×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) כִּי֩ הִנֵּ֨⁠ה הָאָד֜וֹן יְהֹוָ֣הי״י֣ צְ⁠בָא֗וֹת מֵסִ֤יר מִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ וּמִ֣יהוּדָ֔ה מַשְׁעֵ֖ן וּמַשְׁעֵנָ֑ה כֹּ֚ל מִשְׁעַן⁠־לֶ֔חֶם וְ⁠כֹ֖ל מִשְׁעַן⁠־מָֽיִם׃
For, behold, the Master, Hashem of hosts, takes away from Jerusalem and from Judah staff and supply, every supply of bread, and every supply of water;
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲרֵי הָא רִבּוֹן עַלְמָא יְיָ צְבָאוֹת מַעְדֵי מִירוּשְׁלֵם וּמִיהוּדָה סְמַךְ וּסְעֵיד כָּל סְמַךְ מֵיכַל וְכָל סְעֵיד מִשְׁתֵּי.
(א-ג) כי הנה האדון י״י צבאות מסיר מירושלים וג׳ – כי אתא רב דימי אמר י״ח קללות קלל ישעיהו את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם מקרא זה ונגש [העם] איש (באחיו) [באיש] ואיש ברעהו ירהבו וגו׳. י״ח קללות מאן אינון דכתיב כי הנה האדון י״י צבאות מסיר מירושלם ומיהודה וגו׳.
משען אלו בעלי מקרא.
משענה אלו בעלי משנה כגון רב יהודה בן תימא וחבריו, ופליגי בה רב פפא ורבינא חד אמר שש מאות סדרי משנה וחד אמר שבע מאות סדרי משנה.
כל משען לחם – אלו בעלי גמרא.
משען מים – אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים.
גבור זה בעל שמועות.
ואיש מלחמה – זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה.
שופט זה דיין שדן דין אמת לאמתו.
ונביא כמשמעו.
וקוסם זה מלך שנאמר קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו.
זקן זה שראוי לישב בישיבה.
שר חמשים – זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשה תורה. אל תקרי חמשים אלא חומשים.
דבר אחר: שר חמשים – כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו מנין שאין ממנין פרנס על הצבור בפחות מחמשים שנאמר שר חמשים.
ונשוא פנים – זה שנושאין פנים לדור בעבורו, למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא. למטה כגון רבי אבהו בקסרין.
ויועץ – זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים דכתיב בחזקיה ויועץ המלך וגו׳ (ועבר ניסן בניסן).
חכם – זה המחכים את רבו.
חרשים – זה שבשעה שהוא פותח בתורה נעשין הכל כחרשין.
ונבון – זה המבין דבר מתוך דבר.
לחש – זה שראוי למסור לו דברי תורה שנתנו בלחש.
לאן אלסיד רב אלג׳יוש מזיל מן אל ירושלם ומן אל יהודה מא הם מתוכלון עליה מן אלרג׳אל ואלנסא אלמתכל עליה פי אלטעאם ואלמתכל עליה פי אלשראב.
(א-כו) ... וכאמרו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם (מיכה ז׳:י״ט). אף כאן מתיך וגבורתך (ישעיהו ג׳:כ״ה) – מתיהן וגבורתן. ולשון נקתה (ישעיהו ג׳:כ״ו) ריקנות בשלושה מקומות במקרא: ונקתה לארץ (ישעיהו ג׳:כ״ו); כי כל הגונב מזה כמוה נקה וכל הנשבע מזה כמוה נקה (זכריה ה׳:ג׳). אשר למק (ישעיהו ג׳:כ״ד) – סרחון; ומקשה – סריקת⁠־שיער. ושפח (ישעיהו ג׳:י״ז) – יקריח. ושאר מה שתרגמתי, שאינו נגזר ממשהו, הריהו לשון יחידאי.
בדומה למה שאמר על האנשים גבהות אדם (ישעיהו ב׳:י״א), אמר על הנשים יען כי גבהו בנות ציון (ישעיהו ג׳:ט״ז). וכשם שפירט באנשים י״ג סוגים, שאפשר להפיק מהם תועלת, הוא שאמר כל משען לחם (ישעיהו ג׳:א׳), כך מנה בנשים י״ג קישוטים של תכשיטים. הוא שאמר העכסים והשביסים (ישעיהו ג׳:י״ח). וכדרך שתיאר ח׳ סוגי קניינים ועל כל ארזי הלבנון (ישעיהו ב׳:י״ג), כך תיאר בנשים ח׳ סוגים של פאר⁠־לבוש. הוא שאמר המחלצות והגליונים (ישעיהו ג׳:כ״ב-כ״ג). וכשם שיש בגברים מי שמראה שהוא גיבור, כך בנשים, יש שהן נאות יותר בתכשיטים, ויש שהן נאות יותר בכסות. ולפיכך תיאר הכתוב את התכשיטים לחוד ואת הבגדים לחוד. ובסיווג סוגים אלה יש דבר דק מזה. שהרי מקצת [הנשים] יפות יותר בלובן עורן ומקצתן באריגים הצבעונין של כסותן. מהן שפרקי ידיהן בצמידים נאים יותר משוקי⁠־רגליהן בעכסים, ומהן היפוך הדברים. הוא הדין בכל חפץ של זהב וכסף. ואי אפשר שיהיו הסוגים בפרשה זו דקים יותר מזה, משום מיעוט בקיאותי בהם (?) ושלא יוכלל בעניין מה שאינו מסוגו. ואפשר שבשביל עניינים אלו יהיה מספר⁠(?) הסוגים.
וסיפר [הכתוב] שהתפארות כל אחת מהן – במה שהיא נאה – תחלוף.
מסיר מירושלם וגו׳ – כולה מפורשת במסכת חגיגה (בבלי חגיגה י״ד.): שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר: ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד (ישעיהו ג׳:ה׳).
removes from Jerusalem... This entire section is explained in Tractate Chagigah (14a): Yeshayahu cursed Israel [i.e., prophesied tribulations for them] with eighteen curses, yet he was not satisfied until he said, "The youth shall behave haughtily against the old, and the base against the honorable" (verse 5).
כי הנה האדון י״י צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים – מידה זו תפוס בכל הקרייה: כל מקום שתמצא שתי תיבות זו אצל זו שאינם מפורשים, או שני דברים קצרים זה בצד זה והם קצרים וסתומים, אל תייגע עצמך לתור אחר פתרונם, כי לעולם תמצא פתרונם בצדם. ואפרש לך מקצתן, ומקצתן יורו על רובן. הריהו אומר חרב לי״י מלאה דם (ישעיהו ל״ד:ו׳), ולא פירש מאיזה דם. הודשנה מחלב (ישעיהו ל״ד:ו׳), ולא פירש מאיזה חלב. והילך פירושו בצדו: מדם כרים ועתודים (ישעיהו ל״ד:ו׳), ומאיזה חלב הודשנה, מחלב כליות אילים (ישעיהו ל״ד:ו׳).
כיוצא בדבר אתה אומר: ונתתי מופתים בשמים ובארץ (יואל ג׳:ג׳), ולא פירש מה הם המופתים. והרי לך פירושם בצדם: דם ואש (יואל ג׳:ג׳), דם בארץ, ואש ותמרות עשן (יואל ג׳:ג׳) בשמים. כיוצא בדבר אתה או׳ יען וביען (ויקרא כ״ו:מ״ג) ולא פירש יען מה. והרי פירושו בצדו: יען במשפטי מאסו (ויקרא כ״ו:מ״ג) וביען בחוקותי געלה נפשם (ויקרא כ״ו:מ״ג).
כיוצא בדבר אתה אומר: כי לא בחפזון תצאו... כי הולך לפניכם י״י (ישעיהו נ״ב:י״ב), ומפני מה במנוסה לא תלכו (ישעיהו נ״ב:י״ב), שהרי מאספכם אלהיא ישראל, מאספכם – פתרונו הולך אחריכם, ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנות (במדבר י׳:כ״ה). וכן הוא אומר: והמאסף הולך אחרי הארון (יהושע ו׳:ט׳).
כיוצא בו: ונגש העם איש באיש (ישעיהו ג׳:ה׳), ולא פירש מי במי. הדבר שקול, יש לומר בשבחן דבר הכתוב, שהנער יהא ניגש על ידי זקן, שהקטנים יהיו נשמעין לגדולים, ויש לסבותו להפך. ואיש ברעהו (ישעיהו ג׳:ה׳), לא פירש מי ברעהו, אם הקטן בגדול, וזה שבחן, אם הגדול בקטן וזהו גנותן. הרי פירושו בצדו: מהו איש באיש, ירהבו הנער בזקן (ישעיהו ג׳:ה׳), ומהו איש ברעהו, הנקלה בנכבד (ישעיהו ג׳:ה׳).⁠ב
אף כאן הריהו אומר הנה האדון י״י צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענהג – ולא פירש מהו משען ומהו משענה. והרי לך פירושו בצדו: מהו המשעןכל משען לחם, ומה המשענהדכל משען מים.⁠ה
א. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״קדוש״.
ב. הביאור מתחילת פסוק א׳ עד כאן מופיע רק בכ״י לוצקי 778, וחסר בכ״י פריס 163, לוצקי 777.
ג. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777, פריס 163. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״ומשענה״.
ד. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״משענה״.
ה. בכ״י קירכהיים האבוד (לפי עדות ליטמן, עמ׳ 27) מופיע נוסח של ביאור זה עם שינויים: ״חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא – שמעתי: חדלו לכם – מעבודה זרה. וצא ולמד, מה האדם הזה אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא – שהוא חי ומחר בקבר, על אחת כמה וכמה עבודה זרה שאין לה רוח חיים. אבל כי הנה האדון (ישעיהו ג׳:א׳) שכתוב אחריו מלמדינו שאין הפותרין כאשר דימה ולא העיניין כאשר חשב, שבמקום שתמצא ׳כי׳ מפרש דבר של מעלה. ויש במיעוט מקומות שמפרשין למטה מהם: כי (גם) המה יפנו (הפנו) נסו יחדיו (ירמיהו מ״ו:כ״א) דירמיה. ואם כדבריו כי הנה האדון דכאן פורח באויר, שאינו מפרש לא למעלה ולא למטה. ולדבריו אכן ענו שקר סופרים שכתבוה, והנביא שאמרו. ודע שפתרונו כך: חדלו לכם מגבהות האדם, כי הנה האדון (ה׳ צבאות) מסיר מירושלים (ומיהודה) משען ומשענה – מהו משען ומשענה? משען הוא משען לחם, ומשענה הוא משען מים. וכן דרך כל הקרייה שלא תטעה כלל. כל מקום שאתה מוצא שתי תיבות זה בצד זה סתומין, תימצא פירושן בצידן. ואפתור לך מיעוטן, ומיעוטן יורה על רובן: חרב (לה׳) מלאה דם מד⁠[ו]⁠שנה (הודשנה) מחלב (ישעיהו ל״ד:ו׳), הי לך תיבות סתומין, שלא פירש מאיזה דם מלאה ומאיזה חלב הודשנה, והרי פירושן בצידן: מאיזה דם מלאה? מדם כרים ועתודים. מאיזה חלב הודשנה? מחלב כליות אילים. כיוצא בדבר אתה אומר: ונתתי מופתים בשמים ובארץ (יואל ג׳:ג׳), ולא פירש מאיזה הם המופתים. והרי לך פירושו בצידו: דם ב⁠(ו)⁠אש, דם בארץ, ואש בשמים. כיוצא בו: ותבאי בעדי עדים (יחזקאל ט״ז:י״ז) שפתרונו בעיתי עתים, ולא פירש מה הן עתי עתים, והי לך פירושו בצידו: שדים (נכונו) ושערך צמח. כיוצא בו: יען וביען (ויקרא כ״ו:מ״ג), ולא פירש מהו יען וביען. והרי פירושו בצידו: יען – במשפטי מאסו, וביען – בחקתי (את חקותי) געלה נפשם. כיוצא בדבר אתה אומר: כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו⁠(ן) שמאספכם אלהי ישראל (ישעיהו נ״ב:י״ב) – מאספכם פתרונו הולך אחריכם, כמו מאסף לכל המחנות (במדבר י׳:כ״ה) שפתרונו הולך אחר המחנות; אף כאן מפרש בצידו מה הוא המשען והמשענה – משען לחם וכל משען מים. ונגש העם איש באיש ואיש ברעהו (ישעיהו ג׳:ה׳) – שיהא מושל איש באיש ואיש ברעהו; ואם תאמר הרי הדבר יפה שיהו נשמעים זה לזה, לא כשם שאתה סבור שיהו קטנים נשמעים לגדולים, אלא ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד. והרי לך כאן מאותן שני דברים שסתומין זה בצד זה ומפורשין בצידן, שבתחילה הוא אומר: וניגש העם איש באחיו ואיש ברעהו, ולא פירש מי יגיש את רעהו ואת אחיו, והדבר שקול או קטן בגדול או גדול בקטן, ומפ⁠[ו]⁠רש לך מי ימשול במי: ירהבו הנער בזקן והנקלא בנכבד.⁠״
כי וגו׳ – יתכן היות זאת הפרשה פירוש הארזים וההרים וכלם, או יתכן שתהיה דבקה עם חדלו לכם מן האדם (ישעיהו ב׳:כ״ב), והוא הנכון בעיני.
משען ומשעינה – דרך צחות, והטעם כל משען, ופי׳ כל משען לחם ומים.
THIS Chapter is either the explanation of the latter part of Chapter II., beginning the cedars, the mountains, etc. (2:13, ff.) or the continuation of the subject, commencing Cease, ye from man, etc. (2:22); I adopt this latter view.
משען ומשענה. The stay and the staff. Poetically said for every kind of staff.⁠1 The explanation of the figure follows immediately, The whole stay of bread and water.
1. The repetition of a noun with or without the variation of its form is often used for כל, all; for instance, איש איש every man, Lev. 15:2, חכם מחכם wise in every respect (Prov. 30:24), שממה ומשמה all kinds of desolation (Ez. 6:14, comp. Job 30:3).
(א-ב) כי הנה האדון – המושל בכל שבידו כח וגבורה לעזור ולהכשיל.
מסיר מירושלם ומיהודה – בבא מפלתם,
גבור ואיש מלחמה – כל אילו מוסבים על משען ומשענה.
כי הנה האדון – אמר בפרשה שלמעלה גמול הרשעים וכלתם בימי מלך המשיח, ועתה אמר כי עתה יעשה דין ברשעים בירושלם וביהודה, ויתמו ברעב ובחרב הגדולים שבהם, וישארו הנערים והתעלולים. ואמר האדון להודיעם כי הוא אדון ובידו להרוס ולבנות להשביע ולהרעיב, והם אינם חושבים כי הוא אדון ויפנה אל מעשיהם, כי אם היו חושבים זה לא היו חוטאים ולא היו יוצאים מרשותו וממצותו.
משען משענה – לפי שכפל הענין לחזק כמנהג, שנה הענין במלות שונות זכר ונקבה, ואחר כך פירש: כל משען לחם ומשען מים.
ואמר משען – כי המאכל והמשתה משען גוף האדם, ובהם ישען ויחיה, וכן אמר בתורה בתוכחות: בשברי לכם מטה לחם (ויקרא כ״ו:כ״ו), כמו המטה שישען האדם עליו, כן ישען במאכל ובמשתה.
משען ומשענה – להפלגה וכן דרך הלועזות.
(הקדמה) הנבואה השלישית תחלתה כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה וגומר, עד אשירה נא לידידי, ויש בה חמשה פרשיות. האחת כי הנה האדון ה׳ צבאות וגומר. השנית נצב לריב ה׳. השלישית ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון. הרביעית ביום ההוא יסיר ה׳ את תפארת העכסים. החמשית ביום ההוא יהיה צמח ה׳ לצבי ולכבוד וגומר: והנה שאלתי בנבואה הזאת ששת השאלות:
השאלה הראשונה למה ייעד בעונש יהודה וירושל׳ שהקדוש ברוך הוא יסיר משם כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה וגו׳, ושיתן נערים שריהם וגומר, ולא זכר למה יעשה ה׳ ככה לארץ ההיא, מה חרי האף הגדול הזה, כי הנה לא זכר הנביא כאן חטאת יהודה וירושלם שבעבורו נתחייבו לכל העונש הזה, וזכר העונש ולא זכר החטא, כל שכן שיאמר כי הנה האדון, ומלת כי היא נתינת טעם והוא מאמר נקשר ונסמך אל המאמר הקודם:
השאלה השנית באמרו ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש, והוא שהתשובה הזאת לא תסכים עם מה ששאלו ממנו, לפי שהשאלה היתה לך קצין תהיה לנו, והיה אם כן ראוי להשיבם לא אהיה קצין, באותו לשון שדברו לו אבל לא אהיה חובש הוא זולת הקצין, כי הקצין הוא השופט וחובש הוא הממונה על האסורים בבית הסוהר:
השאלה השלישית באמרו אמרו צדיק כי טוב כי פרי וגומר, כי הנה אמרו צדיק כי טוב ואוי לרשע רע לא היה ראוי למקום הזה, כי הוא מדבר בעונשם, ומה לו עם הצדיק שטוב לו, כל שכן שאמר אמרו צדיק כי טוב בלשון יחיד, ואמר ופרי מעלליהם יאכלו בלשון רבים ולא אמר כן ברשע אלא כי גמול ידיו יעשה לו בלשון יחיד:
השאלה הרביעית באמרו נצב לריב ה׳ ועומד לדין עמים, כי אם העמים שזכר כאן הם האומות, יקשה הפסוק כלו, שיהיה בזולת מקומו, וכבר נזכר למעלה שהאל ידין אפסי ארץ ומה לו להודיע שנית במקום הזה, ואם אמר עמים על ישראל, יהיה אם כן כפל ומותר אמרו ה׳ במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו, אחרי שכבר אמר ועומד לדין עמים:
השאלה החמישית באמרו יען כי גבהו בנות ציון וגו׳, כי סגנון הפרשה מורה שבעבור שגבהו בנות ציון תבואו עליהן כל הצרות אשר זכר, וגם מה שאמר מיד מתיך בחרב יפולו ואנו ואבלו פתחיה, ויקשה זה מאד, לפי שאין העונש העצום הזה מתיחס עם החטא, כי היה החטא קל מאד שבנות ציון גבהו בסכלותן והיו הולכות לאט וברגלים תעכסנה, ואיך נאמר שבעבור זה תשומם ירושלם ויהודה ויפלו אנשיה בחרב עד אשר יחזיק שבע נשים בכנף איש אחד, גם שהיה ראוי שיחול העונש על הנשים שחטאו לא על האנשים שלא חטאו:
השאלה הששית באמרו וברא ה׳ על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה וגומר וסוכה תהיה לצל יומם וגומר, ובין שיהיה הייעוד הזה לחרש ולמסגר ולדניאל וחביריו שהלכו לבבל, או לזרובבל ואנשי בית שני, או לימי חזקיהו כדעות המפרשים, הנה לא מצינו עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, ולא סכות ממש ולא ענני כבוד שחפפו עליהם, ואף שנפרשהו על ימות המשיח כפי׳ יונתן, הנה לא זכרו חכמים ז״ל שכן יהיה בימים ההם, ומתי ואנה אם כן נתקיים או יתקיים הייעוד הזה, אף כי פעמים קורא אותו ענן ופעמים סוכה: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
(א) כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר מירושלם וגו׳ עד נצב לריב ה׳. הכונה הכוללת בנבוא׳ הזאת, הוא ליעד בעונשי בני יהודה וירושלם על שתי אשמות שנאשמו בהם, האחת מרשעת המנהיגים והשנית מגבהות הנשים השאננות וסכלותן, וייעד אחר זה בטובות והשמירות שיהיו להם בימי חזקיהו וכמו שיתבאר בפירוש הפסוקים, וכפי דעת המפרשים הנה היתה התחלת הנבואה הזאת בזה הלשון כי הנה, לפי שהיא מדובק׳ וסמוכ׳ עם מה שלמעל׳, שזכר עונות מלכות ישראל וחרבנן על חטא העבודה זרה ועל הגאה וגאון ודרך רע שהיה ביניהם, וחתם הדברים באמרו חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, שפירשו בו שלא ישימו בטחונם בבשר ודם כי הם קצרי ימים ושבעי רוגז, לכן באה הנבואה הזאת להוכיח בה גם כן את בני יהודה, וידמה שהיתה בימי עוזיהו ויותם בנו, ולכן לא הוכיחם על עניני העבודה זרה כי אם על רוע ההנהגה ורשעת המושלים, לפי שהם היו בוטחים בשריהם והיו נסמכים הקטנים על הגדולים, ולכן אמר כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה, כלומר בעבור שלא תשימו בטחוניכם באדוני הארץ ושריה, לכן האדון ה׳ צבאות שהוא בעצם ואמת האדון ולא השרים אשר אתם בוטחים בהם, הוא יסיר מירושלם משען ומשענה מאותם השרים כמו שיזכור, והראב״ע כתב שהפרשה הזאת הי׳ פירוש נפילת הארזים וההרים שזכר למעלה. והנכון אצלי שבנבואות תבוא פעמים רבות הסבה קודם זכרון המסובב ממנה, כאלו תאמר ספור רשעת העם ופשעיהם ראשונה ואחר כך ספור עונשו, ופעמים תבוא בהפך זה שיספר ראשונה העונש ואחר כך יבאר סבתו, וכמו שאמר שלמה (משלי א, כז) בבוא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה בבוא עליכם צרה וצוקה, ואחר שספר העונש ביאר הסבה, באמרו תחת כי שנאו דעת ויראת ה׳ לא בחרו, ובזה הדרך עשה הנביא ישעיהו כאן, שהתחיל לספר פורענותם ועונשם באומרו כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר מירושלם וגו׳, ואחר זה ביאר סבתו באומרו ה׳ במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו וביאר פשעיהם באומרו ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם שהוא הסבה למה שייעד שיסור מהם כל מיני המנהיגים, והותרה בזה השאלה הראשונה.
והנה אמר משען ומשענה בלשון זכר ולשון נקבה, להגיד שיסיר מהם כל משען אמתי חזק, ולכן כנה אותו בלשון זכר משען, וגם יסיר מהם המשענה שהוא המשען הרפה החלוש שתשש כחו כנקבה, וכן המשיל המשען החזק ללחם באמרו כל משען לחם, שהרצון בו מאכל, כמו (דניאל ה, א) לחם רב, מפני שהמאכל כחו גדול בהזנת האדם, והמשיל המשען הרפה במים, לפי שכחן חלוש ובטל ההזנה, וכן ת״י כל סמך מיכל וכל סעיד משתי, שקרא סמך למאכל להיותו מזון, ולמים קרא סעד ועוזר, לפי שאינן מזינים אבל עוזרים בהזנה, בהיותם מדקדקים המאכל ומעבירים אותו במעברים הצרים, והיה כל זה משל למנהיגים החזקים והרפים, ולפי שהאנשים אשר יבטחו בהם העם במדינה, הם אם מפני שלימותם בטבעם, וזה אם בגבורה ואם בתורה והקדושה ואם בשלימות השכלי וטוב הסברא, כי אלו כלם מפני שלימותם הטבעי אף על פי שלא יהיה להם מנוי ולא שררה הם נכבדים בעיני העם, והמין השני מהם הוא שכבודם ומעלתם בהנחה מפני המנוי שמנו אותם במדינה, אף על פי שלא ימצא להם שלימות ומעלה בטבע, כי אם במלאכה מפאת המנוי, לכן קרא הפן הראשון משען לחם, שהוא משען אמתי כפי הטב׳, והפן השני קרא משען מים מפני חולשתו בטבעו.
(א-ב) כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה׳ צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה וגו׳. ׳ותלהט מוסדי הרים׳1 - הסירה מהם כל ראשי העם, כאמרו אסיר2 מִירוּשָׁלַיִם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה וגו׳ גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה יועץ וְנָבִיא וגו׳3. [פירוש דברים (לב כב)]:
1. שם מדבר ב׳חמת ה׳⁠ ⁠׳, שחמתו תלהט מוסדי הרים.
2. לשה״כ לפנינו: ׳כי הנה האדון ה׳ צבאות מסיר׳.
3. לשה״כ לפנינו ׳שופט ונביא׳, ובפסוק ג׳ נאמר ׳יועץ׳.
משען לחם – על כי חיות האדם תלויים בלחם ובמים ונשען בהם אמר משען לחם וכמ״ש כל מטה לחם שבר (תהלים ק״ה:ט״ז).
מסיר וכו׳ – ר״ל לא ימצא בהם לא איש ולא אשה אשר יחונן דלים להספיק להם לחם ומים.
משען ומשענה – זכר ונקבה, שלא יהיו מחזיקים לבריות באוכל ומשקה כמש״ל. כל וכו׳ כל קאי אהאנשים, כל האנשים שהיו להם משען לחם או מים. והנה ד׳ דברים ההכרחים לאדם: מאכל ומשקה, כסות ודירה, וכ״ה בעולמות העליונים. וכסות הוא לשון זכר אמר עליו משען, ודירה נקבה, כמ״ש ביתו זו אשתו, ומימי לא קריתי כו׳ אלא לביתי אשתי.
כי הנה האדון – מתחיל פירוש חדלו לכם מן האדם {ישעיהו ב׳:כ״ב}, והולך ומפרש השפלת הגאים והחשובים בעם, והתחיל הפירוש במשל, והמשילם למשען ומשענה, כלומר כל מיני משען, ופירש המשען ואמר כל משען לחם וכל משען מים – המשילם לגדולי משעני האדם.
וצָדַק גיזניוס באמרו שאין ענין הנבואה הזאת לדבר על הרעב. והוא לא הבין כי משל הוא, ועל כן חשב שהוא תוספת שהוסיף אדם אחר בספר ישעיה לפרש מלות משען ומשענה. ודוגמת משען לחם מצינו משענת הקנה {ישעיהו ל״ו:ו׳}, שגם הוא דרך משל.
משען – שם תואר לזכר.
ומשענה – שם תואר לנקבה וידוע כי בעלי הלשון בהעריכם עצמים חזקים לעומת הפחותים מהם, יעריכום בערך הזכר אל הנקבה, וכן פה משען גדול ומשענה קטנה.
כי הנה – מספר איך ערבה שמש האומה בזמן ההוא, ואיך חסרה מכל מיני השלמות המוכרחים להצלחת העם מירושלם עיר הממלכה,
ומיהודה מכל השבט,
משען גדול ומשענה קטנה, זה דרך כלל עתה מבאר דבריו וחושב כי הצלחת האומה תלויה בשבעה דברים, ומכל אלה לא ימצא ביניהם לא משען גדול ואף לא משענה קטנה.
א. שימצא ביניהם עשירים נדיבי לב מחזיקים כושל. עז״א שלא ימצא לא משען לחם שהוא משען גדול, ואף לא משען מים – שנמצא בזול.
ב. שיהיה להם גבורי חיל להצילם מאויב חיצוני, עז״א שלא ימצא ביניהם.
לאחר שהודיעם גמול הרשעים וכלותם בימי מלך המשיח, הודיעם כי עתה יעשה דין ברשעים בירושלים, ואמר, כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן1 יְהוָה צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם עיר הממלכה2 וּמִכל שבט3 יהוּדָה מַשְׁעֵן – תומך4 וּמַשְׁעֵנָה – ותומכת5, הוא יסיר כֹּל מִשְׁעַן – תומך שיחונן לדל לספק לו6 לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן – תומך לספק לו7 מָיִם8:
1. אמר האדון להודיעם שהוא אדון ובידו להרוס ולבנות להשביע ולהרעיב, והם אינם חושבים שהוא אדון כי אם היו חושבים זאת לא היו חוטאים ולא היו מבטלים מצוותיו (רד״ק).
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד. רד״ק ביאר כי הכפיל את הלשון בזכר ונקבה לחיזוק העניין. אבן עזרא ביאר כי זה נאמר דרך צחות, והטעם כל משען, ופירושו כל משען לחם ומים. ר״י קרא ביאר משען ללחם ומשענה למים. ומלבי״ם ביאר משען גדול ומשענה קטנה.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. ועל כי חיות האדם תלויים בלחם ובמים ונשען בהם אמר משען לחם ומים (רד״ק, מצודת ציון). אברבנאל מבאר שהיה זה עונש על כך שהיו בוטחים בשריהם והיו נסמכים הקטנים על הגדולים, לכן האדון ה׳ צבאות שהוא האדון באמת ולא השרים אשר אתם בוטחים בהם, הוא יסיר מירושלם משען ומשענה מאותם השרים. ומלבי״ם מבאר שהנביא מתנבא על כך שתחסר השלמות מירושלים ויחסרו בה שבעה דברים: הראשון, שלמרות שיהיו ביניהם עשירים לא ימצא להם משען גדול שיתן להם לחם ולא משען קטן שיתן להם מים שנמצאים בזול, וממשיך לפרט בפסוקים הבאים. ובמדרש, ״משען״ אלו בעלי מקרא, משענה אלו בעלי משנה כגון רב יהודה בן תימא וחבריו, ״כל משען לחם״ אלו בעלי גמרא, ״משען מים״ אלו בעלי אגדה שמושכין ליבו של אדם כמים, חגיגה יד., ילקוט שמעוני. עניין זה מפורש כולו במסכת חגיגה (יד.), שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר (ישעיה ג, ה) ״ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד״, רש״י. והקשה בחומת אנך כיצד לא נתקררה דעתו בקללות הרי היה לו להצטער בצערם, וביאר בשם מהרח״א ז״ל שישעיהו הצטער על כך שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, ולא נתקררה דעתו על כך שח״ו יתפסו הצדיקים עד שאמר (להלן בפס׳ ה) ״יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן״, שזה לימוד זכות על הצדיקים שאין בידם למחות ונפטרו הצדיקים מלהוכיחם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ב) גִּבּ֖⁠וֹר וְ⁠אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה שׁוֹפֵ֥ט וְ⁠נָבִ֖יא וְ⁠קֹסֵ֥ם וְ⁠זָקֵֽן׃
the mighty man and the man of war, the judge and the prophet, the diviner and the elder,
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
גִבָּר וּגְבַר עֲבֵיד קְרָב דַיַין וְסָפַר וּמִשְׁתָּאֵל וְסָב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואלג׳באר וד׳א אלחרב ואלחאכם ואלשאער ואלחאתם ואלשיך׳ אלכביר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

גבור ואיש מלחמהגבור הוא המאמין בכוחו ואומצו במלחמות. ואיש מלחמה – בעל התבונה והניסיון במלחמה, שהיא משלח ידו,⁠1 ככתוב: ״והוא איש מלחמה מנעוריו״ (שמואל א י״ז:ל״ג), וכתוב: ״כי בתחבולות תעשה לך מלחמה״ (משלי כ׳:י״ח). אולם, התבונה עדיפה על האומץ כדברי המשורר הערבי:⁠2 התכונה קודמת לאומצו של אמיץ, זו ראשונה וזה במקום שני; אך כשפעם מתחברים הם בנפש אחת, משיגה היא מעמד עילאי.
שופט ונביא קוסם וזקן – השופט והמשורר3 והדן על פי ההיקש והמכוון לאמת בדברים, <הוא> אשר סברתו היא בבחינת וודאות, והוא כאילו רואה את הנסתר דרך מסך דק, ומכוון בדרך הסברה אל מה שאחר אינו מכוון אף בוודאותיו.⁠4 והזקן – לאור נסיונו בדברים כיוון שהשנים עברו עליו,⁠5 והרי כך אומרים: ״אף אם איננו חכם, הרי הנסיונות יחכימוהו״.
1. הבחנה מעין זו נמצאת בפירוש ראב״ע על אתר.
2. יש בעיה לגבי נוסח בית השיר במהדורת דרנבורג. אנחנו העדפנו נוסח כמודפס בהוצאת דיואן אלמתנבי של דיטריצי, כפי שקיבל בשעתו גם פוזננסקי במאמרו ב-ZDMG, 70 (1916). בכ״י: ״ואלמכאן״ במקום ״כל מכאן״.
3. גם רס״ג מסטה עניין ׳נביא׳ לעניין בעל-שיר, סטייה הממלאת תפקיד דומה לזו שבת״י: ׳ספר׳.
4. צריך עיון מה המקור לפירוש הזה של ׳קוסם׳.
5. דברים מעין אלה נמצאים בפירוש ראב״ע על אתר.
וקוסם – זה מלך, שנאמר: קסם על שפתי מלך (משלי ט״ז:י׳).
soothsayer This denotes the king, as it is stated: "[Like] soothsaying on the lips of a king" (Mishlei 16:10).
קוסם – זה אדםא הרואה את הנולד: וקוסם על שפתי מלךב (משלי ט״ז:י׳) ומגיד אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז׳:ח׳), ולא ימעל פיו (משלי ט״ז:י׳), אלא כל אשר ידבר בא יבא (שמואל א ט׳:ו׳).
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777: ״חכם״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״שפתיו״.
גבור – שיש לו כח.
ואיש מלחמה – שהוא רגיל.
שופט – שישאלנו שיורנו בדרך הישרה בדת, וכן הנביא גם הקוסם בחכמת המזלות.
זקן – שנסה דברי העולם.
The mighty man. He who has the strength required for a successful war.⁠1
The man of war. He who has the experience.
The judge, who is asked to show the right way according to the law. The prophet, who serves the same purpose; and also the astrologer,⁠2 who foretells future events through the science of astrology.
The ancient, who has profited by the changes and trials of life.
1. The words required for a successful war have no direct equivalent in the Hebrew text, but are understood. Without this addition the remark of Ibn Ezra would have no sense. Ibn Ezra evidently endeavours to show how all the categories mentioned in this verse might contribute to save the nation from imminent ruin by a foreign conqueror. The first two are enabled by valour and practice to lead the people against the approaching enemy, the second two to keep them from unjust, the third from unsuccessful undertakings. Ibn Ezra adds before the astrologer the word also (גם), and before the charmer (ver. 3) the word even (אפילו), to indicate the distinction between them and the others; while the latter promote the welfare of the country in reality, the merits of the former exist only in the imagination of the credulous people.
2. A.V., the prudent. Root קסם, to decide, to give judgment. In his commentary on Deut. (18:10) Ibn Ezra leaves it uncertain whether קוסם has the general meaning prognosticator, and includes the מעונן מנחש מכשף as three kinds of קוסם who pretend to derive their knowledge of the future from the clouds, from predictive signs or experiments, or the special meaning, an astrologer, who foretells the future by stars; קוסם is in the latter case coordinate with the other three.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) איש מלחמה – בעל תחבולות למערכי מלחמה.
שופט – לשפוט איש מיד רעהו.
ונביא וקוסם – להגיד העתידות.
גבור ואיש מלחמה – אלה ימותו בשדה בחרב.
שופט ונביא וקוסם וזקן – אלה ימותו בעיר ברעב ובדבר, ואלה הארבעה אנשים הנכבדים שבעם.
ויונתן תרגם: ונביא – וסופר, ותרגם: וקוסם – ודמשתאיל, ר״ל סופר ומזהיר בעם, ודמשתאיל – האדם הנשאל, שישאלו את פיו על העתידות כמו חוזה בככבים.
ועל אותו הפן הראשון אמר גבור ואיש מלחמה שופט ונביא קוסם וזקן, כי גבור ואיש מלחמה נאמר על שלימות הגבורה, ויוחד שם גבור על האיש שאמיץ לבו בגבורים, אף על פי שלא נסה ללכת באלה אלא שהוא גבור מפאת עצמו, ועל המלומד להלחם בפעל אמר ואיש מלחמה, ובאמרו שופט ונביא רמז לשלמות השם שהוא ידיעת התורה, כי השופט הוא החכם בעל תורה יוכל לשפוט בין דם לדם ובין דין לדין, ונביא הוא אשר רוח השם דבר בו או הוא ספר כדברי המתרגם, כי רחוק הוא שנאמר שכיוון בו על נביא השקר, כי איך ימנה בכלל הרעות שיסיר מירושלם הנביא מורה שקר, ואמנם אמרו קוסם וזקן הוא על השלימות השלישי מיושר השכל וטוב הסברא, כי זהו ענין הקוסם שיהיה שלם בכחו המשע׳, ואפשר שיפורש קוסם על חכם בחכמת המזלות, ואין זקן אלא שקנה חכמה, ואחר שזכר המעלות האמתיות האלה שהם בעצם ומה שבטבע, והם משען אמתי במדינה כלחם, זכר אחריהם משענת המים, שהם האנשים שישענו עליהם במדינה מפני המינוי וההסכמה ולא מפני שלימותם בטבע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וקוסם – הוא כחוזה בכוכבים ויודע מהעתידות.
גבור וכו׳ – מוסב על מלת מסיר שאמר בהמקרא שלפניו.
(ב-ג) גבור – בכחו.
ואיש מלחמה – מלומד מלחמה.
וקוסם – הוא שמשער דבר העתיד בחכמתו.
וזקן – זקני העדה.
שר חמשים – הוא שררה הראשונה כי שרי העשרות אינן בכלל השרים. ופסוק הראשון יאמר כנגד ראשיכם שפטיכם כו׳. והן ה׳ דברים שאמרו ואחרי אחיתופל כו׳, גבור ואיש מלחמה הוא שר צבא למלך יואב (דברי הימים א כ״ז:ל״ד), שהיה גבור ואיש מלחמה, שופט זה מלך, וקוסם זה יועץ שמכוון מה שעתיד להיות והוא אחיתופל, כמ״ש כאשר ישאל איש בדבר אלהים (שמואל ב ט״ז:כ״ג). ונביא. הוא שאמר שם אורים ותומים.
ונשוא פנים – פירש בעל מעשים טובים, וז״ש שנושאים פנים לדורו עבורו.
ויועץ – זה דעת וז״ש שיודע לעבר שנים, וכמ״ש ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת (דברי הימים א י״ב:ל״ג).
וחכם חרשים – של אומנות כמו ואמלא אותם כו׳ ובחרשת כו׳.
ונבון לחש – להבין כל הלחשים.
ונביא – אין ספק שהכוונה על נביאי השקר, כי בזמן שסרו מאחרי ה׳, ודבקו בחוקות הגוים, לא היו נביאי האמת חשובים אצלם כמשען ומשענה, אבל היו מאמינים בנביאי השקר ובקוסמים ובעוננים.
וקוסם – הוא המגיד העתידות, ומודיע אם ראוי לעשות או שלא לעשות דבר מה, וזה על ידי מלאכות ידועות, כעין הטלת גורלות, עיין יחזקאל כ״א:כ״ו-כ״ז.
וזקן – לא זקן ממש, רק הוא שם שררה, כמו למטה (י״ד) עם זקני עמו ושריו, על דרך שאומרים בלשון רומי Senatus מן Senex שענינו זקן, ובימי חז״ל מי שהיה נסמך (שניתן לו רשות להורות ולדון דיני קנסות) היה נקרא זקן. ומזה דרשו (סנהדרין י״ד.) ולא יהיה זקן בביתך – שהבאים מזרע עלי לא יזכו לסמיכה.
גבור – בטבע.
ואיש מלחמה – ע״י לימוד או עצה ותחבולות (שמואל א טז יח, מ״ב כד יט, ד״ה יז ב׳, לקמן מ״ב יג), ומבואר כי גבור מעולה מאיש מלחמה.
שופט – בכ״מ מגביל שופט עם זקן (דברים כא ב׳, יהושע ח׳ לג כג ב׳ כד א׳, עזרא י׳ י׳) ושני מיני שופטים היו שופט כללי, מימות יהושע עד מלוך מלך לבני ישראל והיה גדול מן הזקן. ושופטים פרטיים קבועים בכל עיר ופלך והם היו אחר הזקנים במדרגה, ולכן בכ״מ מקדים הזקנים, ופה מדבר מן הכללי.
ונביא וקסם – הנביא מגיד עתידות בדבר ה׳ והקוסם עפ״י ניחוש או גורל או אצטגנינות, והוא אחר הנביא, ותמצאם סמוכים לרוב לפי מדרגתם, חזון וקסם (ירמיהו יד ג׳. יחזקאל יב כד. י״ג ו׳ ז׳, ט׳ כ״ג, מיכה ג׳ ו׳ ז׳).
גבור – גדול כשמשון בגבורתו, ואף לא איש מלחמה – המלומד בתכסיסי מלחמה שהוא משענה קטנה.
ג. שיהיה להם מנהיגים טובים, והם
א) שופטים בין איש לרעהו בדברי ריבותם, ב) ד. נביאים מישרים אותם נגד המקום. עז״א שלא ימצא להם, לא שופט כללי כיהושע וחבריו, ואף לא זקן שקטן משופט והוא משענה קטנה וכן לא נביא ואף לא קוסם – היודע עתידות ע״פ משפטי הכוכבים שהיא משענה,
ה. שיהיה להם שרים למשול בם ולעצור במעיזים ומרשיעים, עז״א שלא ימצא להם אף.
הוא יסיר מירושלים ומיהודה כל1 גִּבּוֹר מטבעו2 וְכל אִישׁ שהוא רגיל3 ומלומד בתכסיסי4 מִלְחָמָה5 כי ימותו בשדה בחרב6, וכן יסיר כל7 שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם8 וְזָקֵן9 כי אלה ימותו בעיר ברעב ובדבר10:
1. מצודת דוד.
2. מלבי״ם.
3. אבן עזרא.
4. מלבי״ם.
5. ע״י לימוד או עצה ותחבולות, וגיבור מעולה מאיש מלחמה (מלבי״ם).
6. רד״ק.
7. מצודת דוד.
8. הוא כחוזה בכוכבים ויודע מהעתידות (ר״י קרא, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי״ם). ורש״י ביאר שזהו מלך שנאמר (משלי טז, י) ״קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ״.
9. הוא המנוסה בדברי העולם (אבן עזרא).
10. ורד״ק ביאר כי אלה הארבעה אנשים הנכבדים שבעם, ובביאורו הביא את תרגום יונתן שתרגם ונביא לסופר דהיינו סופר ומזהיר בעם, ותרגם קוסם למשתאיל, דהיינו האדם הנשאל, שישאלו את פיו על העתידות כמו חוזה בכוכבים (רד״ק). מלבי״ם (בהמשך לפירושו מהפס׳ הקודם) מבאר שהנביא ממשיך למנות כאן את הדברים שיחסרו מהם כשבכל אחד מהם יש את המשען – הגדול והמשענה – הקטן: ״גבור״ זהו המשען הגדול כמו שמשון הגיבור, ״איש מלחמה״ זהו המשענה, וזה הדבר השני שיחסר מהם. הדבר השלישי, ״שופט״ גדול כיהושע זהו המשען, ״זקן״ זהו המשענה. הדבר הרביעי, ״נביא״ מגיד עתידות בדבר ה׳ זהו המשען, ״וקוסם״ המנחש זהו המשענה. ובמדרש, ״גיבור״ זה בעל שמועות, ״ואיש מלחמה״ זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, ״שופט״ זה דיין שדן דין אמת לאמיתו, ״ונביא״ כמשמעו, ״וקוסם״ זה מלך שנאמר (משלי טז, י) ״קֶסֶם עַל שִׂפְתֵי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט לֹא יִמְעַל פִּיו״, ״זקן״ זה שראוי לישב בישיבה, חגיגה יד. (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלליקוטי ספורנומצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ג) שַׂר⁠־חֲמִשִּׁ֖⁠ים וּנְשׂ֣וּא פָנִ֑ים וְ⁠יוֹעֵ֛ץ וַחֲכַ֥ם חֲרָשִׁ֖ים וּנְב֥וֹן לָֽחַשׁ׃
the captain of fifty, and the man of rank, and the counselor, and the cunning charmer, and the skillful enchanter.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
רַב חַמְשִׁין וּנְסֵב אַפִּין וּמָלֵיךְ מֵילַךְ וַאֲמַר וּמִשְׁתְּמַע וְחַכִּים וְסוּכְלְתָן בְּעֵצָה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וריס קומה ואלוג׳יה ואלמשיר ואסתאד׳ אלצנאע ואלפהם אללטיף.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וחכם חרשים – רב האמנים.⁠1
ונבון לחש – אמן הדיבור, הנואם, המליץ, אשר מיטיב לתת ביטוי ולהורות, באשר הוא יודע איך לפסק בדיבור.⁠2
1. כך רס״ג על אתר, ריב״ג באצול, ערך ׳חרש׳, אלפסי, ערך ׳חרש׳, וראב״ע על אתר. ואולם אלפסי, שם, מביא דעה אחרת האומרת: ״חכים לצ׳בט אלסראיר״ – ״חכם בהחזקה בסודות״, כמו ״ויתחרשו לו כל הלילה״ (שופטים ט״ז:ב׳), וזה מתאים במידת-מה להמשך הכתוב ״ונבון לחש״. אבן קריש עמ׳ 153 מתנגד לטיפוס הפירוש המובא ע״י ריב״ג.
2. קרובים לפירוש הזה הם הפירושים של רס״ג: ״ואלפהם אללטיף״ (=והנבון המדבר צחות); מנחם, בערך ׳לחש׳: ״מדברים בלט ובנחת״, וריב״ג, אצול, ערך ׳לחש׳: ״חכים אלראי ואלסר ואללטף״ (=חכם בדעה ובסוד ובדיבור נאה).
יועץ – שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים.
וחכם חרשים – שכשפותח בדברי תורה נעשו הכל כחרשים.
ונבון לחש – ראוי למסור לו סתרי תורה שניתנו בלחש, כגון מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
counselor One who knows how to intercalate the years and fix the months.
skillful craftsman [explained by the Talmud as "wise of the deaf,⁠" meaning that] when he commences [to speak of] words of Torah, all become as deaf [i.e., unable to refute his statement].
one who understands secrets [The Talmud separates this into two, explaining "understanding" as one capable of deducing a decision from an earlier premise. "Secret" is explained as] one fit to be entrusted with secrets of the Torah, given in whispers, such as the story of Creation and the account of the Celestial Chariot, related in Yechezkel 1.
שר חמשים – חשובא וממונה על חמשים.
חכם חרשים – בקי באומניות.
נבון לחש – מבין דבר מתוך עצה. (כ״י אוקספורד אופ׳ 34, כ״י וינה 23 עם החתימה ״יוסף״)⁠1
1. הביאור השני והשלישי מופיעים בפירוש ר״י קרא.
א. בכ״י וינה 23 נחלקה המלה לשתיים.
ונשוא פנים – שנושאים פנים לו ולדורו בעבורו.
חכם חרשים – חכם אומנות, שלא יוותר אחד מהם שיוכל לפרנס את עצמו באומנותו.
ונבון לחש – שלא יהא בהם אדם שיבין כשנותנים לו עיצה אם טובה היא לו אם לאו.
שרוחכם חרשים – הוא האומן.
ונבון לחש – אפילו המבין ללחוש הנחשים, ויש אומרים מגזרת מתלחשים (שמואל ב י״ב:י״ט).
חכם חרשים The cunning artificer.
נבון לחש The charmer. Even he that understands to charm the serpents, will be taken away. According to some, the eloquent orator; comp. מתלחשים whispering (2 Sam. 12:19).⁠1
1. לחש, to whisper, to speak; 1st ,נבון לחש. One that understands to whisper, to conjure by whispering charming formulas. 2nd. One that understands to speak ; an orator.
ויועץ – כגון אחתופל.
וחכם חרשים – כמו החרש והמסגר. ולפי שחכם דבוק לחרשים נראה שחרשים שם דבר הוא והוא מחשבות ומזמות. כמו אל תחרש על רעך רעה. חורש רע בכל עת.
ונבון לחש יורה עליו. כמו כי עבדיו מתלחשים, יחד עלי יתלחשו. ואם חרשים לשון כשפים כלשון ארמית, יורה עליו נבון לחש כלשון אשר אין להם לחש, אשר לא ישמע לקול מלחשים. אם ישוך הנחש בלא לחש.
שר חמשים – אפילו שר חמשים, אין צריך לומר שרי אלפים ושרי מאות.
ונשוא פנים – מי שהוא נכבד מרוב עשרו וגדולתו.
ויועץ – מי שיש לו דעה ודעת בדרכי העולם, ובעסקים שבין אדם לחבירו.
וחכם חרשים – הוא מי שמתעסק בחכמות, וקנה אותם וידעם.
וחרשים – בפלס: חכמים, ופירוש חרשים – מענין מחשבה, כמו: אל תחרוש על רעך רעה (משלי ג׳:כ״ט), כי עיקר החכמה במחשבת הלב. ואמר וחכם סמוך, לומר כי הוא חכם על חכמים אחרים, כלומר שיש לו תלמידים חכמים.
ונבון לחש – פירוש מי שהוא נבון בחכמת הטענה והדבר. ואמר לחש – שהוא הדבור בחשאי ובנחת, כמו: כי עבדיו מתלחשים (שמואל ב י״ב:י״ט), לפי שבענין זה הם דברי חכמים, כמו שכתוב: דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט׳:י״ז), ובאלה הד׳ שזכר הוא תיקון העיר וקיומה, וזולתם הוא חרבות העיר והשחתתה.
והחכם הגדול רבי משה בר׳ מיימון פירש: יועץ – נקרא מי שעצתו נכונה ועסקיו כראוי בדברים המנהגים, אך לא יבין שום שכל. ואשר יש לו החכמות המושגות בפעל הוא נקרא: חכם חרשים, ואשר הוא מבין וזך הטבע ויכול להשלים הענינים בפירוש קצר מתוקן הוא הנקרא נבון לחש, אך לא התעסק בחכמה ולא השיג החכמות.
ויונתן תרגם: רב חמשין וגומר.
ובדברי רבותינו ז״ל י״ח קללות קלל ישעיהו הנביא את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם: ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד (ישעיהו ג׳:ה׳). מאי היא? דכתיב: כי הנה האדון י״י צבאות וגו׳ ומשען (ישעיהו ג׳:א׳) – אלו בעלי מקרא, משענה (ישעיהו ג׳:א׳) – אלו בעלי משנה, כל משען לחם (ישעיהו ג׳:א׳) – אלו בעלי תלמוד, שנאמר: לכו לחמו בלחמי (משלי ט׳:ה׳), וכל משען מים (ישעיהו ג׳:א׳) – אלו בעלי הגדה, שמושכין לבו של אדם כמים, גבור (ישעיהו ג׳:ב׳) – אלו בעלי שמועות, ואיש מלחמה (ישעיהו ג׳:ב׳) – זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, שופט (ישעיהו ג׳:ב׳) – זה דיין שדן דין אמת לאמתו, נביא (ישעיהו ג׳:ב׳) – כמשמעו, קוסם (ישעיהו ג׳:ב׳) – זה מלך, שנאמר: קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו (משלי ט״ז:י׳), זקן (ישעיהו ג׳:ב׳) – זה שראוי לישב בישיבה, שר חמשים (ישעיהו ג׳:ב׳) – זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה, דבר אחר: שר חמשים – אמר רבי אבהו מכאן שאין מעמידין תורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה. ונשוא פנים – זה שנושאים פנים לדורו בעבורו, למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא, למטה כגון רבי אבהו בקסרי.
יועץ – זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים. חכם – זה תלמיד המחכם את רבותיו. חרשים – שבשעה שפותח פיו נעשו הכל כחרשים. ונבון – זה המבין דבר מתוך דבר. לחש – זה מי שראוי למסור לו דברי תורה בלחש, ואמר עוד אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש לו חמשה דברים הללו: יועץ וחכם חרשים ונבון לחש.
שר חמשים – כל שכן שר מאה ואלף.
ונשוא פנים – הנה פעל הפנים הם מעצמו, ואולם פעל הנשיאה וההרמה הוא להם ולו, וזה ענין דק בלשון.
ויועץ – זה פרשו המורה (פל״ד מראשון).
ועליהם אמר שר חמשים, שהוא הממונה על חמשים איש, ונשוא פנים, שהוא הממונה לכבוד העיר, כמו שאמרו חכמים ז״ל שבעה טובי העיר, ויועץ, לפי שבכל מדינה ימנו יועצים שיתיעץ השלטון עמהם בדבר ההנהגה, וחכם חרשים, הוא הממונה על כל בעלי אומניות, להבחין אותם אם הם ראויים לשיתעמלו בפני עצמן ולהיות להם חנות מפרסם איש איש במלאכתו, כמו שעוד היום הוא המנהג בספרד בצרפת ובאיטליא של יון, ונבון לחש, הוא המדבר לפני השופט בעד כל אחד מבעלי הדינין ויהיה מליץ בעדו, אשר קראוהו חכמים ז״ל עורכי הדיינין, שאלה כולם אין מעלתם במדינה שלימות טבעי כי אם מלאכותיי, כפי המנוי הניתן להם, וחכמים ז״ל אמרו במס׳ חגיגה (יד, א) י״ח קללות קלל ישעיהו את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזמן והנקלה בנכבד, מאי היא, דכתיב משען אלו בעלי מקרא, ומשענה אלו בעלי משנה, כל משען לחם אלו בעלי תלמוד, דכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, וכל משען מים אלו בעלי אגדה שמושכים לבו של אדם כמים, גבור זה בעל שמועות, ואיש מלחמה זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, שופט זה דיין שדן דין אמת לאמתו, נביא כמשמעו, וקוסם זה המלך שנאמר (משלי טז, י) קסם על שפתי מלך, זקן זה שראוי לישב בישיבה, שר חמשים זה שראוי לישא וליתן בחמשה חומשי תורה, דבר אחר שר חמשים אמר רבי אבהו מכאן שאין מעמידין תורגמן על הצבור פחות מבן חמשים שנה, ונשוא פנים זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא למטה כגון רבי אבהו, יועץ זהו שיודע לעבר השנים ולקבוע החדשים, חכם זה תלמיד המחכם את רבותיו, חרשים שבשעה שפותח פיו נעשו הכל חרשים, ונבון זה המבין דבר מתוך דבר, לחש זה מי שראוי למסור לו דברים של תורה שניתנו בלחש כגון מעשה בראשית ומעשה מרכבה. וחכמי הנוצרים פירשו, מסיר מירושלם ומיהודה כל משען לחם, על הרעב שהיה בירושלם כשהחריבה נבוכדנצר, שלחם הוא משען כל אדם, וכמו שאמר הלוחמים, ופירשו נביא על הנביא שקר שהיו בירושלם רבים מהם, וייעד הנביא שילכו בגולה, וכן יגלה כל זקן ושר חמשים ונשוא פנים לפי שהכשדים לא יהדרו פני זקן, ושאמר זה כולו על אותם אשר הלכו בגולה בימי יהויקים, ושעל הנשארים בירושלם אמר ונתתי נערים שריהם, שבימי יהויכין וצדקיהו שמלכו אחר כך בירושלם היה רוע ההנהגה להפקד מהם השרים והנכבדים שהלכו בגלות יהויקים, וגם יהויכין וצדקיהו קרא נערים כפי מדותיהם עם היותם גדולים בשנים, וירהבו הנער בזקן מפני זה שלא יהיה להם יראת השופטים, ופירשו אמרו צדיק כי טוב על ירמיהו וברוך ושאר הצדיקים והטובים, שבגלות בבל יקבלו חסד ורחמים מהכשדיים, והרשע רע גמול ידיו יעשה לו, ושזכר כאן הנשים לפי שהמה היו יסוד העבודה זרה כולה בקרב העם כמו שנזכר בספר יחזקאל, זה דרכם בפירוש הכתובים האלה ומה שפירשתי אני הוא היותר נכון כפי הפשט:
חרשים – הוא ענין מחשבה כמו אל תחרוש על רעך רעה (משלי ג׳:כ״ט) ר״ל חכמים כי החכמה היא במחשבה.
לחש – ענין קול נמוך הנאמר בלחישת האוזן.
שר חמשים – מסיר שר חמשים כי יבוטל השררה מכל וכל.
ונשוא פנים – איש נכבד שהכל נושאים לו פנים.
וחכם חרשים – חכם על חכמים אחרים כלומר שיש לו תלמידים חכמים.
ונבון לחש – המבין סתרי תורה הנאמרים בלחש והם מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

שר חמשים – מין שררה שחמישים איש תחת ממשלתו, ותרגמתי⁠{תרגום שד״ל לאיטלקית} Centurione, שענינו שר מאה, כי לא מצאתי בלשון איטלקי שם שיהיה ענינו שר חמשים.
ונשוא פנים – איש מכובד שדבריו נשמעין. מליצת נשיאת פני פלוני עקר ענינה לקבל ברצון וחיבה וכבוד, כמו לא ישא פני כל כפר (משלי ו׳:ל״ה). ומי שהוא מקובל באהבה וכבוד דבריו נשמעין, וזה טעם הירצך או הישא פניך (מלאכי א׳:ח׳) היקבל אותך בכבוד ויעשה בקשתך? והפך מזה מליצת הֵשִיב פְנֵי, שאין מקבלין אותו ואין עושין בקשתו, אבל מחזירין אותו ריקם, כמו שאלי אמי כי לא אשיב את פניך (מלכים א ב׳:כ׳). ולשון נשיאת פנים סתם, בלי הזכרת השם (כגון אשר לא ישא פנים. דברים י׳:י״ז, ונושאים פנים בתורה, מלאכי ב׳:ט׳, אם בסתר פנים תשאון, איוב י״ג:י׳, עַולה ומשוא פנים, דברי הימים ב י״ט:ז׳) ענינו שמקבלין אדם ועושין בקשתו, מפני הכבוד ומפני היראה, בלי להבחין אם דבריו צודקים ואם בקשתו הגונה, אלא מפני שהוא איש פלוני. והנה איש אשר כזה, שמכבדין אותו ושומעין דבריו בלי חקירה, הוא הנקרא נשוא פנים.
וחכם חרשים – חכם במלאכת הכישוף, מכשף תרגומו חָרָש {דברים י״ח:י׳} (לודוביקוס de Dieu וגיזניוס), וכן נראה שהיא דעת בעלי הנקוד, שאם חשבוהו מלשון חרש עצים (וכפירוש ראב״ע והכורם) היה ראוי שינקדו החי״ת בקמץ, כי כל חָרָשִים נקוד קמץ, חוץ מגי החרשים (נחמיה י״א:ל״ה), אבי גיא חרשים כי חרשים היו (דברי הימים א ד׳:י״ד).
ונבון לחש – בקי בלחשים, מענין אשר לא ישמע לקול מלחשים (תהלים נ״ח:ו׳) (ראב״ע וגיזניוס).
והמתרגם שִנה הענין במקרא הזה ובקודם, שלא לתת מכשול לפני העם, בשמעם שהקוסם והמכשף נקראים משען ומשענה {ישעיהו ג׳:א׳}.
יועץ – יועץ כללי (מעניסטער) כמו אחיתופל הגילוני יועץ דוד (שמואל ב טו יב), וכלל ג״כ יועץ פרטי בדברים פרטיים.
חרשים – פעל חרש הונח בעצם על חרישת האדמה לכל זרע אשר יזרע, ומשם נטה אהלו אל כל החופר בעומק איזה דבר, חרשי עץ אבן ברזל, בעלי העיון החורשים בשדה החכמה משדדי עמקיה, כי החופר בחלקת העיון ישדד עמקים אחריו, ישאל יפליא יקשה יסתור, ואמר החכם ראשית חכמה פליאה, ונקראו החוקרים האלה חכמי חרשים, החרש והמסגר (מלכים ב כג יד), לולא חרשתם בעגלתי (שופטים יד יח).
לחש – מלה זאת הונחה על ההגה בקול ענות חלושה מפה לאזן לא ישמע, עלי יתלחשו כל שונאי ולכן נקראו נזמי האזן לחשים, ומצאנוהו על לחישת הנחשים (תהלות נח, ירמיה ח׳, קהלת י׳), כי היו אומרים אותו בלחישה וזה ההבדל בין לחש וסוד, כי סוד עקרו על ההעלם שיעלימהו אח״כ ולא יגלהו, והלחש על הדממה דקה בעת הדבור מפה לאזן, אף שיגלהו אח״כ.
שר חמשים – ר״ל כל שררה ומשרה ואף לא נשוא פנים – שאינו מושל, רק דבריו נשמעים מצד כבודו וזה משענה ג״כ לא יהיה להם,
ו. יועצים היושבים ראשונה במלכות ומפקחים על עניני העם עז״א שלא ימצא להם יועץ – ויען שיועץ כולל היועץ הגדול והקטן נכלל בזה משען ומשענה,
ז. שיהיה ביניהם חכמים בכל מדע בעיונית ובמלאכתיות, עז״א שלא ימצא ביניהם חכם חרשים – חכם גדול החורש בשדה העיון, והחורש במלאכת חרש וחושב, ואף לא נבון לחש – היודע איזה סודות וסגולות מקובלות לו, כמו ללחש חיות או כיוצא בו ג״כ לא ימצא ביניהם, ומי יהיה המנהיג אותם?
הוא יסיר מירושלים ומיהודה כל1 שַׂר חֲמִשִּׁים2 כי תבוטל השררה מכל וכל3, וּכמו כן יסיר כל4 נְשׂוּא פָנִים הנכבד מרוב עושרו וגדולתו5, וְכן כל יוֹעֵץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חודשים6, וַחֲכַם7 חֲרָשִׁים הוא חכם המחכים את רבותיו8 ושיש לו תלמידים חכמים, אף אותם יסיר ה׳ צבאות9, וּכמו כן יסיר כל איש10 נְבוֹן המבין סתרי תורה הנאמרים בְּלָחַשׁ11, ובמצב זה מי ינהיג את העם?!⁠12:
1. מצודת דוד.
2. הוא איש חשוב וממונה על חמשים אנשים (ר״י קרא).
3. מצודת דוד. וקל וחומר שיסיר שרי אלפים ושרי מאות (רד״ק).
4. מצודת דוד.
5. רד״ק, מצודת דוד.
6. רש״י, רד״ק. ורד״ק ביאר ביאור נוסף, מי שיש לו דעה ודעת בדרכי העולם ובעסקים שבין אדם לחבירו.
7. חכם הוא מי שמתעסק בחכמות וקנה אותם וידעם (רד״ק).
8. רד״ק.
9. מצודת דוד. ורש״י ורד״ק ביארו ״חכם חרשים״ שכאשר הוא פותח בדברי תורה נעשו הכל כחרשים. מלבי״ם ביאר חכם גדול החורש בשדה העיון, והחורש במלאכת חרש וחושב.
10. מצודת דוד.
11. רד״ק. והם מעשה בראשית ומעשה מרכבה (רש״י, מצודת דוד). ואבן עזרא ביאר שהוא היודע ללחוש לנחשים. המלבי״ם (בהמשך לפירושו מהפס׳ הקודמים) מבאר ש״שר חֲמִשִּׁים״ הוא המשען, ו״נשוא פנים״ שאינו מושל זה משענה, וזהו הדבר החמישי. והדבר השישי הוא ״יועץ״ הגדול והקטן שנכלל בזה משען ומשענה. והדבר השביעי הוא ״חכם חרשים״ חכם גדול שזהו המשען, ״ונבון לחש״, היודע איזה סודות וסגולות כמו ללחוש לחיות וזהו המשענה. ובמדרש, ״שר חֲמִשִּׁים״ זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה, אל תקרי חמשים אלא חומשים, דבר אחר שר חמשים כדרבי אבהו דאמר מכאן שאין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה, ״ונשוא פנים״ זה שנושאים פנים לדור בעבורו למעלה כגון רבי חנינא בן דוסא, ולמטה כגון רבי אבהו בקסרין, חגיגה יד. (ילקוט שמעוני).
12. מלבי״ם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ד) וְ⁠נָתַתִּ֥⁠י נְ⁠עָרִ֖ים שָׂרֵיהֶ֑ם וְ⁠תַעֲלוּלִ֖ים יִמְשְׁ⁠לוּ⁠־בָֽם׃
And I will give children to be their princes, and children shall rule over them.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַנֵי יַנְקַיָא פַּרְנָסֵיהוֹן וְחַלָשַׁיָא יִשְׁלְטוּן בְּהוֹן.
ונתתי נערים שריהם – אלו בני אדם שמנוערין מן המצות.
ותעלולים ימשלו בם – אמר רבי אחא בר יעקב אלו תעלי בני תעלי.
חתי אציר אלאחדאת׳ רווסהם ואלצביאן יתסלטון עליהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ותעלולים ימשלו בהם – תואר, ומשקלו ׳תפעול׳.⁠1
1. השווה ריב״ג באללמע עמ׳ 125 (רקמה, עמ׳ קמח).
ונתתי נערים שריהם – אילו בני אדם המנוערים מן המצות.
ותעלולים ימשלו בם – שועלים, בני אדם חלשים.
ואני אומר לפי פשוטו: תעלולים – ליצנים בני אדם המתעוללים בהם ומבזים אותן, כמו: ועוללתי בעפר קרני (איוב ט״ז:ט״ו), את אשר התעללתי (שמות י׳:ב׳).
And I will appoint youths as their princes These are people devoid of any observance of the commandments.
and scorners will rule over them Heb. וְתַעֲלוּלִים [related to the Aramaic תַּעֲלֵי] foxes, [i.e.,] weak people. But I say that according to the simple meaning, תַּעֲלוּלִים means scornful people, people who mock them, as: "I soiled (וְעוֹלַלְתִּי) my radiance in the dust" (Iyyov 16:15), and: "how I mocked (הִתְעַלַּלְתִּי) the Egyptians" (Shemot 10:2).
ותעלוליםא ימשלו בם – בני אדם עלגים שיהו מלעיגים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו (דברי הימים ב ל״ו:ט״ז).
תעלולים – מגזרת: פן יבאו הערלים האלהב ודקרוני והתעללוג בי (שמואל א ל״א:ד׳) דשאול. וכן: ויתעללוד בה כל הלילהה (שופטים י״ט:כ״ה) דפלגש בגבעה, וכן: את אשר התעללתי במצרים (שמות י׳:ב׳), שפתרונו: את אשר שיחקתי במצרים.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778, לוצקי 777: ״תעלולים״.
ב. כן בפסוק ובכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״האלה״.
ג. כן בפסוק ובכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778, לוצקי 777: ״והתעוללו״.
ד. כן בפסוק ובכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 778, לוצקי 777: ״ויתעוללו״.
ה. כן בפסוק ובכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כל הלילה״.
ונתתי וגו׳ – תי״ו תעלולים נוסף, מגזרת עולל (ירמיהו ו׳:י״א), והנה הוא שם התואר, גם אני אבחר בתעלוליהם (ישעיהו ס״ו:ד׳) שם.
תעלולים Babes. The ת is not a radical letter; root עול to be young. Comp. עולל child (Jer. 6:11). העלולים is here an adjective, they that are young,⁠1
1. The adjective (שם התואר) includes those adjectives which in consequence of the qualified noun being omitted, are treated as nouns; e.g., החכם the wise האיש החכם═, The wise man; העלולים, Young תעלולים אנשים═, Young men. More correctly this word may be explained as an abstract noun, which is used instead of the concrete ; childishness═children. but in chap. 66:4, it is a noun, childishness, delusions.
וכאשר אסיר מהם כל אלה אז ונתתי נערים שריהם – להכשילם ולהשחיתם.
ונתתי נערים – כיון שהוא הסיר הזקנים הרי הוא כאלו נותן הנערים להיות שרים עליהם.
ודרך הדרש: אלו בני אדם שמנוערין מן המצות.
ותעלולים – כמו נערים, וכן: עוללים שאלו לחם (איכה ד׳:ד׳), אלא שהוא משקל אחר, והוא תאר בשקל: תחלואי רעב (ירמיהו י״ד:י״ח).
ויונתן תרגם: וחלשיא.
והדרש: תעלי בני תעלי, פירוש שועלים.
ונתתי נערים – זה כתב אריסטו׳ בארוכה בספר המדות ובאר הסבה מדוע ההנהגה בבחורים בלתי ראויה בשום פנים. אם כן קללה נמרצת היא.
ואחרי שזכר הנביא שיסיר השם מירושלם הנכבדים והזקנים הוסיף וקללם עוד קללה נמרצת, באמרו ונתתי נערים שריהם, רוצה לומר שימשלו עליהם הנערים, וכבר זכר הפלוסוף באחד מהמדות שאין הפרש בין הנער כפי השנים ובין הנער כפי מדות השכל, ומסכים לזה חכמים ז״ל (חגיגה יד, א) נערים אלו בני אדם המנוערים מן המצות, ועל זה אמר שלמה (קהלת י, טז) אי לך ארץ שמלכך נער, ואמר ותעלולים ימשלו בם, ותי״ו תעלולים נוספת מגזרת עולל, או ירצה בתעלולים האנשים הלוצצים, כי כן פירש רש״י (שמות י, ב) את אשר התעללתי במצרים שחקתי.
ותעלולים – ענין שחוק ולעג כמו כי התעללת בי (במדבר כ״ב:כ״ט).
נערים שריהם – כי הנער לפי עזות נערותו ישתחרר בהם.
ותעלולים – הליצנים ימשלו בם ע״י ליצנותם בדברי שחוק.
ותעלולים – בתחלה הייתי מפרש אנשי תעלולים, אנשי צחוק, אנשים ריקים, לשון גם אני אבחר בתעלוליהם (למטה ס״ו:ד׳), וחסרה מלת אנשי, כמו כי מרי המה (יחזקאל ב׳:ז׳), וכן כי חמודות אתה (דניאל ט׳:כ״ג), הכוונה איש מרי, איש חמודות.
ועכשו נראה לי כדברי תלמידי משה כהן פורטו, כי תעלולים ענינו דברי צחוק, ונקראו כך צורות הנעשות לצחק בהן התינוקות, ואחר כך הושאל השם הזה להורות אנשים ריקים, וכן בלעז fantocci {באיטלקי: בובות}. וכל זה להם תחת גאונם, כי תחת שהיו העם מתגאים בשריהם הגאים, השרים ההם יכרתו ויאבדו, ולא יעמדו תחתם אלא אנשים פחותים ונבזים.
ותעלולים – שם תעלול מתאחד עם פעל התעולל שמורה תמיד על פעל מגונה יוצא מגדר המוסר וצומח מתכונה רעה אשר בנפש, וכמוהו שם תעלול תכונות רעות וציורים מגונים מושרשים בנפשות לא הטהרו לכל תאוה ומדה, ור״ל התכונות הרעות ימשלו בם בהנערים להמפרשים יהיה תעלולים שם התואר, והוא נגד חקי הלשון, כי תעלול שם המקרה, וכן לקמן (ס״ו).
ונתתי – נערים יהיו השרים,
ותעלולים – שהם המדות המגונות והתאוות הרעות ימשלו בם – בהנערים המושלים, באופן שהעם יהיו משועבדים אל ממשלת נערים אשר הם משועבדים אל תאות לבבם, עד שתאות הנערים היא תנהיג את ההמון כולו ובל תחשוב שהעם בעצמו יהיו בעלי נימוס וא״צ להנהגה, אומר.
ואחרי שהזכיר הנביא שיסיר ה׳ מירושלים את הנכבדים והזקנים, הוסיף וקללם עוד קללה נמרצת, באמרו1: וְנָתַתִּי – ואני אתן שֶׁנְעָרִים יהיו2 שָׂרֵיהֶם שישתררו בהם3, וְתַעֲלוּלִים – והליצנים4 המלעיגים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו5 יִמְשְׁלוּ בָם ע״י ליצנותם בדברי שחוק6:
1. אברבנאל.
2. מלבי״ם.
3. כי הנער לפי עזות נערותו ישתחרר בהם (מצודת דוד). ובדרך הדרש, נערים אלו בני אדם שמנוערין מן המצוות (רש״י, רד״ק).
4. רש״י, מצודת דוד. והתרגום ביאר בני אדם חלשים (רש״י, רד״ק).
5. ר״י קרא.
6. מצודת דוד. מלבי״ם ביאר שהעם יהיו משועבדים אל ממשלת נערים אשר הם משועבדים אל תאוות לבבם, עד שתאוות הנערים היא תנהיג את ההמון כולו.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ה) וְ⁠נִגַּ֣⁠שׂ הָעָ֔ם אִ֥ישׁ בְּ⁠אִ֖ישׁ וְ⁠אִ֣ישׁ בְּ⁠רֵעֵ֑הוּ יִרְהֲב֗וּ הַנַּ֙⁠עַר֙ בַּזָּ⁠קֵ֔ן וְ⁠הַנִּ⁠קְלֶ֖ה בַּנִּ⁠כְבָּֽד׃
And the people shall oppress one another, every man his fellow, and every man his neighbor. The child shall behave insolently against the aged, and the base against the honorable.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וְיִתְגָרוּן עַמָא גְבַר בִּגְבַר וּגְבַר בְּחַבְרֵיהּ יִשְׁלְטוּן עוּלֵימַיָא בְּסָבָא וּדְשַׁיִט בִּדְיַקִיר.
ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם ירהבו הנער בזקן – מאי ירהבו וגו׳ יבואו בני אדם שמנוערין מן המצות וירהבו באותם שמלאים מצות כרמון, מאי והנקלה בנכבד – יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות (כתיב ברמז ער״ה).
ויתשבת׳ אלקום אלפריק באלאכ׳ר ואלרג׳ל בצאחבה יפתתנון אלצבי באלשיך׳ ואלהין באלכרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ונגש העם איש באיש – יש שתרגמוהו1 ״אחזו איש נגד רעהו בכל האמצעים״, ועיקרו מעניין ״ולא יגש2 את רעהו״ (דברים ט״ו:ב׳), היינו תביעה תוך שימוש בלחץ.⁠3
ירהבו הנער בזקן – פירושו: הנערים אוהבים לזלזל בזקנים ולהתחצף כנגדם.⁠4
1. תרגום המלה ׳ונגש׳ הוא של רס״ג על אתר.
2. דרנבורג הוסיף ׳איש׳.
3. השווה מנחם ערך ׳גש׳, וריב״ג באצול ערך ׳נגש׳.
4. לא מצאנו מקור לפירוש הזה, אולם ׳זלזול׳ הוא אחי ההתנשאות. אחרים מפרשים מלה זו במובן של שלטון או של הפחדה. הש׳ ת״י ורס״ג על אתר, מנחם ערך ׳רהב׳, אלפסי ערך ׳רהב׳, ריב״ג באצול ערך ׳רהב׳ וראב״ע על אתר.
ונגש העם – יהו דחוקין ונגושין זה על ידי זה בתגר ובחירום.
ירהבו הנער בזקן – יתגדל הנער על הזקן.
והנקלה בנכבד – כפשוטו. ומדרשו: יבא מי שחמורות דומות לו כקלות וירהב במי שהקלות דומות ככבדות.
And the people shall be oppressed They shall be pressed and oppressing each other with competition and strife.
they shall behave haughtily, the youth against the elder The youth will raise himself over the elder.
and the base against the honorable [This is to be interpreted] according to its simple meaning. The exegetical meaning is as follows: Let one to whom grave interdicts seem light come and raise himself over one to whom light interdicts seem grave.
ונגש – בנין נפעל כמו נצב לריב (ישעיהו ג׳:י״ג), ויש אומרים כי הנו״ן שורש מהבנין הכבד הדגוש.
ירהבו – כמו ישלטו וינצחו, כמו המחצבת רהב (ישעיהו נ״א:ט׳).
וְנִנַּשׂ And shall be oppressed. Niphal; like נִצָּב (3:13), he is standing up. According to some, and shall oppress; the נ being radical, and נִנַּשׁ piel.
ירהבו They will have power or dominion ;⁠1 comp. רהב power (51:9)
1. A.V., Shall behave himself proudly.
שיהא נגש ונלחץ ונדחק העם איש באיש – מפני גוזלים ועושקים וחומסים ואין מושיע.
גם ירהבו – וישתוררו הנער בזקן והנקלה בנכבד – ואין משפט כל כך יסור מהם משען ומשענה של שרים וזקנים ושופטים.
ונגש העם – עוד קללה אחרת, שלא יכנעו מפני שריהם ומפני המושלים שישימו עליהם, אלא כל אחד יהיה נעשה נוגש ושומר בחברו ואפילו הקטן בגדול.
ופירוש ירהבו – יחזיקו עליו ויעיזו בו פניהם הנער בזקן והנקלה בנכבד.
ירהבו – ענינו מן: ורהבם עמל ואון (תהלים צ׳:י׳).
ויונתן תרגם: ונגש – ויתגרון, ותרגם: ירהבו – ישלטו, וענין אחד הוא כמו שפירשתי.
והדרש: הנער בזקן – מי שמנוער מן המצות ירהב במי שמלא מצות כרמון. והנקלה בנכבד – מי שחמורות דומות עליו כקלות ירהב במי שקלות דומות עליו כחמורות.
ונגש – ונדחק, כלומר שכל איש ידחוק האחר כמו שיפרש.
וספר הנביא שלהעדר המנהיגים הטובים בירושלם איש כל הישר בעיניו יעשה, ויגוש וידחוק איש באיש ואפילו ברעהו, עד שירהבו הנער בזקן, רוצה לומר שיתגאה ויתגדל על הזקן, והנקלה על הנכבד, וזו היא הגדולה שברעות שישתנה טבע האמת ויגבר החלש ויתכבד הנקלה על הגבור ועל הנכבד ממנו.
ונגש העם – בשי״ן שמאלית וכן פירשו כל המפרשים וכפי המסורת שאכתוב בסימן כ״ט בס״ד.
ונגש – ענין לחץ כמו מפני נוגשיו (שמות ג׳:ז׳).
ירהבו – ענין התחזקות וגאוה כמו רהב הם שבת (ישעיהו ל׳:ז׳).
בזקן – הבי״ת היא במקום על כמו כן ינתן בו (ויקרא כ״ד:כ׳) ומשפטו עליו כי על עונש ממון ידבר.
ונגש העם – כ״א יהיה נוגש בחבירו על כי לא יהיה בהם מושל.
ירהבו – הנער יתגאה על הזקן ואדם נקלה על איש נכבד.
ונגש העם – אחר השפלת הגאים, ומפלת גדולת האומה וגאותה, יהיה ענין האומה במצב כל כך רע, שלא ימצא איש בעל שכל שירצה להיות שר וקצין, כל כך תרד מעלת השרים שלא יהיה מי שיחפוץ במעלתם.
ונגש העם – האחד יגוש את רעהו ואת אחיו, ויפצור בו למען יקבל שררה.
איש באיש ואיש ברעהו – מצאנו שרש נגש נקשר עם בי״ת, הנוגשים בעם (שמות ה׳:ו׳), שבט הנוגש בו (ישעיהו ט׳:ג׳).
ונגש – בנין נפעל, יהיה נִגָש ודחוק, על ידי שאיש איש יגוש את רעהו ואת אחיו.
ירהבו – יפצרו וידחקו לקבל שררה, לשון ורהב רעך (משלי ו׳:ג׳) דְּחוֹק אותו למען ישלם, וכן בארמי וסורי רְהַב וסַרְהֵב ענינם זירוז ונחיצה, ועיין למטה ל׳:ז׳. והמפרשים כלם הלכו בדרך אחרת, וחשבו שכוונת הנביא לצייר מעמד העם אשר אין לו קצין שוטר ומושל, ואיש את רעהו חיים בלעו, והנער מתגאה על הזקן והנקלה על הנכבד.
ונגש – פעל זה הנחתו על הנלחץ לתת ממון או לעבוד עבודה שאינו חייב בה עפ״י הלואה, ובא על נגישת המס מטעם זה, וזה המבדיל בינו ובין לחץ דחק ודומיהם שאינו לוקח מידו דבר, ובין שם נושה, שדוחקו לשלם מה שלוה ממנו.
באיש – הב׳ ב׳ הכללי.
ונגש – יהיו נלחצים איש ע״י איש ואף ע״י רעהו וגם הנער ירהב ויתנשא על הזקן – אף שחייב לכבדו ממצות התורה, ואף הנקלה ירהב על הנכבד – הגם שהוא נגד הטבע השותלת הכנעה טבעיית שהנקלה יכנע אל הנכבד.
וְכיוון שלא יהיה בהם מושל1, נִגַּשׂ – יהיו נגושים ודחוקים2 הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ – זה על ידי זה3 וְאף4 אִישׁ בְּרֵעֵהוּ – ע״י רעהו5, וגם6 יִרְהֲבוּ – יתחזקו ויתגאו7 ויעיזו פנים8, ויתנשא9 הַנַּעַר בַּזָּקֵן – על הזקן10, וְכך גם הַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד – על איש נכבד11:
1. מצודת דוד.
2. רש״י.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
5. מלבי״ם.
6. מלבי״ם.
7. מצודת ציון. ואבן עזרא ביאר לשון שלטון וניצחון.
8. רד״ק.
9. מלבי״ם.
10. מצודת ציון. אף שחייב לכבדו ממצות התורה (מלבי״ם).
11. מצודת דוד. בניגוד לטבע שיש הכנעה טבעית שהנקלה יכנע אל הנכבד (מלבי״ם). וזוהי קללה אחרת שלא יכנעו מפני שריהם ומפני המושלים שישימו עליהם אלא כל אחד יהיה נעשה נוגש ושומר בחברו ואפילו הקטן בגדול והזקן והנקלה בנכבד (רד״ק). ובמדרש, לא נתקררה דעתו עד שאמר להם ״ירהבו הנער בזקן״ מאי ירהבו וגו׳? יבואו בני אדם שמנוערין מן המצוות וירהבו באותם שמלאים מצוות כרמון, מאי ״והנקלה בנכבד״? יבוא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות, חגיגה יד. (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ו) כִּי⁠־יִתְפֹּ֨שׂ אִ֤ישׁ בְּ⁠אָחִיו֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו שִׂמְלָ֣ה לְ⁠כָ֔ה קָצִ֖ין תִּֽהְיֶה⁠־לָּ֑⁠נוּ וְ⁠הַמַּ⁠כְשֵׁלָ֥ה הַזֹּ֖⁠את תַּ֥חַת יָדֶֽךָ׃
For a man shall take hold of his brother of the house of his father, "You have a mantle, be our ruler, and let this ruin be under your hand.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲרֵי יֵחוֹד גְבַר בַּאֲחוֹהִי מִזַרְעֲיַת בֵּית אֲבוּהִי לְמֵימַר כְּסוּ אִית לָךְ רַב תְּהֵא עֲלָנָא וּמַגְבִּיתָא הָדָא תְּהֵא תְּחוֹת יְדָךְ.
כי יתפש איש באחיו בית אביו שמלה לכה קצין תהיה לנו – אמר רב קטינא אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמונה.
שמלה לכה – דברים שבני אדם מתכסין בהם כשמלה.
והמכשלה הזאת – דברים שאין בני אדם יכולין לעמוד עליהם אלא אם כן נכשלים בהם.
חתי יתעלק רג׳ל באכ׳יה או באחד אהל ביתה יקול אד׳ לך ת׳וב קנענא אן תכון לנא מדברא ותכון הד׳ה אלאמהֿ אלפקירהֿ תחת ידך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והמכשלה הזאת תחת ידך – יש שפירשוהו1 ׳עוני׳ והשווהו לפסוק ״והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד״ (זכריה י״ב:ח׳), ועיקרו עניין היתקלות,⁠2 כמו ״וכשלו איש באחיו״ (ויקרא כ״ד:ל״ז).
1. כך תרגם רס״ג על אתר, ובאגרון ערך ׳כשל׳ תרגם במונח ״עת׳ר״ – ״כשל״.
2. כך פירשו מנחם ערך ׳כשל׳, אלפסי ערך ׳כשל׳ וריב״ג באצול ערך ׳כשל׳.
כי יתפש איש באחיו – אשר יתפוש איש באחיו בבית אביו לאמר: עשיר אתה בתורה ומחוורת היא בידך כשמלה.
קצין תהיה לנו – ותלמדנו.
והמכשלה הזאת – שאנו נכשלים בה באיסור והיתר או בטומאה וטהרה, תחת ידך – היא שאתה יודע להורות לנו.⁠א
א. בדפוסים מופיע כאן תוספת של ר״י קרא.
When a man shall seize his brother When a man shall seize his brother in his father's house, saying, "You are wealthy in Torah, and it is as white to you as a garment.⁠"
be an officer to us and teach us.
and this obstacle upon which we are stumbling, in prohibition or permissibility, in defilement or in purity, shall be under your hand, for you know how to instruct us. Another explanation is: You have a garment to clothe the naked.
and this obstacle fajjlejjnca in Old French [faibless in modern French]. My want, that I lack bread, is under your hand to supply me. Therefore, you shall be to us as an officer. He replies, In my house there is neither bread nor clothing. What then are my qualifications as an officer?
(ו-ח) ענין אחר: שמלה לך קצין תהיה לנושמלה לך – להלביש ערום, והמכשלה – פיילנצא בלעז, מחסורי שאני חסר לחם ושמלה, תחת ידך – להספיקני, ולכך קצין תהיה לנו. והוא משיב: בביתי אין לחם ואין שמלה ומה טיבי לקצין.
כי כשלה ירושלים – כולם חסירים וטְפֻלִים, אין עוזר זה לזה. ולמה? כי לשונם ומעלליהם כולם מכעיסים. (כ״י אוקספורד אופ׳ 34 עם החתימה ״יוסף״)
(ו-ז) כי יתפש איש באחיו בית אביו שמלה לךא קצין וג׳ – אין דעתי מתקררת מהם עד שאביאם לעוני גדול כזה, שכי יתפש איש באחיו בית אביו לאמר:⁠ב שמלה לך קצין תהיה לנו. והוא הדין שיתפושג באיש אחר, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שאין אדם בוש לבקשד צרכיו מאחיו וביתה אביו כשם שהוא בוש מאחרים.
והמכשלה הזאת תחת ידךו – ודבר זה שאני נכשל בו, שאינה אצלי, ישנה תחת ידיך לאלתר. איני יודע מה היא המכשלה שהוא נכשל עליה, לפי שהוא חסר ממנה, אבל מן התשובה שהנשאל נשבע ומשיב דבר לשואל: בביתי אין לחם, אני למד שהמכשלה שהשואל שואלו אם היא תחת ידו הוא הלחם. ועליו הנשאל משיבו:⁠ז בביתי אין לחם.
א. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777, לוצקי 778. בנוסח שלנו: ״לכה״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777: ״ויאמר לו״.
ג. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״שיתפש״.
ד. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י פריס 163: לתבוע. בכ״י לוצקי 777: ״לעשות״.
ה. כן בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״מאחד מבית״.
ו. כן בפסוק ובכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״ידיך״.
ז. כן בכ״י פריס 163. בכ״י לוצקי 777: השואל משיבו. בכ״י לוצקי 778: ״משיבו השואל״.
כיבית אביו – משפחתו.
שמלה לכה – אף על כי שהוא בה״א הוא כמו חביריו והטעם לא נבקש ממך שתתן לנו שמלה.
והמכשלה – הטעם על ירושלם, וכן כתוב כי כשלה (ישעיהו ג׳:ח׳) כדרך בן אדם שידבר כן בעת הכעס.
The house of his father. His family.
לכה To thee. It is the same as לך though having an additional שמלה לכה thy clothing be to thee.⁠1 We do not ask thee to give us clothing.
This ruin. Jerusalem (comp. 5:8.).—This is just the style in which people speak while labouring under strong excitement.⁠2
1. A.V., Thou hast clothing.
2. This remark seems to refer to this ruin, which Jerusalem in her despair exclaims, while pointing to herself.
כי – אף באחיו הגדול בבית אביו יתפוש – להשען עליו שלא ייכשל בפני לוחציו ודוחקיו בראותו כי יצעק לפני שרי העיר ומושליה ואין משען ומשענה בהם.
ויאמר לו שמלה לכה – כלומר הרי אינך חסר כלום ויש לך פרנסת ביתך.
קצין תהיה לנו – לפני משפחתך והיטפל בנו להושיענו מיד המרעים לנו.
והמכשלה הזאת – שאנו נכשלים ונופלים ביד חזקים ממנו מאין משען ומשענה תהיה תחת ידיך – לסמכנו ותהיה לנו למשען למכשלתנו שאם זרים ונכרים רחקו ממנו אתה שאתה אחינו בשרינו אין לך להעלם עיניך ממנו. ואף הוא לא יעמד לאחיו ביום ההוא.
יתפש – על לשון משען ומשענה נופל לשון תפישה. כמו בתפשם בך בכף תרוץ, שלמעלה אומר יען היותם משענת קנה לבית ישראל. ואומר ובהשענם עליך תשבר, ואף זה כן בתפשם באחיהם בית אביהם למשענת יִשָבֵר תחתם כקנה רצוץ.
כי יתפש – כאשר יתפוש איש באחיו, כלומר שיתפשוהו בבגדו לדבר עמו ולבקש ממנו זה.
ופירוש בית אביו – משפחת בית אביו, כי אינו רוצה לומר אחיו בן אביו, אלא איש ממשפחתו שיש לו קרוב דעת עמו. ויאמר לו: בבקשה כיון ששמלה לך, כלומר שאתה מלובש בגדים נאים ותתראה גדול וישאו פניך, תהיה קצין לנו, ותוכיח מי שראוי להוכיח, ותהיה תחת ידך ותחת ממשלתך המכשלה הזאת, שאנחנו נכשלים איש ברעהו ואין אנחנו יראים מפני רעהו.
לכה – כתוב בה״א נוספת, כמו: ולכה איפוא מה אעשה בני (בראשית כ״ז:ל״ז).
והדרש: שמלה – דברים שאדם מתכסה בהם כשמלה, והמכשלה – דברים שאין בני אדם עומדין עליהם אלא אם כן נכשלים בהם ישנן תחת ידך, קצין תהיה לנו.
ויונתן תרגם המכשלה – ומגביתא, כלומר לגבות המס שהיו מלכי האמות מטילים עליהם, כמו שכתוב בפרעה נכה: ויתן עונש על הארץ מאה ככר כסף וככר זהב (מלכים ב כ״ג:ל״ג).
כי יתפש איש באחיו בית אביו – כי זה ראוי ברוב לתת כבוד לבית אבות, ובכאן קצור לשון נכון בעברי ובהגיון כי הטעם ויאמר שמלה לך וגו׳, וטעם שמלה בכאן שם מיוחד לכסות גדול הערך כמו והוא מתכסה בשמלה חדשה (מלכים א י״א:כ״ט), ולכן יאמרו בזה בני משפחתו הנה ידענו כי לך שמלה לכן קצין תהיה לנו, כי תלבשנה דרך קצין ומנהיג לרבים, כמו שנאמר בלעז טאברד. והמכוון בזה כי דרך פלא וזרות יהיה אז כי ימצא מלבוש כבוד לשום אדם, והעד שגם לזה לא יהיה כמו שחשבו קרוביו, כי מכרוהו לצורך מחיתו או לקחוהו האויבים או שמהו במשכון.
וטעם והמכשלה – כמו שידוע בעברי ובהגיון שיוקח שם דמיון מקום שם נגזר, ורבים כן לאין מספר, והטעם תהיה תחת ידך.
וספר שיגיע חסרון ההנהגה ביניהם עד שהם בעצמם ישתדלו להקים עליהם שוטר ומושל שיטיל מוראו עליהם כדי שיפחדו מלפניו, וכמעט מהיתרון שיכירו באחד מהם, כאלו תאמר שיהיה לו לבוש יתפשו בו קרוביו ויאמרו לו אחרי ששמלה לך ואתה לבוש בגדים חמודים, קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידך, רוצה לומר העדה הרעה הזאת הנכשלת בכמה מכשולות, כמו שאמר כי כשלה יהודה, תהיה תחת ידך והנהגתך, כי כלם יכנעו למצותך, וזכר שתהיה חרפת ישראל כל כך שאפילו אדם רש ונקלה לא ירצה להיות עליהם קצין.
יתפוש – ענין אחיזה.
שמלה – ענין מלבוש.
לכה – כמו לך.
קצין – שר.
כי יתפוש – כאשר יתפוש איש באחיו ולא אחיו ממש אלא הקרוב אליו מבית אביו ויאמר לו הלא יש לך שמלה ר״ל הלא אתה מלובש מלבושי פאר ושעתך מצלחת ויהיו דבריך מקובלים לזאת תהא לנו קצין ולראש.
והמכשלה הזאת – מה שאנו נכשלים איש ברעת רעהו תהיה תחת יד ממשלתך ר״ל אתה תסיר המכשול בכח הזרוע.
שמלה לכה – וראוי אתה להיות קצין, ורצה לומר מדות הוא בגדיו של אדם כמ״ש פשטתי את כותנתי כו׳ (שיר השירים ה׳:ג׳), והוא חלוקא דרבנן כמ״ש חז״ל איזהו תלמיד חכם היודע להפוך חלוקו כדרכו, היינו שמקפיד במדותיו להעמידן בדרך הישר.
והמכשלה הזאת – רצה לומר ירושלים שנקראה מכשלה כמ״ש כי כשלה ירושלים (ישעיהו ג׳:ח׳) ותהיה תחת ידיך.
כי יתפש – וכל כך יתחזקו הזקנים והנכבדים במיאונם לקבל שררה. עד שיצטרך כל אחד לבקש מאת אחיו מבית אביו, אפילו לא תהיה לו מעלה אחרת אלא שיש לו שמלה, שירצה לקבל שררה.
והמכשלה הזאת – כשלון תחלת נפילה, כאמור למטה (פסוק ח׳) כי כשלה ירושלם ויהודה נפל, והנה מכשלה קרוב למפלה, וענינו הדברים האלה הקרובים להיותם כמפלה יהיו תחת הנהגתך.
(ו-ז) והכורם פירש אנחנו ניתן לך שמלת קצין ותהיה לנו לקצין, והוא ישיב אין רצוני שתהיה בביתי מלחמה ומריבה, ולא אחפוץ בשמלה הזאת. ואין ספק שאם כדבריו, היה לו לומר: ׳לא יהיה לחם ולא תהיה שמלה׳, אבל אין לחם משמע איננו עכשו.
בית אביו – כמו והקול נשמע בית פרעה, בבית אביו.
שמלה – בשם המין ישמש בעל הלשון במספר היחיד לרבים, כמו שפרש״י על ויהי לי שור וחמור (בראשית לב), וכן עץ פרי (שם א׳), ר״ל שמלות הרבה.
כי יתפש – מספר איך תחת אשר בימים הקדמונים היה כ״א משתדל שיובחר לקצין והיה לכבוד לו ולכל משפחתו, עתה עת יתפש איש באחיו בבית אביו – ויאמר לו אתה הלא שמלה לך – ואתה לבוש במלבושי כבוד, לך יאתה כי קצין תהיה לנו – ויהי זה לך ולמשפחתך לכבוד, וזאת שנית כי הלא המכשלה הזאת מהעזות והחוצפה המצויה ורעת ממשלת הנערים, הלא היא תחת ידך – אתה יכול לתקן המכשלה, ואם תמנע מההתמנות הנה ידיך עשו את המכשלה, ואתה הגורם (ותפס בדרך הלצה שמלה לך, כאילו מרוב שפלת האומה יספיק לשיהיה מי שיש לו שמלה, הנכבד ונשוא פנים בעם).
ויגיע חסרון ההנהגה ביניהם עד שהם בעצמם ישתדלו להקים עליהם שוטר ומושל שיטיל מוראו עליהם1, כִּי – וכאשר2 יִתְפֹּשׂ – יאחוז3 בבגדו4 אִישׁ בְּאָחִיו – בקרובו5 מִבֵּית אָבִיו – ממשפחתו6, ויאמר לו הלא יש לך7 שִׂמְלָה – מלבוש מפואר ושעתך מוצלחת ויהיו דבריך מקובלים, לכן8 לְכָה – לך9 בבקשה10 וּלְקָצִין וראש11 תִּהְיֶה לָּנוּ, וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת שנכשלים בה איש ברעת רעהו, תהיה12 תַּחַת יָדֶךָ – יד ממשלתך, ואתה תסיר את המכשול הזה בכוח הזרוע13 כי כולם יכנעו למצותך14:
1. אברבנאל.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד.
6. אבן עזרא.
7. מצודת דוד.
8. רד״ק, מצודת דוד. ותפס בדרך הלצה ״שמלה לך״ כאילו מרוב שפלות האומה יספיק בכך שיש לו שמלה כדי שיהיה נכבד ונשוא פנים בעם (מלבי״ם).
9. רד״ק, מצודת ציון.
10. רד״ק.
11. מצודת דוד.
12. רד״ק, מצודת דוד.
13. מצודת דוד. ואם תמנע מההתמנות, הנה ידיך עשו את המכשלה (מלבי״ם).
14. אברבנאל. ורש״י ביאר על דרך הדרש, ״כי יתפש איש באחיו״ אשר יתפוש איש באחיו בבית אביו לאמור, עשיר אתה בתורה ומחוורת היא בידך כשמלה, ״קצין תהיה לנו״ ותלמדנו, ״והמכשלה הזאת״, שאנו נכשלים בה באיסור והיתר או בטומאה וטהרה ״תחת ידך״ היא שאתה יודע להורות לנו. ובמדרש, אמר רב קטינא אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה... איני והא אמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר (ירמיהו ה, א) ״שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ״? לא קשיא הא בדברי תורה הא במשא ובמתן, חגיגה יד. (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ז) יִשָּׂ⁠א֩ בַיּ֨⁠וֹם הַה֤וּא׀לֵאמֹר֙ לֹא⁠־אֶהְיֶ֣ה חֹבֵ֔שׁ וּבְ⁠בֵיתִ֕י אֵ֥ין לֶ֖חֶם וְ⁠אֵ֣ין שִׂמְלָ֑ה לֹ֥א תְ⁠שִׂימֻ֖נִי קְ⁠צִ֥ין עָֽם׃
On that day he shall swear, saying, "I will not be a healer; for in my house there is neither bread nor a mantle. You shall not make me ruler of a people.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
יְתִיב בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר לֵית אֲנָא כָשַׁר לְמֶהֱוֶי רֵישׁ וּבְבֵיתִי לֵית מָה דְאֵיכוּל וְלֵית מָה דְאִתְכַּסֵי לָא תְמַנוּנִי רַב בְּרֵישׁ כָּל עַמָא.
ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש – אין ישא אלא לשון שבועה כדכתיב לא תשא.
לא אהיה חובש – בית המדרש, (ובידי) [ובביתי] אין לחם ואין שמלה אין בידי לא טעם משנה ולא גמרא, ודילמא שאני התם דאי הוה אמר להו גמירנא ולא גמיר הוו אמרי ליה אימא לן מילתא. הוה מצי אמר להו גמר ושכח מאי לא אהיה חובש כלל כלל. איני והא אמר רבא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר שוטטו בחוצות ירושלים אם תמצאו איש מבקש משפט עושה אמונה ואסלח לה, לא קשיא הא בדברי תורה הא במשא ובמתן.
תראה יחלף להם פי ד׳לך אלוקת יקול לא אציר מצ׳מד תאג׳ וליס פי ביתי טעאם ולא ת׳יאב ולא תג׳עלוני מדבר קום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש – הסתיר בתוך לשון ׳ישא׳ את מי שנשבע בו, כגון שם ה׳1 או זולתו; כלומר, שהוא יישבע: אני לא אהיה ראש.⁠2 ויש אומרים כי <'חובש'> פירושו ״חובש פאר״,⁠3 אבל אין צורך בתוספת זו, שהלא כך אומר הכתוב ״האף שונא משפט יחבש״ (איוב ל״ד:י״ז), רוצה לומר: ״האם שונא אמת, יהיה לראש״.⁠4
1. בדומה לזה אומר גם אלפסי בערך ׳שא׳.
2. כך ת״י וריב״ג באצול ערך ׳חבש׳. אחרים מפרשים במובן של חבישת מכה: מנחם ערך ׳חבש׳, אלפסי ערך ׳חבש׳ וראב״ע על אתר.
3. השווה תרגומו של רס״ג כאן, המתרגם: ״מצ׳מד תאג׳⁠ ⁠⁠״ = חובש כתר.
4. השווה ריב״ג באצול שם.
ישא ביום ביום ההוא – אין ישא אלא לשון שבועה, הוא ישבע להם לא אהיה חובש – לא הייתיא מחבושיב בית המדרש.
ובביתי אין לחם ואין שמלה – אין בידיג לא טעם משנה ולא טעם אגדה.
דבר אחר לפי פשוטו: לא אהיה חובש – לא אהיה שופט שהוא חובש את הנדונים בבית הסהר.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, ברלין 122, ס״פ I.11, אוקספורד 34. בכ״י פרמא 3260: ״אהיה״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, ס״פ I.11, אוקספורד 34, וכן בכ״י מינכן 95 בבבלי חגיגה י״ד. ובר״ח שם בכ״י וטיקן 128. בכ״י אוקספורד 165, ברלין 122, פרמא 3260: ״מחובשי״.
ג. כן בכ״י ברלין 122. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״אין בידי״.
He shall swear on that day [lit. he will raise. The word יִשָּׂא] is only an expression of swearing; he will swear to them, I will not be a 'Chovesh.' I will not be one of those confined to the study hall, since, in my house there is neither bread nor clothing; I have understanding neither of the Mishnah nor of the Aggadah. Another explanation according to the simple meaning is: I will not be a confiner; I will not be a judge, who confines the convicts to prison.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז) לא אהיה חובש – אין בי יכולת לעצור אותך בביתי, וכן: נעצרה נא אותך (שופטים י״ג:ט״ו) דמנוח.⁠א כשאדם מאסף אל ביתו אדם אחד מן החוץ דבר זהב קורא לשון עצור. דְטְנוּד בלעז.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״וכן נעצרה נא אותך דמנוח״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777, פריס 163 (במקום ״אל ביתו... זה״): ״את חבירו מן השוק לתוך ביתו״.
ישא – ישבע, כמו לא תשא את שם י״י (שמות כ׳:ו׳).
חובש – כמו חובש מכה, והטעם עוצר וכת׳ יורש עצר (שופטים י״ח:י״ז).
ואין שמלה – אפילו לנפשי.
יִשא He will swear (comp. לא תשא את שם ײ thou shalt not swear by the name of the Lord, Exod. 20:7).
חובש Ruler.⁠1 It is the same verb as in הובש מכה 'dressing a wound ;' comp. עֶצֶר power (Judg. 18:7).
There is no clothing. Even for myself.
1. A.V., Healer. According to Ibn Ezra, 1st ,עצר═חבש, to keep or press together; 2nd, to rule. See note 20, c. i., and Ibn Ezra on Job 34:17.
לא אהיה חובש – ועוצר ואוסר אדם בשבילך לדין.
ואתה אומר שמלה לך והרי בביתי אין לחם ואין שמלה – ואיני פנוי לכך.
ישא – פירוש: ישא האל בפיו, כלומר ישבע, וכן: לא תשא את שם י״י אלהיך לשוא (דברים ה׳:י׳).
וחובש – מושל, נקרא כן לפי שחובש ואוסר העוברים על מצותיו, וכמוהו: האף שונא משפט יחבש (איוב ל״ד:י״ז).
וטעם לא אהיה – כי איני ראוי לכך, כי אין בביתי לחם ושמלה, ואף על פי שאני מתראה בחוץ בשמלה זו. וכל זה אמר להודיע כי עניות ומסכנות רב יהיה בעיר כי אפילו המתראים בחוץ, ביתם רק מכל טוב.
והדרש: לא אהיה חובש – לא הייתי מחובשי עצמן בבית המדרש, ובידי אין לחם ואין שמלה – שאין בידי לא טעם מקרא ולא טעם משנה.
ישא – הטעם פה ישא קולו.
חובש – כטעם זה יעצור בעמי (שמואל א ט׳:י״ז), אין לחם. הוא יאמר להם יותר ממה שהעירוהו.
אבל ישא וישבע ביום ההוא לאמר, שלא לבד הקצין שהוא מנוי גדול, אבל אפילו חובש בבית הסוהר לא יהיה, כי הנה אף על פי שהוא לבוש בשמלה הוא עני ודל ובביתו אין לחם ואין שמלה, וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים, ולכן יהיה סוף דבריו לא תשימוני קצין עם: והנכון בעיני שהוא משיב לדבריהם שאמרו לו והמכשלה הזאת תחת ידך, והיה תשובתו לא אהיה חובש, רוצה לומר אם תהיה העדה הנכשלת הזאת תחת ידי, הנה כפי רשעתה ראוי לדון אנשיה כלם לבית האסורים, ואני איני רוצה להיות חובש שלהם, ועוד אודיעך שאם בעניני ההנהגה תכניסני הנה אמות ברעב, כי בביתי אין לחם ואין שמלה, ואם אטריד את עצמי כל היום וכל הלילה בעסקי צבור לא יהיה לי לחם לאכול ובגד ללבוש, וגם לא יהיה תפארתכם ותועלתכם שאהיה אני קצין, לפי שאתן גמולכם בראשיכם כפי רשעתכם, ולכן אומר אליכם בדרך עצה שלא תשימוני קצין עם, כי לא יהיה לטובתכם, והודיע הנביא בזה גם כן שבזמן חרבן ירושלם ירבה הדלות והעניות בעם עד אשר לא יאבה אדם שיאמרו לו שהוא עשיר ושיש לו דבר מה, יכחיש ויאמר שבביתו אין לחם ואין שמלה, וכמו שהיה במצור ירושלם בחרבן בית שני, וחכמים ז״ל דרשו (שבת קכ, א) לא אהיה חובש מחובשי בית המדר׳, ובביתי אין לחם ואין שמלה אין בידי לא טעם ולא משנה ולא דבר אגדה, הנה התבארו הכתובים בכל אחד מהדרכים האלה והותרה השאלה השנית:
ישא – ענין שבועה כמו לא תשא (שמות כ׳:ו׳).
הובש – ענין מאסר כלא כמו חבוש בטמון (איוב מ׳:י״ג).
ישא – והוא ישיב לומר בשבועה לא אהיה מושל החובש את המחויב במאסר כי אינני ראוי למשול.
ובביתי – ר״ל אף שאני מתראה בחוץ לבוש מלבושי פאר אבל בביתי אין כל ואין שעתי מצלחת למשול.
ישא – ישא ידיו כלומר יסלק ידיו מזאת.
לא אהיה חובש – היינו מוכיח לכבוש היצר.
ובביתי אין לחם – זו תורה.
ואין שמלה – זו מדות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז) ישא – ישא קולו ויאמר, כמו לא יצעק ולא ישא (למטה מ״ב:ב׳).
לא אהיה חובש – לא אוכל לעשות עצמי רופא נגעי אחרים, מאחר שאין בביתי לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש. והמכוון בכל זה הוא לומר כי אפילו מי שאין לו לאכול ימאן לקבל שררה. והנה אף על פי שאמרו לו שמלה לך {ישעיהו ג׳:ו׳}, הוא אומר כי בביתו אין שמלה, כלומר שאין לו שמלה אחרת אלא אותה שעליו.
ישא – התחלת הדבור, ישא עליך משל.
חבש – בבית הסוהר (ע״ל א׳ ו׳).
ישא ביום ההוא – ישיב לו לאמר לא אהיה חובש – ר״ל הגם שבימים קדומים היה התמנות הקצין כבוד ותפארת, אז לא היו עזי פנים מצויים, והיה זה שררות, אבל עתה לא קצין אהיה רק חובש – שוטר החובש ואוסר בבית הסוהר, זאת תהיה מלאכתי עתה, כי רבו המעיזים זאת שנית, כי אהיה מוכרח להתבטל עי״כ מכל עסקי, עד שאח״כ ארד מנכסי. ושיעור הכתוב,
לא אהיה חובש – עד שעי״ז ארד מנכסי,
ובביתי אין לחם ואין שמלה – כי אהיה מוכרח לפנות מכל עסקי אל דין ודברים ומריבות עם, לכן אבקש,
לא תשימני קצין עם ומה היה הסבה לירידתם פלאים כ״כ? הוא.
והוא1 יִשָּׂא – ישיב לו2 בשבועה3 בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר – וְיֹאמַר, לֹא אֶהְיֶה מושל4 ושופט5 הַחֹבֵשׁ את המחוייב במאסר6 כי אינני ראוי למשול, ואף שאני מתראה בחוץ לבוש מלבושי פאר, אין שעתי מצלחת למשול7, וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה8 אפילו לנפשי9 ולכן איני ראוי למשול10, לכן אבקש כי11 לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם, כי לא יהיה זה לטובתכם12:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. שאין ישא אלא לשון שבועה (רש״י, אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון, מלבי״ם).
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. רש״י.
6. רש״י, רד״ק, מצודת דוד. ומלבי״ם ביאר שחובש הוא שוטר החובש בבית הסוהר.
7. מצודת דוד.
8. רש״י ורד״ק ביארו את הפסוק גם על פי דרש הדרש לפיו ״לא אהיה חובש״ לא הייתי מחובשי בית המדרש, ״בביתי אין לחם ואין שמלה״ אין בידי לא טעם משנה ולא טעם אגדה. וכל זה אמר להודיע כי עניות ומסכנות רב יהיה בעיר כי אפילו המתראים בחוץ ביתם ריק מכל טוב (רד״ק).
9. אבן עזרא.
10. רד״ק, מצודת דוד.
11. מלבי״ם.
12. אברבנאל. מלבי״ם מבאר שתשובתו היא שמאחר ורבו עזי פנים איני יכול להיות קצין אלא רק שוטר, ובכל זאת לא אהיה חובש כי עי״ז ארד מנכסי ולא יהיה בביתי לחם ושמלה כי אהיה מוכרח להתפנות מעסקי לדין ודברים ומריבות העם, ולכן אבקש שלא תשימוני קצין.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ח) כִּ֤י כָֽשְׁ⁠לָה֙ יְ⁠ר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וִיהוּדָ֖ה נָפָ֑ל כִּֽי⁠־לְ⁠שׁוֹנָ֤ם וּמַֽעַלְ⁠לֵיהֶם֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔הי״י֔ לַמְר֖וֹת עֵנֵ֥י כְ⁠בוֹדֽוֹ׃
For Jerusalem is ruined and Judah has fallen because their tongue and their doings are against Hashem to provoke the eyes of His glory.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֲרֵי אִתְקִילוּ יַתְבֵי יְרוּשְׁלֵם וֶאֱנַשׁ יְהוּדָה גָלוּ אֲרֵי מַמְלֵל פּוּמְהוֹן וַאֲגַר עוֹבָדֵיהוֹן גְלַן קֳדָם יְיָ וּמַרְגְזִין קֳדָם יְקָרֵיהּ.
ממא קד אפתקר אל ירושלם ואל יהודה קד וקעו ממא לסאנהם ושמאילהם אלי אללה יכ׳אלפון בהא מא קצדה פי ג׳לאלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אכי לשונם ומעלליהם אל י״י – לנגדו להכעיסו.
למרות עיני כבודו – להקניט לפני כבודו.
[דבר אחר: עניני כבודו.]⁠ב
א. בדפוסים מופיע כאן תוספת של ר״י קרא. הביאור מופיע בשם ר׳ יוסף בכ״י אוקספורד 34, ובעילום שמו בכ״י וטיקן 94.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י ברלין 122, ס״פ I.11, אוקספורד 34, ועוד כ״י, אך אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260.
For Jerusalem stumbled They are all faulty and falling, and no one assists the next one. Why? Because they refused to obey, and now, they all provoke.
for their tongue and their deeds are against the Lord [lit. to the Lord;] against Him to provoke Him.
to provoke the eyes of His glory to provoke before His glory. Another explanation is: to provoke the matters of His glory.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

כי כשלה ירושלם ויהודה נפל – מכל הדברים הללו הנזכרים למעלהא תכשל ירושלם, שלא יהא בהם לא משען ולא משענה, לא גיבור ולא איש מלחמה, ולא קוסם ולא נביא ולא אחד בהם מכל הנזכרים בעניין.
ומי גרם להם שלא יהא בהם אחד מכל אילו, כי לשונם ומעלליהם אל י״י למרות עיני כבודולשונם ומעלליהם אינו אלא להכעיס לפני המקום.
למרות עיני כבודו – פתרונו: להכעיס לפני כבודו, שלא למדו לשונם מילדותם כי אם למרות עיני כבודו, ומי שלא למד בילדותו תורה, איך יהיה בזקנותו חכםב שופט ונביא וקוסם וזקןג או שר חמשים ונשוא פנים או יועץ וחכם חרשים ונבון לחש (ישעיהו ג׳:ב׳-ג׳). שהרי אם אין גדיים – אין תיישים,⁠ד אם אין קטנים – אין גדולים, אם אין גדולים – אין חכמים, אם אין חכמים – אין נביאים.
א. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 163. בכ״י לוצקי 778: ״כאן״.
ב. כך בכ״י פריס 163, לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״חכם״.
ג. כך בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778 חסרה מלת: ״וזקן״.
ד. כך בכ״י לוצקי 778. בכ״י פריס 163, לוצקי 777 (במקום ״גדיים... תיישים״): ״גדולים אין ראשים״.
לשונם ומעלליהם – כל דיבורם וכל מעשיהם לפאת השם.
למרות – פתחות הלמ״ד בעבור ה״א הבנין החסר, וכמוהו לנחותם הדרך (שמות י״ג:כ״א).
וטעם עיני – בפרהסיא.
כי לשונם ומעלליהם אל ה' For their tongue and their doings with regard to the Lord.⁠1
למרות To provoke. ל has Pathah, because of the omission of ה, the characteristic of the Hiphil; להמרות ═ למרות comp. להנחותם ═ לנחותם to lead them (Ex. 13:21).
The eyes of His glory. Publicly.⁠2
1. A.V., Are against the Lord.
2. The eyes of His glory are, according to Ibn Ezra, the eyes of all nature, which witness the actions done publicly.
ומה שלא ימצא איש משען אף באחיו בשרו כי הסיר המקום מהם כל משען וכשלה ונפלה,
לפי שלשונם ומעלליהם אל י״י – בגלוי ובעזות למרות את פיו ולהכעיסו לעיני כבודו השוכן בתוכם בפרהסיא.
כי כשלה ירושלם – על כי לשונם מוסב, ואינו טעם לשלמעלה אלא כי לשונם ומעלליהם הוא עיקר הטעם. וכן דרך כל המקרא ברוב מקומות כשהוא רוצה ליתן טעם לדבריו חוזר עליהם ונותן בהם טעם.
And She (i.e., Jerusalem) shall stumble and fall, since their speech and their deeds are against the LORD, openly and brazenly, to rebel against his word, to vex him in the presence of His majesty, which dwells among them publicly. (The phrase beginning) For Jerusalem has stumbled harkens back to (the phrase beginning) for their speech; it (i.e., the first stich) is not the cause of what precedes it. Rather for their speech and their deeds [are against the LORD] is the primary cause (i.e., that Jerusalem has fallen).⁠1 And this is the convention of Scripture in most places: when it wants to provide a reason for what it says, it repeats the words and (in so doing) gives their reason.⁠2
1. In other words, the fall is the consequence of the rebellion.
2. I discussed this commentary in my book, Discerning Parallelism (see Harris, 2004, 76).
כי כשלה – ומה טעם כשלו ונפלו, לפי שחטאו לי״י בפה ובמעשה להכעיסו, וזהו: למרות עני כבודו, כלומר כי הוא רואה מעשיהם והם עוברים על מצותו כאלו הוא אינו רואה מעשיהם.
למרות – כמו: להמרות.
עני – חסר היו״ד עי״ן הפעל.
כי כשלה ירושלים ויהודה נפל – גם זה שנוי מליצות לצרות. ומי שיתן בזה וכל הדומה לזה טעמים וסבות הוא מתהולל או מחולל, ואולם זה הפסוק הוא דברי ישעיה להביננו איך נכון שיהיה כל מה שקדם מן הדלות לישראל, כאלו אמר דעו שכשלה ירושלים וזהו כדרך כי עצר עצר י״י וגו׳ (בראשית כ׳:י״ח), וכן עוד כי רוח ערצים כזרם קיר (ישעיהו כ״ה:ד׳), וכן כי על כל כבוד חופה (ישעיהו ד׳:ה׳).
ואמר כי כשלה יהודה, כפי המפרשים לפי שהנביא קרא לעדת ישראל מכשלה, יאמר הכתוב שהשם הזה ראוי לה, לפי שכשלה יהודה וירושלם, ויותר נכון לפרש שהוא גם כן מתשובת הקצין שזכר, יאמר והנה הסבה אשר בעבורה איני רוצה להיות קצין על יהודה וירושלם, היא לפי שכשלה יהודה במעשיה, ומלכות יהודה כולו נפל מכבודו ובדין ובמשפט יהיה כל צרתם, לפי שהיו לשונם ומעלליהם אל ה׳ למרוד עיני כבודו, כלומר שהיו יודעים רבונם ומכוונין למרוד בו.
עני כבודו – חסר יו״ד עי״ן הפעל.
ומעלליהם – ומעשיהם.
למרות – כמו להמרות והוא מלשון תמורה וחלוף.
כי כשלה – במרבית העוני.
אל ה׳ – ר״ל להקניט אותו.
למרות עיני כבודו – ר״ל שאומרים שעיני המקום המה מחולפים מעיני האדם כי לא יביט ולא ישגיח במעשה הבריות.
למרות כו׳ – נגד השגחתו, שיודעים שרואה מעשיהם ומתכוונים להכעיסו. ואמר כאן שלשה דברים נגד דיבור ומעשה ומחשבה: לשונם הוא בדיבור, ומעללים הוא במעשה, למרות במחשבה.
אל ה׳ – נגד ה׳, כמו ויקם קין אל הבל אחיו (בראשית ד׳:ח׳), חרון אף ה׳ אל ישראל (במדבר ל״ב:י״ד), כי נקבצו אלינו כל מלכי האמורי (יהושע י׳:ו׳).
למרות עיני כבודו – כמו למרות עליון בציה (תהלים ע״ח:י״ז) והוא הפעיל, כמו כי המרו את רוחו (תהלים ק״ו:ל״ג). ואף על פי שהוא משרש מרה, נראה לי שעקרו מרר, וענינו הבאת כעס באחרים, באופן שתגבר בו המרה (fiele), ומזה אל תַּמֵר בו (שמות כ״ג:כ״א) – משרש מרר, אל תגביר בו המרה. ואחר כך הושאל שרש מרה על כל סרבנות ומיאון לשמוע בקול אחרים (מפני שהסרבנות מביאה לידי כעס, כשאדם רואה חברו שאינו שומע בקולו), ואמרו כי פיהו מריתי (איכה א׳:י״ח), ולא מרו את דברו (תהלים ק״ה:כ״ח), וכן כאן למרות עיני כבודו – להקניט ולהכעיס עיניו הנכבדות והקדושות, כלומר עושים לנגד עיניו מעשים שבראותו אותם יכעס.
עיני כבודו – כבוד עיניו, או כי עינים שהם כלים גשמיים לא יתיחסו לעצם הנשגב, אבל יתיחסו העינים לכבודו, כי כבודו הוא המלא עולם כמו שת״א בכל מקום יקריה דה׳.
כי כשלה ירושלם עיר הממלכה, ועי״כ כל יהודה נפל – כי יפלו המתנהלים עת יכשל המנהל כי לשונם – הנה במצות שבין אדם למקום היו צבועים, לובשים אדרת שער למען כחש כאילו הם עובדים את ה׳, אומר מה שבלשונם ובמעלליהם בגלוי ירמו כי הם אל ה׳ – ועובדים אותו, מה יועילו בזה אחר שלבם לא נכון עמו הלא זה רק,
למרות עיני כבודו – בזה ימרו כבוד עיני השגחתו כאילו כעיני בשר עיניו הבלתי צופה תעלומות לב זאת שנית כי גם את בני אדם לא יוכלו לרמאות בזה, כי הלא.
ומכל הדברים הללו התנבא ישעיהו1 כִּי כָשְׁלָה – תיכשל2 יְרוּשָׁלִַם במרבית העוני3 וִיהוּדָה נָפָל – תיפול4, כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל יְהוָה גרמו להם זאת5, בהקניטם אותו6 לעבור על מצוותו7, לַמְרוֹת – בְּהַמִּירָם את8 עֵנֵי – עיני9 כְבוֹדוֹ של הקב״ה בעיני האדם בחושבם שלא יראה מעשיהם10, בעוד שגם את בני האדם לא יכולים לרמות בזה, כי הלא11:
1. ר״י קרא.
2. ר״י קרא.
3. מצודת דוד.
4. ר״י קרא.
5. ר״י קרא.
6. מצודת דוד.
7. רד״ק.
8. אבן עזרא, רד״ק. והוא מלשון תמורה וחלוף (מצודת ציון).
9. מלשון עיניים, כלומר בחושבם שהוא אינו רואה את מעשיהם הם ימרו את עיני השגחתו של ה׳ (רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם). ורש״י ביאר ענייני כבודו. והזכיר עיניים משום שמעשיהם בפהרסיא (אבן עזרא).
10. שהיה מנהגם ללבוש אדרת שער למען כחש כאילו הם עובדים את ה׳ וליבם לא נכון עמו ובזה המרו את עיני ה׳ שכביכול הם כעיני בשר ודם (מלבי״ם).
11. מלבי״ם.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יהגהות ר״י קרא על פירוש רש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(ט) הַכָּ⁠רַ֤ת פְּ⁠נֵיהֶם֙ עָ֣נְ⁠תָה בָּ֔ם וְ⁠חַטָּ⁠אתָ֛ם כִּסְדֹ֥ם הִגִּ֖⁠ידוּ לֹ֣א כִחֵ֑דוּ א֣וֹי לְ⁠נַפְשָׁ֔ם כִּי⁠־גָמְ⁠ל֥וּ לָהֶ֖ם רָעָֽה׃
The show of their countenance testifies against them, and they declare their sin as Sodom; they do not hide it. Woe to their soul! For they have wrought evil to themselves.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אִשְׁתְּמוֹדָעוּת אַפֵּיהוֹן בְּדִינָא אַסְהֵיד בְּהוֹן וַחֲטָאֵיהוֹן כִּסְדוֹמָאֵי קָבְלִין וְלָא מָנְעִין וַי לְנַפְשֵׁיהוֹן אֲרֵי גְרַמוּ דְתֵיתֵי לְהוֹן בִּישָׁא.
הכרת פניהם ענתה בם – הדא הוא דכתיב ולא עצר כח ירבעם, א״ר שמואל בר נחמני אתה סבור שירבעם ניגף ולא ניגף אלא אביה, ולמה ניגף אמר רבי אבא בר כהנא על (ידי) שהעביר הכרת פניהם של ישראל שנאמר הכרת פניהם ענתה בם.
פראסהֿ וג׳וההם תשהד עליהם וכ׳טאיאהם כאהל סדום הם יכ׳ברון בהא לא יג׳חדון אלויל לנפוסהם פאנהם קד אולוהא שרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

הכרת פניהם ענתה בם – צורתו המקורית ׳הנכרה׳1 בדומה ל״רוח והצלה״ (אסתר ד׳:י״ד), היינו התרברבותם הגאותנית ניכרת על פניהם.⁠2
1. הש׳ ריב״ג באללמע עמ׳ 87, 132 (רקמה עמ׳ קה, קנו).
2. קצת דומה לרס״ג על אתר, ריב״ג באצול ערך ׳נכר׳ וראב״ע על אתר.
הכרת פניהם – עון שהן מכירים פנים בדין היא ענתה בם לפני.
לשון אחר: הכרת פניהםא – נִכרים הם בעזות פניהם.
כסדוםב הגידו – בפרהסיא עשו.
א. כן בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34, פרמא 3260. בכ״י לוצקי 778, ברלין 122 חסר: ״הכרת פניהם״.
ב. כן בפסוק ובכ״י ברלין 122 ועוד כ״י. בכ״י לוצקי 778: ״בסדום״.
The recognition of their faces The sin that they recognize faces [i.e., show favoritism] in judgment testified against them before Me. Another version is: The recognition of their faces–They are recognizable by the boldness of their faces.
like Sodom they told, they did not deny They committed [sins] publicly.
הכרת פניהם ענתה בם – מעזות פניהם ניכרים מעשיהם מה הם,⁠א והכרת פניהם מעידה בהם. ולשון בני אדם הוא, כשאדם רואה דבר כיעור בחבירו הוא אומר לו מעשיך מעידים עליך מי אתה.
הכרת פניהם – בלעז בְּיִיִן שְפַנְט קונויְישְטְרְא כִּיאילשונְט.
ענתה בם – העידה בם.
וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו – שכשאדם עובר עבירה בגלוי הריהו כאומר לבריות רשע הוא.
אוי לנפשם כי גמלו להם רעה – שהם גרמו לעצמםב כשמכעיסין לפניו,⁠ג שלא נמצא בהם איש שופט ונביא ולא נשוא פנים ונבון לחש. וכל כך למה, לפי שלא למדו ללכת בדרכי האלהים ולא הכירו דרכיו ולא ישבו נתיבותיו (איוב כ״ד:י״ג).
א. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777 (במקום ״מה הם״): ״הרעים מהם״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״שהם גרמו לעצמם״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 חסר: ״כשמכעיסין לפניו״.
הכרת – יש אומרים מגזרת כרת.
והישר: מגזרת הכירוהו (בראשית מ״ב:ח׳), והדגש לחסרון הנו״ן, והנה נרא׳ במלת ינכר שונא (משלי כ״ו:כ״ד), והטעם מי שיכיר בפנים לדעת תולדת הגוף, הם יענו ויודו דרך האמת, אין צריך לעדים על כן.
וחטאתם כסדום הגידו – וטעם לא כחדו, כי המכחד עוד יש לו מעט בושה.
הכרת. According to some, the cutting off, derived from כרת to cut off, but more correctly, the knowing of; comp. הכירהו they knew him (Gen. 42:8); the Dagesh in כ indicates the omission of the radical נ which appears in ינכר He is known (Prov. 26:24).⁠1 He who is able to judge of the constitution of the whole body from the face will find in it the declaration and confession of the truth; no further evidence is wanted.⁠2
And they tell their sin like Sodom. They do not even conceal their sins; for he who does conceal them feels at least ashamed of what he has done.
1. The first explanation is probably rejected, because הכרת would then be status constructus with the definite article ; and this is very exceptional.
2. Their evil designs are clearly written in their face, and easily to be discovered by those who are versed in reading countenances.
הכרת פניהם – שמכירים פנים במשפט ואינן בושים להטות משפט בשביל גדול ונשוא פנים,
היא ענתה בם – שממרין אותו לעיני כבודו שאף על פי שיודעים שאני נצב שם ובקרב אלהים אשפוט אינן נמנעים. ועל המשפט קינתר אותם למעלה בכל הענין לפיכך אף זה מדבר בכך,
וחטאתם – הגדולה כסדום לגאות כמו שקנתר׳ למעלה וגם שיד עני ואביון לא החזיקו לחיותו עמם.
הגידו ולא כחדו – כי בגלוי עושקים ורוצצים דלים ואביונים ואין מושיע. והן הן חטאות סדום כעדות יחזקאל הנביא: הלא זה היה עון סדום גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה. וכאשר ימרוני לעיני כבודי ומכעיסים אותי על פני תמיד מה הן סבורים, שמא לגמול לי רעה – בתמיה.
אוי לנפשם – כי לעצמם הם גומלים רעה ולא לי. כי אין כבודי חסר ונפגם בכך כלום.
הכרת – מענין: ואת אחיו לא הכיר (דברים ל״ג:ט׳), ר״ל כי בפניהם יוכל האדם להכיר שהם רעים.
וחטאתם כסדום הגידו – והם גם כן מגידים חטאתם בפיהם ואינם מכחידים, כמו שהיו אנשי סדום עושים, שהיו מתפארים ברשעם.
ואדוני אבי ז״ל פי׳ הכרת – הה״א שרש, ופירש: עזות פניהם, וכן פירש: לא תבושו תהכרו לי (איוב י״ט:ג׳) – תעיזו פניכם לי, ודמהו ללשון ערב, שאומרים הכר לעזות מצח.
ויונתן תרגם: הכרת פניהם – שהם מכירים פניהם בדין, אשתמודעת אפיהון בדינא אסהיד בהון.
אוי לנפשם – כלומר שתאבד נפשם במותם מפני מעשים הרעים לבד מן הפורענות שיבא להם בחייהם, והנה הם גמלו רעה לנפשם, כלומר לעצמם, ברעה שעושין לאחרים.
לנפשם – נכון שיהיה טעמו בכאן נפש לבד ואין זה הכרחי.
להם – לעצמם, כטעם כי מקללים להם וגו׳ (שמואל א ג׳:י״ג).
וכ״כ השתקעו ברשעתם, עד שהכר׳ פניהם למיעוט בשתם, ענתה בהם על רוע מעלליהם, וחטאתם כסדום הגידו, כי מפני שלא יתביישו ממעשיהם לא כחדו חטאתם, אבל יודו ברוב עזות מצח, אוי לנפשם כי גמלו רעה לעצמם, ונפשותם תענש מפני זה בגהינם.
ענתה בם – הבי״ת דגושה.
ענתה – העידה כמו לא תענה (שמות כ׳:י״ב).
לא כחדו – לא מנעו.
הכרת – היכר עזות פניהם העידה על רשעותם.
וחטאתם – מפרסמים חטאם כאנשי סדום כי המה מגידים ומספרים אותם ולא מנעו מלהגיד וכפל הדבר במ״ש.
כי גמלו – במעשיהם גמלו רעה לעצמם.
הכרת פניהם ענתה בם – שניכרים הם בחטאתם שעושים בגילוי פנים. והכרת פניהם שניכר בפניהם מחשבותם.
כסדום הגידו – בדיבור, כלומר בפרסום, כמו סדום שפרסמו חטאתיהם.
לא כחדו – פירש לא נמנעו לעשות במעשה מפני הבושה.
אוי לנפשם – יש מהן שנולדו בנפשות מעולות ממקום גבוה קא זכו, ועליהם אמר לנפשם שגמלו ליוצרם וצורם וגו׳.
הכרת פניהם – ענין עזות פנים, כמו לא תבושו תהכרו לי (איוב י״ט:ג׳), וכן בלשון ערבי (ר׳ יוסף קמחי).
וחטאתם כסדום הגידו – דרך משל, ואין הכוונה שהגידו בפה (כדעת גיזניוס), אלא במעשה (כפירש״י: בפרהסיא עשו), כמו כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים (שמואל ב י״ט:ז׳) וזה כאנשי סדום, שהיו חוטאים בפומבי ובלא בושת פנים.
הכרת – הכרה בחוש, ויידעה בשכל, והכרת הפנים, הוא הרושמים הנראים על הפנים בה יוכרו תהלוכות הנפש וסתריה, (דיא פיזיאנאמיא).
ענתה בם – ענה הנקשר עם את, הוא תשובת שאלה עם למ״ד, הרמת קול. עם ב׳, ענין עדות, לא תענה ברעך עד שוא.
לא כחדו – המכחיש חברו, הוא בדבר שיודע בו, והמכחד הוא בדבר שאין יודע בו אבל פה הכחד עזות יותר מן כחש, שגם חטאתם שאינה גלויה פרסמו הם בעצמם, וכדברי חז״ל (יומא פו) הא בחטא מפורסם וכו׳.
הכרת פניהם – סימני הצביעות והחנופה הנכרים על הפנים ענתה בם – הם יעידו על אשר בם במעמקי לבבם מהזיוף והחונף, כי כבר יוכר על הפנים הירא ה׳ באמת מן המזייף והצבוע וזאת שלישית, כי גם אם בדברים שבין אדם למקום נסתרה דרכם, הלא.
וחטאתם כסדום – החטאים שידמו בם אל סדום, שהם החטאים שבין אדם לחברו שזה היה ג״כ חטאת סדום הגידו לא כחדו – הלא חטאים כאלה עושים בפרהסיא, ומי יטעה לחשוב שהם יראי ה׳ וזאת רביעית שגם אם תמצא ידם לרמאות ולזייף הלא אין מרמאים רק א״ע, כי אוי לנפשם כי גמלו להם לעצמם רעה ופורעניות, כי.
הַכָּרַת – היכר עזות1 פְּנֵיהֶם עָנְתָה – העידה2 בָּם על רשעותם3, וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ – עשו בפרהסיא4, לֹא כִחֵדוּ – לא מנעו עצמם5 מלספר על מעשיהם הרעים6, אוֹי לְנַפְשָׁם שתאבד לאחר מותם מלבד הפורענות שתבוא להם בחייהם7, כִּי גָמְלוּ לָהֶם – לעצמם8 רָעָה ופורענויות9 במעשיהם10 שהרעו לאחרים11:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד. רש״י הביא ביאור נוסף ולפיו העוון שהם מכירים פנים בדין היא ענתה בם לפני. ורד״ק ביאר שהיה ניתן להכיר בפניהם שהם רעים וחטאים. ומלבי״ם ביאר שסימני הצביעות והחנופה הנכרים על הפנים יעידו על אשר בלבבם.
4. רש״י.
5. מצודת ציון.
6. רד״ק. מלבי״ם מבאר שחטאי סדום שהם החטאים שבין אדם לחברו הם עשו בפהרסיא ולכך הכירו הכל בצביעותם ומי יטעה לחשוב שהם יראי ה׳, ולכן אוי לנפשם כי הם מרמים רק את עצמם.
7. רד״ק.
8. רד״ק.
9. מלבי״ם.
10. מצודת דוד.
11. רד״ק.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(י) אִמְר֥וּ צַדִּ֖⁠יק כִּי⁠־ט֑וֹב כִּֽי⁠־פְ⁠רִ֥י מַעַלְ⁠לֵיהֶ֖ם יֹאכֵֽלוּ׃
Say of the righteous, that it shall be well with him; for they shall eat the fruit of their doings.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
אֱמָרוּ לְצַדִיקָא טוֹבֵיכוֹן אֲרֵי פֵרַי עוֹבָדֵיהוֹן יִשְׁתַּלְמוּן.

רמז שצה

אמרו צדיק כי טוב – וכי יש צדיק טוב ושאינו טוב, אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ואינו טוב לבריות צדיק שאינו טוב, כיוצא בדבר אתה אומר אוי לרשע רע וכי יש רשע רע ורשע שאינו רע, אלא רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות רשע שאינו רע. הזכות יש לה קרן ויש לה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, עבירה יש לה קרן ואין לה פירות שנאמר אוי לרשע רע, אלא מהו ויאכלו מפרי דרכם, עבירה שעושה פירות יש לה פירות, עבירה שאינה עושה פירות אין לה פירות. מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי י״י וגו׳, מאי ולחושבי שמו, א״ר יוסי אפילו חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע י״י, ואלה מהו הנני מביא על העם הזה פרי מחשבותם, מחשבה שעושה פירות הקב״ה מצרפה למעשה, שאינה עושה פירות אין הקב״ה מצרפה למעשה. למען תפוש את בית ישראל בלבם בע״א כתיב.
דבר אחר: אמרו צדיק כי טוב – כשאדם מזכיר את הצדיק מזכירו לטובה, וכשמזכיר את הרשע מזכירו לרעה שנאמר אוי לרשע רע, וכן הוא אומר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב.
דבר אחר: אמרו צדיק – לצדיקו של עולם כי טוב במה שעושה לכם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם. לפיכך נוטלים לולביהם בסוכות ואומרים הודו לי״י כי טוב. כתיב צדקתך כהררי אל, מה הרים הללו נזרעים ועושים פירות כך מעשיהם של צדיקים נזרעים ועושים פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב. משפטיך תהום רבה מה התהום הזה לא נזרע ולא עושה פירות כך אין הרשעים עושים פירות שאם עושים פירות מחריבין את העולם.
לאנה כמא יג׳ב אן יקאל ען אלצאלח מא אג׳ודה ואנה סיאכל ת׳מר שמאילה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אמרו – למי שהוא צדיק כי טוב עשה.
Praise the righteous man for he is good Say to the righteous man that he did good.
אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו – פתרונו: שבחו צדיק כי טוב יהיה לו באחריתו.
ומה היא הטובה: כי פרי מעלליהם יאכלוא – אם היום למדב תורה להכיר את קונו, מחר יתמנה שופט ויועץ חכם חרשים.
א. ״פתרונו... יאכלו״ הושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 778 והושלם מכ״י לוצקי 777, פריס 163, מינכן 5.
ב. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י פריס 163, לוצקי 777: ״יתמנה ללמוד״.
אמרו – יש אומרים שבחו כמו את י״י האמרת (דברים כ״ו:י״ז), והישר בעיני שהוא מלשון אמירה בלב ובפה.
יאכלו – כל הצדיקים והוא דרך קצרה והטעם שלא תחשוב כי צדיק אחד לבדו יאכל פרי מעלליו.
וטעם זה הפסוק דבוק עם אוי לנפשם.
אמרו According to some, Praise ye (comp. Dent. 26:17); I prefer Say ye, from אמר to say—in the heart or with the mouth.⁠1
Shall they eat. They, that is, all the righteous (for these words have to be supplied);⁠2 as if to say, Do not think that only one righteous man shall enjoy the fruit of his actions. This verse is closely connected with the preceding.⁠3
1. In the heart or with the mouth—that is, to think or to declare—is added because the context—here as well as Deut. 26:17—requires rather the verb to think, to be convinced, than to speak. In his commentary on Deut. 27:11, Ibn Ezra confesses to have obtained this explanation from R. Jehudah Hallevi.
2. The ellipsis is assumed by Ibn Ezra to explain the discord between the singular צדיק and the plural יאכלו.
3. The preceding verse concludes with exclaiming: Woe unto them, etc. In this verse it is shown that they might as well have enjoyed the divine blessings, for the righteous enjoy, etc.
אמרו צדיק כי טוב – לו ואף על פי שתראוהו מעונה ומדוכא נגש ונענה,
כי – סוף סוף פרי מעלליו הטובים אוכל ולא יקפח הקב״ה שכרו ותקוה ואחרית תהיה לו.
אמרו – אינו צווי לאנשים מיוחדים אלא לכל אדם, כמו: ראה ריח בני (בראשית כ״ז:כ״ז), אמר למלך ולגבירה (ירמיהו י״ג:י״ח), והדומים להם. אומר לכל מי שיכיר האמת וידע כי משפט האל אמת, אמרו וקראו לכל כי אל צדיק י״י, ישלם לכל צדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו. וסמך זה לפסוק אוי לנפשם (ישעיהו ג׳:ט׳), לפי שלפעמים יהיה טוב לרשע בעולם הזה, אמר כי על כל פנים תאבד נפשו גמול מעשיו הרעים, כי אל אמונה ואין עול (דברים ל״ב:ד׳).
צדיק כי טוב – פירוש: צדיק כאשר יהיה טוב, שלא ישוב מצדקתו ועשה עול,⁠1 אמרו כי פרי מעלליהם יאכלו בזה או בבא. וכן אמרו:
1. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל ל״ג:י״ח.
צדיק – לצדיק.
כי טוב – יהיו לו.
מעלליהם – כנוי לצדיק שהוא סוג לאישים רבים כמו נסו ואין רודף רשע (משלי כ״ח:א׳), והפך זה וצדיקים ככפיר יבטח (משלי כ״ח:א׳), כי האישים הרבים הנה המין והכלל יכללם, וכן שינה ואמר על הרשע ידיו ולו, והכל נכון בעברי ובהגיון, וכל אלה הענינים מטבע סוג האפשרי. וגם שינה בכאן ממה שכתב במשלי, כי לצדיק אמר לשון רבים, ואל הרשע לשון יחיד, ומי שיכוין בזה טעמים הנה הוא שוטה גמור.
ולכן סמך לזה אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, והוא נמשך עם המאמר הקודם, וענינו שידיעת ההפכים אחת, כי בעבור שאמר ברשעים אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, הוציא מזה כלל אחד והוא אמרו צדיק כי טוב, רוצה לומר אמרו אם כן והאמינו ומה רב הטוב הצפון לצדיק והמיועד לנפשו בגן עדן, כיון שהרשעים אשר זכרתי פרי מעלליהם יאכלו, ולכן אמר אמרו צדיק כי טוב בלשון יחיד ופרי מעלליהם בלשון רבים, לפי שחוזר אל הרשעים שזכר למעלה, ועל דרך זה אמר המשורר (תהלים יח, יג) ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלהים שופטים בארץ, ואפשר לפרש אמרו צדיק כי טוב, מלשון גדולה ורוממות, כמו (דברים כו, יז) את ה׳ האמרת, וקרא צדיק לאותו האיש שאמרו לו קצין תהיה לנו, והוא בצדקתו לא רצה לקחת הקצינות, ועליו אמר הנביא האיש אשר אלה לו שיאמרו לו קצין תהיה לנו, והוא ישיב דברים נכוחים כמו שזכר ויבעט בשררה, השליטו והגדילו את הצדיק הזה כי הוא באמת איש טוב, כיון שאמר שאם תהיה ההנהגה בידו פרי מעלליהם יאכלו רשעי הדור.
אמרו – ענינו שבח ורוממות כמו את ה׳ האמרת (דברים כ״ו:י״ז) והוא לשון מושאל מהנוף העליון ברום האילן הנקרא אמיר כמ״ש בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳).
אמרו צדיק – שבחו ורוממו את הצדיק כי עשה את הטוב כי הצדיקים יאכלו גמול מעשיהם ולזה שבחוהו למען ילמדו ממנו לטוב להם.
אמרו צדיק כי טוב וגו׳ – שבחו את הצדיק כמו יתאמרו כל פעלי כו׳ (תהלים צ״ד:ד׳).
כי פרי מעלליהם – היינו שהקרן קיימת לעולם הבא, אבל הפירות שנאכלין בעולם הזה אימתי? בזמן שיש בדור הרבה צדיקים. אבל אם אינו אלא צדיק אחד גם פירותיו אין נאכלין בעולם הזה, וז״ש כי פרי מעלליהם יאכלו בלשון רבים.
אמרו צדיק – אחר שאמר אוי לנפשם כי גמלו להם רעה {ישעיהו ג׳:ט׳}, באה פורענותם לנגד עיניו בדמיונו, ואמר הלא תודו ותבינו כי הצדיק טוב לו.
אמרו צדיק – אמרו על הצדיק, הכריזו הצדיק ואמרו כי טוב לו, וקרוב לזה אמונתך ותשועתך אמרתי (תהלים מ׳:י״א).
כי טוב – הכוונה כי טוב לו (רש״י בפסוק שאחר זה, וכן רוזנמילר וגיזניוס), ומצאנו טוב גם בלא ל׳ להוראת ההצלחה, ונשבע לחם ונהיה טובים (ירמיהו מ״ד:י״ז).
אמרו אל הצדיק – והודיעו אותו לאמר כי הצדק אינו דבר הנדרש לצורך תועלת חיצונית, להשיג ע״י כבוד או גמול, עד שהצדק יהיה רק אמצעי להשיג ע״י את הטוב המבוקש,
רק כי טוב – הצדק טוב מצד עצמו והוא תכלית לעצמו, עד שאין לבקש עמו טוב זולתו,
כי פרי – מעללי הצדק נמשלים לעץ עושה פרי ותנובה, ומהו פרי העץ הזה, הגמול שישא בעד מעלליו, ר״ל גמול הצדק אינו דבר נפרד ממעללי הצדק, רק הם פרי הצדק ותולדותיו, כל הנוטע עץ הצדק יאכל פריו, וכן
אִמְרוּ – תאמרו1 לַצַדִּיק כִּי את הַטוֹב עשה2, ושבחו אותו כי טוב יהיה לו באחריתו3, כִּי כל הצדיקים4, את פְרִי מַעַלְלֵיהֶם – גמול מעשיהם5 יֹאכֵלוּ, ולזה שבחוהו למען ילמדו ממנו לטוב להם6:
1. רש״י, רד״ק, מלבי״ם. ומצודת דוד ביאר שִׁבְּחוּ ורוממו. והוא לשון מושאל מהנוף העליון ברום האילן הנקרא אמיר כמו שכתוב (לקמן יז, ו) ״בְּרֹאשׁ אָמִיר״ (מצודת ציון).
2. מצודת דוד.
3. ר״י קרא.
4. אבן עזרא.
5. מצודת דוד. שאם היום למד תורה להכיר את קונו, מחר יתמנה שופט ויועץ חכם חרשים (ר״י קרא). מלבי״ם ביאר אמרו לצדיק שהצדק אינו נדרש לצורך תועלת חיצונית כמו שכר וכבוד, אלא שהצדק הוא טוב בפני עצמו, כי מעללי הצדק נמשלים לעץ עושה פרי ותנובה, וכך גם השכר על הצדק הוא חלק בלתי נפרד ממנו. ואברבנאל ביאר את הפסוק על הצדיקים לעומת הרשעים, דהיינו ״כי טוב״ על הצדיקים לעולם הבא בגן עדן, ו״פרי מעלליהם יאכלו״ על רשעי הדור.
6. מצודת דוד. וסמך פסוק זה לפסוק ״אוי לנפשם״, לפי שלפעמים יהיה טוב לרשע בעולם הזה, לכן אמר כי על כל פנים תאבד נפשו גמול מעשיו הרעים כי (דברים לב, ד) ״אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל״ (רד״ק). ובמדרש, ״אמרו צדיק כי טוב״ וכי יש צדיק טוב ושאינו טוב?! אלא טוב לשמים וטוב לבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ואינו טוב לבריות צדיק שאינו טוב... הזכות יש לה קרן ויש לה פירות שנאמר ״כי פרי מעלליהם יאכלו״, עבירה יש לה קרן ואין לה פירות שנאמר ״אוי לרשע רע״. דבר אחר, ״אמרו צדיק כי טוב״ כשאדם מזכיר את הצדיק מזכירו לטובה, וכשמזכיר את הרשע מזכירו לרעה, שנאמר ״אוי לרשע רע״. דבר אחר, ״אמרו צדיק״ לצדיקו של עולם [-הקב״ה] ״כי טוב״ במה שעושה לכם, שנאמר ״כי ביום הזה יכפר עליכם״, לפיכך נוטלים לולביהם בסוכות ואומרים הודו לה׳ כי טוב (ילקוט שמעוני).
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יא) א֖וֹי לְ⁠רָשָׁ֣ע רָ֑ע כִּֽי⁠־גְ⁠מ֥וּל יָדָ֖יו יֵעָ֥שֶׂה לּֽ⁠וֹ׃
Woe to the wicked! It shall be ill with him; for the work of his hands shall be done to him.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
וַי לְרַשִׁיעַיָא דְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין אֲרֵי גֻמְלָא דִידֵיהוֹן יִתְּתֵב לְהוֹן.
כד׳אך יג׳ב אן יקאל אלויל ללט׳אלם אלרדי ואנה סיכאפא במא אולת ידאה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(יא-כו) […] וכק׳ יכבוש עונותינו ותשליך במצלות ים כל חטאתם כדלך האהנא מתיך וגברתך מתיהן וגבורתן ולפט׳ה נקתה פראג פי ג׳ מואצע פי אלמקרא ונקתה לארץ מזה כמוה נקה וכל הנש׳ מזה כמוה ואמא מק נתן ומקשה משט ושפח יגרד וסאיר מא תרגמתה ממא ליס ישתק מן שי פהו מפרד.
נטיר מא קאל פי אלרגאל גבהות אדם קאל פי אלנסי יען כי גבהו וכמ׳ עדד פי אלרגאל י׳ג׳ נוע ממא ינתפע בה הו קו׳ כל משען כדלך פי אלנסי י׳ג׳ זינה מן אלחלי הו קו׳ העכסים והשביסים וכמ׳ וצף ח׳ אנואע מן אלאמלאך ועל כל ארזי הלבנון כדאך וצף ללנסי ח׳ אנואע מן זינה אלכסוה הו קו׳ המחלצות והגליונים וכמא אן פי אלרגאל מן ידל באנה גבאר כדאך יכון פי אללבאס אחסן ומנהן פי אלכסוה אחסן בהא פלדלך וצף אלחלי עלי חדה ואלכסוה עלי חדה ופי תפנין הדה אלאנואע מא הו אדק מן הדא אן בעצ׳הן אבהא פי אלביאץ׳ ובעצ׳הן פי אלמצבגאת ומנהן מן מעאצמהא פי אלסואר אגמל דון סאקהא פי אלכלכל ומנהם בעכס דלך וכדלך פי כל שכץ מן אלדהב ואלפצ׳ה ולא יגוז אן אנואע הדה אלקצה באדק מן הדה לקלה בצרי בה (?) וללא ידכל פי אלגרץ׳ מא ליס הו מן נועה פלהדה אלוגוה יתגה אן יכון עדד הדה אלאנואע פאכבר באנה יזול אפתכאר כל ואחדה במא הי פיה חסני.
וק׳ והחזיקו שבע נשים יכון הדא מן עזה אלרגאל וקד […] קבלה ואיצ׳א יחתג במסאלמה אלחיואן בעצ׳ה בעצ׳א כק׳ אנה אדא גא הדא אלרגול יכון אלדיב ואלחמל יתגאוראן ואלתור ואלדב ירעיאן ואלאסד תאכל אלתבן ואלצביאן תלעב באלחיאת ואלאפאעי הו קו׳ וגר זאב עם כבש ופרה ודוב תרע׳ ושעשע יונק על חר פתן ונחן נרי אלעאלם אלי אלאן בכלאף הדא חתי אן אקויא אלנאס יאכלון צ׳עפאהם מת׳לא ויחתג איצ׳א בקול אללה אן תאבעי הדא אלרגול לא ירון כרא⁠[הה] ולא יאכל גירהם מן מכסבהם שיא הו קו׳ נשבע יי׳ בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עד והודא כל אמה אדא כאנת תחת יד גירהא אדת להם אלכראג.
וממא וצ׳עה אללה עלאמה למגי אלמסיח אן סדום ועמורה תעמר פי דלך אלוקת ותבני גמיע קראהא הו קו׳ ושבתי את שבותהן א׳ש׳ סדם ובנתיה וא׳ ש׳ שמרון ובג׳ פאן כאנת סדם ועמורה מעמורה מבניה פקד גא ואלא פלא והודא הי אלאלאן מקלובה בלד מלח ויחתג איצ׳א בק׳ אן אלמסיח אדא גא תסמע לה אלאמם ותטיע ויפרץ׳ עליהם חגה פי כל סנה אלי בית אלמקדס פאית אמה לם תחג לם ינזל להם אלמטר פי תלך אלסנה הו קו׳ והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הא׳ אל ירושל׳ וליס נרי פי וקתנא הדא אנה ארתפע מטרהא בסבב מא תרכת אלחג ואמתאל הדא כתיר לם ארי אלאשתגאל בה עלי אלבאקי תם עאד אלי.
אוי לרשע רע – שהוא רע לעצמו ורע לאחרים, גורם רעה לו ולאחרים. בתנחומא. [והמקרא הזה מוסב על אמרו שהצדיק טוב לו ואוי לו לרשע.]⁠א
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י ברלין 122, ס״פ I.11, אוקספורד 34, ועוד כ״י, אך אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, פרמא 3260.
Woe to the wicked [who does] evil For he is bad to himself and to others; he brings about harm to himself and to others. [This is found] in Tanchuma (Emor 5). This verse refers back to: Say to the righteous that he is good and woe is to the wicked [who does evil].
אוי וגו׳ – יש אומרים כי רע הוא תואר גוי, והנכון שהוא תואר רשע.
רע. Bad. According to some it is in apposition to אוי woe. Woe, evil, etc. I take it rather as an attribute to רשע woe to the hardened sinner.
ואם תראו רשע מצליח בדרכיו אל תאשרוהו, אמרו לרשע אוי לו – רע לו כי אף על פי שהוא מצליח עכשיו,
סוף כי גמול ידיו – הרע יעשה לו ולא ינצל ואחריתו תכרת כי בכך אתם טועים.
אוי לרשע רע – אוי לרשע שיעשה רע ולא שב מרשעתו, כי על כל פנים גמול ידיו יעשה לו בזה או בבא, אבל בזה העולם יהיה גמולם ברוב, כמו שתראו בישראל כי כשלו ונפלו מפני מעשיהם הרעים ועליהם תצדיקו את הדין.
ורז״ל דרשו הפסוק: אמרו צדיק כי טוב (ישעיהו ג׳:י׳) – וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים וטוב לבריות, זהו: צדיק טוב, ועליו נאמר: כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיהו ג׳:י׳) – שאוכל פירות בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא. טוב לשמים ואינו טוב לבריות, זהו צדיק שאינו טוב. אוי לרשע רע – וכי יש רשע רע ורשע שאינו רע? אלא רע לשמים ורע לבריות, זהו: רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות, זהו: רשע שאינו רע, ורשע רע גמול ידיו יעשה לו בעולם הזה. ואמרו הזכות יש לה קרן ויש לה פירות, שנאמר: כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיהו ג׳:י׳), עברה יש לה קרן ואין לה פירות, שנאמר: כי גמול ידיו יעשה לו, שהעבירה עקרה היא ואין לה פירות, אלא אם כן עשתה פירות כגון שבא על הערוה והוליד ממנה בן.
ויונתן תרגם: אמרו לצדיקיא טוביכון וגו׳.
וטעם אמרו רע – כי יהיה לו רע כמו שקדם כי טוב, ואם כן לא כוון המורה כבודו מונח במקומו.
ויהיה אוי ואבוי לרשע רע, לפי שגמול ידו יעשה לו אם היה הוא הקצין, וכפי כל אחד מהדרכים האלה בפירוש הכתובים הותרה השאלה השלישית. ובפרק קמא דקדושין אמרו (מ, א) וכי יש צדיק שאינו טוב ויש רשע שאינו רע, אלא טוב לשמים וטוב לבריות, וכפי דרכם הצדיק הזה יאכל בעולם הזה פרי מעשיו הטובים והקרן קיימת לעולם הבא, והרשע שהוא רע לשמים ורע לבריות לא אמר בו פרי מעלליו לפי שהעבירה היא עקרה ואינה עושה פירות, וכן אמרו חכמים ז״ל שם, הזכות יש לה קרן ויש לה פירות עבירה יש לה קרן ואין לה פירות, ובבראשית רבה אמרו (ויק״ר כז, א) צדקתך כהררי אל, מה ההרים האלה נזרעים ועושים פירות כן מעשיהן של צדיקים נזרעין ועושים פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, משפטיך תהום רבה, מה התהום הזה אינו נזרע ולא עושה פירות כך אין הרשעים עושין פירות שאם היו עושין פירות היו מחייבין את העולם.
אוי – אבל רשע האוחז ברע ולא שב ממנו אוי לו כי יקבל גמולו משלם.
אוי לרשע – פירוש אבל עבירות אין להם פירות אלא גמול ידיו יעשה לו, ואין לאחרים עמו כלל. ומ״ש צדיק כי טוב, שאין הצדיק אוכל פירות אלא אם הוא צדיק לשמים וטוב לבריות. ומ״ש אוי לרשע רע, היינו שכל העונשים של עבירות הכתוב בתורה הכל בצדק והכל בדין. אלא כשהרע טוב לבריות אזי הקב״ה מטיב עמו גם כן ומענישו בחסד, לא לפי הגמול הראוי על פי הצדק. וז״ש בתחילה צדיק רצה לומר בתחלת העונש לפי הכתוב על פי הצדק, ולבסוף בחסד. וזה שכתוב צדיק ה׳ בכל דרכיו (תהלים קמ״ה:י״ז) היינו דרכי התורה על פי הצדק, והעונש על פי הדין, וחסיד בכל מעשיו (תהלים קמ״ה:י״ז), ולבסוף בשעת מעשה העונש מתנהג בחסד, אבל כשהוא רע לבריות אזי אין מנכין לו מן העונש כלל, אלא כגמול ידיו בשלימות יעשה לו. וז״ש יד ליד לא ינקה רע (משלי י״א:כ״א), היינו מי שהוא רע לבריות לא ינקה מעונש הכתוב אלא משלמין יד ליד. וכן אמר כאן אוי לרשע רע היינו רע לבריות לא ינקה עונש הכתוב, לפי גמול ידיו יעשה לו.
אוי לרשע רע – אוי לרשע, ורע לו, כי גמול ידיו יעשה לו. בדפוס ברישא ובנביאים אחרונים עם רד״ק (פיזארו רע״ו) ובדפוס רע״ח וכן בדפוס פיזארו עם פירוש דון יצחק {אברבנאל} וממנו גם בדפוס אמשטרדם עם דון יצחק {אברבנאל} כתוב א֥וי לרשׁ֖ע במרכא טפחא, וכן נכון.
אוי לרשע רע – הרע המוצאת את הרשע אינו ע״י סבה חיצונית, רק הרשע עצמו הוא הרע היותר גדול מכל רע זולתו, כמ״ש ודעו וראו כי רע ומר עזבך את ה׳ אלהיך כי גמול ידיו – העונש המגיע אליו אינו ע״י סבות חיצוניות רק יעשה לו גמול שהכינו לו ידיו בעצמו, הרע עצמו אש היא עד אבדון תאכלנו.
ולעומת זאת1, אוֹי ואבוי2 לְרָשָׁע רָע3 הגורם רע לעצמו ורע לאחרים4 ואינו שב מדרכו5, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ והעונש יגיע אליו ממה שהוא הכין בעצמו6:
1. מצודת דוד.
2. אברבנאל.
3. וכי יש רשע רע ורשע שאינו רע?! אלא רע לשמים ורע לבריות זהו רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות זהו רשע שאינו רע, קידושין מ. (רד״ק, אברבנאל).
4. רש״י.
5. מצודת דוד.
6. כי הרעה המוצאת את הרשע איננה ע״י סיבה חיצונית אלא היא נובעת מתוך מעשיו (מלבי״ם). והרשע שהוא רע לשמים ורע לבריות לא אמר בו ״פרי מעלליו״, לפי שהעבירה היא עקרה ואינה עושה פירות, להבדיל מהזכות שיש לה קרן ופירות כמו שנאמר לעיל בפס׳ י׳ ״כי פרי מעלליהם יאכלו״, רד״ק (אברבנאל).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יב) עַמִּ⁠י֙ נֹגְ⁠שָׂ֣יו מְ⁠עוֹלֵ֔ל וְ⁠נָשִׁ֖ים מָ֣שְׁ⁠לוּ ב֑וֹ עַמִּ⁠י֙ מְ⁠אַשְּׁ⁠רֶ֣יךָ מַתְעִ֔ים וְ⁠דֶ֥רֶךְ אֹרְ⁠חֹתֶ֖יךָ בִּלֵּֽ⁠עוּ׃
As for My people, a child is their master, and women rule over them. O My people, those that lead you cause you to err and destroy the way of your paths.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
עַמִי דְסִרְכוֹהִי בַזְזְהוֹי כִמְעַלְלֵי לְכַרְמָא וּכְמָרֵי חוֹבָא שַׁלִיטוּ בֵּיהּ עַמִי מְשַׁבְּחָךְ אַטְעֲיוּךְ וְאוֹרַח שְׁבִילָךְ קִלְקִילוּ.
ואד׳ צאר קומי ערפאהם אלצביאן חתי אלנסא תסלטן עליהם וצאר מרשדוה מצ׳לין ואלסאלכון פי סבלה קד אהלכוהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

עמי נוגשיו מעולל – תואר, ר״ל הנערים.⁠1
עמי מאשריך מתעים – אלה אשר היו אמונים2 על דרך ישרה,⁠3 נעשו המתעים; לא כל שכן אחרים, שמהם אין לצפות דבר כזה.
1. השווה רס״ג על אתר, חיוג׳ ערך ׳עלל׳, ריב״ג באצול ערך ׳עלל׳, וראב״ע על אתר. לפי כולם, המ״ם של ׳מעולל׳ היא מיותרת, והעיקר במלה הוא ׳עולל׳, כמו ״מפי עוללים ויונקים״ (תהלים ח׳:ג׳), והצורה היא תואר ולא פועל. אולם ת״י על אתר, ואלפסי ערך ׳על׳ ראו במלה זו צורה של פועל, במובן ״וכרמך לא תעולל״ (ויקרא י״ט:י׳).
2. יש בעיה של גירסה ותיעוד צורה.
3. השווה רס״ג על אתר, מנחם בערך ׳אשר׳, אלפסי בערך ׳אשר׳, וכך כנראה גם ריב״ג, באצול ערך ׳אשר׳, המפרש ביטוי דומה, המופיע בישעיהו ט טו, בצורה דומה. ראב״ע מאזכר ״ישרו חמוץ״ לעניין חילוף יו״ד ואל״ף.
נגשיו מעולל – ליצנים הם.
ונשים משלו בו – [נשים נואפות משלו בו, כמו שאמר למטה: יען כי גבהו בנות ציון (ישעיהו ג׳:ט״ז), והטו לבן לרעה,]⁠א לפיכך כל חלשים משלו בו.
ויונתן תרגמו: לשון נושים.
מאשריך – מדריכיך, שיש להם לאשרך בדרך טוב, הם מתעים אותם.
בלעו – קילקלו.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 34, ברלין 122, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165.
their rulers are mockers Heb. נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל, they are mockers.
and women govern them Heb. נָשִׁים. Adulterous women govern them, as he states below: "Since the daughters of Zion were haughty" (verse 16), and they turned their hearts to evil; therefore, all weaklings governed them. Jonathan renders it as an expression of creditors (נוֹשִׁים) [rendering: and as creditors they govern them].
Your leaders Heb. מְאַשְּׁרֶיךָ. Your leaders, who should have led you on the good way, lead you astray.
they have destroyed Spoiled.
עמי נוגשיו מעולל – נוגשיו ושוטריו של עמי משחקים בעמי.
מעולל – לשון משחק, כמו והתעללוא בי (שמואל א ל״א:ד׳) דשאול.
ונשים משלו בו – אין לך אומה תשה בעולםב אפילו כנשים, ונשים – תרגומו: וכמריא חובא שליטו ביהג שאין מושלים בהם בישראל.
עמי מאשריך מתעים – אותם בני אדם שהיה להם לאַשֵר אותך מדרך רע לדרך הטוב, מתעים אותךד לומר: סורו מני דרך, הטו מני אורח (ישעיהו ל׳:י״א).
ודרך ארחותיך בלעובלעו – פתרונו כסו, כמו: כבלע את הקודש (במדבר ד׳:כ׳), שתרגומו: כד מכסן.
ופתרון עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו כך הוא: עמי, בני אדם שהיה להם להדריכך בדרך זו תלך, הם הם מתעים ומטים אותך מדרך הטוב.
מאשריך – כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ״ג:י״א). וכן ותבט עיני בשורי (תהלים צ״ב:י״ב). וכן אשורינו עתה סבבונו (תהלים י״ז:י״א). מאשריך – פתרונו מדריכיך ומנהיגיך.
מאשריך מתעים – בלעז צִלְש כְי טְוְורְיַינְט פַייְרְא פַשֵיר דְרוייְטמַנְטְרְ צֵלאש טְמַרְישְטְ.
ודרך אורחותיך בלעובלעו – פתרונו יכסו, שכיון שמטין אותך מדרך ישר לדרך אחרת, מיד אורח סלולה נכסית. שכן נוהג בעולם, כשילך אדם דרך ישר לעיר ויבא אחד ויאמר לו לא זה הדרך ולא זו העיר (מלכים ב ו׳:י״ט), ויטהו ממנה, כיון שמפליג עצמו מן הדרך מעט, נכסית ממנו הדרך שהיא כבושה לעיר.
ושמעתי: עמי מאשריך מתעים – בני אדם שהיה להם ליישר אותך הם מתעים אותך.
ודרך אורחותיך בלעובלעו – פותרין אותו שחתו, כמו בלע י״י ולא חמל (איכה ב׳:ב׳). ולשון ראשון עיקר.⁠ה
א. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 778: ״והתעוללו״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לוצקי 777, פריס 163 (במקום ״תשה בעולם״): ״קשה״.
ג. כן בכ״י מינכן 5 ובדומה בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצי 778 חסר: ״ונשים תרגומו... שליטה ביה״.
ד. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י לוצקי 778: ״אותם״.
ה. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777 חסר: ״ופתרון עמי מאשריך... ולשון ראשון עיקר״, ובמקומו: ״פתרונו: מכסין ממך דרך הישר ומטעים אותך לדרך רעה.⁠״
עמי – כל אחד מנוגשיו הוא עולל, והמ״ם נוסף, והוא תואר השם ואיננו פועל.
אל״ף מאשריך תחת יו״ד, כי אותיות יהו״א מתחלפין, כמו אשרו חמוץ (ישעיהו א׳:י״ז). והטעם הראויים שיישרוך המה יתעוך.
בלעו – שחתו עד לא יודע הדרך.
נגשיו מעולל Every one of his rulers is playful.⁠1 The מ in מעולל is not essential; מעולל is an adjective, and not a participle.⁠2
מישריך ═ מאשריך They that lead thee. א in מאשריך is instead of י, for the letters א ה ו י interchange; comp. 1:17.—They that ought to guide you mislead you.
בלעו They have destroyed. (Literally, they have swallowed up.) They have destroyed the way to such an extent that it is no more to be recognized.
1. A.V., Children are their oppressors. Compare 2:11.
2. מְעוֹלֵל is the regular form of the participle Polel of עלל, to do, to mock; according to Ibn Ezra it is an adjective, and has the same meaning as עוֹלֵל young, playful.
עמי נוגשיו – שריו ושפטיו אשר היה להם לשפוט וליגוש הרשע למשפט אינו ממנה זקנים הראויים לכך אלא נערים ותעלולים שלא יהא לו נוגש ואיש הישר בעיניו יעשה.
והוא שאומר מעולל – ולכך גם אני אתן נערים ותעלולים שריהם ומושליהם ויהיו נוגשים איש ברעהו מאין משפט.
ונשים משלו בו – שופטים שפלים וחלשים כנשים הוא ממשיל עליו למען לא יכופוהו לעשות משפט ויעשה כחפצו.
עמי מאשריך – כמו ואשר בדרך לבך, ענין אשורים, מדריכיך ומנהיגיך מתעים אותך והוליכוך בדרך לא טוב,
ודרך ארחותיך – הטובה והישרה שהיה לך לילך בה ולא תיכשל ולא תנגף באבן רגליך,
אותה בלעו – וכיסו ממך ולפיכך כשלה ירושלם ויהודה נפל.
עמי נוגשיו מעולל – כמו: עולל, כמו שאמר: ונתתי נערים שריהם וגו׳ (ישעיהו ג׳:ד׳).
ויונתן תרגם: עמי דסרכוהי בזזוהי כמעללי לכרמא.
ונשים משלו בו – חלשים כמו נשים.
או פירוש: מרוב רודפם תאותם במשגל משלו בהם הנשים, הפך: והוא ימשל בך (בראשית ג׳:ט״ז).
ויונתן תרגם: נשים מענין נושה בה״א, וכמרי חובא שליטו ביה.
עמי מאשריך מתעים – מי שאומר לך אשריך כשתעשה מעשים רעים, אותם הם מתעים אותך, והם נביאי השקר שמשבחים אותך במעשיך הרעים, והם בלעו ושחתו דרך אורחותיך, שלא חזרת לדרך הטובה והלכת בדרך רעה. וכן תרגם יונתן: משבחך אטעיוך ואורח שבילך קלקילו.
ויש מפרשים: מאשריך – כמו: מישריך, כלומר אותם שהיו ראויים לישר אותך בדרך הטובה, הם הטעו אותך.
מעולל. נכון כמו שנכון אם אמר מעוללים.
ונשים משלו בו – נשים ממש והוא הדין אנשים שוים לנשים שאין הדבר תלוי באשכים וברחם.
מאשריך – מדריכך.
בלעו – רמז למאשריך הבליעה היא הפלגת בער הדבר והשחתתו.
ואחרי שזכר כל זה אמר עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו, רוצה לומר שנמצאו בהם שתים רעות, האחת שהנוגשים שלהם וכל אחד מהם הוא מעולל, רוצה לומר נער כפי השנים או כפי השכל או מתלוצץ, ואפשר שאמר מעולל על גוזל וחומס, והוא מלשון (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל, שהוא כריתת העוללות, והרעה השנית היא שנשים משלו בו, רוצה לומר שהם זונים וימשלו בהם הנשים, הפך מה שאמר יתברך והוא ימשול בך, והנביאים והזקנים והחכמים שהיה ראוי שיהיו מישרים אותם, הם היו מתעים אותם בדברי חנופה באמרם לכל אחד מהם אשריך שכך עשית, ובזה האופן דרך אורחותיך בלעו והשחיתו הדרך הטוב שהיה ראוי ללכת בו:
עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ. הֱבִשֹׁתָה - יאמר לחסיד שבדור, אתה, לא די שלא השבותה ההמון מרעתו, רק הבישותה ריחו, כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם - כאמרו ישעיה הנביא ע״ה עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים וגו׳1. [שיעורים לתהלים (נג א-ו)]:
1. מאשריך - מדריכיך שיש להם לאשרך בדרך טוב, הם מתעים אותם (רש״י).
מאשריך מתעים – השי״ן בדגש בכל ספרים כ״י.
נוגשיו – לוחציו.
מעולל – ענין שחוק ולעג.
מאשריך – ענין דרך והלוך כמו אם תטה אשורי (איוב ל״א:ז׳).
מתעים – מלשון תועה.
בלעו – ענין השחתה.
נוגשיו מעולל – הליצנים שבהם המה לוחצים אותם ומושלים בהם והנשים הנואפות הנה משלו בהם כי הטו לב השרים אחרי דעתן.
מאשריך – המנהיגים המדריכים אותך המה מתעים אותך מדרך הישר.
בלעו – משחיתים דרך הישר שהלכת בו מאז למען לא תשוב אליו וכפל הדבר במ״ש.
מאשריך – כמו באשורו אחזה רגלי (איוב כ״ג:י״א), ודרך הוא דרך כבושה, וארח הוא לפרקים, ואמר שהדרך אשר אתה ראוי לילך תמיד בה ועכשיו הוא ארחתיך בלעו אפילו לילך באקראי בה.
עמי נגשיו מעולל – השלים פורענות הגאים, ושב לדבר אל העם להזהירם על הנזק שגורמת להם גאות שריהם אשר נטשו מעשה עמם, והוא אומר כי נוגשי העם ושוטריו הם מעוללים, כלומר עושים מעשה עוללים ויונקים, ואנשים הנמשלים לנשים משלו בו.
ואחר כך מפרש המשל (כדרכו להקדים אמירת הדבר דרך חידה, ולפרש אחר כך) מאשריך מתעים וגו׳ – והטעם כי בהיותם דורשים רק הכבוד המדומה ולעשות כמעשי הגוים, אינם דורשים שלום העם וטובתו האמתית, אבל מסתפקים בעניני מראית העין, ובזה הם דומים לתינוקות ולנשים שדעתם קלה, ולא יבחינו בין הטוב האמתי והמדומה.
נוגשיו מעולל – נוגשיו כל אחד מהם, עד האחרון שבהם, כלם מעוללים, אין נקי, וכן ותמכיה מאושר (משלי ג׳:י״ח), תומכיה אין אחד מהם שלא יהיה מאושר.
מאשריך – מנהליך ומְיַשריך בדרך הם מתעים אותך.
ודרך ארחותיך בלעו – הדרך אשר תלך בה אחר הנהגתם הם מקלקלים אותה ועושים אותה רבת הנזקים, אשר כל הולך עליה יכשל ויפול.
אך לא סוף דבר שהמושלים הגאים ההמה היו מוליכים את העם בדרך לא טוב, אבל היו גם כן גוזלים וחומסים אותם, כי כן דרך כל הולך אחר המדומה ולא אחר האמת, שגם כשרון דרכיו אינו אלא מדומה, כי לא יעשו הטוב אלא מפני מראית העין, וכל מקום שיוכלו לעשות עָוֶל בלי שיתגלה, לא יסוגו אחור מעשותו.
והנה תחלה הזהיר את העם מִלֶכת בדרך מושליו, כי דרך רעה היא, ועתה מביא ראיה לדבריו מן החמס שהם עושים אל העם, כאלו אמר: הלא תבינו שאין דרכם טובה, שהרי אתם מרגישים ברע המגיע לכם מהפסד מדותיהם, ובכן תבינו שאי אפשר שתלכו בדרך טובה וישרה כל עוד שתלכו אחריהם בדרכם הנפסדת. והנה העם יודע היה ומכיר רעת מושליו, אך אין לאל ידו לְהִוָשע מהם, על כן אמר כי האל יריב ריבם.
בלעו – ענין השחתה וקלקול, כתרגומו, וכמו בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו (איכה ב׳:ה׳).
מעולל – למפרשים לצים או עוללים, היה צ״ל מעוללים בל״ר, ולדעתי פעל מעולל מוסב על עמי.
ונשים – כתרגומו ורשיא, כמו נושים וכ״פ קצת מפרשים וכן במדרש אסתר (בפסוק גם ושתי המלכה) וכ״כ (למעלה ג׳:ה׳) כי נוגש בדבר שלא לקח כמו המס, ונושה בהלואה שלקח.
מאשריך – פעל אשר על ההדרכה נבדל מריעיו במה שמיוחד על ההדרכה בדרך המאושר, ומ״ש ואל תאשר בדרך רעים (משלי ד׳ יט), ר״ל אל תחשוב שהוא דרך מאושר.
ודרך ארחתיך – הדרך הגדול שמסתעפים ממנו ארחות הקטנים, כמו שכתבתי הבדלם (למעלה ב׳ ג׳).
בלעו – בלע בכבד מורה השחתה בכ״מ, והבדלו מן שחת במה שבלע מורה שנבלע עד שאינו ניכר עוד במציאות כלל, ובזה משתתף עם בלע בקל על הבליעה תוך גרונו, אם יבלענו ממקומו וכחש בו לא ראיתיך (איוב ח׳) אם אבלע (ואף) אם אשחית (שמואל ב כ׳ כ׳). ופה ר״ל שלא נשאר מן הדרך רושם כלל.
עמי נגשיו מעולל – שעורו, עמי מעולל ומתלוצץ על נגשיו הנוגשים אותו לפרוע מס, יען, כי נשים משלו בו – יען שהנושים ובעלי חובות משלו בכל נכסיהם, וכל אשר להם משועבד אל הבעלי חובות והנושים שלהם, ולכן משחקים על נוגשי המס בשאין להם מה לקחת מידם עמי – דע כי מאשריך המוליכים אותך בדרך המאושר הם מתעים אותך מני דרך, ולא זאת לבד אלא כי גם הדרך הישר שהלכת בו עד הנה בלעו והשחיתו עד שלא יוכל עוד כלל ולא תוכל לשוב אליו כי נבלע ואיננו ור״ל כי דרך התורה הוא הדרך הסלול הקבוע לרבים והם עקרי הדת ושרשיו, ומן הדרך הזה מתפשטים ארחות רבות ענפים וסעיפים, ומאשרי הזמן ההוא הטו את העם אל ארחות עקלקלות, והיו יראים פן יעזבו רוע דרכם ע״י הדרך הגדול שהוא עקרי הדת והאמונה, לכן השחיתו גם הדרך הזה במה שהתעום מעקרי האמונה ובזה סרו לאין מרפא. (ודבר פה נגד שני מיני ההצלחות, נגד הצלחה הגשמיית מהעושר והפרנסה אמר עמי נגשיו מעולל, ונגד ההצלחה הנפשיית בעבודת ה׳, אמר מאשריך מתעים).
עַמִּי, כל אחד1 מִנֹגְשָׂיו ושוטריו2 הוא3 מְעוֹלֵל – ליצן4 המשחק ומתעלל בו5, וְנָשִׁים – והנשים הנואפות6 מָשְׁלוּ בוֹ כי הטו את לב השרים אחרי דעתן7, עַמִּי! דע כי8 מְאַשְּׁרֶיךָ – המנהיגים המדריכים אותך9 מַתְעִים אותך מדרך הישר10, וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ הישרה בה הלכת מאז11 בִּלֵּעוּ – קלקלו12 והשחיתו13 למען לא תשוב עוד אליה14:
1. אבן עזרא, אברבנאל.
2. ר״י קרא.
3. אבן עזרא, אברבנאל.
4. רש״י.
5. ר״י קרא.
6. מצודת דוד. ורד״ק ביאר חלשים כמו נשים.
7. מצודת דוד. מרוב רודפם אחרי תאוות המשגל משלו בהם הנשים והפכו את הנאמר בתורה (בראשית ג, טז) ״וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ״ (רד״ק).
8. מלבי״ם.
9. רש״י, מצודת דוד. רד״ק (בפירושו השני) ביאר את הפסוק על נביאי השקר שמשבחים את העם במעשיהם הרעים ובכך בלעו ושחתו את דרך אורחותם.
10. מצודת דוד.
11. מצודת דוד.
12. רש״י.
13. מצודת ציון.
14. מצודת דוד. ור״ל כי דרך התורה היא הדרך הסלולה הקבועה לרבים והם עיקרי הדת ושרשיו, ומן הדרך הזו מתפשטים ארחות רבות ענפים וסעיפים, ומנהיגי הזמן ההוא הטו את העם אל ארחות עקלקלות והיו יראים פן יעזבו רוע דרכם ע״י הדרך הגדולה שהיא עיקרי הדת והאמונה, ולכן השחיתו גם אותה במה שהתעום מעיקרי האמונה ובזה סרו לאין מרפא (מלבי״ם).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלליקוטי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יג) נִצָּ֥⁠ב לָרִ֖יב יְהֹוָ֑הי״י֑ וְ⁠עֹמֵ֖ד לָדִ֥ין עַמִּֽ⁠ים׃
Hashem stands up to plead and stands to judge the peoples.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
עֲתִיד לְמֵדָן יְיָ וּמִתְגְלֵי לְמֶעֱבַּד פּוּרְעֲנוּת דִין מִן עַמְמַיָא.

רמז שצו

נצב לריב י״י ועומד לדין עמים – שני תלמידים משל רבי יהושע שנו עטיפתן בשעת הגזרה, פגע בהם אסטרטיוט אחד מומר אמר להם אם בניה אתם תנו נפשכם עליה ואם אין בניה אתם למה אתם נהרגין, אמרו לו בניה אנו ועליה אנו נהרגין, אלא שאין דרכו של אדם לאבד עצמו לדעת, אמר להם שלש שאלות אני שואל אתכם אם משיבים אותי מוטב ואם לאו אני אשמיד אתכם. אמר להם כתוב אחד אומר נצב לריב י״י וכתוב אחד אומר כי שם אשב לשפוט את הגוים, אמרו לו בשעה שהקב״ה דן את ישראל דן אותם מעומד מקצר את הדין ופוסקו, ובשעה שדן את עובדי אלילים דן אותם מיושב ומדקדק בהם. אמר להם לא כן דרש רבי יהושע רבכם, אלא אחד זה ואחד זה בעובדי אלילים מדבר משהקב״ה דן את עובדי אלילים מיושב מדקדק ועושה דין ואחר כך עומד ונעשה אנטידייקוס כנגדן. אמר להם מהו דכתיב עובד אדמתו ישבע לחם, אמרו לו טוב מי שהוא חוכר שדה אחת ומזבלה ומעדרה ממי שהוא חוכר שדות הרבה ומובירן. אמר להם לא כך דרש רבי יהושע רבכם, אלא עובד אלהים עד יום מותו ישבע לחם מלחמו של עולם הבא, ומרדף ריקים ישבע ריש אלו עובדי אלילים שמרדפין ריק אחר עבודת אלילים שלהם. אמר להם מהו דכתיב ויהי בהקשותה בלדתה וגו׳, אמרו לו שכן דרך שממסמסין את החיה ואומרין לה אל תיראי כי בן זכר ילדת, אמר להם לא כך דרש רבי יהושע רבכם, אלא עם כל שבט ושבט נולדה תאומה ועם בנימין נולדה תאומה יתירה.
פאן אללה מנתצב לאכ׳צאמהם לדינונהֿ הד׳א אלקום.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

נצב לריב – של ישראל מעומד שלא לדקדק בדינן.
ועומד לדין עמים – ומתעכב ומאריך בדינן של אומות. עמידה זו לשון עכבה.
stands to plead [i.e., to judge the case] of Israel standing, so to speak, so as not to be strict in their judgment.
and stands to judge the nations Heb. ועמד. He delays and dwells on their judgment. This expression of standing means delay.
(יג-טו) נצב לריב י״י ועומד לדין עמיםעומד לדין עמים – תרגומו: ומתגלי למעבד פורענות דין מן עממיא. י״י במשפט יבא – י״י בדינא ייעול ית סבי עמי וסרבוהי. תדכאו עמי – מה אתון ממסכינין ית עמי.
נצב לריב י״י ועומדא לדין – פתרונו: לשפוט, שהלמ״ד נקודה בפתח ולא בחטף.
עמים – אילו ישראל, כמדתמר: עמים הר יקראו (דברים ל״ג:י״ט), ותרגומו: שבטיא דישראל. והעניין מוכיח אחריו שהוא כן, שאינו מדבר אלא בישראל, שאומר אחריו: י״י במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, וכן יאמר להם: אתם בערתם הכרם – כי כרם י״י צבאות בית ישראל (ישעיהו ה׳:ז׳), גזילת העני בבתיכם.
ב[ועמד לדין עמים – הרי לך שני דברים זה בצד זה שסתומין שעדיין איני יודע על מי ניצב לריב ועל איזה עמים עומד לדין, ומפרש אחריו: במשפט יבוא עם זקני עמו שריו. וכל מקום שתמצא שתי תיבות סתומין זה בזה, תמצא פירושן בצידן כמו שפירשתי למעלה.]
א. ״עומד לדין עמים תרגומו... ועומד״ הושמט ע״י הדומות בכ״י לוצקי 778 והושלם מכ״י לוצקי 777, מינכן 5.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא נוסח חילופי המובא בכ״י קירכהיים האבוד (לפי עדות ליטמן, עמ׳ 28).
נצב – על כן נצב השם לריב, ואיננו שם כי אם שם הפועל מהבנין הכבד הנוסף, וכמוהו לדין, והטעם על גזירותיו.
עמים – טעמו רבים כמו עמים הר יקראו (דברים ל״ג:י״ט).
The Lord standeth up. Therefore the Lord standeth up.⁠1 לריב To plead. It is not the noun, ריב the strife, with the preposition ל, but infinitive Hiphil; the same is to be said concerning. לרין To judge.—This verse refers to the punishments to be decreed by Him.
עמים People. A great many; comp Deut. 32:19
1. This remark of Ibn Ezra is to show that the prediction contained in this verse is the consequence of the preceding, and that the conjunction על כן therefore is to be supplied.
נצב לריב י״י ועומד לדין עמים – משפחות ישראל.
נצב לריב – כמו: להריב, וכן לדין – כמו: להדין, ואלו היה שם, היה הלמ״ד בשוא לדין עמים.
אמר: אל תחשבו כי לא יענישכם האל על הרעות שתעשו, כי בכל זמן הוא נצב ועומד לדין כל העמים, כל שכן עמו ישראל שהשגחתו יותר עליהם מפני שהם קרובים אליו יותר משאר העמים.
לריב – כטעם ריב לי״י עם עמו (מיכה ו׳:ב׳).
נצב לריב ה׳ וכו׳ עד מתיך בחרב יפולו. חכמים ז״ל דרשו נצב לריב ה׳ עם ישראל, שדן אותם מעומד, כדי שלא ידקדק בדינם, ועומד לדין עמים, לאומות העולם שמתעכב בדינם, ולענין דין ישראל אמר מיד, השם במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו, ולענין דין האומות אמר, מה לכם תדכאו עמי ואתם בערתם הכרם שהוא ישראל, כי אני קצפתי מעט ואתם עזרתם לרעה, ואני אחשוב שלא בא הכתוב להודיע שהשם יתברך ידין אפסי ארץ וישפוט את העמים, כי כבר נזכר זה למעלה ואין כאן מקומו, אבל נצב לריב ה׳ הוא במדרגת הקדמה אל מה שיאמר אחר כן, וכאילו אמר כיון שנצב לריב ה׳ ועומד לדין עמים, כי הוא שופט כל הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, כל שכן וכל שכן שה׳ במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, כי יותר וקודם ראוי לשופט הטוב שישפוט ויתקן את אנשי ביתו משישפוט ויתקן את אחרים, ויותר ראוי לשפוט את הזקנים והשרים שהגנאי והדופי יותר מעויין ומגונה בהם מלשפוט את ההמון, וזהו נצב לריב ה׳.
נצב – לכן נצב ה׳ לעשות מריבה עם העמים ולדון אותם (ולפי שכל שבט לעצמו קרוי עם לזה קרא לכל ישראל בכללם בלשון עמים).
נצב לריב ה׳ – הוא הקדמה למה שיאמר אחר כך, והקדים כי השם יתברך הוא נצב כו׳ שופט כל הארץ לכן ה׳ במשפט כו׳ (ישעיהו ג׳:י״ד). פירש נצב הוא תחלת הקמה, ועומד הוא בהוה, היינו שהוא בעל דין והוא עתיד לדון. וז״ש נצב לריב כמו וריב אלמנה (ישעיהו א׳:כ״ג), היינו בעל דין.
ועומד לדין – היינו דיין עומד בהוה להנקם בעד עמו.
נצב לריב ה׳ – הוא עתיד להיות נצב לגזור אומר ולחתוך הדין בריב שיש לכם עם שריכם.
ועמד לדין עמים – לעשות דין לעמים נגד מושליהם.
לריב, לדין – מקור מבנין הקל מנחי עי״ן יו״ד.
נצב לריב, ועמד לדין – ריב מורה על טענות בעלי הדינים, כי יהיה ריב בין אנשים, ודין ומשפט על חקירת המשפט מצד השופטים ויש הבדל בין פעל יצב ובין פעל עמד, העמידה הוא רק הפך הישיבה או ההליכה, וההצבה הוא ההתחזקות לעמוד על, אצל, נוכח, נגד, איזה עצם, ובא ביחוד במקום שצריך להתאמץ על העמידה ההוא כמו לפני גדול, לפני אויב, בעל דין נגד בעל דינו. והכלל כל נצב עומד ולא כל עומד נצב, ולכן אצל ריב אמר נצב, ואצל דין עומד, וכן ברבה (במדבר פ׳ יא) ובמדרש חזית (פסוק דומה דודי לצבי) ובפסיקתא (פסוק אלהים נצב) אלהים עומד אין כתיב אלא אלהים נצב בעדת אל, מהו נצב אטומוס, כמד״א ונצבת לי שם על ראש ההר, וכתיב והיה טרם יקראו ואני אענה, ופי׳ הערוך, אטומוס. מוכן שם טרם בואם, ומובן במ״ש.
לריב, לדין – שניהם מקור מהפעיל, עקרם להריב להדין, כי אם היו שמות היו נקודים בשו״א.
נצב – אומר בעת ירצה ה׳ לשפוט עמו על רוע מעשיהם ויראה כי עקר האשמה תלויה בהזקנים ובהשופטים אשר השחיתו את העם, לכן בעת שיעמוד כשופט על עמו יגביל ג״כ שופטים לפניהם יבא בריב עם הזקנים והשרים, ובזה צייר את ה׳ כשופט ובע״ד, וז״ש נצב לריב ה׳ – שעומד כבעל דין, וגם עומד לדין עמים שיעמוד גם כן כשופט, והנה כשופט יעמוד לדין עמים שהם ישראל, אבל עם מי ילך לדין? אומר.
ואל תחשבו כי לא יענישכם האל על הרעות שתעשו, כי בכל זמן1 נִצָּב לָרִיב יְהוָה כבעל דין2, וְכשופט3 עֹמֵד – יעמיד4 לָדִין עַמִּים – את שבטי ישראל5 לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו6:
1. רד״ק.
2. שבעת שירצה ה׳ לשפוט את עמו על רוע מעשיהם ויראה כי עיקר האשמה תלויה בזקנים ובשופטים אשר השחיתו את העם, יבוא בריב עם הזקנים והשרים, ובזה צייר את ה׳ כשופט ובעל דין (מלבי״ם).
3. מלבי״ם.
4. מלבי״ם. מלבי״ם מבאר שיש הבדל בין ניצב לעומד, שהעמידה היא היפך הישיבה וניצב עניינו התחזקות העמידה כמו בעל דין שניצב נגד בעל דינו, ויש הבדל בין ריב שהוא מורה על טענות בעלי הדינים כמו״ש ״כי יהיה ריב בין אנשים״, לבין דין ומשפט שהם חקירת המשפט מצד השופטים, ולכן אצל ריב אמר ניצב ואצל דין עומד, שבעת שהקב״ה ירצה לשפוט את עמו הוא יהיה ניצב בריב כנגד הזקנים והשרים כבעל דין, ויעמוד גם כן כשופט.
5. ולפי שכל שבט לעצמו קרוי עם לזה קרא לכל ישראל בכללם בלשון עמים (מצודת דוד). כמו שנאמר (דברים לג, יט) ״עַמִּים הַר יִקְרָאוּ״ (ר״י קרא). ורד״ק ביאר שמעמיד הקב״ה לדין את כל העמים כל שכן את עמו ישראל שהשגחתו יותר עליהם מפני שהם קרובים אליו יותר משאר העמים. ובמדרש אמרו, בשעה שהקב״ה דן את ישראל דן אותם מעומד מקצר את הדין ופוסקו, ובשעה שדן את עובדי אלילים דן אותם מיושב ומדקדק בהם (ילקוט שמעוני). וראה את רש״י ואברבנאל אשר ביארו לפי המדרש ״נצב לריב״ של ישראל מעומד שלא לדקדק בדינן, ״ועומד לדין עמים״ ומתעכב ומאריך בדינן של אומות.
6. אברבנאל.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(יד) יְהֹוָה֙י״י֙ בְּ⁠מִשְׁפָּ֣ט יָב֔וֹא עִם⁠־זִקְנֵ֥י עַמּ֖⁠וֹ וְ⁠שָׂרָ֑יו וְ⁠אַתֶּ⁠ם֙ בִּעַרְתֶּ֣ם הַכֶּ֔⁠רֶם גְּ⁠זֵלַ֥ת הֶעָנִ֖י בְּ⁠בָתֵּ⁠יכֶֽם׃
Hashem will enter into judgment with the elders of His people, and its princes, "It is you that have eaten up the vineyard; the spoil of the poor is in your houses.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
יְיָ בְּדִינָא יֵעוֹל יַת סָבֵי עַמָא וְסַרְכוֹהִי וְאַתּוּן אֲנִסְתּוּן יַת עַמִי חֲטוֹף מַסְכְּנָא בְּבָתֵּיכוֹן.
י״י במשפט יבא עם זקני עמו ושריו – א״ר יוחנן ואיתימא רבי יונתן כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס על אנשי ביתו, בבני עירו נתפס על בני עירו, בכל העולם נתפס על כל העולם כלו. אמר רב פפא הני דבי ריש גלותא מיתפסי אכולי עלמא.
אמר רבי חנינא מאי דכתיב י״י במשפט יבא עם זקני עמו ושריו – אם שרים חטאו זקנים מה חטאו, אלא על זקנים שלא מיחו בשרים.

רמז שצז

זה שאמר הכתוב עד די כורסוון רמיו ועתיק יומין יתיב, עד די כרסוון רמיו אלו כסאות של עו״א שעתיד הקב״ה להפכם, עד די כורסוון יתיב אין כתיב כאן אלא רמיו, וכן הוא אומר והפכתי כסא ממלכות. ורבנן אמרין לעתיד לבא הקב״ה יושב והמלאכים נותנים כסאות לגדולי ישראל והם יושבים ודנין לעובדי אלילים עם הקב״ה, וכן הוא אומר י״י במשפט יבא עם זקני עמו, ומי הם אלו כסאות בית דוד וזקני ישראל שנאמר כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד. א״ר פנחס בשם ר׳ חלקיה מהו ועתיק יומין יתיב, אלא שהוא יושב ביניהם כאב בית דין ודן את העו״א, ומהו ושער רישיה כעמר נקי שהקב״ה מנקה עצמו מעובדי אלילים ופורע להם שכר מצות קלות שהם עושים בעולם הזה כדי לדון אותם ולחייבם לעולם הבא, באותה שעה הקב״ה נעשה גבוה בעולמו שנאמר ויגבה י״י צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה ואין עובדי אלילים יכולין לפתוח את פיהם.
ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם – אמר רב הונא כל היודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים ויתן לו שלום שנאמר סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו, ואם נתן לו שלום ולא החזיר שלום נקרא גזלן. רבי חלבו אמר עליו הכתוב אומר ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם.
כמא אן אללה פי אלחכם ידכ׳ל אשיאך׳ קומה ורוסאהם כד׳אך יקול להם אנתם רעיתם אלכרם ט׳למא וגצב אלמסאכין פי ביותכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ואתם בערתם הכרם – שלחתם בו בהמות מרעה. זהו פועל הגזור מ<לשון> ״טענו את בעירכם״ (בראשית מ״ה:י״ז).⁠1
1. כלומר פועל דינומינטיבי, והשווה אבן בלעם, שלשה ספרים, עמ׳ 153. קרוב לזה – אם כי התוכחה לפי פירושם היא עקיפה – רס״ג על אתר, ריב״ג באצול ערך ׳בער׳ וכן ראב״ע על אתר. אלפסי מתרגם מלה זו במלה קרובת גזרון בערבית ׳אבעאר׳, שמובנה אמור להיות ״שלח למרעה חפשי״.
י״י במשפט יבא עם זקני עמו – שהיה להם למחות, ולאומות אומר: ואתם בערתם את כרמי – אני קצפתי מעט1 ואתם עזרתם לרעה.
גזילת העני – דור שהיו עניים במעשים טובים. [כל זה לפי מדרש אגדה.
ולפי משמעות פשוטו: כל העניין על ישראל, ועומד לדין עמים – הם השבטים, ואתם בערתם הכרם – הזקנים והשרים אכלו את שאר העם.]⁠א
1. השוו לשון הפסוק בזכריה א׳:ט״ו.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 34, ברלין 122, וטיקן 94. הוא אינו מופיע בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165.
The Lord will enter into judgment with the elders of His people For they should have protested (Shabbath 55a), and to the nations He says, And you have ravaged My vineyard. I became slightly incensed [against them,] and you helped to do harm.
the spoils of the poor [of] a poor generation, for they were poor in good deeds. All this is in the Midrash Aggadah, but according to its simple meaning, the entire section deals with Israel, and "stands to judge the peoples,⁠" refers to the tribes.
and you have ravaged the vineyard The elders and the officers 'ate up' the rest of the people.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

י״י – טעם ואתם איך תשפטו עמי ואתם בערתם הכרם כמו רעיתם כמו ובער בשדה אחר (שמות כ״ב:ד׳), והכרם הם ישראל.
Ye have eaten up, etc. How can you be the judges of my people, when you yourselves, etc. בערתם You have eaten up. Comp. Exod. 22:4. The vineyard. That is, Israel.
עם זקני עמו ושריו – שהיה להם לשפוט ולהוכיח וגם הם גוזלים את העניים וכך יריב עמם.
ואף אתם – שהיה לכם ליסר החוטאים,
בערתםכרמי העניים, בתמיה.
י״י במשפט יבא – כי גם זקני העם ושריו עליהם עון העם, שלא יוכיחו אותם, וגם הם אונסים וגוזלים דלת העם.
ואתם בערתם – יאמר להם בשפטו אותם: ישראל, הנקרא כרם השם, אתם בערתם וכליתם אותו. ובערתם – מענין: ובער בשדה אחר (שמות כ״ב:ד׳).
גזלת העני – מי שיחפש אחריכם ימצא גזלת העני בבתיכם, שמלתו וכלי ביתו שאתם גוזלים אותם.
ובדברי רז״ל: עם זקני עמו ושריו – אם שרים חטאו, זקנים מה חטאו? אלא לפי שלא מיחו בשרים.
ואתם בערתם וגו׳ – כלומר ואתם ראו סכלותיכם ומה תעשו בבא השם לשפוט אתכם.
ואמר הכרם – בסתם ובמוחלט, ואין הטעם רק מיוחד רוצה לומר כרמי זולתם ובפרט מן היהודים האמללים, וכבר זכרתי רבים כל שכן שכתב משה בסתם כי יבער איש שדה או כרם (שמות כ״ב:ד׳), רק שעשה חסד ובאר אחריו ובער בשדה אחר (שמות כ״ב:ד׳), והוא הדין לכרם. וגם ישעיה עשה כן שאמר בכאן: גזלת העני בבתיכם.
ואומרו אחר כן ה׳ במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, רוצה לומר להענישם באותם העונשים שזכר, כי אין ראוי שיהיה מנהיג ומושל מי שיפשע במינויו וימצא גזלן מפורסם, ולכן יאמר אליהם ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם, רוצה לומר אתם הזקנים והשרים שהיה מוטל עליכם להציל עני מחזק ממנו ואביון מגוזלו, אתם גוזלים אותם, והמשיל ישראל לכרם כמו שיאמר אחר זה, ובערתם הוא לשון ביעור, כמו (דברים כו, יג) בערתי הקדש מן הבית, או הוא לשון אכילה, כמו (שמות כב, ד) ובער בשדה אחר, והענין שאותם שהיו ממונים להציל את העשוקים הם עצמם היו אוכלים אותם, והנה לא יוכלו להכחישו, כי גזלת העני תמצא בבתיהם בפרסום.
ואתם – הוי״ו היא במקום אבל כמו ובעבדיך באו (בראשית מ״ב:י׳).
בערתם – רעיתם כמו ובער בשדה אחר (שמות כ״ב:ד׳).
ה׳ במשפט – יערוך ויכוח עם זקני עמו ושריו וכה יאמר לא האומות השחיתו עמי אבל אתם בעצמכם רעיתם את כרמי ר״ל ישראל הקרואים כרם ה׳ צבאות (ישעיהו ה׳:ט׳) הם היו לכם למרעה כי אכלתם אותם בכל פה.
גזלת העני – לא חסתם אף על העני וגזלתם אותו והנו עדיין בבתיכם ולא חזרתם לו.
ה׳ במשפט יבוא – פירש שהוא הדיין והוא השופט לעשות כפי הפסק.
עם זקני עמו – היינו המלמדים תורה לעם.
ושריו – היינו שוטר ומושל.
בערתם – כמו ובער בשדה אחר (שמות כ״ב:ד׳).
והכרם – רצה לומר הכניסיה של תורה כמו כרם ביבנה, היינו עם זקני עמו.
גזילת העני בבתיכם – היינו עם שריו.
במשפט יבא – לחקור מעשיהם ולשקלם במאזני צדק, כטעם ואל תבא במשפט את עבדך (תהלים קמ״ג:ב׳).
ואתם – ויאמר להם: ואתם וגו׳. והנה ואתם איננו התחלת מאמר, והנביא מצייר כאלו האל יבא עמהם במשפט, ויאמר להם הלא עליכם לעשות כך וכך, ואתם בהפך בערתם הכרם וגו׳.
בערתם – לשון ובער בשדה אחר (שמות כ״ב:ד׳) ענין רעייה ואכילה, ואחר כך מפרש המשל באמרו גזילת העני בבתיכם. והזכיר ענין זה בפרט מפני שלא יוכלו להכחישו, כי הגזילה היא בביתם.
במשפט יבא עם – לשון זה בא על שני בע״ד הבאים אל מקום המשפט, ומלת עם לעד וכן ואותי תביא במשפט עמך (איוב יד). יל״פ כן כמו יחדו למשפט נקרבה (לקמן מא) נשפטה יחד (מ״ג).
ה׳ במשפט יבוא – שיבוא במשפט לפני השופטים עם זקני עמו ושריו – לבקש עליהם דין ולערוך טענותיו נגדם, אל הזקנים (שהם המדריכים במצות שבין אדם למקום), יאמר והלא ואתם בערתם הכרם – שישראל מצד היחוס שבינם לה׳ נמשלו לכרם (לקמן ה׳), ופרי הכרם הם המעשים הטובים, ואתם נוטרי הכרם עוד בערתם וקלקלתם אותו ואל השרים (שהם המדריכים בדברים שבין אדם לחברו), יאמר אתם הממונים להציל עשוק מיד עושקו, אצל מי נמצא גזילת העני? הלא בבתיכם.
יְהוָה בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא כבעל דין1 עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו להענישם2, ויערוך עימם ויכוח וכה יאמר להם, לא האומות השחיתו את עמי, אלא3 וְאַתֶּם – אתם בעצמכם4 שומרי הכרם5 בִּעַרְתֶּם – רְעִיתֶם6 וְכִלִּיתֶם את7 הַכֶּרֶם – ישראל8, ואתם שהיה מוטל עליכם להציל עני מחזק ממנו ואביון מגוזלו9 גְּזֵלַת הֶעָנִי עליו לא חסתם נמצאת עדיין10 בְּבָתֵּיכֶם ולא החזרתם לו אותה11:
1. מלבי״ם, וראה גם ביאורו בפס׳ קודם.
2. אברבנאל.
3. מצודת דוד. ובמדרש, ״עם זקני עמו ושריו״, אם שרים חטאו זקנים מה חטאו?! אלא לפי שלא מיחו בשרים, וא״ר יוחנן ואיתימא רבי יונתן כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס על אנשי ביתו, בבני עירו נתפס על בני עירו, בכל העולם נתפס על כל העולם כלו (ילקוט שמעוני, רד״ק).
4. מצודת דוד.
5. מלבי״ם.
6. כמו (שמות כב, ד) ״וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר״, דהיינו האכלתם (אבן עזרא, רד״ק, מצודת ציון).
7. רד״ק.
8. אבן עזרא. ישראל הקרואים ״כרם ה׳ צבאות״ (לקמן ה, ט) היו לכם למרעה כי אכלתם אותם בכל פה, מצודת דוד. ולא זו בלבד שלא שמרתם על הכרם אלא עוד קלקלתם אותו (מלבי״ם).
9. אברבנאל.
10. מצודת דוד.
11. מצודת דוד. והנה לא יוכלו להכחישו, כי גזלת העני תמצא בבתיהם בפרסום (אברבנאל). מלבי״ם מבאר שלזקנים שהם המדריכים בין אדם למקום יאמר ״ואתם בערתם הכרם״ שקלקלתם את עם ישראל במעשיהם, ולשרים שהם המדריכים בין אדם לחבירו יאמר אתם הממונים להציל עשוק מיד עושקו אצל מי נמצאת גזילת העני? בבתיכם!.
תרגום יונתןילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודאדרת אליהו לגר״אשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל
 
(טו) [מַה⁠־לָּ⁠כֶם֙] (מלכם) תְּ⁠דַכְּ⁠א֣וּ עַמִּ֔⁠י וּפְנֵ֥י עֲנִיִּ֖⁠ים תִּטְחָ֑נוּ נְ⁠אֻם⁠־אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖הי״י֖ צְ⁠בָאֽוֹת׃
What do you mean that you crush My people and grind the face of the poor?⁠" says Adonai, Hashem of hosts.
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותעודהכל
מַה לְכוֹן דְאַתּוּן מְמַסְכְּנִין יַת עַמִי וְאַפֵּי חֲשִׁיכַיָא מְבַלִין אַתּוּן וּמַיְתִין בְּדִינֵיהוֹן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת.
מא לכם תצ׳עפון קומי ווג׳וה אלמסאכין תמערון יקול אללה רב אלג׳יוש.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

ופני עניים תטחנו – פירשוהו ׳תשַנו׳.⁠1
1. כך תרגם רס״ג על אתר, ושמא הכוונה למשמע ׳תרוששו׳ שבשורש הערבי. ואולם ריב״ג באצול ערך ׳טחן׳, וכך, כנראה, מנחם בערך ׳טחן׳, וראב״ע על אתר – פירשו במובן הרגיל של הפועל ׳טחן׳ בצורה מושאלת.
מַלַכֵם – כמו מה לכם.
תטחנו – תכתתו ותמעיטו לבזותם בדינם.
What to you mean Heb. מַלָּכֶם, like מַה לָכֶם, what do you mean? [lit. What is to you?]
you grind Crush and degrade to disgrace them in their lawsuit.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

מלכם – דגשות הלמ״ד בעבור חסרון ה״א מה, והם שתי מלות כמו מזה בידך (שמות ד׳:ב׳).
תטחנו – כמו תשחקו, דרך משל על הקלון והבזיון.
מלכם What mean you ? Dagesh in ל compensates for the omitted מה לכם ═ מלכם is compounded, of two words, like (מה זה ═) מזה What is that (Exod. 4:3).
Ye grind. Metaphorically said, for you put to shame and contempt.
מה לכם תדכאו עמי – אם שאר העם גוזלים וחומסים אתם מה לכם לעשות זאת. הנה פורענות גובה האנשים.
מלכם – כת׳ מלה אחת, הה״א נבלעת בדגש, וקרי: מה לכם, וכן: מזה בידך (שמות ד׳:ב׳).
אמר להם לשרים: מה לכם תדכאו עמי – והם העניים, וכן: אם כסף תלוה את עמי {את} העני עמך (שמות כ״ב:כ״ד), וקרא אותם עמי לפי שהעניים אין להם עזר וסמך אלא האל יתברך. לא די לכם שתגזלו ממונם אלא שתדכאו אותם בגופם, ותמרטו פניהם, כלומר תכו אותם ותכתתו פניהם, ר״ל מכת לחי.
נאם י״י – הוא אומר לכם זה כי הוא יודע במעשיכם הרעים, ואתם תחשבו אין י״י רואנו, והנה הוא מעיד בכם על גזלת העני שהיא בבתיכם, ועל מה שתדכאו ותכו עניים, והוא רואה הכל וישפוט אתכם על הכל כי הוא אדון צבאות מעלה וצבאות מטה.
תטחנו – להפלגת ההתדכאות, ודיוק זה על הכנסת האצבע בעינים ותוך הפה כענין תטחן לאחר אשתי (איוב ל״א:י׳).
ולכן היה טוען כנגדם מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו, רוצה לומר הנה העם הזה הוא שלי, כי לי בני ישראל עבדים ואינם עבדים לכם, ומדוע תתנשאו עליהם לשתדכאו אותם, כי המנוי שלכם להצילם היתה לא לדכאם, ומלכם מלה מורכבת, כמו מה לכם, וכמוהו מזה בידך, ואמר ופני עניים תטחנו, לפי שהיו מכים את העניים על הלחי, כי תטחנו הוא כמו תדכאו. ואפשר לפרש תטחנו כפשוטו, מכריחים את העניים שיעבדו אותם בגופיהם, והוא מלשון טוחן בבית האסורים. הנה בזה כולו השיב על מה שאמר עמי נוגשיו מעולל, והותרה השאלה הרביעית.
ואחר זה שב להוכיח את הנשים שהיו מושלות בהם מפני זנותם, כמו שאמר ונשים משלו בו.
מלכם – מה לכם קרי.
מה לכם – ר״ל מדוע תדכאון את עמי ומדוע תטחנו פני עניים.
מלכם – כמו מה לכם, על דרך מזה בידך (שמות ד׳:ב׳). והכוונה מהיכן הֻתּר לכם לעשות כן, וכן מה לך לספר חקִי (תהלים נ׳:ט״ז).
תטחנו – תכלית הרציצה והדִּכּוּי.
מלכם – ה׳ מה חסרה במכתב ונבלעת בדגש וכן מזה בידך.
תדכאו, תטחנו – דוך הוא הנידך במדוך, וטחינה בריחים, הדיכה תהיה ע״י הרמת העלי והורדתו תוך המכתש, ויכול לתת בתוך המדוך גם דברים גסים והם מתפרדים לחלקים דקים, אבל אין נעשים קמח, והטחינה היא בהפך, לא יתנו בריחים רק דברים דקים תבואה קטניות, ושם נעשים קמח, וכשרוצים לעשות קמח מדברים גסים נותנים תחלה תוך המדוכה, ושם יתפורר, ואח״כ בריחים ושם יעשה קמח ואכות אותו טחון היטב (דברים ט׳ כא) תחלה ואכות, ואח״כ טחון. וטחנו בריחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור (במדבר יא). טחנו, כשרצו לעשותו קמח. ודכו, כשרצו לבשלו בפרור. והמליץ פה תחלה דכו את העשירים, בעוד נדמו כחלקים גסים בכמות רב מעושר, במדוכת הלחץ, עד שנעשו דקים רזים דלים ועניים, ואח״כ פני עניים טחנו בריחים לעשותו קמח דק אבק ועפר.
(טו-טז) מה לכם תדכאו עמי, ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון – הכתוב הזה נקשר עם שלאחריו בדרך שאלה ותשובה, השם שואל מה לכם תדכאו עמי? ומשיב לעצמו יען כי גבהו בנות ציון. כי שרי ירושלים היו עושקים וגוזלים ולוקחי שוחד, והסבה לזה כי נשיהם בנות שחץ אבדו הון ברוב התכשיטין שחשב (מפסוק י״ח עד כ״ג), ולמלאות ספקם אלצו את בעליהן השרים אל העושק והגזל. עפ״ז שואל ה׳ מה לכם תדכאו עמי – למה לא תשבעו כסף? למה לא תאמרו הון?
נאם האדון ה׳ צבאות – ר״ל כן שואל האדון ה׳ ויאמר ה׳ – וישיב תשובה על שאלתו זאת שהוא יען כי גבהו בנות ציון – וכו׳ ועפ״ז גוזר עליהם ג״כ עונש שיען שגבהו ותלכנה נטויות גרון – בקומה זקופה ומבטת בעינים הלוך וטפוף – כמנהג הטף במרוצה וברגליהם תעכסנה מצלצלים להשמיע קול, לכן.
מַה לָּכֶם (מלכם כתיב) – מדוע1 תְּדַכְּאוּ את2 עַמִּי3 וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ – תשחקו4 ותמעיטו לבזותם בדינם?!⁠5, לא די לכם שגזלתם ממונם אלא שאתם גם מכים אותם בפניהם6, לי בני ישראל עבדים ולא לכם, התפקיד שלכם היה להצילם ולא לדכאם7, כך נְאֻם – אומר לכם8 אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת9:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. וקרא אותם עמי לפי שהעניים אין להם עזר וסמך אלא ה׳ יתברך (רד״ק).
4. אבן עזרא. ורד״ק ואברבנאל ביארו תכתתו את פניהם, לפי שהיו מכים את העניים על הלחי. ביאור נוסף הביא אברבנאל, שהיו מכריחים את העניים שיעבדו אותם בגופם, ותטחנו הוא מלשון טוחן בית האסורים.
5. רש״י.
6. רד״ק.
7. אברבנאל.
8. רד״ק.
9. הוא אומר לכם זאת כי הוא יודע במעשיכם הרעים ואתם תחשבו שאין ה׳ רואנו, והנה הוא מעיד בכם על גזילת העני שהיא בבתיכם ועל מה שתדכאו ותכו את העניים, והוא רואה הכל וישפוט אתכם על הכל כי הוא אדון צבאות מעלה וצבאות מטה (רד״ק).
תרגום יונתןרס״ג תפסיר ערביתרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראאבן עזראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןמקראות שלובותהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144