1. בזמן הזה בגלות, אתה ׳אלוה׳ שלי, אלהי ישראל, שרק הם מכירים באלהותך.

2. לקץ הימין, שעל זה התנבא הנביא בסוף הפרק הקודם.

3. שכולם יכירו בכך, ואוכל לרומם אותך בין כולם. [כי זה תפקיד ישראל שיתקיים בהם לעתיד, וכמו שכתב רבינו בבמדבר (כד יט): ׳וירד מיעקב - כל אחד מזרעו ישלוט באומות, כאמרו (להלן יב ח) וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד, וכאמרו וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן, והאביד שריד מעיר, כאמרו (מיכה שם) וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל, תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ׳, ובזכריה (י ח-ט) מבואר שתכלית כל זה הוא כדי ׳להורותם׳ – שישראל ילמדו את הגויים, כי כל תכלית השלטון שינתן אז לישראל על האומות אינו אלא כדי להורות להם דרך ה׳ וללמד אותם להכיר בבוראם, כי תפקיד עם ישראל הוא להיות ׳ממלכת כהנים - להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד׳ (לשון רבינו בשמות יט ו), וזה יתקיים בקיבוץ גלויות, כמו שכתב רבינו בשמות (שם), וכן בויקרא (כו מה) ׳וזכרתי להם בקיבוץ גליות, אשר הוצאתי וגו׳ להיות להם לאלהים, שהוצאתים כדי שאהיה להם לאלהים, כאמרו וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש, ומה שהשחיתו אז יתקיים אחר קיבוץ גליות לימות המשיח ועולם הבא׳. ודומה לפירוש פסוק זה פירש רבינו בתהלים (צט ב-ג): ׳ה׳ בציון גדול - מעולם בישראל גדול שמו, [אך לעתיד] ורם הוא עתה על כל העמים, שגם האומות יכירו זה, [ואז] יודו שמך גדול ונורא - יהי רצון מלפניך ׳גדול ונורא׳, ש׳יודו שמך׳ המורה כח הבריאה, קדוש הוא - ויודו כמו כן שהוא לבדו ה׳קדוש׳ ונצחי בהחלט מצד עצמו׳.

4. שם הוי״ה המכונה בלשון חז״ל ׳שם המיוחד׳, מורה שה׳ בורא ומקיים את כל המציאות מאין, ושהוא אחד ואין זולתו. וכן כתב רבינו באור עמים (סוף פרק ׳בריאה׳): ׳השם השלישי לאל יתברך הוא השם המיוחד בן ארבע אותיות, המורה שהוא המציא המציאות בכללו אחר העדר מוחלט ומקיים אותו, כי גם אחרי שהמציא אותו - לא היה לו קיום מציאות אם לא היה שופע עליו מציאות מאת הממציאו, מבלי אין שום יסוד מציאות זולתי הנמשך מאת הסיבה הראשונה הפועלת אשר הוא הממציא ובורא ונותן קיום למציאות בהשכילו את עצמו, ומזה יתחייב שהוא בורא וכו׳, ולכן נקרא זה השם אצלנו ׳שם המיוחד׳, כי בכל הוראות זה השם לא ישתתף עם האל זולתו׳. כלומר, שם המיוחד מורה על הפעולה שרק ה׳ לבדו יכול לעשות, והיא הבריאה יש מאין, וכיון שאין שום נמצא שיכול לברוא, נקראת פעולה זו ׳מיוחדת׳ אליו, ולכן השם המורה שהוא הבורא נקרא ׳השם המיוחד׳. ועוד כתב רבינו באור עמים (סוף פרק ׳אחדות׳): ׳וזה האחדות המיוחד לבורא יתברך ביאר בתורתו במופת באמרו ׳וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳, כלומר, שבהנהגתו וסדרו המוחש בעליונים ובתחתונים הנרמז במילת ׳האלהים׳ יוודע שהוא ׳הוי״ה׳, בורא ומהווה, ובזה יוודע ש׳אין עוד׳ [כלומר, ממה שה׳ הוא הבורא מוכח גם עניין אחדותו], כי מן הנמנע להיות בורא שני קדמון כקדמותו או שוה לו, וזה כי בסדר המוחש אשר בו יתהוו הווים ׳על הארץ מתחת׳ באמצעות גרמים אשר ׳בשמים ממעל׳ נדע היות הנהגת כולם וסדרם ממנהיג אחד מכווין כל זה הסדר, ובזה יתחייב שהוא בעצמו המציאם, כי לא יתכן שקרה מקרה למסדר שמצא כל כך נמצאות בלתי מכוונות מאתו שהיו בלתי סדר עם היותם מוכנות אל סדר וקשר מכוון עתה מאתו, ומזה יתחייב שברא אותם אחר אפיסות מוחלט, כי לא יתכן מציאות חומר או נושא קודם להם שיחשב שנתהוו ממנו כמבואר למעלה, אם כן התבאר שהוא הבורא הנרמז בשם המיוחד, ושהוא אחד יחיד במציאות באופן שאין כמציאותו מציאות שום נמצא זולתה׳. וראה בבראשית (יז א) שכתב רבינו שהפעולה ׳המיוחדת׳ של ה׳ היא הבריאה יש מאין, ׳שלא יפול בה נושא מתפעל, ולכן לא יצטרך הבורא בפעלו שיהיה זולתו שום נמצא במציאות, והיפך זה יקרה לכל נמצא זולת הבורא, כי אמנם לא יפעל שום פועל זולתו, אם לא נמצא איזה נושא מתפעל ממנו, וכן לא יתפעל שום מתפעל, אם לא ימצא איזה פועל שיפעול בו, ומזה יתחייב במופת ראייה מציאות הבורא ויחודו ושלמות פעלו על כל פועל זולתו אצל כל מתבונן, וכל זה הורה האל יתברך לאבות, אמנם מופת סיבה על הבריאה היוצא מן השם המיוחד לא הודיע עד משה רבינו, באמרו ׳וָאֵרָא וגו׳ וּשְׁמִי ה׳ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם׳⁠ ⁠׳. ולדבריו שם אולי שם הוי״ה נקרא ׳מיוחד׳ כי הוא מורה על ׳אחדותו׳ או ׳יחודו׳ כלשון רבינו שם. וכ״כ רבינו בשמות (ג טו) בביאור שם הוי״ה ׳מצד פעולתו המיוחדת לו, אשר יורה עליה השם המיוחד׳.

5. כלומר, לעתיד ארומם שמך המיוחד ואודיע על כך לאומות שאתה בורא יש מאין ושאתה יחיד ומיוחד ואין זולתך, ואוכל להוכיח להם זאת כי עשית דברים מופלאים נגד מערכת הטבע. [בשמות (טו יא) פירש רבינו ׳עושה פלא - עושה מה שיפלא מן הטבע לעשות בשום אופן, כגון עמוד הענן ועמוד האש׳. וראה בדבריו בפרשת אמור: ׳ונקדשתי בתוך בני ישראל - לעשות עמהם נפלאות כמו שנדרתי באמרי (שמות לד י) וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת וכו׳, ואעשה כמאז אם לא יהיו עונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלהיכם, כאמרו (מיכה ז טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת׳. וראה מה שפירש רבינו בזכריה (ח ו): ׳גם בעיני יפלא - שאעשה מה שלא עשיתי מעולם בשנותי את טבע המציאות וסדרו, כי אסיר ממשלת שרי מעלה׳, והיינו הכוכבים והמזלות שהם שרי מעלה, ונקראים ׳עיניו׳ של ה׳, כמבואר בזכריה (ג ח, ד י), וזהו ׳בעיני יפלא׳, שאעשה פלאות במערכת הכוכבים בכך שאסיר את ממשלתם, והוא הנזכר בסוף הפרק הקודם].

6. כלומר, אודה גם על שעשית ׳עצות מרחוק׳, שכבר בתחילת בריאת העולם יצר את האדם עם עצות שיוכל להשיג שלימות וקיום נצחי, בכך שבראו ׳בצלמו כדמותו׳, וכפי שביאר רבינו שם ובמקומות רבים שניתן באדם ׳צלם אלהים׳ שהיא הנשמה המשכלת שהיא רוחנית, ואם האדם יוציא את כוחה אל הפועל, יקנה בכך חיי נצח, והאדם נברא גם ׳כדמות אלהים׳, שמכל הנבראים לא ניתנה הבחירה אלא לו, שהאדם דומה בזה לבוראו הפועל מתוך בחירה, וכל זאת עשה ה׳ כדי שיוכל האדם לבחור בטוב ולקנות חיי נצח. אך על אף שכוונת ה׳ בבריאת האדם היתה שהמין האנושי כולו ישיג מעלה זו, לא הושגה המטרה בגלל חטאו של אדם הראשון ודור המבול ודור הפלגה, ולכן בחר ה׳ בעם ישראל שהם ישיגו מעלה זו, ואמר להם לפני שנתן להם את תורתו ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳, שנתן להם את ההכנה והאפשרות להפוך להיות נצחיים כפי שהיתה תכלית האדם, כי ׳קדוש׳ פירושו נצחי, ואילו לא חטאו ישראל אחרי מתן תורה לא היו מתים לעולם. ולכן נאמר כאן שה׳ עשה ׳עצות מרחוק׳, בלשון רבים, עצה ראשונה היתה בבריאת האדם, ובכוונה לזַכות את כל המין האנושי, ועצה שנייה שבה בחר בישראל ונתן להם את התורה כדי להביאם להשיג את התכלית.

7. אולי כתוב ׳מה שהיה׳.

8. ׳כי עשית אמונה - אומן׳, כלומר, דברים שהיו לפני כן בגדר ׳אמונה׳, שיש להאמין בהם מתוך עיון השכל, שבהתבוננות ישיג ראיות שכליות נגד הכופרים [׳האמונה היא ציור דבר בנפש, ועמו איזה טעם מטה לב לחשוב שיהיה כן חוץ לנפש כמו שיצייר בנפש׳ (לשון רבינו בכוונות התורה, וראה להלן מה יט מש״כ בזה)], ה׳ עשה אותם לדבר המושג בחוש על ידי מופתים שעשה נגד הטבע, ובכך הוכיח את השגחתו יתברך ויכולתו שהיא ללא תכלית. וזאת עשה ע״י ש׳עשית פלא׳ נגד המערכת, ולכן מעתה יוכלו לרומם את שם ה׳ גם אל האומות שאינם מתבוננים בעומק שכלם, כיון שראו את הפלאות בחושיהם הגשמיים. ולכן אחרי הנפלאות האלה ׳אודה שמך׳, אפרסם שמך המיוחד, ולא יהיה עוד ׳אלהי׳ בלבד, אלא כולם יכירו באלוהותו, כיון שאז ישיגו אותה גם ללא התבוננות, באמצעות חושיהם הגשמיים. [קרוב לזה פירש אברבנאל, שאחרי שהתנבא על הגאולה העתידה, נתן הנביא שבח והודאה ואמר שקיום הנפלאות מוכיח על בריאת העולם, ועל זה אמר שמקודם ׳אלהי אתה׳ והייתי חייב להודות לשמך, אבל ע״י ש׳עשית׳ את הנפלאות האלה יוודע לכולם שהעצות שהיו מרחוק, שהוא חידוש העולם שנרמז בפרשת הבריאה בתחילת התורה, נעשה אמונת אומן - אמונה קיימת ומוכחת].

1. שה׳ עשה פלאות שעל ידם הפכו מושגים שהיו בבחינת ׳אמונה׳, שניתן להשיגם בעיון שכלי, ל׳אומן׳, שישיגו אותם בחוש.

2. שמערכת הטבע והמזלות אין בכוחה לשנות דבר מן הקצה עד להיפוכו, והוא ה׳פלא׳ שעשה ה׳ נגד מערכות הטבע, כפי שכתב בפסוק הקודם, ומעתה נראה לכל בחוש הראייה שה׳ שולט על מערכות הטבע. [ועניין זה ביאר בארוכה באור עמים (פרק רצון): ׳כי אמנם כל פועל הוא אם טבעי ואם רצוניי, והנה הבורא אינו פועל טבעי, אם כן הוא פועל רצוני, אמנם מה שהבורא הוא פועל בלתי טבעי יתבאר באופן זה, כי אין שום פועל טבעי שיפעל שני הפכים, והנה הבורא יתברך פעל והמציא ההפכים, אם כן אינו פועל טבעי, וההקדמה תתבאר בנסיון המוחש בפועלים טבעיים רבים, שאין גם אחד מהם שיפעל זולתי על אופן אחד תמיד, כי הדברים הטבעיים הם הולכים תמיד על דרך אחד אם לא ימנעם מונע, כי אנחנו נמצא שהפועלים הנותנים צורה הם נחלקים לשני חלקים, האחד הוא הפועל פעולה אחת בלבד מצד עצמו, כמו החום שמוליד חום והקור שמוליד קור, והפועלים באופן זה נקראים פועלים טבעיים, והחלק השני הוא אשר יפעל לפעמים פעולה אחת ולפעמים יפעל הפכה, והפועלים באופן זה הם נקראים אצל הפילוסופים ׳רצוניים ובחיריים׳, הנה מכל אלה יתבאר שהבורא אשר המציא דברים מתחלפים הפכים זה לזה הוא בהכרח ממציא רצוניי פועל בכוונה ורצון׳. וכן כתב רבינו בשמות (יז ו) ׳והכית בצור ושתה העם - ובזה יראו שאין פועל המטה טבעי לו, כי הטבעי יעשה לעולם על ענין אחד, אמנם פעלו בְּמִצְוַת פּועֵל רצוניי הפועל פעולות הפכיות׳].

3. כנראה שנקראת ׳בצרה׳ על שם שהיא ׳קריה בצורה׳, והיא עיר של אדום.

4. ארמונם של הגויים הנקראים ׳זרים׳ יהיה נשבת מלהיות עיר, כי לעולם לא יבנה (רד״ק).

5. לשה״כ לפנינו ׳ונהפכו׳, אך נמשך אחרי לשון הכתוב כאן ׳ושמת׳, וכן בכל כתבי רבינו כשמזכיר פסוק זה.

6. נמצא ש׳מעיר לגל׳ הוא כלל, ושוב מפרט איך שם מעיר לגל בכמה אופנים. ובתהלים (קלז ז) כתב רבינו: ׳זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים - בחורבן שני, [האומרים] ערו ערו עד היסוד בה, וכן יעשה להם כאמרו והיתה ארצה לזפת בוערה׳. הרי שמפני שתהיה ׳לזפת בוערה׳ ייגרם שלא תיבנה עוד, כי היא חרבה עד יסודה. [ומבואר שהחורבן המתואר כאן הוא חורבנה של אדום, וכן מבואר להלן שפירש שבצרה היא באדום, ואף מש״כ ׳ונהפכו נחליה לזפת׳ נאמר באדום. וראה אברבנאל ש׳ארמון זרים׳ הוא רומי, וארמון האפיפיור אשר שם החשמנים שרובם משאר המלכויות ואף האפיפיור עצמו מן הזרים, ולכן נקרא ׳ארמון זרים׳. וגם בתהלים (סט כו) כתב על אדום ׳תהי טירתם נשמה - כאמרו ׳ושמתי נחליה לזפת׳⁠ ⁠׳].

1. ׳מעלת העז הוא המלך, שהוא יותר עז ותקיף מכל אחר זולתו במלכותו, כאמרם ז״ל (ב״ר צט ו) אין עוז אלא מלכות׳ (לשון רבינו בבראשית מט ג). הרי ש׳עוז׳ ו׳עז׳ משמעות אחת להם. ולעתיד לבוא יהיו ישראל ׳עם עז׳, עם של מלכים, כי יהיו ׳ממלכת כהנים׳, ויכבדו את ה׳.

2. ישראל יכבדו את ה׳, ואילו הגויים ייראו ממנו, והכבוד והמורא יהיו תוצאה מכך שיתבוננו איך קיים ה׳ את ישראל בגלותם בין האומות שלא כלו ביניהם. [והיינו שישראל שניצולו יכבדו את ה׳ על כך ויודו על נפלאותיו, והגויים שביקשו להשמידם בגלות ייראו מן העונש]. וגם בגלות ה׳ משגיח על ישראל ומצילם, כמו שכתב רבינו בבראשית (מט כד): ׳מידי אביר יעקב - אמנם זאת ההצלה וההצלחה היתה לך מידי אבירו של יעקב שמקיים את בניו לבין האומות להשאירם בסוף כולם, כענין שֵׁם ׳יעקב׳ המורה שישאר בעקב ובסוף׳. ובתהלים (יד א) כתב שתואר ׳נבל׳ נאמר על ׳כל דור ודור מישראל אשר בגלות הלז שהוא כפוי טובה ובלתי מבין איך האל יתברך בדרך פלא מקיים את בניו בין האומות׳. ושם (קיח יז): ׳יהי רצון ש׳לא אמות׳ קודם זה, אבל ׳אחיה׳ ואוכל לספר לנמצאים בימות המשיח ׳מעשי יה׳ ונפלאותיו בגלות, שקיים את בניו בין האומות שעמדו עליהם בכל יום ויום לכלותם׳. וראה עוד להלן (כו י).

3. ומכך שהקב״ה הצילנו מידם על אף כל נסיונותיהם לכלותנו, יכירו שהיה לנו מעוז בגלות, אף שלא שמו לב לכך במשך שנות הגלות, וייראו את ה׳.

4. ׳אביון׳ הוא ׳התאב לכל דבר׳, וכינה כן את הצדיקים התאבים ללמד את ישראל דעת. ועל דרך זה פירש ׳אביון׳ להלן (כט יט). ובתהלים (עב ד) כתב שעשיר שהתרושש הוא הנקרא אביון, והטעם כמבואר, שכיון שהיה פעם עשיר הוא תאב לכל דבר. וראה שם (פו א) במזמור שהתפלל המשורר על צרות הגלות ׳כי עני ואביון אני - כי אמנם אני אביון ומתאוה לעשות רצונך ואין לאל ידי מעוני ומרוב שעבוד גלות׳. ושם (קט כב): ׳כי עני ואביון אני - כי אמנם הסיבה שלא התעסקתי בזה בגלות היתה כי שם הייתי עני טרוד בצרכי חיי שעה, מכל מקום הייתי אביון - תאב לעבדך, ולבי חלל בקרבי, ועם זה היה לבי חלל וימת בקרבי מפני גזירות האומות׳. ושם (קיג ד): ׳אביון - התאב לעבדו, ומנעהו מזה הגלות׳.

5. ׳ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב - שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות׳. ולכן הגויים, שהם המלכויות המשעבדים המונעים את ישראל מלעשות רצון ה׳ ועיכבו את הצדיקים מלהבין ולהורות את דרכי ה׳, ייראו מעונשו של מקום.

6. לשה״כ בתהלים (קכד ג) ׳אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו, אזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו, אזי עבר על נפשנו המים הזידונים׳. ורבינו בפירושו לתהלים בתחילת פרק זה כתב: ׳בזה המזמור נותן המשורר תודה לאל יתברך שקיים את בניו בין האומות ולא יכלו לכלותם, ואמר לולי ה׳ שהיה לנו בגלות בכל דור ודור שעמדו עלינו לכלותינו׳.

7. ה׳דל׳ הנזכר הוא המון פשוטי העם, שאותם יציל ה׳ מהריגה בלבד, שיהיה מחסה מזרם השוטף של הגויים ההורגים אותם.

8. שה׳ יהיה ׳צל׳ עבור ׳האביון׳, שהם ׳צדיקי הדורות התאבים להבין ולהורות׳, שיציל אותם אף מצרת השעבוד [הוא שעבוד מלכויות המעכב מלעשות רצון ה׳, כמו שביאר], ומן הדלות [ולכן הצדיקים אינם נקראים ׳דל׳ כמו המון העם]. וראה בפירוש רבינו לזכריה (ב ד) ש׳כל אחד קיבל צער בגלות כפי מה שלא נשא ראשו להתבונן בדעת עליון׳, ולכן הצדיקים יינצלו מן הצרות בגלות.

9. שב לבאר למה המשיל את צרות העומדים לכלותנו ל׳זרם׳, ואמר שה׳ הוא ׳מחסה מזרם׳.

10. רוחם – רצונם ומחשבותיהם של הגויים שהם ה׳עריצים׳ הנזכרים, על ישראל, כפי שאמר ׳שבכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותנו׳.

11. לשה״כ בזכריה (יג א), כלומר כבאר מים שאינו פוסק.

12. לשה״כ בירמיה (ו ז) ׳כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ׳, וכתב הרד״ק שם: ׳כהקיר מן מקור, ביר כמו באר, אמר, כמו שהבאר מימיה נובעין תמיד בלי הפסק, כן הקרה רעתה׳. וגם כאן ׳זרם קיר׳ הוא זרם הזורם מן המקור, שאינו פוסק. אבל המפרשים כאן פירשו ׳זרם קיר׳ – זרם הבא וממוטט את הקיר.

13. ׳במחשבה זו אנן עסוקים תמיד׳ (רש״י), ושם מדובר בכך שהגויים חושבים תמיד מחשבות איך לכלות את ישראל: ׳אמר רבי אושעיא, מאי דכתיב צדקות פרזונו בישראל - צדקה עשה הקב״ה בישראל שפזרן לבין האומות [שלא היו יכולין לכלותם יחד], והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא, אנן מעלינן מינייכו, כתיב בכו כי ששת חדשים ישב שם וגו׳, ואלו אנן - איתינכו גבן כמה שני, ולא קא עבדינן לכו מידי וכו׳, נטפל ליה רבי אושעיא, אמר ליה, משום דלא ידעיתו היכי תעבדו, תכלינן כולהו - ליתנהו גבייכו, מאי דאיכא גבייכו - קרי לכו מלכותא קטיעתא, אמר ליה, גפא דרומאי [נשבע בעבודה זרה], בהא נחתינן ובהא סלקינן׳. [ובעניין משל הצרות של הגוים לישראל לשטף מים ונהרות, ראה מש״כ בשיר השירים (ח ז) ׳מים רבים - המים הזידונים לא יוכלו לכבות בכל השתדלותם להדיחנו מעל ה׳ אלוקינו, ונהרות - מלכי האומות, לא ישטפוה ברוב מתנותיהם וגיזומיהם׳. וראה גם להלן (כח ב-ג, ושם פסוק יז, לב ב)].

1. הגויים העריצים, כמו שאמר (פסוק ג) ׳עָרִיצִים יִירָאוּךָ׳. כלומר, הכתוב נותן סיבה נוספת ליראה זו.

2. ׳בציון׳.

3. במדבר אין להיכן להימלט מפני החום, וכן כתב הרד״ק: ׳כי החורב והשרב במקום ציה, ואין לאדם בעבורו מחסה במפלט, כן הכנעת אתה אותם שאון זרים והמונם שלא יהיה להם מפלט ומקלט׳.

4. ׳יענה׳ פירושו ישפיל ויכניע, כמו ׳לענות מפני׳ (שמות י ג). וכ״כ הרד״ק, וכן פירש רבינו בזכריה (י ב).

5. כלומר, ה׳ יכניע את שאון זדים כפי שמכניע החורב בציון את הנמצאים שם, אך לא יעשה ה׳ כן על ידי החורב, כלומר על ידי חום השמש, אלא להיפך, ׳בצל עב׳ המסתיר את החורב יענה ויכניע את אומות העולם, כמו שכתוב שאז ׳החושך יכסה ארץ׳, ואילו ׳ערפל׳ שהוא ׳צל עב׳, כלומר צל של ענן עב, יכסה לאומים. ובאיוב (ג ד) כתב רבינו: ׳כי אמנם הגרמים השמימיים יפעלו באורם וחומם, והחושך והענן ימנעם מזה׳. ולפי זה יש לפרש שהכוונה לביטול מערכת הכוכבים ומזלות, שהחמה והלבנה יפסקו מלפעול כאילו נתכסו בענן עב.

1. ׳הנה משתה שמנים הוא משתה טוב, ומשתה שמרים הוא משתה רע, ואיך יקבץ הטוב והרע יחד׳ (אברבנאל שאלה השלישית).

2. אף שכתוב ׳ושמחתם׳ בעוד מקומות, ברור שהכוונה לכתוב בעניין חג הסוכות, כמו לשון ׳אך שמח׳ המובא בסמוך, וכפי שהתברר בס״ד במאמר ׳חג הסוכות ומצוותיו׳ (פרק ב אות ג) הנדפס בסוף פירוש זכריה, כי חג הסוכות ומצוותיו מקבילים למלחמת גוג ומגוג וימות המשיח, וגם התבאר שם עניין ביטול היצר השייך גם הוא לחג סוכות, והוא המובא כאן בפסוק הבא.

3. פירש רבינו בדברים שם: ׳והיית אך שמח - תהיה שמח בלבד, ובשמחתך לא יתערב עצבון׳. ובשיעורים שם: ׳והיית אך שמח - לפי שבכל שמחה זוהי דרך העולם יש בה פקפוק כדכתיב ׳וגילו ברעדה׳, אבל פה נאמר והיית אך שמח, ר״ל תהיה לבד שמח, שלא יבואך שום רע׳. ובשיעורים לתהלים (קלו ב): ׳אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ - בפה מלא בלי הפסק דאגה וכו׳, כמו שאמרו ז״ל שאין שחוק עד העולם הבא שנאמר ׳אז ימלא שחוק פינו׳⁠ ⁠׳.

4. ע״פ לשה״כ להלן (סה יט) ׳וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי׳. ובא לרמז שהשמחה תהיה מזוקקת ולא תהיה בה שום ערבוב צער, וכמו שפירש רבינו ׳אך שמח׳. ומפרש ׳שמנים ממוחיים׳ לעומת ׳שמרים מזוקקים׳, שכשם ששם מדובר בדבר גרוע בלי תערובת טוב, כן הוא ׳שמנים ממוחיים׳, שהוא דבר טוב בלי תערובת רע. ובפירושו לאבות (פ״ג מט״ז) כתב רבינו: ׳החנווני מקיף - כשהוא [- ה׳] נותן את צלמו הכוחיית להשלימה ולהוציאה אל הפועל, הוא בלתי נפרע על זה מן המתרשל, אבל מקיף עד יום המוות, וכל הרוצה ללוות ולהתחייב למלך בחטאו או בחטאים בא ולווה, ואינו נפרע מיד, אבל הגבאים מחזירים תמיד להפרע מן האדם וכו׳, והכל מתוקן לסעודה, וכל זה הדין והגבייה בעולם הזה מתוקן לאותה הסעודה שביאר הנביא באמרו ׳ועשה ה׳ לכל העמים משתה שמנים משתה שמרים שמנים ממוחים שמרים מזוקקים׳, כי אמנם יפרע מן הצדיקים עד כחוט השערה, כדי שבשמחתם לא יתערב דבר של פורענות לחיי עולם, וכן מטיב לרשעים בעולם הזה כדי שלא יתערב דבר של גמול בפורענותם לחיי עולם, כאמרו (דברים ז י) ׳ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו׳, וכאמרו (תהלים צב ח) ׳להשמדם עדי עד׳⁠ ⁠׳. הרי שבסעודה לעתיד לבוא אין תערובת של צער לצדיקים ושל שמחה לרשעים, אלא הכל מזוקק. [ובבמדבר (ו כו) פירש רבינו: ׳ישא ה׳ פניו אליך - לחיי עולם, כענין כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר (תהלים לו י), וכאמרם (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ומתענגים מזיו שכינה, וישם לך שלום - מנוחת שלום, שהוא הנצחיות בלי תערובת עונש, הראוי לכל שלם לחיי עולם׳]. ובשיר השירים (א ג) כתב רבינו: ׳וזכרון שמך אצלם הוא בהיותו ׳שמן תורק׳, מריק עליהם שְׁמָנִים מְמֻחָיִם - שהם החיים והטוב בעולם הזה׳. [אך שם מפרש רבינו ׳שמנים ממוחיים׳ על תענוגות העולם הזה, ואילו כאן ובאבות הכוונה לשכר העתיד לבוא]. ועל הכתוב בקהלת (ח יא-יג) ׳כי גם יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים׳ פירש: ׳כי אמנם ידעתי שליראי האלהים יהיה טוב מוחלט לחיי עולם׳.

5. ׳שמרים - פסולת המשקה השוקעת בתחתית הכלי׳ (מצודות), ורש״י פירש כאן ׳שמרים מזוקקים מכל משקה שמן ויין, שלא יהא שם אלא שמרים לבדם׳. והיינו כפי פירושו של רבינו באבות (בהערה הקודמת) ש׳הכל מתוקן לסעודה׳ הכוונה שהן ייסורי הצדיקים והן הצלחת הרשעים בעולם הזה הוא לתקן את הסעודה לעתיד לבוא, ולפי זה מתפרש הכתוב כאן ׳ועשה ה׳ לכל העמים בהר הזה משתה שמנים משתה שמרים׳, כלומר, ה׳ יעשה שני מיני משתה, אחד של שמנים טובים לאכילה – שכרם של צדיקים, ואחד של שמרים, כלומר של הפסולת – עונשם של רשעים. ושוב פירש ׳שמנים ממוחיים׳, שמשתה שמנים של הצדיקים יהיה משתה של שמחה ללא תערובת צער, ואילו משתה עונשם של רשעים תהיה ׳שמרים מזוקקים׳, ללא תערובת שמחה, שלא תהיה להם אפילו תקווה כלשהי. ובזה מובן כפילות תיבת ׳משתה׳, כי מדובר בשני משתאות ההפוכים זה מזה. וכן פירש אברבנאל, ע״ש.

1. לא פירש כן בפסוק הקודם, שגם שם כתוב ׳בהר הזה׳, כי אין כוונתו אלא לעומת מה שפירש (פסוק י) ׳כִּי תָנוּחַ יַד ה׳ בָּהָר הַזֶּה - לשפוט את הר עשו׳. הרי ששם ׳בהר הזה׳ עולה על הר עשו ולא על ארץ ישראל, לכן פירש שכאן אין כוונתו אלא לארץ ישראל. [ופשוט שגם בפסוק הקודם הכוונה לארץ ישראל].

2. ׳גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות׳ (ברכות יז.), ופירש רש״י שהוא ׳יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו׳. ולעיל (פסוק ג-ד) הזכיר רבינו את עניין ׳שעבוד מלכויות׳, וכאן מפרש עניין ׳שאור שבעיסה׳, כי אחרי כליון מלכות האומות, גם ׳שאור שבעיסה׳ יכלה.

3. ׳עטיו של נחש׳ הוא לשון הגמרא בשבת (נה:), כלומר ׳עצתו של נחש שהשיא לחוה׳ (רש״י שם). ובשבת (קמו.) מבואר שכשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, וזוהי ׳זוהמת עטיו של נחש׳, הזוהמא שנכנס לאדם על ידי עצתו של נחש. ורבינו מתכוון לפירושו בפרשת עץ הדעת, ׳עץ הדעת - מַשִּׁיא לתת לב אל הטוב והרע, לבחור הֶעָרֵב אף על פי שיזיק, ולמאוס הבלתי עָרֵב אף על פי שיועיל׳ (בראשית ב ט), ׳והנחש, הוא שטן הוא יצר הרע, רב הַהֶזֵּק עם מִעוּט היותו נראה וכו׳, קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא נחש, בהיותו דומה לנחש, אשר תּוֹעַלְתּוֹ במציאות מועט מאד, ונזקו רב עם מעוט הראותו, וכבר אמרו ז״ל (פרקי דר״א פי״ג) שהיה סמאל רוכב עליו, והוא שהכח המתאוה המחטיא יעשה זה באמצעות הכח המדמה המוביל אליו דמיוני התענוגים החומריים הַמַּטִים מדרך הַשְׁלֵמוּת המכוון מאת האל יתברך, כי אמנם הכח המתאוה עם דמיוני התענוגים המובילים אליו הם מצווים לכוחות הגשמיות הפועלות ומחטיאים כוונת ורצון האל יתברך כשלא יתקומם עליהם הכח השכלי וימחה בהם׳ (שם ג א). הרי ש׳שאור שבעיסה׳ היא הזוהמא שנכנסה באדם באכילת עץ הדעת, ש׳הנחש׳, הוא כח הדמיון, הסית את האדם לבחור במה שערב וטוב לחיי שעה, ולמאוס במה שהוא הטוב האמיתי לחיי נצח, ומאז כח הדמיון מתגבר באדם להסיתו על דרך זה. ונקרא ׳הלוט׳, שהוא מכסה ומעוור את עיני שכלו של אדם. ולכן על יצר הרע נאמר ׳ומל׳, שהיצר הרי הוא כערלה החופה ועוטה על הלב ומונע ממנו להתבונן לראות את האמת, ולכן נקרא ׳הלוט׳.

4. ׳ובלע׳, ה׳ ישחית את יצר הרע, ואז יהיו ישראל כאדם הראשון לפני שהטיל בו הנחש את זוהמתו, שלא שלט בו יצר הרע.

5. ׳ומל ה׳ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה - יגלה עיניך לסור מכל טעות מערבב השכל מידיעת האמת כשתשתדל לדבקה בו, באופן שתכיר טובו ותאהבהו בהכרח, וזה יעשה למען חייך לעולמי עד׳ (לשון רבינו שם). כלומר, מילת הלב היינו מה שנאמר כאן שיבטל מהם את יצר הרע המתעה ומטעה אותם, וממילא יזכו לחיים נצחיים, כמדרגתו של אדם הראשון לפני שהתפתה לנחש. ובפירושו שם (ג יט) פירש רבינו את הכתוב שם (ב יז) ׳ביום אכלך ממנו מות תמות׳ - שתהיה מוכן אל המוות בסוף, כלומר שיהפוך להיות בן תמותה, כי אחרי שנכנס בו יצר הרע, הרי הוא גשמי ונפסד, וימות ויכלה מטבעו.

6. וכן פירש רש״י: ׳המכסה את כל העמים, הלוט כמו וילט פניו, הנה היא לוטה בשמלה׳. אלא שכוונת רש״י לפרש את ׳הלוט׳ השני, ואילו הראשון פירש שהוא שם דבר, הכיסוי, כלומר הכיסוי המכסה. [וכן כתב הרד״ק, הראשון שם והשני פעול]. ואילו רבינו מפרש ששניהם מלשון פעל, ׳המכסה׳, אלא ש׳הלוט׳ הראשון הוא אותו ׳עטיו של נחש׳ שפעולתו היא לכסות [ומקרא קצר הוא], ואילו השני יעשה עכשיו את פעולתו, ויכסה.

7. שהיצר הרע שהוא הלוט העוטה על הלב, היא עכשיו מכסה ׳על כל העמים׳, גם על עם ישראל.

8. לעתיד לבוא ה׳ ישחית את פני הלוט מישראל, אך עדיין תישאר ׳המסכה הנסוכה על כל הגויים׳, שהעמים יישארו עם היצר הרע ועטיו של נחש גם לעתיד לבוא. [ולכן גם לא יבולע המוות אצל הגויים, כמו שכתב בפסוק הבא שרק בישראל שיהיו כאדם הראשון לפני החטא יבולע המוות. וכן מפורש בפסחים (סח.) ׳עולא רמי, כתיב בלע המות לנצח, וכתיב (להלן סה) כי הנער בן מאה שנה ימות, לא קשיא, כאן בישראל, כאן בנכרים׳].

9. ע״פ לשה״כ להלן (כט י), וראה פירוש רבינו שם.

10. בפירושו לתהלים (צב ז) כתב רבינו: ׳וכסיל לא יבין את זאת - אף על פי שיעירהו איזה מחכמי הדור כמו שמעירין הישן׳. ונראה שגם כאן כוונתו שאף שיעירו את הגויים על ידי הפלאות לעתיד לבוא, לא יספיק להם למול את ערלת לבבם, ויישארו ביצרם הרע. [ומשמע שביטול היצר יהיה לישראל על ידי התגלות הנפלאות, והגויים שגם יראו התגלות זו לא יספיק ראייה זו לבטל את יצרם הרע].

1. כיון שיתבטל יצר הרע ועטיו של נחש, ויהיה האדם כאדם הראשון לפני החטא, לא יהיה עוד מוות, וייהפכו ישראל להיות קיימים לנצח. [ובשיעורים לבראשית (ג כ) כתב: ׳עכשיו שחטאו ואינם יכולים להיות נצחיים ולהתקיים באיש כמו שהיו אילו לא חטאו, שזו היתה כוונת האל ולכך הזמין לו ה׳ יתברך העץ החיים להתמיד תמורת הניתך, צריכים הם להתקיים במין ולהוליד בדומה׳. הרי שהחטא שבה נכנס היצר אל האדם גרם לו להיות בן תמותה, וכאשר יתבטל היצר, לא תהיה עוד מיתה].

2. נאמר על ישראל שנמצאים בגלות ׳ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה׳ אלה ומארצו יצאו׳, וזו היא ׳חרפתם׳ של ישראל, שנקראו ׳עמו׳, כי ׳עם ה׳ אלה׳, ובחטאם ׳מארצו יצאו׳. [׳ומזה נמשך חילול השם בלי ספק בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה׳ אֵלֶּה, היה באופן מה בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר, כאמרם ז״ל (גיטין נח.) כביכול עלי ועליך בא שודד׳ (ע״פ לשון רבינו בבמדבר כח יא)]. ואולי כלפי ׳שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות׳ שהזכיר בפרק זה, אמר שכלפי שאור שבעיסה ׳בלע המוות לנצח׳, וכלפי שעבוד מלכויות, ׳חרפת עמו׳ בהיותו בגלות ׳יסיר׳.

3. ׳ואתם כהני ה׳ תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו׳. וזה יהיה היפך החרפה שהיתה בגלות. ובכך יתקיים מה שהבטיח במתן תורה (שמות ט ו) ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳, שפירש שם ׳ממלכת כהנים׳ ע״פ פסוק ׳ואתם כהני ה׳ יקראו׳, וכמו שכתב לעיל (פסוק ג) ׳יכבדוך עם עז׳, ע״ש. ׳וגוי קדוש׳ היינו שיהיו קיימים לנצח כפי שפירש שם, וזהו ׳כי בלע המוות לנצח׳ בהסרת יצר הרע. ועל זה אמר כאן ׳כי ה׳ דיבר׳, שהבטיח במתן תורה שלבסוף יהיו ׳ממלכת כהנים וגוי קדוש׳.

1. ישראל שהם עם ה׳ הנזכר בפסוק הקודם - ׳וחרפת עמו יסיר׳ - יאמרו.

2. ע״פ לשה״כ בדה״י ב׳ (יט ז).

3. שיהיו ישראל כהני ה׳ ונצחיים, ואילו הגויים גם לעתיד יהיו תחת עול יצר הרע, וממילא גם יישארו בני תמותה.

4. ה׳ שיתגלה אז לכל בני תבל.

5. תמיד היה ׳אלהינו׳, שהכרנו באלוהותו גם כשחטאנו לו, וכמו שאמר (פסוק א) ׳ה׳ אלהי אתה׳, שה׳ היה אלוהי ישראל גם לפני שהתגלה לעין כל.

6. כתוב במיכה שם (פסוק א-ה): ׳והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה׳ נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים, והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים [הרי שיתקיים מה שאמר ׳ואתם כהני ה׳ תקראו׳, שילמדו דעת לכל הגויים שיעלו להר ה׳ ללמוד מהם], ושפט [מלך המשיח] בין עמים רבים והוכיח לגוים עצומים וגו׳, וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה׳ צבאות דיבר, כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה׳ אלהינו לעולם ועד׳. ומפרש רבינו שהסיבה לכך שהגויים יעלו להר ה׳ וישראל יהיו לכהני ה׳, הוא משום שבמשך הגלות הלכו הגויים כל אחד בשם אלוהיו, ואילו ישראל אף אם חטאו, בכל זאת הלכו בשם ה׳ לעולם. וכן כתב רבינו בשמות (ד כב): ׳בני בכורי ישראל - אף על פי שלקץ הימין אֶהְפֹּךְ אֶל העַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה׳ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד (צפניה ג ט), מכל מקום יחשב ישראל אצלי נכבד מכולם, באשר הוא בני, עובד כמו בן מאהבה, לא כעבד מאהבת שכר ויראת עונש, ומצד מה שהוא בכורי, ראשון לעבודתי בתעות כל האומות מעלי, כאמרו (מיכה ד ה) כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינוּ וגו׳⁠ ⁠׳. [וראה מש״כ בשיר השירים (א ו-ז): ׳ראוי הוא שיחפוץ בי האל יתברך יותר מכל שאר האומות, כי גם שאני שחורה במעשים כמותן, מכל מקום אני נאוה בידיעת האל יתברך ואהבתו ויראתו יותר מכל זולתי׳, ע״ש. וראה בתהלים (קיט קסא-קסז) שביאר כמה טעמים למה במלחמת גוג ומגוג יציל את ישראל ויעניש את הגויים].

7. ׳כל זאת [צרות הגלות] באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך, לא נסוג אחור לבנו ותט אשורינו מני ארחך, כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות [כלומר, גם כאשר השפלת אותנו בגלות למקומות קשים, לא נסוג לבנו ממך], אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלהים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב׳. ופירש רבינו שם: ׳ולא שכחנוך - ובכן ראוי שתרחם עלינו, ולא שקרנו בבריתך - להמיר דתך, ועם זה כי דכיתנו - כאשר [׳כי׳ משמש בלשון ׳כאשר׳] דיכיתנו בגזירות האומות עלינו לבטל ממנו תורה ומצוות, ותכס עלינו בצלמות - כענין המן וגירוש ספרד וזולתם, אם שכחנו שם אלקינו בכל אלה להמיר דתנו, ונפרוש כפינו לאל זר שיהיה בעזרתנו, הלוא אלקים יחקר זאת וידע כי לא עלתה על לבנו, כי עליך הורגנו לקדש את שמך, לכן קומה אתה שהיית כבר עזרתה לנו, ופדנו עתה מזה הגלות למען חסדך׳. והרד״ק בפירושו למיכה שם כתב: ׳כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, עד אותו זמן ילכו איש בשם אלהיו עד שישיבם המלך המשיח לדרך הטובה אחר מלחמת גוג ומגוג, ואנחנו - אבל אנחנו בית ישראל נלך בשם ה׳ אלהינו לעולם ועד, כי אף על פי שיחריב הבית ונגלה מארצנו, לא נמיר אלהינו באל אחר אלא נלך בשמו כל הימים, כמו שכתוב אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר׳. וראה פירוש רבינו לשיר השירים (א טז): ׳אף ערשנו - יסוד המטה, רעננה - אף על פי שסרו יצועי בקלקול מעשי, כי הסתרת פניך, מכל מקום יסוד המיטה, והוא ידיעת האל יתברך ונטיית לבבנו אליו, הוא חדש ורענן כמאז ומוכן לקבל המצע ׳בשוב ה׳ ציון׳, ׳כי לא שכחנו שם אלהינו׳.

8. שם כתוב ש׳יחכה ה׳ לחננכם׳, ופירש רבינו שיחכה עד שיתייאשו ויתקיים ׳כי אזלת יד׳ (דברים לב לו), וכפי שפירש רבינו בדברים שם, כי אז יראה את ישראל בתכלית עוני ולחץ הגלות, באופן שאינם יכולים לחיות עוד בו, ועל מצב זה אמר ׳אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ - התאבים ומקווים לראות שיעשה באופן זה׳ (לשון רבינו שם), כלומר, אשרי מי שיחכה ויהיה תאב לישועתו אף במצב של יאוש הזה. וגם בזכות זה יזכו ישראל להיות כהני ה׳ ולזכות לחיי נצח אף שחטאו, לפי שקיוו אל ה׳ גם בקושי הגלות. ופירוש ׳אשרי׳ הוא האישור הנצחי (ראה פירוש רבינו לתהלים א א), שמי שמחכה לה׳ יזכה לכך. ובתהלים (יג ו) פירש רבינו: ׳ואני׳ אשר ׳בטחתי בחסדך׳ בגלות, ׳יגל לבי בישועתך׳, ואז אשירה שיר חדש׳. ושם (קל ה): ׳ראוי שתושיעני ותנקם מרודפי, כי אמנם ׳קויתי ה׳⁠ ⁠׳ - צפיתי לישועה׳.

9. ׳אמר רב, כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים, ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו, כתנאי, רבי אליעזר אומר, אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין, אמר ליה רבי יהושע, אם אין עושין תשובה אין נגאלין [בתמיה], אלא הקב״ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב׳, ע״ש. הרי שלדעת שמואל, אף אם אינם שבים בתשובה, צריכים ישראל להיוושע כיון שעמדו כל כך הרבה זמן באבלם, וכלישנא אחרינא שהביא רש״י שם ׳דיו לאבל, דיין לישראל צער גלות, אפילו בלא תשובה נגאלין׳. ובנוסח מהדו״ק לדברים (לב מג) כתב: ׳וכפר אדמתו עמו - יכפר את אדמתו בהשמה מהם, ויכפר ג״כ עמו במה שסבלו בגלות, כאמרם (סנהדרין צז:) דיו לאבל שעומד באבלו, בענין שישיב שכינתו לתוכה, כאמרו ׳כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון׳⁠ ⁠׳.

10. כאן מוסיף שמלבד כל זאת, על ישראל לזכות לכך ש׳יושיענו׳, שכן הם נהרגים על קידוש שמו יתברך.

11. ׳זה ה׳⁠ ⁠׳ שהתגלה עכשיו לעין כל, קיווינו לו שיתגלה כך.

12. מה שמצער את ישראל בגלות הוא חרפתם של המחרפים את ה׳, שהם ׳נפלו עלי׳, ולכן מקווים שתתגלה מלכותו של ה׳. וגם בזכות זה ראויים ישראל להיות כהני ה׳ ולזכות לחיי הנצח. ואולי הפירוש, ׳חרפת חורפיך נפלו עלי׳, שמה שהם גוזרים ונופלים עלי הוא כדי לחרף אותך ובגלל שאני מקווה ומצפה לך.

13. כלומר, שמחת ישראל היא לכבוד לה׳, כיון שהם שקיוו לו לכבודו, ולכן ׳בישועתו׳ של ה׳, כאשר יכלה ׳חרפת חורפיו׳, ראוי שהם ישמחו ויהנו מישועתו.

14. ע״פ לשה״כ בדה״י (יט ז) ׳כי אין עִם ה׳ אלהינו עוולה ומשוא פנים ומקח שוחד׳. והיינו שזה שרק ישראל יזכו לביטול יצר הרע ולחיי נצח, ולא הגויים, הוא בדין ובמשפט.

1. הרי ש׳הר׳ הכוונה לעשו, כמו שמצינו שלעתיד ה׳ ישפוט ויעניש את הר עשו, ועליהם ׳תנוח ידו׳, ׳גבורתו של מקום׳ (רש״י). [וראה מש״כ רבינו (פסוק ז) על הכתוב שם ׳בהר הזה׳, ובביאור שם].

2. בנבואת בלעם על העתיד לבוא נאמר שה׳ ימחץ את פאתי מואב, והוא שאמר כאן שמואב יהיה ׳נדוש׳, מלשון דישה וכתיתה. ומפרש ׳תחתיו׳, תחת יד ה׳ הנזכרת, ולא כפי שפירשוהו שאר המפרשים ׳במקומו׳. והחזקוני פירש ׳פאתי מואב׳ – האומות הסמוכות למואב, והכוונה לעמון ואדום, הרי שגם אדום יימחץ לעתיד.

3. ׳שישלחו בהם ישראל ידיהם לכל אשר ירצו׳ (רד״ק שם). וכן כתב רבינו בבמדבר (כד יד) בדברי בלעם אל בלק: ׳[לכה איעצך] אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, כי אמנם הרע אשר יעשה העם הזה לעמך לא יהיה בימיך [של בלק], ואין לך לירא, אבל יהיה באחרית הימים בלבד, כאמרו וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב, וכאמרו אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם׳. ופירש שם בהמשך (פסוק יז): ׳ומחץ פאתי מואב - אף על פי שכל האומות מנשמת אלוה יאבדו, כאמרו (ירמיה ל יא) כִּי אֱעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם, הנה באדום ומואב תהיה נקמתו ביד ישראל בהיות שתי אלה האומות אויביו מעולם ושבבי בישי׳. כן איתא בסנהדרין (צו:): ׳אמר עולא, עמון ומואב שיבבי בישי [- שכנים רעים] דירושלם הוו׳, והם שהביאו את נבוכדנצר להחריב את ירושלים. ובקידושין (עב:): ׳צוה ה׳ ליעקב סביביו צריו, רב יהודה אמר, כגון הומניא לפום נהרא׳, ופירש רש״י ׳צרים שהיו סובבים אותם בארצם, דהיינו עמון ומואב שהצירו להם יותר מן הכל, אותם ציוה שיהיו סובבים אותם אף בגלותם כגון הומניא דכולה דעמונאי היא כדאמרינן לעיל, הושיבם סנחריב בבבל והיו מצירים לישראל שבפום נהרא׳. ולכן על שאר האומות אמר ה׳, ׳אעשה כלה׳, ואילו עמון ומואב ימחץ אותם מלך המשיח, שינקמו בהם ישראל על שסבלו מהם. ובכת״י מהדו״ק לבמדבר שם ציין רבינו למש״כ ביחזקאל (כה יד) ׳ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל׳, וכן כתב רבינו להלן (כו ו). ורבינו כתב על אדום ומואב, לא על עמון, ואולי עמון כלול עם מואב, שאומות קרובים הם. ובתהלים (סח כב) כתב רבינו: ׳אך אלהים ימחץ ראש אויביו - לא יכרית כל האומות, אבל ראש אויביו בלבד, שהם עמון ומואב וכו׳, וכמו כן ימחץ קדקד שער, איש שעיר, כאמרו לשפוט את הר עשו׳. ובשיעורים לתהלים (כא ט) כתב: ׳תִּמְצָא יָדְךָ לְכָל אֹיְבֶיךָ בכלל, שהם כל האומות יחד, [אבל] יְמִינְךָ - שהיא היד היותר חזקה - תִּמְצָא שֹׂנְאֶיךָ, שהוא יותר מ׳אויבים׳ וכו׳, ו׳שונאיך׳ הם עמון ומואב ואדום שהם תמיד הרעו לנו, כאמרו ׳אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם׳, וכן אדום נקרא מה׳ ׳עם חֶרמי׳ (להלן לד ה), וכן בלעם אמר באדום (במדבר כד כ) ׳ואחריתו עד אובד׳, ובמואב אמר (שם פסוק יז) ׳ומחץ פאתי מואב׳, כי המלך המשיח שרש ישרש אלו האומות, אחרית יעשה בהם׳. וכ״כ בתהלים (קכט ה) ש׳שונאי ציון׳ הם אדום ועמון ומואב. [ועוד מצינו דמיון בין עמון ומואב לאדום, בפירוש לתהלים (עט ד-ה) ׳[היינו חרפה] לשכנינו - עמון ומואב [שהם שבבי בישי], תאנף לנצח - שהיו גזירותם לבטל ולשכח תורה ומצוות לדורי דורות, [ולכן] תבער כמו אש קנאתך - יהי רצון ש׳קנאתך׳ על חילול השם ׳תבער כמו אש׳ על האומות׳. וזו מידת אדום, ׳שכל מגמת פניהם לא היתה כי אם להסיר ישראל מתחת כנפי השכינה בגזירות קשות שלא יתעסקו בתורה ושלא יקיימו המצוות׳ (שיעורים לתהלים יג א-ג)].

4. בשיבולת החיטה, החלק המפואר שבו הנראה לעין הוא התבן, אך אחרי שמוציאים מן התבן את האוכל על ידי דישה, משליכים את התבן.

5. ייעשה זבל. וכן יהיו מואב ואדום אחרי שידושו על ידי ישראל, שלא יישאר מהם כלום.

1. ׳האל יפרש ידיו בקרב מואב כאשר יפרוש השוחה לשחות, כי האדם השט במים יפרוש ידיו בכל כוחו׳ (רד״ק).

2. ע״פ סוטה (מז.): ׳תנו רבנן, לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו׳, ואילו את מואב כביכול ישחה ה׳ לדחותו בשתי ידיו. [ו׳אחד מתלמידיו׳ הנזכר שנדחה על ידי רבו בשני ידיו הלוא הוא אלילם של אדום, ודו״ק].

3. יונתן תרגם ׳אשוות ידוהי׳, והם מגדלים גבוהים, אשוות - חומות ומגדלים (רש״י). ואין הכוונה לידיים שהזכיר בתחילת הפסוק, שהם ידיו של ה׳, אלא לידיו של מואב, כלומר, ה׳ ישפיל את גאוות מואב שניכרת מהרמת אצילי ידיו בדרך גאווה.

4. אחד מקנייני התורה (אבות פ״ו) הוא ׳אינו מחזיק טובה לעצמו׳. ולעיל (טז ו) כתוב ׳שמענו גאון מואב גא מאד [נתגאה מאוד] גאותו וגאונו ועברתו׳. וכתב הרד״ק: ׳שמענו - מאמר הנביא בלשון האומות שיאמרו כן על מואב, שמענו שהיה מתגאה מאד מואב בעודו בשלוותו, וכפל לשון הגאוה כמה פעמים לרוב הגאוה׳. הרי שמואב התייחד בגאוותו. ולשה״כ הנזכר כתוב גם בירמיהו (מח כט).

5. ה׳ ישפיל את גאוות מואב שמתגאים בכך שהשפילו את מבצרו של ה׳, ואמרו ׳ערו ערו עד היסוד בה׳. [ולפי זה א״ש שאמר ׳משגב חומותיך׳, שמדבר אל ישראל, שמואב השח והשפיל את בית המקדש. ורש״י כתב ׳למואב הוא אומר׳]. אך בפסוק שם כתוב ׳זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה׳. וצ״ע, כי אף שדיבר כאן גם על אדום, פסוק זה נאמר על מואב. אך לפי מה שמצינו בבמדבר (כד יז) שפירש רבינו ׳פאתי מואב׳ גם על אדום שהיא סמוכה למואב, יתכן שמואב ואדום שהם שכנים נכללים ביחד. וגם עניין הגאווה שתיאר כאן במואב מצינו באדום (ראה להלן כו ה). ומצינו שגם בני מואב לקחו חלק בחורבן בית המקדש, כי במדרש איכה (פתיחתא ט) איתא: ׳בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים׳, וראה יחזקאל (כה ג) מה שאמר על עמון. [ואם הכוונה בפרשה זו לכלול את מואב ואדום באחד, יתכן שרמז כאן רבינו לאלילם של הנוצרים, ועל זה אמר ׳וּפֵרַשׂ יָדָיו בקרב מואב לדחות בשתי ידיו׳, כפי שציינו למה שאמרו שרבי יהושע בן פרחיה דחה אחד מתלמידיו בשתי ידיו, והכוונה לאותו האיש, וכן מש״כ אחר כך ׳וְהִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ הנראית עִם הגביהו אָרְבּוֹת יָדָיו׳, יש לפרש בדרך ליצנותא דע״ז שארבות ידיו מוגבהים תמיד, כי הוא תלוי על צלב].