×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות י״גתנ״ך
א֣
אָ
(א) {שביעי} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) קַדֶּשׁ⁠־לִ֨י כׇל⁠־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כׇּל⁠־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃ (ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל⁠־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת⁠־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃ (ד) הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃ (ה) וְהָיָ֣ה כִֽי⁠־יְבִיאֲךָ֣א יְהֹוָ֡היְ⁠־⁠הֹוָ֡ה אֶל⁠־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִ֠י וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת⁠־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃ (ו) שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ז) מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא⁠־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא⁠־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכׇל⁠־גְּבֻלֶֽךָ׃ (ח) וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃ (ט) וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל⁠־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ (י) וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת⁠־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ (יא)  וְהָיָ֞ה כִּֽי⁠־יְבִאֲךָ֤ב יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃ (יב) וְהַעֲבַרְתָּ֥ כׇל⁠־פֶּֽטֶר⁠־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑הי⁠־⁠הֹוָ֑ה וְכׇל⁠־פֶּ֣טֶר׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יג) וְכׇל⁠־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם⁠־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃ (יד) {מפטיר} וְהָיָ֞ה כִּֽי⁠־יִשְׁאָלְךָ֥ג בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה⁠־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ (טו) וַיְהִ֗י כִּֽי⁠־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵ֒נוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה כׇּל⁠־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד⁠־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל⁠־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהֹוָ֗הי⁠־⁠הֹוָ֗ה כׇּל⁠־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכׇל⁠־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃ (טז) וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל⁠־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ (יז) {פרשת בשלח} וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת⁠־הָעָם֒ וְלֹא⁠־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן⁠־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ (יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת⁠־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם⁠־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (יט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת⁠־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת⁠־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת⁠־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם׃ (כ) וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃ (כא) וַֽיהֹוָ֡הי⁠־⁠הֹוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה׃ (כב) לֹֽא⁠־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א כִֽי⁠־יְבִיאֲךָ֣ =ל1,ב,ש,ש1,ק3; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכך במג״ה).
• ל,ל-מ=<כִֽי⁠־יְבִֽיאֲךָ֣> בשתי געיות בתיבות המוקפות (וכך אצל דותן וברויאר וכמו כן בקורן); והשוו להלן פסוק י״א.
• ו?=<כִי⁠־יְבִיאֲךָ֣> (אין געיה).
ב כִּֽי⁠־יְבִאֲךָ֤ =ל1,ש,ש1,ק3; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכך במג״ה).
• ל,ב=<כִּֽי⁠־יְבִֽאֲךָ֤> בשתי געיות בתיבות המוקפות (וכך אצל דותן וברויאר וכמו כן בקורן); והשוו לעיל פסוק ה׳.
• ו=<כִּי⁠־יְבִאֲךָ֤> (אין געיה).
ג כִּֽי⁠־יִשְׁאָלְךָ֥ לגבי הקמץ (שהוא קמץ רחב ולא קמץ קטן) ראו ויינברג 3.2.3.2 בהערה על פעלי ״אֶפְעָל״ (והשוו שם במיוחד איוב מ,ז); וכמו כן בסימנים ובתיקון קוראים חורב (ברויאר) ובחומש קורן.
E/ע
הערותNotes
(א) וידבר ה׳ אל משה לאמר – בדומה למצוה שנאמרה לעיל (יב, כא ואילך. עיין פירוש שם, כב), כך גם ניתנה במצוה השנייה הזאת דוגמא בולטת לתורה שבעל פה. כפי שהיה במצוה הראשונה, כך גם כאן נאמרים לנו, הן דברי ה׳ אל משה והן דבריו של משה אל העם. הפסוק שמביא את דברי ה׳ אל משה (פסוק ב) אינו כולל אלא את המאמר הקצר ״קדש לי כל בכור״ וגו׳; בעוד שהעברת ציווי ה׳ אל העם על ידי משה (בפסוקים ג–טז), כוללת מאמרים והוראות מפורטות שלא נזכרו בדברי ה׳ אליו. אילו לא היה מגלה לנו הכתוב את המילים בהן מסר משה את הציווי אל העם (פסוקים ג–טז) – כפי שאכן נהג במצוות מאוחרות יותר – אלא המאמר הכללי הפשוט ״קדש לי״ וגו׳ (פסוק ב) לבדו היה מגיע אלינו כתורה שבכתב; הרי שכל הנאמר כאן לעם על הלכות מצה, מצוַת ה״הגדה״, מצות תפילין, ופרטי דיני ״קדש לי כל בכור״ (פסוק יא והלאה), היה נשאר תורה שבעל פה, והיה נמסר לנו רק על פי השמועה. מצוות ראשונות אלה מהוות דוגמא טובה לאופן בו ה׳, נותן התורה, ביקש לגלות לנו את רצונו. (ב) קדש לי כל בכור וגו׳ – קודם לכן, בפסוק שמסכם את הפרשה הקודמת ופותח את הפרשה של עכשיו (לעיל יב, נא), נאמר לנו שכשם שהאומה התכנסה בקבוצות של שבטים משפחות ובתים לקרבן הפסח, כך נחלקו גם ביציאה ממצרים: ה׳ הוציא אותם ״על צבאתם״ – ״בקבוצותיהם״. חלוקה זו לקבוצות נשמרה גם לאחר מכן. ושמא מטעם זה נאמר: ״בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל וגו׳ הָיְתָה וגו׳ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו״ (תהילים קיד, א–ב); ״ממשלותיו״ ולא ממשלתו. ישראל עמד לפני ה׳ כריבוי של ממשלות, מספר בלתי מוגבל של חוגים, אשר כולם נכנעים להדרכתו והכוונתו. אך בכדי שקבוצות נפרדות אלה לא תתפרקנה זו מזו; ועל מנת שרעיון ייעודם המשותף יחיה בליבם, ויאחד אותם לפני ה׳ האחד והיחיד בקיום רצונו; מינה ה׳ נציגים חיים של רעיון זה בקרב המשפחות והבתים: ״קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא״. הווי אומר: הקדש לי את הבנים הבכורים; עליהם להיות הנציגים שלי, לשאת ולקדם את רצון ה׳, ולהגן עליו, בתוך המשפחות. ובאשר לבכורות הבהמה, עליהם להוות ביטוי למסירת רכוש המשפחה לרצונו ולבעלותו של ה׳. פעילות בכור האדם, וקידוש בכור הבהמה, יקשרו את הבתים והמשפחות לשליחות האלקית של כלל האומה. והבתים והמשפחות, בדרכיהם הייחודיות, יתמסרו באופן בלעדי לקיום התפקיד הלאומי הגדול, על כל ריבוי אופניו. קידוש הבכורות לעבודת ה׳ אינו הולך בד בבד עם זכותו היתירה של הבכור בנחלה. בן יכול להיות בכור לכהן מבלי שיהיה בכור לנחלה, וכן להפך (בכורות מו.). נציגה של המשפחה בעבודת ה׳ הוא כל הנולד בכור לאמו, ובלבד שנולד בלידה טבעית (למעט ״יוצא דופן״ [שם מז:]) ושהוא בן זכר. הוולד חייב להיות ״בכור לוולדות ולרחמים״, כפי שהודגש כאן: ״כל בכור פטר כל רחם״; ולהיות ״זכר״, כמפורש בדברים (טו, יט): ״כל הבכור וגו׳ הזכר״. ההלכה הזאת, התולה את קידוש הבכור בפטר רחם, ופוסלת את ״הבא אחר נפלים״ מלהיות ״בכור לכהן״ (בכורות מו.), מלמדת אותנו שמשמעות מצוה זו היא ביסודה קידוש הרחם. אם הילד הראשון הינו זכר, הרי שהוא נולד לא רק לביתו ומשפחתו, אלא לה׳ – בקרב ביתו ומשפחתו. בכך מוכרז, שרחם האשה אשר בלידת ילד זה נעשה לרחם⁠־אם, וכל יתר הילדים העתידים לצאת ממנו – וכן כל הילדים האחרים שייוולדו ואיתם כל הבתים והמשפחות שנבנים בישראל – קדושים הם לה׳. רק בתוך הרחם ועל ידי הרחם נעשה הבכור לקדוש. (בבהמות, מוצא רעיון זה את ביטויו המוחשי בהלכה הקובעת, שבלידה אין הבכור קדוש אלא מאוויר הרחם, ואולי רק אם נגע בכותלי הרחם [עיין חולין ע.].) מקור הקדושה אינו בבכור אלא ברחם. הקדושה והייעוד הבאים לידי ביטוי ברחם, מעניקים לבכור את קדושתו. ואף על פי שקדושה זו חלה על בכורים זכרים בלבד, אין הדבר נובע אלא מפאת חלוקת התפקידים שבין הזכר לנקבה. רק הזכר נקרא לייצג את האומה. כשמו כן הוא: ה״זָכָר״ (משורש ״זָכר״, לשמֵר זכרונות) הוא שומר המסורות הלאומיות. בכור – עיין פירוש לעיל ד, כב. פטר פירושו: ״לאפשר לצאת״, גם ״לקבל אפשרות לצאת״. (״פטר״ קרוב ל״פתר״, לחשוף את המשמעות הנסתרת של החלום וכדומה; וכן גם ל״פדר״, שומן שהופרש על ידי הגוף.) פטר רחם לכאורה מתייחס אל הילד, ואם כן יהיה פירושו: מי ששוּלָח מהרחם. אך באופן זה הוא יתייחס לכל ילד. משום כך יש לפרש ש״פטר״ מתייחס לרחם האם, ומציין את פתיחתו של מקום שהיה סגור עד כה. דומה לו ״פְטוּרֵי צִצִּים״ (מלכים א ו, יח), ציצי פרחים שנפתחו (השווה פירוש, ויקרא א, ח). ״רחם״ הוא הפכו של ״רעם״ (חי״ת לעומת עי״ן). ״רעם״ מציין זעזוע עז; ומכאן ש״רחם״, אשר פירושו המילולי: הגנה מזעזועים, מורה על החלל שבגוף האם, העוטף את העובר ושומרו מכל זעזוע. מכאן ״רַחֵם״: לדאוג כאם, לשמור מכל רע. לי הוא – הם שייכים לי, לייצג בתוך המשפחה את דרישותי מהמשפחה. (ג) ויאמר משה וגו׳ – האופן בו מוסר משה לעם את הציווי שניתן לו בפסוק הקודם, מהווה סיבה להתבוננות. הערנו כבר (לעיל פסוק א) שעומדת כאן בפנינו דוגמא בולטת לתורה שבעל פה. אך נותר לנו עדיין לבחון את הקשר בין הציווי שניתן למשה (פסוק ב), לבין הציוויים וההלכות הבאים להלן (פסוקים ג–י, טז), והנראים לכאורה כאינם קשורים לענין. היינו חושבים שקשר זה יהיה מאד קרוב ומהותי, משום שהסברא נותנת שהלכות אלו ניתנו כפירוש מפורט לציווי האחד שבפסוק ב׳. ה׳ אמר למשה: ״קדש לי כל בכור״. ואילו משה מעלה בלב העם את זכר יציאת מצרים ואיסור החמץ (פסוק ג); הוא מזכיר להם שהם יוצאים בחודש התבואה העומדת [״חדש האביב״] (פסוק ד), ושבעת שיבואו לארץ יתחייבו לחגוג את חג הפסח והמצות (פסוקים ה–ז). לאחר מכן אומר להם את מצות הגדה (פסוק ח) ומצות תפילין (פסוק ט), ורק אז ממשיך לפירוט והרחבת מצות קידוש הבכור! כאשר אנו מחפשים מהו הרעיון המונח ביסוד כל המאמרים וההלכות האלה – קצתם דברים שכבר נזכרו וקצתם חדשים לגמרי – המובאים כאן כהקדמה להלכות הבכור, אנו מוצאים שאינו אלא: קריאת האומה כולה, לעבודת ה׳ על יסוד הגאולה ממצרים, ולחינוך ״כל״ ילדיה לעבודה הזאת. עתה מתברר בעליל, הקשר ההדוק והמהותי שבין כל הלימודים האלה לבין קידוש הבכור. קידושם של אנשים, חפצים, זמנים או מקומות מסויימים, יכול להביא לדעה הנפסדת והמזיקה, שדיינו אם קדושה והקדשה יצטמצמו לאנשים, חפצים, זמנים ומקומות אלה. אנשים מעלים בדמיונם, שעל ידי קידוש דברים אלה נפרע כבר המס, ודרישות הקדושה מכל דבר אחר נקנו בשוחד; וכל יתר האנשים והחפצים, הימים והבתים, נעזבו לשאיפות השפלות יותר של החיים. ברור הדבר, כיצד רעיון שכזה, לפיו המטרה העיקרית היא קידוש המועט, יכול להביא לירידת הקדושה והרחקת המוסריות מכל שאר בחינות חיי האדם. משום כך, כשמתחילה הנהגת קדושת הבכור בישראל, מזכיר משה לעם קודם לכן, כיצד גאולתם ממצרים העמידה את כולם במדרגה אחת לפני ה׳. מצרים הייתה לכולם ״בית עבדים״; שם, כולם נולדו עבדים! רק ״בחוזק יד״ הוציאם ה׳ משם. כל פעם שיום הגאולה חוזר, עליהם להזכיר זאת לעצמם על ידי אי⁠־אכילת לחם העצמאות. יתבוננו נא מסביב ויראו: יוצאים הם לחירות בחודש ה״אביב״ (פסוק ד). ה׳ המביא אביב בעולם הטבע, והקורא דרור ואור לגרעינים אסירי החורף; הוא המביא לאנשים את האביב שלהם, וקורא אותם לאור ולדרור ולחיי אושר, למעלה, מתוך החושך החורפי של קברם המצרי. אבל כמו הטבע, גם הם אינם מצויים אלא בחודש האביב; הווי אומר, עדיין עליהם לשאוף לגמר ולהבשלת פירותיהם. כמו הגבעולים הירוקים, עליהם לשאוב בחשק, בתשוקה ובהתלהבות רעננה, כוחות ומרץ מאדמת החירות וההשתעבדות לה׳, ולהשתמש בחיות הזאת כדי להוציא ״פירות״ – מילוי ייעודם האלוקי. הם באים אל ארץ, היכולה והצריכה להעניק להם, לא רק חירות, אלא גם עצמאות המובטחת על ידי עושר הארץ. היא יכולה להיות ארץ של שפע העולה על גדותיו (עיין פירוש לעיל ג, ח), אך עד כה הולידה רק אומות שקועות ברדיפת תאוות כנענית מופרזת ומושחתת. כאשר יבוא עם ישראל לארץ הזאת, תהיה חובתם הראשונה להעמיד עצמם בעבודת ה׳, על ידי חגיגת חג זכרון זה בחודש אביב זה: ״ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה״ (פסוק ה). ואז, לא רק יום אחד, כפי שהוא עכשיו, אלא מחזור שלם של שבעה ימים יוקדש לזכרון ולהתמסרות כלל האומה לעבודת ה׳. בעת ההיא, לא רק היום הראשון, אלא גם היום השביעי המוביל לחיי היומיום הרגילים, יהיה ״חג״, יום בו כולם נאספים סביב לה׳. למשך שבעה ימים, רק לחם עוני יימצא בידם; שבעת ימים לא ייראה לחם העצמאות בכל גבול האומה היהודית (פסוק ז). חינוך כל ילדיכם לייעוד הלאומי בעבודת ה׳, יתחיל תחת השפעת הרושם הנוצר על ידי חג זה. היד והעין, המעשים והמחשבות, ייקראו לשמש בעבודת ה׳, וכל פה ייעשה למבשר של תורת ה׳ (פסוקים ח–ט). ורק לאחר שנאמרה ההכרזה, שכולם נקראים, ועל כולם להתחנך לעבודת ה׳ ולתורתו על יסוד הגאולה, ושעל קריאה וחינוך אלה להתחדש תדיר ולהיות מוּשבים אל הלב – רק אז הם מצטווים בקידוש הבכור. נמצא, שמשמעות המצוה הזאת אינה אלא להיות אמצעי להבטיח, שקריאת הכל וחינוך הכל – הווי אומר קידוש הכל – לעבודת ה׳ ולתורתו, יבואו לכלל מעשה. אך כפי שכבר ראינו, אין זה אלא מימוש הרעיון המונח ביסוד ״פטר רחם״, לפיו קידוש הבכור נתפס כקידוש רחם האם, ועל ידי כך כקידוש כל הוולדות שיבואו אחריו. זכור וגו׳ – הֱיו תמיד במצב של זכירה. לכן באה התיבה בצורת מקור. מבית עבדים – ״בית עבדים״ הוא בית אשר בו האב והאם – ועקב כך גם הילדים – הם עבדים. כאלה היו בתיהם במצרים. הם היו עבדים מבטן ומלידה. כאן, במקום בו הוכרז על שוויון כל הילדים בקריאה לקדושה, משמש לראשונה הביטוי ״בית עבדים״ לתיאור מצבם במצרים. מזכירים להם, שבלי גאולתם בידו החזקה של ה׳, עדיין היו הם ובניהם עבדים. כולם – כל אחד בחירותו – שייכים במידה שווה לה׳. ולא יאכל חמץ – איסור אכילת חמץ הוא ביטוי להכרה ״כי בחזק יד הוציא״ וגו׳. לֹא יֵאָכֵל – ״דאגו לכך שלא יאכלו חמץ״ – ״להזהיר גדולים על הקטנים״. זוהי חובתם של ההורים, ושל המבוגרים בכלל, לדאוג לכך שהקטנים לא יתרגלו לעבור על דיני היהדות: ״לעשות את המאכיל כאוכל״ (עיין מכילתא על פסוק זה; קרבן אהרן על תורת כהנים, ויקרא יא, יג). ואזהרה זו היא אכן לפי רוחו של פרק זה, פרק על חינוך יהודי. (ד) בחדש האביב – רמז זה לאחדות ה׳ בטבע ובהיסטוריה, ובתופעות המקבילות בשני תחומים אלה [עיין פירוש על הפסוק הקודם ד״ה יתבוננו נא], עובר כבריח התיכון לאורך כל התורה. כה חשובה היא הזכירה שהגאולה התרחשה ב״חדש האביב״, עד שלצד קידוש החודש (לעיל יב, ב), היא יוצרת את היסוד השני בהסדרת הלוח השנתי שלנו. בעוד שקידוש החודש תלוי במהלך הירח, הרי ששובו של האביב תלוי במהלך השמש. לכן יש לנקוט באמצעים מראש, כדי שיום הגאולה, ט״ו בניסן, ייפול בתחילת האביב: ״שמור את חדש האביב ועשית פסח״ וגו׳ (דברים טז, א). זוהי תקנת עיבור השנה, המשווה את שנת הלבנה לשנת החמה. (ה) אל ארץ הכנעני וגו׳ – רק חמישה מתוך שבעת העממים נמנו כאן. לפי המכילתא (כאן) והספרי (לדברים כו, ט; עיין גם רמב״ן על פסוקנו), רק ארץ החמישה המוזכרים כאן הייתה ״ארץ זבת חלב ודבש״. ושמא חמישה עממים אלה היו גם היותר שקועים בתאווה יתירה ובשחיתות. אם כן תהיה משמעות מיוחדת להלכה המובאת בספרי (שם), שמביאים ביכורים רק מארצות חמישה עממים אלה. בהבאת ביכורים, משתעבדות ברכות הארץ לתורה, ויש בכך רמז לשני דברים: האחד, שברכה זו באה לעם רק משום שקיבלו עליהם את עול התורה. השני, שהכרת הטוב על ברכה זו, צריכה להתבטא על ידי קיום נאמן של מצוות התורה. (ו) שבעת ימים – משה אמר דברים אלה (פסוקים ג–טז) בט״ו בניסן, יום היציאה, אשר כפי שהערנו לעיל, היה יום⁠־המצה היחיד בפסח ראשון זה. לכן לא היה כאן כל צורך להזכיר את היום הראשון של החג. אולם בעתיד, כאשר יום זכרון זה יבוא בשנית, תימשך חובת המצה שבעת ימים, ואז יעשו ביום השביעי חג לה׳. (ח) והגדת לבנך וגו׳ – כפי שכבר הערנו בתחילה (פסוק ג), פסח הוא החג הבא לציין את בניית הבית היהודי, בנייה אשר תתחדש ללא הרף על יסוד הגאולה ממצרים. וכאן, כשהכתוב מצווה אותנו על עניני החג, הוא גם מורה בקווים כלליים את תפקיד החינוך היהודי: לא בדרך מצות אנשים מלומדה חסרת מחשבה, ולא בדברי מוסר מהשפה ולחוץ, יבואו בנינו לשמור נאמנה את מצוות התורה; אין די בשיטות אלה. אלא אנו חייבים להראות להם הדרך על ידי דוגמתנו האישית הנלהבת; ובד בבד לעורר את לבם ודעתם על ידי שנסביר להם מה הדבר שאנו עושים; כדי שילמדו לקיים את המצוות בהבנה ובהכרה, ויתלהבו ויימשכו בכל לבם לתפקיד היהודי. בעבור זה – בשל המעשים האלה, ובשל כל המעשים כדוגמתם שאתה רואה אותי מקיים; בעת שיצאתי מעבדות לחירות, הייתה תרומתי היחידה למען השגת חירות זו – התחייבותי לשמור את המצוות האלה כחובה לעולמי עד. התחייבות זו הייתה הסיבה היחידה לישועתי, וקיומה הוא תכליתה היחידה של גאולתי. את כל היתר, ה׳ עשה עבורי. מכאן תוכל להבין את החשיבות שאין למעלה הימנה של המעשים האלה. כל עצם קיומנו, המיוסד על ה׳ והתלוי בו, נשען עליהם. (ט) והיה לך וגו׳ – פסוק זה והבא אחריו נראים כחלק מדברי האב אל בנו. זכירת הגאולה הזאת אינה אמורה להיות חגיגת זיכרון גרידא. אלא עליך להכיר שאת כל חירותך של עכשיו, חייב אתה אך ורק לידו החזקה של ה׳, ולכן אתה נמצא ברשותו בכל הווייתך. הכרה זו, עליה להיות האות המובהק לכל מעשיך (״לאות על ידך״), והשיקול העליון בכל מחשבותיך (״לזכרון בין עיניך״). ואז, כל מילה שתוציא מפיך – והמילה הנאמרת מראה את רצונו ומחשבתו של האדם – תהיה נובעת מתוך תורת ה׳, ואתה תהיה למבשרה של תורת ה׳ (״למען תהיה תורת ה׳ בפיך״). כל חייך הפעילים והרוחניים יהיו מושרשים בתורת ה׳ ויתפתחו ממנה, ואתה תשמש לה כביטוי מוחשי. לאות על ידך וגו׳ – דומה ל״והיה הדם לאת על הבתים״ (לעיל יב, יג). שם היה הדם ״אות לעצמכם״, ביטוי למחויבות שלנו ושל בתינו לתפקיד שקיבלנו על עצמנו. גם כאן, מבוטאת הגאולה באות ומושמת על גבי ידינו; לסמל את הודאתנו בגאולתנו, ועקב כך את היותנו מוכנים להעמיד את ידינו לרשותו של ה׳, הבעלים שלנו. המסקנה הראשונה העולה מגאולתנו היא שה״יד״ שלנו שייכת לה׳. לא הייתה לנו כל ״יד״ בגאולה הזאת. יד ה׳ לבדה הייתה חזקה למעננו. רק הודות לידו זכינו מחדש בידנו, אשר במצרים לא עמדה לשימושנו. אולם זכינו בה מחדש בתנאי אחד בלבד: כדי להשתמש ביד זו, שהושבה אלינו מאת ה׳, לעבודתו. קבלת חז״ל מלמדת שיש להניח אות זה, לא על כף היד, אלא על החלק העליון של היד, על השריר השולט בכל היד [מנחות לז.–:]. מהות המצוה מביאה אותנו לאותה המסקנה בנוגע להנחת אות זה, מכיון שאות הקשור על כף היד ומונח עליה באורח קבוע (עיין דברים ו, ח; יא, יח), מפריע לשימוש ביד. מסקנה זו יש להוכיח גם מתוך הַקְבָּלָה לאות המונח על הראש. המקום הראוי לאותו אות נקבע על ידי הביטוי ״בין עיניך״, המציין את המקום בחלק הראש הקדמי אשר ממנו מקבלת העין הוראות ממרכז המחשבה: ״מה להלן בגובה שבראש אף כאן בגובה שביד״ (מנחות לז:). ראיה נוספת לכך, שמקום האות הוא על החלק העליון של היד, ניתנת (שם) ברוח ״הַצְנֵעַ לֶכֶת לִפְנֵי ה׳⁠ ⁠״ (השווה מיכה ו, ח): ״והיה לך לאות, לך לאות ולא לאחרים לאות״, היינו שיש להניח את האות על היד במקום שרגיל להיות מכוסה. בין עיניך – כמו ב״ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״ (דברים יד, א), שם ברור שהכוונה היא למקום בראש שבו רגיל לצמוח השיער (עיין מנחות לז:), היינו מעל המצח. למען תהיה תורת ה׳ בפיך – תורת ה׳ הופקדה בידי השפה ״החיה״ המדוברת, ולא בידי האות הכתובה שאין בה רוח חיים. כמו שנאמר: ״בפיך ובלבבך לעשתו״ (דברים ל, יד); ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״ (ישעיהו נא, טז); ״וּדְבָרַי אֲשֶׁר⁠־שַׂמְתִּי בְּפִיךָ״ (שם נט, כא). לא רק לצורך הלימוד לאחרים, אין די לנו במילים הכתובות בלבד, ומַפְנִים אותנו גם לדברים שהופקדו בפינו; אלא אף עבור לימודנו העצמי. הלא דבר הוא מה שנאמר ליהושע: ״לֹא⁠־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ (יהושע א, ח). המילה הכתובה נועדה להזכירך תמיד מחדש את מה שהופקד בפיך. גם הלומד לעצמו, עליו להשמיע בקול את דבר ה׳ בעת שהוא קורא אותו (עירובין נד.), כדי שיוכל להטביע את רושם תורת ה׳ בלבו באמצעות המילה החיה. על כל אחד להיות מבשרה של התורה לעצמו; התורה תמצא את דרכה אל תוך נפשו דרך פיו. מכאן ההלכה: ״לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד״ (שבת כח.–:). ספר תורה תפילין מזוזות, מותר לכתבם רק על קלף הנעשה מבהמות המותרות לנו באכילה. עצם החומר שעליו כתובה תורת ה׳ יאמר לנו, כפי שאמר ה׳ לנביא: ״אֱכוֹל אֶת⁠־הַמְּגִלָּה הַזּאת״ (יחזקאל ג, א) – הווי אומר, קלוט לתוכך את תכולתה בשלמותה; תן לתכולתה להפוך לחלק מעצם הווייתך. (יא) והיה כי יביאך וגו׳ – כל עוד היה ישראל במסעו לארץ עצמאותו, ניכרות היו עדיין ״כנפי הנשרים״ של ההשגחה האלוקית, אשר הן לבדן נשאו את האומה לָבֶטַח דרך המדבר. קיום כולם היה תלוי במידה שווה בכחו וגבורתו של ה׳; היציאה ממצרים, בעצם, נמשכה עדיין הלאה. ישראל עוד היה נתון בתוך⁠־תוכו של תהליך הגאולה, והכרת האחדות והשייכות לה׳ עדיין לא נתערערה. אולם כאשר ייעלמו עקבותיה האחרונים של גלות מצרים; כשהארץ אשר הבטיחה להם עתה עצמאות ורווחה תיעשה שלהם, וכולם יישבו ״איש תחת גפנו ותחת תאנתו״; או אז תעלה הסכנה, שהמשפחות והבתים ישקעו בעניני עצמם, ויהיו עלולים לאבד את תחושת אחדותם בשייכותם לתפקיד אלוקי משותף. בעת ההיא תהיה חשיבות מעשית למוסד קידוש הבכור, וזהו הטעם להבאת ענין זה כאן, בקשר לכניסתם לארץ ולהיאחזותם בה. ואכן, לדעת ריש לקיש (בכורות ד:–ה.), רק הבכורים שיצאו ממצרים או שנולדו בשנה הראשונה במדבר, הם שנתקדשו; ואילו קידוש הנולדים לאחר מכן נדחה עד לכניסתם בפועל לארץ: ״קדשו ופסקו״. אולם לדעת רבי יוחנן (שם), הקידוש חל מיד בכל תוקפו ולא נפסק: ״קדשו ולא פסקו״. לדעתו, ״והיה כי יביאך וגו׳ והעברת״ וגו׳, פירושו: ״עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ״ (שם ה.). (הגמרא בקידושין [לז:] מפרשת את פסוק ה׳ [לעיל], לגבי מצות תפילין, באותה דרך.) לדעתנו, אפילו אליבא דרבי יוחנן אין צורך לפרש פסוקים אלה (יא–יב), כאילו ״והיה כי יביאך״ הוא תוצאה של ״והעברת״ וגו׳; הרי סוף כל סוף לפי סדר הפסוקים, ״והעברת״ בא כתוצאה מ״והיה כי יביאך״. נראה, שלגבי מצוות שאינן תלויות בכיבוש הארץ, ושהיו בתוקף אף לפני התיישבות ישראל בארץ – כגון תפילין ובכור – משמש רעיון ״והיה כי יביאך״ רק להדגשת חשיבותן של המצוות. המצוה היא כה גדולה וחשובה, עד שקיומה מהווה אחת מהסיבות ההכרחיות שבגללה ניתנת לכם הבעלות על הארץ. ה׳ נותן לכם את הארץ, כדי שתקיימו, ומפני שתקיימו, מצוה זו כאדוני הארץ. ללא מצוה זו, לא יהיה כיבוש הארץ שלם בתכליתו ואולי אף יזיק לייעודכם. (יב) והעברת כל פטר רחם לה׳ וגו׳ – ״והעברת ל⁠־״ פירושו המילולי הוא: עליך לגרום להעביר מעל כל הקורבות האחרות ולהוליך אל ה׳; הווי אומר: התנתקות מכל שאר הקשרים, והתמסרות אל ה׳. כיוצא בזה, ״אתם נצבים וגו׳ לעברך בברית״ וגו׳ (דברים כט, ט,יא) פירושו: להכנס בברית עם ה׳ על ידי התנתקות מכל דבר אחר. בפסוקנו, המשמעות היא כך: כשתיעשו לבעלים על הארץ ותיאחזו בה לפי קבוצות בתיכם, תַפנו לה׳ כל בכור זכר באדם ובבהמה על ידי התנתקות מכל הקשרים הפרטיים, כביטוי לבעלות ה׳ עליכם ועל רכושכם. שגר – קרוב ל״שיר״, ״שכר״, ״שקר״ [עיין פירוש, בראשית ט, כ–כא] – פירושו: להוציא מתוך עצמו, להוליד. בלשון חכמים פירושו: לשלוח הלאה [ראה ברכות נא.]. אשר יהיה לך – שיהיה שייך לך בעתיד. רק אם שניהם, גם האֵם וגם הוולד העתיד להוולד, הינם רכוש יהודי בלעדי, חלה קדושת הבכור [מכילתא]. (יג) וכל פטר חמר וגו׳ – בפירושנו על בראשית (מט, יא) ביארנו, שהחמור – בניגוד לסוס – הוא בהמת חיי הרווחה השלווים. החמור הינו בהמת המשא לרכוש המיטלטל. נמצא ששלושת סוגי הבכור – בכור אדם, בכור בהמה טהורה ופטר חמור – מייצגים את האדם, מאכלו, ורכושו. קידושם של שלושת אלה מסמל את שעבוד המשפחה, מזונה ורכושה לה׳. הבנים הבכורים נועדו מתחילה להיות כהנים ולשמש בעבודת הקרבנות: ״עד שלא הוקם המשכן כו׳ עבודה בבכורות״ (זבחים קיב:). הם היו אותם ״נערי בני ישראל״ (להלן כד, ה; אונקלוס שם; זבחים קטו:) אשר שלח משה בעת כריתת ברית התורה, כנציגי האיחוד הלאומי של משפחות ישראל, להקריב את קרבנות ההתמסרות והשמחה. על הבכורים לקיים ולייצג בתוך הבתים והמשפחות, את ההכרה הלאומית בדבר השעבוד לה׳ והשליחות הלאומית האלוקית. בכור בהמה טהורה נועד להיות קרב על מזבח המקדש הלאומי (בכור אינו קרב בבמה [עיין בכורות ד:]) כקרבן הנאכל וכקדשים קלים. (מאוחר יותר ניתן הבכור לכהנים כממונם למטרה זו [עיין במדבר יח, טו והלאה].) היה זה כדי לעורר במשפחה את ההכרה, שגם את מאכלם, ברכת עדריהם, יש להעמיד לשרות התפקיד הלאומי הקדוש; ושמזון הבית לא יתחלל על ידי אנוכיות. תפדה בשה – כמו בקרבן פסח, גם כאן מייצג השה את אישיות היהודי הרגיל מן השורה (עיין בכורות יב.). לפי הגמרא בבכורות (יא.), מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו, פודהו על ידי נתינת שוויו. כל עוד לא נעשה הפדיון, נאסר כל שימוש בבהמה – היא אסורה בהנאה. אם אינו פודה את הבהמה, חייבים הבעלים להורגה על ידי עריפתה [שבירת מפרקתה], ולקוברה [עיין משנה תמורה לג:]. וכפי שהיה בבכור בהמה טהורה, גם בפטר חמור ניתנו מאוחר יותר, השה או תמורת הפדיון, לכהנים (במדבר יח, טו והלאה). כאשר אנו מתבוננים בהלכות אלו, אנו מוצאים את אותו הרעיון שנפגשנו בו לעיל (יב, מו) בדיני שבירת עצם בפסח: רכוש ללא רוח חיים – המסומל בבהמת המשא – אין לו כל ערך או חשיבות בפני עצמו. אך אם הוא משמש למען קדושת הכלל, הוא נעשה לדבר חי ומקבל ערך וחשיבות. רק כאשר תושג תכלית מכרעת זו על ידי הפדיון, תותר הבהמה בהנאה. כך הוטבעה תכלית מוחלטת אחת על כל שימוש פרטי ברכוש: קידום התכלית הקדושה של הכלל. ואם לא תפדה וערפתו – המעלה בדעתו, שעל ידי שיעכב לעצמו את נכסיו מהמטרות הקדושות של הכלל, ירבה את ממונו, יגלה שטעות חמורה בידו. ״ואם לא תפדה וערפתו״ הוא המאמר החקוק מעל כל אוצר יהודי. מי שמתכוון באנוכיותו לשומרו לעצמו, גוזר בעצמו את דינו לכליון. רק בתנאי אחד קיבלו ישראל את הזכות להיות בעלים על רכוש. בכדי להחזיק בבעלות על כל רכוש שהוא, הם חייבים לשעבד את כל ממונם לעבודת ה׳, ולהשתמש בעושרם כדי למלא את התפקידים שמונו להם על ידי ה׳. וכל בכור אדם בבניך תפדה – כבר כאן מצאנו שמוזכר פדיון בנים בכורים, אף שלפי ייעודם הראשוני – שהפסידו אותו מחמת חטא העגל – היה עליהם להיות מוקדשים למלאכת הכהונה ועבודת ה׳. לולי פדיון זה, אולי היו צריכים להתמסר כליל לתפקידי הכהונה, והיו מנותקים מחוג משפחתם. אך דווקא את זה לא היה עליהם לעשות. אלא כמו יתר הבנים, היו צריכים לקיים חיי משפחה רגילים, ולשמש כדוגמא לנשיאה בעול הייעוד היהודי הכללי הקדוש, ייצוגו ומימושו, מהם יראו וכן יעשו. שכן רק בבית ניתן למלא תפקיד זה במציאותו המוחלטת האמיתית, ולא בבית המקדש. פדיון בכורינו מבטא את הרעיון, שגם חיי בנינו הרגילים יתרמו את תרומתם לעבודה כֵּנָה ואמיתית למען ייעודו הקדוש של ישראל. (יד) מחר – משורש ״מחר״ מתקבל ״מחיר״, תמורה, ערך התמורה. ״מחר״ הוא היום שנוטל את מקומו של היום של עכשיו. בכל מקום ש״מחר״ אינו מציין את יום המחרת ממש, הרי הוא מורה על זמן מורחק ומובדל מההווה. כך, ״וענתה בי צדקתי ביום מחר״ (בראשית ל, לג), שפירוש ״מחר״ שם: ״כאשר אעזוב כבר את העבודה הזאת״. וכך, ״מָחָר יאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ״ (יהושע כב, כד), שהפירוש שם: ״בעת שתולדות זמננו תשכחנה כבר״. גם בפסוקנו הפירוש הוא: ״כאשר ייעלמו כבר כל עקבות השעבוד והגאולה מן ההכרה הבלתי⁠־אמצעית״. מה זאת – מהי משמעותו של קידוש זה, המעניק יתרון בבכורים? בחזק יד – בכח, נגד רצונו, ותוך שבירת עוצמתו, של האדון שהחזיק בנו. הוציאנו – כולנו היינו עבדים, וכולנו חזרנו ונעשינו לבני אדם אך ורק הודות לעזרת ה׳. לכן כולנו קנויים לו במידה שווה. (טו) הקשה – פרעה מנע מה׳ מה שה׳ תבע ממנו; הוא ראה כשלו את מה שהיה לגמרי ברשותו של ה׳. ה׳ הענישו על עקשנותו, שכפרה בבעלותו של ה׳, על ידי הריגת בנו בכורו. אני מצדי מקדיש את כל הבכורים שלי לה׳, כדי שלא נשכח שאנו וכל אשר לנו שייכים לה׳. (טז) ידכה – גם על היד שלך, אף שאינך בכור. מאמר זה הוא חלק מדברי האב אל בנו. ולטוטפת – ״טוטפות״ הן תכשיט למצח. הגמרא בשבת (נז:) מבארת: ״טוטפת המוקפת לה מאזן לאזן״, היינו רצועה שמתוחה מאוזן לאוזן – הווי אומר, סרט המשמש כעטרה. מוצא המילה אינו ברור. (בענין ״תפלין״ עיין פירוש, דברים ו, ח; יא, יח.) כי בחזק יד וגו׳ – אותו מאורע המונח ביסוד קידושו של אחיך הבכור, שייך גם אליך, ומרומם אותך – ביחד עם כולנו. קידוש אחיך הרי מהווה ערבות לקידוש עצמך. (יז-יח) בשלח ויהי בשלח וגו׳ – בפרשה הקודמת, נמסר לנו מה הייעוד הראוי והנכסף המוטל על עם ה׳, וזאת על ידי הלכות קרבן פסח, חג המצות, קידוש הבכור ומצות תפילין. עתה חוזר הכתוב לסיפורו של העם, העומד בעיצומה של גאולתו ובראשית דרכו לקיום ייעודו. ולא נחם אלקים וגו׳ – הסיפור מראה לנו ומיד שהעם עדיין לא הגיעו לאותה דרגה נכספת שאליה נקראו. ובד בבד אנו רואים, שלא היה בהם אף מעט מזעיר מאותם עוצמה ואומץ⁠־לב, שעל ידם יכלו לזכות מכחם שלהם בחירות לעצמם, ולשמור אותה בידם. לא רק השגת החירות באה מפועל ה׳ לבדו, אלא גם ההחזקה בה לאורך זמן. אם הדבר היה תלוי בהם, אומר הכתוב, הרי שבראותם מלחמה בדרכם אל העצמאות והחירות, היו חוזרים לעבדות מצרים – זאת, למרות שיצאו ממצרים ״חמושים״ במלוא כלי הזיין! לא החרב על ירכם חסרה להם, אלא אומץ הלב ורוח הלחימה נעדרו מליבם. ומעל הכל היו עדיין חסרים בטחון בה׳, זו המידה הנותנת לאדם החלטיות ואומץ לב, עוצמה והתלהבות, ללא הבדל מה תפקידו ובאיזה מצב הוא שרוי, מכיון שהוא יודע שהכל בידי שמים. בסיפור הזה משמש שמו הרגיל של ה׳, ״אלקים״. רק בפסוק כא, המדבר על הנהגת ה׳ הגלויה הפלאית, ההולך לפניהם בעמוד ענן ובעמוד אש, חוזר שוב שם הוי״ה, המורה על דרכיה הבלתי רגילות של השגחת ה׳, כפי שהיה בתיאור הנפלאות היוצאות מגדר הרגיל שעשה ה׳ במצרים. מטרת הקמת האומה היהודית הייתה, שתיכנס אומה אחת, במלוא הכרתה על ה׳, אל בין כל אומות העולם אשר אינן יודעות שחייהם הלאומיים מתפתחים תחת הנהגת ה׳. חיים לאומיים מעין אלה דורשים מהאדם, שיפעיל את כוחו שלו, בכל היקף כשרונותיו, כדי להגיע למטרות שנקבעו על ידי ה׳; בעוד שאת הצלחת המאמצים האלה עליו לייחס לעזרתו של ה׳, המובטחת לכל מי שפועל מתוך נאמנות לדבר ה׳. אולם בני ישראל לא היו מוכנים עדיין לדרך חיים שכזו. רק אירועים יוצאים מגדר הרגיל יחנכו אותם להכרה, שהשגחת ה׳ לא רק מושיעה את הדבקים בו מכליון, אלא גם מקיימת אותם יום יום בכל התנאים והמצבים. זאת הייתה מטרת נדודי ישראל במדבר; וזו הייתה משמעותה של דרך העקיפין בה סיבב אותם עתה ה׳. ולא נחם – בעוד ש״נהג״ מציין גם, ואולי בעיקר, הולכת יצורים חסרי רצון ושכל; הרי ש״נחה״ מורה על הובלת בריות המחוננות ברצון ושכל למחוז חפצם. ״נחה״ קרוב באופן היגויו ל״נאה״, מושך⁠־עין, נחשק; ול״נהה״, לערוג לדבר⁠־מה בצער ולשווא. מכאן ״נהי״, קינה. נמצא ש״נחה״ פירושו: להוביל למטרה נכספת. כי קרוב הוא הוא הסיבה, שהדרך העוברת ״דרך ארץ פלשתים״ הייתה הנתיב הטבעי ללכת בו. (יח) וחמשים – מזוינים ומצוידים למלחמה (עיין יהושע א, יד; ד, יב). קשה לשער מהיכן נגזרה תיבה זו. בשמואל ב׳ (ב, כג; ג, כז; ד, ו; כ, י) מציין ״הַחמֶשׁ״ את המקום בגוף שאליו מכוון הרוצח במיוחד את מכת המוות, והגמרא (סנהדרין מט.) מבארת: ״בדופן [צלע] חמישית במקום שמרה וכבד תלויין בו״. יש אם כן מקום להניח שדווקא במקום הזה, כנגד הצלע החמישית, היו חוגרים האנשים את חרבם. נמצא ש״חמשים״ פירושו ״מזוינים״. אך מסתבר יותר לומר, שהיו מגינים על המקום ההוא באמצעות שריון מגן. יתכן ש״חמש״ קרוב ל״חמס״ ו״חמץ״, והוא מורה על הצטיידות בכלים להפעלת כח אלים. (יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו׳ – יש לעיין, מדוע מוזכר ענין זה כאן, ולא לעיל בתחילת יציאתם מרעמסס? ושמא רוצה הכתוב להדגיש את הניגוד: אין ניתן לסמוך על שש מאות אלף גברים חמושים הנמצאים בדרכם לארץ המובטחת, שיבטחו דיים בה׳ שיעניק להם נצחון במלחמה על הארץ למען קיום הבטחתו. לעומת זאת, היהודי האמיתי, כיוסף, בוטח בקיום הבטחת ה׳, אף אם יהיה הדבר לאחר מותו (השווה בראשית נ, כד). ובטחונו היה לו על מה שיסמוך. ה׳ ״שומר אמונתו לישני עפר״ גם במובן הזה. מנקודת מבט זו, הרי שעצמות יוסף אשר נישאו בראש המסע, היו תוכחת מגולה לעם בני ישראל, שהיה צורך להנחותם בדרך עקיפין במדבר מחמת מורך לבם. (כ) בקצה – ״קצה״ הוא כל נקודה קיצונית של מקום, ולכן הוא מציין גם תחילה וגם סוף. (כא) וה׳ הלך וגו׳ בעמוד וגו׳ – עמוד הענן ועמוד האש היו האותות הגלויים של הנהגת ה׳ המיוחדת, וכאן הם שימשו בנוסף גם כאמצעים להנהגתו. לנחתם היינו ״להנחותם״: לפעול שיהיו מונחים על ידי העמודים.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144