1. ראה מאמר ׳דרך הקודש׳ מה שהתבאר בס״ד שמלכי יהודה היו יותר קרובים ממלכי ישראל ל׳דרך הקודש׳ שמתנאיה הם הביטחון על ה׳ ללא השתדלות וההסתפקות במועט. ואולי לסיבה זו תיאר כאן את מעלת דוד המלך שזכה לדרך זו, וכמבואר שם שכל ספר תהלים חיבר דוד כדי להורות את ׳דרך הקודש׳.

2. הרי שדוד נקרא ׳עבד ה׳⁠ ⁠׳. רבינו מפרש עניין זה כולו (פסוקים א-ד) על דוד המלך. והתרגום והרד״ק פירשוהו על מלך המשיח. ואברבנאל פירשו על מלך המשיח ועל דוד, שהכוונה למלך מבית דוד, כלומר משיח, וה׳ אמר שיתמוך בדוד גם עתה בכך שיבחר באיש מזרעו שיישב על כסאו. [וקרוב לזה כתב רבינו בתחילה, ושוב תיקן והגיה לפרשו על דוד בלבד: ׳עַבְדִּי - המשיח, בחִירִי – דוד׳. ובפסוק ג׳ שפירש על דוד כתב בתחילה: ׳קָנֶה רָצוּץ - ׳פורה דרכתי׳, וּפִשְׁתָּה כֵהָה - ׳שעיר אויביו׳⁠ ⁠׳, הרי שפירש על המשיח [והכוונה שהביא את הנאמר בביאת המשיח שינקום ה׳ בגויים, אך לשון הכתוב כאן ׳קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר וּפִשְׁתָּה כֵהָה לֹא יְכַבֶּנָּה׳, הרי שמשיח לא יעשה אלה הדברים, אלא ה׳ הוא שיעשה כן, ולא יצטרך המשיח להילחם בעצמו. ופירוש זה קרוב לפירוש הרד״ק ׳לא יצעק - כמו שהוא דרך השופט לזעוק על הנשפטים לפניו ולהכריחם לדברי משפטו, הוא לא יהיה צריך לזה, כי בנחת ידבר להם והם יקבלו דבריו׳]. וכן בהמשך כתב מתחילה: ׳יוֹצִיא מִשְׁפָּט - ׳לשפוט את הר עשו׳, ׳ושמתי נחליה לזפת׳ (ישעיה לד ט) [לשה״כ לפנינו ׳ונהפכו׳, וכן העתיק רבינו גם לעיל (כה ב), ע״ש]׳. ואולי הכוונה שמלך המשיח יוכל לעשות כל אלה מבלי שיישמע בחוץ קולו, באמרי פיו לבד, כמו שכתב רבינו בתהלים (ב ה-ט, כא ג-ד). ובפסוק ד׳ כתב: ׳וְלֹא יָרוּץ - ׳ברח לך דודי ודמה׳⁠ ⁠׳ [הוא ע״פ שיר השירים (ח יד) ׳ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים׳, ופירש שם רבינו: ׳אתה דודי המשיח, מהר אתה ביאתך אל הר ציון זה׳, הרי שמשיח ירוץ בבוא עת הגאולה, אבל לא יעשה כן עד יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ, שה׳ יעשה כן לפני שיתגלה המשיח]].

3. ׳אשר ידי תכון עמו אף זרועי תאמצנו׳ - ׳תכון עמו, תהיה נכונה עמו לעזרה׳ (מצודות שם). ורבינו שם כתב: ׳תכון עמו – להבא, להגין עליו, תאמצנו - להתגבר על אויביו׳.

4. ופירש רבינו שם: ׳שויתי עזר - לדוד, על גיבור - על גלית, וזה כי אז כבר הרימותי בחור מעם׳.

5. בדברי שמואל לשאול אחרי שחטא, כשהוסרה המלכות ממנו, אמר לו שביקש ה׳ לו ׳איש כלבבו׳, כלומר כרצונו, ואותו יעשה לנגיד ומלך על ישראל במקומו (ראה רד״ק שם). ובילקוט שמעוני (תר״י, תחילת תהלים): ׳אמר דוד, אף אני הקב״ה העיד עלי בקש ה׳ לו איש כלבבו׳. וכ״כ רבינו בתהלים (ד ד): ׳הפלה ה׳ חסיד לו - כאמרו על ידי שמואל ׳ביקש ה׳ לו איש כלבבו׳⁠ ⁠׳.

6. ׳ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה׳ אל דוד מהיום ההוא ומעלה׳, ׳כתרגומו ׳ושרת רוח נבואה מן קדם ה׳ על דוד׳, וזאת רוח הגבורה העירה את דוד להרוג את הארי והדוב והפלשתי, וכן רוח הקודש נולדה בו מהיום ההוא ומעלה ואמר השירים והמזמורים ברוח הקודש שנולדה בו, כי בכלל רוח ה׳ רוח הקודש ורוח גבורה׳ (רד״ק שם).

7. בפירוש לתהלים מפרשו על דוד כמו כאן, אך בשיעורים שם מפרשו על משיח.

1. [הפענוח אינו ודאי]. בסוטה (מז:): ׳משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות׳. ובזכריה (יא ח) כתב רבינו על חורבן הבית: ׳ותקצר נפשי בהם - בחטאים שאין הדעת סובלתן, כענין המחלוקת עד שנעשית תורה כשתי תורות, נגד מצות ׳כי יפלא ממך׳⁠ ⁠׳. וראה לעיל (כד ה) שזו היתה זו סיבת החורבן בבית שני. וראה להלן (מג כו-כח), ובאריכות בפירושו לתהלים (פרק פז), ומש״כ במאמר ׳וקמת ועלית׳ הנדפס עם פירוש רבינו לשיר השירים. ודוד מעיד על עצמו רבות שהתרחק מכך, ראה מש״כ רבינו בתהלים (קיט כט), ובשיעורים לתהלים (קכב ו) ׳שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם - שלא תלחמו ותחלקו בדיעות ולהרבות מחלוקות עוד בישראל כמו שעשו בבית שני׳. וגם מש״כ בסמוך שכל דבריו של דוד היו על פי הסנהדרין הוא מעניין ׳וקמת ועלית׳ שהיא העצה לביטול המחלוקות.

2. נראה שהכוונה ע״פ מדרש תנחומא (דברים ג): ׳אתה מוצא שיואב היה ראש סנהדרין, ודוד חכם מכולם היה, ולא היו עושין דבר אלא על פי סנהדרין׳. או ע״פ בראשית רבה (סג ח): ׳וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני, נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשיו, אמר לו הקב״ה, עם יפה עינים, עשיו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג׳.

1. שלא ינקום בבית שאול על שרדף אותו, אלא ביקש לעשות חסד עם בית שאול. ו׳קנה רצוץ׳ הוא קנה הקרוב להשבר (רד״ק), וכן היה בית שאול אחרי שמתו הוא ובניו במלחמת הפלישתים.

2. שלא הרגו דוד אף שקילל אותו. ושמעי בן גרא היה ממשפחת בית שאול (שמואל ב׳ טז ה).

1. ׳לא יתרשל ולא יחלש ולא יתרפה עד שישים לארץ משפט׳ (רד״ק), כלומר, לפני שנחלש ומת, המליך את שלמה בנו שהמשיך לשפוט את העם בצדק.

2. שייחלו ויקוו לתורתו שיורה להם. ואולי מפרש שיבואו יושבי האיים ויתקבצו אליו כדי לשמוע באזניהם דברי תורה מפיו, וכפירוש הרד״ק שם שפירש ׳ישמעו לי׳ - לשון קיבוץ, וגם רבינו פירש כן בשיעוריו לתהלים שם, אלא שפירשו על המשיח ולא על דוד. ובפירושו לתהלים שם פירש ׳לשמע אוזן ישמעו לי׳ - לשמע נצחוני, כלומר, כאשר ישמעו נצחונו יתאספו אליו לשמוע תורתו, ועל דוד המלך, כפירושו כאן.

1. שברא יש מאין, שלא היה דבר לפני כן, ׳לפי שהיו בדורו בעלי אמונה רעה שהיו מאמינים כי העולם לא נברא אלא כך היה קדמון וכו׳, ומפני האמונות הרעות ההם היה שונה תמיד הענין הזה כי ה׳ יתעלה הוא בורא העולם ומחדשו והוא מוציאו מאין ליש, ואמר ׳בורא השמים׳ – אמר, אל יחשוב אדם כי השמים בעבור שהם קיימים ולא יקרה אותם שום הפסד ושום שינוי שהם קדמונים, אלא האל בראם וחידשם׳ (רד״ק). [ובאור עמים (פרק בריאה) כתב רבינו: ׳אמנם לטענות החולק, ראשונה - באמרו שלא יתהווה דבר מלא דבר, ובכן התחייב שלא יהיה מציאות אחר העדר גמור, נשיב ונאמר שלא יתחייב זה כלל, כי גם שלא יתהווה דבר מן לא דבר כי לא יהיה במציאות חלק דבר שאינו נמצא כלל באופן שיפול עליו הוראת ׳מן׳ ושיוכל להתהפך אל דבר אחר, לא יתחייב מזה שלא יתחדש דבר לא מדבר ובלתי שום נושא קודם, וזה בכח בורא ממציא הצורה ונושאה לא מדבר, כי אמנם למציאות הבריאה אשר היא המצאת מחודש אחר העדר מוחלט לא יאות נושא אשר ממנו יתהווה מחודש בבריאה באופן שיתחייב הנמנע הנזכר, שתיבת ׳מן׳ שהיא מורה איזה נושא לא נאמר אותה על נעדר המציאות, אבל יאות בה היפך זה, רצוני לומר שהמחודש בבריאה יתחדש בהכרח לא מדבר ובלתי שום נושא, כי אמנם בה יתהווה הנושא עם הצורה בו, ובכן יתהווה בה מציאות כל המורכב׳].

2. ה׳ נטה את השמים מסביב לנקודה המרכזית שהיא הארץ, באופן שהמרחק בין השמים לארץ שווה מכל צד. וכ״כ רבינו בבראשית (א א): ׳מילת ׳שָׁם׳ תּוֹרֶה על מקום רחוק, וכל סימן הרבים עם קדימת פת״ח מלעיל יורה על שנים שווים, ובכן מילת ׳שָׁמַיִם׳ תּוֹרֶה על עצם רחוק ביחס אלינו בשני מרחקים שוים מכל צד, וזה לא יקרה זולתי בגלגל סובב בתכלית העיגול וכו׳, שברא אותו העצם אשר הוא עתה רחוק ממנו מכל צד בשני מרחקים שוים, והוא הגלגל׳. ואולי בא לפרש כאן למה ׳אמר ׳ונוטיהם׳ בלשון רבים (עיין רד״ק), כי תיבת ׳שמים׳ גם היא לשון רבים לפי פירושו שם.

3. על ׳צאצאיה׳ של הארץ לא שייך לשון ׳רוקע׳, אלא ׳רוקע׳ הכוונה לארץ בלבד, שה׳ רקע את הארץ לצורך ולמידת צאצאיה. והרד״ק פירש ׳רוקע הארץ ובורא צאצאיה׳. וראה מש״כ רבינו להלן (מד כד).

4. ראה מש״כ לעיל (לד א).

5. ׳כי לא יאמר נשמה אלא על האדם׳ (רד״ק).

6. שלהם לא נתן ה׳ נשמה, אלא רוח חיוני.

7. שכן נאמר במעשה בראשית (בראשית א כח) ׳ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה וגו׳⁠ ⁠׳, ופירש רבינו: ׳ורדו - במצודים וחרמים להכניעם לעבודתכם׳. הרי שזו מטרת בריאתם. ומרמז ללשון הכתוב בתהלים (קד יד) ׳מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם׳, ובשיעורים לבראשית (ח א) ביאר על פי פסוק זה ש׳יש השגחת האל עליהם לקיום המין בכלל, אבל לא השגחה אישיית כמו במין האדם, וההשגחה בהם היא בעבור האדם, שהזרעים הם בשביל הבעלי חיים, והבעלי חיים בשביל האדם, נמצא שההשגחה עליהם במה שיתקיים המין׳. ואולי בא לפרש למה הקדים את האדם אף שבריאת בעלי החיים קדמה, כי כל תכליתם היא לצורך עבודת האדם. [ואולי כוונתו כאן לפרש שינוי הלשון ׳לעם עליה – להולכים בה׳, שבני אדם הם על האדמה, שיושבים עליה, אך הבהמות עובדים בתוך האדמה החרישה וכדומה, ולכן נאמר ש׳הולכים בה׳].

1. ׳קראתיך׳ לשון עבר, ומדבר לישראל, לכן מפרש על קבלת התורה, שאז קרא ואמר לעם ישראל ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳, כפי שיהיה באחרית הימים, כמו שמפרש בהמשך.

2. ׳אשמרך מן הגוים שלא ירעו לך׳ (רד״ק). וראה לעיל (כו י).

3. כדי להשיג את תכלית הבריאה, שהאדם ישיג שלימות ונצחיות בכך שיעשה את רצון בוראו, בחר ה׳ בישראל, ובמתן תורה אמר להם ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳. בשמות שם פירש רבינו: ׳ממלכת כהנים - להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבוא, כאמרו (להלן סא ו) וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה׳ תִּקָּרֵאוּ, וכאמרו (לעיל ב ג) כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה׳. וכן ביאר במקומות רבים, ובשיעורים לתהלים (כג ה) כתב: ׳כי בעת מתן תורה המליך ישראל על כל האומות ואמר ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים׳, לפי שהאל יתברך רוצה בכל המין האנושי ויקר נפשם בעיניו, אפילו הכי ׳חביבין ישראל שנקראו בנים למקום׳ (אבות פ״ג מי״ד), ואמר שהוא יהיה ׳עם סגולה׳ לה׳ להכניס האחרים תחת כנפי השכינה להבין למו יראת ה׳ חכמה ודעת׳. אלא שמפני שחטאו ישראל בעגל, לא השיגו מעלה זו, ורק לעתיד לבוא תתקיים בהם. ולכן ה׳ מקיים ושומר על ישראל בגלות, כדי שלעתיד ישיג בהם כוונת הבריאה. וכ״כ בפירוש תהלים (קלה ד): ׳כי אמנם יעקב בחר לו יה - גם בגלות בחר והסכים שישארו זרע יעקב בסוף הכל, כאמרו (ירמיה מו כח) ׳כי אעשה כלה בכל הגוים [וגו׳] ואותך לא אעשה כלה׳, ישראל לסגולתו - וזה כי בחר את ישראל לשׂור עם אלקים ועם אנשים לימות המשיח, להיות אז ׳סגולה מכל העמים׳, וזה להיותם אז ׳ממלכת כהנים׳ - מלמדים דעת את העם בכל שאר המין האנושי, ויהיו ׳גוי קדוש׳ לחיי עולם, כמו שיעד בראשית מתן תורתו׳. ונראה שמפרש כאן ׳לברית עם - לאור גויים׳, ׳לברית עם׳ – היא ברית הנצחיות שהבטיח לישראל כשאמר שיהיו ׳גוי קדוש׳, כפירושו שם שיהפכו לנצחיים ובכך תתקיים הברית שכרת ה׳ עם אברהם, שהיא ברית הנצחיות. ומה שאמר ׳אור גוים׳ – היינו הבטחת ׳ממלכת כהנים׳. וזהו פירוש כל העניין, שה׳ אמר שהוא ברא את העולם, וכדי להשיג תכלית הבריאה ׳קראתיך במתן תורה׳, כי כבר אז היו צריכים להיות ׳ממלכת כהנים וגוי קדוש׳, אלא שהשחיתו דרכם בעגל, ובכל זאת ה׳ חיזק את ידם בגלות ושמר עליהם ונצרם מן האומות, ולעתיד ישיגו מעלה זו להיות ׳ברית עם ואור לגויים׳.

1. ׳אני ה׳ קראתיך - לפקוח עינים עיורות, כלומר, עיניכם שהם עיורות בגלות מרוב הצרות׳ (רד״ק), ואז יפקחו עיני ישראל שהיו עיוורים בעיון החכמה ובהכרת הבורא. ואולי הכוונה שישראל יהיו ׳ממלכת כהנים׳, וילמדו את הגויים שהם העיוורים, ובכך יפקחו את עיניהם.

2. ׳אתה שאתה אסיר בגלות׳, והכוונה לעניין התורה, שמרוב גזירות שגזרו חז״ל ומרוב חומרות שנהגו בגלל הספיקות שלא ניתנו להכריע, נחשבים ישראל לאסירים, וכל אלה לא באו אלא מחמת חשכת הגלות וחולשת הדורות, ולעתיד לבוא יבטלו. וראה מש״כ בפסוק הבא. [ואף הגזרות שאינם בגלל ספיקות אלא הרחקות לאיסור, לא נגזרו אלא בגלל חולשת הדורות, ואכן מצינו שאין שבות במקדש. והנה בכוונות התורה כתב רבינו לפרש את קרבנות חג הסוכות: ׳אמנם הִמָּעֵט פָּרֵי החג עד שבעה הורה על היות ידיעת החלק העיוני הולכת ומתמעטת בהמון עד מוצאי שביעית שבן דוד בא, והכבשים היו כפל בו ממה שהיו בשאר המועדות, להורות כי יוכפל בהמון עסק ׳הכוונה השנית׳ ברוב קרבנותם ובגזירות דרבנן במעט הבטה אל ׳הכוונה הראשונה׳⁠ ⁠׳. כלומר, כיון שידיעת חלק העיוני של התורה הולכת ומתמעטת לאורך השנים, הוצרכו חכמים לגזור הרבה גזרות המוסיפות על חלק המעשי של התורה המרומזת במספר שבע כדי שלא יבואו המון העם להיכשל, ולכן מכפילים את שבעת הכבשים הבאים לרמז לשבעה מיני המצוות המעשיות הבאים בשאר המועדים. הרי שהגזרות באות לעומת ההתמעטות בהשגת החלק העיוני שבתורה, וכאשר יפקחו עיני ישראל בחלק העיוני - יתבטלו גזירות אלו. ולא זו בלבד, אלא אף על כמה מצוות דרבנן כתב רבינו בויקרא (כח יא) שהן גרמו לכל הקללות, כמו שיובא בפסוק הבא, ובוודאי אין הכוונה למצוות עצמן, אלא לחולשת הדור שהביאה את ההכרח להנהגת מצוות אלה, ודבר זה מצינו לרבינו אף במצוה מן התורה, והוא בפירושו המחודש לעניין וידוי מעשרות (דברים כו יג) בו ביאר מטבע לשון חז״ל שקראו לזה ׳וידוי׳: ׳בערתי הקדש מן הבית - בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות כאמרו (יחזקאל כ כו) ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם, וזהו וידוי מעשר שהזכירו רז״ל׳. ובפסוק ביחזקאל שציטט כתוב: ׳יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם, וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם׳. הרי שמפרש רבינו את כוונת הנביא, שבגלל שחטאו בעגל קיבלו ׳חוקים לא טובים׳, מצוות שרק בדיעבד ניתנו, אך במצב הקיים יש לקיים אותם, וראה מה שפירש שם שלכן אומרים בוידוי זה ׳השקיפה׳, להפוך את מידת הדין לרחמים, כי מצוה כזו היתה צריכה לעורר השקפה לרעה. ומקור פירושו של רבינו בפסוק ביחזקאל מצינו מפורש במדרש (שהש״ר א מב ה): ׳אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם, על שלא שמרתי חלה אחת כתקנה בארץ ישראל, הריני משמרת שתי חלות בסוריא, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת וכו׳, על שלא שמרתי יום טוב אחד כתיקונו בארץ ישראל, הריני משמרת שני ימים טובים של גליות בחוצה לארץ, סבורה הייתי שאקבל שכר על שניהם ואיני מקבלת שכר אלא על אחד, ר׳ יוחנן הוה קרי עליהון וגם אני נתתי להם חקים לא טובים׳. ובשיעורים לתהלים (עב ו) כתב על המשיח: ׳שהוא ירפא הזיופים וסיגי הלכה העקוב והמחלוקתות, כאמרו הנביא (לעיל א כו) ׳ואשיבה שופטייך כבראשונה׳ וגו׳ אחרי כן יקרא לך עיר הצדק׳ וגו׳⁠ ⁠׳].

3. בסנהדרין (כד.): ׳במחשכים הושיבני כמתי עולם, אמר רבי ירמיה - זה תלמודה של בבל׳. ופירש רש״י ׳שאין נוחין זה עם זה ותלמודם ספק בידם׳, ולעתיד לבוא יוציאו אותם ׳יושבי מחשכים׳ של התלמוד בבלי לאור, כמי שיוצא מבית כלא החשוך לאור היום. וראה מש״כ להלן (פסוק טז). ובשיעורים לתהלים (פח ז) כתב: ׳בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת - שהוא בבל הנקרא ׳מצולה׳, כדכתיב (להלן מד כז) ׳האומר לצולה חרבי׳ וגו׳, ואמרו ׳במחשכים׳ - זה תלמוד בבלי׳. [וראה אמרי אמת (דברים תרס״ז) שכיוון לדברי רבינו: ׳והגלות של עתה היא על תורה שבע״פ, מלכות שמים היא תורה שבע״פ, כדאיתא מלכות פה תורה שבע״פ קרינן לה, כתיב (להלן פסוק טז) אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, וזה קאי על תורה שבע״פ, כדאיתא במחשכים הושיבני וכו׳ זה תלמודה של בבל׳].

1. כן לשון הרד״ק, ודבריו מובאים בסמוך.

2. השם המיוחד מורה על כח ההוויה והאחדות (לשון רבינו לעיל כה א), ׳ולכן נקרא זה השם אצלנו ׳שם המיוחד׳, כי בכל הוראות זה השם לא ישתתף עם האל זולתו׳ (אור עמים). וראה מה שהארכנו לעיל שם בס״ד.

3. ׳אני ה׳ הוא שמי - הוא שמי המיוחד לי, לא כשם הפסילים, אף על פי שעובדיהם ישתפו אותם עמי בשם אלהים, לא יוכלו לשתפם עמי בזה השם, כי אני הוא אדון על הכל׳ (רד״ק). וראה עוד לעיל (כו יג).

4. לעתיד לבוא, לא יהיו אלא מצוות ה׳, ולא יתן ה׳ את כבודו לגזור גזירות לאחרים. וראה פירוש רבינו לדברים (כח יא): ׳ובאלה הברכות שהיו בבית שני סיים ׳ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל׳, שלא יְשַׁנוּ את מצוות האל יתברך, בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ומִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, כל שכן כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים, לא לכבוד קונם ולא לשמור מצוותיו, כי בזה האופן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם גדול מזה בחידוש דת לכבוד קדמונים אשר נחשבו אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ׳. ולהלן שם מבאר שהכוונה לגזרות שתיקנו חז״ל בזמנים האלה, ונתקבלו יותר מדיני תורה לכבוד מי שתיקן אותם, ולאלה הדנים בדיניהם של גויים ועושים כחוקיהם, ומקיימים את חוקיהם לכבוד אלו שהנהיגו אותם, במקום לנהוג בחוקי ה׳ לכבודו.

5. כאילו כתוב ׳ותהלתי לפסילים לא אתן׳ - ׳מילת לא עומדת במקום שתים, לומר לא תהלתי לפסילים׳ (מצודות, וראה רד״ק), שגם תהילתי בבריאת המציאות ובסדרו המתמיד לא אתן לאחר, שלא יוכל שום כח לעשות שינוי מרצונו בסדר הבריאה. [ומשמע שזה לעומת זה, כשם שבמציאות העולם ובסדר הנהגתו אין שום כח שיכול לחדש דבר, אלא ה׳, ולכן אין לפסילים ׳תהילת ה׳⁠ ⁠׳, כן ב׳כבודו׳ של ה׳, שהוא יכולתו לצוות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ומה שהוסיפו חכמים גזירות ותקנות אינו אלא מחמת חיסרון הדעת של העם, ולעתיד כאשר יפקחו עיניהם לא יהיה צורך בכך. וראה בשיעורים לשמות (כ ד-ו): ׳כי אנכי ה׳ אלהיך אל קנא - מילת ׳קנא׳ הוא לשים וליתן כבודו לאחר, כמו קנאת האשה, וכן אמר וכבודי לאחר לא אתן ותהילתי לפסילים, וזה, כי אילו היו שמים אותן האלוהות בעלי בחירה ורצון, נמצא שהיו שמים ונותנים כבוד ה׳ כביכול בהם, ועל זה נאמר ׳קנא׳⁠ ⁠׳].

1. כלומר, כבר אז ביקש לפקוח עיני עיוורים, וכמבואר (פסוק ו) ובביאור שם, שבמתן תורה רצה ה׳ להביא את התיקון השלם, אלא שחטאו.

2. ׳וחדשות אני מגיד - ועתה אני מגיד לכם נבואות חדשות שלא שמעתם, ואשמיע אותן אתכם בטרם תצמחנה ותדעו כי כמו שנתקיימו הראשונות כן יתקיימו האחרונות׳ (רד״ק). וראה להלן (מג יט) ׳הנני עושה חדשה׳. והיינו שינבא על אותו הזמן שבו יתקיים התכלית שלמענו נברא העולם.

1. ראה לעיל (ל כט) והמצויין שם על ׳שיר חדש׳.

2. ׳תהילתו יגידו הגוים מקצה הארץ׳ (רד״ק), וכמו שכתוב בצפניה ׳כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד׳, הרי שגויים מכל קצות הארץ יקראו בשם ה׳ ויהללו אותו. ובדברים (לב יב) כתב רבינו: ׳ואין עמו אל נכר - כאמרו כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָֹפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳, וכאמרו (להלן נד ה) אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא׳. וראה מה שציינו להלן שם. [ובשיעורים לתהלים (סוף פרק ב) כתב: ׳ואם תאמר, מה שאמר הנביא ׳כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳⁠ ⁠׳, נראה מדבריו שלא יהיו אומות בלתי מאמינות. השיב הגאון, שכולם יהיו כבני נח שגם הם קוראים אל ה׳ אחד׳].

1. כ״כ הרד״ק.

2. ופירש רבינו שם: ׳במדבר שהוא מקום חורב באופן שאין שם ישוב אפשרי למין האנושי׳.

3. הכוונה לארצות האומות שאין בהן אדם שעיין בחכמה והשיג שלימות, וכולם ׳נמשלו כבהמות נדמו׳, כפי שכתב רבינו (בראשית א כז) על מי שלא הוציא את כח שכלו אל הפועל. [ובזה יישב מה שהתקשה הרד״ק: ׳ישאו – קול, מדבר ועריו - על דרך משל, כאילו ישאו קול בשירה המדבר והערים, כי יש מקומות במדבר שיש שם ערים׳, ואילו לרבינו הערים נחשבים למדבר כי אין בהם אנשים הנחשבים לאדם]. וכלשון זה פירש גם להלן (מג יט): ׳אַף אָשִׂים [בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ] - אף על פי שאתנהג במידת הדין עם הרשעים, אָשִׂים ב׳מדבר לא אדם בו׳ - דֶּרֶךְ הקודש׳. [וראה בשיעורים לתהלים (לו ו-ז): ׳אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה׳ – אדם, שהם המשכילים, ובהמה, שהם ההמון הנמשלים לבהמות, ונמשלו לבהמות כי ׳אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו׳⁠ ⁠׳].

4. שם כתוב ׳וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת׳, ופירש רבינו שיצא כוכב מיעקב, והוא מלך המשיח, ויקרקר וישחית את כל בני האדם שכולם בני שת.

5. ׳כי כה אמר ה׳ וגו׳ וכלה כל כבוד קדר, ושאר מספר קשת גבורי בני קדר ימעטו׳. ומשמע שרבינו מפרש כאן שבני קדר ייענשו, כי עריהם יחרבו, וכפירושו לעיל שם בתחילת העניין, ויישארו לשבת ׳בחצרים׳ - פרזים שבמדבר שאינם ערים (ע״פ מלבי״ם). ושאר המפרשים לא פירשו כן.

1. שיכירו שהוא לבדו ׳סיבת כל הסיבות׳, הסיבה לכל, והוא עצמו אינו מסובב משום סיבה, והכרה זו שיש לה׳ מעלה שאין לשום נברא נקראת ׳כבוד׳, כי ׳הכבוד הוא אצלנו בהשיגנו מעלה על זולתנו, וזה הדרך ייחס המשורר את הכבוד בהחלט לאל יתברך בהיות לו מעלה בהחלט על כל זולתו, כאמרו (תהלים כד י) ׳ה׳ צבאות הוא מלך הכבוד׳⁠ ⁠׳ (כוונות התורה). ובתהלים שם פירש רבינו (פסוק ז-ט): ׳מלך הכבוד - אשר לו לבדו בלבד זה הכבוד, שהוא מסבב וממציא כל נמצא ואינו מסובב כלל׳. וכעי״ז כתב רבינו באור עמים (פרק אחדות), ע״ש, ודבריו שם באו גם בשיעורים לתהלים שם: ׳וכבר נאמר פעמים רבות שה׳ נקרא ׳מלך הכבוד׳ כי האדם יכובד במה שיש בו דבר יותר מן המכבד אותו, וכן לה׳ יתברך תיוחס הבריאה שאין נמצא זולתו יכול עליה, ולכן אמר ׳מלך הכבוד׳, וכן בהקדמת ׳מה שאחר׳ אמר אריסטו בשם קדמון אחד הנקרא סינוידי״ס שאין נמצא ראוי לאותו הכבוד, ואין ראוי שייוחס בלתי לה׳ לבדו׳. וכן מצינו לרבינו בשמות (לג יח) על בקשת משה ׳הראני נא את כבודך׳, שפירש: ׳איך ישפע מציאות כל נמצא ממציאותך עם רוחק היחס ביניהם, כאמרו (לעיל ו ג) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ׳. נמצא ש׳כבוד׳ מורה על עליונות ה׳ שהמציא את הבריאה, וכאשר שאל משה שיראה לו ה׳ את כבודו, כוונתו היתה שיראה איך השפיעה מציאותו יתברך, אשר היא רוחנית ושלימה ומובדלת מכל השגה גשמית, לברוא את כל הנבראים, עד הקטנים ביותר. וכן מבאר בדרשת ׳עם קדוש אתה׳: ׳שעם היות המִקְדָש קדוש אשר שם היה מראה הנבואה, הנה הוא [המקדש] קרא את עולם הגלגלים ׳קדוש׳, ועולם הגלגלים לעולם המלאכים קדוש בערכם, אמנם ׳קדוש ה׳ צבאות׳, הוא ׳קדוש׳ במוחלט, אשר ממנו נצחיות כל נצחי וקיום כל הווה, כאמרו ׳מלוא כל הארץ כבודו׳⁠ ⁠׳.

2. ׳כבודו׳ הוא על מהותו, ו׳תהילתו׳ הוא על הטוב שבמעשיו. ובהקדמת השיעורים לתהלים כתב: ׳תהילה - היא שבח לאל יתברך בהכרת רוממותו וטובו׳. ובהקדמת הנדפס שם פירש ש׳תהילה׳ הוא בהכרת גדלו של ה׳ בלבד, לא טובו, והוא המביא לידי יראה, לא לידי אהבה, וכן פירש בשמות (טו יא): ׳נורא תהלות - ומי שידע גודל תהלותיו ייראהו בשבילו׳, הרי שעל ידי התהילות ה׳ הוא נורא, שמביאים לידי יראה. וראה ברשימה בכתב יד רבינו שכתב: ׳היראה אשר בה יהיה הנמצא ׳נורא תהילות׳ תהיה בהכרת גדלו, והאהבה אשר בה יהיה הנמצא נאהב תהיה בהכרת טובו וחסדו׳. ודבריו כאן עולים עם הקדמת השיעורים.

1. לתשועת ישראל כמו הגיבור שיצא למלחמה בלא פחד (רש״י).

2. ׳כגיבור׳ להושיע את ישראל, ׳כאיש מלחמות׳ לכבוד שמו שמתחלל כאשר ישראל בגלות, ומיושבת הכפילות. אך רש״י ורד״ק פירשו שגם הקנאה היא על הנעשה לישראל.

1. לעומת שתי הסיבות שגרמו ליציאתו למלחמה, ישועת ישראל וכבוד שמו, כפי שהזכיר בפסוק הקודם, אמר כאן שעד כה לא עשה ה׳ כן, אלא ׳החשיתי מעולם׳ - זה ימים רבים החשיתי (רש״י) על דבר כבוד שמו.

2. ׳מזמן רב החשיתי ושתקתי בצער ישראל בגלות׳ (רד״ק), ולא יצא למלחמה לקנא את קנאתם. אך יתכן שכוונת רבינו ש׳רעת ישראל׳ הוא הטעם למה החריש, מחמת הרעה שעשו ישראל, ועל דרך זו פירש אברבנאל את המשך העניין עד סוף הפרק, שנותן טעם למה ה׳ התאפק מלהיפרע, ובכל זאת מבטיח שבעתיד יצילם. [בשיעורים לתהלים (פג א) כתב: ׳זה המזמור עשאו על גלותינו ועל קיבוץ גלויות, ואמר, אלהים - אל תתן דמי לך להיות כמחריש והנך רואה צרות הגלות תכופות זו לזו, על דרך שאמר החשיתי מעולם אחריש אתאפק, אַל תֶּחֱרַשׁ - מלהילחם נגד גוג ומגוג בבוא כשואה פחדם, וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל עד שתכלם והיו לשמה׳. ושם (קט א): ׳אַל תֶּחֱרַשׁ כאשר עשית עד עתה, כדכתיב החשיתי מעולם אחריש ואתאפק׳ וגו׳׳].

3. אף שהיה ממה להיפרע, התאפקתי זמן רב מלעשות כן.

4. ע״פ לשה״כ בתהלים (קב יט) ׳ועם נברא יהלל יה׳. כלומר, כשיזכו עם ישראל לגאולה ייחשב כאילו נולדו מחדש, עד שייקראו ׳עם נברא׳. ולכן אמר ׳אפעה כיולדה׳ - ׳עתה אצעק כמו היולדת שצועקת בחבלים׳ (רד״ק), והמשיל את נקמת ה׳ בגויים לצעקת היולדת, כי בכך כביכול עתה מוליד את עם ישראל מחדש. [אך להלן (מג ז) ובתהלים שם פירש ׳עם נברא׳ - ישראל שנבראו בצלם ובדמות].

5. ׳אשום׳ - אעשה שממה (ע״פ מצודות). ו׳השרוף והמתועב׳, נראה שהוא ע״פ לשה״כ להלן (מד יט) בתוכחה לישראל על עשיית הפסלים ׳חציו שרפתי במו אש וגו׳ ויתרו לתועבה אעשה׳.

6. כן נראה לפענח [ואולי: ׳הנכחד׳]. השאיפה היא התאוה היתרה לבלוע איזה דבר, והוא מושאל מן שאיפת האויר שבו תלוי חייו (מלבי״ם עמוס ב ז), וה׳ ישומם את כל העולם וישאיר ויתאווה לנבחר שבו.

1. ׳הרים וגבעות׳ - משל למלכי העמים, כמו שכתב במקומות רבים. וכ״כ כאן הרד״ק: ׳הרים וגבעות - משל על מלכי שבעת האומות׳. אך לרבינו הכוונה לכל הגויים.

2. ׳ושמתי נהרות לאיים׳, ׳ואגמים אוביש׳. והרד״ק פירש שהם רמז לשבעה אומות עצמם [לעומת ההרים והגבעות שהם מלכיהם].

3. ׳וכל עשבם אוביש׳.

4. שהנהרות ייהפכו לאיים - להיות חורב ויובש כאיים (מצודות).

1. ׳ישראל שהיו עיוורים עד הנה מהביט אלי בדרך הטוב אשר לא ידעו להלוך בה׳ (רש״י). וראה מש״כ לעיל (פסוק ז), ולעיל (כט יט, לה ה).

2. ע״פ לשה״כ בירמיה (ו יד), כלומר בקלות. וראה לעיל (פסוק ז) שפירש ׳יושבי חושך׳ על תלמודה של בבל, שבגלות קשה להשיג אמיתה של תורה, וראה מה שצויין שם מפסוק זה.

3. ׳מעקשים׳ מלשון עיקש ועקום, והכוונה להבנה עקומה שבעקבותיה מתהווים קושיות, ו׳היקשים׳ – לימודים ממקום למקום שאינם לאמיתה של תורה.

4. שכאשר למדו תורה זכו לסייעתא דשמיא וכיוונו אל האמת. [רש״י ורד״ק פירשו שמדרכי הנבואה לדבר על העתיד בלשון עבר, אך רבינו ממאן בדרך זו ברוב המקומות, ומפרש את הנבואות שנאמרו בלשון עבר על העבר. וגם אברבנאל פירש שהוא עבר, ע״ש]. ובילקוט שמעוני כאן איתא: ׳והולכתי עורים בדרך לא ידעו, זהו שאמר הכתוב והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, דברים שהם מכוסים מכם בעוה״ז עתידים הם להיות צפוים לכם כהדין בולוס, הה״ד והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים אעשה אין כתיב כאן, אלא עשיתים, כבר עשיתים לרבי עקיבא וחבריו, דאמר רבי אחא דברים שלא נגלו למשה מסיני נגלו לר״ע וחבריו, וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא׳.

5. כלומר, גם בהיותם בגולה הייתי מאיר את עיניהם ולא הייתי עוזב אותם אילו היו מתבוננים בתורה, אך כיון שעזבו את תורתי לא עשיתי כן. [ורבינו נקט בלשון הכתוב בירמיה, שם כתוב ׳מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דיבר פי ה׳ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וגו׳, ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה׳, וכן כתב רבינו גם להלן (פסוק כה), אך נראה שהכוונה למה שכתוב כאן (פסוק כד) ׳מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלוא ה׳ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו׳].

6. בגלל שעזבו את תורתי.

7. כאשר יתבוננו בתורה, אז יוכלו ישראל להביא לעובדי עבודה זרה ראיות שכליות נגד דיעותיהם, ולכן כאשר יאירו עיני ישראל בתורה, יבושו הגויים.