״כ מבואר שיהיה עצם הנס גדול הרבה יותר, וזהו פירושם בלשון ״עושה פלא״ – שנפלא הוא מבעל הנס, שאינו מכיר בניסו.]
1. לישראל, וגם למצרים, וכדלהלן.
2. שהרי משמעות ״קדושה״ היא הפרשה, כידוע.
3. כך ברש״י ׳יראוי מלהגיד תהלותיך׳...
4. ועיין ברבינו לעיל (ג,טו).
5. דברים (י,יז) ״האל הגדול הגבור והנורא״.
6. בגמרא ברכות (בבלי) הלשון הוא: ורבנן (ירמיהו ודניאל) היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? אמר רבי אלעזר, מתוך שיודעין בהקב״ה שאמיתי הוא (רש״י: מסכים על האמת ושונא את השקר) לפיכך לא כיזבו בו. ובירושלמי הלשון: אמר ר׳ יצחק בן אלעזר, יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו.
7. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמר, מצינו...
8. לשון נסתר.
9. בפרקנו פסוק ב׳.
10. עיין להלן ברבינו על הפסוק המדוייק.
11. יעשה לבנים.
12. הרי כבר הוכיח זאת מפסוק ״כימי צאתך מארץ מצרים וגו׳⁠ ⁠⁠״.
13. השוואה בין יציאת מצרים לבין לעתיד לבוא בענין עשיית הפלאות.
14. השוואה בין יציאת מצרים לבין לעתיד לבוא בענין ראיית הפלאות.
15. המכילתא דלעיל.
16. ולא הפסוק ״עושה נפלאות״ שהובא בגירסא דלעיל.
17. בגמרא לפנינו מובא הפסוק ״עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם״ (תהילים עב,יח).
18. המשך דברי המכילתא שהובאה בתחילת הדברים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מי כמוכה באלים ה׳ מי כמוכה כו׳ נורא תהלות וכו׳ – ובסדר התפילה מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה זה אלי ענו ואמרו, הנה הנמצא המושגי יתפאר בהתעלמו ובהסתירו פניו, ובהיותו רואה זולתו ואינו נראה, לא כן הבורא ית״ש, הוא בלי מושג ובלי מובן ובלי ציור חלילה, רק מושג לעצמו מבין את תבונתו, גם זה אנו אומרים בלי הבנה פנימית, והנה הפלסופים הקדמונים מהם הכחישו אשר יהיה במציאות אשר יבוא הרגש פנימי לאדם כי פה נתראה כבוד הבורא, אולם עפרא לפומייהו, כי המה בשללם הענינים המגבלים מאתו יתברך נתנו גבול ליכולתו יתברך שאינו יכול להראות כבודו להנבראים חלילה ומשאתו יצאו להדיח, אולם זה הענין איך הוא, תראה בספר עה״ק בשם ר״ע המקובל הקדמון, וזה ענין שיעור קומה שמצאנו לרז״ל ושכינה וספירות כידוע ליו״ח ואמיתתו מובן לאיש אשר הופיע עליו כוח אלהים, אולם איך שהוא, מובן לכל משכיל, כי המופת בצמצום כבודו האלהי להתגלות להנבראים עד כי ירגישו כבוד ה׳ הוא נפלא יתר מכל הפלאות ונוראות, לכן אמר כו׳ נאדר בקודש, פירוש קודש מונח על פרישה מגשם ומגבול וזה השללות, כי רק יצייר גדולתו, בשללות, נורא תהלות, כי תוארים חיובים אינם בו וכדברי המורה באורך, וזה נורא תהלות, בכ״ז עושה פלא, עד כי מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה, והרגישו כך כבוד אלהים בצמצום נפלא עד כי זה אלי ענו ואמרו, וכאשר הפליגו גודל השגה שהיו מטיילין באצבע כו׳ ותבין גודל הפלא מיכולתו ית״ש והבן היטב. וזה עומק האגדה בוא וראה כוחו וגבורתו של הקב״ה כו׳ מחזיק עצמו לקבל הכתר מעבדיו שזה הפלא על הצמצום שיושג כבודו לנבראים בעלי תכלית ואפשרי המציאות במושג מה.
עושה פלא – מכילתא ד״א עשה פלא עם אבות ועתיד לעשות עם בנים שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אראנו מה שלא הראתי אל האבות. פירוש, דפלא נאמר על דבר שישפוט השכל שהוא לא יכול להיות טרם שיראה בעיניו. והנה כאשר נתוודע, לדמיון, מציאות הדילוג רב היה לפלא והפליא הרואים, אמנם אח״ז כי נתוודע הטעלפאן אף שהוא חכמה יותר גדולה, לא הפליאה הרואים כ״כ, כי אחרי אשר הוודעו הדילוג רב תו אח״ז נגדו אינו מוזר ונפלא כ״כ מציאות הטעלפאן אשר יפליא הרואה מי שלא ידעו כמו שהתוודע הדילוג רב, לכן טרם שנקרע הים ונפלאות מן ושליו הלא היו מפליאים הרואים וא״כ יאמר הכתוב כי אחרי שקריעת י״ס ומן כבר נודעים שכבר היו לאבות, אחר זה בייחס המן וקריעות י״ס ועננים נגד דברים הטבעיים, ככה יעשה השי״ת לעתיד דברים שיפליאו מחדש הרואים, הלא אז יהיה קריעת ים ומן נגדם רק כערך הטבע נגד מן וקריעת י״ס א״כ לא יהיה דוגמה מה שהראה לאבות נגד מה שיראה לבנים ודו״ק. מאבי אבי הרב ר׳ חנניה זצ״ל.
מי כמכה באלם – תנא דבי ר׳ ישמעאל, מי כמכה באלים – מי כמכה באלמים.⁠1 (גיטין נ״ו:)
נאדר בקודש – הקב״ה נורא ואדיר בקדושה, דכתיב מי כמכה נאדר בקודש.⁠2 (ירושלמי ברכות פ״ט ה״א)
1. דרשה זו הובאה בגמרא לענין המעשים שעשה טיטוס, ודריש מי כמכה באלמים שכל כך רואה ושומע עלבונו כביכול ושותק. וע״ע מענין זה לפנינו בפ׳ עקב בפ׳ האל הגדול הגבור והנורא (י׳ י״ז).
2. ר״ל לא כמו בשר ודם, שבו יונח התאר אדיר על תקיפת היד, אבל בהקב״ה גבורתו – בקדושתו.
מִֽי⁠־כָמֹ֤כָה ... מִ֥י כָּמֹ֖כָה ... – There are 20 instances in which words with a second-person-masculine suffix [object or possessive] are spelled kaphqāmeṣ - hēʾ -כָּה\-כָה‏ at the end of the word, although the usually spelling is kaph sophît - qāmeṣ -ךָ\-ךָּ without hēʾ: וּבְכָ֥ה (Exodus 7:29), יָ֣דְכָ֔ה (Exodus 13:16), כָמֹ֤כָה (Exodus 15:11), כָּמֹ֖כָה (Exodus 15:11), אֹֽתְכָ֥ה (Numbers 22:33), עִמְּכָה֙ (I Samuel 1:26), בְכָ֖ה (II Samuel 22:30), יִמְצָאֶֽכָּה (I Kings 18:10), יַֽעַצָרְכָ֖ה (I Kings 18:44), הִנְּכָ֤ה II (Kings 7:2), יַֽעֲנֽוּכָה (Jeremiah 7:27), בְשִׁמְכָ֜ה (Jeremiah 29:25), הַרְאֽוֹתְכָ֖ה (Ezekiel 40:4), לְֽחֵֽלְכָ֥ה (Psalms 10:8), חֵֽלֶ֑כָה (Psalms 10:14), כַּפֶּֽכָה (Psalms 139:5), בְּכָ֥ה (Psalms 141:8), יְבָֽרְכֽוּכָה (Psalms 145:10), תִנְצְרֶֽכָּה (Proverbs 2:11), כֹּחֶֽכָה (Proverbs 24:10).
מקבילות במקראתורה שלמהמכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרשב״יתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ב׳ר״י בכור שורר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניפענח רזארמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנותולדות אהרןכלי יקרמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהליקוט הערות מסורההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×