בכל מקום בתורה שכתוב ויהי אחר הדברים או אחרי הדברים דרשו חז״ל שהרהורי דברים היה שם כלומר דברים שאינם מפורשים בפסוק. ראה לעיל א) פט״ו, אות א. ב) פכ״ב אות ג. ג) פכ״ב אות ריב. ד) פל״ט אות מו. ה) פ״מ אות א. וראה לקמן אות ג. דורש ג״כ הרהורי דברים על יעקב ובאות ב. דורש הרהורי דברים על יוסף. וראה לעיל פמ״ו אות ל.
מאמר זה מובא בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני דפוס ראשון אות לב. ודרש זה מבואר באריכות בפסיקתא רבתי פ״ג ואף יעקב כיון שהגיע זמנו למות ושמע יוסף שחולה הוא התחיל מהרהר דברים בלבו, ר׳ אליעזר אומר הירהר [יוסף], ג׳ דברים (יוסף) בלבו, ור׳ שמואל בר נחמן אמר חמשה, בניי [ש]נולדו במצרים תאמר שמברכם תאמר שיעשה אותם שבטים תאמר שיעשה אותי בכור תאמר שידחה את ראובן מן הבכורה ועל מה לא נכנסה רחל לקבורה. ובהערות מא״ש לא ידע מדברי הילמדנו הנ״ל וכותב ולא איתפרש הי מינייהו מפיק ר׳ אליעזר. וכנראה שר״א אומר אותם השלשה דברים שמבואר בילמדנו ומפיק שנים הראשונים. וראה לעיל אות א.
מובא בכת״י חמאת החמדה. וראה לקמן אות ז. בבאור.
ראה לעיל פט״ו אות א. דפליגי תרי מ״ד אם אחרי סמוך או מופלג, ובכל המקומות שציינתי לעיל אות א. ובזהר ויחי ריג. ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וגו׳ מתניתין אמר רבי חזקיה לא אתיא קרא לאשמעינן דעבד אלא אתא קרא לאתיא מה דיהוי בסוף גלותא כל אלין לסוף מנינא דאתמני צבי למימר דייתי משיחא ויימא ליה אבוך דבשמיא בהיל וסבר אפך ספין לקצא דמשיחא יהא רעוא מן אלהא דשמיא דיסב בריה דאסגיאו בגלותא ומדאתנשיאו בהו דנשי יתהון קדשא בריך הוא בחוביהון בקושטא.
במדרש הגדול ויאמר ליוסף מי אמר לו מאן דאמר מנשה ומאן דאמר אפרים כו׳ וכ״ה בכת״י מדרש הביאור אית דאמרי מנשה ואית דאמרי אפרים שהיה מלמדם תורה. ועפ״ז נראה דצ״ל במקום רופאים אפרים. וכ״כ במנח״י.
במדרש הגדול ומאן דאמר אפרים שהיה אפרים בן תורה ולא היה זז מאצל זקנו. ובכת״י ילקוט ת״ת ומנין היה יודע אפרים לפי שהיה עוסק בתורה לפני יעקב.
קריוסי, לפי ענינו הוא מגידים ומבשרים ויש לחברו עם ערך קריאסות בערוך (מ״ע) ונראה דלזה כוון במדרש אגדה ויאמר ליוסף מי ומי אמר לו, מלמד שהניח יוסף שומרין לשמור את אביו, ובאו והגידו לו הנה אביך חולה והמה חזרו והגידו ליעקב. ראה ברש״י כאן ולקמן אות ט. ובפסיקתא רבתי שם מבאר הטעם שיוסף לא היה רגיל לבקר את אביו ולא ידע מחליו עד שבאו אחרים והגידו לו. וז״ל הרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו, ולא נכנס אצלו בכל שעה שאילולי שבאו אחדים ואמרו לו אבא חולה לא היה יודע, אלא להודיעך צדקו שלא רצה להתייחד עם אביו שלא יאמר לו היאך עשו בך אחיך ומקללם, אמר יוסף אני יודע צדקו של אבא כל דבריו גזירות הן, אמר ללבן עם אשר תמצא אלהיך לא יחיה (לא, לב) ומתה אמי, ואני בא לומר שיקללם, יקללם ונמצאתי מחריב את כל העולם שלא נברא העולם אלא בשביל השבטים. לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה. וכ״ה בדרשת אבן שועיב כאן. ונראה כי יוסף לא היה נפרד ממצרים בעבור המלך ובמדרש אומר שנתיירא שלא יחקור אותו על מכירתו היאך בא למצרים. ובפי׳ התוס׳ דעת זקנים ושמעתי מפי הרב ר׳ שמואל ז״ל הטעם לפי שהיה ירא שישאל לו הענין היאך הורד למצרים ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב ונמצא מחרים [מחריב] את העולם כולו שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת ואמר עם אשר תמצא נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת הא אם יקללם מדעת לא כל שכן. ומבואר שר׳ שמואל ז״ל אמר לו הטעם המבואר בפסיקתא שלא היתה לפניהם. וראה לעיל אות ג.
ראה לקמן אות ט. ולעיל פמ״א אות קיא.
ראה לעיל אות ח. וירושלמי עירובין פ״א ה״א. ונמצא למדין דיש עשרה פירושים מי אמר ליוסף. א) מנשה, ב) אפרים, ג) בנימן, ד) בלהה, ה) אסנת, ו) רופאים, ז) מגידים או שומרין, ח) רוה״ק. ולפ״ד הלק״ט לקמן בבאור אות יז. הוא שקראו ליוסף הוא שהגיד ליעקב. וראה לקמן אות יט. כ. ט) דגד אמר ליעקב, י) וי״א שרה בת אשר.
ראה לקמן אות יא. ובמדרש הגדול כאן יעקב אבינו לפי שציער עצמו עם לבן ועבד ביום ובלילה דכת׳ הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה (לא, מ) ועוד שנתפגש עם המלאך ונצחו, עם עשו ונצחו כיון שהזקין ובאו עליו חלאים לא יכול לסבלן דכתיב הנה אביך חולה.
ראה לעיל אות י. ובערוך ע׳ רוח מביא דברי הילמדנו בסגנון אחד שדורש להיפך כיון שעברו עליו צרות בנעוריו יש בו כח לקבל החולי. וז״ל בילמדנו הנה אביך חולה רוח איש יכלכל מחלתו כל ימים שאדם משומש בנערותיו כלומר שמשמשין לו ועושין לו הנאות אעפ״י שמזקין ובא לו חולי אין בו כח לקבל החולי אבל אם היה מטורף בנערותו אם יזקין ובא לידי חולי, יש בו כח לקבל החולי כן אתה מוצא ביעקב אבינו לפי שהיה מטורף וכו׳.
מובא בילק״ש לך רמז עז. ובילקוט המכירי משלי כ, כח. בקצת שינויים, ובחזקוני כאן מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם עוטש וחיה מחליו אלא בכל מקום שהיה או בדרך כו׳ רבש״ע אל תקח נפשי ממני עד שאצוה ״אל ביתי את בני ואת בני בני״ כו׳ לפיכך חייב אדם בשעת עטושו להודות להקב״ה שהפכו ממות לחיים כו׳ פדר״א, וכ״ה בילק״ש שם. ובענין עטישה שהזכיר בפדר״א העיר הרד״ל מירושלמי פ״ו דברכות אהן דעטיש גו מיכליה אסור לומר לו זיט, כ״ה גירסת הערוך ופי׳ חיים בלשון יוני. ובירושלמי שם לומר לו ייס פי׳ לשון אסוותא כמו שאנו נוהגין וכדתניא בתוספתא פ״ח דשבת ומייתי לה
בברכות נג. לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני ביטול בהמ״ד, וברש״י מרפא לאדם המתעטש שרגילים לומר אסותא. ויש להעיר על דברי רש״י דהרי בפדר״א מבואר דהמתעטש עצמו חייב לומר חיים ולא שאחרים אומרים לו, ונראה דמקור דבריו מילמדנו מובא בערוך ע׳ עטש וז״ל בילמדנו ויהי כי זקן יצחק עד ימי יעקב היה אדם עוטש ומת שכך הוא אדם עוטש והוא אומר לו חיים טובים מכלל שהיה מת מעיקרא עמד לו יעקב ובקש עליה רחמים. הרי מבואר דגם אחרים אומרים לו חיים טובים. שו״ר בכת״י ילקוט ת״ת מביא גירסת הפדר״א לפיכך חייב אדם לומר ״לחבירו״ בשעת עטישותיו שנהפך מות העולם לאור שנאמר עטישותיו תהל אור. פרקי ר״א, ובהשוכר את הפועלים, ובחופת אליהו, ובילמדנו. ובבראשית רבה, בכולהו משנה הלשון קצת. ונראה דגם לפני רש״י היתה גרסא זאת ומכאן מקור לפירושו. ובזית רענן בילק״ש שם כותב להודות להקב״ה ועכשיו נוהגין לומר לישועתך קויתי ה׳. וענין זה מבואר בקיצור
בגמ׳ ב״מ פז. וסנהדרין קז. עד יעקב לא הוה חולשא, אתא יעקב בעא רחמי, והוה חולשא, שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ופרש״י בעי רחמי והוה חולשא, שיחלה האדם לפני מותו ויצוה לביתו.
ובסנהדרין קז: פרש״י כדי שיהא פנאי לבניו לבא כל אחד ואחד ממקומו להיות עליו בשעת מיתה שכיון שרואין שנפל למטה יודעין שימות ומתקבצין ובאין. ושני הטעמים יש לכוון בדברי המדרשים דלקמן. והתוס׳
ב״ב טז. וכן בכת״י מושב זקנים כאן כ׳ ור״ת ור״י מפרשי דעד יעקב לא הוה דאיחלש היינו חולי של מיתה מכאן ואילך הוה דאיחלש היינו חולי של מיתה מכאן ואילך הוה דאיחלש חולי של מיתה ולא הוה דאיתפח עד אלישע. ומפרשי עין יעקב כ׳ לפרש היאך דרשו כן מקרא שלפנינו. ולי נראה להעיר משום דכאן הוא הפעם הראשונה והיחידה בתורה שכתוב באיש שהיה חולה, ולמדו מזה דאצל יעקב נתחדש בחליו דבר שלא היה מקודם. ובסגנון אחר דרש הנ״ל בב״ר פס״ה ט. ופצ״ז בכי״ו יעקב תבע את החולי אמר לפניו רבון העולמים אדם מת בלא חולי ואינו מיישב בין בניו, מתוך שהוא חולה שנים שלשה ימים הוא מיישב בין בניו, אמר לו הקב״ה חייך דבר טוב תבעת ממך הוא מתחיל ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. ובפי׳ ב״ר שם אינו מיישב בין בניו שאינו מחלק להם נכסיו ומיישבן כראוי. ועי׳ מת״כ. ובתנחומא ישן חיי שרה ה. יעקב תבע את החולי אמר יעקב לפני הקב״ה רבונו של עולם אדם יושב בנחת ונפשו יוצאה ונכנס תחרות לעולם על זו מתבקש לאדם בידי אחרים או אחרים מתבקש להם בידו, והוא מת פתאום ותחרות נעשה בעולם, אלא יעשה אדם חולה חמשה או ששה ימים עד שיצוה לבניו כל מה שהוא צריך ויסתלק מן העולם, אמר לו הקב״ה יעקב תבעת את החולי, חייך ממך אני מתחיל שנאמר הנה אביך חולה. ובשינוי לשון במדרש הגדול וא״ר לוי שלשה אבות התקינו שלשה דברים, אברהם התקין זקנה יצחק התקין יסורין, יעקב התקין חולה נוטה למיתה אמר רבון העולמים אדם מת פתאום בלא חולי אינו עושה תקנה בין בניו אלא מתוך שהוא חולה מרגיש בעצמו ומצווה לבניו. א״ל הקב״ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל הה״ד ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. וכ״ה בחופת אליהו רבה ובמדרש שלשה וארבעה באוצר מדרשים כת״י ח״א ל. וראה בלק״ט בראשית כז. א. ולעיל פכ״ד אות ו. ופכ״ז אות ו. ויש להעיר מהמבואר בערוך ע׳ אסתניד בלשון יון חולה וישראל שבין היונים לועזים והנה אביך חולה אסתנס, ויש לועזים ארוסטוס ובתרגומים אונקלוס וירושלמי שכיב מרע. ובתרגום השמרוני בהאש, ובתרגום הסורי אתכרה.
כן מבואר בספר לבנת הספיר פ׳ ויחי עד. בקור חולים גמרינן מיוסף דכתיב ויאמר ליוסף הנה אביך חולה כו׳ עו״ש והנה יוסף כבד את אביו יותר מכל אחיו כי בן זקונים הוא לו ועמד לו לפרנסו בעת זקנתו וכשאמרו לו הנה אביך חולה הניח כל חפצי המלכות והלך לבקרו והלך לברכה בהליכה זו בעולם הזה ולעולם הבא. וראה לעיל פי״ח אות א.
ובגמ׳ נדרים ל״ט רמז לביקור חולין מן התורה מניין. והא דלא הביאו מכאן משום דמיירי מאב ובנו דיש גם מצות כיבוד ואינו ראיה. וטעם המדרש החפץ י״ל דדייק מזה שלקח בניו עמו להרגילם במצות ביקור חולים אע״פ שאין עליהם חיוב מצד כיבוד, כהשיטות לעיל פמ״ו אות י.
ראה לעיל אות ט. ולקמן אות טו. ובמנח״י מפרש כזה שהוא הולך וכו׳. נראה שכוונתו שיוסף ידע שבניו יזכו במתנות כאשר ילכו עכשיו עמו, כמו מי שהוא הולך וכו׳ ונוטל את בניו עמו, כדי שיקבלו מנות. וכזה בפסי״ר וילמדנו לקמן אות טז. ולפ״מ שמבואר לעיל אות יג. יש לפרש באופן אחר דהכוונה שנטל בניו עמו לקיימן בשמחה כשהלך לקיים מצות ביקור חולים וזרזן במצות לקיימן בשמחה. כזה שהוא הולך לבית המשתה ונוטל את בניו.
מובא בקו״א לילקוט שמעוני ד״ר אות לב. וראה לעיל אות יד. ואות ב. בבאור.
במנח״י מביא דבכת״י היה כתוב לבכורה והוגה.
הועתק במדרש הגדול כאן, ראה לעיל אות ה-ח. ובבאור. ובלק״ט הוא שקרא ליוסף הוא שהגיד ליעקב. ובשכל טוב ויגד ליעקב מנשה שבישר את יוסף הוא קדם אצל יעקב והגיד לו.
מאמר זה הוא בכת״י חמאת החמדה ונראה דמקורו ממדרש חז״ל.
מאמר זה מובא בספר חמדת ימים התימני ומסגנון לשונו נראה שמקורו במדרש חז״ל. וראה בזח״א ריג: רכו:
ראה לעיל פמ״ו אות פח. פמ״ז אות צז.
ראה לעיל פ״ג אות נא. ממס׳ דרך ארץ רבה פ״ה לעולם אל יכנס אדם פתאום לבית חבירו,
ובנדה טז: ולעיל פמ״ו אות קנו. ובמשנה תמיד פ״א הממונה בא ודפק עליהם. ובלק״ט ריש פ׳ ויקרא מיכן לא יכנס אדם לבית הכירו אא״כ יאמר לו הכנס. וראה בהערות מס׳ ד״א הוצאת היגר צד קפב. ואם בכל אדם אמרו כן עאכו״כ בחולה.
ראה לקמן אות צה. ונראה טעם דרש זה שמפרש בא אליך שכבר בא. וראה לקמן אות כד.
כ״ה גם בתנחומא בא ז. ובב״ר פצ״ז בכתי״ו במנח״י ויתחזק ישראל וישב על המטה בשביל לחלוק כבוד למלכות מיישה בר בריה דר׳ יהושע בן לוי נטל אכסי ומה (משרה ושררה) מן המלכות, כד הוה עלל לבייתיה הווה סביא קאים ליה מן קודמוי בשביל לחלוק כבוד למלכות. (כשנכנס לביתו קם זקינו מפניו) ומובא במדרש הגדול כאן. ובכת״י ילקוט ת״ת מילמדנו ויתחזק ישראל וישב על המטה אמר אע״פ שהוא בני מלך הוא. ובפסיקתא רבתי פ״ג ויתחזק ישראל וישב על המטה ולמה נתחזק אמר רבי יהושע בן לוי הראה לו עמידה, (כאלו הוא עומד מפניו וחולק לו כבוד. ז״א) אמר לו הקב״ה עשה אותו קזמיקרטור (שליט בעולם, ערוך) ואני איני חולק לו כבוד לכך ויתחזק ישראל. דבר אחר למה נתחזק כדי שיראו השבטים האיך (אני) [אביו] ראה ליוסף אפילו בשעת חליו ועמד מלפניו ויהיו חולקים לו כבוד. ובפי׳ רבינו בחיי כאן ויתחזק ישראל דרשו רז״ל למה צער עצמו אמר יעקב אילו לגיון (שר צבא) אחד שלח לנו בגדים חייבים אנו לנהוג בו כבוד, ויוסף מפני שהוא בני אנהג בו בזיון. ויש להעיר על דברי ב״ר מהמבואר
בגמ׳ קדושין לג: (ציינו גם במנח״י) איבעיא להו בנו והוא רבו (הבן רבו של אביו) מהו שיעמוד אביו מפניו ת״ש דאמר ר׳ יהושע בן לוי אני איני כדאי לעמוד מפני בני אלא משום כבוד בית נשיא כו׳ ה״ק אני איני כדאי לעמוד מפני בני ואפילו הוא רבאי דהא אנא אבוה אלא משום כבוד בית נשיא. (שנתחתן בנשיא. רש״י) (והרא״ש כותב כיון דבעיא לא איפשטא ספיקא דאורייתא הוא ויעמדו זה מפני זה. והרמב״ם בהל׳ ממרים פ״ו ה״ד דהאב שהיה תלמיד של בנו אין האב עומד מפני הבן אבל הבן עומד מפני אביו וכ״כ הר״ן בשם רבינו חננאל.) ולפ״ז יש להעיר על דברי ב״ר הנ״ל שלא הביא יותר רבותא העובדה של ר׳ יהושע בן לוי בגמ׳ קדושין שעמד מפני בנו שנתחתן בנשיא דהוי בכלל כבוד מלכות וי״ל שפיר דלמד מקרא דיעקב שעמד מפני בנו, ולמה הביא העובדה שקם מפני נכדו שהרי ליש אומרים מובא לעיל פמ״ו אות ו. אין חיוב כיבוד בזקינו, ואולי י״ל דריב״ל ס״ל כמ״ד דחייבים בכבוד זקנו ולכן הביאו העובדא שגם מפני נכדו שמלבד כבוד היה על נכדו המצוה מפני שיבה תקום ובכל זאת קם הוא מפניו משום כבוד מלכות ור׳ יהושע לשיטתו החמיר בזה. וראה
בכתובות סב: מי איכא אבא דקאי מקמא ברא, ובשטמ״ק שם. ובס׳ רביד הזהב כאן העיר על הגמ׳ קדושין הנ״ל למה לא איפשטו הבעיא מקרא שלפנינו ותי׳ משום דיעקב לפנים משורת הדין עשה. ותימה שלא הביא מאמרי חז״ל הנ״ל שמפורש דכאן היה מפני כבוד מלכות וע״ז לא איבעי בגמ׳ דמפורש שם שריב״ל עמד מפני בנו משום שהיה חתן הנשיא. ובשו״ת שבות יעקב ח״א סי׳ כ״ו כתב לפרש הא דאמרינן במוע״ק כ״ז הכל עומדין בפני נשיא חוץ מאבל וחולה. דאם רוצה לעמוד אין איסור ודייק כן מדברי הפוסקים ומביא ראיה מקרא וישתחו ישראל על ראש המטה ומבואר בב״ר לחלוק כבוד למלכות הרי דאף דחולה אם רוצה מותר לחלוק כבוד. ויש לתמוה על השב״י שלא הביא מקרא זה ויתחזק ישראל דמפורש שהיה חולה וכפי דרשות הנ״ל. אמנם י״ל דאין ראיה מיעקב דהרי בגמ׳ מיירי מעמידה ממש ויעקב לא עמד רק ישב על המטה לחלוק כבוד למלכות או מטעם שרצה לברך אותם כהדרש לקמן אות כד. וי״ל שפיר דבכה״ג מותר גבי חולה אבל עמידה ממש אסור. אך מלשון הפסי״ר הראה לו עמידה כלומר שהראה לו כאילו עמד מפניו. ילה״ר לסברא הנ״ל. וראה בזח״א קמח. ריג: רכו:
מאמר זה נדפס בקונדרס אחרון לילקוט שמעוני ד״ר אות לג. ובמדרש הגדול ויתחזק ישראל שלא יהיו באי עולם אומרין לא בירך יעקב בניו אלא מתוך טירוף וכן נאמר ויתחזק ישראל. ובפסקתא רבתי פ״ג, דבר אחר למה נתחזק ועמד וישב לו רבי אחא אמר שלא (אברך) [יברך] אותם (מיושב) [מסב] ויאמרו מתנות שכיב מרע היו ברכותיו ולא היה יודע מה עשה לכך נתחזק ועמד וישב שידעו שמתנותיו היו מתנות בריא. ובמדרש אגדה. ויתחזק ישראל וישב על המטה, לפי שרצה שיהיה דבריו כתובין ומסורין דברי בריא ולא דברי שכיב מרע. ובכת״י מושב זקנים וכ״ה בדעת זקנים והד״ז ויתחזק ישראל וישב על ראש המטה. ותימה מה היה צריך לישב, וי״ל כדי שיהיה מתנתו מתנת בריא שלא יאמר שהוא מטורח מהחולי ואין מתנתו מתנה, ולא הזכירו שכן מבואר במדרשי חז״ל הנ״ל. והחזקוני מבאר דרש הנ״ל דהרי באמת מתנת שכיב מרע מתנה גמורה וז״ל התחזק בחזקו להראות עצמו כבריא לפי שמתנת שכיב מרע אם עמד יכול לחזור בו ועכשיו לפי שרצה לברכם נתכוין להיות מתנתו מתנת בריא שאינו יכול לחזור בו. ראה
גמ׳ ב״ב קמו: אמנם תי׳ זה צ״ע דהרי מבואר במשנה הדין דגם שכיב מרע אם שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת. ולי נראה דיש לבאר מאמר זה עפ״מ דמבואר לעיל פמ״ז אות פז. מב״ר שיעקב נטל הבכורה מראובן ונותנה ליוסף ממנשה ונותנה לאפרים ועל זה חשש שלא יאמרו מתנת שכיב מרע ולא ידע מה שעשה. ועפ״ז י״ל דזה הוי יותר מסתם שכיב מרע שיחלק נכסיו לאחרים ולכן רצה שתהיה מתנת בריא. וראה לעיל אות כב. ופמ״ז אות פז. בבאור.
שבע עשרה שנה, צ״ע דלקמן אמר הרי שבע עשרה שנה ישבו אצלי כו׳ וצ״ל דאעפ״י שהם היו רגילים אצל יעקב מ״מ כשיוסף הולך אצל אביו לא היה דרכו להוליך בניו עמו רק עכשיו באו עמו ולפ״ז אפשר שחסר כאן תיבה אחת וכצ״ל ולא היו באים עמך. איני עושה דבריו, שאמר לי לקיים רק י״ב שבטים ממני ולא יותר. (ז״א) וראה לעיל אות ז. יח. ובזח״א קמח.
ראה לעיל פכ״ח אות קלח. פל״ה אות לא. וצרף לכאן. ובזהר ח״א ריד: ובלק״ט בראשית ל, לז.
שבט אחד דאיקרי קהל, לענין המבואר במשנה שם ד: הורו ב״ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהן מביאין פר כו׳ (ב״ד ולא צבור) ר׳ יהודה אומר שנים עשר שבטים מביאין שנים עשר פרים. (דכל שבט ושבט איקרי קהל), וקסבר צבור מביאין פר ולא ב״ד.
י״א שבטים לא, בתמיהה והא אמרת דשני שבטים אקרי קהל יהודה ובנימין אלא ודאי הכי קאמר ליה דהשתא מתיליד לך קהל אחרינא אלמא שבט בנימין לבדו איקרי קהל (רש״י). ובכת״י ילקוט ת״ת מביא גירסא אחרת בגמ׳ והכי קאמר ליה רחמנא לכי הוי בנימין מקרי קהל אמר ליה רב שבא לרב כהנא אימא הכי קאמר ליה רחמנא כי הוי בנימין מקרו כולהו קהל לא ס״ד השתא שני שבטים איקרו קהל אחד עשר שבטים מיבעיא. ובמדרש אגדה ענה ליוסף על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, על שבא לומר שיכלול בניו במנין השבטים, אמר לו אל שדי נראה אלי בלוז, קודם שנולד בנימין ואמר לי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל זה בנימין, עמים אלו בניך, וקודם שבאתי מצרימה לי הם כלומר במנין השבטים ועל שבא להוכיחו על קבורת רחל אמר לו מתה עלי עלי היו חסרוניה. ראה מ״ש בביאור דרשה זאת לעיל פל״ה אות ס. נח. וצרף לכאן.
ופסחים פ. ברש״י ד״ה קהל, ולקמן אות כח-כט.
בז״א מגיה דצ״ל הרי מה שאמר לי ״גוי״. וראה ברש״י שמקור דבריו הוא מהמאמר שלפנינו, ובזכור לאברהם מביא גירסא ברש״י בשרני שעתידים לצאת ממני קהל וגוים, וי״ג קהל עמים בלי וי״ו. ראה לעיל פל״ה אות נח-ס. מ״ש בבאור. וברא״מ וצידה לדרך שם וכאן. והאע״ז מביא על דעת הגאון שאמר לי השם הנני מפרך ובן לא נולד לי רק מתה רחל ועתה ידעתי כי בעבור בניך הנולדים לך אמר הנני מפרך. וכ״ה בתרגום רס״ג ראה בהערות דירינבורג. עו״ש בפסקתא רבתי אמר ר׳ יהודה הלוי בר׳ שלום אם אין אתה למד מכאן שהם קהל גוים מן הפרשה אתה למד, ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. וראה זהר ח״א ריד:
הוספתי בפנים המשך הפסוק ע״פ גירסת רבינו חננאל שם וכ״מ ברש״י. שבטו של לוי לא איקרו קהל וה״ה לכהנים דלא איקרו קהל דכהנים הויין בכלל שבט לוי כו׳. כל שיש לו אחוזה אקרי קהל וכהנים ולוים אין להם אחוזה. (רש״י). ובגמ׳ שם דחו תירוצו של רב אחא ראה לקמן אות מא. ורש״י ביומא סוף נ. כותב כהנים ודאי לא איקרו קהל אלא אותן שנטלו נחלה. ותמהו עליו שהביא דברי ר״א שנדחו בגמ׳ עי׳ בס׳ באר שבע ושער יוסף בהוריות שם שהאריכו בענין זה ומביאים שם הערה דמ״ד בחולין קל״א דשבט לוי לא אקרי עם היינו מהך קרא דכתיב ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ ואיכא למדרש נמי מי שיש לו אחוזה אקרי עם והאי תנא י״ל דלא ס״ל כמ״ד שדחו בגמ׳ דברי ר׳ אחא. ובשער יוסף דוחה דברים אלו. וראה בתוס׳ ישנים ביומא שם. ובס׳ תורה תמימה כותב על דרש הנ״ל צ״ע דהא גם ללוים יש אחוזה והם מ״ח ערי מגרש כמבואר בפ׳ מסעי, וצ״ל דאין לחשוב את ערי הלוים לאחוזה כמו נחלת כל ישראל מפני שהם היו רק מתנה הניתנת להם מישראל. ויש להעיר ע״ז ממשנה מפורשת במע״ש פ״ה מי״ד לענין וידוי מעשר דר״מ אומר דכהנים ולוים לא מתודין שלא נטלו חלק בארץ (ואינם יכולים לומר ואת האדמה אשר נתת לנו) ור׳ יוסי אומר יש להם ערי מגרש. ובירושלמי מע״ש פ״ה ה״ה אמרו שזה תלוי אם הגולים לערי מקלט היו מעלין שכר דר״מ סובר לא היו מעלין שכר דלא ניתנה להם רק לבית דירה. ולפ״ז י״ל דראב״י ס״ל כר״מ בזה. ואפילו יסבור כר״י י״ל ג״כ דלא דמי חלקם שקבלו ממ״ח ערים מפוזרות בין כל השבטים לחלקי הארץ שקבלו כל א׳ מהשבטים. וראה במשנה ראשונה שם מ״ש בביאור חילוק הנ״ל שערי מגרש אין זה נחלה שנתן להם המקום רק בנ״י.
בשכ״ט לזרעך אחריך, בעולם הזה, אחוזת עולם, אלו ימות המשיח.
ממי שדרכו להוולד, ס״ל לרבנן דנולדים כולל שניהם היינו אותן שנולדו ושעתידין להוולד, ור״מ פליג ואמר דכי היכי דנודר מן הילודים אין הנולדים בכלל ה״נ נודר מן הנולדים שאין הילודים בכלל, ואע״ג דבלשון תורה מצינו הנולדים דהכוונה שנולדו כמו בפסוק שלפנינו מ״מ בלשון בני אדם לא מיקרו נולדים אלא עתידין להוולד, עיי״ש ברש״י ור״ן. ובירושלמי נדרים פ״ג ה״ז מבואר בסגנון אחר, מתני׳ הנודר מן הילודים, מותר בנולדים, מן הנולדים, ר״מ מתיר אף בילודים וכו׳ גמ׳ מאי טעמא דר׳ מאיר ועתה שני בניך הנולדים לך וכבר נולדו. עיי״ש במפרשים וצ״ע. וראה בזהר ח״א ריד:
מובא במדרש הגדול. וראה לקמן אות מא.
מגמ׳ הוריות ו: ובלק״ט כראובן ושמעון יהיו לי שכן חלוקים בדגלים, ושכן חלוקים בחנוכת המשכן, ושכן חלוקים בנחלת הארץ. ובמדרש אגדה במדבר ב. ב. כשם שטענו מטת יעקב אביהם כך יחנו סביב למשכן וכו׳ יוסף אל יטעון שהוא מלך, אלא אני עשיתי בניו שבטים שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי לפיכך יטענו אפרים ומנשה ובנימן מן המערב. וראה בלק״ט במדבר פב: ובמבוא לתנ״י ע. מכת״י אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו אפרים מנשה בגימטריא ראובן שמעון. וברבעה״ת כאן בגימט׳ ראובן ושמעון אחד יותר.
יולדיו של בעל והוא אביו שילדו, מולדיו מה שבעלה מוליד והיינו [בניו] רש״י במהדורא קמא בשטמ״ק. (וראה במוסף התרביץ שנה ד׳ ספר ב׳ לרי״ן אפשטיין שפירוש זה אינו לרש״י רק לרבינו יהודה בן נתן תלמידו). במקללת יולידיו בפני מולידיו, כלומר בפניו דמתניתין לא תימא לפניו ממש אלא אפילו מקללת אביו של בעל בפני בנו של בעל. וסימנך אפרים ומנשה וגו׳ ופסוק זה יהא לך סימן על משנתנו לזכור על ידו דבפניו דמתני׳ [לא תימא בפניו ממש אלא] בפני בנו קאמר והוי כאילו בפניו, אפרים ומנשה וגו׳ בני בניו כבניו (רש״י). ובשטה מקובצת בשם לשון רש״י במהדורא קמא וז״ל כגון דאמרה בפני בני הבעל ניכול אריא לסבא אבי אביך שהוא חמיה וסימנ׳ כראובן ושמעון יהיו לי ומולדתך אלמא דחשב להו לבני יוסף כראובן ושמעון והכי נמי כיון שמקללת אבי הבעל בפני בנו כמאן דאמרה באפי בעל גופיה דמי והאי סימן לא נהירא לי ע״כ. (ומלשונו נראה דגורס שני הפסוקים, ויש לפרש גירסא זאת לפי פרש״י דיליף מקרא כראובן ושמעון דבני בנים כבנים ולפ״ז י״ל עפ״מ דמבואר לקמן אות מד. ממדרש אגדה דמפרש קרא ומולדתך שכל מה שיולידו [בניו] בחייו יהיו בתי אבות כאלו הם בניו א״כ הרי מבואר גם מקרא זה דבני בנים כבנים ולכן הביא שני הפסוקים ועפ״ז יש לפרש גם גירסת הראשונים וסימנך ומולדתך וכו׳ כמו שאביא לקמן דהכוונה כמו שכ׳ רש״י דבני בנים כבנים). והריטב״א כותב על פירש״י שהוא דחוק קצת ועוד דבכל הספרים גורסין מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם. וכן הוא הגירסא ברי״ף ורא״ש. ולפי גי׳ זו מפרש הריטב״א (לפי הנוסח בשטמ״ק שם) ״ונקט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו שהבן כאביו״. ונראה מדבריו דזהו רק סימן ורמז בעלמא שהבן כאביו מלשון לך יהיו. ובס׳ ת״ת כותב שפירש״י קשה טובא שאם רוצה הגמ׳ להוכיח דבני בנים כבנים מה ראו להביא מדרשה רחוקה זו בעוד שבכמה מקומות בגמ׳ באו דרשות מיוחדות על כלל זה. ונעלם ממנו שבאמת כוון רש״י להדרש המבואר בפרקי דר״א לפנינו אות לד. שלמדו מקרא שלפנינו דבני בנים כבנים. כן מ״ש שם לדחות הגהת הגר״א בש״ס במקום יולידיו ומולידיו דצ״ל יולדיו ומולדיו ולדעתו אין צורך בהגה ונעלם ממנו דגירסת הגר״א ברורה ומפורש כן גם בש״ס כת״י מינכן וברי״ף ד״ר ובשטמ״ק הנ״ל. כן מה שנתקשה שם בלשון יולדיו, לא הביא פסוק מפורש בזכריה יג, ג. אביו ואמו ילדיו. (וראה בתוס׳ ומהרש״א שם מה שהביאו גרסאות אחרות). ול״ג לפרש גירסת הראשונים וסימנך ומולדתך אשר הולדת וגו׳ לפ״מ דמבואר לקמן אות לט. מלק״ט ושכ״ט ורשב״ם ורד״ק דהפירוש ומולדתך היינו בני בנים ולא בנים דלא מצינו שהוליד בנים אחרים. ובזה מתפרש הביטוי בגמ׳ יולדיו בפני מולדיו דמלת מולדיו מלשון הפעיל פירושה נכדו והיא מתיחסת אל יולדיו שהיא מקללת אבי בעלה בפני נכדו היינו בן בעלה וזה נקרא מולדיו כלישנא דקרא ומולדתך דהפירוש בני בנים. ועפמ״ש נ״ל דיש לפרש מ״ש בתוס׳ רי״ד בש״ס ד״ו במקללת יולדיו בפני מולידיו כו׳ פי׳ יולדיו קורא הזקן דהיינו חמיה, ומקללתו בפני בן בעלה כדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם. (וכל הקטע הזה מביא בשטמ״ק בשם הר״י מטראני ז״ל) ואינו מבואר בדבריו מהו הרמז מקרא זה ולפמ״ש י״ל דמפרש ג״כ דוסימנך שבגמ׳ בא לפרש מלת מולדיו, אמנם לדעתו הפירוש הוא מולדיו בניו כפשטות לשון התורה ומולדתך והכוונה לבנים.
ראה לעיל אות לג. ופל״א אות קא. פמ״ו אות מה.
על שני דברים, מבואר לעיל אות ב. בבאור שהרהר בלבו תאמר שמברכם תאמר שיעשה אותם שבטים עתה נתבשר עליהם שיברך הדיבור אותם וגם עשאם שבטים, אע״פ שהיצר שהיה יוסף מיצר על קדימת אפרים למנשה. ובתנחומא ויחי ו. התחיל עושה את בני יוסף שבטים שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. וראה לעיל פל״ה אות סא. מירושלמי תענית פ״ד ה״ז. ובתנ״י וישב ה. מובא לעיל פל״ז אות כה. מה יעקב העמיד שבטים אף יוסף העמיד שבטים. ובכת״י נר השכלים ועתה שני בניך כיון שראה יעקב יוסף ובניו אמר יעקב ליוסף יודע אני מה שבלבך אתה אומר שלא יתרחקו בניך ממני מפני שלקחת אשה מצרית איני מרחקן אלא מקרבן ומחבבן ביותר שנאמר ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים וגו׳ לי הם כלומר הם לי כבנים. ובחזקוני ועתה שני בניך וגו׳ מה שהבטיח יעקב ליוסף להיותו זוכה לשני שבטים מה שלא עשה כן לשבט אחר היינו טעמא כמו ששנו רבותינו בפרק יש נוחלין לפי שכלכל אותו ברעב ועוד יש לומר לפי שהיה פטר רחם לרחל שהיתה ראשית ועיקר מחשבתו מה שאין כן בדן וגד, ד״א לכבודה של רחל נתכוון להיותה יתירה שבט אחד על כל אחת מן הפלגשים ע״כ. ראה לקמן אות קלח.
מגמ׳ ב״ב קכג: דמבואר שתירוץ הנ״ל לפי שכלכל אותו נדחה והעיקר כתירוץ השני.
התחלת המאמר הוא כשיצאתי מבית אבא לילך לחרן באתי אל בית אל והתפללתי שם ונדרתי נדר לה׳ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כח, כב.) וכבר קיימתי בכל נכסי, ומבני שנתן לי הקב״ה לא הוצאתי מהן מעשר, הן שנים עשר הוצאתי מהן ארבע בכורות שאין הבכור מתעשר, ראובן ויוסף ודן וגד, נשתיירו שמונה וכבר בירך הקב״ה אותי בחזירתי לבית אל ואמר לי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך, ולא נולדו לי בנים אלא פרה ורבה בבנימין גוי וקהל גוים זה מנשה ואפרים. וראה לעיל פכ״ח אות קסג. מובא מאמר זה בסגנון אחר עיי״ש בבאור. ובספר המעשיות לגאסטער צד כד. ולקמן פמ״ט אות ו.
ראה לעיל אות לו. בבאור, ובמדרש תדשא פ״י. וראה לקמן מט, כח. מתנחומא ויחי טו. כל אלה שבטי ישראל שנים עשר אר״י וכי י״ב שבטים הן והלא כבר נאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון והן י״ד כו׳.
במדרש הגדול כראובן ושמעון יהיו לי ומהו לי, אינן שלך אלא כראובן ושמעון יהיו לי, אבל מכאן ואילך ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, על שמך נקראים ומקורו מפסיקתא רבתי. ובמדב״ר פי״ד יט. מנשה על שם יעקב נקרא כמ״ד ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם.
בשכ״ט ומולדתך, לא נאמר ובנים או ובניך אלא ומולדתך, דמשמע תולדות בעלמא ולא בנים ממש אלא כגון בני בנים ובני בנות. וראה בתרגומים כאן. ובפי׳ הרד״ק ומולדתך אשר הולדת אולי הוליד באלה י״ז שנים בנים אחרים ואע״פ שלא נזכרו ולא הביאם לפני אביו, והיו קטנים. וברשב״ם ומולדתך בניך או בני בניך שנולדו לך אחרי בואי באילו י״ז שנה שהייתי כאן. ועל פי הנ״ל נראה לי להביא מכאן מקור להמבואר
בגמ׳ ב״ב קכא: מכיר בן מנשה ויאיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ופירש הרשב״ם גמרא. ולפירוש לק״ט קרא ומולדתך אשר הולדת אחריהם היינו בני בניו של יוסף ולפמ״ש בשכ״ט שנולדו בימי יעקב וע״ז אמר אשר הולדות כבר כפשטא דקרא.
ראה רש״י כאן ותרגומים. ובשכ״ט אשר הולדת אחריהם לשון עבר משמע הולדת מלמד שכבר באותה שעה היו בנים לאפרים ולמנשה, והם היו תולדות של יוסף. ובמדרש הגדול ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו משמע לשעבר והוא משמש להבא כיוצא בו והיה הבכור אשר תלד משמע להבא והוא משמש לשעבר שאין קורא בכור אלא גדול שבאחים הוא שמצוה עליו ליבם או לחלץ, ויש במקרא מזה הרבה להודיע רחיבות הלשון וצחותה שהבא משמש מקום שעבר ושעבר מקום הבא. וראה זח״א רטו.
ראה לעיל אות כט. התחלת המאמר וכאן הוא ההמשך וש״נ. והא כתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם דלנחלה הוקשו אפרים ומנשה לשאר שבטים שיהיו נוטלים בנחלה כשאר שני שבטים ולא לדברים אחרים הוקשו אבל אין מביאין ב׳ פרים ואכתי חסרי להו מי״ב שבטים כו׳ כנחלתם כך חנייתם, שיעקב אבינו חלק להם את הארץ וצוה להם היאך יחנו לדגליהם. (רש״י). והא חלוקים בדגלים פירוש דכתיב דגל מחנה אפרים וגו׳ ועליו מטה מנשה, ופרקינן כדי לחלוק כבוד לדגלים, פירוש כי כל דגל היו לו ג׳ נשיאים ואילו לא נחלק שבט יוסף היה נשאר דגל אחד בב׳ נשיאים בלבד כי שבט לוי לא פוקד דכתיב והלוים לא התפקדו וגו׳ ס״א והא חלוקין בדגלים כנחלתם כך חנייתם פירוש הכי קאמר ליה יעקב ליוסף על שם אחיהם יקראו בנחלתם והמחנות נמי מעין נחלה היתה שהן חולקין הרוחות הלכך נחלקו. וראינו במקצת פי׳ חכמים (כ״ה בפרש״י) כנחלתם כך חנייתם שיעקב חלק להם את הארץ וצום היאך יחנו לדגליהם, וכן מצינו במדרש תנחומא איש על דגלו באותות לאות שצוה להם אביהם שלרוחות שנחלקו לשאת מטתו להן נחלקו לדגלים, ואקשינן והא חלוקין בנשיאים דכתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור ופרקינן כדי לחלק כבוד לנשיאים. פירוש הואיל ונחלקו בדגלים לטעם שאמרנו אילו הקריב אחד וחבירו לא איכא זילותא (רבינו חננאל).
מקור המאמר בב״ר פצ״ז כתי״ו במנח״י (ושם הוא חסר והושלם ע״פ המדרש הגדול) על שם אחיהם יקראו בנחלתם אמ׳ ר׳ חנין בשלושה מקומות מצאינו אפרים נוטל בתוך חלקו של מנשה והערים המבדלות לבני אפרים בתוך נחלת בני מנשה וגו׳
(יהושע טז, ט), גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה
(שופטים יב, ד), וכאן אמר ר׳ אימי אימתיי שמותן של אילו מתייחסים, לכשייטלו נחלתם על שם אחיהם יקראו בנחלתם. ודורש על שם אחיהם וגו׳ שנחלת אביהם אחת היא שאפרים נוטל בתוך חלקו של מנשה (מנח״י).
ראה לעיל פל״ח אות מא. בבאור וצרף לכאן.
ראה המשך המאמר שם. בפירוש הרשב״ם כאן ביאור ענין זה
מגמ׳ ב״ב קיח: וברש״י כאן וברמב״ן שהקשה עליו וברא״מ ונו״כ מה שהאריכו בענין זה, ובזכור לאברהם שמביא גירסא אחרת ברש״י.
במדרש הגדול ואני בבואי נתפחד יעקב שמא יתרשל יוסף מקבורתו בארץ ישראל שמא יאמר הרי אמי קבר אותה בדרך לפיכך צריך יעקב להזכיר מיתתה. ובלק״ט מבואר דעד שלא התחיל יוסף לשאול אמר לו וז״ל ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל מה ענין זה הפסוק אצל זה אלא צפה יעקב אבינו שדעתו של יוסף לשאול על רחל אמו מפני מה לא העלה יעקב אבינו לקבורה במכפלה, הואיל וחביבה היתה עליו, ועד שלא התחיל יוסף לשאול התחיל יעקב לומר ואני כלומר ואני הייתי רוצה לומר לך על אמך כי בבואי מפדן מתה עלי רחל. ובכת״י מדרש הביאור ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל הזכירה כאן כדי שלא יאמר יוסף שזלזל בקבורת אמו ולא קברה במערה הודיעו שכבוד האשה קבורתה במקומה. ראה לקמן אות נז.
בשכ״ט ומפני מה לא העליתי אותה לקברה שם ת״ל בדרך שהיו עלי טרחת הדרך, והיה קיץ גדול ואבק בדרך, ולא הייתי יכול להעלותה מפני שהיה ארונה מתמלא אבק, ולא ראוי להשהותה מפני הכבוד.
ראה מנורת המאור ח״ד פ״י צד סז.
שבת לב: קה״ר פ״ה, וקהלת זוטא פ״ה ד. ותנחומא וישלח ח. וראה לעיל פל״ה אות ה.
ובגמ׳ ר״ה ו. דרשינן ולא יהיה בך חטא בך ולא באשתך חטא סד״א הואיל וא״ר יוחנן ואי תימא ר״א אין אשתו של אדם מתה אלא א״כ מבקשין ממנו ממון ואין לו שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ״ל. ובתוס׳ שם ד״ה דמ״ד בשבת מיירי דלא משלם כלל והכא מיירי במשלם אח״כ אלא שעבר בבל תאחר וכ״כ בחי׳ הר״ן סנהדרין שם, וראה בריטב״א ר״ה שם. ומדברי הזהר וישלח קעה: מבואר דבשעת הסכנה נענש במיתת אשתו על עון בל תאחר ולהכי מתה רחל בשעת סכנה. עיי״ש בהערת נצוצי אורות. ובס׳ והזהיר פ׳ בחוקותי קל. בהערות.
בב״ר פצ״ז כי״ו במנח״י מתה עלי רחל אמר ר׳ יוחנן עלי מיתתה של רחל קשה מכל הצרות הבאות עלי. וכ״ה במדרש הגדול. ובהערות שם כ׳ צ״ע ולא הביא מקור המאמר ברו״ר. וראה בזח״א קנח. קס:
ראה לעיל פל״א אות עה. ובזהר ח״א רכג. כתיב ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל מה עלי עלי ודאי כלומר בגיני, בארץ כנען בדרך בגיני מיתת בדרך דלא נפקת בגיני לעלמין כאחתה, בג״כ לאה דנפקא ובכת בפרשת ארחין בגיניה דיעקב זכתה לאתקברא עמיה, רחל דלא בעאת למיפק ולישאל בהדיה בג״כ קבורתה בפרשת אורחין. ובס׳ חמדת ימים הקנאה וגו׳ מוציאין את האדם מן העולם פ״ג דאבות קנאה מניין ותקנא רחל באחותה וכתיב מתה עלי רחל.
ראה לעיל צד תקלז.
ראה לעיל פמ״ב אות ל. צט. וש״נ.
ראה ברש״י מ״ש מר״מ הדרשן כברת ארץ כמדת תחום שבת. וברבה״ז ומשך חכמה דמכאן רמז להדין המבואר בירושלמי נזיר פ״ז ה״א דמת מצוה קונה מקומו דווקא כשהוא מחוץ לתחום אבל אם הוא תוך התחום מהעיר מביאו לבית הקברות ולכן אמר כי היה עוד כברת הארץ תחום שבת ולכן לא הביאה לבית הקברות רק קברה שם. וראה מ״ש בחוברת ר׳ משה הדרשן מנרבונה לר״א עפשטיין צד יז.
ראה ברש״י כאן ולעיל אות מו.
מובא בקונדרס אחרון ליקוט שמעוני ד״ר אות לג. וראה לקמן אות נו. ובמדרש הגדול ד״א שם על פי שכינה קברתיה כתיב הכא ואקברה שם וכתיב התם וימת שם משה עבד ה׳ על פי ה׳. ובפסקתא רבתי פ״ג אמר לו יוסף גזור עכשיו ואני מעלה אותה וקוברתה אמר לו יעקב אין אתה יכול בני שלא קברתיה שם אלא על פי הדבור שאף אני בקשתי להעלותה ולקוברה ולא הניחני הקב״ה שנאמר ואקברה שם מהו שם ע״פ הדבור.
ראה לעיל פל״ה אות פה. מב״ר וש״נ. וכ״ה בב״ר פצ״ז בכתי״ו במנח״י. וראה פתיחתא דאיכה פי׳ כ״ד. וסדר אליהו רבה פ״ל. וזח״א רטו. זח״ב כט:
מאמר זה מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה כאן בשם סדר אליהו רבה, ובהנדפס לפנינו ליתא מאמר זה וראה שם (פ״ל) פכ״ח צד קמח. (הוצאת מא״ש) ראה מ״ש לעיל פל״ה אות לז. פג. בבאור וש״נ. ומכאן מקור הדברים. ובמדרש הגדול כאן ואקברה שם שאין כבוד האשה אלא מקום מיתתה קבורתה. וכן הוא אומר במרים ותמת שם מרים ותקבר שם. ובמגדל חננאל מביא מכ״י מינכן בשם רבינו חננאל ואקברה שם כי היתה מגואלת בדם לידה. וכ״כ בחזקוני כאן. ובכת״י מדרש החפץ כאן מתה עלי וגו׳ בדרך, כבוד קבורתה שאין מניחין מטת האשה אלא סמוך למיתתה קבורתה. וברבה״ז כאן מחדש במ״ש תיכף למיתה קבורה היינו שיעור מיל. ראה לעיל פכ״א אות פז.
ראה לעיל אות נז. בבאור וש״נ.
בהערות מ״ע מביא גי׳ בחלקו של בנימן וכ״ה בכת״י ילקוט ת״ת. וראה שם המשך לשון הספרי ולעיל פל״ה אות פד. בבאור וש״נ. וראה בפי׳ הטור עה״ת כאן. ובסגנון אחר במדרש תנאים דברים לג, יב. הנה שמענוה באפרתה כו׳ ר׳ שמעון אומר בתוך חלקו של בנה שלמי שמתה באפרתה ומי מתה באפרתה רחל שנ׳ ואני בבאי מפדן מתה עלי. וראה בילקוט המכירי תהלים קלב, יד. וברש״י כאן להכניסה ״לארץ״. ובכת״י מושב זקנים ואקברה שם בדרך אפרת, פר״ש ולא הולכתי אותה אפילו לבית לחם, להכניסה לארץ ישראל, (לפנינו ברש״י להכניסה לארץ) וקשה והא כתיב מתה עלי רחל בארץ כנען ואקברה שם, ור״ש פי׳ דלא נכנסה לארץ, (וכן הקשה הריב״א על רש״י ונשאר בצ״ע וכן הקשה הרמב״ן) ושמא יש לפרש בארץ כנען בדרך כנען, א״נ נוכל לומר שאותו מקום שרחל קבורה שם נבלע בתחום ארץ ישראל, ובעבור שנבלע בתחום קורהו הפסוק מתה עלי רחל בארץ כנען אבל לא בארץ ישראל. ובס׳ כפתור ופרח פ״י (הוצאת לונץ צד רכ:) וכן רחל אמנו ע״ה נקברה ג״כ בארץ ישראל, וכדאיתא בתוספתא מסכת סוטה פי״א, וכו׳, והלא לא נקברה אלא בבית לחם חלקו של יהודה שנאמר ותמת רחל וגו׳ ואין אפרת אלא בחלקו של יהודה וכו׳, ותמה על זה מה שפירש רש״י ז״ל פ׳ ויחי, ואקברה שם ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וכל עצמו של הרב ז״ל שהוא סבור שאינה נקברה בארץ אלא מפני שלא היה הקבר קנוי וכו׳. וראה לעיל פל״ה אות פה. בבאור ובפי׳ הרע״ב מתרץ להכניסה לארץ היינו אל תוך העיר בית לחם. וכן בפי׳ הרא״ב ור״א אלדבי בס׳ קניזל פירוש על רש״י פי׳ לארץ, לעיר מיושבת ולא בדרך. וראה בספר פני דוד לרחיד״א ויחי לה:
בלק״ט וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה שתי קושיות בפסוק, האחד, כתוב וירא ישראל את בני יוסף, ולמטה כתוב לא יוכל לראות, ועוד שאמר מי אלה, והלא למעלה אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ועתה הוא שואל מי אלה, אלא ארז״ל שצפה יעקב אבינו ברוח הקודש מעשה ירבעם בן נבט, שהיה עתיד לצאת מאפרים, ומה שכתוב וירא, ברוח הקודש ראה, שנאמר וירא ראשית לו
(דברים לג כא) וירא את הקיני
(במדבר כד כא), וירא את עמלק (שם שם כ), לכך שאל מי אלה, מי הוא זה שעתיד להדיח את ישראל ולומר אלה אלהיך ישראל
(שמות לב ד), בזמן שהעמיד שני עגלי זהב, אחד בדן ואחד בבית אל. וראה לקמן אות סא. ובפענח רזא וברד״ק כאן. ובחזקוני ויאמר מי אלה לפי פשוטו לא היה רואה שיוכל להכיר ולהבחין צורתם שהרי כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן ומה שכתיב וירא ישראל את בני יוסף רואה ואינו רואה אבל את יוסף הכיר לקולו שהיה מדבר עמו.
ראה בתרגום יוב״ע וברש״י כאן. ובמדרש אגדה וירא ישראל את בני יוסף וגו׳ ראה ורצה לברכן, נסתלקה ממנו שכינה, כשראה יעקב כך, היה סבור שפסולים הם, שאינן ראויים לברכה, לפי שנסתלקה ממנו שכינה, ואמר ליוסף מי אלה, כלומר כיצד נולדו אלה, ענה לו ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, מלמד שהביאה לו אסנת כתובתה. ובכת״י מדרש הביאור ויאמר מי אלה אמר יעקב ליוסף הורתם בקדושה או שלא בקדושה, אמר לו אשר נתן לי אלהים בזה בכתובה וקידושין. וראה לקמן אות סה. ובפירוש מסכת כלה לראב״ן הירחי צד לג. כותב וע״ז נאמר בב״ר וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה מהיכן יצאו אלה שאינן ראוין לברכה ויוסף אמר בני הם אשר נתן וכו׳ בזה, הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה. ובשכ״ט צפה ברוח הקודש שבני יוסף עתידין להיות עמים רבים וגדולים, אמר שמא מאחת מבנות כנען נולדו לו ליוסף, והיאך נזקקתי להעמידם כל אחד שבט בפני עצמו כראובן ושמעון, באותה שעה שאל ליוסף ואמר מי אלה, מי הוא ייחוסן של אלה.
בב״ר פצ״ז בכתי״ו במנח״י וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה אמ׳ ר׳ אימי מי הוא זה שהוא עתיד להסב את ישראל לעבודה זרה ולהפיל מהם חמשים ריבוא ביום אחד ר׳ חנינא בריה דר׳ אדא אמ׳ מניין מי. ובתנחומא ויחי ו. וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, א״ר יהודה בר שלום וכי לא היה מכירן והלא בכל יום ויום יושבין ועוסקין בתורה לפניו ועכשיו הוא אומר מי אלה, לאחר ששמשו אותו שבע עשרה שנה שעמד במצרים לא הכירן, אלא שראה לירבעם בן נבט ולאחאב בן עמרי שעומדין מאפרים עובדי ע״ז ונסתלקה רוח הקודש ממנו, כשראה יוסף כך מיד נשתטח בקרקע ובקש רחמים לפני הקב״ה ואמר רבון העולם אם הן ראוין לברכה אל תחזירני היום בבושת פנים, מיד הכניס הקב״ה רוח הקודש ביעקב וחזר וברכן, ומניין שכך כתיב ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו
(הושע יא) תרגלתי רוח הקודש ליעקב בשביל אפרים. ובפסקתא רבתי פ״ג יש עוד מענין דרש זה אמר הקדוש ברוך הוא ואיני מודיע ליעקב מה עתיד לעמוד מאילו ירבעם בן נבט מאפרים (ומנשה שהכניס צלם בהיכל) אמר רבי חייא צפה הקב״ה שירבעם בן נבט עומד מאפרים ועושה שני עגלים מהו מי אלה, אלה אלהיך ישראל
(שמות לב, ד), ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב
(מלכים א׳ יב כח) מיד סילק הקב״ה ממנו רוח הקודש. ובמדרש הגדול מי אלה בא עגלו של ירבעם ועמד כנגדו ויאמר מי אלה. ובכת״י מדרש הביאור מיד נשתטח יוסף לפני הקב״ה ובקש רחמים ואמר רבון העולמים אל תבישני משברי, מיד הכניס הקב״ה רוח הקודש ביעקב וראה מזלו של יהושע ובירכם, וכך אמר בראשונה קחם נא אלי ואברכם וחזר ואמר מי אלה. ומענין זה בס׳ בעלי ברית אברם לר״א אזולאי בפ׳ ויחי כותב מצאתי כתוב שכאשר הביא יוסף את מנשה ואפרים לפני אביו לברכם, בא השטן והכניס צורת עגלים שעתיד להעמיד ירבעם והפסלים שעתיד להעמיד אחאב והעמידם לפני יעקב, ואז נסתלקה ממנו שכינה ע״ד אומרו לא יגורך רע, ואז גער הקב״ה בשטן והוציא את העגלים, ומיד חזרה השכינה ושרתה על יעקב, ומאריך שם עוד שחשב שבא על בת אל נכר כו׳ הראהו שטר כתובה שגייר אנשים לגרי צדק ובפניהם קידש.
ראה לעיל אות סא. בבאור. ובמדרש הגדול ויאמר מי אלה אמר ר׳ אמי מי הוא זה שעתיד להסב את ישראל לע״ז ולהפיל מהן חמשים ריבוא ביום אחד ואיזה זה ירבעם דכת׳ ויכו מהם אביה ועמו מכה רבה ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור (
דה״ב יג, יז.) וכן מיכה שהוא מאפרים הפיל שבעים אלף מישראל בפסלו.
בשכ״ט בני הם, וכשרים כמותי אשר אין בהם פגם. ובלק״ט אמר לו יוסף אבי מה שהם בני הם.
ראה לעיל אות סא. ובכת״י ילקוט ת״ת מובא מאמר זה מסדר אליהו רבה וילמדנו ״באותה שעה השליך יוסף עטרה שלו והתיר זיינו ונפל לפניו הה״ד ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה החטא שעתידין בני לעשות אתה רואה והשירה שעתידין לומר על הים אין אתה רואה כיון ששמע יעקב כן אמר לו קחם נא אלי״. וראה לקמן אות סה. התחלת המאמר. ובכת״י ילקוט תימני ויאמר מי אלה לך מי אלה העתידים לומר זה אלי ואנוהו על הים. כנראה מקורו מכאן. ועי׳ בזהר ח״א רטו:
ראה לעיל אות ס. וש״נ. ובב״ר פצ״ז בכי״ו במנח״י ויאמר יוסף אל אביו בני הם וגו׳ הוציא לו את אסנת סומה מאחת מעיניה. (וסוף המאמר סומה מאחת מעיניה צ״ע דלא מצינו זאת בשום מקום. וראה לעיל פמ״א אות קיא-קיב. שהבאתי כל האגדות שישנם ע״ד אסנת ואין זכר מזה). ומ״ש במדרה״ג ״לפי שעתן״ מבואר בכת״י חמאת החמדה אשר נתן לי אלהים בזה, הראה לו שטר נישואין שהיה דרכם באותו הזמן להנשא בו. ובכת״י ילקוט תלמוד תורה בזה בכתובה וקדושין אמר לו יעקב אבינו יודע אני שבניך הם בקדושה ובטהרה אלא על אלה שראיתי אני מתבהל. המשך המאמר לעיל בביאור אות סד. ובכת״י ילקוט נר השכלים וכיון שראה אותם יעקב נסתלקה ממנו רוח הקודש, מפני שראה אחאב וירבעם בן נבט מזרע אפרים עובדים ע״ז, ונזדעזע, וכיון שראה יוסף אביו מזדעזע אמר בלבו שמא אבי סבור שבני באו לי בעבירה שאני יצאתי ממנו בלא אשה, מיד נטל שטר כתובה ואסנת אשתו לאביו, זו אשתי וזו כתובתה, שנאמר אשר נתן לי אלהים בזה, כלומר בזה המקום ובכתובה וקידושין. ולא עשה כן אלא מפני שהמצרים שטופים בזמה, וכיון שנזדעזע יעקב נסתלקה ממנו רוח הקדש ולא היה יודע למי מברך, שאין רוח הקדש שורה על אדם בעולם אלא מתוך שמחה, שנאמר פקודי ה׳ ישרים משמחי לב, ומיד אמר יוסף לבניו בואו אני ואתם ונבקש רחמים על אבי. ובכת״י מושב זקנים אשר נתן לי אלהים בזה, פר״ש בשטר וקידושין ולמד אותו ג״ש זה מזה ספר תולדות אדם, מורי ר׳ משה. וכ״כ בס׳ פענח רזא ובס׳ לבנת הספיר בזה ד״א לפי שהנושא ומוליד בנים מקבל י״ב מתנות טובה שמחה ברכה ושלום עזרה וכפרה תורה וחכמה אית דגרסי חכמה חיים ורצון עושר וכבוד ללמד שנכתר יוסף בכולן על דנטר האי קיימא קדישא דאקרי זה דכתיב וזה שער השמים. ראה לעיל פ״ב אות רמח. בבאור מקור הדברים בזהר חדש חקת. וראה בזהר ח״א רטו:
בשביל הצדקת הזו, אסנת שהיא צדקת יש לך לעשות עבורה ולברך את בני (ז״א). וראה לעיל אות ח. ובשכ״ט אשר נתן לי אלהים בהיתר ניתנו לי מאת הקב״ה כענין שנאמר לא תתעב מצרי והלא דברים ק״ו ומה עמון ומואב שנאמר בהם לא יבא בקהל ה׳ וקיי״ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, מצרי דכתיב ביה לא תתעב מצרי אינו דין שתהא מצרית כשרה לבוא בקהל, וכן אנו דורשין לכבודו של יוסף. ואעפ״כ עיקר הדין כך הוא שהרי לכך נאמר אשר נתן לו אלהים שבהיתר נולדו לו מאסנת בת פוטיפרע. (ראה
יבמות עז: דר״ש דורש כן בנים ולא בנות גם במצרי אבל ההלכה היא דגבי מצרי אסורות גם נשותיהם וכ״ה בירושלמי יבמות פ״ח ה״ג) וראה לעיל פי״ז אות נא. בבאור מ״ש בענין זה איך נשא אברהם הגר שהיתה מצרית. ולפי הדרש לעיל פמ״א אות קיא. דהיתה בתה של דינה ל״ק כלל.
ראה לעיל אות סד-סה. ובתנחומא ויחי ו. מובא לעיל אות סא. ובילמדנו מובא לקמן אות ע.
ראה באגדת בראשית פ״ה.
ראה לעיל צד תקלז.
בב״ר פצ״ז בכי״ו במנח״י ועיני ישראל כבדו מזוקן ר׳ יודה ור׳ נחמיה, ר׳ יודה אמ׳ ועיני ישראל וגו׳ ר׳ נחמיה אמ׳ ועיני ישראל כבדו מזיקנה לא יכול לראות ברוח הקודש. ובמנח״י מגיה בב״ר שחסר כאן תיבת ודאי והכונה שר״י מפרש ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ודאי כלומר כמשמעו שלא ראה ממש ור״נ דורש לא יוכל לראות ברוח הקדש. וראה לעיל אות סא. מתנחומא ויחי ו. ואות נט. עו״ש בתנחומא א״ר שמואל בר׳ נחמן שני פעמים נסתלקה רוח הקודש מיעקב באותה שעה, אחד כשבקש לברך אפרים ומנשה ואחד כשבא לגלות הקץ. וכ״ה בילמדנו מובא בקונדרס אחרון ליק״ש דפ״ר אות לד. ועיני ישראל כבדו, מן הנבואה שנאמר כי נסך עליכם ה׳ רוח תרדמה וגו׳
(ישעיה כ״ט), שנסתלקה ממנו רוה״ק כשנמסר יוסף וכו׳ כיון שראה יוסף שלא שרתה עליו רוה״ק הוציאם מעם ברכיו והשתחוה לאל ומבקש רחמים על בניו באותה שעה שרתה רוה״ק על יעקב וברכם. ראה לעיל אות סז.
ובמדרש הגדול ח. א״ר יודה ביר׳ שלום לפי שראה יעקב אבינו ברוח הקודש שעתיד לצאת ירבעם מזרע של אפרים ומחטיא את ישראל, יהוא ממנשה, מיד כבדו עיניו ולא יכול לראות שנסתלקה ממנו שכינה, א״ר יוחנן משום ר׳ ישמעאל בן יהוצדק מכאן שכל המסתכל בדמותו של רשע מיד עיניו כהות. עו״ש ועיני ישראל כבדו מזקן ולמה לפי שאין דרכו של צדיק להסתכל ברשע שנאמר שאת פני רשע לא טוב, וכיון שהעמידן לפניו לברכן נתעלמה ממנו ברכה נישק להן וחיבק להן. ובכת״י מושב זקנים ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, תימה והלא כתיב לעיל וירא ישראל את בני יוסף, וי״ל דמתחלה ראה דמות אנשים ולא ידע מי הם, ראה לעיל אות נט. בבאור ובתרגום הסורי דנחזאי ״שפיר״ היינו לראות היטב שיכירם כפי׳ האע״ז. ובפענח רזא ועיני ישראל כבדו מזקן כמו יצחק שכתוב בו ויהי כי זקן יצחק, שכשם שרימה הוא את אביו ע״י כבדות עיניו כך בא בנו לרמותו לשים את מנשה לימינו. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים ועיני ישראל כבדו מזוקן, כבדו עיניו מראות ברוח הקדש על שנעשה התורה זקנה בימי ירבעם שיצא מאפרים. ובזהר ח״א קמב. אברהם נהיר מסטרא דדרגא דיליה, יצחק אתחשך מסטרא דדרגא דיליה, יעקב אמאי דכתיב ועיני ישראל כבדו מזקן, אמר ליה הכי הוא ודאי כבדו כתיב ולא כהו, מזקן כתיב ולא מזקנו אלא מזקן, מזקן דיצחק מההוא סטרא כבדו, לא יוכל לראות לאסתכלא כדקא חזי אבל לא כהו, אבל יצחק כהו ודאי מכל וכל ואתעביד חשך דהא כדין אתאחיד ביה לילה ואתקיים ולחשך קרא לילה. וראה בזהר שם רטז קיט:
ראה לעיל אות ע. ולקמן קיג. ובספר חסידים מק״נ והכהנים בברכת כהנים סותמים עיניהם כו׳ ליצחק כתיב ותכהין עיניו מראות כשבירך ליעקב ויעקב כשבירך לאפרים ומנשה כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות ובלעם כשבירך את ישראל כתיב בו (
במדבר כד, ג.) ונאם הגבר שתום עין לפי שמחזה שדי יחזה ושכינה על עיניהם לכך סותמין עיניהם.
ראה לעיל פכ״ד אות ה-ו. פכ״ז אות א. וש״נ. ובלק״ט שמות ג, טז. מעולם לא פסקה זקנה מאבותינו וכו׳ ועיני ישראל כבדו מזקן.
ראה לעיל פכ״ז אות ו. ובלק״ט כבדו מזקן מלמד שהצרות מכהין את העינים.
כן מבואר בפסיקתא רבתי פ״ג לעיל אות סז. ראה שם בביאור.
במנח״י מבאר ור״י מפרש כמשמעו הנה זכיתי עוד לראות זרעיך, ור״נ דורש הלווי שלא ראיתי אותך ואת זרעיך היוצאים ממך. ולדעתי דוחק לפרש כן דברי ר״נ שאמר הלואי שלא ראיתי אותך דרש שהוא לגמרי נגד פשטות הכתובים, ול״נ דיש לפרש הלווי ראה פניך לא פללתי, הלואי שהייתי זוכה לראות רק את פניך מה שלא פללתי ובזה היתה שמחתי שלמה, למה זה הראה אותי אלהים גם זרעך היוצאים העתידים לצאת ממך שבזה הופרעה שמחתי.
לא סברית, כ״ה באונקלוס והפי׳ לא קויתי לא יחלתי. ובתרגום יוב״ע לא חשיבית. וכ״ה בפרש״י פללתי לשון מחשבה. ובלקח טוב לא פללתי כלומר לא הייתי מתפלל לראות פניך לפי שנתייאשתי ממך ואמרתי טרוף טורף יוסף כי דבר שאדם סבור שהוא בעולם הוא מתפלל עליו רבונו של עולם זכיני לראותו. וכ״ה בתרגום השמרוני לא פללתי לא צלית. מלשון ויעמוד פנחס ויתפלל (תהלים קו. ל). ובדברים רבה פ״ב אר״י בעשרה לשונות נקראת תפלה וכו׳ ופילול. ובשכל טוב לא פללתי לא דנתי בעצמי שאזכה לראות פניך שהייתי אומר נסתרה דרכי מה׳ ומאלהי משפטי יעבור ודומה לדבר ונתן בפלילים. וכן פירשו האע״ז והרשב״ם. וראה בחזקוני כאן ולפנינו ד׳ פירושים במלת פללתי. א) מלשון תקוה, ב) מחשבה, ג) תפלה, ד) דין. ובמדרש אגדה כשראה יעקב שלא היתה שכינה שורה עליו התחיל לטעון בדברים אחרים שנאמר ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי וכשראה יוסף שלא היה רוצה לברכם הוציאם מעל ברכיו.
בסגנון אחר בזהר ח״א רכז: וירא ישראל את בני יוסף חמא למרחיק ואזדעזע ואמר, מי אלה וכו׳ ועל דא אתיב יוסף ואמר בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, ומנא לן דקב״ה אחמי ליה ברוחא דקדשא דכתיב והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך גם לאסגאה אינון דנפקין מניה כדקאמרן. ובאגדת בראשית פס״ב יעקב אומר רבת צררוני מנעורי אלא גם לא יכלו לי, בין שדי ילין הראה לו הקב״ה לשני בניו שנא׳ ראה פניך לא פללתי וגו׳.
במדרש הגדול מעם ברכיו הראה לו מה הוא מהול אף בניו מהולין. ראה לעיל פמ״ה אות יז. ולקמן אות צט.
ראה לעיל אות סז. מפסקתא רבתי פ״ג.
ראה לעיל אות סא. סז. מתנחומא ופסקתא רבתי. ובסגנון סתמי בפי׳ התוס׳ הדר זקנים וישתחו לאפיו ארצה עשה תפלה הוא ובניו ונפלו על פניהם שתשרה שכינה על יעקב, ומיד שרתה עליו שכינה, כי שבטו של יוסף כשנופל על פניו אין הקב״ה מעכב תפלתו אלא שומעו מיד כמו שעשה ליהושע שאמר לו הקב״ה קום לך למה אתה נופל על פניך.
ראה לעיל אות סא. סז. ולקמן אות פג.
צריך ביאור מה שהביא ראיה מקרא שלפנינו. ונראה לבאר עפמ״ש לעיל פל״ז אות פט. בבאור מדברי התוספות הרא״ש
הוריות ד. מה שהביא ראיה מקרא שלפנינו וישתחו לאפיו ארצה שהשתחויה הוא יותר מקידה שמשפיל פניו עד הקרקע וש״נ. ולכן הביא ראיה מפסוק זה דהשתחויה מתיחסת לאפיו. וראה בתוס׳
שבועות טז: עוי״ל ע״פ הדרש לעיל אות פב. דקרא מיירי מהשתחואה להקב״ה. ובתרגום הסורי ״וסגדו״ קדמוהי על אפיהון על ארעא מפרש וישתחו לשון רבים ולכן אומר על אפיהון (ובאונקלוס על אפוהי). ויש להעיר דכן מבואר מלשון הפסקתא רבתי לעיל אות סו. ונפל על פניו והרביצם על פניהם, ולעיל אות פא. בביאור ונפלו על פניהם. ומה שהוסיף קדמוהי זה ביאור הענין, וכעי״ז באונקלוס פסוק זה מתרגם מעם ברכיו מן קדמוהי.
מענין זה במדרש במדב״ר פי״ד אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, הרי ג׳ מינים כנגד ג׳ דברים שעשה יוסף בשביל מנשה שהיה מבקש לגדלו על אפרים אחיו האחת ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל וגו׳ והשנית ויתמוך יד אביו וגו׳ והשלישית ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי וגו׳.
בשכ״ט שהימין מובחרת לעבודה ולהזאה ולברכת המזון. ובמכלתא בא פי״ז מובא הפסוק שלפנינו וישלח ישראל את יד ימינו בטעות כי לא כתוב יד וצריך להיות הפסוק דלקמן יז. ראה שם אות קיא. וכעי״ז באגדת בראשית פ״ה.
ראה לעיל פ״י אות ס. מב״ר פל״ג וכ״ה בב״ר פ״ו. ובמשנת רבי אליעזר פ״י צד קפט. גדולה היא הענוה, שבה נתגדל דוד כו׳ וכן הוא אומר וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר כו׳. ובסגנון אחר בפסיקתא רבתי פ״ג ולמה זכה אפרים לכך מפני שהיה ממעיט את עצמו שהקדוש ברוך הוא אוהב כל מי שמשפיל עצמו, כי רם ה׳ ושפל יראה (
תהלים קלח, ו.) ומי לחשך שהיה משפיל את עצמו שנאמר על ראש אפרים והוא הצעיר שהיה ממעיט את עצמו, אבל מנשה היה יוצא ונזקק עם אביו (לענקים) [לעסקיו], אמר הקב״ה הואיל ומעט עצמו יזכה לכבוד הזה. ומה אם הקטן שהיה ממעט עצמו זכה לכבוד הזה גדול שממעט את עצמו על אחת כמה וכמה.
ראה לקמן אות פח. בבאור.
מובא במדרש הגדול כאן. ובפי׳ מנח״י נשתכלו ידיו וכו׳ נראה לפרש נשמטו ידיו של יעקב מליתן בכורה למנשה, שסירבו לנוח על ראש מנשה, ור״י קורא שכל בשי״ן ימנית, ור׳ נחמיה מפרש ניתחכמו, וכמו שמתורגם באונקלוס אחכמינון לידוהי ע״כ. ובפסקתא רבתי פ״ג כיון שהעמיד את אפרים משמאלו ואת מנשה בימינו [מה] עשה יעקב שכל את ידיו מהו שכל אמר רבי שכל [ודאי] אמר רבי יהודה שכל ידיו של יעקב בבכורתו של מנשה (ובפי׳ מ״ע מלשון שכל בשי״ן ימנית ששיכל את בכורתו של מנשה וכן פי׳ בזרע אפרים ומהרז״ו) ורבי נחמיה אמר שכל השכילו ידיו של יעקב לרוח הקודש כמה שכתב משכיל לאיתן האזרחי
(תהלים פט, א). ובמדרש במדב״ר פי״ד טז. עשרה זהב כנגד י׳ תיבות שיש מן וישלח ישראל את ימינו עד והוא הצעיר מלאה קטרת שראה יעקב דבר זה ברוח הקדש שראוי היה אפרים שיניח ימינו על ראשו וכה״א שכל את ידיו כי מנשה הבכור השכילו ידיו לרוח הקדש וכו׳. ובילקוט כת״י מעין גנים גורס ומפרש אית דאמרי ״נשתכללו״ ידיו ואית דאמרי נתחכמו, מאן דאמר נשתכללו ידיו מדעתו, ומאן דאמר נתחכמו ידיו ברוח הקודש. ובתרגום רס״ג נתן שכל לידיו לעשות כן אף כי מנשה היה הבכור. ובשכ״ט שכל את ידיו כלומר השכיל שכל טוב ובינה את ידיו כמתכוונות ברוח הקודש ולפי הגירסא שלנו ״נישתכלו״ נראה לי לפרש דברי ר׳ יהודה נישתכלו ידיו של אבינו יעקב על פי פי׳ הרשב״ם שכל את ידיו שָכָל בשי״ן שמאלית כמו סכל שהוא לשון אדם מעוקם ונפתל כי מנשה הבכור. וכ״כ הרלב״ג דהפי׳ כמו סכל בסמ״ך כלומר ענין מעוקם ונפתל ששם ידיו באלכסון ושם ימינו לפאת שמאלו ושמאלו לפאת ימינו. וכ״כ הרבינו בחיי כאן בשם רבינו חננאל שכל את ידיו הרכיב ידיו זו על גב זו. וזהו דקאמר ר״י נישתכלו ידיו של אבינו יעקב היינו ששם ידיו באלכסון ולא באופן ישר כאלו נסכלו ללכת בדרך מעוקם ונפתל. (ובשכ״ט שכל, כל מלת שכל שהיא בשי״ן הרי היא לשון שכל טוב ודעת ובינה, וכל שהיא בסמ״ך הרי היא לשון שכלות והוללות. ובס׳ צרור המור כאן כותב מדעת המסרה כל לשון טפשותא הוא בסמ״ך חוץ מהוללות ושכלות שהוא בשי״ן ע״כ) ופירוש רבינו חננאל הנ״ל מבואר גם ברבינו חננאל
ב״מ כה. שלחופי משלחפי שאין מיושבות זו על גב זו אלא מקצתן עליה ומקצתן יוצאה מעליה כגון כנפי הכרובים כדגרסינן בסוף המוכר את הבית
(ב״ב צט.) ודלמא שלחופי הוא משלחפי אהדדי ועיקרו כדמתרגמי׳ בתרגום ארץ ישראל שכל את ידיו שלחופינון לידוהי ע״כ. וכ״ה ברי״ף ב״מ פ״ב פירוש משלחפי כו׳ כדמתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שכל את ידיו שלחפינהו לידוהי. ומובא גם בערוך ע׳ שלחף וברשב״ם ב״ב שם. ובתרגום שלפנינו לא נמצא פירוש זה. ובערוך השלם שם הביא דברי הר״ח והרשב״ם ומפרש שלחף מן חלף ושחלף פי׳ המיר וכמבואר בתרגום יוב״ע וירושלמי פרג ית ידו ופי׳ פרג החליף וכ״ה בפי׳ יונתן. ובתרגום הסורי שחלף אינין ידוהי, וידידי הרב ר״ח הליר בביאורו על התרגום הסורי כאן מביא דברי הר״ח והרי״ף והרשב״ם מ״ש מתרגום ירושלמי וכותב ״אבל לא ידעתי מדוע תפסו ז״ל כי שלחפינהו לידוהי הפירוש הוא הרכבת ידים זו על זו ולא כפי הפשוט החליף״. ולדעתי טעמו של רבינו חננאל (וממנו בערוך ברי״ף ורשב״ם) ברור כמו שביאר בערוך ע׳ שלחף שהביא שם גם התרגום של והחליף משכורתי (
בראשית לא, ז.) תר״י ושלחיף ית אגרי ומבואר שם מדבריו דמלת שלחופי כוללת כל הדברים שאינם מונחים בסדר הראוי כלומר שנחלפו ממקומם המתאים וזה אם היו המעות משלחפי שאינן מיושבות זו ע״ג זו אלא מקצתה עליה ומקצתה אינו עליה. וכן שכל את ידיו רבינו חננאל לשיטתו כפי שהביא רבינו בחיי בשמו שפי׳ דהרכיב ידיו זו ע״ג זו וכפירושים הנ״ל מלשון שכל או סכל - כמ״ש הרשב״ם. א״כ זהו ג״כ כוונת הת״י כאן שלחפינון לידוהי שלא נתן אותם בסדר הראוי אלא הרכיבם זו על זו והחליפם מסדרן. ובפי׳ הרא״ש עה״ת שכל את ידיו כי מנשה הבכור וא״ת איזו נתינת טעם היא, וי״ל דהכי קאמר בשביל מנשה שהיה בכור לא עשה אלא שיכול ידים ר״ל הרכיב הידים והזרועות זו על גב זו ושם הימין על אפרים והשמאל על מנשה שאלמלא לא היה בכור היה מחליפו ומעבירו מצד ימין על צד שמאל לגמרי וזו היא נתינת טעם. ורב״ח דוחה פי׳ זה ומפרש דשנה את הנערים אפרים לימינו ומנשה לשמאלו ושכל את ידיו כלומר מידיו של יוסף. ובכת״י חמאת החמדה שכל את ידיו, בהשכל ובחכמה כתרגומו, ד״א שכל מידיו, כלומר שכל יעקב מידי יוסף, שהושיב מנשה על הימין ואפרים על השמאל.
ברגיל ברגיל, במנח״י מפרש מלשון בר גיל בן מזל. לפי שנופל על לשון תרגלתי. או דהכונה בעוד שאת עומדת על רגלך. וצ״ע.
כתיב ידו, חסר. אקפד, על שלא אמרה משמו ואקשיה ליה אי ס״ד וכו׳ למה לי דכתב רחמנא בשום מקום בתורה ידיו מלא לכתוב ידו ומשמע נמי תרי (רש״י). וצ״ב הא דאמרי בגמ׳ אקשו ליה עשרין וארבע ידיו, ובתנ״ך יש הרבה יותר ובתורה לבד הרבה פחות ובהתורה והמצוה ויקרא טז, כא. נדחק מאוד לפרש חשבון זה. ובהגהות ר״י בכרך בש״ס ווילנא כותב דהכוונה עשרים וארבע ידיו לידיו המוזכר בפסוק שמואל ב׳ כא. ידיו ואצבעות רגליו שש ושש עשרים וארבע. והביא בקיצור ידיו מקרא עשרים וארבע, וגם פי׳ זה דוחק גדול. ול״נ שיש לומר שלא חשב כל ידיו שיש בתנ״ך רק התחיל לחשוב ומנה כל ידיו מלא (פ״א וידיו ופ״א בידיו) שבתורה ונביאים הראשונים עם ישעיה שבהם יש מספר כ״ד והפסיק. ואם באנו להגיה י״ל הפי׳ אקשין ליה עשרים וארבע ידיו היינו מכל ידיו שיש בעשרים וארבע ספרים. אמנם צ״ב למה הביא לדוגמא מקרא ויקרא דברים ואח״כ בראשית. ואולי י״ל מכיון דמיירי מקרא ויסמוך את ידיו דבמדבר מביא מקרא הסמוך שלפניו בויקרא ידיו תביאנה ומקרא ידיו רב לו דכתיב בתריה בדברים ופסוק אחד מבראשית וצ״ע. ויש להעיר מה שראיתי בש״ס כת״י מינכן במקום דכתיב א״ל אי ס״ד אינו גורס א״ל אלא ״פירו׳ ״ ובדק״ס מביא מגמ׳ כת״י דליתא כל השורה א״ל כו׳ ידיו, ומעיר ומזה אנו רואין שפירוש היה בגליון ונכנס בפנים. (וראה ברבנן סבוראי ותלמודם לדר׳ ב. מ. לוין צד לט. ויש להוסיף שם קטע זה.)
בשכל טוב ויברך את יוסף, מה ת״ל והלא לא בירך אלא את בני יוסף, אלא מלמד שאמר לו יוסף כל ברכות שאתה עתיד לברכני ברך את בני אלא שלא קיבל עליו יעקב לעשות כך. ובמדרש במדבר רבה פי״ד ט״ז, קרבנו קערת כסף אחת וגו׳ זה הקרבן הקריב לשם יעקב שהקדימו למנשה ולשם יוסף שבעבור אהבתו בירכן יעקב כל אותן הברכות כמה דתימה ויברך את יוסף ויאמר האלהים וגומר ואומר בך יברך ישראל וגו׳. קערת זה יעקב אל תקרי קערת אלא עקרת שעקר הימין ממנשה בעד אפרים. ומענין זה בזהר ח״א רכ״ז: ויברך וגו׳ בהאי קרא אית לאסתכלא ביה ויברך את יוסף דלא אשכחן הכא ברכה דבריך ליה ליוסף אלא לבנוי אי לבנוי ויברכם מיבעי ליה מהו ויברך את יוסף ולא אשכחן הכא דאתבריך יוסף, אמר רבי יוסף את דייקא כתיב את יוסף ברכתא דבנוי הוה וכד אתברכאן בנוי איהו מתברך דברכתא דבנוי דבר נש ברכתיה איהו אמר רבי אלעזר ויברך את יוסף את דייקא דבריך לאת קיימא רזא דברית דנטר יוסף ובגין כך אקרי צדיק את דיוסף רזא דברית דקיימא בהדיה דיוסף. ובזהר ח״ג קפ״ז: מה כתיב לעילא ויברך את יוסף ויאמר ולא אשכחן ליה ברכאן דהא לבתר בריך ליה דכתיב בן פורת יוסף אלא כיון דבריך לאלין נערים, ליוסף בריך דהא לא יכלי לאתברכא אלא מגו יוסף. ובכת״י מושב זקנים אשר התהלכו אבותי וכו׳ האלהים הרועה אותי וכו׳ המלאך הגואל, תימה למה כפל השם בזה הפסוק, היה יכול לומר האלהים אשר התהלכו והרועה אותי ולמה קרא השם מלאך, ועוד שאמר ויברך את יוסף ולא הזכיר בזה הפסוק שום ברכה ליוסף כו׳, מה שהזכיר האלהים ב׳ פעמים שלא תאמר לפי שהוא מדת הדין ואינו מרחם באותה מדה, לכך נאמר האלהים הרועה אותי מעודי כי בשעה שבניו עושים רצונו של מקום נהפכת מדת הדין למדת רחמים, ומה שקראו מלאך הכי איתא בסוד המרכבה כי הקב״ה הוא מלאך בסוד המלאכים והוא גלגל בסוד הגלגלים הוא הכס׳ וכולן אצילות הן הנאצלים מזוהר אורו הגדול לאין חקר ותכלית, וכן כתיב בואלה שמות דכתיב וירא מלאך ה׳ אליו בלבת אש וכתיב ויקרא אליו מתוך הסנה וכתיב כי ירא להביט אל האלהים, ולכן מלאך בגימטריא אלהים, ומה שהתחיל ביוסף ולא הזכירו בברכה נ״ל יברך קאי אדלעיל, ואשל אחריו, והענין מוכיח. ראה לקמן אות צט. בבאור מ״ש בענין זה וש״נ.
דין כל עמא (עלמא), זה מנהג כל העם להטות רצונם עם מי שהשעה עומדת לו שהרי יוסף בשביל שהוא היה מלך נטה אחריו יעקב אבינו הרי מי שהשעה עומדת לו עומדין ומקיימין עמו מכל צד. אנא מספקא, אני אספיק לכולכם בברכתי ודייק סיפיה דקרא כי אין מחסור ליראיו. (מת״כ). ובמנח״י מפרש דין כל עמא כל העם הזה (כלומר כולנו) הוא עם קיים לעולם.
ב״ר פ״ל וראה ביאור המאמר פי״ז אות יד. וש״נ. ובמדרש אגדה נח ו, ט. האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שלא היו צריכים עוזרים להיותם צדיקים. וראה לקמן אות צג.
מאמר זה הוא בכת״י ילקוט תלמוד תורה פ׳ נח. ומובא באו״מ כת״י ח״א עב. והוא לפנינו בתנחומא נח ה. בקצת שינוים שהיו ״מרווחין״ ובפי׳ עץ יוסף שהיו עושין ריוח לפני הקב״ה כמו שעושין למלכים ושרים, וי״ג שהיו מדוחין לשכינה וכאן הגירסא ״מריחין״. ובלק״ט האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שהיה רצים כפופים לפניו לעשות רצון המקום. ובשכ״ט שהיו מקפצים ורצים כסוסים לעשות רצונו. וראה לעיל פ״ה אות נז, פ״ו אות קלט. וש״נ. ולעיל אות צב. ובפי׳ מנחה בלולה האלהים אשר התהלכו, רצונו כי הרגישו בעצמם עוצם ריחוקם מבוראם ית׳ והיו יום יום הולכים ומתקרבים אליו לקרב הריחוק, והוא ההילכות שנאמר בחנוך ונח ואברהם ויתר הצדיקים.
ראה לקמן אות צה.
מובא בקו״א בילק״ש ד״ר. וכ״ה בתנחומא ישן ויחי ט. וראה לקמן פמ״ט אות יט.
במדרש תהלים מזמור פט, ב. א״ר שמואל בר נחמני קשה הפרנסה מן הגאולה, שהגאולה ע״י שליח, שנא׳ המלאך הגואל אותי, והפרנסה ע״י הקב״ה, שנא׳ האלהים הרועה אותי. ובסגנון אחר במדרש תהלים מזמור פ, ב. א״ר שמואל בר נחמני הפרנסה גדולה יותר מן הגאולה שהגאולה תלויה ע״י מלאך, שנא׳ המלאך הגואל אותי, והפרנסה ע״י הקב״ה, שנא׳ האלהים הרועה אותי, הוי רועה ישראל האזינה. ובב״ר פצ״ז ר׳ שמואל בר נחמן אמר וגדולה (פרנסה) מן הגאולה, שהגאולה על ידי מלאך, ופרנסה על ידו של הקב״ה, גאולה על ידי מלאך המלאך הגואל אותי, ופרנסה על ידי הקב״ה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. וראה לעיל פ״ג אות קיג. ובפסקתא רבתי פל״ג אתה מוצא בשעה שיוסף מקריב את בניו לפני אביו שיברכם תלה את הגאולה במלאך המלאך הגואל אותי מכל רע אבל כשבא לפרוסה מה [הוא] אומר האלהים הרועה אותי.
ראה לעיל פמ״ו אות קפו. בבאור. ובילקוט המכירי גורס בזויה מן הרועה.
ראה לעיל פל״ב אות ס. וראה בילקוט המכירי שם.
ראה לעיל פכ״ח אות פה. מתנחומא סוף משפטים, אר״ה אשרי ילוד אשה שראה ממ״ה ופמליא שלו משמרין אותו ומשלח מלאכים בשליחותו כו׳ וכה״א המלאך הגואל אותי מכל רע, אמר הכתוב (משלי כ.) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. ובאגדת בראשית (פע״א) פע״ב, ומלאך פניו הושיעם מלאך שרואה את הפנים בכל יום הוא מושיען וכן יעקב אומר המלאך הגואל אותי וגו׳. וראה בענין זה בשו״ת הגאונים הרכבי צד קפט. ובתרגום רס״ג הוא אלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה ע״י מלאך. ובשכל טוב המלאך הגואל אותי מכל רע. אמר רבש״ע שהתהלכו אבותי לפניו, ושהיה רועה אותי, יהי רצון מלפניו שהמלאך שהיה בא במלאכותיך מן השמים ללוותי, והיה גואל אותי מכל רע מרעת לבן ומרעת עשו, דכתיב ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב
(בראשית לא, יא), וכתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים (
שם לב, ב.), הוא מיכאל השר הגדול, שהיה משמר אותי ואת אבי ואת זקני, והוא עתיד לעמוד ולשרת על כל זרעי, וכה״א אין אחד מתחזק (אתי) [עמי על אלה] כי אם מיכאל שרכם (
דניאל י, כא.), ואומר יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמיך
(שם י״ב א׳), ומכיוון שאני רואה ברוח הקודש שהקב״ה מינהו עלי ועל זרעי לשר וגואל, אבקש אני מלפני הקב״ה שיתן לו רשות ויברך את בני אפרים ומנשה. ובספר ציוני כאן מביא דברים הנ״ל בשם ר׳ מנחם וכוונתו לבעל שכל טוב לא לר׳ מנחם מרקאנטי שמביאו הרבה פעמים בספרו. וראה בזהר ח״א סא. רכח: רכט. רל. ח״ב קטז: ח״ג צח: קפז. ובאע״ז כאן ובמלחמות השם להרלב״ג מאמר ו. ובס׳ הכתב והקבלה כאן שהאריך בזה. וראה לעיל אות צ. בבאור. ובזח״א רכט. ועל דא אמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע מאי מכל רע דלא אזדמנת לי אתתא דאיהי מגו סטרא אחרא ולא אערע פיסול בזרעי (בערסי) דכלהו צדיקי ושלימי בשלימו. בגין דאתפרק מכל רע ויעקב לא אתדבק בההוא סטרא אחרא כלל ועל דא המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים מ״ט אתחזי לאתברכא בגין דנטיר יוסף את קיימא קדישא ועל דא אמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים בזה אחמי ליה רזא דברית דנטר ליה ובגין דנטר ליה אתחזי לאתברכא.
יהושע וגדעון שבאו מיוסף, יהושע משל אפרים וגדעון משל מנשה, ויהושע נקרא נער ומשרתו יהושע בן נון נער
(שמות לג, יא), ובגדעון כתיב ואנכי הצעיר בבית אבי
(שופטים ט, טו), ולשניהם נגלה מלאך (מנח״י). וראה לקמן אות קב.
כ״ה גם בכת״י מדרש הביאור.
חליצה גנאי, לחולץ שלא קיים מצות יבום,
חליצה שבח, דעכשיו שאינן מכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת ולפיכך שבח הוא. ובשיר״ק בירושלמי תימא וכי מפני שנאמר קריאה בתורה בדבר טוב נאמר כל מקום שנאמר קריאה היינו לשבח לכך נ״ל דה״ג ונאמר להלן ונקרא שמי עליה ש״ב יב, כח. א״נ ויקרא שמו בישראל (
רות ד, יא.) דמיירי בענין יבום.
ראה לעיל פי״ד אות נה. ובס׳ חסידים מק״נ סי׳ שס״ג. ועוד אמר דברים שהשם גורם לטובה או לרעה, לטובה יש אדם שכל הנקראים בשמו יצליחו לגדולה וזהו ויקרא בהם שמי ושם אבותי כו׳ עיי״ש שהאריך. וראה
ברכות ז: ותנחומא האזינו ז.
ברד״ק כאן ויקרא בהם שמי זהו שיקרא ישראל בשם יוסף ואפרים, וכמו שאמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף (
תהלים פ, ב.) ולא נחלו על שבר יוסף (
עמוס ו, ו.) כו׳ וכן אמר לפני אפרים ומנשה עוררה את גבורתך (
תהלים פ, ג.). וראה לעיל פכ״ח אות צ. מאמר מירושלמי ברכות פ״ב וש״נ.
בב״ר פצ״ז וידגו לרוב בקרב הארץ מה הדגים הללו אין העין שולטת בהם, כך בניך אין העין שולטת בהם הה״ד וידברו בני יוסף אל יהושע
(יהושע יז, יד) אמר להם אין אתם מתיראין מן העין, אמרו לו זו היא ברכה שברכנו אבא וידגו לרוב בקרב הארץ. ועי׳ אגד״ב פפ״ג. ובמדרש במדב״ר פי״ד י״ט ד״א למה ה׳ ה׳ כנגד הברכה שבירכן יעקב וידגו לרוב בקרב הארץ ודגים נבראו ביום החמישי. וראה בגנזי שכטר ח״א צד קנא. רצב. ובספר המעשיות צד קמו. ובילקוט המכירי תהלים ח״ב כג. ובספר הקנה מו: דפוס פרעמישלא דדגל מחנה אפרים היה על ראש דגלו דמות דג ע״ש וידגו לרב בקרב הארץ. וראה מ״ש בענין זה ר״א אפשטיין במקדמוניות היהודים צד פח. ובמדרש הגדול דברים א, יא. ויברך אתכם כאשר דבר לכם כדגי הים וכחול ימים וככוכבי השמים וצמחי האדמה. וברש״י
יומא עה. ודגה לשון תשמיש כמו וידגו לרוב. וכן מבואר במדרש אגדה (
במדבר יא, ה.) זכרנו את הדגה וגו׳ ר״י ור״ע חד אמר דגים וחד אמר עריות פירוש שאסרו להם עריות במדבר ודגה לשון תשמיש כמו וידגו לרוב. וראה בתרגום הסורי שפי׳ וידגו שיפרו וירבו. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ וידגו לרוב יפרו וירבו כדגים.
בתנחומא ויחי ו. וידגו לרוב בישרן שעתידין בני אפרים להיות ניצודים כדגים שנאמר ויאמרו לו אמר נא שבולת וגו׳. ובמדרש הגדול מה הדגים הללו נתפסין בלשונן כך זרעו של יוסף דכתיב ויאמרו לו וגו׳.
מובא במדרש הגדול כאן.
ראה
סוטה יב: ושמו״ר פ״א כד.
בגבול דגים היינו ביאור היו ששים ריבוא. ועלו בזכותו של משה. ובכת״י מושב זקנים בקרב הארץ הקשה החסיד ז״ל למה לא אמר על הארץ, ותי׳ בקרב הארץ היינו אפילו תוך היערים, כי בשדה אין שייך תוך ובניהם שלחו שם כדכתיב אם רב אתה עלה לך היערה, פי׳ בעומק היער.
ידי יסדה ארץ וגו׳ מדכתיב ידי וימין ש״מ יד היינו שמאל,
מצינו ימין שנקרא יד, ולא ילפינן מהכא (רש״י). ומקור הבריתא בספרי דברים לה. על ידך זה שמאל כו׳ הא למדת שאין יד האמורה בכל מקום אלא שמאל כו׳ ר׳ יוסי אומר מצינו שאף ימין קרויה יד שנאמר וירא יוסף כי ישת אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה ע״כ. ונראה מזה שהביא הספרי כל הפסוק כולו, דר׳ יוסי מדייק גם מסוף הפסוק דנאמר יד סתם והכוונה ליד ימין ומקשה מזה לת״ק שאומר בדרך כלל שאין יד האמורה בכל מקום אלא שמאל. ומה שדחו בגמ׳ יד סתמא לא איקרי, צ״ל כמ״ש התוס׳ שם ד״ה יד ימינו ומדכתיב ויתמוך יד אביו לא קשיא מידי כיון שכבר פירש יד ימינו ונראה דר׳ יוסי נמי אההיא קא סמיך ומשום הכי לא מייתי מידו הימנית דמצורע. וכ״כ
בעירובין ב: ומדברי הספרי ראיה לדברי התוס׳ דר׳ יוסי סמיך ע״ז. ובמכלתא בא פי״ז אבא יוסי אומר מצינו שהימין קרוייה יד אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא׳ (מח, יד.) וישלח ישראל את יד ימינו וכו׳ ובתורה לא כתוב יד ימינו רק את ימינו ובמכלתא הוצאת ראה״ו לא הרגיש שכאן טעות וצריך להיות הפסוק שלפנינו כמו בספרי וגמ׳. וכן באגדת בראשית פ״ה מביא ג״כ בטעות הנוסח וישלח יד ימינו בהשואה לפסוק שלפנינו. וכ״ה בתרגום שמרוני. ובמכילתא הוצאת רחש״ה מביא דבכי״מ ובילקוט שמעוני כאן ליתא מלת יד. ובמכילתא שבות יהודה גורס הפסוק שלפנינו.
בב״ר נסמך הדרש על תחלת הפסוק וירא יוסף כי ישית אביו וגו׳ והכוונה לסוף הפסוק.
ידא דדחת תליתאה דעלמא, יד שדחתה את המלאך שהוא שלישו של עולם (ראה לעיל פל״ב אות קיז.) בשעה שנאבק עם המלאך. ובפסקתא רבתי פ״ג כיון שראה יוסף כן היצר מיד תמך ידו של אביו להעבירה מעל ראשו של אפרים ולהניחה על ראשו של מנשה, אמר לו ליוסף ידי אתה מבקש להעבירה שלא בטובתי [אמר ר׳ ברכיה ברבי] המלאך שלישו של עולם יש בו והיאך זו תפסה לשר צבא של מעלה ואתה סבור להעבירה שלא בטובתי. ובתנחומא ויחי ו. ויתמוך יד אביו להסיר אותה אמר ליה ידי את מבקש להסיר שרפשה לשר המלאכים. אמר ר׳ יוחנן כשני עמודים שבתוך דמוסין שבטבריא כך היו זרועותיו של יעקב. ובאגדת בראשית פ״ה א״ל יעקב סבור אתה שמזקנותי אין בי עוד כח חייך מאה כיוצא בך אינן יכולין לזוז ידי אם אבקש. וראה באונקלוס וסעדה. ובפיהמ״ש להרמב״ם פרה פ״ג. ובכת״י נר השכלים וירא יוסף, אסור להסתכל בפני המברך. ראה
חגיגה טז. וירושלמי פ״ב דמגלה דמבואר שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהם מברכים וטעם הרמז בפסוק זה י״ל שאם לא היה יוסף מסתכל בפני אביו בשעה שבירך בניו לא היה בא לידי כך להסיר יד אביו מראש אפרים. ראה לעיל אות עא.
בתרגום רס״ג לא כן אבי אין זה ישר. וראה בתיוב״ע כאן, ובפי׳ הטור עה״ת י״מ שלא אמר יוסף לאביו שעשה שלא כדין אלא אמר לו לא כן פי׳ שלא כדין עשיתי לפי מה שראיתי שאתה משכל את ידך ומ״מ כיון שזה הבכור שים ימינך על ראשו. וראה לעיל פל״ח אות קכ״ז. וברבה״ז כאן דיש רמז גם מקרא שלפנינו דאב נאמן לומר זה בני בכור. ובכת״י רמזי ר״י הבכר חסר, הכתוב מחסרו, בכורות הנחלה נלקחה ממנו כנגד אפרים כי ראה אחאב.
מדרש קה״ר פ״ט יא. וקהלת זוטא שם ובב״ר מכתי״ו במנח״י ריש פצ״ו.
בלק״ט ידעתי בני ידעתי כשם שידעתי במכירתך אע״פ שלא הגדת לי, כך אני יודע שמנשה הבכור. ובס׳ אור צדיקים לר״י קארו כותב אמרו רז״ל ידעתי מה שעשו לך אחיך בשכם ונתקשה בזה, ולפנינו הדברים מבוארים. וראה לעיל פמ״ח אות ז. ודרש אחר בזהר ח״א רכב. הדא הוא דכתיב וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי כיון דאמר ידעתי בני אמאי אמר ידעתי אחרא אלא אמר ידעתי בני בזמנא דקיימת בגופך דאת ברי כד חמית דיוקנא דילי ותבת בקיומך ובגיני כך כתיב ידעתי בני ידעתי. וראה לעיל פל״ט אות סא.
מובא בכת״י ילקוט תלמוד תורה ולפנינו בסדא״ר ליתא. וראה לעיל אות כד. קיג.
ראה לעיל אות קיז*. ולקמן אות קיח*.
ראה ברש״י כאן ולקמן אות קיט. ובכת״י מדרש הבאור ידעתי שהוא הבכור וגדעון יוצא ממנו.
ראה לעיל פל״ז אות פא. ב״ר סוף פ״ו, ופפ״ד, יא.
ובגמ׳ ע״ז כה. וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר,
(יהושע י) מאי ספר הישר, א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב, שנקראו ישרים, שנאמר
(במדבר כג) תמות נפשי מות ישרים, והיכא רמיזא וזרעו יהיה מלא הגוים, אימתי יהיה מלא הגוים, בשעה שעמדה לו חמה ליהושע, וברש״י והיכא רמיזא, בבראשית שעתיד יהושע לבא לנס זה, יהושע משבט אפרים בא דכתיב למטה אפרים הושע בן נון וכתיב באפרים וזרעו יהיה מלא הגוים כל הגוים יתמלאו מיראתו אימת זרעו של אפרים יהיה מלא הגוים אם אדם נוצח כאן במלחמה אין בני אספמיא יודעין בה אבל בשעה שעמדה ליהושע השמש נראה לכל העולם וייראו מפניו. ובאגדת בראשית פ״ה זה יהושע העומד מאפרים שנא׳ למטה אפרים הושע וגו׳ שהוא מעמיד את החמה וכל אומות העולם מסתכלין ורואין לפיכך וזרעו יהיה מלא (כל) הגוים. ובלק״ט הנס שעושה זרעו יהיה נשמע בכל הגוים זה העמדת השמש בגבעון ליהושע. ובלק״ט ריש פ׳ במדבר לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד. במרגלים ובנשיאים ייחס את יוסף על אפרים, ובמרגלים ובחלוק הארץ ייחס את יוסף על מנשה זהו שאמר יעקב גם הוא יהי׳ לעם וגם הוא יגדל ואולם וכו׳. וראה שם פ׳ בהעלתך צט. ובמדרש אגדה זה יהושע שנתמלאו שמעו בכל העולם כו׳ כלומר ולזרעו יעשה נס כמלוא הגוים.
כ״ה גם בס׳ צרור המור מלא הגוים רמז בזה על יהושע שעתיד לצאת ממנו שעתיד ללחום מלחמות ולהרוג ולהכרית כל מלכי כנען וזהו וזרעו יהיה מלא הגוים כורת הגוים כמו בלא יומו תמלא.
(איוב טו, לב) ובאונקלוס שליטין בעממיא, ובתיוב״ע סגיאין בעממיא. וראה בהושע ז, ח. אפרים בעמים הוא יתבולל. וברש״י ורד״ק שם ולעיל פי״ב אות עח. בבאור ונברכו בך כל משפחות האדמה לשון המבריך והמרכיב כלומר בך יתערבו משפחות שרי הארץ ולא תחשב כנכרי וגו׳ ביניהם, ויש לומר מכאן מקור לדרש זה. ובתרגום רס״ג וזרעו יהיה דומה למלא הגוים. וראה באע״ז. ובשכל טוב וזרעו יהיה מלא הגוים, מלא כלומר ממלא שני גוים שיהיו כנגד מנשה בן יוסף וכנגד שבט בנימין כדכתיב גוי וקהל גוים יהיו ממך ודומה למלת מלא הגוים, מלא כל הארץ כבודו כו׳ כך נאמר כלפי זרע אפרים, שממלאין גבורה ונצח כנגד שני שבטים, וכה״א והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה.
בזהר ח״א רלג. מאי ביום ההוא דהא סגי דקאמר ויברכם כו׳.
בענין בני בנים כבנים ראה לעיל פמ״ו אות מה.
כ״ה גם במדרש חסר ויתר לרש״א ווערטהיימר ז״ל ירושלים תר״ץ צד יז. כל לאמר שבמקרא חסר, במ״ג [בלבד מן ג׳] מלא, ויברכם ביום ההוא לאמור ולמה מלמד שברכם ברכה שלימה, אמר יעקב לפני הקב״ה וא״ו שחיסרת משמי (ראה לעיל פכ״ה אות קמח. דיעקב חסר וא״ו בר מן חד) הוסיפו על שמם, וראה בספרו בתי מדרשות ח״א וח״ג. ובמדרש הגדול כאן לאמור מלא שהיא ברכה שלמה. ובמחזור ויטרי צד תרנז. ובמדרש חו״י מרמרשטין כא. ובזח״א ח״א רלג. ותו כלהו לאמר חסר כתיב והכי לאמור בוא״ו וכו׳.
במדב״ר פ״ט וראה לעיל פי״ב אות פא. בבאור וש״נ. וראה בתרגום יוב״ע ביומא דמהולתא. ובלק״ט בפ׳ נשא (צד:) הקריב אפרים ביום השביעי מנשה ביום השמיני מכאן נהגו לומר בשעת המילה יהי אח לשבעה וגם לשמונה לקיים מה שנאמר בך יברך ישראל לאמור ישימך אלהים כאפרים וכמנשה. והזכיר זאת עוד בב׳ מקומות בספרו כאן ובראשית כה, א. וראה בלק״ט נשא (פט.) ובהערות ציין לתניא רבתי סי׳ צה. ובכת״י מושב זקנים בך יברך ישראל תימה בכם יברך ישראל היה לו לומר כדכתיב ויברכם ביום ההוא, וי״ל דבך יברך ישראל אינו קאי על אפרים ומנשה אלא על כל אדם מישראל שמברך את בנו אומר לו לבנו בך יברך ישראל וישמך אלהים כאפרים וכו׳ ופי׳ שישימך אלהים כאפרים ומנשה שהם מבורכים יברך בך כל איש מישראל לבנו ובך (עוסק) על זרע של ישראל כל איש ואישה. הר״א. ד״א בך יברך ישראל כו׳ וא״ת היכן מצינו זה המנהג שיברך כל איש את בנו כאפרים ומנשה וי״ל דאנשי מזרח עושין כן כשמלין את בניהם אומר לו יהי רצון שתהיה אח לשבעה וגם לשמונה, פי׳ אפרים הוא שביעי ומנשה הוא שמיני בקרבנות חנוכת המזבח. וראה מ״ש לעיל פכ״ה אות יד. ובתרגום רס״ג לאמר ישימך יאמרו איש לרעהו. ובלק״ט בך יברך ישראל לאמר לדורות.
בזהר חדש שה״ש סח. (דפוס ווארשא. תרמ״ה) נגילה ונשמחה בך נגילה ונשמחה באינון כ״ב אתוון אלפא ביתא דאקרי בך כד״א אשר נשבעת להם בך, בך יברך ישראל. ועיי״ש קכ. ובתק״ז (בראדי תרלב) תקונא שבעין קלב: ובזהר ח״ב ט. רזא דשמא קדישא כללא דעשרין ותרין אתוון וכנסת ישראל לא מתברכא אלא מגו שמא דא דאקרי בך כמה דאת אמר אשר נשבעת להם בך בך יברך ישראל כי בך ארוץ גדוד. וראה זח״ג קיט: ולעיל פ״א אות לט.
מקור המאמר במדרש ויק״ר פ״ב ג. הבן יקיר לי אפרים אמר רב פנחס עטרה זו נתעטר אפרים מאבינו יעקב בשעה שנפטר לעולמו אמר לו אפרים ראש השבטים ראש הישיבה יפה ומעולה שבבני יהא נקרא על שמך בן תוחו בן צוף אפרתי (ש״א א.) ודוד בן איש אפרתי מבית לחם יהודה (ירמיה לא.). (וביפ״ת מפרש ראש השבטים, פי׳ כל מי שיהיה ראש וחשוב יקרא על שם אפרים ומביא ראיה על ראש ישיבה משמואל דנקרא אפרתי אף כי היה משבט לוי, וכן לראש השבט מדוד בן איש אפרתי דישי היה ראש השבט). ובמדרש שמואל גורס ראש שבט, ראש הישיבה מעולה ומשובח שבבני יהיו נקראים על שמך בן תחו בן צוף אפרתי, וירבעם בן נבט אפרתי כו׳. ומגרסת מדרש הגדול מוכח מ״ש ראש ישיבה הכוונה על אפרים לא כמ״ש היפ״ת. ובכת״י מדרש הבאור השמיט ג״כ ירבעם בן נבט כמו בויק״ר.
הועתק לפי הגירסא בב״ר מנח״י וי״ג במקום תחילה בנחלה המבואר לקמן. ותולדות ויוחסין היינו הך עיי״ש במפרשים וי״ג בסוף במקום קדמו בבכורה קדמו בברכה. ראה ברש״י כאן ובתנחומא ויחי ר. עשה את אפרים ראשון למנשה ואימתי נתקיימה ברכתו בחנוכת הנשיאים שהקריב אפרים ביום ז׳ ומנשה ביום השמיני לקיים מה שנאמר מקים דברי עבדו ועצת מלאכיו ישלים.
(ישעיה מד). ובפסיקתא רבתי פ״ג התחיל מברכם ויברכם ביום ההוא לאמור וגו׳ וישם את אפרים לפני מנשה אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וגזר יעקב שיהא אפרים ראשון אף קרבנות הנשיאים כשבאים להקריב אפרים מקריב קודם מנשה ביום השביעי נשיא לבני אפרים ולאחרי כן ביום השמיני נשיא לבני מנשה. ובמדב״ר פי״ד ד. תדע לך מיעקב בשעה שבירך מנשה ואפרים עשה את הקטן קודם לגדול, (וכ״ה בפסיקתא רבתי שם) שנאמר וישם את אפרים לפני מנשה וקיים הקב״ה גזירתו. ובמדרש אגדה וישם את אפרים לפני מנשה בכל מקום נקדם אפרים לפני מנשה חוץ ממנין השבטים שנקדם מנשה לאפרים.
ראה לעיל פט״ו אות קנט. פמ״ו אות כה. כז. בבאור, ופמ״ז אות קכח. ובמדרש הגדול ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת, שלשה סימנין נתן לו והן בפיסוק זה, הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם והשיב אתכם. וביפ״ת מגיה דצ״ל ג׳ סימנין נתן להם יוסף שהרי בדברי הזקן לא נזכר פקידה והא דמייתי הכא סימנין שמסר יוסף משום דקצתן רמוזים בדברי ישראל אליו הנזכר פה. הבא בסיגנון שלו אנכי, שיגיד דבריו לפני ה׳ שיאמר מי אנכי כי אלך וכו׳ והממנה מכם זקנים דהיינו אלהים שהדיינים נקראו כן. ועי׳ רש״י שמות ג, יח. וברמב״ן שם. ושמו״ר פ״ה טז. שכך היה מסורת בידם מיעקב שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו כו׳. ובתנחומא שמות כד. סימן זה היה מסור בידם מימות אברהם ויצחק ויעקב מסר ליוסף ואמר להם כל גואל שיבא ויאמר לבם פקד פקדתי הוא הגואל של אמת. ועי׳ פדר״א פמ״ה. ובגליוני תנחומא כת״י מובא במבוא לתנחומא ישן ע. שכם אחד על אחיך, שגילה לו הקץ של מצרים שלא גילה לשאר בניו שנאמר ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת והאלהים פקוד יפקוד אתכם וגו׳, [פסוק זה ליתא וצ״ל והיה אלהים עמכם, וגי׳ זו יש בש״נ במנח״י במאמר ב״ר מובא לעיל אות קל. ובמת״כ הוגה] וכן יוסף אמר אותו סימן לאחיו שנאמר פקוד יפקוד אלהים אתכם וגו׳ ולכך כשבא משה ואמר שאמר לו הקב״ה פקד פקדתי וגו׳ לכך נאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳ את בני ישראל. וראה מ״ש לעיל אות קל. ויש להעיר מדברי רבותינו בעל התוס׳ סוף פ׳ ויחי ויאמר יוסף וגו׳ פקד יפקד כו׳ י״ל דהכי קאמר יעקב אבינו אמר פקד יפקד כו׳ והה״ד אנכי אעשה כדבריך דריש סדרא. וכן לענין מינוי זקנים מבואר לקמן פמ״ט אות יב. האספו ואגידה לכם שיעקב מינה אותן זקנים ראה שם בבאור, ועפ״ז י״ל דאין לשבש הגי׳ נתן להם ״הזקן״.
ראה לעיל פמ״ז אות י.
בלק״ט שם כעין ברכה שבירכם יעקב אביהם כך בירכם משה רבינו וכה״א והיה אלהים עמכם. וכ״ה בתרגום אונקלוס ויוב״ע שם כעין ברכתא דברכינון יעקב אבינון. וברש״י שם עין יעקב כמו ועינו כעין הבדולח.
התחלת המאמר א״ר טביומי בשעה שהגיע זמנו של יעקב אבינו ליפטר מן העולם קרא לבניו א״ל היו יודעין שהקב״ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם כו׳. וראה לעיל פמ״ה אות צא. פמ״ו אות ב. ולעיל אות קלג. בבאור.
עי׳
מגלה כט. וכעין זה דרשו חז״ל לעיל פט״ו אות ריג. מאמרו של הקב״ה מעשה שנאמר לזרעך נתתי אתן אין כתיב כאן אלא נתתי. ובשכל טוב מבאר ע״פ פשט ״והשיב כלומר וישיב, ודומה לו והשיב בך את כל מדוי מצרים
(דברים כח, ס) ו׳ שבראש התיבה משמעת המלה לשון עתיד וה״ה למלת והשיבך, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם, מובטחין אתם בכך שהקב״ה נשבע לאבותיכם ליתנה לזרעם״.
כ״ה באונקלוס ולקמן אות קלז. קלח. וראה ברש״י כאן, ומ״ש לבושו של אדה״ר. מבואר כן בתרגום ירושלמי כאן. וראה לעיל פכ״ו אות סו. ופכ״ה אות י. וש״נ. זה עשו, מדברי רש״י כאן נראה דמפרש שקאי על הבכורה שלקח מעשו. וכ׳ ע״ז בפי׳ הטור עה״ת ואיני מבין דבריו כי בכורה שלקח מעשו לא נתן לו אלא הבכורה אשר העביר מראובן כדכתיב ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף גם לא שייך נתינה בבכורה שלקח מעשו שיתננה ליוסף וכו׳. וכן הקשה ביפ״ת על פרש״י ומפרש לשון המדרש דקאי על לבושו של אדם הראשון שלקח מעשו ונדחק לתרץ לפרש״י. ולא העיר מהמדרשים שהבאתי לעיל פכ״ז אות סו-סז. שמבואר כן דהבגדים החמודות של עשו היו מאדה״ר ואמרה רבקה כיון שלקח יעקב את הבכורה מיד עשו בדין הוא שילבש את הבגדים ומהאי טעמא דרשו גם כאן בסגנון זה מכיון שנתן לו את הבכורה מגיעים לו גם הבגדים של עשו. וראה לעיל פל״ז אות נ. דרשו כן על כתנת פסים. ויש לתרץ לפרש״י עפ״מ דמבואר לעיל פכ״ה אות רכא. דעשו לקח כל הרכוש שהוריש יצחק, וארץ ישראל ומערת המכפלה נתן ליעקב, א״כ י״ל דלזה נתכוין שלקח כל ארץ ישראל מעשו.
הספרי סובר כשיטת ר״י ואונקלוס דהפירוש שכם אחד היינו חלק בכורה. וראה לקמן אות קלח.
מאמר זה הוא המשך להמאמר באות קלז. ברייתא דספרי המובאת בגמ׳. אימא דיקלא, קרקע מועט הוסיף לו יעקב ליוסף בשביל בכורה כו׳ (רשב״ם). ובמדרש הגדול כאן מביא לשון הגמ׳ ומנקד דָקלָה שני קמצין ולא דוקלא וצ״ב. יראה לקמן אות קלט. כראובן ושמעון, כנגד שני שבטים וכדאמרן לשבטים איתפלג דהיינו פי שנים כאחד, והאי דלא קאמר בברייתא ואומר כראובן ושמעון יהיו לי היינו משום דמילתא דפשיטא ליה לתנא יותר מדאי דהאי שכם אחד על אחיך אההוא קרא קאי דכתיב לעיל מיניה כראובן ושמעון יהיה לי ופירושא דההוא קרא הוא הלכך לא חש להזכיר דזיל קרי בי רב הוא. (רשב״ם). וצריך לומר דכוונת הרשב״ם אע״ג דיש מ״ד לקמן אות קלט. דשכם אחד וגו׳ היינו שכם ממש ולא חלק אחד וכן פי׳ המפרשים דרך פשט ראה שם בבאור א״כ לפ״ז אין ראיה מקרא שלפנינו, אמנם כוונת הרשב״ם להברייתא בספרי שהביאו מקרא זה שס״ל כמ״ד שכם היינו בכורה לדידהו זיל קרי בי רב הוא שזה פירושא דקרא כראובן ושמעון יהיו לי. והמשך המאמר בגמ׳ שם, בעא מיניה ר׳ חלבו מרבי שמואל בר נחמני מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף, מה ראה, ובחללו יצועי אביו כתיב, אלא מה ראה שנתנה ליוסף, אמשול לך משל למה הדבר דומה לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו, לימים העשיר אותו יתום ואמר אהניהו לבעל הבית מנכסי, א״ל ואי לאו דחטא ראובן לא מהני ליה ליוסף ולא מדעם, אלא ר׳ יונתן רבך לא כך אמר, ראויה היתה בכורה לצאת מרחל דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף אלא שקדמתה לאה ברחמים. ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב״ה לה. וראה לעיל אות לה.
ראה בתיב״ע וברש״י וכ״ה בלקח טוב כלומר עיר שכם נתתי לך בנחלה יותר על נחלת אחיך. וכ״ה בתרגום שמרוני והשבעים שכם עיר שכם. ויש לפרש גם דברי ר״נ בב״ר כן. ולפירוש זה אינו מבואר כאן בקרא מענין בכורה ורק שעיר שכם נתנה לו חלק אחד יותר על אחיו. אמנם בשכ״ט מפרש בסגנון אחר שכם, עיר שכם ממש, אחד על אחיך, שכבר עשיתיך בכור לנחלה וצריך אתה ליטול פי שנים, חלק אחד תקח עם אחיך. ומדבריו מבואר פי׳ שלישי דהפסוק כולל שני דברים א׳ עיר שכם ממש, ב׳ אחד על אחיך זה חלק בכורה. ונראה לי דפירש כן לשון התיב״ע ״חולק חד למתנה יתיר על אחך״. ובפי׳ הרמב״ן מפרש באופן אחר. והרד״ק כ׳ ובדרש כי על העיר שכם אמר שנתנה יעקב ליוסף שיהיה נקבר בה, וכן היו מפרשים לקחתי שלקחוהו שמעון ולוי, והאמורי הוא החתי. ובספר צרור המור כותב וכן אני נותן לך עיר שכם שתהיה נוספת לך בעבור אסנת אשתך שהיא בת דינה שהשליכוה בסנה, כמאמרם ז״ל, ושכם נתנה לדינה בכתובתה כדכתיב הרבו עלי מאד מוהר ומתן, ואחר שראויה לאשתך כפי דין התורה אני נותן לך עיר שכם נוספת על אחיך. כנראה מקורו ממדרש חז״ל.
גירסאות שונות יש במאמר זה בש״נ במנח״י וביפ״ת בן שהשכיל וכו׳. וגי׳ הנ״ל היא מכתי״ו במנח״י ומפרש שעשו מעשה שכם ולא ילמד מהם, וזהו הפירוש בין שני ״שכמתים״ ולשון זה מבואר בפסיקתא פי״ב יוסף גדל בין שני רשעים פוטיפר ופרעה ולא למד ממעשיהם וכו׳. וביפ״ת כותב שמ״ד זה סובר כר״י לעיל אות קלו. דשכם זו בכורה.
נפרצה הערוה, במעשה דינה, גדרת אותה שפרשת מאשת פוטיפר ולא נגעת בה. וביפ״ת מפרש דר׳ פנחס סובר כר״נ לעיל אות קלט.
מקור המאמר הוא בתנחומא ישן ויצא יג. מובא לקמן פמ״ט אות מב. וראה שם בבאור וצרף לכאן. וראה מ״ש בביאור ענין זה לעיל פכ״ח אות יט. וברמב״ן פ׳ תצא כותב לחדש שאין המצוה הזאת לא יוכל לבכר את בן האהובה נוהגת אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע״פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו הרשות בידו לבכר בן אחר משום שכתוב על פני בן הבכור משמע רק בחייו. ועפ״ז כ׳ המחברים לפרש דגבי יעקב לא היה איסור משום דבזמן חלוקת הארץ כבר לא היה ראובן בחיים ובקרא כתיב נתנה בכורתו לבני יוסף. ובמדרש במדב״ר פי״ד קרבנו קערת כסף אחת וגו׳ אל תקרי קערת אלא עקרת כנגד יעקב שעקר את הבכורה מראובן ונתן אותה ליוסף ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו׳.
מאמר זה מובא בפי׳ התוס׳ הדר זקנים בשם מדרש וכ״ה בדעת זקנים. ובלקח טוב ולמה נתן ליוסף את שכם, לפי שמשכם מכרוהו כו׳ ולשם קברו את עצמות יוסף.
מובא ברבינו בחיי כאן בשם מדרש. וראה רש״י כאן ולעיל פמ״ז אות קכח. ובספר פענח רזא בחרבי ובקשתי פירוש תיכף בביאתי שמה בעודי חגור חרבי וקשתי קניתיו כדכתיב ויבא יעקב שלם ומיד ויקן וגו׳ וראה לעיל פל״ג אות סד. דיעקב קנה שכם ראה שם בביאור.
כ״ה במנח״י מכתי״ו. וראה בב״ר פ״פ ולעיל פל״ד אות נז. וש״נ. ובהדר זקנים כאן מביא מדרש בחרבי ובקשתי, לאחר שהרגו שמעון ולוי אנשי שכם נתקבצו כל סביבותיו להרגם, בא יעקב וחגר חרבו וקשתו ועמו כל השבטים, ונפתלי נשא את יהודה על כתפיו והרגו כל אויביהם, שאל יעקב לבניו לאחר מלחמתם מי עשה יותר במלחמה אני או אתם אמרו לו אבינו אתה זקן ומה יכולת לעשות, א״ל עתה תראו למי הכח, הוליכם יעקב אצל שער אחד ונעל אותה דחפו כולם כנגדו ולא יכלו לפותחה, מיד הודו לו שעל ידו נעשתה המלחמה והיינו הא דכתיב בחרבי ובקשתי.
תנחומא בשלח ט. וראה בתרגומים כאן. ובמכלתא דרשב״י בשלח צד מה. אל תראי תולעת יעקב מתי ישראל. מה תולעת זו אין מכה בארזים אלא בפה כך אין להם לישראל אלא תפלה ואומר אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, (
תהלים מד, ז.) הא מה ת״ל בחרבי ובקשתי זו תפלה.
ובגמ׳ ב״ב קכג. ואומר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר
(תהלים מד) כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני, אלא חרבי זו תפלה, קשתי זו בקשה, (ובפי׳ הרשב״ם זו תפלה שהתפלל יעקב על בניו ושזכה לקנות הבכורה מעשו בתפלתו). ובמדרש שה״ש זוטא פ״ג ח. כלם אחוזי חרב, מעשים טובים, כמה שנאמר ביעקב אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכי היכן מצינו שעשה יעקב מלחמה, ומה ליוסף יותר על אחיו, זו הבכורה, אשר לקחתי מיד האמורי, זה עשו שעשה מעשי אמורי, בחרבי זו מעשים טובים ובקשתי זו תפלה. ולעיל אות קלו. בחרבי ובקשתי במצות ובמעשים טובים. וראה ילקוט המכירי תהלים מזמור כ. יג. והרד״ק כותב דיש מפרשים בחרבי ובקשתי בעזרת האל שהוא חרבי וקשתי, ועל דדך מגיני וקרן ישעי (שמואל ב, כב), סלעי ומצודתי
(שם), וזכר האמורי כי הוא היה העצום שבשבעת הגוים. ובפי׳ הרע״ב כותב וקשה מה ענין חכמה ותפלה לכאן שפי׳ בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפלתי, י״ל דאשכחן התפלה נקראת חרב כדכתיב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ומלת בקשתי נדרשת כמו בקשתי מלשון תפלה ותחינה ובקשה והנה בחרבי ובקשתי היא חכמתי ותפלתי. ובשמו״ר פט״ו יא. נתן האלהים לאברהם העולם כו׳ א״ל אם אין אתה נותן לי ביהמ״ק חמש מאות אמה על חמש מאות אמה לא נתת לי כלום ונתן לו הקב״ה כל מה שבקש שנא׳ ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך כו׳ ובמת״כ דהכוונה על סוף הפסוק בחרבי ובקשתי הרי שהתפללו על שכם זה ירושלים, ושכם אחד פירוש חלק המיוחד וזה ירושלים. ובחדושי הרד״ל כותב דרש ליה על מקום השראת השכינה שהיה בחלקו של יוסף בשילה כדאיתא
בזבחים קטז. וצ״ע.
מובא בכת״י ילקוט מדרשי תימן עו״ש שמסר לו שם בן שבעים אותיות כו׳. ראה לעיל אות קל. וראה לעיל פכ״ה אות ריד. בבאור שהבאתי מדרש שיעקב נתן לעשו בעד הבכורה חרב שהיה חקוק בו שם המפורש שקבלו מיצחק ויצחק מאברהם. ורחיד״א בספרו פני דוד ויחי אות יד. מפרש עפ״ז מה שאמר בחרבי כפי דרש הנ״ל.
