¹ אותן שהוכפלו שמותם בברכת משה (יהודה) דן גד זבולון נפתלי ואשר והודיעך הכתוב שחלשים שבכולם היו וצריכין חיזוק לפיכך כפל את שמם להחזיקם (שלא ישלוט בהם עין הרע) ואותם הביא יוסף לפני פרעה כדי שלא יברור אותם להיות ראשי גייסות ולהטריחן (רש״י). וכן מבואר בספרי דברים פי׳ שנד. ״ולזבולון אמר, למה נאמר לפי שנאמר ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה ולא נתפרשו שמותם זה אחד מהם. ושם פיסקא שנה. ולדן אמר למה נאמר לפי שנאמר ומקצה אחיו לקח. וזה אחד מהם״. וכ״ה בתרגום יב״ע כאן, ובב״ר כתי״ו במנח״י פצ״ה. ומקצה אחיו וגו׳ אמ׳ ר׳ יהושע ביר׳ נחמיה הן הן שניתפרשו במשנה תורה. (היינו שנכפלו שמותם כנ״ל וראה לקמן אות ב.) וכ׳ התוס׳ שם בב״ר יש איפכא שהנכפלים גבורים היו כמו יהודה שנכפל. ראה לקמן אות ב. ובעץ יוסף כותב ״דבין המדרש ובין הגמ׳ מפרשים ומקצה אחיו פירושו במוקצן שבהם ר״ל השפלים שבהם לגבורה כדדריש בספרי ותאכל בקצה המחנה במוקצין שבהם לשפלות, אלא שפליגו אי השפלים בגבורה היו אותם שנכפלו שמותם או אותם שלא נכפלו שמותם״. ועי׳ בספרי בהעלתך סוף פי׳ פה. ותאכל בקצה המחנה י״א אלו הגרים הנתונים בקצה המחנה, ר׳ שמעון בן מנסיא אומר [במוקצים] בקצינים שבהם, בגדולים שבהם וכה״א וישימו העם אתו לראש ולקצין. וכן דורש בירושלמי גיטין פרק א׳ ה״ה וע״ז פרק א׳ ה״א, מקצות העם (מ״א י״ב ל״א) מן הקוצים שבעם ומן הפסולת שבעם, וכעי״ז בקדושין עה: עי׳ ספרי הוצאת הורויטץ וש״נ. ויש להעיר מהמבואר בפי׳ הטור עה״ת ומקצה אחיו לקח, מהחשובים שבהם מלשון קצין כמו ומקצות הארץ קראתיך. וכ״כ בס׳ צרור המור ומקצה אחיו לקח ה׳ אנשים מהיותר גבורים ויותר נכבדים והעמידם לפני פרעה. ולכאורה זה נגד שיטת חז״ל כמבואר לעיל. אמנם הרד״ק בפי׳ כותב ומקצה אחיו לקח מהם חמשה הפחותים מהם אי הגדולים מהם כי מחלוקת בדברי חז״ל וכל הענין מבואר. ובספר מתת-יה על ב״ר מביא דברי הרד״ק ומתפלא עליהם דהרי אין שום מחלוקת בדברי חז״ל שחמשה מהפחותים לקח אלא שנחלקו מי היו. וסיים ואולי כוון על הפלוגתא בספרי דרשב״מ מפרש בגדולים שבהם. ומדברי הטור שהבאתי לעיל שמפרש כן דמקצה מלשון קצין מבואר דס״ל דלרשב״מ יש לפרש גם כאן דלקח מהחשובים שבהם. וי״ל שפיר דגם הרד״ק כאן (ובמלכים א׳ י״ב, לא.) כוון לזה. ומ״ש המו״ל פי׳ הרד״ק אחרי המלה מחלוקת (ב״ק צ״ב וב״ר צ״ה) צ״ל ספרי בהעלתך. עוד יש לומר לפי הגירסא בכת״י ילקוט תלמוד תורה (וכ״ה באגדת התלמוד ובילק״ש כ״י מובא בהערות לדק״ס ב״ק צב.) אותן שהוכפלו בשמות ״א״ל הנך שיתא הוו״ א״ל יהודה למילתיה כו׳ ד״א ומקצה אחיו כו׳ ללמדך שלא היו גבורים, ומוכח מלשונו דס״ל דלהדרש בגמ׳ כן היו הגבורים ויש לפרש לפי גירסתו דהבבלי סובר ג״כ כהב״ר דכל מי שנכפל שמו היה גיבור וס״ל דלקח הגיבורים וע״ז מקשי הרי יש ששה שנכפלו שמם והי מינייהו מפקת ומתרץ דיהודה למילתיה מלבד יהודה היו חמשה גבורים, ויהודה אע״פ שהי׳ גבור בלא״ה לא לקחו מטעמים אחרים. ואולי פירש כן גם הרד״ק ולכן כ׳ דיש מחלוקת וצ״ע. ושיטה שלישית בענין זה בזהר חדש כט: ויוסף צדיק נמי עביד הכי הה״ד ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה מאן אינון חמשה אינון דלא סני ליה הה״ד והוא נער את בני בלהה וגו׳ ונראה דכוונתו לגד ואשר דן ונפתלי ובנימן. וזהו לא כהבבלי ולא כב״ר. ובמדרש הגדול מביא גמ׳ דב״ק וגורס או מפרש אמר ליה אלו שנכפלו שמותן כו׳ מלמד שלא הכניס אליו אלא דלים שבהם וזה כפרש״י וכן פי׳ בשכ״ט.

² בפי׳ ב״ר מקצה אחיו מוקצין שבהן שלא היו גבורים כשאר שבטים. וראה ברש״י כאן ולעיל אות א. דלפי גירסת הב״ר מכתי״ו מבואר דס״ל כשיטת הבבלי. ובלק״ט מביא שיטת הב״ר שלפנינו. ובשכ״ט מביא גמ׳ דב״ק הנ״ל אות א. ובילק״ש מביא שניהם.

³ המשך המאמר בזהר שם אמר ר׳ יוסי והא תנינון כמה דאתפרש קודשא בריך הוא מאינון דפלחו לע״ז הכי אתפרש מעבודה זרה ממש וכי יוסף עביד לאחוי ע״ז. אמר ליה לא עביד יוסף לאחוי ע״ז אלא עביד לון לשלטאה על ע״ז דילהון ולאכפייא ע״ז דילהון תחות ידייהו ולרדאה לון במקל אמר יוסף אי ישלטון אחי על ע״ז דילהון כל שכן דישלטון על גרמייהו ובגין כך אותיב לון במיטב ארעא ואשליט לון על כל ארעא ועל דא אימרא דאיהו פסח אמאי אלא דחלא דמצראי ואלהא דילהון הוה אימרא. וראה במו״נ ח״ג פל״ט. ובלק״ט בראשית כט, ט. ולעיל פמ״ו אות קפו-קפח.

⁴ מובא במחזור ויטרי צד תרעח.

⁵ בספרי תבא אינו גורס הראיה מקרא שלפנינו. אמנם בסדר הגדה של פסח מביא הסמך מפסוק זה. ובמדרש הגדול לגור בארץ באנו מכאן שלא ירד להשתקע אלא לגור באכסניא. וכן בחזקוני כאן לגור בארץ באנו דירת ארעי עד יעבור דוחק הרעב אבל לא להשתקע כמו שדרשו רבותינו. ובילק״ש ח״א רמז רמג. ממדרש אבכיר שבתחלה ירדו בני למצרים ולא ירדו אלא לגור שם שנאמר ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו.

⁶ מובא במנורת המאור אלנקוה ח״ד פי״ז צד שלא. וראה לעיל פכ״ו אות יג. וש״נ. ולעיל פי״ב אות קלה. מאמר מב״ר פ״מ באברהם כתיב לגור שם ובישראל כתיב לגור בארץ באנו.

⁷ בכת״י מושב זקנים ויאמרו אל פרעה כו׳ והאנשים רועי צאן וגו׳ ישבו נא עבדיך בארץ גושן. משמע שאם יאמר כך ישנא אותם. והקשה ר׳ אברהם דבסמוך ליה פר״ש גבי וידעת ויש בם אנשי חיל בקיאים באומנות לרעות צאן משמע שהיה מתאוה לרועים. ונ״ל דמתחלה אמר יוסף אני אומר לפרעה שאתם רועים והוא ישאל אתכם לפי שהוא סבור שאתם עובדים לצאן כמותו, וכשיראה שאינו כך ירחיקכם וכן עשה. ובכת״י רמזי ר״י כי אין מרעה לצאן, רמז שתיחרב ארץ ישראל בימי נבוכדנצר ויגלו מתוכה וזהו כי אין מרעה לצאן.

⁸ מובא בצרור המור כאן בשם אז״ל. וראה לעיל פמ״ה אות סה. ולקמן אות ט.

⁹ בסגנון אחר בכת״י מושב זקנים ויאמר פרעה אל יוסף אביך ואחיך באו אליך. תימה מאי קמ״ל וכי לא ידע בעצמו שבאו נ״ל שכך אמר לו פרעה אליך באו ולא אלי, כלומר אתה הבאת אותם תן להם משלך ולא משלי.

¹⁰ התחלת המאמר לעיל פי״ג אות מא. ובפרש״י בעקב שם אשר יצאתם משם אפילו ארץ רעמסס אשר ישבתם בה והוא במיטב ארץ מצרים שנאמר במיטב הארץ וגו׳ אף היא אינה כארץ ישראל. ובכת״י מושב זקנים במיטב הארץ בארץ גושן, משמע דכל ארץ מצרים לא היה משובח כגושן וכרעמסס, וכתיב בעבור תשבו בארץ גושן, וק״ל והא אמרינן בכתובות אין לך משובח בכל ארץ מצרים כצוען, והיינו לענין מרעה ושומן הארץ, כדמסיק אין לך קשה בכל ארץ כנען כחברון שהיו טרשים ומשם ילפינן דארץ ישראל עושה ז׳ פעמים יותר מצוען וצוען ז׳ פעמים יותר מגושן, א״כ צוען משובח במרעה מכל מצרים והכי אמרינן דגושן חשוב מכל מצרים במרעה דכתיב כי אין מרעה עד ישבו נא עבדיך בארץ גושן, בעבור מרעה וצ״ע.

¹¹ בב״ר פצ״ה מכתי״ו במנח״י ארץ מצרים לפניך היא אמ׳ ר׳ אחווא ביר׳ זעורה מה החזרין הללו תחילתן מתוק וסופם מר כך היו מצריים לישראל תחילתן מתוק וסופם מר, תחילתן מתוק ארץ מצרים לפניך היא, וסופם מר וימררו את חייהם וגו׳. כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת, כלומר עיקרו של הדבר שהוא לזכר וימררו את חייהם אינו תלוי אלא בחזרת שהוא דומה בדומה מה החזרת תחלתה כשהוא צומח מן הארץ רך ומתוק הוא וסופה כשנתגדל ונתקשה הגזע מר הוא כך עשו המצרים לאבותינו במצרים (פ״מ). ובאהבת ציון וירושלים מביא דברי הגה״מ פ״ז מה׳ חמץ הי״א ובירושלמי פריך הרי חזרת מתוק הוא ומשני כל עצמו של חזרת מפני שנמשלו לו המצרים. ובארחות חיים סי׳ י״א כל עצמו אינו תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחלתו מתוק וסופו מר כו׳. ובירושלמי כפשוטו לידידי הרב ר״ש ליברמן מביא גירסת הירושלמי פסחים הנ״ל בעין יעקב כל עצמן ״אימתילון״ לחזרת כו׳ וכגירסת הראשונים הנ״ל מפני שנמשלו לו המצריים. ועפ״ז מגיה דבמקום שיש בירושלמי לפי גירסת הארחות חיים כל עצמו ״אינו תלוי״ צ״ל כל עצמן [לא] ״אימתלון״ אלא לחזרת. ובבבלי פסחים לט. וארשב״נ אמר ר׳ יונתן למה נמשלו מצריים כמרור (דכתיב וימררו את חייהם) לומר לך מה מרור זו שתחלתו רך וסופו קשה אף מצריים תחלתן רכה וסופן קשה. וברש״י תחילה רכה בתחילה נשתעבדו להן ע״י שכר שהיו שוכרין אותן, מרור סופו קשה, הקלח שלו מתקשה כעץ. ולפנינו בירושלמי מפורש טעם אחר דתחילתה מתוק מקרא שלפנינו במיטב הארץ וגו׳ וטעמו של רש״י צ״ע.

¹² מובא בלק״ט שמות ג. ב. ובילק״ש ח״א רמז קסט. ממדרש אבכיר ושמו״ר פ״ב ט. לא הביאו מקרא שלפנינו.

¹³ ראה לעיל אות יא. יב. ובשכ״ט שרי מקנה על אשר לי כלומר על הבקר ועל החמורים ועל הגמלים שלי. ובאע״ז שרי מקנה כסוס כפרד, וכ״כ החזקוני ובפי׳ הטור עה״ת. ובפי׳ הריב״א שרי מקנה לשון קנאה שכן דרך הגבורים לקנא בגבורים כמותם. ובחזקוני ד״א לפי שהצאן הולכות במדבר לרעות במקום גדודי חיות ולסטים צריכים הרועים להיות גבורים. וראה בזהר חדש צב:

¹⁴ מובא במחזור ויטרי צד תרעח.

¹⁵ וכ״ה במדרש הגדול. וגירסא אחרת בכת״י מדרש הביאור מה ברכה ברכו אמרו חכמים ז״ל אמר לו יוסף שנים משנות אבותיך על שנותיך. פי׳ שיאריך ימים כימי אבותיו, וכן יש לפרש גם הגירסא במאמר שלפנינו שיעקב בירך את פרעה שיאריך ימים כמותו. ובמנח״י פי׳ בא״א כעין המבואר להלן בחמדת הימים. ובספר חמדת ימים התימני ויברך יעקב את פרעה למה בירך לרשע משום כבוד מלכות דאמרי מלכותא דלתתא מעין מלכותא דלעילא כו׳ ובמה בירכו אמר לו יתוספו משנותי על שנותיך (הערה כמה ימי שני חייך תמה סבר שהוא אברהם אמר שנים שחמדת שעברו עלי בצער יתוספון מהן על שנותיך וכן היה עמד לזמן משה וסבל צער מכות, והא כתיב וימת מלך מצרים אלא שנצטרע) ומ״ש למה בירך לרשע, ראה בב״ר פל״ט יב. ר׳ יהודה אומר מזקנים אתבונן (תהלים קיט, ק.), יעקב בירך את פרעה שנא׳ ויברך יעקב את פרעה, יוסף לא גילה לו (לפרעה, דניאל לא גילה לנבוכדנצר, בתמיה) אף אני ויגד לאסתר המלכה. ובלק״ט בראשית יב, ג. ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך יעקב בירך את פרעה שנאמר ויברך יעקב את פרעה. וראה לעיל פי״ב אות פ. יעלה נילוס לרגלי, ובמדרש הגדול ר׳ שמעון בן יוחאי אומר יסק נילוס לרגלי וישקה את כל ארץ מצרים, ועלה נילוס והשקה את כל ארץ מצרים. להודיע שהצדיקים ברכה לעולם. ולפי גי׳ זו משמע דלרגלי היינו בשבילו כלישנא דקרא בראשית ל, ל. ויברך ה׳ אותך לרגלי, וגרסא אחרת בכת״י מדרש הבאור מה ברכה ברכו אמר יעלה נילוס לרגלך ואתה מוצא שבאת ברכתו שנאמר הא לכם זרע וכו׳. וכ״ה בלק״ט ויבא וגו׳ ויברך יעקב את פרעה, מה ברכה ברכו, אמר לו יהי רצון שיעלה נילוס לרגליך, ולקמן אות יז. גורס באופן סתמי שיעלה נילוס וישקה ארצו ואינו גורס לא לרגלי ולא לרגלך, וכ״ה בתיב״ע. וראה לקמן אות סב. מתוספתא וברש״י פסוק י. ובאגדת בראשית פמ״ב כשבא יעקב למצרים ברך את פרעה שנאמר ויברך יעקב את פרעה שיהיה הנילוס עולה לקראתו, וכשהושיבו בפלטין שלו בא שליח אל פרעה ואמר עלה היום נילוס כך וכך, מיד נסתלק הרעב והיינו דכתיב פקדת ארץ ותשוקקיה פלג אלהים מלא מים.

¹⁶ ראה לעיל פכ״ד אות כ. פכ״ו אות סז. פ״ל אות ק. פל״ט אות לו. וש״נ. ומדברי הספרי מבואר ג״כ דעיקר כהגירסא לעיל אות טו. לרגלי היינו בשבילי.

¹⁷ וכ״ה בתיב״ע כאן. וראה לעיל אות טו. בבאור ולקמן אות סב.

¹⁸ בכת״י מדרש החפץ מביא דכן פי׳ הרס״ג וכן הוא בתרגומו ויברך שאל בשלומו. ובשכל טוב ברכה זו אינה אלא כשאילת שלום. וראה בתרגומים פסוק י׳ וכן מבואר ברש״י כאן דויברך הראשון הוא שאילת שלום והשני ברכה ומתרגום יב״ע מבואר דהראשון הוא ברכה, ובשאר מדרשים הנ״ל אות טו, טז. וראה לקמן אות כו. מוכח דס״ל דשניהם כוללים ברכות. - ובכת״י רמזי ר״י ויעמדהו חסר כו׳ פוגם את העמידה הזאת הוצרך הצדיק הזה לעמוד לפני פרעה. וראה בזהר ח״א ריא: ובסגנון אחר בבעל הטורים ויעמדהו חסר לפי שהיה יעקב זקן והיה צריכין לסמכו, כדי שיוכל לעמוד, וכו׳ ולא היתה עמידתו שלמה.

¹⁹ וכ״ה במדרש הגדול. ובלק״ט כמה ימי שני חייך, מה ראה פרעה לשאול ליעקב כמה ימי שני חייך, לפי שהיו איקונין של יעקב דומה לאברהם אבינו וסבור היה שהוא אברהם. וכ״כ לעיל פמ״א א. ובשכ״ט מוסיף והיה הדבר תימה בעיניו איך חייה כל כך שראה זקנותו נאה ביותר, ולכך שאלו כמה ימי שני חייו. וראה לעיל פכ״ה אות סא. דקלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם. ופל״ז אות כה. בבאור שהיה פני יוסף דומין ליעקב. ובסגנון אחר בדברים רבה סוף פ״א, בשעה שנכנס יעקב אצל פרעה לברך אותו שנאמר ויברך יעקב את פרעה היה עוג יושב שם באותה שעה, אמר לו פרעה לעוג לא כך היית אומר אברהם פרדה עקרה הוא ואינו מוליד הרי בן בנו ושבעים נפש מיריכו, אותה שעה התחיל עוג מכניס עין רעה עליהן, א״ל הקב״ה אי רשע מה אתה מכניס עין רעה בבני, תימס עינו של אותו האיש עתיד אותו האיש ליפול בידו. ובכת״י מושב זקנים כמה ימי שני חייך, הקשה החסיד ז״ל מה צריך היה לשאול לו כמה ימי חייו אלא כשבא יעקב למצרים אמר לו יעקב לפרעה אם תתן לי רשות לחזור לקברות עיר אבותי, לאחר שיכלו שני הרעב מוטב, ואם לאו אחזור לארצי, והואיל שראיתי את יוסף אקנה תבואה כבתחלה, אמר לו פרעה זקן כמה ימי שני חייך שאתה סבור לחיות עד שני הרעב והלא אתה זקן, וא״ל יעקב אל תתמה כי מעט חיי ומה שקפצה עלי זקנה כי רעים היו שני חיי, וגם לא השיגו ימי אבותי, ופרעה נתרצה לו, מיד ויברך יעקב את פרעה, פי׳ החזיק לו טובה על זה, אבל ויברך הראשון הקדים לו שלום, ואל תתמה כי לא נכתב בפירוש כי כך מדתה של תורה, שמתוך התשובה אתה למד השאלה, וי״מ לפי כשהיה פרעה בחור היה בבית אבימלך שכן דרך מלכים לשלוח בניהם לבית מלכים ללמוד דרך ארץ, ושם ראה יצחק אביו, והיה סבור שהיה יעקב, אמר וכי עדיין אתה חי, לכך שאל לו כמה ימי שני חייך. וכן מבואר בפענח רזא ובפי׳ הר״י מוינה.

²⁰ ראה לעיל פכ״ג אות לג. פכ״ו אות יג. פל״ז אות יא. וש״נ. ולעיל אות ו. ובמדרש הגדול מכאן שישיבתן של צדיקים בעולם הזה גירות הוא להם. ובשכ״ט מוסיף כמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך, כלומר הוי מחשב בכל יום כאילו למחר אתה מת ונמצאו כל ימיך בתשובה.

²¹ ראה לעיל פט״ו אות קמא. מסדר עולם רבה פ״ג. ולעיל פל״ז אות כז. ברכות נה: ופדר״א פמ״ח ולקח טוב בראשית כה, יב. מו, א. שמות יב, מ. - ובמדב״ר פי״ד קרבנו קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה כשירד יעקב למצרים בן ק״ל שנה היה שנאמר שלשים ומאת שנה. ובמדרש תדשא בסגנון אחר.

²² ראה לעיל פל״ב אות ס. – סד. ובפי׳ התוס׳ דעת זקנים הדר זקנים והריב״א.

²³ מובא ברבעה״ת דעת זקנים וכן בשאר פירושי הראשונים הדר זקנים פי׳ הריב״א חזקוני טור עה״ת בשינוים קלים. ומקור הדרש הוא בקיצור בב״ר פצ״ה מכתי״ו במנח״י אמר ר׳ שמעון בן יוחאי לפי שקרא תיגר בשלשים ושלש תיבות לפיכך נמנע מחיו שלשים ושלש שנה. ובמדרש אגדה פ׳ ויחי ולמה נחסרו משנותיו של יעקב ל״ג שנה על שדבר כלפי מעלה דקיימא לן כשם שמברך אדם על הטובה כך יברך על החילוף והוא לא עשה כך לפי שבשעה ששאלו פרעה כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב אל פרעה מעט ורעים ומנין התיבות הם שלש ושלשים תיבות. ובכת״י תנחומא במבוא לתנ״י הו״ב צד סו: ימי שני מגורי מעט ורעים, באותה שעה אמר הקב״ה ליעקב יעקב הצלתיך מעשו ומלבן והחזרתי לך יוסף וגם מניתיו מלך ומושל ואתה אמרת מעט ורעים, סוף שלא תבוא לימי אבותיך כמנין תיבות שני פסוקים אלו, והן ל״ב, הוא שאמרו חז״ל מלמד שמדקדק הקב״ה עם הצדיקים אפי׳ כחוט השערה. ובהערות רש״ב מגיה דצ״ל ל״ג דהכוונה לפסוק ח׳ וט׳ שיש בהם ל״ג תיבות. וכנראה שבתנחומא דרשו דחשבינן פסוק ט׳ וי׳ דהרי פסוק ח׳ פרעה אמרו והיאך שייך לחשבו למנין התיבות. ולולא שבכל המקורות כתוב ל״ג תיבות אפשר היה לפרש דהחשבון הוא על ל״ג אותיות שישנם בהמלים ״מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי״ שעל תיבות אלו הוא נענש. ומענין דרש הנ״ל יש גם באגדת בראשית (פס״א) פס״ב. ד״א למה תאמר יעקב כו׳ וכן יעקב כי במקלי וגו׳ ועשיתי עמו כל אותו הטובה והוא אומר לפרעה מעט ורעים היו וגו׳ הרעתי לך מימיך שאתה אומר כן.

²⁴ מענין זה דהיו ימי יעקב רעים יש במדרש אגדה פ׳ תשא לב, ז. ויחל משה אמר משה רבינו ע״ה רבש״ע כו׳ ואם גלות הם חייבים זכור ליעקב אביהם שכל ימיו מכאובים בגלות שנאמר מעט ורעים, בשביל אבות סלח לבנים. וראה במדרש הגדול צד תש״א. ובספר חסידים מק״נ סי׳ ש״ה. ובמדרש הגדול כאן מעט ורעים וגו׳ לפי שהלכו כולן בפחד ובהלה ולא מצא בכולן קורת רוח לכך נאמר מעט ורעים וכו׳ ולא השיגו כיון שאמר להם כך ידעו שאינו אברהם. ראה לעיל אות יט.

²⁵ תנחומא נשא כו. במדב״ר פי״ב ב. ומלשון התנחומא ובמדב״ר משמע דברכה זו אמר לו בצאתו ולא בבואו. וראה לעיל אות טו. בבאור וצרף לכאן. ובכת״י אור האפלה ונר השכלים ויברך יעקב את פרעה בכניסתו, ויברך יעקב את פרעה ביציאתו, בשביל שתי ברכות שבירך יעקב את פרעה נתחסר מהם הרעב שתי שנים. וראה לעיל אות יז. ובכת״י חמאת החמדה ויברך יעקב את פרעה, שאלת שלום, וביציאתו ברכו שיעלה נילוס לרגלו, זהו ויברך יעקב את פרעה ויצא. וראה ברמב״ן כאן. ומ״ש רש״י כאן מקורו מתנחומא אמנם מ״ש בסוף ומברכותיו של יעקב כו׳ ליתא לפנינו ואולי זה פירושו הוא לפ״ד התנחומא. ובשכ״ט בפסוק י. ויברך יעקב את פרעה אמר יהי רצון שיעלה נילוס לרגליך ויכלה הרעב מארצך בקרוב. ובהערת רש״ב לא ידע כי מקור דבריו מתרגום יוב״ע בפסוק ז. כדרכו בכ״מ ואולי היו הדברים לפניו בפסוק י. ראה לעיל אות יח.

²⁶ ובשכ״ט ללמדך דרך ארץ האיך יכנס אדם לפני השלטון והאיך יפטר מלפניו. וראה לעיל אות יח.

²⁷ ובכת״י רמזי ר״י ויושב יוסף ויושב מלא ו״ו שהושיבו בכבוד ובעושר לכך מלא ו׳.

²⁸ ראה בפי׳ הרמב״ן כאן. ולעיל פמ״ו אות קסח.

²⁹ בתרגום יוב״ע וכן תרגום ירושלמי דפילוסין. וראה שמות א, יא, ובמוסף לערוך ע׳ פלס ד׳, ובסוטה יא. ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתמסמס. וי״א שבלשון קופטי רעם שאסס הפירוש איש רועה. וראה מ״ש לעיל פ״ד אות סו. בבאור שמלך פרעה היה מן המלכים הרועים שכבשו את מצרים. ועל שמם קראו אלה הערים. ובספר חמדת ימים התימני ארץ רעמסס ולמה בחר בה יוסף מיטב הארץ אלא אמר, לא היתה מקום ע״ז שלהן שהיא ודאי מיטב הארץ והאיך הותרה לישראל שכבר פינו ע״ז ממנה ונתנה לשרה בכתובתה, ולאיכן שלחו ע״ז אצל בעל צפון ולמה הוליכוה לשם שכשמלך יוסף התנה שיסלקוה לשם וקיימו התנאי וחזר עמד עליהן. וראה במדרש תנאים דברים יא, י. מובא לעיל פי״ג אות מא.

³⁰ ראה לקמן אות ל. ולעיל פל״ז אות צח. ובגמ׳ ב״ב קכג. ברשב״ם בעל הבית יוסף, יתום יעקב דכתיב ויכלכל את אביו.

³¹ לעיל פי״ב אות קלב. פכ״ו אות ד. וראה במשנת ר׳ אליעזר פ״ח צד קנ. וכ״ה בלק״ט בראשית לט, א.

³² ראה לעיל פכ״ו אות קיז. בבאור וש״נ. וראה בלק״ט בראשית מז, כה.

³³ לעיל אות כט. וש״נ.

³⁴ מובא באו״מ כת״י ח״ב, ראה לעיל פכ״ב אות קלו. ופמ״ב אות ע. בבאור גם במדרש הגדול כאן ומוסיף ביוסף כתיב ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף שלא היתה לו צרת עין.

³⁵ ראה לעיל פ״ו אות קצט. ובבאור.

³⁶ לפי מעשיהם, צ״ב ובילק״ש תהלים שם גירסא נכונה מה יוסף כלכל כל אחד לפי מעשיו שנאמר ויכלכל יוסף את אביו אף אנו. ומענין זה בילמדנו הנדפס בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני דפוס ראשון. וירא יעקב כי יש שבר, משל לתפוח שהיה עומד בפרדסו של מלך בקשו האריסין לקצצו א״ל בן המלך אם ידע המלך נוטל את ראשיכם, לאחר ימים בא השמש עליהם ולא היו יודעים היכן לילך, הלכו וישבו אצל התפוח בצלו ואוכלים מפירותיו. כך אחי יוסף נטלו עצה להורגו, אמר להם יהודה מה בצע כי נהרג את אחינו, בא הרעב והם יורדים אצלו והוא מקבלם ויכלכל יוסף וגו׳.

³⁷ כדכתיב, זהו הפעם הראשונה שכתוב בתורה מלת ויכלכל ולכן נקיט פסוק זה. ובשכ״ט ויסוד המלה כל בלבד והמלה כפולה מורה שהיה ניזונין מאת המלכות חנם. וראה בזהר חדש כו: ובמחזור ויטרי צד קמט. ויכלכל יוסף כל מחסורם וכל משאם קבל עליו להכניס ולהוציא.

³⁸ במדב״ר פי״ט תנחומא חקת ו. תנ״י שם יג. פסקתא רבתי פי״ד (פ.) מדרש שה״ש מכת״י סוף פ״ג ובפדר״א פל״ט וכלכל את הארץ ברעבון לחם, לפיכך נקרא שמו כלכל שנ׳ ויכלכל יוסף. ובב״ר פ״ל ח. כל מי שנאמר בו היה, זן ופירנס כו׳ יוסף זן ופירנס ויכלכל יוסף וגו׳ וראה בשמו״ר פ״ב ד. ויוסף היה (במצרים) מתוקן לפרנסה. ובילקוט המכירי משלי לא, כט. וכן יוסף אמר למשה אני נחמד (חסר) שבעים נפש שנים רבות שנ׳ ויכלכל יוסף את אביו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף. וראה לעיל פמ״ה. ובלק״ט ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. זהו שארז״ל שהיו ישראל מצוינים שם, שכל זמן שהיה ישראל פרים ורבים היו נכתבים שמותם בבית המלכות כדי שיטול פרס שלו מבית המלכות, פלוני יש לו עשרים נפשות יטול כך וכך, פלוני יש לו שלשים נפשות יטול כך וכך, הוא שהמצריים אומרים הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. וראה לעיל אות לג.

³⁹ במדרש הגדול לחם לפי הטף, שהוא מבזבז יתר ממה שהוא אוכל, לכך נאמר לחם לפי הטף, שנתן לחם בעין טובה. וכ״ה בלק״ט ושכ״ט יותר ממה שהתינוק אוכל מפרפר. ורש״ב בהגהות כותב ונכון יותר לגרוס מפרר כלשון הגמ׳ פסחים י: דרכו של תינוק לפרר. וי״ל דנקט בדיוק מפרפר כלישנא דקרא (איוב טז) ויפרפרני וכפרש״י ורלב״ג מלשון פירורין, ובתוספתא שבת פ״ה י״ב מפרפרין גלוסקין. וראה ביצה יז: פרפר ביצה. ובערוך ע׳ פרפר. ובכת״י מדרש החפץ לחם לפי הטף שצריכין לחם בעתים הרבה ביום והגדולים אוכלין שתי סעודות ביום. וכעי״ז בפי׳ הרד״ק כאן. ונראה דזה כוונת התרגום יוב״ע לפום דמצטרך לטפלייא. וראיתי בספורנו שכ׳ דנתן לחם לפי הטף בצמצום וזה דלא ככל המפרשים הנ״ל.

⁴⁰ הדא היא אתלעת נראה שצ״ל איתלעית, ומפרשים את הפעל להה כמו לעי (לאי) בארמית, איתלעות ארעא, כלומר נעשית עיפה ויגיעה, וע׳ במפרשים עה״ת (מנח״י). ויש להעיר כי גם בתרגום שמרני אומר ״ולעת״ ארע מצרים, כסגנון הב״ר אתלעת, וראה בערוך ע׳ לע. המדקדקים והמפרשים הראשונים נתחבטו הרבה בביאור המלה ותלה. ואחרי שעברתי על כל דבריהם ראיתי שיש לפנינו ששה פירושים, א) מלשון יגיעה עיפות וחולשה מגזרת תלאה (שמות יח, ח.) וי״א מלשון ותלא (איוב ד, ה) ע״פ האונקלוס ואשתלהי וכן על עיף ויגע משלהי ולאי. וכ״ה בתיב״ע, ורס״ג בתרגומו, ולק״ט ופרש״י ושכ״ט בשם רבותיו ובספר השרשים לגנאח, וכן במדרש הגדול ותלה ארץ מצרים שנתיגעה ברעב כמה דאת אמר כי אתה תבוא אליך ותלא (איוב ד. ה) ומקור פי׳ זה בחז״ל בב״ר שלפנינו מכתי״ו. ב) ותלה, כאדם הנלאה לא ידע מה יעשה. וכמוהו כמתלהלה המראה עצמו כאלו לא ידע מה יעשה אע״ז בפי׳ ובס׳ שפת יתר ורוצה ליחס פי׳ זה גם לרס״ג. ג) ותלה, מלשון שגעון וטרוף הדעת נואלו חכמי מצרים מפני הרעב והדבר המבאר על שטות הבא ע״י הרעב מה שנאמר והיית משוגע וגו׳ דברים כח, לד. והיינו נכסלו שוכניה מכובד רעבון כן פי׳ מנחם בן סרוק ודונש ובערוך ע׳ לה, וע׳ לע, ובעל שכל טוב ורד״ק (ומ״ש בערוך השלם ע׳ לה דכן הבין גם הראב״ע לתורה לא דק כי הראב״ע בס׳ שפת יתר כותב כאדם נלאה לא ידע מה יעשה והוא נכון מטפשות ר״א (ר׳ אדונים) כי מה טעם לאמר שהשתטו אנשי מצרים כו׳. וכן ראיתי גם לשאר מחברים שבלבלו את השיטות הנ״ל ואכמ״ל) ד) ותלה וגו׳ ותרעב הארץ ותהי תלויה. כן הביא מנחם בן סרוק בספרו מחברת מנחם צד נא. בשם יש מפרשים. וראה בס׳ זכרון לראשונים ח״ה מספר האגרון לרס״ג דף צד. ובזהר חדש ויצא כח. ה) ותלה ארץ מצרים פי׳ יתעלפו ברעב ותרגום עיף ויגע משלהי ולאי, מחברת הערוך לר״ש פרחון. והוא דומה לפירוש א׳ וקצת בסגנון אחר. ו) בתרגום הסורי אומר ותלה, וחרבת כלה ארעא דמצרין. וידידי הגאון ר״ח הליר בהערותיו כותב קושי מלת ותלה תרגם בפעל חרב כדרכו לתרגם בפעל זה לפי הענין הרבה פעלים עבריים ומביא י״ד דוגמאות מתנ״ך. ולי נראה דיש לפרש דבריו באופן פשוט ע״פ הפסוק תל עולם דברים יג, יז. ובאונקלוס תל חריב ובספר השרשים בשרש תלה הלשון הזה דומה ללשון הערב שהוא אצלה לשון הריסה. וכן מוכח מלשון המדרש בשהש״ר פ״ה ח. אפילו דברים שאת רואה קוצין בתורה תילי תילים הן יכולות הן להחריב את העולם ולעשותו תל, המד״א תל עולם. והפירוש לעשותו תל היינו חורבה וע״ז מביא מלישנא דקרא. וכפירוש האונקלוס תל חריב. ולפ״ז שפיר מובן תרגומו שהארץ נחרבה ע״י הרעב וזה פירוש עתיק-חדש, ועפ״ז אולי יש לפרש גם לשון הב״ר בכוון זה עפ״מ דמבואר בתרגום יוב״ע ויקרא אות יז. ושסע אותו בכנפיו ויתלע יתיה בכנפוי. וראה בעה״ש ע׳ תלה, דזה הוא מענין שבירה ובלשון סורי מענין נתיחה ופריקה, ולפ״ז הכוונה אתלעת שנשברה ונחרבה ע״י הרעב. אמנם הפי׳ הראשון נראה עיקר. ובכת״י ילקוט אור האפלה וכ״ה במדרש החפץ ותלה הוא כמו שפירש אונקלוס ואשתלהי, וכן עיף הוא כמו ותלה אלא להודיעך רחיבות הלשון.

⁴¹ המשך המאמר לעיל פמ״א אות קמד. וכאבות דר״נ נו״א פמ״א כסף מצרים חזר למקומה שנאמר וינצלו את מצרים ואומר וילקט יוסף את כל הכסף ואומר ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק מלך מצרים וגו׳ ויקח את אוצרות בית ה׳. וכ״ה בפסחים פז: וראה בספרי דברים פמ״ב ד״א ואספת דגנך ותירושך ויצהרך שתהא ארץ ישראל מלאה דגן ותירוש ויצהר וכל הארצות דובאות למלאות אותה כסף וזהב שנא׳ וילקט יוסף את כל הכסף. וביאור הדברים בלקח טוב פ׳ וזאת הברכה ובימיך דבאך, כלומר כל ימיך יהיו כל הארצות דאובות להביא כסף וזהב לארצך וקונות כל הארצות שמן מארץ אשר ומביאות את הכסף והזהב לקנות, כענין שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים. וראה שם סוף פ׳ עקב ובמדרש תנאים דברים יא, יד. ובויק״ר פל״ה שיהיה השבע בא״י ורעב בכל הארצות ויהיו כל הארצות באין ולוקחין מכם פירות ומעשרין אתכם בכספים כענין שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף.

⁴² ובלק״ט וילקט יוסף את כל הכסף, כדי להתיש כחן של מצריים. (ושל כנענים, שכ״ט).

⁴³ מאמר זה מובא בפי׳ הטור עה״ת בשם מדרש, ובפדר״א פל״ט רבי פנחס אומר שרה רוח הקודש על יוסף מנעוריו ועד יום מותו וכו׳. וראה לעיל פל״ז אות לב. בביאור. ובמבוא לתנ״י ע. מכת״י ויבואו כל מצרים אל יוסף ויאמרו הבה לנו לחם כי תם (צ״ל אפס) הכסף משמע שבאו כלם עניים ועשירים, ותימה היאך תם הכסף העני והעשיר יחד, וי״ל שכל מי שקנה תבואה מיוסף הי׳ צריך להביא כתב כמה טיפול ביתו, והיה נותן לעני בפרוטה כמו לעשיר בדינר ובזה תם הכסף בשוה.

⁴⁴ וראה בשאלתות דר״א גאון פ׳ ויגש מביא הדינים של הפקעת שער.

⁴⁵ וכ״ה בסדר אליהו רבה (פכ״ו) פכ״ד ובמכילתא דרשב״י שם צד לט. בזה כ׳ לא תגנוב וביוסף כ׳ וילקט יוסף את כל הכסף ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. וכ״ה בלקח טוב שמות יג, יט. והדרש נסמך על סוף הפסוק שהביא כל הכסף ביתה פרעה. ובכת״י מושב זקנים ויבא הכסף בית פרעה. וא״ת למה לא נתן הכספים לפרעה קודם שבאו אחיו, וי״ל כדי שלא יחשדהו פרעה שהיה נותן לאחיו לכך הביאו ומסרו לגזברין.

⁴⁶ ראה לעיל אות מג. ובב״ר פפ״ו כל העבדים חשודין על הגזל אבל זה וילקט יוסף את כל הכסף. ובמדרש אל יתהלל בספר הלקוטים של גרינהוט ח״א כג. ואל יתהלל עשיר בעשרו (ירמיהו ט׳ כב.) זה קרח הלוי שהיו לו שלש מאות פרדות לבנות טענות מפתחות גנזיו, מפתחות כך הממון ע״א כו״כ, ומאין הי׳ לו כל זה הממון, מן הממון שקבץ יוסף הצדיק במצרים, ומלאו שלש מגדלות וכל מגדל ומגדל עומקו מאה אמה ורחבו מאה וחללו מאה אמה וכולן נתנם לבית פרעה ולא נתן לבניו אפילו חמשה כסף, ומפני מה מפני שעשה באמונה שנ׳ ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. וראה לקמן אות מה.

⁴⁷ במכילתא דר׳ ישמעאל שם מסכתא דויהי פ״א וישובו ויחנו בין מגדול ובין הים כו׳ שם כנס יוסף את הכסף ואת הזהב שנא׳ וילקט יוסף את כל הכסף וגו׳. ובלקח טוב שמות יד, ב. בין מגדול שבו כינס יוסף כל כסף וזהב שבעולם שנא׳ וילקט יוסף את כל הכסף, ולשם היו כל האוצרות, ומשם לקחו בני ישראל כסף וזהב לרוב עד מאד. ובתרגום רס״ג ביתה פרעה זה בית האוצר. וראה פסחים קיט. שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים אחת נתגלה לקרח ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא. ולעיל אות מד. בבאור ובס׳ שפתי כהן דכתיב ויבא את הכסף ביתה פרעה ולא אמר את ״כל״ הכסף מכאן אמרו רז״ל שלא הביא את כל הכסף וגנזו ג׳ גנזין וכו׳, וזה לא כדרש הנ״ל אות מג, מד.

⁴⁸ ראה בתרגומים רש״י ואע״ז. ומאמר זה שבמדרש אגדה שנאמר על הפסוק ואפס את הדבר (במדבר כב, לה.) אבל אם תחפוץ לגלות דבר שאמרתי לך שלא תאמרנו הוי יודע שאותו תדבר בעל כרחך ואין אפס אלא לשון כלוי שנאמר כי אפס כסף. תמוה דהרי שם הפירוש אפס כמובן אך, רק. ויש הבדל גם בניקוד דשם הניקוד בסגול. אמנם כעי״ז ברש״י סנהדרין סד: התם מאפס לא יהיה בך אביון דאי לאו לאזהרה אתא אלא להבטחה שמבטיחם שלא יהיה בהם אביונים וכתיב לא יהיה בך אביון מדכתיב אפס לאזהרה אתא כלומר אפס וחדל וכלה עניות ממך, אפס לשון חדלה וכליה כמו כי אפס כסף, וצ״ע. והרמ״ה בספרו יד הרמ״ה על סנהדרין מפרש דמאפס נפקא דמשמע לשון מיעוט כו׳ להזהיר על עצמך שלא תבא לידי עניות וראינו מי שפירש בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו. ובשכ״ט עיקר מלת אפס לשון שילום וגמירה ודומה לו כי אפס חמץ (ישעיה טז, ד.) ויסוד התיבה פס לבד. וראה בס׳ השרשים שורש פס, וברשב״ם ב״ב קיא. אפס זכריה. כמו כי אפס כסף, כלומר בטלו שאין הלכה כמותו.

⁴⁹ בב״ר פצ״ה הנדפס הגירסא הבו מקניכם וגו׳ הסוס לקבלי וקלף בצליא (בצלים) (פירוש כבר הלכו מנגדינו מהם מתו מהם נמכרו ומכספינו ומחמדינו אנו ערומים מהם וקלופים כבצל הנקלף. פירש אחר מתו הסוסים והשלכנו בחוץ מנגדינו והכלבים אכלום וקילפו את עורם.) ובפי׳ מנח״י כותב ולדעתי השתמשו בפתגם קלף בצליא על אחד שפושט מחבירו כל מה שיש לו ומציג אותו ערום כיום הולדו, כמו שקולפים בצלים. וכעי״ז בב״ר פפ״ב (מובא לעיל פל״ו אות ח.) וכאן הוא בתמיה, הסוס עוד לנגדי ואתם אומרים כבר קלף הבצל, לאמר כבר לקח יוסף את הכל ולמה נמות נגדך כי אפס כסף, ואין לנו כלום, הלא יש לכם עוד סוסים.

⁵⁰ במחזור ויטרי צד תרעח.

⁵¹ היה אחד מהם גבל אדמדמני (מין עפר הנמצא בארץ מצרים) וטח את גופו ועמד לו לפניו (לפני יוסף) ואמר לו ראותני וראית את ביתי (מנח״י). ובמדרש הגדול הוה חד מנהון גבול עפרא וטמיש גרמיה ואתא וקם ליה קומי יוסף ואמר ליה מרי מלכא חמי יתי חמי חקליה גויתנו ואדמתנו.

⁵² ראה ברש״י כאן ולקמן אות סב. ובתרגום רס״ג ונהיה אנחנו עבדים ואדמתנו אחוזה. ובחזקוני אנחנו לעבדו ואדמתנו לתת לו מס ממנה. לא תשם, ראה ברש״י כאן ובקדושין לב: זקן אשמאי ברש״י ותוס׳ ורא״ש שם. ומחזור ויטרי צד תצז. ובלק״ט והאדמה לא תשם, מלמד שהאדמה נאה בזמן שבני אדם עליה, כלו האנשים, האדמה משוממת.

⁵³ בשכ״ט לא קנה אותם לצרכו כי אם לפרעה כו׳ ותהי הארץ לפרעה, מעתה ועד עולם היו כל השדות מוחלטות לפרעה. וכ״ה בתיב״ע והוות ארעא חליטא לפרעה.

⁵⁴ בשכ״ט שלא היו שמין הקרקע בדמים, ולא התבואה בדמים, אלא כל אדם היה מחליט קרקעו ליוסף (בין שהיה למצרי עשר שדות בין שהיה לו שדה אחת) בדמי פרנסתו ופרנסת בני ביתו כל אותה שנה וזרע כדי לזרוע איש איש אדמתו באותה שנה מכאן ואילך להיות כאריסין שיורדין לשדה בעל הבית ועובדין אותה.

⁵⁵ כי היכי דלא ליקרו מצרים לאחיו, לאחר זמן גולים בני גולים לכך הגלם (רש״י). וכ״ה בילק״ש ח״א רמז תשס״ה גלותא בני גלותא, ובפי׳ רגמ״ה ואגה״ת, ולקמן מתנחומא. ובב״ר פצ״ה מכתי״ו במנח״י ואת העם העביר אותו וגו׳ תני ר׳ שמעון בן יוחיי מה לי לדרוש ולומר ואת העם העביר אותו לערים, אלא שלא יהו מונים את ישראל ואומ׳ להם לא אומה של גולים אתם ושל מטלטלים, לפיכך הווה נסב מן הכה, ויהב הכה, נסב מן הכה ויהב הכה. ובתנ״י וישב טז. ד״א ויוסף הורד מהו ויוסף הורד, שהיה מטלטל את המצרים ממקום למקום כשם שאתה אומר ואת העם העביר אותו לערים. שהיה נושאן מכאן ונתנן כאן שלא יהיו מונים לישראל לקרותם גלוותא בני גלוותא. וראה מ״ש לעיל פל״ט אות ג. וראה בתרגומים כאן ובלק״ט פ״א כדי שלא יאמרו מצרים לאחיו של יוסף בני גולה אתם, גרים אתם, לפיכך הגלם יוסף מעיר לעיר, שלא יהא להם פתחון פה על אחיו שלא יתגאו עליהם. וכה״א מזרה רשעים מלך חכם וישב עליהם אופן (משלי כ, כו.) מלך חכם זה יוסף, שנאמר טוב ילד מסכן וחכם, שזירה את המצריים מקצה גבול מצרים עד קצהו ועליו הכתוב אומר שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר (משלי כה, ג.) ונראה דמקור דבריו ממדרש חז״ל. ובשכל טוב מוסיף וישב עליהם אופן שהשיב עליהן גלגל הדברים, שהיו מחרפין את אחיו לקראתם גרים וגולים, גם הוא הגלם מעיר לעיר וכו׳. ובמדרש הגדול אחרי שמביא דרש הנ״ל מגמ׳ חולין מוסיף וכן את מוצא כשיצאו ישראל ממצרים ניטלטלו כל באי העולם שלא יהוא מונין את ישראל בגלות דכת׳ הלא את ישראל העליתי ממצרים ופלשתים מכפתר וארם מקיר (עמוס ט׳ ז׳). וכן את מוצא שלא עלו בסוף עד שעמד סנחריב ובלבל את כל העולם שנ׳ ואסור גבולות עמים ועתידותיהם שושתי ואוריד כאביר יושבים (ישעיה י, יג.) ולבסוף גלו ישראל כדי שלא יונו את ישראל (מאי) גלוותא בני גלוותא. וכן מבואר בכת״י מדרש החפץ ואור האפלה דסנחריב למד מיוסף. וראה משנה ידים פ״ד מ״ד כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר ואסור גבולות עמים כו׳ וביומא נד. ובלבל כל הארצות. ובמדב״ר סוף פכ״ג שהגלה את ישראל לבבל והביא אלו שבבבל לכאן. ובתרגומים שמרוני שבעים ורומי מפני שלא ידעו את הענין הזה טעו בקריאה, ותרגמו ואת העם העביד אותו לעבדים, ובאמת לא מפורש בתורה שיוסף קנה אותם לעבדים דבפסוק כ״ג אומר הן קניתי אתכם היום ולא אומר לעבדים רק כמו שכיר יום לעבודת השדה, ראה לקמן אות סא. ובבאור מ״ש מדברי הרמב״ן. וי״ל דיוסף שקיבל תורה מהאבות שלמדו אותם לעשות צדקה ומשפט היה שונא קנין העבדות ולכן בכוונה עשה זאת שלא אמר קניתי אתכם לעבדים. וראה בספר משך חכמה כאן. ובכת״י מושב זקנים ואת העם העביר אותו לערים, אמר ר״ש כדי שלא יהיו קורין לאחיו גולין, ותימה שהרי עדיין לא ירדו אחיו למצרים (להמפרשים כן), נ״ל לצדקיה הרופא שאין זה קושיא של כלום שאע״פ שלא ירדו אחיו למצרים יודע היה יוסף ברוח הקדש שעתידין לירד למצרים לגור שם, ולכן העבירם. וכן הקשה בנימוקי רבינו ישעיה הראשון מובא בס׳ פני דוד לרחיד״א ולפמ״ש רש״י בחולין הנ״ל שלא יהיו קורין לאחר זמן אין קושיא. ובלבנת הספיר כאן ואת העם העביר אותו לערים, זה הוא תכלית חסידות שעשה יוסף עם אחיו דלא ליקרו לון גלותא כו׳ ונראה לי מנא ליה לשמאלא מן התורה מיוסף הצדיק דכתיב ואת העם העביר, לאתכפייא סטר שמאלא כו׳.

⁵⁶ בלק״ט ואת העם העביר אותו לערים למה עשה כן, כדי שלא יאמרו לא מכרנו שדותינו, שכיון שהגלם מעיר לעיר, ידעו כי לא נותר להם נחלה בשדותיהם. ובשכ״ט שכיון שסילקם ממקום מושבם ומעל אחזתם שוב אין להם חזקה ולכפור במה שמכרוה ברעב ולומר לא מכרנו לצמיתות אלא משכנוה וכבר פדאינוה וגאלנוה. ובכת״י מדרש החפץ וילקוט אור האפלה העביר אותו לערים כדי לחזק הדבר שהארץ לפרעה.

⁵⁷ פטריקן שלהם קנה, האדמה שירשו מאבותיהם קנה, ולשון פטריקן כמו לעיל פמ״ט, ואיני יודע מנין לר׳ אבא ב״כ דרש זה (מנח״י). ולפ״מ דמבואר לקמן אות נז. סט. דדרשו מיעוט מקרא דלקמן רק אדמת הכהנים ״לבדם״, ברור דגם ר״א ב״כ דורש כן אלא בסגנון אחר דרק מה שקנו לעצמן לא קנה אבל מה שקבלו בירושה כן קנה. ולפמ״ש בעה״ש ע׳ פטריקין בשם י״א דפי׳ פטריקין מתנה מן שלו. א״כ יש לפרש דבב״ר מכוון לאותו הדרש המבואר במדרש הגדול דמה שקבלו מתנות מאחרים היינו מה שהבריחו המצרים לכומרין בתור מתנה את זה קנה ורק מה ששייך לעצמן ממש לא קנה. אמנם בעה״ש כותב דפי׳ זה במלת פטריקין אינו מדויק היטב, עיי״ש. ולהתאים דרש ב״ר עם דרש מדרש הגדול צריך להגיה פטריקן שלהם [לא] קנה, מה שקנו לעצמן קנה. כלומר מה שהיה שלהם בירושה מאבותיהם לא קנה ומה שקנו לעצמן מאחרים ע״י הברחה קנה. אמנם קשה לשבש ולכן יש לפרש דבב״ר ממעט בסגנון אחר מהדרש במדרש הגדול.

⁵⁸ ראה לקמן אות סט. ובכת״י אור האפלה רק אדמת הכהנים לא קנה. מיעט השדות שהבריחו המצרים לכמרים לא נתן להם אלא שכתובין בטמסון בלבד וכו׳ וכ״ה במדרש החפץ כת״י.

⁵⁹ כ״ה בתרגום יוב״ע כאן. ובפי׳ הטור עה״ת מפני שדנו אותו כשצעקה אשת פוטיפר עליו שבא לאונסה ואמרו אם הקרע הוא לפנים אז הדין עמה שהוא קרעו ואם הוא לאחוריו אז הדין עמו ונמצא לאחוריו. ובפי׳ הר״י מוינה כותב ד״א היא נתנה לובן ביצה על הסדין ואמרו הכהנים שכבת זרע דוהמת מן האור ונתנו עליו גחלת ונקרש ופטרוהו לכך לא לקח אדמתם. וראה לעיל פל״ט אות קי. קטו. קיח. וכ״כ הריב״א הדרש הראשון בסגנון אחר בשם מדרש וסיים ובדקו ומצאו הקרע מאחריו ״שבא גבריאל והפכו״ דאיכא מ״ד בפ״ק דסוטה שרצה יוסף לשכב עמה אלא שנראית לו דמות דיוקנו. ודברים אלו תמוהים דהרי מפורש בקרא ותתפשהו בבגדו וגו׳. ובכת״י מושב זקנים ד״א רק אדמת הכהנים, כהנים הללו היו כמו ובני דוד הכהנים והיו פרשים שהמלך צריך להם למלחמה ולרכב ולא רצה להורישם מארצם ונתן חוק לכל אחד ואחד ספוק מזון כמו הטריפני לחם חוקי, אך קשה מה זכו כהנים משאר העם שלא נמכר אדמתם, אכן קשה לר׳ יעקב דאורלינש דכתיב כי חוק לכהנים מאת פרעה א״כ משמע שלא היה יכול למכור כי מחויב היה להם, ונ״ל דלא קשה דשמא אחר שדברו טוב על יוסף גרם יוסף דפרעה נתן להם לחוק ופטר אותם, כי חוק לכהנים מאת פרעה, פר״ש לקלון ע״ז שלו, והקשה ר׳ והא כתיב לי יאורי ואני עשיתיני מלמד שהיה עושה עצמו ע״ז ותי׳ אחר היה, והיינו למ״ד מלך חדש חדש ממש, אלא למ״ד שנתחדשו גזירותיו, ואותו עצמו היה, י״ל כי חוק לכהנים ואכלו חוקם כדי שיהיו מאמינים בו, ויהיו מטעים אחרים נתן להם חוק זה. ובפענח רזא ובפי׳ הר״י מוינה בשם רי״ח משום דהוא היה נשוי בת אחד מהם (פוטיפרע כהן און) ראה לפוטרם כולם בשבילו.

⁶⁰ ראה לקמן אות סה. מב״ר ומ״ש בבאור.

⁶¹ מאי קראה, שקוצבין מזונות בראש השנה (רש״י). והא דלא הביא מרישא דקרא כי חק לכהנים כ׳ המהרש״א משום דאיכא לפרושי כי חק קצוב הוא לכהנים בכסף הניתן להם מאת פרעה ומאותו כסף קנו להם כל מה שיצטרכו אבל בסיפא דקרא ואכלו את חקם יותר מפורש דמשמע דחק הקצוב להם גופיה אכלו אותו דהיינו לחם כפרש״י בחומש. ובסגנון אחר נדרש במדרש אלפ״א ביתו״ת צג. הנדפס מכת״י ע״י מהרש״א ווערטהיימער בסוף מדרש אותיות דרבי עקיבא ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי (תהלים נ) ואין חוקי אלא טובו של עולם הבא שנ׳ הטריפני לחם חוקי (משלי ל.) ואומר ואכלו את חוקם, ואומר כי חק לישראל. ובהערות מציין לביצה וכותב פה דורש אותו על מזון הרוחני של עוה״ב, וצ״ע. ובשכ״ט ״את חקם המזונות שנתן להם פרעה להתפרנס בו ודומה לדבר הטריפני לחם חקי, והכי אמרי רבנן דהוי לישנא דמזוני, ולדבריהם דומה לו כי חק לישראל הוא, וכן כי חקך וחק בניך (ויקרא י, יד.) (ובהערת רש״ב מציין לסנהדרין קד:) על כן לא מכרו את אדמתם, שלא נצטרכו למכרה בלחם״. וכ״ה בתרגום רס״ג לא מכרו לא הוצרכו למכור.

⁶² וכן מבואר בפי׳ רמב״ן כאן ויקח יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו ולא אמר שקנה רק האדמה, והטעם כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים עושי מלאכת המלך כרצונו והוא לא רצה רק לקנות את האדמה והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה. ואח״כ אמר הן קניתי אתכם ואת אדמתכם לפרעה לא לעבדים כאשר אמרתם לי רק עם האדמה תהיו לו כו׳ וראה מ״ש לעיל אות נד. ובשכ״ט כאן הן קניתי אתכם וגו׳ להיותכם עבדים לפרעה ואדמתכם מוחלטת לו הא לכם זרע וגו׳ כתורת האריסין כו׳. וזהו דלא כדברי המדרה״ג והרמב״ן.

⁶³ ראה ברש״י פסוק יט. ובלקח טוב פסוק יח. ותתם השנה ההוא ויבואו אליו בשנה השנית, יש לומר שהוא שנה שניה לרעב, וא״ת והרי למעלה מן הענין כתוב כי זה שנתים הרעב וזה המעשה שמכרו המצריים איש שדהו לא היה אלא אחר שבאו אחיו למצרים, יש להשיב שהענין מוקדם ומאוחר, ונאמר שזה המעשה היה בשנה שבא יעקב אבינו ובניו למצרים, ומשבאו נפסק הרעב והתחילו לזרוע, והוא מסייע למה שארז״ל ויברך יעקב את פרעה, אמר לו יהי רצון שיעלה נילוס לרגליך, וכן היה, כי בשנה הראשונה מכרו הכסף והמקנה, ובשניה גם שדותיהם ומקניהם ועצמם, ומכאן ואילך נפסק הרעב והיו זורעין ונותנין חמישית לפרעה, ואם רצונך אמור כי הכתוב ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר, ואיך היו זורעין בשנה השלישית, אלא זה שאמר הכתוב ויבואו אל יוסף בשנה השנית, שנית למכירת מקניהם, שהוא שביעית בסוף שני הרעב, כי מה שאמר למעלה ותלה ארץ מצרים, הוא בשנה הששית עד כי תם הכסף ומקנה הבהמה, ובשביעית מכרו גויתם ואדמתם וכן הוא אומר ותן זרע וגו׳.

⁶⁴ ראה ב״מ עד:

⁶⁵ עו״ש בלק״ט הא לכם זרע מלשון היליכי (שמות ב, ט.) אלא שניתוסף א׳ הנה והוא תיבה לעצמה.

⁶⁶ ראה לעיל אות נט. ולקמן אות סח. ומענין זה בכת״י מושב זקנים רק אדמת הכהנים, הקשה החסיד למה נכתב זה בתורה אלא משה כתבו בעבור ישראל שלא יהיו צרי עין לתת תרומות ומעשרות להביא לירושלים שעולה לחומש, ראו מה עשה פרעה לכומרים שלא קנה קרקע שלהם, וגם פטרם מן החומש בע״ז שלו כ״ש אתם שאתם בני ואני נותן לכם את ארץ כנען בחנם שתתנו במקום מצוה כי אתם בני אל חי. וכ״ה בקיצור בס׳ פענח רזא משם רי״ח. ולפנינו בספר חסידים לרבינו יהודה החסיד הוצאת מק״נ סי׳ תת״ז רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה למה הוצרך זה לכתוב בתורה אלא לומר לך אם המלך מטיל מס על העיר בני העיר יתנו ותלמידי חכמים שעוסקים [בתורה] יומם ולילה לא יתנו עמם דבר כי לא בעבורם הוטל על העיר אלא בעון עמי הארץ ותורת אלהים משמרתן הנה פרעה לכהנים לע״ז עשה טובה וכ״ש עובדי ה׳ שיהיו ישראל מספיקין מזונותיהם וכל צרכיהם שנאמר (תהלים לז. כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם אלא עשיתי תקנתם לכל צרכיהם. ובכת״י מושב זקנים ארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלם ולאשר בבתיכם כו׳, וא״ת מאחר שאמר להם יוסף וארבע הידות יהיה לכם תו למה ליה למימר ולאשר בבתיכם כו׳ וי״ל דכיון שהזכיר יוסף ד׳ הידות רצה לחלק כל חלק וחלק, השני לבעל דבר דהיינו בעלי בתים והיינו לאוכלכם, שהרי הוא היה מדבר עמם, וחלק השלישי לעבדים ולשפחות שישנו לאדם והיינו דאמר ולאשר בבתיכם והחלק הרביעי לבנים והיינו דאמר ולאכול לטפכם, (וכ״ה בשכל טוב כאן). וארבע הידת חסר וי״ו כלומר מכאן אמרה תורה שלא יבזבז אדם יותר מחומש, והד׳ יניח לעצמו, וכנגד ד׳ דברים שאמר כאן לזרע השדה, לאכלכם, לאשר בבתיכם, ולאכול לטפכם. ובפענח רזא קצת בסגנון אחר ארבע הידות חסר וי״ו כתיב כאלו אמר הי׳ דת׳ פירוש כדת של תורה שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ובפי׳ הר״י מוינה ארבע הידות מכאן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. וברביד הזהב מביא שני דינים שיש ללמוד מפסוק שלפנינו. א) בשו״ת מהר״ם בר ברוך סי׳ תתקמ״א (הלכות מס מרבינו יוסף טוב עלם) כותב ולא מצינו בכל התורה ששיעבד הקב״ה כלום את ישראל בקרקע אלא היוצא השדה לשנה. וכן בלקט שכחה ופאה ועוללות ובהענקה. ובמלכותא דארעא נמי כתיב והיה בתבואות ונתתם חמשית לפרעה ולא כלום (בקרקע). ונראה דכוונת ריט״ע רק לרמז בעלמא דהרי מבואר בקרא שאמר ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה וגו׳. ב) בתבואות, ראה פיהמ״ש להרמב״ם פאה פ״א מ״ד שם תבואה נופל על חמשת המינים והוא חטה (והכוסמין) והוא שני מינים. והשעורה והוא שלשה מינים (שבולת שועל והשיפון) ואלו הם חמשת מינים הנזכרים בכל מקום. וראה נדרים נה. הנודר מן התבואה אינו אסור כ״א בחמשת מיני דגן, וברבה״ז מעיר דמכאן למדנו מדכתיב מקודם בפסוק י״ג ולחם אין וגו׳ ולחם לא מיקרי כ״א ה׳ מיני דגן. ול״נ דאין מכאן ראיה דהרי פשטות הקרא הא לכם זרע וזרעתם את האדמה, והיה בתבואות ונתתם חמישית משמע דמכל מה שזרעו נתנו חמישית ולא רק מחמשת המינים. ומביא שם מפסקתא פ׳ אמור באספכם את תבואת הארץ דכל הפירות בכלל תבואה וכן בנדרים שם דהיכי דכתיב תבואת השדה כל הפירות בכלל תבואה, ועי׳ בש״ע יו״ד סי׳ רי״ז ס״ק י״ח ובנ״כ שם. ולעיל פכ״ג אות פ״ד בבאור דהמוכר את השדה מכר גם את האילנות מקרא ויקם השדה וגו׳ וכל העץ אשר בשדה, א״כ כאן דמכרו איש שדהו גם האילנות מכרו וגם מזה נתנו חמישית לפרעה.

⁶⁷ בשכ״ט פסוק כ״ו כך היתה גדולתו של יוסף לעשות מעשיו בחימוש פרעה עשה לו ה׳ מיני גדולות שנא׳ וילבש אותו וגו׳ וכן לבנימין נתן חמש ידות משלחנו וכן גזר על מצרים להיות נותנים החומש. ויש להוסיף מקרא לעיל מא, לז. וחמש את ארץ מצרים ראה שם אות עב. וחמש חליפות שמלות מה, כב.

⁶⁸ ראה לעיל פמ״א אות קלט. באור מאמר זה וצרף לכאן. ומ״ש שם בבאור מהיפ״ת טעם מה שכפאן לימול משום שלא יבזו אותו מפני שהוא ובנין היה נמולים. ויש להביא סמוכין מהדרש לעיל אות נד. שהעביר אותם לערים דלא ליקרו לאחיו גלוותא, וכה״ג י״ל הטעם שכפאן לימול. וראה מ״ש לעיל פל״ד אות לג. בבאור מענין מילת אנשי שכם. ולעיל פמ״ה אות יז.

⁶⁹ ראה לעיל אות סה. ומ״ש בבאור וצרף לכאן.

⁷⁰ נדפס במבוא למדרש הגדול בראשית. ובמדרש ל״ב מדות שלנו אין דרש זה. וראה לעיל אות נו. נז. ומ״ש בבאור וצרף לכאן. ודורש כאן מלת ״לבדם״ דהרי כתוב כבר לעיל פסוק כב. רק אדמת הכהנים לא קנה וגו׳ על כן לא מכרו את אדמתם.

⁷¹ ראה לעיל פל״ז אות ו. וש״נ.

⁷² כן ארעה צרתון וכו׳ הכא הארץ אחזה אותם כדי לגבות מהם את השטר שאמר ה׳ לאברהם ועבדום וענו אותם לכך כתוב ויאחזו בה, נאחזו בה בעל כרחם. (מנח״י). וראה לקמן אות עב.

⁷³ ראה לעיל אות עא. ופמ״ז אות יא.

⁷⁴ וכ״ה במבוא לתנ״י וירבו מאד וסמיך ליה ויחי יעקב, מלמד שלא נפטר יעקב עד שלא ראה מזרעו שלשים רבוא דכתיב לקמן במאד מאד והם ס׳ רבוא הרי שמאד א׳ ל׳ רבוא. וכ״ה בפי׳ רבינו אפרים פ׳ ויגש. ובשכל טוב מאד, יותר מן המצרים שהם היו נותנין חומש, וישראל לא היו נותנין חומש ועוד יותר ויותר על כל זאת שהקב״ה היה בעזרם לפדותם ולרבותם כמו שהבטיח ליעקב אביהם שנאמר אל תירא. ובזהר ח״א ריא: ויאחזו בה אחסנת עלמין ויאחזו בה דהא להון אתחזי כמה דאוקמוה ויפרו וירבו מאד ודאי דהא צערא לא שראת בהו וקיימי בתפנוקי עלמא ובגין כך ויפרו וירבו מאד. ובתרגום יוב״ע כאן מביא דרש וישב ישראל בארץ מצרים ״ובני להון בתי מדרשים״ ראה לעיל פכ״ד אות ה. ופכ״ז אות ב. מגמ׳ יומא כח. מימיהם של אבותיהם לא פרשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהן. ולעיל פמ״ו אות קסג-קסו. להורות לפניו. ובמדרש הגדול וישב ישראל בארץ מצרים מלמד שהחזיקו בארץ ופרו ורבו עד מאד. ומסיים הפרשה בא וראה כמה בשורות טובות ונחמות גורמין שהרי היו יעקב ובניו כמתים בשביל יוסף וכיון שנתבשר ונתנחמו מהוא אומר ותחי רוח יעקב אביהם (מה, כז) וכן השבטים חיו ופרו ורבו והציצו כעשב הארץ, וכן כשיגיע קצינו יבוא המבשר לבשרינו וכענין שנ׳ מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיה נב, ז.) ואומר על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון (שם מ, ט.) מיד אנו חיין ופרין ורבין דכת׳ והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים כן יאמר בעל הרחמים. ובלק״ט מסיים ויפרו וירבו מאד ישתבח אלהינו שהוא מבטיח לצדיקיו ועושה עמהם כל טוב, שכן הוא אומר אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. ובכת״י ילקוט נר השכלים וישב ישראל, (ולא אמר) וישבו אלא זו ישיבה שאינה ראוייה להם עד שגאלם הקב״ה כן יגאלנו ברחמיו הרבים על ידי משיחנו אמן כן יה״ר ובחיינו ובימינו.

⁷⁵ למה פרשה זו סתומה, אינו ר״ל למה היא פסקא סתומה ולא פתוחה שהרי אין כאן לא פתוחה ולא סתומה כו׳ (החילוק בין סתומות ופתוחות, שהסתומה היא מתחלת באותה שורה עצמה שמסיים בה הפרשה שלפניה רק שמניח שיעור ט׳ אותיות. ופרשה פתוחה אינה מתחלה באותה שורה, אבל פרשה זו סתומה מכל וכל ואין הפסק לה רק כמו סוף פסוק. גו״א) אלא הכי פירושא למה פרשה זו סתומה בלי שום ריוח כלל, וקראה בשם פרשה אע״פ שאין כאן ריוח כלל. מפני שעזרא ע״ה לא תקן תחלת הפרשה מן ויחי יעקב אלא מפני שהיה מקובל אצלו שראוי להיות שם פסקא כו׳, ומפני זה שאלו הסבה ואמרו למה פרשה זו סתומה (רא״מ) והמאירי בקרית ספר כותב ויחי יעקב עד ויהי אחרי הדברים שהם ד׳ פסוקים ואינם במנין הפרשיות כי אינה פרשה כלל אבל היא מן הפרשה שלמעלה הימנה. והרשב״ם כותב עיקר התחלת פרשה זו מן וישב ישראל בארץ מצרים וגו׳ כי עליו מחובר ויחי יעקב, אלא שלא רצו הקהלות לסיים פרשת ויגש בותהי הארץ לפרעה (כל הענין מפסוק כ. עד פסוק כו.) וסיימוה בוישב ישראל. וכדברי הב״ר מבואר בתנחומא ישן ויחי א. ויחי יעקב בארץ מצרים וגו׳. למה פרשה זו סתומה מכל, אלא כיון שמת יעקב התחיל השעבוד על ישראל, וטעם אחר שבקש לגלות את הקץ הימין ונסתם ממנו, וטעם אחר שסתם ממנו כל צרות שבעולם. ועל הטעם הראשון ראה ברש״י כאן ולקמן אות עה. ובכת״י מושב זקנים פר״ש למה נסמכה פרשה זו לפי שכשנפטר יעקב אבינו נסתתמו עיניהם של ישראל מצרת השעבוד, ותימה שהרי פי׳ לקמן שכל זמן שהיה אחד מן השבטים קיים לא היה השעבוד, וי״ל דלא היה שעבוד הלבנים כל זמן שאחד מהם קיים, אבל מ״מ שעבוד היה. וכעי״ז בדעת זקנים שמיד שנפטר יעקב התחילו לשעבד בהם מעט. וברע״ב מביא שהתחילו לשעבדן בשכר ראה לעיל פמ״ז אות יא. ועל הטעם השני ראה לקמן מט, א. וברב״ח כי כל עניני המקרא הם רמז לגלותנו השלישי הזה כי כן היה יעקב שלישי לאבות כו׳, באה הפרשה הזאת סתומה לרמוז הקץ הסתום שהיה רוצה לגלותו ונסתם ממנו וכן אמר דניאל כי סתומים וחתומים הדברים. ועל טעם השלישי מוסיף בלק״ט ד״א למה הפרשה זו סתומה, לפי שמשבא יעקב אבינו למצרים נסתתמו ממנו הצרות, שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם. ובכת״י ילקוט תימני למה היתה סתומה שמשבא יעקב למצרים נסתמו ממנו הצרות שבעולם, ונמצא מתיחד לפני השם שנאמר ותחי רוח יעקב. וראה לקמן אות פא.

⁷⁶ אסתימו עיניהון, בנצוצי אורות מביא דמפרשים על עסק התורה שנסתמו מישראל מעיינות החכמה שהיה מגלה יעקב. וראה ברש״י כאן נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, וטעמו של ר׳ יהודה ראה לעיל אות עד. ולקמן אות פא. המשך המאמר של ר״ש.

⁷⁷ ראה לקמן אות עז.

⁷⁸ וכ״ה בכת״י מדרש הבאור והפרשה הזאת סתומה שיום המות סתום מכל חי. וטעם הראשון מבואר בפענח רזא בשם ר׳ יוסף קרא פרשה זו סתומה מפני שאין הפסק באמצע חשבון, דלעיל חשב ליעקב ק״ל שנה וכאן עוד י״ז. וכ״ה בחזקוני, ד״א סתומה היא על שהענין מחובר למעלה שהתחיל למנות שנותיו של יעקב ועדיין לא השלים החשבון עד עכשיו. ובספר צרור המור כותב והנראה כי הטעם שפרשה זו סתומה וחתומה לפי שהוא מפתח וחותם ומנעול הספר הזה, ומפתח וחותם כל התורה כולה, ומפתח וחותם כל מה שהתנבאו הנביאים כולם עד לימות המשיח כו׳ ולכן פרשה זו סתומה וחתומה לפי שבה צרור התעודה וחותם התורה, וכן נראה שפרשה זו סתומה בלי הפסקה, לפי שכבר אז״ל ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, ואחר שבפרשה זו נסתם קץ המשיח ואין מי שיבין בו דבר, כאומרו כי יום נקם בלבי, ראויה היא להיות סתומה בלי הפסקה, אחר שלא ניתן ריוח למשה להתבונן בה.

⁷⁹ נדפס באוצר מדרשים כתבי יד ח״ב לרש״א ווערטהיימר.

⁸⁰ מאמר זה מובא סתמי בפי׳ התוס׳ הדר זקנים. ובדרשת אבן שועיב פ׳ ויחי כותב ״ובמדרש ויחי עולה ארבעה ושלשים רמז לחיי יעקב האמתיים היו ל״ד שנה י״ז שהיה עם יוסף קודם גלותו, וי״ז גם לאחר גלותו עד שמת״. וראה כעין דרש זה לעיל פכ״ג אות א. ובסגנון אחר לקמן אות פד. בבאור.

⁸¹ התחלת המאמר שם, מפני מה זכה יעקב אבינו לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעולם הזה ממה שעתיד ליתן לצדיקים לעתיד לבוא, מפני שהיה בבית המדרש מקטנותו ועד זקנותו בקי במקרא ובמשנה במדרש ובהלכות ובאגדות, שנאמר ויעקב איש תם יושב אוהלים (בראשית כה, כז). והמשך המאמר לעיל פל״ז אות רז.

⁸² ראה לעיל אות פ. ובאגדת בראשית (פ״ס) פס״א טוב לגבר וגו׳ אשרי מי שמקבל יסורין מנעוריו למה שסופו נח כו׳ וכן יעקב כמה נצטער רדפו עשו ונשתעבד בנשיו רדפו לבן ונענש בבתו נמכר בנו ובסוף ישב ויחי יעקב וגו׳. וראה לעיל פכ״ד אות כא, ובלקח טוב ריש פ׳ ויחי ויחי יעקב, כתיב טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח (קהלת ד. ו) טוב היה לאבינו יעקב אלו שבע עשרה שנה במצרים, שנאמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, שחיה אותם בנחת והשבטים סביבותיו ובני בניו פרים ורבים ועיניו רואות ולבו שמח אין שטן ואין פגע רע ויוסף בנו מלך על כל הארץ ומביא ונותן לתוך פיו שנאמר ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף. ממלא הפנים עמל ורעות רוח ממאה ושלשים שנה שלא היו אלא כולם בעמל כו׳ כל אותם השנים היה עמל ורעות רוח כו׳ אלו השבע עשרה חיה בהם חיים טובים. ומענין זה בזהר ח״א רטז: רבי שמעון אמר מה כתיב לעילא וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד וכתיב ויחי יעקב דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא מה אינון קיימי בתפנוקין דמלכין וקבילו ענוגא וכסופין לגרמייהו אף יעקב נמי קיים בתפנוקי מלכין בענוגא וכסופא לגרמייה לא אתפרש דא מן דא והכא אקרי ויחי דהא כל יומוי לא אקרי ויחי בגין דכל יומוי בצערא הוו בצערא אשתכחו עליה כתיב לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז. (איוב ג׳) אבל בתר דנחת למצרים אקרי ויחי חמא לבריה מלכא חמא לכל בנוי זכאין צדיקיא וכלהו בתענוגי ותפנוקי עלמא והוא יתיב ביניהון כחמר טב דיתיב על דורדייה כדון אקרי ויחי יעקב ולא פריש בין ויפרו וירבו מאד לויחי יעקב והכי אתחזי. וראה לעיל אות עה-עז.

⁸³ כ״ה גם במדרש אגדה. וברבינו בחיי בשם מדרש רבותינו דל בזכות שפרנס יעקב את יוסף שבע עשרה שנה מצינו שפרנס יוסף ליעקב במצרים י״ז שנה מדה כנגד מדה וזה שכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. וכ״כ ברבעה״ת דעת זקנים וחזקוני. ובזהר ח״א קפ. בסגנון אחר. בן שבע עשרה שנה אמר רבי אבא רמז ליה קב״ה דהא כד אתאביד מניה יוסף בן י״ז שנין הוה, וכל אינון יומין דאשתארו דלא חמא ליה ליוסף הוה בכי על אינון י״ז שנין, וכמה דהוה בכי עליה קב״ה יהב ליה י״ז שנין אחרנין, דאתקיים בארעא דמצרים בחדו ביקרא ובשלימו דכלא בריה יוסף הוה מלכא וכל בנוי קמיה הוי כו׳: ועיי״ש רא: פה. קעו:

⁸⁴ ירושלמי כתובות פי״ב ה״ג, ב״ר פצ״ו וחיה רבי בצפורי י״ז שנה והוה קורא לעצמו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויחי יהודה בצפורי שבע עשרה שנה. ובק״ע בירושלמי כלאים שם מפרש ומן גוביהן, מן אותן הי״ז שנים עשת י״ג שנים בצער כאב השיניים וקמ״ל חסידתו של רבי שאף שהיה לו יסורין אלו קבל באהבה וקרא על עצמו ויחי יעקב וגו׳ לומר שדומה לו כמו שהיה יעקב חי באלו השנים ובשלוה גדולה היה. ודבר תימא יש בדרשת אבן שועיב פ׳ ויחי שכותב ״לדעת המדרש שאומר כי כל ימי חייו שהיה במצרים שבעה עשר שנה לא חש אדם בשיניו ולא הפילה אשה ולכן היה צריך להשביעו, וכן היה כי לולא השבועה לא היה מניחו פרעה דכתיב כאשר השביעך״ נראה מדבריו שפי׳ כל אותן י״ג שנה כו׳ קאי גם על יעקב ולפנינו מבואר דמיירי רק מרבי בא״י ואולי היה מקור אחר לפניו. וצ״ע.

⁸⁵ בשכל טוב ויהי ימי יעקב ויהי לשון יחיד ימי לשון רבים, ואינו נתאמץ על אופן הפשט אלא כך ויהי כלל ימי יעקב כשאתה כולל ימי שני חייו, שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ק״ל שנה עד שלא בא למצרים, וי״ז במצרים. ובפי׳ הריב״א ויהי ימי יעקב אומר ר״ת מאורלייניש שלכך לא כתוב ויהיו כמו שנאמר באברהם ויצחק לפי שלא חי יעקב בחיים טובים אלא כמנין ויהי והן הי״ד שלמד תורה בבית עבר והי״ז שנה שהיה עם יוסף בנו במצרים. וראה לעיל אות עט. דרשו בסגנון אחר.

⁸⁶ בירושלמי שבת פט״ז ה״א קמ״ז מזמורות שכתוב בתילים כנגד שנותיו של אבינו יעקב מלמד שכל הקילוסין שישראל מקלסין להקדש ב״ה כנגד שנותיו של יעקב שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. וראה בהערת רש״ב. ובמדרש הגדול כאן מביא דרש זה. ובספר חצי מנשה מר׳ אביגדור כ״י אוקספורד. ויחי יעקב י״ז שנה אלו היה ימי טובה ונחת שהיה רואה יוסף מלך ובניו פרים ורבים ושלום בעולם אין שטן ואין פגע רע כנגדן יש י״ז מזמורים מסיום שיר המעלות עד סופן וזש״ה שיר המעלות יאמר נא ישראל סבא.

⁸⁷ מאמר זה מובא במדרש הגדול ויקרא ריש פ׳ אמור צד תקי״ט. ובמנורת המאור אלנקוה ח״ג פ״ה צד רכ. בשינוי גרסא לפיכך נמנו שנותיהן של אבות מסורסין. וראה לעיל פכ״ג אות כג. ובמדרש אגדה כאן, ולמה נחסרו משנותיו של יעקב ל״ג שנים, על שדבר כלפי מעלה, דקיימא לן כשם שמברך אדם על הטובה כך יברך על החילוף, והוא לא עשה כך, לפי שבשעה ששאלו פרעה כמה ימי שני חייך ויאמר יעקב אל פרעה מעט ורעים, ומנין התיבות הם שלשה ושלשים תיבות. ראה לעיל אות כג. ובפענח רזא מפרש ומה שעלו חייו בכלל קמ״ז שנה וחסרו לו ל״ג שנה מימות ק״ף של יצחק אביו הוא מפני קללת את אשר ימצא אלהיך לא יחיה שבאה גם עליו כקללת חכם הבאה אף על תנאי והנה מספר ״יחיה״ חסרו לו.

⁸⁸ התחלת המאמר יש בתנחומא וזאת הברכה ז. וכן בתנ״י שם. ודרש זה מובא גם במדרש הגדול ובמדרש הביאור כת״י כאן. ומענין זה שלא יאמרו מתנת שכיב מרע הוא. ראה לקמן פמ״ח אות כד. מ״ש בזה. ובב״ר שם הגירסא אמר ר׳ אבא בר כהנא ״מפני משכנים שישכנו ומקרבים שיקרבו שלא יאמרו מתנת שביב מרע״, את מוצא כו׳ ובמדרה״ג ליתא כל הפסקא הזאת וגור כמו שכתבתי בפנים אמר ר׳ אבא בר כהנא את מוצא כו׳ ובמנח״י כותב מפני משכנים שישכנו וכו׳ לשון זה קשה לפרש ואולי יש לקרות בשי״ן שמאלית מסכנים שיסכנו, ופירש העניים (שנדחו) ישארו בעניותם וכו׳ וכונתו נראה שכתוב בהם לשון קריבה, לומר שלא היו עדיין סמוך למיתתם ממש, כדי לקיים ולאשר מה שעשו, שהמקורבים על ידם יקורבו, והמרוחקים ירוחקו, ולא יאמרו מתנת שכיב מרע הוא, כלומר לא ידעו מה שעשו. וצ״ע.

⁸⁹ כ״ה גם בב״ר פצ״ו בכי״ו במנח״י בקצת שינוי, וביפ״ת מפרש לא הגיע לימי אבותיו דקריבה משמע שקרבו ימי מיתתו ומיהרו לבא שלא בעונתן והיינו מי שלא הגיע לימי אבותיו. ואינו מבואר הטעם למה לא הגיעו לימי אבותיהם. ובכת״י נר השכלים מביא טעם על זה, וכל מי שנאמר בו קריבה לא הגיעו ימותיו לימי אבותיו, יעקב לא הגיעו לימות יצחק, משה לא הגיע לימות עמרם, דוד לא הגיע לימי ישי, ולמה נאמר באלו קריבה יעקב שאמר אמותה הפעם, משה שהתאוה למיתת אהרן, כמו שיתבאר במקומו, דוד מפני ששמע כי מת אבשלום בנו ואמר מי יתן מותי תחתיך אבשלום בני. ולעיל פמ״ו אות קפ. ובמדרש הגדול ויגש צד תר״ץ תניא ארבעה צדיקים לא הזכיר הקב״ה עליהן מיתה והן הזכירו על עצמן מיתה ואלו הן אברהם ויעקב ומשה ודויד כו׳ ביעקב כ׳ אמותה הפעם הושיבו הקב״ה אני לא הכתבתי עליך מיתה ואתה אמרת אמותה הפעם, תשובתך ויקרבו ימי ישראל למות כו׳. וראה לקמן אות קכא. היו חייהן, וכ״ה בתנחומא שם וכמ״ש רש״ב בהערותיו שהכוונה דכולם ביחד חיו יותר מן ארבע מאות שנה. וכ״כ בלק״ט ושכ״ט דלא כהגירסא חיו דהפי׳ שכל אחד מהם חי כן. וכ״כ הרד״ל ובמנח״י שם, וראה ברמב״ן לעיל פו, טו. ובספר היוחסין י: וביפ״ת כאן. ובמדרש הגדול גורס וכן בועז ועובד וישי חיו כל אחד מהן קרוב לחמש מאות שנה.

⁹⁰ ראה לעיל פז-פח. ובזהר ח״א ריא: ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגומר, אמר רבי יוסי לבא חמא בנבואה במצרים דיהון בנוי בכמה גלוון עד הכא ועד עידנא דקץ משיחא ולא מטא לנבואה דויחי אלא במצרים והיא נבואתה מעלייתא מדאתנביאו דכוותה ולא מטא להו שום איניש מן בני נבואה אלא הוא ומשה. במשה כתיב כי לא יראני האדם וחי ביעקב כתיב ויחי יעקב.

⁹¹ תנחומא ויחי ב. תנ״י שם ד. ובב״ר פצ״ו בכי״ו במנח״י אמר ר׳ שמעון בן לקיש ימיהן של צדיקים קובלים עליהם, דמר ר׳ סימון עמד לו היום באמצע הרקיע אמר איני זז ולא שוקע ובן עמרם בעולם, הדה היא אם לא בכיתי לקשה יום (איוב ל, כה) שנתקשה היום כנגדו. וכעי״ז בדברים רבה פ״ט ט. הן קרבו ימיך וגו׳ ד״א מהו הן א״ר סימא היום קובל לפני הקב״ה אמר רבש״ע איני זז ואיני שוקע ומשה קיים, ד״א רבנן אמרי וכו׳ מה עשה הקב״ה רמז לשמש והיה עומד ומתקשה כנגדו אמר איני זז ואיני שוקע ומשה קיים בעולם וכו׳ מהו הן קרבו ימיך כאדם שאומר לחבירו פלוני קבל עליך לפני המלך וכו׳. ובמנח״י מפי׳ ב״ר כי״ט מל״א גורס ומפרש היום קובל עליך לומר כי הוא קיים, יעקב קיים ולא נגזרה גזירה עלי שיהא בואי, וקרב בתחומי שלא כדין, מהו ויקרבו כאדם שהוא אומר קרב פלוני על חבירו ונכנס לו בתחום חבירו. וביפ״ת מפרש שדורש ויקרבו מלשון קרב ומלחמה והוא התאמצות בדין דהיום נלחם עם יעקב שבא זמנו להפטר מן העולם.

⁹² בפי׳ ב״ר מכת״י במנח״י חייך נטמן אתה ואין אתה מת שאינו אומר כן (כאן) וימת ישראל אלא ויקרבו ימי ישראל למות דמשמע קרוב למיתה אבל אינו מת ממש הא כיצד נטמן אתה ואין אתה מת. וכעין זה בתענית ה: יעקב אבינו לא מת. ראה לקמן מט, לג. ואולי זה הוא אותו הדרש דלקמן אות צב. בסגנון אחר.

⁹³ מובא במדרש הגדול, וראה לעיל אות צא. ובתנחומא ותנ״י ברכה ז. א״ר שמואל בר נחמני וכי ימים מתים אלא אלו הצדיקים שהן מתים ימיהן בטלו מן העולם אבל הן עצמן קיימין שנאמר אשר בידו נפש כל חי וכו׳ אלו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים. ראה ברכות יח. ובכת״י נר השכלים ביעקב נאמר ויקרבו ימי ישראל למות במשה נאמר הן קרבו ימיך למות בדוד נאמר ויקרבו ימי דוד למות בכולם יפיל המיתה על ימיהם לא עליהם.

⁹⁴ עו״ש ווי לרשיעיא דלא כתיב בהו קריבא והיך יקרבון יומוי קמי מלכא דהא כל יומוי בחובי עלמא אשתכחו. ובגיני כך לא יקרבון קמי מלכא ולא יתמנון קמיה ולא ידברו לעילא אלא אינון שציאן מגווייהו, עלייהו כתיב (משלי ד׳) דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו. וראה שם ח״א צט. ריב: ריז. וענין זה שכאן בפרשה קראו יעקב וישראל יש בשכל טוב ויקרבו ימי ישראל פעמים קראו הכתוב ישראל, ולפעמים קוראו יעקב, שהרי הכתוב החזיר את שמו להקראות יעקב, שנאמר ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב. עי׳ לעיל פמ״ו אות יב. וברבינו בחיי כאן מאריך בביאור שמות יעקב וישראל.

⁹⁵ ראה לקמן אות צה-קח. ובמדרש הגדול אמר לו שאת חביב עלי יתר מכולן שבשבילך ירדתי לכאן ושאת צריך לדבר הזה כו׳. וכ״ה בשכ״ט כאן. וראה מענין זה בזהר ח״א רכב: ושאת צריך לדבר, שיוסף השביע ג״כ את אחיו והעליתם את עצמותי מזה. עבד דייעבדין, עשה לאחרים בשביל שיעשו אחרים גם לך כן, ספוד בשביל שיספדוך, לוה את המתים בשביל שילווך. (מנח״י).

⁹⁶ תנחומא ויחי ג. למה לא לראובן ולא ליהודה ראובן בכור ויהודה מלך והניחן וקרא ליוסף, ללמדך שהכל מכבדין למי שהשעה עומדת לו, ועוד שהיתה ספק בידו לעמוד בצוואתו. ובתנ״י שם ה. שהיה ספיקה בידיו לעשות. ובמדרש הגדול למה ליוסף מכולן אלא שסיפק בידו, אמר אם אני אומר לראובן לשמעון ליהודה אין השעה בידן, אבל יוסף השעה בידו. ובכת״י חמאת החמדה למי שהיה בידו יכולת לעשות. ובגנזי שכטר ח״א צד מג. מכת״י ילמדנו הקדמון והיה ראובן בכור ויהודה מלך ולא קרא לאחד מיהן אלא ליוסף שהיתה השעה בידו מנין ממה שקראו בענין ויקרבו ימי ישראל וגו׳ ויקרא לבנו וגו׳.

⁹⁷ מובא בדרשת אבן שועיב וקודם לזה והנה יעקב בשעה שהתחילה החולשה בו והרגיש עצמו באפיסת הכחות וזה היה בשנה האחרונה לימיו קרא לבנו ליוסף ומסר לו מסורת חכמה וכן במדרש ויקרא וכו׳. וראה לעיל פל״ז אות מ. בבאור וש״נ. ובספר היובלים סוף פמ״ה מבואר ויתן את כל ספריו ואת ספרי אבותיו אל לוי בנו. ומענין זה בצוואות השבטים צוואת לוי.

⁹⁸ תנחומא ויחי ב. תנ״י ויחי ג. קה״ר פ״ט יא. ומענין זה בב״ר פצ״ו בכי״ו במנח״י, אתמול ידעתי בני ידעתי (מח, יט.) ידעתי מעשה ראובן ובלהה ידעתי מעשה יהודה ותמר, מה אם דברים שלא נתגלו לך נתגלו לי, דברים שנתגלו לך על אחת כמה וכמה, כד מטת שעתיה מהוא אמר אם נא מצאתי חן בעיניך וגו׳ אל נא תקברני במצרים. וכ״ה במדרש הגדול ריש פ׳ ויחי צד תשא. ובדברים רבה פ״ט ד. א״ל הקב״ה משה מי גבר יחיה ולא יראה מות כו׳ מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך ואח״כ ויקרבו ימי ישראל למות.

⁹⁹ שלשה פעמים, נראה כוונתו דשלש פעמים נא כתוב בפסוק זה.

¹⁰⁰ בפרקי הירידות פ״א בנספחים לסדר אליהו זוטא לרמא״ש צד 52 בקצת שינוים. ובב״ר פצ״ו בכי״ו במנח״י שים נא ידך תחת ירכי וגו׳ אמר ר׳ ברכיה לפי שניתנה להם בצער לפיכך הן נשבעים בה. ומובא דרש זה לעיל פכ״ד אות לט. וראה שם בבאור וצרף לכאן. ובחזקוני שים נא ידך תחת ירכי זאת לפנים בישראל דוגמת תקיעת כף היא. וראה לקמן אות קל. ובספר מנחה בלולה תחת ירכי יוצאי ירכי שתהיה יד השגחתך עליהם, וזהו שאמרו אח״כ האחים אביך צוה לפני מותו לאמר וגו׳.

¹⁰¹ ראה לעיל פכ״ד אות לט. בבאור.

¹⁰² בהערות רש״ב מביא משבלי לקט השלם הלכות מילה סי׳ א׳ ובבראשית רבה דורש ברית הרי תרי״ב והמצוה עצמה הרי תרי״ג. וראה לעיל פי״ז אות צט-קב.

¹⁰³ תנחומא ויחי ג. ותנ״י שם. ובפי׳ ב״ר כת״י במנח״י מת ברא דרחמך טעון מת בן אוהבך טעון אתה את המטה כדי שיראה חברך ויאהבך, מת רחמך פרוק הנח (שלא תטעון) שאין מי שיגמול לך לאחר מכן. ובלק״ט וכי יש חסד של שקר אלא כל חסד שהוא שלא בפניו הוא חסד של אמת אבל חסד שבפניו הוא חסד של חנופה כו׳ ולפי שהיה יעקב אבינו הולך לעולמו והוא עשה עמו חסד שלא בפניו, לכך נאמר חסד ואמת. וראה ברש״י כאן. ובכת״י מושב זקנים חסד ואמת, פר״ש חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, ותי׳ והלא יעקב שילם לו החסד שנתן לו שכם על אחיו, וי״ל דהכי פירושו ועשית עמדי דבר שהוא חסד ואמת לשאר מתים, א״נ לא קש׳ שבשעה שאמר לו כן לא היה עדיין בדעתו ליתן לו שכם, ג״ן. אך קשה והלא גבי רחב כתיב ועשינו עמך חסד ואמת והיא חייה ועשו עמה תשלומים כי היא עשתה עמהם טובה שטמנה אותם, נ״ל כי עשו עמה תשלומים חסד ואמת שאין לו תשלומים שהצילוה מהמיתה ומה תשלומים יש על המיתה. ובמדרש אגדה ואמר יעקב ליוסף אם אתה עושה עמי היום חסד ואמת אף לאחר מיתתי עשה. וצ״ב כוונתו, ונראה לפרש דבריו שיעקב אמר ליוסף כמו שאתה עושה עמי היום בחיי חסד ואמת, היינו כל מה שאני מבקש ממך אתה עושה לי, כן תעשה לי מה שאבקש ממך לעשות לאחר מיתתי. ולפי דרשתו אין הפירוש חסד ואמת דווקא לאחר מיתה אלא אפילו בחיים כמו שהקשה במושב זקנים, וכן מבואר עוד בכ״מ בתנ״ך דביטוי זה נאמר על דברים שבחיים. ראה לעיל כד, מט. וש״ב ב, ו. שם טו, ב.

¹⁰⁴ מובא במדרש הגדול כאן.

¹⁰⁵ במדרש הגדול בקצת שינוי אמר ר׳ יצחק ומה אם יעקב שנברא העולם בשבילו אמר ועשית עמדי חסד ואמת שאר בני אדם על אחת כמה וכמה, מכאן אמרו מלך באכסניא צריך חסד. ובגנזי שכטר ח״א צד כו. וכן במנח״י כאן מביאים מלקוטים מן ספר המספיק לר׳ תנחום הירושלמי הוצאת באבער צד כה. מביא פתגם זה מלך באכסניא צריך פרנסה.

¹⁰⁶ במדרש הגדול א״ל מדברי תורה אתה חייב לכבד את אביך.

¹⁰⁷ מובא בילמדנו הנדפס בקונדרס אחרון בילקוט שמעוני אות ל. ובב״ר פצ״ו מכתי״ו במנח״י בשינוים מדברו של הקב״ה את חייב לי וה׳ אלהים אמת (ירמיהו י׳:י׳) שהוא אמר לי ויוסף ישית ידו על עיניך (בראשית מו, ד,) אם עשית עמדי הדבר הזה כילו (במנח״י מפרש דהפי׳ כמו כאילו), חסד עשית עמדי. ובמדרש הגדול ועשית עמדי חסד ואמת ד״א אמר מדבריו של הקב״ה אתה חייב לי שאמר לי ויוסף ישית ידו על עיניך וכתיב וה׳ אלהים אמת.

¹⁰⁸ ראה לעיל אות קח. בחזקוני כותב חסד ואמת כו׳ כלומר מחויב אתה לקברני אבל אינך חייב לטרוח לקברני בארץ כנען ולכך אני מפייס אותך אל נא תקברני בארץ מצרים להשתקע שם בקבורה. וכ״ה בהדר זקנים אמת שאתה חייב לקברני. וזהו הפי׳ גם במאמר שלפנינו קבורתי אמת שאתה חייב מצד מצות כיבוד אב שהיא מדין התורה שנקראת אמת, אבל העליה לארץ כנען זה נקרא חסד. ועפמ״ש יש לתקן מאמר תמוה בדברי רבעה״ת כאן ועשית עמדי חסד ואמת כלו׳ אמרתי שאתה חייב לקברני בארץ כנען לכך אני מפייס אותך שתעשה עמי חסד ואמת ותטרח לקברני לשם. ואין לדברים אלה שום מובן וכך צריך להגיה חסד ואמת כלו׳ (אמרתי) [אמת] שאתה חייב לקברני [אבל לא] בארץ כנען, לכך כו׳.

¹⁰⁹ תנחומא ויחי ג. וראה לעיל אות צד. וברד״ל בשבילך ירדתי למצרים וגם לא רציתי לפרוש ממך לחזור לא״י קודם מותי, ואם אקבר פה מעלה אני כאלו אתה תקברני במצרים לכך אל נא. אמרתי אמותה הפעם, ובזה גרמתי מיתה לעצמי (כהדרש לעיל אות פח. בביאור) ולפיכך אל תגרום לי מיתה ג״כ. (מת״כ).

¹¹⁰ תנחומא ויחי ג. תנ״י שם ה. וי״ג בב״ר ד״א אמר יעקב שלא יטעו בי המצרים שאני נמשלתי בשה שנא׳ שה פזורה ישראל ושה היא תועבת מצרים. וראה לקמן אות קיד. ובענין זה שנפרעין גם מע״ז עצמה מבואר כן מהרבה מקומות בחז״ל ומצוינים במנח״י. ירושלמי חגיגה פ״ב ה. ויק״ר פכ״ו ז. תנחומא אמור ב. תנ״י שם ד. מדרש שמואל פכ״ד ה. וכעי״ז בסוכה כט. מכלתא בא פ״ז. מכלתא דרשב״י צד יג.

¹¹¹ מובא במדרש הגדול כאן.

¹¹² מובא במדרש הגדול כאן. וראה לעיל פכ״ח אות צד-צה. וצרף לכאן.

¹¹³ מובא במדרש הגדול כאן.

¹¹⁴ מובא במדרש הגדול כאן. ובב״ר פצ״ו בכתי״ו במנח״י אל נא תקברני במצרים, שלא יפדו בי הכ׳ דת׳ ופטר חמור תפדה בשה (שמות לד, כ.) למחר הן באים ומעשנים לפני ארוני, אם לשמע להם הרי אני נענש, ואם לא לשמע להן הן אומרים הרי כל הפנים שוות. ומלשון זה משמע דדרש אחד הוא. אמנם בב״ר הנדפס פצ״ו וכן במדרש הגדול מבואר דשתי דרשות הן כמו לפנינו אות קיג. קיד.

¹¹⁵ תנחומא ויחי ג. ובב״ר פצ״ו ד״א יעקב אמר שלא יפדו בי המצרים, הם משתחוים לשה, ואני נמשלתי בשה שנאמר שה פזורה ישראל, ובמצרים כתיב אשר בשר חמורים בשרם. וכתיב ופטר חמור תפדה בשה, הוי אל נא תקברני במצרים. וראה לעיל בבאור אות קיג. ובמדרש הגדול ד״א אמר שלא אעשה פדיונן של מצרים שהן משולים בחמורים וכו׳. ובכת״י נר השכלים מבואר ולא עוד אלא שראה ברוח הקודש שאם נקבר במצרים לא ירד עליהם עשר מכות בזכותו.

¹¹⁶ תנחומא ויחי ג. תנ״י שם ה. ובב״ר פצ״ו מכתי״ו במנח״י אמר ר׳ יצחק למחר הקב״ה אומר למשה והך את עפר הארץ (שמות ח, יד.) יהיה עפר שתחתי מרחיש מכל מקום. וכ״ה במדרש הגדול א״ר יצחק נתיירא שמא ירחיש העפר תחתיו במכת כנים. ובמשנת רבי אליעזר פי״ט צד שמז. ד״א נתירא שמא ירחיש העפר תחתיו במכת כנים, שנ׳ נטה את מטך והך את עפר הארץ, וכן את מוצא ביוסף ויחנטו אתו, אם תאמר שנתנו אותו בקרקע, היה לו ללמוד מאביו, אלא מלמד, שנתנוהו בים, וכיון שהגיעה השעה לצאת ישראל ממצרים כו׳ מיד צף ועלה ארונו של יוסף. ובסגנון אחר בכת״י נר השכלים ולא עוד אלא שראה שעתיד עפר מצרים לרחוש כנים ולא רצה להיות עפרו מכה. ובגנזי שכטר ח״א צד סד. מכת״י תנחומא [ר׳ יצחק] צפה אבינו יעקב שעפרה של מצרים לוקה ועתיד ליעשות כנים שלח ליוסף ובקש הימנו ואמ׳ לו אל נא תקברני במצרים אמ׳ לו עפר של מצ׳ עתיד להרחיש וכן אתה מבקש שירחיש עפרי כינים. ובכת״י מושב זקנים אל נא תקברני במצרים כו׳, פר״ש מפני שעתיד להיות עפרם כינים, ותימה מה בכך והלא כל עפר תהיה רמה, ואת״ל מפני דקשה רמה למת כמחט בבשר חי, והא ליתא ביעקב דהא אמרינן בבבא בתרא דלא שלטה רמה בבנימין וכ״ש ביעקב ומשם הר׳ שמעון הנקדן שמעתי שיש בספר יצירה שכל שנה ראשונה יש בו רוח בהמי ומרגיש כמו בהמה. גם ברבעה״ת דעת זקנים והדר זקנים מבואר קושיא זו מגמ׳ ב״ב יז. דכ״ש ביעקב דלא שלטה בו רמה, ולפנינו בגמ׳ ב״ב שם מבואר דיעקב לא שלטה בו רמה ולא צריך ללמוד הדבר בכ״ש, ומוכח דבגירסתם לא היה יעקב, וכ״מ לעיל פמ״ו אות קעז. בבאור ממסכת כלה. ושם מבואר ור״ת מתרץ שהיה ירא שלא ינצלו מצרים מעשר מכות בעבורו. וזה הוא כהדרש לעיל אות קיג-קיד. אבל לא תי׳ למ״ד שדורש הטעם משום שעפרה עתיד להיות כנים וצ״ע. ובמדרש אגדה הו״ב קצת בסגנון אחר שעתידים מצרים ללקות בכנים ויהיו מרחשות במטה שלו.

¹¹⁷ בתנחומא ויחי ג. ועכשיו אפילו אדם מת בספינה הנפש הולכת אל אבותיו. וביאור הדברים ברב״ח כאן, ושכבתי עם אבותי כלפי הנפש, ונשאתני ממצרים כלומר מובטח אני שאפילו תקברני במצרים עם אבותי אני הולך אלא תגרום לי גלגול, אמר רבי יצחק מכאן שיודע אדם יום מיתתו להיכן הוא הולך אם למקום הצדיקים אם למקום רשעים, וזהו שהקדים ושכבתי עם אבותי ואחר כך ונשאתני ממצרים כלומר אפילו מת אדם בקרון או בספינה או בנהר או במדבר או בישוב נפשו קודמת והולכת אל אבותיו.

¹¹⁸ ראה לקמן אות קכג. ונראה דמביא אסמכתא מקרא זה שלא רצה להיות נקבר במצרים בין רשעים, ועפ״ז יש לבאר הדרש שהביא בכת״י נר השכלים, ויקרבו ימי ישראל למות, הצדיקים מתערבין עם הצדיקים בגן עדן שנאמר שלום ינוח על משכבם, והרשעים מתערבין עם הרשעים בגיהנום שנאמר ישובו רשעים לשאולה, וממה שאדם זורע הוא קוצר שנאמר זרעו לכם לצדקה ואל תזרעו אל קוצים כו׳. וי״ל דכוונתו לסוף הפסוק אל נא תקברני במצרים מטעם זה שלא רצה להיות מעורב עם הרשעים.

¹¹⁹ המשך המאמר לעיל אות קי.

¹²⁰ המשך המאמר א״ל ר׳ סימיי א״כ רבותינו שבגולה הפסידו, אמר לו מלמד שהארץ מתחלחלת כחלודות והן מתגלגלים כנודות וכיון שהן מגיעין לארץ ישראל הם חיים הדא היא ונתתי רוחי בכם וחייתם (יחזקאל לו, יד.). ובשכ״ט מפרש צער מחילות שמתים שבארץ ישראל הקברים שלהם נפתחין, והן יוצאין חיין ורואין מיד פני השכינה, שנאמר וידעתם כי אני ה׳ בפתחי את קברותיכם, אבל מתים שבחוץ לארץ הקרקע מתבקעת מתחתיה ויוצאין והולכין דרך הקרקע דרך מחילות כתולעת זו מן הקבר עד ארץ ישראל, ומתוך ארץ ישראל עולין ויוצאין ורואין פני השכינה שנאמר ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. ובירושלמי כלאים פ״ט ה״ג כתובות פי״ב ה״ג כתיב ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, יעקב כל הן דהוא מה הוא מנכי (כל היכן הוא שהוא קבור מה הוא מפסיד, ומה איכפת ליה ליעקב הצדיק להקבר בא״י, פנ״מ) ר׳ לעזר אמר דברים בגב, רבי חנינא אמר דברים בגב, רבי יהושע בן לוי אמר דברים בגב (יש דבר פנימי ונסתר בזה, פנ״מ) מהו דברים בגב, ר״ש בן לקיש אמר אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים כו׳. ובבלי כתובות קיא. (ישעיה מב) ורוח להולכים בה, א״ר ירמיה בר אבא א״ר יוחנן כל המהלך ד׳ אמות בא״י, מובטח לו שהוא בן העוה״ב, ולר׳ אלעזר צדיקים שבח״ל אינם חיים, א״ר אילעא ע״י גלגול, (מתגלגלין העצמות עד א״י וחיין שם, רש״י) מתקיף לה ר׳ אבא סלא רבא גלגול לצדיקים, צער הוא, אמר אביי מחילות נעשות להם בקרקע, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, אמר קרנא דברים בגו, (יש כאן דברים מסותרים בדבר זה וצריך לתת להם לב, רש״י) יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה (ולא היה צריך לזכות ארץ ישראל, רש״י) ואם מתים שבח״ל חיים למה הטריח את בניו, שמא לא יזכה למחילות. ובתנ״י ויחי ו. ושכבתי עם אבותי למה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל אר״ח אריב״ל דברים בגו, אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים (תהלים קטז. ט). אמרו רבותינו שני דברים בשם ר׳ חלבו למה האבות מחבבין ארץ ישראל לקבורה שמתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח, ואוכלין שנות המשיח. (זה ליתא בשאר המקורות). ובפסקתא רבתי פ״א וכן אתה מוצא באבות העולם אין סוף על מה שנצטערו על קבורת ארץ ישראל. וכן אתה מוצא בשעת סילוקו מן העולם משביע ליוסף ואומר לו אל נא תקברני במצרים. וראה שמו״ר פל״ב ד. מדרש משלי פי״ז. פרקי דר״א פל״ד. ובמדרש הגדול לק״ט ושכ״ט כאן ולעיל פכ״ג אות עו.

¹²¹ כ״ה בתנ״י ויחי ז. ובכת״י ילקוט תלמוד תורה בשם ילמדנו, וחסרה שם מלה אחת נפשי יוצאה ״מיד״ ורש״ב לא הרגיש בזה. כי בלי זה אין המאמר מובן.

¹²² כ״ה בתנחומא ויחי א. ובב״ר ריש פצ״ו ויקרבו ימי ישראל למות כו׳ אין מי יקוה שלא ימות, הכל יודעין ואומרין בפיהן שהן מתין כו׳ יעקב אמר ושכבתי עם אבותי אימתי בשעה שנטה למות שנאמר ויקרבו ימי ישראל. וראה התחלת המאמר לעיל פט״ו אות ב. פכ״ז אות ד.

¹²³ מקור המאמר בגמ׳ ב״ב טז. אך שם לא מוזכר מקרא שלפנינו לפי הגירסא שלנו. בשכל טוב מוסיף, וכן ביעקב לפי שהניח שנים עשר שבטים כולם צדיקים והגונים נאמר בו ושכבתי עם אבותי.

¹²⁴ מקור המאמר בסנהדרין טז. ובשכ״ט מוסיף לפי שאין ראוי לקבור צדיק אצל רשע ולא רשע אצל צדיק, צדיק אצל רשע מצינו שיעקב צוה לבניו שלא יקברו אותו במצרים אצל הרשעים. וראה לעיל אות קיז. וברב״ח וקברתני בקברתם מכאן דרשו רז״ל לעולם יקבור אדם צדיק אצל צדיקים שנא׳ (מ״ב יג, כא) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וגו׳, וזהו שאמר הנביא במותו (מ״א יג, לא) וקברתם אותי בקבר אשר איש האלהים קבור בו אצל עצמותיו הניחו עצמותי.

¹²⁵ ראה לעיל אות קיט.

¹²⁶ הוספתי בפנים ע״פ גי׳ ש״ס כת״י מינכן, וכ״ה בפי׳ הרא״ש ממצרים טול עמי מעפר הארץ מיתורא דמצרים קדריש. ובפי׳ המיוחס לרש״י מעפר מצרים טול עמי. ורבינו גרשם בגמ׳ ב״ב קא. מפרש, תפוסתו, אותו קרקע שסביבו שהליחה והמוח של המת שם כל אותה קרקע נוטל עמו דכמת עצמו דמי (וברשב״ם דחשובי כרקב של מת) וחופר עוד בבתולת קרקע עם התפוסה ג׳ אצבעות והיינו תפוסתו כדאמר להו יעקב לבניו בשעת פטירתו ונשאתני ממצרים מאי אמר להו ונשאתני ממצרים אלא הכי קאמרי להו מקרקע מצרים טול נמי דהיינו נמי תפוסתו, והר״י מיגא״ש שם מפרש ואת תפוסתו, פי׳ עפר תיחוח שתחת המת שכיון שדבר ידוע הוא שלחלוחית המת ומה שנמס מגופו באותו עפר הוא נבלע כמת עצמו הוא חשוב ולפיכך כשמפנה אותו מאותו מקום נוטלו ואת תפוסתו עמו וקוברו במקום אחר. וכדבריו מבואר בפירוש המשניות פ״ט דנזיר ״ובארו זה שמאסף עם המת העפר הלח שלו כולו שהוא מתחתיו ויחפור מן העפר התיחוח ומקרקע בתולה ג׳ אצבעות ואז יטהר זה המקום, וסמך לזה ומה שאמר ונשאתני ממצרים וידוע שהם ישאוהו משם אבל הכוונה טול עמי מעפר מצרים שאני שוכב בו לפי שתמצית הליחות והבשר המעופש מעורב בזה העפר״. וכ״כ בפט״ז דאהלות משנה ג. ומלשונו משמע דמפרש שגבי יעקב כיון דשכב על העפר ותמצית הליחות יצא בעפר זה ע״ז אמר ממצרים טול עמי. ועפ״ז יש לבאר מה שהעיר בתוי״ט במשנה שם על דרש הגמ׳ ״לא נמצא בכתוב שנקבר בתחלה במצרים והרמב״ם כתב דאסמכתא הוא״. וכן הקשה בפי׳ התוס׳ הדר זקנים ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, אמרינן בנזיר בפ״ב בהלכה אחרונה מנין לתפישת הקבר מן התורה שנאמר ונשאתני טול עמי מקרקע של מצרים, ותימה להרב ר׳ ישעיה וכי יעקב אבינו היה קבור במצרים דיליף מיניה תפיסת קבר מן התורה כלומר שיקח ג׳ אצבעות עפר תיחוח, ותי׳ משם ר׳ חיים כך הוא, יעקב היה אומר ליוסף אל נא תקברני וכו׳ לכשתצאו ותקחו כל השבטים ותקחו גם אותי תהיו צריכין ליקח עמי תפיסת הקבר, ויהא טורח הרבה עליכם, אבל אם תקחני עתה לא תצטרך לא לזה ולא לזה. (גירסא זאת מניין לתפישת הקבר מן התורה ליתא בספרים שלנו, ובערוך ע׳ תבס ״מניין״ לתבוסה וברמ״ה ב״ב שם תפוסת ״מנלן״ ובכת״י ילקוט ת״ת ״מנלן תפיסה״. ולפי גירסא הנ״ל משמע שלימוד גמור הוא מקרא זה וצ״ע) והרב חיד״א בספרו פני דוד פ׳ ויחי מביא תי׳ הנ״ל בסגנון אחר אל נא תקברני במצרים כלומר לא עכשיו תקברני במצרים לפי שעה ואח״כ תוציאני ותוליכני ושכבתי וכו׳ שאם אתה עושה כן אתה מוכרח ונשאתני ממצרים שתטול מעפר מצרים כמו שהוא הדין ונוטל את תבוסתו וצריך שתקבר עפר ארץ טמאה עמי לכך אנכי מצוך אל נא תקברני במצרים כדי שלא תצטרך לקחת מעפרה לתבוסה וזה ילפותא דש״ס. וכן דעת התוס׳ שיעקב לא נקבר במצרים. שכ׳ במוע״ק כ. ומויעש לאביו אבל שבעת ימים לא מצי לאתויי דהתם קודם קבורה הוי, ובירושלמי משני דאין למדין מקודם מ״ת. ובשאילת שלום בפי׳ על השאילתות פ׳ ויחי שכ׳ טעם אחר שאין למדין אבילות מיעקב מוכיח מדברי הגאון דס״ל כפשטות הגמ׳ דנזיר סה. דיעקב נקבר במצרים עד שנשאוהו משם לארץ ישראל. ולא כשיטת התוס׳. וראה לקמן נ, ב. שהבאתי עוד מקורות דילפי אבילות מיעקב וצ״ל דס״ל דגבי יעקב היתה קבורה כפשטות הגמ׳ דנזיר. וכן בחזקוני מבואר דס״ל דבגמ׳ נזיר מוכרח דיעקב נקבר מתחלה במצרים וז״ל ד״א ושכבתי בקבר במצרים ונשאתני ממצרים שבתחלה היה נקבר במצרים כדאיתא פרק נזיר המוצא מת כו׳. וכ״כ בתו״ח בנזיר שם בשם מהרש״ח לתרץ קושיות התוס׳ יו״ט, והפי׳ אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי פירוש שישכיב אותו שם רק אם תצטרך לקבור במצרים לפי שעה שלא תוכל לילך תיכף לא״י תקח מעפר מצרים גם כן וקברתני בקבורתם. ויש לומר ביאור הענין ע״פ דברי הפיהמ״ש לר״מ הנ״ל, דיעקב לא נקבר בקבר גמור בעפר למעלה ולמטה רק בארון שארונו נקובה, וטעם הדבר כיון דמבואר בכתוב לקמן נ, ב. ויבכו אותו מצרים שבעים יום, וכפי דרשת חז״ל שלשים לבכיה, א״כ בוודאי לא הלינוהו זמן רב כל כך חוץ לקבר אלא נתנוהו בארון ושמוהו בכוך כדי שיהא מוכן לקחתו לשאת אותו לארץ כנען. ומבואר בירושלמי מוע״ק מובא ברא״ש וש״ע יו״ד סי׳ שע״ד ס״ג דאם נתנוהו בקבר על דעת לפנותו אחר זמן מתחילין אבילות מיד. ושם ס״ד דבמצור סתימת הארון הוי כקבורה וחל עליהם אבילות מיד. עיי״ש בנו״כ. וראה מ״ש לעיל פ״ג אות קסא. מתורת האדם להרמב״ן בענין קבורה. ובתשובת ר׳ נטרונאי גאון כותב ״איזהו דרך ישרה בקבורה אם להטילו בכוך ולהניח למעלה מן הכוך שלא יגע בפניו עפר וטיט או כשם שאנו עושים שנותנים עפר על כולו כו׳ מקום שיש שרב גדול כמו ארץ ישראל מכניסין אותו ואין נותנין עליו עפר כל עיקר שסומכין שיש שרב שם ויבש המת ואינו מתליע. כו׳, ירושלמי בצוואתו דרבי תהא ארוני נקובה לארץ פירש שיטלו דף התחתון שבארון וישכיבוהו על הארץ שקבורת קרקע מצוה ולא תימא משום חביבותא דארץ ישראל אלא אפילו בחוצה לארץ דכתיב ואל עפר תשוב״. א״כ שפיר י״ל דגם ליעקב עשו קבורה כזאת ועל אותו עפר תיחוח שהיה מונח תחתיו, קודם שגמרו החניטה בארבעים יום, אמר ונשאתני ממצרים טול עמי מעפרה. ומה שאמר אל תקברני במצרים כוונתו הטמנה בקבר גמור לצמיתות ולא באופן ארעי שא״א היה בענין אחר. וראה ברבה״ז כאן. ובמדרש הגדול ד״א ונשאתני ממצרים מנין לתבוסה ״שהיא מטמאה״ אמר ר׳ יהודה אמר קרא ונשאתני ממצרים טול עמי מעפר מצרים, וכמה שיעור התבוסה כו׳. ומבואר מדבריו גירסא חדשה (ואולי זה פירושו) מנין לתבוסה ״שהיא מטמאה״ וכ״כ בפי׳ הר״י מיגאש ב״ב שם דמשנה זו המוצא מת לענין טהרת א״י שנויה. וכן מבואר מדברי הרמב״ם בהל׳ טומאת מת פ״ח ופ״ט. ועפ״ז יש ליישב קושיא גדולה שהעיר בהגהות צפנת פענח למשנה נזיר שם למה לא מובא בטור וש״ע יו״ד סי׳ שס״ג שס״ד דין זה של תבוסה שנלמד מקרא דיעקב, ומחמיר להלכה למעשה בנידון כזה. ולפי הנ״ל מבואר דעיקר דין זה נאמר רק לטומאה וטהרה ולא לדיני קבורת מת, וע״ז הביאו סמך מקרא דיעקיב וי״ל דיעקב החמיר על עצמו בזה כמו שהחמיר ע״ע שצוה על בניו שיקברוהו דווקא בארץ כנען שאין מזה ללמוד דין חיוב לאחרים. כן אין ללמוד לענין זה. וראה ביומא כא. אנן מאברהם ניקום ונגמור, ולקמן נ, י. לענין אין למדין מקודם מתן תורה. ולפי דברי מדרש הגדול מבואר כן בגמ׳ מנין לתבוסה שהיא מטמאה שמדבר רק מענין טומאה. שאחרי שנוטל מן הקרקע עמו ג׳ אצבעות המקום בחזקת טהרה. (וראה בשטמ״ק ב״ב שם שכ׳ דשיעור ג׳ אצבעות מפני המוהל שלו לא ידעתי אם הלכה למשה מסיני הוא. נראה כוונתו דהוי בכלל שיעורין דהלמ״מ הוא). והראיה מיעקב יש לפרש כפי גרסתנו בגמ׳ ״היכי דמי״ תפוסה כו׳ כלומר שבא להביא ראיה דמצינו ענין תפוסה כמו יעקב שצוה לקחת העפר שמתחתיו וזהו כעין גילוי מילתא מה זאת תפוסה, אבל לא למדין עיקר הדין של תפוסה דבמשנה מיירי מדין טומאה וגבי יעקב היה זה מצד מצות קבורה. ולהגירסא מניין לתפוסה ״שהיא מטמאה״ וכן להגירסא תבוסה מנלן י״ל דהביאו לאסמכתא מדרש זה שיעקב צוה לקחת עמו גם עפר שמתחתיו ע״כ משום שתמצית הליחות מעורב בו והוי כעין רקב של מת ומהאי טעמא מטמא. אבל המשנה דנזיר לא באת להשמיענו שיש בהלכות קבורה דין תפוסה אם לא חושש לענין טומאה וטהרה ומהאי טעמא לא הביאו הטור והש״ע דין זה משום דבזמן הזה לא נוהגים הלכות אלו. עוד י״ל לפ״מ דמבואר לקמן נ. ב. מב״ר פרשה ק׳ דרבנן סברי שיעקב ציוה לבניו שיחנטו אותו, וידוע שבחניטה פותחים את הגוף ומוציאים הליחות ומנקים את הקרביים. ראה לקמן נ, ב. ועל תמצית הליחות הזאת שנבלע בעפר שתחתיו אמר טול עמי ממצרים, ובגמ׳ ביארו רק היכא דמי תפוסה. ולפ״ז אין ללמוד דין תפוסה בהל׳ קבורה מיעקב די״ל שרק בכה״ג שעושים חניטה יש לחוש לזה משא״כ בסתם מת.

¹²⁷ התחלת המאמר במדרש הגדול הוא בילמדנו מובא לעיל פכ״ד אות סח. ולקמן אות קל. ויש מקום לשער שגם מאמרו של ר׳ מאיר על פסוק זה היה בילמדנו שלפניו. וכ״כ בגנזי שכטר ח״א צד כו. ובכת״י חמאת החמדה, ויאמר אנכי אעשה כדבריך מכאן אמרו מצוה לקיים דברי המת. ומענין זה בדרשת אבן שועיב סוף פ׳ ויחי בשם הרמב״ן דלמדנו עשרה דברים בענין המת כו׳ והשני מצוה לקיים דברי המת דכתיב ויעשו בניו לו כן כאשר צום. ודין זה של ר״מ מצוה לקיים דברי המת מבואר בגמ׳ גיטין מ. וש״נ, ובמחלוקת שנוי שם והתוס׳ בגיטין פו. כ׳ דמצוה לקיים דברי המת היא מצוה דרבנן, ולפ״ז צ״ל דר״מ מביא רק אסמכתא מקרא ואין לדחות דאי יש מצוה לקיים דברי המת למה צריך לשבע די״ל כמבואר לקמן אות קלב. דהשבועה היתה לחזק דבריו ושיהיה לו פתחון פה נגד פרעה אם ירצה לעכב. ומבואר מכאן חידוש גדול דדין זה מצוה לקיים דברי המת נאמר לא רק בענין דררא דממונא לא כמ״ש בספר חסידים סי׳ תש״כ הוצאת מק״נ סי׳ שי״א כותב מצוה לקיים דברי המת והוא כשמצוה על ממון כו׳ ושם בס׳ תשכ״א מביא הנה אחד צוה לבנו כשימות שיביאוהו למקום אבותיו להקבר עמהם ומת והיה הבן חפץ לקברו במקום שצוהו אמרו לו לא יתכן שהרי ימות החמה הוא והיום חם שמא יסריח ושמא יבקע ושאל לחכם ואסר לו כיון שכבוד אביו שלא להוליך אותו אל תוליכנו מן זה המקום. וכן מוכח מדברי התשב״ץ בשו״ת ח״ג סי׳ ק״ל. ותמוה הדבר שבשו״ת שבות יעקב מביא ראיה מקרא שלפנינו דמצוה לקיים דברי המת נאמרו רק בדררא דממונא ולא לענין שאר דברים. ולא היה לפניו מדרש הנ״ל שדברי ר״מ נאמרו ונסמכו בקרא זה. וז״ל בחו״מ סי׳ קס״ח לא מצינו בשום פוסק שמצוה לקיים דברי המת בשאר מילי אפילו בצוואת אביו או אמו עד דהוצרך בש״ס ופוסקים לומר מכבדו במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי וכו׳ ולא קאמר דחייב לקיים צוואתו ומקרא מסייעני קצת ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר וגו׳ אנא שא נא פשע אחיך וגו׳ ויאמר אליהם יוסף אל תיראו וגו׳ וינחם אותם וגו׳ משמע דהוא אינו מחויב לקיים צוואת אביו עד שהוצרך יעקב לבקש כ״כ אנא שא נא וגם יוסף הוצרך להבטיחם על כך ולנחם אותם לדבר על לבם, וכן יעקב הוצרך להשביע את יוסף ונשאתני ממצרים משמע דבצואה לחוד אינו מחויב לקיים מצותו עד שהוצרך להשביע על כך והנביא ירמיה סי׳ ל״ה יען אשר שמעתם על מצות יהונדב אביכם וגו׳ משמע שהוא רק מצד החסד לפנים משורת הדין לשמוע מצות אביהם ולא מצד הדין וחיוב, עכ״ל. ולבסוף כותב שם לחדש דבצוואת אביו ואמו שמחוייב לקיים עכ״פ לפנים משורת הדין וכופין ע״ז בדברים, אם עשה ע״ז שבועה אין לה היתר שעשה כן שלא תטרוף דעתו עליו והוי כנדרי אונס. ומביא ראיה מיעקב שהשביע ליוסף ונשאתני ממצרים אולי יאמר יוסף שעשה כדי שלא תטרוף דעת אביו בחליו ומשמע מקרא שאז כבר היה חולה ואח״כ תקפה עליו חליו יותר ומוכח מזה כחילוק הנ״ל. ובספר יד מלאכי בכללי הדינים סי׳ תכ״ב מביא ראיה לדברי השבו״י מגמ׳ כתובות קג: שלא קבל רבי חנינא לישב בראש אף דרבינו הקדוש צוה כן לפני מותו. ומהדרש שלפנינו מבואר להיפך דדין זה של מצוה לקיים דברי המת דנסמך על פסוק אנכי אעשה כדברך לא מיירי כלל מעניני ממון, ומה שהביא ראיה מהשבועה כ״כ לעיל לתרץ. כמבואר לקמן אות קלב. ויש לה״ר לזה מהדין המבואר ביו״ד סי׳ שד״מ וחו״מ סי׳ רנ״ג סעיף ל׳ דשכיב מרע שאמר אל תספידוני אין סופדין וכפי מה שמבאר הסמ״ע משום דמצוה לקיים דברי המת. ומוכח מזה דדין זה נאמר אפילו בשאר מילי. ועי׳ בהגהות יד שאול ביו״ד שם. וראה בנוב״י תניינא חאעה״ז סי׳ מ״ה עיי״ש, עוד יש להעיר שמהדרש הנ״ל יש לה״ר לדברי הרמב״ן בחידושים בגיטין יג. שכ׳ דאין מצוה לקיים דברי המת אלא ליורשיו וה״ה למקבלים מתנתו שיש להם לעשות בשלו כמו שמצוה להם, ולא לאחרים. וכ״כ הר״ן שם. ובכנה״ג חו״מ סי׳ רנ״ב מביא מתשובת מהר״א ששון סי׳ כב. דדווקא במצוה ליורשיו אבל במצוה לאחרים שאינם יורשיו אף היורשים אינם חייבים לקיים. ובשו״ת מהרי״ט ח״א סי׳ כ״ב מביא ראיה מב״ב קנו: גבי בני רוכל דלא מהני המתנה מפני מצוה לקיים דברי המת דלא צוותה ליורשיה רק לאחרים. ולפנינו מבואר דהדרש הזה נסמך על קרא שלפנינו שמיירי באב המצוה לבנו.

¹²⁸ כ״ה גם במדרש הגדול אך המלות ״אע״פ שלא כתב״ ליתא שם. ראה לעיל אות קכו. ומאמר זה צריך ביאור דמה ראיה מכאן שמדבר רק מענייני קבורה בארץ ישראל לעניני מתנת שכיב מרע. ונראה דבעל מאמר זה ס״ל כי״א דדברים אלו אמר יעקב ליוסף אחרי הברכות ואין מוקדם ומאוחר בתורה וע״ז אמר יוסף אנכי אעשה כדבריך כולל הכל גם המתנה שנתן לאפרים ומנשה יקבלו חלקם כפי צואתו. וצ״ע.

¹²⁹ מאמר זה מובא בשם מדרש ברבעה״ת דעת זקנים והדר זקנים פי׳ הטור ורבינו בחיי. ובס׳ שפתי כהן כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, קרא לו ואמר לו אם אתה תשאני ממצרים כן ג״כ יארע לך שישאוך ממצרים שכל מה שאירע לי יארע לך, ואם אתה, שאתה מלך תשאני כן יארע לך שישאך מלך זה משה שנאמר ויהי בישורון מלך. וראה לעיל אות צד. ובספר מגדל חננאל מביא מכת״י מינכן בשם רבינו חננאל אנכי אעשה כדבריך אנכי אעשה מעצמי.

¹³⁰ מאמר זה הוא בחמדת ימים התימני, ומסגנון הלשון נראה שמקורו במדרש חז״ל.

¹³¹ מובא לעיל פכ״ד אות סח. מילמדנו בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני סי׳ כ״ט. ובמדרש הגדול כאן. וראה לקמן אות קלב. ובתרגום יוב״ע כאן. ובלק״ט השביעו כדרך שהשביע אברהם אבינו את אליעזר. ובשכ״ט מוסיף אלא שאליעזר לא היה מזרעו של אברהם לא בוש לשים ידו תחת יריכו, דכתיב וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו, אבל יוסף שהיה בנו של יעקב יוצא יריכו לא שת ידו תחת ירך אביו, אלא נשבע לו על פה.

¹³² מובא גם לעיל פ״ח אות קמא. וראה מ״ש שם בבאור ובהשמטות ומלואים בסוף החלק צד תקלד. וצרף לכאן. ובשכל טוב ויאמר אנכי אעשה כדבריך, מפני שהיה יוצא יריכו לא רצה ליגע במילתו. ויאמר השבעה לי, אמר מכיון שאינך רוצה ליגע במילתי השבע לי בדיבור, וישבע לו בדיבור. ובכת״י מושב זקנים וי״מ לכך לא אמר וישם מפני שאסור לרחוץ עם אביו וכ״ש לשים ידו. וכנראה היה לפניו מקור המאמר שלפנינו. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים ״שים נא ידך תחת ירכי, אין נא אלא לשון בקשה כלומר אל תקפיד על שאני שואל ממך שבועתך תחת ירכי כי הנשבע צריך ליטול בידו חפץ של מצוה ולא רצה יוסף לשים ידו משום שנאמר ולא יגלה כנף אביו אלא נשבע לו״. כנראה השתמש בקרא זה רק לשם רמז ואסמכתא בעלמא דהרי פשטא דקרא (דברים כג, א.) מיירי מאיסורי ביאה, ובגמ׳ יבמות מט. דרשו דמיירי בשומרת יבם כנף הראוי לאביו. וראה רות ג, ט. ופרשת כנפיך שזה כינוי לאישות. והפירוש כנף אביו אשה שאביך פרש כנפיו עליה. וראה בספרי שם. (ואולי י״ל לפ״מ המבואר בספר השרשים לר״י גנאח ערך כנף ויתכן שיהיה דומה ללשון הערבית אשר יאמרו כנפת בענין הסתרת דבר כו׳ וכל מסתיר אצלם כנף. ולפ״ז אולי פירשו כן פשטא דקרא ולא יגלה כנף אביו היינו מקום הסתר של אביו) וצ״ע דהרי יש ללמוד להיפך מזה שיעקב אמר לו שים נא ידך מוכח שאין איסור בזה. וראה מ״ש לעיל פכ״ד אות סח. בבאור מדברי חמדת ימים שיעקב רצה לבדוק דעתו של יוסף אם עדיין הוא חכם כו׳. ועוד יש לפרש עפמ״ש לעיל פכ״ד אות מא. יריכו של אברהם שקולה כיד. א״כ י״ל אותו הדבר גבי יעקב מרוב קדושתו וזקנתו היה אצלו אבר המילה כמו חפץ של קדושה ולא עלה על דעתו שיש בזה שום שמץ הרהור אם יוסף ישים ידו תחת יריכו על בגדיו סמוך למילתו. ראה מ״ש לעיל פכ״ט אות סד. בפסוק הבה את אשתי. משא״כ יוסף שלא היה במדרגת אביו הרגיש כבר שאין זה מן הכבוד ושצריך להתרחק מזה ולכן אמר לו שישבע ולא רצה לשים ידו. ומזה לומד ר״י דכ״ש שצריך להתרחק מלראות ערות אביו.

¹³³ בכת״י מדרש הביאור בסגנון אחר ויאמר השבעה לי וכי לא האמין יעקב ליוסף אלא בשבועה, אלא אמר יעקב שמא אין פרעה מניח יוסף לעלות, ואם יודע פרעה שיוסף נשבע הוא נותן לו רשות בשביל השבועה וכן הוא אומר לפרעה אבי השביעני. ובכת״י מושב זקנים ויאמר השבעה לי, וא״ת למה הוצרך יעקב להשביע את יוסף הלא הקב״ה הבטיחו ואנכי אעלך גם עלה, וי״ל דשמא עליית עצמות, ולכן הוצרך להשביעו. וראה בפי׳ הרמב״ן כאן.

¹³⁴ בכת״י ילקוט מעין גנים. וראה נדרים ח. מניין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה וגו׳ והלא מושבע ועומד מהר סיני אלא הא קמ״ל דשרי לאינש לזרוזי נפשיה. עיי״ש במפורשים ולעיל פי״ד אות קמ. מספרי ואתחנן צריך להשביע את יצרו. וכאן דורש מכיון שיוסף כבר הבטיח לאביו ויש מצוה לקיים דברי המת אעפ״כ רצה יעקב שישבע מכאן שנשבעין לקיים את המצוה. וראה לעיל אות קלב.

¹³⁵ במדרש הגדול וישתחו ישראל על ראש המטה, אמר מודה אני לפניך ה׳ אלהי שלא יצא ממטתי פסול, אלא שמת מטתי שלימה. וכ״ה בכת״י ילקוט מדרשי תימן בשינוים ובענין ברוך שם כו׳ מבואר בב״ר פצ״ו (שיטה חדשה) כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו בבקשה מכם בני היו מכבדין להקב״ה כדרך שכבדוהו אבותי שנאמר אשר התהלכו אבותי לפניו אמרו לו יודעין אנו מה בלבך שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד כיון ששמע יעקב כן השתחוה שנאמר וישתחו ישראל על ראש המטה. ראה לקמן מט, ב. ובזהר חדש (דפוס ווארשא) קח: צלותא דערבית איהי מטה ובגינה איתמר ביעקב וישתחו ישראל על ראש המטה דאיהי בבי תרעא בגלותא דאיהו לילה, וכו׳.

¹³⁶ בתנחומא ויחי ג. וישתחו ישראל לשכינה שעומדת עליו. וכ״ה בתיב״ע. וראה ברש״י כאן. ובמדרש אגדה, וישתחו ישראל על ראש המטה, לשכינה, שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה׳ יסעדנו על ערש דוי (תהלים מא, ד.). ראה שבת יב: ובחזקוני נתן שבח להקב״ה על שנתן בלבו של יוסף לקברו עם אבותיו וכאן נתקיים החלום שהשמש משתחוה לו, ומ״מ ההשתחויה כלפי שכינה היתה. ובכת״י חמאת החמדה הודה לשם על אחריתו הטובה. ובזהר ח״א קעא: וישתחו ישראל על ראש המטה וכי לגביה דבריה סגיד אלא לאתריה דשכינתא קא כרע וסגיד. וראה שם ריג. רכה: רמט:

¹³⁷ ראה לקמן אות קלז.

¹³⁸ תעלא, שועל. בעידניה, אם תראה שעתו מוצלחת (רש״י). ובכת״י חמאת החמדה וישתחו ד״א חלק כבוד למלכות. ובתרגום הסורי ראש המטה ריש חוטרה כאלו היה נקוד מטה בפתח, וכן הוא בתרגום השבעים וכן הביא הגאון ר׳ שמואל בן חפני בפירושו בשם מעתיקי הנוצרים. ובספר חצי מנשה מביא את תרגום השבעים וכותב לפרש זאת על פי המנהג שהיה נוהג בין בני מצרים הקדמונים לגעת ביד אחת בראש השרביט של בעל הפקידות וביד השני׳ על אפיו ואזניו ובזה היו מראים דרך הכנעה וא״כ יהיה טעם הפסוק לפי קריאת השבעים כטעם ותגע בראש השרביט דאסתר.

¹³⁹ מובא לעיל פכ״ט אות צ. ראה שם בבאור וצרף לכאן.