׳מכתם׳ מלשון כתם, והוא הזהב הטוב, כלומר שהיה המזמור הזה חביב לפניו ככתם (אבע״ז, מצודות).

׳זולתם׳ הם המזיקין והכוחות מסיטרא דשמאלא. וכן פירש רד״ק, ׳אתה ה׳ אל ויכול, לפיכך אני קורא אליך שתשמרני, כי חסיתי בך, ולא בזולתך׳. [המהדיר במוה״ק חשב שרבינו דעתו כהרמב״ם במו״נ השולל כל עניין הקמיעות והשימוש בשמות, שאין בו תועלת והוא שקר. אך בשיעורים מבואר שאין דעת רבינו אלא לשלול השימוש בקבלה מעשית, שתועלתו אינו לשם שמים, ודוק היטב. אך עוד ציין לבעל העיקרים (מאמר שני פכ״ח) ושם נראה דעתו מכוונת לרבינו: ׳ובעבור זה המשתחוה למלאך מצד עצמו וכחו הוא מקצץ בנטיעות והוא עובד עבודת אלילים, שהוזהר עליה בדבור לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳ ג׳, דברים ה׳ ז׳), כמו שבארו רבותינו ז״ל במכילתא וכמו שיתבאר בפרק שמונה עשר מהמאמר השלישי..., ומכאן התבאר טעות המזכירים בתפלתם שמות המלאכים, כי שמות המלאכים אמנם הם להם מצד הכח אשר להם בעצמם, וזהו מה שהוזהר עליו בדבור לא יהיה לך כמו שכתבנו, ואמנם נפל הטעות בזה למה שמצאו קצת תפלות מיוחסות לקדמונים נזכרו בהם שמות מיוחדים, וחשבו מתוך כך שהוא מותר להכניס בתפלה כל השמות ואינו כן, כי לא הותר להזכיר שם מן השמות בתפלה אלא השמות המיוחדים לו יתברך ולא שם אחר כלל, ולכן נקראת אותה חכמה קבלה, לפי שאי אפשר להשתמש ממנה אלא דרך קבלה, שאם לא כן אפשר שיבא האדם לטעות ולעבוד אלוה מבלעדי ה׳..., ובעבור זה הוא מבואר שאין שום אדם רשאי להשתמש בדבר מדברי חכמי הקבלה מסברת עצמו אלא אם כן יהיה מקובל מפי חכם בעל הקבלה בה, כי הסברה באותה חכמה אסורה אלא למקובל מפי חכם, ואי אפשר לעמוד על האמת בה מתוך הכתב כלל, כי לכך נקראת קבלה שהיא כשמה, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי אנשים משתבשים בזה וקורין בספר הזוהר ובזולתו מספרי חכמי הקבלה מזולת קבלה אלא מסברת עצמם להראות כי חכמה גדולה להם, ונכנסים לפנים ממחיצתם לחשוב מחשבות בדבר שהמחשבה בו אסורה, וכבר הזהיר על זה גדול החכמים האחרונים המקובלים רבינו הרמב״ן ז״ל ואמר כי דברי חכמי הקבלה לא יושגו ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה זולת מפי מקובל חכם לאזן מקבל מבין, והסברה בו אולת רבת הנזקים, אלו דבריו ז״ל בפירוש התורה. וכלל אומר לך השמר לך ושמור נפשך מאד פן תנקש אחריהם ותלכד במצודתם, כי הם עוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך, כי לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו המתעסקים בקבלה מדעת עצמם בזולת קבלה מפי חכם מקובל׳].

לענ״ד יש להפוך ׳את נפשי המשכלת אמרת לה׳, יש לבדוק כתבי יד. ׳אמרת לה׳ אדני אתה, לנפשו הי׳ אומר וכן מצינו דוגמתו (שמואל ב׳ יג) ותכל דוד ופתרונו ותכל נפש דוד אף כאן אמרת נפשי לה׳ את נפשי יש עליך לומר כן להקב״ה׳ (רש״י).

יש עליך לומר לה׳ אדון אתה (ע״פ רש״י). והוא ע״פ לשון ברכת היוצר ב׳אמת ויציב׳ ׳אתה הוא אדון לעמך׳.

אולי כי הנפש המשכלת היא יצר הטוב. ובשיעורים מבואר שהנפש הוא ה׳טוב׳ – התכלית של האדם, ע״ש.

ופירושו כל רצוני להיות כמותם (אבע״ז). ונראה שרבינו מפרש שישראל חושבים שכל חפצו ורצונו של ה׳ בם, שהם הצדיקים שאליהם אביט.

׳כל זה אמרי לה׳⁠ ⁠׳ (רש״י). נפשי המשכלת אמרה, כלומר, אלו דברי היצר הטוב.

כנראה ׳זולתם׳ הכוונה לשדים. וקרוב לזה פירש רש״י: ׳ירבו עצבותם של כופרים בך המהירי׳ וחרידי׳ לעבודת אל אחר׳, וכ״כ הרד״ק, אלא שלפירושם הכוונה לעובדי ע״ז ממש.

כלומר שאתרחק מכך יותר ממה שאני מתרחק מנסכים בדם. [והיינו כי הדם הוא להשיג חיבת השדים, כמו שביאר רבינו בכ״מ, וגם שמות אלו להשיג השפעת המלאכים, ולכן הוא דומה. והדברים נוראים!!].

לא ׳שמותם׳ שלהם, אלא השמות שהם משתמשים בהם.

מפרש ׳תומיך׳ לשון תמיכה (וראה רש״י), תמכת בידי להניחה על הגורל ההוא ר״ל עוררת לבי להאמין בך ואמר במשל כדרך האב התומך יד בנו החביב לו ומניחה על חלק היפה לומר את זה ברור לך (מצודות).

חבלים - לשון חלקים כמו יוסף חבלים ובנעימים תאר כמו הנאהבים והנעימים ותחסר מקומות והוא דרך משל (אבע״ז), החלקים שנפלו לי, במקומות נעימים נפלו לי ובדעות טובות ונכונות (רד״ק), אך רבינו אינו מפרש מקומות, אלא מושכלות.

כמו שפירשנו אתה תומיך גורלי (פסוק ה) (לשון רד״ק). ואין נראה שזו כוונת רבינו.

׳יסרוני׳, שנותנים לו מוסר ומיישרים אותו, ע״ד שפירש בבראשית ? ׳אותה יסרת?׳. ואמר לילות, כי בלילה יתבודד האדם מעסקי העולם וימצא לבו פנוי (רד״ק, ובשיעורים האריך כן רבינו). ואמר כליותי, כי הן היועצות (רד״ק), וטעם בלילות - בהתבודדו מעסקי העולם (אבע״ז).

׳כמסתכל בו לדעת דרכיו כפי האפשר אצלך׳ (ע״פ לשון רבינו בבראשית יז א), ׳כי מילת לפני יורה על היותו תמיד נוכח ה׳ דבק בו׳ (אברבנאל שם). בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני (רש״י), בכל דרכי אזכרנו, כדבר שהוא נגד האדם תמיד, שלא יסור מעיניו ומלבו, כן שמתי כבוד האל תמיד לנגדי (רד״ק).

קרוב לזה כתב אבע״ז: העצה והמוסר הביאוהו לשום השם לנגדו יומם ולילה והנה נשמתו דבוקה בבוראה טרם הפרדה מעל גויתה ובעבור ששויתי השם לנגדי מימיני לא אמוט שיסור מהדרך הישרה.

׳לבי׳ הוא הנפש החיונית שמשכנה בחום הטבעי בלב (שיעורים), לפי ששמתיך נגדי תמיד שמח לבי (רד״ק).

והאבע״ז כתב: לבי - הוא שכל הדעת, וכבודי – הנשמה׳. ובזכריה ב (יב-יד) כי [כה אמר ה׳ צבאות] אחר כבוד. אחר שתשלימו הכוח השכלי הנקרא ׳כבוד׳ ו׳צלם אלקים׳, כאמרו ׳למען יזמרך כבוד׳ (תהלים ל יג), כי בו יתנשא על כל הנפסדים. וראה המצויין שם

הזכיר סבת גילת הנשמה כי לא תמות ותאבד (אבע״ז).

בעירובין (מא:) ׳שלושה אין רואין פני גיהנם׳, והמהרש״א בפירושו השני כתב: ׳דהנהו [שכתוב שניצולים מדין גהינם] גם שניצולין מדינה של גיהנם מ״מ רואין פני גיהנם וכדאמרי׳ פ׳ עושין פסין דאתי אברהם אבינו ומסיק להו כו׳ אבל הג׳ דחשיב הכא לא יבואו לידי כך ואינן רואין פני גיהנם כלל׳.

הרד״ק כתב שהיא תפילה, שיודיעהו האל הדרך שיזכה בה לחיי העולם הבא. כלומר, שישכילהו ויבינהו הדרך ההיא שתחיה הנפש בְּהִפָּרְדָהּ מהגוף ותזכה לשובע שמחות את פניך ולנעימות בימינך, שאותן השמחות והנעימות תהיינה נצח עד עולמי עד ואין להן הפסק, וזהו תענוג הנפש, ורש״י כתב שאינו לשון תפילה, ויל״ע מה דעת רבינו.

׳שובע שמחות - שמחה שאין לה קץ ותכלה, היא השמחה של עתיד׳ (רש״י).

הגמול על העיון הוא הנצח, והגמול על המעשה הוא הנעימות בחיי הנצח. וזהו ׳נעימות בימינך נצח׳. כתב אבע״ז: ׳כי במות הגוף אז תודיעני דרך החיים והטעם הדרך שאעלה בה אל השמים להיותי עם מלאכי עליון וטעם שובע שמחות את פניך שיהנה מזיו שכינה וטעם תודיעני כי אז תאמץ הנשמה מעסקי העולם ותראה עין בעין האמת וטעם נעימות בימינך שתתענג על השם וטעם בימינך כנותן מתנות נעימות לאוהבו בימינו וטעם לנצח שלא תפסקנה מתנותיו והנה שכר הצדיק מפורש במזמור זה׳. ובמצודות: ׳תודיעני - תן בי דעה ללכת באורח המביאה החיים הנצחיים להיות שובע בשמחות במה שאראה את פניך וכמ״ש רז״ל שהצדיקים נהנין מזיו השכינה: נעימות - ולהיות שבע עד נצח מן הנעימות הנתונות בימינך והם תענוגי עוה״ב הנאהבים והנעימים׳.