(הקדמה) הנבואה השלישית תחילתה ותהי עלי שם יד ה׳ ויאמר אלי קום צא הבקעה עד ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם שים פניך אל הרי ישראל. ויש בנובאה הזאת י״ג פרשיות. הראשונה, ותהי עלי שם יד ה׳. השנית, ואתה בן אדם הנה נתנו עליך עבותים. השלישית, ואתה בן אדם קח לך לבנה. הרביעית, ואתה שכב על צדך. החמישית, ויאמר אלי ככה יאכלו. השישית, ויאמר אלי הנה נתתי לך. הז׳, ויאמר אלי בן אדם הנני שובר מטה לחם. הח׳, ואתה בן אדם קח לך חרב חדה. הט׳, כה אמר ה׳ אלהים זאת ירושלם. הי׳, לכן כה אמר ה׳ אלהים יען האמנכם. הי״א, לכן כה אמר ה׳ אלהים הנני עליך גם אני. הי״ב, לכן אבות יאכלו בנים. הי״ג, לכן חי אני נאם ה׳. וראו לשאול בפסוקי הנבואה הזאת ששת השאלות:
השאלה הראשונה למה זה כשיצא יחזקאל אל הבקעה לדבר אתו האלהים ראה שם כבוד ה׳ ככבוד אשר ראה על נהר כבר, ומה צורך להראות לו הכבוד בכל פעם ופעם שבאתהו הנבואה האמנ׳ תרא׳ שבאו לו נבואו׳ אחרות רבות שלא ראה מזה דבר:
השאלה השנית למה זה צוה השם לנביא בוא הסגר בתוך ביתך, ואמר לו הנה נתנו עליך עבותים ואסרוך ולא תצא בתוכם כי הנה לא מצינו צורך בהסגרו ולא סופר בכתוב שאסרוהו ושעשו לו דבר מזה:
השאלה השלישית במראת הלבנה שצוהו השם שיחקה עליה עיר ירושלם ויבנה עלי מצור וגומר ואמר אחריו ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר, ויראה שאין ענין למחבת הזאת כי הנה הלבנה וחקויה היתה מורה על מצור הכשדים שיצורו על ירושלם אבל המחב׳ מה לה לענין הזה בהורא׳, ורש״י כתב שהיה הקיר ברזל דוגמה לחומת ירושלם המפסקת בין הצבא והעיר וזה דבר שאין צורך בו כי הנה בחקוי עיר ירושלם אין ספק שחקק החומה הסובב אותה כי הוא גבול העיר ומה לו אם כן למחבת ברזל להורות על החומה, גם שהיה ראוי שיחקק החומה כמו שחקק העיר לא שיעשה אותה מחבת ברזל דבר בפני עצמו נבדל מהחיקוי ויקשה עם זה אומרו אות היא לבית ישראל כי האות ההוא לבית יהודה היה:
השאלה הרביעית באומרו ואתה שכב על צדך השמאלי ושמת את עון בית ישראל אליו, ויקשה הפסוק הזה מפנים. האחד מה ענין השכיבה על הצד לא פרקדן ולא פניו למטה לארץ אלא על הצד ואם היה להודיע מספר הזמן שהתמידו בית ישראל בפשעם או בענשם מה ענין לשכיבה על הצד להמשיל זה, הב׳ מה ענין ושמת את עון בית ישראל עליו כי הפשע או העונש לא יאמר עליו שישימוהו על הצד כי לא יפול בו שימה, הג׳ שחזר לומר תשא את עונם ואמר ג״כ ונשאת את עון בית ישראל והוא כפל דברים, הד׳ מה לו להודיעו עתה עון בית ישראל אם הוא מלכות אפרים כמו שפירשו עליו המפרשים כולם כי הוא כבר היה נחרב בכמו ק״ל שנה קודם זה, והנבואות האלה כולם היו על חרבן ירושלם וגלות בית יהודה לא על גלות בית ישראל כל שכן שיזכור אותו אחרי מראת הלבנה המחוקקת על ירושלם, הה׳ מה ענין אומרו ואני נתתי לך את שני עונם ולמה יחיס האל יתברך זה לעצמו והיה לו לומר ושני עונם למספר שנים וגומר לא ואני נתתי לך כאילו הוא דבר עשאו האלהים:
השאלה החמישית באומרו במספר ימים שלש מאות ותשעים יום, וביאר אחר זה שהיה יום לשנה ומה הם אם כן ש״צ שנים האלה, וכן אמר אחר זה וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני שנית ונשאת את עון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה וגו׳ כי הנה יקשה עליו גם כן הדברים אשר העדותי על ימי בית ישראל, ובפי׳ הפסוקים אזכור על זה דעת חז״ל והמפרשים מבני עמנו ומפרשי הנוצרים ג״כ.
השאלה השישית במה שצוהו ואתה קך לך חטין ושעורים וגו׳ ועשית אותם לך ללחם מספר הימים אשר אתה שוכב על צדך ש״צ יום תאכלנו, והיא כי למה זה זכר שיהיה לחמו זה לחם עוני הש״צ יום שישכב על צדו השמאלי ולא אמר שיאכלנהו גם כן המ׳ יום שישכב על צדו הימני כיון שהיה הענין שוה בשניהם, ואם היה חלוף מה ביניהם מחייב זה מה הוא, והרב רבי דוד קמחי כתב שפירוש הכתוב זה בש״צ יום והוא הדין למ׳ יום ואין דבריו נכונים כי למה יקצר הכתוב מזה, והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות אלה כולם:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע לנביא שיסגר בביתו לעשות שמה חקוי ירושלם בלבנה ומחבת הברזל ושכיבתו על הצד השמאלי והימני אחריו, ושאר המעשים שהראה לו בנבואתו רומזים ומורים על חרבן ירושלם וגלות העם הרעב והדבר והחרב הבא עליהם והגלות אשר יגלו, ועל זה באו לו נבואות מבארות הדברים שראה בכלל במראות וכמו שיתבאר בפסוקים:
(כב) ותהי עלי שם יד ה׳ וגומר עד ואתה בן אדם קח לך לבנה באה יד ה׳ והיא הנבואה לנביא ויצוהו שיצא אל הבקעה ושם ידבר אתו והיה זה כדי להראותו שמה כבוד ה׳ ככבוד אשר ראה על נהר כבר.
וצורת המ״ם 
.ב ודוגמת זה למטה ט״ז:י״ט: סלת ושמן ודבש האכלתיך, עיין שם פירושי.