Shemot 15 – שמות טו‏ – Mikraot Gedolot

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[קיח] ¹וברוח אפיך נערמו מים, במדה שמדדו בה מדדת להם, הם אמרו (שמות א׳:י׳) הבה נתחכמה לו, אף אתה נתת ערמימות במים והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות, לכך נאמר וברוח אפיך נערמו מים. (מכילתא)

[קיט] ²וברוח אפיך נערמו מים, עשאן כמין ערימות. (מכילתא)

[קכ] ³נערמו מים, נכנסה בהם ערמומית של חכמה ואמרו שירה. (מדרש)

[קכא] ⁴נערמו מים, ר׳ שמעון בר אבא אמר בשם ר׳ יוחנן, אין הקב״ה דן את הרשעים בגיהנום אלא ערומים, ומה טעם, דכתיב (תהלים ע״ג:כ׳) בעיר צלמם תבזה. א״ר נתן אף במצרים בירידתן בים לא נדונו אלא ערומים, מה טעם, וברוח אפיך נערמו מים. (אסת״ר פ״ג)

[קכב] ⁵נצבו כמו נד, מה נד צרור עומד אינו לא מוציא ולא מכניס, כך היתה נפשם של מצריים צרורה בהם ולא מוציאין ולא מכניסין. מעולפים מריח הים, שנאמר (איוב מ״א:כ״ג) ירתיח כסיר מצולה, וישראל נעשה להם הים מיני בשמים, שנאמר (איוב מ״א:כ״ג) ים ישים כמרקחה, ואומר (שיר השירים ד׳:ט״ז) עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו. (מכילתא)

[קכג] ⁶נצבו כמו נד נוזלים, בשעה שעמדו אבותינו על הים וכו׳. אמר להם משה: קומו עברו. אמרו לו: לא נעבור עד שנעשה לפנינו נאדות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשו נאדות, שנאמר נצבו כמו נד נזלים. (אבות דרבי נתן נוסחא א׳ פל״ג)

[קכד] ⁷נוזלים, וישראל אוכלין ושותין ושמחים. יצאו להם זכרי מים מתוקין מתוך מים מלוחים, שנאמר (תהלים ע״ח:ט״ז) ויוצא נוזלים, ואין נוזלים אלא מים חיים כעניין שנאמר (שיר השירים ד׳:ט״ו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים, ואומר (משלי ה׳:ט״ו) שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. (מכילתא)

[קכה] ⁸קפאו תהמת, עשאן כמין קופה. (מכילתא)

[קכו] ⁹בלב ים, היאך לבו של אדם נתון משני חלקים ולמעלן כך קפה עליהם הים משני חלקים ולמעלה. (מכילתא)

[קכז] ¹⁰בלב ים, הים לא היה לו לב ונתן לו לב, שנאמר בלב ים. האלה לא היה לה לב ונתן לה לב, שנאמר (שמואל ב י״ח:י״ד) עודנו חי בלב האלה. השמים לא היה להם לב ונתן להם לב, שנאמר (דברים ד׳:י״א) וההר בוער באש עד לב השמים. יבא הים שלא היה לו לב ונתן לו לב ויפרע מן המצרים שהיה להם לב ושעבדו את ישראל בכל מיני פורעניות, שנאמר (שמות א׳:י״ג) ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך כו׳. ולא השמים בלבד שמחים בגאולתן של ישראל אלא אף ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים, שנאמר (ישעיהו מ״ד:כ״ג) רנו שמים כי עשה ה׳ הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה יער וכל עץ בו, מפני מה, כי גאל ה׳ יעקב ובישראל יתפאר, ואומר (ישעיהו מ״ט:י״ג) רנו שמים וגילי ארץ. (מכילתא)

[קכז*] ¹¹וברוח אפיך נערמו מים, אמרו חז״ל: כשראו מים של ים אהבה שאהב הקב״ה את ישראל, השפילו מים עצמם בשביל כבוד ישראל, ואף הים השפיל עצמו ועשה עצמו שנים עשר דרכים כנגד שנים עשר שבטי ישראל, והגביה למעלה שש מאות אמות, והקפיא עצמו מלמטה והמתיק את מימיו ועשה את עצמו כחומה, ונעשו בה חלונות שהיו ישראל רואים זה את זה ומהללים להקב״ה בשירות ותשבחות, ומהלכים בתוך הים כאדם שמהלך בביתו עד שיצאו ליבשה, לכך נאמר וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות בלב ים. (מדרש ויושע פי״ב)

1. באונקלוס: ״חכימו מיא״. ברב״ח: ״נערמו מים, על דרך הפשט, כתרגומו: חכימו מיא. והכוונה בזה כאלו התחכמו המים, כאשר קמו נד אחד, להמציא בים דרך לעבור גאולים ולנער את המצריים בתוכה אחרי כן, כשישובו כבתחלה לואיתנם. וע״ד הקבלה ׳נערמו מים׳, כמו (במדבר ד יד): ׳ודשנו את המזבח׳, ויהיה הפך ההתחכמות, כאלו אמר אבדה החכמה מן המים״. וראה להלן קב.

2. ראה תר״י: ״עורמן עורמן״. ובאבות דר״נ נו״ב פרק לח: ״עשאו ערמות ערמות, שנאמר: וברוח אפיך נערמו מים״. ובמדרש תהלים מז׳ קלו: ״נעשו ערמות, שנאמר: ׳וברוח אפיך נערמו מים׳. נעשו כמין נד, שנאמר: נצבו כמו נד כו׳. קפאו המים משני חלקים ונעשו כמין בולוס של זכוכית, שנאמר: קפאו תהומות כו׳⁠ ⁠⁠״. וראה שכ״ט בשלח יד טז. ובמדרש תהלים מז׳ קיד: ״ועשה הקב״ה עשרה ניסים על הים כו׳, עשאן כמתבן, שנאמר: ׳נצבו כמו נד נוזלים׳, כמו נד של תבן שבין ב׳ ערימות״. וראה מדרש הלל (בביהמ״ד). ובפס״ר פ״ה: ״מי צרר מים בשמלה (משלי ל ד), וברוח אפיך נערמו מים״. וכ״ה בפדר״כ פ״א, ובמדרה״ג שמות ב, ובמדב״ר יב יג, ומדרש משלי פ״ל.

3. בפי׳ התוס׳ בהדר זקנים כאן: ״מה שתרגם אונקלוס ׳חכימו מיא׳, קשה, מה חכמה שייכא במים. ואומר ה״ר מאיר בר׳ שניאור דיש במדרש שנכנסה בהם ערמומית של חכמה ואמרו שירה (וכ״ה בדעת זקנים, ובפי׳ הר״י מוינה). וי״מ שהחכמה הי׳ מאשר נצבו כמו נד נוזלים״.

4. במדרש אבא גוריון א ח: ״אמר ר׳ יונתן, אף מצריים לא נידונו אלא ערומים, שנאמר: ׳וברוח אפיך נערמו מים׳, כלומר, שנתערמו במים״. וראה לעיל יד קפד. והכספי במשנה כסף מבאר שערימות, ערמה וערום, כולם משורש אחד, וז״ל: ״נערמו, מטעם ׳ערמת חטים׳ (שה״ש ז ג), וזה השורש, רצוני ערם, הנה הטבע הכולל בו הוא קבוץ ועצור חלקי הדבר קצתם לקצתם, ולכן נקרא קבוץ האגודות ערמה, וכן ׳נערמו מים׳, כי אף נקפאו. ומזה הטבע הכולל נקרא החכם: ערום, לפי שכל ערום יעשה בדעת וערום יבין לאשורו, ולכן יקבץ לעצמו הקדמות ותולדות, ושומרם בלבו ובמוחו כל הכרחי לו, וכן מקבץ ועוצר בעצמו הדבורים, ולא יוציאם מפיו כי אם להכרח וההכרחי, וכן יקבץ חלקי אבריו ויעצרם לעצמו להתבודדו והעמיקו במחשבתו ועיונו. ומזה הטבע הכולל נקרא המפורש מכל לבוש ערום, לפי שהוא יקבץ חלקי אבריו קצתם לקצתם, להתחמם קצתם בקצתם, ולסתום נקביו וערותו, כמו שנראה תמיד״. וראה באע״ז כאן, רד״ק, ור״ש בן פרחון במחברת הערוך שרש ערם, ובשפת יתר לאע״ז סי׳ פט.

5. נד צרור - להלן קכג: נאדות. וכן בת״י: צרירין הי כזיקין. וכ״ה בת״י תהלים לג ז, עח יג. ובערוך ע׳ זק בשם ת״י: זיקא. ועיין עה״ש שם. (וראהפירוש שד״ל כאן).

6. מובא בערוגת הבשם (דף כא).

7. מכדרשב״י כאן, ולעיל יד טז. ובמדרש שלשה וארבעה (מובא באו״מ כת״י, ח״א נא): ״זכרי מים״. בהרבה דפוסים השמיטו המלה ׳זכרי׳. ובילקוט המכירי תהלים עח, הגירסא: יצאו להם ׳כדי׳ מים כו׳. ובמכדרשב״י הגירסא: יצא להם זכרון מים מתוקים. וכ״ה בכת״י בגנזי שכטר ח״א (דף שנב). ורד״ה בהערות כתב: ״אולי צ״ל: זברון, והוא כמו זרבובית (זבורית) קאנאל בלשון אשכנז. אך באשר שגם לקמן טו ח, גרס ג״כ זכרון, אפשר לומר שמלת זכרון יש לה ג״כ אותה הוראה, כי שרש זכר עיקר הוראת נקב, שטעכן בל״א״. פירושיו אין להם מקום כלל. וחש״ה בהערות כותב: עיין בכורות (נה.): ׳זכרותיה דירדנא׳. ובמכילתא דרשב״י: ׳זכרון׳, והוא ג״כ משורש זה. ובתו״ש ז אות צז, הבאתי גירסת שמו״ר כת״י: ״הזכור של היאור לקה״, וראה שם שפירושו: העיקר, כמו בבכורות (נה.): ׳דכרותא [זכרותא] דירדנא׳, פי׳ עיקרו ושרשו, שמשם גדל. ור״ש ליברמן (ב׳עתון חדשי׳ חלק לו, סימן ג, דף שכא) הביא ראיה לדברי מירושלמי שבת פי״ד ה״ד: ״אייתון ליה מן זכרותא דבורי״. ועבודה זרה (מז.) ברבינו חננאל: ״לדברותא [לדכרותא] דנהרא, לעיקר הנהר קא סגיד״. בשכל טוב כאן מפרש לשון המכילתא: ״שהוציא מים נוזלים, דהיינו מים מתוקין מקרקע הים, והיו ניצבים בתוך המלוחין, צרורין כנד צרור שאינו מוציא, והיו ישראל לוקחין המתוקים מתוך המלוחין ושותין״. וזהו הפירוש במכילתא: ׳זכרי מים מתוקין׳, כלומר עקרי המים מקרקע הים מן השורש, שהם מתוקין, הגיעו להם ושתו. וכלשון המכילתא: ׳אין נוזלים אלא מים חיים׳.

8. בתנחומא וילקוט ולק״ט הגירסא: ״עשאן כמין כיפה״. ויש גרסאות במכילתא במהד׳ הורביץ שזה מאמר אחד עם להלן אות קכו: ״עשאן כמין כיפה בלב ים״. וכן בערוגת הבשם (דף כב): ״עשה כיפה בלב ים״. וראה לעיל יד אות קי, ממכילתא שמפורש בה שהם שני דברים שונים: ונעשו כמין כיפה כו׳, קפא הים. ובערוך ערך קף ד.
והסגנון במכילתא ׳כמין׳ כיפה, מבואר במכילתא לפנינו ג׳ פעמים; לעיל יד קלג: כמין חרבה. ושם קמה: כמין חומה. ולעיל אות קיט: כמין ערימות.
ובפיהמ״ש לההמב״ם אבות פ״ה: ״עשרה נסים כו׳, הב׳ שאחר שבקעו נעשה כקובה עד ששב כדמות גג (אהל בעל מחיצות) ולא מקורה ולא משופע כו׳, והו׳ שנקפאו המים כו׳, והח׳ שנקפה כזכוכית, והיו״ד שהי׳ נקפים בעת שהיו נחלים אחר שלקחו מהם מה ששתו עד שלא ירדו לארץ, והוא אמרו: נצבו כמו נד נוזלים״. ותלמידו ר׳ יוסף בן יהודה בספר מוסר (דף קמט) מוסיף על זה ביאור, שהיו אותם המים הנוזלים אחר שתייתם קופאים כדי שלא יפלו בארץ ומתנולי בהו, כדכתיב: ׳נצבו כמו נד נוזלים׳ כו׳⁠ ⁠⁠״.

9. לעיל אות קיט, ממכילתא בשלח פ״ד: ״הקפיא להם את הים משני חלקים ונעשו כמין בולוס של זכוכית, שנאמר: קפאו תהומות בלב ים״. תנחומא כאן, ובמדב״ר ט יב, ומדרש אגדה. בפי׳ התוס׳ בהדר זקנים: ״נמצא במדרש, כתיב ׳ויבקעו המים׳, דמשמע שנבקעו ממש עד קרקעיתו של ים, וכתיב: ׳קפאו תהומות בלב ים׳, דמשמע שקפאו ונקרשו ודרכו ישראל עליהם. ומשני דלב הים היה נגדש, שאם קפאו מי הים כולם כמו שהם, היו צריכים לעלות עד לשמים, ואם היו נבקעים ממש עד קרקעיתו של ים, היו צריכים לירד עד תהום, לכך נבקעו גודש המים שהוא שליש של ים, כדאמרינן האי גודשא תילתא כו׳, מה הלב שני שלישים למטה מגוף האדם ושליש הגוף למעלה הימנו, אף הים קפאו שני שלישין של מטה, ושליש של מעלה נבקע. וזה שייסד הפייט: פוט כאן וכאן שליש רום מימות״. ובפי׳ הרא״ש שם אחרי שמביא פירוש הנ״ל, מוסיף: ״וזה שאמר הכתוב (שיה״ש ה ד): ׳דודי שלח ידו מן החור׳, בשיר השירים, פי׳ דודי, זה הקדוש ברוך הוא, ששלח ידו להעביר ולסעוד הזקנים שלא היו יכולין לעבור את המים, שעדיין היה הטיט בהם למעלה, לפי שלא קפאו רק עד שליש, והתהום צף ועולה והיה רטוב מקום מעבר. ואסמכוה רבותינו ז״ל לעשות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף, ועל יציאת מצרים כתיב פרשת ציצית״. ובספר ערוגת הבשם, אחרי שמביא לשון המכילתא הנ״ל, מוסיף: ״עושה תוך הים ודוחקו עד שהיה קשה כאבן, עד שלישו, והיו דורכין והולכין על שלישי הים ולמעלה עליהם כמין כיפה״. ובהערות שם ציין להד״ז. וראה אבות דרבי נתן נוסח ב׳ פרק לח, ומדרש תהלים מזמור קיד, וילקוט המכירי משלי מא. ורבינו בחיי מביא תרגום ירושלמי כאן ׳בלב ים׳: ״בגו פלגס דימא רבא״. ורש״י שבת (יט:): ״מפליגין בספינה וכו׳, ומרבינו יעקב שמעתי בעירובין שאמצעיתו של ים נקרא פילגוס, ואף בלשון לעז פילגס״. והמתרגם מביא לשון הת״י כאן: ׳בגו פילגס דימא׳. אבל זה דוחק שר״י יתכוון לת״י. ומצאתי גירסא ישרה בכתב יד עתיק (בבריטיש מוזיאום שבקרתי שנה זו) ליקוטים מפרש״י, וז״ל: ״שאמצעיתו של ים נקרא ׳פלג ים׳, ואף בלשון לעז פלגס״. וזה נכון. וזהו השורש של המלה מפליגין בספינה. ומה ששמע מר״י בעירובין, הוא בעירובין מא: עיי״ש ברש״י. ובמדרש אגדה: ״עד לבו של ים, מה לבו של אדם עומד בשלישיתו, כך לבו של ים קפא בשלישיתו״ (ובובר בהערות: לא מצאתי המקור. והוא כאן במכילתא).

10. מדרש תהלים יט. במדב״ר י ד: ״פרעה שטבע בלב ים, כמה דתימא: קפאו תהומות בלב ים״. בהדר זקנים כאן: ״פי׳ אחר בלב ים, אמר הקב״ה: יבוא מצוה שאין לה לב ועשתה עצמה כמי שיש לה לב, יבוא מצות הקב״ה ויפרע מפרעה שהיה לו לב ונעשה כמי שאין לו לב״. וראה זח״א (מח.), ותק״ז (קסט:).

11. מדרש תמורה, תמורה יג: ״עת להשליך אבנים, כנגד ׳לגוזר ים סוף לגזרים׳, עשה הים כבנין של אבנים ועשה י״ב שבילים, והמים היו עומדין כחומות, וכיון שעברו ישראל בתוכו הוליכם עליהם כעל אבנים ונשקעו המצריים, והודו בחסדי המקום כי לעולם חסדו״. ובפיהמ״ש להרמב״ם אבות פ״ה: ״שנבקעו לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשת עגול, והוא אמרו: לגוזר ים סוף לגזרים״. ותלמידו ר׳ יוסף בר׳ יהודה אבן עקנין, בספר מוסר (דף קמט) כותב על דברי הרמב״ם: ולא ידענו למה הוצרך לכך. וראה לעיל יד אות קצט.

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם – בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ, בָהּ מָדַדְתָּ לָהֶם: הֵם אָמְרוּ: ״הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ״ (שמות א׳:י׳), אַף אַתָּה נָתַתָּ עָרְמָה לַמַּיִם וְהָיוּ הַמַּיִם נִלְחָמִים בָּהֶם בְּכָל מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם״.

דָּבָר אַחֵר: וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם – עֲשָׂאָן כְּמִין עֲרֵמוֹת.

נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד – מַה נֵּד צָרוּר, אֵינוֹ לֹא מוֹצִיא וְלֹא מַכְנִיס, כָּךְ הָיְתָה נַפְשָׁם שֶׁלַּמִצְרִיִּים צְרוּרָה בָהֶם, וְלֹא מוֹצִיאִין וְלֹא מַכְנִיסִין. וְיִשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים. יָצְאוּ לָהֶם זִכְרֵי מַיִם מְתוּקִין מִתּוֹךְ מְלוּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע״ (תהלים ע״ח:ט״ז), וְאֵין נוֹזְלִים אֶלָּא מַיִם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים״ (שיר השירים ד׳:ט״ו), וְאוֹמֵר: ״שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ, וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ״ (משלי ה׳:ט״ו).

דָּבָר אַחֵר: נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד – מַה נֵּד צָרוּר, אֵינוֹ לֹא מוֹצִיא וְלֹא מַכְנִיס, כָּךְ הָיְתָה נַפְשָׁם שֶׁלְּמִצְרָיִם צְרוּרָה בָהֶם, וְלֹא מוֹצִיאִין וְלֹא מַכְנִיסִין, מְעֻלָּפִים מֵרֵיחַ הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה, יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה״ (איוב מ״א:כ״ג). וְיִשְׂרָאֵל, נֶעֱשָׂה לָהֶם הַיָּם מִינֵי בְשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה״ (איוב מ״א:כ״ג). וְאוֹמֵר: ״עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן! הָפִיחִי גַנִּי! יִזְּלוּ בְשָׂמָיו״ (שיר השירים ד׳:ט״ז).

קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם – עֲשָׂאָן כְּמִין כִּפָּה בְּלֵב יָם. הֵיאָךְ? לִבּוֹ שֶׁלְּאָדָם נָתוּן מִשְּׁנֵי חֲלָקִים וּלְמַעְלָן, כָּךְ קָפָא עֲלֵיהֶם הַיָּם מִשְּׁנֵי חֲלָקָיו וּלְמַעְלָה.

הַיָּם, אֵין לוֹ לֵב, וְנָתַן לוֹ לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּלֶב יָם״ (שמות ט״ו:ח׳) הָאֵלָה, לֹא הָיָה לָהּ לֵב, וְנָתַן לָהּ לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה״ (שמואל ב י״ח:י״ד). הַשָּׁמַיִם, לֹא הָיָה לָהֶם לֵב, וְנָתַן לָהֶם לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם״ (דברים ד׳:י״א). יָבֹא הַיָּם שֶׁאֵין לוֹ לֵב וְנָתַן לוֹ לֵב, וְיִפָּרַע מִן הַמִּצְרִים, שֶׁהָיָה לָהֶם לֵב, וְשִׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ״ (שמות א׳:י״ג). תָּבֹא הָאֵלֶּה שֶׁאֵין לָהּ לֵב וְנָתַן לָהּ לֵב, וְתִפָּרַע מֵאַבְשָׁלוֹם שֶׁהָיָה לוֹ לֵב וְגָנַב שָׁלֹשׁ גְּנֵבוֹת, לֵב אָבִיו וְלֵב בֵּית דִּין וְלֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל״ (שמואל ב ט״ו:ו׳). יָבֹאוּ הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם לֵב וְנָתַן לָהֶם לֵב, וְיוֹרִידוּ הַמָּן כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיָה לָהֶם לֵב, וְקִבְּלוּ הַתּוֹרָה, וְעָבְדוּ הַשֵּׁם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת י״י אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ (דברים ו׳:ה׳).

וְלֹא הַשָּׁמַיִם בִּלְבַד שָׂמְחוּ בִּגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אַף הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת, עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רָנּוּ שָׁמַיִם, כִּי עָשָׂה י״י! הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ! פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה, יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ!⁠״ (ישעיהו מ״ד:כ״ג) מִפְּנֵי מָה? ״כִּי גָאַל י״י יַעֲקֹב, וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר״ (ישעיהו מ״ד:כ״ג). וְאָמַר: ״רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ, וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה!⁠״ (ישעיהו מ״ט:י״ג) מִפְּנֵי מָה? ״כִּי נִחַם י״י עַמּוֹ, גָּאַל יְרוּשָׁלִָם״ (ישעיהו מ״ט:י״ג).

"And with the breath of Your nostrils, the waters ne'ermu": "With their measure was it meted out to them.⁠" They said (Ibid. 1:10) "Come and let us outsmart them.⁠" You, likewise, gave wisdom ("armah" [as in "ne'ermu"]) to the waters, and the waters embattled them in all kinds of torrents.

Variantly: "And with the breath of Your nostrils ne'ermu": He stood them (the waters) up like stacks ("areimoth").

"They stood up like a flask": Just as a bound flask neither emits nor admits, so, the spirits of the Egyptians were bound up within them, neither emitting nor admitting — while Israel ate and drank and rejoiced. Sweet water issued forth for them from salted water, viz. (Psalms 78:160) "and He brought forth nozlim from the rock,⁠" "nozlim" being living waters, as in (Song of Songs 4:15) "a garden spring, a well of living waters,⁠" and (Mishlei 5:15) "Drink water from your pit and nozlim from your well.⁠"

Variantly: Just as a bound flask stands, neither emitting nor admitting, so, the spirits of the Egyptians were bound up within them, neither emitting nor admitting, faint from the smell of the sea, viz. (Job 41:23) "He bubbles up the sea like a pot, etc.⁠" And to Israel, the sea was like a bed of spices, viz. (Ibid.) "He makes the sea like a spice-bed.⁠" (Song of Songs 4:16) "Awake, O north wind, and come, O south, blow over my garden that its spices may flow.⁠" (Exodus, Ibid.) "The depths were congealed ("kafu") in the heart of the sea, etc.⁠" He made them like a kippah (a dome) in the midst of the sea. How so? A man's heart consists of two chambers and its arch. Thus did He arch the sea over them. The sea has no heart, and He gave it a heart. A terebinth has no heart, and He gave it a heart, viz. (II Samuel 18:4) "He (Avshalom) was yet alive in the heart of the terebinth.⁠" The heavens have no heart, and He gave them a heart, viz. (Devarim 4:11) "And the mountain (Sinai) burned with fire until the heart of heaven.⁠" Let the sea come, which had no heart and was given a heart, and exact payment of the Egyptians, who had a heart and subjugated Israel with all kinds of ("heartless") torments, viz. (Exodus 1:13) "And Egypt subjected the children of Israel to grueling toil.⁠" Let the terebinth come, which had no heart and was given a heart and exact punishment of Avshalom, who had a heart and "stole" three hearts — the heart of his father, the heart of beth-din, and the heart of Israel, viz. (II Samuel 15:6) ("And Avshalom did this) … and Avshalom stole the heart of the men of Israel.⁠" Let the heavens come, which have no heart and were given a heart, and drop manna like dew upon Israel, who had a heart and accepted the Torah and served the Lord with all their hearts and all their souls, viz. (Devarim 6:3) "And you shall love the Lord your God with all of your heart and all of your soul, etc.⁠" And not the heavens alone rejoiced in the redemption of Israel, but also the mountains and all of the hills, the fruit trees and all of the cedars, viz. (Isaiah 44:23) "Sing, O heavens, for the Lord has wrought! Shout, O depths of the earth. Mountains, break out in song, forest and all that is in it. For the Lord has redeemed Yaakov", and (Ibid. 49:13) "Sing, O heavens and rejoice, O earth — Break out in song! For the Lord has consoled His people, etc.⁠"

״וברוח אפך נערמו מים״, במידה שמדדו - בה מדדתה להן! הן אמרו ״הבה נתחכמה לו״

אף אתה נתתה ערמימיות למים ״וברוח אפיך נערמו מים״

״נצבו כמו נד נוזלים״ מה נד, צרור ועמוד - כך מצריין, צרורין ועומדין

והיו מתעלפין מריח הים, כענין שנאמר ״ירתיח כסיר מצולה״ (איוב מא, כג)

אבל לישראל לכל מיני בשמים, שנאמר ״ים ישים כמרקחה״ (שם)

ואומר ״עורי צפון ובאי תימן הפיחי גני ויזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו״ (שיר השירים ד, טז)

דבר אחר ״נצבו כמו נד״ מה נד, צרור ועומד - כך היתה נפשם של מצרים, צרורה ועומדת

ואינן לא מוכנסין ולא מוצאין, וישראל אוכלין ושותין ושמחין, ויצא להן זכרון מים מתוקין מתוך מים מלוחין

כענין שנאמר ״ויוצא נוזלים מסלע״ (תהלים עח, טז), אין נוזלים אלא מים חיים, שנאמר ״מעין גנים באר מים חיים ונוזלים״ (שיר השירים ד, טו)

״קפאו תהומות בלב ים״. היכן לבו של אדם נתון על שני חלקים - כך קפאו עליהם מי ים משני חלקים ולמעלה כדי לאבדן

ים לא היה לו לב ונתן לו לב שנאמר ״קפאו תהומות בלב ים״.

אלא לא היה לה לב וניתן לה לב, שנאמר ״בלב האלה״ (שמואל ב יח, יד).

שמים לא היה להן לב וניתן להן לב, שנאמר ״עד לב השמים״ (דברים ד, יא).

יבא ים, שלא היה לו לב וניתן לו לב, ויפרע מן המצרים שהיו נלחמין בהן בישראל בכל מיני פורעניות!

תבוא אלה, שלא היה לה לב וניתן לה לב, ותיפרע מן אבשלום שגנב שלשה לבבות: לב אביו ולב בית דין ולב אנשי ישראל!

יבואו שמים, שלא היה להן לב וניתן להן לב, ויורידו מן לישראל, שקבלו את התורה שניתנה על לב!

״והיו הדברים האלה... על לבבך (דברים ו, ו). ולא שמים בלבד היו שמחין בגאולתן של ישראל

אלא אף ההרים וכל הגבעות שנאמר ״רנו שמים כי עשה ה׳... כי גאל ה׳ יעקב״ (ישעיה מד, כג)

ואומר ״רנו שמים וגילי ארץ ופצחו הרים רנה כי נחם ה׳ עמו״ (ישעיה מט, יג).

וּבְמֵימַר פּוּמָּךְ חֲכִימוּ מַיָּא קָמוּ כְשׁוּר אָזְלַיָּא קְפוֹ תְהוֹמֵי בְּלִבָּא דְּיַמָּא.

Through the Word of Your mouth, the waters became wise, flowing water stood like a wall; the deep waters congealed in the heart of the sea.

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם

וּבְמֵימַר פּוּמָךְ חֲכִימוּ מַיָא קָמוּ כְשׁוּר אָזְלַיָּא קְפוֹ תְהוֹמֵי בְּלִבָּא דְיַמָּא

[ובמאמר פיך חכמו המים, קמו כחומה הנוזלים, קפאו תהומות בלב ים]

ת״א אינו נמנע מהגשמה בתרגומי שירה

א. מליצת ״וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ״ כוללת הגשמה כפולה: ייחוס אבר-גוף לבורא (אַפֶּיךָ, חוטם) וגם פעילות פיזיולוגית (וּבְרוּחַ, נשיבת אויר מהנחיריים). ת״א ממיר את נשיבת הרוח מהאף במושג המופשט ״וּבְמֵימַר פּוּמָךְ״ ובכך סולק גם החוטם.⁠¹ ובדומה, לסילוק הנשיפה, תרגם ״נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ״ (פסוק י) ״אֲמַרְתְּ בְּמֵימְרָךְ״. עם זאת ״וּבְמֵימַר פּוּמָךְ״ (המיוסד על ״וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״, תהי׳ לג ו) תמוה, שהרי המיר אַף בפֶּה, כקושית יא״ר: ״ואיך כינה אף בפה ודרכו לברוח מזה?⁠״ והניח בצ״ע. ומכיוון שכל התירוצים שנאמרו דחוקים, מסתבר שבתרגומי לשון שירה אין אונקלוס נמנע מהגשמה.⁠²

נֶעֶרְמוּ – חֲכִימוּ, לשון עָרְמָה

ב. אונקלוס פירש ״נֶעֶרְמוּ מים״ כלשון עָרְמָה; ״חֲכִימוּ מַיָא״. אבל רש״י העיר שאין זה פשוטו של מקרא כי ״נֶעֶרְמוּ מים נִצְּבוּ כמו נֵד נֹזְלִים״ הם פעלים המביעים גובה. לכן פירש נֶעֶרְמוּ מלשון עֲרֵימָה וכמוהו גם ראב״ע.⁠³ אמנם יש שכתבו שתרגם בלשון עָרְמָה על פי מסורת חז״ל: ״וברוח אפך נערמו מים – במדה שמדדו בה מדדת להם. הם אמרו הבה נתחכמה לו אף אתה נתת עָרְמָה למים והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות״ (מכילתא דר״י, שירה, ו). גם בעלי התוספות פירשו את התרגום על דרך הדרש.⁠⁴ אמנם הגר״א הביא מקור לחוכמת המים מן המקרא.⁠⁵

נֵד – חומה

ג. ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ – ״קָמוּ כְשׁוּר״. רש״י פירש ״נֵד – לשון צבור וכנוס, כמו נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה (ישעיהו ז יא), כֹּנֵס כַּנֵּד (תהלים לג ז)״, וכמוהו גם רד״ק: ״נֵד, ענין קבוץ ביחד״ (״שרשים״, נד). אבל בביאור המליצה רש״י מסכים עם ת״א כדבריו: ״כמו נד – כתרגומו כְּשׁוּר, כחומה״.⁠⁶ כנגד זאת יוב״ע תרגם ״וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד״ (יהושע ג טז) ״קָמוּ רִכְבָּא חַד״. מסתבר שאין כאן מחלוקת אלא כל אחד מהתרגומים מפרש את המליצה בהקשרה: ת״א ״כְשׁוּר״ הוא על פי ״וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה״ (שמות יד כט), אבל במי הירדן שאינם נחים אלא הולכים וכשנקרע הנהר ״היו מים נגדשין ועולין כיפין על גבי כיפין״ (סוטה לד ע״א) תיוב״ע ״רִכְבָּא״, שהיו כמרכב זה על גבי זה.⁠⁷

תרגום בדמיון צלילי

ד. ״נֹזְלִים״ – ״אָזְלַיָּא״ הוא תרגום מתוחכם, המיוסד על פועל ״אזל״ (הלך) הדומה בצלילו ל״נזל״ ומצינו שניהם בקישור למים, השווה: ״וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ״ (מלכים א יח לה) וגם ״יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מָיִם״ (תהלים קמז יח).⁠⁸ אבל את ״מַיִם זָרִים קָרִים נוֹזְלִים״ (ירמיהו יח יד) תרגם יוב״ע ״נָבְעִין״ בתרגום מילולי.

תרגומי מליצות ״לב״

מליצות המובנות גם בארמית מתורגמות בתרגום מילולי, אבל כשהן מתמיהות לדוברי הארמית אונקלוס מפרש את כוונתן.⁠⁹ ״בְּלֶב יָם״, בתוך הים ממש, זוהי מליצה המובנת גם בארמית לכן ת״א ״בְּלִבָּא דְיַמָּא״ בתרגום מילולי. אבל את מליצת ״וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם״ (דברים ד יא) שטעמה, האש נמשכה לגובה רב בכיוון השמים, הוכרח לפרש. לכן תרגם ״עַד צֵית שְׁמַיָּא״, לְצַד השמים כתרגום ״עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם״ (בראשית יא ד) ״וְרֵישֵׁיהּ מָטֵי עַד צֵית שְׁמַיָּא״ וראה שם ביאור ״צֵית״. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״בְּלֶב יָם״ – ״בְּגוֹ פִילְגוּס דְּיַמָא רַבָּא״ שמוצאה מן היוונית.⁠¹⁰

1. וכן לסילוק החוטם ת״א ״ישימו קטורה בְּאַפֶּך״ (דברים לג י) ״קֳדָמָךְ״. אבל רש״י שאינו נרתע מייחוס הגשמה לבורא כתב בלשון נועז: ״וברוח אפיך – רוח היוצא משני נחיריים של אף... כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו״. לדרכו זו של רש״י ראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, עמ׳ 961.

2. לדעת ״אוהב גר״ (נתיב יא) מגמתו העיקרית של ת״א כאן היא סילוק הנשיפה, כי פעילות פיזיולוגית נחשבת להגשמה חמורה ״ואע״פ שהגשמות במקומה עומדת, אבל זו פחותה וזו נכבדת״. ו״באורי אונקלוס״ כתב שלמתרגם היתה כוונה פרשנית: חזרת הים לאיתנו לא נעשתה ״ברוח קדים עזה״ כבקיעתו, אלא באמירת ה׳ למשה בלבד ככתוב ״ויאמר ה׳ אל משה נטה את ידך... ויט משה את ידו... וישב הים״, לפיכך המיר אונקלוס ״רוח״ ב״מימר״. וראיה מפסוק י שגם בו תרגם ״נשפת ברוחך״ – ״אֲמַרְתְּ בְּמֵימְרָךְ״, ודוחק. וראה רפל, ת״א בביה״ס, עמ׳ 119.

3. רש״י: ״אונקלוס תרגם לשון ערמימות. ולשון צחות המקרא כמו עֲרֵמַת חִטִּים (שיר השירים ז ג), ונצבו כמו נד יוכיח״. וראב״ע (בהקדמתו לתורה – שיטה אחרת) כתב במפורש שת״א הוא דרך דרש: ״וככה נֶעֶרְמוּ מַיִם שהיא מגזרת עֲרֵמַת חִטִּים והוא תרגמו כמו מפר מחשבות עֲרוּמִים (איוב ה יב)... וידענו כי דרך הפשט לא נעלמה ממנו. כי הקל שבקלים יֵדָעֵנוּ, רק תפש דרך דרש, כי שבעים פנים לתורה״.

4. גליס, תוספות השלם: ״ועל מה שתרגם אנקלוס חֲכִימוּ מַיָא קשה, מה חכמה שייכא במים? ואומר ה״ר מאיר בר׳ שניאור דיש במדרש שנכנסה בהם ערמימות של חכמה ואמרו שירה״. ואולם נסיונו של רבנו חיים פלטיאל לפרשו על דרך הפשט, רחוק: ״כדמתרגם אונקלוס חֲכִימוּ מַיָא וזהו חכמתן שהיו מכסים למצרים וְיַבָּשָׁה לישראל. וכן מוכח קרא דכתיב נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים, כלומר שמן החומה שהיו לישראל – היו נוזלים. ולישראל – קָפְאוּ תְהֹמֹת״.

5. ״אדרת אליהו״: ״האדם קרוץ מחומר רק הקב״ה עשה עמו חסד ״ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב ז) ונתוסף בו על ידי כן חכמה ושכל. כן היה גם פה במי ים סוף: וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ אשר נפחת במים, נֶעֶרְמוּ מַיִם נתחכמו המים כתרגומו חֲכִימוּ מַיָא״.

6. וכן פירש רש״י ״כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם (תהלים לג ז) – לשון גובה, וכן תרגם אונקלוס נִצְּבוּ כמו נֵד קָמוּ כְשׁוּר״. ובדומה פירש גם ״וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד״ (תהלים עח יג) – תל גבוה כדמתרגמינן נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד קָמוּ כְשׁוּר״. ובמחזור ויטרי סימן פט: ״כנד – לשון גובה. וכן תרגם אונקלוס נצבו כמו נד – קמו כשור. וכן פתרו מנחם. ואין נד ונאד שוין״.

7. על פי ״מרפא לשון״. ומכל מקום אין להוכיח מהתרגומים משמעה של נֵד. אבל בנימוקי ר׳ אליהו בחור (בסוף ״שרשים״ לרד״ק) כתב: ״ואונקלוס ורש״י וראב״ע פירשוהו כמו חומה״.

8. לתרגומים המיוסדים על דמיון צלילים (הומופוניה) ראה ״לרוח היום״ (בראשית ג ח).

9. כמבואר בפסוק ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ״ (בראשית יג טז).

10. ״ערוך השלם״ ערך פלגוס. וראה רש״י שבת יט ע״ב ד״ה מפליגין: ״מפרישין מן היבשה לים וזהו לשון [הפלגת] ספינה על שם שמפליג עצמו מן היישוב ומרבינו יעקב שמעתי בעירובין שאמצעיתו של ים נקרא פילגוס ואף בלשון לעז פילגס״. ולא הוכיח דבריו מן המיוחס ליונתן כי רש״י לא הכיר את ״תרגום יונתן״ כמבואר במבוא, עמ׳ 40.

ובמימר מן קדמך י״י אתעבדו מיי׳ ערמן ערמן קמו צרירין היך זיקיא^א דמיא נזליא קפון תהומיא בפלגות דימא רבא.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קמו צרירין היך זיקיא״) גם נוסח חילופי: ״וקמו להו׳ צרירין כזקיי׳⁠ ⁠⁠״.

ובמימר מן קדמך איתעבידו מיא עורמן עורמן קמו להון צרירין הי כזיקין מיא נזליא קפו עליהון תהומיא בגו פילגוס דימא רבא.

For by the Word from before Thee the waters became heaps; they stood, as if bound like skins that confine flowing water, and the depths were congealed in the flood of the great sea.

ובמאמר מלפניך נעשו המים ערמות ערמות, נצבו להם צרורים כמו נאדות מים נוזלים, קפאו עליהם תהומות באמצע ים הגדול.

[יז] קָפְאוּ תְהֹמֹת – עֲשָׂאָן כְּמִין כִּפָּה.

בְּלֶב יָם – הֵיכָן לִבּוֹ שֶׁל אָדָם נָתוּן? מִשְּׁנֵי חֲלָקִים. כָּךְ קָפָה עֲלֵיהֶם הַיָּם מִשְּׁנֵי חֲלָקִים. הַיָּם לֹא הָיָה לוֹ לֵב וְנִתַּן לוֹ לֵב. הָאֵלָה לֹא הָיָה לָהּ לֵב וְנִתַּן לָהּ לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה (שמואל ב י״ח:י״ד). הַשָּׁמַיִם לֹא הָיָה לָהֶן לֵב וְנִתַּן לָהֶן לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם (דברים ד׳:י״א). יָבוֹא הַיָּם שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לֵב וְנִתַּן לוֹ לֵב, וְיִפָּרַע מִן הַמִּצְרִים שֶׁהָיָה לָהֶם לֵב וְשִׁעְבְּדוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת. תָּבֹא הָאֵלָה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ לֵב וְנִתַּן לָהּ לֵב, וְיִפָּרַע מֵאַבְשָׁלוֹם שֶׁהָיָה לוֹ לֵב, וְגָנַב שָׁלֹשׁ לְבָבוֹת: לֵב אָבִיו וְלֵב בֵּית דִּין וּלְבַב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל. וְיָבוֹאוּ הַשָּׁמַיִם שֲׁלֹּא הָיָה לָהֶן לֵב וְנִתַּן לָהֶם לֵב, וְיוֹרִידוּ הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לָהֶן לֵב וְקִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה בְּכָל לֵב וְאָהֲבוּ אֶת קוֹנָם בְּכָל לֵב.

[Siman 17]

The deeps were congealed (Exod. 15:8). He fashioned them into a kind of vault. In the heart of the sea (ibid.). Where is a man’s heart located? It is located just above two thirds of his height. Similarly, the water congealed over them at two thirds of its depth. The sea had no heart; a heart was attributed to it. A terebinth has no heart, but a heart was ascribed to it, as it is said: While he was yet alive in the heart of the terebinth (II Sam. 18:14). The heavens have no heart, but He attributed a heart to them, as it is said: And the mountain burned with fire unto the heart of heaven (Deut. 4:11). The sea, which had no heart, and to which He ascribed a heart, came and punished the Egyptians who possessed hearts, but who nevertheless had subjected Israel to all manner of afflictions. The terebinth has no heart, but the heart which was attributed to it, went and punished Absalom, who had a heart, for he had deceived three hearts: his father’s, the court’s, and that of the men of Israel. And the heaven which had no heart, but to which a heart was ascribed, came and sent down manna to Israel, which possessed a heart, accepted the Torah with all its heart, and loved its Creator with all its heart.

קפאו תהומות בלב ים – ¹עד לבו של ים, מה לבו של אדם עומד בשלישותו, כך לבו של ים קפה בשלישותו.

1. עד לבו של ים כו׳. לא מצאתי המקור.

רמז רמח

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם – בְּמִדָּה שֶׁמָּדְדוּ בָּהּ מָדַדְתָּ לָהֶם, הֵם אָמְרוּ (לעיל א׳:י׳) ״הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ״, אַף אַתָּה נָתַתָּ עַרְמוּמִית בַּמַּיִם וְהָיוּ הַמַּיִם נִלְחָמִים בָּהֶן בְּכָל מִינֵי פֻּרְעָנוּת, לְכָךְ נֶאֱמַר וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם. דָּבָר אַחֵר: עֲשָׂאָן כְּמִין עֲרֵמוֹת. נִצְּבוּ כְּמוֹ נֵד, מַה נֹד צָרוּר וְאֵינוֹ מוֹצִיא וּמַכְנִיס, כָּךְ הָיְתָה נַפְשָׁם צְרוּרָה בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל, אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין וְיָצְאוּ לָהֶם כְּדֵי מַיִם מְתוּקִים מִתּוֹךְ מַיִם מְלוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיּוֹצִא נוֹזְלִים״, אֵין נוֹזְלִים אֶלָּא מַיִם חַיִּים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד׳:ט״ו) ״מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים״, וּכְתִיב (משלי ה׳:ט״ו) ״שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ״. דָּבָר אַחֵר: נִצְּבוּ כְּמוֹ נֵד, מַה נוֹד צָרוּר עוֹמֵד לֹא מוֹצִיא וְלֹא מַכְנִיס, כָּךְ הָיְתָה נַפְשָׁם שֶׁל מִצְרַיִם צְרוּרָה בָּהֶן לֹא מוֹצִיאִין וְלֹא מַכְנִיסִין מְעֻלָּפִין מֵרֵיחַ הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ״א:כ״ג) ״יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה״, וְיִשְׂרָאֵל עָשָׂה לָהֶם הַיָּם כָּל מִינֵי בְּשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה״, וְאוֹמֵר (שיר השירים ד׳:ט״ז) ״עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן״ וְגוֹ׳. קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם. עֲשָׂאָן כְּמִין כִּפָּה. בְּלֶב יָם. הֵיאַךְ לִבּוֹ שֶׁל אָדָם נָתוּן מִשְּׁנֵי חֲלָקִים וּלְמַעְלָה, כָּךְ נִקְפָּה לָהֶם הַיָּם מִשְּׁנֵי חֲלָקִים וּלְמַעְלָה. הַיָּם לֹא הָיָה לוֹ לֵב וְנִתַּן לוֹ לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר בְּלֶב יָם. הָאֵלָה לֹא הָיָה לָּהּ לֵב, נִתַּן לָהּ לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב י״ח:י״ד) ״בְּלֵב הָאֵלָה״. הַשָּׁמַיִם לֹא הָיָה לָהֶם לֵב, וְנִתַּן לָהֶם לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד׳:י״א) ״עַד לֵב הַשָּׁמַיִם״. יָבֹא הַיָּם שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לֵב וְיִפָּרַע מִן הַמִּצְרִיִּים שֶׁהָיָה לָהֶן לֵב וְשִׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ״. תָּבֹא הָאֵלָה שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ לֵב וְנִתַּן לָהּ לֵב וְתִפָּרַע מֵאַבְשָׁלוֹם שֶׁהָיָה לוֹ לֵב וְגָנַב שָׁלֹשׁ לְבָבוֹת, גָּנַב לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ט״ו:ו׳) ״וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל״. יָבֹאוּ הַשָּׁמַיִם שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם לֵב, וְנִתַּן לָהֶם לֵב, וְיוֹרִידוּ הַמָּן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לָהֶם לֵב וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו׳:ה׳) ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״, וְלֹא הַשָּׁמַיִם בִּלְבַד שְׂמֵחִים בִּגְאֻלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אַף הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ד:כ״ג) ״רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה׳⁠ ⁠⁠״ וְגוֹ׳, מִפְּנֵי מַה, ״כִּי גָאַל ה׳ (אֶת)⁠יַעֲקֹב״, ״רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כִּי (גָּאַל ה׳ אֶת יַעֲקֹב) [נִחַם ה׳ עַמּוֹ] וַעֲנִיָּו יְרַחֵם״.

ובריח גצ֗בך תערם אלמא ווקפת כאלאטואד אלהואטל וג֗מדת אלגמור פי קלב אלבחר.

וברוח כעסך נערמו המים, ועמדו כמו חומות הנוזלים, וקפאו התהומות בלב הים.

וברוח אפך – היוצא משני נחירים של אף. דבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אזן הבריות כפי ההווה, שיוכלו להבין דבר. כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן: עלה עשן באפו (תהלים י״ח:ט׳), וכן: מרוח אפי יכלו (איוב ד׳:ט׳). וזהו שאמר: למען שמי אאריך אפי (ישעיהו מ״ח:ט׳) – כשזעפו נחה נשימתו ארוכה, וכשהוא כועס נשימתו קצרה, ותהילתי אחטם לך (ישעיהו מ״ח:ט׳) – ולמען תהילתי אשים חטם נחירי באפי, לסתום^א בפני האף והרוח שלא יצאו, לך – בשבילך, אחטם – כמו: נאקה בחטם במסכת שבת (בבלי שבת נ״א:), כך נראה בעיני.

וכל חרון אף שבמקרא אני אומר כן: יחרה^ב אף (דברים ו׳:ט״ו), כמו: ועצמי חרה מני חרב (איוב ל׳:ל׳) – לשון שריפה ומוקד שהנחירים מתחממים ונחרים בעת הקצף. וחרון מגזרת חרה, כמו: מגזרת רצה רצון. וכל חימה על שם חמימות, על כן הוא אומר: בערה בו (אסתר א׳:י״ב). ובנוח החימה אומר: נתקררה דעתו.

נערמו מים – אונקלוס תירגם: לשון ערמיות.⁠^ג

ולשון צחות המקרא, כמו: ערימת חטין (שיר השירים ז׳:ג׳). ונצבו כמו נד יוכיח, נערמו ממוקד רוח שיצא מאפיך, יבשו המים, והם נעשו כמין הגלים וכריות של ערימה שהן גבוהים.

כמו נד – כתרגומו: כשור – כחומה.

נד – לשון צבור וכינוס, כמו: נד קצור ביום נחלה (ישעיהו י״ז:י״א). כונס כנד (תהלים ל״ג:ז׳) – לא כתב: כונס כנד,⁠^ד אלא: כנד, ואילו היה כנד כמו כנאד וכונס לשון הכנסה, היה לו לכתוב: מכניס כנוד^ה מי הים, אלא כונס – לשון אוסף וצובר הוא. וכן: קמו נד אחד (יהושע ג׳:ט״ז), ויעמדו נד אחד (יהושע ג׳:י״ג) – אין לשון קמה ועמידה בנֹאדֹת^ו אלא בחומה וציבורין.

ולא מצינו נד^ז נקוד אלא במלא פום: שימה דמעתי בנאדך (תהלים נ״ו:ט׳), את נאד החלב (שופטים ד׳:י״ט).

קפאו – כמו: וכגבינה תקפיאני (איוב י׳:י׳), שהוקשו ונעשו כאבנים, והמים זורקין את המצרי על האבן בכח, ונלחמים בם בכל מיני קושי.

בלב ים – בחוזק ים, ודרך מקראות כן: עד לב השמים (דברים ד׳:י״א), בלב האלה (שמואל ב י״ח:י״ד), לשון עקרו ותקפו של דבר.

א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״חטם באפי לסתום נחירי״.

ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״חרה״ (דברים ז׳:ד׳).

ג. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י המבורג 13, דפוס רומא: ״ערמה״. בכ״י לונדון 26917: ״עורמה״. בכ״י אוקספורד 34: ״ערומיות״.

ד. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, דפוס רומא: ״כנוד״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 (לאחר תיקון): ״כנאד״.

ה. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34: ״כבנד״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917, דפוס רומא: ״כנאד״. בכ״י ליידן 1: ״כנד״.

ו. כן עם הניקוד בכ״י לונדון 26917, ובלי ניקוד בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34: ״בנאדות״. בכ״י מינכן 5: ״בנודות״.

ז. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י מינכן 5: ״נוד״. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34 (לאחר תיקון), לונדון 26917, דפוס רומא: ״נאד״.

וברוח אפיך AND WITH THE BREATH OF YOUR NOSTRILS – the breath that issues from both nostrils. Scripture speaks of the Shechina (Hashem) in the same manner as it does of a human monarch, in order to make peoples' ears hear the facts in accordance with what usually happens to that they may understand the matter: when a man is angry the breath issues from his nostrils.⁠¹ A similar idea is: "Smoke arose up in His nostril" (Tehillim 18:9), and also, "By the breath of His nostril they are consumed" (Iyyov 4:9).⁠² And this is the meaning of what He said, "For My name's sake I will lengthen My אף"³ (Yeshayahu 48:9) – when one's anger subsides his breathing lengthens, while when one is angry his breathing is short.⁠⁴ [The text continues] ותהלתי אחטם לך [which means:] For the sake of My praise I will place a nose-ring in My nose to close up the nostrils against the anger and the breath so that they should not issue forth "לך" – "for your sake". אחטם has the same meaning and root as in "a wild camel with a nose-ring (חֹטֶם)" which occurs in Mishna Treatise Sabbath (Mishnah Shabbat 5:1). Thus does the explanation appear to me.

And wherever [the phrase] אף חרון occurs in the Scriptures I say as follows: יחרה אף, "the anger will be kindled" (Devarim 6:15) is like: "My bones are burned (חרה) with heat" (Iyyov 30:30), where חרה denotes burning and glowing, that the nostrils become hot and burning in a time of anger. The noun חרון is a derivation of חרה, just as רצון is a derivation of רצה. And the meaning of חימה (anger) is related to heat. That is why Scripture says: "his wrath (וחמתו) burned in him" (Esther 1:12), and when one's wrath subsides one says, "his mind has cooled" [נתקררה, from קר (cold)].

נערמו מים THE WATERS PILED UP – Onkelos translated this in the sense of ערמימות, craftiness [the waters showed themselves clever];⁠⁵ but it is more in accordance with the clarity of Biblical style [to take it as the noun of the same root as] "a stack of (ערמת) wheat" (Shir HaShirim 7:3), and the following words, ונצבו כמו נד STOOD UPRIGHT LIKE A MOUND, prove that this is so (cf. Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 15:8:2). They became a heap through the burning heat of the breath that issued from your nostrils, the waters were dried up and they became like heaps and piles of grain-stacks (ערמה) which are high.

כמו נד LIKE A WALL – [Render this] as the Targum does: like a שור, a wall.

נד A WALL – is an expression for anything heaped up and gathered together, as: "a heap (נד) of boughs in the day of grief" (Yeshayahu 17:11); "He gathers (כֹּנֵס) as a heap (כַּנֵד) [the waters of the sea]" (Tehillim 33:7). It is not written: "He gathers כְּנֹאד", but "כְּנֵד", and if "כְּנֵד" were the same as "כְּנֹאד", like a water-skin, and כונס were an expression for "bringing a thing in", it should have written: מכניס כְּנֹד מי הים, He brought in (מכניס and not כונס) the waters of the sea as in a water-skin", but כונס denotes gathering together and heaping up. And this must also be the meaning of נד in: "[the waters] rose up as one נד" (Yehoshua 3:16), and: "and they shall stand in one נד" (Yehoshua 3:13); for the expressions "rising up" and "standing up" cannot be used in reference to water in water-skins but only to water that stands up as walls and heaps. And [moreover] we find the word נֹאד punctuated only with a Melopum (חולם), as: "Put my tears into your bottle (נֹאדֶךָ)" (Tehillim 56:9) and "the bottle of (נֹאד) milk" (Shofetim 4:19).

קפאו SOLIDIFIED – like: "you have curdled me (תקפיאני) like cheese" (Iyyov 10:10); the depths were hardened and became like stones, and the waters cast the Egyptians against the stony wall with force and battled against them with every harsh means (cf. Mekhilta).

בלב ים IN THE HEART OF THE SEA – In the strength of the sea. And this is the way of Scripture [to use לב in a metaphorical sense]; e.g., "to the heart [very midst] (לב) of the sky” (Devarim 4:11); "in the midst of (בלב) the terebinth" (Shemuel II 18:14). It is an expression denoting the essence and strength of a thing.

1. Scripture thus attributes the same to God, as an expression of His anger.

2. This is the literal translation. It is translated in the figurative sense as: “by the blast of His anger…”

3. Literally this translates as: "I will lengthen my nostrils", understood by Rashi to refer to one's breathing.

4. Consequently the phrase "I will lengthen my nostrils/breathing" (אאריך אפי) signifies: "I will not be angry".

5. Cf. Bereshit 3:1, "והנחש היה ערום", the snake was cunning.

וברוח אפיך נערמו מים – ¹הם אמרו הבה נתחכמה לו (שמות א׳:י׳), והקב״ה נתן ערמימיות במים והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורענות.

ד״א נערמו מים [²נעשו ערימות ערימות.

נצבו כמו נד – מה נד צרור אינו לא מוציא ולא] מכניס, ³כך היתה נשמתן צרורה בהן ומשתנקין.

נוזלים – מים מתוקין שהיו בתוך המלוחין, כענין שנאמר באר מים חיים [⁴ונוזלים מן לבנון (שה״ש ד׳:ט״ו), ואומר] ונוזלים מתוך בארך (משלי ה׳:ט״ו).

קפאו תהומות בלב ים – עשאן ⁵כמין כיפה.

בלב ים – ⁶כשם שלב האדם נתון משני חלקיו ולמעלה כלפי הראש, כך כפה עליהם הים משני חלקיו ולמעלה.

1. הם אמרו הבה. מכילתא וילקוט רמז רמ״ח.

2. נעשו ערימות. הוספתי כמו שהוא במכילתא וכן הוא לנכון בכ״י פלארענץ וכ״י פ״ב.

3. כך היתה נשמתן. עיין מכילתא שם.

4. ונוזלים. הוספתי כי הם ב׳ כתובים ונמצא לנכון בכ״י פלארענץ.

5. כמין כיפה. כ״ה בילקוט ובתנחומא, אולם במכילתא הגי׳ כמין קופה.

6. כשם שלב האדם. מכילתא.

וברוח אפך – לפי שאין רוח יוצא מן האף אלא חם, לפיכך דימוהו בדבר הנשמע לאוזן, אמרו נס מופלא עשה לנו בוראנו על הים, דרכו של עולם רוח חם ממסה את המים הקפואין ומגירין למטה, אבל הקב״ה שלח רוח חם בגזירתו והעמיד את הים בערימות, ודומה לדבר בטנך ערמת חיטים (שה״ש ז ג), ויבא לישכב בקצה הערימה, (רות ג ז) והיינו כרי של חיטים שנידגנו, ולא עוד אלא שהוציא מים נוזלים דהיינו מים מתוקין מקרקע הים והיו ניצבים בתוך המלוחין, צרורין כנד צרור שאינו מוצא, והיו ישראל לוקחין המתוקים מתוך המלוחין ושותין, ואין נוזלים אלא מים מתוקין, שנא׳ מים גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון (שה״ש ד טו), ואומר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (משלי ה טו), וכתיב ויוציא נוזלים מסלע וישק בתהומות רבה (תהלים עח טז):

קפאו תהומות – קרשו ועמדו מימי התהומות כקרח, ודומה לדבר יקרות וקפאון (זכרי׳ יד ו), ותרגם יונתן בן עוזיאל ערי וגליד, וכן קרח מתרגמינן גלידא, וכן דומה ללשונו של מלה הקופאים על שמריהם (צפני׳ א יב):

בלב ים – בשני חלקיו של ים כלפי ישראל נקפא כדי שלא יגרו בו טפת מים עליהם והשלישית לא נקפא, וראי׳ לדבר שהלב כנגד טיבורו של אדם דהוי לי הטיבור חצי הגוף, והלב נתון כנגד הטיבור, ומשני חלקיו ולמעלה הוא נתון כלפי הראש, וכן כל מקום שנאמר בו לב, כגון עד לב השמים (דברים ד יא), בלב האלה (שמואל ב יח יד), מצולה [בלב] ימים (יונה ב ד), אינו אלא רוב עיקר הגוף:

(ח-י) וברוח אפיך נערמו – נעשו כערימה.

נצבו כמו נד – דכתיב והמים להם חומה (שמות י״ד:כ״ט) נעשו כגליד.

וכיון שאמר: אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי – שהיה מתפאר לומר אכניס עצמי לכל הטורח הזה כדי ליפרע מהם, ופרעה הקריב (שמות י״ד:י׳), לעשות כמה שאמר.

נשפת ברוחך כסמו ים – שנערמו המים ונעשו כחומה, ונמסו בנשיפה אחת שנשפת ברוחך, וכן דוד אמר ישב רוחו יזלו מים (תהלים קמ״ז:י״ח).

צללו כעופרת במים אדירים – שאין דרך לצלול בו דבר מפני חוזק המים, המניעים את הדבר לכאן ולכאן. (כ״י ברלין 1221 בשם ורבינו ר׳ יוסף פ׳ בפנים אחרים)⁠^א

א. הביאור מופיע גם בכ״י סינסינטי 1.

וברוח אפיך – ברוח קדים עזה כל הלילה (שמות י״ד:כ״א).

נערמו – גבהו למעלה, כמו: ערימת חטים (שיר השירים ז׳:ג׳).

נד – לשון גובה, וכן בירדן: קמו נד אחד (יהושע ג׳:ט״ז).

קפאו – כמו: וכגבינה תקפיאני (איוב י׳:י׳).

וברוח אפיך [THE WATER PILED UP] AT THE BLAST OF YOUR NOSTRILS: I.e. (Ex. 14:21) "with a strong east wind all that night.⁠"¹

נערמו PILED UP: נערמו means "they were piled up high,⁠" as in the phrase (Song 7:3) "a heap (ערימת) of wheat.⁠"²

נד: is connected to height. So also concerning the Jordan River it is written (Josh 3:16) "piled up in a single heap (נד).⁠"³

קפאו CONGEALED: Just like the phrase (Job 10:10), "Congealed (תקפיאני) like cheese.⁠"⁴

1. Rashi gives a long explanation of the anthropomorphic reference here to God's nostrils, explaining that the phrase refers to God's anger. Rashbam explains that the reference here is to the same wind described in 14:21.

2. So also Rashi and iE, all with the same prooftext. See Menahem, Maberet, s.v. ע-ר-מ III. This interpretation is opposed to that of Onq. who connected נערמו to the root ע-ר-מ, meaning "to be wise.⁠" Both interpretations can be found in Mekhilta, ibid., 6, pp. 50-51.

3. The Mekhilta, ibid., interprets נד as meaning the same as "נאד – water bottle.⁠" Onq., Rashi and iE all disagree and interpret it as meaning "wall.⁠" Rashbam's interpretation is similar, though not identical to theirs. See also NJPS which translates נד here in Exodus as "wall" but in Joshua as "heap.⁠"

4. So also Rashi. The interpretation opposes that of the Mekhilta, ibid., p. 52, that connects קפאו to the word "קופה – vault.⁠"

וברוח אפיך – זה: ויבקעו המים, ברוח קדים עזה (שמות י״ד:כ״א).

ונערמו – מגזרת: ערמת חטים (שיר השירים ז׳:ג׳).

כמו נד – כמו: קמו נד אחד (יהושע ג׳:ט״ז), כמו חומה.

נוזלים – תואר המים.

קפאו תהומות – נקרשו, כמו: וקפאון (זכריה י״ד:ו׳), על כן עמדו כחומה.

וברוח אפך – כמו: ומרוח^א אפו יכלו (איוב ד׳:ט׳) – תגער במים ויקרשו.

והנה נערמו מים – כמו: ערמת חטים (שיר השירים ז׳:ג׳).

נוזלים – והמים, שמנהגם להיותם נוזלים ויורדים, נצבו כמו נד, כמו: קמו נד אחד (יהושע ג׳:ט״ז), כמו: חומה.

קפאו – כמו: וקפאון (זכריה י״ד:ו׳).

בלב ים – באמצע הים, כמו: הלב שהוא אמצע הגוף, כנגד^ב רחב הגוף.

א. בכ״י פריס 176: מרוח.

ב. כן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: אמ׳ הוא.

AND WITH THE BLAST OF THY NOSTRILS. You rebuke the waters and they congeal. Compare, By the breath of God they perish (Job 4:9).

THE WATERS WERE PILED UP. The word ne'ermu (were piled up) is similar to the word aremat (a heap of) in a heap of wheat (Cant. 7:3).

THE FLOODS STOOD UPRIGHT AS A HEAP. The waters, whose nature is to flow and descend, turned into a heap (ned), as in And rose up in one heap (ned) (Joshua 4:16).⁠¹ The meaning of ned (heap) is a wall.

THE DEEPS WERE CONGEALED. Kafe'u means were congealed. Compare, ve-kippa'on (frost) (Zech. 14:6).⁠²

IN THE HEART OF THE SEA. The heart lies in the middle of the body from the point of view of the body's width.⁠³

1. The reference is to the waters of the Jordan that split so that Israel could enter Canaan.

2. Translated according to Ibn Ezra.

3. In the heart of the sea thus means in the midst of the sea.

וברוח אפך וג׳ – השאָלה לרצונו, כמו שהושאל גם וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג:ו)¹.

נערמו – נגדשו קצתם על קצתם. לא שמה שהיה בים נגדש על שני צדי הבקיעה בשעת בקיעתו {של ים} שהרי לא נגדש², זה הוא הפשט. והמתרגם אמר חכימו, נגזר מן והנחש היה ערום (בראשית ג:א), וטעמו בזה שהתהפכות המים בעמידתם לישראל {כ}חומה, ושובם על המצרים בשעת הטביעה, כאילו היו בזה בעלי בינה, וזה דרש לא פשט³.

קפאו תהומות – המים העמוקים⁴.

1. פא. לכאורה יש להבין ראיית רבנו, שהרי אמנם ׳רוח פה׳ הוא כינוי לדיבור המושאל לרצונו יתעלה (והשוה מש״כ בזה לעיל פר׳ וארא ט:ג), ובזה יהיה ביאור המקרא בתהלים כעין תחילתו ׳בדבר ה׳ שמים נעשו׳, אבל היכן מצינו שיהיה ׳רוח האף׳ כינוי לדבר אחר חוץ מרוגז וקצף (שכן רוח האף היא הנשימה והושאל לחֵמה שבנשימת הכועס כמו בפסוק שלפני זה). ואמנם יש לציין שתרגום אונקלוס מסייעו שתירגם ׳וברוח אפך׳ – ׳ובמימר פומך׳, ועכ״פ טעמא בעי.

2. פב. הלשון מסורבל כמו שהעיר המהדיר, ועכ״פ נראה שנתכוון לסלק התמיה היאך שייך לשון גדישה והערמה במים שהם גוף אחד ואינם מחלקים נפרדים שאפשר לשים אחד על גבי השני. וכנראה שגם רש״י נתכוון לזה באומרו: ׳והם נעשו כמין גלים וכריות של ערימה שהם גבוהים׳. וכעי״ז כתב רשב״ם בקיצור: ׳נערמו – גבהו למעלה כמו ערימת חטים׳.

3. פג. ראה ספר פרשגן שהביא דעת ראב״ע ועוד האומרים שדברי התרגום הם דרש ולא פשט, וכדברי רבנו כאן, ואמנם רבנו בחיי כאן כתב שכדברי התרגום הוא פשט המקרא. ונראה שלרבנו לא יתכן ליחס תכונת ערמה למים שאינם בעלי בינה, אבל דעת רבנו בחיי היא שעל דרך מליצת השיר יתכן ליחס תכונות אנושיות גם לדומם. ראה דברי רס״ג בספרו ׳אמונות ודעות׳ (ב:י, מהד׳ ר״י קאפח עמ׳ ק): ׳ובכך נדע כי הלשון כך היא אמיתתה ודרכה, שמרחיבה ושואלת וממשילה׳ (ושם הביא כמה דוגמאות לכך, וראה מה שציין בזה ר״י קאפח בזה מדברי הרמב״ם במו״נ ב:ה), ועי׳ להרד״ק בירמיה (טו:יח) שפירש: ׳מכתי מאנה הרפא, ולשון מאנה נאמר על דרך מליצת השיר כי אין למכה רצון׳, ויש לעיין למה מיאן רבנו בזה.

4. פד. אמנם לדעת רבנו (לעיל פסוק ה ובהערה שם) המשמעות הכללית של תהום היא מעמקים, אך כאן מדגיש רבנו שמדובר על מים עמוקים משום שלשון קפיאה שייך רק במים.

נערמו מים – אונקלוס תרגם חכימו מיא. פי׳ חכמו לנער מצרים, והיינו דכתיב בפרשת עקב: אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברדפם (דברים י״א:ד׳) אחריהם, פי׳ ברדוף המים אחרי המצרים.

נערמו מים, "the waters rose up (like wall);⁠" Onkelos translates these words as "חכימו מים,⁠" the waters acted wisely, etc;⁠" We understand this as the waters cooperating with God's plan to pour the Egyptians into the water. This would conform with what we have read in Deuteronomy 11,4: אשר הציף ה' את מי ים סוף על פניהם ברדפם אחריכם, "how the Lord rolled back upon them the waters of the sea of reeds when they were pursuing you; i.e. the waters were pursuing the Egyptians.⁠"

נערמו מים. כתרגו׳ חכימו מיא. ומה היה חכמתן. שאמרו שירה. וכן במדרש (???). הק׳ טוב ילד.

נערמו מים – על דרך הפשט כתרגומו חכימו מיא, והכוונה בזה כאלו התחכמו המים כאשר קמו נד אחד להמציא בים דרך לעבור גאולים ולנער את המצריים, בתוכה אחרי כן כשישובו כבתחלה לאיתנם.

וע״ד הקבלה נערמו מים כמו (במדבר ד׳:י״ג) ודשנו את המזבח, ויהיה הפך ההתחכמות כאלו אמר אבדה החכמה מן המים, ובאור הענין כי פסקה ההמשכה ממדת החסד שלא קבלה מלמעלה ולכך לא אמר נערמו מי הים אלא נערמו מים כדי שתבין כפשוטו מים ממש.

ותבין עוד בלשון מים כי ירמוז למדת החסד וכאשר פסקה ההמשכה ממדת החסד ולא התפשטה למטה אל השכלים הנפרדים בקיום העולם כמנהגו וטבעו ועל כן נקרע הים ונבקעו כל מימות שבעולם, כי שרו של ים מכלל הכחות הנפרדים, וראיה לדברי מה שמצאתי בתרגום ירושלמי קפאו תהומות בלב ים בגו פלגס דימא רבא, וזה היה סבת קריעת ים סוף והבן זה.

נערמו מים, "the waters piled up in a heap.⁠" The plain meaning corresponds to the translation by Onkelos חכימו מיא, "that the waters acted intelligently.⁠" The waters are given credit for arranging themselves in a tall column in order to permit the liberated Israelites to find a path through them and to pour the Egyptians into them immediately after the Israelites had completed crossing when they would again resume their original shape, etc.

A Kabbalistic approach: the word נערמו is similar to the pile of ashes which formed a huge pile on the altar from the burned parts of the sacrifices, a pile which would be cleaned off regularly (compare Numbers 4,13). This would mean exactly the reverse of displaying intelligence as Onkelos understood it. In fact, it would mean that due to the waters' whole orderly behaviour having been upset, it appeared unable to act in any kind of orderly manner. This was the result of the input from the attribute of Mercy having ceased to reach the waters due to the prevalence of the attribute of Justice at that time. The very words נערמו מים instead of נערמו מי המים are an allusion to the confused state the waters were in. Had they acted intelligently the Torah would have described their behaviour as that of the מי המים, "the waters of the body of water,⁠" or "the waters of the sea.⁠"

You should also appreciate that the very word מים is an allusion to the attribute of Mercy. The reason that the waters split, i.e. lost their cohesion, was that they failed to receive the input from the very attribute that enabled them to act as a constructive force. The celestial agent responsible for water (שרו של מים) is one of the disembodied forces as we can prove from the Jerusalem Targum which translates the words קפאו תהומות בלב ים, as בגו פלגס דימא רבא, "they froze inside the high seas of the great ocean ["great ocean" is presumably a reference to this celestial agent in charge of the waters. Ed.].

נערמו מים – כמו ערמת חטים ועל מה שתרגם אנקלוס חכימו מיא. קשה מה חכמה שייכא במים. ואומר ה״ר מאיר בר׳ שניאור דיש במדרש שנכנסה בהם ערמומית של חכמה ואמרו שירה. ג״ן. וי״מ שהחכמה היתה מאשר נצבו כמו נד נוזלים.

קפאו תהומות – נמצא במדרש כתיב ויבקעו המים. דמשמע שנבקעו ממש עד קרקעיתו של ים. וכתיב קפאו תהומות בלב ים. דמשמע שקפאו ונקרשו ודרכו ישראל עליהם. ומשני דלב הים היה נגדש. שאם קפאו מי הים כולם כמו שהם היו צריכים לעלות עד לשמים ואם היו נבקעים ממש עד קרקעיתו של ים היו צריכים לירד עד תהום. לכך נבקעו גודש המים שהוא שליש של ים. כדאמרי׳ האי גודשא תילתא. והים מלא על כל גדותיו. ושאר המים קפאו. וכשעברו ישראל לא היו צריכים לא לעלות ולא לירד כי המים היו שוות לארץ. והיינו דקאמר בלב ים. מה הלב שני שלישים למטה מגוף האדם ושליש הגוף למעלה הימנו. אף הים קפאה שני שלישי של מטה. ושליש של מעלה נבקע. וזה שייסד הפייט. פוט כאן וכאן שליש רום מימות.

פירוש אחר: בלב ים – אמר הקב״ה יבא מצוה שאין לה לב ועשתה עצמה כמי שיש לה לב. יבא מצות הקב״ה ויפרע מפרעה שהיה לו לב ונעשה כמי שאין לו לב.

וברוח אפך וגו׳ נשפת ברוחך וגו׳ – שדרך העולם חום ע״י חום וברוח האף שהוא חם המים הקפויים בקרח מתלחלחים ונעשים צלולים וע״י רוח הפה שהוא קר נקררים ונעשים גליד וכאן על ידי רוח אפו של הקב״ה נערמו המי׳ ונקרחו וקפאו ועל ידי נשיפת רוח פיו כסמו ים ונצללים הרי לך שני נסים גדולים ולכך כתיב מי כמוך שני פעמים ובספרים מדוייקים באלים חסר יו״ד דרוש בו באלמים כביכול שהקב״ה שותק כאדם אלם ושותק למכעיסיו ומאריך להם אפו עד שישובו.

נערמו – נכנס בהן ערמומית ואמרו שירה וכן תרגם אונקלוס חכימו מיא.

קפאו תהומות בלב ים – השני שלישים שלמטה קפאו והשליש של מעלה נבקע שאלו נבקע למטה עד תהום לא היו יכולין לצאת ממנו והי׳ דכתיב בלב ים כמו שהלב נתון בגוף האדם יש שני שלישים למטה ממנו ושליש למעלה ממנו.

[not translated]

נערמו, "they had become cunning;⁠" the waters had become crafty, so that they too recited G–d's praises. This is also how Onkelos translates this line when he wrote: "the waters became smart;⁠"

קפאו תהומות בלב ים, "the deeps were congealed in the heart of the sea.⁠" The lower two thirds of the sea had become congealed, whereas the upper third had been split. If all three thirds of the water had been split, the Israelites would not have been able to climb out of it on the opposite bank. This is why the Torah chose the expression בלב ים, "in the heart of the sea,⁠" as the heart of a human being is located at the junction of the upper third of torso and the two lower thirds.

וברוח – ד׳ במסורה הכא ואידך וברוח שפתיו ימיח רשע. וברוח בער. שברוחו ממית הרשעים ומבערם. ואידך וברוח פיו כל צבאם שאלו הוא מבער ברוח ואלו בורא ברוח.

בלב ים – ג׳ דין ואידך דרך אניה בלב ים פי׳ ישראל הלכו בים בדרך ישרה וסלולה כדרך האניה בלב ים כדכתיב דרך לעבור גאולים אבל מצרים הלכו מטורפים בלא דרך והיו כשוכב בלב ים.

נערמו – מטעם ערמת חטים (שיר השירים ז׳:ג׳), וזה השורש, רצוני ערם, הנה הטבע הכולל בו הוא קבוץ ועצור חלקי הדבר קצתם לקצתם, ולכן נקרא קבוץ האגודות ערמה, וכן נערמו מים כי אף נקפאו, ומזה הטבע הכולל נקרא החכם ערום לפי שכל ערום יעשה בדעת (משלי י״ג:ט״ז) וערום יבין לאשורו (משלי י״ד:ט״ו), ולכן יקבץ לעצמו הקדמות ותולדות ושומר בלבו ובמוחו כל הכרחי לו. וכן מקבץ ועוצר בעצמו הדבורים ולא יוציאם מפיו כי אם להכרח וההכרחי, וכן יקבץ חלקי אבריו ויעצרם לעצמו להתבודדו והעמיקו במחשבתו ועיונו, ומזה הטבע הכולל נקרא המפורש מכל לבוש ערום, לפי שהוא יקבץ חלקי אבריו קצתם לקצתם, להתחמם קצתם בקצתם, ולסתום נקביו וערותו כמו שנראה תמיד.

נערמו מים – עמדו כמו ערימה גבוהה, כי הרוח היה דוחה אותם תמיד כל הלילה, ולא היה כח למים שיהיו ניגרים, אבל היו עומדים כמו נד.

קפאו תהֹמֹת – הנה ״תהום״ הוא קרקעית הים, ורצה בזה שקרקעית הים קפא ונקרש באופן שלא היה בו טיט, אבל היה בתכלית הניגוב והיובש, באופן שיוכלו ישראל לעבור בו. והנה ה״תהום״ יֵאָמֵר פעם על החלק מהארץ אשר בו היה עומק המים, ופעם יֵאָמֵר על מעמקי המים בעצמם, כמו אומרו: ׳תהֹמֹת יכסיֻמו׳ (פסוק ה), מפני היות המים שוכנים בחלק ההוא מהארץ; כמו שיקראו היושבים במקום⁠־מה בשם המקום ההוא, כאומרו: ׳כי אבדה מצרים׳ (י, ז); ׳וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים׳ (יד, ל).

אמר, על דרך משל: הנה ברוח אשר יצא מאפך נתקבצו מי הים לצד אחד, ונעשו כמו ערימה. והנה אמר זה, מפני כי מהאף לא יוכל האדם להוציא רוח גדול, אבל יוציא מפיו רוח גדול; וכאילו אמר שבמעט מכוחו הִשִּׁיב זה הרוח הנפלא שדחה מי הים לצד אחד כל הלילה, והציבם כמו נד, וניגב קרקעית הים אשר הלכו בו באופן שלא היה בו טיט.

ועם כל זה בחרת בפעולות מחשביות בעומק העצה להביאם אל מקום המשפט. והוא מה שסדר ואמר וברוח אפך נערמו מים. ייחס הרוח אשר בו נשף בים ויבש אל רוח אפיו אשר בו יריח מרחוק כל פרטי המחשבות אשר ימנעו אותם מבוא לשם ויבטלם על דרך שאמר הכתוב והריחו ביראת ה׳ (ישעיהו י״א:ג׳) ואמרו ז״ל בפרק חלק (סנהדרין נ״ג:) על בר כוזיבא כיון דחזיוה דלא מריח ודאין קטליה. וזה שכבר יתחייב מהענין שפרעה ושריו וחיליו (היו להם) למנוע עצמם מרדוף אחריהם אל תוך הים שהיא סכנה גלויה מפורסמת אע״פ שיראו לנרדפים שנכנסין בלב ים היה להם לחוש שמא היו מאבדין עצמם לדעת כדרך האנשים הנואשים מישועה שבוחרים מחנק לנפשם מבוא בכף אויביהם. ואם יחשבו שיד אלהיהם היתה עמהם לתת להם מהלכים במים עזים כ״ש שלא היה להם בבטחונם בטחון כלל.

וגם כאשר יחשבו שרקיע המים היה דבר טבעי ויהי׳ הבטחון לשתי הכתות שוה הרי היה להם לחוש שלא יעמד הביקוע ההוא שיעור מהזמן שבו יוכלו לרדוף ולהשיג ולשלול שלל ולבוז בז. ואף כי ישערו כי היה הבקוע ההוא איפשר לעמוד יום או יומים כענין הקרישות התזק אשר יהיה בימי הקרח הנורא עדין היה להם לחוש כי בהקבץ שם עמים רבים הרבה ממאתים רבוא מהנפשות לבד המקנה כי יתרבה שם החום המופלג מעוצם ההבל וכ״ש לסבת ההתעמלות העצום אשר יהי׳ להם בתנועותיהם החזקות ובהתעצמם יחד עד שפוך דמים רבים עליהם בלי ספק ירתיח מסיר מצולה וישובו המים אל טבעם פתע פתאום. והנה עכ״פ מחשבות אלו ימנעום מבוא בדמים לולי ה׳ צבאות היודע כל פרטי מחשבותיהם מרוח אפיו הרגיש והפליג לעשות מעשים גדולים ונוראים כנגד פרטי מחשבותיהם בהם נסכלה עצתם לבטוח ולבא בגדולה שבסכנות. והענין הראשון הוא כי ברוח אפך נערמו מים וכמ״ש ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה וגו׳ כי בזה חשבו היותו דבר טבעי מכח ורוח הקדים. והענין השני נצבו כמו נד נוזלים כי היו המים להם חומה חזקה מימינם ומשמאלם לא יופשרו כי אם מעט מעט ובזמן גדול אשר ירגיש בו ויוכלו להמלט. והשלישי קפאו תהומות בלב ים כי קרקע הים אשר דורכים עליו היה לו קפיאה חזקה עד מאד עד ששוער ממנו שאף בכל עצי הלבנון אין די בער להשיב הים לאיתנו.

וביאר איך נעשו שתי הפעולות האלה אם הא׳ מקריעת הים ועברת ישראל ביבשה אמר וברוח אפיך נערמו מים ורשם בזה ג׳ נסים הא׳ שהביא רוח קדים עזה בים ומפניו נפוצו המים מפה ומפה ונשארה פנימיות הים חרבה ונעשתה שם נתיבה והוא כמשל האדם הנופח ברוח פיו בחוזק במים אשר בסף שברחו המים מרוח פיו ויערמו והוא מלשון ערמות חטים שנקראי׳ ערמות לפי שהם מקובצים בחכמה ובבינה מלשון כל ערום יעשה בדעת. והנס הב׳ שאף אותם המים שנערמו מפאת חוזק הרוח היה ראוי לכבדותם שמיד ישובו ולא יעמדו כנד ולא היה כן כי הנה נצבו כמו נד אותם המים שהיו בטבעם נוזלים. והנס הג׳ שאף קרקע הים מפני המים שהיו עליו תמיד היה ראוי שישאר רך מאד כטיט הלח ויטבעו בו בני ישראל בעברם עליו ולא היה כן כי הנה קפאו תהומות בלב ים וקרקעיתו והיה נקפא אותו הטיט וקשה באופן שהלכו ישראל עליו כאלו הלכו ביבשה.

ואמר בלב ים על אמצע הים שהיה בין הערמו׳ במשל לב האדם שהוא באמצע הגוף ולכן כל דבר שבאמצע יקרא לב כמו לב האלה. הנה בזה ביאר התשועה שיעשה ה׳ לישראל שכלל בימינך ה׳ נאדרי בכח.

וברוח אפיך נערמו מים – עתה ספר המלחמה השלישית שנלחם האל יתברך בהמון מצרים, ואמר: הנה ברוח אפיך נבקע הים ונעשו המים כערמה וכנד.

וקפאו תהמת – בקרקע הים באופן שיכלו ישראל לעבור. וכאשר,

וברוח אפיך נערמו מים, now Moses speaks of the third war God conducted against the multitudes of Egypt; (not the elite) Moses recapitulates the phenomena faced by the Egyptian hordes when the waters which had previously been normal became like towers of frozen water in the midst of the sea.

(ח-י) [החלק השלישי]:

ועתה בחלק השלישי, ישיר המלחמה שעשה ה׳ יתברך עם יתר כל ההמון עם רב.

ואמר וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים קפאו תהומות בלב ים, אמר אויב ארדוף וגו׳. כלומר, לפי ש׳ברוח אפיך נערמו מים׳ וגו׳, חשבו ההמון הרב הזה שגם הם יוכלו לעבור, ולכן אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל. כי כל ההמון הזה כל מחשבותיהם היו לשלול שלל, ולא להילחם, ועתה בים אמרו גם אנו נעבור ונבוז ביזתם ואחר כך נשוב¹, ואתה נשפת ברוחך כיסמו ים צללו כעופרת במים אדירים:

1. ראה לעיל (יד ו-ז).

וברוח אַפֶיך נערמו מים: ב׳ מלאים יו״ד ועיין מה שסמנתי בפ׳ בראשית על בזעת אַפֶיך חברו. [אפיך].

נֶ֣עֶרְמוּ⁠־מַיִם: במקצת ספרי׳ במקף, ונכון הוא אצלי. [נֶ֣עֶרְמוּ⁠־מַ֔יִם].

למען שמי אאריך אפי כו׳. רוצה לומר שלא אכעיס. דכשזעפו נחה כו׳:

אשים חטם באפי כו׳. פירוש נזם. כמו שמפרש והולך לסתום נחירי בפני וכו׳:

אחטם כמו נאקה בחטם. פירש בערוך, נוקבים חוטמו ומשימין טבעת לתוכו, ונותנים רצועה בתוכו ומנהיגים אותה בו. וכן נראה מפרש״י שם:

וחרון מגזרת חרה כו׳. רוצה לומר, שמביא ראיה מפסוק דחרה לשון שריפה הוא, אם כן וחרון נמי ל׳ שרפה הוא, דחרון מגזרת חרה:

For the sake of My Name I will lengthen My breath"... I.e., I will not be angry. For "when one's anger is calmed, his breath is longer.⁠"

I will place a nose-ring in My nose... חטם means "nose-ring,⁠" as Rashi continues to explain: "In order to close up My nostrils against...⁠"

אחטם is like נאקה בחטם ... The Aruch explains: They pierce the animal's nostrils and insert a ring there. They put a leash through the ring by which they lead the animal. Rashi's explanation ad loc seems the same.

חרון is derived from חרה ... [First] Rashi proves from Scripture that חרה means "burning". [Then] Rashi says: if so, חרון also is an expression of "burning,⁠" because חרון is derived from חרה.

נערמו וגו׳ נצבו וגו׳ קפאו וגו׳ – פירוש כנגד ג׳ מלאכות שעשה ה׳ בים. הא׳ שנבקעו ונתקבצו כולם יחד ולא נשארו מפוזרים במקום הפנוי אלא נעשו כולן ערימה אחת לעשות מדרך רגלי ישראל. ב׳ המימות שהיו מתקבצים ובאים ושופכים בים מהצדדין היו נצבים במקום שנערמו הראשונים והוא אומרו נצבו כמו נד נוזלים – פירוש אותם שנוזלים ובאים נצבו כמו נד. ג׳ לפי מה שהעלינו (לעיל י״ד כ״א) כי לא נחלק כל הים כדי שלא יצטרכו לרדת לעמקי הים חלק שלא נחלק נקפא ונעשה כיבשה וכנגד זה אמר קפאו וגו׳. וכבר כתבתי כי ההקפאה קדמה לביקוע. והוא אומרו קפאו תהומות בלב ים קודם שנקרע קפא לבו ונשאר מלבו ומעלה מים שלא קפאו ונבקעו. וטעם אומרו תהומות לשון רבים, לדבריהם ז״ל (שמות רבה פכ״ד) שאמרו שהים נקרע לי״ב קרעים וכל מקום ומקום שנקרע קפא שם התהום וכנגד כולם אמר תהומות.

נערמו מים, גצבו כמו נר, "the waters were piled up, stood upright like a wall.⁠" This verse describes three distinct activities performed by God when He split the sea. 1) The waters split and remained in one place as a heap so as to make a path available for the Israelites to cross. 2) The waters which would normally replace the newly created vacuum in the center of the sea did not spill into that vacuum but piled up along the sides forming a veritable wall. 3) As already mentioned in my comments on 14,21 it was not the entire depth of the sea which was split, but the deeper layers of water were frozen so as to enable the Israelites to march through relatively high ground and not to have to descend to what had been the bottom of the sea. The expression קפאו, "were frozen already,⁠" reflects what we have said earlier that the freeze of the lower waters in the sea preceded the splitting of the upper levels of the sea. The expression לב ים refers to the lower level of the sea which froze. The reason that the Israelites again used the word תהומות in the plural was that God made them travel along twelve separate lanes, each tribe having a lane to itself as we know from Shemot Rabbah 24,1.

נד – כרי תבואה, וכן נד קציר (ישעיהו י״ז:י״א), (קארנהויפען) דוגמת נערמו. ויש טעות סופר בדברי רש״י ז״ל.

וברוח אפיך נערמו מים – ברוח קדים עזה ששלחת באפיך להנקם מצריך, נערמו המים הנגבהים ולא רצו אל שפת הים אנה ואנה, אלא היו כמו ערימות זה על זה:

נצבו כמו נד נזלים – המים שדרכם להיות נוזלים ויורדים, קמו כמו חומה, ונצבו ועמדו כן כל הלילה משני צדי הדרך, והיה זה לפי שעלו התהומות כמו שאומר אח״כ:

קפאו תהמת בלב ים – מלת קפאו יבא על שני פנים, הא׳ לשון צפייה על השטח העליון, כמו הקופאים על שמריהם (צפניה א׳ י״ב), שצף על השמרים, וכן תרגום ויצף הברזל וקפא פרזלא (מלכים ב׳ ו׳ ו׳), והב׳ לשון קרישה ודיבוק, כמו וכגבינה תקפיאני (איוב י׳ י׳) והתורה הודיעה במלה זו שני דברים, עליית התהום למעלה, ושנעשה גריד כיבשה ומ״ש בלב ים ענינו על השטח העליון מן הים, כמו דרך אניה בלב ים (משלי ל׳ י״ט), וידוע שהאניות הולכות על השטח העליון מן הים השוה עם שפתו, ועד אותו השטח קפא התהום למעלה:

וברוח אפיך – א״ת ובמימר פומך, ויבע״ת ובמימר מן קדמך, הרחיקו את ההגשמה, ולהרנ״ו פירושו ברוח אפיך ברוח קדים עזה ששלחת באפיך להנקם מצריך (מיט דיינעם וויטהענדען שטורם) והוא הנכון.

וברוח אפיך – אפים בלשון רבים (מספר זוגי) אין ענינו אף או נחירים, אלא פנים (כמו אנפין בארמית), כמו בזעת אפיך (בראשית ג׳:י״ט), וכן וישתחו אפים ארצה {בראשית י״ט:א׳} וכן ותפול לאפי דוד (שמואל א כ״ה:כ״ג) כמו לפני דוד (וכן בלשון חכמים כְּלַפֵּי כמו כִלְאַפֵי). [וכן ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳) ה׳ עשה שתהיה הרוח נופחת באפיו כלומר בפניו, בפיו, ובחוטמו, כענין מד׳ רוחות באי הרוח ופחי בהרוגי׳ האלה ו⁠{י}⁠חיו (יחזקאל ל״ו:ט׳). אלא ביחז׳ שרש נפח פעל עומד, ובברא׳ הוא יוצא, כמו נופח באש פחם (ישעיהו נ״ד, ט״ז) שענינו מעביר האויר באש ע״י המפוח כך ה׳ ברצונו עשה שתהיה הרוח נכנסת ועוברת באפיו של אדם, וכאן מדמה רוח קדים עזה אשר היתה דרך נס כאלו הוא רוח ה׳ ונשמת אלוה כאלו בפיו נשף במים ועמדו נד א׳.]⁠^א וכאן מדמה רוח קדים עזה אשר היתה דרך נס, כאילו הוא רוח ה׳ ונשמת אלוה כאילו באפיו נשף במים ועמדו נד אחד.

נערמו – נעשו כערמת חטים.

כמו נד – קרוב לערֵמה, כמו נד קציר (ישעיהו י״ז:י״א), אבל במכילתא {בשלח שם ו׳} אמרו נצבו כמו נד, מה נוד צרור ואינו מוציא ומכניס וכו׳, נראה שקראו כמו נאד, וכן בתרגום ירושלמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל קמו להין צרירין הא כזיקין, וזיקא הוא נאד, וכן בתהלים ל״ג:ז׳ כונס כנד מי הים מתורגם דמכניס היך זיקא מוי דימא; ואולי גם אנקלוס היה קורא כמו נאד, ולהיות הנוד דבר קטן וגרוע, הגדיל הענין לפאר המליצה לאזן השומעים, ותרגם כְשוּר, כלומר כחומה; ואולי להיות נערמו ונצבו כמו נד (או נאד) כפל^ב ענין במלות {במלים} שונות, לפיכך בחר אנקלוס לשנות, ועשה נערמו מענין ערמה וחכמה, וכיוצא בזה למטה (ט״ז) עד יעבור עמך ה׳ עד יעבור עם זו קנית, הסיר אנקלוס כפל הלשון ופירש הראשון על עברת הארנון, והשני על עברת הירדן.

קפאו – מלשון וכגבינה תקפיאני (איוב י׳:י׳), והוא דרך הפלגת השיר, עמדו כאילו נקפאו.

א. הטסקט בסוגריים המרובעים נוסף מכ״י וירונה.

ב. כן בבית האוצר עמ׳ ע״ה. הכ״י משובש ובדפוס ראשון: בכל.

With a breath from Your face (appekha). Appayim, in the dual form, does not [literally] mean “nose” or “nostrils,” but rather “face” (like anpin in Aramaic); compare:

• “With the sweat of your face [appekha] will you eat bread” (Gen. 3:19);

• “And bowed down with his face [appayim] to the earth” (Gen. 19:1);

• “And she fell before [le-appei] David” (1 Sam. 25:23), where le-appei is the equivalent of lifnei (“before,” lit., “in the face of”) (so in Rabbinic Hebrew, kelappei, “towards” or “against,” was formed from ki-le-appei).

Here, [the poet] imagines that the powerful east wind, which was a miraculous occurrence, was God’s own breath, as if He had blown on the water with His face and the water stood as a single heap.

piled up (ne’ermu). Became like a stack of (aremat) wheat.

like a heap (ned). Ned is close in meaning to aremah (“stack”), as in, “A heap [ned] of boughs” (Isa. 17:11). However, in the Mekhilta on this verse, it says, “Just as a nod (“goatskin bottle”) is tied up and lets nothing in or out [so was the spirit of the Egyptians],” and thus it seems that they read the word [as if it were vocalized] as nod. Similarly, in the Jerusalem Targum attributed to Jonathan ben Uzziel, the phrase is translated as kamu lehein tseririn he khe-zikin, and zika is [Aramaic for] nod; so also in Ps. 33:7, “He gathers the waters of the sea together as a heap [ka-ned],” the Targum reads de-makhnis heikh zika moi de-yama.

Perhaps Onkelos, too, read the word as nod [in this v.], but since a nod is a small, insignificant article, he used a grander image to appeal to the listener’s ear, and translated the word as ke-shur, “like a wall.” Also, perhaps because ne’ermu (“piled up”) and nitsevu kemo ned (or nod) (“they stood upright as a heap”) are one idea expressed twice in different words, Onkelos chose to introduce a variation, and interpreted ne’ermu in the sense of ormah, “cleverness” [ḥakhimu maya, “the waters became wise”]. There is a similar instance below (v. 16) with regard to the phrase, “until Your people passes, O Lord / Until that people passes that You have made,” where Onkelos removed the duplication and interpreted the first half of the phrase to refer to the crossing of the Arnon, and the second to refer to the crossing of the Jordan.

congealed (kafe’u). As in, “And curdled me [takpi’eni] like cheese” (Job 10:10). By way of poetic hyperbole, the waters are described as standing as if congealed.

פסוקים ג–ז שרים על כח ה׳ שהתגלה באירוע הנסי המתקומם נגד עוצמת החברה האנושית. ואילו פסוקים ח–יב הם שיר הלל על גילוי כח ה׳ העומד נוכח חוקי הטבע הקבועים. שני הגילויים רוממו את שלטון ה׳ השופט והגואל בחירות רצונו.

וברוח אפיך – ״אף״ במובן של ״כעס״, עם סיומת כינוי הגוף, לעולם אינו בא בלשון רבים, אלא תמיד: ״אַפִּי״, ״אַפְּךָ״ וכו׳. יתירה מכך, לדעתנו, בהקשר היחיד בו נראה ש״אפים״ מורה על ״כעס״ – הווי אומר ב״ארך אפים״ – גם שם אין הפירוש כלל ״כעס״. ואכן, כעס ממושך הוא הפכו הגמור של המכוון ב״ארך אפים״.

לכן לדעתנו ״אפים״ אינו נגזר מ״אנף״ – כעס, אלא מ״אפף״ – להתקרב אל דבר מתוך תשוקה עזה. ומכאן תיבת החיבור ״אַף״, הבאה להוסיף על הנזכר לפניה. ״אפף״ קרוב ל״אב״, ״אבב״, גבעול, השואב בצמא את הלחלוחית. (השווה ״גַם״, ״גמוא״, ״גמֶא״, ״מְגַמַּת פְּנֵיהֶם״ [חבקוק א, ט].) לפי זה, ״אפים״ מציין את ארשת הפנים המביעה תשוקה ושאיפה (עיין פירוש, בראשית ב, ז; ג, יט); ו״ארך אפים״ מורה על הסבלן בתשוקתו, אף אם עליו להמתין זמן רב למילוי שאיפתו.

אם כן ״רוח אפיך״ הוא הרוח היוצאת על ידי פניך המשתוקקים, הרוח הממלאת את שאיפתך.

נערמו – ״ערם״ מציין איסוף לערימה של חלקיקי חומר קטנים – תבואה, עפר, וכאן: טיפות מים.

נד נגזר מ״נוד״, לנוע ממקומו. לכן, אם ״נד״ מציין חומה, אין הכוונה לחומה הבנויה לשמור על הנמצא בפנים, אלא למחיצה המפנה את המקום שמעבר לה: גדר ש״נדה ממקומה״ לאחור בביישנות ומפנה מקום.

חוץ מאשר כאן בתיאור קריעת ים סוף, ובתיאור המעבר הדומה בירדן (יהושע יג, טז), לא מופיע ״נד״ באף מקום אחר בכתובים.

קפאו נגזר מ״קפא״, אשר פירושו ״לקרוש״, ״להתעבות״, כמו בקרישת החלב: ״וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי״ (איוב י, י).

בלב ים – משני צדי חומות המים געש הים כדרכו; ורק במקום הזה, שבו סלל ה׳ לעמו דרך ישועה, השתנה טבע המים.

חלק ג: וברוח אפיך – עתה יודיע בפרטות התחבולה שעשה ה׳ שיכנסו מצרים לתוך הים, שהלא היה ראוי שיחרדו מפחד ה׳ שראו שבוקע מים לפני עמו, אמר וברוח אפיך נערמו מים, שע״י הרוח שנשב בחזקה נעשו המים כערמות, ונצבו כמו נד שהוא החומה שעמדה משני הצדדים, ואם היו המצריים רואים את החומה של מים שמשני הצדדים, היו יודעים שבכאן הוא מקום הים, וכן אם לא היו התהומות עולים מן המצולה אל פני הים לעמוד שם כארץ מישור של יבשה, היו מרגישים שיורדים לעומק מצולה מקום שהיה שם הים, נהיה התחבולה שהמים שנערמו ושנצבו כמו נד וחומה משני הצדדים נוזלים ונמסים, שתיכף כשעברו ישראל משם נזלו המים ונמסו ולא היו שם הנד והחומה והתהומות קפאו וצפו למעלה בלב ים ועמדו כארץ מישור וכאי על הים, עד שלא עלה על לב המצריים שבמקום זה היה שם ים, ובת״א נערמו מים חכימו מיא, מענין ערמה, כאלו המים עשו ערמה מה שהנצבים כמו נד היו נוזלים ונמסו, ובערמה זו חשבו המצריים שהוא יבשה וארץ מישור:

וברוח אפיך: בשעה שהכעס עוד יותר גדול וכו׳ עד שהוא כמו רוח הולך מנחירי הכועס¹, אז:

נערמו מים: נעשה דבר פלא לצערם ולייסרם עד שהמים היו כמו ערמות².

נוזלים: היו כמו נד.

קפאו תהומות: שנקפאו ונעשו גליד. וכל זה גרם להם הרבה יסורין. שנפצעו קודם שמתו³, וכ״ז הגיע ׳ברוח האף׳ ממנו יתברך.

1. כך פירש רש״י, ודלא כאונקלוס שתרגם ״ובמימר פומך״.

2. כך פירש רש״י, וז״ל: ולשון צחות המקרא כמו ״ערימת חיטים״. ו״נצבו כמו נד״ יוכיח.

3. כך פירש רש״י ׳שהוקשו ונעשו כאבנים, והמים זורקים את המצרים על האבן בכח׳...

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון