באר שבע – (למעלה טז, כח). והיה עוד באר שבע אשר ליהודה (מלכים א יט, ג) ולא נזכר בגבולי הארץ:

ושבע – לא נזכר שם ולא בדהי״א (ד, כח). ומולדה. (למעלה טו, כו):

וחצר שועל – (שם כח):

ובלה – היא בעלה הנזכר (שם כט), ובד״ה (שם) בלהה:

ועצם – (שם):

ואלתולד – (שם ל), ובד״ה תולד:

ובתול – הוא כסיל הנזכר (שם שם), ובד״ה בתואל:

וחרמה (שם ושם):

צקלג – (שם ושם), ועמ״ש למעלה בזה:

ובית המרכבות וחצר סוסים – לא נזכר בנחלת יהודה, ובד״ה בית מרכבות וחצר סוסים:

ובית לבאות ושרוחן – הוא לבאות ושלחים (שם לב), ובד״ה אומר תחת זה בית בראי ושערים, שאז נשתנה הלשון יותר:

ערים שלש עשרה – ובפרטן אתה מוצא י״ד, ודוחק לומר דבאר שבע ושבע עיר אחת כי תראה שדרכו למנות בכל פסוק שלש ערים, והמותר יחשב בפסוק האחרון, וא״כ היל״ל באר שבע ושבע ומולדה וחצר שועל בפסוק א׳ כמו שכן הוא בד״ה. ולמה שהוכחתי למעלה (טו, לב) בית לבאות ושרוחן היה עיר אחת, ור״ל בית לבאות ואשר לפני העיר, ועז״א למעלה ושלחים, לשון שלחיך פרדס רמונים (שה״ש ד, יג), בית השלחים שלפני העיר. ופה אמר ושרוחן, כי אח״כ לא היו שם שדות והיה שרח העודף להעיר, ובעת שנכתב ספר ד״ה נעשו שם שערים לפני העיר אמר ושערים. והנה מה שחשב צקלג בין ערי שמעון לא היו רק עד ימי דוד, שאח״כ נתן צקלג למלכי יהודה ככתוב (ש״א כו, ו), ובזה תבין מ״ש בד״ה (דברי הימים ד׳:ל״א) אלה עריהם עד מלך דוד:

עין רימון – למעלה שם ל״ב (יהושע ט״ו:ל״ב):

עתר ועשן – שם מ״ב (יהושע ט״ו:מ״ב), ובד״ה (דברי הימים ד׳:ל״ב) חשיב עיטם ועין ורמון ותכן ועשן. עיטם הוא עתר, ותבן היא עיר נוספת שבנו אח״כ:

עד בעלת – ר״ל סביבות הערים שנמשכו עד בעלה היו חצרים שקרוים באר רמת נגב, ולכן בד״ה לא אמר רק עד בעלה לבד:

ויהי – גבול זבולן היה בקצה צפונית מערבית לא״י, והתחיל מנקודה אשר במערבית צפונית לא״י, ששם היה עיר שריד:

ועלה – חשב צד המערבי מצפון לדרום:

עלה לימה – אל הים, ובצד זה פגע בדבשת ופגע אל הנחל אשר על פני יקנעם, כי יקנעם היה לזבולן (לקמן כא, לד), והנחל היה במערבו של יקנעם ונחל זה היה סוף גבול זה בקרן מערבית דרומית של זבולן. (וי״מ שהוא נחל קישון):

ושב – עתה חושב גבול הצפוני ממערב למזרח:

על גבול כסלת תבור – שם כלה קו הזה. ומשם יצא לצד דרום על פני המזרח מצפון לדרום אל הדברת, שהיה מיששכר, כי שם גבל עם יששכר שהיה בצד מזרחו שתבור היה מיששכר, וכן דברת, ומשם עלה יפיע, ג״כ מצפון לדרום:

ומשם עבר קדמה – ר״ל בצד המזרחי עבר הגבול עיר ששמה גתה חפר (שם העיר של יונה הנביא), ועיר עתה קצין: ויצא. משם יצא לצד מזרח, אל עיר רמון, ותאר אותו משלש רוחותיו ושב ממזרח למערב אל עיר נעה. (וקראו רמון המתואר שהיה מוקף מגבול זבולן סביב, כי הוא היה בולט מן הגבול כקרן למזרח):

ונסב – את עיר נעה סבב משתי רוחות כמין ד׳, ונעה היה חוץ מן החוט. והלך מצפון של חנתון, (וחנתון חוץ מן הגבול), ופה חשיב צד הדרומי ממזרח למערב:

והיו תוצאותיו, בגיא יפתח אל – כלה הרוחב הזה:

ושם נכנס לפנים והלך דרך קטת (היא קטרון הנזכר שופטים א, ל) עד בית לחם, ומשם נמשך נגד הגבול הראשון שהוא הנחל אשר על פני יקנעם, הנה באו גבולי זבולן מארבע רוחותיו:

שתים עשרה – הם שריד, מרעלה, יקנעם, יפיע, גתה חפר, עתה קצין, רמון, וחמשה שבפט״ו. ובדבשת כתיב ופגע, שלא נכנס לשם, והדברת כבר בארתי שהיה מחלק יששכר, וכן גיא יפתח אל, גיא היה, לא עיר:

ליששכר – נחלת יששכר היה בצפונה של אפרים ומזרח למנשה, שבליטה שנמשך לאפרים במערבו צפונו עד המכמתת היה דרומית מערבית ליששכר (כנ״ל), והמכמתת היה על פני שכם שבהר אפרים (יז, ז), ונגד הר אפרים בעמק היה עמק יזרעאל כמו שמוכח למעלה (שם טז), וז״ש:

ויהי גבולם יזרעאלה – הוא גבול הדרומי של יששכר בצד מערבו, שערים יזרעאלה וכסילות עמדו בקרן מערבית דרומית של גבולו, ושם סבב החוט מדרום לצפון במערבו את המקומות שבפסוק (יט כ כא), ובבואו בצד הצפוני ממערב למזרח, אז:

פגע הגבול בתבור – (נגד כסלות תבור שבחלק זבולן, הנ״ל יב). וגם י״ל שם עיר כמ״ש דהי״א (ו, סב) את תבור ואת מגרשיה:

והיו תוצאות גבולם – ר״ל שני הגבולים שמשני הרוחות צפון ודרום כלו בירדן, ולקמן נבאר שלא היה ליששכר עד הירדן ממש, רק הגבול שמשני הצדדים פגעו שם זה את זה כמו ביוסף, ומה שאצל הירדן ממש היה לנפתלי כמו שית׳:

ויהי גבולם – גבול אשר היה אצל גבול מנשה (כנ״ל יז, יא) ומערב לגבול יששכר, תחלה חשב צד הדרומי ממזרח למערב (במצר מנשה) היו חלקת וחלי, והיה התחלת גבול הדרומי מחלקת שעמד בקרן מזרחית דרומית של אשר:

ובטן ואכשף – כל הערים האלה עד משאל עמדו במצר הדרומי כסדר שכתובים כאן ממזרח למערב:

ופגע בכרמל הימה – וכשכלה הגבול בים הגדול כלה אצל כרמל בצד הדרומי, ושיחור לבנת שאצל הים היה בצד הצפוני של אשר, נמצא מצר הדרומי של אשר היה מחלקת עד הים שאצל כרמל ומצד המערבי היה אצל הים מכרמל עד שיחור לבנת. והמבארים כתבו ששיחור לבנת הוא שם נהר, ולהבדילו מנהר מצרים שנקרא שיחור סתם נקרא זה שיחור לבנת, וידוע עתה בשם (בעלוס), ושם מצאו לפנים לעשות הזכוכית כמו שסופר בד״ה למלכות צור, ואפשר שנקרא לבנת על שם זכוכית לבנה:

ושב – מן שיחור לבנת שעמדה בקרן מערבית צפונית שב הגבול ממערב למזרח, והוא ציון מצר הצפוני של אשר שב משיחור לבית דגון, ואח״כ פגע בזבולן שהיו בצפונו של אשר, וז״ש ובגיא יפתח אל צפונה, ר״ל שעמדה מצפון למצר אשר, וכבר באר (פסוק יד) כי גיא יפתח אל היה במצר הדרומי של זבולון והיה שם שכן לאשר. ואח״כ בית העמק ונעיאל, שהיו ג״כ בקו ההוא ממערב למזרח:

ויצא – אחר נעיאל יצא הקו מדרום לצפון עד סוף צפון א״י ששם היה כבול, וז״ש משמאל, ר״ל של ארץ ישראל (ולפ״ז עבר הקו נגד כל מזרח גבולו של זבולון). וי״מ שכבול היא עיר אחת שנתן שלמה לחירם ויקרא להם ארץ כבול, על שם כבול עיר הבירה (מלכים א ט, יב):

ועברן – ושם בצפונית א״י עבר עברן ורחוב עד צדון רבה, שהיו ג״כ מאשר, כמ״ש אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון (שופטים א, לא), ועכו בצפון של א״י כמבואר בריש גיטין, ואינו צידון הסמוכה לצור רק צידון אחר:

ושב הגבול – בצידון כלה סוף המצר עד שצידון בקרן מזרחית צפונית לאשר, והגבול שב מצפון לדרום ומגביל פאת מזרחי שלאשר עד הרמה ועד עיר מבצר צור, שהיא בקרן מזרחית דרומית של אשר (עיר מבצר צור היה לנפתלי). ועיר מבצר צור אינה צור הגדולה שעל חוף הים, שלא היתה עדיין בנויה בעת ההיא כנודע. וי״מ מבצר שהיה בנוי בצור וסלע גבוה:

ושב הגבול חסה – משם התחיל הגבול לשוב ממזרח למערב והלך חוסה שהיה לצד מערב, ומשם לחבל אכזיב:

ומן חבל אכזיב היו תוצאותיו הימה – ר״ל הלך אל חלקת ומשם אל הכרמל הימה. הרי באר גבולי אשר מארבע רוחותיו:

ועמה – מן אכזיב ולמטה היו עוד ערים אלה:

ערים עשרים ושתים – והם ד׳ בפסוק כ״ה ואלמלך ועמעד ומשאל, בית דגון, בית העמק, נעיאל, כבול, וה׳ בפסוק כ״ח, ורמה, חוסה, אכזיב (כי עיר מבצר צור היה לנפתלי), ושלשה שבפסוק ל׳:

ויהי גבולם – הנה כ״מ שנשאר עדיין מא״י אחרי החלוקה הנזכר היו לבני נפתלי (חוץ מדן, שנטל במערב). והנה אצל הירדן נשאר כל רוחב א״י שכנגד הירדן, כי כבר בארנו (טז, ז) שגבול יוסף המזרחי פגע זא״ז באלכסון אצל מי יריחו ולא הגיע עד הירדן, וכן גבול מזרח של בנימין הגם שעלה מן הירדן אל כתף יריחו מצפון בכ״ז לא היה לו רק מיריחו ואילך, וכמ״ש רז״ל (ספרי במדבר, פ״א) שדושנה של יריחו לא נתחלק לשבטים, ולא לקחה בנימין עד בימי דוד או שלמה שנבנה המקדש בחלקו. וכן יששכר שלקח אחרי בנימין והיו תוצאות גבולם הירדן, לא היה עד הירדן ממש, ונשאר כל רוחב א״י במצד מזרח אצל הירדן לנפתלי (ועיין מ״ש למעלה טז, ו). ובזה תבין מ״ש פה שנפתלי פגע עם יהודה הירדן מזרח השמש, לפ״ז ארך ארץ נפתלי בצד המזרח היה כל ארך הירדן, ונגדו בצד מערבו היה גבולם מחלף מאלון בצעננים עד לקום, כ״ז היה בשטח צד המערב, ומצד המזרח והיו תוצאותיו הירדן, שהירדן הגביל שטח המזרחי:

ושב – בצד הצפוני יצא גבולו ממזרח למערב ובא עד אזנות תבור: ויצא. ויצא עוד יותר לצד צפון עד שהגיע בצפון של א״י ששם היה חקקה. והנה זבולון עלה בצד צפונו משריד על גבול כסלות תבור ויצא משם לדרום על הדברת שמחלק יששכר (כנ״ל פסוק יב), וא״כ נשאר החלק של שמאל הקו שהלך מישרים לכסלות תבור עד צפון א״י ממש פנוי, וכן החלק שמן הדברת עד צפונה של א״י ואל החלק הזה ירד גבול יששכר ולקח כל מה שנשאר מצפונה של זבולון עד צפון א״י. ובזה תבין מ״ש פה שפגע בזבולון מנגב. והנה בארנו (פסוק כז - כח) כי בנחלת אשר היה לו רצועה במזרח של זבולון עד צפון א״י, וגבול הזה שב הרמה ועד עיר מבצר צור מצפון לדרום, ושניהם רמה ומבצר צור היו לנפתלי (פסוק לה - לו) וא״כ הלך גבול נפתלי ברדתו למערב דרך הרמה ומבצר צור מדרום לצפון והיה אשר במערב של נפתלי, וז״ש שפגע באשר מים. ולפ״ז צ״ל שהערים שזכר בגבול צפונו של אשר בצפון א״י לא היו בצפון ממש, רק היה אחריהם עוד רצועה השייכת לנפתלי שדרך שם ירד גבולם וסבב את זבולון בצפונו, דאל״כ לא משכחת שילך הגבול לצפון זבולון בלא הפסקה:

ערים תשע עשרה – ט״ו החשובים בין ערי מבצר, ואדמי הנקב, יבנאל, לקום, חקוקה, הם י״ט. כי חלף ואלון שמות מקומות, לא ערים:

ויהי גבול נחלתם – דן לקח החלק המערבי של נחלת בנימין, שבנימין לא לקח רק חלק המזרחי מהאורך שממזרח למערב והחלק המערבי עם מה שנכנס חלק יהודה בצפונו ונתקצר גבולו בפאת מערב:

ויצא – ר״ל יען ששבט הדני נחלו בסוף א״י אצל הספר, לא יכלו להוריש את האמורי (כמ״ש שופטים א, לד). וז״ש ויצא גבול בני דן מהם. ר״ל שלא נחלו את גבולם כי האמורי לא נתנו לרדת לעמק, וזה באר בשופטים י״ח כי לא נפלה לו עד היום ההוא בתוך שבטי ישראל בנחלה, כוונתו שנחלתו לא נפלה בתוך השבטים רק בקצה המערב על הספר, ולכן ויעלו בני דן וילחמו עם לשם, שהוא במזרח א״י, וזה היה בימי שפוט השופטים, והוא ליש הנזכר שם:

ויכלו לנחול – הוא החילוק הראשון שהיה עפ״י הגורל, שכבר בארנו (למעלה יד) שהיו שם שתי חלוקות, א] עפ״י הגורל שהגביל תחום כל שבט וע״ז אמר פה ויכלו לנחול. ב] עפ״י החלוקה לגלגולת שזה עשה יהושע לפי ריבוי השבט או מעוטו, ועל זה אמר בפסוק נ״א ויכלו מחלק את הארץ, ותכף אחר הגורלות קודם החילוק לפי מספר הגלגולת נתנו נחלה ליהושע. ומפרש כי:

על פי ה׳ נתנו לו – לכן היה זה מצורף עם הגורל שהיה ג״כ עפ״י ה׳, ולא המתינו עד החלוקה השנית שעפ״י יהושע, שאז היה בכח יהושע לתת לו בעצמו. וז״ש בב״ב דף קכ״א אך בגורל יחלק את הארץ יצאו יהושע וכלב, כי הגם שהחלוקה הפרטית לפי הגלגולת לא היה עפ״י הגורל (ומתוך כך הקשה הראב״ד בשטה מקובצת בב״ב דף קכ״א על שטתו דרק תחומי השבט נקבעו עפ״י הגורל לא חלוקות הפרטיים א״כ למה הוצרך למעט יהושע וכלב שהיו אנשים פרטיים) בכ״ז הלא קודם שנחלקה החלוקה השנית לדעת כמה יגיע לגלגולת לא היה אפשר להקדים לתת ליהושע וכלב בלא חלוקה, ולכן הוצרך להיות עפ״י ה׳, וא״כ היה עולה על הדעת שזה יהיה עפ״י גורל, ומפרש כי נתנו לו את העיר אשר שאל, וזה לא יצוייר בגורל, רק עפ״י נביא, וכן כלב לקח את חברון על פי שאלתו וקודם החלוקה הפרטיית:

ויכלו מחלק – התבאר בפסוק נ׳: