לעשות פרה אדומה – ספר החינוך שצ״ז. מפסוקים אחרים – בה״ג מניין המצוות פרשה ל״ח, רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה קי״ג, סמ״ג מצוות עשה רל״ב
(ב) זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖היְ־הֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃
"This is the statute of the law which Hashem has commanded. Speak to the Children of Israel, that they bring you a red heifer without defect, in which is no blemish, and which was never yoked.
דבר אל בני ישראל – משל צבור היתה פרה באה אינה באה לא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים ומנין לרבות את כולם שישקלו או שישתתפו אמרת וידבר ה׳ אל משה לרבות את היחידים דבר אל בני ישראל לרבות את הגרים ואמרת אליהם ריבה נשים ועבדים ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר הגדולים על ידי הקטנים להנהיגם במצות.
ויקחו אליך – יביאוה אליך ותהא גזבר עליה יכול שאין לי שהיה משה גזבר אלא על הפרה ומניין אף על השמן ת״ל ויקחו אליך שמן זית זך (שמות כ״ז:כ׳). יכול שאין לי שהיה גזבר על הפרה אלא משה ומניין אף אהרן אמ׳ וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן הקיש אהרן למשה מה משה גזבר על הפרה אף אהרן גזבר על הפרה ומניין שימנו גזברין לדורות ת״ל ואתה תצוה את בני ישראל (שמות כ״ז:כ׳). לפה שנ׳ ושרף את הפרה לעיניו שיהיו עיניו בה שלא יעשה בה מלאכה ואם עשה בה מלאכה פסלה כשאמר חקה רבה הממלא והמקדש שיהיו עיניו בה שלא יעשה בה מלאכה ואם עשה בה מלאכה פסלה יכול אף האוסף כשאמר חקה ריבה אמ׳ זאת יכול אף המקדש והממלא אמ׳ אשר צוה ה׳ את משה.
- ויקחו פרה – שלא יקחו עגלה ויגדלו אמרו מעשה שלקחו פרה עוברה אדומה מן הגוים [והיו משמרין אותה עד שהיתה יולדת אם היה ולדה כשר לפרה] והיו משמרין אותה עד שהיתה בת שלש שנים וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה לקיים מה שנאמר ויקחו אליך פרה שלא יקחו עגלה ויגדלוה. ר׳ אליעזר אומר אין לוקחין אותה מן הגוים וחכמים מכשירין אמרו מעשה שלקחו מפרה מן הערביים והיו קורין אותה דמת דמת והיא רצה ובאת.
ויקחו פרה – יכול מולבנת או מושחרת ת״ל אדומה או אדומה יכול בזמן שרובה מאדים ת״ל תמימה אם לומר שהיא תמימה מן המומין והלא כבר נאמר אשר אין בה מום אלא מה אני מקיים תמימה אם אינו ענין למומין תנהו ענין לאדומות.
מכמה יהא בה ותהא פסולה ר׳ אליעזר אומר משתים ועד שלש הרי זו פסולה ר׳ יהושע אומר מחמש ועד חמשים הרי זו כשרה. ר׳ יהושע בן בתירא אומר אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה ה״ז פסולה ר׳ עקיבא אומר אפילו יש בה הרבה כשרה ובלבד שיעבירם במכחול אבל אם היו שתים לתוך גומא אחת פסולה מפני שהיא נראית כמין קרחת. השיניים והלשון אין פוסלין בפרה הקרנים והטלפים הרי זה יגוד [ואם גרר בזכר הרי זה פסולה] פרה שגלגל עיניה משחיר היו מביאין פרות אחרות ומעמידין אותה בתוכן אם דומה גלגל עיניה לאחת מהן הרי זו כשרה ואם לאו הרי זו פסולה.
אשר אין בה מום – מגיד שהיא נפסלת במום מיכן אמרו כל המומין הפוסלין במוקדשין פוסלין בפרה. אשר אין בה מום לרבות שהיה בה מום וחיה ומקומו ניכר הרי זה מום.
- אשר לא עלה עליה עול – פוסלה נתן עליה ידו ועבר מכאן ולהלן הרי זו פסולה היתה עוברת בנהר או עולה במעלה או יורדת בירידה נתלה בזנבה לסעדה כשרה שתסעדנו פסולה קשרה במוסרה הרי זו כשרה קיפלה ונתנה בין קרניה הרי זו פסולה פירש טליתו עליה מפני החמה ומפני הדבורים הרי זו כשרה עשה לה סנדלין בשביל שלא תחליק הרי זו כשרה [שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר לדעת הבעלים פסולה שלא לדעת הבעלים כשרה] מעשה שירדו זקני ירושלים אצל גוי אחד ששמעו שפרה אדומה אצלו ושמה עליהם באלף זהובים אמ׳ למחר היהודים אומרין אשר לא עלה עליה עול היה מניח עליה עול על צוארה א״ל הוציאה אלינו ונתנו לו אלף זהובים הוציאה להן א״ל אפילו אתה נותנה לנו חנם אין לנו בה הנאה החזר לנו את הדמים כיון שלקחו הימנו את הדמים עלה לראש הגג ונפל ומת. סימן היה לחכמים ששתי שערות היו בכתפה שתי וערב ובשעה שעולה עול על צוארה היו נושרות והיו עיניה בולטות למקום הניר.
דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא דְּפַקֵּיד יְיָ לְמֵימַר מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְּבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמּוֹקְתָא שַׁלְמְתָא דְּלֵית בַּהּ מוּמָא דְּלָא סְלֵיק עֲלַהּ נִירָא.
This is the decree of the law which the Lord has commanded, saying: Speak to the sons of Israel that they bring to you a red heifer, unblemished, with no spot in her, and upon which no yoke has been put.
גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא – שריפת התלמוד
א. שריפת התלמוד בצרפת ארעה בעש״ק פרשת חוקת בשנת ה׳ אלפים לערך.1 על אותו מאורע קונן המהר״ם מרוטנבורג את קינתו הידועה ״שאלי שרופה באש״ וגדולי אשכנז שבאותו דור קבעו על כך תענית. ואולם על פי ת״א שנגלה לרבותינו בשאלת חלום, ״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״ – ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״ [ולא כתרגומו ״לְחֻקַּת עוֹלָם״ (פס׳ י, ופס׳ כא) ״לִקְיָם עָלַם״] התענית נקבעה על פי ימות השבוע ולא על פי היום בחודש, כמובא ב״מגן אברהם״2:
כתב התניא: ביום הששי פרשת חוקת נהגו יחידים להתענות, שבאותו היום נשרפו כ׳ קרונות מלאים ספרים בצרפת. ולא קבעו אותו בימי החודש, מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה: ״זאת חקת התורה״ מתרגמינן ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״
ויותר מפורש ב״שבלי הלקט״ (סימן רסג) לר׳ צדקיה ב״ר אברהם הרופא בן המאה הי״ג:
ועל שאנו עסוקין בהלכות תענית ובעניין שריפת התורה, כתבנו זה לזכר על מה שאירע בימינו על רוב עונותינו אשר גרמו לנו ונשרפה תורת אלהינו בשנת חמשת אלפים וד׳ שנים לבריאת העולם (1244) ביום ששי פרשת זאת חוקת התורה, כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת כאשר שמענו לשמע אוזן.
וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא והשיבו להם ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״. ופירושו: ביום ו׳, זאת חוקת התורה, היא הגזירה. ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה ביום ששי של פרשת זאת חוקת התורה. ולא קבעוהו לימי החודש, תהא אפרה עלינו לכפרה כעולה על מוקדה.
פרטי הדינים – חוקה, גזירה
ב. ›״זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה״ – ״דָּא גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״. לעיל ט יד ובהערה שם, נתבאר הכלל לפיו כאשר הפס׳ מתייחס לפרטי המצוות, ״חוקה״ מתורגמת גְּזֵירָא כדי להטעים שאף הפרטים הם גזירת מלך וגם אם לא נדע טעמם נתחייבנו לשומרם, כבפסוקנו. לעומת זאת ״חוק״ הנאמר על כלל המצוות מתורגם קְיָם כגון ״שמע אל הַחֻקִּים ואל המשפטים״ (דברים ד א) ״שְׁמַע לִקְיָמַיָּא וּלְדִינַיָּא״. גם לשונות ״חֻקַּת עולם״ או ״חָק עולם״ מתורגמים קְיָם כגון, ״חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ״ (שמות יב יד) ״קְיָם עָלַם תֵּיחֲגּוּנֵּיה״.
אמנם ״לחם ושמלה״ הציע הבחנה אחרת: כאשר ״חֻקַּת״ באה לפני ״עולם״ היא מתורגמת בלשון קְיָם – ״חֻקַּת עוֹלָם – קְיָם עָלַם״, וכשעומדת בפני עצמה כבפסוקנו מתורגמת כגזירה, ״חֻקַּת הַתּוֹרָה – גְּזֵירַת אוֹרָיְתָא״ וכן ״כְּחֻקַּת הַפֶּסַח״ (במדבר ט יד) ״כִּגְזֵירַת פִּסְחָא״. אך מלבד שהחלוקה אינה מנומקת, היא אף נוגעת רק לשם המקור ״חֻקַּת״ ולא להטיות הלשוניות. לפי דרכו לא ברור מדוע בקרבן פסח תרגם ״כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו״ (במדבר ט ג) ״כְּכָל גְּזֵירָתֵיהּ וּכְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ״ לעומת ״לִשְׁמֹר אֶת כָּל חֻקֹּתָיו וּמִצְוֹתָיו״ (דברים ו ב) ״לְמִיטַּר יָת כָּל קְיָמוֹהִי וּפִקּוֹדוֹהִי״ וכן מקראות נוספים.
קיחה לשחיטה – נס״ב
ג. ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ״ – ״וְיִסְּבוּן לָךְ״. כבר ביארנו בכמה מקומות שלקיחת בעלי חיים שאינה נעשית בידיים מתורגמת דְּבַר כגון ״וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר״ (בראשית כ יד) ״וּדְבַר אֲבִימֶלֶךְ״. אך כאשר מדובר ב״לקיחה״ לשחיטה נצרך לתרגם סַב/סַבוּ כי לָרוב הובלה לשחיטה מחייבת לאחוז בבהמה בידיים.3 השווה ״קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת״ (ויקרא ט ב) ״סַב לָךְ״ בביאורנו, ושם בפס׳ ה על תרגומי לקיחה בלשון קריבה.
פָּרָה – תּוֹרְתָא
ד. שׁוֹר מתורגם בקביעות תּוֹר כגון ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב״ (ויקרא כב כז) ״תּוֹר אוֹ אִימַּר״ אבל פרה מתורגמת תּוֹרְתָא כבפסוקנו, ״פָּרָה אֲדֻמָּה״ – ״תּוֹרְתָא סִמּוֹקְתָא״.4 וזהו מקור השם יוחנן בן תּוֹרְתָא לנכרי שהתגייר כשפרתו מיאנה לחרוש בשבת כמובא במדרש.5
״כלי חמדה״ על ״יונתן״: פרה באה מתרומת הלשכה
ה. המיוחס ליונתן תרגם ״וְיִסְבוּן לָךְ מֵאַפְרָשׁוּת לִישְׁכְּתָא תוֹרְתָא סוּמָקָתָא בְּרַת תַּרְתֵּין שְׁנִין דְלֵית בָּהּ מוּמָא״ [ויקחו לך מתרומת הלשכה, פרה אדומה, בת שתי שנים, שאין בה מום], על פי שתי משניות: ״פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה״ (שקלים ד ב); ״רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ״א עגלה בת שתים ופרה בת שלש״ (פרה א א) ותרגם כר׳ אליעזר.
והקשה ״כלי חמדה״: הרי מעשה לקיחת הפרה היה בחודש ניסן והשקלים לצורך קרבן ציבור ניתנו רק באחד באייר ואיך תרגם ״ויקחו לך מתרומת הלשכה״? אלא שלדעתו הפרה הראשונה לא באה מתרומת הלשכה ״ולא היתה משל צבור וקנו אותה בדמים של חולין״.6 ועל פי זה יישב הקושי בתרגומו ״וְיִבְדֵּיקנַהּ בִּתַמַנֵיסְרי טְרִיפָן״ (ויבדקנה בשמונה עשׂרה טריפות) כמבואר בפסוק הבא.
עול – ניר
ו. ״לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל״ – ״דְּלָא סְלֵיק עֲלַהּ נִירָא״. וכן תרגם ״וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם״ (ויקרא כו יג) ״וְתַבַּרִית נִיר עַמְמַיָּא״. אפשר שנקרא עול המחרשה ״ניר״ בהשאלה מפעולת החריש וכמו ״נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים״ (ירמיהו ד ג).7
1. לפרשה כולה ולשנה המדויקת [ה׳ אלפים (1240) או שנת ה׳ ד (1244)], ראה אורבך, בעלי התוספות, עמ׳ 375.
2. מג״א סימן תק״פ ס״ק ט בסוף הלכות תענית בשם ״תניא״ [המיוחס לרבי יחיאל מפריס בן אותו הדור, ״שם הגדולים״ לחיד״א].
3. החרדה מפני סכין השחיטה גורמת לשינוי התנהגותי אצל בעלי החיים: הם ״נתקעים״ בקרקע, נאחזים בה ומסרבים להישמע לאדוניהם והובלתם לשחיטה מחייבת אפוא לאחוז בהם כמוכח גם במדרשים שהובאו בפסוק ״וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת״ (שמות יב ג) ״וְיִסְּבוּן לְהוֹן״. ואף שאין הכרח שהפרה תראה את הסכין שהרי ״זקני ישראל היו מקדימים ברגליהם להר המשחה״ (משנה פרה ג׳:ז׳) והיו יכולים לקחת איתם את הסכין, בכל זאת הוזכרה שם במשנה מציאות של ״לא היתה פרה רוצה לצאת״. ואמנם כל הפסוקים המדברים על לקיחת בעל חיים לשחיטה מתורגמים בפועלי נס״ב כמבואר שם.
4. יוצא מן הכלל הוא תרגום ״וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד״ (ויקרא כב כח) ״וְתוֹרְתָא אוֹ סִיתָא״, מהטעם שנתבאר שם.
5. פסיקתא רבתי פרשה יד: אמר רבי לוי כל מה שהקב״ה רוצה הוא עושה, כשביקש קרא לקרבנות לשון זכר ״שור או כשב או עז״ (ויקרא כב כז), וכשביקש קרא הקב״ה להם ״לשון נקיבה ״ויקחו אליך פרה אדומה״. אמרו רבותינו מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה הגוי וחרשה (עמה) [עמו] ששת ימים של חול, בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול, היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו, בא טול פרתך שמא צער יש בה שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו: בא ואני מעמידה. כיון שבא ואמר לה באזנה: פרה! פרה! את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול, בשבת היית נינוח. עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי, בבקשה ממך עמדי וחרשי. ומיד עמדה וחרשה, א״ל אותו הגוי: אני מבקשך טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה, על אחת חוץ מזו ומזו (ואיני) [איני] מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה. אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה. התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו: לא כשוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה. מיד נתיירא הגוי, אמר: ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי, מיד בא ונתגייר, ולמד וזכה לתורה. והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה.
6. ״כלי חמדה״ חקת, עמ׳ 165.
7. בדומה כתב רש״י לקמן (במדבר כא ל): ״וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן – ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו (מלכים א׳ יא, לו) למען היות ניר לדוד עבדי״. והשווה לשון המשנה ״הנוגע בכובד העליון בכובד התחתון ובנירין״ (כלים כא א). נירין – חוטים, ו״כובד העליון״ הוא החלק העליון של מכונת האריגה שהוא ״עול״ ובארמית ״ניר״. וראה ״מתורגמן״, ניר.
דא גזירתא אוריתה די פקד י״י למימר מליל עם בני ישראל ויסבון וייתון לוותך תורא סמוקה שלמה די לית בה מום די לא סלק עליה שעבוד דניר.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גזירת״) גם נוסח חילופי: ״אחוויית״.
דא גזירת אחויית אורייתא דפקיד י״י למימר מליל עם בני ישראל ויסבון לך מאפרשות לישכתא תורתא סומקתא ברת תרתין שנין דלית בה מומא ושומא משער חורן דלא סליק עלה דכר ולא אטרחא באבצן עיבידתא ואפסרא וקטרבא ולא אידעצא בזקתא וסול וסירתא וכל דדמי לנירא.
This is the decree, the publication of the law which the Lord hath commanded, saying; Speak to the sons of Israel, that they bring to thee from the separation of the fold a red heifer, two years old, in which there is neither spot nor white hair, on which no male hath come, nor the burden of any work been imposed, neither hurt by the thong, nor grieved by the goad or prick, nor collar (band) or any like yoke.
[פרשת חקת]
[א] יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וּלְנִפְלְאוֹתָיו אֵין מִסְפָּר, דִּכְתִיב: כּוֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם וְגוֹ׳ (תהלים ל״ג:ז׳). וּמַהוּ כּוֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם. בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, אָמַר לֵיהּ לְשַׂר שֶׁל יָם, פְּתַח פִּיךָ וּבְלַע כָּל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּי שֶׁאֶעֱמֹד בְּתוֹךְ שֶׁלִּי, וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת. בָּעַט בּוֹ וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם, וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב (איוב כ״ו:י״ב). אַתְּ מוֹצֵא שֶׁשַּׂר שֶׁל יָם, רַהַב שְׁמוֹ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּבָשָׁן וּדְרָכָן, וְכָךְ קִבְּלָן הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, י״י אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ (עמוס ד׳:י״ג). שָׂם לַיָּם חוֹל, בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם וְגוֹ׳, וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם (איוב ל״ח:ח׳-י׳). וּכְתִיב: הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם י״י, אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם (ירמיהו ה׳:כ״ב). וְאָמַר, וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף, וּפֹה יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ (איוב ל״ח:י״א). אָמַר לֵיהּ הַיָּם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם כֵּן יִתְעָרְבוּ מֵימַי הַמְּתוּקִים בַּמְּלוּחִים. אָמַר לוֹ: לָאו, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יְהֵא לוֹ אוֹצָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נוֹתֵן בְּאוֹצְרוֹת תְּהוֹמוֹת (תהלים ל״ג:ז׳). וְאִם תֹּאמַר, שֶׁזֶּה תֵּמַהּ גְּדוֹלָה שֶׁאֵין מִתְעָרְבִין כָּל מֵימֵי הַיָּם. הֲרֵי פַּרְצוּף שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְנֵי אָדָם מְלֹא הַסִּיט, יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעְיָנוֹת וְאֵינָן מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה. מֵי עֵינַיִם, מְלוּחִים. מֵי אָזְנַיִם, שְׁמֵנִים. מֵי חֹטֶם, סְרוּחִים. מֵי הַפֶּה, מְתוּקִים. וּמִפְּנֵי מָה מֵי עֵינַיִם מְלוּחִים. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם בּוֹכֶה עַל הַמֵּת בְּכָל שָׁעָה, מִסְתַּמֵּא. אֶלָּא עַל שֶׁהֵן מְלוּחִים, פּוֹסֵק וְאֵינוֹ בּוֹכֶה. מִפְּנֵי מָה מֵי אָזְנַיִם שְׁמֵנִים. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ בְּאָזְנָיו שְׁמוּעָה קָשָׁה, אִלְמָלֵא תּוֹפְשָׂהּ בְּאָזְנָיו, הִיא מִתְקַשְּׁרָה בְּלִבּוֹ וָמֵת. וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵן שְׁמֵנִים, מַכְנִיס בָּזֶה וּמוֹצִיא בָּזֶה. מִפְּנֵי מָה מֵי הַחֹטֶם סְרוּחִין. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם מֵרִיחַ רֵיחַ רַע, אִלְמָלֵא מֵי הַחֹטֶם סְרוּחִין שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתוֹ, מִיַּד מֵת. וּמִפְּנֵי מַה מֵי הַפֶּה מְתוּקִין. פְּעָמִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל אֲכִילָה וְאֵינָהּ מִתְקַבֶּלֶת בְּלִבּוֹ וּמְקִיאָהּ, אִם אֵין מֵי הַפֶּה מְתוּקִין, אֵין נַפְשׁוֹ חוֹזֶרֶת. וְעוֹד לְפִי שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וּכְתִיב בְּהוּ, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים י״ט:י״א). לְפִיכָךְ מֵי הַפֶּה מְתוּקִים. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמַה מְּלֹא הַסִּיט, יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעְיָנוֹת. הַיָּם הַגָּדוֹל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר (שם ק״ד:כ״ה). מַהוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל דָּבָר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְלֹא בָּרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה. וּפְעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ, וּפְעָמִים עַל יְדֵי יַתּוּשׁ, וּפְעָמִים עַל יְדֵי צִרְעָה, וּפְעָמִים עַל יְדֵי עַקְרָב. אָמַר רַבִּי חָנָן דְּצִפּוֹרִי, מַעֲשֶׂה בָּעַקְרָב אֶחָד שֶׁהָלַךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁם צְפַרְדֵּעַ אַחַת וְעָבַר עָלֶיהָ, וְהָלַךְ אוֹתוֹ עַקְרָב וְעָקַץ אֶת הָאָדָם וָמֵת. וּמַעֲשֶׂה בְּקוֹצֵר אֶחָד שֶׁהָיָה מְעַמֵּר וְקוֹצֵר בְּבִקְעַת בֵּית כּוּזֵבָא. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַשָּׁרָב, נָטַל עֵשֶׂב וּקְשָׁרוֹ בְּרֹאשׁוֹ. אָתָא עָלֶיהָ חַד חִיוְיָא גִּבּוֹר, קָם וְקָטְלֵיהּ. עָבַר עָלֶיהָ חַד חָבֵר, חָמָא חִיוְיָא קְטִיל. אָמַר לֵיהּ: מַאן קָטִיל הַדֵּין חִיוְיָא. אָמַר לֵיהּ: אֲנָא. אִסְתַּכֵּל בְּעִשְׂבָּא דִּבְרֵישֵׁיהּ. אֲמַר לָהּ, מֵרִים אַתְּ עִשְׂבָּא דִּבְרֵישֵׁךְ וְאַתְּ מַשְׁבִּיחַ. עֲבַד הָכִי. קְרַב לְגַבֵּיהּ, וְלֹא הִסְפִּיק לִיגַע בּוֹ, עַד שֶׁנָּשַׁר אֵבָרִים אֵבָרִים. רַבִּי יַנַּאי הָיָה יוֹשֵׁב וּפוֹשֵׁט בְּשַׁעַר עִירוֹ. רָאָה נָחָשׁ מַרְתִּיחַ וּבָא לָעִיר. מִן דְּמוּקְמִין לֵיהּ מִן הָכָא, אַזִּיל לְהָכָא. אָמַר, כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁזֶּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לָעִיר, נָפַל הֲבָרָה בָּעִיר, פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וָמֵת. רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוֵה מְטַיֵּל בְּשׁוּנִיתָא דְּיַמָּהּ דְּקֵיסָרִי, מָצָא קוּלְיָא אַחַת מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ. הֲוָה מַצְנָע לֵיהּ מִן הָכָא, הֲדַר מַשְׁכַּח לֵיהּ מִן הָכָא. מִן דְּמַצְנָע מִן הָכָא, הֲדַר מַשְׁכַּח לֵיהּ מִן הָכָא. אָמַר כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁזּוֹ מְתֻקֶּנֶת לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ. בָּתַר יוֹמִין עָבַר בַּלְדְּרִים, נִכְשַׁל בָּהּ, נָפַל וָמֵת. בָּדְקוּ אַחֲרָיו, מָצְאוּ בְּיָדוֹ כְּתָבִין בִּישִׁין עַל יְהוּדָאִין. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד סוּמָא. יָשְׁבוּ לֶאֱכֹל. פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם לְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה וְאָכְלוּ מֵהֶם. זֶה שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ, נִסְתַּמֵּא. וְזֶה שֶׁהָיָה סוּמָא, נִתְפַּקֵּחַ. לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁזֶּה נִסְמַךְ עַל זֶה שֶׁהָיָה מְסַמְּכוֹ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל. כְּשֶׁהָיָה אוֹכֵל לֶחֶם, רָאָה שְׁנֵי צִפָּרִים מִתְנַצִּים זֶה עִם זֶה, הָרַג אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ, הָלַךְ וְהֵבִיא עֵשֶׂב וְהֵנִיחוֹ עַל פִּיו וְהֶחְיָהוּ. הָלַךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ נָטַל אוֹתוֹ עֵשֶׂב שֶׁנָּפַל מִן הַצִּפּוֹר, הָלַךְ לְהַחְיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים כְּשֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צֹר, מָצָא אַרְיֵה מֵת מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהֵנִיחַ אוֹתוֹ הָעֵשֶׂב עַל פִּיו וְהֶחְיָהוּ. עָמַד הַאֲרִי וַאֲכָלוֹ. מַתְלָא אָמַר בֶּן סִירָא, טַב לְבִישׁ לָא תַּעֲבִיד, וּבִישָׁא לָא יִמְטֵי לָךְ. מַעֲשֶׂה בְּשִׁיחִין, אֶחָד סוּמָא שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל בַּמַּיִם בַּמְּעָרָה, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּאֵר שֶׁל מִרְיָם, וְטָבַל וְנִתְרַפֵּא. טִיטוּס הָרָשָׁע נִכְנַס בְּבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים כְּשֶׁהוּא מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. עָמַד וְגָדַר אֶת הַפָּרֹכֶת, וְנָטַל סֵפֶר תּוֹרָה וְהִצִּיעָהּ, וְהֵבִיא שְׁתֵּי זוֹנוֹת וְעָבַר עֲלֵיהֶם. שָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ וְקָצַץ אֶת הַסֵּפֶר, וְנַעֲשָׂה נֵס, וְהִתְחִיל הַדָּם מְבַצְבֵּץ מִמֶּנּוּ. הִתְחִיל מִשְׁתַּבֵּחַ לוֹמַר, שֶׁעַצְמוֹ הָרַג. הִתְחִיל מִתְגַּבֵּר וְהוֹלֵךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַיָּם, הָיָה הַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר. אָמַר, אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּיָּם. עָמַד פַּרְעֹה, בַּיָּם טִבְּעוֹ וְכֵן לְסִיסְרָא. עַכְשָׁו אִם הוּא רוֹצֶה, הֲרֵי הַיַּבָּשָׁה בֵּינִי לְבֵינוֹ וְנִרְאֶה מִי נוֹצֵחַ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בְּרִיָּה פְּחוּתָה וְקַלָּה שֶׁבִּבְרִיּוֹתַי אֲנִי מְשַׁלֵּחַ בְּךָ לְבַעֶרְךָ מִן הָעוֹלָם. נִכְנַס יַתּוּשׁ בְּחָטְמוֹ, וְעָמַד בְּחָטְמוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה עוֹבֵר בְּמָקוֹם שֶׁהַנַּפָּחִים עוֹשִׂין מְלַאכְתָּן, כַּד הֲוָה שָׁמַע קַלָּא דְּמַרְזֶפְתָּא, הֲוָה נָח. כָּל דַּהֲוָה עָבַר קַמֵּיהּ נָכְרִי, הֲוָה אַגִּיר בְּאַרְבַּע זוּזֵי, וְאָמַר לֵיהּ מַחִי קָמֵי כֻלֵיהּ יוֹמָא בְּמַרְזֶפְתָּא. וּכְדֵין הֲוָה עֲבִיד כָּל יוֹמָא, וַהֲוָה יָהִיב אַרְבַּע זוּזֵי. וְכַד עָבַר עָלָיו בַּר יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר לוֹ: קַח וְהַכֵּה עַל הַמָּקוֹם וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרְךָ, וְהָיָה מַכֶּה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ, אוֹמֵר לוֹ הַיְּהוּדִי, תֵּן לִי שְׂכָרִי. וְהָיָה מְשִׁיבוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: מִסְתַּיֵּיךְ דְּקָא חֲזִית בְּשַׂנְאַךְ. כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. כֵּיוָן שֶׁמֵּת, קָרְעוּ רֹאשׁוֹ וּמָצְאוּ שֶׁנַּעֲשָׂה כְּמִין גּוֹזָל וּכְצִפּוֹר דְּרוֹר, וְהָיוּ צִפָּרְנָיו קָשִׁין כִּנְחֹשֶׁת, וּמֵת בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ בְּרִיָּה שְׁפָלָה. שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא. וּפְעָמִים עַל יְדֵי צִרְעָה, דִּכְתִיב: וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה (שמות כ״ג:כ״ח). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁשָּׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַצִּרְעָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת הָאֱמוֹרִיִּים, רְאֵה מַה כְּתִיב בָּהֶם, וַאֲנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת וְגוֹ׳ (עמוס ב׳:ט׳). הָיְתָה הַצִּרְעָה נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ עֵינוֹ שֶׁל יָמִין וְשׁוֹפֶכֶת אַרְסָהּ, וְהָיָה מִתְבַּקֵּעַ וְנוֹפֵל וָמֵת. שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ עַל יְדֵי דְּבָרִים קַלִּים לְכָל הַמִּתְגָּאִים עָלָיו, וְשׁוֹלֵחַ לָהֶם בְּרִיָּה קַלָּה לְהִפָּרַע מֵהֶן, לְהוֹדִיעָם שֶׁאֵין גְּבוּרָתָם מַמָּשׁ. וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מִן אֻמּוֹת הָעוֹלָם עַל יְדֵי דְּבָרִים קַלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק י״י לַזְּבוּב (ישעיהו ז׳:י״ח). וּכְתִיב: וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וְגוֹ׳ (שם פסוק יט).
[ב] שְׁאִלְתָּא, דִּמְחַיְיבִים כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לְאַפְרוּשֵׁי מִן מִדַּעַם מְסַאֲבָא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה לַטְּמֵאָה וְגוֹ׳ (ויקרא כ׳:כ״ה). וְלֹא מִיבַּעְיָא מִן מִדַּעַם מְסַאֲבָא, דְּאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְבִשּׁוּלֵי בְּהוֹן עַד דְּמִיפְלַט לְהוּ כָּל חַד וְחַד, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָּאֵשׁ וְגוֹ׳ (במדבר ל״א:כ״ג). וְהַשִּׁפּוּדִין וְהָאַסְכְּלָאוֹת דְּאִשְׁתַּמְשׁן בְּהוֹן גּוֹיִם, לָא מִשְׁתַּרְיַין עַד דְּצַיְילִין בְּנוּרָא, כְּדִתְנַן, הַשִּׁפּוּד וְהָאַסְכְּלָא מְלַבְּנוֹ בָּאוּר. וְעַד כַּמָּה מְלַבְּנָן. עַד דְּמֵסִיר קְלִפָּתָן. הַיּוֹרוֹת וְהַקוּנְמוּסִין וּמֵחַמֵּי חַמִּין דְּשַׁמִּישׁוּ עַל יְדֵי רִיתּוּחַ, צָרִיךְ לִפְלוּטִינְהוּ בְּרוֹתְחִין. וְאַף עַל גַּב דְּקוּמְקָא לָאו דַּרְכֵיהּ לְבִשּׁוּלֵי בֵּיהּ, כֵּיוָן דְּזִמְנִין דְּלָא מַשְׁכַּח מַאנֵהּ וּמִקְרֵי וּמְבַשֵּׁל בֵּיהּ. וְיוֹרָה דְּאֵין רֹאשׁ צִפּוֹר דְּרוֹר יָכוֹל לִיכָּנֵס לְתוֹכָהּ, לֹא צָרִיךְ לִפְלוּטֵיהּ. דְּתַנְיָא, כּוּסְפָּן שֶׁל נָכְרִים שֶׁהוּחְמוּ חַמִּין בְּיוֹרָה גְּדוֹלָה, אָסוּר. בְּיוֹרָה קְטַנָּה, מֻתָּר. וְאִי זוֹ הִיא יוֹרָה קְטַנָּה. כָּל שֶׁאֵין רֹאשׁ צִפּוֹר דְּרוֹר יָכוֹל לִיכָּנֵס לְתוֹכוֹ. וְהֵיכִי מִיפְלֵט לְהוּ בְּרוֹתְחִין. מֵנִיחַ יוֹרָה קְטַנָּה לְתוֹךְ יוֹרָה גְּדוֹלָה. וְיוֹרָה גְּדוֹלָה מַאי. כִּי הָא דְּהַהִיא דּוּדָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְרַב עוּקְבָא, עָבַד לָהּ גְּדַנְפָא דְּלִישָׁא וּמַלְיָא מַיָּא וְאַרְתְּחָא. וְכַפָּא צָרִיךְ לְמִשְׁדַּיֵהּ בְּגַוֵּיהּ דְּדוּדָא וְלִטְפוּיֵהּ. קְעָרוֹת שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בִּכְלִי שֵׁנִי, כִּי נָטַל מַיָּא מִדּוּדָא וְשַׁדִי עֲלוֹהִי, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאַף עַל גַּב דְּמִפְלֵט לְהוּ, צָרִיךְ לְאַטְבְּלִינְהוּ בְּמַיָּא. דְּתַנְיָא, וְכֻלָּן צְרִיכִין טְבִילָה בַּמִּקְוֶה שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה, וַהֲדָר מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ יִשְׂרָאֵל. מְנָא הַנֵי מִלֵּי. אָמַר רַבָּא, דַּאֲמָר קְרָא, כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָּאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְגוֹ׳ (במדבר ל״א:כ״ג), הוֹסִיף הַכָּתוּב טָהֳרָה אַחֶרֶת. וְתַנֵּי בַּר קַפָּרָא, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁצָּרִיךְ הֲזָאָה שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי. תַּלְמוּד לוֹמַר: וְטָהֵר. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: מֵי נִדָּה. מַיִם שֶׁהַנִּדָּה טוֹבֶלֶת בָּהֶן. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ. אַרְבָּעִים סְאָה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהַ, אֲפִלּוּ הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים חֲדָשִׁים מִן הַנַּגָּר, צְרִיכִין טְבִילָה. כֵּלִים יְשָׁנִים, מְלַבְּנָן בָּאוּר וַהֲווּ לְהוּ כַּחֲדָשִׁים, וַאֲפִלּוּ הֲכִי צְרִיכִין טְבִילָה. מַתְקִיף לָהּ רַב שֵׁשֶׁת, אִם כֵּן אֲפִלּוּ סְתָמָהּ נַמֵּי. אָמַר לוֹ רָבָא, כְּלֵי סְעוּדָה הָאֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה, דִּכְתִיב: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָּאֵשׁ. רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין הֲוָה לֵיהּ הַהִוא מַאנָא דְּפַחְרָא חַדְתָּא מִגּוֹי, סָבַר לְאַטְבּוּלָה. אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִדְּרַבָּנָן וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ, הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּלֵי מַתָּכוֹת אֲמוּרִין בַּפָּרָשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֶּסֶף (במדבר ל״א:כ״ב). אֲבָל הֲנֵי, מַאנֵי דְּפַחְרָא נִינְהוּ, חֲדָשִׁים צְרִיכִין טְבִילָה, יְשָׁנִים אֵין צְרִיכִין טְבִילָה, שֶׁאֵין יוֹצְאִין מִידֵי דָּפְיָן לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר גַּבֵּי חַטָּאת: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר (ויקרא ו׳:כ״א). בְּרַם צְרִיכִין, הֲנֵי קְעָרוֹת דְּקוּנְיָא דְּאִשְׁתַּמְשׁוּ בְּהוֹן חֲמִירָא בְּרוֹתְחִין, מַהוּ, אִית לְהוּ פְּלִיטָא אוֹ לֹא, מִשּׁוּם דְּמֵעִקַרַיְיהוּ כְּלֵי חֶרֶס נִינְהוּ, וּשְׁעִינְהוּ בְּקוּנְיָא, מֵגִין הַהוּא שְׁעִיָיא דְּקוּנְיָא עֲלַיְהוּ וְלֹא בָּלַע חֶרֶס, מִשּׁוּם דְּהַאי קוּנְיָא כְּעֵין מַתֶּכֶת הוּא וְסַגִּי לֵיהּ בִּפְלִיטָה, אוֹ דִּילְמָא לָא מֵגִין וּבָלַע חֶרֶס, לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא. תָּא שְׁמַע, דְּבָעֵי מִנֵּיהּ מִמְרֵימַר לְעִנְיַן חָמֵץ בְּפֶסַח, הֲנֵי מַאנֵי דְּקוּנְיָא מִי אִית לְהוּ פְּלִיטָא וְשָׁרִי לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּהוֹן בְּפִסְחָא אוֹ לֹא. הֵיכִי דְּאִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, לָא קָמִבָּעֵיא לָן, דְּמִצְרַף צְרוּפִין. כִּי תִּבָּעֵי לָךְ חִיוְרֵי וְאוּכְמֵי, מַאי. אָמַר לֵיהּ: חֲזִינָא לְהוּ דִּמְדַיְיתֵי, וּמִדִּמְדַיְיתֵי וַדַּאי בָּלְעוּ, (ס״א: דְּכִי רָמָה בְּהוּא חֲמִימֵי מְדַיְיתֵי שְׁמַע מִנָּה בָּלְעָן), הִלְכָּךְ כִּכְלֵי חֶרֶס דָּמְיָן. וְהַנֵּי מִילֵי, לְעִנְיַן חָמֵץ בְּפֶסַח וּלְעִנְיַן בִּשּׁוּלֵי גּוֹיִם, דְּתַשְׁמִישַׁיְהוּ בְּרוֹתְחִין. אֲבָל לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ אוֹ חָמֵץ בְּפֶסַח דְּתַשְׁמִישַׁיְהוּ בְּצוֹנֵן, יְרוֹקָא אָסִיר, מִשּׁוּם דְּמִצְרֵיף. אוּכְמֵי וְחִיוְרֵי, אִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, אָסוּר. לֵית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, בְּשִׁפְשׁוּף בְּעַלְמָא סַגִּי לֵיהּ, כִּכְלִי מַתָּכוֹת דָּמוּ, דְּקַיְימָא לָן הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב זְבִיד. דְּאָמַר רַב זְבִיד, הֲנֵי מַאנֵי דְּקוּנְיָא, חִיוְרֵי וְאוּכְמֵי שָׁרִי, יְרֻקֵּי אָסִיר. וְאִי אִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי, אָסִיר כֻּלְּהוּ. וְכֵן הִלְכְתָא.
[ג] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא, לֹא אֶחָד (איוב י״ד:ד׳). כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, יֹאשִׁיָּה מֵאָמוֹן, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הַבָּא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה. מִי עָשָׂה כֵן. מִי גָּזַר כֵּן. מִי צִוָּה כֵן. לֹא אֶחָד. לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינָן, בַּהֶרֶת כִּגְרִיס, טָמֵא. מַאי כִּגְרִיס, כַּחֲצִי פוּל, בָּאָדָם, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. מִי עָשָׂה כֵן. מִי גָּזַר כֵן. מִי צִוָּה כֵן. לֹא אֶחָד. לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינָן, הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, וְהוֹשִׁיטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגַע בָּהּ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. הַמֵּת בַּבַּיִת, הַבַּיִת טָהוֹר. יָצָא מִתּוֹכוֹ, הַבַּיִת טָמֵא. מִי עָשָׂה כֵן. מִי צִוָּה כֵן. מִי גָּזַר כֵּן. לֹא אֶחָד. לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינָן, כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, מְטַמְּאִין בְּגָדִים. הִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי, גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, וְאֵין אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.
[ד] זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה – רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי פָּתַח, אִמְרוֹת י״י אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת (תהלים י״ב:ז׳). וְכִי אִמְרוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲמָרוֹת, וְאִמְרוֹת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן אֲמָרוֹת. אֶלָּא בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם נִכְנָס לַמְּדִינָה, וּבְנֵי הַמְּדִינָה מְקַלְּסִין אוֹתוֹ, וְעָרֵב לוֹ קִלּוּסֵיהֶן. אָמַר לָהֶם: לְמָחָר אֲנִי בּוֹנֶה לָכֶם דִּימוּסִיאוֹת וּמֶרְחֲצָאוֹת וּמַכְנִיס לָכֶם אַמַּת שֶׁל מַיִם. וְיָשַׁן לוֹ וְלֹא עָמַד. הֵיכָן הוּא וְהֵיכָן אִמְרוֹתָיו. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא מַאֲמַר אֱלֹהִים אֱמֶת, שֶׁהוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם. אִמְרוֹת י״י אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַכָּתוּב שְׁנַיִם וְשָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דְּבַר טֻמְאָה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה (בראשית ז׳:ח׳), וְלֹא כְּתִיב: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה. אָמַר רַבִּי יוּדָן, כְּשֶׁבָּא לִפְתֹּחַ בְּסִימָנֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה, לֹא פָּתַח אֶלָּא בְּסִימָנֵי טָהֳרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת הַגָּמָל. כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא (ויקרא י״א:ד׳) אֵין כְּתִיב, אֶלָּא כִּי מַעֲלֶה גֵּרָה הוּא. אֶת הָאַרְנֶבֶת. כִּי לֹא מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא כִּי מַעֲלַת גֵּרָה. אֶת הַחֲזִיר. כִּי לֹא מַעֲלֶה גֵּרָה הוּא אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כִּי מַפְרִיס פַרְסָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, תִּינוֹקוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי דָּוִד, עַד שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, הָיוּ יוֹדְעִין לִדְרֹשׁ אֶת הַתּוֹרָה בְּאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה פָּנִים טָמֵא וּבְאַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה פָּנִים טָהוֹר. וְהָיָה דָּוִד מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר: אַתָּה י״י תִּשְׁמְרֵם, תִּצְרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם (תהלים י״ב:ח׳). אַתָּה י״י תִּשְׁמְרֵם, נָטַר אוֹרַיְיתְהוֹן בְּלִבְּהוֹן. תִּצְרֶנּוּ מִן דָּרָא דְּהוּא חַיָּב כְּלָיָה. וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִין, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּלָטוֹרִין. הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר, נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים אֶשְׁכְּבָה לוֹהֲטִים, בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה (תהלים נ״ז:ה׳). נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים, זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא, שֶׁהָיוּ לְבָאִים בַּתּוֹרָה. אֶשְׁכְּבָה לוֹהֲטִים, זֶה דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל, שֶׁהָיוּ לוֹהֲטִים אַחַר לָשׁוֹן הָרַע. בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים, אֵלּוּ אַנְשֵׁי קְעִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲיַסְגִּרֻנִי בַּעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ (שמואל א כ״ג:י״א). וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה, אֵלּוּ הַזִּיפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּבֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָּוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ (תהלים נ״ד:ב׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד, רוּמָה עַל שָׁמַיִם, אֱלֹהִים (שם נ״ז:ו׳), סַלֵּק שְׁכִינָתְךָ מִבֵּינֵיהֶם. אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב, כֻּלָּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ. וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן דֵּלָטוֹרִין, יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין. הוּא שֶׁאָמַר עוֹבַדְיָהוּ לְאֵלִיָּהוּ, הַלֹּא הֻגַּד לַאֲדוֹנִי אֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בַּהֲרוֹג אִיזֶבֶל אֶת נְבִיאֵי י״י וָאַחְבִּיא מִנְּבִיאֵי י״י מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וַאֲכַלְכְּלֵם לֶחֶם וָמַיִם (מלכים א י״ח:י״ג). אִם לֶחֶם, לָמָּה מַיִם. אֶלָּא שֶׁהָיָה מַיִם קָשֶׁה לְהָבִיא לָהֶם יוֹתֵר מִן הַלֶּחֶם. וְאֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל, אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַי״י לְבַדִּי (שם פסוק כב). וְכָל עַמָּא יַדְעִין וְלָא מְפַרְסְמִין לְמַלְכָּא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אָמְרוּ לוֹ לַנָּחָשׁ, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מָצוּי בֵּין הַגְּדֵרוֹת. אָמַר לָהֶם: אֲנִי פָּרַצְתִּי גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם. וּמִפְּנֵי מָה אַתָּה הוֹלֵךְ וּלְשׁוֹנְךָ שׁוֹתֵת. אָמַר לָהֶם: הִיא גָּרְמָה לִי. וּמִפְּנֵי מַה כָּל חַיָּה נוֹשֶׁכֶת וְאֵינָהּ מְמִיתָה, וְאַתָּה נוֹשֵׁךְ וּמֵמִית. שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ, וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י׳:י״א). אֶפְשָׁר דַּאֲנָא עֲבִיד כְּלוּם דְּלָא מִתְאַמַּר לִי מִן עֶלְיוּתָא. וּמִפְּנֵי מָה אַתְּ נוֹשֵׁךְ בְּאֵבֶר אֶחָד וְכָל הָאֵיבָרִים מַרְגִּישִׁין. אָמַר לָהֶם: וְלִי אַתֶּם אוֹמְרִים. אִמְרוּ לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, שֶׁהוּא כָּאן וְהוֹרֵג בְּרוֹמִי. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שְׁלִישִׁי. שֶׁהוּא הוֹרֵג שְׁלֹשָה, הָאוֹמְרוֹ וְהַמְקַבְּלוֹ וְהַנֶּאֱמָר עָלָיו. וּבִימֵי שָׁאוּל נֶהֶרְגוּ אַרְבָּעָה, דּוֹאֵג שֶׁאֲמָרוֹ, שָׁאוּל שֶׁקִּבְּלוֹ, וַאֲחִימֶלֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: וְאַבְנֵר בֶּן נֵר. וְלָמָּה נֶהֱרַג. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר, עַל יְדֵי שֶׁהִקְדִּים שְׁמוֹ לִשְׁמוֹ שֶׁל דָּוִד, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ (שמואל ב ג׳:י״ב). כָּתַב, מִן אַבְנֵר לְדָוִד. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, עַל יְדֵי שֶׁעָשָׂה דָּמָן שֶׁל נְעָרִים הֶפְקֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ (שם ב׳:י״ד). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, עַל יְדֵי שֶׁהִמְתִּין לְשָׁאוּל לְהִתְפַּיֵּס מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ (שמואל א כ״ד:י״א). אָמַר לֵהּ, אַבְנֵר, מָה אַתְּ בָּעִי מִן גְּלִימָא, אָמַרְתְּ בְּסִירָה הוּעַדְתָּ. כֵּיוָן דְּאָתִי לְגַבֵּי מַעְגָּל, אָמַר לֵיהּ: הֲלֹא תַּעֲנֶה אַבְנֵר, בִּכְנַף מְעִיל אָמַרְתָּ, בְּסִירָה הוּעַדְתָּ. חֲנִית וְצַפַּחַת, בְּסִירָה מִי הוּעֲדוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ סִפֵּק לִמְחוֹת בְּנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא מָחָה.
[ה] רַבִּי חַנִּין בֶּן פָּזִי פָּתַח קְרָא בְּפָרָשַׁת פָּרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִשִּׁבְעָה שִׁבְעָה. שֶׁבַע פָּרוֹת, שִׁבְעָה שְׂרֵפוֹת, שִׁבְעָה הַזָּאוֹת, שִׁבְעָה כִּבּוּסִין, שִׁבְעָה טְמֵאִין, שִׁבְעָה טְהוֹרִין, שִׁבְעָה כֹּהֲנִים. אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם, חֲסֵרִים הֵן. אֱמֹר לוֹ: מֹשֶׁה בִּכְלָל הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.
[ו] רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז׳:כ״ג). אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה. כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב וְגוֹ׳ (מלכים א ה׳:ט׳). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. וְהָיָה אוֹתוֹ אוֹהֵב, חָכָם גָּדוֹל. אָמַר, אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי דּוּכּוּס, הוּא עוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי אֲפַרְכּוּס, עוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר שֶׁכָּל הַגְּדֻלּוֹת טְפֵילוֹת לָהּ. מִיָּד הֵשִׁיב וְאָמַר לַמֶּלֶךְ, הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ לִי שֶׁאֶשְׁאַל לְפָנֶיךָ דָּבָר, שׁוֹאֵל אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתַּשִּׂיאֵנִי בִּתְּךָ. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, חַיֶּיךָ, בְּכָךְ אֲנִי רוֹצֶה, הֲרֵי בִּתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁלֹמֹה, שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ (מלכים א ג׳:ה׳). אָמַר שְׁלֹמֹה, מָה אֶשְׁאַל. אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל אֶת הַמַּלְכוּת, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לוֹ. מִיָּד אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חָכְמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, יָפֶה שָׁאַלְתָּ שֶׁשָּׁאַלְתָּ חָכְמָה, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לָהּ, הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב טְפֵלִין לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז, וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר (משלי ח׳:י״ט). וְהַמַּלְכוּת טְפֵלָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (שם פסוק טו), וַהֲרֵי הַכֹּל נָתוּן לְךָ. לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה (מלכים א ה׳:ט׳), שֶׁנָּתַן לוֹ הַחָכְמָה בְּמַתָּנָה. כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (שם). רַבָּנָן אָמְרֵי, מְלַמֵּד, שֶׁהָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב׳:א׳). כֵּיצַד, הַחֲכָמִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַזְּקֵנִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַיְּלָדִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהֵן מְחֻלָּקִין זֶה מִזֶּה. וְאִם יַעַמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְצַד אֶחָד וּשְׁלֹמֹה לְצַד אֶחָד, חָכְמָתוֹ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶן. וְרַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַחוֹל הָיָה עוֹשֶׂה לוֹ סְיָג וְגָדֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא וְיִשְׁטֹף אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הָיְתָה חָכְמָתוֹ עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי יִצְרוֹ שֶׁלֹּא יֶחְטָא. מַתְלָא אָמְרֵי, דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דֵּעָה קָנִיתָ מַה חָסַרְתָּ. עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה (משלי כ״ה:כ״ח). כְּעִיר פְּרוּצָה בְּאֵין חוֹמָה, כָּךְ אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעֲצוֹר לְרוּחוֹ (שם). וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם (מלכים א ה׳:י״א). וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל בְּנֵי קֶדֶם. שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בַּמַּזָּלוֹת, וַעֲרוּמִים בְּטַּיָּיר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים אֲנִי אוֹהֵב אֶת בְּנֵי הַמִּזְרָח. כְּשֶׁנּוֹשְׁקִין, אֵינָן נוֹשְׁקִין בַּפֶּה אֶלָּא בַּיָּד. וּכְשֶׁחוֹתְכִין בָּשָׂר, אֵין חוֹתְכִין עַל גַּב הַיָּד אֶלָּא בַּסַּכִּין וְלֹא בַּיָּד. וּכְשֶׁנּוֹטְלִין עֵצָה, אֵין נוֹטְלִין עֵצָה אֶלָּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ (בראשית ל״א:ד׳). מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם (מלכים א ה׳:י׳). מֶה הָיְתָה חָכְמָתָם שֶׁל מִצְרִים. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁלַח אֵצֶל פָּרְעֹה נְכֹה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי אוּמָנִין בִּשְׂכָרָן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה פַּרְעֹה. כִּנֵּס אֶצְלוֹ כָּל אִצְטְרוֹלֹגִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: צְפוּ וּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִין לָמוּת בַּשָּׁנָה הַזּוֹ, וְאֶשְׁלְחֵם אֶצְלוֹ, כְּדֵי שֶׁאָבֹא עָלָיו בְּתַרְעֹמֶת, וְאוֹמַר לוֹ, תֵּן לִי דָּמִים מֵאוּמָנִין שֶׁהָרַגְתָּ. כְּשֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה, צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם מֵתִים בְּאוֹתָהּ שָׁנָה. נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶן וּשְׁלָחָן וְהֶחֱזִירָן אֶצְלוֹ. שָׁלַח לוֹ לוֹמַר בְּיָדָם, לֹא הָיָה לְךָ תַּכְרִיכֵיהֶן לִקְבֹּר בָּהֶן אֶת מֵתֶיךָ. הֲרֵי הֵם וְתַכְרִיכֵיהֶן, לֵךְ קְבֹר מֵתֶיךָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל (מלכים א ה׳:י״א). מִכָּל הָאָדָם, מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן. וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראֹת אֶת הָאָדָם, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְּמֵנוּ (בראשית א׳:כ״ו). אָמְרוּ לְפָנָיו, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִּזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח׳:ה׳). אָמַר לָהֶם: אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְראֹת, תְּהֵא חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם. מֶה עָשָׂה. כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַה שְּׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ. לֹא יָדְעוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם, הֶעֱבִירָן לְפָנָיו, אָמַר לֵיהּ: מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה חֲמוֹר, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וְגוֹ׳ (בראשית ב׳:כ׳). אָמַר לֵיהּ: וְאַתָּה מַה שִּׁמְךָ. אָמַר לֵיהּ: אָדָם. וְלָמָּה, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מַה שְּׁמִי. אָמַר לֵיהּ: י״י. לָמָּה, שֶׁאַתָּה הוּא אָדוֹן לְכָל הַבְּרִיּוֹת, הַיְנוּ דִּכְתִיב: אֲנִי י״י הוּא שְׁמִי (ישעיהו מ״ב:ח׳), שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן. הוּא שְׁמִי, שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי וּבֵין בְּרִיּוֹתַי. מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פ״ט:א׳). וְהֵימָן, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר י״ב:ז׳). וְכַלְכֹּל, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיכַלְכֵּל יוֹסֵף (בראשית מ״ז:י״ב). אָמְרוּ הַמִּצְרִים, כְּלוּם מָלַךְ עָלֵינוּ עֶבֶד זֶה אֶלָּא בְּחָכְמָתוֹ. מֶה עָשׂוּ לוֹ. הֵבִיאוּ לוֹ שִׁבְעִים פְּתָקִין כָּתְבוּ עֲלֵיהֶן שִׁבְעִים לָשׁוֹן וְהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו, וְקָרָא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים, וְלֹא הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לִשְׁמֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמַע (תהלים פ״א:ו׳). וְדַרְדַּע, זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּעָה. בְּנֵי מָחוֹל, אֵלּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחֲלָה לָהֶם הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מלכים א ה׳:י״ב). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָאוֹת וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנָה מֵאוֹת פְּסוּקִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה טְעָמִים, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם (שם כ״ה:י״ב). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שְׁלֹשֶת אֲלָפִים מָשָׁל עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק, אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל. וַיְהִי שִׁירָיו אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא שִׁירוֹ (מלכים א ה׳:י״ב), שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים (שם פסוק יג). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה מְּצֹרָע נִטְהַר בַּגָּבֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים, וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִים, בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב. עַל יְדֵי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כְּאֶרֶז, לָקָה בַּצָּרַעַת. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ כְּאֵזוֹב, נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֵזוֹב. וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִין וְהָעוֹף בְּסִימָן אֶחָד. עַל שֶׁהַבְּהֵמָה נִבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ (בראשית א׳:כ״ד), נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִים. עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק, נִתָּר בְּסִימָן אֶחָד. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיַּבָּשָׁה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיָּם. מִן הַיַּבָּשָׁה, וַיִּצֶר י״י אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֶת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית ב׳:י״ט). וּמִן הַמַּיִם, דִּכְתִיב: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ (שם א׳:כ׳). בַּר קַפָּרָא אָמַר, מֵרְקָק שֶׁבַּמַּיִם נִבְרְאוּ. וְרַבִּי אִבּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי כֵן רַגְלוֹהִי דְּתַרְנְגוֹלָא דַּמְיַן לְפַרְצוּפֵיהּ דְּנוּנָא. וְעַל הָרֶמֶשׂ (מלכים א ה׳:י״ג). וְכִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל הָרֶמֶשׂ. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מָה שְׁמֹנָה שְׁרָצִים בַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וּשְׁאָר שְׁרָצִים פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עוֹרוֹת. וְעַל הַדָּגִים (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְדָגִים אֵין טְעוּנִים שְׁחִיטָה. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל הַדָּגִים שֶׁטְּעוּנִין שְׁחִיטָה, וְשָׁמַע רַבִּי חַגַּי שָׁלַח לַאֲתוּיֵיהּ. אָמַר לֵהּ, מְנַן הוֹרִיתֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מִן הָכָא, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְגוֹ׳ (בראשית א׳:כ׳). מָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה, אַף הַדָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. אָמַר לְהוּ, אַרְבַּעְתֵיהּ דְּלָקִי. אָמַר, בַּר אִינַשׁ דַּאֲמַר מִילָא דְּאוֹרַיְתָא לָקִי. אָמַר לֵיהּ: לָא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מִנַּיִן. אָמַר לֵיהּ: מֵהָכָא, הַצֹּאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר י״א:כ״ב). אֵלּוּ טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְאֵלּוּ טְעוּנִין אֲסִיפָה. אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל בַּר יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַנָּכְרִית וְהוֹלִידָה לוֹ בֵּן, שֶׁנִּמּוֹל בְּשַׁבָּת. שָׁמַע רַבִּי חַגַּי, שָׁלַח לְאִיתוּיֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם. אָמַר לְהוּ אַרְבָּעוּנְהִי דְּיִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: בַּר נַשׁ דְּאָמַר מִילֵי דְּאוֹרַיְתָא, יִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: לֹא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: רְבִיעַ וְאַתְּ שָׁמַע. אָמַר לֵיהּ: אִי אָתִי בַּר אִינַשׁ מֵעַמְמַיָּא לְגַבִּיךְ וְאָמַר בְּעִינָא מִתְעַבֵּד יְהוּדָאי עַל מְנַת לְמִּגְזַר בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָיא, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ לָאו, אָמַר לֵיהּ: אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָּל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶן בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ (עזרא י׳:ג׳). אָמַר לֵיהּ: מִן הַקַּבָּלָה אַתְּ מַלְקֵנִי. אָמַר לֵיהּ: כְּתִיב: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. אָמַר לֵיהּ: מֵאֵיזֶה תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ: מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כְּתִיב לֹא תִּתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִּתֵּן לִבְנוֹ (דברים ז׳:ג׳). לָמָּה, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (שם פסוק ד). בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרָאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַנָּכְרִית קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת בֶּן הָאַמָּה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ (בראשית כ״א:י״ד). אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. אָמַר שְׁלֹמֹה, עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז׳:כ״ג). מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר (שם ח׳:א׳). מִי כְּהֶחָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, י״י בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ (משלי ג׳:י״ט). וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁפֵּרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה לְמֹשֶׁה, חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח׳:א׳). אָמַר רַבִּי יוּדָן, גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל נְבִיאִים, שֶׁמְּדַמִּים דְּמוּת גְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה לְצוּרַת אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם וְגוֹ׳ (דניאל ח׳:ט״ז). וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן אָמַר מֵהָכָא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם (יחזקאל א׳:כ״ו). וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּה (קהלת ח׳:א׳), שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה, הָיָה אוֹמֵר לוֹ: טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְגוֹ׳, אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם נִטְמָא הַכֹּהֵן, בְּמַה תְּהֵא טָהֳרָתוֹ. לֹא הֱשִׁיבוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אוֹתָהּ מִדָּה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, וְאָמַרְתָּ לִי, אִם נִטְמָא, בְּמַה תְּהֵא כַּפָּרָתוֹ, וְלֹא הֲשִׁיבוֹתִיךָ זוֹ הִיא כַּפָּרָתוֹ, וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְגוֹ׳.
[ז] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, אַרְבָּעָה דְּבָרִים יֵצֶר הָרַע מֵשִׁיב עֲלֵיהֶם, וּכְתִיב בָּהֶן חֻקָּה. וְאֵלּוּ הֵן, אֵשֶׁת אָח, וְכִלְאַיִם, שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וּפָרָה אֲדֻמָּה. אֵשֶׁת אָח, דִּכְתִיב: עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ וְגוֹ׳ (ויקרא י״א:ט״ז). מֵת בְּלֹא בָּנִים, יְבָמָה יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כ״ה:ה׳). וּכְתִיב בָּעֲרָיוֹת, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי (ויקרא י״ח:ה׳). וְכִלְאַיִם, דִּכְתִיב: לֹא תִּלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז (דברים כ״ב:י״א). סָדִין בַּצִּיצִית, מֻתָּר. וּכְתִיב בָּהּ חֻקָּה, אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַּרְבִּיעַ כִּלְאַיִם וְגוֹ׳ (ויקרא י״ט:י״ט). שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, דִּכְתִיב: וְהַמְּשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו (ויקרא ט״ז:כ״ו), וְהוּא עַצְמוֹ מְכַפֵּר עַל אֲחֵרִים. וּכְתִיב בָּהּ, וְהָיְתָה זֹאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם (שם פסוק לד). פָּרָה אֲדֻמָּה מִנַּיִן. דִּתְנַן, כָּל הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים, וּכְתִיב בָּהּ חֻקָּה, זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.
[ח] וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ – רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אָמַר, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי מְגַלֶּה לְךָ טַעַם פָּרָה. אֲבָל לָאֲחֵרִים, חֻקָּה. דְּאָמַר רַב הוּנָא, כְּתִיב: כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט (תהלים ע״ה:ג׳). וּכְתִיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (זכריה י״ד:ו׳), יְקִפָּאוֹן. דְּבָרִים הַמְּכֻסִּים מִכֶּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, עֲתִידִין לִהְיוֹת צְפוּיִם לָכֶם לָעוֹלָם הַבָּא, כַּהֲדֵין סַמְיָא דְּצָפִי, דִּכְתִיב: וְהוֹלַכְתִּי עִוְּרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם. וּכְתִיב: אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִים. אֶעֱשֶׂה אֵין כְּתִיב, אֶלָּא עֲשִׂיתִם, שֶׁכְּבָר עֲשִׂיתִים לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְמֹשֶׁה, נִגְלוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ (איוב כ״ח:י׳), זֶה רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, רָמְזוּ שֶׁכָּל הַפָּרוֹת בְּטֵלוֹת, וְשֶׁלְּךָ קַיֶּמֶת. רַבִּי אֶחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, שָׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, הֲלָכָה בְּשֵׁם אוֹמְרָהּ, אֱלִיעֶזֶר בְּנִי אָמַר, עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ, וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם. אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים שֶׁלְּךָ הֵן וְאַתָּה אוֹמֵר הֲלָכָה בִּשְׁמוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. אָמַר לוֹ: צַדִּיק אֶחָד עָתִיד לַעֲמֹד בְּעוֹלָמִי, וְעָתִיד לִפְתֹּחַ בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה תְּחִלָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ, וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מֵחַלָּצַי. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, שֶׁהוּא מֵחַלָּצֶיךָ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר (שמות י״ח:ד׳). וְשֵׁם אוֹתוֹ הַמְּיֻחָד, אֱלִיעֶזֶר. מַעֲשֶׂה בְּגֵר אֶחָד שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי, אִילִין מִילַיָּא דְּאַתּוּן עַבְדִּין נִרְאִין כְּמִין כְּשָׁפִין. אַתֶּם מְבִיאִין פָּרָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ וְכוֹתְשִׁין אוֹתָהּ וְנוֹטְלִין אֶת אֶפְרָהּ. וְאִם אֶחָד מִכֶּם מִטָּמֵא מֵת, מַזִּין עָלָיו שְׁנַיִם וְשָׁלֹש טִפִּין, וְאַתֶּם אוֹמְרִים לוֹ: טָהַרְתָּ. אָמַר לוֹ: נִכְנְסָה בְּךָ רוּחַ חֲזָזִית מִיָּמֶיךָ. אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא רָאִיתָ אָדָם שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ רוּחַ חֲזָזִית. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וּמָה אַתֶּם עוֹשִׂים לוֹ. אָמַר לוֹ: מְבִיאִין עִיקָּרִין מְעַשְּׁנִין תַּחְתָּיו וּמַרְבִּיצִין עָלֶיהָ מַיִם, וְהִיא בּוֹרַחַת. אָמַר לוֹ: יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. כָּךְ הָרוּחַ הַזּוֹ הִיא רוּחַ הַטֻּמְאָה, דִּכְתִיב: וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (זכריה י״ג:ב׳), מַזִּין עָלָיו מֵי נִדָּה, וְהוּא בּוֹרֵחַ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא הַגּוֹי, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, לְזֶה דָּחִית בְּקָנֶה. לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר. אָמַר לָהֶן, חַיֵּיכֶם, לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא, וְלֹא פָּרָה מְטַהֲרָה, וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִין. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי, גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי, דִּכְתִיב: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מַה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְזוֹ נְקֵבָה. אָמַר רַבִּי אִיבּוֹ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פַּלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ, תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ אֶת הַצּוֹאָה. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תָּבֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
[Parashat Chukkat]
[Siman 1] (Numb. 19:2:) Blessed be the name of the supreme King of kings, the Holy One, blessed be He, who created the world in wisdom and understanding; for His wonders have no limit and His greatness is beyond reckoning.1 (Ps. 33:7:) “He has gathered the waters of the sea like a mound, and He has put the deeps in storehouses.” Now what is the meaning of “He gathers the waters of the sea like a mound?” When the Holy One, blessed be He, created the world, He said to the ministering angel of the sea, “Open your mouth and swallow all the waters of creation,”2 he said [back] to Him, “Master of the world, it is enough for me to continue with what is [already] mine.” Then he began to weep. [So God] kicked him to death, as stated (in Job 26:12), “In His power He stilled the sea, and in His understanding He struck down Rahab.” You find that the ministering angel of the sea was named Rahab. What did the Holy One, blessed be He, do? He subdued [the waters] and trampled them down; and so it was that the sea accepted them, as stated (in Amos 4:13), “He tramples on the heights3 of the earth; the Lord God of hosts is His name.” So for [the waters] He set sand in place as bar and gates, according to what is stated (in Job 38:8, 10), “And [who] blocked off the sea with doors…. and I set bar and gates in place.” Moreover, it says (in Jer. 5:22), “’Do you not fear Me,’ says the Lord; ‘Will you not tremble because of Me, when I have placed sand as a boundary for the sea?’” And it says (in Job 38:11), “And I said, ‘You may come this far and no farther [...].’” Then the sea said to Him, “Master of the world, in that case my sweet waters will be mingled with the salt [waters]!” He said to it, “No! Each and every one will have a storehouse for itself, as stated (in Ps. 33:7), “and he has put the deeps in storehouses.”4 If you should say that this is a great wonder for their waters not to mingle, then consider the face,5 which the Holy One, blessed be He, created in people. [Although only] the [size of] a full sit,6 it has so many springs (from 'yn); yet they do not mingle with one another. The waters of the eyes ('yn) are salty; the waters of the ears are oily; the waters of the nose are putrid; the waters of the mouth are sweet. For what reason are the waters of the eyes salty? Because when someone weeps for the dead, [doing so] all the time, he would immediately become blind; however, because [tears] are salty, he stops and does not weep. For what reason are the waters of the ears oily? Because when a person hears bad news, if he held it in his ears, it would collect in his heart, and he would die. Because they are oily, [the news] goes in one ear and out the other.7 For what reason are the waters of the nose putrid? Because when a person smells a bad odor, if the waters of the nose were not putrid [enough] to stop it, he would soon die. And for what reason are the waters of the mouth sweet? It sometimes happens that someone eats food that does not agree with him, and he vomits. Now if the waters of the mouth were not sweet, he would not recover. Moreover, since he reads the Torah, of which it is written (in Ps. 19:11), “sweeter also than honey and the drippings of the comb,” the waters of the mouth are therefore sweet. Now here are the grounds for arguing a fortiori (qal wehomer), that if [something the size of] a full sit has so many springs [without them mingling with one another], how much the more so in the case of the Great Sea, of which it is stated (in Ps. 104:25), “There the sea is great and wide […].” [This is] to teach that in everything, the Holy One, blessed be He, accomplishes His mission and that He has not created one thing in vain. Sometimes the Holy One, blessed be He, has accomplished His mission by means of a frog, by means of a gnat,8 by means of a wasp, or by means of a scorpion. R. Hanan of Sepphoris said,9 “There is a story about a certain scorpion that went to carry out the Holy One, blessed be He's mission (to sting a certain person) beyond the Jordan; so the Holy One, blessed be He, summoned a certain frog for him, and he crossed over upon it. Then that scorpion went and stung [the] person so that he died. [There is] also a story about a certain reaper who stood and reaped in the valley of Beth-Kuzevah. When burning heat came, he took grass and tied it on his head. [When] a certain mighty serpent came at him, he killed it. A certain [snake] charmer passed by him. He saw the slain serpent. He said to him, ‘Who killed that serpent?’ [So the reaper] said to him ‘I [did].’ He looked at the grass on his head. He [then] said to him, ‘Remove the grass from your head and [then you can brag (if you still have that power)].’ When he did so, [the charmer] drew near. He had not succeeded in touching him, before [the reaper’s] body parts [all] shed.” R. Jannay was sitting as a judge at the gate of his city, [when] he saw a serpent hissing and coming toward the city. When they would secure against it in one place, it would go to another. He said, “It seems to me that this [serpent] is on its way to carry out its mission.” When it entered the city, a rumor spread in the city, “So-and-so ben so-and-so was bitten by a serpent and he is dead.” R. Elazar was strolling by the seashore of Caesarea. He found a femur bone strewn on the path. [So] he removed it from there, but he found it there again; he removed it from there [a second time] and found it there again. He said, “It seems to me that this [bone] is arranged to carry out its mission.” After [some] days, a minister came and fell over it and died. They looked into him and found evil documents against the Jews in his hand. There is a story about two people who were walking on the way. One who could see, and one was blind. They sat down to eat. They reached out their hands for the herbs of the field and ate. The one who could see became blind, and the one who had been blind became sighted. They did not move from there until the former was being supported by the latter whom he had been supporting. There is a story about a certain person who was going from the land of Israel to Babylon.10 While he was eating, he saw two birds fighting with each other. One of them killed its companion. Then going to get an herb, [it placed it on its mouth,] and made it live again. That person (the one who saw what had happened) went and took the very herb that had fallen from the bird. Then he went to make the dead live with it. When he arrived at the Ladder of Tyre,11 he found a dead lion lying in the open. He touched the herb to its mouth and made it live. The lion got up and ate him. The proverb says, “Do not do good to the evil, and evil will not happen to you.”12 There is a story of Shihin (a town near Sepphoris) about a certain blind person who went down to bathe in the waters in a cave. He happened upon the well of Miriam, immersed [himself in it], and was healed. Titus the wicked entered the interior of the holy of holies.13 When he had cursed and blasphemed, he stood up and slashed the veil. Then he took a Torah scroll and brought it out. Next he unrolled it; and bringing two whores, he transgressed upon them. Then he drew his sword to cut up the book. A miracle took place in that blood began to spew forth from it. He began to boast, saying that he had killed himself (i.e. God).14 He began to become bolder and bolder. When he reached the sea, the sea began to grow stormier and stormier. He said, “The God of these people only has power in the sea. When Pharaoh arose, He drowned him in the sea, and Sisera as well.15 Now if He would, let there be dry land between Him and I. Then let us see who overcomes.” The Holy One, blessed be He, said, “O you wicked one, son of a wicked one, I am sending against you a tiny creature, the least of My creatures, to eradicate you from the world.” A gnat entered his nostril, and stayed in his nostril for three years. When he passed by a place where blacksmiths were working [and the gnat] heard the sound of iron, it was still. Whenever a gentile [blacksmith] would pass him, [Titus] would hire him for four dinars and say to him, “Bang your hammer in front of me the whole day.” And when he would do this the whole day, [Titus] would give him his four dinars. But when a Jewish [blacksmith] passed him, he would say to him, “Take [your hammer] and bang it [here] and I will give you your wage.” And he would bang the whole day. [But] when he was about to leave him and the Jew would say to [Titus], “Give me my wage,” he would answer and say to him, “It is enough for you that you see your enemy like this.” So would he do every day for three years. When he died they split open his head and found that [the gnat had grown] to be like a partridge and a sparrow and its claws were as hard as copper. And he died an unnatural death. Why is it named a base creature? Because it takes in but does not excrete. Moreover, sometimes it is by means of a hornet [that God's will is carried out]. Thus it is written (in Exod. 23:28), “I will send the hornet before you [to drive out the Hivites, the Canaanites, and the Hittites from before you].” Our masters have said, “When the Holy One, blessed be He, sent the hornet before Israel to kill the Amorites, see what was written about them (in Amos 2:9), “Yet I destroyed the Amorites [before them, whose stature was like the cedars in height and who were as strong as the oaks].” It entered one's right eye and poured out its poison in it. Then [that person] burst open and dropped dead. This indeed is the way of the Holy One, blessed be He, to carry out His missions by means of small things against all who vaunt themselves against Him. He sends them a small creature to exact punishment from them, in order to inform them that there is no substance to their might. Also in the world to come the Holy One, blessed be He, is going to exact punishment from the [idol-worshiping] peoples of the world by means of small things. It is so stated (in Is. 7:18–19), “And it shall come to pass on that day that the Lord shall whistle for the fly. They all shall come […].”
[Siman 2] Question:16 Are those of the House of Israel obligated to abstain from anything unclean, as stated (in Lev. 20:25), “So you shall make a distinction between the clean animal and the unclean...?” Now it is not a question of something unclean that is forbidden, but even of [the utensils by which something unclean has been cooked]. As it is forbidden for Israel to cook with them, until each and every piece has been purged, as stated (in Numb. 31:23), “Each thing that will withstand the fire [you shall pass through the fire, and it shall be clean].” The spits and the grills17 which gentiles have used are not permitted until they have come into the fire, as we are taught (in 'AZ 5:12), “In the case of a skewer and a grill, one makes them white hot in the fire.” For how long does one make them white hot? Until their scaling drops off.18 In the case of pots, kettles (qumqemasin),19 and heating vessels which you use for boiling, one must purge them with boiling water.20 Moreover, although in the case of kettles (qumqemasin) it is not customarily to cook in one, sometimes when one does not find the [proper] vessel, it happens that one does cook in them. In the case of a pot into which the head of a free-flying sparrow cannot enter, one need not purge it, as stated (in 'AZ 38b), “When [concerning] the date solids of gentiles, if they are heated in a large pot, they are forbidden. [But when heated] in a small pot, they are permitted. And which pot is small? Any into which the head of a free-flying sparrow cannot enter.” But how does one cleanse them with hot water?21 One puts a small pot within a large pot. And what about a large pot? [One treats it] like that caldron which belonged to Rav 'Uqba. He made a rim of dough for it, filled it with water, and boiled it.22 Boiling water would flow over the top and leave no part uncleansed. Also in the case of a spoon, it is necessary to place it inside of a caldron, and it is purged. In the case of plates, one uses them as a second utensil (a utensil in which food is served, and not one in which it is cooked). If one has taken water from a caldron and poured it over them, it is considered sufficient; but although one has purged them, it is necessary to [also] immerse them in water. It has been taught,23 “And they all need immersion in a forty-se'ah ritual bath (miqwah).” And then an Israelite may use them again. Where are these things shown? Rabba said, “Where scripture has said (in Numb. 31:23), ‘Each thing that will withstand the fire you shall pass through the fire, and it shall be clean. However, it shall be purified with the waters of purification….’24 The text has added another cleansing.” Moreover, ‘Bar Qappara has taught, “It is implied by that which is stated (ibid.), ‘however, it shall be purified with the waters of purification,’ that I would infer that sprinkling was needed on the third and seventh day.25 Hence [to prevent that inference], Scripture26 says (ibid.), ‘and it shall be clean.’ If so, what does the text mean by ‘the waters of purification (which is also the word for a menstruant)?’ Waters in which the menstruant immerses. And how much [is that]? Forty se'ah.” Rav Nahman said that Rabbah bar Abbuha said, “Even new vessels which one acquires from the [gentile] smith need immersion; old [ones], when one makes them white hot, are like new ones, and they need immersion nonetheless. Rav Sheshet raised an objection for him, “If that is so, even an unspecified ‘implement’ also?”27 Rabba said to him, “Vessels for eating are the ones being spoken of in the parashah, since it is written (in Numb. 31:23), ‘Each thing that will withstand (literally: come into) the fire….’” Rav Isaac bar Joseph [bought] a certain vessel [made] of fresh ordure.28 He planned to immerse it. One of the masters named R. Jacob said, “So did R. Johanan say, ‘Vessels of metal are the ones being spoken of in the parashah, since it is so stated (in Numb. 31:22), “Surely the gold and the silver.”’ But these are new vessels of ordure. New ones need no immersion. Old ones are not purgeable, as we find in the case of the sin offering (according to Lev. 6:21), ‘But an earthen vessel in which it (the sin offering) was boiled shall be broken.’” However, it is necessary to [ask about] these plates with a glaze,29 which are used with boiling leavened foods. Is there a purging for them or not? For while they were earthen vessels originally, one coated them with glaze. [Is it that] that glaze seal is a shield, so that the clay does not absorb, because glaze is [like] metal, and purging is sufficient for it. Or if there is no shield, the clay does absorb [impurities], and there is no remedy for it. Come, hear what they asked Meremar concerning leaven on Passover.30 In the case of glazed vessels, is there any purging for them, and is it permitted to use them on Passover or not? When there are cracks in them, we certainly have no question that this does absorb [impurities] where the cracks are. [In the case of] green [glaze], there is certainly no question for us [about its absorption] because it (the glaze) contains alum; while a white or black [glaze certainly does present us with a question]. What is [the law]? He said to them, “We saw with them, that [when they put hot water in them, their outside surfaces] sweat. From this you may infer that they are absorbent. They are therefore comparable to common earthen vessels.” These words [only apply] with reference to leaven during Passover and with reference to usage by gentiles when (the vessels) would be used with boiling [liquids]. With reference to libation wine,31 however, and leaven on Passover when [the vessels] would be used with what is cold, a green glaze is forbidden because it contains alum. As for black and white [glazes, if] there are cracks in it, it is forbidden; if there are no cracks in it, it sufficient with a mere dabbling. It is comparable to a vessel of metal, for it is established for us as a law (halakhah) like [the statement of] Rav Zevid. As Rav Zevid said, “Those vessels with a white or black glaze are permitted; green ones are forbidden. Also if there are cracks in them, they are all forbidden.” And this is the law (halakhah).
[Siman 3] (Numb. 19:2:) “This is the statute of the Torah.” This text is related (to Job 14:4), “Who can produce something clean out of something unclean; is it not One?”32 [Who], for example, [produced] Abraham out of Terah, Hezekiah out of Ahaz, Josiah out of Amon, Mordecai out of Shimei, Israel out of the nations of the world, the world to come out of this world?33 [So] who did so? Who commanded so? And who decreed so? Is it not One? Is it not the Singular Being of the World? We have learned elsewhere (in Neg. 8:2),34 “If one has a bright spot the size of a bean, he is unclean”35; [yet] if it has burst out all over him, he is clean. Who did so? Who decreed so? Who commanded so? Is it not One? Is it not the Singular Being of the World? We have learned elsewhere (in Hul. 4:3), “In the case of the woman whose fetus died within her belly, if [a midwife] inserted her hand [into the womb] and touched it, the midwife is unclean for seven days, but the woman remains clean until the fetus comes forth. And so it is that while the dead person is in the house, the house is clean; when he comes forth from it, he makes it unclean.” Who did this? Is it not One? Is it not the Singular Being of the World? We have learned elsewhere (in Parah 4:4; Hul. 29b), “All who are occupied with the [rite of the red] cow from beginning to end render [their] clothes unclean, while the [cow] herself makes [what is unclean] clean.” Thus the Holy One, blessed be He, has said, “I have enacted a statute for you; I have issued a decree! So you are not authorized to transgress against my decree.”
[Siman 4] (Numb. 19:2:) “This is the statute of the Torah.” R. Tanhum bar Hanila'i opened [his discourse] (with Ps. 12:7), “The sayings of the Lord are pure sayings.”36 Are the sayings of the Lord [true] sayings, but the sayings of flesh and blood not [true] sayings? Now by universal custom, when a king of flesh and blood enters a province, the inhabitants of the province praise37 him; and their praise is pleasing to him. He says to them, “Tomorrow I am building bath houses38 for you, and I am building baths for you and I am bringing in a water carrier for you.” [Then] he goes to sleep and never gets up. Where is he [now], and where are his promises (literally, statements)? The Holy One, blessed be He, however, is not like this. Rather the statement of God is true, as (in Jer. 10:10), “He is a living God and an everlasting King.” R. Joshua ben Levi said, “We find that the Torah has twisted two or three words in the Torah, so as not to bring forth something unclean from His (i.e., the Holy One, blessed be He's) mouth.39 Thus it is stated (in Gen. 7:2), ‘From the clean beast and from the beast which is not clean.’ So it is not written, ‘of the unclean beast.’" R. Judan said, “When He came to introduce the signs of an unclean beast, He only began with the signs of purity. It is not written here (in Lev. 11:4), ‘the camel, because it does not have a cloven hoof,’ but “[the camel] because it chews its cud [but does not have a cloven hoof].’ It is not written here (in Lev. 11:6), ‘The hare, because it does not have a hoof,’ but ‘[The hare], because it chews its cud [but does not have a cloven hoof].’ It is not written (in Lev. 11:7), ‘The pig, because it does not chew its cud,’ but ‘[the pig], because it has a cloven hoof [and is cleft footed, but does not chew its cud].’” R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi, “The infants who lived in the days of David, [even] before they had a gotten a taste of sin, knew how to interpret the Torah with forty-nine reasons for declaring an object unclean and forty-nine reasons for declaring an object clean.40 So David prayed for them and said (in Ps. 12:8), ‘You, O Lord, will keep them; You will guard each [of them] from this generation unto eternity.’ (ibid.:) ‘You, O Lord, will keep them,’ [i.e.,] watch over their instruction in their hearts; (ibid., cont.) ‘You will guard each [of them from this generation unto eternity],’ from the generation which is worthy of destruction. But after all this praise, they went out to war and fell, because there were slanderers41 among them. This is what David says (in Ps. 57:5), ‘My soul is in the midst of lions, I lie down among those who are aflame, men whose teeth are spears and darts, and whose tongues are a sharp sword.’ (ibid.:) ‘My soul is in the midst of lions,’ these are Abner and Amasa, who were lions with the Torah42; (ibid., cont.) ‘I lie down among those who are aflame,’ these are Doeg and Ahithophel, who were aflame to slander [David]43; (ibid., cont.) ‘men whose teeth are spears and darts,’ these are the people of Keilah, of whom it is stated (in I Sam. 23:12), ‘Will the people of Keilah surrender me?’ (Ps. 57:5, cont.:) ‘And whose tongue is a sharp sword,’ these are the Ziphites, of whom it is stated (in Ps. 54:2), ‘When the Ziphites came and said to Saul, “Is not David hiding among us […]?”’ At that time David said (in Ps. 57:6), ‘”Be exalted, O God, above the heavens,” remove your Divine Presence from among them.’ The generation of Ahab, however, were all worshipers of idols; yet because there were no slanderers among them, they went out to war and won.44 That [freedom from informers] is what [enabled] Obadiah to say to Elijah (in I Kings 18:13), ‘Has it not been told to my lord what I did [when Jezebel slew the prophets, how I hid a hundred prophets of the Lord …, and provided them with bread and water?’ If bread [is mentioned], why [mention] water? Simply because it was more difficult to bring them the water than the bread.45 And yet Elijah made his proclamation46 on Mount Carmel and said (in vs. 22), ‘I am the only prophet of the Lord left,’ and [even though] all the people knew [about Obadiah’s prophets], they did not expose it to the king.” R. Samuel b. R. Nahman said, “They said to the serpent, ‘Why is it that you are found among the fences?’ It said to them, ‘I made a breach in the fence of the world.’47 They said to it, ‘Why is it that you move along with your tongue slavering?’48 It said to them, ‘That [tongue] caused me [to make the breach].’ They said to it, ‘Why is it that, when all the [other] animals bite, they do not kill; but when you bite, you do kill?’ It said to them (in Eccl. 10:11), ‘”If a snake bites without being under a spell, the owner of the tongue (i.e., one able to charm the snake) has no advantage.” Is it possible for me to do anything without me being told from on High?’ ‘Then why is it that, when you bite one limb, all the limbs feel [the pain]?’ It said to them, ‘Are you asking me? Ask a slandering informer,49 the one who [remains] here and [yet] slays in Rome.’” Why is the slandering informer named a "third?”50 Because [such a slanderer] kills three people: the one who speaks it, the one who accepts it, and the one about whom it is spoken.51 In the days of Saul it killed four: Doeg, who spoke it52; Saul, who received it53; Ahimelech, about whom it was spoken54; and Abner ben Ner. Now why was Abner ben Ner slain? Joshua ben Levi said, “[He was slain] because he had his [own] name precede the name of David. This is what is written (in II Sam. 3:12), ‘Then Abner sent messengers unto David where he was, saying, “To whom does the land belong?”’ [In the message] he wrote, ‘From Abner to David.’”55 R. Simeon ben Laqish said, “[He was slain] because he made the blood of young men [a matter of] amusement (rt.: shq), as stated (in II Sam. 2:14), ‘Please let the young men arise and play (rt.: shq) before us.’” Our masters have said, “[He was slain] because he did [not] wait for Saul to be reconciled56 with David, where it is stated (in I Sam. 24:12, with David addressing Saul), ‘See, my father, see the corner of your cloak in my hand; for when I cut off the corner of your cloak, I did not kill you].’ [Saul] said to him, ‘Abner, what do you want [to understand] from the cloak? You said, “It was caught on a thorn.”’ When [David] came toward wagons around the camp, he said to him (in I Sam. 26:14), ‘“Abner, will you not answer?’ As for the corner of the cloak, you said was caught on a thorn. Were [the] spear and [the] water jar (of I Sam. 26:11) caught on a thorn?’” There are also some who say, “[Abner was slain] because he had the power to protest about Nob, the city of priests, but did not protest.”
[Siman 5] R. Hanan bar Pazzi opened [his discourse] with the verse in [the context of] the parashah of the [red] heifer, which contains seven [references to] seven things:57 seven [references to] heifers,58 seven [items for] burning,59 seven sprinklings,60 seven [instances of] laundering [clothes],61 seven [ways of becoming] unclean,62 seven [people or things who become] clean,63 and seven priests. If someone should say to you, ‘[The number of priests] is lacking,’ say to him, ‘Moses was [included] in the total, where it is stated (in Numb. 19:1-2), “Then the Lord spoke unto Moses and unto Aaron, saying, ‘This is the statute of the Torah.’”’”
[Siman 6] R. Isaac began [his discourse] (with Eccl. 7:23), “All this I tested with wisdom; I thought I could fathom it, but it eludes me.” It is written (in I Kings 5:9), “So God gave Solomon wisdom and discernment in great measure, with understanding....” R. Johanan said a parable in the name of R. Simeon ben Yehozedek, “This is comparable to a king who had a friend, and the king loved him exceedingly. The king said to him, ‘Ask me anything you want and I will give it to you.’ And that friend was very wise. He said [to himself], ‘If I ask him to make me a duke, it [alone] will come to me. If I ask him to make me a duke, it [alone] will come to me.” Rather I will ask him for something that is attached to all the advantages.’ Immediately he answered and said to the king, ‘Since you asked that I should ask for something in front of you, I am asking from you that you marry off your daughter to me.’ The king said, ‘By your life, I want this. Behold my daughter is [given] into your house.’ So [too] at the time that the Holy One, blessed be He, said to Solomon (in I Kings 3:5), ‘Ask what I should give to you,’ Solomon said [to himself], ‘What shall I ask; If I ask for silver and gold, it [alone] will come to me. If I ask for the monarchy, it [alone] will come to me. Rather I will ask for something that is attached to all the things.’ Immediately he said in front of the Holy One, blessed be He, ‘Master of the World, I only request from you wisdom.’ [Then] the Holy One, blessed be He, said to him, ‘You have asked well in asking for wisdom, as all the things are attached to it. Silver and gold are attached to it, as stated (in Prov. 8:19), “My fruit is better than gold, fine gold, and my produce than choice silver.” Monarchy is attached to it, as stated (in Prov. 8:15), “Through me kings reign.” Behold everything is given to you.’” Hence it is written (in I Kings 5:9), “So God gave Solomon wisdom,” as He gave him wisdom as a gift. (I Kings 5:9, cont.:) “As vast as the sand of the sea.” The rabbis say, “[This] teaches that He gave him as much wisdom as all Israel, who are compared to the sand, as stated (in Hos. 2:1), ‘The number of the Children of Israel shall be like that of the sands of the sea.’ How is this? The sages have knowledge, the elders of knowledge and the children have knowledge, but they are different, one from the other. And [so] if all of Israel would be on one side and Solomon on the other side, his wisdom would be greater than theirs.”64 R. Levi said, “Just as sand is a wall and a fence for [the sea], that it not go out and flood the world; so that his wisdom stand in front of his [evil] impulse, that he not sin.” The proverb says, “If you lack knowledge, what have you gained? If you have gained knowledge, what do you lack?” Like (in Prov. 25:28) “A city broken into with no walls,” so “is a person who does not restrain his spirit.” (I Kings 5:10:) “Now Solomon's wisdom surpassed the wisdom of all the people of the East.” And what was the wisdom of the peoples of the East?65 [In that] they knew about astrology and were astute at divination (from birds). Rabban Simeon ben Gamaliel said, “I like three things about the people of the East: They do not kiss on the mouth, but only on the hand; When they cut meat, they cut only with a knife and not on the back of the hand; And when they take counsel, they take it only in the field.
It is therefore stated (in Gen. 31:4), ‘So Jacob sent and called Rachel and Leah to the field where his flock was.’” (I Kings 5:10, cont.:) “From all the wisdom of Egypt.” What was the wisdom of Egypt? You find that when Solomon wanted to build the Temple, he sent to Pharaoh Necho and said to him, “Send me craftsmen [to work] for a wage, for I want to build the Temple.” What did Pharaoh do? He gathered all his astrologers66 and said to them, “Foresee which people are going to die this year and send them to him. So that I can come to him with a grievance and say to him, ‘Give me the value of the craftsmen that you killed.’” When they came to Solomon, he foresaw through the holy spirit that they would die during that year. He [therefore] gave them shrouds and sent them [back] to [Pharaoh]. He sent to him, saying, “Do you not have shrouds to bury your dead? Here they are for you with their shrouds. Go and bury your dead.” Hence it is stated, (I Kings 5:10, cont.) “from all the wisdom of Egypt.” (I Kings 5:11:) “And he was wiser than any man, than Ethan the Ezrahite, and Heman, Chalkol, and Darda the sons of Mahol.” “Wiser than any man (literally, than all of Adam),” than the first Adam. And what was his wisdom? You find that, when the Holy One, blessed be He, wanted to create the first Adam, he consulted with the ministering angels. He said to them (in Gen. 1:26), “Let us make humankind (Adam) in Our image.” They said to him (in Ps. 8:5), “What is a human that You are mindful of him?” He said to them, “This Adam that I want to create Adam shall have wisdom greater than yours.” What did He do? He gathered all cattle, wild beasts, and fowl pass before them. He said to them, “What are the names of these [beings]?” They, however, did not know. When He had created Adam, He made them pass before him. He said to him, “What are the names of these [beings]?” He said, “It is fitting to call this one an ox, this one a lion, this one a horse, [...]” and so on for all of them. It is so stated (in Gen. 2:20), “So Adam recited names for all the cattle.”67 He said to him, “And you, what is your name?” Adam said to him, “Adam, because I was created out of the ground (adamah).” The Holy One, blessed be He, said to him, “I, what is My name?” He said to him, “The Lord, because you are Lord over all creatures,” namely as written (in Is. 42:8), “I am the Lord, that is My name,” which the first Adam gave me.68 “That is my name,” the one which I have agreed to [for use] between Me and My creatures. (I Kings 5:11, cont.:) “[Wiser] than Ethan the Ezrahite.” This is Abraham, of whom it is stated (in Ps. 89:1), “A maskil (a psalm of erudition) of Ethan the Ezrahite.”69 (I Kings 5:11, cont.:) “And Heman (rt.: 'mn).” This is Moses, of whom it is stated (in Numb. 12:7 with reference to Moses), “he is trusted (rt.: 'mn) in all My house.” (I Kings 5:11, cont.:) “Calcol (klkl).” This is Joseph, of whom it is stated (in Gen. 47:12), “And joseph sustained (rt.: klkl) [his father and his brothers].” The Egyptians said, “Has this slave come to rule over us for any reason but because of his wisdom?” What did they do to him? They brought seventy tablets70 and wrote on them in seventy tongues. Then when they cast them before him. He read each and every one in its own tongue. And not only that, but he spoke in the holy tongue, which they did not have the ability to understand, as stated (in Ps. 81:6), “He made it a statute upon Joseph, when he went out over the land of Egypt. I hear a language I had not known.” (I Kings 5:11, cont.:) “Darda (drd')].” This is the generation (dor) of the desert, which had knowledge (de'ah). (I Kings 5:11, cont.:) “The children of Mahol,” i.e., the Children of Israel whom the Divine Presence forgave (rt.: mhl) for the deed of the calf. (I Kings 5:12:) “Moreover he composed three thousand proverbs.” R. Samuel bar Nahman said, “We have gone over all of the scriptures and have found that Solomon only uttered prophetically close to eight hundred verses.71 Then what is meant by three thousand? [This number] teaches that each and every verse that he spoke contains two [or] three interpretations, just as it says (in Prov. 25:12), ‘Like an earring of gold, a necklace of fine gold, [so is a wise reprover to a listening ear].’”72 But the rabbis say, “Every verse has three thousand proverbs, while each and every proverb has a thousand and five interpretations.” [(I Kings 5:12, cont.:) “And his song numbered a thousand and five.”] “Songs” is not written here, but “song,” the song of the proverb. (I Kings 5:13:) “And he spoke with/concerning ('al)73 the trees.” Is it possible that a person would speak with the trees? Solomon merely said, “For what reason is a leper cleansed through the tallest among the trees (the cedar) and through the lowest of the low (the hyssop); through (according to Lev. 14:4) cedar wood, [crimson stuff,] and hyssop?’ It is simply because he had exalted himself like the cedar, that he was stricken with leprosy. As soon as he humbled himself like the hyssop, he was therefore cured through hyssop”. (I Kings 5:13, cont.:) “He also spoke with/concerning ('al) the cattle and the fowl.” Is it possible that [a person] would speak with cattle and with fowl? Rather [the passage is concerned with] why the cattle are permitted [as food] with [the cutting of] two organs74 (the gullet and the windpipe); but the fowl, with [the cutting of] one organ (i.e., the gullet or the windpipe).75 Because cattle were created from the dry land, as stated (in Gen. 1:14), “Let the earth bring forth the living creatures after its kind, cattle, creeping things,” they are permitted with two organs. But in regard to fowl, because they were created from the mud, they were permitted with one organ. As one text says [they came] from the dry land, while another text says [they came] from the sea. [The text stating fowls came] from the dry land is what is written (in Gen. 2:19), “So from the ground the Lord God formed every beast of the field and every fowl of the heavens.” The other text says (in Gen. 1:20), “Let the waters swarm with swarms of living creatures and the fowl fly above the earth.”76 Bar Qappara said, “They were created from the mud which is in the sea.” R. Abbin said the name of R. Jose the Galilean said, “Nevertheless, the feet of the cock resemble the scaly skin77 of the fish.”78 (I Kings 5:13, cont.:) “And with/concerning ('al) the creeping things.” Is it possible that one would speak with a creeping thing? Solomon simply said, “What is the reason that in the case of the eight swarming creatures which are in the Torah, one is culpable for hunting or injuring them (on the Sabbath)79; but in the case of the rest of the swarming creatures, one is exempt?80 For the reason that they (i.e. the former) have skins.”81 (I Kings 5:13 cont.:) “And with/concerning ('al) the fish.” Is it possible that one would so speak? Solomon merely said, “For what reason do cattle, beasts, and birds require ritual slaughtering, while fish do not require ritual slaughtering?” Jacob the man of Kefar Gibburayya taught in Tyre with respect to fish, that they do require ritual slaughtering. When R. Haggai heard, he sent for him to come. He said to him, “On what basis did you decide this?” He said to him, “From here (in Gen. 1:20), ‘Let the waters swarm with swarms of living creatures, and let the fowl fly.’ Just as fowl require ritual slaughtering, so do the fish require ritual slaughtering.” He said to them (i.e., those standing by), “Lay him down to receive lashes.” He said to him, “Shall a person who speaks words of Torah be lashed?” He said to him, “You did not decide [the law] well.” He said to him, “On what basis?” He said to him, “From here (in Numb. 11:22), ‘Are there enough flocks and herds to slaughter for them; are there enough fish in the sea to gather for them?’ The former require ritual slaughtering, while the latter [is taken] through gathering.” He said to him, “Give [me] your beating, as it is good for retention.” And again did Jacob the man of Kefar Gibburayya teach in Tyre, [this time] with respect to an Israelite man, who came upon a foreign woman and had her bear him a son, that he should be circumcised on the Sabbath. When R. Haggai heard, he sent for him to come. He said to him, “On what basis do you hold this?” He said to him, “[From this which is written] (in Numb. 1:18) ‘then they registered their lineages according to their families according to the house of their fathers.’” He said to them (i.e., those standing by), “Lay him down to receive lashes.” He said to him, “Shall a person who speaks words of Torah be lashed?” He said to him, “You did not decide [the law] well.” He said to him, “Where is it shown?” He said to him, “Lie down and listen.” He said to him, “If one of the gentiles came to you in order to become a proselyte on condition that you circumcise him on the Sabbath day or on the Day of Atonement, would you profane the Sabbath on account of him or not?” He said to him, “One does not profane the Sabbath or the Day of Atonement for him but only for the son of an Israelite woman.” He said to him, “On what basis do you hold this?” He said to him (in Ezra 10:3), “So now let us make a covenant with our God to put away all (foreign) wives and (anyone] born of them […].” He said to him, “Would you lash me on the basis of [a non-Mosaic text]?” He said to him, “It is written (ibid.), ‘let it be done [according to] the Torah.’” He said to him, “From which [piece of] Torah?” He said to him, “From that of R. Johanan, when he said in the name of R. Simeon ben Johay, ‘It is written (in Deut. 7:3), “You shall not intermarry with them; do not give your daughters to their sons.” Why? (Deut. 7:4:) “Because they will turn your children away from following me.” Your child that comes from an Israelite woman is called "your child"; but that which comes from a foreign woman is called, not "your child," but "her child,” as stated (in Gen. 21:13), “And I will also make the son of the maidservant into a nation.”’" He said to him, “Give [me] your beating, as it is good for retention.” Solomon said, “About all these things I have knowledge; but in the case of the parashah on the red heifer, I have investigated it, inquired into it, and examined it. Still (at the end of the verse in Eccl. 7:23), ‘I thought I could fathom it, but it eludes me.’” (Eccl. 8:1:) “Who is like the wise person, and who knows the explanation of a saying?” (Eccl. 8:1:) Who is like the wise person? This is the Holy One, blessed be He, since it is stated about Him (in Prov. 3:19), “Through wisdom the Lord founded the earth.”82 (Eccl. 8:1, cont.:) “And who knows the explanation of a saying?” This [also] is the Holy One, blessed be He, who explained the Torah for Moses. (Eccl. 8:1, cont.:) “A person's wisdom lights up his face.” R. Judan said, “Great is the power of the prophets, as they [are able to] compare the Almighty above to the form of a man, as stated (Daniel 8:16), ‘And I heard the voice of a man.’” And R. Judah bar Simon says [the proof] is from here (in Ezekiel 1:26), “and on the image of a chair was an image of a man.” (Eccl. 8:1, cont.:) “And the radiance ('oz) of his face is changed (for the better),” in that he changes the principle of judgment into a principle of mercy with respect to Israel. R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi, “Over each and every word that the Holy One, blessed be He, spoke to Moses, He spoke to him of its [related] uncleanness and of its purification.83 When he made known the Parashah (starting with Lev. 21:1), ‘Speak (Emor) unto the priests,’ [Moses] said to him, ‘Master of the world, if a priest becomes unclean (through touching a human corpse), what means is there for his purification?’ When [the Holy One, blessed be He,] did not answer, at that time the face of Moses turned yellow (with shame). Then when the Holy One, blessed be He, reached the parashah on the [red] heifer, the Holy One, blessed be He, said to him, ‘Moses, [when I gave you] that saying which I spoke to you (in Lev. 21:1), “Go, speak unto the priests,” then you said to me, “If one becomes unclean, what means will there be for his purification,” I did not answer [you at that time. Now] this is his purification (in Numb. 19:17), “They shall take some ashes from the burning of the sin offering (i.e., the red heifer).”‘”
It is therefore stated (in Gen. 31:4), ‘So Jacob sent and called Rachel and Leah to the field where his flock was.’” (I Kings 5:10, cont.:) “From all the wisdom of Egypt.” What was the wisdom of Egypt? You find that when Solomon wanted to build the Temple, he sent to Pharaoh Necho and said to him, “Send me craftsmen [to work] for a wage, for I want to build the Temple.” What did Pharaoh do? He gathered all his astrologers66 and said to them, “Foresee which people are going to die this year and send them to him. So that I can come to him with a grievance and say to him, ‘Give me the value of the craftsmen that you killed.’” When they came to Solomon, he foresaw through the holy spirit that they would die during that year. He [therefore] gave them shrouds and sent them [back] to [Pharaoh]. He sent to him, saying, “Do you not have shrouds to bury your dead? Here they are for you with their shrouds. Go and bury your dead.” Hence it is stated, (I Kings 5:10, cont.) “from all the wisdom of Egypt.” (I Kings 5:11:) “And he was wiser than any man, than Ethan the Ezrahite, and Heman, Chalkol, and Darda the sons of Mahol.” “Wiser than any man (literally, than all of Adam),” than the first Adam. And what was his wisdom? You find that, when the Holy One, blessed be He, wanted to create the first Adam, he consulted with the ministering angels. He said to them (in Gen. 1:26), “Let us make humankind (Adam) in Our image.” They said to him (in Ps. 8:5), “What is a human that You are mindful of him?” He said to them, “This Adam that I want to create Adam shall have wisdom greater than yours.” What did He do? He gathered all cattle, wild beasts, and fowl pass before them. He said to them, “What are the names of these [beings]?” They, however, did not know. When He had created Adam, He made them pass before him. He said to him, “What are the names of these [beings]?” He said, “It is fitting to call this one an ox, this one a lion, this one a horse, [...]” and so on for all of them. It is so stated (in Gen. 2:20), “So Adam recited names for all the cattle.”67 He said to him, “And you, what is your name?” Adam said to him, “Adam, because I was created out of the ground (adamah).” The Holy One, blessed be He, said to him, “I, what is My name?” He said to him, “The Lord, because you are Lord over all creatures,” namely as written (in Is. 42:8), “I am the Lord, that is My name,” which the first Adam gave me.68 “That is my name,” the one which I have agreed to [for use] between Me and My creatures. (I Kings 5:11, cont.:) “[Wiser] than Ethan the Ezrahite.” This is Abraham, of whom it is stated (in Ps. 89:1), “A maskil (a psalm of erudition) of Ethan the Ezrahite.”69 (I Kings 5:11, cont.:) “And Heman (rt.: 'mn).” This is Moses, of whom it is stated (in Numb. 12:7 with reference to Moses), “he is trusted (rt.: 'mn) in all My house.” (I Kings 5:11, cont.:) “Calcol (klkl).” This is Joseph, of whom it is stated (in Gen. 47:12), “And joseph sustained (rt.: klkl) [his father and his brothers].” The Egyptians said, “Has this slave come to rule over us for any reason but because of his wisdom?” What did they do to him? They brought seventy tablets70 and wrote on them in seventy tongues. Then when they cast them before him. He read each and every one in its own tongue. And not only that, but he spoke in the holy tongue, which they did not have the ability to understand, as stated (in Ps. 81:6), “He made it a statute upon Joseph, when he went out over the land of Egypt. I hear a language I had not known.” (I Kings 5:11, cont.:) “Darda (drd')].” This is the generation (dor) of the desert, which had knowledge (de'ah). (I Kings 5:11, cont.:) “The children of Mahol,” i.e., the Children of Israel whom the Divine Presence forgave (rt.: mhl) for the deed of the calf. (I Kings 5:12:) “Moreover he composed three thousand proverbs.” R. Samuel bar Nahman said, “We have gone over all of the scriptures and have found that Solomon only uttered prophetically close to eight hundred verses.71 Then what is meant by three thousand? [This number] teaches that each and every verse that he spoke contains two [or] three interpretations, just as it says (in Prov. 25:12), ‘Like an earring of gold, a necklace of fine gold, [so is a wise reprover to a listening ear].’”72 But the rabbis say, “Every verse has three thousand proverbs, while each and every proverb has a thousand and five interpretations.” [(I Kings 5:12, cont.:) “And his song numbered a thousand and five.”] “Songs” is not written here, but “song,” the song of the proverb. (I Kings 5:13:) “And he spoke with/concerning ('al)73 the trees.” Is it possible that a person would speak with the trees? Solomon merely said, “For what reason is a leper cleansed through the tallest among the trees (the cedar) and through the lowest of the low (the hyssop); through (according to Lev. 14:4) cedar wood, [crimson stuff,] and hyssop?’ It is simply because he had exalted himself like the cedar, that he was stricken with leprosy. As soon as he humbled himself like the hyssop, he was therefore cured through hyssop”. (I Kings 5:13, cont.:) “He also spoke with/concerning ('al) the cattle and the fowl.” Is it possible that [a person] would speak with cattle and with fowl? Rather [the passage is concerned with] why the cattle are permitted [as food] with [the cutting of] two organs74 (the gullet and the windpipe); but the fowl, with [the cutting of] one organ (i.e., the gullet or the windpipe).75 Because cattle were created from the dry land, as stated (in Gen. 1:14), “Let the earth bring forth the living creatures after its kind, cattle, creeping things,” they are permitted with two organs. But in regard to fowl, because they were created from the mud, they were permitted with one organ. As one text says [they came] from the dry land, while another text says [they came] from the sea. [The text stating fowls came] from the dry land is what is written (in Gen. 2:19), “So from the ground the Lord God formed every beast of the field and every fowl of the heavens.” The other text says (in Gen. 1:20), “Let the waters swarm with swarms of living creatures and the fowl fly above the earth.”76 Bar Qappara said, “They were created from the mud which is in the sea.” R. Abbin said the name of R. Jose the Galilean said, “Nevertheless, the feet of the cock resemble the scaly skin77 of the fish.”78 (I Kings 5:13, cont.:) “And with/concerning ('al) the creeping things.” Is it possible that one would speak with a creeping thing? Solomon simply said, “What is the reason that in the case of the eight swarming creatures which are in the Torah, one is culpable for hunting or injuring them (on the Sabbath)79; but in the case of the rest of the swarming creatures, one is exempt?80 For the reason that they (i.e. the former) have skins.”81 (I Kings 5:13 cont.:) “And with/concerning ('al) the fish.” Is it possible that one would so speak? Solomon merely said, “For what reason do cattle, beasts, and birds require ritual slaughtering, while fish do not require ritual slaughtering?” Jacob the man of Kefar Gibburayya taught in Tyre with respect to fish, that they do require ritual slaughtering. When R. Haggai heard, he sent for him to come. He said to him, “On what basis did you decide this?” He said to him, “From here (in Gen. 1:20), ‘Let the waters swarm with swarms of living creatures, and let the fowl fly.’ Just as fowl require ritual slaughtering, so do the fish require ritual slaughtering.” He said to them (i.e., those standing by), “Lay him down to receive lashes.” He said to him, “Shall a person who speaks words of Torah be lashed?” He said to him, “You did not decide [the law] well.” He said to him, “On what basis?” He said to him, “From here (in Numb. 11:22), ‘Are there enough flocks and herds to slaughter for them; are there enough fish in the sea to gather for them?’ The former require ritual slaughtering, while the latter [is taken] through gathering.” He said to him, “Give [me] your beating, as it is good for retention.” And again did Jacob the man of Kefar Gibburayya teach in Tyre, [this time] with respect to an Israelite man, who came upon a foreign woman and had her bear him a son, that he should be circumcised on the Sabbath. When R. Haggai heard, he sent for him to come. He said to him, “On what basis do you hold this?” He said to him, “[From this which is written] (in Numb. 1:18) ‘then they registered their lineages according to their families according to the house of their fathers.’” He said to them (i.e., those standing by), “Lay him down to receive lashes.” He said to him, “Shall a person who speaks words of Torah be lashed?” He said to him, “You did not decide [the law] well.” He said to him, “Where is it shown?” He said to him, “Lie down and listen.” He said to him, “If one of the gentiles came to you in order to become a proselyte on condition that you circumcise him on the Sabbath day or on the Day of Atonement, would you profane the Sabbath on account of him or not?” He said to him, “One does not profane the Sabbath or the Day of Atonement for him but only for the son of an Israelite woman.” He said to him, “On what basis do you hold this?” He said to him (in Ezra 10:3), “So now let us make a covenant with our God to put away all (foreign) wives and (anyone] born of them […].” He said to him, “Would you lash me on the basis of [a non-Mosaic text]?” He said to him, “It is written (ibid.), ‘let it be done [according to] the Torah.’” He said to him, “From which [piece of] Torah?” He said to him, “From that of R. Johanan, when he said in the name of R. Simeon ben Johay, ‘It is written (in Deut. 7:3), “You shall not intermarry with them; do not give your daughters to their sons.” Why? (Deut. 7:4:) “Because they will turn your children away from following me.” Your child that comes from an Israelite woman is called "your child"; but that which comes from a foreign woman is called, not "your child," but "her child,” as stated (in Gen. 21:13), “And I will also make the son of the maidservant into a nation.”’" He said to him, “Give [me] your beating, as it is good for retention.” Solomon said, “About all these things I have knowledge; but in the case of the parashah on the red heifer, I have investigated it, inquired into it, and examined it. Still (at the end of the verse in Eccl. 7:23), ‘I thought I could fathom it, but it eludes me.’” (Eccl. 8:1:) “Who is like the wise person, and who knows the explanation of a saying?” (Eccl. 8:1:) Who is like the wise person? This is the Holy One, blessed be He, since it is stated about Him (in Prov. 3:19), “Through wisdom the Lord founded the earth.”82 (Eccl. 8:1, cont.:) “And who knows the explanation of a saying?” This [also] is the Holy One, blessed be He, who explained the Torah for Moses. (Eccl. 8:1, cont.:) “A person's wisdom lights up his face.” R. Judan said, “Great is the power of the prophets, as they [are able to] compare the Almighty above to the form of a man, as stated (Daniel 8:16), ‘And I heard the voice of a man.’” And R. Judah bar Simon says [the proof] is from here (in Ezekiel 1:26), “and on the image of a chair was an image of a man.” (Eccl. 8:1, cont.:) “And the radiance ('oz) of his face is changed (for the better),” in that he changes the principle of judgment into a principle of mercy with respect to Israel. R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi, “Over each and every word that the Holy One, blessed be He, spoke to Moses, He spoke to him of its [related] uncleanness and of its purification.83 When he made known the Parashah (starting with Lev. 21:1), ‘Speak (Emor) unto the priests,’ [Moses] said to him, ‘Master of the world, if a priest becomes unclean (through touching a human corpse), what means is there for his purification?’ When [the Holy One, blessed be He,] did not answer, at that time the face of Moses turned yellow (with shame). Then when the Holy One, blessed be He, reached the parashah on the [red] heifer, the Holy One, blessed be He, said to him, ‘Moses, [when I gave you] that saying which I spoke to you (in Lev. 21:1), “Go, speak unto the priests,” then you said to me, “If one becomes unclean, what means will there be for his purification,” I did not answer [you at that time. Now] this is his purification (in Numb. 19:17), “They shall take some ashes from the burning of the sin offering (i.e., the red heifer).”‘”
[Siman 7] R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi, “There are four things that the evil drive would refute [as irrational], and for each of them is written [the word,] huqqah (i.e., an unquestioned statute).84 Now these concern the following: (1) the nakedness of a brother's wife, (2) diverse kinds, (3) the scapegoat, and (4) the red heifer.”85 In regard to the nakedness of a brother's wife, it is written (in Lev. 18:16), “You shall not uncover the nakedness of your brother's wife”; [yet if the brother] dies without children [it is written] (in Deut. 25:5), “her brother-in-law shall have sexual intercourse with her [and take her for a wife].” And it is written about the sexual prohibitions (in Lev. 18:5), “And you shall keep [all] My unquestioned statutes [...].” In regard to diverse kinds, it is written (in Deut. 22:11), “You shall not wear interwoven stuff, [wool and flax together]”; yet a linen cloak86 with [wool] tassels is permitted.87 And for [this commandment also] it is written, [that it is] an unquestioned statute. [Thus it is written (in Lev. 19:19),] “You shall keep My unquestioned statute. You shall not mate your cattle with a different kind…, [nor shall you wear a garment with diverse kinds of interwoven stuff].” In regard to the scapegoat, it is written (in Lev. 16:26), “And the one who sets the azazel-goat free shall wash his clothes”; yet it is [the goat] itself that atones for others. And for [this commandment also] it is written (in Lev. 16:34), “And this shall be to you an unquestioned statute forever.” In regard to the red heifer, where is it shown? Since we are taught (in Parah 4:4), “All engaged with the [rite of the red] heifer from beginning to end render [their] garments unclean”; yet it is [the heifer] itself that purifies [what is] unclean. And for [this commandment also] it is written, [that it is] an unquestioned statute. Thus it is written (in Numb. 19:2), “This is an unquestioned statute of the Torah.”
[Siman 8] (Numb. 19:2, cont:) “That they bring unto you [a red heifer without blemish].” R. Jose bar Hanina said, “The Holy One, blessed be He, said to Moses. ‘To you I am revealing the reason for the heifer, but to others it is an unquestioned statute.’”88 As Rav Huna said, “It is written (in Ps. 75:3), ‘For I will set a time, when I Myself will judge with equity.’ It is also written (in Zech. 14:6), ‘On that day there shall be no light of cold (yqrot) and frost.’89 Things that are hidden from you in this world are going to be clear to you in the world to come, as with the blind person who gains his sight. Thus it is stated (in Is. 42:16), ‘I will lead the blind by a road they do not know, [… these things I have done].’ ‘I will do’ is not stated here, but ‘I have done,’ in that I have already done them for R. Aqiva and his colleagues.” Another interpretation: Things that were not revealed to Moses were revealed to R. Aquiva and his colleagues (as found in Job 28:10), “his eye sees every precious thing.” R. Jose bar Hanina said, “It was implied (in Numb. 19:2) was that all heifers perish, but [Moses’] lasts forever.” R. Aha said in the name of R. Jose bar Hanina, “When Moses ascended into the firmament, he heard the voice of the Holy One, blessed be He, sitting and being occupied with the parashah of the [red heifer], and he was reciting a halakhah (i.e., a passage of oral Torah) in the name of its author (from Parah 1:1), ‘My son, Eliezer says, “The calf [whose neck is to be broken]90 is to be one year old, but the [red] heifer is to be two years old.”’91 Moses said, ‘Master of the world, do not the realms above and below belong to you? Now you are citing a halakhah in the name of flesh and blood?’ He said to him, ‘A righteous man is going to arise in my world and is first going to begin [his teaching] with the parashah of the [red] heifer, R. Eliezer says, “The calf [whose neck is to be broken] is to be one year old, but the [red] heifer is to be two years old.”’ He told Him, ‘Master of the universe, may it be [Your] will that he come from my loins.’ He said to him, ‘By your life, he is to be from your loins.’ Thus it is stated (of Moses' offspring in Exod. 18:4), ‘And the name of the one92 was Eliezer,’ [i.e.,] the name of that particular one [who would begin his teaching with Tractate Parah] was Eliezer. A certain stranger questioned Rabban Johanan ben Zakkay, “These things which you do seem like a kind of sorcery.93 You bring a heifer, burn it, pound it, and take its ashes. Then [when] one of you is defiled by a corpse, they sprinkle two or three drops on him, and you say to him, ‘You are clean.’” He said to him, “Have you ever had a bad spirit of madness enter you?” He told him, “No.” He said to him, “Perhaps you have seen someone into whom a bad spirit has entered?” He told him, “Yes.” He said to him, “So what did you do for him?” He said to him, “They bring roots and burn them beneath him. Then they sprinkle water on [the spirit], and it flees.” He said to him, “Let your ears hear what you are uttering with your mouth. Similarly is this spirit an unclean spirit. Thus it is stated (in Zech. 13:2), ‘and I will also remove the prophets and the unclean spirit from the land.’ They sprinkle the purifying water upon him, and he flees.” After the gentile had left, [R. Johanan's] disciples said to him, “Our master, you repelled this one with a [mere] reed [of an answer]. What have you to say to us?” He said to them, “By your lives, a corpse does not defile, nor does a heifer purify, nor does water purify. Rather, the Holy One, blessed be He, has said, ‘I have enacted a statute for you. I have issued a decree, [and] you are not allowed to transgress against my decree.’” Thus it is written (in Numb. 19:2), “This is the statute of the Torah.” And for what reason are all the sacrifices male and female, while that one is [only] female?94 R. Ayyevu said, “It is comparable to the son of a female slave who defiled a king's palace.95 The king said, ‘Let his mother come and clean up the excrement.’ Similarly has the Holy One, blessed be He, said, ‘Let a heifer come and atone for the incident of the [golden] calf.’”
1. Numb. R. 18:22.
2. BB 74b.
3. M. Pss. 93:5. Cf. Gen. R. 23:7, according to which the sea (i.e., the Mediterranean) is higher than the whole world.
4. See Gen. R. 4:5.
5. PRTsWP, an adaptation of the Gk.: prosopon.
6. According to Rashi on Shab. 106a, a single sit was the distance between the tips of the of the middle and index fingers when held widely apart. A double sit was the distance between the tips of the thumb and index finger when held widely apart. For various definitions, see Jastrow, p. 977, s.v. SYT.
7. Literally, “[A person] admits [bad news] through one [ear], and discharges it through the other.”
8. See Lev. R. 22:2-3; Eccl. R. 5:8:2, 4; PRE 49; also Shab. 77b; Exod. R. 10:1.
9. Cf. Gen. R. 10:7; Lev. R. 22:4; Eccl. R. 5:8:5.
10. Lev. R. 22:4.
11. A well-known landing dock four hours north of Tyre. See ‘Eruv. 80a.
12. Gen. R. 22:8.
13. Git. 56b; Lev. R. 22:3.
14. The author is avoiding too literal a description of the sacrilege and therefore substitutes “himself” for God as a euphemism.
15. See Pes. 118b.
16. This section is taken virtually verbatim from the Aramaic text of the She’eltot of Ahai of Shabha (d. ca. 762), Mattot, 137.
17. Gk.: escharai.
18. ‘AZ 76a.
19. Lat.: cucumae; Gk.: koukkoumai. Variants of this Greek word also occur in the neut. and masc.
20. See ‘AZ 75a.
21. ‘AZ 76a.
22. According to ‘AZ 76b, the rim of dough built up the mouth of the pot, so that the boiling water would overflow the top and leave no part uncleansed.
23. In ‘AZ 75b.
24. I.e., in a ritual bath.
25. According to Numb. 19:12, 19, this is the requirement for one who has been defiled by a corpse.
26. Literally: “Talmud.” The word occurs here in the generic sense of a text from which one learns.
27. ‘AZ 75b is more specific, and objects that under the Nahman/Abbuha ruling, even scissors, would require immersion.
28. Mirdeta. The word normally denotes dung but here seems to refer to a kind of clay.
29. Qonya; cf. the Gk.: konia (“dust”).
30. Pes. 30b; ‘AZ 33b-34a.
31. I.e., wine handled by a heathen and which may have been used for an idolatrous libation.
32. English translations usually translate these last four words as NO ONE.
33. Numb. R. 19:1; PRK, 4:1.
34. Cf. ibid. 8:3, 6-9.
35. The traditional Mishnah text here does not specifically declare such a one unclean, although the uncleanness may be inferred, especially when the passage is read in connection with Lev. 13:2-3.
36. Lev. R. 26:1; PRK 4:2; PR 14:4.
37. Rt.: QLS. Cf. Gk.: kalos (“beautiful”).
38. Dimosa’ot: The translation derives its meaning from the Gk. demosia (“public buildings”), but Jastrow, s.v., demosia, understands the plural of this word more specifically to mean “public baths”, a meaning that well fits this context.
39. In addition to the parallels for the last section, see Gen. R. 32:4; also cf. M. Pss. 12:5; also Pes. 3b.
40. Lev. R. 26:2; Numb. R. 19:2; Cant. R. 2:4:1; PRK 4:2; PR 14:10; 21:10; M. Pss. 7:7; 12:4; cf. PR 14:6; see also below.
41. Lat.: delatores (“informers”).
42. Although lions, they did not support David when they should have. See Ps. 17:12.
43. On Doeg, see I Sam. 22:8-10; Ps. 52:1. On Ahithophel, see II Sam. 17:1-23.
44. Deut. R. 5:10; cf. Meg. 11a, according to which Ahab was one of three who ruled over the whole world. The other two were Ahasuerus and Nebuchadnezzar.
45. Because of the drought, the greater difficulty in obtaining water would advertise what he was doing.
46. Rt.: KRZ; see Gk.: keryssein.
47. I.e., brought sin into the world.
48. See also yPe’ah 1:1 (16ab); cf. ‘Arakh. 15b.
49. Literally: “Master of the tongue.”
50. See Targum Pseudo-Jonathan on Lev. 19:16. The targumist translates rakhil, which came to be interpreted as “slanderer” or “informer,” with lishan telita’e (“triple tongue”).
51. Also ‘Arakh. 15b; M. Pss. 12:2.
52. I Sam 22:9-10 and II Sam. 1:15, as interpreted by Rashi on II Sam. 1:2.
53. See Rashi on II Sam. 1:9, who knows a midrash, according to which Saul was slain for slaying the priests of Nob.
54. In I Sam. 22:16-19.
55. Instead of “to David from Abner.”
56. Rt.: PYS. Cf. the Gk. noun, peisis, which designates the softer feelings.
57. Numb. R. 19:2, cont.; PRK 4:2; PR 14:6.
58. Numb. 19:2, 5, 6, 9, 10 account for five. Braude in his translation of PR 14:6, n. 21, following n. 31 in the Friedmann edition, notes that the Targum Pseudo-Jonathan does contain seven mentions of the heifer, with the extra references in vss. 7 & 9. Braude and Kapstein in their translation of PRK 4:2, n. 31, allude to the tradition of only seven red heifers having been so offered since the days of Moses. See Parah 3:5.
59. Vss. 5-6 mention the burning of skin, flesh, blood, dung, cedar wood, hyssop, and crimson stuff.
60. So vs. 4; see Parah 3:1, 9.
61. Numb. 19:7, 8, 10, 19, 21. Braude and Kapstein, n. 34, suggest that Numb. 19:7, requires three launderings, one after each of the three stages in the rite, i.e., in vss. 3, 4, 6.
62. Vss. 14-16 mention entering a tent where someone has died, being in that tent, being an open vessel there, touching one killed in the open, touching one who died naturally, touching a human bone, or touching a grave.
63. Vss. 18f. explain how to cleanse the categories of uncleanness mentioned in the previous note.
64. Numb. R. 19:3; Eccl. R. 7:23:1; PRK 4:3; PR 14:8.
65. Above, Gen. 7:24; PR 14:9.
66. Gk.: astrologoi.
67. The understanding of the midrash is that the creatures implicitly already possessed names.
68. Above, Lev. 3:11.
69. It is assumed, of course that Abraham wrote the Psalm, an assumption based on a comparison of Ps. 89:1 and Is. 41:2: WHO HAS RAISED UP RIGHTEOUSNESS FROM THE EAST?. See BB 15a. The Ezrahite (‘ezrahi) of Ps. 89:1 is understood in the sense of “Easterner,” and Ethan (which means “steadfast”) is regarded as equivalent to “righteous.” For another argument identifying Ethan and Abraham, see PR 6:5.
70. Gk.: piyyakia; Lat.: pittacia.
71. See Cant. R. 1:1:11.
72. The midrash understands the WISE REPROVER TO BE Solomon himself, who is likened to both a golden earring and a golden necklace.
73. The point of the midrash in this and in the following chapter concerns whether to understand ‘al as “with” or “concerning.”
74. Gk.: semeia (“signs,” “omens”).
75. See Hul. 2:1; Hul. 27b.
76. This unusual translation of Gen. 1:20 is required by the midrash.
77. Reading HSPNYT’ with the parallel in Yalqut Shim‘oni, Kings, 178, for Buber’s HRTsPYTYH.
78. A fish of the genus anthias.
79. Shab. 14:1.
80. Shab. 14:1.
81. Shab. 107ab, explains that in the case of skin, as distinct from the flesh, a wound does not completely heal but leaves a scar. Thus part of the animal’s life is lost. See yShab. 14:1 (14b); also Hul. 9:2. Cf. Rashi on Shab. 14:1, according to whom cutting the skin causes blood to color it in a form of dying, an act forbidden on the Sabbath.
82. Numb. R. 19:4; Eccl. R. 8:1:1; PRK 4:4; PR 14:10.
83. See Numb. R. 19:4.
84. Although Huqqah is normally translated simply as “statute,” the word more fully denotes a command that demands implicit and unquestioned obedience. Huqqah is therefore translated “unquestioned statute” throughout this section.
85. PR 14:12; Numb. R. 19:5; see Yoma 67b.
86. Gk.: sindon.
87. See Numb. 15:37-38.
88. PRK 4:7; PR 14:13; Numb. R. 19:6.
89. See also Pes. 50a.
90. See Deut. 21:3-4.
91. See Braude’s translation of PR, 14:13 p. 290, n. 91, which records a suggestion of Mordecai Margulies, who notes that R. Eliezer would have begun his instruction with this mishnah.
92. So literally. In the biblical context the translation would normally read: AND THE NAME OF THE OTHER WAS ELIEZER.
93. Numb. R. 19:8; PRK 4:7; PR 14:14.
94. PRK 4:8.
95. Lat.: praetorium Gk.: praitoriom.
פרשת חקת
[א] זאת חקת התורה (במדבר י״ט:ב׳). יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב״ה, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ולנפלאותיו אין חקר, ולגדולתו אין מספר, וכונס כנד מי הים, ונותן באוצרות תהומות (תהלים ל״ג:ז׳), ומהו כונס כנד מי הים, בשעה שברא הקב״ה את העולם, אמר לו לשר של ים, פתח פיך ובלע כל מימי בראשית, אמר לפניו רבש״ע דיי שאעמוד בתוך שלי, והתחיל לבכות, בעט בו והרגו, שנאמר בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב (איוב כ״ו:י״ב), [את מוצא ששר של ים רהב שמו, מה עשה הקב״ה כבשן ודרכן], וכך קיבלן הים, שנאמר ודורך על במתי ארץ ה׳ [אלהי] צבאות שמו (עמוס ד׳:י״ג), ושם להן חול בריח ודלתים, שנאמר ויסך בדלתים ים (איוב ל״ח:ח׳), ואומר האותי לא תיראו נאם ה׳ [אם מפני לא תחילו] אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ה׳:כ״ב), ואומר עד פה תבא ולא תוסיף (איוב ל״ח:י״א), אמר לו הים רבש״ע אם כן יתערבו מימי המתוקין במלוחין, א״ל לאו, כל אחת ואחת יש לו אוצר בפני עצמו, שנאמר נותן באוצרות תהומות (תהלים ל״ג:ז׳), ואם תאמר שזה תימה גדול שאין מתערבין מימיהן, הרי פרצוף שברא הקב״ה בבני אדם מלא הסיט, יש בו כמה מעיינות ואינן מתערבין זה בזה, מי עינים מלוחים, מי אזנים שמנים, מי החוטם סרוחין, מי הפה מתוקין, מפני מה מי עינים מלוחין, שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה, מיד היה מסתמא, אלא על שהן מלוחין פוסק ואינו בוכה, מפני מה מי אזנים שמנים, שבשעה שאדם שומע שמועה קשה (אילמלא) [אלמלי] תופשה באזניו מתקשרת בלבו ומת, ומתוך שהן שמנים מוציא בזה ומכניס בזה, מפני מה מי החוטם סרוחין, שבזמן שאדם מריח ריח רע אם לא מי החוטם סרוחין שמעמידים אותו מיד מת, ומפני מה מי הפה מתוקין, פעמים שאדם אוכל אכילה שאינה מתקבלת בלבו ומקיאה, ואם לא מי הפה שמתוקין, אין נפשו חוזרת עליו, ועוד שהוא קורא בתורה, שכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם י״ט:י״א), לפיכך מי הפה מתוקים, והרי דברים קל וחומר, ומה מלא הסיט יש בו כמה מעיינות ואינם מתערבים, הים הגדול על אחת כמה וכמה, שנאמר זה הים (הגדול) [גדול] ורחב ידים וגו׳ (שם ק״ד:כ״ה), ללמדך שבכל עושה הקב״ה את שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה, ופעמים שעשה הקב״ה שליחותו על ידי [צפרדע, ועל ידי יתוש, ועל ידי צרעה, ועל ידי] עקרב, אמר רבי חנן דציפורי, מעשה בעקרב אחד הלך לעשות שליחותו בעבר הירדן, וזימן לו הקב״ה צפרדע אחת ועבר עליה, והל אותו עקרב ועקץ אדם ומת. ומעשה בקוצר אחד שהיה עומד וקוצר בבקעת בית טופח, כיון שבא השרב, נטל עשב (קצרו) [קשרו] בראשו, אתא עליה חד חיויא גבר קטליה, עבר עליה חד חבר חמא חיויא קטילן, א״ל מאן קטיל האי חיויא, א״ל אנא, אסתכיל בעשבא דברישיה, א״ל מרים את עשבא דברישיך, א״ל אין, כיון דארים יתיה, א״ל את יכול מרים הדין חיויא בהדין חוטרא, א״ל אין, עביד הכי קרב לגביה לא הספיק ליגע בו עד שנשר איברים איברים.
ר׳ ינאי היה יושב ושופט בפתח עירו, ראה נחש מרתיע ובא לעיר, כד מוקמין ליה מהכא, הוה אזיל להכא, אמר כמדומה אני שזה הולך לעשות שליחותו, כיון שנכנס לעיר נפל הברה בעיר, פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת.
מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד פיקח ואחד סומא, ישבו לאכול פשטו ידיהם לעשבי השדה ואכלו, זה שהיה פיקח נסתמא, וזה שהיד סומא נתפקח, לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה סומכו.
מעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל, כשהיה אוכל ראה שני צפורים מתנצים זה עם זה, הרג אחד מהן את חבירו והלך והביא עשב, [והניחו על פיו] והחייהו, הלך אותו האיש ונטל אותו עשב שנפל מן הצפור והלך להחיות בו את המתים, כשהגיע לסולמה דצור, מצא ארי מת מושלך, הניח העשב על פיו והחייהו, עמד הארי ואכלו, מתלא אמר טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך.
מעשה בשיחין באחד סומא שירד לטבול במים במערה, נזדמנה לו בארה של מרים וטבל ונתרפא, טיטוס הרשע נכנס לבית קודש הקדשים, כשהוא מחרף ומגדף עמד וגידר את הפרוכת, ונטל ס״ת והוציאה והציעה, והביא שתי זונות ועבר עליהן, שלף חרבו וקצץ את (הפרוכת) [הספר], נעשה נס והתחיל הדם מבצבץ ממנו, התחיל משתבח לומר שעצמו הרג, התחיל מתגבר והולך, כיון שהגיע לים, התחיל הים הולך וסוער, אמר אלהיהן של אלו אין לו כח אלא בים, עמד פרעה וטבעו בים, וכן לסיסרא, עכשיו אם הוא רוצה הרי היבשה בינו לביני, ונראה מי נוצח, אמר הקב״ה רשע בן רשע בן בנו של נמרוד הרשע, בריה קלה פחוה שבבריותי אני משלח בך לבערך מן העולם, נכנס יתוש בחוטמו ומת במיתה משונה, למה נקרא שמה בריה שפלה, שמכניס ואינו מוציא.
ופעמים על ידי צרעה, דכתיב ושלחתי את הצרעה לפניך (שמות כ״ג:כ״ח), אמרו רבותינו כששלח הקב״ה את הצרעה לפני ישראל להרוג האמוריים, ראה מה כתיב בהן, ואנכי השמדתי את האמורי [מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים וגו׳] (עמוס ב׳:ט׳), היתה נכנסת בעינו של ימין, ושופכת ארסה בו, והיתה מתבקע ונופל ומת, שכן דרכו של הקב״ה לעשות שליחותו על ידי דברים קלים לכל המתגאים עליו, שולח להם בריה קלה ליפרע מהם, להודיען שאין גבורתן אלא ממנו, ולעתיד לבא הקב״ה עתיד ליפרע מן האומות עובדי כוכבים על ידי דברים קלים, שנאמר והיה ביום ההוא ישרוק [ה׳] לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר (בקצה ארץ) [בארץ] אשורו באו ונחו כלם וגו׳ (ישעיהו ז׳:י״ח-י״ט).
[ב] שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאפרושי מן מידעם מסאב, שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור (ויקרא כ׳:כ״ה), ולא מיבעיא מן [מדעם] מסואבא דאסיר, אלא אפי׳ מני דאיבשיל בהו מדעם מסואבא אסיר לישראל לבשולי בהון, עד דפליט להו כל חד וחד, שנאמר כל [דבר] אשר יבא באש [תעבירו באש וטהר] (במדבר ל״א:כ״ג), כגון השפודין והאסכלאות, דאשתמשו בהו עובדי כוכבים, לא משתריין עד דעיילין בנורא, כדתנן השפוד והאסכלא מלבנן באור, עד כמה מלבנן, [אמר ר׳ מני] עד שתשיר קליפתן. היורות והקומקמסין ומחמי חמין, דתשמישן על ידי רותח, צריך לפלוטינהו על ידי האור ברותחין, ואע״פ דקומקמסין לאו דירכא לבשולי בה, זימנין דלא משכח מנא מקרי ומבשל בהו. יורה שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, לא צריך לפלוטיה, דתנן כוספן של עובדי כוכבים (פי׳ פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן בחמים), אם הוחמו חמיו ביורה גדולה אסור, ביורה קטנה מותר, ואיזו היא יורה קטנה, [אמר ר׳ ינאי] כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, והיכי מפליט להו ברותחין, [אמר ר׳ הונא] מניח יורה קטנה בתוך יורה גדולה, ויורה גדולה מאי, כי הא דהאי דודא דהוה ליה (למר) [לרב] עוקבא עבד לה גדנפא דליישא, ומליא מיא וארותחיא, וכפה צריך למשריא בגוה דדודא ופלוטיה. קערות תשמישן בכלי שני הן, כי נטל מדודא ושדי עלייהו שפיר דמי, ואע״ג דמפליט להו, צריך לאטבולינהו בנהרא, דתניא וכולן צריכין טבילה במקוה של ארבעים סאה והדר משתמש בהו ישראל, מנה״מ אמר רבא דאמר קרא כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נדה יתחטא וגו׳ (במדבר ל״א:כ״ג), הוסיף הכתוב טהרה אחרת, ותני בר קפרא ממשמע שנאמר אך במי נדה יתחטא, שומע אני שצריך הזאה שלישי (ורביעי) [ושביעי], ת״ל וטהר, אם כן מה ת״ל מי נדה, מים שנהדה טובלת בהן, וכמה [הם] ארבעים סאה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו הלוקח כלים חדשים מן השוק מן העובד כוכבים צריכין טבילה, [דהא] ישנים מלבנן והוו להו כחדשים, אפי׳ הכי צריכין טבילה, מתקיף לה רב ששת א״כ אפי׳ סתם כלי, אמר רבא כלי סעודה האמורין בפרשה, דכתיב כל [דבר] אשר יבא באש וגו׳ (במדבר ל״א:כ״ג). רב יצחק בר יוסף (וכן) [זבן] ההוא מנא דמרדתא חדתא סבר לאטבולא, א״ל ההוא הרבנן ור׳ יעקב שמו, הכי אמר ר׳ יוחנן כלי מתכות האמורין בפרשה, שנאמר אך את הזהב ואת הכסף (שם שם:כ״ב), אבל הני מני דפחרא נינהו חדשין אין צריכין טבילה, ישנים לא מיפלטין, דאשכחינן גבי חטאת וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר (ויקרא ו׳:כ״א).
ברם צריך למימר הני קערות דקוניא דאשתמשו בהו ברותחין, מי אית להו פליטא או לא, משום דמעיקרינהו כלי חרס נינהו, ושעינהו בקוניא מי מיגין ההוא שיעתא דקוני אעליהון ולא בלע חרש, משום דקוניא מתכת הוא וסגי ליה בפליטה, או דילמא לא מיגין ובלע חרס ולית ליה תקנתא, תא שמע דבעו מניה ממרימר, לענין חמץ בפדח, הני (מילי) מני דקוניא מי אית להו פליטה ושרי לאישתמושי בהון בפסחא או לא, דאית בהון גרטופני, לא קא מבעיא לון, דהא בלע במקום קרטופני, יורקא לא קמבעיא לן דמצרף, כי קא מיבעיא לן חיור או אוכם, אמר להו (הוינא) [חזינא] להו דכי רמו בהו חמימי מידיית גבייהו ש״מ בלעי, הלכך ככלי חרס דמיין, והני מילי לענין חמץ בפסח ולענין תשמיש עובד כוכבים דתשמישייהו ברותח, אבל לענין יין נסך דתשמישתיה בצונן, יורקא אסור משום דמצרף, אוכמא וחיורא אית בהו קרטופני אסור, לית בהו קרטופני, בשיכשוך בעלמא סגי להו, [אלמא] ככלי מתכות דמי דקיימא לן הלכה כרב זביד, דאמר רב זביד הני מני דקוניא חיורי ואוכמי שרי, יורקי אסור, ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי, וכן הוא הלכתא.
[ג] ד״א [זאת חקת התורה וגו׳ ויקחו אליך פרה אדומה תמימה (במדבר י״ט:ב׳). ילמדנו רבינו פרה שקרניה וטלפיה שחורים, מהו שתהא כשרה, כך שנו רבותינו פרה שקרניה וטלפיה שחורים כשרה, אבל כולה צריכה שתהא אדומה, אמרו מעשה שהיו מחזירין שנה אחת ומבקשים פרה אדומה תמימה, באו אצל עובד כוכבים אחד ומצאו אצלו, אמרו לו מכור אותה לנו, ראה אותן שהיו צריכים לה הרבה, התחיל מתפרנית עליה, אמרו לו בכמה, אמר להם במאה זהובים, אמרו לו טול והוציאה ונתנו לו, נכנס לביתו ויצא, אמר להו איני מוכרה אם אין אתם מוסיפים לי, הוסיפו לו חמשים זהובים, ועוד נכנס לביתו ויצא, עד שנתנו לו שלש מאות זהובים, אמר בינו לבין עצמו אני אלעיג על היהודים, נכנס ונטל העול והניח על צוארה כל הלילה, לבוקר הוציאה להם, כשראו אותה ידעו שעלה עליה עול, שראו עיניה מפלגלות, כשהן באין ליתן עליה עול מפלבלות עיניה, ומבטת בעול, כיון שראו סימניה שעלה עליה עול, אמרו לו תן לנו זהובים, שאפי׳ בחנם אין אנו נוטלין ממך, אין אנו צריכים לה, כיון שראה אותם שמסתכלים בה, וידעו שעלה עליה עול, נתן להם ממונם, והתחיל מקלס להקב״ה ואמר ברוך אלהיכם שנתן בכם חכמה ודעת, החזיר להם את הזהובים וחנק לעצמו, להודיעך שגזירת הכתוב היא שלא יהא מביאין אלא פרה אדומה, מנין ממה שכתוב בענין ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול (שם)].
[ד] ד״א זאת חקת התורה. זש״ה מי יתן טהור מטמא לא אחד (איוב י״ד:ד׳), כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, [ועולם הבא מן העולם הזה], מי עשה כן, ומי צוה כן, ומי גזר כן, לא אחד, לא יחידו של עולם. תמן תנינן [בהרת כגריס טמא, פרחה בכולו טהור, מי עשה כן, מי גזר כן, מי צוה כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן] האשה שמת ולדה תוך מעיה, והושיטה [חיה] את ידה, ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד, [וכן] המת בבית הבית טהור, יצא ממנו אותו מטמא, מי עשה זאת, לא יחידו של עולם. תמן תנינן כל העסוקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת טמאים, אלא הקב״ה אמר חוקה חקקתי לכם, גזירה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי.
[ה] [ד״א זאת חקת התורה. ר׳ תנחום בר חנילאי פתח אמרות ה׳ אמרות טהורות (תהלים י״ב:ז׳), כלום אמרות ה׳ הוו אמרות, אבל אמרות בשר ודם אינו אמרות, אלא בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו, וערב לו קילוסן, אמר להם למחר אני בונה לכם דימוסאות, למחר אני בונה לכם מרחצאות, למחר אני מכניס לכם את אמת המים, ישן לו ולא עמד, היכן הוא, והיכן אמרותיו, אבל הקב״ה אינו כן, אלא וה׳ אלהים אמת (ירמיהו י׳:י׳), ולמה הוא אמת, אמר ר׳ אבין לפי שהוא אלהים חיים ומלך עולם].
[ו] ד״א זאת חקת התורה. אמרות ה׳ אמרות טהורות (תהלים י״ב:ז׳), ר׳ יהושע בן לוי אמר מצינו שעיקם התורה שתים ושלש תיבות בתורה, שלא להוציא דבר טומאה מפיו, שנאמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא (בראשית ז׳:ב׳), ולא כתיב מן הבהמה הטמאה. אמר ר׳ יודן כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה, לא פתח אלא בסימני טהרה, את הגמל כי לא מפריס פרסה הוא, אין כתיב כאן, אלא כי מעלה גרה הוא (ויקרא י״א:ד׳), [ואת הארנבת כי לא מפריס פרסה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מעלת גרה (שם שם:ו׳), את החזיר כי לא מעלה גרה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מפריס פרסה (שם שם:ז׳)].
[ז] [מזוקק שבעתים (תהלים י״ב:ז׳)]. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעים לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים טמא, וארבעים ותשע פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם ואומר, אתה ה׳ תשמרם תצרנו מן הדור זו לעולם (תהלים י״ב:ח׳), אתה ה׳ תשמרם נטר אוריותהון בלבהון, תצרנו מן הדור זו לעולם, [מן דרא] שהוא חייב כלייה, ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין, [על ידי שהיה בהן דלטורין], הוא שדוד אומר נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני דם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה (שם נ״ז:ה׳), נפשי בתוך לבאים, אלו אבנר ועמשא, שהיו לבאים בתורה, אשכבה לוהטים, אלו דואג ואחיתופל, שהיו לוהטים אחר לשון הרע, בני אדם שיניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, שנאמר היסגרוני בעלי קעילה וגו׳ (שמואל א כ״ג:י״א), ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים,] שנאמר בא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו (תהלים נ״ד:ב׳), באותה שעה אמר דוד רומה על השמים אלהים (שם נ״ז:ו׳), סליק שכינתך מביניהם, אבל דורו של אחאב כולם עובדי ע״ז היו ועל ידי שלא היו בהן דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין, הוא שאמר עובדיה לאליהו, הלא הוגד לדוני את אשר עשיתי וגו׳ ואכלכלם לחם ומים (מלכים א י״ח:י״ג), אם לחם למה מים, אלא שהיה המים קשה להביא להם יותר מן הלחם, ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר, אני נותרתי נביא לה׳ לבדי (שם שם:כ״ב), וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא.
[ח] אמר ר׳ שמואל ב״ר נחמן אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדירות, אמר להם אני פרצתי גדרו של עולם, אמרו לו מפני מה אתה הולך ולשונך שותת, אמר להם הוא גרם לי, אמרו לו מפני מה כל החיות נושכות ואינן ממיתות, ואתה נושך וממית, אמר להם אם ישוך הנחש בלי לחש וגו׳ (קהלת י׳:י״א), אפשר דאנא עביד כלום, ולא מתאמר לי מן עליותא, ומפני מה אתה נושך באבר אחד, וכל האיברין מרגישין, אמר להם ולי אתם אומרים אמרו לבעל הלשון, שהוא כאן והורג ברומי.
ולמה נקרא שמו של לשון הרע שלישי, שהורג שלשה, האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו, ובימי שאול הרג ארבעה, דואג שאמרו, שאול שקיבלו, אחימלך שנאמר עליו, [ואבנר הן נר], ואבנר בן נר למה נהרג, ר׳ יהושע [בן לוי] אמר על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד, הדה הוא דכתיב וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו [לאמר] למי ארץ (שמואל ב ג׳:י״ב), כתב מן אבנר לדוד, ר׳ שמעון בן לקיש אמר על ידי שעשה דמן של נערים שחוק, שנאמר ויאמר אבנר וגו׳ יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (שם ב׳:י״ד), ורבנן אמרו על ידי שלא המתין לו לשאול להתפייס מן דוד, שנאמר ואבי ראה גם ראה (שמואל א כ״ד:י״ב). א״ל אבנר מה את בעי מן גלימא אמרת בסירא הוערת, כיון דאתי לגבי מעגל, אמר ליה הלא תענה אבנר, בכנף מעיל בסירה אמרת הוערת, חנית וצפחת בסירה הוערו, ויש אומרים על ידי שהיה בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה.
[ט] [מזוקק שבעתים]. ר׳ חנן בר פזי פתר קרא בפרשת פרה, שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע שריפות, שבע הזיות, שבע כבוסים, שבעה טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים, אם יאמר לך אדם חסר הן, אמור לו משה ואהרן בכלל היו, שנאמר וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה.
[י] ר׳ יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה (קהלת ז׳:כ״ג), כתיב ויתן אלהים חכמה לשלמה [וגו׳ כחול אשר על שפת הים] (מלכים א ה׳:ט׳), רבנן אמרי ניתן לו חכמה כנגד כל ישראל, ור׳ לוי אמר מה חול גדר לים, כך היתה חכמה גדר לשלמה, מתלא אמר דעה חסרת מה קנית, דעה קנית מה חסרת, עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו (משלי כ״ה:כ״ח), [כעיר פרוצה שאין בה חומה כן איש אשר אין מעצור לרוחו].
[יא] ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם (מלכים א ה׳:י׳), [מה היתה חכמתן של בני קדם], שהיו יודעין במזל, וערומים בטייר (בלשון ישמעאל קורין לעוף טייר), אמר רבן שמעון בן גמליאל בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים, שאין נושקין בפה אלא ביד, כשחותכין בשר אין חותכין אלא בסכין ולא בפה, וכשנוטלין עצה לט נוטלין אלא בשדה, שנאמר וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו (בראשית ל״א:ד׳). ומכל חכמת מצרים (מלכים א ה׳:י׳). מה היתה חכמתן של מצרים, אתה מוצא כשביקש שלמה לבנות את בית המקדש, שלח אצל פרעה נכה, א״ל שלח לי אומנין בשכרן, שאני רוצה לבנות בהמ״ק, מה עשה, כינס כל (איצטרוגולין) [איצטרולוגין] שלו, [ויאמר להן] צפו בני אדם שעתידין למות באותה שנה, ושלחן לו, כשבאו אצל שלמה, צפה ברוח הקודש שהן מתין באותה שנה, נתן להם את תכריכיהן ושלחן לו, שלח לו לומר לא היו לך תכריכין לקבור את מתיך, הרי לך ותכריכיהן.
[יב] ויחכם מכל אדם (מלכים א ה׳:י״א). מאדם הראשון, ומה היתה חכמתו, אתה מוצא בשעה שביקש הקב״ה לבראות אדם הראשון, נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם בצלמנו (בראשית א׳:כ״ו), אמרו לו מה אנוש כי תזכרנו וגו׳ (תהלים ח׳:ה׳), אמר להם [אדם שאנירוצה לבראות בעולמי תהא] חכמתו מרובה משלכם, מיד העביר לפניהם כל בהמה חיה ועוף, אמר להן מה שמותן של אלו, ולא ידעו, כיון שברא אדם הראשון העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו שור, לזה ארי, לה סוס, וכן לכולם, שנאמר ויקרא אדם שמות לכל הבהמה וגו׳ (בראשית ב׳:כ׳), א״ל אתה מה שמך, א״ל אדם, שנבראתי מן האדמה, א״ל הקב״ה אני מה שמי, א״ל ה׳, שאתה אדון על כל הבריות, היינו דכתיב אני ה׳ הוא שמי (ישעיהו מ״ב:ח׳), שקרא לי אדם הראשון, [הוא שמי שהתניתי ביני לבין אומות העולם].
[יג] מאיתן האזרחי (מלכים א ה׳:י״א). זה אברהם, שנאמר משכיל לאיתן האזרחי (תהלים פ״ט:א׳), והימן (מלכים א שם), זה משה, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳). וכלכל (מלכים א שם), זה יוסף, שנאמר ויכלכל יוסף (בראשית מזי ב), אמרו המצרים כלום מלך עבד זה עלינו אלא בחכמתו, מה עשו לו, הביאו שבעים פתקים, וכתבו עליהם שבעים לשון, והיו משליכים אותו לפניו, וקורא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקודש, שלא היה בהן כח לשמוע, שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פ״א:ו׳). ודרדע (מלכים א שם), זה דור המדבר שהיה בהם דעה. בני מחול (שם), בנים שמחלה להם שכינה במעשה העגל.
[יד] וידבר שלשת אלפים משל (שם שם:י״ב). אמר ר׳ שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות, ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמנה מאות פסוקים, אלא מהו שלשת אלפים, מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר יש בו שנים שלשה טעמים, כמד״א נשם זהב וחלי כתם (משלי כ״ה:י״ב), ורבנין אמרין שלשת אלפים משל על כל פסוק, ואלף וחמש טעמים על כל משל ומשל, ויהי שירו חמשה ואלף (מלכים א שם), שירה אין כתיב כאן אלא שירו, שיירו של משל.
וידבר על העצים וגו׳ (שם שם:י״ג), וכי אפשר לו לאדם לדבר על העצים, אלא אמר שלמה מפני מה מצורע נטהר על הגבוה שבעצים, ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז [ושני תולעת], ואזוב (ויקרא י״ד:ד׳), אלא על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, כיון שהשפיל עצמו כאזוב, לכך נתרפא על ידי אזוב.
[טו] וידבר על הבהמה ועל העוף (מלכים א שם:י״ג). וכי אפשר [לאדם] לדבר על הבהמה ועל העוף, אלא מפני מה בהמה ניתרת בשתי סימנים, ועוף בסימן אחד, על שבהמה נבראת מן היבשה, שנאמר תוציא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה (בראשית א׳:כ״ד), ועוף, כתוב אחד אומר מן היבשה, וכתוב אחד אומר מן הים, מן היבשה דכתיב ויצר ה׳ אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים (שם ב׳:י״ט), וכתוב אחד אומר ישרצו המים שרץ נפש היה ועוף יעופף על הארץ (שם א׳:כ׳), בר קפרא אמר מרקק שבים נבראו, ר׳ אבין בשם ר׳ שמואל [קפוטקיא] אמר רגלוהי דתרנגולא דמיין לחרצפיתיה דנונא.
ועל הרמש (מלכים א ה׳:י״ג). וכי אפשר לדבר על הרמש, אלא אמר שלמה מפני מה שמנה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן חייב, ושאר שקצים ורמשים פטור, מפני שיש להם עורות.
ועל הדגים (שם). וכי אפשר לומר כן, אלא אמר שלמה מפני מה בהמה וחיה ועוף טעונין שחיטה, ודגים אינן טעונין שחיטה, הורה יעקב איש כפר נבוריא בצור על הדגים שטעונין שחיטה, שמע ר׳ חגי שלח ואתייה, א״ל מנן הורית כן, א״ל מהכא, ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף (בראשית א׳:כ׳), מה עוף טעון שחיטה, אף הדגים טעונין שחיטה, א״ל ארבעוניה דילקי, א״ל בר נש דאמר מלתא דאורייתא ילקה, א״ל לא הורית טב, א״ל מנן, א״ל מהכא, הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם (במדבר י״א:כ״ב), אלו טעונין שחיטה, ואלו באסיפה, א״ל חבוט חביטך דהוא טבא לקילטא.
ועוד הורה יעקב איש כפר נבוריא בצור על בר ישראל הבא על הנכרית, והולידה לו בן, שנימול בשבת, שמע ר׳ חגי שלח ואתייה, א״ל מנא לך הא, א״ל [מן הא דכתיב] ויתילדו על משפחותם לבית אבותם (במדבר א׳:י״ח), אמר להו ארבעוניה דילקי, א״ל בר אינש דאמר מלתא דאורייתא ילקה, א״ל לא הורית טב, א״ל מנן, א״ל רביע ואת שמע, א״ל אי אתי בר עממיא נבך על מנת למיגייריה ביומא דשבתא, או ביומא דכיפוריא, מחללין עליו את השבת או לא, אמר לו אין מחללין עליו את השבת [ולא יו״כ], אלא על בנו של ישראל בלבד, א״ל מנא לך הא, א״ל ועתה (נכרתה) [נכרת] ברית לאלהינו להוציא כל נשים (נכריות) והנולד (מהן) [מהם] וגו׳ (עזרא י׳:ג׳). א״ל מן הקבלה את מלקני, א״ל כתיב (בתורה) [וכתורה] יעשה (שם), א״ל מאיזו תורה, א״ל מדר׳ יוחנן, דאמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחי כתיב ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו (דברים ז׳:ג׳), למה כי יסיר את בנך מאחרי וגו׳ (שם שם:ד׳), בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך, אלא בנה, א״ל חבוט חביטך דהוה טבא לקילטא, אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, ואמתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג).
[טז] מי כהחכם ומי יודע פשר דבר (שם ח׳:א׳). (שיטין הרבה יש במקרא, אלא שלא להטריח בפני רבותינו, נפתח ענין צורכינו). מי כהחכם זה הקב״ה, שנאמר בו ה׳ בחכמה יסד ארץ (משלי ג׳:י״ט), ומי יודע פשר דבר, זה הקב״ה, שפירש התורה למשה.
חכמת אדם תאיר פניו (קהלת שם), והנה קרן עור פניו (שמות ל״ד:ל׳), ועוז פניו ישונה (קהלת שם), [שמשנה מדת הדין למדת רחמים על ישראל].
[יז] [ד״א מי כהחכם. זה אדם הראשון, דכתיב ביה, אתה חותם תכנית מלא חכמה (יחזקאל כ״ח:י״ב), ומי יודע פשר דבר, שפירש שמות לכל הבריות, שנאמר ויקרא אדם שמות לכל הבהמה וגו׳ (בראשית ב׳:כ׳). חכמת אדם תאיר פניו, ר׳ לוי בשם ר׳ שמעון בן מנסיא אמר תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ואל תתמה על זה, בנוהג שבעולם אדם עושה שני דיסקרין, אחד לו ואחד לבן ביתו, של מי עושה נאה, לא שלו, כך אדם הראשון נברא לתשמישו, וגלגל חמה לתשמישן של בריות, לא כל שכן שתפוח עקיבו יהא מכהה גלגל חמה, ומה אם עקיבו כך, קלסתר פניו על אחת כמה וכמה:
אמר ר׳ לוי בשם ר׳ חמא בר חנינא שלש עשרה חופות קשר לו הקב״ה לאדם הראשון בגן עדן, דכתיב בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה מסוכתך (יחזקאל כ״ח:י״ג), ריש לקיש אמר אחת עשרה, ורבנן אמרי עשרה, ולא פליגי, מאן דעביד להון תלת עשרה, עביד כל אבן יקרה מסוכתך תלת, מאן דעבד להון אחת עשרה, עבד להון חדא, ומאן דעבד להון עשר, לא עביד חדא מנהון. ואחר כל השבח הזה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט), ועוז פניו ישונה, בשעה שאמר האשה אשר נתתה עמדי וגו׳ (שם יב), ואף הקב״ה שינה פניו וטרדו מגן עדן, דכתיב וישלחהו ה׳ אלהים מגן עדן (שם שם:כ״ג)]:
[יח] [ד״א מי כהחכם. אלו ישראל, דכתיב בהון רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (דברים ד׳:ו׳), ומי יודע פשר דבר, שיודעים לפרש את התורה, מ״ט פנים טהור, ומ״ט פנים טמא, חכמת אדם תאיר פניו, ר׳ זכאי דשאב בשם רבי שמואל בר נחמן את מוצא כיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, ואמרו נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳), נתן להם קב״ה מזיו השכינה, הה״ד ויצא לך שם בגוים ביפיך (יחזקאל ט״ז:י״ד), וכיון שאמרו לאותו מעשה העגל אלה אלהיך ישראל (שמות ל״ב:ד׳), נעשו שונאים למקום, הה״ד ועוז פניו ישונה, ואף הקב״ה שינה עליהן את הדברים, שנאמר אכן כאדם תמותון (תהלים פ״ב:ז׳)].
[יט] [ד״א מי כהחכם. זה תלמיד חכם, ומי יודע פשר דבר, בשעה שהוא יודע לפרש משנתו, חכמת אדם תאיר פניו, בשעה שנשאל ומשיב, ועוז פניו ישונה, בשעה שהוא נשאל ואינו משיב.
ר׳ חייא יתיב ותני, מנין שאין ממירין בבכור, זחלין אפוי דבר פדא, אמר הדין ידע מה אנא יתיב ומתני.
גוי אחד ראה את ר׳ יודה ב״ר אלעאי דהוי אפוי נהירין, אמר הדין גברא חדא מן תלת מילין אית ביה, או מוזיף בריביתא, או מגדל חזירים, או חמר הוא שותה, שמע קליה ר׳ יהודה ב״ר אלעאי, א״ל תיפח רוחיה דההוא גברא, דכל חדא מנהון לית בי, לא מוזיף בריביתא אנא, דכתיב לא תשיך לאחיך (דברים כ״ג:כ׳), ולא מרבה חזירים אנא, דאסיר לבר ישראל למרבי חזירים, דתנינן תמן, לא יגדל אדם חזירים בכל מקום, ולא שקויי דחמר אנא, דארבעת כסי דפסחא דאנא שתי בפסחא, חזיק ראשי מן פסחא לעצרתא, ר׳ מני חזיק ראשיה מפסחא לחגא, אמר ליה ועל מה אפך נהירין, א״ל אורייתא היא דמנהרא לי אפוי, דכתיב חכמת אדם תאיר פניו. ר׳ אבהו אזל לקיסרין ואתא מתמן כד אפוי נהירין, חמיניה תלמידיה אפוי נהירין, סלקין ואמרין לר׳ יוחנן הדין ר׳ אבהו אשכח סימא, אמר להון למה, אמרין ליה דאפוי נהירין, אמר להון ודלמא אורייתא חדתא שמע, סליק לגביה, ואמר ליה מה אורייתא חדתא שמעת, אמר ליה תוספתא עתיקא אמרית, וקרא עלוי חכמת אדם תאיר פניו].
[כ] [ד״א מי כהחכם. זה משה, דכתיב ביה עיר גבורים עלה חכם (משלי כ״א:כ״ב), ומי יודע פשר דבר, שפשר תורה לישראל, חכמת אדם תאיר פניו], אמר ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב״ה למשה, היה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים (ויקרא כא), אמר לפניו רבש״ע ואם נטמא במה טהרתו, ולא נשיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, הה״ד ועוז פניו ישונה, וכיון שהגיע לפרשת פרה, אמר לו הקב״ה משה, אותה אמירה שאמרתי לך, לך אמור אל הכהנים, ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו, ולא השבתיך, זו היא טהרתו, ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת (במדבר י״ט:י״ז).
[כא] [משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו (תהלים צ״ט:ו׳). ר׳ יודן בשם ר׳ יוסי ב״ר יהודה, ר׳ ברכיה בשם ר׳ יהושע בר קרחה, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכהונה גדולה, הה״ד משה ואהרן בכהניו. ור׳ ברכיה בשם ר׳ סימון מייתי לה מהכא, בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה׳ ולברך בשמו עד עולם, ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי (דברי הימים א כ״ג:י״ג-י״ד), משה נקרא איש אלהים, אבל בניו על שבט הלוי יקראו, אמר ר׳ אלעזר ב״ר יוסי פשט הוא לן שבחלוק לבן שמש משה במדבר, אמר ר׳ תנחום ב״ר יודן כל שבעת הימים היה משמש משה בכהונה גדולה, ולא שרתה שכינה על ידיו, וכיון שבא אהרן ושמש בכהונה גדולה, שרתה שכינה על ידיו, הה״ד כי היום ה׳ נראה אליכם (ויקרא ט׳:ד׳)].
[כב] [קוראים אל ה׳ והוא יענם (תהלים צ״ט:ו׳). זה קורא ונענה, וזה קורא ונענה. בעמוד ענן (שם שם:ז׳), הרי שמענו במשה שנדבר עמו בעמוד ענן, שנאמר וירד ה׳ בענן ויתיצב עמו שם (שמות ל״ד:ה׳), ובאהרן נדבר עמו בענן, שנאמר וירד ה׳ בענן ויעמוד פתח האהל (במדבר י״ב:ה׳), אבל במשואל לא שמענו, והיכן שמענו מן הדין קרא, ותענינה אותם ותאמרנה יש הנה לפניך (שמואל א ט׳:י״ב), ר׳ יודן בשם ר׳ מרי בר יעקב, אמרו להם הנשים, אי אתם רואים ענן קשור למעלה מחצירו, ואין יש אלא ענן, כמה דתימר ויש אשר יהיה הענן (במדבר ט׳:כ׳). ושמואל בקוראי שמו, שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג׳:כ״ב), ובשמואל נכתב לו ספר, שנאמר ויכתב בספר וינח לפני ה׳ (שמואל א י׳:כ״ה), אבל באהרן לא שמענו, אלא מלמד שניתנה לו הפרשה הזו, שלא תזוז ממנו ולא מבניו, עד סוף כל הדורות, ואיזו זו זאת חוקת התורה].
[כג] [ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי אמר, ד׳ דברים יצר הרע משיב עליהן, ובכולם כתיב בה חוקה, ואלו הן, ערות אשת אח, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה.
• ערות אשת אח מנין, דכתיב ערות אשת אחיך לא תגלה (ויקרא י״ח:ט״ז), וכתיב יבמה יבא עליה (דברים כ״ה:ה׳), בחיים אסורה, מת בלא בנים מותרת לו, וכתיב בה חוקה, דכתיב ושמרתם את [כל] חקותי (ויקרא כ׳:כ״ב).
• כלאים מנין, דכתיב לא תלבש שעטנז (דברים כ״ב:י״א), וסדין בציצית מותר, וכתוב בה חוקה, דכתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים וגו׳ [ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך] (ויקרא י״ט:י״ט).
• שעיר המשתלח מנין, דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל וגו׳ (שם ט״ז:כ״ו). והוא עצמו מכפר על אחרים, וכתיב בה חוקה, דכתיב בה, והיתה זאת לכם לחוקת עולם (שם י״ט:ל״ד).
• פרה מנין, דתנינן תמן כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאין, וכתיב בה חוקה, דכתיב זאת חקת התורה].
[כד] ויקחו אליך (במדבר י״ט:ב׳). אמר ר׳ יוסי בר חנינא א״ל הקב״ה למשה, לך אני מגלה טעמו של פרה, אבל לאחרים חקה, אמר רב הונא כתיב כי אקח מועד אני מישרים אשפוט (תהלים ע״ה:ג׳), וכתיב והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה י״ד:ו׳), דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידים להיות צפים לכם לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו [וגו׳] אשים מחשך לפנים לאור [וגו׳] אלה הדברים עשיתם (ישעיהו מבט ז), אעשה לא נאמר, אלא עשיתם, שכבר עשיתם לר׳ עקיבא וחביריו. [אמר ר׳ אחא דברים שלא נגלו למשה, נגלו לר׳ עקיבא, שנאמר וכל יקר ראתה עינו (איוב כ״ח:י׳), זה ר׳ עקיבא וחביריו].
אמר ר׳ יוסי בר חנינא רמזו שכל הפרות כלות, ושלו קיימת לעולם. ר׳ אחא בשם ר׳ יוסי בר חנינא אמר בשעה שעלה משה לרקיע, שמע קולו של הקב״ה יושב ועוסק בפרשת פרה, ואומר הלכה בשם אומרה, ר׳ אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, אמר משה רבש״ע והלא העליונים והתחתונים שלך הם, ואתה אומר הלכה משמו של בשר ודם, א״ל צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה, ר׳ אליעזר אומר עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים, אמר לפניו רבש״ע יהי רצון שיהא מחלציי, א״ל חייך שהוא מחלציך, שנאמר שם האחד אליעזר (שמות י״ח:ד׳), שם אותו המיוחד אליעזר.
[כה] [תמן תנינן אבא שאול אומר כבש פרה כהנים גדולים עושין אותה משל עצמן, ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבש של חבירו, אלא סותרו וחוזר ובונה אותו משלו, אמר ר׳ אחא בשם ר׳ חנינא יותר מששים ככרי זהב היה מוצא עליו, וכלם שחצים היו, והתנן שמעון הצדיק עשה שתי פרות, ולא בכבש שהוציא את הראשונה הוציא את השני, אית לך למימר על אותו צדיק שהיה שחץ, ר׳ אבין בשם ר׳ אלעזר אמר משום סלסול פרה].
[כו] שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי אילין מילין דאתון עבדין, נראין כמין כשפים, מביאין פרה ושורפין אותה, וכותשין אותה, ונוטילין אפרה, ואחד מכם מטמא למת, מזין עליו שתים שלש טיפין, ואומר לו טהרת, א״ל נכנסה בך רוח תזזית מימיך, א״ל לאו, א״ל שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית, א״ל הן, א״ל ומה אתם עושים לו, א״ל מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו, ומרביצין עליה מים, והיא בורחת, אמר לו ישמעון אזניך מה שאתה מוציא בפיך [כך הרוח הזו רוח טומאה היא, דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י״ג:ב׳), מזין עליו מי נדה והוא בורח]. לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר, אמר להם חייכם, לא המת מטמא, ולא המים מטהרין, אלא [גזירתו של מלך מלכי המלכים הוא], אמר הקב״ה חקה חקקתי לכם גזירה גזרתי אין אתה רשאי לעבור על גזירתי, דכתיב זאת חקת התורה, ומפני מה כל הקרבנות זכרים והיא נקיבה, אמר ר׳ אייבו משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך, אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה, כך אמר הקב״ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל.
[כז] [פרה (במדבר י״ט:ב׳). זו מצרים, שנאמר עגלה יפיפיה מצרים (ירמיהו מ״ו:כ׳). אדומה (במדבר שם), זו בבל, שנאמר אנת הוא רישא די דהבא (דניאל ב׳:ל״ח). תמימה (במדבר שם), זו מדי, דאמר ר׳ חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, ואין להקב״ה עליהן אלא שעבדו ע״ז שקבלו מאבותיהם בלבד, אשר אין בה מום (שם), זו יון, אלכסנדרוס מוקדון כד הוה חמי לשמעון הצדיק, הוה קאים על ריגלוהי, ואמר ברוך אלהי של שמעון הצדיק, אמרי ליה בני פלטין דידיה, מן קמיה דיודא את קאי, אמר להון כד אנא נחת לקרבא, כדמותיה אנא חזי ונצח.
אשר לא עלה עלה עול (שם), זו אדום, שלא קבלה עליה עולו של הקב״ה, ולא דייך שלא קבלה, אלא מחרפת ומגדפת, ואומרת מי לי בשמים וגו׳ (תהלים ע״ג:כ״ה).
ונתתם אותה אל אלעזר הכהן (במדבר שם:ג׳), [מפנימה נעשית באלעזר, ולא נעשית באהרן, מפני שהיה לו שותפות במעשה העגל]. והוציא אותה מחוץ למחנה (שם), לפי שהוא עתיד לדחוף את שרה ממחיצתו.
ושחט אותה לפניו (שם), שנאמר כי זבח לה׳ בבצרה וטבח גדול בארץ אדום (ישעיהו ל״ד:ו׳), אמר ר׳ ברכיה טבח גדול באדום.
ושרף את הפרה לעיניו (במדבר שם:ה׳), ויהיבת ליקדת אשא (דניאל ז׳:י״א).
את עורה ואת בשרה ואת דמה (במדבר שם), היא ודוכסיה ואפרכיה (ואסטרטיליא) [ואסטרטילטיה], הה״ד הונך ועזבוניך מערבך, מלחיך וחובליך, ומחזיקי בדקך, ועורבי מערבך [וגו׳], יפלו בלב ימים ביום מפלתך (יחזקאל כ״ז:כ״ז), אמר ר׳ שמואל בר יצחק אפי׳ אותן שהיו חוץ מקהלך, ובאו ונדבקו בקהליך, אף הם יפלו בלב ימים ביום מפלתך].
[כח] [ד״א פרה (במדבר י״ט:ב׳). אלו ישראל, דכתיב כי כפרה סוררה סרר ישראל (הושע ד׳:ט״ז). אדומה (במדבר שם), אלו ישראל, דכתיב אדמו עצם מפנינים (איכה ד׳:ז׳). תמימה (במדבר י״ט:ב׳), אלו ישראל, דכתיב יונתי תמתי (שיר השירים ו׳:ט׳). אשר אין בה מום (במדבר שם), אילו ישראל, דכתיב ומום אין בך (שיר השירים ד׳:ז׳). אשר לא עלה עליה עול (במדבר שם), זה דורו של ירמיה, שלא קבלו עליהם עולו של הקב״ה. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן (במדבר שם:ג׳), זה ירמיה, דכתיב מן הכהנים אשר בענתות (ירמיהו א׳:א׳). והוציא אותה אל מחוץ למחנה (במדבר שם), ועמה הגלי לבבל (עזרא ה׳:י״ב). ושחט אותה לפניו (במדבר שם), ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו (מלכים ב כ״ה:ז׳). ושרף את הפרה (במדבר שם:ה׳), וישרוף את בית ה׳ ואת בית המלך (מלכים ב כה ט, ירמיה נ״ב:י״ג). את עורה וגו׳ (במדבר שם), ואת כל בתי ירושלים ואת (הבית) [כל בית] הגדול שרף באש (ירמיהו שם), ולמה הוא קורא אותה בית גדול, אלא זה בית מדרשו של ר׳ יוחנן בן זכאי, ששם מתנים גדולתו של הקב״ה. ולקה (במדבר שם:ו׳), זה נבוכדנאצר. [הכהן (שם), זה ירמיה, שנאמר קחנו ועיניך שים עליו (ירמיהו ל״ט:י״ב)]. עץ ארז ואזוב ושני תולעת (במדבר שם), זה חנניה מישאל ועזריה. והשליך אל תוך שריפת הפרה (שם), קטיל המון שביבא די נורא (דניאל ג׳:כ״ב). ואסף (במדבר שם:ט׳), זה הקב״ה, שנאמר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל (ישעיהו י״א:י״ב). איש (במדבר שם), זה הקב״ה, שנאמר ה׳ איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳). טהור (במדבר שם), זה הקב״ה, שנאמר טהור עינים (חבקוק א׳:י״ג). את אפר הפרה (במדבר שם), אלו גליותיהם של ישראל. והניח מחוץ למחנה במקום טהור (שם), זו ירושלים, שהיא טהורה. והיתה לעדת בני ישראל למשמרת (שם), לפי שבעולם הזה ישראל מטמאים ומטהרים מפי כהן, אבל לעתיד לבא אינו כן, אלא הקב״ה עתיד לטהרן, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (יחזקאל ל״ו:כ״ה)].
[Parashat Chukkat]
[1] (Numb. 19:2:) THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH. Blessed be the name of the Supreme King of Kings, the Holy One, who created the world in wisdom and understanding; for his wonders have no limit and his greatness is beyond reckoning.1 (Ps. 33:7:) HE HAS GATHERED THE WATERS OF THE SEA LIKE A MOUND, AND HE HAS PUT THE DEEPS IN STOREHOUSES. Now what is the meaning of HE GATHERS THE WATERS OF THE SEA LIKE A MOUND? When the Holy One created the world, he said to the prince of the sea: Open your mouth and swallow all the waters of creation.2 He said to him: Sovereign of the World, it is enough for me to continue with what is <already> mine. Then he began to weep. He kicked him to death, as stated (in Job 26:12): IN HIS POWER HE STILLED THE SEA, AND IN HIS UNDERSTANDING HE STRUCK DOWN RAHAB. [You find that the prince of the sea was named Rahab. What did the Holy One do? He subdued <the waters> and trampled them down;] and so it was that the sea accepted them, as stated (in Amos 4:13): HE TRAMPLES ON THE HEIGHTS3 OF THE EARTH; THE LORD [GOD] OF HOSTS IS HIS NAME. So for <the waters> he set sand in place as bar and gates, according to what is stated (in Job 38:8): AND <WHO> BLOCKED OFF THE SEA WITH DOORS…. Moreover, it says (in Jer. 5:22): DO YOU NOT FEAR ME? SAYS THE LORD. [WILL YOU NOT TREMBLE BECAUSE OF ME,] WHEN I HAVE PLACED SAND AS A BOUNDARY FOR THE SEA? And it says (in Job 38: 10–11): <… AND I SET BAR AND GATES IN PLACE,> AND SAID: YOU MAY COME THIS FAR AND NO FARTHER. Then the sea said to him: Sovereign of the World, in that case my sweet waters will be mingled with the salt <waters>! He said to it: No! Each and every one will have a storehouse for oneself, as stated (in Ps. 33:7): AND HE HAS PUT THE DEEPS IN STOREHOUSES4 If you should say that this is a great wonder for their waters not to mingle, then consider the face,5 which the Holy One created in the children of Adam. <Although> the <size of> a full sit,6 it has so many springs (from 'YN); yet they do not mingle with one another. The waters of the eyes 'YN) are salty; the waters of the ears are oily; the waters of the nose are putrid; the waters of the mouth are sweet. For what reason are the waters of the eyes salty? Because when someone weeps for the dead, <doing so> all the time, he would immediately become blind; however, because <tears> are salty, he stops and does not weep. For what reason are the waters of the ears oily? Because when a person hears bad news, if he held it in his ears, it would collect in his heart, and he would die. Because they are oily, <the news> goes in one ear and out the other.7 For what reason are the waters of the nose putrid? Because when a person emits a bad odor, if the waters of the nose were not putrid <enough> to stop it, he would soon die. And for what reason are the waters of the mouth sweet? It sometimes happens that someone eats food that does not agree with him, and he vomits. Now if the waters of the mouth were not sweet, he would not recover. Moreover, since he reads the Torah, of which it is written (in Ps. 19:11 [10]): SWEETER ALSO THAN HONEY AND THE DRIPPINGS OF THE COMB, the waters of the mouth are therefore sweet. Now here are the grounds for arguing a fortiori (qal wehomer), that if <something> <the size of> a full sit has so many springs without them mingling with one another, how much the more so in the case of the Great Sea, of which it is stated (in Ps. 104:25): THERE THE {GREAT SEA IS ALSO WIDE} [SEA IS GREAT AND WIDE]…. <This is> to teach that in everything the Holy One accomplishes his mission and that he has not created one thing in vain. Sometimes the Holy One has accomplished his mission by means of [a frog, by means of a gnat,8 by means of a wasp, or by means of] a scorpion. R. Hanan of Sepphoris said:9 There is a story about a certain scorpion that went to carry out <the Holy One's> mission (to sting a certain person) beyond the Jordan; so the Holy One summoned a certain frog for him, and he crossed over upon it. Then that scorpion went and stung <the> person so that he died. <There is> also a story about a certain reaper who stood and reaped in the valley of Beth-Tofah. When burning heat came, he took grass <and> {cut} [tied] it on his head. <When> a certain mighty serpent came at him, he killed it. A certain <snake> charmer passed by him. He saw the slain serpent. He said to him: who killed that serpent? He said to him I <did>. He looked at the grass on his head. He said to him: Will you remove the grass from your head? He told him: Yes. When he had removed it, he said to him: Are you able to remove this snake with this staff? He told him: Yes. He did so. <When> he drew near to it, he had not succeeded in touching it, before he shed his body parts one by one.
R. Jannay was sitting as a judge as the gate of his city, <when> he saw a serpent hissing and coming toward the city. When they would secure against it in one place, it would go to another. He said: It seems to me that this <serpent> is on its way to carry out its mission. When it entered the city, a rumor spread in the city: <Did you hear about> So-and-so ben So-and-so? A serpent has bitten him, and he is dead.
There is a story about two people who were walking on the way. One who could see, and one was blind. They sat down to eat. They reached out their hands for the herbs of the field and ate. The one who could see became blind, and the one who had been blind became sighted. They did not move from there until the former was being supported by the latter whom he had been supporting.
There is a story about a certain person who was going from the land of Israel to Babylon.10 While he was eating, he saw two birds fighting with each other. One of them killed its companion. Then going to get an herb, [it placed it on its mouth,] and made it live again. That person (the one who saw what had happened) went and took the very herb that had fallen from the bird. Then he went to make the dead live with it. When he arrived at the Ladder of Tyre,11 he found a dead lion lying in the open. He touched the herb to its mouth and made it live. The lion got up and ate him. The proverb says: Do not do good to the evil, and evil will not happen to you.12
There is a story of Shihin (a town near Sepphoris) about a certain blind person who went down to bathe in the waters in a cave. He happened upon the well of Miriam, immersed <himself in it>, and was healed. Titus the Wicked entered the interior of the Holy of Holies.13 When he had reviled and blasphemed, he stood up and slashed the veil. Then he took a Torah scroll and brought it out. Next he unrolled it; and bringing two whores, he transgressed upon them. Then he drew his sword to cut up the {veil} [book]. A miracle took place in that blood began to spew forth from it. He began to boast, saying that he had killed himself (i.e. the Torah).14 He began to become bolder and bolder. When he reached the sea, the sea began to grow more and more stormy. He said: The God of these people only has power in the sea. When Pharaoh arose, he drowned him in the sea, and Sisera as well.15 Now if he would, let there be dry land between him and me. Then let us see who overcomes. The Holy one said: O you wicked son of wickedness, son of the Nimrod the Wicked, I am sending against you a tiny creature, the least of my creatures, to eradicate you from the world. A gnat entered his nose and he died an unnatural death. Why is it named a base creature? Because it takes in but does not excrete.
Moreover, sometimes it is by means of a hornet <that God's will is carried out>. Thus it is written (in Exod. 23:28): I WILL SEND THE HORNET BEFORE YOU <TO DRIVE OUT THE HIVITES, THE CANAANITES, AND THE HITTITES FROM BEFORE YOU>. Our masters have said: When the Holy One sent the hornet before Israel to kill the Amorites, see what was written about them (in Amos 2:9): YET I DESTROYED THE AMORITES [BEFORE THEM, WHOSE STATURE WAS LIKE THE CEDARS IN HEIGHT AND WHO WERE AS STRONG AS THE OAKS;] <I DESTROYED THEIR FRUIT ABOVE AND THEIR ROOTS BELOW>. It entered one's right eye and poured out its poison in it. Then <that person> burst open and dropped dead. This indeed is the way of the Holy One: to carry out his missions by means of small things against all who vaunt themselves against him. He sends them a small creature to exact punishment from them, in order to inform them that their might <comes> only from him. Also in the world to come the Holy One is going to exact punishment from the star-worshiping peoples by means of small things. It is so stated (in Is. 7:18–19): AND IT SHALL COME TO PASS ON THAT DAY THAT THE [LORD] SHALL WHISTLE FOR THE FLY THAT IS AT THE EXTREMITIES OF THE RIVERS OF EGYPT AND FOR THE BEE THAT IS {AT THE END OF} [IN] HIS LAND OF ASSYRIA.16 THEY ALL SHALL COME….
[2] Question:17 Are those of the house of Israel obligated to abstain from anything unclean, as stated (in Lev. 20:25): SO YOU SHALL MAKE A DISTINCTION BETWEEN THE CLEAN ANIMAL AND THE UNCLEAN, ALSO BETWEEN THE UNCLEAN BIRD AND THE CLEAN? Now it is not a question of [something] unclean that is forbidden, but even of <the> utensils by which something unclean has been cooked. It is forbidden for Israel to cook with them, until each and every piece has been purged, as stated (in Numb. 31:23): EVERY[THING] THAT WILL WITHSTAND THE FIRE [YOU SHALL PASS THROUGH THE FIRE, AND IT SHALL BE CLEAN]. For example, the spits and the grills18 which star worshipers have used are not permitted, until thay have come into the fire, as we are taught (in 'AZ 5:12): IN THE CASE OF A SKEWER AND A GRILL, ONE MAKES THEM WHITE HOT IN THE FIRE. For how long does one make them white hot? [R. Mani says:] Until their scaling drops off.19 In the case of pots, kettles (qumqemasin),20 and heating vessels which you use for boiling,21 one must purge them by the flame through boiling.22 Moreover, although in the case of kettles (qumqemasin) it is not customarily to cook in one, sometimes when one does not find the <proper> vessel, one does cook in them accidentally. In the case of a pot into which the head of a free-flying sparrow cannot enter, one need not purge it, as stated (in 'AZ 38b. [bar.]): When <concerning> the date solids of star worshipers {i.e., refuse of dates from which they have made beer and which they mix with hot water}, if they are heated in a large pot, <the pot> is forbidden. <When heated> in a small pot, it is permitted. And which pot is small? [R. Jannay said:] Any into which the head of a free-flying sparrow cannot enter. But how does one cleanse them with hot water?23 [R. Huna said:] One puts a small pot within a large pot. And what about a large pot? <One treats it> like a caldron which belonged to {Mar} [Rav] 'Uqba. He made a rim of dough for it, filled it with water, and boiled it.24 boiling water would overflow the top and leave no part uncleansed. Also in the case of a spoon, it is necessary to place it inside of a caldron, and it is purged. In the case of plates, one uses them in a second utensil. If one has taken <water>25 from a caldron and poured it over them, it is considered all right; but although one has purged them, it is necessary to immerse them in the stream. It has been taught:26 And they all need immersion in a forty-se'ah ritual bath (miqwah) for Israel to use them again. Where are these things shown? Rabba said: Where Scripture has said (in Numb. 31:23): EVERY [THING] THAT WILL WITHSTAND THE FIRE YOU SHALL PASS THROUGH THE FIRE, AND IT SHALL BE CLEAN. HOWEVER, IT SHALL BE PURIFIED IN THE WATERS OF MENSTRUAL PURIFICATION….27 The text has added another cleansing. Moreover, Bar Qappara has taught: It is stated by implication (ibid.): HOWEVER, IT SHALL BE PURIFIED IN THE WATERS OF MENSTRUAL PURIFICATION. I might infer that this <immersion> was needed on the third and {fourth} [seventh] day.28 The Scripture29 says (ibid.): AND IT SHALL BE CLEAN. If so, what does the text mean by THE WATERS OF MENSTRUAL PURIFICATION? Waters in which the menstruant immerses. And how much [is that]? Forty se'ah. Rav Nahman said: Rabbah bar Abbuha said: Even new vessels which one acquires in the market from a star worshiper need immersion, [since] old [ones], when one makes them white hot, are like new ones. Even so, they need immersion. Rav Sheshet raised an objection for him: Even if that is so, "implement" is undefined.30 Rabba said: Vessels for eating are the ones being spoken of in the parashah, since it is written (in Numb. 31:23): EVERY [THING] THAT WILL WITHSTAND (literally: COME INTO) THE FIRE…. {And so} Rav Isaac bar Joseph [bought] a certain vessel <made> of fresh ordure.31 He planned to immerse it. One of the masters named R. Jacob said to him: Thus did R. Johanan say: Vessels of metal are the ones being spoken of in the parashah, since it is so stated (in Numb. 31:22): SURELY THE GOLD AND THE SILVER. < … > But these are new vessels of clay. New ones need no immersion. Old ones are not purgeable, as we find in the case of the sin offering (according to Lev. 6:21 [28]): BUT AN EARTHEN VESSEL IN WHICH IT (the sin offering) WAS BOILED SHALL BE BROKEN.
However, it is necessary to say: These are plates with a glaze,32 which they use in boiling. Is there any purging for them or not; for while they were earthen vessels originally, one coated them with glaze? That glaze seal is a shield, so that the clay does not absorb, because glaze is <like> metal, and purging is sufficient for it. Or if there is no shield, the clay does absorb <impurities>, and there is no remedy for it. Come, hear what they asked Meremar concerning leaven on Passover.33 [This is the case with glazed vessels: Is} [In the case of glazed vessels, is] there any purging for them, and is it permitted to use them on Passover or not? When there are cracks in them, we certainly have no question that this <glaze> does absorb <impurities> where the cracks are. In the case of green <glaze>, there is certainly no question for us <about its absorption> because it (the glaze) contains alum; while a white or black <glaze> certainly does present us with a question. He said to them: We {argued} [saw] regarding them, that when they put hot <water> in them, their outside surfaces sweat.34 From this you may infer that they are absorbent. They are therefore comparable to common earthen vessels. These words <only apply> with reference to leaven during Passover and with reference to usage by star worshipers who would use them (the vessels) for boiling. With reference to libation wine,35 however, when it is used cold, a green glaze is forbidden because it contains alum. As for black and white <glazes, if> there are cracks in it, it is forbidden; if there are no cracks in it, it is generally sufficient with a dabbling. [Why?] It is comparable to a vessel of metal, for it is established for us as a law (halakhah) as Rav Zevid said: Those vessels with a white or black glaze are permitted; green ones are forbidden. Also if there are cracks in them, they are all forbidden. And this is the law (halakhah).
[3] Another interpretation (of Numb. 19:2):36 [THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH <THAT THE LORD HAS COMMANDED, SAYING: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL, > AND LET THEM BRING YOU A RED COW WITHOUT BLEMISH. Let our master instruct us: In the case of a cow with black horns and hoofs, is it correct that it would be permissible (kesherah)? Thus have our masters taught (in Parah 2:2): A COW WITH BLACK HORN AND HOOFS < … > IS VALID,37 but all <the rest> of it must be red. They told a story that one year they went around seeking a red cow without blemish.38 They came to a certain star worshiper and found one with him. They said to him: Sell it to us. When he saw that they needed it greatly, he began to raise the price for it. They said to him: How much? He said to them: A hundred gold coins.39 They said to him: Take <the money> and bring out <the cow>. So they gave him <the money>. He entered his house40 and came out. He said to them: I am not selling unless you pay me more. They paid him fifty coins in addition; but again he entered his house and came out. <So he did not sell,> until they gave him three hundred gold coins. He said to himself: I shall mock <these> Jews. He went in, took a yoke, and let it rest on <the cow> neck all night. In the morning he brought it out to them. When they saw it, they knew that a yoke had been on it, for they saw that its eyes were rolling. When they would come to place a yoke upon it, its eyes would roll and stare at the yoke. When they saw its signs41 that it had had a yoke on it, they said to him: Give us <the> gold coins, for we are not taking it from you, even with no payment. We do not need it. When he saw that they had looked at it and had known that a yoke had been on it, he gave them their money and began to praise the Holy One. Then he said: Blessed be your God, who has set wisdom and knowledge within you. He gave them back the gold coins and strangled himself (at the end of a rope). <This is> to inform you that it is a scriptural commandment for one to bring only a red cow. Where is it shown? From what is written on the subject (in Numb. 19:2): AND LET THEM BRING YOU A RED COW WITHOUT BLEMISH, IN WHICH THERE IS NO DEFECT, ON WHICH THERE HAS BEEN NO YOKE.]
[4] Another interpretation (of Numb. 19:2): THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH. This text is related (to Job 14:4): WHO CAN PRODUCE SOMETHING CLEAN OUT OF SOMETHING UNCLEAN? IS IT NOT <THE HOLY> ONE?42 <Who>, for example, <produced> Abraham out of Terah, Hezekiah out of Ahaz, Josiah out of Amon, Mordecai out of Shimei, Israel out of the nations of the world, [the world to come out of this world].43 So who did so? Who commanded so? And who decreed so? Was it not one being? Was it not the One Unequaled in the World (i.e., the Holy One)? We have learned elsewhere [(in Neg. 8:2):44 IF ONE HAS A BRIGHT SPOT THE SIZE OF A BEAN, he is unclean …45; IF IT HAS BURST OUT ALL OVER HIM, HE IS CLEAN. Who did so? Who decreed so? Who commanded so? Was it not the One Unequaled in the World? We have learned elsewhere] (in Hul. 4:3): IN THE CASE OF THE WOMAN WHOSE FETUS DIED WITHIN HER BELLY, IF {SHE} [A MIDWIFE] INSERTED HER HAND <INTO THE WOMB> AND TOUCHED IT, THE MIDWIFE IS UNCLEAN FOR SEVEN DAYS, BUT THE WOMAN REMAINS CLEAN UNTIL THE FETUS COMES FORTH. And so it is that while the dead person is in the house, the house is clean; when he comes forth from it, he makes it unclean. Who did this? Was it not the One Unequaled in the World? We have learned elsewhere (in Parah 4:4; Hul. 29b): ALL WHO ARE OCCUPIED WITH THE <RITE OF THE RED> COW FROM BEGINNING TO END RENDER <THEIR> CLOTHES UNCLEAN, while the <cow> herself makes <what is unclean> clean. Thus the Holy One has said: I have enacted a statute for you; I have issued a decree! So you are not authorized to transgress against my decree.
[5] [Another interpretation (of Numb. 19:2): THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH. R. Tanhum bar Hanila'i opened (with Ps. 12:7 [6]): THE SAYINGS OF THE LORD ARE PURE SAYINGS.46 Are THE SAYINGS OF THE LORD <true> SAYINGS, but the sayings of flesh and blood not <true> sayings? Now by universal custom, when a king of flesh and blood enters a province, the inhabitants of the province praise47 him; and their praise is pleasing to him. He says to them: Tomorrow I am building bath houses48 for you. Tomorrow I am building baths for you. Tomorrow I am bringing in the water itself (literally: true water) for you. <Then> he goes to sleep and never gets up. Where is he <now>? Where are his promises (literally: statements)? The Holy One, however, is not like this. Rather (in Jer. 10:10): BUT THE LORD IS A TRUE GOD. And why is he TRUE? R. Abbin said: Because (ibid, cont.:) HE IS A LIVING GOD AND AN EVERLASTING KING.
[6] Another interpretation (of Numb. 19:2): THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH. (Ps. 12:7 [6]:) THE SAYINGS OF THE LORD ARE PURE SAYINGS. R. Joshua ben Levi said: We find that the Torah has twisted two or three words in the Torah, so as not to bring forth something unclean from his (i.e., the Holy One's) mouth.49 Thus it is stated (in Gen. 7:2): OF EVERY CLEAN BEAST YOU SHALL TAKE SEVEN PAIRS, MALES AND THEIR MATES, AND OF THE BEAST WHICH IS NOT CLEAN, <TWO, A MALE AND ITS MATE>. So it is not written: "Of the unclean beast." R. Judan said: When he came to introduce the signs of an unclean beast, he would always begin with the signs of purity. It is not written here (in Lev. 11:4): "The camel, because it does not have a cloven hoof," but <THE CAMEL> BECAUSE IT CHEWS ITS CUD <BUT DOES NOT HAVE A CLOVEN HOOF>. [It is not written here (in Lev. 11:6): "The hare, because it does not have a hoof," but <THE HARE>, BECAUSE IT CHEWS ITS CUD <BUT DOES NOT HAVE A CLOVEN HOOF>. It is not written (in Lev. 11:7): "The pig, because it does not chew its cud," but <THE PIG>, BECAUSE IT HAS A CLOVEN HOOF <AND IS CLEFT FOOTED, BUT DOES NOT CHEW ITS CUD>.
[7] [(Ps. 12:7 [61], cont:) REFINED SEVENFOLD.] R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: The infants who lived in the days of David, <even> before they had a gotten a taste of sin, knew how to interpret the Torah with forty-nine reasons for declaring an object unclean and forty-nine reasons for declaring an object clean.50 So David prayed for them and said (in Ps. 12:8 [7]): YOU, O LORD, WILL KEEP THEM; YOU WILL GUARD EACH <OF THEM> FROM THIS GENERATION UNTO ETERNITY. (ibid.:) YOU, O LORD, WILL KEEP THEM, <i.e.,> watch over their instruction in their hearts. (Ibid., cont.:) YOU WILL GUARD EACH <OF THEM> FROM THIS GENERATION UNTO ETERNITY. [From the generation] which is worthy of destruction. Moreover, after all this glory, they went out to war and fell, [because there were slanderers51 among them.] This is what David says (in Ps. 57:5 [4]): MY SOUL IS IN THE MIDST OF LIONS, I LIE DOWN AMONG THOSE WHO ARE AFLAME, THE CHILDREN OF ADAM WHOSE TEETH ARE SPEARS AND DARTS, AND WHOSE TONGUE IS A SHARP SWORD. (ibid.:) MY SOUL IS IN THE MIDST OF LIONS. These are Abner and Amasa, who were lions in the Torah.52 (Ibid., cont.:) I LIE DOWN AMONG THOSE WHO ARE AFLAME. These are Doeg and Ahithophel, who were aflame to slander <David>.53 (Ibid., cont.:) THE CHILDREN OF ADAM WHOSE TEETH ARE SPEARS AND DARTS. These are the people of Keilah, of whom it is stated (in I Sam. 23:12): WILL THE PEOPLE OF KEILAH SURRENDER ME? (Ps. 57:5 [4], cont.:) AND WHOSE TONGUE IS A SHARP SWORD. These are the Ziphites, of whom it is stated (in Ps. 54:2 [1]): WHEN THE ZIPHITES CAME AND SAID TO SAUL: IS NOT DAVID HIDING AMONG US <…>? At that time David said (in Ps. 57:6 [5]): BE EXALTED, O GOD, ABOVE THE HEAVENS. Remove your Divine Presence from among them. The generation of Ahab, however, were all worshipers of idols; yet because there were no slanderers among them, they went out to war and won.54 That <freedom from informers> is what <enabled> Obadiah to say to Elijah (in I Kings 18:13): HAS IT NOT BEEN TOLD TO MY LORD WHAT I DID <WHEN JEZEBEL SLEW THE PROPHETS, HOW I HID A HUNDRED PROPHETS OF THE LORD> …, AND PROVIDED THEM WITH BREAD AND WATER? If bread <is mentioned>, why <mention> water? Simply because it was more difficult to bring them the water than the bread.55 Even though Elijah made his proclamation56 on Mount Carmel and said (in vs. 22): I AM THE ONLY PROPHET OF THE LORD LEFT, and even though all the people knew it, they did not expose57 him to the king.
[8] R. Samuel b. R. Nahman said: They said to the serpent: Why is it that you are found among the among the fences? It said to them: I made a breach in the fence of the world.58 They said to it: Why is it that you move along with your tongue slavering?59 It said to them: That <tongue> caused me <to make the breach>. They said to it: Why is it that, when all the <other> animals bite, they do not kill; but when you bite, you do kill? It said to them (in Eccl. 10:11): IF A SNAKE BITES WITHOUT <BEING UNDER A SPELL, THE OWNER OF THE TONGUE (i.e., one able to charm the snake) HAS NO ADVANTAGE.> Is it possible for me to do anything without me being told from on high? Then why is it that, when you bite a one limb, all the limbs feel <the pain>? It said to them: Are you asking me? Ask a slandering informer,60 the one who <remains> here and <yet> slays in Rome.
Why is the slandering informer named "third"?61 Because <such a slanderer> kills three people: the one who speaks it, the one who accepts it, and the one about whom it is spoken.62 In the days of Saul it killed four: Doeg, who spoke it63; Saul, who received it64; Ahimelech, about whom it was spoken65; [and Abner ben Ner]. Now why was Abner ben Ner slain? Joshua [b. Levi] said: <He was slain> because he gave precedence to his own name over the name of David. This is what is written (in II Sam. 3:12): THEN ABNER SENT MESSENGERS UNTO DAVID WHERE HE WAS, [SAYING]: TO WHOM DOES THE LAND BELONG? <In the message> he wrote: From Abner to David."66 R. Simeon ben Laqish said: <He was slain> because he made the blood of young men <a matter of> amusement (rt.: SHQ), as stated (in II Sam. 2:14): PLEASE LET THE YOUNG MEN ARISE AND PLAY (rt.: SHQ) BEFORE US. Our masters have said: <He was slain> because he did not wait for Saul to be reconciled67 with David, where it is stated (in I Sam. 24:12 [11], with David addressing Saul): SEE, MY FATHER, SEE <THE CORNER OF YOUR CLOAK IN MY HAND; FOR WHEN I CUT OFF THE CORNER OF YOUR CLOAK, I DID NOT KILL YOU>…. <Saul> said to him: Abner, what do you want <to understand>from the cloak? You said: It was caught on a thorn. When <David> came toward wagons around the camp, he said to him (in I Sam. 26:14): ABNER, WILL YOU NOT ANSWER? As for the corner of the cloak, you said was caught on a thorn. Were <the> spear and <the> water jar (of I Sam. 26:11) caught on a thorn? There are also some who say: <Abner was slain> because he had the power to protest about Nob, the city of priests, but did not protest.
[9] [(Ps. 12:7 [61]:) REFINED SEVENFOLD.] R. Hanan bar Pazzi interpreted the verse in <the context of> the parashah on the <Red> Heifer, which contains seven <references to> seven things:68 Seven <references to> heifers,69 seven < items for> burning,70 seven sprinklings,71 seven < instances of> laundering <clothes>,72 seven <ways of becoming> unclean,73 seven <people or things who become> clean,74 and seven <references to> a priest.75 If someone should say to you: there are <only> five <references to a priest>, say to him: Moses and Aaron were <included> in the total, where it is stated (in Numb. 19:1–2): THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES AND UNTO AARON, SAYING: THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH.
[10] R. Isaac began (with Eccl. 7:23): ALL THIS I TESTED WITH WISDOM. It is written (in I Kings 5:9 [4:29]): SO GOD GAVE SOLOMON WISDOM [ … AS VAST AS THE SAND WHICH IS ON THE SHORE OF THE SEA]. The Rabbis say: He gave him as much wisdom as all Israel.76 Moreover, R. Levi said: Just as sand is a wall for the sea, so was wisdom a wall for Solomon. The proverb says: If you lack knowledge, what have you gained? If you have gained knowledge, what do you lack? (Prov. 25:28:) A CITY BROKEN INTO WITH NO WALLS IS A PERSON WHO DOES NOT RESTRAIN HIS SPIRIT. [AS A CITY BROKEN INTO, which has no walls, so IS A PERSON WHO DOES NOT RESTRAIN HIS SPIRIT.]
[11] (I Kings 5:10 [ 4:30]:) NOW SOLOMON's WISDOM SURPASSED THE WISDOM OF ALL THE PEOPLE OF THE EAST <AND ALL THE WISDOM OF EGYPT>. [What was the wisdom of the peoples of the East?]77 <It refers to the ones> who knew about astrology and were astute at divination (from birds). {In the language of Ishmael they read divination from birds.} Rabban Simeon ben Gamaliel said: I like three things about the Persians:
They do not kiss on the mouth, but only on the hand;
When they cut meat, they cut only with a knife and not with the mouth, and
When they take counsel, they take it only in the field.
It is therefore stated (in Gen. 31:4): SO JACOB SENT AND CALLED RACHEL AND LEAH TO THE FIELD WHERE HIS FLOCK WAS. (I Kings 5:10 [4:30], cont.:) AND ALL THE WISDOM OF THE EGYPTIANS. What was the wisdom of Egypt? You find that when Solomon wanted to build the Temple, he sent to Pharaoh Necho and said to him: Send me craftsmens <to work> for a wage, for I want to build the Temple. What did he do? He gathered all his astrologers78 [and said to them]: Foresee which people are going to die this year and send them to him. When they came to Solomon, he foresaw through the Holy Spirit that they would die during that year. He <therefore> gave them shrouds and sent them <back> to <Pharaoh>. He sent to him: saying: Do you not have shrouds to bury your dead? Here they are for you with their shrouds.
[12] (I Kings 5:11 [4:31]:) FOR HE WAS WISER THAN ANYONE (literally: WISER THAN ADAM). What was his wisdom? You find that, when the Holy One wanted to create the first Adam, he consulted with the ministering Angels. He said to them (in Gen. 1:26): LET US MAKE HUMANKIND (Adam) IN OUR IMAGE. They said to him (in Ps. 8:5[4]): WHAT IS A HUMAN THAT YOU ARE MINDFUL OF HIM, <AND A CHILD OF ADAM THAT YOU SHOULD THINK OF HIM>? He said to them: [Since I want to create Adam in my world,] his wisdom [shall be] greater than yours. Immediately he made all cattle, wild beasts, and fowl pass before them. He said to them: What are the names of these <beings>? They, however, did not know. When he had created the first Adam, he made them pass before him. He said to him: What are the names of these <beings>? He said: It is fitting to call this one an ox, this one a lion, this one a horse, and so on for all of them. It is so stated (in Gen. 2:20): SO ADAM RECITED NAMES FOR ALL THE CATTLE.79… He said to him: You, what is your name? Adam said to him: Adam, because I was created out of the ground (adamah). The Holy One said to him: I, what is my name? He said to him: The LORD, because you are lord over all creatures, namely as written (in Is. 42:8): I AM YHWH (THE LORD) THAT IS MY NAME, which the first Adam gave me.80 [That is my name, the one which I have agreed to <for use> between me and the nations of the world.]
[13] (I Kings 5:11 [4:31], cont.:) <WISER> THAN ETHAN THE EZRAHITE. This is Abraham, of whom it is stated (in Ps. 89:1): A MASKIL (a psalm of erudition) OF ETHAN THE EZRAHITE.81 (I Kings 5:11 [4:31], cont.:) <WISER THAN … > HEMAN (rt.: 'MN). This is Moses, of whom it is stated (in Numb. 12:7 with reference to Moses): HE IS TRUSTED (rt.: 'MN) IN ALL MY HOUSE. (I Kings 5:11 [4:31], cont.:) <WISER THAN … > CALCOL (KLKL). This is Joseph, of whom it is stated (in Gen. 47:12): AND JOSEPH SUSTAINED (rt.: KLKL) <HIS FATHER AND HIS BROTHERS>. The Egyptians said: Has this slave come to rule over us for any reason but because of his wisdom? What did they do to him? They brought seventy tablets82 and wrote on them in seventy tongues. Then when they cast them83 before him. He read each and every one in its own tongue. And not only that, but he spoke in the Holy Tongue, which they did not have the ability to understand, as stated (in Ps. 81:6 [5]): HE MADE IT A STATUTE IN JACOB, WHEN HE WENT OUT OVER THE LAND OF EGYPT. I HEAR A LANGUAGE I HAD NOT KNOWN. (I Kings 5:11 [4:31], cont.:) <WISER THAN … > DARDA (DRD')]. This is the generation (dor) of the desert, which had knowledge (de'ah). (I Kings 5:11 [4:31], cont.:) <WISER THAN … > THE CHILDREN OF MAHOL, i.e., the children whom the Divine Presence forgave (rt.: MHL) for the deed of the calf.
[14] (I Kings 5:12 [4:32]:) MOREOVER HE COMPOSED THREE THOUSAND PROVERBS. R. Samuel bar Nahmani said: We have gone over all of the Scriptures and have found that Solomon only uttered prophetically approximately eight hundred verses.84 Then what is meant by THREE THOUSAND? <This number> teaches that each and every verse that he spoke contains two <or> three interpretations, just as it says (in Prov. 25:12): LIKE AN EARRING OF GOLD, A NECKLACE OF FINE GOLD, <SO IS A WISE REPROVER TO A LISTENING EAR>.85 In addition the Rabbis say: Every verse has three thousand proverbs, while each and every proverb has a thousand and five interpretations. (I Kings 5:12 [4:32], cont.:) AND HIS ShYRW NUMBERED A THOUSAND AND FIVE. ShYRH ("song") is not written here, but ShYRW, <which can be read as> sheyaro ("its remainder"): THE REMAINDER (i.e., the thousand and five interpretations) of a proverb.86
(I Kings 5:13 [4:33]:) AND HE SPOKE WITH/CONCERNING ('al)87 THE TREES, <FROM THE CEDAR THAT IS IN LEBANON EVEN TO THE HYSSOP WHICH GROWS OUT OF THE WALL>. Is it possible that a person would speak with the trees? Solomon merely said: For what reason is a leper cleansed? Because of ('al) the tallest among the trees (the cedar) and through the lowest of the low (the hyssop). Through (according to Lev. 14:4) CEDAR WOOD, [CRIMSON STUFF,] AND HYSSOP. It is simply because he had exalted himself like the cedar, that he was stricken with leprosy. As soon as he humbled himself like the hyssop, he was therefore cured through hyssop.
[15] (I Kings 5:13 [4:33], cont.:) HE ALSO SPOKE WITH/CONCERNING ('al) THE CATTLE AND ON THE FOWL. Is it possible that <a person> would speak with cattle and with fowl? Rather <the passage is concerned with> why the cattle are permitted <as food> with <the cutting of> two organs88 (the gullet and the windpipe); but the fowl, with <the cutting of> one organ (i.e., the gullet or the windpipe).89 It is because cattle were created from the dry land, as stated (in Gen. 1:14): LET THE EARTH BRING FORTH THE LIVING CREATURES AFTER ITS KIND, CATTLE, CREEPING THINGS, AND THE BEAST OF THE EARTH AFTER ITS KIND. But in regard to fowl, one text says <they came> from the dry land, while another text says <they came> from the sea. <The text stating fowls came> from the dry land is what is written (in Gen. 2:19): SO FROM THE GROUND THE LORD GOD FORMED EVERY BEAST OF THE FIELD AND EVERY FOWL OF THE HEAVENS. The other text says (in Gen. 1:20): LET THE WATERS SWARM WITH SWARMS OF LIVING CREATURES AND THE FOWL FLYING ABOVE THE EARTH.90 Bar Qappara said: They were created from the mud which is in the sea. R. Abbin said the name of R. Samuel [of Cappadocia]: The feet of the cock resemble the scaly skin91 of the nuna.92
(I Kings 5:13 [4:33], cont.:) AND WITH/CONCERNING ('al) THE CREEPING THINGS. Is it possible that one would speak with a creeping thing? Solomon simply said: What is the reason that in the case of the eight reptiles which are in the Torah, one is culpable for hunting or injuring them (on the Sabbath)93; but in the case of the rest of the reptiles and creeping things, one is exempt?94 For the reason that they (i.e. the former) have skins.95
(I Kings 5:13 [4:33]:) AND WITH/CONCERNING ('al) THE FISH. Is it possible that one would so speak? Solomon merely said: For what reason do cattle, beasts, and birds require ritual slaughtering, while fish do not require ritual slaughtering? Jacob the man of Kefar Nibburayya taught in Tyre with respect to fish, that they do require ritual slaughtering. When R. Haggai heard, he sent for him to come. He said to him: On what basis did you decide this? He said to them: From here (in Gen. 1:20): LET THE WATERS SWARM WITH LIVING CREATURES, AND LET THE FOWL FLY. Just as fowl require ritual slaughtering so do the fish require ritual slaughtering. He said to them (i.e., those standing by): Lay him down to receive lashes. He said to him: Shall a person who speaks the biblical word be lashed? He said to him: You did not decide well. He said to him: On what basis? He said to him: From here (in Numb. 11:22): ARE THERE ENOUGH FLOCKS AND HERDS TO SLAUGHTER FOR THEM? ARE THERE ENOUGH FISH IN THE SEA TO GATHER FOR THEM? The former require ritual slaughtering, while the latter <is taken> through gathering. He said to him: Give him your beating, for there is benefit in receiving lashes.
And again did Jacob the man of Kefar Nibburayya teach in Tyre, <this time> with respect to a son of Israel, who came upon a foreign woman and had her bear him a son, that he should be circumcised on the Sabbath. When R. Haggai heard, he sent for him to come. He said to him. On what basis do you hold this? He said to him: [From this which is written] (in Numb. 1:18) THEN THEY REGISTERED THEIR LINEAGES ACCORDING TO THEIR FAMILIES BY THEIR ANCESTRAL HOUSES. He said to them (i.e., those standing by): Lay him down to receive lashes. He said to him: Shall a person who speaks the biblical word be lashed? He said to him: You did not decide well. He said to him: Where is it shown? He said to him: Lie down and listen. He said to him: If one of the gentiles came to you in order to become a proselyte on the Sabbath Day or on the Day of Atonement, would you profane the Sabbath on account of him or not? He said to him: One does not profane the Sabbath [or the Day of Atonement] for him but only for a child of Israel. He said to him: On what basis do you hold this? He said to him (in Ezra 10:3): SO NOW LET US MAKE A COVENANT WITH OUR GOD TO PUT AWAY ALL {FOREIGN} WIVES AND <ANYONE> BORN OF THEM…. He said to him: Would you lash me on the basis of a non-Mosaic text? He said to him: It is written (ibid.): LET IT BE DONE {THROUGH} [ACCORDING TO] THE TORAH. He said to him: From which < piece of> Torah? He said to him: From that of R. Johanan, when he said in the name of R. Simeon ben Johay: It is written (in Deut. 7:3): YOU SHALL NOT INTERMARRY WITH THEM: DO NOT GIVE YOUR DAUGHTERS TO THEIR SONS <….> Why? (Deut. 7:4:) BECAUSE THEY WILL TURN YOUR CHILDREN AWAY FROM FOLLOWING ME…. Your child that comes from an Israelite woman is called "your child"; but that which comes from a foreign woman is called, not "your child," but "her child." He said to him: Give him your beating, for there is benefit in receiving lashes. Solomon <meant when he> said (in Eccl. 7:23): <ALL THIS I TESTED WITH WISDOM>: About all these things I have knowledge; but in the case of the parashah on the Red Heifer, I have investigated it, inquired into it, and examined it. Still (at the end of the verse): I SAID: LET ME HAVE WISDOM, FOR IT IS FAR FROM ME.
[16] (Eccl. 8:1:) WHO IS LIKE THE WISE PERSON, AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A SAYING? {There are a lot of opinions concerning the text; but so as not to go to a lot of bother with our masters, we shall open with a verse <that fits> our needs.} (Eccl. 8:1:) WHO IS LIKE THE WISE PERSON? This is the Holy One, since it is stated about him (in Prov. 3:19): THROUGH WISDOM THE LORD FOUNDED THE EARTH.96 (Eccl. 8:1, cont.:) AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A SAYING? This <also> is the Holy One, who interpreted the Torah for Moses.
(Eccl. 8:1, cont.:) A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE. (Exod. 34:30:) AND LO, THE SKIN ('or) OF HIS FACE WAS SHINING. (Eccl. 8:1, cont.:) AND THE RADIANCE ('oz) OF HIS FACE IS CHANGED (for the better), [in that he changes the principle of judgment into a principle of mercy with respect to Israel.]
[17] [Another interpretation (of Eccl. 8:1): WHO IS LIKE THE WISE PERSON? This is the first Adam, of whom it is written (in Ezek. 28:12): YOU WERE THE SEAL OF PERFECTION, FULL OF WISDOM.97 (Eccl. 8:1, cont.:) AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A WORD? This is the one who interpreted the names for all the creatures, as stated (in Gen. 2:20): SO ADAM RECITED NAMES FOR ALL THE CATTLE….98 (Eccl. 8:1, cont.:) A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE. R. Levi said in the name of R. Simeon ben Menasya: The round of the first Adam's heel outshone the sphere of the sun, and you should not be surprised over this. By universal custom, when someone makes two salvers,99 one for himself and one for a steward, whose does he make more beautiful? Is it not his own? Similarly, the first Adam was created for his own use, and the sphere of the sun was for the use of mortals. Is it not all the more true that the round of the <first Adam's> heel would outshine the sphere of the sun? And if his heel were like that, how much brighter was the countenance100 of his face.
R. Levi said in the name of R. Hama bar Hanina: the Holy One joined together thirteen bridal canopies for the first Adam in the Garden of Eden, as written (in Ezek. 28:13): YOU WERE IN EDEN, THE GARDEN OF GOD; EVERY STONE THAT IS PRECIOUS WAS YOUR COVERING: <(1) CARNELIAN, (2) CHRYSOLITE, AND (3) MOONSTONE, (4) BERYL, (5) ONYX AND, (6) JASPER, (7) SAPPHIRE, (8) TURQUOISE, AND (9) EMERALD, AND (10) GOLD>. Resh Laqish said: Eleven, and the Rabbis say: Ten. But they do not disagree (as to the verse, only over the number of canopies). The one who makes <a total of> thirteen for him makes (1) EVERY STONE, (2) THAT IS PRECIOUS, and (3) YOUR COVERING <to be the extra> three. The one who makes <a total of> eleven for him makes <EVERY STONE THAT IS PRECIOUS WAS YOUR COVERING as a whole to be the extra> one. The one who makes <a total of> ten for him does not make <these words> to be an <extra> one. Then after all this praise <comes> (Gen. 3:19): FOR DUST YOU ARE, AND UNTO DUST YOU SHALL RETURN. (Eccl. 8:1, cont.:) AND THE RADIANCE OF HIS FACE IS CHANGED. When <Adam> said (in Gen. 3:12): THE WOMAN THAT YOU PUT WITH ME, SHE GAVE ME <FRUIT FROM THE TREE, AND I ATE>. Even so did the Holy One change his face and drive him from the Garden of Eden, as it is written (in Gen. 3:23): SO THE LORD GOD SENT HIM AWAY FROM THE GARDEN OF EDEN.
[18] [Another interpretation (of Eccl. 8:1): WHO IS LIKE THE WISE PERSON? This is Israel, of whom it is written (in Deut. 4:6): SURELY THIS GREAT NATION IS A WISE AND UNDERSTANDING PEOPLE.101 (Eccl. 8:1, cont.:) AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A SAYING? <These are> the ones who know how to interpret the Torah with forty-nine reasons for declaring an object clean and forty-nine reasons for declaring an object unclean.102 (Eccl. 8:1, cont.:) A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE. R. Zakkay of Sha'av <said> in the name of Rabbi Samuel bar Nahman: You find that, when Israel stood before Mount Sinai and said (in Exod. 24:7): <ALL THAT THE LORD HAS SPOKEN> WE WILL CARRY OUT AND OBEY, the Holy One gave them some of the glory of the Divine Presence. This is what is written (in Ezek. 16:14): AND YOUR NAME SPREAD AMONG THE GENTILES BECAUSE OF YOUR BEAUTY. Then when they said in the incident of that calf (in Exod. 32:4): THIS IS YOUR GOD, O ISRAEL. They became enemies (rt.: SN') of the Omnipresent. This is what is written (in Eccl. 8:1, cont.): AND THE RADIANCE OF HIS (i.e., Israel's) FACE IS CHANGED (rt.: ShNH).103 So the Holy One also changed (rt.: ShNH) the promises concerning them, as stated (in Ps. 82:7): INDEED YOU SHALL DIE LIKE A HUMAN.]104
[19] [Another interpretation (of Eccl. 8:1): WHO IS LIKE THE WISE PERSON? This is a disciple of a sage.105 (Ibid., cont.:) AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A SAYING? <Such a disciple> when he knows how to interpret his mishnah106 <lesson>. (Ibid., cont.:) A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE, when he is asked <a question> and gives the answer. (Ibid., cont.): AND THE RADIANCE OF HIS FACE IS CHANGED, when he is asked <a question> and gives no answer.
R. Hiyya sat and taught: Where is it shown that one does not substitute for a firstling?107 The face of Bar Pada lit up. He said: Now he knows what I have sat and taught.108
A certain gentile saw R. Judah b. R. Il'ay with his face shining. He said: Now one of three things is the matter with the man: Either he is lending at interest, or he is raising swine, or he is drinking wine.109 <When> R. Judah b. R. Il'ay heard his remark, he said to him: May the breath of that man blow out <of him>, for none of them applies to me. I am not lending at interest, because it is written (in Deut. 23:20 [19]): YOU SHALL NOT LEND TO YOUR BROTHER AT INTEREST. Moreover, I am not rearing swine, because a child of Israel is forbidden to rear swine, since we are taught there (in BQ 7:7): NO ONE MAY RAISE SWINE IN ANY PLACE.110 Nor am I sotted with wine, because the four Paschal cups which I drink at Passover has my head tied in knots from Passover to Pentecost. R. Mani had his head tied in knots from Passover to the feast of Tabernacles. <The gentile> said to him: Then for what reason is your face shining? He said to him: It is the study of Torah that makes my face shine for me. It is so written (in Eccl. 8:1): A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE. R. Abbahu went to Caesarea and came <back> from there while his face was shining. <When> his disciples saw him with his face shining, <they> went away and said to R. Johanan: This R. Abbahu has found a treasure. He said to them: Why? They said to him: Because his face is shining. He said to them: Then perhaps he has heard something new in the study of Torah. He went up to him and said to him: What new thing in the study of Torah have you heard? He said to him: I have uttered an ancient tosefta. Then he read with reference to him (in Eccl. 8:1): A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE.
[20] [Another interpretation (of Eccl. 8:1): WHO IS LIKE THE WISE PERSON? This is Moses, of whom it is written (in Prov. 21:22): A WISE MAN WENT UP TO A CITY OF THE MIGHTY (i.e., Sinai).111 (Eccl. 8:1, cont.:) AND WHO KNOWS THE INTERPRETATION OF A SAYING? <This is the one> who interpreted Torah for Israel. (Ibid., cont.:) A PERSON'S WISDOM LIGHTS UP HIS FACE.] R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: Over each and every word that the Holy One spoke to Moses, he spoke to him of its <related> uncleanness and of its purification.112 When he made known the parashah (of Lev. 21:1): SPEAK UNTO THE PRIESTS, he said to him: Sovereign of the World, if one becomes unclean (through touching a human corpse), what means is there for his purification? When <the Holy One> did not answer, at that time the face of Moses turned yellow (with shame). This is what is written (in Eccl. 8:1): AND THE RADIANCE OF HIS FACE IS CHANGED. Then when the Holy One reached the parashah on the <Red> Heifer, the Holy One said to him: Moses, <when I gave you> that saying which I spoke to you (in Lev. 21:1): GO, SPEAK UNTO THE PRIESTS, then you said to me: If one becomes unclean, what means will there be for his purification? <At that time> I did not answer <you>. <Now> this is his purification (in Numb. 19:17): FOR THE UNCLEAN THEY SHALL TAKE SOME ASHES FROM THE BURNING OF THE SIN OFFERING (i.e., the red heifer).
[21] [(Ps. 99:6): MOSES AND AARON WERE AMONG HIS PRIESTS, <AND SAMUEL WAS AMONG THOSE WHO CALL UPON HIS NAME>. <Said> R. Judan in the name of R. Jose b. R. Judah <and> R. Berekhyah in the name of R. Joshua bar Qorhah: All those forty years that Israel was in the desert Moses was not prevented from serving in the High Priesthood.113 This is what is written (in Ps. 99:6): MOSES AND AARON WERE AMONG HIS PRIESTS. R. Berekhyah in the name of R. Simon proved it from here (in I Chron. 23:13–14): THE SONS OF AMRAM: AARON AND MOSES. AARON WAS SEPARATED OUT TO CONSECRATE THE MOST HOLY THINGS, HE AND HIS SONS FOREVER, TO MAKE BURNT OFFERINGS BEFORE THE LORD, <…,> TO PRONOUNCE BLESSINGS IN HIS NAME FOREVER; BUT AS FOR MOSES, THE MAN OF GOD, HIS SONS WERE TO BE NAMED TOGETHER WITH THE TRIBE OF LEVI. Moses is called, THE MAN OF GOD; but as for HIS SONS, it is TOGETHER WITH THE TRIBE OF LEVI that they were to be be named. R. Eleazar b. R. Jose said: It is clear to us that Moses served in a white robe (as High Priest) in the desert.114 R. Tanhum b. R. Judan said: The whole seven days (of the priestly consecration described in Lev. 8) Moses served in the High Priesthood, but the Divine Presence did not rest in his hands; however, when Aaron came and served in the High Priesthood, the Divine Presence did rest in his hands. This is what is written (in Lev. 9:4): FOR TODAY THE LORD IS APPEARING UNTO YOU.
[22] [(Ps. 99:6, cont.): THEY (i.e., Moses, Aaron, and Samuel) CRIED UNTO THE LORD AND HE ANSWERED THEM. The first cried out and was answered; the second also cried out and was answered. (Ibid., vs. 7): <HE SPOKE UNTO THEM> IN A PILLAR OF CLOUD. See, we heard about Moses, that he conversed with him in a pillar of cloud, as stated (in Exod. 34:5): THE LORD DESCENDED IN THE CLOUD AND HE STOOD WITH HIM THERE. So also with Aaron, he conversed with him in the cloud, where it is stated (in Numb. 12:5): SO THE LORD CAME DOWN IN a <PILLAR OF> CLOUD, STOOD AT THE ENTRANCE OF THE TENT, <AND CALLED AARON AND MIRIAM>. About Samuel, however, we have not <explicitly> heard <any such thing>. So where did we hear <it indirectly>? From this verse (i.e., I Sam. 9:12): AND THEY (the young women) ANSWERED THEM AND SAID: SEE, HE (i.e., Samuel) IS (yesh) JUST AHEAD OF YOU. R. Judan <said> in the name of R. Mari bar Jacob: The women <really> said to them: Do you not see a cloud fixed above his courtyard? Now IS (yesh) can only be a cloud, just as you say (in Numb. 9:20): AND IT WOULD HAPPEN (yesh) THAT THE CLOUD WOULD BE <A FEW DAYS OVER THE TABERNACLE>.115 (Ps. 99:6): AND SAMUEL WAS AMONG THOSE WHO CALL UPON HIS NAME. We have heard of Moses that Torah was written for his name, as stated (in Mal. 3:22 [4:4]): REMEMBER <THE> TORAH OF MY SERVANT MOSES. So also in the case of Samuel, a book was written for him, as stated in (I Sam. 10:25): <THEN SAMUEL TOLD THE PEOPLE THE RULES OF KINGSHIP,> WROTE THEM IN A BOOK, AND PLACED IT BEFORE THE LORD. In the case of Aaron, however, I have not heard <of his book>. It is simply that there is a teaching that this parashah was granted to him, so that it would never budge, neither from him nor from his children, till the end of all the generations. And which <parashah> was this? (Numb. 19:2): THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH.
[23] [R. Joshua of Sikhnin said in the name of R. Levi: There are four precepts that the evil drive would refute <as irrational>, and for each of them is written <the word,> huqqah (i.e., an unquestioned statute).116 Now these concern the following: (1) The nakedness of a brother's wife, (2) diverse kinds, (3) the scapegoat, and (4) the <red> heifer>.117
In regard to the nakedness of a brother's wife, where is it shown? Where it is written (in Lev. 18:16): YOU SHALL NOT UNCOVER THE NAKEDNESS OF YOUR BROTHER's WIFE; yet it is written (in Deut. 25:5): HER BROTHER-IN-LAW SHALL HAVE SEXUAL INTERCOURSE WITH HER <AND TAKE HER FOR A WIFE>. During <her husband's> lifetime, she is forbidden; <but> upon <his> death with no children, she is permitted to <a brother-in-law>. Moreover, for <this commandment> it is written <that it is> an unquestioned statute. Thus it is written (in Lev. 20:22): AND YOU SHALL KEEP [ALL] MY UNQUESTIONED STATUTES.
In regard to diverse kinds, where is it shown? Where it is written (in Deut. 22:11): AND YOU SHALL NOT WEAR INTERWOVEN STUFF, <WOOL AND FLAX TOGETHER>; yet a linen cloak118 with <wool> tassels is permitted.119 Moreover, for <this commandment also> it is written, <that it is> an unquestioned statute. Thus it is written (in Lev. 19:19): YOU SHALL KEEP MY UNQUESTIONED STATUTE. YOU SHALL NOT MATE YOUR CATTLE WITH A DIFFERENT KIND…, [NOR SHALL YOU WEAR A GARMENT WITH DIVERSE KINDS OF INTERWOVEN STUFF].
In regard to the scapegoat, where is it shown? Where it is written (in Lev. 16:26): AND THE ONE WHO SETS THE AZAZEL-GOAT FREE <SHALL WASH HIS CLOTHES, BATHE HIS FLESH IN WATER, AND AFTER THAT MAY COME INTO THE CAMP>; yet it is <the goat> itself that atones for others. Moreover, for <this commandment also> it is written, <that it is> an unquestioned statute. Thus it is written (in Lev. 16:34): AND THIS SHALL BE TO YOU AN UNQUESTIONED STATUTE FOREVER.
In regard to the <red> heifer, where is it shown? There where we are taught (in Parah 4:4): ALL ENGAGED WITH THE <RITE OF THE RED> HEIFER FROM BEGINNING TO END RENDER <THEIR> GARMENTS UNCLEAN; yet it is <the heifer> itself that purifies <what is> unclean. Moreover, for <this commandment also> it is written, <that it is> an unquestioned statute. Thus it is written (in Numb. 19:2): THIS IS AN UNQUESTIONED STATUTE OF THE TORAH.
[24] (Numb. 19:2, cont:) THAT THEY BRING UNTO YOU <A RED HEIFER WITHOUT BLEMISH>. R. Jose bar Hanina said: the Holy One said to Moses. To you I am revealing the reason for the heifer, but to others it is an unquestioned statute.120
Rav Huna said: It is written (in Ps. 75:3 [2]): FOR I WILL SET A TIME, WHEN I MYSELF WILL JUDGE WITH EQUITY. It is also written (in Zech. 14:6–7): ON THAT DAY THERE SHALL BE NO LIGHT OF COLD (YQROT) AND FROST, <BUT THERE SHALL BE CONTINUOUS DAY>.121 Things that are hidden from you in this world are going to be clear to you in the world to come, as with the blind person who gains his sight. Thus it is stated (in Is. 42:16): I WILL LEAD THE BLIND BY A ROAD THEY DO NOT KNOW, [ … ] I WILL TURN DARKNESS BEFORE THEM INTO LIGHT, [ … ] THESE THINGS I HAVE DONE. "I will do" is not stated here, but I HAVE DONE, in that I have already done them for Aqiva and his colleagues. [R. Aha said: Things that were not revealed to Moses were revealed to R. Aqiva, as stated (in Job 28:10): AND EVERY PRECIOUS THING (YQR) HIS EYE BEHOLDS. This is in reference to R. Aqiva and his colleagues.]
R. Jose bar Hanina said: His (Moses') implication (in Numb. 19:2) was that all heifers perish, but his lasts forever. R. Aha said in the name of R. Jose bar Hanina: When Moses ascended into the firmament, he heard the voice of the Holy One sitting and being occupied with the parashah of the <Red Heifer>, and he was reciting a halakhah (i.e., a passage of Oral Torah) in the name of its author (from Parah 1:1): R. ELIEZER SAYS: THE CALF <WHOSE NECK IS TO BE BROKEN>122 IS TO BE ONE YEAR OLD, BUT THE <RED> HEIFER IS TO BE TWO YEARS OLD.123 Moses said, Sovereign of the World, do not the realms above and below belong to you? Now you are citing a halakhah in the name of flesh and blood! He said to him: A righteous person is going to arise in my world and is first going to begin <his teaching> with the parashah of the <Red> Heifer: R. ELIEZER SAYS: THE CALF <WHOSE NECK IS TO BE BROKEN> IS TO BE ONE YEAR OLD, BUT THE <RED> HEIFER IS TO BE TWO YEARS OLD. He to him: Sovereign of the World, may it be <your> will that he come from my loins. He said to him: By your life, he is to be from your loins. Thus it is stated (of Moses' offspring in Exod. 18:4): AND THE NAME OF THE ONE124 ELIEZER, <i.e.,> the name of that particular Eliezer, <who would begin his Mishnah teaching with tractate Parah>.
[25] [We are taught there (in Sheq. 4:2): ABBA SAUL SAID: THE HIGH PRIESTS BUILT A CAUSEWAY125 FOR THE <RED> HEIFER AT THEIR OWN EXPENSE, and not one of them brought his heifer on the causeway of his colleague.126 Instead he would disassemble it and build it again at his own expense.127 R. Aha said in the name of R. Hanina: More than sixty talents of gold were spent on it, for they all were arrogant. We have been taught (in a baraita): Simeon the Just prepared two heifers (during his term of office), but he did not bring out the second on the <same> causeway where he had brought out the first.128 Is it for you to say of this just person that he was arrogant? R. Abbin said in the name of R. Eleazar: <He did so,> because of the dignity of the heifer.
[26] A certain star worshiper questioned Rabban Johanan ben Zakkay: These things which you do seem like a kind of sorcery.129 You bring a heifer, burn it, pound it, and take its ashes. Then <when> one one of you is defiled by a corpse, they sprinkle two or three drops on him, and someone says to him: You are clean. He said to him: Have you ever had the spirit of madness enter you? He told him: No. He said to him: Perhaps you have seen someone into whom the spirit of madness has entered. He told him: Yes. He said to him: So what did you do for him? He said to him: They bring roots and burn them beneath him. Then they sprinkle water on <the spirit>, and it flees. He said to him: Let your ears hear what you are uttering with your mouth. [Similarly is this spirit an unclean spirit. Thus it is stated (in Zech. 13:2): AND I WILL ALSO REMOVE THE PROPHETS AND THE UNCLEAN SPIRIT FROM THE LAND. They sprinkle the purifying water upon him, and he flees.] After <the star worshiper> had left, <Johanan's> disciples said to him: You repelled this one with a <mere> reed <of an answer>. What have you to say to us? He said to them: By your lives, a corpse does not defile, nor does water purify. Rather, [as a decree of the Supreme King of Kings], the Holy One has said: I have enacted a statute for you. I have issued a decree, <and> you are not allowed to transgress against my decree. Thus it is written (in Numb. 19:2): THIS IS THE STATUTE OF THE TORAH. For what reason are all the sacrifices male, while that one is female?130 R. Ayyevu said: It is comparable to the son of a female slave who defiled a king's palace.131 The king said: Let his mother come and clean up the excrement. Similarly has the Holy One said: Let a heifer come and atone for the incident of the <golden> calf.
[27] (Numb. 19:2:) <A RED HEIFER WITHOUT BLEMISH, IN WHICH THERE IS NO DEFECT, ON WHICH THERE HAS BEEN NO YOKE>. (Ibid.:) HEIFER. This is Egypt, as stated (in Jer. 46:20): EGYPT IS A VERY BEAUTIFUL YOUNG COW.132 (Numb. 19:2:) RED. This is Babylon, as stated (in Dan. 2:38): YOU ARE THE HEAD OF <RED> GOLD. (Numb. 19:2, cont.:) WITHOUT BLEMISH (temimah). This is Media, of which R. Hiyya bar Abba has said: The kings of Media are blameless (temimim); and the Holy One had nothing against them, for they only served the idols which they had received from their ancestors. (Numb. 19:2, cont.:) IN WHICH THERE IS NO DEFECT. This is Greece. When Alexander of Macedon saw Simeon the Just, he stood on his feet and said: Blessed is the God of Simeon the Just. The people of his palace133 said to him: Do you stand in the presence of a Jew? He said to them: When I go down to battle, I see his image, and I am victorious.
(Numb. 19:2, cont.:) ON WHICH THERE HAS BEEN NO YOKE. This is Edom (i.e., Rome), since they never took upon themselves the yoke of the Holy One. Moreover, it was not enough for them not to accept it, but they slander and blaspheme by saying (in Ps. 73:25): WHOM DO I HAVE IN HEAVEN…?
(Numb. 19:3:) THEN YOU SHALL GIVE IT UNTO ELEAZAR THE PRIEST. [For what reason was <the rite> performed by Eleazar and not by Aaron? Because he was a partner in the incident of the <golden> calf.] (Numb. 19:3 cont.:) AND HE (i.e., Eleazar, whose name can be voweled to mean, "God helps.") SHALL TAKE IT (i.e., the heifer, which represents Edom and ultimately Rome) OUTSIDE THE CAMP, because he is going to drive its prince (i.e., Rome's guardian spirit) out of his encampment (i.e., out of heaven).
(Numb. 19:3 cont.:) AND HE (Eleazar) SHALL SLAUGHTER IT (i.e., Edom-Rome) IN HIS PRESENCE (i.e., of the Holy One). Thus it is stated (in Is. 34:6): FOR THE LORD HAS A SACRIFICE IN BOZRAH,134 A GREAT SLAUGHTER IN THE LAND OF EDOM (i.e., Rome). R. Berekhyah (interpreting the text differently) said: THE SLAUGHTER OF A GREAT ONE (i.e., Rome's guardian spirit) IN EDOM.
(Numb. 19:5:) AND HE SHALL BURN THE HEIFER (Rome) BEFORE HIS EYES. Thus it is stated (in Dan. 7:11): <I LOOKED ON UNTIL THE BEAST WAS SLAIN AND ITS BODY DESTROYED,> GIVEN OVER FOR BURNING IN THE FIRE.
(Numb. 19:5, cont.:) TOGETHER WITH ITS SKIN, ITS FLESH, AND ITS BLOOD. These represent its commanders,135 its governors,136 and {the} [its] generals.137 This is what is written (in Ezek. 27:27): YOUR WEALTH, YOUR WARES, YOUR MERCHANDISE, YOUR MARINERS, YOUR SAILORS, YOUR LEAK REPAIRERS, THOSE WHO TRADE YOUR WARES, <ALL YOUR MEN OF WAR WHO ARE IN YOUR MIDST, WITH ALL YOUR ASSEMBLY THAT IS IN YOUR MIDST>, WILL SINK INTO THE HEART OF THE SEAS ON THE DAY OF YOUR DOWNFALL. R. Samuel bar Isaac said: Even those who were outside your assembly, but who came and attached themselves to your assemblies, they also will sink into the heart of the seas on the day of your downfall.
[28] [Another interpretation (of Numb. 19:2): <A RED HEIFER WITHOUT BLEMISH, IN WHICH THERE IS NO DEFECT, ON WHICH THERE HAS BEEN NO YOKE>. (Ibid.:) HEIFER. This is Israel, since it is written (in Hos. 4:16): ISRAEL HAS BALKED LIKE A BALKY HEIFER.138 (Numb. 19:2:) RED. This is Israel, of whom it is written (in Lam. 4:7): THEIR LIMBS WERE REDDER THAN CORAL. (Numb. 19:2, cont.:) WITHOUT BLEMISH (rt.:TMM). This is Israel, of whom it is written (in Cant. 6:9): <ONLY ONE IS> MY DOVE, MY PERFECT ONE (rt.: TMM). (Numb. 19:2, cont.:) IN WHICH THERE IS NO DEFECT. This is Israel, of whom it is written (in Cant. 4:7): AND THERE IS NO BLEMISH IN YOU. (Numb. 19:2, cont.:) ON WHICH THERE HAS BEEN NO YOKE. This is the generation of Jeremiah, which did not take the yoke of the Holy One upon themselves. (Numb. 19:3:) THEN YOU SHALL GIVE IT UNTO ELEAZAR THE PRIEST. This is Jeremiah, of whom it is written (in Jer. 1:1): ONE OF THE PRIESTS THAT WERE IN ANATHOTH.139 (Numb. 19:3, cont.:) AND HE SHALL TAKE IT OUTSIDE THE CAMP. (Ezra 5:12:) AND HE DEPORTED THE PEOPLE TO BABYLON. (Numb. 19:3, cont.:) AND HE SHALL SLAUGHTER IT IN HIS PRESENCE. (II Kings 25:7:) THEY SLEW THE CHILDREN OF ZEDEKIAH BEFORE HIS EYES. (Numb. 19:5:) AND HE SHALL BURN THE HEIFER <BEFORE HIS EYES>. (II Kings 25:9 = Jer. 52:13:) HE ALSO BURNED THE HOUSE OF THE LORD AND THE HOUSE OF THE KING. (Numb. 19:5, cont.:) TOGETHER WITH ITS SKIN, <ITS FLESH, AND ITS BLOOD>. (II Kings 25:9, cont. = Jer. 52:13, cont:) AND ALL THE HOUSES OF JERUSALEM, EVEN {THE GREAT HOUSE} [ALL THE GREAT ONE'S HOUSE] DID HE BURN WITH FIRE. Now why does <Scripture> call <the heifer> a GREAT ONE'S HOUSE? It is simply that this was the house of study (bet midrash) that belonged to R. Johanan ben Zakkay, for there they taught the greatness of the Holy One.140 (Numb. 19:6:) <AND THE PRIEST SHALL TAKE CEDAR WOOD, HYSSOP, AND CRIMSON STUFF, AND CAST THEM INTO THE MIDST OF THE BURNING HEIFER.> (Ibid.:) AND <HE> SHALL TAKE. This refers to Nebuchadnezzar. [(Ibid.:) THE PRIEST. This is Jeremiah, of whom it is stated (in Jer. 39:12, where Nebuchadnezzar gave the order): TAKE HIM AND LOOK AFTER HIM.] (Numb. 19:6, cont.:) CEDAR WOOD, HYSSOP, AND CRIMSON STUFF. These are Hananiah, Mishael, and Azariah. (Ibid., cont.:) AND CAST THEM INTO THE MIDST OF THE BURNING HEIFER. (Dan. 3:22): THE FLAME OF THE FIRE SLEW THEM (i.e., their executioners). (Numb. 19:9:) THEN <SOMEONE CLEAN> SHALL GATHER <THE ASHES OF THE HEIFER>. This refers to the Holy One, of whom it is stated (in Is. 11:12): SO HE SHALL RAISE UP A SIGNAL FOR THE NATIONS AND GATHER THE OUTCASTS OF ISRAEL. (Numb. 19:9:) SOMEONE (ish). This is the Holy One, of whom it is stated (in Exod. 15:3): THE LORD IS A MAN (ish) OF WAR. (Numb. 19:9, cont.:) CLEAN (rt.: THR). This is the Holy One, of whom it is stated (in Hab. 1:13): YOUR EYES ARE TOO PURE (rt.: THR) <TO BEHOLD EVIL>. (Numb. 19:9, cont.:) THE ASHES OF THE HEIFER. These are the dispersed people of Israel. (Ibid., cont.:) AND DEPOSIT THEM OUTSIDE THE CAMP IN A CLEAN (rt.: thr) PLACE. This <place> is Jerusalem, in that it is clean. (Ibid., cont.:) AND IT SHALL BE KEPT FOR THE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL, because in this world things are <pronounced> unclean and clean from the mouth of a priest; however, in the world to come it shall not be so. Rather the Holy One is going to do the cleansing (rt.: THR), as stated (in Ezek. 36:25): I WILL SPRINKLE PURE (rt.: THR) WATER UPON YOU, AND YOU SHALL BE PURE (rt.: THR); I WILL PURIFY (rt.: THR) YOU FROM ALL YOUR UNCLEANNESSES AND FROM ALL YOUR IDOLS.
1. Tanh., 6:1; Numb. R. 18:22.
2. BB 74b.
3. M. Pss. 93:5. Cf. Gen. R. 23:7, according to which the sea (i.e., the Mediterranean) is higher than the whole world.
4. See Gen. R. 4:5.
5. PRTsWP, an adaptation of the Gk.: prosopon.
6. According to Rashi on Shab. 106a, a single sit was the distance between the tips of the of the middle and index fingers when held widely apart. A double sit was the distance between the tips of the thumb and index finger when held widely apart. For various definitions, see Jastrow, p. 977, s.v. SYT.
7. Literally: “<a person> discharges <bad news> through one <ear>, while he admits it through the other.”
8. See Lev. R. 22:2-3; Eccl. R. 5:8:2, 4; PRE 49; also Shab. 77b; Exod. R. 10:1.
9. Cf. Gen. R. 10:7; Lev. R. 22:4; Eccl. R. 5:8:5.
10. Lev. R. 22:4.
11. A well-known landing dock four hours north of Tyre. See ‘Eruv. 80a.
12. Gen. R. 22:8.
13. Git. 56b; Lev. R. 22:3.
14. The author is avoiding too literal a description of the sacrilege and therefore substitutes “himself” for the sacred Torah as a euphemism.
15. See Pes. 118b.
16. So runs the Buber text. Buber seems to have mistakenly put a space before the letter waw instead of after it. Thus at the verse break he has written ’ShWRW. B’W instead of ’ShWR. WB’W.
17. This section is taken virtually verbatim from the Aramaic text of the She’eltot of Ahai of Shabha (d. ca. 762), Mattot, 137. The section is also found in Tanh., Numb. 6:2.
18. Gk.: escharai.
19. ‘AZ 76a.
20. Lat.: cucumae; Gk.: koukkoumai. Variants of this Greek word also occur in the neut. and masc.
21. RWTH. The final he in this word is certainly a misprint. I have therefore emended Buber’s he to a het, which generally agrees with the het of the parallel texts in the traditional Tanhuma (RTWH) and in the She’eltot (RWTHYN).
22. See ‘AZ 75a.
23. ‘AZ 76a.
24. According to ‘AZ 76b, the rim of dough built up the mouth of the pot, so that the boiling water would overflow the top and leave no part uncleansed.
25. The bracketed word is found the parallel from the traditional Tanhuma.
26. In ‘AZ 75b (bar.)
27. I.e., in a ritual bath.
28. According to Numb. 19:12, 19, this is the requirement for one who has been defiled by a corpse.
29. Literally: “Talmud.” The word occurs here in the generic sense of a text from which one learns.
30. ‘AZ 75b is more specific, and objects that under the Nahman/Abbuha ruling, even scissors, would require immersion.
31. Mirdeta. The word normally denotes dung but here seems to refer to a kind of clay.
32. Qonya; cf. the Gk.: konia (“dust”).
33. Pes. 30b; ‘AZ 33b-34a.
34. Although the Buber text has this participle in the singular, the parallel texts in the traditional Tanhuma, the She’eltot, Pes. 30b, and ‘AZ 34a all have have the plural.
35. I.e., wine handled by a heathen and which may have been used for an idolatrous libation.
36. Buber has bracketed this whole section, because it is not found in his main Oxford MSS. Nor does it occur in the traditional Tanhuma printed editions. Rather he has taken it from Codex Vaticanus, Ebr. 34.
37. The Mishnah adds that the black horns and hoofs are to be cut off.
38. PR 14:1.
39. Three or four gold coins would have been a reasonable price.
40. Animals and humans commonly shared the same house.
41. Gk.: semeia.
42. English translations usually translate these last four words as NO ONE.
43. Tanh., Numb. 6:3; Numb. R. 19:1; PRK, 4:1.
44. Cf. ibid. 8:3, 6-9.
45. The traditional Mishnah text here does not specifically declare such a one unclean, although the uncleanness may be inferred, especially when the passage is read in connection with Lev. 13:2-3.
46. Tanh., Numb. 6:4 Lev. R. 26:1; PRK 4:2; PR 14:4.
47. Rt.: QLS. Cf. Gk.: kalos (“beautiful”).
48. Dimosa’ot: The translation derives its meaning from the Gk. demosia (“public buildings”), but Jastrow, s.v., demosia, understands the plural of this word more specifically to mean “public baths”, a meaning that well fits this context.
49. In addition to the parallels for the last section, see Gen. R. 32:4; also cf. M. Pss. 12:5; also Pes. 3b.
50. Tanh, Numb. 6:4, cont.; Lev. R. 26:2; Numb. R. 19:2; Cant. R. 2:4:1; PRK 4:2; PR 14:10; 21:10; M. Pss. 7:7; 12:4; cf. PR 14:6; see also below, Numb. 6:18.
51. Lat.: delatores (“informers”).
52. Although lions, they did not support David when they should have. See Ps. 17:12.
53. On Doeg, see I Sam. 22:8-10; Ps. 52:1. On Ahithophel, see II Sam. 17:1-23.
54. Deut. R. 5:10; cf. Meg. 11a, according to which Ahab was one of three who ruled over the whole world. The other two were Ahasuerus and Nebuchadnezzar.
55. Because of the drought, the greater difficulty in obtaining water would advertise what he was doing.
56. Rt.: KRZ; see Gk.: keryssein.
57. Rt.: PRSM; see Gk.: parresiazesthai (“to speak freely”).
58. I.e., brought sin into the world.
59. See also yPe’ah 1:1 (16ab); cf. ‘Arakh. 15b.
60. Literally: “Master of the tongue.”
61. See Targum Pseudo-Jonathan on Lev. 19:16. The targumist translates rakhil, which came to be interpreted as “slanderer” or “informer,” with lishan telita’e (“triple tongue”).
62. Also ‘Arakh. 15b; M. Pss. 12:2.
63. I Sam 22:9-10 and II Sam. 1:15, as interpreted by Rashi on II Sam. 1:2.
64. See Rashi on II Sam. 1:9, who knows a midrash, according to which Saul was slain for slaying the priests of Nob.
65. In I Sam. 22:16-19.
66. Instead of “to David from Abner.”
67. Rt.: PYS. Cf. the Gk. noun, peisis, which designates the softer feelings.
68. Tanh., Numb. 6:5; Numb. R. 19:2, cont.; PRK 4:2; PR 14:6.
69. Numb. 19:2, 5, 6, 9, 10 account for five. Braude in his translation of PR 14:6, n. 21, following n. 31 in the Friedmann edition, notes that the Targum Pseudo-Jonathan does contain seven mentions of the heifer, with the extra references in vss. 7 & 9. Braude and Kapstein in their translation of PRK 4:2, n. 31, allude to the tradition of only seven red heifers having been so offered since the days of Moses. See Parah 3:5.
70. Vss. 5-6 mention the burning of skin, flesh, blood, dung, cedar wood, hyssop, and crimson stuff.
71. So vs. 4; see Parah 3:1, 9.
72. Numb. 19:7, 8, 10, 19, 21. Braude and Kapstein, n. 34, suggest that Numb. 19:7, requires three launderings, one after each of the three stages in the rite, i.e., in vss. 3, 4, 6.
73. Vss. 14-16 mention entering a tent where someone has died, being in that tent, being an open vessel there, touching one killed in the open, touching one who died naturally, touching a human bone, or touching a grave.
74. Vss. 18f. explains how to cleanse the categories of uncleanness mentioned in the previous note.
75. The five obvious references occur in vss. 3, 4, 6, 7 (twice).
76. Tanh., Numb. 6:6; Numb. R. 19:3; Eccl. R. 7:23:1; PRK 4:3; PR 14:8.
77. Above, Gen. 7:24; PR 14:9.
78. Gk.: astrologoi.
79. The understanding of the midrash is that the creatures implicitly already possessed names.
80. Above, Lev. 3:11.
81. It is assumed, of course that Abraham wrote the Psalm, an assumption based on a comparison of Ps. 89:1 and Is. 41:2: WHO HAS RAISED UP RIGHTEOUSNESS FROM THE EAST?. See BB 15a. The Ezrahite (‘ezrahi) of Ps. 89:1 is understood in the sense of “Easterner,” and Ethan (which means “steadfast”) is regarded as equivalent to “righteous.” For another argument identifying Ethan and Abraham, see PR 6:5.
82. Gk.: piyyakia; Lat.: pittacia.
83. The Buber text has the singular “it” here.
84. See Cant. R. 1:1:11.
85. The midrash understands the WISE REPROVER TO BE Solomon himself, who is likened to both a golden earring and a golden necklace.
86. Cf. the parallels in Tanh., Lev. 6:6; Numb. R. 19:3; et al, which argue somewhat differently from the fact that SONG is, not plural, but singular. Cf. also PRK 4:3; PR 14:9.
87. The point of the midrash in this and in the following chapter conderns whether to understand ‘al as “with” or “concerning.”
88. Gk.: semeia (“signs,” “omens”).
89. See Hul. 2:1; Hul. 27b.
90. This unusual translation of Gen. 1:20 is required by the midrash.
91. Reading HSPNYT’ with the parallel in Yalqut Shim‘oni, Kings, 178, for Buber’s HRTsPYTYH.
92. A fish of the genus anthias.
93. Shab. 14:1.
94. Shab. 14:1.
95. Shab. 107ab, explains that in the case of skin, as distinct from the flesh, a wound does not completely heal but leaves a scar. Thus part of the animal’s life is lost. See yShab. 14:1 (14b); also Hul. 9:2. Cf. Rashi on Shab. 14:1, according to whom cutting the skin causes blood to color it in a form of dying, an act forbiddin on the Sabbath.
96. Numb. R. 19:4; Eccl. R. 8:1:1; PRK 4:4; PR 14:10.
97. Eccl. R. 8:1:2; PRK 4:4; PR 14:12.
98. On the translation of this verse, see above, Numb. 6:12 and the note there.
99. Gk.: diskaria.
100. Gk.: krystallos; Lat.: crystallum (“crystal”).
101. Eccl. R. 8:1:3.
102. See above, Numb. 6:7, and the parallels listed there.
103. The Hebrew roots, SN’ and ShNH, are closer than would appear in transliteration. The S in SN’ is a sin and would be indistinguishable from the Sh of ShNH in an unvoweled text. As for the final letters, alef and he are often confused in the Hebrew of this period.
104. As Adam was expelled from Eden, so the generation of the golden calf was kept from the promised land.
105. PRK 4:4; PR 14:10; Eccl. R. 8:1:4.
106. Mishnah here would designate Oral Torah generally rather than a single work.
107. See Lev. 27:33; Tem. 1:1; Tem. 7b-8b; also Pes. 42a.
108. For a fuller explanation of the issue involved, see account of the confrontation in yNaz. 5:1 (53d), where the authorities involved are Rabbi <Judah> and R. Pedayah. See also Braude’s translation of PR 14:10, pp. 282-283, n. 64; idem, translation of PRK 4:4, p. 74-75, n. 78.
109. In addition to the midrashic parallels, see yShab. 8:1 (11a); yPes. 10:1 (37c); ySheq. 3:2 (47c); Ned. 49b.
110. Cf. BQ 82b.
111. Eccl. R. 8:1:5; PRK 4:4; PR 14:10.
112. The parallel text begins again in Tanh., Numb. 6:6, end. See also Numb. R. 19:4.
113. PRK 4:5; PR 14:11; Lev. R. 11:6; M. Pss. 99:4.
114. Above, Gen. 2:20; yYoma 1:1 (38b); Ta‘an. 11b; AZ 34a.
115. The midrash is interpreting I Sam. 9:12 to mean: AND THEY ANSWERED THEM AND SAID: SEE, HE IS <IN> A CLOUD JUST AHEAD OF YOU.
116. Although Huqqah is normally translated simply as “statute,” the word more fully denotes the a command that demands implicit and unquestioned obedience. Huqqah is therefore translated “unquestioned statute” throughout this section.
117. Tanh., Numb. 6:7; PRK 4:6; PR 14:12; Numb. R. 19:5; see Yoma 67b.
118. Gk.: sindon.
119. See Numb. 15:37-38.
120. Tanh., Numb. 6:8; PRK 4:7; PR 14:13; Numb. R. 19:6.
121. See also Pes. 50a.
122. See Deut. 21:3-4.
123. See Braude’s translation of PR, 14:13 p. 290, n. 91, which records a suggestion of Mordecai Margulies, who notes that R. Eliezer would have begun his instruction with this mishnah.
124. So literally. In the biblical context the translation would normally read: AND THE NAME OF THE OTHER WAS ELIEZER.
125. See Parah 3:6.
126. PRK 4:7; PR 14:14.
127. Cf. PR 7:1 for a similar tradition about the altar ramp.
128. ySheq. 4:3 or 2 (48a).
129. Tanh., Numb. 6:8; Numb. R. 19:8; PRK 4:7; PR 14:14.
130. PRK 4:8.
131. Lat.: praetorium Gk.: praitoriom.
132. PRK 4:9; PR 14:15.
133. Lat.: palatium; Gk.: palation.
134. See Makk. 12a, according to which prince of Edom erred in seeking asylum in Bozrah instead of Bezer, which is listed in Deut. 4:43 and Josh. 20:8 as a city of refuge.
135. Lat.: duces.
136. Gk.: eparchoi or possibly hyparchoi.
137. Gk.: stratelatai.
138. PRK 4:10; PR 14:15.
139. According to Josh. 21:13–19 and I Chron. 6:35–45 [50–60], Anathoth is part of the heritage of the children of Aaron, and Anathoth was also the home of Abiathar the descendant of Eli (I Kings 2:26–27), who in turn was descended from Eleazar, according to 4 Ezra 1:2–3. see Exod. 6:23–25. Against this view, cf. Josephus, Ant. 5:361–362; also I Chron 24:3, according to whom Eli was descended from Ithamar. So also TDER 12 (11), p. 58 (Friedmann); TDEZ, p. 191 (Friedmann).
140. Rabbinic tradition tended to regard the Temple destruction under Nebuchadnezzar as closely paralleling the destruction under Titus. It is therefore possible to understand a description of the first destruction as a prophecy of the second, when R. Johanan ben Zakkay was teaching.
זאת חקת התורה – למה נאמר כאן חקת, 1לפי שיש לבעל דין לטעון מי נדה מטהרין לטמאים, ומטמאין למי שהוא טהור, וכי אפשר לומר כך, לכך נאמר חוקה, אמר הקב״ה חקה חקקתי לך גזרה גזרתי, ואין מי להרהר אחריה, ואעפ״י שהיא גזרה חשובה מצוה כשאר התורה2, שנאמר אמרת ה׳ צרופה (תהלים י״ח:ל״א). 3ומה צוה הקב״ה להביא פרה אדומה, לכפר על מעשה העגל, משל לולד שטינף לחצר המלך אמר המלך תבוא אם זה הולד ותקנח צואת בנה, כך אמר הקב״ה תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.
דבר אל בני ישראל – לפי שהם צוו לעשות העגל.
ויקחו – שמזהבם נעשה העגל, לכך הם יקחו אליך, לפי שמשה נתפלל עליהם, לפיכך הם יביאון אל משה.
אדומה – לפי שזהב העגל היה אדום.
תמימה – לפי שלא הלכו עם הבורא בתמימות לכך תהיה תמימה.
4דבר אחר: תמימה שיהא האודם תמים, שאם היו בה שתי שערות שאינן אדומות פסולה.
אשר אין בה מום – לפי שהם עשו לעצמם מום, שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות ל״ב:כ״ה), לפיכך לא תהיה כפרת עון בעלת מום.
אשר לא עלה עליה עול – הם פרקו עול שמים מעליהם, לכך תהיה היא שלא עלה עליה עול.
1. לפי שיש לבעל דין לטעון כו׳, עיין פסיקתא פיסקא פרה, ותנחומ׳ חקת אות ד׳ ובהערות שלי.
2. שנאמר אמרה ה׳ צרופה יותר נכון שצ״ל אמרות ה׳ אמרות טהורות מזוקק שבעתים, עיין בפסיקתא שם, ובתנחומא אות ה׳.
3. ומה צוה הקב״ה להביא פרה אדומה לכפר על מעשה העגל כו׳. כל זה מובא ברש״י בשם ר׳ משה הדרשן.
4. דבר אחר: תמימה שיהא האודם תמים שאם היו בה שתי שערות כו׳. פרה פ״ב מ״ה.
הַדַ׳א רַסם אַלשַּׁרִיעַתִ אַלַּתִי אַמַרַ אַללָּהֻ בִּהַא קַאאִלַא מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַאַן יַאתֻוךַּ בִּבַּקרַתֵ צַפרַאאַ צַחִיחַתֵ מַא לַיְסַ פִיהַא עַיְבֹּ מַא לַם יַטלַע עַלַיְהַא נִירֹ
זה חק ההלכות אשר צוה ה׳ בהן, באמירתו, צוה את-בני-ישראל, בזה שיבואו לך בפרה בעלת גון צהבהב שלמה, מה שאין בה מום, מה שלא עלה עליה עול מחרשה.1
1. [דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה. שכל לקיחה שנאמרה להן לישראל שכרה בצדה. נאמר ויקחו פרה אדומה, לא הפסיד הקב״ה שכרן אלא וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל ל״ו). מספר מדרש הגדול מתימן מרבי סעדיה גאון.]
אם היה הכתוב תמימה – שלא יהיה בה מום, לאיזו מטרה חזר אשר אין בה מום? ואני אומר כי מובן ׳תמימה׳ רק שהיא תהיה שלמת האדמימות הגמורה בה. והמתרגם אמר בו ״בקרה צפרה״ {=פרה צהובה} ואין תרגום ׳אדומה׳ אלא ׳חמרה׳ {=אדמה} כמו כל ׳אדום׳ במקרא. והנפסל מתי שתהיינה בה שערות שאינן מצבעה, אלא א״כ תהיינה מפוזרות ותוסרנה ממנה; כל קרניה, אם היו שונות מצבעה, תנוסרנה, ולה תנאים רבים מספור.
חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת,א לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה.
ויקחו אליך – לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר.
אדמה תמימה – שתהא תמימה באדמות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא, דפוס שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״ומה טעם יש בה״.
וזאת חקת התורה THIS IS THE ORDINANCE OF THE LAW – Because Satan and the nations of the world taunt Israel, saying, "What is this command and what reason is there for it", on this account it (Scripture) writes (uses) the term חקה about it, implying: It is an enactment from before Me; you have no right to criticize it (Yoma 67b; cf. Tanchuma Chukkat 7).
ויקחו אליך THEY SHALL TAKE UNTO YOU – It will always be called by your name: people will speak of the cow which Moshe prepared in the wilderness (Tanchuma Chukkat 8).
אדמה תמימה [A COW] RED, PERFECT – This means that it should be perfect in respect to its redness (Sifre Bemidbar 19:1), – so that if there are two black hairs in it (or two of any color other than red) it is unfitted for the rite here described (Mishnah Parah 2:5).
פס׳: זאת חוקת התורה – שאלו תלמידי ואת רבן יוחנן בן זכאי. באיזו בגדים פרה נעשית. אמר להם בבגדי זהב. אמרו לו והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן אמר להם בני ומה אם שראו עיני שכחתי 1מה ששרתו ידי שכחתי קל וחומר למה שלמדתי וכל כך למה 2כדי לחדד את התלמידים. רבי אליעזר אומר נאמר כאן חוקה 3ונאמר להלן חוקת (ויקרא ט״ז:ל״ד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם. מה להלן בבגדי לבן אף כאן בבגדי לבן. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש כי הוו עסקי בפרה לא הוו מסקי מיניה אלא כמא דמסקי תעלה מבי כרבא. לכך אמר דוד (תהלים קי״ט:ס״ח) טוב אתה ומטיב למדני חוקיך שדברי תורה צריכין לימוד כל שכן חוקת הפרה שיש בה הלכות עמוקות שהיא מטהרת את הטמאים ומטמא את הטהורים. כיצד מי שהוא אוסף את אפר הפרה מטמא שנאמר וכבס האוסף את אפר הפרה. והמזה הימנה צריך כיבוס שנאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב. לכך נאמר זאת חוקת התורה. חוקה חקק הקב״ה ואין אתה יכול להרהר עליה מפני מה זה ועל מה זה אלא מדרשות תוכל לדרוש בה כפי שהדעת מכילה. וכן אמר להם רבי יוחנן בן זכאי בני לא המת מטמא ולא אפר הפרה מטהר אלא חוקה גזר הקב״ה כדי לטהר את ישראל. תניא בסדר עולם באחד לחדש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן. ובו ביום מתו נדב ואביהוא. ביום השני נשרפה פרה אדומה ובו נטהרו הלוים שנאמר (במדבר ח׳:ט׳) והקרבת את הלוים לפני (ה׳) וכתיב הזה עליהם מי חטאת וכו׳. ולמה נאמר אחר מחלוקת של קרח לפי שהקהתים הטהרו לשאת את ארון ברית ה׳ שנא׳ (במדבר ז׳:ט׳) בכתף ישאו. אמר קרח לא דיי שהוציאני מכלל הכהונה והמתנות אלא שגילחו את ראשו ועשאו סבל. מיד נתקנא למשה להרהר ריב והוא לא ידע שחוק פרה אדומה כפרה גדולה היתה על ישראל הם חטאו בעגל תבוא פרה אדומה תהיה להם למי נדה חטאת היא. תבוא פרה אדומה ותכפר על הזהב שהוא אדום.
תמימה – תבוא תמימה ותכפר על אומה שהיא תמימה.
אשר אין בה מום – תבוא אשר אין בה מום ותכפר על אומה אשר אין בה מום.
4אשר לא עלה עליה עול – ותכפר על שפרקו עול:
פס׳: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – יבוא מעשה אלעזר ויכפר על מעשה אהרן שעשה את העגל:
פס׳: זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר – ציווי לדורות. 5מיכן אמרו תשעה פרות נעשו אחת שעשה משה ואחת שעשה עזרא. ושתים שעשה שמעון הצדיק ושתים שעשה יוחנן כהן גדול. אליועיני בן הקייף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת:
תנן התם שבעה ימים קודם לשריפת הפרה מפרישן כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה ומזרחה. ובית אבן היתה נקראת ככה שכל מעשיה בכלי אבנים ומזין עליו כל שבעת הימים מכל החטאות שהיו שם. רבי יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד. רבי חנינא סגן הכהנים אומר הכהן שהיה שורף את הפרה היו מזין עליו כל שבעת הימים ואמרינן במסכת יומא מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא בשלמא ראשון שמא הוא שלישי 6(שמא שלישי שני), שלישי שמא שלישי. חמישי שמא שביעי. שביעי שמא שביעי. אלא רביעי למה ליה הזאה לא בשביעי איכא לספוקא. ולא בשלישי איכא לספוקא:
פירוש אתקפתא דרבי יוסי בר חנינא אליבא דמאן דאמר מזין עליו כל שבעה והיכי אתקיף בשלמא יום ראשון מזין עליו שמא הוא שלישי לטומאת מת או לטומאת ביתו. וכן יום שני ויום שלישי להפרשה חיישינן שמא הוא שלישי לטומאה. וצריך הזאה באלו שלשת הימים מן הספק. וכן בחמישי להפרשה. מזין עליו שמא הוא שביעי לטומאה וצריך הזאה וכן בששי ובשביעי. אלא רביעי להפרשה למה לי הזאה לא איכא לספוקא. דהא מדאיתפריש זה שלשה ימים ודאי לא נטמא ובשביעי ליכא לספוקא לפי שלא הוזה בשלישי אין הזאת שביעי מועלת כלום. וכבר אם יום רביעי להפרשה יום שביעי לטומאה. אם כן קודם הפרשתו חל יום שלישי לטומאתו והואיל ולא הזה בשלישי אין יום רביעי שהוא שביעי עולה לו הזאתו. ומסקנא דשמעתא מפרישין ליה לכהן השורף את הפרה ברביעי בשבת כי היכי דמתרמי רביעי שלו בשבת יום שאין בו הזאה מחמת שבת ומחמת שהוא יום רביעי להפרשה ואין צריך בו הזאה וכולהו הלכות פרה במתניתין דמסכת פרה:
פס׳: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך – 7בני ישראל יקחו ואין הכנענים יקחו שהכנענים חשודין על הרביעה ועל העלת עליה עול. 8פעם אחת הוצרכו ישראל לפרה אדומה ומצאוה אצל כנעני אחד הכיר בהם שהם צריכין לה הרבה והעלה בדמים מרובים. נתנו לו כל מה שביקש מהם. אמר להם הניחוה עד למחר ולמחר תקחוה. מה עשה אותו הטמא העלה עליה עול. ומנין ידעו. שתי שערות יש לה על צוארה כיון שעולה עליה עול מיד נופלות. אמר לו קח את שלך ותן לנו הממון שלנו שכבר נפסלה הימנו הלך אותו הכנעני וחנק את עצמו מחמת צער לכך נאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה, 9מתרומת הלשכה.
אליך – שתהא גזבר לדבר.
פרה – רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וכו׳ מתניתין. אמר אדומה תמימה לאדומות מפני ששתי שערות פוסלות בה. כדתנן היו בה שתי שערות לבנות או שחורות בתוך גומה אחת פסולה וכו׳ מתני׳.
אשר אין בה מום – בה מום פוסל. 10ואין מום פוסל בעגלה ערופה.
אשר לא עלה עליה על – חסר וא״ו על כתיב מיכן אמרו לא עול ממש אלא אפי׳ כל שהו כמו עול כדתנן רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר קבל עליה את המוסרה נתן עליה פסולה וכו׳ מתני׳:
1. מה ששרתו ידי שכחתי. אין הכוונה כי ריב״ז עשה פרה אדומה הרי לא מצאנו שהיה כהן רק בזמנו נעשית פרה אדומה. עיין (פרה פ״ג) וזקני ישראל היו מקדמין ברגליהן להר המשחה כי סמכו ידיהן עליו. וריב״ז היה מהזקנים שסמכו ידיהן על הכהן העושה הפרה. ועיין בתוספתא פ״א גבי צדוקי א׳ שהעריב שמשו ורצה לעשות הפרה וידע בו ריב״ז ובא וסמך ידיו עליו וצרם לו באזנו וכו׳ ע״ש מעשה בארוכה. ואולי ע״ז קאי מה ששרתו ידי שכחתי:
2. כדי לחדד. בתוספתא וכן בספרי ה״ג לחזק את התלמידים ופי׳ לזרזם לחזור תלמודם שלא ישכחו:
3. ונאמר להלן חוקת. גבי יוה״כ ושם עבודת פנים בבגדי לבן.
4. אשר לא עלה עליה עול תבוא פרה אשר לא עלה עליה עול ותכפר על אומה שפרקו עול כצ״ל:
6. שמא שלישי ט״ס וכצ״ל שני שמא שלישי:
7. בני ישראל יקחו וכו׳. הכוונה שנקחת דווקא מישראל ולא מכנעני:
8. פעם אחת וכו׳ כל המעשה בפסיקתא רבתי דר״כ פרשה פרה ע״ש:
9. מתרומת הלשכה. אף דפרה אינה נשחטת בעזרה אעפ״כ באה מתרומת הלשכה דחטאת קריה רחמנא.
10. ואין מום פוסל בעגלה ערופה. דה״א ללמוד ק״ו מפרה עיין ספרי.
זאת חקת התורה – ולפנינו מפרשא באיזו תורה הוא מדבר, דכתיב: וזאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר י״ט:י״ד). כלומר: חקת התורה שאמר למטה: זאת התורה, פרה אדומה צוה לקחת, לעשות תורת טהרתו של אדם כי ימות באהל, להיטהר בו נוגע ונושא ומאהיל.
א. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: נפרש.
זאת חקת התורה THIS IS THE LAW OF THE RITUAL (TORAH): Below the text explains which ritual (torah) it is referring to. There (vs. 14) it says, “This is the ritual (torah): if a person dies in a tent ....” In other words [our verse is saying that] the law for that ritual – the one concerning which [God] said to Moses “this is the ritual ...” – is to take A RED HEIFER in order to perform the purification ritual for a person who becomes impure through touching or carrying or being in the same tent as (vs. 14) “a person who dies in a tent.”1
1. It is not certain how Rashbam is interpreting the words חוקה and תורה here. However, he is certainly rejecting some common midrashic understandings of these words. He is not interpreting חוקה as a reference to a law that has no (obvious) reason to it, the common explanation in rabbinic literature. In that, he is opposing the interpretation of Rashi here (following a number of rabbinic sources, e.g. Yoma’ 67b). The same difference of opinion between Rashi and Rashbam about the word חוקה appears in their commentaries to Gen. 26:5, Ex. 15:25 (and see note 77 on pp. 166–167 of my Exodus volume) and Lev. 19:19 (and see note 34 there).
Rashbam is also opposing the various midrashic traditions that attribute some grand significance to the use of the word תורה here, e.g. seeing the laws of this chapter as being the essence of the Torah. See e.g. Pesiqta Rabbati 14, concerning the word תורה in our verse, or Ber. 63b, concerning the word תורה in vs. 14.
Like Rashbam’s explanation of our verse, see R. Joseph Bekhor Shor and Hizq. ad vs. 14.
Rashbam is also opposing the various midrashic traditions that attribute some grand significance to the use of the word תורה here, e.g. seeing the laws of this chapter as being the essence of the Torah. See e.g. Pesiqta Rabbati 14, concerning the word תורה in our verse, or Ber. 63b, concerning the word תורה in vs. 14.
Like Rashbam’s explanation of our verse, see R. Joseph Bekhor Shor and Hizq. ad vs. 14.
זאת חקת – גם זאת הפרשה במדבר סיני נאמרה, כאשר צוה השם: וישלחו מן המחנה (במדבר ה׳:ב׳), ובפסח היו טמאי מת (במדבר ט׳:ו׳). ונסמכה זאת פרשה בעבור שהיא לכהן.
פרה אדומה תמימה – שלא תהיה קטנה.
אמר הגאון: כי מי נדה, כדבש שיזיק בעל המרה האדומה ויועיל לבעל הלחה, ואין צורך.
THIS IS THE STATUTE. This chapter was also1 stated at Sinai. It was given when God commanded that they put out of the camp…whosoever is unclean by the dead (Num. 5:2). There were also people who were unclean by coming into contact with a dead body when Passover2 arrived (Num. 9:6). This chapter is placed here3 because it relates to the kohen.4
A RED HEIFER, FAULTLESS. The heifer is not to be small.5 The Gaon6 says that the water of sprinkling (v. 13)7 is similar to honey, which is injurious to the one who has red bile8 but stimulates the one who has phlegm.9 However, there is no need for this interpretation.
1. Like the incident of Korah. See Ibn Ezra on Num 16:1.
2. Celebrated by Israel in the second year after the Exodus.
3. Following the laws dealing with the tithes.
4. The kohen played a major role in the ritual of the red heifer.
5. For the Bible speaks of a parah (cow), not of an eglah (heifer).
6. Rabbi Saadiah Gaon.
7. Which cleansed the unclean but made the clean unclean.
8. In medieval medicine red bile was believed to cause a volatile nature. See Ibn Ezra on Ex. 23:25 (Vol. 2, p. 516).
9. An excess of phlegm. This causes a phlegmatic nature.
זאת חוקת התורה – חוק של הוראה.
ויקחו אליך פרה אדומה – לפי שלא יהו בני אדם מצויין אצל מיתיהם מתוך חיבתם, ויצערו יותר מדאי.
אי נמי: שלא יהו דורשים אל המתים ובעלי אוב, החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טמאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה, שמטמא אדם וכלים ואף מטמא באהל (משנה כלים א׳:ד׳), ועושה חרב כחלל (בבלי שבת ק״א:).
ואף מפני כבוד הבריות שלא יעשו מעורם – נודות ושטיחין, מעצמותיהן – כלים להשתמש בהם, כמו בעור בהמות ועצמותיהן, וזהו גנאי לבריות. וכן אמרו רבותינו (בבלי חולין קכ״ב.): מפני מה עור אדם טמא – שלא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין. מפני מה עצם אדם טמא – שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין.
ולפי חיבתן טומאתן, כמו שאמרו רבותינו (משנה ידים ד׳:ו׳) לצדוקים שאמרו: קובלני עליכם פרושים שאתם אומרים: ספר תורה מטמא ידים, וספרי מרוןא אינם מט{מ}אין את הידים. וענו להם: קובלנו עליכם צדוקים שאתם אומרים: עצמות יוחנן כהן גדול מטמאין – לכך לקח יוחנן,1 שהוא חשוב בעיניהם על שנעשה צדוקי (ברכות כ״ט.) – ועצמות חמור טהורים. אלא לפי חיבתן של אדם טמאים יותר מן החמור, שלא יזלזלו בהם. הכא נמי: לפי חיבתן טומאתן שלא יתנום עם התרומה ויאכלו העכברים, אבל מרון2 יאכלום ויאכלום.
וכן לעניין טהרתם, החמירו עליהם לבקש אפר פרה שהיא יקרה בדמים, וגם בשביל להרחיקם מן המת, אסר מת בהנאה (בבלי סנהדרין מ״ז:). מיהו, אי לא שהחמירו בטומאתו ובטהרתו, לא יניחו בשביל שהוא אסור בהנאה מלהשתמש בו, דליכשירגישו שהוא משתמש באיסורי הנאה לא יפסיד בכך, אלא שיאסרו עליו מכאן ולהבא. אבל כשמטמא, והוא משתמש בכלים טמאים, יטמאו כל אשר בביתו.3 ולכך ימנעו מלשמש בעור המת ובעצמותיו.
א. בנוסח שלנו במשנה: הומירס. אך עיין ירושלמי סנהדרין י׳:א׳ ״ספרי המירם״, ועיין בערוך ״מרוס״ שגרס בבבלי חולין ס׳: ״ספרי מרוס״.
את חוקת התורה – THIS IS THE STATUTE OF THE LAW – A statute of instruction.
ויקחו אליך פרה אדומה – THAT THEY BRING YOU A RED HEIFER – So that people should not constantly be found with their dead ones out of their affection for them, and should not grieve excessively.
Or alternatively: In order that they not seek counsel from the dead and necromancers, Scripture was strict with death impurity more than all the other impurities in the world to make it the highest primary source of impurity, for it defiles people and vessels and even imparts impurity in a tent (Mishnah Kelim 1:4) and renders a sword like a corpse1 (Bavli Shabbat 101b:8).
And [the laws of ritual impurity are] also due to human dignity, that they not make from their skin – leather bottles and leather mats, or from their bones – vessels to use, as [one does] from the skin of animals and their bones, for this is degrading to humans. And thus our Rabbis (Bavli Chulin 122a:13) said: Why is the skin of a person impure – so that a person will not make the skin of his father and his mother into mats. Why is the bone of a person impure – so a person will not make the bones of his father and his mother into spoons.
And according to the [level of] their affection for them is their [level of] impurity [established], like our Rabbis said (Mishnah Yadayim 4:6) to the Sadducees, who said: We object to you Pharisees for you say: A Torah scroll makes the hands impure, but the books of Homer do not make the hands impure. And they answered them: We object to you the Sadducees for you say: the bones of Yochanan the High Priest cause impurity – they took Yochanan [as an example because he] was important in their [the Sadducees] eyes since he became a Sadducee (Berakhot 29a:6) – but the bones of a donkey are pure. But rather because one has [more] affection for a person, they are more impure than the donkey, so that they will not do anything degrading with them. So too, here: According to their affection is their impurity [established], so that they will not be placed with Terumah, where mice will eat of them, but [the books of] Homer, they can consume totally.
Likewise, regarding purification, they were stringent to require the ashes of a heifer which is very costly. And, also, to distance them from the dead, it forbade getting benefit from the dead body (Bavli Sanhedrin 47b:7). For, if they had not been stringent regarding its impurity or its purity, they would not refrain from using it [merely] because it is forbidden to derive benefit from it, since when [the authorities] realize that he is using things from which it is forbidden to derive benefit, he will not lose out because of this, but merely they will be forbidden to him from now on. But when it causes impurity, and he uses impure vessels, he will make everything in his house impure. And therefore they would refrain from using a dead person’s skin and his bones.
1. A metal instrument, like a sword, that comes into contact with a corpse assumes the same level of ritual impurity as the corpse itself, the highest primary source of impurity.
זאת חקת התורה – חוק של הוריות טומאה.1
ובאחד בניסן ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרים לפסחיהם וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר י״ט:ד׳) וליכא. ואף על פי כן נכתבה כאן לפי שהיו מהם טמאי מתים ממחלוקתו של קרח.
אשר צוה י״י – לא מצינו היכן נתפרשה מצוה זו במקום אחר כמו שפירשתי למעלה בפרשת בא (חזקוני שמות י׳:ג׳).2
ויקחו אליך – לפי שנאמר אתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם (במדבר י״ח:א׳), מגיד הכתוב שבגללן היא באה משלהם, וכן כתיב ונתתם אתה אל אלעזר הכהן (במדבר י״ט:ג׳) – מתנה היא לו משל צבור.
1. שאוב מר״י בכור שור.
זאת חקת התורה, "This is the statute of the law of the Torah;" The "statute" referred to here are the laws of ritual defilement and subsequent rites of purification. They were communicated to the people on the first day of Nissan, on the day the Tabernacle was erected ready for service. (Talmud, tractate Gittin folio 60). It had to be communicated on that day, as on the following day the red heifer, the instrument without which purification could not take place, was burned. Without knowledge of these procedures, the Passover, which would be offered on the fourteenth day of that month could not have been offered. The Torah had stipulated in verse 4 of our chapter that the location for the sprinkling of the waters containing the ash of that red heifer was opposite, i.e. facing the Tabernacle. It had to be inserted here as there were people, who as a result of the rebellion of Korach had become ritually contaminated.
'אשר צוה ה, "which the Lord had commanded;" we do not find where the Lord had commanded this previously, a phenomenon we referred to already in our commentary on Exodus 10,3.
ויקחו אליך, "they shall bring to you;" seeing that the priests had been charged with ensuring that the Tabernacle precincts would not be breached by unauthorised Israelites, they had to be provided with the means to purify people who had violated these rules through ignorance or carelessness. This is also what is meant in verse 3, where God includes Elazar, Aaron's, son as a recipient of this red heifer who is to attend to the ritual involving it. It is a gift to the priests from the community.
זאת חקת התורה – וסמיך ליה לעיל לא תחללו ולא תמותו לומר הא אם תחללו התורה תמותו, ד״א דכל בעל תורה העובר איזה עבירה הוי חילול השם.
ויקחו אליך – כי עתה אחר שנטמאו במתים הוצרכו לטהרה.
פר״ה אדמ״ה – בגימט׳ הי״א רחוק״ה כמאמר שלמה ע״ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה וגו׳ ובגימט׳ לכפר״ה.
אשר לא עלה עליה ע״ל – חסר ו׳ כתיב. על ו׳ דברים שפוסלין בה ומחסרין אותה מכשרותה דהיינו הניח עליה אפי׳ עור של סכין, עלה עליה זכר, דש בה, ומום, וב׳ שערות לבנות או שחורות.
לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצוה הזאת, לפיכך כתב בה חוקה – גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. לשון רבינו שלמה מדברי רבותינו (בבלי יומא ס״ז:).
וכבר הזכרתי בענין שעיר המשתלח (רמב״ן ויקרא ט״ז:ח׳): מה טעם לאמות שיהיוא מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו, ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת. כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה. והאמת שהיא להעביר רוח טומאה, ושריפתה כריח ניחוח בחוץ.
וטעם טומאת המת בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה אין מטמאין מן הדין, והוא שאמרו: צדיקים אין מטמאין, ולכך אמר הכתוב: זאת חקת התורה – כלומר הנחקקת מן התורה, והיא תורה שבעל פה. על כן היא פרה, והיא אדומה ממדת הדין, ונתנתב לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות העולם והשטן.
והפרשה הזאת תשלום בתורתג הכהנים, ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כהן תהיה.
וטעם זאת חקת התורה אשר צוה י״י – כטעם: ואל משה אמר עלה אל י״י (שמות כ״ד:א׳).
או הוא כמו מסורס: דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה י״י לאמר.
דבר – ולא: דברו, כי משה הוא העיקר. וטעם אליך – שיעשו כן במדבר לשעתם, ואחרי כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם, שיעשו כן לדורות. וכן: ויקחו אליך שמן זית זך (שמות כ״ז:כ׳) ואחרי כן: חוקת עולם לדורותם (שמות כ״ז:כ״א).
א. כן בכ״י מינכן 137, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״להיות״.
ב. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פריס 222: ״ונתנה״. בדפוס ליסבון: ״וניתנה״. בכ״י פרמא 3255: ״ונתת״.
ג. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בדפוס רומא: ״השלים תורת״.
This is 'chukath' (the statute of) the law. "Since Satan1 and the nations of the world ridicule Israel, saying, 'What is [the meaning of] this commandment [of the Red Heifer]?' therefore the Torah uses the term chukah (statute) in connection with it, [meaning]: 'It is a decree from before Me, and you have no permission to question it.'" This is Rashi's language, taken from the words of our Rabbis.2 Now I have already written in connection with the goat that is sent away [to Azazel3 the reason] why the nations of the world should taunt us about this [commandment] more than [they taunt us about] the rest of the offerings which effect atonement, and some of which bring about purification — such as the offerings of a man [or woman] who suffered a flux,4 or of a woman after childbirth.5 [The reason is] that since [the procedure of the Red Heifer] is performed outside [the Sanctuary], it appears to the nations that it is slaughtered to the satyrs which are in the open field.6 But the truth is that [the Red Heifer] is brought to remove the spirit of impurity, and the burning thereof outside [the Sanctuary Court] is like the sweet savor7 [of the offerings brought within the Sanctuary Court].
The reason for the impurity conveyed by a corpse is [due to man's sin committed through] the instigation of the serpent,8 for those who die by "the Divine Kiss" do not [in fact] convey impurity according to the law, this being the [sense of the] saying of the Rabbis:9 "The righteous do not convey impurity [when dead]." It is for this reason that Scripture states, This is 'chukath' of the law, meaning: [this is] that which is "hollowed out"10 from the [Written] Torah, namely, the Oral Torah.11 Therefore it is a [female] heifer and must be red, [symbolic] of the attribute of justice.12 It is given to Eleazar13 inasmuch as it must be slaughtered before him, even [though it may actually be slaughtered] by a non-priest, because the deputy High Priest [i.e., Eleazar] supervises the performance thereof, so that it should be done in accordance with his intentions, and so that they should not entertain any improper thoughts about it, as do the nations [of the world] and Satan14 [as mentioned above].
Now this section [of the Red Heifer] completes the laws of the priests [and as such belongs in the Book of Leviticus]. However, it is written here after [the preceding section dealing with] the gifts to the priests, in order to declare that the purification of Israel must also be effected through the priest [just as atonement for sin is effected through the offerings which are offered on the altar by the priests].
THIS IS THE STATUTE OF THE LAW WHICH THE ETERNAL COMMANDED. The reason for this expression [when it should have said "that I commanded," since G-d is the Speaker of these words], is similar to the verse, And unto Moses He said: 'Come up unto the Eternal'15 [where it should likewise have said: "Come up unto Me"]. Or it may be that this verse must be re-arranged [in order to be interpreted properly], its sense being: "Speak unto the children of Israel: This is the statute of the law which the Eternal hath commanded, saying etc."16
The reason for the impurity conveyed by a corpse is [due to man's sin committed through] the instigation of the serpent,8 for those who die by "the Divine Kiss" do not [in fact] convey impurity according to the law, this being the [sense of the] saying of the Rabbis:9 "The righteous do not convey impurity [when dead]." It is for this reason that Scripture states, This is 'chukath' of the law, meaning: [this is] that which is "hollowed out"10 from the [Written] Torah, namely, the Oral Torah.11 Therefore it is a [female] heifer and must be red, [symbolic] of the attribute of justice.12 It is given to Eleazar13 inasmuch as it must be slaughtered before him, even [though it may actually be slaughtered] by a non-priest, because the deputy High Priest [i.e., Eleazar] supervises the performance thereof, so that it should be done in accordance with his intentions, and so that they should not entertain any improper thoughts about it, as do the nations [of the world] and Satan14 [as mentioned above].
Now this section [of the Red Heifer] completes the laws of the priests [and as such belongs in the Book of Leviticus]. However, it is written here after [the preceding section dealing with] the gifts to the priests, in order to declare that the purification of Israel must also be effected through the priest [just as atonement for sin is effected through the offerings which are offered on the altar by the priests].
THIS IS THE STATUTE OF THE LAW WHICH THE ETERNAL COMMANDED. The reason for this expression [when it should have said "that I commanded," since G-d is the Speaker of these words], is similar to the verse, And unto Moses He said: 'Come up unto the Eternal'15 [where it should likewise have said: "Come up unto Me"]. Or it may be that this verse must be re-arranged [in order to be interpreted properly], its sense being: "Speak unto the children of Israel: This is the statute of the law which the Eternal hath commanded, saying etc."16
Scripture states dabeir [— in the singular — dabeir (speak) unto the children of Israel] and not dabru [in the plural, although the section begins: And the Eternal spoke unto Moses and unto Aaron], because Moses was the main [person who spoke to the people, "or it may mean that G-d spoke to Moses that he should tell it to Aaron, as our Rabbis have explained" (see a similar case in Leviticus 13:1) and in this sense Moses was the main person involved in the Divine communication].
THEY SHALL TAKE UNTO THEE. The reason [why the verse says] "unto thee" [Moses] is [because G-d first commanded] that they should do this in the wilderness for that particular time, and afterwards He commanded that it shall be unto the children of Israel, and unto the stranger that sojourneth among them for a statute for ever,17 meaning that they should do so throughout their generations. Similarly [we find the expression unto thee in the following verses]: that they bring 'unto thee' pure olive oil,18 and afterwards it says, it shall be a statute for ever throughout their generations.19
Scripture states: And 'ye' shall give,20 and not "and 'thou' shalt give," in order to include Aaron together with Moses and thereby to honor him [Aaron], for both of them were to command Eleazar to have it slaughtered before him. Or it may be that He said and 'ye' shall give [because it refers] to many [givers] — those now and those of subsequent generations, and the meaning is that Eleazar who [was in charge of it being] slaughtered [although it could actually be slaughtered by anybody, as explained above] was to take it from the possession of the court, and they were to give it to him so that it should be done properly and in accordance with their intention; in a similar manner to that which we have been taught [in a Mishnah]:21 "And who prepared them [the ashes of the Red Heifer]? The first one was prepared by Moses our teacher;22 the second one was prepared by Ezra, and seven were prepared after Ezra's time. And who prepared them? Simon the Just23 and Jochanan the High Priest prepared two each etc."24
Scripture states: And 'ye' shall give,20 and not "and 'thou' shalt give," in order to include Aaron together with Moses and thereby to honor him [Aaron], for both of them were to command Eleazar to have it slaughtered before him. Or it may be that He said and 'ye' shall give [because it refers] to many [givers] — those now and those of subsequent generations, and the meaning is that Eleazar who [was in charge of it being] slaughtered [although it could actually be slaughtered by anybody, as explained above] was to take it from the possession of the court, and they were to give it to him so that it should be done properly and in accordance with their intention; in a similar manner to that which we have been taught [in a Mishnah]:21 "And who prepared them [the ashes of the Red Heifer]? The first one was prepared by Moses our teacher;22 the second one was prepared by Ezra, and seven were prepared after Ezra's time. And who prepared them? Simon the Just23 and Jochanan the High Priest prepared two each etc."24
1. Here understood as "the hinderer" or "the disturber" who tries to dissuade people from keeping commandments which they do not fully understand.
2. Tanchuma, Chukath 7; Yoma 67b. See also Vol. II, p. 208, Note 236.
3. Leviticus 16:8.
4. Ibid., 15:13-15; 25-31.
5. Ibid., 12:6-8.
6. See ibid., 17:5-7.
7. Ibid., 1:9 etc. — In other words, as long as the observance is in accordance with the word of G-d, it does not matter if it is done within the Sanctuary Court or outside thereof, for both were equally commanded by Him.
8. See Vol. I, p. 75: "But in the opinion of our Rabbis, if Adam had not sinned he would have never died, etc." See also my Hebrew commentary, pp. 267-268.
9. Tosafoth Baba Metzia 114b. See my Hebrew commentary p. 268, for further sources of this statement.
10. From the root: chakak — "to engrave, hollow out."
11. See Abusaula and other Cabalistic commentators on Ramban.
12. See Abusaula and other Cabalistic commentators on Ramban.
13. (3).
14. Here understood as "the hinderer" or "the disturber" who tries to dissuade people from keeping commandments which they do not fully understand.
15. Exodus 24:1. See Vol. II, pp. 422-424.
16. The order of the expressions [in Hebrew] is as follows: And the Eternal spoke unto Moses and unto Aaron saying: This is the statute of the law which the Eternal hath commanded saying: Speak unto the children of Israel, that they bring … With the sense of the verse being as Ramban transposes it, we can understand the use of the phrase which 'the Eternal' hath commanded, because this is part of the statement which Moses is to make to the people, when conveying G-d's command. Hence it cannot say: "which I have commanded."
17. (10).
18. Exodus 27:20.
19. Ibid., (21). Here too, the original command was for Moses' lifetime [hence "unto thee"], and afterwards it was repeated to make it obligatory throughout the generations.
20. (3).
21. Parah 3:5.
22. Moses himself did not prepare the Red Heifer, as is stated here in Scripture. But as the leader of the Sanhedrin, he directed that it should be prepared in accordance with his intention. Similarly it was prepared throughout the subsequent generations under the guidance and in accordance with the intention of the Great Court. Thus all possible vigilant care was taken to assure against anything adverse to the proper preparation of the ashes of the Red Heifer.
23. See Vol. II, p. 477, Note 52.
24. The Mishnah concludes: "And Elihu Einai the son of Hakof, and Chanamel the Egyptian, and Ishmael the son of Piabi prepared one each." — "Thus there were altogether nine Red Heifers prepared from the time [of Moses] when they were given this commandment until the destruction of the Second Temple … The tenth one will be prepared by the Messianic King, may he speedily reveal himself" (Rambam, Mishneh Torah, Hilchoth Parah Adumah, 3:4).
בני שמור אמרי ומצותי תצפון אתך, שמור מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך (משלי ב, א)
שלמה המלך ע״ה ידבר תמיד בספר משלי בשם החכמה וקרא כל המצות שבתורה שהן תרי״ג אמרים ומצות, וכן קראן דוד ע״ה אמרות, הוא שאמר (תהלים י״ב:ז׳) אמרות ה׳ אמרות טהורות. המצות כלן נחלקות על שלשה חלקים, מצות מקובלות, ומצות מושכלות, ומצות שאין טעמן נגלה ומבואר. מצות מקובלות הן המצות שאין האדם מוצאם בשכלו בלתי קבלה. כמצות התפילין והציצית והמילה והסכה והשופר והלולב וכיוצא בהן, והנה כלן הן מצות אלהיות והן הנקראות עדות לפי שהן עדות גמורה על האלהות ועדות גמורה על חדוש העולם, כמצות השבת והשמטה והיובל, ומזה יקרא החלק הזה בכתובים עדות (שם קיט) ואדברה בעדותיך וגו׳, (שם) גם עדותיך שעשועי. מצות מושכלות הן המצות שהאדם ימצאם בשכלו אלו לא נתנם התורה, כענין הגזל והאונאה והרציחה והגנבה וכיוצא בהן, ומצות הללו יקראם הכתוב משפטים. מצות שאין טעמן נגלה ומבואר הן מצות הכלאים ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה אדומה ואלה יקראם הכתוב חקים. וזהו שנזכר במשנה תורה (דברים ו׳:כ׳) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה׳ וגו׳, באר הכתוב כי האלהות התחיל להתפרסם בין האומות בצאת ישראל ממצרים, ולפי שנתפרסם בשבילנו ושעשה עמנו להפליא לכך נתחייבנו לקבל מצותיו אלה שהם שלשה חלקים, עדות וחקים ומשפטים, הזכיר עדות על המצות המקובלות, והזכיר משפטים על המצות ההמושכלות, והזכיר חקים על המצות שאין טעמן נגלה בתורה. וכן אמר שלמה ע״ה בכאן בני שמור אמרי על המצות המקובלות שמור מצותי וחיה על המצות המושכלות שבהן יחיה האדם ובהן ישובי המדינות, ואמר ומצותי תצפון אתך על החקים שהם צפונים ונעלמים ואין טעמן נגלה בתורה אלא שהן חקה וגזרת חמלך כענין פרה אדומה הנקרא חקה, וזהו שכתוב.
זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו׳ – נסמכה פרשה זו לפרשת מתנות כהונה, לפי שפרה אדומה היא טהרתן של ישראל ללמדך שאף טהרתן של ישראל על ידי כהן.
חקת התורה – פירשו המפרשים לשון חק וגזרת מלך כדבר שאין טעמו נודע לבריות והן תמהין עליו, כענין פרה אדומה שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאת את העוסקים בעבודתה. והאמת כי פרה אדומה מכלל החקים שאין טעמן נגלה ונודע, אבל עקר לשון חקה מלשון חקיקה, ירמוז לדבר החקוק ומצויר למעלה והנרמז לישראל בפרה אדומה, ולכך נקרא חלק אחד מן המצות חקים. נאמר כאן חקת התורה ונאמר בשעיר המשתלח (ויקרא ט״ז:כ״ט) והיתה לכם לחקת עולם, ובכלאים (שם י״ט) את חקותי תשמרו. ועוד נקראים חקים מלשון גבול, כענין שכתוב (ירמיהו ה׳:כ״ב) אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, (שם ל״א) חקות ירח וכוכבים לאור לילה, כלומר גבולי היום והלילה, וזה להורות שנעצור המחשבה מלהרהר בהם ולא נעבור גבול מפני עומק השגתם.
וצריך אתה לדעת שיש הפרש בין חק לחקה, כי המצוה הנקראת חק היא הנמשכת ממדת זכור, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות י״ב:כ״ד) לחק לך ולבניך, כי חק הוא מכריע, וכן בספר יצירה ולשון חק מכריע בינתים. ובברכת מילה חק בשארו שם. ובתפלת יום הזכרון (תהלים פ״א) כי חק לישראל הוא. והמצוה הנקראת חקה נמשכת ממדת שמור, וזהו את חקותי תשמרו הנאמרת בכלאים ובאשת אח והזכיר לשון שמירה, וכן (שמות י״ג:י׳) ושמרת את החקה הזאת למועדה, וכן בכאן הזכיר זאת חקת התורה, והיתה זאת לכם לחקת עולם.
אשר צוה ה׳ – היה לו לומר אשר צויתי, אבל הוא כלשון (שם כ״ד) ואל משה אמר עלה אל ה׳.
דבר אל בני ישראל – ולא אמר דברו, לפי שמשה הוא העיקר.
ויקחו אליך – טעם אליך, שיעשה כן במדבר לשעה. ואחרי כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורות, וכן (שם כ״ז) ויקחו אליך שמן זית זך, וכמו שכתבתי שם.
פרה אדומה תמימה – ולא תמימות קומה, שאם היתה ננסה כשרה כשאר קדשים, אלא תמימה באדמימות שאם היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה לכך היו לוקחין אותה בדמים יקרים.
וכתב הרמב״ם ז״ל בהלכות פרה, מצות פרה אדומה שתהיה בת ארבע שנים או בת שלש, ואם היתה זקנה כשרה, ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, לא מצאו פרה אלא עגלה פוסקין עליה דמים ותהיה אצל בעליה עד שתגדיל ותעשה פרה, שנאמר ויקחו אליך פרה אדומה. מותר ליקח מן העו״ג פרה אדומה ואין חוששין שמא רבעה שאין אדם מפסיד בהמתו. כל המומין הפוסלין בקדשים פוסלין בפרה אדומה, שנאמר אשר אין בה מום, בא ללמד שהמום פוסל בה כקדשים אע״פ שאינה קריבה לגבי המזבח הואיל והכתוב קראה חטאת. יתירה פרה על הקדשים שהעבודה פוסלת בה שנאמר אשר לא עלה עליה עול, ובעגלה ערופה הוא אומר (דברים כ״א:ג׳) אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, מה עול האמור בעגלה ערופה עשה בה שאר עבודות כעול אף עול האמור בפרה פוסל בה שאר עבודות כעול, אלא שהעול פוסל בה בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה. כיצד קשר עליה עול אע״פ שלא חרשה בו פסולה, הכניסה לדוש אינה נפסלת עד שידוש בה, וכן כל כיוצא בזה, רכב עליה נשען עליה נתלה בזנבה עבר בה את הנהר כפל עליה את המוסרה נתן עליה טלית אפילו כסות של סדין, פסולה. אבל קשרה במוסרה אם היתה מורדת וצריכה שמירה, כשרה, ואם לא היתה צריכה שמירה פסולה, שכל שאינה צריכה שמירה משוי הוא. עשה לה סנדל שלא תחליק פרש עליה טליתו מפני הזבובין כשרה, זה הכלל כל שהוא לצרכה כשרה ולצורך אחר פסולה. נעשה בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו, אם מרצונו פסולה, שנאמר (דברים כ״א:ג׳) אשר לא עובד בה, ולרצונו הרי זה כמי שעבד בה. לפיכך אם שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה ואין צ״ל שהמעוברת פסולה. הכניסה לפטמה בתבואה ודשה מאליה כשרה, הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשתה לרצונו וכן כל כיוצא בזה. פרה שנולד בה פסול תפדה, וכן אם מתה תפדה מפני עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים. נשחטה לשם חולין אינה מכפרת. לקחו פרה מצא אחרת נאה הימנה הרי זו תפדה אע״פ שאין בה מום. אף כהן הדיוט כשר לפרה בשרפתה שנאמר ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, קבלת חכמים היא שזו היתה מצותה בסגן אע״פ שעדיין אהרן קיים ושאר הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט נשרפות בארבעה בגדי כהן הדיוט. אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית שנאמר והוציא אותה אל מחוץ למחנה, חוץ להר הבית לשלש מחנות, ובהר המשחה היו שורפין אותה. ושחט אותה לפניו, זר שוחט ואלעזר רואה. אותה, שלא ישחט דבר אחר עמה ולא יתעסק במלאכה אחרת, שנאמר ושרף את הפרה לעיניו, שיהיו עיניו בה עד שתעשה אפר. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו, שלא יקבל דמה בכלי אלא שוחט בימין ומקבל הדם בשמאלו ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים, ומכוין בהזאותיו ממקומו כנגד פתח אוהל מועד, וצריך שיהא רואהו משם שנאמר והזה אל נכח פני אהל מועד. גמר מלהזות מקנח ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה ומצית את האש והכהן עומד מרחוק ומשמר לה עד שיצית האור ברובה ותבקע בטנה, ואחר כך נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמש סלעים, ואומר לעומדים שם עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארץ זה, שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה, שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הן הן הן, שלשה פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי שמיני ארזים הן שבעה, ומיני אזוב ארבעה, והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בתולעת הנקרא גראנ״א והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר דומין לגרעיני החרובין, והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהם, לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינין האמורין בתורה. והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות, וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך לתוך בטנה שנאמר אל תוך שרפת הפרה. לא קודם שיצית ברובה של פרה ולא אחר שנעשית אפר. עמדה שרפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין הכל בכברות וכל שחור שאפשר שיכתת ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר. המים שנותנין בהן אפר הפרה אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרים המושכין, שנאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי. ונתינת אפר פרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קדוש, והמים הללו משנתן בהן האפר נקראין מי חטאת והן הן שקראן הכתוב מי נדה. מעלות יתרות עשו בטהרת חטאת זה, שהאדם הטהור אפילו טבל לקדש ועמד ומשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת זה, לא לשרפתה ולא למלוי המים ולא לקדשן ולא להזות עד שיטבול לשם חטאת ואחר כך יהיה טהור לחטאת, וכן הכלי אפילו מזרק שבעזרה אינו טהור לחטאת עד שיטבילהו לשם חטאת. רבי יוחנן בן גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו כמדרס הזב לענין חטאת. וכיצד מטהרים טמאי מת במי נדה, לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדין אגודה אחת, בכל בד ובד גבעול אחד, וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי ומתכוין ומזה על האדם או על הכלים ביום השלישי וביום השביעי אחר שהנץ החמה. וכיון שנגע כל שהוא ממי נדה בכל מקום מעור בשר של טמא עלתה לו הזאתו, אפילו נפלה ההזאה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינה כלום, אע״פ שהלשון היא כאברים הגלוים לענין טומאה, אינה כאברים שבגלוי לענין הזאה וטבילה. עד כאן לשון הרב מספר טהרה בהלכות פרה אדומה.
וע״ד המדרש והוא כתוב בפירוש רש״י ז״ל, ויקחו אליך פרה אדומה, ויקחו אליך משלהם, כשם שהם נשתתפו בעון העגל ופרקו נזמי הזהב כדכתיב (שמות ל״ב:ג׳) ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב, כך ישתתפו לכפרה ויביאו משלהם. פרה, משל לבן שפחה שטנף פלטרין של מלך, אמר תבא האם ותקנח צואת בנה, כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. אדומה, על שם שהחטא קרוי אדום, שנאמר (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. תמימה, על שהיו ישראל תמימים ונעשו בו בעלי מומין תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימות. לא עלה עליה עול, כשם שפרקו מעליהם עול מלכות שמים. אל אלעזר הכהן, כשם שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל, ולפי שאהרן עשה העגל לא נתנה לו עבודה זו שאין קטיגור נעשה סניגור. ושרף את הפרה, כשם שנשרף העגל. עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, שלש מינים כנגד שלשת אלפים שנפלו בעגל, וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולן, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו. למשמרת, כשם שפשע העגל שמור למשמרת לכל הדורות לפורענות שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל, שנאמר (שמות ל״ב:ל״ד) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כך זה היה שמור. וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, שעבודה זרה מטמאה דכתיב (תהלים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, וכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, כך פרה מטמאה כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו שנאמר (שמות ל״ב:כ׳) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי.
ובמדרש פסיקתא פרה אדומה תמימה, פרה זו מצרים שנאמר (ירמיהו מ״ו:כ׳) עגלה יפה פיה מצרים, אדומה זו בבל שנאמר (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא די דהבא, תמימה זו מדי דאמר רבי חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, אין להקב״ה עליהם אלא עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד, אשר אין בה מום זו יון. אלכסנדרוס מוקדון כד חזי לשמעון הצדיק קאי על רגלוהי, אמר בריך אלהיה דשמעון הצדיק, אמרו ליה בני פלטין דידיה מקמי יהודאי את קאים, אמר להו כד אנא נחית לקרבא דמות דיוקניה אנא חמא ונצח. אשר לא עלה עליה עול זו מלכות אדום שלא קבלה עולו של הקב״ה אבל היא מגדפת ומחרפת, שנאמר (תהלים ע״ג:כ״ה) מי לי בשמים וגו׳. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה וגו׳ שהוא עתיד לדחוף את שר שלהם ממחיצתו, ושחט אותה לפניו (ישעיהו ל״ד:ו׳) כי זבח לה׳ בבצרה וטבח גדול וגו׳. אמר רבי כרם שלה גדול בארץ אדום. ושרף את הפרה לעיניו הדא הוא דכתיב (דניאל ז׳:י״א) ויהיבת ליקידת אשא, את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף, היא ודוסטיא ואסטרטליטיה שנאמר (יחזקאל כ״ז:כ״ז) הוניך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך, עד כאן.
ובמדרש תנחומא ויקחו אליך פרה אדומה, אמר הקב״ה למשה, אליך פרה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, דאמר רב הונא כתיב (תהלים ע״ה:ג׳) כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וכתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים המכוסין מכם בעוה״ז עתידין להיות צפויין לכם לעוה״ב כהדין סמיא דצפי, שנאמר (ישעיהו מ״ב:ט״ז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם וגו׳ אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים, אעשם לא נאמר אלא עשיתים שכבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו. דבר אחר דברים שלא נגלו למשה נגלו לר׳ עקיבא וחבריו, (איוב כ״ח:י׳) וכל יקר ראתה עינו, זה ר׳ עקיבא. אמר שלמה (קהלת ז׳:כ״ג) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, אמרתי אחכמה זה שכתוב (מלכים א ה׳:י׳) ויתן אלהים חכמה לשלמה, וכתיב (שם) ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ומה היתה חכמתן של בני קדם, שיודעים במזלות וערומים בחכמת הטיאר, הוא עוף שדרשו עליו (קהלת י׳:כ׳) כי עוף השמים יוליך את הקול. אמר רשב״ג בשלשה דברים אוהב אני את בני מזרח, שאין נושקין בפה אלא ביד, וכשחותכין הבשר אין חותכין אלא בסכין, וכשנוטלין עצה אין נוטלין אלא בשדה, שנאמר (בראשית ל״א:ד׳) וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו. ומה היתה חכמתן של מצרים, את מוצא כשבקש שלמה לבנות בהמ״ק שלח אצל פרעה נכה אמר לו שלח לי אומנים בשכרן שאני מבקש לבנות בהמ״ק, מה עשה כנס כל אצטרולוגין שלו צפו וראו בני אדם שעתידין למות באותה שנה ושלחם לו, כשבאו אצל שלמה צפה ברוה״ק שהם מתים באותה שנה נתן להם תכריכיהן ושלחם אצלו ואמר לו לא היה לך תכריכין לקבור מתיך, הרי לך הם ותכריכיהן. ויחכם מכל האדם, מאדם הראשון. ומה היתה חכמתו של אדם הראשון, את מוצא שבשעה שבקש הקב״ה לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת ואמר (שם א) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמרו לפניו (תהלים ח׳:ה׳) מה אנוש כי תזכרנו, אמר להם אדם שאני רוצה לברוא חכמתו מרובה משלכם, מה עשה כנס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניהם אמר להם מה שמותן של אלו, לא ידעו, כיון שברא אדם העבירן לפניו, אמר לו מה שמותן של אלו, אמר לזה נאה לקרותו ארי ולזה שור ולזה סוס ולה חמור ולזה גמל, שנאמר (שם ב) ויקרא האדם שמות לכל הבהמות. והנה הם שמות מושכלות שהשכיל בחכמת האותיות לקרוא השמות כפי טבעי הבריות בגבורה וקלות ואכזריות ותמות, וכבר הזכרתי זה בסדר בראשית. אמר לו ואתה מה שמך, אמר לפניו, אדם, שנבראתי מן האדמה, אמר לו הקב״ה ואני מה שמי, אמר לו ה׳, אמר לו למה, אמר לפניו שאתה אדון כל הבריות, דכתיב (ישעיהו מ״ב:ח׳) אני ה׳ הוא שמי, שקרא לי אדם הראשון, הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי. מאיתן האזרחי (מלכים א ה׳:י״א), זה אברהם, שנאמר (תהלים פ״ט) משכיל לאיתן האזרחי, והימן זה משה שנאמר (במדבר י״ב:ז׳) בכל ביתי נאמן הוא. וכלכל, זה יוסף, שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף, אמרו המצריים כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו, מה עשו הביאו שבעים פתקין וכתבו בהם שבעים לשון והניחום לפניו, וקרא כל אחד ואחד בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא היו הם מבינים, שנאמר (תהלים פ״א) עדות ביהוסף שמו וגו׳. ודרדע, זה דור המדבר שהיו כלן בני דעה. בני מחול, בנים שמחלה להם שכינה עון העגל. (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, אמר ר׳ שמואל בר נחמני חזרנו על כל המקראות ולא מצינו שנתנבא שלמה אלא קרוב לשמונה מאות פסוקים, אלא מלמד שכל פסוק ופסוק שאמר הביא עליו כך וכך טעמים כך וכך משלים. וידבר על העצים, אמר מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים, בעץ ארז ואזוב, על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, וכיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא ונטהר באזוב. וידבר על הבהמה ועל העוף, אמר מפני מה בהמה נתרת בשני סימנין ועוף בסימן אחד, על שהבהמה נבראת מן היבשה שנאמר (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, ועוף נברא מן המים שנאמר ישרצו המים וגו׳, או מן הרקק נברא. ועל הרמש, אמר מפני מה שמונה שרצים שבתורה הצדן והחובל בהן בשבת חייב ושאר שרצים פטור, מפני שיש להן עורות. ועל הדגים, שאינן טעונין שחיטה, שנאמר (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם, הנך בשחיטה והנך באסיפה. אמר שלמה ע״ה בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, והי״א רחוק״ה בגימטריא פר״ה אדומ״ה.
ומצינו שנעשו תשע פרות אדומות משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה, שניה עשה עזרא, ושמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים, ושביעית שרף אליהועיני, ושמינית שרף חנמאל המצרי, ותשיעית שרף ישמעאל בן פאבי, עשירית עתיד לשרוף מלך המשיח במהרה בימינו. זה שאמר הכתוב (קהלת ח׳:א׳) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא, מי כהחכם זה הקב״ה שנאמר (משלי ג׳:י״ט) ה׳ בחכמה יסד ארץ, ומי יודע פשר דבר, זה הקב״ה שפירש התורה למשה, חכמת אדם תאיר פניו, אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, שנאמר (דניאל ח׳:ט״ז) ואשמע קול אדם בין אולי, רבי יהודה ברבי סימון אמר מהכא (יחזקאל א׳:כ״ו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ועוז פניו ישונא, שהוא משתנה ממדת הדין למדת הרחמים על ישראל, כך דרשו במדרש.
ועוד דרשו ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם וכתיב בהם חקה, אשת אח, כלאים שעיר המשתלח, פרה אדומה. אשת אח דכתיב (ויקרא י״ח:ט״ו-ט״ז) ערות אשת אחיך לא תגלה, וכתיב בה (שם כ) ושמרתם את כל חקותי, ואם מת בלא בנים ולא נתן לה גט (דברים כ״ה:ה׳) יבמה יבא עליה. כלאים, שנאמר (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז, וסדין בציצית של תכלת שהוא של צמר מותר. שעיר המשתלח, דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ו) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, הוא עצמו הולך למיתה ומכפר לאחרים, וכתיב (שם) והיתה זאת לכם לחקת עולם. פרה אדומה, דתנן כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים, והיא עצמה מטהרת הטמאים. זה שאמר הכתוב (איוב י״ד:ד׳) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח, חזקיהו מאחז, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העוה״ב מן העוה״ז, מי עשה כן מי צוה כן מי גזר כן, לא יחידו של עולם. תמן תנינן בהרת כגריס באדם טמא, והוא כחצי פול, ואם פרחה בכולו טהור, עד כאן.
באר לנו המדרש הזה החדוש הגדול הנמצא בארבע מצות אלו שנקראו חקות אשר לב כל חכם קטן מהכיל דעות נשגבות שבהן, ויצר הרע מתפתה אחריה, וכל שכן במצות פרה שיש לתמוה עליה שהיא בעצמותה וגופה כוללת דבר והפכו, טומאה וטהרה, שהיא מטמאה כל העוסקין בה והיא מטהרת הטמאים באפרה, ואפילו אבי אבות הטומאה כגון חרב וכל שאר מיני מתכות שנגעו במת הרי הן טהורין מטומאתן בהזאת שלישי ושביעי, והאיך אפשר להמציא טהרה מתוך טומאה ומי יוכל להוציא טהור מטמא, ולכך הביא פסוק מי יתן טהור מטמא. וכן נגע הבהרת שהאדם טמא כשעור חצי פול שיהיה במקום אחד מגופו, ואם ישוב כל גופו בהרת מראשו ועד רגליו טהור, הנה גם זה פלא ודבר תימה, והוא גם כן טהור מטמא.
וכן במסכת נדה פ״ק, מי יתן טהור מטמא זה חלב מן הדם, דם האשה נעכר ונעשה חלב. ומטעם זה יסד הקליר בסלוק פרשת פרה, שאמר המת בבית הבית טהור, יצא מתוכו הבית טמא. קרא לבטן האשה בית, והוא פירוש מה ששנינו במסכת חולין פרק המקשה האשה שמת ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד.
וע״ד הקבלה פרה אדומה רמז לתורה שבעל פה מדת הדין הקשה שהיא הגורמת כל טומאה. והנה עבודה זו מסורה ביד אלעזר כדי שתעשה על כונתו למדת הדין הקשה ולא יחשבו מחשבה רעה בעבור שהיא נשחטה בחוץ, ועל כן הקדים ואמר זאת חקת התורה, כלומר זאת המצוה המחודשה שאתה רואה שהצריכה תורה לעשותה חוץ למקדש אל תחשוב שתהיה הכונה חוץ להקב״ה ח״ו, כי נחקקת היא מן התורה, היא תורה שבע״פ והיא מדה ששית, ואף על פי שענין הפרה עמוק עמוק מי ימצאנו, במדה ששית תמצאנו כי היא הגורמת כל טומאה, וכן הטומאה מתפשטת עד שש מעלות וכמו שאבאר בסמוך, והמדה הזאת הששית היא מדתו של יצחק העקודה ממדת החסד בסוד ויעקד את יצחק בנו, שאלמלא כן תחריב את העולם בדין ותשרפנו בשלהבותה, ועל כן בעל הרחמים יתעלה אשר מחשבותיו אלינו הפליא עצה הגדיל תושיה כיצד יקחו ישראל מדת הדין הקשה להשלימה ותחזור רפה, זהו לשון ויקחו אליך פרה והיא אדומה והיא תמימה בלי מום, והוא אשר לא עלה עליה עול השעבוד כשאר המדות אשר למטה ממנה, שכן בית המקדש נקרא (ישעיהו ס״ד:י׳) בית קדשנו ותפארתנו, וכתיב (תהלים ע״ח:ס״א) ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר, והכרובים גלו עם שאר הכלים ולא מצינו בהם גניזה כי אם במנורה ובארון, אבל זו שלמעלה מהם נקראים בתי גנזי, וכבר הזכרתי בסוף בראשית, והבן זה. ומה שהיתה נשחטת חוץ למקדש, מפני שהיא להעביר רוח הטומאה, ולכך מטהרת הטמאים במים חיים אל כלי, כי כן הטהרה נשפעה ממדת החסד שהיא למעלה ממדה זו גורמת כל טומאה.
וצריך שתשכיל כי קצת ממשכילי האמת נסתפק להם במה שנעשית חוץ למקדש אם היה לתוקף קדושה שתהיה קדש קדשים לגמרי ומדרגתה יותר מכל הקרבנות הנעשים במקדש עד שאין להשוותה להם, או אם היה למעוט קדושתה שהיא חול עד שאין ראוי לעשותה במקום הקדש. ושאלו בזה, אם היא קדש קדשים היאך היא מטמאה את הטהורים, ואם היא חול היאך היא מטהרה את הטמאים. וקצתם השיבו כי האמנם קדש קדשים היא, ומה שהיא מטמאה את הטהורים, בעבור הטהור ישוב טמא בגשתו אל הקדש הטהור של מעלה, ועל כן היא מטמאה את הטהורים, כי כל המעלות הטהורות טמאות לה בקרבתם אליה, ועל כן אמר הכתוב (שמות כ״ט:ל״ז) כל הנוגע במזבח יקדש, כלומר ישרף, כי הקדש הגמור ידחה מפני הקדש של מעלה ממנו, וכן הטהור הגמור נדחה מפני הטהור שלמעלה ממנו. ואמרו אש דוחה אש, אש אוכלת אש, והוא אש דשכינה, דאמר מר הושיט אצבעו ביניהן ושורפן, כדאיתא במסכת יומא. ומה במלאכי השרת מצינו אש אוכלת אש, וכן אמרו במדרש כשעלה משה למרום הגיע עד מקום מתניאל המלאך, אמר לו למשה עלה עד מקום סנדלפון המלאך, אמר לו מתיירא אני שמא ישרפני אש סנדלפון, עד כאן. והנה לדעת קצתם תהיה קדש קדשים לגמרי, אבל הנכון לפי מה שהזכרתי למעלה שקצתה קדש וקצתה חול, קצתה חול בהעבירה רוח הטומאה, וקצתה קדש שכתוב קראה חטאת, ולכך עשו בה מעלות יתרות על שאר הקדשים, ועל כן היא מטמאה את הטהורים מצד קדש שבה, ומטהרת הטמאים מצד חול שבה בהעבירה רוח הטומאה מעליהם, וכדי ללמוד על טעם פרה שהיא להעביר רוח הטומאה לכך הוצרכה בפרשה להזכיר מיד טומאת המת ושאר הטומאות, כי אין טומאת בעלי חיים המתים אלא בסבת הכח הממית, והכח הזה נקרא רוח המושל ונקרא ג״כ הר הגדול אשר לעתיד יהיה למישור בזמן מלך המשיח שישרוף העשירית.
בני שמור אמרי ומצותי תצפון אתך. מצותי וחיה ותורתי כאישון עיניך "My son, heed my words treasure my commandments within you. Keep my commandments and live; and my teachings as the apple of your eyes" (Proverbs 7,1-2).
Throughout the Book of Proverbs Solomon always speaks in the name of the attribute (or emanation) חכמה, wisdom; he refers to all the 613 commandments in the Torah as either אמרים, "words" or מצות, "commandments." His father David before him already referred to the commandments as אמרים, as we know from Psalms 12,7: אמרות ה' אמרות טהורות, "the Lord's commandments are pure commandments."
The commandments of the Torah are subdivided into three groups. They are known as 1) מצות מקובלות, 2) מצות מושכלות, and 3) מצות שאין טעמם נגלה ומבואר 1) Commandments which are based on historical precedents; 2) commandments which appeal to our minds and which are easy to understand and appreciate. 3) Commandments the reason for which and the usefulness of which are completely outside our ability to comprehend. The first group which includes such laws as making and wearing phylacteries or putting fringes on our four-cornered garments as well as the commandment to circumcise our male babies, etc., have a common denominator in that they are associated with the history of our people and our special protection by the Almighty. When we perform any of these commandments we testify to the fact that we belong to the chosen people and that we as well as our forefathers have accepted His covenant and are loyal to it, bound by it. None of these commandments would have been invented by man as only God can legislate what are suitable symbolic acts to recall events in our history. This is why many of our sages also call these commandments עדות, "testimony." They are all of Divine origin. The Torah describes the second generation of Israelites as inquiring after what they perceive to be these "testimonial laws" in Deut. 6,20. Some of these laws testify to the fact that God created the universe out of no tangible material, others testify to the selection of the Jewish people as His special nation; still others testify to the manner in which God provided for us in the desert, etc. David (Psalms 119,24) is on record as viewing even these commandments as שעשעי, "my delights."
The second group of commandments, even if not always in their details, are the ones which the human mind would have had to invent and legislate if the Torah had not done so; this is why they are called מושכלות, "rational" in essence. Examples are how we are to deal with the crimes of theft, robbery, murder, unfair business practices, etc., etc. The term applied to these kinds of commandments in the Torah is משפטים.
The third group of commandments, the ones which completely baffle us, are the legislation not to mix certain seeds, wear clothes combining wool and linen, mixing of meat and milk (though they are part of the same animal), the dispatch of the scape-goat to the Azazel, and the laws involving the red heifer. The Torah's appellation for all of these types of laws is חקים, "statutes." This is also one of the groups of laws referred to as the subject of the inquiry by second generation Israelites (and later generations) in Deut. 6,20-21. The answer suggested by the Torah to such inquiries is prefaced with the words: "we used to be slaves to Pharaoh in Egypt who maltreated us in a cruel manner until the Lord our God redeemed us from there ad brought us to this land of Israel." The Torah emphasizes "the Lord our God did all this," i.e. that as of that point in time the reputation of the Lord as our national God was greatly enhanced. It is therefore appropriate that we loyally accept all three groups of commandments. The passage in Deuteronomy we quoted refers to three groups of commandments, עדות, משפטים, חקים. In the verse quoted above from Proverbs, Solomon merely paraphrases the words of the Torah by speaking of the עדות as אמרי; he refers to the משפטים as שמור מצותי וחיה, "observe My commandments so that you may live (a civilian and secure life)." Finally, when Solomon says: ומצותי תצפון אתך, "treasure My commandments with you," he refers to the חקים statutes, which, though not understood by you, should be treasured nonetheless. God in His capacity as our king has the right to legislate statutes such as the one of the red heifer without revealing His motive.
The commandments of the Torah are subdivided into three groups. They are known as 1) מצות מקובלות, 2) מצות מושכלות, and 3) מצות שאין טעמם נגלה ומבואר 1) Commandments which are based on historical precedents; 2) commandments which appeal to our minds and which are easy to understand and appreciate. 3) Commandments the reason for which and the usefulness of which are completely outside our ability to comprehend. The first group which includes such laws as making and wearing phylacteries or putting fringes on our four-cornered garments as well as the commandment to circumcise our male babies, etc., have a common denominator in that they are associated with the history of our people and our special protection by the Almighty. When we perform any of these commandments we testify to the fact that we belong to the chosen people and that we as well as our forefathers have accepted His covenant and are loyal to it, bound by it. None of these commandments would have been invented by man as only God can legislate what are suitable symbolic acts to recall events in our history. This is why many of our sages also call these commandments עדות, "testimony." They are all of Divine origin. The Torah describes the second generation of Israelites as inquiring after what they perceive to be these "testimonial laws" in Deut. 6,20. Some of these laws testify to the fact that God created the universe out of no tangible material, others testify to the selection of the Jewish people as His special nation; still others testify to the manner in which God provided for us in the desert, etc. David (Psalms 119,24) is on record as viewing even these commandments as שעשעי, "my delights."
The second group of commandments, even if not always in their details, are the ones which the human mind would have had to invent and legislate if the Torah had not done so; this is why they are called מושכלות, "rational" in essence. Examples are how we are to deal with the crimes of theft, robbery, murder, unfair business practices, etc., etc. The term applied to these kinds of commandments in the Torah is משפטים.
The third group of commandments, the ones which completely baffle us, are the legislation not to mix certain seeds, wear clothes combining wool and linen, mixing of meat and milk (though they are part of the same animal), the dispatch of the scape-goat to the Azazel, and the laws involving the red heifer. The Torah's appellation for all of these types of laws is חקים, "statutes." This is also one of the groups of laws referred to as the subject of the inquiry by second generation Israelites (and later generations) in Deut. 6,20-21. The answer suggested by the Torah to such inquiries is prefaced with the words: "we used to be slaves to Pharaoh in Egypt who maltreated us in a cruel manner until the Lord our God redeemed us from there ad brought us to this land of Israel." The Torah emphasizes "the Lord our God did all this," i.e. that as of that point in time the reputation of the Lord as our national God was greatly enhanced. It is therefore appropriate that we loyally accept all three groups of commandments. The passage in Deuteronomy we quoted refers to three groups of commandments, עדות, משפטים, חקים. In the verse quoted above from Proverbs, Solomon merely paraphrases the words of the Torah by speaking of the עדות as אמרי; he refers to the משפטים as שמור מצותי וחיה, "observe My commandments so that you may live (a civilian and secure life)." Finally, when Solomon says: ומצותי תצפון אתך, "treasure My commandments with you," he refers to the חקים statutes, which, though not understood by you, should be treasured nonetheless. God in His capacity as our king has the right to legislate statutes such as the one of the red heifer without revealing His motive.
זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמור, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו', "this is the statute of the Torah which the Lord has commanded to say: 'tell the Children of Israel that they shall take an unblemished red cow, etc.'" The paragraph dealing with the red heifer has been appended to the one detailing the gifts the Israelites have to give to the priests because the red heifer is the "instrument which purifies the Jewish people." The paragraph teaches that the priests are not only the recipients of gifts from the Israelites but that they are the ones who can confer ritual purity on the Israelites.
חקת התורה, "a statute of the Torah." The various commentators understand the word as meaning: 'statute; royal decree.' In other words, a law which defies understanding by the subject to whom it is applied. People asked to obey it constantly wonder why they have to obey such a law. The details of the red heifer legislation are not only devoid of logic but appear to defy logic in that contact with that cow defiles the ritually pure while purifying the ritually impure.
The truth is that the red heifer is one of the statutes which defies our understanding. Still, the principal meaning of the word חק is derived from the word חקיקה, something that is "indelibly engraved in a rock." like a picture. God hinted to the Children of Israel that their image is indelibly engraved in the celestial regions. In other words, seeing there are no rocks to inscribe things on in the celestial regions, the word חקיקה is a simile for immutable concepts, as basic to God's legislation as if their counterpart had been engraved in rock in our terrestrial universe (compare author's comment on Leviticus 19,19). This is why a certain group of the commandments is known under the heading of חקים. It is significant that the expression חקת התורה appears in connection with our legislation here, whereas in connection with the legislation involving the scape-goat the Torah defines this as חקת עולם, whereas in connection with kilayim, the prohibition to mix species which God wanted to keep separate, the Torah simply writes את חקותי תשמורו, "observe My statutes." Whenever the Torah refers to a commandment as having an aspect of חוק, this is its way of reminding us of the immutability of such a commandment.
Another reason why the term חק is applied to certain laws is that the word means גבול, "limitation," such as when the prophet Jeremiah 15,22 describes the sand on the beaches of the sea as the limit to the ocean's power of expanding into the area designated as "the dry land." The wording there is: אשר שמתי גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, "who set the sand as a boundary for the sea as a limit for all time not to be transgressed." Other examples of the meaning of the word חק being "boundary," are Jeremiah 31,35: חקות ירח וכוכבים לאור לילה, "the laws of moon and stars for light by night." In other words, sun and moon respectively serve as boundaries of day and night respectively (compare the whole verse in Jeremiah).
The philosophical aspect of the meaning of "boundary" for the word חק in connection with this legislation is that there are limits, boundaries, to the extent to which we may employ our investigative faculties in probing its meaning. We have to discipline ourselves in acknowledging that God clearly did not want us to probe beyond a certain point.
The truth is that the red heifer is one of the statutes which defies our understanding. Still, the principal meaning of the word חק is derived from the word חקיקה, something that is "indelibly engraved in a rock." like a picture. God hinted to the Children of Israel that their image is indelibly engraved in the celestial regions. In other words, seeing there are no rocks to inscribe things on in the celestial regions, the word חקיקה is a simile for immutable concepts, as basic to God's legislation as if their counterpart had been engraved in rock in our terrestrial universe (compare author's comment on Leviticus 19,19). This is why a certain group of the commandments is known under the heading of חקים. It is significant that the expression חקת התורה appears in connection with our legislation here, whereas in connection with the legislation involving the scape-goat the Torah defines this as חקת עולם, whereas in connection with kilayim, the prohibition to mix species which God wanted to keep separate, the Torah simply writes את חקותי תשמורו, "observe My statutes." Whenever the Torah refers to a commandment as having an aspect of חוק, this is its way of reminding us of the immutability of such a commandment.
Another reason why the term חק is applied to certain laws is that the word means גבול, "limitation," such as when the prophet Jeremiah 15,22 describes the sand on the beaches of the sea as the limit to the ocean's power of expanding into the area designated as "the dry land." The wording there is: אשר שמתי גבול לים חק עולם ולא יעברנהו, "who set the sand as a boundary for the sea as a limit for all time not to be transgressed." Other examples of the meaning of the word חק being "boundary," are Jeremiah 31,35: חקות ירח וכוכבים לאור לילה, "the laws of moon and stars for light by night." In other words, sun and moon respectively serve as boundaries of day and night respectively (compare the whole verse in Jeremiah).
The philosophical aspect of the meaning of "boundary" for the word חק in connection with this legislation is that there are limits, boundaries, to the extent to which we may employ our investigative faculties in probing its meaning. We have to discipline ourselves in acknowledging that God clearly did not want us to probe beyond a certain point.
You need to appreciate that there is a difference in meaning between the word חק and the word חקה. Any commandment described as חק has its origin in the attribute זכור. [The author refers to the two aspects of Sabbath legislation described by the Torah as זכור and שמור respectively, Ed.]. The former refers to an emanation on the right side of the diagram of the emanations, whereas the latter is part of the left side of that diagram. We find in connection with the laws of Passover (Exodus 12,25) that the Torah categorises that legislation as לחק לך ולבניך, "as a statute for you and your children." A חק is something definitive, decisive. We find the word in the benedictions recited at the circumcision, i.e. חק בשארו שם, "He set a חק (seal) on the flesh of his offspring." In our prayers on New Year's Day we speak of the requirement to blow the shofar on that day as being חק לישראל, (Psalms 81,5) a very definitive requirement. This point is also made in the Sefer Yetzirah 2,1 where the author writes כי חק הוא מכריע, that the word חק reconciles conflicting concepts [between the right and the left side of the emanations. Ed.].
A commandment described as חקה, is derived from the attribute שמור. Examples are such statements as Leviticus 19,19 את חוקותי תשמורו, "you are to observe My statutes." The statutes referred to are not to mix certain species, not to marry the wife of a brother while the brother is alive (The word שמירה is used in connection with that commandment). Here too the Torah couches the legislation in the word חקה rather than חק, similar to the wording in Leviticus 20,22 summing up the legislation involving forbidden sexual unions. [The difference between the two words used for these various legislations may perhaps be defined as the difference between positive and negative commandments. The former are described as חק, the latter as חקה. Ed.].
A commandment described as חקה, is derived from the attribute שמור. Examples are such statements as Leviticus 19,19 את חוקותי תשמורו, "you are to observe My statutes." The statutes referred to are not to mix certain species, not to marry the wife of a brother while the brother is alive (The word שמירה is used in connection with that commandment). Here too the Torah couches the legislation in the word חקה rather than חק, similar to the wording in Leviticus 20,22 summing up the legislation involving forbidden sexual unions. [The difference between the two words used for these various legislations may perhaps be defined as the difference between positive and negative commandments. The former are described as חק, the latter as חקה. Ed.].
אשר צוה ה', "which the Lord has commanded." The Torah really should have written: "which I commanded." However our syntax here is comparable to Exodus 24,1 where the Torah wrote: ואל משה אמר עלה אל ה', instead of עלה אלי, ascend to Me."
דבר אל בני ישראל, speak to the Children of Israel, etc." Although the paragraph commences with God addressing both Moses and Aaron, He uses the singular דבר, instead of דברו when formulating what precisely it is that the Children of Israel are to be told. The reason is that even when God addresses Moses and Aaron simultaneously, Moses is considered the principal.
ויקחו אליך, "and they shall take to you." The reason for the additional word "to you" at this point is to teach that the commandment was of immediate importance at this time in the desert, whereas later on (verse 10) God gives instructions as to future applicability of this commandment. We find a similar pattern in the legislation of the oil for anointing (Exodus 27,20) as I commented there.
פרה אדומה תמימה, "a completely red cow without a blemish." The word תמימה refers to the colour, not to the size or other features of the cow. If this cow had been undersized compared to other cows of similar age this would not disqualify the animal from serving the purpose described by the Torah. Two black hairs or two white hairs in its coat would disqualify the cow from being used for the procedure described here. It is not surprising therefore that the price of such a cow would be very high (compare Kidushin 31).
Maimonides writes in Hilchot Parah Adumah that this cow was generally either three of four years old. If it happened to be older this did not disqualify her. One does not generally purchase such an animal when it is still a calf and raises it in the care of the Temple treasury. In the event the need arises for such a cow to be purchased and none is available that meets the required criteria age-wise, it is acceptable to put the money for an animal which is younger at that time in escrow and the animal remains under the care of its owners until it is old enough and only then is ownership transferred to the Temple treasury. This rule is derived from the wording: "take to you a red cow" [as opposed to a red calf, Ed.].
It is permissible to buy such a cow from a Gentile, (idolater) and we do not worry that its owner had previously used it in mating practices which are forbidden under Torah law. The reason we do not worry about this is that no one in his right mind puts such an expensive animal at risk, seeing that if such a ritually forbidden mating had taken place the owner would forfeit all the money he had stood to gain from selling this animal to the Israelites.
All the blemishes that normally disqualify an animal as a potential sacrificial offering also disqualify the red cow [although it is not destined for the altar. Ed.]. We derive this from the words: אשר אין בה מום, "which is unblemished." The Torah refers to this animal as a חטאת, "(normally translated as "sin offering") although it is not slaughtered in sacred precincts. This cow is subject to additional restrictions not applicable to animals destined for the altar, as the Torah demands אשר לא עלה עליה עול, "which has never worn a yoke." Other animals may have served such profane uses prior to being sanctified to became sacrificial offerings.
We have a similar requirement in connection with the עגלה ערופה, "a heifer (calf) which will die by having its neck broken" (Compare Deut. 21,3) where the wording is אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, "with which no work has been performed, which has not pulled with a yoke." Just as in the case of the עגלה ערופה such a calf is disqualified if it has performed work for an owner even without the device known as "yoke," so the red cow too must not have performed any chore even if it had not worn a yoke while doing so. In other words, the "yoke" disqualifies the red cow even if it had never been put to its customary use. Similarly, work performed disqualifies the animal even if it had never worn a yoke. To illustrate: if the animal was connected to a plowshare even if it had not pulled the plow it would be disqualified; on the other hand if it had been brought to a threshing-ground without having started to thresh it would be fit to serve as a red cow. If someone had used the cow to ride on, to lean on, or had hung something on its tail, or had even covered it merely with a cloth etc., it is disqualified. If the cloth was of a protective nature, i.e. to ward off flies, it is in order. If restraints had been put on the animal because it had behaved rebelliously this does not disqualify the red cow from being used for its designated purpose. If the animal had not first demonstrated unruly behavior making restraints necessary, putting restraints on it merely as a precautionary measure is not permissible. If the cow had performed a useful task without the owner or any other person urging it to do so, it depends on whether the owner approved and meant to benefit by such work. If yes, the animal can no longer serve for its ritual purpose, if the owner did not approve or intend to make use of the result of the animal's labor the animal is not disqualified. This is the meaning of the formula אשר לא עובד בה, "that the labor had not been performed with it by design." Approval after the event is equated by halachah as if it had been intended already prior to the event. Therefore, if, for instance, a bird had made the animal's back its regular seat, this does not impede the animal's use as a red cow. If a bull had mounted the cow this does disqualify her; if she is pregnant she is also disqualified, of course. The rule governing all this is simple: if the work performed with the animal is for the good of the animal or its well-being it is all right. If its serves the owner or his agent it disqualifies the animal as a potential red cow as described in the Torah.
If an animal which had been designated as a red cow dies before it could be used, or it developed some blemish which prevents it from being used as intended, it may be redeemed. As a result its hide may be used for profane purposes though its meat may not be eaten, or in the case of death being due to natural causes rather than ritual slaughter, its meat must not be fed to the dogs as this would be degrading (even after it has been redeemed for money to the Temple treasury).
If, when the red cow was slaughtered, it was slaughtered for profane purposes instead of with a view to the remains being burned as ashes of the red cow, it will not have the effect of achieving atonement for people being sprinkled with its ash and the water from a living well. If the Temple treasury had bought a red cow and subsequently found an animal of better appearance, the original one may be redeemed and the proceeds applied to the purchase of the second animal even though the original red cow had not developed any blemish disqualifying it.
An ordinary priest is fully qualified to perform the procedure with the red cow. This is derived from verse 3: "and you shall hand it to Eleazar the Priest." As a general rule the procedure was performed by the High Priest's substitute, second in command. At the time this legislation was revealed Aaron was still alive. Therefore, when the Torah writes that the procedure is to be performed by his son Eleazar who was his successor, it is clear that not only the High Priest could perform this procedure. The priest performing this procedure is to wear the four priestly garments which an ordinary priest wears when performing sacrificial service within the confines of the Temple and its courtyard.
The flesh of the cow must not be burned on the sacred grounds of the Temple Mount as we know from verse 3: והוציא אותה אל מחוץ למחנה, "he is to take it outside the camp." This means outside both the camp of the priests, the Levites, and the Israelites. Usually, the red cow was slaughtered on the Mount of Olives. [There were only a total of 9 such cows during the entire 830 years that the two Temples stood. Ed.].
The words: ושחט אותה לפניו, "he shall slaughter it in his presence," mean that even a non-priest could perform the slaughtering provided the priest stood beside him and watched his every action. Sifri 123 and Yoma 42 state that indeed a lay Israelite slaughtered the cow while Eleazar was watching. Sifri adds that only this animal could be slaughtered at that time. The slaughterer was not allowed to slaughter another animal immediately before or after. The slaughterer must not be involved at that time in any other chore. We derive this from verse 5: ושרף את הפרה לעיניו, "he is to burn the cow in front of his eyes," i.e. he must not take his eyes off it during the entire procedure until it has become ash. The words in verse 4: "and Eleazar the priest shall take of its blood with his finger," mean that as opposed to sacrificial animals whose blood is sprinkled on the altar, no special vessel was designated for the blood to be put into prior to its being sprinkled on the altar, or in this instance in the direction of the Temple (or Tabernacle). The priest must watch what he is doing while sprinkling as the Torah uses the words: "in the direction of." The slaughtering is done with the right hand whereas the blood is "caught" with the left and then sprinkled with the fingers of the right hand.
After each of the seven sprinklings the priest wipes his hand on the body of the cow as residue of the blood must not be used again; at the conclusion of the sprinkling he descends from the woodpile upon which the animal's body is lying and lights the fire. The priest stands some distance away watching until the fire has enveloped most of the cow's body and its belly has split open. After that the priest takes the cedar-wood and the hyssop, not shorter than one handbreadth, and some wool dyed red (crimson) weighing five selaim and he says to the people standing around him: "this is the cedar-wood" (prescribed by the Torah) three times. After that he points to the hyssop, again saying three times: "this is the hyssop." Those around him confirm having heard what the priest said by saying הן, "yes," in response to each of the priest's statements. Why was all this elaborate ritual necessary? There are seven different varieties of cedars; there are four varieties of hyssop; different artisans use different dyes to achieve the color called תולעת שני, "crimson;" therefore the priest wanted to make sure that all the people around him had confirmed that what he had done was the correct procedure by consensus. According to Maimonides the color crimson can be obtained from the seeds of a plant known as puah, closely resembling the seeds of the carobs, etc.; the priest wanted confirmation that the color of the wool he used corresponded to what the Torah demanded.
The kind of hyssop described by the Torah is the kind eaten by ordinary householders and used to provide flavouring for cooked dishes. The hyssop is sandwiched together with the cedar-wood inside the crimson coloured wool and the priest throws it inside the belly of the cow after it has split open. This is the meaning of the words in verse 6: "into the burnt part of the cow." He must not add this to the burning cow until the fire has taken hold of most of the animal, neither must he delay this part of the procedure until after the cow has turned to ash.
When the burning has been completed one hits the remains with sticks together with all the wood from the woodpile upon which the cow was burned. After that the whole remains are sieved and anything black (not yet ash) which one comes across whether remains of wood or animal tissue, is beaten so much that it is reduced to ash.
The water into which the ash of the red cow is poured must have been filled into a vessel directly from a spring or well of water as the Torah wrote in verse 17: "they shall put it on (the ash) spring water in a vessel." The "pouring" of the ash into the vessel filled with water from a spring or river is what is described as "holy," and as soon as the ash is added this mixture of water and ash is described by the Talmud as מי חטאת, (water with the capacity to bring about atonement or purification or both). The Torah (verse 13) describes this mix of water and ash from the red cow as מי נדה, "waters of sprinkling."
The sages imposed additional strictures in connection with who is allowed to perform these procedures. Even a person (priest) who has immersed himself in a ritual bath so that he is ritually pure enough to perform service on the altar is not automatically pure enough to perform the procedures outlined in our chapter. He is neither qualified to burn the cow nor to fill the vessel containing the water which will be mixed with the ash and used in sprinkling on the ritually impure person to be purified. Unless the immersion in a ritual bath was for the express purpose of qualifying for the tasks associated with the procedures of the red cow such immersion is not sufficient ritual preparation.
The sages imposed similarly harsh conditions concerning the vessel fit to contain this mixture of spring-water and the ash from the red cow. For example, even the basins in the courtyard of the Temple which were used to catch the blood from sacrificial animals after these were slaughtered in preparation of their blood being sprinkled on the altar, was not considered as of a high enough degree of sanctity to serve for holding the water-ash mixture unless such a basin had previously been immersed for this express purpose.
Maimonides relates in Hilchot Parah Adumah 13,2 that the kerchief of a man of the piety of Yochanan ben Gudgodah who maintained a personal level of ritual purity which would have enabled him to consume sacrificial meat all his life, was considered as if suffering from a level of ritual impurity known as tumat medress of someone suffering from involuntary seminal emissions, when compared to the degree of ritual purity required to perform the procedures of the red cow.
What were the details of purifying people suffering from contamination through contact with the dead by using these waters known as מי נדה? A ritually pure person takes three stalks of the hyssop plant ties them together each little branch wound with a small stalk. He proceeds to dip the heads of the small stalks in the מי נדה of the vessel containing same. While doing so he concentrates on his intention to use the water-ash mixture to sprinkle it on the person to be purified. This procedure occurs on the third and the seventh day of the seven days of purification after sunrise; the mixture of ash and water is sprinkled on the exposed part of the body of the person concerned. It does not matter how little of it hits the skin. If it only hits the tongue this does not help as the tongue is not considered an external part of the body for the purpose of this procedure. If vessels other than earthenware vessels have become contaminated through contact with the dead, the mixture is sprinkled on those vessels. They are purified without any waiting period afterwards. Thus far excerpts from Maimonides on the subject.
It is permissible to buy such a cow from a Gentile, (idolater) and we do not worry that its owner had previously used it in mating practices which are forbidden under Torah law. The reason we do not worry about this is that no one in his right mind puts such an expensive animal at risk, seeing that if such a ritually forbidden mating had taken place the owner would forfeit all the money he had stood to gain from selling this animal to the Israelites.
All the blemishes that normally disqualify an animal as a potential sacrificial offering also disqualify the red cow [although it is not destined for the altar. Ed.]. We derive this from the words: אשר אין בה מום, "which is unblemished." The Torah refers to this animal as a חטאת, "(normally translated as "sin offering") although it is not slaughtered in sacred precincts. This cow is subject to additional restrictions not applicable to animals destined for the altar, as the Torah demands אשר לא עלה עליה עול, "which has never worn a yoke." Other animals may have served such profane uses prior to being sanctified to became sacrificial offerings.
We have a similar requirement in connection with the עגלה ערופה, "a heifer (calf) which will die by having its neck broken" (Compare Deut. 21,3) where the wording is אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, "with which no work has been performed, which has not pulled with a yoke." Just as in the case of the עגלה ערופה such a calf is disqualified if it has performed work for an owner even without the device known as "yoke," so the red cow too must not have performed any chore even if it had not worn a yoke while doing so. In other words, the "yoke" disqualifies the red cow even if it had never been put to its customary use. Similarly, work performed disqualifies the animal even if it had never worn a yoke. To illustrate: if the animal was connected to a plowshare even if it had not pulled the plow it would be disqualified; on the other hand if it had been brought to a threshing-ground without having started to thresh it would be fit to serve as a red cow. If someone had used the cow to ride on, to lean on, or had hung something on its tail, or had even covered it merely with a cloth etc., it is disqualified. If the cloth was of a protective nature, i.e. to ward off flies, it is in order. If restraints had been put on the animal because it had behaved rebelliously this does not disqualify the red cow from being used for its designated purpose. If the animal had not first demonstrated unruly behavior making restraints necessary, putting restraints on it merely as a precautionary measure is not permissible. If the cow had performed a useful task without the owner or any other person urging it to do so, it depends on whether the owner approved and meant to benefit by such work. If yes, the animal can no longer serve for its ritual purpose, if the owner did not approve or intend to make use of the result of the animal's labor the animal is not disqualified. This is the meaning of the formula אשר לא עובד בה, "that the labor had not been performed with it by design." Approval after the event is equated by halachah as if it had been intended already prior to the event. Therefore, if, for instance, a bird had made the animal's back its regular seat, this does not impede the animal's use as a red cow. If a bull had mounted the cow this does disqualify her; if she is pregnant she is also disqualified, of course. The rule governing all this is simple: if the work performed with the animal is for the good of the animal or its well-being it is all right. If its serves the owner or his agent it disqualifies the animal as a potential red cow as described in the Torah.
If an animal which had been designated as a red cow dies before it could be used, or it developed some blemish which prevents it from being used as intended, it may be redeemed. As a result its hide may be used for profane purposes though its meat may not be eaten, or in the case of death being due to natural causes rather than ritual slaughter, its meat must not be fed to the dogs as this would be degrading (even after it has been redeemed for money to the Temple treasury).
If, when the red cow was slaughtered, it was slaughtered for profane purposes instead of with a view to the remains being burned as ashes of the red cow, it will not have the effect of achieving atonement for people being sprinkled with its ash and the water from a living well. If the Temple treasury had bought a red cow and subsequently found an animal of better appearance, the original one may be redeemed and the proceeds applied to the purchase of the second animal even though the original red cow had not developed any blemish disqualifying it.
An ordinary priest is fully qualified to perform the procedure with the red cow. This is derived from verse 3: "and you shall hand it to Eleazar the Priest." As a general rule the procedure was performed by the High Priest's substitute, second in command. At the time this legislation was revealed Aaron was still alive. Therefore, when the Torah writes that the procedure is to be performed by his son Eleazar who was his successor, it is clear that not only the High Priest could perform this procedure. The priest performing this procedure is to wear the four priestly garments which an ordinary priest wears when performing sacrificial service within the confines of the Temple and its courtyard.
The flesh of the cow must not be burned on the sacred grounds of the Temple Mount as we know from verse 3: והוציא אותה אל מחוץ למחנה, "he is to take it outside the camp." This means outside both the camp of the priests, the Levites, and the Israelites. Usually, the red cow was slaughtered on the Mount of Olives. [There were only a total of 9 such cows during the entire 830 years that the two Temples stood. Ed.].
The words: ושחט אותה לפניו, "he shall slaughter it in his presence," mean that even a non-priest could perform the slaughtering provided the priest stood beside him and watched his every action. Sifri 123 and Yoma 42 state that indeed a lay Israelite slaughtered the cow while Eleazar was watching. Sifri adds that only this animal could be slaughtered at that time. The slaughterer was not allowed to slaughter another animal immediately before or after. The slaughterer must not be involved at that time in any other chore. We derive this from verse 5: ושרף את הפרה לעיניו, "he is to burn the cow in front of his eyes," i.e. he must not take his eyes off it during the entire procedure until it has become ash. The words in verse 4: "and Eleazar the priest shall take of its blood with his finger," mean that as opposed to sacrificial animals whose blood is sprinkled on the altar, no special vessel was designated for the blood to be put into prior to its being sprinkled on the altar, or in this instance in the direction of the Temple (or Tabernacle). The priest must watch what he is doing while sprinkling as the Torah uses the words: "in the direction of." The slaughtering is done with the right hand whereas the blood is "caught" with the left and then sprinkled with the fingers of the right hand.
After each of the seven sprinklings the priest wipes his hand on the body of the cow as residue of the blood must not be used again; at the conclusion of the sprinkling he descends from the woodpile upon which the animal's body is lying and lights the fire. The priest stands some distance away watching until the fire has enveloped most of the cow's body and its belly has split open. After that the priest takes the cedar-wood and the hyssop, not shorter than one handbreadth, and some wool dyed red (crimson) weighing five selaim and he says to the people standing around him: "this is the cedar-wood" (prescribed by the Torah) three times. After that he points to the hyssop, again saying three times: "this is the hyssop." Those around him confirm having heard what the priest said by saying הן, "yes," in response to each of the priest's statements. Why was all this elaborate ritual necessary? There are seven different varieties of cedars; there are four varieties of hyssop; different artisans use different dyes to achieve the color called תולעת שני, "crimson;" therefore the priest wanted to make sure that all the people around him had confirmed that what he had done was the correct procedure by consensus. According to Maimonides the color crimson can be obtained from the seeds of a plant known as puah, closely resembling the seeds of the carobs, etc.; the priest wanted confirmation that the color of the wool he used corresponded to what the Torah demanded.
The kind of hyssop described by the Torah is the kind eaten by ordinary householders and used to provide flavouring for cooked dishes. The hyssop is sandwiched together with the cedar-wood inside the crimson coloured wool and the priest throws it inside the belly of the cow after it has split open. This is the meaning of the words in verse 6: "into the burnt part of the cow." He must not add this to the burning cow until the fire has taken hold of most of the animal, neither must he delay this part of the procedure until after the cow has turned to ash.
When the burning has been completed one hits the remains with sticks together with all the wood from the woodpile upon which the cow was burned. After that the whole remains are sieved and anything black (not yet ash) which one comes across whether remains of wood or animal tissue, is beaten so much that it is reduced to ash.
The water into which the ash of the red cow is poured must have been filled into a vessel directly from a spring or well of water as the Torah wrote in verse 17: "they shall put it on (the ash) spring water in a vessel." The "pouring" of the ash into the vessel filled with water from a spring or river is what is described as "holy," and as soon as the ash is added this mixture of water and ash is described by the Talmud as מי חטאת, (water with the capacity to bring about atonement or purification or both). The Torah (verse 13) describes this mix of water and ash from the red cow as מי נדה, "waters of sprinkling."
The sages imposed additional strictures in connection with who is allowed to perform these procedures. Even a person (priest) who has immersed himself in a ritual bath so that he is ritually pure enough to perform service on the altar is not automatically pure enough to perform the procedures outlined in our chapter. He is neither qualified to burn the cow nor to fill the vessel containing the water which will be mixed with the ash and used in sprinkling on the ritually impure person to be purified. Unless the immersion in a ritual bath was for the express purpose of qualifying for the tasks associated with the procedures of the red cow such immersion is not sufficient ritual preparation.
The sages imposed similarly harsh conditions concerning the vessel fit to contain this mixture of spring-water and the ash from the red cow. For example, even the basins in the courtyard of the Temple which were used to catch the blood from sacrificial animals after these were slaughtered in preparation of their blood being sprinkled on the altar, was not considered as of a high enough degree of sanctity to serve for holding the water-ash mixture unless such a basin had previously been immersed for this express purpose.
Maimonides relates in Hilchot Parah Adumah 13,2 that the kerchief of a man of the piety of Yochanan ben Gudgodah who maintained a personal level of ritual purity which would have enabled him to consume sacrificial meat all his life, was considered as if suffering from a level of ritual impurity known as tumat medress of someone suffering from involuntary seminal emissions, when compared to the degree of ritual purity required to perform the procedures of the red cow.
What were the details of purifying people suffering from contamination through contact with the dead by using these waters known as מי נדה? A ritually pure person takes three stalks of the hyssop plant ties them together each little branch wound with a small stalk. He proceeds to dip the heads of the small stalks in the מי נדה of the vessel containing same. While doing so he concentrates on his intention to use the water-ash mixture to sprinkle it on the person to be purified. This procedure occurs on the third and the seventh day of the seven days of purification after sunrise; the mixture of ash and water is sprinkled on the exposed part of the body of the person concerned. It does not matter how little of it hits the skin. If it only hits the tongue this does not help as the tongue is not considered an external part of the body for the purpose of this procedure. If vessels other than earthenware vessels have become contaminated through contact with the dead, the mixture is sprinkled on those vessels. They are purified without any waiting period afterwards. Thus far excerpts from Maimonides on the subject.
A Midrashic approach as presented by Rashi: Concerning the words: "they shall take to you a red cow." The words: "to you" mean that the people have to pay for this red cow. Just as when the people had divested themselves of their golden jewelry in order to enable Aaron to make the golden calf (Exodus 32,3), they now have to pay for the instruments which will secure them purification and forgiveness for the ritual contamination they had caused themselves thereby. The matter is best illustrated by a parable. The son of the king's maidservant had dirtied the palace. Thereupon the king ordered the maid to clean up the filth her son had left lying about. Similarly, the red cow is to atone for the whole episode of the golden calf. The reason that the cow is to be red is understood by the Midrash as natural, seeing that sins are generally associated with the colour red, i.e. blood guilt. We know this from Isaiah 1,18: "if your sins are crimson, they will become white as snow (after expiation)."
The word תמימה, unblemished, is understood by the Midrash as a reference to the unblemished state of the Jewish nation prior to the sin of the golden calf. Due to their participation in that sin in varying degrees they had all became spiritually blemished. The function of the red cow and the procedure of sprinkling the Israelites with its ash and holy water would remove these blemishes. The words: "which has not borne a yoke," are understood by the Midrash as an allusion to the yoke of the Torah which the Israelites had shaken off by their participation in the sin of the golden calf. They had rejected the yoke of accepting God as king. The words: "to Eleazar the priest," are understood as an oblique reference to Aaron's share in that sin. The red cow ritual could not be performed by Aaron as the participant in the guilt cannot reverse himself to act as advocate for the guilty. [Aaron could, of course, perform the ritual of future red cows if needed. Ed.] The words: "he shall burn the cow" are an allusion to the golden calf which Moses had burned immediately after his return from the mountain (Exodus 32,20).
The words: "cedar-wood, hyssop, and crimson-red wool," are understood by the Midrash as an allusion to the 3,000 active participants in the worship of the golden calf whom the Levites had executed. The cedar is the tallest of the trees, whereas hyssop is the smallest. It symbolizes that the tall become haughty, sin as a result, and in the end wind up as the lowest, the most insignificant. The worm, תולעת, (source of the red color crimson) also symbolizes the human being after he has become guilty.
The word למשמרת, "as a safekeeping," (verse 9) is a reminder that the sin of the golden calf will never be forgotten as every time the Israelites become guilty of a sin and punishment, some of the unexpiated guilt of the golden calf episode will be added to their punishment throughout the generations. This is based on Exodus 32,34: "and on the day when I make an accounting, I shall bring their sin to account against them." In this way the sin will be remembered for all times.
The golden calf had brought defilement and ritual impurity on all who had any dealings with it, (Psalms 106,28) "they attached themselves to Baal Peor and ate sacrifices offered to the dead." [The reference to the "dead" is to compare the impurity conferred by idolatry to that conferred by contact or association with the dead. Ed.]. We also have a verse in Isaiah 30,22 comparing idolatry to associating with a menstruous woman "You will cast them away like a menstruous woman. 'Out! you will call to them'" The red cow causes similar defilement to all who busy themselves with it. Just as the purification of the Israelites from that sin at the time came about by their being sprinkled with the ash of the golden calf and water (Exodus 32,20), so the red cow procedure will parallel what Moses had done at the time in order to rehabilitate the Israelites who had become defiled.
The word תמימה, unblemished, is understood by the Midrash as a reference to the unblemished state of the Jewish nation prior to the sin of the golden calf. Due to their participation in that sin in varying degrees they had all became spiritually blemished. The function of the red cow and the procedure of sprinkling the Israelites with its ash and holy water would remove these blemishes. The words: "which has not borne a yoke," are understood by the Midrash as an allusion to the yoke of the Torah which the Israelites had shaken off by their participation in the sin of the golden calf. They had rejected the yoke of accepting God as king. The words: "to Eleazar the priest," are understood as an oblique reference to Aaron's share in that sin. The red cow ritual could not be performed by Aaron as the participant in the guilt cannot reverse himself to act as advocate for the guilty. [Aaron could, of course, perform the ritual of future red cows if needed. Ed.] The words: "he shall burn the cow" are an allusion to the golden calf which Moses had burned immediately after his return from the mountain (Exodus 32,20).
The words: "cedar-wood, hyssop, and crimson-red wool," are understood by the Midrash as an allusion to the 3,000 active participants in the worship of the golden calf whom the Levites had executed. The cedar is the tallest of the trees, whereas hyssop is the smallest. It symbolizes that the tall become haughty, sin as a result, and in the end wind up as the lowest, the most insignificant. The worm, תולעת, (source of the red color crimson) also symbolizes the human being after he has become guilty.
The word למשמרת, "as a safekeeping," (verse 9) is a reminder that the sin of the golden calf will never be forgotten as every time the Israelites become guilty of a sin and punishment, some of the unexpiated guilt of the golden calf episode will be added to their punishment throughout the generations. This is based on Exodus 32,34: "and on the day when I make an accounting, I shall bring their sin to account against them." In this way the sin will be remembered for all times.
The golden calf had brought defilement and ritual impurity on all who had any dealings with it, (Psalms 106,28) "they attached themselves to Baal Peor and ate sacrifices offered to the dead." [The reference to the "dead" is to compare the impurity conferred by idolatry to that conferred by contact or association with the dead. Ed.]. We also have a verse in Isaiah 30,22 comparing idolatry to associating with a menstruous woman "You will cast them away like a menstruous woman. 'Out! you will call to them'" The red cow causes similar defilement to all who busy themselves with it. Just as the purification of the Israelites from that sin at the time came about by their being sprinkled with the ash of the golden calf and water (Exodus 32,20), so the red cow procedure will parallel what Moses had done at the time in order to rehabilitate the Israelites who had become defiled.
Midrash Pessikta d'Rav Kahana (volume I page 75 edition by Dov Mandelbaum) comments as follows: The word פרה, cow, is a reference to Egypt, compare Jeremiah 46,20: "Egypt is a handsome heifer." The word אדומה, red, is a reference to Babylon, compare Daniel 2,38: "you are the head of gold (red)." The word תמימה, unblemished, is a reference to the kingdom of the Medes as we know from Rabbi Chiyah bar Aba who described the kings of that kingdom as תמימים, unblemished. The only complaint God had against these kings was that they practiced idolatry, a tradition they had carried on from their forefathers. The words: "which does not have a blemish," refer to Alexander the great. When Alexander came face to face with the High Priest Shimon Hatzadik he got off his horse and stood at attention in greeting him. He said: "blessed be the God of Shimon Hatzadik." His adjutants asked him why he showed such deference to a mere Jew? He explained to them that before every victorious battle the image of this man had appeared to him. The words: ""which has not worn a yoke," refer to the kingdom of Edom (Rome). This kingdom completely rejected obeisance to God even blaspheming Him, as we know from Psalms 73,25: "Whom else have I in heaven? And having you I want no one else on earth." [This Midrash attributes these blasphemous words quoted by the psalmist to the kingdom of Edom. Ed.]. The words: "and you shall give her to Eleazar the priest and he will take it outside the camp, etc.," are an allusion to the future when the protective angel of that kingdom will be expelled from the celestial regions. God will slaughter this angel representing Edom. We know this from Isaiah 34,6: "for the Lord holds a sacrifice in Bozrah, a great slaughter in the land of Edom." Rabbi Berechyah commented on that verse and on our verse (5) "he shall burn the cow in front of his eyes," that this corresponds to Daniel 7,11: "I watched till the beast was slain and its body destroyed, and consigned to the fire's burning." The words: "its skin, its flesh and its blood with its dung shall he burn," are an allusion to what we read in Ezekiel 27,27: "your wealth, your wares, your merchandise, your sailors and your pilots, the men who made your repairs those who carried on your traffic, and all the fighting men within you, all the multitude within you, shall go down into the depths of the sea on the day of your downfall." Thus far Midrash Pessikta d'Rav Kahana.
Tanchuma on Chukat 8 comments as follows on the words: "they shall take a red cow to you." The words "a cow to you," mean that I, God, will reveal the meaning of this legislation to you, but for everyone else it will remain in the realm of a חוקה, a statute, beyond their understanding. This interpretation is based on an illuminating comment by Rav Huna on two verses (Psalms 75,3 and Zecharyah 14,6). In the former verse the psalmist writes: At the time I choose I will give judgment equitably." [At that time the justice of My ways will become revealed to everyone, seeing God did not mean to imply that up until that time His justice had been inequitable. Ed.]. In the other verse the prophet quotes God as saying: "in that day there shall be neither sunlight nor cold moonlight, but there shall be a continuous day -only the Lord knows when- of neither day or night, and there shall be light at eventide." The meaning of the verse is that there will remain matters which while they are not revealed to you in this world will be revealed to you in that future, such as the blind man who gains his sight, of whom Isaiah 42,16 writes: "I will guide the blind by a road they did not know, and I will make them walk by paths they never knew I will turn darkness before them to light.....these are the things which I have done and I will not abandon them." The crucial word in that verse is the word עשיתים, instead of אעשה אותם, i.e. "I have done them," instead of "I am going to do them" (as we would have expected). This means (according to Tanchuma) that what is described here as a view of the future God has already shown to Rabbi Akiva and his companions (who descended into the Pardess).
A different approach to the same verse: Even matters which have not been revealed to Moses will be revealed to Rabbi Akiva. This is based on Job 28,10: "his eyes behold every precious thing." These words which describe someone as seeing "every precious thing" refer to Rabbi Akiva. Solomon said in Kohelet 7,23: "All this I tested with wisdom; I thought to myself that I would become wise, but it is beyond me." The words: "I would become wise," are a reference to the testimony in Kings I 5,9: "the Lord had given wisdom to Solomon and discernment in great measure....and his wisdom was greater than that of all the Kedemites and all the wisdom of Egypt." What precisely did the wisdom of the Kedemites consist of? They knew how to interpret zodiac signs, were experts in astrology; they were also familiar with the tiar, a bird (raven?) based on Kohelet 10,20: "for a bird of the sky may carry the sound, and some winged creature may betray the matter."
Rabbi Shimon ben Gamliel used to say that he liked three customs of the Orientals. They do not kiss on the mouth but on the hand; when they cut meat they always employ a knife; when they ask someone's advice on a matter they invariably do this in the field (where they cannot be overheard). This latter practice is based on Yaakov consulting with his wives in the field on his decision to leave Lavan (compare Genesis 31,4). What did the wisdom of the Egyptians which Rabbi Shimon ben Gamliel praised consist of? You will find that when Solomon was about to build the Temple he sent word to Pharaoh Necho asking him to supply him with artisans on loan to help him in the construction. How did Pharaoh answer this request? He consulted his astrologers to determine which of his artisans would not live out the year and he then dispatched these artisans to Solomon. When Solomon saw these people he realized with the aid of Holy Spirit that they were all going to die during that year. He provided each one with a shroud and sent them back to Pharaoh with a note reading: "were you short of shrouds in Egypt? Here I send you your artisans back with a gift of shrouds." When the Book of Kings wrote that Solomon was wiser than "כל האדם, "any man" (or "Adam,") what precisely did the unique wisdom of Adam consist of? You will find a discussion in the Midrash that when God was about to create Adam He consulted with the ministering angels about His plan saying: "let us make Adam in our image and in our likeness." The angels countered: "what is so special about Adam that You want to bother with him?" God responded that the Adam He intended to create would be wiser than they. How did God proceed to prove His point? He assembled all the beasts, the birds, etc., and asked the angels to name them. The angels were unable to do this. After God had created Adam, He paraded all the animals in front of him and asked him: "what is the name of this animal, etc.?" Adam replied: "this one is called "lion," this one is called "giraffe," this one is called "sheep," etc.; etc. This is the meaning of Genesis 2,20: "Adam called the names of all the beasts."' All these names Adam gave the beasts were not merely arbitrary names he chose to call them by, but they reflected the essence of each animal respectively. I have already discussed this in greater detail in my commentary on Genesis 2,19. When God asked Adam what his own name was, he answered: "Adam." He explained that he said this seeing he had been created out of אדמה, raw material taken from the soil. Thereupon God asked Adam what His name was. Adam answered that God's name was the tetragram. When God wanted to know what had given him this idea, (seeing he had not been told) he answered: for You are the Master of all creatures. We know that Adam was correct from Isaiah 42,8 אני י-ה-ו-ה הוא שמי, "I am the Lord, this is My name." God meant that He adopted (or retained this name) seeing the first human being Adam had bestowed it upon Him. This was a pact between Adam and God that God would henceforth be known by the name bestowed upon him by His first intelligent creature.
When we read in Kings I 5,11 that Solomon was wiser than Eytan the Ezrachi, whom did Jeremiah (author of that Book) have in mind when he wrote these words? It was a reference to Avraham. Psalm 89 is attributed to Avraham as the word האזרחי, at the beginning of that psalm is a reference to the "East" according to our sages in Baba Batra 15. Heyman is understood to be Moses (ibid). The philological connection is established by the word נאמן in Numbers 12,7 that God said of Moses בכל ביתי נאמן הוא, "he is trusted in My entire House." כלכל, another of the wise men mentioned in the chapter of the Book of Kings extolling Solomon's wisdom is a reference to Joseph (who "provided" for all of Egypt economically with his wisdom). The Egyptians recognized that the only reason a man whom they considered a slave was able to rule over them was the extreme wisdom of Joseph which enabled him to maintain himself in that position. The Egyptians who had been suspicious of Joseph and his ability brought him seventy different pieces of paper, each in a different language, asking him to explain what was written thereon. Joseph was able to read each in its respective language. Not only that; Joseph also knew Hebrew, a tongue which the Egyptians did not understand. We base this on Psalms 81,6: עדות ביהוסף שמו, i.e. an allusion that Joseph knew something in addition to what anyone else knew. The word דרדע, another person named as very wise in Kings 5,11 is a reference to the generation of Israelites who had experienced the revelation at Mount Sinai in the desert and who had been granted insights exceeding that of any other generation. They were known as the דור דעה, "the generation imbued with knowledge." The בני מחול who are also listed in the Book of Kings as possessing outstanding wisdom are an allusion to the people of the period of the golden calf whom God had forgiven their participation in that sin, hence they were called בני מחול, "people who had been pardoned."
The Book of Kings there continues in quantifying Solomon's wisdom by attributing to him no fewer than three thousand parables (proverbs) and over one thousand poems. Concerning this enigmatic statement Rabbi Shmuel bar Nachmeni opines that he made a search of the entire Bible and could not come up with more than approximately 800 verses in which Solomon is mentioned as saying anything of significance. We are therefore forced to interpret these numbers mentioned in the Book of Kings not as original sayings recorded in the Bible but as the number of interpretations offered by Solomon on a far smaller number of texts. When Kings I 5,13 speaks about Solomon "speaking about trees," one such example may be that Solomon examined the phenomenon of a person afflicted with the skin disease tzoraat requiring some of the wood from the tallest tree (cedar) and some of the wood from the most lowly tree (hyssop) to effect his purification. Solomon suggested that the cause of the affliction was that the person so stricken was guilty of arrogance, considering himself superior to his contemporaries. In order to be cured of this psychological defect he had to "lower" himself (even in his own eyes) to the level of the hyssop, the lowest of the trees in order to be fit to rejoin society. The Book of Kings goes on to describe part of Solomon's wisdom as his ability to speak על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, "on the mammals, the birds, the creeping creatures and the fish." He defined the reason why mammals, if fit to eat, require the severing of both the gullet and the windpipe, whereas birds require the severing of only one of these organs. He explained that this was related to the raw material these creatures were made of, i.e. the mammals were created from the soil (Genesis 1,24), whereas the birds were created from a mixture of water and soil, i.e. from mud (Genesis 1,20).
When Solomon is reported as speaking about the creeping things, the meaning is that he explained why eight of these species confer ritual impurity on contact with their carcass, etc. He also explained why people who hunt or injure these species on the Sabbath are guilty of a major infraction of the Sabbath legislation, whereas other related creeping creatures are not treated in that way by halachah, i.e. because these eight species are covered by skin (Shabbat 107). Concerning the statement in Kings that Solomon spoke about the fish, he explained why they do not require ritual slaughter in order to make them fit to eat for Israelites, as we know from Numbers 11,22 where Moses speaks of slaughter for mammals and fowl, but implies that the mere gathering in of fish make them fit to be eaten. In short, Solomon declares that whereas he was able to figure out satisfactory reasons for all the legislations of the Torah concerning these creatures, the reason for the red cow legislation had escaped him. It is interesting that the numerical value of the words והיא רחוקה, which Solomon uses to describe his inability to fathom the meaning of something, is the same as that of פרה אדומה, "red cow" (341).
A different approach to the same verse: Even matters which have not been revealed to Moses will be revealed to Rabbi Akiva. This is based on Job 28,10: "his eyes behold every precious thing." These words which describe someone as seeing "every precious thing" refer to Rabbi Akiva. Solomon said in Kohelet 7,23: "All this I tested with wisdom; I thought to myself that I would become wise, but it is beyond me." The words: "I would become wise," are a reference to the testimony in Kings I 5,9: "the Lord had given wisdom to Solomon and discernment in great measure....and his wisdom was greater than that of all the Kedemites and all the wisdom of Egypt." What precisely did the wisdom of the Kedemites consist of? They knew how to interpret zodiac signs, were experts in astrology; they were also familiar with the tiar, a bird (raven?) based on Kohelet 10,20: "for a bird of the sky may carry the sound, and some winged creature may betray the matter."
Rabbi Shimon ben Gamliel used to say that he liked three customs of the Orientals. They do not kiss on the mouth but on the hand; when they cut meat they always employ a knife; when they ask someone's advice on a matter they invariably do this in the field (where they cannot be overheard). This latter practice is based on Yaakov consulting with his wives in the field on his decision to leave Lavan (compare Genesis 31,4). What did the wisdom of the Egyptians which Rabbi Shimon ben Gamliel praised consist of? You will find that when Solomon was about to build the Temple he sent word to Pharaoh Necho asking him to supply him with artisans on loan to help him in the construction. How did Pharaoh answer this request? He consulted his astrologers to determine which of his artisans would not live out the year and he then dispatched these artisans to Solomon. When Solomon saw these people he realized with the aid of Holy Spirit that they were all going to die during that year. He provided each one with a shroud and sent them back to Pharaoh with a note reading: "were you short of shrouds in Egypt? Here I send you your artisans back with a gift of shrouds." When the Book of Kings wrote that Solomon was wiser than "כל האדם, "any man" (or "Adam,") what precisely did the unique wisdom of Adam consist of? You will find a discussion in the Midrash that when God was about to create Adam He consulted with the ministering angels about His plan saying: "let us make Adam in our image and in our likeness." The angels countered: "what is so special about Adam that You want to bother with him?" God responded that the Adam He intended to create would be wiser than they. How did God proceed to prove His point? He assembled all the beasts, the birds, etc., and asked the angels to name them. The angels were unable to do this. After God had created Adam, He paraded all the animals in front of him and asked him: "what is the name of this animal, etc.?" Adam replied: "this one is called "lion," this one is called "giraffe," this one is called "sheep," etc.; etc. This is the meaning of Genesis 2,20: "Adam called the names of all the beasts."' All these names Adam gave the beasts were not merely arbitrary names he chose to call them by, but they reflected the essence of each animal respectively. I have already discussed this in greater detail in my commentary on Genesis 2,19. When God asked Adam what his own name was, he answered: "Adam." He explained that he said this seeing he had been created out of אדמה, raw material taken from the soil. Thereupon God asked Adam what His name was. Adam answered that God's name was the tetragram. When God wanted to know what had given him this idea, (seeing he had not been told) he answered: for You are the Master of all creatures. We know that Adam was correct from Isaiah 42,8 אני י-ה-ו-ה הוא שמי, "I am the Lord, this is My name." God meant that He adopted (or retained this name) seeing the first human being Adam had bestowed it upon Him. This was a pact between Adam and God that God would henceforth be known by the name bestowed upon him by His first intelligent creature.
When we read in Kings I 5,11 that Solomon was wiser than Eytan the Ezrachi, whom did Jeremiah (author of that Book) have in mind when he wrote these words? It was a reference to Avraham. Psalm 89 is attributed to Avraham as the word האזרחי, at the beginning of that psalm is a reference to the "East" according to our sages in Baba Batra 15. Heyman is understood to be Moses (ibid). The philological connection is established by the word נאמן in Numbers 12,7 that God said of Moses בכל ביתי נאמן הוא, "he is trusted in My entire House." כלכל, another of the wise men mentioned in the chapter of the Book of Kings extolling Solomon's wisdom is a reference to Joseph (who "provided" for all of Egypt economically with his wisdom). The Egyptians recognized that the only reason a man whom they considered a slave was able to rule over them was the extreme wisdom of Joseph which enabled him to maintain himself in that position. The Egyptians who had been suspicious of Joseph and his ability brought him seventy different pieces of paper, each in a different language, asking him to explain what was written thereon. Joseph was able to read each in its respective language. Not only that; Joseph also knew Hebrew, a tongue which the Egyptians did not understand. We base this on Psalms 81,6: עדות ביהוסף שמו, i.e. an allusion that Joseph knew something in addition to what anyone else knew. The word דרדע, another person named as very wise in Kings 5,11 is a reference to the generation of Israelites who had experienced the revelation at Mount Sinai in the desert and who had been granted insights exceeding that of any other generation. They were known as the דור דעה, "the generation imbued with knowledge." The בני מחול who are also listed in the Book of Kings as possessing outstanding wisdom are an allusion to the people of the period of the golden calf whom God had forgiven their participation in that sin, hence they were called בני מחול, "people who had been pardoned."
The Book of Kings there continues in quantifying Solomon's wisdom by attributing to him no fewer than three thousand parables (proverbs) and over one thousand poems. Concerning this enigmatic statement Rabbi Shmuel bar Nachmeni opines that he made a search of the entire Bible and could not come up with more than approximately 800 verses in which Solomon is mentioned as saying anything of significance. We are therefore forced to interpret these numbers mentioned in the Book of Kings not as original sayings recorded in the Bible but as the number of interpretations offered by Solomon on a far smaller number of texts. When Kings I 5,13 speaks about Solomon "speaking about trees," one such example may be that Solomon examined the phenomenon of a person afflicted with the skin disease tzoraat requiring some of the wood from the tallest tree (cedar) and some of the wood from the most lowly tree (hyssop) to effect his purification. Solomon suggested that the cause of the affliction was that the person so stricken was guilty of arrogance, considering himself superior to his contemporaries. In order to be cured of this psychological defect he had to "lower" himself (even in his own eyes) to the level of the hyssop, the lowest of the trees in order to be fit to rejoin society. The Book of Kings goes on to describe part of Solomon's wisdom as his ability to speak על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, "on the mammals, the birds, the creeping creatures and the fish." He defined the reason why mammals, if fit to eat, require the severing of both the gullet and the windpipe, whereas birds require the severing of only one of these organs. He explained that this was related to the raw material these creatures were made of, i.e. the mammals were created from the soil (Genesis 1,24), whereas the birds were created from a mixture of water and soil, i.e. from mud (Genesis 1,20).
When Solomon is reported as speaking about the creeping things, the meaning is that he explained why eight of these species confer ritual impurity on contact with their carcass, etc. He also explained why people who hunt or injure these species on the Sabbath are guilty of a major infraction of the Sabbath legislation, whereas other related creeping creatures are not treated in that way by halachah, i.e. because these eight species are covered by skin (Shabbat 107). Concerning the statement in Kings that Solomon spoke about the fish, he explained why they do not require ritual slaughter in order to make them fit to eat for Israelites, as we know from Numbers 11,22 where Moses speaks of slaughter for mammals and fowl, but implies that the mere gathering in of fish make them fit to be eaten. In short, Solomon declares that whereas he was able to figure out satisfactory reasons for all the legislations of the Torah concerning these creatures, the reason for the red cow legislation had escaped him. It is interesting that the numerical value of the words והיא רחוקה, which Solomon uses to describe his inability to fathom the meaning of something, is the same as that of פרה אדומה, "red cow" (341).
When perusing the Bible and the Talmud we find that there have been a total of 9 red cows (view of the sages in Parah 3,5). The first one was burnt during Moses' life time.; the second one was burnt during the period of Ezra in the early years of the second Temple. Shimon Hatzadik, as well as Yochanan the High Priest (early Hasmonean period), each burnt 2 such red cows. The seventh was burnt by Elihueyni, the eighth by Chanamel the "Egyptian", whereas the ninth and last was burnt by Ishmael ben Pabi. The tenth and final one will be burned by the Messiah (according to Maimonides).
The meaning of Kohelet 8,1: מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, חכמת אדם תאיר פניו ועז פניו ישנא, "Who is like the wise? Who knows what things mean? A man's wisdom lights up his face, and the boldness of his face is transformed" is as follows: the words: "Who is like the wise?" refer to God of Whom it is written: "the Lord founded earth with wisdom." (Proverbs 3,19). The words: "who knows what things mean?" are also a reference to God who explained the Torah to Moses. Concerning the words: "a man's wisdom lights up his face," Rabbi Yudan said that the power of the prophets is great as they are able to draw relevant comparisons between the manifestation of power in the celestial regions and the appearance of man. Rabbi Yudan bases this on Daniel 8,16: "and I heard a human voice in the midst of Ulai." Rabbi Yehudah in the name of Rabbi Seymon derives this point from Ezekiel 1,26: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, "on top of this semblance of a throne, there was a semblance of a human form." Concerning the words: "and the boldness of his face is transformed," this is understood to refer to God's ability to switch from His manifestation as attribute of Justice to manifesting Himself as attribute of Mercy when dealing with the Jewish people. Compare Tanchuma Chukat end of verse 6.
The meaning of Kohelet 8,1: מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, חכמת אדם תאיר פניו ועז פניו ישנא, "Who is like the wise? Who knows what things mean? A man's wisdom lights up his face, and the boldness of his face is transformed" is as follows: the words: "Who is like the wise?" refer to God of Whom it is written: "the Lord founded earth with wisdom." (Proverbs 3,19). The words: "who knows what things mean?" are also a reference to God who explained the Torah to Moses. Concerning the words: "a man's wisdom lights up his face," Rabbi Yudan said that the power of the prophets is great as they are able to draw relevant comparisons between the manifestation of power in the celestial regions and the appearance of man. Rabbi Yudan bases this on Daniel 8,16: "and I heard a human voice in the midst of Ulai." Rabbi Yehudah in the name of Rabbi Seymon derives this point from Ezekiel 1,26: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, "on top of this semblance of a throne, there was a semblance of a human form." Concerning the words: "and the boldness of his face is transformed," this is understood to refer to God's ability to switch from His manifestation as attribute of Justice to manifesting Himself as attribute of Mercy when dealing with the Jewish people. Compare Tanchuma Chukat end of verse 6.
Tanchuma goes on (on verse 7) that there are four pieces of Torah legislation which are targeted by the evil urge especially, all of which have been defined by the Torah as חקה, statute. They are: 1) the prohibition of marrying the wife of one's brother (as a divorcee or widow with children, whereas she is to become the wife of that same brother-in-law if her husband had not sired children). 2) the prohibition of wearing wool and linen in one garment or sowing different species of seed in the same field. Seeing that it is permitted to make a tallit of linen and attach woolen tzitziyot, the evil urge targets this legislation presenting it to us as illogical. 3) the law of the scapegoat which apparently carries the sins of the people as a gift to Satan. The Torah demands that the person accompanying said scape-goat purifies himself (as if the sins of these people "carried" by the beast had contaminated him whereas the scapegoat itself is killed while conferring life (forgiveness) on the sinners whose sins the beast "carries" (Leviticus 16,26). 4) The legislation of the red cow. What arouses the ire of the evil urge is the fact that all those who are involved in the ritual of the red cow, though of superior degree of ritual purity, are contaminated by it, whereas the ash of the same beast sprinkled on a ritually impure person has the power to purify such a person. According to that Midrash, Job 14,4 had this legislation in mind when he said: "Who can produce a clean thing out of an unclean one? No One!" (only God). Examples of God being able to produce the clean out of the unclean are 1) Avraham sired by an arch idolater such as his father Terach. 2) The king Chizkiyah of Yehudah whose father Achaz was a confirmed heretic. 3) Mordechai who was descended from Shimi of the tribe of Binyamin who had cursed David in the vilest terms. The people of Israel who emerged from amongst all the idolatrous Gentile nations are another example of the seemingly impossible becoming reality. So is the promise of the world of the future which will be the outcome of a transformation of this present world of lies and deceit. Job meant that the only one able to orchestrate such totally unlikely phenomena is the Unique One, the Lord! The Midrash adds the fact that the minimum size which makes an afflicted person subject to the tzoraat disease and contamination being the size of half a bean, while if the entire surface of the skin is covered by the eczema the person thus afflicted remains ritually pure.
The Midrash just quoted explained to us the remarkable and illogical aspects of these four pieces of legislation the Torah introduces under the heading of "statute," and in particular the totally incomprehensible fact that a little of the red cow's ash can reverse the most severe kind of ritual impurity known as אבי אבות הטומאה, i.e. the sword which has killed a person. No wonder that the evil urge at the instigation of Satan tries to seduce us into refusing to accept such statutes which defy our intellect!. The Midrash cites the verse in Job to postulate that indeed what is legislated here could never be ordained by mortal man but had to be reserved for God the Creator Who alone can legislate this having demonstrated in life, (the examples of Avraham emerging from Terach, etc.) that it is not as far-fetched as meets the eye.
The Midrash implies that if we can accept that a skin disorder involving a patch of skin less than the size of a bean can result in a person being completely ostracized from society whereas someone whose skin is completely covered with the same disease remains pure, we can also accept the four examples of legislation which form the specific target of the evil urge.
The Midrash implies that if we can accept that a skin disorder involving a patch of skin less than the size of a bean can result in a person being completely ostracized from society whereas someone whose skin is completely covered with the same disease remains pure, we can also accept the four examples of legislation which form the specific target of the evil urge.
The Talmud (Niddah 9) points out that the verse from Job 4,14 also may be applied to the Creator Who saw fit to convert woman's menstrual blood into milk, i.e. something symbolizing a wasted opportunity (not becoming pregnant) turns into a life-giving nutrient for babies. Such phenomena seen in nature surely make it easier to observe legislation of the Torah even if we do not understand it. Using such reasoning Rabbi Eliezer HaKalir (the famous liturgical poet) pointed out in his poem siluk before the kedushah recited on the Sabbath we read this portion that if the dead body remains inside the house the house itself has not yet become ritually unclean. As soon as the dead body (the source of the ritual impurity) has been removed, the house itself has become ritually impure. On the face of it, this is halachically quite untenable. However, Rabbi Eliezer Hakalir uses the term "house" as a simile for a woman's womb. His comments describe the halachah we learned in Chulin 71 that if an embryo dies within the womb of the mother and the midwife touches it upon examining the mother internally, such a dead fetus does communicate severe ritual impurity on said midwife though the mother of that fetus is not affected. As soon as the dead fetus exits from the mother she herself becomes ritually impure for seven days without touching the fetus. (Compare Maimonides Hilchot Tumat Met chapter 25,12). [I believe the Midrash also wants to imply that in the event anyone accuses Moses of having invented this kind of legislation this is totally impossible as a human mind could not come up with such illogical-appearing legislation. Ed.]
A kabbalistic approach to our paragraph: The red cow is an allusion to the oral Torah, the attribute of Justice in its most severe form. This attribute is the source of ritual impurity. The reason why this chore was given to Eleazar to perform was in order that he should address the attribute of Justice in its most concentrated form. Such thoughts would not be held against him [seeing the author had stated repeatedly that all offerings are addressed to Hashem, the attribute of Mercy, Ed.] as it was slaughtered outside holy precincts and was not considered as a sacrificial offering. This is also the reason this legislation was prefaced with the words זאת חקת התורה, as if to say: "this new kind of legislation that the Torah has seen fit to reveal here as something to be performed outside the precincts of the Temple is not meant to convey the impression that it is addressed to someone other than God, God forbid." It is anchored, i.e. embedded, נחקקת in the Torah itself. However, its origin is the oral Torah, which is the sixth of the emanations (counting from מלכות upward). Even though a full comprehension of the mystical dimension of this statute is way beyond our ability to understand, it is important to understand that the concept of ritual impurity is allowed to spread no further (upward) than the sixth emanation, that of גבורה. This is the emanation, attribute, which characterized Yitzchak who lay on the altar bound by the attribute of Mercy on the outside. If the attribute of Mercy would not have been present and active and the attribute of Justice would be allowed full reign the world would face destruction immediately. This is why the Master of Mercy provided us through this procedure with a method of turning the attribute of Justice at its fiercest into a milder form of itself. This is the meaning of the words: "they shall take to you a cow, one that is red, an unblemished specimen, an animal which has not been tainted by having been subservient to any (other) master such as the emanations (attributes) on the lower rungs of that diagram." We know that even the next lower emanation was not saved from having a "master" impose a yoke upon it as that emanation, תפארת, harmony, has been associated with the Holy Temple which has been destroyed and therefore has been "mastered" by impure forces on earth. (Compare Isaiah 64,10 בית קדשנו ותפארתנו, and Psalms 78,61: ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר, "He delivered into captivity His power and glory into the hand of the oppressor.") The cherubs (on the cover of the Holy Ark) were exiled together with the other furnishings of the Temple and we do not find that they had been hidden, as had the Holy Ark itself as well as the Menorah, the lampstand. The emanations which are "higher" than that of תפארת, are described as בתי גנזי, "the houses of My hidden (treasure)" in Beytzah 16. I have already discussed this in connection with Genesis 6,6 (see our translation there).
The reason that this red cow was slaughtered outside the holy precincts of the Temple was in order for it to be able to chase away, to diffuse the spirit of impurity. This is why the remains of the cow (ash) together with water from an original source, מים חיים, would effect purification by means of the vessel within which it was contained (verse 17). Purity is derived from an influence exerted by the attribute of Mercy, an emanation higher than that of גבורה, i.e. the attribute (emanation) of Justice, the emanation responsible for every kind of impurity.
The reason that this red cow was slaughtered outside the holy precincts of the Temple was in order for it to be able to chase away, to diffuse the spirit of impurity. This is why the remains of the cow (ash) together with water from an original source, מים חיים, would effect purification by means of the vessel within which it was contained (verse 17). Purity is derived from an influence exerted by the attribute of Mercy, an emanation higher than that of גבורה, i.e. the attribute (emanation) of Justice, the emanation responsible for every kind of impurity.
You will need to appreciate that some Kabbalists are in doubt whether the fact that the procedure involving the red cow was carried out completely outside the confines of the Temple meant that it represented a higher degree of sanctity than that which pervaded the Sanctuary. In other words, everything connected with the red cow would have represented "holy of holies," whereas only a small portion of the Sanctuary itself was designated as "holy of holies." If so, the level of sanctity represented by the red cow as well as its remains would have been superior to that of the sacrificial animals offered on the Altar inside the precincts of the Temple so that there was really no comparison between the red cow and its counterparts inside the Holy Temple.
On the other hand, some Kabbalists think that the reason the procedure of the red cow was conducted outside holy precincts points to the fact that its sanctity was below that of even the lowest level of sanctity inside the holy precincts and that this is the reason that no part of it was processed inside those confines. These people then raised the following question: assuming that the red cow was of such a high level of sanctity that it surpassed the levels of sanctity in the Temple, how could it possibly confer impurity on its (uncontaminated) handlers? On the other hand, if it was of such inferior sanctity that it had to be slaughtered and its remains kept outside sacred ground, how was it capable of conferring purity on the previously impure?
Some Kabbalists answered these questions by saying that indeed the entire red cow was "holy of holies" and that the reason it conferred impurity on its handlers was that any pure person on earth will automatically become impure through contact with extra-terrestrial purity (which is of far higher degree). Seeing the red cow represented extra-terrestrial i.e. celestial purity (or sanctity) we do not have a problem. This concept is reflected in the Torah writing (Exodus 29,37) "anyone touching the Altar will become holy," i.e. will be burnt (as had happened to the two sons of Aaron, Nadav and Avihu). Total terrestrial sanctity is relegated when it confronts celestial sanctity. What applies to relative sanctity, i.e. terrestrial sanctity versus celestial sanctity, also applies to terrestrial purity as opposed to celestial purity. This may be the meaning of Yoma 21 that אש דוחה אש, אש אוכלת אש, "one category of fire displaces, relegates, another category of fire." The "fire" of the Shechinah displaces or relegates terrestrial fire.
The Talmud there describes the penalty incurred by the angels who had opposed the creation of Adam by saying that he did not deserve God's consideration. God is reported as having stretched out His finger at these angels and burning them. If differences in the quality of fire exist among the angels in the celestial regions it is easy to understand why terrestrial fire should be inferior to even the lowest of the celestial fires.
We are told in a Midrash that when Moses ascended Mount Sinai he reached a certain spot where the angel Matniel barred his way. This angel instructed Moses to proceed further and meet the angel Sandalfon. Moses answered that he was afraid to do so as that angel (angel of fire) would likely burn him. Thus far the Midrash. [Our author's point in quoting this excerpt is simply to draw our attention to "fires" in celestial regions. Ed.]
According to some Kabbalists the red cow was entirely in the category of holy of holies. Personally, I feel that in some respects it was holy whereas in other respects it was totally secular in status. Seeing that the red cow transmits a spirit of ritual impurity it contains a purely secular element. Seeing, however, that the Torah refers to it as חטאת, i.e. acting as a means to expiate, it must also contain an element of holiness. Because of the fact that it is composed of two opposite elements the Torah applied stricter rules to it than apply to the animals which serve as sacrificial offerings on the Altar, seeing no one is in doubt about their status.
The reason that the Torah writes here about the rules of purification for people contaminated by impurity conferred by contact with the bodies of human beings who have died, is that the ash of the red cow is so crucial in the purification process of such people. The root cause of living creatures contracting spiritual impurity dates back to the original cause of death, the serpent in Gan Eden. This root cause is known as כח המושל, or הר הגדול, (Compare Kohelet 10,4 and Zecharyah 4,7 respectively). Nachmanides writes that the bodies of people whose death is due to נשיקה, a "kiss" by God, do not become ritually impure. The prophet Zecharyah in that verse describes the elimination of death, the angel of death, etc., in the future. He employs the simile of the "great mountain which will be flattened at that time" as the simile describing the overcoming of the greatest obstacle in our lives on this earth prior to the coming of the Messiah. This is what Maimonides had in mind when he stipulates that the red cow which will be burned by the Messiah will be the tenth and final one as with the absence of death there will be no need for further such means of purification.
On the other hand, some Kabbalists think that the reason the procedure of the red cow was conducted outside holy precincts points to the fact that its sanctity was below that of even the lowest level of sanctity inside the holy precincts and that this is the reason that no part of it was processed inside those confines. These people then raised the following question: assuming that the red cow was of such a high level of sanctity that it surpassed the levels of sanctity in the Temple, how could it possibly confer impurity on its (uncontaminated) handlers? On the other hand, if it was of such inferior sanctity that it had to be slaughtered and its remains kept outside sacred ground, how was it capable of conferring purity on the previously impure?
Some Kabbalists answered these questions by saying that indeed the entire red cow was "holy of holies" and that the reason it conferred impurity on its handlers was that any pure person on earth will automatically become impure through contact with extra-terrestrial purity (which is of far higher degree). Seeing the red cow represented extra-terrestrial i.e. celestial purity (or sanctity) we do not have a problem. This concept is reflected in the Torah writing (Exodus 29,37) "anyone touching the Altar will become holy," i.e. will be burnt (as had happened to the two sons of Aaron, Nadav and Avihu). Total terrestrial sanctity is relegated when it confronts celestial sanctity. What applies to relative sanctity, i.e. terrestrial sanctity versus celestial sanctity, also applies to terrestrial purity as opposed to celestial purity. This may be the meaning of Yoma 21 that אש דוחה אש, אש אוכלת אש, "one category of fire displaces, relegates, another category of fire." The "fire" of the Shechinah displaces or relegates terrestrial fire.
The Talmud there describes the penalty incurred by the angels who had opposed the creation of Adam by saying that he did not deserve God's consideration. God is reported as having stretched out His finger at these angels and burning them. If differences in the quality of fire exist among the angels in the celestial regions it is easy to understand why terrestrial fire should be inferior to even the lowest of the celestial fires.
We are told in a Midrash that when Moses ascended Mount Sinai he reached a certain spot where the angel Matniel barred his way. This angel instructed Moses to proceed further and meet the angel Sandalfon. Moses answered that he was afraid to do so as that angel (angel of fire) would likely burn him. Thus far the Midrash. [Our author's point in quoting this excerpt is simply to draw our attention to "fires" in celestial regions. Ed.]
According to some Kabbalists the red cow was entirely in the category of holy of holies. Personally, I feel that in some respects it was holy whereas in other respects it was totally secular in status. Seeing that the red cow transmits a spirit of ritual impurity it contains a purely secular element. Seeing, however, that the Torah refers to it as חטאת, i.e. acting as a means to expiate, it must also contain an element of holiness. Because of the fact that it is composed of two opposite elements the Torah applied stricter rules to it than apply to the animals which serve as sacrificial offerings on the Altar, seeing no one is in doubt about their status.
The reason that the Torah writes here about the rules of purification for people contaminated by impurity conferred by contact with the bodies of human beings who have died, is that the ash of the red cow is so crucial in the purification process of such people. The root cause of living creatures contracting spiritual impurity dates back to the original cause of death, the serpent in Gan Eden. This root cause is known as כח המושל, or הר הגדול, (Compare Kohelet 10,4 and Zecharyah 4,7 respectively). Nachmanides writes that the bodies of people whose death is due to נשיקה, a "kiss" by God, do not become ritually impure. The prophet Zecharyah in that verse describes the elimination of death, the angel of death, etc., in the future. He employs the simile of the "great mountain which will be flattened at that time" as the simile describing the overcoming of the greatest obstacle in our lives on this earth prior to the coming of the Messiah. This is what Maimonides had in mind when he stipulates that the red cow which will be burned by the Messiah will be the tenth and final one as with the absence of death there will be no need for further such means of purification.
זאת חקת. אדומה תמימה – פרש״י שתהא אדומה בתמימות שאם היו בה ב׳ שערות שחורות פסולה עכ״ל. הקשה ר״ת מאורליי׳ הא למה לי קרא הלא ב׳ שערות פוסלו׳ ולא שער אחד הלכה למשה מסיני ומאחר דהלכתא קרא למה לי דבכמה מקומות בתלמוד קאמר הכי צ״ע.
מדרש ילמדנו: זאת חקת התורה – זש״ה מי יתן טהור מטמא לא א׳ כגון אברהם מתרח חזקיהו מאחז יאשיהו מאמון מרדכי משמעי ישראל מאו״ה עוה״ב מהעוה״ז מי גזר כן מעשה קול יחידו של עולם יען לא האמנתם בי ולפי׳ לא תביאו את הקהל הזה משל לשתי נשים שלוקות בב״ד אחת קלקלה וא׳ אכלה פירות שביעית אמרה להם בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמרו אף זו קלקלה היו מכריזים זו קלקלה ולקתה וזו אכלה פירות שביעית אף כן משה אמר הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה שהכעיסו שנאמר כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו וכו׳ ועכשיו יאמרו הדורות אני שוה להם יכתב להם מה שעשיתי ולפי׳ כתב יען לא האמנתם בי להקדישני.
פרה אדומה – תמימה תמימה באדמימות שאפי׳ שתי שערות שחורות או לבנות פוסלות בה אשר אין בה מום כל מום כמו קרבן דהא חטאת קרייה רחמנא.
זאת חקת התורה – פי׳ רש״י שנאמר בה חוקה לפי שאומות העולם מונין בה את ישראל וכו׳. וכתב הרמב״ן ומה שמונין יותר בפרה מבשאר קרבנות שמכפרים ויש מהם שמטהרים כקרבנות הזב והיולדת לפי שהיא נעשה בחוץ ונראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה. והפרשה הזאת תשלים בתורת כהנים ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שטהרתן של ישראל תהי׳ ע״י הכהנים. ופי׳:
זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ – אשר צויתי כמו ואל משה אמר עלה אל ה׳ וכמו נשי למך. אי נמי מקרא מסורס הוא דבר אל בני ישראל זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר:
דבר אל בני ישראל – ולא אמר דברו כי משה הוא העיקר. וטעם:
אליך – שיעשו כן במדבר לשעתם ואחר כן יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחוקת עולם לדורותם. ואמר ונתתם ולא ונתת להכניס אהרן עמו לכבודו כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט לפניו. או ונתתם לרבים עכשיו ולדורות כי אלעזר השוחט מיד ב״ד יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם:
לא עלה עליה על – כתיב חסר לומר אפילו לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה:
זאת חוקת התורה, "This is the decree of the Torah, etc." According to Rashi the reason that this legislation is preceded by the word חוק, decree, statute, is that what follows defies reason in the eyes of the nations of the world and they ridiculed the Jewish Torah. [The Torah, by prefacing the legislation in such a manner reminds us that the Creator does not need to justify Himself all the time. Ed.]
Nachmanides adds that there is a reason that the nations of the world zero in with their criticism on the red heifer legislation more than on the other animal sacrifices some of which also achieve ritual purity for the person bringing the sacrifice, such as people suffering from zav, seminal discharge of a certain type, or the sacrifice brought by a mother who recently gave birth which resulted in her becoming ritually impure is purified as a result of her sacrifice. They argue: how could the ashes of a heifer that had not even been a sacrifice and was slaughtered outside consecrated grounds, confer ritual purity for someone stricken with the most severe kind of impurity?
Actually, this paragraph was revealed to the people at the end of the legislation in the Book of Leviticus, concluding the legislation pertaining to sacrificial offerings. The reason why it had not been inserted in the written Torah until this point is that after having heard about the gifts the Israelite has to give to the priests, this concludes a further stage in how the average Israelite obtains his atonement. With the laws about purification from impurity incurred through contact with the dead, especially when burying one's near and dear ones, the entire subject of ritual impurity is concluded.
זאת חוקת התורה אשר צוה ה', "This is the decree of the Torah that Hashem has commanded;" There are a few other instances where someone is reported as speaking in the third person, "he," although clearly the quote shows that "he" or "He" was speaking in the first person. The examples coming to mind are Exodus 24,1 עלה אל ה', "ascend to Hashem" or in Genesis 4,23 נשי למך האזינה, "wives of Lemech listen!" Lemech himself was speaking.
דבר אל בני ישראל, "speak to the Children of Israel." Although we would have expected the word for "speak" to be in the plural mode, i.e. דברו, seeing that Moses was the more important one of the two, the Torah used the singular mode.
אליך, "to you," the meaning of this word in this context is that at this time such a red heifer should be burned for the needs of the people; in the future, this should be done only as and when the need arose. The reason that the Torah wrote the word ונתתם in the plural mode instead of ונתת in the singular mode, in verse 3, is to give Aaron a share in the performance of this commandment so that both Moses and Aaron commanded Eleazar to carry out this commandment by slaughtering the heifer in his presence.
Alternatively, the meaning of the word ונתתם in the plural mode is simply that the instruction issued here applies also to future generations. Eleazar, by slaughtering the red heifer acted as the person designated to do so on behalf of the Jewish Supreme Court.
לא עלה עליה עול, "it had never borne a yoke." The word "Ol," yoke, is spelled here without the letter ו in the middle, to indicate that even if that heifer had only very briefly had a yoke placed on it without performing any kind of task for man, it would be disqualified from serving as the red heifer required. [in other words, the spelling of the word is the same as על, "on."
זאת חקת התורה – סמך חוקת התורה לבהרימכם את חלבו ממנו רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שנייה לה לאוכלי תרומה ועוד רמז שהמחזיקים בתורת ה׳ יש להם מנות שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ.
לא תחללו – וסמיך ליה חוקת התורה שת״ח שחוטא הוא חילול השם.
ולא תמותו – וסמיך ליה חקת התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה.
פרה אדומה – בגימטריא זה על עון עגל.
לא עלה עליה על – על כתיב חסר שאפי׳ לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה.
ויקחו אליך פרה אדומה תמימה – פר״ש במרה נתן להם מצות פרה, וכן יסד הפייט (פ׳ פרה) ממרה חוקה גזר. ותימה דבפרק ד׳ מיתות (סנהדרין נ״ו ב׳) קאמר י׳ מצוות נצטוו במרה ז׳ של בני נח ודינין ושבת וכבוד אב ואם. ותימה מ״ל הא דאמרינן דמצות פרה נאמרה להם, אי משום דכתיב חק, הלא כמה מצות שנאמר בהם חק כמו שנ׳ (שמות י״ג י׳) ושמרת את החוקה הזאת, (ויקרא י״ט י״ט) את חוקותי תשמורו וכאלה רבות. ונ״ל דדייק מדכתיב אשר צוה ה׳, והיכן צוה והלא עתה מתחיל לצוות, ולא מצינו כך אלא במצוה שנאמרה כבר, דכה״ג מדקדק בפ״ד מיתות (שם) דשבת וכבוד אב ואם נאמרו במרה, מדכתיב כאשר צוך והיכן צוך במרה. ואע״ג דכתיב במטות זה הדבר אשר צוה ה׳ היינו משה מגיד שכך צוה לו, וכן בשחוטי חוץ כתיב דבר אל אהרן ואל בניו זה הדבר אשר צוה ה׳ היינו משה מצוה לומר זה הדבר אשר צוה ה׳. אבל הכא כתיב זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ (את משה) שצוה כבר. (ו)לכך כל הקרבנות באים בין זכר בין נקבה, והפרה נקבה. מפני שחטאו בעגל ותבא אמו ותכפר עליו. ולכן אדומה שהם עשו העגל מזהב שהוא אדום ולפי שהעון הוא אדום שנ׳ (ירמיהו ב׳ כ״ב) נכתם עונך, וכתיב (ישעיה א׳ י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים וכו׳.
פרה אדומה תמימה – ממום. הקשה הר״י הא ידעינן ממה שכתוב אשר אין בה מום, דהא בפרש׳ אמור (ויקרא כ״ב כ״א) כתיב תמים יהיה לרצון כל מום וכו׳ דרשינן (בכורות ל״ג ב׳) למטיל מום בבעל מום שפטור ואיכא דדריש ליה למטיל בפסולי המוקדשין שנפדו.
אשר אין בה מום – הקשה הר״י תיפוק לי דפוסל בה מום מדקרייה רחמנא חטאת. ויכילנא לשנויי מילתא דאתייא בק״ו טרח וכו׳. ועי״ל דאי לא כתיב בה פסול מום ה״א מיהא דתנן [דאתנן] אינו פוסל בה, כדדרשינן פרט לפרה שאינה באה לבית בפרק (ר׳ ישמעאל) [כל הצלמים] במסכת ע״ז (מ״ו ב׳) ואתנן זונה היינו דבר ערוה כדאמר בבכורות גבי מעשר בהמה, וכיון דאין ערוה פוסל בה ה״א דלא יהא מום פוסל בה כדדרשינן גבי משחתם בהם מום בהם. ומכאן קשה לסברא זו היכי קאמר בפ״ב דע״ז (כ״ג ב׳) גבי פרה הואיל ומום פוסל בה דבר ערוה וע״ז פוסלין בה ומפסל ברביעה, הא אתנן זונה יוכיח דאינו פוסל בה דבר ומי׳ י״ל דלהכי כתיב מום למעט עגלה שלא תפסל בה מום משום דכפרה כתיב בה כקדשים והשתא ממעט מדכתיב גבי פרה בה כדדרשינן בסוטה (מ״ו א׳). ועוד הקשה הר״י כיון דהלכה למשה מסיני דשתי שערות פוסלות ולא שער אחד, למה הוצרך לכתוב תמימה מאחר דהלכתא, קרא למה לי. ועוד קשה למה לי אין בה מום והא מק״ו אתיא ממוקדשין שאין מלאכה פוסלת בהן, מום פוסל בהם, פרה שפוסלת בה מלאכה אינו דין שהמום פוסל בה. ומהדר אי לאו קרא מק״ו לא אתייא דמה למוקדשין שכן נעשו בטהרה, תאמר בפרה שנעשית בטבול יום, לכך איצטריך קרא. אשר אין בה מום, מום פוסל בה ולא בעגלה ערופה מום פוסל, שאין המום פוסל בעגלה. ודוקא פרה משום דחטאת קרייה רחמנא.
דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדֻמה תמימה – למדנו מזה שמשל ציבור היתה באה. והנה הרצון באומרו ׳אדומה תמימה׳ הוא שתהיה תמימה ושלמה באודם. ומפני זה למדנו שאם היה בה שער לבן או שחור - שהיא פסולה. וכבר התבאר מהשורשים הכוללים שלא יפסול בה פחות משתי שערות, כי החלק הראשון בשער הוא שתי שערות. ואי אפשר שנאמר שיהיה הרצון באומרו ׳תמימה׳ - שלא יהיה בה מום, שהרי אמר אחר זה: ׳אשר אין בה מום׳, ויהיה אם כן אומרו ׳תמימה׳ לבטלה; ולזה הוא מבואר שאומרו ׳תמימה׳ שב אל האדמימות. והנה נתבאר מצד הוראת הגדר כי ׳פרה׳ תִּקָּרֵא כשהיא בת שלוש שנים. וראוי שתהיה פרה כשיקנו אותה, שנאמר: ׳ויקחו אליך פרה׳.
אשר אין בה מום – כבר התבארו המומין בספר ויקרא.
אשר לא עלה עליה עֹל – ביאר בזה שאף על פי שלא משכה בעול, כיון שעלה עליה עול נפסלה; מה שאין כן בעגלה ערופה, שנאמר בה: ׳אשר לא עֻבַּד בה אשר לא משכה בעֹל׳ (דברים כא, ג); ולזה היתה פרה אדומה בזה יותר חמורה מעגלה ערופה. וראוי שתדע שהמלאכה פוסלת בה גם כן, כמו הענין בעגלה ערופה, אך שתקה התורה מזה, כי כבר הגידה שאפילו אם עלה עליה עול בזולת שמשכה בו היא נפסלת, כל שכן אם נעשה בה מלאכה; ועוד, שהמום פוסל בה, מה שאין כן בעגלה ערופה; ולזה ראוי שינהג בה זה הדין הנוהג בעגלה ערופה. והוא מבואר שלא יפסול בה כי אם מה שהוא להנאת הבעלים, כמו הענין במשיכת העול ויתר העבודות אשר יעשו בה שהם דומות לזו, שהם שלא לצורכה וברצון הבעלים; אבל מה שהוא לצורכה לבד - כשרה. ולזה אם עלה עליה זכר - פסולה, שתכלית זה הפועל הוא שלא לצורכה, והוא היותה מתעברת.
התועלת הראשון הוא במצוות, והוא להודיע דין פרה אדומה ואיך מעשיה. ואולם התועלת המגיע ממנה הוא הטהרה מטומאת מת החמורה, ליַשב בלב הטמאים שזאת הטומאה הוסרה מהם, כי לא ידמו שיסור זה הרושם ממנה בזולת מעשים נפלאים. ועם זה כבר יגיעו ממנה תועלות נפלאים בעיון, כמו שביארנו בטעמי זאת המצוה.
התועלת השני הוא בדעות, והוא מה שסמכה התורה ענין פרה אדומה לדבר זכירת הקרבנות ומתנות כהונה, כי זה ממה שיישירנו לעמוד על הכונה אשר בעבורה היתה זאת המצוה בזה התואר, כי ענין הקרבנות — והטומאות והטהרות הם לכונה אחת בעינה, כמו שיתבאר מדברינו בביאור ספר ויקרא. ולזה זכר גם כן שם ענין הטומאות והטהרות אחר זכירתו ענין הקרבנות, כמו שביארנו שם.
[שער עט]
והנה אחר שהקדמנו אלו הענינים נעבור על פרשת פרה אדומה לתת בה טוב טעם ודעת בדרך קצרה על פי הכוונה הזאת השנייה כי היא אשר תראה הכרעתה על דרך השכל ומאמרי חז״ל.
זאת חקת התורה – 1כמו שמעשה העבודה הזאת ומשפטיה הוא אשר צוה ה׳ לאמר אותם ולפרסמם ולקיימם כפי מעשיהם כן במה שהוא חוקה רצוני חקוק וציור הדברים המושכלים והעומדים ממנה ההכרחיים להצלחת האדם לא היה מאתו להסתיר אותו ולהעלימו מבעלי השכל והאנשים אשר חננם האלהים רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה׳ אשר מדבריהם לקחה אזנינו שמץ דבר כמו שכתבנו ראשונה.
ויקחו אליך – כבר אמרו אליך אני מגלה טעם פרה כו׳ (במ״ר פ׳ י״ט). כלומר ואל רעך עמך. ולבלתי משתכלים הכל חקה.
פרה אדומה – כבר כתבנו שהפרה מצד עצמה היא טהורה וישרה אמנם מצד מה שקרה לה מרוע העוסקים עמה מטמאה. והוא מה שהורה אותו יפה בתחלת דבריו באומרו פרה אדומה שמצד מה שהיא פרה סתם אינה צריכה דבר מהמעשים הנמשכים אמנם מצד מה שקרה לה להיות אדומה נצטוו להעשות בה וכן הוא באמת הנפש מתחלתה היא נשמה טהורה וזכה אינה צריכה תקונים. אמנם למה שקרה לה להיות אדומה שנתאדמה כתולע בחטאי השכנות ועונותיו צריכה כל התקוני׳ הללו. ומיסודו של ר׳ משה הדרשן שאמר כמו שהם פרקו נזמי הזהב לעשות העגל כך עכשיו יקחו משלהם (הובא ברש״י) למדנו ענין נכבד לפי דרכנו. והוא כי כמו שמתחזק האדם למלאת תאות יצרו ולהדאיב לבו ונפשו ואף כי יתן את כל הון ביתו כן חוייב להשתדל בכל נפשו ובכל מאודו על תקונה וחזרתה לזכותה ולבניותה. 2וכבר ביארנו שהפרה היא ראוייה לכפר על מעשה העגל כי היא אמו באמת ולא לחנם אמר אין לך פקידה שאין בה ממעשה העגל (סנהדרין ק״ב.) אלא לפי שמעשה העגל הוא הפועל המגונה הנולד מהמחשבה האדומה ותמימה ואז״ל תמימה באדמימות (ספרי) והיא כנוי לתגבורת העברה וענין האודם והלובן בחטא ובכפרה ממנו כבר נכתב בעבודת יום הכפורים שער ס״ג אשר אין בה מום – כלומר אין בה מאום שיוציא אותה מאדמימותה.
אשר לא עלה עליה עול זהו מה שמביא אותה אל השיעור ההוא מהאדמימות כי לא עלה עליה עול תורה והשכל ולכן צריכה התקונים שיזכור.
1. כמו וכו׳ ר״ל כי כמו שנצטוה משה לאמר ולגלות עבודת הפרה וכל משפטיה באזני כל העם כן יוכל גם הנבון והמשכיל אשר חננו ה׳ דעה ובינה להשיג מענין הפרה הזאת גם איזה מושכלים אמיתיים הכרחיים, אשר ידיעתם תועיל מאוד לאדם להשגת הצלחתו המוסרית, ויען כי לקחה גם אזנו שמץ מנהם, ע״כ לא יחפוץ הרב ז״ל להסתירו ולהעלימו, כי אם יגידנו פה באזני כל.
2. וכבר בארנו וכו׳ כוונתו כי אחרי שאמר כבר למעלה שהפרה האדומ׳ אם העגל היא כינוי ורמז אל תכונת הנפש הרעה אשר היא מקור כל המחשבות והפעולות הרעות, יבאר עתה הטעם והסיבה לזה, באמרו כי מראה האודם (הנולד באדם מתגבורת הדם וחומו הטבעיי שהם מקור כל התאוות הגופניות והעבירות) כינוי אל החטא, כמו שהלובן (שהוא הפך האודם במראה פני האדם, כי מסובב הוא רק מהתמעטות דמו והתקררותו) הוא כינוי אל נקיות המידות והיישרת המעשים, וע״כ תקרא גם התכונה הנפשית הרעה דרך משל ורמז בשם פרה אדומה אשר לא עלה עליה עול התורה ויראה, לתת מתג ורסן לתאותיה הגופניות, וע״כ היו גם מעשי הפרה הזאת רק ע״י אלעזר סגן הכהנים, לרמוז כי התכונה הרעה הזאת לא תתוקן כי אם מ״י פעולת השכל האנושי בהיותו כהן לאל עליון, שומר כל חקיו ופקדיו לעשותם, ומושל בכל שאר כחות ונטיות הנפש, והוצאת הפרה הזאת אל מחוץ לשלש מחנות, רומזת כי ברצות האדם לתקן נפשו ולהיישיר דרכו, צריכה התכונה הרעה הזאת להיות מוצאת מחוץ לג׳ נפשות האדם אשר בשם נפש רוח ונשמה תקראינה, כמו שלקיחת הכהן מדמה להזות בו שבע פעמים לפני ה׳ תרמוז, כי רק בחלק קטן מאוד מתאותן הגופנית הורשה לאדם להשתמש לצורך גופו מקיום מינו, ר״ל לאכול ולשתות ולהנות משאר הנאות הגוף רק די מחסורו ההכרחיי לבריאות גופו, כי רק זה ירצה לפני ה׳, אבל את היותר יחרים, יען כי לא לרצון יהיה לפניו, אשר ע״ז תרמוז גם שריפת הפרה כלה עם כל חלקיה, וע״כ פרט הכ׳ ואמר ״ושרף וכו׳ את עורה, ואת בשרה ואת דמה״ וכו׳ לרמוז כי שלשה אלה ג׳ חלקי הגוף, אשר האחד מהם יותר פנימי מרעהו רומזים על ג׳ חלקי וכוחות הנפש הנקראות בשם הנפש, הצומחת, החיונית, והמשכלת אשר מושבם בג׳ איברים מיוחדים בגוף, כי הצומחת תשכון בכבד, החיונית בלב, והמשכלת במוח, אשר גם פעולת כל אחד מהם יותר צפונה ונסתרת מפעולת השני, כי פעולת הנפש הצומחת הלא הן האכילה והשתיה, הגידול וההולדה, נראות וגלויות לעיני כל כעור האדם היותר חיצוני הנראה לכל. ופעולות הנפש החיונית שהן, ההרגשה, והתפעליות הקנאה והכעס, חמדת הכבוד והנצוח האהבה והשנאה, הרצון בדבר או המיאוס בו, ודומיהם, הן צפונות וטמונות רק במצפון הלב, ורק לפעמים תראינה גם על פני חוץ. ע״י פעולות ומעשים חיצוניים ודומות בעבור זה אל הבשר שהוא יותר פנימי ומכוסה תמיד בעור, ופעולות הנפש המשכלת שהן לחשוב מחשבות ורעיונים שונים, לדמות ולצייר דמיונים וציורים שונים, הן נסתרות ונעלמות מעיני כל, כי מי הוא זה מבני אדם אשר יראה ללבב לדעת את אשר יחשוב וישכיל, וכן אמרו חז״ל ״אין אדם יודע מטמוניות של חבירו,״ א״כ דומות הן אל הדם הטמון, והנחבא בגידים ועורקים הצפונים בבשר האדם, ושריפת כל אלה בפרה האדומה רומזת, כי מחויבים אנו תמיד לבער הרע מכל ג׳ נפשותינו אלה, ריבוי המאכל והמשקה ושאר הנאות הגוף, מהנפש הצומחת, הכעס והחמדה ושאר התפעליות רעות, מנפש החיונית, הדעות הנפסדות והכוזבות, מנפש המשכלת, ועל שלש אלה ענינים רמז יחזקאל ג״כ באמרו ״הנה נפשי לא מטומאה״ שפירשו חז״ל ״לא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה״ מאמר הכולל הרחקת ההרהור הרע שהוא מחשבה זרה שאיננה טהורה, מנפש המשכלת, והעדר הטומאה בלילה שהוא מניעת התפעליות אשר לא טהורה הוא, ופעולת כח המישוש הרעה מנפש החיונית, ומאמר ״נבילה וטריפה לא אכלתי״ וכו׳ כולל הרחקת אכילת האיסור ושמירת טהרת נפש הצומחת.
לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לפיכך כתב בה חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. ואע״פ שיש בכמה מקומו׳ חוקה ולא שייך בהן גזירה הוא מלפני וכו׳ כמו זאת חוקת הפסח שהרי טעם הפסח מבואר הוא לעתיקי משדים שאני הכא דכתי׳ תורה וחוקה והיה די בא׳ כמו זאת התורה אדם כי ימות באהל זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם זאת חוקת הפסח שאז מורה על צוויו ית׳ כי צוויו פעם נקרא מצות מגזרת צווי ופעם נקראת תורה מגזרת הוראה כי צוויו היא הוראתו ופעם נקרא חקה מל׳ גזרה כי ציוויו היא גזרתו ופעם נקרא משפט משפטי י״י אמת כי צוויו הוא המשפט ששפט במחשבתו ולכן כונו מצותיו ית׳ פעם בשם מצות אלה המצות אשר צוה י״י אל בני ישר׳ שכל המצות נכללין בם כדתניא בת״כ אלה המצות שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה ופעם בשם משפטי׳ ואת משפטי תגעל נפשכם שכל המצות נכללות בם כדתניא בת״כ כי יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרי׳ אבל אינו שונא את החכמים ת״ל ואם את משפטי תגעל נפשכם הם החכמים העוסקים במצותיו ית׳ ופעם בשם חוקי׳ אם בחוקותי תמאסו שכל המצות נכללות בם כדתניא בת״כ יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה אבל אינו מואס באחרי׳ ת״ל אם בחוקותי תמאסו שהוא המצות כאילו אמר אם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ואם בהם תמאסו ואם אותם תגעל נפשכם ופעם בשם תורה תורת י״י תמימה משיבת נפש שכל המצות נכללות בהן אבל היכא דכתיבי תרתי כמו חוקותי ותורותי על כרחינו לומר שחוקותי מורה על ענין מיוחד ותורותי על ענין מיוחד והכא אע״ג דכתיב תרתי חוקה ותורה כיון דלא כתיבי אהדדי דומיא דחוקות ותורותי אלא חוקת התורה שם חוקה סמוכה לתורה הוכרחו לדרוש שהאחד הוא פי׳ האחר כאילו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חקה ולא היה צריך לזה כי התורה והמצוה כלם גזירה אלא שבא להודיע שאין במצוה הזאת טעם כלל אלא הגזרה שכך גזרה חכמתו ית׳ וראוי לקבל אותה אע״פ שלא מצאנו בה טעם כלל וא״ת גבי בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו למה לא דרשו החוקי׳ על המצות שאין בהם טעם והמצות באותן שיש בהן טעם כמו שדרשו גבי חוקותי ותורותי י״ל משום דגבי חוקותי ותורותי הפועל הנופל בם הוא א׳ והיא השמירה הוכרחו לשום הבדל בין שתים ואמרו חוקותי אלו המצות שיצה״ר משיבה עליהם ותורותי הם שאר כל המצות שיש בהם טעם דאל״כ למה נכתבו שתיהן אבל גבי אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו שהפועל הנופל על חוקותי היא ההליכה המורה על העמלי׳ בתורה והפועל הנופל על מצותי היא השמיר׳ המורה על קיום המצות ומצינן לפרושי תרווייהו על המצות שהוא השם הנאמר בכלל למה נפרש אותה בשם הנאמר בייחוד עד שיהיה שם החקים לענין אחד ושם המצוה לענין אחר אבל לגבי את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו שבפרשת אחרי מות שיש בהן פעולת שונות שגבי משפטי כתוב עשייה וגבי חקותי כתוב שמירה הוצרכו לפרש המשפטים מענין אחד והחוקים מענין אחר אע״פ שיש הבדל ביניה׳ מצד הפעולה מפני שהשמירה והעשייה שתיהן מורות על קיום המצות כדכתיב תשמרו ועשיתם אותם וכתיב ושמרתם לעשותם אך קשה מהל׳ האחרון שאמרו שם ד״א ושמרתם את חקותי ואת משפטי ליתן שמירה ועשייה למשפטי לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים אלמא שמירה לחוד ועשייה לחוד.
ושמא י״ל דאף לפי הל׳ האחרון כיון שבא הכתוב של ושמרת׳ ליתן שמירה ועשייה לכל אחד לא היה לו לכתוב שניהם לפיכך דרשום כל אחד בשם הייחוד וא״ת א״ה בפרשת מטות דכתיב ביה זאת חוקת התורה אשר צוה י״י אך את הזהב ואת הכסף וגו׳ למה לא דרשו מה שדרשו כאן י״ל דהתם נמי באפר פרה קא מיירי דפי׳ אך במי נדה יתחטא לטהרו מטומאת מת קא מיירי שאמר להם צריכין הכלים גיעול לטהרה מן האסור וחטוי לטהרם מן הטומאה אך קשה שזה אינו אלא לפי פשוטו כדפרש״י ז״ל שם בהדיא אבל לפי מדרש רז״ל אינו אלא לטביל׳ שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות.
ושמא י״ל שגם הטבילה עצמה מאותן שאין בהם טעם היא דמה טעם בטבילת ארבעים סאה ישוב טהור מטומאתו וברחיצת אלף סאה שלא במקום טבילתו לא ישוב טהור וא״ת איך אמרו מפני שאין טעם לכפרה והלא אמרו משמיה דר״י בר חנינא שיש בה טעם אלא שלא גלהו הקב״ה אלא למשה לבדו י״ל שמה שבקריאת חוקה אינו אלא לישראל שלא נודע להם טעמה והיינו דאמר ר״י בר חנינא אמר לו הקב״ה למשה לך אני מגלה טעם הפרה אבל לאחרי׳ חוקה וא״ת אכתי היכי משתמע ממלת חוקה דהכא שהיא גזרה שאין בה טעם והלא כל המצות כולן נקראו בשם גזרות כדמשמע ממה שאמרו משל למלך הנכנס למדינ׳ שאמרו לו עבדיו גזור עלינו גזרות אמר להם כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות כך אמר הקב״ה לישראל קבלת׳ עליכם מלכותי אנכי י״י אלהיך קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרי׳ על פני משמע שהמצות כלם נקראות בשם גזרות ומכאן הוכיח הרמב״ן ז״ל שהגזרה נאמרת על כל המצות ולא על המצות שאין בהן טעם בלבד וטען מזה להרמב״ם ז״ל על מה שפי׳ בברכות גבי האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו לפי שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינם אלא גזרות שאין בם אלא גזרות הבורא י״ת בלבד בלתי שום טעם י״ל ששם גזרה היא מהשמות הנאמרי׳ בכלל ייחוד כשם התפלה הנאמרת בכלל על כל מיני הבקשות תפלה למשה תפנה לעני ובייחוד על נוסח הי״ח ברכות בלבד כמא שאמרו ה׳ דברים מעכבין את התפלה תפלת השחר זמנה מהנץ החמה עד ארבע שעות ותפלת המנחה מז׳ שעות ומשמנה וכן הגזרה נאמרת בכלל על כל אחת מהמצות מפני שצוויו יתב׳ היא גזרה ומזה המין היא מה שאמרו קבלת׳ מלכותי׳ אנכי י״י אלהיך קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרי׳ על פני ונאמרת בייחוד על המצוה שאין לה סבה ועילה אלא גזרת מלך בלבד ומזה המין הוא מה שאמרו בברכות לפי שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים ואינם אלא גזירות וכן מה שאמרו כאן לפי שהשטן ואומות העול׳ מונין את ישר׳ וכו׳ לפיכך כתיב בה חוקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה אינו אלא מזה המין:
ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר. אמר זה מפני שכל מלאכת הפרה על ידי אלעזר בן אהרן היא עשוייה כדכתיב ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה וגו׳ ומשה לא נתעסק בה כלל אבל גבי ויקחו אליך שמן זית זך שלא באר בו הכתוב מי היה המתעסק בו אמר ויקחו אליך אזהרה למשה על שמן המנורה שהוא עצמו היה מהמתעסקי׳ בו ועוד שא״א לומר שם שנקרא על שמו מאחר שאין השמן מהדברי׳ הקיימים העומדי׳ למשמרת אלא הוא כלה מה שאין כן אפר הפרה שהיתה לעדת בני ישראל למשמרת:
אדומה תמימה שתהא תמימה באדמימות. לא תמימה ממום כפי׳ תמים בכ״מ שהרי כתיב בה אשר אין בה מום ולא תמימת הקומה שאף אם היתה ננסת כשרה היא כשאר כל הקדשי׳ כדתנן בפ״ב דפרה אלא תמימה באדמימות פי׳ שלימות האדמימות שלא יהיה בה שערות בלתי אדומות והאי דקאמר שחורות לאו דוקא אלא כל שאינם אדומות קרי להו שחורות וכן שנינו בפ״ב דמס׳ פרה היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה ואע״ג דמתמימה באדמומות משמע שאם היה בה אפי׳ שער אחד שחור או לבן פסולה אתא הלכתא ואוקמה אשתי שערות דכל השיעורין הלכה למשה מסיני הם כדאמר רב חייא בר אשי א׳ רב בפ״ק דסוכה שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני הן והא דכתיב בארץ חטה ושעורה וגומר ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר אינו אלא דרך אסמכתא והא דקאמר שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה דמשמע לא שנא בגומא אחת לא שנא בשתי גומות ואלו במתניתין קתני היו לה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולה דמשמע אבל בתוך שתי גומות כשר׳ שמא הוא סובר כב״ב דפליג על דברי ת״ק ואמר אפי׳ אחת בראש׳ ואחת בזנבה פסולה:
אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו׳. כדאיתא בשבועות בפ׳ ב׳ דשבועות תניא ר״א אומר אם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על משכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה ועל מקדש לא יהא חייב ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדוש׳ עולם ועל משכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן ונאמר מקדש ואע״פ שקדושתו של מקדש אינה קדושת עולם שהרי חרב הבית בראשונ׳ ובשנייה כבר פרש״י קדושת עולם לענין שאין אחריה התר במות והתוספות פירשו קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר אי נמי לפי׳ שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם:
זאת חקת התורה – אחר שהשלים ענין שמירת המשכן ושכר הכהנים והלוים. סמך לכאן ענין פרה אדומה הנתונה לכהנים. לטהרת טומאת מת ולטהרת המקדש. כאומרו כל הנוגע במת בנפש ולא יתחטא את משכן ה׳ טמא. והנה המצוה הזאת נתונה לכהנים הגדולים לעומק סודה. וכאן ניתנה לאלעזר לפי שהיא באה לכפרת העגל ואין ראוי לתתה לאהרן. והנה בכאן השלים ענין תורת כהנים. לפי שלמעלה הזכיר טומאת ישראל וטומאת כהנים לנפש לא יטמא בעמיו. ואם נטמא לא פי׳ טהרתו. ולזה כתב בכאן ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. ואמר זאת חוקת התורה. להורות על עומק סודה שאם ישאל שואל מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. שישיבו לו זאת חוקת התורה. כמו שכתבו בזוהר במעשה בראשית. כי לעומק סודה אולי ישאל שואל מה זה ועל מה זה או למה נעשה כזה הסדר. ולזה אמר שתשובתו הראויה לו אין טעם אחר. אלא וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ואחר שראה שהוא טוב אין צריך יותר. כן אמר בכאן זאת חוקת התורה על זה הדרך. אם ישאל שואל מה המצוה הזאת. שנראה כמו ששאל אותו גוי לרבי יוחנן שהיה מעשה כשפים. ששורפים הפרה ועץ ארז ואחר כך מזין ממנה טיפין טיפין. והשיב לו ראית מי שנכנס בו רוח תזזית מה עושין לו מביאין עקרין ומעשנין תחתיו וכו׳. כן צוה השם לבער רוח הטומאה מן הארץ וכו׳. אמרו לו תלמידיו לזה דחית בקש לנו מה אתה אומר. אמר להם חוקה חקקתי כו׳. ודברי פי חכם חן. ואע״פ שנראה שדחה אותו בקש נראה שא״ל עיקרו של דבר. במה שא״ל שהיה לבער רוח הטומאה מו הארץ. כי ידוע שישראל יצאו מרעה אל רעה במתאוננים ובבשר תאוה ובמרגלים ובמחלוקת קרח. וכל זה בסבת יצר הרע שנתגבר בהם עד שנתפשט בהם רוח הטומאה הוא יצר הרע טמא שפתים ערל וטמא. ולכן רצה הש״י להוציא מקרבם זה הבליעל. ולטהר רוחם ולהעביר רוח הטומאה מן הארץ. ולכן אמר ויקחו אליך פרה אדומה תמימה. לרמוז על מה שאמר כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה. רמז לחטא דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים וגומר. ושרף את הפרה לעיניו. כמו שאמר בעגל וישרוף באש. וכל זה ראתה התורה לטהר ישראל מטומאותם ולבער רוח הטומאה מן הארץ. ועכ״ז עיקרן של דברים אין אנו יודעים בסוד הפרה. ולכן אמר בה זאת חוקת התורה. וכן אם ישראל שואל מה טעם יש בה שמטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים. אין להשיב אלא גזירת מלך היא. וזהו כענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו. וזהו יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכן רבים כיוצא בו. וכל זה בא מצד רוח הטומאה הוא רוח עועים. וכל זה רמוז בסוד פרה אדומה שמטמאה הטהורים ומטהרת הטמאים. ואיך אפשר זה. ל״א זאת חוקת התורה. כלומר אל תתמה על החפץ. ועל זה אמר מי זה האיש ירא ה׳ יורנו בדרך יבחר נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ בעולם הזה. ואם תראה בהפך אל תתמה על זה. כי סוד ה׳ ליריאיו. ולזה תמצא שאמר התנא אחר שאמר אין כבוד אלא לחכמים. וא״ת איה כבודם שהם הולכים ערומים בלי לבוש ורעבים וצמאים. לזה סמך מיד ואמר. כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל. כלומר אל תתמה מזה. כי זאת חוקת התורה. וכך היא דרכה של תורה. כי כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע״ש לע״ש:
ובזוהר הוציאו מדין פרה אדומה שהשם רצה לטובתם של ישראל. שיתנו חלק לרוח הטומאה בתוך טהרתם של ישראל. באופן שלא יקטרג עליהם כמו שפירשתי בשעיר עזאזל. וכתב הקדוש רשב״י כי לכך יש לנו לכרוך פרשיות של תפילין בשער עגל. ושיצא אותו שער חוצה בבתים של תפילין. בענין שיראה לו שאנו נותנים לו חלק בקדושתנו ובטהרתנו. ובזה סוגר פיו ואינו משטין כנגד האיש המניח תפילין. אבל אם ח״ו אין מניחים שם אותו שער הוא עולה ומקטרג. ואומר פלוני שמניח תפילין עשה כך וכך מעונות ועכשיו מניח תפילין. בענין שיותר טוב לאדם שלא להניחם. והנה כ״ז אנו הולכים וסובבים ואין אנו מגיעים. כאומרו ועל סביבותיו שב הרוח. לפי שזה סוד גדול מסודות התורה אין לנו עסק בנסתרות. אחר שכבר אמרו ז״ל על שלמה שנאמר בו ויחכם מכל אדם. והאריכו בחכמתו עד שאמרו מה היתה חכמתם של מצרים. את מוצא בשעה שרצה שלמה לבנות הבית שלח אל פרעה נכה שישלח לו אומנים. וראה באצטרוגוליא שלו כל אותם אומנים שעתידין למות באותה שנה ושלחם אליו. ושלמה צפה ברוח הקדש זה. ועשה להם תכריכין ושלחם לו. ואמר המבלי אין תכריכין במצרים הרי לך הם ותכריכיהם. אמר שלמה על כל זה עמדתי וחקרתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ועל זה אמר כ״ז נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. שרמז בזה שכל עוד שהיה משתדל ומתחכם בענין פרה אדומה. יותר היה מתרחק מאמתתה. ודעתי שרמז בזה שלפי עומק סודה אין ראוי להשתדל בה אלא להתרחק ממנה. ומי שחושב שבהשתדלותו ישיג בה דבר. הוא פתי וסכל. ומי שמתרחק מהשגתה וחושב שאינו יכול להשיג בה דבר. ראוי להקרא חכם. לפי שאז ישתדל בהבנת עניינה. ישיג או לא ישיג. אבל מי שחושב שכבר השיג בה דבר. יחשב חכם בעיניו והוא פתי. וזהו אמרתי אחכמה כשהיא רחוקה ממני. וזה למדו ממשה רבו שאמר אסורה נא ואראה. אחר שהסנה איננו אוכל הוא דבר נמנע להשיג סבתו. וא״כ ראוי לי להתרחק מזה. ואז אראה ואשיג דבר מה. וירא השם כי סר ונתרחק מהשגתו לראות ולהשיג ויקרא אליו. וזהו והיא רחוקה ממני. וסמכו מיד בילמדנו אצל המדרש הראשון של פרעה נכה. מי כהחכם. זה הקב״ה. ומי יודע פשר דבר זה הקב״ה. מי כהחכם. דכתיב השם בחכמה יסד ארץ. ומי יודע וגו׳ זה הקב״ה שפירש התורה כולה למשה. ואם כן מי יודע סוד פרה אדומה וכיוצא בו. אחר ששלמה אמר והיא רחוקה ממני. לזה אמר מי כהחכם שכל רז לא אניס ליה. זה הקב״ה אשר לפניו חשכה כאורה והכל גלוי לפניו. כאומרו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. חכמת אדם תאיר פניו. אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין צורת גבורה של מעלה לצורה של מטה דכתיב דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. ועוז פניו ישונה שמשנה מדת הדין לרחמים בשביל ישראל. הרצון בזה כי אע״פ שאמר שהחכם הוא הקב״ה. עם כ״ז חכמת אדם תאיר פניו. כי אדם יכול להקרא חכם מצד הצלם והדמות שיש לו עם השם. כאומרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וזהו חכמת אדם של מעלה. מאיר פני אדם של מטה. מצד הדיבור והדמיון שיש ביניהם מצד התורה והחכמה. וזהו שאמר ר׳ יודן גדול כחן של נביאים שמדמין צורת גבורה של מעלה לצורה של מטה שהוא אדם. כי מצד החכמה והתורה יש להם כח לדמות צורה של מעלה לשל מטה. מצד הדיבוק כאומרו ובו תדבק. ומאמר רבי יודן מסייע לי שפירשתי בפירוש מגלת קהלת בזה הפסוק שאמרתי. שמעלת החכם גדולה לפי שיודע להפשיר הדברים הקשים ולמזגם ולפרשם באופן היותר נאות שאפשר. וזהו ומי יודע פשר דבר. חכמת אדם תאיר פניו. כלומר חכמת האדם היא גדולה שמאירה פני הדברים הקשים והעזים והחשוכים שא״א להבינם. באופן שיהיה דבר דבור על אופניו. והוא כמו לבעבור סבב פני הדבר. ועוז פניו ישונה. יאמר שאפי׳ יהיה דבר עזה כמות. הוא יודע לשנות פני הדבר ולשברו. באופן שיתחלק לכמה טעמים ולכמה ניצוצות. וכל זה במאמר רבי יודן שאמר גדול כחן של נביאים שמדמין צורת גבורה של מעלה וכו׳. כי בחכמתם יודעים לשבר הסלעים החזקים והדברים הרמים של מעלה ומדמין אותם לדברים של מטה. וזהו חכמת אדם תאיר פניו. ואחר ששלמה בחכמתו אמר שחקר וחפש בפרה אדומה ולא עמד עליה. מה האדם שיבא אחר המלך. ולכן אין להאריך בה יותר:
ובמדרש השכם אמרו. כי בכאן רמוזים ארבעה מלכיות. פרה אדומה זו מלכות בבל. דכתיב אנת הוא רישא דדהבא. תמימה זו מלכות מדי. שהיו תמימים ועשו טובה לישראל בזמן מרדכי ואסתר. וכי אמר כורש מלך פרס מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל. אשר אין בה מום זו מלכות יון. כי אליכסנדרוס מקדון עשה טובה עם ישראל בשביל שמעון הצדיק. כמוזכר במסכת יומא שאמר דמותו של זה אני רואה במלחמה ונוצח. אשר לא עלה עליה עול. זו מלכות אדום. כי מעולם לא עלה עליה עול המקום ועשתה רעות גדולות לישראל. והוא פרא למוד מדבר (ירמיה ב׳:כ״ד) ועתיד הקב״ה להורידו מגדולתו. כדכתיב אם תגביה כנשר וגו׳. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן. דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וגו׳. ושחט אותה לפניו כדכתיב זבח לה׳ בבצרה וגו׳. ושרף את הפרה לעיניו כדכתיב חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא. את עורה ואת בשרה ואת פרשה. שרים ואלופים דוכוס דוכסוסתוס. כדכתיב שמה אדום מלכיה. וסמך לכאן מיתת מרים. לומר כשם שפרה אדומה מכפרת כך מיתת מרים מכפרת. וכפל ותמת שם ותקבר שם. להורות שמתה על פי ה׳. אעפ״י שלא נאמר בה על פי ה׳. לפי שאינו דרך כבוד של מעלה. כתיב הכא ותמת שם וכתיב התם ויהי שם עם ה׳. מה להלן שם ה׳ אף כאן שם ה׳:
זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ – באמרו ״הזה עליהם מי חטאת״ (במדבר ח׳:ז׳). והנה כבר אמרו ז״ל ׳לכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה׳. ושלמה אמר עליה ״אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני״ (קהלת ז׳:כ״ג). ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה, אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו.
וזה כי מצאנו ראשונה: שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים, והם השורף (פסוק ו׳) והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה (פסוק ו׳) והאוסף (פסוק ט׳) והנוגע (פסוק י״א) והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים.
שנית: שמעיקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר באר הנביא שהחטא נמשל לאדום, באמרו ״אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו״ (ישעיהו א׳:י״ח). ולכן אמרו ז״ל (יומא ס״ז.) שהיו ׳קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל, הלבין, היו שמחים, לא הלבין, היו עצבים׳.
שלישית: ראוי להתבונן שבהיות ״כל אמרת אלוה צרופה״ (משלי ל׳:ה׳), היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע, כי כל אחד משני הקצוות נמאס, כאמרו ״ונעקש דרכים יפול באחת״ (משלי כ״ח:י״ח).
רביעית: ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו, כמו שיקרה בחליי הגוף, כאמרו ״חברות פצע תמרוק ברע״ (שם כ׳:ל׳). אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת, ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת, כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא.
חמשית: ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות, זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצוות ״חיים הם למוצאיהם״ (שם ד׳:כ״ב) ולעוסקים בם, כאמרו ״כי היא חייכם״ (דברים ל״ב:מ״ז), והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם ׳רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים׳ (ברכות י״ח:).
ששית: ראוי להתבונן מה שאמרו ז״ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה (ערכין ט״ז:), ובהיות שני התולעת עם שניהם, יורה ששניהם חטא, כאמרם ׳בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה׳ (סוטה ה׳.), ובפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז״ל שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו (יומא כ״ב:), כאמרו ״ויבזוהו, ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש״ (שמואל א י׳:כ״ז). וכן תפש עליו הנביא באמרו ״הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה״ (שם ט״ו:י״ז).
נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ׳ואין להרהר אחריה׳, ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו, כי ״כל אמרת אלוה צרופה״ (משלי ל׳:ה׳), ולה טעם נשגב בלי ספק, נודע למלך שצוה אותה, ואולי גם למשה רבינו והדומים לו, הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא, שהיא אמנם שיטה אל קצה היפך מעשיו, המטמאים כל לב טהור, למען ישיג דרך המצוע ויטהר. וזה הדרך, עם היותו טוב ומטהר לחוטא, הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור, כאמרם, ׳וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין׳ (תענית י״א.). אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים, שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע, יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת ׳טהרה׳, כאמרו ״מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״ (ויקרא ט״ז:ל׳). וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את ״משכן ה׳ ״ (פסוק י״ג), והבא אל האוהל מטמא את ״מקדש ה׳ ״ (פסוק כ׳).
וזה כי אמנם ״כל הקרב הקרב״ אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא ׳משכנו׳ של ״מקדש ה׳ ״, שהוא הנקרא ״צלם אלהים״, ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אוהל המת, כענין ״שוכני בתי חומר״ (איוב ד׳:י״ט), אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה, רגליה יורדות מות, הוא בלי ספק מטמא את ״מקדש ה׳ ״ הנזכר, אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו, כאמרו ״ולהיותך עם קדוש לה׳ אלהיך״ (דברים כ״ו:י״ט), ואז מטמא בטעות קניני, הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי, כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך, הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך, שהם כמו המזה והמקדש, לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכוונות התורה בלי ספק.
'זאת חקת התורה אשר צוה ה, when the Torah in Nuimbers 8,7 had spoken of the need to sprinkle the waters of “chatat” on the Levites in order to purify them before they would begin their function newly assigned to them, our sages (Yoma 16) had already referred to the procedure as a chukkah, a statute, adding that these kinds of statute must not be questioned and probed as they are in the nature of a decree issued by God. The wise King Solomon, when mentioning that he had striven to unravel the wisdom in this legislation admitted that he had failed, that it was beyond him. (Kohelet 7,23). The thing which is most baffling in the red heifer legislation is that most who is ritually pure becomes ritually contaminated by direct contact with it, although the whole purpose of the red heifer, its ash, etc., is to purify the people who had been ritually contaminated prior to being sprinkled with spring water containing its ashes.
However, when we examine the entire commandment in detail we find that some of the people concerned with that red heifer from the moment it has been burned after having been slaughtered become ritually contaminated, i.e. the person burning its carcass, the person collecting its ashes, as well as the ones throwing the cedar wood as well as the one using the hyssop and crimson thread. into its burnt ashes. The same applies to all those either touching the remains or carrying them.
By contrast, the person performing the sprinkling with the mixture of the ash and water as well as the one sanctifying the location where the red heifer is to be burned and the one lighting the fire prior to burning the slaughtered red heifer are not contaminated by their activities.
One of the principal conditions concerning the red heifer is the requirement that it must not even have 2 hairs that are white or black. The symbolism of the colour red is supplied by the prophet Isaiah 1,18 who writes that even if your sins are as red as certain type or wool dyed red they can become white as snow under certain conditions of remorse.
Our sages considered this line so important that they used to tie a red string to the entrance of the Sanctuary when the scapegoat was thrown down on the Day of Atonement. This string would turn white as proof that the people’s sins had been forgiven. When this happened the people would rejoice for the remainder of that day, whereas when it failed to turn white they would be greatly saddened. (Yoma 67)
We must remember that seeing that in the words of Solomon (Proverbs 30,5) אמרת ה' צרופה, “everything God has said is absolutely pure, refined,” He has no doubt kept in mind that all extremes are looked upon with disfavour so that His legislation must represent what Maimonides called the “golden mean.” Solomon himself described any perversion as something deserving total failure. (compare Proverbs 28,18).
Furthermore, we must remember that when attempting to rectify something that has become bent out of shape by merely bending it in the opposite direction partially this will not restore it to its previous condition, but that it must be reversed completely in order to eventually be straight again. This is a principle applied by physicians in healing physical ailments, a principle described in Proverbs 20,30 as חבורות פצע תמריק ברע, “you must eradicate wounds and injuries by using (what appear to be) harmful remedies.” In other words, although the application of such remedies appears to run counter to the goal of preserving the golden mean, in such situations anything less drastic would never rectify the harm that had been caused by the injury. If similar means were to be applied to a completely healthy person they would, of course, be harmful instead of helpful.
A fifth consideration when contemplating the legislation in front of us is that the ash of the red heifer is effective in the context of ritual impurity only when the ritual impurity was caused by direct or indirect contact with a dead person’s body. Any other kind of ritual contamination, such as blood of menstruation, dead creeping things, and a number of other causes of such ritual defilements are not affected at all by the treatment here described.
We know that Torah by definition is designed to improve the quality of life of the people observing its laws. The Torah spells this out in Deuteronomy 32,47 by writing: כי היא חייכם, “for it is your very life.” Anyone deviating from the laws of the Torah either is on the way to spiritual and physical death or is already at the point where, although he is walking around he is legally considered as dead. This is what the sages meant when they said that “the wicked are considered as dead although to all intents and purposes masquerading as alive.” (B’rachot 18).
A sixth consideration we must bear in mind in connection with this statute is that our sages consider the cedar wood as a symbol of haughtiness, arrogance, whereas they consider the hyssop herb as a symbol of humility (Erchin 16). When the two are paired with the red wool known as תולעת שני, each alludes to something sinful.a Compare Sotah 5, discussing a saying by Rabbi Hunna son of Rabbi Joshua.b Excessive humility in a person charged with leadership is as counterproductive as arrogance in an individual who has not been called upon to serve as a model to anyone.
Our sages quote as an example of excessive humility by a person in public life the humility of Israel’s first King, King Shaul, who was punished by God for not displaying authority when it needed to be displayed and allowed the common people to get away with making insulting remarks about him without disciplining them. (compare Yoma 22, reference to Samuel I 10,27- 11,13). Even later on in his reign when he excused himself for not having killed the best livestock of the Amalekites, Shaul cited his “fear” of the people a the reason why he did not protest the people’s taking these as loot, something which had been forbidden (Samuel I 15,17). The prophet upraided him for behaving with his customary humility in public life, in the discharge of his duties as King.
Having said all this we come to the conclusion that although the whole red heifer legislation is a statute, a decree by God which must not be questioned, and we must not, God forbid, arrogate to ourselves to judge this legislation as suitable or not, seeing that everything God has said is pure and refined, it does teach some exceptionally valuable lessons even when looked at superficially as we have done. Although people like Moses and others on a high level of wisdom may have had an insight into the deeper meaning of this statute, we must learn what we can from what meets the eye.
An important lesson of value to every penitent for every sin committed appears to be the one that in trying to rectify one’s error, one must not content oneself to bend the “bent iron” back with the same amount of force it took to bend it out of shape in the first place, but one must strive to bend it beyond that so that in the future the likelihood of committing the same sin again will be reduced.c
The red heifer legislation and its details appears among other objectives to indicate a path for the penitents how to make their repentance effective and lasting. The principal element is a complete reversal of the path in life which led him to commit the sins he became guilty of in the first place.
One of the lessons we learn from the details of this legislation is that whereas the method described in our portion is effective for the sinner who wishes to cleanse himself of his sins, i.e. to address himself to his problem by using extreme measures, such extremism when used by anyone other than a repentant sinner would have the opposite effect, i.e. it would make out the previously unblemished, pure, ritually clean person the very reverse, would contaminate him with ritual impurity (a euphemism for his sins.) The sinner is permitted, nay encouraged, commanded to use extreme measures in order to eventually achieve the balance represented by Maimonides’ ideal, the golden mean.
The Talmud Taanit, 11 in describing the procedure of the Nazir terminating his vow (Numbers 6,11) questions the line וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, “he will thereby atone for the sin against his soul,” wanting to know what sin such a Nazir could possibly have been guilty of? The answer given is that during the period of his abstinence from wine the Nazir experienced great distress over having to abstain from wine etc. It is reasoned that if the Torah describes a person who causes himself unnecessary distress in one small area of life as a sinner, how much more so will it consider a person who abstains from all food and drink a sinner?d
Consider the fact that the instrument the Torah provides for ritually cleansing the person who had become defiled through contact with a deceased person as a mixture of spring water and ash from the red heifer. This mixture is composed of two extremes, i.e. residues of pure water and fire. Merging these two extremes appears (symbolically) is an excellent way of regaining the path known as the golden mean. Using this combination teaches us that this golden mean is what God considers as טהרה, ritual purity, as spelled out in the Torah’s description of the function of the Day of Atonement, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו “you will become purified from all your sins before (against) the Lord,” (Leviticus 16,30).
We have to contemplate the fact that the Torah decrees that a person who has been defiled by contact with a dead person must not touch the Tabernacle of the Lord, (verse 13) and that he must not enter the airspace of the Tabernacle on pain of contaminating it, (verse 20). I believe the hidden meaning of this regulation is that anyone who has been in too close contact with the vanities of the terrestrial universe (to use the phraseology employed by Solomon in Kohelet again and again) automatically will confer some of the pollution represented by these vanities to sacred things he comes into contact with. He will therefore taint the צלם אלוהים, the Divine image in which he has been created. As a result, he must repair, remove such a taint in order to regain his former stature as an אדם.
Contact with the dead, results in an awareness of the transience of the lives of all of us, makes us aware of the negative aspects of our lives in this world; this is bound to leave a mark on our personality, one that may even border on considering life on earth as an exercise in futility, as indicated by Solomon when he speaks of such matters in Kohelet. The “world” Kohelet describes, i.e.תחת השמש, as if it exists only beneath the sun, a material world only, would indeed lead its inhabitants to such conclusions.
We who believe in a world מעבר לשמש, beyond that serviced by the sun, fortunately have something better to look forward to if we prepare ourselves for this.e
When the Torah speaks of וכל הבא אל האהל, “anyone entering the tent wherein the deceased is kept,” this may be understood allegorically as anyone coming under the influence of the הבלי העולם, the vanities of this terrestrial world, the ultimate uselessness of an existence premised on this being all there is to life.
Our chapter, when read as a simile, reminds the reader of what the task of an עם קדוש, a “holy nation” is, that it cannot be combined with the pursuit of merely secularly oriented pursuits, they are literally a “dead alley.” The expression משכן ה' in verse 13 would be the human body, whereas the expression מקדש ה' would refer to our soul. The author, following the view that gentile corpses do not confer ritual impurity when merely in the same airspace with a Jew, understands this halachah as reflecting the fact that only the body, the physical raw material is called upon to perform the commandments.
Seeing that even being in the same airspace as a dead person confers ritual impurity, it is not difficult to understand that people who engage in sprinkling the waters of the red cow and its ash on a person so contaminated, will in turn be affected by such contact with him, and will themselves absorb a degree of impurity, though much less severe, one that can be cleansed by immersion on a ritual bath the same evening.
People engaged in indirect procedures preparing the מי נדה will not become ritually impure as they were not in contact with the party to be purified at all. We see that there are many aspects of this commandment which yield valuable lessons for us the readers even if we do not penetrate to the innermost meaning of the legislation.
a. The subject in the Talmud there is that a Torah scholar, though he needs to practice humility, nevertheless must maintain a certain amount of dignity so that people dealing with him do not get the impression that he is merely a “wimp,” a feeble ineffective personality.
b. See Meiri on that saying.
c. We encounter many בעלי תשובה in our daily lives who appear to relate to certain commandments with what appears to be exaggerated stringency. No doubt they have taken to heart what our author just explained about how to straighten out what has been bent out of shape.
d. the paragraph commenced with the sage Sh’muel describing people who voluntarily practice fasts as sinners.
e. I have added remarks of my own to the words of the author but I am certain that these remarks reflect his message.
לפי שהשטן ואומות העולם כו׳. מדברי רבותינו ז״ל (יומא סז ע״ב). וכך פירושו, שלא היה לו לכתוב ״חקת התורה״. אף על גב דמצאנו במקומות הרבה לשון ״חקה״, כמו ״חקת הפסח״ (שמות יב, מג), ״ושמרתם את חקותי ותורתי״ (ראו ויקרא יח, ה) בהרבה מקומות, מכל מקום לא מצאנו לשון ״חקה״ בתורה, רק כאן שכתב ״חקת התורה״. שבכל מקום שנאמר ״חקה״ באה המלה על המצוה. והטעם הוא, כי המצות – בעשית המצוה אין צריך אדם לדעת טעם המצוה כלל, רק עשייתה בלבד. ואין תולה המצוה רק בעשייתה בלבד, ואין בו שום למוד, רק עשיה גרידא (כ)שעושה המצוה. אף על גב דלא ידע שום דבר, המצוה נעשה שפיר. אבל בתורה לא שייך לשון ״חקה״, כי בתורה שייך למוד, ואם כן למה כתב ״זאת חקת התורה״:
לפיכך תירץ ׳לפי שהשטן ואומות העולם כו׳ ׳, לכך כתב בתורה לשון ״חקת״ ללמוד לך שאף בתורה יהא חקה, ואל יהרהר אחר התורה של פרה אדומה. והא דכתיב בפרשת מטות (להלן לא, כא) ״זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה״ אצל כלי מדין, מפני שאלעזר לא בא ללמד תורה לישראל, רק להורות על המעשה שהיה לפי שעה. [ו]מפני שהיה לענין הוראה, ולענין הוראה אין צריך טעם, לכך כתב ״חקת התורה״, כלומר כך יעשו, ואין צריך טעם. אי נמי, התם דברי אלעזר, ובודאי אצל אלעזר שייך ״חקה״, שאין אדם צריך לדעת התורה בטעם שלה, ולפיכך כתיב ״חקת התורה״. אבל אצל השם יתברך לא שייך ״חקת התורה״, אלא לדרשא אתא. ואף על גב דאמרינן במדרש (במד״ר יט, ו) כי למשה רבינו עליו השלום היה הקדוש ברוך הוא מגלה טעם פרה אדומה, מכל מקום כיון שלא נתן טעם זה לכל ישראל, והתורה לישראל ניתנה, דכתיב (דברים לג, ד) ״תורה צוה לנו משה״, ונאמר (דברים ד, מד) ״וזאת התורה אשר שם לפני בני ישראל״, שייך שפיר ״חקת התורה״:
ואם תאמר, למה כתב בפרה אדומה לשון ׳גזרה היא מלפני׳, והלא כל המצות גזרות מלפני הקדוש ברוך הוא, כדאמרינן בפרק הרואה האומר ׳על קן צפור יגיעו רחמיך׳ משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים, ואינם אלא גזרות. ואם כן כולם גזרות הם מלפני הקדוש ברוך הוא (קושית הרא״ם). אין הפירוש שיהיו גזרות בלי טעם כמו שסובר הרמב״ם ז״ל (מורה נבוכים ג׳:מ״ח), דזה אינו, אלא הם גזרות שיש בהם טעם. ומה שנקראו ׳גזרות׳ אחר שיש לכל אחת טעם, היינו שלא יאמר האדם שהם של רחמים, שהקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות ועושה דבר לרחמים, וזה אינו, שהתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא כל דבר במדת הדין, שכך נותן הדין לעשות, ואינו משום רחמנות. ואפילו מה שאמרה התורה לאדם ליתן צדקה (דברים טו, יא) ומעשר (לעיל יח, כא), וכל הדברים אשר הם מגמילות חסד, כל המצות כולם הם גזרות במדת הדין, ואינם רחמים. כי מה שחייבה התורה בצדקה ובמעשר, שכן האדם מצד שהוא אדם חייב שיתן מעשר, כדי שיהיה האדם נפש טוב, ולא יהיה נפש רע. ואם כן, מה שצותה התורה היא בגזרתו של הקדוש ברוך הוא על המקיים המצוה, ולא יביט אל העני ונכה רוח – שיהיה מצווה על נתינת הצדקה כדי שיהיה מתפרנס העני, זה אינו, שאין המצוה אלא לעושה המצוה. אבל המצות אשר נתן לנו הקדוש ברוך הוא כולם הם לתועלת המקיים המצוה. ולפיכך הם כולם גזרות, אף אותם שהם רחמים. וזהו שאמר ׳מפני שעושה מדות הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזירות׳, כלומר שכך גזר הקדוש ברוך הוא במדת הדין, ואינם רחמים:
ומה שתמצא שהקדוש ברוך הוא אמר ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״ (ישעיהו סו, ב), שהקדוש ברוך הוא עוזר דלים, אין הענין שיהיה בשביל כך מצוה לאדם לפרנס אותם בשביל שרחם על העני, שאין זה כן, אלא מה שהוא עוזר דלים ומרחם – הקדוש ברוך הוא בעצמו עושה זה לדלים ולאביונים במדת רחמים, וצוה הקדוש ברוך הוא במדת הדין לאדם שילך בדרכיו (דברים כח, ט). וזהו מגזרתו על האדם, ולא נתן הקדוש ברוך הוא המצות לישראל על צד הרחמים על הבריות, רק מפני גזירות. ובודאי טעם יש בכל מצוה ומצוה. וזהו פירוש נכון במאמר הזה, וכבר כתב זה הרמב״ן בפרשת תצא (דברים כב, ו) עיין שם, רק שהוא שינה בקצת פירושו, ופירוש זה נכון למשכיל:
לפיכך תירץ ׳לפי שהשטן ואומות העולם כו׳ ׳, לכך כתב בתורה לשון ״חקת״ ללמוד לך שאף בתורה יהא חקה, ואל יהרהר אחר התורה של פרה אדומה. והא דכתיב בפרשת מטות (להלן לא, כא) ״זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה״ אצל כלי מדין, מפני שאלעזר לא בא ללמד תורה לישראל, רק להורות על המעשה שהיה לפי שעה. [ו]מפני שהיה לענין הוראה, ולענין הוראה אין צריך טעם, לכך כתב ״חקת התורה״, כלומר כך יעשו, ואין צריך טעם. אי נמי, התם דברי אלעזר, ובודאי אצל אלעזר שייך ״חקה״, שאין אדם צריך לדעת התורה בטעם שלה, ולפיכך כתיב ״חקת התורה״. אבל אצל השם יתברך לא שייך ״חקת התורה״, אלא לדרשא אתא. ואף על גב דאמרינן במדרש (במד״ר יט, ו) כי למשה רבינו עליו השלום היה הקדוש ברוך הוא מגלה טעם פרה אדומה, מכל מקום כיון שלא נתן טעם זה לכל ישראל, והתורה לישראל ניתנה, דכתיב (דברים לג, ד) ״תורה צוה לנו משה״, ונאמר (דברים ד, מד) ״וזאת התורה אשר שם לפני בני ישראל״, שייך שפיר ״חקת התורה״:
ואם תאמר, למה כתב בפרה אדומה לשון ׳גזרה היא מלפני׳, והלא כל המצות גזרות מלפני הקדוש ברוך הוא, כדאמרינן בפרק הרואה האומר ׳על קן צפור יגיעו רחמיך׳ משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו של הקב״ה רחמים, ואינם אלא גזרות. ואם כן כולם גזרות הם מלפני הקדוש ברוך הוא (קושית הרא״ם). אין הפירוש שיהיו גזרות בלי טעם כמו שסובר הרמב״ם ז״ל (מורה נבוכים ג׳:מ״ח), דזה אינו, אלא הם גזרות שיש בהם טעם. ומה שנקראו ׳גזרות׳ אחר שיש לכל אחת טעם, היינו שלא יאמר האדם שהם של רחמים, שהקדוש ברוך הוא מרחם על הבריות ועושה דבר לרחמים, וזה אינו, שהתורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא כל דבר במדת הדין, שכך נותן הדין לעשות, ואינו משום רחמנות. ואפילו מה שאמרה התורה לאדם ליתן צדקה (דברים טו, יא) ומעשר (לעיל יח, כא), וכל הדברים אשר הם מגמילות חסד, כל המצות כולם הם גזרות במדת הדין, ואינם רחמים. כי מה שחייבה התורה בצדקה ובמעשר, שכן האדם מצד שהוא אדם חייב שיתן מעשר, כדי שיהיה האדם נפש טוב, ולא יהיה נפש רע. ואם כן, מה שצותה התורה היא בגזרתו של הקדוש ברוך הוא על המקיים המצוה, ולא יביט אל העני ונכה רוח – שיהיה מצווה על נתינת הצדקה כדי שיהיה מתפרנס העני, זה אינו, שאין המצוה אלא לעושה המצוה. אבל המצות אשר נתן לנו הקדוש ברוך הוא כולם הם לתועלת המקיים המצוה. ולפיכך הם כולם גזרות, אף אותם שהם רחמים. וזהו שאמר ׳מפני שעושה מדות הקדוש ברוך הוא רחמים ואינם אלא גזירות׳, כלומר שכך גזר הקדוש ברוך הוא במדת הדין, ואינם רחמים:
ומה שתמצא שהקדוש ברוך הוא אמר ״ואל זה אביט אל עני ונכה רוח״ (ישעיהו סו, ב), שהקדוש ברוך הוא עוזר דלים, אין הענין שיהיה בשביל כך מצוה לאדם לפרנס אותם בשביל שרחם על העני, שאין זה כן, אלא מה שהוא עוזר דלים ומרחם – הקדוש ברוך הוא בעצמו עושה זה לדלים ולאביונים במדת רחמים, וצוה הקדוש ברוך הוא במדת הדין לאדם שילך בדרכיו (דברים כח, ט). וזהו מגזרתו על האדם, ולא נתן הקדוש ברוך הוא המצות לישראל על צד הרחמים על הבריות, רק מפני גזירות. ובודאי טעם יש בכל מצוה ומצוה. וזהו פירוש נכון במאמר הזה, וכבר כתב זה הרמב״ן בפרשת תצא (דברים כב, ו) עיין שם, רק שהוא שינה בקצת פירושו, ופירוש זה נכון למשכיל:
לעולם היא נקראת על שמך. דאם לא כן, ״אליך״ למה לי, הוי למכתב ׳ויקחו להם פרה אדומה׳. והא דכתיב בפרשת אמור (ויקרא כד, ב) ״ויקחו אליך שמן זית״, לא קשיא, דהתם כך פירושו, שיקחו הם שמן זית לך, והם אינם צריכים לעשות שום דבר, רק שיקחו שמן זית, ואתה תהיה גומר את מצותו ליתן אותו לאהרן הכהן, ולצוות לו שיערוך אותו אהרן (שם שם ג). אבל כאן דכתיב בתריה (פסוק ג) ״ונתתם אותה אל אלעזר הכהן״, אם כן היו ישראל מתעסקין בנתינה לאלעזר, אם כן למה כתב ״ויקחו אליך״, והרי אלעזר שליח ישראל היה, כדכתיב ״ונתתם אותה לאלעזר הכהן״, ולמה כתב ״אליך״:
לעולם היא נקראת על שמך. וקשיא, מה מעלה יש בזה שהפרה היתה נקראת על שמו. ונראה, מפני שסוד פרה אדומה לא נגלה רק למשה (במדב״ר יט, ו), ולפיכך תלה פרה אדומה במשה שהוא עשאה, כי המצווה לעשות דבר ומבין ענין המעשה, אף על גב שהוא לא עשאה רק שנעשה על ידי אחר, נתלה במצווה היודע דבר אל אמתתו. ומזה הטעם נראה שהיתה פרה אדומה שעשה משה דוקא למשמרת לדורות (רש״י פסוק ט), ולא פרה אחרת, כי כל דבר שכלי יש לו קיום, וכן כל דבר הקרוב אל השכל, לאפוקי דבר שאינו שכלי – אין לו קיום. ולפיכך היה קיום לפרה שעשה משה, כי הוא נעשה על פי השכל והדעת, וכל דבר הנמשך אחר השכל יש לו קיום. ולפיכך פרה שעשה משה, כיון שעשה אותה על פי הדעת והשכל, יש לה קיום. וזה שיסד הפייט ׳שכל הפרות כלות, ושלך עומדת׳ מזה הטעם, וכל זה שנעשית הפרה בהשגת השכל, שהוא דבר מקוים:
שתהא תמימה באדמימות. דאי תמימה ממום, הא כתיב אחריו ״אשר אין בה מום״ (כ״ה ברא״ם):
שאם היו בה ב׳ שערות וכו׳. דאי לאו ״תמימה״ הוה אמינא אי איכא רוב שערות שלה אדומות – סגי, לפיכך כתב ״תמימה״. ומיהא דוקא שתי שערות, אבל פחות מב׳ שערות – שאם היה בה שער אחד – כשרה, דהלכתא גמירא לה דאין שער אחד כלום, לא לענין שתי שערות באיש (נידה מו.), ובאשה (שם), ופרה אדומה (משנה פרה ב׳:ה׳):
אמנם לי נראה שאין פחות משתי שערות נקרא שעירות, וכבר פרשנו זה בפרשת תזריע (ויקרא יג, ג, אות ג) אצל ״ושער אין בו״. כללא דמילתא, שהגוף של בעל השער אינו נושא לשער אחד, אלא לשעירות. ולפיכך פרה שיש בה שער שחור, כיון שכל פרה יש לה שעירות, אין פוסל בה אלא אם כן יש בה שעירות שאינו אדום. ומפני זה מחלוקת תנא קמא עם רבי יהודה בן בתירה (משנה פרה ב׳:ה׳), דלתנא קמא דוקא שתי שערות בגומא אחת פוסלת, ולרבי יהודה בן בתירא אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה. והיינו טעמא, דלתנא קמא כיון דרחמנא אמר שלא יהא שעירות של שחור, דוקא כששניהם בגומא אחת, שאז נקרא שעירות של שחור ביחד, אבל כשאינם ביחד, אין זה שעירות. ולרבי יהודה בן בתירא, אפילו בכל מקום, כיון שהפרה גוף אחד, אם יש ב׳ שערות שאינם אדומות הפרה פסולה, שיש בה שעירות שאינו אדום:
אמנם לי נראה שאין פחות משתי שערות נקרא שעירות, וכבר פרשנו זה בפרשת תזריע (ויקרא יג, ג, אות ג) אצל ״ושער אין בו״. כללא דמילתא, שהגוף של בעל השער אינו נושא לשער אחד, אלא לשעירות. ולפיכך פרה שיש בה שער שחור, כיון שכל פרה יש לה שעירות, אין פוסל בה אלא אם כן יש בה שעירות שאינו אדום. ומפני זה מחלוקת תנא קמא עם רבי יהודה בן בתירה (משנה פרה ב׳:ה׳), דלתנא קמא דוקא שתי שערות בגומא אחת פוסלת, ולרבי יהודה בן בתירא אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה. והיינו טעמא, דלתנא קמא כיון דרחמנא אמר שלא יהא שעירות של שחור, דוקא כששניהם בגומא אחת, שאז נקרא שעירות של שחור ביחד, אבל כשאינם ביחד, אין זה שעירות. ולרבי יהודה בן בתירא, אפילו בכל מקום, כיון שהפרה גוף אחד, אם יש ב׳ שערות שאינם אדומות הפרה פסולה, שיש בה שעירות שאינו אדום:
משל לבן שפחה וכו׳. ואם תאמר, דמה ענין פרה אדומה – שהיא מטהרת טומאת מת – לכפר על מעשה העגל. ויש לתרץ, דאילו לא חטאו בעגל היו חיים לעולם, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ה.), אמר רבי יוסי, לא קבלו ישראל את התורה אלא שלא ישלוט בהם מלאך המות, דכתיב (ראו דברים ה, כו) ״למען ייטב לך ולבניך עד עולם״, וכשחטאו בעגל אמר הקדוש ברוך הוא חבלתם מעשיכם – ״אכן כאדם תמותון״ (תהלים פב, ז), ולפיכך המיתה היא חטא העגל בעצמו. לכך אמר הקדוש ברוך הוא ׳תבא אמו ותקנח וכו׳ ׳, ולפיכך מטהרין טומאת מת בה:
אמנם מה שאמרו (תנחומא חקת ח) ׳תבא אמו ותכפר על מעשה עגל׳, רמזו בזה רמז מופלג בחכמה מאד, כי כאשר חטאו ועשו העגל סבה והתחלה, מה שאינו התחלה, הוצרכו כפרה להורות כי אין העגל סבה והתחלה, רק שיש סבה והתחלה לעגל, והיא האם. ואין להקשות, דיאמרו שהאם התחלה, זה אינו, כי אין נקבה התחלה, שהיא עלולה, ואינה עלה, הנה הכל עלול ואינו עלה. ובזה האם מקנחת טינוף העגל בנה. ואף כי גם כן בעלי עבודה זרה אומרים כי העגל הוא עלול, מכל מקום היו אומרים שהאדם יש לעשות אותו התחלה אליו. וזהו כל הטועים אחר עבודה זרה, שמודים שהוא יתברך התחלת הכל, רק שאומרים שיש לעשות התחלה אל האדם. והנה כפרתם שהיו מודים שאין לעשות התחלה לאדם, רק העגל נחשב עלול אל האדם, ואין התחלה לאדם רק השם יתברך. ולפיכך כאשר הודו שהעגל נחשב עלול מן הפרה, זהו כפרה על חטאם שעשו העגל התחלה, ולפיכך האם מקנח טינוף העגל:
ועוד יש בזה דברי חכמה, כי כאשר חטאו בעגל ועשו להם התחלה, והיא אינה התחלה, היה כפרתם להורות כי דבר זה שעשו אינו התחלה, אבל יש לו דבר שנתהווה ממנו, ולאותו דבר שנתהווה ממנו יש לו דבר גם כן שנתהווה, עד שחוזר אל יסוד הפשוט. וכאשר חוזר אל יסוד הפשוט, הנה אינו נמצא לגמרי. ולפיכך כפרת חטא העגל כאשר לקחו פרה, שממנו נתהוה הדבר ששמו הם התחלה, ושרפו אותה עד ששב לאפר, שהוא עפר, יסוד פשוט. בזה נראה שמה ששמו הם התחלה אינו התחלה, רק סופו חוזר אל הדבר שממנו נתהוה, וחוזר אל יסוד פשוט, ואין לשום אותו התחלה. ואולי תשאל, שהיה לשרוף העגל עד שיחזור ליסוד העפר, אין זה קשיא, כי מפני שהנקבה יותר יש בה יסוד עפר, וקרובה אל יסוד הפשוט, לכך עליה בפרט נאמר שנתהוה מן יסוד העפר, ושב אליו גם כן. אבל בעגל, אין עיקר שלו יסוד העפר, לכך אין חזרת העגל – ששמו אותו התחלה – לשוב אל יסוד הפשוט, רק על ידי אמצעי, שהעגל נתהוה מן הפרה, והיא קרובה אל יסוד עפר – שבה ליסוד הפשוט:
וראוי שתטהר טומאת מת, [ד]אין ספק כי אין דבר שיש בו ענין עבודה זרה כמו העגל, שהוא מוכן לעבודה זרה ביותר, ראש לכל העבודה זרה, לכך בחרו אותו לעבודה זרה בפרט. לכך הפרה הזאת היא הסתלקות עבודה זרה מן העולם. והעבודה זרה והמת ענין אחד, שהרי תיקרא עבודה זרה ׳מת׳, ״ויאכלו זבחי מתים״ (תהלים קו, כח) . וכמו שהפרה הסתלקות עבודה זרה, היא הסתלקות טומאת המת גם כן. כלל הדבר, שהפרה – אפרה הסתלקות רוח הטומאה, שהרי חזר ליסוד הפשוט. ומפני שאפר הפרה היא הסתלקות העבודה זרה, שהרי כאשר יחזור אל האפר הזה הוא הסתלקות העגל לגמרי, וחזר אל דבר הפשוט, ולפיכך אפר הזה מסלק טומאת המת כאשר יזרוק עליו, כי האפר הזה הוא יסוד פשוט, אשר שבה אליו הפרה שממנו נתהוה העגל, ראש לכל עבודה זרה. ודבר זה ידוע לחכמים. והדברים האלו דברי חכמה מאוד, כתבנו אלו דברים, מפני שבעל המדרש (תנחומא כאן אות ח) אשר אמר ׳תבא הפרה ותקנח טינוף הבן׳, נתן מקום לנו שהוצרכנו לפרש דברים אלו. והם דברים ברורים מאוד בסוד הפרה, ודי בזה:
אמנם מה שאמרו (תנחומא חקת ח) ׳תבא אמו ותכפר על מעשה עגל׳, רמזו בזה רמז מופלג בחכמה מאד, כי כאשר חטאו ועשו העגל סבה והתחלה, מה שאינו התחלה, הוצרכו כפרה להורות כי אין העגל סבה והתחלה, רק שיש סבה והתחלה לעגל, והיא האם. ואין להקשות, דיאמרו שהאם התחלה, זה אינו, כי אין נקבה התחלה, שהיא עלולה, ואינה עלה, הנה הכל עלול ואינו עלה. ובזה האם מקנחת טינוף העגל בנה. ואף כי גם כן בעלי עבודה זרה אומרים כי העגל הוא עלול, מכל מקום היו אומרים שהאדם יש לעשות אותו התחלה אליו. וזהו כל הטועים אחר עבודה זרה, שמודים שהוא יתברך התחלת הכל, רק שאומרים שיש לעשות התחלה אל האדם. והנה כפרתם שהיו מודים שאין לעשות התחלה לאדם, רק העגל נחשב עלול אל האדם, ואין התחלה לאדם רק השם יתברך. ולפיכך כאשר הודו שהעגל נחשב עלול מן הפרה, זהו כפרה על חטאם שעשו העגל התחלה, ולפיכך האם מקנח טינוף העגל:
ועוד יש בזה דברי חכמה, כי כאשר חטאו בעגל ועשו להם התחלה, והיא אינה התחלה, היה כפרתם להורות כי דבר זה שעשו אינו התחלה, אבל יש לו דבר שנתהווה ממנו, ולאותו דבר שנתהווה ממנו יש לו דבר גם כן שנתהווה, עד שחוזר אל יסוד הפשוט. וכאשר חוזר אל יסוד הפשוט, הנה אינו נמצא לגמרי. ולפיכך כפרת חטא העגל כאשר לקחו פרה, שממנו נתהוה הדבר ששמו הם התחלה, ושרפו אותה עד ששב לאפר, שהוא עפר, יסוד פשוט. בזה נראה שמה ששמו הם התחלה אינו התחלה, רק סופו חוזר אל הדבר שממנו נתהוה, וחוזר אל יסוד פשוט, ואין לשום אותו התחלה. ואולי תשאל, שהיה לשרוף העגל עד שיחזור ליסוד העפר, אין זה קשיא, כי מפני שהנקבה יותר יש בה יסוד עפר, וקרובה אל יסוד הפשוט, לכך עליה בפרט נאמר שנתהוה מן יסוד העפר, ושב אליו גם כן. אבל בעגל, אין עיקר שלו יסוד העפר, לכך אין חזרת העגל – ששמו אותו התחלה – לשוב אל יסוד הפשוט, רק על ידי אמצעי, שהעגל נתהוה מן הפרה, והיא קרובה אל יסוד עפר – שבה ליסוד הפשוט:
וראוי שתטהר טומאת מת, [ד]אין ספק כי אין דבר שיש בו ענין עבודה זרה כמו העגל, שהוא מוכן לעבודה זרה ביותר, ראש לכל העבודה זרה, לכך בחרו אותו לעבודה זרה בפרט. לכך הפרה הזאת היא הסתלקות עבודה זרה מן העולם. והעבודה זרה והמת ענין אחד, שהרי תיקרא עבודה זרה ׳מת׳, ״ויאכלו זבחי מתים״ (תהלים קו, כח) . וכמו שהפרה הסתלקות עבודה זרה, היא הסתלקות טומאת המת גם כן. כלל הדבר, שהפרה – אפרה הסתלקות רוח הטומאה, שהרי חזר ליסוד הפשוט. ומפני שאפר הפרה היא הסתלקות העבודה זרה, שהרי כאשר יחזור אל האפר הזה הוא הסתלקות העגל לגמרי, וחזר אל דבר הפשוט, ולפיכך אפר הזה מסלק טומאת המת כאשר יזרוק עליו, כי האפר הזה הוא יסוד פשוט, אשר שבה אליו הפרה שממנו נתהוה העגל, ראש לכל עבודה זרה. ודבר זה ידוע לחכמים. והדברים האלו דברי חכמה מאוד, כתבנו אלו דברים, מפני שבעל המדרש (תנחומא כאן אות ח) אשר אמר ׳תבא הפרה ותקנח טינוף הבן׳, נתן מקום לנו שהוצרכנו לפרש דברים אלו. והם דברים ברורים מאוד בסוד הפרה, ודי בזה:
זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר – תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה״ש אשר צוה ה׳ לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר״ל חק המלך ית׳ שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש״י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית׳ הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית׳ תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה.
ומ״ש בפר׳ ואתחנן (ד׳:ו׳) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה, וכאן משמע אדרבה שמונין על החקים תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע״ה השיג הכל חוץ מן הפרה שאמר עליה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) לפיכך האומות ששומעים חק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה כי השומעים כל החקים בכלל ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג.
ויקחו אליך פרה וגו׳ – פירש״י לעולם היא נקראת על שמך כו׳ מה יקר וגדולה נתן למשה בזה שתקרא הפרה על שמו, והקרוב אלי לומר בזה שאין מצוה נקראת כ״א על שם הגומרה ולדעת רז״ל (במד״ר י״ט:ח׳) הפרה כפרה על עון העגל תבא האם ותקנח צואת בנה, וכשם שמשה התחיל בכפרה זו כששרף העגל ויטחון אותו דק לעפר כך יגמור הכפרה שגם הגמר יקרא על שמו. וזה טעם ארז״ל (ילקוט שמעוני שמות י״ח:ד׳) כששמע משה שהקב״ה אמר הלכה בשם אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר יהי רצון שיהא אליעזר זה מיוצאי חלצי שנאמר ושם האחד אליעזר. (שמות י״ח:ד׳) ומה ראה משה על ככה לבקש על דין זה שיצא מיוצאי חלציו יותר מכל סתרי תורה הנאמרים באמת מכל דור ודור ודורשיו דור דור וחכמיו, אלא לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל שנאמר מחני נא מספרך (שמות ל״ב:ל״ב) ונקראו על שמו שנאמר (ישעיהו ס״ג:י״א) ויזכור ימי עולם משה עמו, ע״כ רצה שגם בפרה זו מראש ועד סוף תקרא על שמו כי פרה טעמה לשרש אחר הע״ז וכן העגלה ערופה כפרה על ש״ד כי במעשה העגל עברו גם על ש״ד בהריגת חור, לכך נאמר ויקחו אליך שגמר מצוה זו תקרא על שמך.
ויען כי נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר חקת הפרה, ש״מ שהתורה והפרה ענין אחד להם כמו שהתורה נקראת על שמו של משה שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי, כך הפרה תקרא על שמו וטעם שניהם אחד הוא כי נ׳ שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר אחת (נדרים לח.) וע״י מ״ט שערי בינה שהשיג היה לו מבוא לבוא בסוד ה׳ לדרוש התורה במ״ט פנים טהור ובמ״ט פנים טמא, כמ״ש (משלי ב׳:ד׳) וכמטמונים תחפשנה מונים היינו ב״פ מ״ט כי ע״י זה אמרות ה׳ אמרות טהורות מזוקקות שבעתים (תהלים י״ב:ז׳) היינו ז׳ על ז׳. וכן טעם הפרה נעלם מעין כל חי אפילו משלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מלכים א ה׳:י״א) ולא נגלית כ״א למשה ע״י מ״ט שערי בינה שהשיג כדמסיק בילקוט שמעוני (תהלים תרנח) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ר׳ שמעון בן פזי פתר קרא בפר׳ פרה שיש בה ז׳ פעם ז׳. ז׳ פרות, ז׳ הזיות, ז׳ שריפות, ז׳ כבוסים, ז׳ טמאים, ז׳ טהורים, ז׳ כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הם אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל עכ״ל. ויש לדקדק מה נפקותא יש לן במספר זה עד שדרש עליו פסוק מזוקק שבעתים, אלא ודאי דעת בעל מדרש זה ליתן טעם על מ״ש במדרש (ילקוט שמעוני חקת תשנט) ויקחו אליך פרה לך אני מגלה סוד פרה ולאחרים היא חקה, ולמה נעלמה מעין כל חי אלא לפי שיש בה מספר מ״ט וזה רמז שאין לזקק ולצרף כל ענינה כ״א ע״י מ״ט שערי בינה שלא נגלו כ״א למשה ע״כ היא לאחרים חקה ואפילו לשלמה.
ובעקידה הביא מדרש, האומר שהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ופירש בזה מה שפירש ואומר אני כשם שהאם מושלת על הבן כך הפרה משלה בכל חכמות שלמה כי לא יוכל לבא בסודה, ובזה מיושב מה שלא נאמר חקת התורה כ״א כאן ובפר׳ מטות בהלכות גיעולי כלים במי נדה לפי שטהרת הפרה בכללה, נמשלה לתורה בכללה ע״י תעלומות חכמה שבה.
פרה אדומה תמימה – משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה (תנחומא חקת ח) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ״ש (עמוס ב׳:ט׳) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ש״מ שלא די בהשמדת הפרי לבד לכך ארז״ל (ע״ז מה:) העוקר ע״ז צריך לשרש אחריה, ר״ל צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד ע״ז כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה ע״כ צוה ה׳ על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע״ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה ובפר׳ כי תשא (ל׳:י״ג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב״ה כארז״ל (ברכות לב.) אתה גרמת להם כו׳, ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו לידי מעשה כזה.
וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה׳ במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמ״ת נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו״ר מ״א:ז׳) ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממה״מ, שלא ימותו כ״א בנשיקה ע״פ ה׳ ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע״י מה״מ הבא מסטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג:, ועיי״ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממה״מ ובטלה הטומאה וע״י העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המה״מ ואם כן העגל גרם טומאת המת ע״כ תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע״י אפר הפרה וזה פירוש יקר.
ויקחו אֵלֶיךָ֩ פָֿרָה: הפ״א רפויה, שהתרסא שבסוף התיבה אע״פ שנגינתה קרובה לתלשא אין לה דין מפסיק. [אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה].
אֵֽין־בה מום: במאריך ובמקף. [אֵֽין־בָּהּ֙].
<אשר לא עלה עליה עֹל: חס׳ וי״ו. ועיין בספר הזוהר1. ובפסיקת׳2 דר׳ טוביהו, אשר לא עלה עליה על, חס׳ וי״ו, על כתיב, מכאן אמרו לא עול ממש אלא אפי׳ כל שהו כמו עול, כדתנן פ״ב דפרה3, רכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסרה, נתן טליתו עליה, פסולה. ועיין בספ׳ פענח רזא4.> [עֹל].
1. הזוהר: במדבר, קפ ע״ב.
2. ובפסיקת׳: לקח טוב במדבר, קכ ע״ב.
3. פ״ב דפרה: פ״ב מ״ג.
4. פענח רזא: עמ׳ תנד (על פסוקנו).
לפי שהשטן. דק״ל למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם, דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש״י, דהא הרבה פעמים כתיב בתורה כמו זאת חקת הפסח, וכמו אם בחקותי וגם מלת התורה, כמו זאת התורה לעולה ולחטאת, וזאת תורה העולה. אבל כאן כתיב זאת חקת התורה קשה למל״ל תרווייהו. ועוד שהסמיך חקת לתורה, ע״כ צ״ל שהאחד הוא פירוש לשני כאלו אמר שהתורה הזאת של פרה הוא חקה, ולא הוה דומיא דחקותי ותורותי דהתם אינו סומך חקים לתורת. ואע״ג דכל התורה כולה הוא גזירת המלך. הכא בא להודיע שאין בזה טעם כלל רק הגזירה וראוי לקבלה אף שאין טעם כלל נודע לישראל, וזה שפירש״י ומתרץ לפי שהשטן כו׳. וא״ת גבי כלי מדין נמי כתיב זאת חקת התורה. וי״ל דהתם נמי קאי אאפר פרה דכתיב אך במי נדה יתחטא ולפי מדרש רז״ל דקאי קרא אך במי נדה יתחטא אטבילה שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, צ״ל דגם הטבילה עצמה היא מאותן שאין בהם טעם למה לא יועיל אלף סאה שלא במקום טבילה כארבעים סאה דמי מקוה. רא״ם:
ומה טעם כו׳. וא״ת ולמה נקט רש״י כפל ל׳ מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, וע״ק למה מונין את ישראל במצוה זו יותר מבשאר מצות, שהרי כמה מצות ישנן שאין בהם טעם, כגון כלאים או שאר דברים וכיוצא בזה, וע״ק למה במצוה זו השטן וא״ה מונין את ישראל. ונראה דיש ג׳ מיני מצות, א׳ נימוסים כגון גזל רציחה ודומיהם לקיום והנהגת העולם. ויש עוד מצות שהם להסיר ולבטל הקליפות והקטרוג כגון שופר ומצות ומ״מ יש בהן טעם ואין הא״ה מונין ישראל עליהם כיון שיש טעם בהם זכרון הנס אבל השטן הוא היצה״ר מחשב לבטלן למה היה זה נחשב למצוה לתקוע דוקא בשופר ותשר״ת או לאכול דוקא מצה ולשרוף החמץ וכדומיהן. ויש מצות שאין טעמם נגלה וא״ה אין מונין את ישראל כגון לולב או ציצית או מאכלות אסורות. אבל מצוה זו אין בה הזכרת נס ויש בה השבתת הטומאה, ועוד שהוא דומה לכישוף במעשיה ושריפתה לכך השטן וא״ה מונין לומר מה מצוה זה שהוא דומה לכישוף, ועוד מ״ט יש במצוה זה שהרי היא עצמה סתרי אהדדי דאפר פרה מטהר הטמאים וטהור שנושא אפר פרה מטמאו, ועוד מ״ט יש בה שיכולה לטהר טמאים נלי״ט:
לעולם היא. רצונו לתרץ למה כתיב אליך דאליך משמע שמשה יתעסק בפרה ובסמוך כתיב ונתתם אותה לאלעזר. אבל גבי ויקחו אליך שמן זית שלא ביאר הכתוב מי הי׳ מתעסק י״ל שמשה היה מתעסק בו לכך כתיב ויקחו אליך שמן זית:
פרה שעשה משה במדבר. לפי שכשעשה משה פרה זו במדבר היו מניחין ממנה להר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות שמקדשים ממנה כדפירש רש״י בסמוך, ר״ל בכל פרות היו צריכין לערב מפרה של משה ובזה מקדשין ואי לאו הכי פסולה לאפר פרה לכך נקראין כולן של משה:
תמימה באדמימות. ר״ל למה כתיב תמימה, א״ל שתהא תמימה בלא מום הא בהדיא כתיב אשר אין בה מום:
שתי שערות שחורות פסולה. וא״ת דלמא אפילו שער אחד נמי. וי״ל דהא אף כשלא הוה כתיב תמימה אלא אדומה בלבד הוה ידענא דצריך שתהא כולה אדומה, ואפילו אם לא היה בה אלא שער אחד שחור היתה פסולה וחזר הכתוב וכתב תמימה ללמד שתהא כולה תמימה באדמימות דמשמע הא אם יש בה אפי׳ שער אחד שחור פסולה הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שנים פסולה ואחד כשירה. אבל הרא״ם פי׳ שתי שערות הלל״מ:
Because Satan. Rashi is answering the question: Why are both the words "statute" and "Torah" written [for surely one of them would suffice]? Rashi is not asking why either term is used altogether, for in many instances it is written in the Torah [only] "statute," for example, "This is the statute of the Pesach offering" (Shemos 12:43) and "If you follow my statutes" (Vayikra 26:3). Also "Torah" appears in, "This is the Torah for the burnt-offering, the meal offering, the sin-offering" (Ibid., 7:37) and, "This is the Torah for the sin-offering" (Vayikra 6:2). But here it is written, "This is the statute of the Torah" so why are both [terms] necessary? Furthermore, "statute" is juxtaposed to "Torah" implying that one term defines the other. It is as if Scripture said that the Torah of the [red] cow is a statute. And it is not similar to, "My statutes and My Torah" (Bereishis 26:5) for there "statutes" is an independent term, not modifying [the word] "Torah." Now, even though the entire Torah is the King's edict [and we cannot know the reasons for the mitzvot], nonetheless here it serves to notify that there is no reason at all [for this commandment], rather it is an [absolute] edict and it is worthy of acceptance by Yisroel without any known reason for it. This is what Rashi explains [when he says], "Because Satan, etc." You might [challenge this and] note that in the episode dealing with Midyan's utensils it is [also] written, "This is the statute of the Torah" (Bamidbar 31:21). The answer is that there too it is referring to the ashes of the [red] cow for it is written, "However, it must be purified with sprinkling water" (Ibid. v. 23). According to the Midrash (see Rashi there) that the verse, "However, it must be purified with sprinkling water" refers to immersion, for the Torah requires the immersion of metal utensils to purify them from the forbidden [foods absorbed within], one must say that the [act of] immersion itself is among those [statutes] that have no reason. [For one may wonder] why one thousand seah of non-mikvah water cannot accomplish [i.e., purify] what forty seah of mikvah water accomplishes. Re"m
"What is this commandment? What is the reason for it?" You might ask: Why does Rashi seemingly repeat [the same idea] "What is this commandment? What is the reason for it?" Also, why do the nations taunt Israel regarding this commandment more than with other commandments? There are many commandments that seemingly have no reason, such as [the prohibition of] mixing different seeds, or other such similar commandments. And furthermore, why do Satan and the nations of the world taunt Israel particularly regarding this commandment? It seems to me that there are three categories or commandments. First, there are commandments dealing with proper behavior such as prohibitions against theft, murder, and the like, [necessary] for the preservation of the world. Then there is a [second] category of commandments whose purpose is to remove and annul evil spirits and accusations. [These commandments] are the [blasting of the] shofar and [eating] matzos. And being that these commandments have a reason, the nations of the world do not taunt Israel regarding them because the commandments have a reason, in that they serve to remember a miracle. But Satan, which is the evil spirit, seeks to nullify the [reason by saying] "Why can the commandment only be fulfilled by blowing a shofar [i.e., ram's horn] or only by eating matza and burning the chometz, etc.?" And a third category is commandments whose reason is not revealed, yet the nations of the world do not taunt Israel, such as lulav, tzitzis, or forbidden food. However, this commandment is not related to any miracle, and it has the [power of] removing of impurity. And also it has similarities to witchcraft in its preparation and burning. Therefore Satan, along with the nations of the world, taunts [Israel] by saying, "What is this commandment which is similar to witchcraft? And also, what reason is there for this Commandment? For it is self-contradictory: The ashes of the [red] cow purify the impure, yet it causes the one who carries the ashes to become impure! And furthermore what reason is there for it to purify the impure?" R. Yaakov Taryesh
It will always be called. Rashi is answering why Scripture writes דילא? For דילא ("to you") implies that Moshe is to be involved with the [red] cow, and below it is written, "Give it to Elozor [the kohein]" (v. 3). However, when it is written, "To take to you pure olive oil" (Vayikra 24:2), and Scripture does not clarify who should be involved with it, one might say that Moshe was to be involved, and therefore it is written, "To take to you pure olive oil."
The cow which Moshe prepared in the wilderness. Because when Moshe prepared this [red] cow in the wilderness, they left over some [ashes] for [future] Kohanim Gedolim for the Mount of Olives and for other cows that will be sanctified from these ashes, as Rashi explains below (v. 9). That is to say that all [future] cows would need to mix in [ashes] from Moshe's cow and that is how they became sanctified. Otherwise, it would be disqualified as being ashes of the [red] cow. That is why they are all referred to as Moshe's.
It must be perfectly red. Meaning, why is it written "perfect"? For you cannot say that it means without a blemish for it is specifically stated, "Without a blemish."
Two black hairs, it was disqualified. You might ask: Perhaps even one hair [would disqualify it]? The answer is that had Scripture not written "perfect" but only "red," I would know that it has to be entirely red, and that even if it had only one black hair it would be disqualified. Now that Scripture writes "perfect" it is to teach that it must be completely red, implying that were it to have even only one black hair it is disqualified. Thus we have a situation of an exclusion following an exclusion, and in such a situation we derive an inclusion, that one black hair does not disqualify, but two back hairs disqualify. However, Re"m explains that [the law that] two hairs [disqualify] is a law [given] to Moshe at Sinai.
זאת חקת התורה – צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו׳ או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות יב) זאת חקת הפסח, ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז״ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז״ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו׳ מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה.
ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא:) ופסקו רמב״ם בפרק א׳ מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה וכו׳ עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה׳ במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז״ל (ב״מ קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו׳ ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל.
וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב׳ כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה.
ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה׳ פסח במצרים הקפיד ה׳ על ב׳ דברים, הא׳ דין ערל וצוה למול כאומרם ז״ל (שמו״ר פי״ז) בפסוק ואעבור עליך וגו׳ דם פסח ודם מילה, והב׳ על דין בן נכר שאמרו ז״ל (שם פט״ז) בפסוק משכו וקחו לכם וגו׳ משכו ידיכם מעבודה זרה שבזה יצאו מכלל בן נכר, ועל דין ג׳ שהוא הטומאה לא מצינו שהקפיד ה׳, והגם שמצינו (פסחים עז.) שהפסח בא בטומאה בנטמא ציבור, עם כל זה היה ה׳ יכול לצוות קודם שיזהרו מטומאת מת ולעשות משה אפר פרה ואין מעצור לה׳ לעשות רצונו יתברך, והגם שיש לומר בזה דחיות אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדיין לא קבלו התורה ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י״ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר, ותמצא שאמרו בפסחים (צב.) וכתבו הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות פסח וזה לשונו גר שנתגייר ביום י״ד ומל וטבל אין שוחטין עליו את הפסח גזירה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו׳ עד כאן לשונו, ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה מזה אתה למד כי זולת גזירה זו אין חוששין לטומאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טומאת מת, והוא מאמר ה׳ זאת חקת התורה.
ובדרך רמז ירצה באומרו חקת התורה שאם יקיימו מצוה זו הגם היותה חוקה בלא טעם מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר צוה ה׳ לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה רצה ה׳ שתתמסר להם המצוה בדרך חקה.
אשר צוה ה׳ לאמר – צריך לדעת למה הוצרך לומר מאמר זה והלא רואני כי ה׳ הוא המצוה לאמר שכן אמר וידבר ה׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, עוד אומרו לשון נסתר אשר צוה ופי ה׳ הוא המדבר והיה לו לומר אשר אנכי מצוך לאמר, עוד למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם ב׳ לאמר, עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר דבר אל בני ישראל קודם מאמר זאת חקת התורה על זה הדרך דבר וגו׳ זאת חקת התורה.
אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות, שכליות שהשכל מחייבם כגון כבוד אב ואם גניבה גזילה אונאה רציחה וכדומה, שמעיות שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבוד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו׳ וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה, ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ״ח דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פ״ו) שאז מגלין לו רזי התורה שגילה ה׳ למשה בסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר.
ובמה שלפנינו צוה ה׳ אליו שיסתום הדברים ויאמר להם הדבר בחוקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באומרו וידבר ה׳ אל משה לאמר לישראל פירוש ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, זאת חקת התורה פירוש מצוה זו היא חקת התורה כן צוה ה׳ לאמר לכם, וכאילו אמר הכתוב אשר צוה ה׳ לאמר לכם הוא זאת חקת התורה, ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מוטעמים במצוה זו אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חוקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר כיון שה׳ צוה עליו לומר הדבר בחוקה.
ובזה נתישבו הדקדוקים, גם נתישב למה לא הקדים מאמר דבר וגו׳ למאמר זאת חקת וגו׳ כי מאמר זאת חקת התורה היא מצות ה׳ על מצוה שיאמר לישראל שה׳ צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחוקה, ומאמר דבר בא על עיקר המצוה מצות ה׳ לישראל, ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו׳ פירוש יקחו למה שאתה יודע ומכוין בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו ובזה תהיה המצוה נעשית שלימה במעשה ובמחשבה הצריכה, וכפי זה ידויק על נכון אומרו ויקחו בתוספת וא״ו בתחילת הציווי להם, שנתכוון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה עוד יוסיפו שיכוונו בלקיחתה למה שאליך כאמור.
ואם תאמר תינח אותה פרה של אותו דור פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה, אפשר שלא מכולן העלים ה׳ סודה אלא מכללות ישראל אבל למיוחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה והם ימסרו למיוחדים הבאים אחריהם, או אפשר שבכל דור ודור יכוונו למה שידע משה, ומצאתי שאמרו במדרש (רבה כאן) וזה לשונם ויקחו אליך ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה, וצריך לדעת למה עשה ה׳ שינוי במצוה זו מכל המצות שתקרא על שמו, ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפירשתי.
או יאמר על פי דבריהם ז״ל (שם) שאמרו שאומות העולם מונים את ישראל מה מצוה היא זו וכו׳, לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר פירוש שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם מה מצוה היא זאת וכו׳ יאמרו להם חקה חקק ה׳ עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו, ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה.
פרה אדומה וגו׳ – רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז״ל (פרה פ״ב) ב׳ שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות, אשר לא עלה עליה עול כי העול ימתק הדינים בסוד מאמרם (ברכות ה.) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם מהמת שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט.
וראיתי בספרי זוטא ופסקו רמב״ם בפרק א׳ מהלכות פרה אדומה אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו וגו׳ פרה ולא עגלה עד כאן, ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה׳ שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה מספר אשר תכוון אליו, אבל אם יקנו עגלה קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה׳ על שעת הקנין כדי שיהיו קונים דבר שהכוונה בו שהם רפ״ה דינים.
זאת חקת התורה, This is the statute of the Torah, etc. Why did the Torah call this single commandment "Torah?" The Torah should have written simply: זאת חקה, וגו "this is a statute, etc." Alternatively, the commandment could have commenced with the words: "this is the law of ritual impurity, etc." We have such examples in Exodus 12,43 where the Torah wrote: זאת חקת הפסח וגו. We cannot answer the question we raised by saying that the Torah wanted to tell us that in order to be able to study Torah one first had to purify oneself with the ash of the red heifer. This is not only not so, but we have learned in Berachot 22 that "words of Torah are not susceptible to ritual impurity at all." All the opinions offered in the Talmud, including the ones that are most stringent when it comes to the purification rites needed for people who have experienced seminal discharges, agree that it is permissible for people who are ritually impure due to contact with the dead to study Torah while in that state of ritual impurity.
We may be able to answer our question by referring to something we have learned in Nazir 61 and which has been ruled on by Maimonides in the first chapter of his treatise on Tumat Met. It is stated there that the concept of ritual purity originating from a dead body and conferring ritual impurity does not apply to the type of Gentile known in the Talmud as a Kuti. Here is the wording of Maimonides' ruling: "If a Kuti touches a dead body or carries same or forms a tent over such a dead body it is as if he had never touched the dead body. The situation is analogous to an animal having touched a dead body. Just as the animal does not become ritually impure thereby, neither does the Kuti." Thus far Maimonides. The Jewish people have been elevated above other nations in that they have received the Torah without which the Jews would not be different from any other nation. The wording of our verse then reminds us of the distinction of the Jewish people in that contact with the dead confers ritual impurity on a people who have been given the Torah. Lesser spirits yearn to attach themselves to the Jewish people inasmuch as the latter represent a high level of spirituality not only while alive but even while they are dead. The sanctity Jews experience during their lives is evident due to the fact that contact with the dead, or even being under the same roof with a dead body confers ritual impurity on the bodies of living Jews. This reflects how the Gentiles even while dead aspire to attach themselves to Jews, somehow. Were it not for the power of the ash of the red heifer with which this legislative act of the Torah has endowed us to help counteract the pull of the impurity associated with a dead body, we would not be able to shake off this attachment by the spiritual residue of the dead.
I have already illustrated this relationship between Israel and ritual impurity by means of a parable. Let us assume that we have two containers inside a house, one full of honey, the other full of refuse. If you take both these containers outside it will be observed that the container full of honey attracts swarms of flies whereas the number of flies which are attracted to the container full of refuse is insignificant by comparison. Similarly, when a Jew dies, the fact that he was full of holiness while alive -i.e. sweet as honey,- now attracts all kinds of spiritually negative elements seeing the soul has departed from that body. These are the forces of impurity which always attempt to attach themselves to anything sacred as they wish to benefit from the physical sweetness of holiness. This is the reason that the body of a dead Jew confers impurity on any other Jew who is under the same roof. This is so even if 1000 houses attached to each other surround the room in which the dead body is kept. As long as one door opens into those houses the impurity is spread throughout the airspace in all these houses. The same does not occur if the dead body is not that of a Jew. This is because the Gentile never possessed holiness while alive so that the spiritually negative elements have no reason to think they would benefit by attaching themselves to it. The body of a dead Gentile confers ritual impurity on a Jew only if the Jew touches it, etc., not if he merely shares the same roofed-over airspace with it. The only impurity which does cling to the body of a dead Gentile is that which is capable of killing on contact. The root cause for all these rules is the Torah (which was given to the Jewish people).
With the help of this explanation I have been able to understand why God was so particular about only two aspects of the Passover legislation in Egypt. The first aspect is God's insistence that only Jews who had been circumcised were allowed to offer and eat the Passover lamb. Our sages in Shemot Rabbah 17,3 understand Ezekiel 16,6 and 8 as referring to the blood of circumcision and the blood of the Passover sacrifice respectively. The second aspect God was so concerned with at the time was the prohibition of a בן נכר (normally translated as a Gentile) eating from that sacrifice. The sages in Shemot Rabbah 16,3 explain Exodus 12,21 משכו וקחו לכם צאן, "draw out and take for yourselves lambs, etc." to refer to people who had withdrawn from worshiping idols. The visible evidence of abandoning idol worship consisted of slaughtering the very animal which served the Egyptians as a major deity. When a Jew did this he ceased to be a בן נכר, a Gentile. It is strange that the third major stricture which the Torah warned the Jews of regarding the observance of the Passover ritual, namely, that it must not be eaten by people who are ritually impure did not feature in the legislation as it applied to the Jews in Egypt. Why did God not care about this at that time? It is true, of course, as you are all aware, that if the majority of the Jewish people were to find themselves in a state of ritual impurity due to contact with the dead the rule about eating the Passover while in a state of impurity is relaxed, as we know from Pesachim 67. Nonetheless, God could have at least commanded that the Jews in Egypt should endeavour to be ritually pure before eating the Passover? Moses could have prepared the ash of a red heifer to facilitate the process of a Jew cleansing himself of such impurity! Even the whole Passover legislation for future observance as detailed in Exodus 12,42-49 does not mention the need to be ritually pure! While one can come up with various excuses as to why ritual purity inside Egypt was not feasible, the Torah should have at least mentioned this as part of the requirements for the Passover observance forthwith! When you reflect on what we have written above you will find that there was a perfectly good reason why the Torah ignored the requirement of ritual purity in Exodus. The Israelites did not need to purify themselves because they had not been defiled through contact with the dead in the first place. As long as they had not been Jews in the legal sense of the word, i.e. through circumcision and the affirmation of their monotheism through the act of slaughtering an Egyptian deity, i.e. the lamb, they were no better than the Kutim discussed in Nazir 61 and the rule laid down for who is subject to such ritual impurity by Maimonides. As long as the Israelites had not received the Torah they would not contract ritual impurity even after they had circumcised themselves and prepared the Passover lamb for ritual slaughter. Moreover, even assuming that Jews could contract ritual impurity as soon as they had converted by circumcision and the denial of idol worship, such a conversion took place only on the 14th of Nissan as they prepared to slaughter the lamb. Any so-called ritual impurity which was contracted before that date would be automatically cancelled as it had been contracted by a different person, a Gentile instead of a Jew. Even nowadays, if a Gentile converts on the 14th of Nissan, any impurity he had contracted prior to that date is ignored for the purpose of including him in the people who may eat of the Passover, provided he meets all the other requirements. Having written this we are faced with the problem mentioned in Pesachim 92 where it states that a proselyte who converted on the 14th of Nissan may not participate in that year's Passover although he had ritually immersed himself [a requirement for all proselytes. Ed.], the reason being that in the event he would be impure due to contact with the dead in the following year he would think that all he had to do was to immerse himself in a ritual bath. Maimonides also rules this way in chapter 6 of his Hilchot Pesach. The reason both the Talmud and Maimonides had to explain the reason for this prohibition teaches that in actual fact such a proselyte had not been ritually impure at all at the time of his conversion. The same applied to the Jews in Egypt. This then is the meaning of the Torah writing זאת חקת התורה.
On a moral/ethical plane we may see in the words חקת התורה a message telling us that whosoever observes this commandment although it is labelled as a statute lacking rationale, is considered as if he had observed the whole range of commandments contained in the Torah. The reason is that when we observe a commandment which is completely beyond our understanding this is equivalent to a declaration of faith in God and in His Torah. It is as if one declared one's preparedness to observe all the commandments given the opportunity to do so. Who knows if God did not present this commandment as a חקה in order to enable us to make such a declaration by means of observing it.
אשר צוה ה' לאמר, which God commanded to convey. Why was this half-sentence necessary at all? We have already learned from verse one that God was the One Who instructed Moses and Aaron to convey this commandment to the Israelites! Besides, why did the Torah employ the third person i.e. אשר צוה instead of the usual אשר אנכי מצוך, "which I command you, etc.?" Why did the Torah have to repeat the word לאמר once more in our verse? The Torah already wrote לאמר in verse one! We must also analyse why the words דבר אל בני ישראל do not appear at the very beginning of our verse instead of after the words זאת חקת התורה.
Most commandments are either based on reason or on traditions which have to be symbolised. The author calls the former מצות שכליות and the latter מצות שמעיות. An example of the former is the commandment to honour father and mother, whereas the commandment to rest on the seventh day is an example of the latter. Observance of the Sabbath is a symbolic form of acknowledging that God rested on that day when He created the universe. We observe certain festivals as commemorations of miracles which the Jewish people experienced on those dates. We do not worship idols to testify that God is our deity, that He took us out of Egypt. The examples mentioned are, however, only the apparent, i.e. the visible reason for those commandments. There is not a single commandment that does not contain mystical dimensions, unknown to most people but whose meaning had been revealed to Moses. It behooves each one of us to acquire as much insight into the meaning of the Torah as the 48 methods described in the last chapter of "Ethics of our Fathers" have revealed to us. If one pursues Torah study by taking advantage of all the various tools mentioned there one will be able to gain insights similar to those that God revealed to Moses at Mount Sinai and which Moses in turn communicated to the Jewish people. The members of Moses' generation were informed about all the mystical dimensions of the various commandments.
In our instance, God decided to legislate a commandment which did not fit either of the two categories we mentioned before. He decided to withhold the reasons which prompted Him to formulate this legislation. The first time the Torah writes the word לאמר in verse one was to tell Moses to convey this commandment without elaborating on its meaning. This is why the Torah told Moses to say "זאת חקת התורה" as if to say: "do not ask me any questions about the meaning of this law." The second time the Torah writes אשר צוה ה' לאמר is equivalent to Moses telling the people: "this is all I am allowed to tell you." He implied that he himself had received further insights into the meaning of this law although he had to keep this a secret.
This solves all the questions we had posed about the peculiar wording employed here. It explains why the commandment did not commence with the words דבר אל בני ישראל before saying זאת חקת התורה. The reason was that these words were precisely what made this commandment different from all the other commandments which Moses was meant not merely to convey to the people but also to explain to them. The word דבר referred to the substance of the commandment to be conveyed to the Israelites. The Israelites might counter that anyone who observes a commandment without knowing both the visible and the hidden reason for that commandment was like a person performing a commandment which had a body but no soul. In order to counter such an argument the Torah wrote דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה, "they shall perform the commandment because you know the reason behind it." The Torah meant that seeing that Moses was familiar with even the hidden reason for this commandment the people could observe it in a perfect manner although God had not taken them into His confidence in this instance. When looking at the paragraph in this way we can even understand the conjunctive letter ו at the beginning of the word ויקחו. It means that in addition to the actual taking of the red heifer the people should be conscious at that time that Moses was aware of the reason for this commandment.
One could have reasoned that granted that there was a reason for the red heifer of the generation Moses led in the desert not to have been revealed; what was the situation with the red heifers during all subsequent generations? It is possible that God had not withheld the meaning from everybody but had revealed it to selected individuals in each generation such as to Aaron. It is reasonable to assume that such selected individuals in turn would reveal it to selected individuals of the next generation. Alternatively, the Torah expects that all successive generations have to be content with the fact that Moses had known the meaning of this commandment. I have found a comment in Midrash Rabbah according to which the words ויקחו אליך mean that all future red heifers would be named as the "red heifer of Moses." We have to understand why God departed from His custom when He formulated this commandment. When you review our explanation you will come to the conclusion that the verses make good sense without recourse to any other commentaries.
You may also look at our text in light of the Midrash Rabbah where it is claimed that the Gentile nations would approach Israel demanding to know the rationale of this commandment. The Torah said זאת חקת התורה in order for the Israelites to be able to respond to the enquiries of the Gentiles by pointing out that the nature of this legislation is such that we cannot explain it. We do not make an attempt to second guess God on the subject or to question it and by inference doubt Him. If we accept the Midrash, Moses was permitted to reveal his insights to the people on the understanding that the people in turn would keep their secret and not reveal it to the Gentiles even under provocation.
פרה אדומה, a red heifer, etc. I believe that all the details described by the Torah here are references to a variety of rules to be observed in connection with this red heifer. 1) אדומה; this is a reference to the ascendancy of the attribute of Justice; (a reminder of blood) 2) תמימה; it must not have black hair. We have learned in Parah 2 that two black hairs disqualify a red heifer from being used as such. Not only must it not have black hairs, but even the horns and the hooves must be coloured red. The colour black, and most certainly the colour white, disqualify such a heifer. 3) אשר לא עלה עליה עול, "upon which there never has been a yoke." The yoke reduces the impact of the power of the attribute of Justice. This is the mystical dimension of Berachot 5 that if a person experiences afflictions this cleanses away all the sins of a person. In other words, afflictions are an aspect of the attribute of Justice in action. 5) The burning of the red heifer is also symbolic of the attribute of Justice being in action. Once these various aspects of God's judgments have been reduced to ashes, these ashes enable the accumulated impurity which cleaves to man to escape, seeing that the impurity (טומאה) itself is only like a painful whip employed by the attribute of Justice in subjecting us to justice and retribution.
I have seen in Sifri Zuta that it is part of the rules of the red heifer that a person must not buy a calf and raise it because the Torah wrote ויקחו פרה, "they shall buy a (fully grown) cow and not a calf." Maimonides also rules like this in chapter 1 of his Hilchot Parah. In light of what we said that all the details the Torah wrote about the red heifer are related to its connection with the attribute of Justice, there is a deeper meaning to the last mentioned halachah. The very name פרה reminds us of a certain number (known to Kabbalists) connected to the process of judgments and retribution. If one were to use a calf and raise it this would throw this connection out of balance. Even though such a calf would eventually become a cow=פרה and as such would symbolise the number 285 which is the number of judgments God has in store for man, God insisted that the red heifer be of age at the time it is designated as such.
זאת חקת התורה – לפי דכתי׳ והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי יכול דווקא הזאה ביום. שחיטתה וקבלת דמה הזאת דמה שריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהם דווקא ביום מניין ת״ל חקת התורה כל הפרשה א׳. ודווקא אילו ה׳ דברים לפי ששוו להזאה כמו שהזאה פסול באשה כך הם פסולי׳ באשה ולכך הם פסולי׳ גם בלילה אבל לא שאר דברים כמו שיתבאר.
זאת – למעט אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הואיל וכשרים באשה כשרים ג״כ בלילה.
חקת – ג״ש מיו״כ מה יו״כ בכ״ג ובכלי לבן אף פרה כן (ועיין הכל ביומא מ״ב ע״ב והוא שלא כדעת הרמב״ם הלכות פרה אדומה פ״א הל׳ י״א י״ב וע״ש בכ״מ דאף בכהן הדיוט כשר).
אשר צוה ה׳ – שטעון פרישה ז׳ ימים כמו ביו״כ ודרשינן מדכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות לכפר עליכם ודרשינן לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יו״כ וכן כאן כתיב ג״כ צוה ה׳ כמו דכתיב שם צוה ה׳.
דבר אל בני ישראל – שיהא ג״כ לדורות לפי שכתוב ויקחו אליך יכול שאין פרה אלא שעשה משה וכל הדורות יהיו מזים מאותה פרה ת״ל בני ישראל שתהא נוהגת לדורות שיעשו פרה בעת שיהיו צריכין.
ויקחו – משל צבור מתרומת הלשכה. (פ״ד דשקלים משנה ב׳) אליך. שתהא אתה הגזבר על המעות.
ויקחו אליך – ללמד שפרה שעשה משה צריכה שיהיה אפרה בכל הפרות שיעשו לדורות ויהיה מעט אפר מפרה של משה.
פרה – בת שלש (ועיין ברמב״ם פ״א מהלכות פרה ושם פסק כחכמים דאף בת ד׳ כשירה) וכל מקום שנאמר פר או פרים בני שלש הם.
אדומה – דווקא וכל שאר המראות פסולות.
תמימה – לפי שנאמר למטה אשר אין בה מום מה ת״ל תמימה אלא ללמד שתהא תמימה באדמימות ואפילו רק שתי שערות שחורות פסולה.
אין בה מום – למדין ג״ש מקדשי׳ דכתי׳ כל מום לא יהי׳ וכל המומין הפוסלים בקדשים פוסלים בפרה (משנה ג׳ פ״ב דפרה).
אשר – ריבוי לרבות כל דברים הפוסל בקדשים כגון יוצא דופן אתנן ומחיר. ובקדשים אתרבו כל הני מכל דבר רע פ׳ שפטים ובפרה פסוליה מריבוי דאשר.
אין בה מום – פרט לעגלה ערופה שאין פוסל בה מום לפי ששוו שלא יעלה עליהם עול יכול אף במומים ישוו שניהם ת״ל אין בה. בפרה פסול מום ולא בעגלה ערופה.
אשר לא עלה עליה על – לפי שנאמר גבי עגלה ערופה אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל מניין לרבות אף בפרה פוסל שאר עבודות ת״ל אשר לרבות שאר עבודות א״כ מה ת״ל עול דווקא עול פסול אפילו לא עשה עם ההעלאה שום מלאכה ועבודה רק כשהעלה העול פסולה אבל בשאר עבודות אין פסול אלא כשעבד בה עבודה שלא לצרכה (עיין בסוטה דף מ״ו ע״א).
עלה עליה – לפי שבעגלה ערופה אין פסול עד שתמשוך בעול כמו שכתוב אשר לא משכה בעל יכול אף בפרה ת״ל עלה אפי׳ בהעלאה פסולה. עליה. למעט קדשים שאין פוסל בהם עבודה אפי׳ שכבר הם קדש ואעפ״י ששוין במומין.
זאת חקת התורה – אין דומה לו בכל המצות שבתורה. וכן בפרשת מטות זאת חקת התורה (במדבר ל״א:כ״א), שגם הוא על מצות פרה נאמר, כמו שיתברר שם בעז״ה. ולפי פשוטת משפט הלשון, כתוב כן בפרה, לפי שיש בענין הפרשה שתי דרכי ידיעות, ידיעת טומאה באיזה דרך נטמא האדם והכלים, וידיעת טהרתה, האיך יטהרו מטומאתם. בטומאה אין בה מעשה, שהיא באה מאליה, שגם כל אשר באהל יטמא (במדבר י״ט:י״ד). ובטהרה יש בה מעשה ההזאה והטבילה. ו׳חקה׳ בכל מקום בכתוב היא במצוה שיש בה מעשה, כגון זאת חקת הפסח (שמות י״ב:מ״ג), חקת עולם תחגוהו (שמות י״ב:י״ד), לחקת משפט (במדבר כ״ז:י״א, ל״ה:כ״ט), וכן כלם. אבל ׳תורה׳ נקרא למוד כל דבר מועיל להמתלמד, בין למעשה בין לאזהרה, או כל ידיעה שיש בה מועיל. לכך אמר בפרה, זאת חקת התורה, שהוא כולל ידיעת הטומאה וגם טהרתה. וכשמגיע להודיע דרכי הטומאה לבד, יאמר וזאתא התורה (במדבר י״ט:י״ד), שהטומאה לבדה אין לומר עליה חקה. ומן ולקחו לטמא (במדבר י״ט:י״ז) ואילך סומך על תחלת דבריו זאת חקת התורה, שגם זה בכללו.
א. בפסוק: ״זאת״.
זאת חקת התורה – כבר הבדלנו בין לשון חקה ותורה ומצוה במקום אחר (בראשית כ״ו ה׳), וכאן קרא למצות הפרה חקה לפי שהיא חק קצוב בכל תנאיו, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע:
אשר צוה ה׳ – הראוי אשר צויתי, אלא בא הנסתר במקום מדבר בעדו כטעם ואל משה אמר עלה אל ה׳:
דבר – אף שהדיבור היה גם לאהרן לא היה הצווי לישראל רק ע״פ משה לבדו כי הוא העקר:
ויקחו אליך – יקחו משלהם לתת לך, והטעם שאמר אליך שיעשו כן במדבר לשעתם ואח״כ יצוה שתהיה לחקת עולם שיעשו כן לדורות, וכן ויקחו אליך שמן זית וכו׳, ואח״כ חקת עולם לדורותם:
תמימה – שתהיה תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות או לבנות פסולה:
אשר אין בה מום – שום אחד מהמומין הפוסלין בקרבן:
לא עלה עליה על – לא משכה בעול משא ועבודה:
אדמה תמימה – שתהא תמימה באדמות (רש״י), וכ״א בספרי פרה שומע אני שחורה או לבנה ת״ל תמימה לאדמות, או תמימה למומים? כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומים אמורים האמה ת״ל תמימה? שתהא תמימה לאדמות, עכ״ל. וכוונתו כמ״ש הרוו״ה ששתי תיבות האלה אדמה תמימה שתיהם שמות תארים, ואפשר נמי לפרש שניהם נפרדים כל אחד לעצמו תאר לפרה, שתהא אדומה ושתהא תמימה בלי מום, לזה אמר כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומים אמורים הא מת״ל תמימה לאדמות, וא״כ תמימה איננה תאר לפרה מצד עצמה כ״א מצד תארה אדומה שתהא תמימה לאדמות, ולזאת גם בעל הטעמים הטעים תמימה ברביע אחר הטרס, וככה הטעים נח איש צדיק תמים הי׳ בתביר וטפחא שהם אדוקים לעולם.
לא עלה עלי׳ על – עול פוסל אפי׳ לא יעשה עם ההעלאה שום מלאכה ועבודה רק כשהעלה העול לבדה פסולה (הגר״א מגמ׳ דסוטה מ״ו ע״א).
ויקחו אליך – כמו קחם נא אלי {בראשית מ״ח:ט׳}, אקחך אל מקום אחר {במדבר כ״ג:כ״ז}, שלח וקח אותו אלי {שמואל א כ׳:ל״א}.
תמימה אשר אין בה מום – כפל לשון, כמו תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו (ויקרא כ״ב:כ״א).
זאת חקת התורה – ביטוי זה נמצא רק במקום אחד נוסף בכתובים (לקמן לא, כא), כפתיחה להכשר וטבילת כלי מדין. להלכות האמורות שם ולהלכות פרה אדומה האמורות כאן יש צד שווה: תכלית דין כלי מדין היא להכשיר כלי אכילה ל״טהרת גויות״, ותכלית פרה אדומה – להכשיר אדם ל״טהרת קדושות״ (עיין פירוש, ויקרא יא, ד). שתי קבוצות הלכות אלה הן יסוד לכל התורה כולה, ודיניהן מהווים תנאים מוקדמים הכרחיים לשמירת הטהרה. אם לא היו לנו אמצעים להשיב על כנם את כשרות כלינו ואת טהרת גופנו, היה זה בלתי־אפשרי עבורנו לשמור את התורה. לפיכך שתיהן הן ״חוקות התורה״, הוראות הכרחיות לשמירת התורה.
והנה כפי שנראה להלן, וכפי שניתן כבר להבין בהשקפה ראשונה, פרה אדומה היא הכרזה ברורה על רעיון הטהרה, וטהרה אינה אלא חירות מוסרית, שבה תלויה כל התורה כולה. לפי זה, נוכל להבין עוד יותר את טעם לשונן המוחלטת של תיבות הפתיחה: ״זאת חקת התורה!״
במסכת מנחות (יט.) לומדים חז״ל עוד מלשון ״חוקה״ שכל דין שנאמר כאן לגבי פרה אדומה מעכב את כשרות כל סדר המעשה: ״כל מקום שנאמר חוקה אינו אלא לעכב״.
ויקחו אליך – ״מתרומת הלשכה״, מהקופה הלאומית לקניית קרבנות, המתחדשת כל שנה על ידי תרומת מחצית השקל (שקלים ד, ב; עיין פירוש, שמות ל, טז).
פרה – ״בת שלוש״, מתחילת השנה השלישית ואילך, לאחר שהיא ראויה ללדת, כפי שאומרים חז״ל: ״פתוחה מבת ג׳ שנים מי קא ילדה״ (עבודה זרה כד:).
פרה אדמה תמימה – התנאי הבא מיד לאחר מכן הוא ״אשר אין בה מום״, המלמדנו שמום פוסל בפרה. מכך למדנו ש״תמימה״ מתאר את האדמימות: ״תמימה לאדמימות״ (ספרי). אפילו שתי שערות שחורות או לבנות פוסלות את הפרה (פרה ב, ה).
אשר אין בה מום – אף על פי שפרה אדומה היא מקודשי בדק הבית ולא מקודשי מזבח, הרי היא נפסלת על ידי כל המומים וכל שאר החסרונות הפוסלים בהמה לקרבן: מוקצה ונעבד, רובע ונרבע, אתנן ומחיר, וכן גם יוצא-דופן וטריפה (עיין פירוש, ויקרא א, ב); שכן פרה אדומה קרויה ״חטאת״ (פסוק ט) ודינה כדין חטאת, אף שהיא מקודשי בדק הבית (עיין עבודה זרה כג:; פרה ב, ג).
אשר לא עלה עליה עֹל – אילו נאמר כאן ״אשר לא עלה עול עליה״, היה רק עול פוסל בפרה. אולם נאמר: ״אשר לא עלה עליה עֹל״: לא עלה על הבהמה שום דבר שיכול להיחשב כ״עול״. מכאן, שלא רק עול אלא גם עבודה פוסלת את הפרה. למדנו מכאן במסכת סוטה (מו.), שדין פרה דומה לדין עגלה ערופה (דברים כא, ג) שעליה נאמר: ״אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעֹל״ (עיין פירוש שם); אולם כאן בפרה הדין מוגדר במדויק: ״עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה״. הווי אומר, שהעלאת עול ממשי על הפרה פוסלת אותה אף אם לא הייתה כל כוונה להשתמש בה לעבודה באותה העת, שכן העול הוא סימן לעבודה. לעומת זאת, כל שימוש אחר בכוחה של הבהמה לעבוד פוסל את הפרה רק אם כוונתו להשתמש בה לעבודה ממשית. לפי זה, העלאת עול על הפרה פוסלת אותה אפילו אם אין לו כל כוונה שהבהמה תמשוך בעול ברגע זה, ואילו העלאת כל חפץ אחר על הפרה פוסלת אותה רק אם כוונתו שתישא את המשא.
זאת חקת התורה – הוא ציון על כלל המאמר שמציינו במלת זה זאת אלה כמו זאת תורת העולה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת, ולפעמים יבא הציון בסוף המאמר כמו זאת תורת הקנאות זאת תורת הנזיר, זאת תורת היולדת, זאת התורה לעולה למנחה שבא בסוף המאמר, וכן אלה הדברים אשר תדבר, בא מאמר זה במכלתא בא (סי׳ פ״ז), ובספרי קרח (סי׳ מ״ג) חשב גם מה שבא ציון הכלל כפול בתחלת ובסוף המאמר [ומשם נשתרבב הלשון לכאן בטעות מ״ש וזו כללה בתחלה וכללה בסוף ומחקו הגר״א] ודעת המכלתא והספרי שציון הכלל אינו מוסיף שום דבר על הפרט כי אין בכלל אלא מה שבפרט, [ועי׳ מ״ש בזה בפי׳ הספרא ט סי׳ כג] וה״ה אם בא ציון הכלל בסוף או באמצע ובסוף, וזה קרוב יותר לדברי ר׳ יונתן שכתבתי בפ׳ בא (סי׳ פז), שהלשון שתפס כלל ופרט ר״ל ציון של כלל המאמר ופרטי המאמר ואין לו ענין עם הכלל ופרט של הי״ג מדות שיש שם הבדל בין כלל ופרט ופרט וכלל, ובזה נשברו רשפי קשת והפלפולים שהעריכו המפרשים ע״ז מן י״ג מדות דר״י:
זאת חקת התורה – הנה מלת חוקה בא לעכובא כמ״ש במנחות (דף כז) ז׳ הזאות שבפרה מעכבים חוקה אולם הלא נזכר עוד בפ׳ חקה (בפ׳ י׳ ובפ׳ כ״א) ופי׳ ר״א שמ״ש זאת חוקת מיותר לגז״ש להקיש למ״ש בפ׳ אחרי (טז לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר אחת בשנה, שגם שם חוקה מיותר שכבר נז׳ חוקה שם (בפ׳ כט) ובא להקיש שכמו שמ״ש שם חוקה מדבר בבגדי לבן שנעשית פעם א׳ בשנה (כמ״ש ביומא דף ס׳ בין לר״י בין לר״נ שעז״א אחת בשנה), כן חוקה דפה מדבר מבגדי לבן. והנה מזה משמע שצריך דוקא בגדי לבן של כ״ג ביוהכ״פ שהי׳ האבנט של בוץ שמזה מדבר בחוקה של יוהכ״פ. אולם לפ״ז למה דקיי״ל דכשרה בכהן הדיוט והאבנט של כ״ה הוא של כלאים ואיך ילבש אבנט של בוץ. וע״כ פסק הרמב״ם (פ״א ה׳ יב) שלובש בגדי לבן של כ״ה, וכ״ה בתוספתא (פ״ג דפרה) עי׳ במ״ל שם, ומ״ש ריב״ז מה שעשו ידי שכחתי, פרש״י בשבת (דף לד) שריב״ז הי׳ כהן, אמנם בתוס׳ מנחות (דף כא ע״ב) כתבו שריב״ז לא הי׳ כהן ומ״ש ששרתו ידי ר״ל שנעשה פרה בימיו עפ״י הוראתו ובימי הלל לא נעשית פרה, וענין זה דריב״ז מובא בתוספתא (פ״ג דפרה ופי״ז דאהלות):
ויקחו אליך – כבר אמר ביומא (דף ג׳) שכ״מ דכתיב ויקחו אליך הוא משל צבור והוא מתרומת הלשכה (כמ״ש בפ״ד דשקלים) ורק מ״ש שיקחו אליך ומ״ש ונתתם אותה שאמר בל״ר למשה ואהרן. מפני ששניהם היו גזברים על הקופה, אמנם מ״ש וכן בשמן המשחה משמע שאתיא כר׳ יונתן (שם) שאמר קח לך משל צבור לא כר׳ יאשיה שס״ל דקח לך משלך, ובספרי בהעלותך (על עשה לך שתי חצוצרות) מביא גם דברי ר׳ יאשיה. ונראה שבשמן המשחה יודה גם ר׳ יאשיה שהי׳ משל צבור, דהא בין נדבת המשכן חשב בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים הרי הביאוהו הצבור. וא״כ הגם שבקטורת שאמר קח לך יצויר בקטורת שנעשה אחר שכלתה הקטורת של נדבת צבור שמאז עשה משה משלו, אבל שמן המשחה לא נעשה רק פעם א׳ וכולו קיים לעת״ל ומבואר שנעשה משל צבור רק משה היה הגזבר:
פרה – שם עגל פר נקראו ע״ש שנותם, ופליגי באיזה זמן יוגבל שם כל אחד מאלו השמות, (ומובא בפ״א דפרה ובר״ה דף י׳) ואנכי כבר הארכתי בזה בהתוה״מ ויקרא (סי׳ ר״ח) עמ״ש ועי׳ במ״ל (פ״א דפרה):
פרה אדומה תמימה – ר״ל תמימה באדמימות ששתי שערות שחורות פוסלים בה כמ״ש בסוף פ״ב ותמימה אינו תואר לפרה רק תואר לאדומה דא״ל תמימה ממום דהא אמר אשר אין בה מום:
אשר אין בה מום – ת״ק סבר דצריך קרא לגופי׳ שאין ללמוד שמום פוסל בפרה מק״ו מקדשים שאין מלאכה פוסלת בהם דשאני קדשים שעשייתם בטהרה, ואף שנמצא קדשים שעשייתם בטומאה שהם ק״צ וכן פסח, שם שאני דיש להם זמן קבוע ונדחית טומאה כדי שלא יעבור הזמן, אבל פרה נעשית בטומאה לכתחלה, ואיסי בן עקביא ס״ל כמ״ד דטומאה הותרה בצבור וא״כ א״א לדחות דמה למוקדשים שעשייתם בטהרה, ובכ״ז לא רצה ללמוד הק״ו ממה שפרה מלאכה פוסלת בה, כי ע״ז יש להשיב עגלה ערופה יוכיח שמלאכה פוסל בה ואין מום פוסל בה, ע״כ עשה הק״ו משחור ולבן שע״ז א״ל ע״ע תוכיח ולא דחה הק״ו ממה שמוקדשים עשייתם בטהרה, כי ת״ק ס״ל שטומאה דחוי׳ בצבור ואיסי ס״ל שטומאה הותרה בצבור וא״כ גם קדשים עשייתם בטומאה לכתחלה, והוא ס״ל שמ״ש אשר אין בה מום בא למעט ע״ע שיש ללמוד מק״ו מקדשים שמום פוסל בה, ולשטתו אין לדחות הק״ו דמה לקדשים שעשייתם בטהרה דס״ל טומאה הותרה בצבור ובסוטה (דף מ״ז) אמר שיהא מום פוסל בעגלה מק״ו מפרה שאין השנים פוסלים בה וי״ל למ״ש הר״ש ריש פרה לחד תירוצא דלר״א גם פרה פסולה בשנים, י״ל דכן ס״ל לאיסי (ועי׳ במ״ל פ״א מה׳ פרה) והגמ׳ לא תפס הק״ו ממוקדשין, דס״ל כת״ק דפה ויש לדחות לא א״א במוקדשין שעשייתם בטהרה וריב״ב ס״ל שצריך אשר אין בה מום לגופי׳ דנוכל ללמוד מחטאת העוף שמום אין פוסל, וממ״ש אשר אין בה מום מבואר שאם העביר את המום כשרה כמ״ש בספרא אמור (סי׳ נה) מום בו פרט לשעבר מומו. ובגי׳ הגר״א לא א״א בחטאת העוף שכן כשר בה זכר ונקבה משא״כ בפרה א״כ מה ת״ל אשר אין בה מום כשהמום בה הא אם העביר כשרה וכו׳ וכפי הנוסחא שהעתקתי כי נוסחא הישנה אין לה טעם.
אשר לא עלה עליה עול – אף עול שלא לעבודה כי עול של עבודה אצ״ל דידעינן בק״ו מעגלה. ושאר עבודות למד מק״ו ועי׳ בסוטה שם שטה אחרת כמש״ש דפליגי תנאי בזה:
במדרש תנחומא, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה עוסק בפרשת פרה ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר לפניו רבש״ע העליונים והתחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה בשם ב״ו, [נ״א בשם יחיד] א״ל עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה ואמר לפניו יה״ר שיצא מחלצי א״ל חייך שהוא מחלציך הה״ד ושם האחד אליעזר באשר הענין של פרה והחוקים והפליאות הנמצאים במצוה זו הם עומדים ברום עולם, עד שאמרו ז״ל ששלמה ע״ה אמר ע״ז אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, המליצו במליצתם בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב״ה עוסק בפ׳ זו, כי הדבר הקשה והפליאה הוא העסק האחרון אצלנו שכל ההשגות שלנו הולכים מלמטה למעלה עד שפ׳ פרה הוא אצלנו הלמוד האחרון, ואצל ה׳ הוא הלמוד הראשון כי אצלו ילך הלמוד מהקודם אל המאוחר מלמעלה למטה, אמנם מה רצו במליצתם שאמר הלכה שפרה בת שתים, ומ״ש עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפ׳ פרה תחלה, הלא ר׳ אליעזר עתיד לפתוח במשנה ראשונה שבששה סדרי משנה תחלה, מאימתי קורין וכו׳ עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר״א (למאן דאמר שרישא ר״א הוא) ומה ענין לזה הפסוק ושם האחד אליעזר שמדבר מן אליעזר בן משה. מזה ראינו כי רז״ל דברו בזה במשל וחידה תפוחי זהב במשכיות כסף למען נבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם:
וכבר באר בעל העקדה כי אחר שכל דבר אשר יופסד יופסד אל הפכו יחויב מזה שהדבר שהוא יותר טוב ושלם יופסד אל דבר היותר רע ויותר נמאס, ומן השרש הזה נמשכו דיני הטומאה כי המיתה הוא הפסד הבע״ח או הצומח, הנה כשימות האילן שאין בו רק נפש הצומחת יתהוה ממנו רקב ועפר ואין בו שום טומאה אבל כשיופסד הבע״ח שיש בו נפש חיונית יקרא נבלה ויש בה טומאת מגע ומשא, אולם כשיופסד האדם השומר תורה ומצות שיש בו נפש אלהית נבלתו פחותה ומאוסה יותר מפגרי בע״ח ויש בו טומאת אהל וטומאת שבעה, כי הנפש הזאת כשתופסד לא תעדר לבד אבל ישאר ממנה מציאת רע ורוח טומאה כפי מעלת הנפש שנפסדה, ולכן הכותים אין מטמאין טומאת אהל כי אין להם שלמות הנפש הזאת, וכבר התבאר אצלי שהנשמה האלהית הבאה אל האדם ממרומים שעליו אמר ויפח באפיו נשמת חיים היא אין לה שום הרכבה עם הגוף, ובמות האדם לא תופסד רק תתפרד ממנו ותשוב אל שרשה אל צרור החיים, אמנם נפשו ההיולאנית הנקראת בשם רוח, שהיא נולדת עם הגוף והאדם בימי חייו יעשה בה מלאכת האלכימיא להפכה לעצם רוחני נבדל היא דבוקה עם הגוף דבוק חזק ונקשרה עמו בקשר אמיץ כי מולדת בית מכח החומר, והגם שקודם חטא אה״ר היה יכול להפשיטה מן הגוף בעודו בחיים, אחר חטא אה״ר נתמזגה עמו ולא תפרד ממנו עד יום מותו. והנה המלאכה אשר האדם עושה בה בימי חייו להפכה אל עצם רוחני נבדל ע״י העיון המעשה שעל ידם יפרדו מהם החומריות ויהיו לעצם נבדל רוחני, מלאכה זו לא יצליחו בה רוב בני אדם לעשותה בשלמות, והנפש הזאת לא תתפרד מחברת החומר תיכף אחר המות לגמרי, באשר גם המעשה והעיון שהם האמצעים האלכימיים העוסקים במלאכה זאת כל ימי חייו אינם נקיים מתערובות פניות זרות וכונות חוץ פונים להנאת חומריים ואהבת עצמו, ועי״ז תתקלקל המלאכה הזאת ולא תגיע לשלמותה, וע״כ גם אחר המות נשארו חלקים אלה הרוחנים מעורבים עם הבשר המת ונפסדים עמו ובהם שורה רוח טומאה גדולה אשר מטמא באהל טומאת שבעה, עד שיתבלה הגוף בעפר שאז יתפרדו החלקים האלה וכמ״ש בפי׳ שה״ש בפסוק אחות לנו קטנה, וכבר אמרו בשבת (דף קנ״ב) כל מה שאומרים בפני המת וכו׳ וחד אמר עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, כי כ״ז שלא נתעכל הבשר עדיין חלקי נפש סבוכים בבשר ומתערבים עמו, וכבר פי׳ בצל״ח בברכות (דף י״ט) במעשה של החסיד שלן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זל״ז ואמרה לחברתה בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות באה לעולם ואמרה לה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, שר״ל שמפני שנקברה במחצלת של קנים לא נתעכל הבשר ולא יכלה להתפשט מן הבשר ולעלות למעלה, וחלקי הנפש הזאת הנפסדת אשר רוח טומאה שורה בם כשיגעו באדם החי או אם יהי׳ עם האדם החי באהל יטמאו אותו טומאה חמורה, והיה התקנה לזה לקחת פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום ולשרוף אותה לאפר, שהפרה תציין גוף החזק והעצום, ושכח החיים ממלאה אותו שע״ז מורה מראה האדומה, וישרף אותו לאפר עד שיפרד ממנו כל כח נפשי כי האפר אין בו טומאה, וכשיזה ממנו על מי שטמא ע״י חלקי הרוח הנפסד, יוציא את הטומאה, שסגולתו יהיה לשאוב כח הטומאה אל האפר הטהור, וכמ״ש במד׳ במשל מי שנכנסה בו רוח תזזית מביאים עקרים ומעשנים תחתיו והיא בורחת, וכן יהיה סגולה זאת באפר פרה, ומזה נתן ג״כ רמז למעשה פרה שיעשה האדם בעצמו להטהר מטומאתו אם יוכל לבטל כל כחות הנתלים בחומר ולהפשיט הנפש מן הגויה ע״י שיעשה את מלאכת האלכימיא בחייו, שהנפש ההיולאנית תשוב עצם רוחני נבדל טהורה ונקיה מתערובות החומר, שמלאכה זו עשה משה בחייו שלחם לא אכל ומים לא שתה וקרן עור פניו, כי נתבטלו כל כוחות החומר ויהיו כאפר משרפת הפרה וצדיקים כמוהו אין מטמאים וכמ״ש במד׳ ויקחו אליך פרה רמז רמז לו שכל הפרות כלות ושלך עומדת, ר״ל מדוע אמר ויקחו אליך ולא אמר קח לך רמז שפרת משה עומדת ר״ל מה שהוא בטל את חמרו והיה כאין וכאפר זה נשאר בקביעות, אבל יתר בני אדם שהשתדלו לעשות פרה ר״ל לבטל החומריות שלהם לא נשארה קיימת. והנה מרע״ה נפרד מן חשכת החומר לגמרי ויהי שם עם ה׳ כאחד מצבא המרום הרוחנים כמ״ש בסוף פ׳ משפטים, ואמרו במליצתם שפירש מן האשה, שחוץ מפשוטו פי׳ ג״כ מן האשה הראשונה שהיא החומר שהיא הזווג הראשון של האדם כמ״ש בפי׳ מעשה בראשית, אולם אם יש בכח אדם אחר חוץ ממשה להגיע למדרגה זו שיהיה מופשט מן החומר לגמרי עד שיהיה הגוף אל הנפש רק כלבוש שיכול לפשטו וללבשו בכל פעם ושהנפש הפנימית לא תרגיש כלל במכאוב הגוף ובצערו או בענגו וטובו, בזאת נחלקו החכמים בדור ודור ורבים היו שפרשו את עצמם מן הישוב למדבריות והמיתו את חומרם לגמרי כמ״ש שאם ימות יחיה ועזבו את העולם ומאסו בו והם הנקראים במליצת חז״ל מתי מדבר כמו שית׳ אח״ז, ויש שהיה דעתם שאחר שנתערבו כחות הנפשיות בהחומר אחר חטא אדם הראשון א״א שיתפשט מן החומר לגמרי כל עודו בחיים, וכבר בארתי במקום אחר שהיה בזה חלוקי דעות בין ב״ש לב״ה, ששמאי היה אומר על כל בהמה נאה זו לשבת והלל היה אומר ברוך ה׳ יום יום, ששמאי היה פורש א״ע מעניני העולם לגמרי ועסק רק בצרכי השבת שמורה על השבת הגדול שהוא עוה״ב כמ״ש מי שטרח בע״ש יאכל בשבת, ולא נהנה מהעולם רק מה שהוא הנאה רוחניית שהיא ענין השבת, והלל היה דעתו שאין לעזוב את העולם לגמרי והיה אומר ברוך ה׳ יום יום, ומי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב״ש פוסלים וב״ה מכשירים. שהסוכה מציין עזיבת העולם ועניניו שיוצא מדירת קבע לדירת עראי, ולשטת ב״ה די אם ראשו ורובו בסוכה הגם ששלחנו בתוך הבית, ר״ל הגם שאוכל ושותה ושלחן ערוך לו בתוך הבית שהוא בחיי העוה״ז ואינו פורש מן העולם לגמרי לענות נפשו ולצער עצמו באכילה ושתיה, וב״ש פוסלים כי הם ס״ל שצריך לפרוש מעניני העולם מכל וכל ושלא ליהנות שום הנאה גשמיית רק לומר זו לשבת:
ואמרו בחידותם בפ׳ המוכר את הספינה (דף ע״ג ע״ב) אמר רבב״ח א״ל ההוא טעיא תא אחוי לך מתי מדבר אזלי חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי וגנו אפרקיד, והוה זקיפא ברכא דחד מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא ולא נגע ביה פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מסתגי לן, אמר לי דלמא שקלית מידי מינייהו אהדרינן, דגמירי דמאן דשקיל מידי מנייהו לא מסתגי ליה כו׳, אתי לקמי׳ דרבנן א״ל כל אבא חמרא, למאי הלכתא עבדית הכי למידע אי כב״ש אי כב״ה איבעיא לך למימני חוטין ולמימני חוליות, ר״ל שהאי טעיא הראה לו כת האנשים שברחו מן הישוב והתבודדו במדבריות והמיתו את חומרם ע״י חיי העוני והצער בשכנם חררים במדבר הקוטפים מלוח עלי שיח ודכאו חייתם ברעב ובצמא ובחוסר כל. וע״כ קראם בחידתו בשם מתי מדבר, כי שכנו במדבר באשמנים כמתים מן עוה״ז, וצייר אותם שנדמו כשכורים מיין, שההתלהבות הנפשי בבטול כחות הגוף יכונה במליצה כשכורי יין, שעל מליצה זו אמרו בנו״א שתויי יין נכנסו (וכמ״ש בס׳ שירי הנפש על פסוק כי טובים דודיך מיין, נזכירה דודיך מיין, הביאני אל בית היין), וגנו אפרקיד, שהיו פניהם פונים למעלה אל הרוחנים, ומצייר ששכבו ולא עשו מעשים בפועל, כי היה ענינם רק העיון במושכלות שזה ציור היין ופניות פנים למעלה, וראה שבעת יע - במעשה המצות ויגביהו רגליהם לרוץ בדרך המצות אז רצו במהירות כ״כ עד שטעיא רכיב גמלי לא נגע ביה, וזה כמליצת שאמרו חז״ל על פסוק את רגלים רצת וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים, צדיקים שרצים לפני כסוסים על אחת כו״כ, ר״ל שאז גם צדיק הרץ במהירות לעבודת ה׳ שדומה כרוכב גמל ורומח בידו ללחום מלחמת ה׳ לא הגיע למדרגתם ולזריזותם, עפ״ז אמר שפסיק קרנא דתכלתא דחד מינייהו, כי ידוע שמצות תכלת היה ענינו שילמד האדם לצמצם תאותיו להנהגת הפרישות, כי מראה התכלת הוא המצמצם את ראות העין, אולם הצמצום התוריי הוא שיתנהג בדרך האמצעי, שהתכלת הוא הממוצע בין מראה הלבן שמפזר את הראות לגמרי ובין מראה השחור שמצמצם אותו לגמרי, כי הפרישות התוריי היא מוגבלת שישמור התרי״ג מצות שהציצית רומזות עליהם, כמ״ש וזכרתם את כל מצות ה׳ וכו׳ ולא תתורו וכו׳, לא הפרישות היוצא מגבול התוריי שיקוץ בחיים לגמרי, וע״כ כשרצה לקחת קרנא דתכלתא דחד מינייהו, ר״ל להתנהג בפרישות כפי דרך מתי מדבר האלה לא יכול ללכת בו, כי הוא תהו לא דרך כי זה יוצא מדרך האמצעי שהוא הדרך הסלול לפנינו ללכת בו בחיים, וע״כ הי׳ מוכרח לעזוב דרך הזה שא״א ללכת בו, וע״ז אמרו לו חכמים למאי הלכתא עבדית הכי, ר״ל למה נסית ללכת בדרך מתי מדבר אלה, למידע אי כב״ש אי כב״ה, באשר נסתפקתי אם יש להתנהג בהנהגה כב״ש שהיה דעתם שטוב לפרוש מן העולם לגמרי או כב״ה שדעתם שאין לעזוב את החיים והעולם יותר מגבול התורה, היה לך למימני חוטין ולמימני חוליות, הלא ממנין החוטין והחוליות נרמז מנין תרי״ג כמ״ש הפוסקים, הרי מבואר שלא צותה להגביל את הפרישות יותר מתרי״ג מצות אשר נצטוינו ללכת בם ולא הוסיף עליהם דבר אשר לא צוה ה׳ אותם:
והנה נמצא לחז״ל על ענין זה אגדה נפלאה סתומה וחתומה בב״מ פרק השוכר את הפועלים (דף פ״ו), שספר שם ממיתתו של רבה בר נחמני שהיה נרדף מן המלכות, וז״ל. ערק ואזל לאגמא הוה יתיב אגירדא דדקולא (פרש״י על גזע דקל קצוץ) וקא גריס, קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא, אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב״ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע׳ אמרי טמא, אמרי מאן נוכח נוכח רבה ב״נ דאמר רבב״נ אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות, שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה פסק פומיה מגירסא, אדהכי נשב זיקא ואווש ביני קני סבר גונדא דפרשא הוא אמר תינח נפשי׳ דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור, יצתה בת קול ואמרה אשריך רבב״נ שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה. נפל פתקא מרקיע רבב״נ נתבקש בישיבה של מעלה, נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה, אזלי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש״מ התם הוא ספדוהו תלתא יומין ותלתא לילותא נפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעא יומי נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום, המאמר הזה אשר היה לצחוק וללעג בפי כל הדוברים עתק על אגדות חז״ל הוא כולו חידה נפלאה אוצר בתוכו משל ומליצה והון יקר ונעים, ספר כי רבב״נ אחר שנרדף מן המלכות ולא יכול עוד ללמוד עם המון תלמידים ערק ואזל לאגמא, המליצה שפירש א״ע מכל עניני החומר והעולם עד שהיתה נפשו מופרדת מגופו בלתי מרגשת בעניניו כלל, ובזה אזיל לאגמא, אם כפשוטו על הפרישות מן הישוב אל המדבר כמתי מדבר הנ״ל שהם הפורשים א״ע מן הישוב, ואם לפי המליצה שנפשו יצאה מן העיר אל המדבר ר״ל שפרשה א״ע מן הגוף שהוא העיר הקטנה שבספר קהלת שאנשים בה מעט, שהיא הגויה וכחותיה, אל האגם שהוא חוץ לעיר, כמו שתמצא מליצה זו בכל ספר שיר השירים שבכל עת שנפרדה הנפש מן החומר והוכנה אל הנבואה ימליץ שיצאה הרעיה הקדושה מן העיר אל המדבר כמו שכתבתי בפירושי לשיר הזה בספר שירי הנפש:
יתיב אגירדא דדקולא וקא גריס, עתה מתחיל לספר ענין נפלא אשר ראו ברבה בר נחמני בעת מיתתו. הנה כשהגיע זמנו לפטור מן העולם וחכמי ישראל התאספו ועמדו סביב מטתו, ראו בו דבר חדש ונפלא מאד, שמצד אחד ראו שכל חלקי הגויה כבר מתו ופסק כח חיותם ולא נשאר חיות הגוף רק בלב ובאברים הקרובים אליו, ורבה בר נחמני העקרי שהוא נפשו [שהוא עקר אשר נקרא בשם רבה ב״נ כי הגויה אינו האדם העצמי רק הלבוש אליו או המקום או הכסא שעליו תעמוד או תשב הנפש הפנימית שהיא נקראת בשם רבה ב״נ], ע״ז יספר שרבה ב״נ הפנימי ר״ל נפשו האלהית יתיב אגירדא דדקולא, ר״ל שהגוף לפי כח הצומח שבו שמצדו נמשל לדקל ולעץ השדה, כבר מת, והדקל שלו, ר״ל גופו, כבר נקצצו סעיפיו וענפיו, וכל הדקל היינו שכל גופו כבר מת ונקצץ, ולא נשאר בו רק הגזע והשרש שהוא הלב הריאה והכבד שהיה בם עוד חיות ויתר כחות הצומח שלו כמו כח הזן והמגדל ודומיהם כבר חדלו מלחיות, ועל הגזע של הדקל הקצוץ הזה יתיב רבב״נ, ר״ל שעל מעט חיות שהיה בו עוד בשרש גופו שהוא הלב ישבה נפשו והיתה עוד בגוי׳, ובכ״ז קא גריס היה עוסק עדיין בתורה ולא הפסיק מלמודו, עד שמזה ראו שנפש הפנימית איננה מרגשת כלל במיתת הגויה, כי כבר היא מופשטת ונפרדת מחברתו עד שאינה מרגשת בחליו וצרתו ואבדונו כלל, ואחרי שראו בו זה החדוש איך הגיע למדרגה כזאת שהנפש תהיה מופרדת מן הגוף לגמרי עד שלא תתפעל ולא תרגיש כלל במיתתו, הלבישו דבריהם במשל ומליצה, וישאו משלם שיש פלוגתא במתיבתא דרקיע בספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת וכוונת המליצה הזאת כי הטעם מה שבהרת קודמת לשער לבן טמא ובהפך טהור, כי הנגעים הם באים על ידי חטא כמ״ש ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם שרושם החטא בוקע ועולה דרך העור ועושה רושם בגוף החוטא, וכמ״ש בספרא תזריע (סי׳ מ״א) והיה בעור בשרו נגע מלמד שהוא מצטער ממנו, וע״י הנגעים והיסורים יתעורר לשוב בתשובה וישוב אל ה׳ וירחמהו, ואם אחרי ההסגר ביסוריו לא פשה הנגע ולא צמח בו שער לבן זה סימן שהיטיב מעשיו ועשה תשובה, שאל״כ הרי הוא עומד במרדו אחרי היסורים וזה מגדיל חטאו שלא נכנע גם אחרי נגעים ויסורים וראוי שיפשה הנגע כפי שהגדיל את פשעיו, ואם לא פשה הרי שב בתשובה וטהר, אבל אם פשה הנגע טמא, כי זה סימן שלא עשה תשובה שלכן פשה הנגע, וכן אם צמח בה שער לבן שזה מורה שנשתרש בו הנגע עד שהזקינה וגם שיבה זרקה בו ג״כ טמא, אבל אם שער לבן קודם לבהרת אין ראיה שעמד ברשעו, אחר שלא נתחדש סימן טומאה אחר ההסגר, עפ״ז אמרו במליצתם שעתה לפי מה שראו ברבה ב״נ ימצא מציאות שיהיה ספק אם בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קודם לבהרת, והוא אם ימצא איש כרבב״נ אשר הפשיט את נפשו מגופו עד שנפשו לא תרגיש ולא תדע כלל מיסורי הגוף, ובכ״ז באו עליו נגעים בעבור חטא קל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והקב״ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולדעת חז״ל בברכות (דף ה) ימצאו נגעים שהם יסורים של אהבה כמש״ש הא לן והא להו ואבע״א הא בצנעא הא בפרהסיא, ובכ״ז הוא אינו משים על לבו לשוב בעבור הנגעים אחר שאינו מרגיש בנגעי הגוף כלל, ובזה יפול ספק אם שער לבן קודם לבהרת או אח״כ, כי יוכל להיות שלא הרגיש ביסוריו כלל ולא ידעינן אם נתחדש השער לבן אחרי הרגישו בנגעים שיהי׳ טמא מצד שלא נכנע מן הנגעים, כי הלא לא הרגיש אותם ולא ידע בהם, אולם כלל מציאות זה שיוכל להפשיט את נפשו מגופו באופן זה עד שיהי׳ ספק אם קדמו השער לבן או קדמה הבהרת דהיינו שנפשו לא תרגיש כלל בנגעי גופו, יש בזה חילוק בין הקב״ה ובין מתיבתא דרקיע, ר״ל מצד הנהגת הטבע ומערכת השמים הפועלים בעולם השפל שזה נקרא מתיבתא דרקיע הוא דבר שאי אפשר, כי כפי הטבע הרכבו החמריים והצורות בקשר אמיץ וע״י תנועות המתיבתא דרקיע והמערכת שע״י יתמזגו החומרים עם צורותיהם יחויב שהנפש תרגיש בנגעי הגוף ויסוריו, ובודאי הרגיש בנגעיו ובהרת קודמת לשער לבן, אבל מצד עצם בריאת ה׳ שברא את האדם הראשון באופן שתפרד נפשו מגופו כמו שהי׳ באדם קודם החטא, יצויר זה שהנפש תתפשט מן הגוף עד שלא תרגיש ביסורין, ועז״א שהקב״ה אמר טהור, ר״ל שלפי ההנהגה הנסיית שזה מיוחס להנהגת ה׳ לבדו למעלה מהטבע יצויר ספק זה שהוא אומר טהור, ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ר״ל אכל לפי תהלוכות הטבע והמערכת לא יצויר זה, ור״ל שזה יצויר כפי הנס ולא יצויר כפי הטבע, ובזה אמרו מאן נוכח נוכח רבב״נ, ר״ל שע״י רבב״נ נמצא הוכחה שיצויר מציאות כזה שיפשיט את נפשו מגופו באופן זה עד שלא ירגיש בנגעיו כלל, דאמר אני יחיד בנגעים, שרבב״נ הוא יאמר שאינו דומה לשאר בני אדם שאם יבואו עליו נגעים ירגישו בהם שני חלקיו שהם הגוף והנפש, אבל אני כשיבואו עלי נגעים אין מרגיש בהם רק הגוף לבד ולא הנפש, ורק יחיד, ר״ל חלק אחד מרגיש אותם, ויותר מזה כי גם אני יחיד באהלות, שגם בעת המות שחלקי הגוף גועים ומתים לא תרגיש הנפש במיתת הגוף ולא ירגיש רק יחיד שהוא הגוף לבד, שדרי שליחא בתרי׳, אח״כ הגיע רבב״נ עד שערי מות והתחיל להיות גוסס שזה סימן המות, ועז״א ששלחו את מלאך המות שימיתהו היינו שכבר התחיל למות, בכ״ז לא מצי מלאך המות למקרב ליה, הגם שהמלאך קרב אל גופו לא יכול לקרב אליו בעצמו, ר״ל אל נפשו הפנימית (כי הגוף ששלט בו המוח הוא רק לבושו של רבב״נ לא הוא עצמו ר״ל נפשו שהיא היא העקר), כי נפשו הפנימית לא הרגישה בו כלל, ומאין ידעו זאת שלא קרב אל נפשו? אומר, מדלא הוה פסק פומיה מגרסא, שזה הכירו ממה שראו שגם בהיותו גוסס לא הפסיק מלמודו הרי שנפשו לא הרגישה כלל מיתת גופו. אדהכי נשב זיקא, ידוע שהלב הוא המת לבסוף, שכל עוד חייתו בו הלב חי והריאה מרחפת עליו ברוח חיים, וברגע האחרונה של הגויעה יצא הרוח מן הריאה ונשמע מן קני הריאה קול חצוצרה ברוח יוצא ומוציא קול מקני הריאה, על מליצה זו אמרו אדהכי נשב זיקא ואווש ביני קני, ר״ל ברגע הגויעה אז הרגישה נפשו את המות, אבל לא הרגיש כי הרוח נושב ומוציא קול בחדרי לבו רק נדמה לו כי הקול הזה בא מבחוץ. סבר גונדא דפרשי הוא ואמר תינח נפשי׳ דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, מזה ראו איך היתה נפשו מופשטת מגופו באופן שגם בעת מות הגויה היתה הגויה בעיני נפשו כדבר חוצה לו, ולא ידע כלל שנעשה איזה שנוי בגופו, כי ניחא נפשיה אמר טהור טהור, ר״ל שאצלו לא יצויר מציאת הטומאה אחרי מותו, כי שני חלקיו היו טהורים במותו, אחר שנפשו היתה נפרדת מגופו בעודו בחיים חייתו, לא נשאר שום טומאה לא בגופו כי לא נשארו בו חלקים רוחנים מחלקי הנפש סבוכים בבשרו שהם הגורמים טומאת המת, אחר שנתפרדו מגופו לגמרי, ועל זה אמר אשריך רבב״נ שגופך טהור, ולא יצויר בו טומאה מצד הנפש כי היתה טהורה מופשטת מכל טומאת הגויה בעודה בחיים כמ״ש ויצאה נשמתך בטהרה, וע״ז כפל ואמר טהור טהור, נפל פתקא מרקיעא רבב״נ נתבקש בישיבה של מעלה, מספר כי לפי מדרגת רבב״נ שהיתה נפשו מופשטה מן הגוף לגמרי לא היה ראוי שימות כי המיתה נגזרה על אדה״ר אחר החטא שהתמזגה הנפש עם הגוף עד שלא תוכל להפרד ממנו עד ימות ולזה המיתה מוכרחת, אבל רבב״נ שהפשיט את נפשו מגופו בעודו בחיים, שב אל מדרגת אדה״ר קודם החטא שהיתה נפשו נפרדת מן גופו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, א״כ לא היה צריך שימות, מזה ראו שמיתתו לא היה כדי שיעזוב את הגוף המעכב ומשבית את הנפש משלמותה, רק שהיה גזרת עירין מצד הגזרה הכוללת שגזר על מין האנושי בכלל, וכמ״ש חז״ל בשבת (דף נה) והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו? ומשיב מקרה אחד לצדיק ולרשע, והמליצו זה כאלו נפל פתקא מרקיעא ר״ל שמיתתו לא היה מחויב מצד עצמו וטבעו רק מצד גזרת שמים, שנתבקש בישיבה של מעלה ר״ל שקוראים אותו לעלות מישיבת עולם השפל אל ישיבה העליונה, כאדם הנוסע ממקום זה לשבת במקום אחר (וגם רמז שאינו כשאר מתים שהנפש שתעמוד תחלה בג״ע התחתון עד שתפרד לגמרי מן הגוף אחר י״ב חדש ואז תעלה למעלה כמ״ש במק״א כי נפשו ההיולאנית נפרדה כבר מגופה ותעלה תיכף לישיבה של מעלה). נפקי אביי ורבא וכולהו רבנן לאעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה, ר״ל שאז התאספו החכמים להתעסק בדבר הזה, ר״ל לעסוק בדרך הזה שהלך בו רבב״נ שפירש א״ע מן החיים והחומר לגמרי ולעסוק אם ראוי שיתנהגו גם הם כמוהו, ולא ידעו דוכתי׳ ומקומו, ר״ל את מדרגתו, שכבר כתב הרמב״ם במו״נ ששם מקום הונח על המעלה והמדרגה, שלא יכלו לדעת ענין זה ומדרגתו, כי נפל אצלם ספיקות בענין הזה ולא היה להם ציור נכון לדעת מהותו. נפקי לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי אמרי ש״מ התם הוא, ר״ל אז נפקי לאגמא היינו שנסו א״ע לצאת מן העיר שהוא הגויה ולפרוש א״ע מכל עניני העולם והחיים, כמ״ש למעלה על ערק ואזיל לאגמא, ואז חזו צפרי דמטללי וקיימי. החכמים בחידותיהם יכנו את הנפשות בשם עוף השמים וצפרים, כי כמו שהצפור מתנשא לעוף בין ארץ ושמים כן הנפש הוא מגבהי מרומים, כמ״ש בסנהדרין הנשמה אומרת מיום שנפרדתי וכו׳ הריני כצפור, ובמדרש קהלת על עוף השמים יוליך את הקול, וגם המלאכים מכונים בשם זה כמ״ש בב״ר (פ״ג) בחמישי נבראו מלאכים שנאמר ועוף יעופף, ויש הבדל בין הצפרים האלה, שהשכלים הנפרדים שהם המלאכים הם קיימים בהשכלתם, כי הם תמיד שכל משכיל בפועל, לא כן השכלים המורכבים בגויות שהשכלתם יוצאת תמיד מכח אל הפועל אינם קיימים בהשכלתם, כי עוסקים תמיד להוציא שכלם אל הפועל, וזה מעלה להמלאכים, לעומת זה יש מעלה לשכל הנקשר בגויה שיש לו צל שהם משיגים השכלות התלוים בזמן ובמקום, ועי״ז משיגים מעניני העוה״ז, משא״כ המלאכים שאין משיגים השכלות כאלה, או אמור שהמלאכים לא ישיגו רק דברים הכוללים אבל אין משיגים דברים המיוחדים המושגים על ידי החושים, וכמו שהמליץ ע״ז בע״י (שער י׳) מ״ש במד׳ אתה מוצא מי שהוא בחשך רואה מה שבאור ומי שהוא באור אינו רואה מה שהוא בחשך אבל הקב״ה הוא אור ויושב באור ורואה מה שהוא בחשך שהאדם מצד שהוא בחשכת החומר הוא משיג דברים החומרים בחוש שהם דברים שבחשך ומפשיט מענינים המיוחדים השגות הכוללים, ובזה משיג גם מה שבאור, אבל המלאך שהוא באור בהיר ואין צל בינו ובין האור אינו משיג רק דברים הכוללים לא דברים המיוחדים, שעז״א שאינו משיג מה שבחשך, וכמ״ש בב״ר (פט״ז) שהקב״ה שאל לאדם על שמות בע״ח ואמר לזה נאה לקרותו שור ולזה נשר וכו׳, ואמר הקב״ה למלאכי השרת חכמתו של אדם מרובה משלכם, שהכרת הפרטים בשמותיהם אין זה בחק המלאכים רק בחק האדם ששכלו מורכב בחומר, וזה מעלה להאדם שי״ל צל ומציל, וראו כי רבב״נ היו לו שתי המעלות שאמר ע״ז שחזו צפרי דמטללי וקיימי, היינו שכליים שיש להם צל, ר״ל שהם נתונים בחומר ועי״כ הם משיגים גם דברים חומריים ופרטים כהשגת בני אדם, גם וקיימי ר״ל שהם ג״כ שכל בפועל שעומדים על מצב אחד, כי ע״י שמפשיט נפשו מן החומר ישיג השגה פתאומית ברוה״ק כהשגת השכלים הנפרדים. ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא, הנה אמרו ג׳ ימים לבכי וז׳ להספד, ר״ל שג׳ ימים הראשונים בוכים על הפרד הנפש מעה״ז וד׳ ימים האחרונים מספידים את הגוף הבלה בעפר, והם חשבו שעל רבב״נ א״צ הספד על הגוף כי כבר נפרדה ממנו נפשו בחיים ונפל פתקא כל הפורש יהא בנדוי, כי צריך שיספידו גם על הגוף ככל המתים, והם אחר שנפקו לאגמא שפרשו א״ע מכל עניני החומר ורצו להתנהג כרבה ולהגיע למדרגתו אבל הנהגה זאת לא יגיע אליה רק אחד בדור והרבה עשו כרשב״י ולא עלתה בידם, ולכן נפל פתקא לכו לבתיכם לשלום שיחזרו לעסוק בעניני עולם ובעניני בתיהם:
וכבר אמרנו שבענין זה היו מחולקים בית שמאי וב״ה ששמאי והנמשכים אחריו היה דרכם למאס בעה״ז ולעזוב כל עניני החומר, והלל והנמשכים אחריו היו אומרים שאין לעזוב את העולם, וכבר אמרו שב״ש וב״ה נחלקו אם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא כי ב״ש קצו בעה״ז ורעותיו ומאסו בו, והשתדלו תמיד להפשיט הנפש מן הגוף, והיו אומרים שטוב היה לו לאדם אם לא היה נברא לחיות עם הגויה שהושמה הנפש במאסרו לרעתה, וכבר כתב האריז״ל שמה שאין הלכה כב״ש וכרשב״י הוא מפני גודל מעלתם שלא עסקו בתורת העה״ז כלל רק בתורת עולם האצילות כי התורה מתפשטת בכל עולם ועולם והם נפרדו מן העה״ז ועסקו בתורת השכליים הנפרדים, והתורה כפי סודותיה בעולמות העליונים הלכותיה משונים מכפי ענינה בעולם הגופים, ואמרו שבשמים פוסקים כב״ש וכרשב״י, ושכן יפסקו ההלכה לעת״ל כשיתפשטו הנפשות מן הגופים שאז תהיה ההלכה למטה כמו שהוא בעולם העליון, ועז״א כי תורה חדשה מאתי תצא, שתהיה התורה למטה כמו שהיא אתי למעלה עכ״ד, ובזה יל״פ מ״ש אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום, ר״ל שאם תראה ב״ש ור״ש שאין הלכה כמותם על תבזם, ואל תהי מפליג לדברים שנאמרו בשמם, כי אין לך אדם שאין לו שעה שלעתיד יהיה הלכה כמותם ואל תאמר שא״כ יהי׳ שנוי בהלכות התורה, ע״ז משיב ואין לך דבר שאין לו מקום, שבעולם העליון יש מקום להלכות אלה שנאמרו לפי הסוד והרוחני וע״כ כן יהיה לעתיד כשיהיה העולם ברוחניותו:
ובזה נעמוד על המאמר תמוה לרבותינו בפ׳ הזהב (דף נ״ט) תנן התם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, וזה תנורו של עכנאי וכו׳. אמר ר״א אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו וכו׳ א״ל אין מביאים ראיה מן החרוב, חזר ואמר אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו המים לאחוריהם א״ל אין מביאים ראיה מאמת המים, חזר ואמר אם הלכה כמותי כותלי בהמ״ד יוכיחו הטו כותלי בהמ״ד ליפול וכו׳ חזר ואמר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצתה בת קול ואמרה שהלכה כר״א, אמר ר׳ יהושע לא בשמים היא שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחים בב״ק. שידוע שר׳ אליעזר שמותי היינו מתלמידי ב״ש כמו שפי׳ התוס׳ והוא היה נמשך אחר שטת שמאי שיכול האדם להפשיט את נפשו מגופו עד שיהיה כאחד מן השכליים הנפרדים מחומר כנ״ל, והחכמים נמשכו אחר שטת ב״ה שזה דבר שא״א אחר זוהמת הנחש הקדמוני שנתערבו כוחות הנפשיים עם החומר ונרכבו עמו, ועפ״ז עמדה המחלוקת בתנורו של עכנאי שידוע שהאדם נמשל לכלי חרס שאינו מתטהר מטומאתו כ״ז שהוא שלם עד שישבר ויתבטל מתורת כלי, וכן האדם לא יטהר עד שימות ויבלה בעפר, אמנם מי שהמית את עצמו בחייו וגופו נשבר ונדכה והיה כעפר ועודו חי, זה דומה כתנורו של עכנאי שהגם שהתנור נחתך ונחלק לחוליות, בכל זה הוא מחובר ע״י החול שבין החוליות, וכן הגוף הנדכה ונשבר בכ״ז אחר שעדן הוא חי יש שאלה אם דומה ככלי שנשבר או לא, ור׳ אליעזר שסובר שהתנור הזה הגם שהוא עומד שלם ע״י חבור החול בכ״ז אחר שהוא מחותך לחוליות הוא טהור, וכן האדם הזה שנדכה ונשבר ע״י שבטל אותו בחייו הרי הוא כעפר ואפר ואין בו טומאה וכמ״ש רבב״נ טהור טהור, וחכמים לשטתם כשטת ב״ה שא״א שיבטל הגוף בחייו לגמרי כי כל עודו חי נחשב ככלי שלם ועודו מקבל טומאה, כי כן ס״ל בתנורו של עכנאי, ר״ל התנור של הנחש הקדמוני כי היה עיקר המחלוקת בענין הנחש הקדמוני והזוהמא והטומאה שהטיל באדם, אם יוכל לטהר אותה בעודו חי אם לא, ואמר ר׳ אליעזר אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח ואמת המים וכותלי בהמ״ד יוכיחו, הנה גוף האדם נמצאים בו שלש נפשות, שהם נפש הצומחת ונפש החיונית ונפש המשכלת, ומי שירצה לדכא ולבטל כחות גופו שיהיו כאין וכאפס והרוחניות תתגבר על החומריות צריך שיבטל כחות נפש הצומחת, כמו שהיה במשה שלחם לא אכל ומים לא שתה ופרש מן האשה שבזה בטל כח הזן והמוליד שהם מפעולות נפש הצומחת, וצריך לבטל כל התכונות והמדות הרעות שהם מפעולות נפש החיונית, כמו שהיה במשה שהיה עניו מכל האדם, וצריך לבטל הצמצום של הנפש המשכלת כי מצד שהשכל נתן בחומר כנפיו קצוצים ולא יכול להגביה עוף להשכיל השגות גבוהות באמתת האלהות ובענינים מופשטי החומר ולא להיות משכיל בפועל, אבל כשיפשיט מלבושי החומר מעליו תצא נפש השכליית ממאסרה ותשיג השגות פתאומיות גם בדברים מופשטי החומר, כהשגת השכליים הנפרדים מחומר, וכבר בארתי בפ׳ בראשית (סי׳ אל״ף פסוק כו) בתורה אור שם, שרז״ל במשליהם מליצה חידות להם ע״ז, שבבריאת האדם ברא ה׳ שלש כתות של מלאכי השרת ונתן אצבעו ביניהם ושרפן שהוא האפשריות שנתן לאדם לבטל שלש כחות הגופנים של נפש הצומחת והחיונית והמשכלת ולדכא אותם בכח בחירתו שיהיו כאין וכאפס עיי״ש, ויסוד מוסד אצל חכמי חרשים שהקב״ה ערך את האדם כעולם קטן, אשר מצויר בו כל כחות מעשה בראשית אשר בעולם הגדול שהעולם הגדול כולו נערך כדמות אדם שכל חלקי העולמות הם אברים פרטים של האדם הגדול הזה ורוח אלהים המתפשט בכל העולמות להנהיגם ולהחיותם הוא הרוח והנפש של האדם הגדול הזה, ונגדו ברא את האדם שהוא עולם קטן כי נמצאו בו כל הכחות שנמצאו בעולם הגדול ונפש אלהות המחיה את גופו נדמה כאלהות המתפשט בעולם הגדול ומחיה כל פרטיו, וה׳ ערך שני עולמות האלה על אופן שהנהגת רוח אלהים חיים את העולם הגדול ימשך לפי מה שינהיגו הנפשות את עולמיהם הקטנים ר״ל את גויתיהם, שאם הם מושלים על גויותיהם ומנהיגות אותם בבחירה החפשיית לדכא כל כחות הגויה תחת ממשלת הנפש כן גם בעולם הגדול יתבטלו הטבעיים לפני האלהות ואז תבוטל הטבע גם בעולם הגדול. ויתנהגו העולמות בהנהגה אלהית נטיית למעלה מן הטבע, אבל אם לא יכניעו את הגויות תחת ממשלת הנפש, והעבדים שהם כחות החומריים יתפרצו מתחת אדוניהם שהם הנפשות כן גם בעולם הגדול תגבר הטבע והנהגה הנסיית האלהית תתעלם ותסתתר ובזה יש כח להצדיקים למשול בכל מעשה בראשית, שלפי מה שתמשול נפשם האלהית על גויתם כן ימשלו על החומריים שבעולם הגדול כמ״ש ר׳ פנחס בן יאיר לגינאי נהרא פלוג לי מימך דלדבר מצוה קא אזלינא, לפ״ז נאמר בפרטות שמי שימשול על נפשו הצומחת בעולמו הקטן לדכא כחות נפש הצומחת תחת ממשלת הנפש, כן ימשול על כל עץ וצמח אשר בעולם הגדול, וכן אם יכניע כחות נפש החיונית שבגופו יכנעו לפניו כל בע״ח אשר בעולם הגדול, ובזה רצה ר׳ אליעזר לברר כי הוא הגיע למדרגה זו לבטל כל כחות גופו תחת ממשלת נפשו האלהית וכולם היו לפניה כאין וכאפס, ולברר שבטל כל כחות נפש הצומחת אשר בגויתו אמר חרוב זה יוכיח, שע״י שהחרוב ישמע פקודתו ויבטל טבעו אשר הטבע בו שיהיה מושרש במקום הזה יבורר שכבר בטל את כח הצומח אשר בגויתו והיה כאין לפני נפשו, ולברר שבטל כל כחות הנפש החיונית אשר בגויתו אמר אמת המים יוכיחו, שכבר התבאר כי שרש נפש החיונית הוא מיסוד המים, שלכן התחלת בריאת בע״ח היה ביסוד המים כמ״ש ישרצו המים שרץ נפש חיה, וממה שיסוד המים אשר בעולם הגדול ישמע פקודתו יתברר כי בטל את כחות החיים ששרשו מיסוד המים אשר בגויתו, ולברר כי בטל את כח השכל ההיולאני ושלחו חפשי ממאסריו שלא יהיה עוד כשכל כלוא בחומר מוגבל תחת גבולות החומר ותנאיו רק כשכל מופשט מן החומר ומשכיל בבלי גבול אמר כותלי בהמ״ד יוכיחו, כי כותלי המוח המקיפים את השכל הנתון בקרבם, דומים כבית המדרש המקיף על המשכילים בתוכו שכל טוב, וכמו שהוא פרץ את כותלי בהמ״ד הקטן שהם כותלי המוח המגבילים את השכל להיות בעל גבול, והוא הרס את הגבול ונעשה שכל נפרד מן הגויה, כן שמעו כותלי בהמ״ד אשר בעולם הגדול לפקודתו ליפול ולהרוס את הגבול, ראה כי סדר את המופתים שהביא ממטה למעלה כי קל יותר שימשול האדם על נפשו הצומחת לעצור א״ע מאכילה ולהתענות משימשול על נפש החיונית ולעצור רגשותיהם במתג ורסן כמו הגאוה והכעס ויתר המדות, וכן קל יותר שימשול בשתי אלה משימשול על כחות החומר העוצרים בעד שכלו שישוב משכיל בפועל בהשגה נקיה כחק השכליים המופשטים מחומר, וכן במה שימשול על העולם הגדול קל יותר שימשול על הצמחים משימשול על בעלי הרצון ובעלי חי וקל יותר שימשול על בעלי הרצון מעל בעלי הבחירה, וכאשר ראה ר׳ אליעזר שלא קבלו ראיותיו. כי הם אמרו שזה דבר שא״א בטבע שיבטל את חמרו לגמרי בעודו חי, ותנורו של עכנאי טמא, אמר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, ר״ל גם לפי דבריכם שאתם אומרים שזה א״א בטבע שיתבטל חמרו לגמרי עד שיהא כשכל נבדל הלא יצויר זה מצד הנס ועזר ממרום, וכמ״ש במעשה דרבב״נ שאף שמתיבתא דרקיע אמרו טמא הקב״ה אמר טהור, וע״ז יצאה ב״ק שהלכה כר״א. כי הקב״ה אומר טהור, והשיב ר׳ יהושע שכבר נתנה תורה בהר סיני שהגם שבהר סיני הופיעו נסי ה׳ ונפלאותיו כמו אלה שכל ישראל התפשטה נפשם מגופם וידבקו בשכל הנפלא אחר הר סיני יתנהגו בזה כפי הטבע שהם בעלי חומר וא״א שיפשיטו את חמרם בעודם חיים ותנורו של עכנאי טמא:
ועתה נשוב אל הענין אשר החלנו בו באשר כל מצות פרה סובבת על הציר הזה, שא״א לסלק הטומאה מן האדם עד יבטל כל גופו להיות כעפר שרפת החטאת על כן פליגי ר׳ אליעזר וחכמים שר״א אומר פרה בת שתים וחכ״א פרה בת שלש, וכ״א הולך לשטתו שלדעת חכמים שהוא כשטת ב״ה, שא״א ואין מן הראוי שיעזוב האדם את עולמו ויפרוש מעניני העולם לגמרי, ס״ל דגם מי שירצה לעשות הפרה היינו להמית את גופו ולפרוש מן העולם אין לעשות זה בנעוריו קודם שקיים פו״ר ועשה את המוטל עליו לישוב העולם כי לא תהו בראה, וע״כ אמרו שהפרה בת שלש שכבר אמרו בבכורות שהלוקח פרה בת שלש וילדה ודאי לכהן שא״א שתלד קודם שלש, וע״כ א״א שתהיה בת שתים קודם שהיתה ראויה ללדת, ובנמשל שלא יפרוש האדם מעולמו עד שקיים פו״ר, ור׳ אליעזר בשטת בית שמאי שיכול לפרוש מן העולם בנעוריו גם קודם שקיים פו״ר, וע״כ אמר שה״ה פרה שמורה על ענין זה יכולה להיות בת שתים, והשי״ת אמר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שצוה למשה לפרוש מן האשה ומכל עניני העולם ולעלות למרום לעמוד בעולם הנצחיים, וזה היה קודם שקיים פו״ר לדעת ב״ה שס״ל שמצות פו״ר זכר ונקבה, כי היה לו שני זכרים וכדעת ב״ש כמ״ש ביבמות (דף ס״ב) א״כ פסק הקב״ה כשטת ב״ש. והודיע למשה שיעשה הפרה ר״ל הפרישות מן העולם קודם שקיים פו״ר דהיינו כב״ש וכר״א שפרה בת שתים, על מליצה זו אמרו שבשעה שעלה משה למרום מצא להקב״ה אומר פרה בת שתים, ר״ל שכן פסק ממה שא״ל שיעמוד במרום פרוש מן העולם קודם שקיים פו״ר, וע״ז המליצו שמשה שאל ע״ז והלא העליונים והתחתונים ברשותך. ר״ל הלא תכלית בריאת האדם היה לחבר בו העולם העליון עם העולם התחתון, ע״י קשור הנפש שהיא מהעולם העליון עם הגוף מהעולם התחתון כמ״ש במד׳ שבראו חציו מן העליונים וחציו מן התחתונים, ואתה אומר הלכה בשם יחיד, ר״ל ואיך תצוה שיפשיט האדם מעליו את לבושו החמרי עד שיבוטל החבור הזה של עליונים ותחתונים וישאר יחיד, ר״ל הנפש לבדו מופרדת מן הגוף וכן לגי׳ ואתה אומר הלכה בשם ב״ו ר״ל שישאר ב״ו יחידי מופרש מן הנפש, והשיב לו עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי. שיהיה צדיק א׳ שיעלה מעולם החומריי אל העולם הרוחני שהוא עולמי, ויהיה דומה כמלאכים העומדים ברום עולם ועתיד לפתוח בפ׳ פרה תחלה. ר״ל שהוא יבטל את גופו ויתטהר מטומאת הגויה בעודו בימי נעוריו, גם קודם שיקיים השארת המין, שתחלת ענינו יהיה לפתוח בפ׳ פרה שמצא בטול החומר ועזיבת העולם, ומשה בקש שצדיק כזה יצא מחלציו כי נדמה לו בפרישות ובקדושה, עתה בארו חז״ל פתרון חדתם ומליצתם במ״ש הה״ד ושם האחד אליעזר ר״ל שספור הזה המליציי יסדוהו המושלים על מ״ש ושם האחד אליעזר, שמבואר שמשה לא היה לו זכר ונקבה שני זכרים שעדיין לא קיים פו״ר ועלה למרום לפרוש מן האשה והגויה והעולם שהוא המליצה בפרה בת שתים וע״ז יסדו הספור הזה המליציי:
זאת חקת התורה וגו׳ דבר אל בני ישראל: כתב הרמב״ן שהוא מסורס, כמו ״דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר ויקחו וגו׳ ״. ואין דבר ריק בתורה {ולמאי יהא נכתב בסירוס, אלא בא ללמד על אשר יתבאר לפנינו שהיה וכו׳}. והיינו, שלפנינו יתבאר שהיתה שונה פרת משה משארי פרות לדורות בכמה משמעויות באותה פרשה. ואם כך הרי מתפרש מקרא זה לשני זמנים: ״זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ לאמר ויקחו אליך וגו׳ ״ – היינו לדורות, ״דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וגו׳ ״ – לשעה זו. וכבר נתבאר כמה פעמים דלשון ׳צוה׳ משמעו כמה פעמים קבלה ותורה שבעל פה, ו׳דבר׳ הוא דברים כמשמען, עיין מה שכתבתי לעיל (ה,ד). ואילו היה כתיב ׳דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה׳ לא היינו מפרשים הכי.
ויקחו אליך: כפירוש רש״י שתקרא על שמו. והוא, משום שיש במעשה פרה זו יתרון גם במעשיה – שהיא דוקא בסגן, ולדורות קיימא לן שכשרה גם ב(כהן) הדיוט. ועוד יש מקראות שהיו מתפרשים באותה שעה באופן אחר מלדורות כאשר יבואר. וכיוצא בזה הוא פרשת שחוטי חוץ (ויקרא פרק י״ז) ופרשת אחרי מות (שם פרק ט״ז) ופרשת שילוח מחנות (לעיל פרק ה׳), כמו שכתבנו שם.
{על: חסר, ללמדנו דלאו דוקא עול ממש, אלא מעין זה – פסיקתא זוטרתי}.
זאת חקת התורה וגו׳ – בדור הראשון אחרי צאתם ממצרים לא היו בני ישראל כ״כ חזקים באמונת יחוד ה׳, וראינום מקריבים קרבנות לשעירים שהם אלילי המדבר, ע״כ לא דבר משה דברי לעג ובזיון על האלילים כדרך שדברו דוד (מזמור קט״ו) וישעיה וירמיה בפה מלא, וקראם גם כן אלהים אחרים כאלו ממשות בהם, שלא להתנגד מכל וכל לדעת הדור, כי בזה לא די שלא יועיל לקבוע בלבם אמונת היחוד, אבל ירחיקנה מדעתם עוד, וכן אמרו חז״ל ״גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה״ (בבלי סנהדרין צ״ד.), לפי שבלמדו מקטנותו עליהם גם כי נתגייר, כי הֶרְגֵל הילדות נעשה בו טבע; וגם ליתרו (שעליו אמרו רז״ל מאמרם הנ״ל) בודאי צר מה שעשה ה׳ לפרעה ולמצרים וגם באלהיהם עשה ה׳ שפטים, והתחתנותו במשה לא היתה די לשתק בלבו מכל וכל צער איבודים; מ״מ צוה ה׳ למשה כמה מצות וחקים המתנגדים לחקי מצרים ויתר הארצות שבני ישראל גרים בתוכן, וזה טעם חקים הרבה הנעלם ממנו ונודע לדור משה; וכן במצרים היו עובדים שור כולו שחור וכתם משולש לבן על מצחו, או להפך השור לבן והכתם שחור; וה׳ צוה למשה שיקח פרה תחת שור, ואדומה כולה לא שחורה ולא לבנה, וישרפוה להסיר הטומאה באפרה, כי כן האפר תעביר הזוהמא והכתמים, והמתעסק בה לא יִקְדַּש רק יטמא.
תמימה – לפי הפשט כיתר המקומות (ד״מ תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו, פרשת אמר) בלי מום, ובא פירושו אחריו (גם כאן כמו בפסוק הנ״ל).
זאת חקת התורה. זאת התורה על מצות פרטיות מצינו רק זאת חקת התורה נראה יותר כולל, ואיני יודע לישבו על מצוה פרטית ואפשר שלפי שהיו אומות העולם נוהגים גם הם בקרבן פרה אדומה כמו שמפורסם בעם הודו וכמעט חקותיה ומשפטיה דומים לתורתינו, על כן אמר זאת חקת התורה כלומר מה שצוה ה׳ בענין פרה אדומה הוא זה ואם יש כיוצא בה בתורות אחרים.
אשר אין בה מום – בספרי למה נאמר כו׳ לא אם אמרת במוקדשין שעשייתן בטהרה כו׳ בטומאה [פירוש טבו״י] לפיכך לא יהא מום פוסל בה הרי פסח יוכיח שעשייתו בטומאה כו׳ לא א״א בפסח שזמנו קבוע כו׳ תחמר בפרה שאין זמנו קבוע לפיכך לא יהיה המום פוסל בה. פירוש, שפסח וכל קרבנות הצבור שזמנם קבוע מום פוסל בהם, אף שבאים בטומאה (תמורה י״ד), שמה שבאים בטומאה אין החסרון בהם, רק לפי שזמנם קבוע, ואם לא ידחו טומאה לא יוכלו לעשות הפסח, אבל פרה שאין זמנו קבוע, ואפ״ה עושה אותה טבו״י, וע״כ דקילא טפי קדושתה, לכן סד״א שאין מומין פוסלין בה, ת״ל אשר אין בה מום.
שם בספרי איסי בן עקביא. שהיה בדין מה מוקדשין שאינן נפסלין במראה שחור ולבן כו׳, ולא קאמר, דמה להן שכן נפסלין בעשיה בטומאה תאמר בפרה שנעשית בטומאה, כדפריך על ת״ק. ונראה, דבפרק כל האיסורים אמר מה לבעל מום שכן מומו ניכר, וכן במנחות פ״ק דף ו׳ יעו״ש, א״כ הת״ק דמביא מקו״ח, דאין מלאכה פוסלת בהן, שפיר מפריך שכן עשייתן בטהרה, אבל הוא דמביא קולא וחומרא ממראה שחור ולבן למום ששניהם ניכרין איך יאמר דלהכי לא מפסל בה מום שכן נעשין בטומאה, הלא איזה דבר ראוי להתלות בחברתה, דבר הניכר בדבר הניכר, וכיון דמראות לבן ושחור פוסל בה, כ״ש שיפסול בה מום. ופשוט.
זאת חקת – שלש מינין ושבע הזאות שבפרה מעכבין זה את זה, מאי טעמא, חקה כתיב בה.1 (מנחות כ״ז.)
זאת חקת – תניא, ר׳ אליעזר אומר, נאמר כאן חקת ונאמר להלן (פ׳ אחרי) והיתה זאת לכם לחקת עולם, מה להלן בבגדי לבן אף כאן בבגדי לבן2 (ספרי)
זאת חקת התורה – תניא, מניין ששחיטת פרה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אינן כשרות אלא ביום, ת״ל תורה,3 יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומלוי מים וקידוש, ת״ל זאת.4 (יומא מ״ב:)
אשר צוה ה׳ – תנן התם, שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורפה מביתו, מנה״מ, כתיב הכא אשר צוה ה׳ וכתיב התם (ס״פ צו) כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות, מה להלן פרישה אף כאן פרישה5. (שם ב׳.)
ויקחו אליך – ויקחו – מתרומת הלשכה, אליך – שתהא גזבר לדבר6 (ספרי)
פרה – פרה ולא עגלה, לפיכך אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה.7 (ספרי זוטא)
אדמה תמימה – תמימה באדמימות. או אינו אלא תמימה במומים, הרי כבר נאמר אשר אין בה מום8. (שם)
אשר אין בה מום – בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה ערופה9. (סוטה מ״ו.)
אשר לא עלה עליה על – תניא, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, ת״ל אשר לא עלה עליה עול – מכל מקום,10 א״כ מה ת״ל עול – עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה11. (סוטה מ״ו.)
1. ידוע הוא בקדשים דהלשון חקה מורה שכן יהיה בלא ישונה, ולכן אם חסר פרט אחד מעכב כל הסדר. והשלש מינין הם עץ ארז ואזוב ושני תולעת.
2. ואמנם לענין שתהא עבודתה צריכה כהן גדול דוקא לא ילפינן מחוקה דיוהכ״פ, משום דבפסוק הסמוך יתבאר רבוי מיוחד דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, יעו״ש.
והנה בדרשה הקודמת דרשינן חקה לדרשה אחרת, אך הנה עוד פעמים נזכר חקה בפרשה זו, בפ׳ י׳ והיתה לבני ישראל לחקת עולם ובפ׳ כ״א והיתה לכם לחקת עולם, וא״כ אפשר למילף תרתי, ובאמת היה נראה דדרשה זו שלפנינו יותר נאות ללמוד מחקה שבפסוקים הנ״ל, אחרי שבהם כתיב הלשון לחקת עולם כמו ביוהכ״פ, משא״כ כאן לפנינו כתיב חקת התורה, ויותר נכון ללמוד לשון דומה מלשון דומה, וכמ״ש בשבת ק״ח א׳ דנין ערלתו מערלתו וכו׳, יעו״ש. ולכן נראה דבאמת עיקר כונת הדרשה שלפנינו להפסוקים הנ״ל, ורק מפני שפסוק זה הוא תחלת הפרשה וכתיב ביה ג״כ הלשון חוקת לא חשש לקבוע הדרשה כאן.
והנה בדרשה הקודמת דרשינן חקה לדרשה אחרת, אך הנה עוד פעמים נזכר חקה בפרשה זו, בפ׳ י׳ והיתה לבני ישראל לחקת עולם ובפ׳ כ״א והיתה לכם לחקת עולם, וא״כ אפשר למילף תרתי, ובאמת היה נראה דדרשה זו שלפנינו יותר נאות ללמוד מחקה שבפסוקים הנ״ל, אחרי שבהם כתיב הלשון לחקת עולם כמו ביוהכ״פ, משא״כ כאן לפנינו כתיב חקת התורה, ויותר נכון ללמוד לשון דומה מלשון דומה, וכמ״ש בשבת ק״ח א׳ דנין ערלתו מערלתו וכו׳, יעו״ש. ולכן נראה דבאמת עיקר כונת הדרשה שלפנינו להפסוקים הנ״ל, ורק מפני שפסוק זה הוא תחלת הפרשה וכתיב ביה ג״כ הלשון חוקת לא חשש לקבוע הדרשה כאן.
3. משמע תורה אחת לכל עבודותיה, וכמו דמצינו בעבודה אחת, והיא הזאה, שאינה כשרה אלא ביום, כמש״כ בפ׳ י״ט והזה ביום השלישי, כך כל העבודות.
4. משמע את הכתוב כאן תקיים ואל תוסיף, וענין קידוש הוא הטלת האפר לתוך המים, ונבאר זה לקמן ר״פ י״ז. ובגמרא מפרש מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב ומיעט, ולא פירש מה ריבה ומה מיעט, אמרת, הרי אנו למדין כולן מהזאות מימיה, מה הזאת מימיה שיש לה מעלה שאין כשרה רק באיש ולא באשה, דכתיב בה (פ׳ ד׳) אלעזר הכהן אף אני אביא שחיטתה וקבלת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת הואיל ואין כשרין באשה [דבכולהו כתיב או אלעזר או כהן] אין כשרים אלא ביום, ומוציא אני אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש, הואיל וכשרים גם באשה כפי שיתבאר בפ׳ ט׳, כשרים נמי בלילה.
5. טעם הפרישה מביתו זו אשתו, שמא יהיה עמה ותמצא נדה והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל להתעסק בשריפת הפרה.
ודע דמ״ש היו מפרישין כהן ולא אמר כהן גדול כמו ביוהכ״פ, הוא ע״פ דעת ר׳ יהודה במשנה א׳ פ״ד דפרה דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, ולא כדעת חכמים שם דצריכה כהן גדול דוקא, ורמב״ם פ״א הי״א מפרה פסק כר״י נגד חכמים, ומלשון משנה זו ראיה לדבריו, וע״ע מענין זה בתו״י כאן בד״ה מפרישין קמא ותנינא.
ולא נתבאר אם גם יתר הכהנים העוסקים במעשה הפרה, כמו מקבל ומזה, היו מפרישין, א׳ רק הכהן השורף, ואע״פ שאמר מפורש היו מפרישין כהן השורף, אך לפי הדרשה שם בפ׳ צו לעשות – אלו מעשה פרה, משמע כל העשיות, והא דנקט כהן השורף הוא מפני דעיקר ותכלית הענין הוא השריפה לתכלית האפר טהרה כנודע, וצ״ע.
ודע דמ״ש היו מפרישין כהן ולא אמר כהן גדול כמו ביוהכ״פ, הוא ע״פ דעת ר׳ יהודה במשנה א׳ פ״ד דפרה דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, ולא כדעת חכמים שם דצריכה כהן גדול דוקא, ורמב״ם פ״א הי״א מפרה פסק כר״י נגד חכמים, ומלשון משנה זו ראיה לדבריו, וע״ע מענין זה בתו״י כאן בד״ה מפרישין קמא ותנינא.
ולא נתבאר אם גם יתר הכהנים העוסקים במעשה הפרה, כמו מקבל ומזה, היו מפרישין, א׳ רק הכהן השורף, ואע״פ שאמר מפורש היו מפרישין כהן השורף, אך לפי הדרשה שם בפ׳ צו לעשות – אלו מעשה פרה, משמע כל העשיות, והא דנקט כהן השורף הוא מפני דעיקר ותכלית הענין הוא השריפה לתכלית האפר טהרה כנודע, וצ״ע.
6. ע׳ יומא ג׳ ב׳ דריש בכלל כ״מ שנאמר ויקחו אליך הוא משל צבור, והיינו הא דמתרומת הלשכה, דכן מבואר בפ״ד דשקלים דכל דבר של צבור בא מתרומת הלשכה, ומוסיף כאן עוד לדרוש אליך שתהא גזבר לדבר זה. ועוד דריש בספרי כשם שהיה משה גיזבר לדבר כך היה אהרן, ואולי למד כן מלשון פסוק הסמוך ונתתם אותה, ודבור זה נתיחד למשה ולאהרן כמבואר בפ׳ הקודם.
7. ר״ל דבעינן שבשעת לקיחה תהא פרה, והיינו בת שלש או ארבע שנים, וע׳ ברמב״ם פ״א ה״א מפרה.
8. ודריש שהתואר תמימה אינו מוסב על הפרה רק על אדומה. וכתבו המפרשים במשנה ה׳ פ״ב דפרה דהכונה היא ששתי שערות שחורות פוסלות בה, יעו״ש. ולדעתי אם זו היתה כונת הכתוב הול״ל אדומה כולה, שכן רגילין אנו בכל התורה למעט מקצת או כל שהוא מרבוי מלת כל, כנודע, אבל ממלת תמימה כמדומה לי שלא מצינו דוגמתו.
ולי נראה דכונת הדרשה תמימה באדמימות למעט הכשר שתורה בכלל, והוא ע״פ מ״ד בעלמא דמתכונת מראה שחור שיסודה היא מראה אדום אלא שהמראה האדום לקתה ונעשית שחורה, וכמ״ש בנדה י״ט א׳ האי שחור אדום הוא אלא שלקה וכן אמרו כזה בסוכה ל״ג ב׳ לענין הדס ובחולין מ״ז ב׳ לענין ריאה, וא״כ הו״א דגם פרה שחורה כשרה, כיון דבעיקרה ותולדתה היא אדומה, קמ״ל שתהא תמימה באדמימות, כלומר שתהא האדמימות נכרת ונראית ולא בלקותא ע״פ מראה שחור, ודו״ק.
ולי נראה דכונת הדרשה תמימה באדמימות למעט הכשר שתורה בכלל, והוא ע״פ מ״ד בעלמא דמתכונת מראה שחור שיסודה היא מראה אדום אלא שהמראה האדום לקתה ונעשית שחורה, וכמ״ש בנדה י״ט א׳ האי שחור אדום הוא אלא שלקה וכן אמרו כזה בסוכה ל״ג ב׳ לענין הדס ובחולין מ״ז ב׳ לענין ריאה, וא״כ הו״א דגם פרה שחורה כשרה, כיון דבעיקרה ותולדתה היא אדומה, קמ״ל שתהא תמימה באדמימות, כלומר שתהא האדמימות נכרת ונראית ולא בלקותא ע״פ מראה שחור, ודו״ק.
9. מפרש בגמרא דאצטריכא דרשה זו דלא נילף לעגלה ערופה בק״ו מפרה דאע״פ שאין השנים פוסלין בה מום פוסל בה, עגלה ערופה דשנים פוסלין בה שאינה כשרה רק בת שנתה כמבואר במקומו, אינו דין שיהא מום פוסל בה, קמ״ל. וע״ע בדרשה הבאה.
ודע דמבואר בע״ז כ״ג ב׳ דלפרה אדומה פסולה גם נרבעת ומוקצה לע״ז, ואע״פ דלא נתפרשו בפרשה. וטעם הדבר משום דמצינו שקורא הכתוב לפסולים אלו מום, בפ׳ אמור כי משחתם בהם מום בם, וכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, יעו״ש (כ״ב כ״ה), ומכיון דכתיב כאן אשר אין בה מום ממילא כולל גם פסולים אלו, ודו״ק.
ודע דמבואר בע״ז כ״ג ב׳ דלפרה אדומה פסולה גם נרבעת ומוקצה לע״ז, ואע״פ דלא נתפרשו בפרשה. וטעם הדבר משום דמצינו שקורא הכתוב לפסולים אלו מום, בפ׳ אמור כי משחתם בהם מום בם, וכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, יעו״ש (כ״ב כ״ה), ומכיון דכתיב כאן אשר אין בה מום ממילא כולל גם פסולים אלו, ודו״ק.
10. עול ענינו עול לעבודה מיוחדה כגון לחרוש ולזרוע, ושאר עבודות הם סתם משאות, ואמר ת״ל אשר לא עלה עליה עול מכל מקום, ולא נתבאר ענינו היכי משמע מלשון זה הכל. ויתכן לומר ע״פ מ״ד בעלמא אשר רבויא הוא, כמו הכא בסוגיא, ובזבחים י״ח ב׳ ואידך נפקא ליה מאשר, ושם מ׳ א׳ דרשו רבוי מאשר, ובמנחות מ״ג ב׳ ור׳ שמעון מאשר נפקא, ועיין לפנינו בפ׳ תצא בפסוק אשר תכסה בה, וכן צ״ל כאן דמרבה מלשון אשר, ואף כי לא נתברר לנו טעם רבוי מלשון אשר, אבל הן כן הוא דעת חז״ל, והם היו בקיאים בשימוש הלשון והגיון המלות, ואנו בהמשך גלותנו הארוך והמטולטל נאבדו מאתנו הרבה מנעימות הטעם וההרגש הדק והיפה בלשון הקודש.
11. ר״ל עול פוסל בה אפילו הניח עליה באקראי בעלמא כגון להקל המשא מידו ולא לעבוד בה, ושאר משאות אין פוסלות בה אלא אם הניח עליה לעבוד בה, אבל באקראי בעלמא לא נפסלה.
ובגמרא כאן איתא בענין למוד זה שתי דרשות, האחת היא זו שלפנינו, והשנית יליף בגז״ש עול עול מעגלה ערופה, מה התם פוסלות בה גם שאר עבודות דכתיב שם אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, אף כאן שאר עבודות פוסלות בה, ומפרש שם למ״ד זה דגם לענין זה ילפינן מעגלה ערופה, מה התם אינה נפסלת עד שתמשוך כדכתיב שם אשר לא משכה אף כאן עד שתמשוך, ואנחנו העתקנו דרשה שלפנינו מפני שהיא נלמדת מגוף הלשון שבענין פרה, וגם מטעם שנבאר בהמשך דברינו כאן.
כי מבואר בסוגיא כאן, אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עודה [אוכף] של שקין פסולה, ובעגלה ערופה אינו פסול עד שתמשוך, ופריך מהא דתניא, עול, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, נאמר כאן עול ונאמר להלן בע״ע עול, מה להלן שאר עבודות אף כאן שאר עבודות, וממקום שבאת, מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך [ר״ל וקשה על רב דמחלק לענין משיכה בין פרה ובין ע״ע, והלא כיון דילפינן מע״ע לענין שאר עבודות דין הוא דנליף גם לענין משיכה שיהיה שוה בשניהם], ומשני, תנאי היא, איכא דמייתי לה לשאר עבודות בגז״ש מע״ע, ואיכא דמייתי מגופה דפרה, ומביא על זה הדרשה שלפנינו, וכונתו ליישב דרב דס״ל דבפרה לא בעינן משיכה לא ס״ל הגז״ש מע״ע לענין שאר עבודות, ורק יליף מהדרשה מגופה דפרה כמבואר לפנינו.
והנה כי כן אנו דקיי״ל דבפרה א״צ משיכה, בהכרח שעיקר הוא דלמודיה דרב לענין שאר עבודות הוא מגופה דפרה, כמו הדרשה שלפנינו, יען כי אם מגז״ש מע״ע הלא יתחייב להצריך גם משיכה, ולכן העתקנו אנו הדרשה שלפנינו ולא הגז״ש עול עול, כדי שלא תסתור הדרשה את הדין, כמבואר.
ואתה תחזה כמה קשים דברי הרמב״ם בפ״א ה״ז מפרה שפסק דבפרה לא בעינן עד שתמשוך, ועם זה הביא למקור הלמוד לענין שאר עבודות הגז״ש עול עול מעגלה ערופה, בעוד שכפי שבארנו אי הא לא קיימא הא, וצע״ג. ובתוי״ט פ״ב מ״ג דפרה הרכיב שתי הדרשות שבגמרא לאחת, בעוד שחלוקות ונפרדות הן, כמש״כ.
והנה איתא במשנה ד׳ פ״ב דפרה, עלה עליה זכר פסולה, ופי׳ הרע״ב דילפינן מעגלה ערופה דכתיב בה אשר לא עובד בה, כמבואר לפנינו שם ס״פ שופטים, יעו״ש. וכ״כ הרמב״ם בפ״א ה״ז מפרה, אלא שלשונו צריך תקון קצת, דמש״כ דכתיב אשר לא עובד בה, דמשטחות הלשון משמע דבפרה כתיב כן, וזה אינו כן, אלא בעגלה ערופה כתיב וילפינן לפרה מינה, וטעם למוד הפסול עלית זכר מלשון אשר לא עובד בה נבאר אי״ה בפ׳ שופטים.
ורש״י בב״מ ל׳ א׳ פירש וז״ל, עלה עליה זכר פסולה דכתיב אשר לא עלה עליה עול וכו׳, עכ״ל, ולא נתבאר איפה מצא למוד זה, וגם אין מבואר אם זה נקרא עלית עול, ולבד זה דברי רש״י שם אינם קשורים ודבוקים, כפי שיתבאר להמעין, וקרוב בעיני לודאי שיש איזה ט״ס בדבריו ואין להאריך כאן.
ובגמרא כאן איתא בענין למוד זה שתי דרשות, האחת היא זו שלפנינו, והשנית יליף בגז״ש עול עול מעגלה ערופה, מה התם פוסלות בה גם שאר עבודות דכתיב שם אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, אף כאן שאר עבודות פוסלות בה, ומפרש שם למ״ד זה דגם לענין זה ילפינן מעגלה ערופה, מה התם אינה נפסלת עד שתמשוך כדכתיב שם אשר לא משכה אף כאן עד שתמשוך, ואנחנו העתקנו דרשה שלפנינו מפני שהיא נלמדת מגוף הלשון שבענין פרה, וגם מטעם שנבאר בהמשך דברינו כאן.
כי מבואר בסוגיא כאן, אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עודה [אוכף] של שקין פסולה, ובעגלה ערופה אינו פסול עד שתמשוך, ופריך מהא דתניא, עול, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, נאמר כאן עול ונאמר להלן בע״ע עול, מה להלן שאר עבודות אף כאן שאר עבודות, וממקום שבאת, מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך [ר״ל וקשה על רב דמחלק לענין משיכה בין פרה ובין ע״ע, והלא כיון דילפינן מע״ע לענין שאר עבודות דין הוא דנליף גם לענין משיכה שיהיה שוה בשניהם], ומשני, תנאי היא, איכא דמייתי לה לשאר עבודות בגז״ש מע״ע, ואיכא דמייתי מגופה דפרה, ומביא על זה הדרשה שלפנינו, וכונתו ליישב דרב דס״ל דבפרה לא בעינן משיכה לא ס״ל הגז״ש מע״ע לענין שאר עבודות, ורק יליף מהדרשה מגופה דפרה כמבואר לפנינו.
והנה כי כן אנו דקיי״ל דבפרה א״צ משיכה, בהכרח שעיקר הוא דלמודיה דרב לענין שאר עבודות הוא מגופה דפרה, כמו הדרשה שלפנינו, יען כי אם מגז״ש מע״ע הלא יתחייב להצריך גם משיכה, ולכן העתקנו אנו הדרשה שלפנינו ולא הגז״ש עול עול, כדי שלא תסתור הדרשה את הדין, כמבואר.
ואתה תחזה כמה קשים דברי הרמב״ם בפ״א ה״ז מפרה שפסק דבפרה לא בעינן עד שתמשוך, ועם זה הביא למקור הלמוד לענין שאר עבודות הגז״ש עול עול מעגלה ערופה, בעוד שכפי שבארנו אי הא לא קיימא הא, וצע״ג. ובתוי״ט פ״ב מ״ג דפרה הרכיב שתי הדרשות שבגמרא לאחת, בעוד שחלוקות ונפרדות הן, כמש״כ.
והנה איתא במשנה ד׳ פ״ב דפרה, עלה עליה זכר פסולה, ופי׳ הרע״ב דילפינן מעגלה ערופה דכתיב בה אשר לא עובד בה, כמבואר לפנינו שם ס״פ שופטים, יעו״ש. וכ״כ הרמב״ם בפ״א ה״ז מפרה, אלא שלשונו צריך תקון קצת, דמש״כ דכתיב אשר לא עובד בה, דמשטחות הלשון משמע דבפרה כתיב כן, וזה אינו כן, אלא בעגלה ערופה כתיב וילפינן לפרה מינה, וטעם למוד הפסול עלית זכר מלשון אשר לא עובד בה נבאר אי״ה בפ׳ שופטים.
ורש״י בב״מ ל׳ א׳ פירש וז״ל, עלה עליה זכר פסולה דכתיב אשר לא עלה עליה עול וכו׳, עכ״ל, ולא נתבאר איפה מצא למוד זה, וגם אין מבואר אם זה נקרא עלית עול, ולבד זה דברי רש״י שם אינם קשורים ודבוקים, כפי שיתבאר להמעין, וקרוב בעיני לודאי שיש איזה ט״ס בדבריו ואין להאריך כאן.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.