(הקדמה) הנבואה השלישית תחלתה כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה וגומר, עד אשירה נא לידידי, ויש בה חמשה פרשיות. האחת כי הנה האדון ה׳ צבאות וגומר. השנית נצב לריב ה׳. השלישית ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון. הרביעית ביום ההוא יסיר ה׳ את תפארת העכסים. החמשית ביום ההוא יהיה צמח ה׳ לצבי ולכבוד וגומר: והנה שאלתי בנבואה הזאת ששת השאלות:

השאלה הראשונה למה ייעד בעונש יהודה וירושל׳ שהקדוש ברוך הוא יסיר משם כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה וגו׳, ושיתן נערים שריהם וגומר, ולא זכר למה יעשה ה׳ ככה לארץ ההיא, מה חרי האף הגדול הזה, כי הנה לא זכר הנביא כאן חטאת יהודה וירושלם שבעבורו נתחייבו לכל העונש הזה, וזכר העונש ולא זכר החטא, כל שכן שיאמר כי הנה האדון, ומלת כי היא נתינת טעם והוא מאמר נקשר ונסמך אל המאמר הקודם:

השאלה השנית באמרו ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש, והוא שהתשובה הזאת לא תסכים עם מה ששאלו ממנו, לפי שהשאלה היתה לך קצין תהיה לנו, והיה אם כן ראוי להשיבם לא אהיה קצין, באותו לשון שדברו לו אבל לא אהיה חובש הוא זולת הקצין, כי הקצין הוא השופט וחובש הוא הממונה על האסורים בבית הסוהר:

השאלה השלישית באמרו אמרו צדיק כי טוב כי פרי וגומר, כי הנה אמרו צדיק כי טוב ואוי לרשע רע לא היה ראוי למקום הזה, כי הוא מדבר בעונשם, ומה לו עם הצדיק שטוב לו, כל שכן שאמר אמרו צדיק כי טוב בלשון יחיד, ואמר ופרי מעלליהם יאכלו בלשון רבים ולא אמר כן ברשע אלא כי גמול ידיו יעשה לו בלשון יחיד:

השאלה הרביעית באמרו נצב לריב ה׳ ועומד לדין עמים, כי אם העמים שזכר כאן הם האומות, יקשה הפסוק כלו, שיהיה בזולת מקומו, וכבר נזכר למעלה שהאל ידין אפסי ארץ ומה לו להודיע שנית במקום הזה, ואם אמר עמים על ישראל, יהיה אם כן כפל ומותר אמרו ה׳ במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו, אחרי שכבר אמר ועומד לדין עמים:

השאלה החמישית באמרו יען כי גבהו בנות ציון וגו׳, כי סגנון הפרשה מורה שבעבור שגבהו בנות ציון תבואו עליהן כל הצרות אשר זכר, וגם מה שאמר מיד מתיך בחרב יפולו ואנו ואבלו פתחיה, ויקשה זה מאד, לפי שאין העונש העצום הזה מתיחס עם החטא, כי היה החטא קל מאד שבנות ציון גבהו בסכלותן והיו הולכות לאט וברגלים תעכסנה, ואיך נאמר שבעבור זה תשומם ירושלם ויהודה ויפלו אנשיה בחרב עד אשר יחזיק שבע נשים בכנף איש אחד, גם שהיה ראוי שיחול העונש על הנשים שחטאו לא על האנשים שלא חטאו:

השאלה הששית באמרו וברא ה׳ על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה וגומר וסוכה תהיה לצל יומם וגומר, ובין שיהיה הייעוד הזה לחרש ולמסגר ולדניאל וחביריו שהלכו לבבל, או לזרובבל ואנשי בית שני, או לימי חזקיהו כדעות המפרשים, הנה לא מצינו עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ולא סכות ממש ולא ענני כבוד שחפפו עליהם, ואף שנפרשהו על ימות המשיח כפי׳ יונתן, הנה לא זכרו חכמים ז״ל שכן יהיה בימים ההם, ומתי ואנה אם כן נתקיים או יתקיים הייעוד הזה, אף כי פעמים קורא אותו ענן ופעמים סוכה: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

(א) כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר מירושלם וגו׳ עד נצב לריב ה׳. הכונה הכוללת בנבוא׳ הזאת, הוא ליעד בעונשי בני יהודה וירושלם על שתי אשמות שנאשמו בהם, האחת מרשעת המנהיגים והשנית מגבהות הנשים השאננות וסכלותן, וייעד אחר זה בטובות והשמירות שיהיו להם בימי חזקיהו וכמו שיתבאר בפירוש הפסוקים, וכפי דעת המפרשים הנה היתה התחלת הנבואה הזאת בזה הלשון כי הנה, לפי שהיא מדובק׳ וסמוכ׳ עם מה שלמעל׳, שזכר עונות מלכות ישראל וחרבנן על חטא העבודה זרה ועל הגאה וגאון ודרך רע שהיה ביניהם, וחתם הדברים באמרו חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, שפירשו בו שלא ישימו בטחונם בבשר ודם כי הם קצרי ימים ושבעי רוגז, לכן באה הנבואה הזאת להוכיח בה גם כן את בני יהודה, וידמה שהיתה בימי עוזיהו ויותם בנו, ולכן לא הוכיחם על עניני העבודה זרה כי אם על רוע ההנהגה ורשעת המושלים, לפי שהם היו בוטחים בשריהם והיו נסמכים הקטנים על הגדולים, ולכן אמר כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה, כלומר בעבור שלא תשימו בטחוניכם באדוני הארץ ושריה, לכן האדון ה׳ צבאות שהוא בעצם ואמת האדון ולא השרים אשר אתם בוטחים בהם, הוא יסיר מירושלם משען ומשענה מאותם השרים כמו שיזכור, והראב״ע כתב שהפרשה הזאת הי׳ פירוש נפילת הארזים וההרים שזכר למעלה. והנכון אצלי שבנבואות תבוא פעמים רבות הסבה קודם זכרון המסובב ממנה, כאלו תאמר ספור רשעת העם ופשעיהם ראשונה ואחר כך ספור עונשו, ופעמים תבוא בהפך זה שיספר ראשונה העונש ואחר כך יבאר סבתו, וכמו שאמר שלמה (משלי א, כז) בבוא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה בבוא עליכם צרה וצוקה, ואחר שספר העונש ביאר הסבה, באמרו תחת כי שנאו דעת ויראת ה׳ לא בחרו, ובזה הדרך עשה הנביא ישעיהו כאן, שהתחיל לספר פורענותם ועונשם באומרו כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר מירושלם וגו׳, ואחר זה ביאר סבתו באומרו ה׳ במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו וביאר פשעיהם באומרו ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם שהוא הסבה למה שייעד שיסור מהם כל מיני המנהיגים, והותרה בזה השאלה הראשונה.

והנה אמר משען ומשענה בלשון זכר ולשון נקבה, להגיד שיסיר מהם כל משען אמתי חזק, ולכן כנה אותו בלשון זכר משען, וגם יסיר מהם המשענה שהוא המשען הרפה החלוש שתשש כחו כנקבה, וכן המשיל המשען החזק ללחם באמרו כל משען לחם, שהרצון בו מאכל, כמו (דניאל ה, א) לחם רב, מפני שהמאכל כחו גדול בהזנת האדם, והמשיל המשען הרפה במים, לפי שכחן חלוש ובטל ההזנה, וכן ת״י כל סמך מיכל וכל סעיד משתי, שקרא סמך למאכל להיותו מזון, ולמים קרא סעד ועוזר, לפי שאינן מזינים אבל עוזרים בהזנה, בהיותם מדקדקים המאכל ומעבירים אותו במעברים הצרים, והיה כל זה משל למנהיגים החזקים והרפים, ולפי שהאנשים אשר יבטחו בהם העם במדינה, הם אם מפני שלימותם בטבעם, וזה אם בגבורה ואם בתורה והקדושה ואם בשלימות השכלי וטוב הסברא, כי אלו כלם מפני שלימותם הטבעי אף על פי שלא יהיה להם מנוי ולא שררה הם נכבדים בעיני העם, והמין השני מהם הוא שכבודם ומעלתם בהנחה מפני המנוי שמנו אותם במדינה, אף על פי שלא ימצא להם שלימות ומעלה בטבע, כי אם במלאכה מפאת המנוי, לכן קרא הפן הראשון משען לחם, שהוא משען אמתי כפי הטב׳, והפן השני קרא משען מים מפני חולשתו בטבעו.

ועל אותו הפן הראשון אמר גבור ואיש מלחמה שופט ונביא קוסם וזקן, כי גבור ואיש מלחמה נאמר על שלימות הגבורה, ויוחד שם גבור על האיש שאמיץ לבו בגבורים, אף על פי שלא נסה ללכת באלה אלא שהוא גבור מפאת עצמו, ועל המלומד להלחם בפעל אמר ואיש מלחמה, ובאמרו שופט ונביא רמז לשלמות השם שהוא ידיעת התורה, כי השופט הוא החכם בעל תורה יוכל לשפוט בין דם לדם ובין דין לדין, ונביא הוא אשר רוח השם דבר בו או הוא ספר כדברי המתרגם, כי רחוק הוא שנאמר שכיוון בו על נביא השקר, כי איך ימנה בכלל הרעות שיסיר מירושלם הנביא מורה שקר, ואמנם אמרו קוסם וזקן הוא על השלימות השלישי מיושר השכל וטוב הסברא, כי זהו ענין הקוסם שיהיה שלם בכחו המשע׳, ואפשר שיפורש קוסם על חכם בחכמת המזלות, ואין זקן אלא שקנה חכמה, ואחר שזכר המעלות האמתיות האלה שהם בעצם ומה שבטבע, והם משען אמתי במדינה כלחם, זכר אחריהם משענת המים, שהם האנשים שישענו עליהם במדינה מפני המינוי וההסכמה ולא מפני שלימותם בטבע.

ועליהם אמר שר חמשים, שהוא הממונה על חמשים איש, ונשוא פנים, שהוא הממונה לכבוד העיר, כמו שאמרו חכמים ז״ל שבעה טובי העיר, ויועץ, לפי שבכל מדינה ימנו יועצים שיתיעץ השלטון עמהם בדבר ההנהגה, וחכם חרשים, הוא הממונה על כל בעלי אומניות, להבחין אותם אם הם ראויים לשיתעמלו בפני עצמן ולהיות להם חנות מפרסם איש איש במלאכתו, כמו שעוד היום הוא המנהג בספרד בצרפת ובאיטליא של יון, ונבון לחש, הוא המדבר לפני השופט בעד כל אחד מבעלי הדינין ויהיה מליץ בעדו, אשר קראוהו חכמים ז״ל עורכי הדיינין, שאלה כולם אין מעלתם במדינה שלימות טבעי כי אם מלאכותיי, כפי המנוי הניתן להם, וחכמים ז״ל אמרו במס׳ חגיגה (יד, א) י״ח קללות קלל ישעיהו את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזמן והנקלה בנכבד, מאי היא, דכתיב משען אלו בעלי מקרא, ומשענה אלו בעלי משנה, כל משען לחם אלו בעלי תלמוד, דכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, וכל משען מים אלו בעלי אגדה שמושכים לבו של אדם כמים, גבור זה בעל שמועות, ואיש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, שופט זה דיין שדן דין אמת לאמתו, נביא כמשמעו, וקוסם זה המלך שנאמר (משלי טז, י) קסם על שפתי מלך, זקן זה שראוי לישב בישיבה, שר חמשים זה שראוי לישא וליתן בחמשה חומשי תורה, דבר אחר שר חמשים אמר רבי אבהו מכאן שאין מעמידין תורגמן על הצבור פחות מבן חמשים שנה, ונשוא פנים זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא למטה כגון רבי אבהו, יועץ זהו שיודע לעבר השנים ולקבוע החדשים, חכם זה תלמיד המחכם את רבותיו, חרשים שבשעה שפותח פיו נעשו הכל חרשים, ונבון זה המבין דבר מתוך דבר, לחש זה מי שראוי למסור לו דברים של תורה שניתנו בלחש כגון מעשה בראשית ומעשה מרכבה. וחכמי הנוצרים פירשו, מסיר מירושלם ומיהודה כל משען לחם, על הרעב שהיה בירושלם כשהחריבה נבוכדנצר, שלחם הוא משען כל אדם, וכמו שאמר הלוחמים, ופירשו נביא על הנביא שקר שהיו בירושלם רבים מהם, וייעד הנביא שילכו בגולה, וכן יגלה כל זקן ושר חמשים ונשוא פנים לפי שהכשדים לא יהדרו פני זקן, ושאמר זה כולו על אותם אשר הלכו בגולה בימי יהויקים, ושעל הנשארים בירושלם אמר ונתתי נערים שריהם, שבימי יהויכין וצדקיהו שמלכו אחר כך בירושלם היה רוע ההנהגה להפקד מהם השרים והנכבדים שהלכו בגלות יהויקים, וגם יהויכין וצדקיהו קרא נערים כפי מדותיהם עם היותם גדולים בשנים, וירהבו הנער בזקן מפני זה שלא יהיה להם יראת השופטים, ופירשו אמרו צדיק כי טוב על ירמיהו וברוך ושאר הצדיקים והטובים, שבגלות בבל יקבלו חסד ורחמים מהכשדיים, והרשע רע גמול ידיו יעשה לו, ושזכר כאן הנשים לפי שהמה היו יסוד העבודה זרה כולה בקרב העם כמו שנזכר בספר יחזקאל, זה דרכם בפירוש הכתובים האלה ומה שפירשתי אני הוא היותר נכון כפי הפשט:

ואחרי שזכר הנביא שיסיר השם מירושלם הנכבדים והזקנים הוסיף וקללם עוד קללה נמרצת, באמרו ונתתי נערים שריהם, רוצה לומר שימשלו עליהם הנערים, וכבר זכר הפלוסוף באחד מהמדות שאין הפרש בין הנער כפי השנים ובין הנער כפי מדות השכל, ומסכים לזה חכמים ז״ל (חגיגה יד, א) נערים אלו בני אדם המנוערים מן המצות, ועל זה אמר שלמה (קהלת י, טז) אי לך ארץ שמלכך נער, ואמר ותעלולים ימשלו בם, ותי״ו תעלולים נוספת מגזרת עולל, או ירצה בתעלולים האנשים הלוצצים, כי כן פירש רש״י (שמות י, ב) את אשר התעללתי במצרים שחקתי.

וספר הנביא שלהעדר המנהיגים הטובים בירושלם איש כל הישר בעיניו יעשה, ויגוש וידחוק איש באיש ואפילו ברעהו, עד שירהבו הנער בזקן, רוצה לומר שיתגאה ויתגדל על הזקן, והנקלה על הנכבד, וזו היא הגדולה שברעות שישתנה טבע האמת ויגבר החלש ויתכבד הנקלה על הגבור ועל הנכבד ממנו.

וספר שיגיע חסרון ההנהגה ביניהם עד שהם בעצמם ישתדלו להקים עליהם שוטר ומושל שיטיל מוראו עליהם כדי שיפחדו מלפניו, וכמעט מהיתרון שיכירו באחד מהם, כאלו תאמר שיהיה לו לבוש יתפשו בו קרוביו ויאמרו לו אחרי ששמלה לך ואתה לבוש בגדים חמודים, קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידך, רוצה לומר העדה הרעה הזאת הנכשלת בכמה מכשולות, כמו שאמר כי כשלה יהודה, תהיה תחת ידך והנהגתך, כי כלם יכנעו למצותך, וזכר שתהיה חרפת ישראל כל כך שאפילו אדם רש ונקלה לא ירצה להיות עליהם קצין.

אבל ישא וישבע ביום ההוא לאמר, שלא לבד הקצין שהוא מנוי גדול, אבל אפילו חובש בבית הסוהר לא יהיה, כי הנה אף על פי שהוא לבוש בשמלה הוא עני ודל ובביתו אין לחם ואין שמלה, וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים, ולכן יהיה סוף דבריו לא תשימוני קצין עם: והנכון בעיני שהוא משיב לדבריהם שאמרו לו והמכשלה הזאת תחת ידך, והיה תשובתו לא אהיה חובש, רוצה לומר אם תהיה העדה הנכשלת הזאת תחת ידי, הנה כפי רשעתה ראוי לדון אנשיה כלם לבית האסורים, ואני איני רוצה להיות חובש שלהם, ועוד אודיעך שאם בעניני ההנהגה תכניסני הנה אמות ברעב, כי בביתי אין לחם ואין שמלה, ואם אטריד את עצמי כל היום וכל הלילה בעסקי צבור לא יהיה לי לחם לאכול ובגד ללבוש, וגם לא יהיה תפארתכם ותועלתכם שאהיה אני קצין, לפי שאתן גמולכם בראשיכם כפי רשעתכם, ולכן אומר אליכם בדרך עצה שלא תשימוני קצין עם, כי לא יהיה לטובתכם, והודיע הנביא בזה גם כן שבזמן חרבן ירושלם ירבה הדלות והעניות בעם עד אשר לא יאבה אדם שיאמרו לו שהוא עשיר ושיש לו דבר מה, יכחיש ויאמר שבביתו אין לחם ואין שמלה, וכמו שהיה במצור ירושלם בחרבן בית שני, וחכמים ז״ל דרשו (שבת קכ, א) לא אהיה חובש מחובשי בית המדר׳, ובביתי אין לחם ואין שמלה אין בידי לא טעם ולא משנה ולא דבר אגדה, הנה התבארו הכתובים בכל אחד מהדרכים האלה והותרה השאלה השנית:

ואמר כי כשלה יהודה, כפי המפרשים לפי שהנביא קרא לעדת ישראל מכשלה, יאמר הכתוב שהשם הזה ראוי לה, לפי שכשלה יהודה וירושלם, ויותר נכון לפרש שהוא גם כן מתשובת הקצין שזכר, יאמר והנה הסבה אשר בעבורה איני רוצה להיות קצין על יהודה וירושלם, היא לפי שכשלה יהודה במעשיה, ומלכות יהודה כולו נפל מכבודו ובדין ובמשפט יהיה כל צרתם, לפי שהיו לשונם ומעלליהם אל ה׳ למרוד עיני כבודו, כלומר שהיו יודעים רבונם ומכוונין למרוד בו.

וכ״כ השתקעו ברשעתם, עד שהכר׳ פניהם למיעוט בשתם, ענתה בהם על רוע מעלליהם, וחטאתם כסדום הגידו, כי מפני שלא יתביישו ממעשיהם לא כחדו חטאתם, אבל יודו ברוב עזות מצח, אוי לנפשם כי גמלו רעה לעצמם, ונפשותם תענש מפני זה בגהינם.

ולכן סמך לזה אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, והוא נמשך עם המאמר הקודם, וענינו שידיעת ההפכים אחת, כי בעבור שאמר ברשעים אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, הוציא מזה כלל אחד והוא אמרו צדיק כי טוב, רוצה לומר אמרו אם כן והאמינו ומה רב הטוב הצפון לצדיק והמיועד לנפשו בגן עדן, כיון שהרשעים אשר זכרתי פרי מעלליהם יאכלו, ולכן אמר אמרו צדיק כי טוב בלשון יחיד ופרי מעלליהם בלשון רבים, לפי שחוזר אל הרשעים שזכר למעלה, ועל דרך זה אמר המשורר (תהלים יח, יג) ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלהים שופטים בארץ, ואפשר לפרש אמרו צדיק כי טוב, מלשון גדולה ורוממות, כמו (דברים כו, יז) את ה׳ האמרת, וקרא צדיק לאותו האיש שאמרו לו קצין תהיה לנו, והוא בצדקתו לא רצה לקחת הקצינות, ועליו אמר הנביא האיש אשר אלה לו שיאמרו לו קצין תהיה לנו, והוא ישיב דברים נכוחים כמו שזכר ויבעט בשררה, השליטו והגדילו את הצדיק הזה כי הוא באמת איש טוב, כיון שאמר שאם תהיה ההנהגה בידו פרי מעלליהם יאכלו רשעי הדור.

ויהיה אוי ואבוי לרשע רע, לפי שגמול ידו יעשה לו אם היה הוא הקצין, וכפי כל אחד מהדרכים האלה בפירוש הכתובים הותרה השאלה השלישית. ובפרק קמא דקדושין אמרו (מ, א) וכי יש צדיק שאינו טוב ויש רשע שאינו רע, אלא טוב לשמים וטוב לבריות, וכפי דרכם הצדיק הזה יאכל בעולם הזה פרי מעשיו הטובים והקרן קיימת לעולם הבא, והרשע שהוא רע לשמים ורע לבריות לא אמר בו פרי מעלליו לפי שהעבירה היא עקרה ואינה עושה פירות, וכן אמרו חכמים ז״ל שם, הזכות יש לה קרן ויש לה פירות עבירה יש לה קרן ואין לה פירות, ובבראשית רבה אמרו (ויק״ר כז, א) צדקתך כהררי אל, מה ההרים האלה נזרעים ועושים פירות כן מעשיהן של צדיקים נזרעין ועושים פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, משפטיך תהום רבה, מה התהום הזה אינו נזרע ולא עושה פירות כך אין הרשעים עושין פירות שאם היו עושין פירות היו מחייבין את העולם.

ואחרי שזכר כל זה אמר עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו, רוצה לומר שנמצאו בהם שתים רעות, האחת שהנוגשים שלהם וכל אחד מהם הוא מעולל, רוצה לומר נער כפי השנים או כפי השכל או מתלוצץ, ואפשר שאמר מעולל על גוזל וחומס, והוא מלשון (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל, שהוא כריתת העוללות, והרעה השנית היא שנשים משלו בו, רוצה לומר שהם זונים וימשלו בהם הנשים, הפך מה שאמר יתברך והוא ימשול בך, והנביאים והזקנים והחכמים שהיה ראוי שיהיו מישרים אותם, הם היו מתעים אותם בדברי חנופה באמרם לכל אחד מהם אשריך שכך עשית, ובזה האופן דרך אורחותיך בלעו והשחיתו הדרך הטוב שהיה ראוי ללכת בו:

נצב לריב ה׳ וכו׳ עד מתיך בחרב יפולו. חכמים ז״ל דרשו נצב לריב ה׳ עם ישראל, שדן אותם מעומד, כדי שלא ידקדק בדינם, ועומד לדין עמים, לאומות העולם שמתעכב בדינם, ולענין דין ישראל אמר מיד, השם במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו, ולענין דין האומות אמר, מה לכם תדכאו עמי ואתם בערתם הכרם שהוא ישראל, כי אני קצפתי מעט ואתם עזרתם לרעה, ואני אחשוב שלא בא הכתוב להודיע שהשם יתברך ידין אפסי ארץ וישפוט את העמים, כי כבר נזכר זה למעלה ואין כאן מקומו, אבל נצב לריב ה׳ הוא במדרגת הקדמה אל מה שיאמר אחר כן, וכאילו אמר כיון שנצב לריב ה׳ ועומד לדין עמים, כי הוא שופט כל הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, כל שכן וכל שכן שה׳ במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, כי יותר וקודם ראוי לשופט הטוב שישפוט ויתקן את אנשי ביתו משישפוט ויתקן את אחרים, ויותר ראוי לשפוט את הזקנים והשרים שהגנאי והדופי יותר מעויין ומגונה בהם מלשפוט את ההמון, וזהו נצב לריב ה׳.

ואומרו אחר כן ה׳ במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, רוצה לומר להענישם באותם העונשים שזכר, כי אין ראוי שיהיה מנהיג ומושל מי שיפשע במינויו וימצא גזלן מפורסם, ולכן יאמר אליהם ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם, רוצה לומר אתם הזקנים והשרים שהיה מוטל עליכם להציל עני מחזק ממנו ואביון מגוזלו, אתם גוזלים אותם, והמשיל ישראל לכרם כמו שיאמר אחר זה, ובערתם הוא לשון ביעור, כמו (דברים כו, יג) בערתי הקדש מן הבית, או הוא לשון אכילה, כמו (שמות כב, ד) ובער בשדה אחר, והענין שאותם שהיו ממונים להציל את העשוקים הם עצמם היו אוכלים אותם, והנה לא יוכלו להכחישו, כי גזלת העני תמצא בבתיהם בפרסום.

ולכן היה טוען כנגדם מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו, רוצה לומר הנה העם הזה הוא שלי, כי לי בני ישראל עבדים ואינם עבדים לכם, ומדוע תתנשאו עליהם לשתדכאו אותם, כי המנוי שלכם להצילם היתה לא לדכאם, ומלכם מלה מורכבת, כמו מה לכם, וכמוהו מזה בידך, ואמר ופני עניים תטחנו, לפי שהיו מכים את העניים על הלחי, כי תטחנו הוא כמו תדכאו. ואפשר לפרש תטחנו כפשוטו, מכריחים את העניים שיעבדו אותם בגופיהם, והוא מלשון טוחן בבית האסורים. הנה בזה כולו השיב על מה שאמר עמי נוגשיו מעולל, והותרה השאלה הרביעית.

ואחר זה שב להוכיח את הנשים שהיו מושלות בהם מפני זנותם, כמו שאמר ונשים משלו בו.