(א-ו) יריעות המשכן * – שמות ל״ו:ח׳-י״ג
(א) {שלישי} וְאֶת־הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃
And you shall make the Tabernaclethe Tabernacle | הַמִּשְׁכָּן – Here the word is used more narrowly to refer to the lower level of linen coverings rather than the entire Tabernacle structure. The coverings might have been so called since the ark, where the Divine presence dwelled, was directly underneath them (Rashi). from ten woven panels of twined linen, and blue and purple and worm-scarlet; with cherubs, the work of a designerthe work of a designer | מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב – Or, similarly: "the work of a skilled craftsman". See R. Avraham b. HaRambam that "חֹשֵׁב" relates to the word "מחשבה", thought, and thus refers to a skilled artist who uses his intellect. R. Nechemyah in Bavli Yoma 72b suggests that the term refers to weaving rather than embroidery, noting that this allowed for the two sides of the covering to each contain a distinct image. you shall make them.
[א]
בהערות רמא״ש שם: מקרין, מלשון המקרה במים עליותיו (תהלים קד ג) שכל כסוי מלמעלה נקרא קרוי, ובילקוט: כיצד מעמיד את המשכן. וברש״י כאן: להיות לו לגג ולמחיצות וכו׳ וכוונתו, שהיריעות קרויים משכן, שהם גג וגם מחיצות. וכן פירש״י בשבת כח. ד״ה משכן קרוי משכן ותוס׳ שם ד״ה ויפרוש, הובא להלן אות נג. וברמב״ן להלן לט לג: כי יריעות שש משזר הן ששמן משכן כמו שאמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות. וברשב״ם כאן: חמש תחתונות קרוי משכן כי תחתיהם הארון מקום שהשכינה שורה. וכ״ה בחזקוני. ובספורנו: קרא היריעות בשם משכן כי בתוכם היו כסא ושלחן ומנורה למשכן שכינה. וראה להלן אות כז וצרף לכאן. – ברמב״ן להלן כח, ל: לא הזכיר בה״א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכר כבר וכו׳ ובמשכן אמר ואת המשכן תעשה, בעבור שכבר הזכירו ועשו לי מקדש. וכ״כ הרב״ח, רבינו מיוחס ובאברבנאל כאן. ובנחל קדומים לרחיד״א: ואת המשכן תעשה, למה לא אמר (ועשית משכן) כמו שאמר בכל כלי המשכן, מלמד שאף המשכן הראהו בהר, ז״ש ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, מלמד שאמר למשה בא ואראך משכן העשוי למעלה כן תעשה תכלת וארגמן ותולעת שני. וכ״כ באע״ז כאן: ואת המשכן תעשה, כאשר הודיעו בתחילה את תבנית המשכן.
ואת המשכן תעשה עשר יריעות, כיצד היו מקרין את המשכן, היה מביא עשר יריעות של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש משזר, שנאמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני. (ברייתא דמלאכת המשכן)
[ב]
במדב״ר כא כ וכעי״ז בילק״ש ח״ב רמז תתקכ. ובתנ״י נשא פי״ט (בנדפס פי״א): א״ל הקב״ה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן שנאמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות, כיון ששמעו ישראל כך עמדו ונתנדבו ברצון ועשו את המשכן. ראה לעיל פכ״ה אות כו, כז, וש״נ. וע״ע תו״ש שמות פי״ג אות רצז בבאור ופכ״ג אות רנו. ובמדרש מכת״י הגניזה אצל מאן: ואת המשכן תעשה, זש״ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח וגו׳, שאין הקב״ה בא בטרחות על ישראל ואינו בא על האדם הזה לפי כחו שהוא גדול אלא לפי כח האדם הוא בא עליו וכו׳. שם: כתיב שחורה אני ונאוה וכו׳, שחורה אני במעשה העגל ונאוה אני במעשה המשכן לכך נאמר ואת המשכן תעשה. ובמדרש אגדה מביא כעין דרש זה להלן פסוק ז: ועשית יריעות עזים זה שאמר הכתוב שחורה אני ונאוה (שה״ש א ה) ואפשר לשחור שיהי׳ נאה כו׳ שחורה אני בזהב שנתתי לעגל שנאמר ויתפרקו כל העם וגו׳ ונאוה אני בזהב שנתתי למשכן העדות שנאמר כל נדיב לב הביאו חח וגו׳.
ואת המשכן תעשה עשר יריעות, זה שאמר הכתוב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנהו שגיא כח, וגו׳, וכתיב (איוב ל״ו:כ׳) הן אל ישגיב בכחו, כיצד יתקיימו שני כתובים אלו, אלא כשהוא נותן לישראל נותן להם לפי כחו וכשהוא מבקש מהן אין מבקש אלא כפי כחן, ראה מה כתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות לכך כתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח, וכשהוא נותן להם לפי כחו, עתיד הקב״ה לעשות לכל צדיק וצדיק חופה מענני כבוד, שנאמר (ישעיהו ד׳:ה׳) וברא ה׳ על כל מכון הר ציון וגו׳, ואומר (ישעיהו ד׳:ה׳) כי על כבוד חפה. (תנחומא פנחס יד)
[ג]
כ״ה בלק״ט ובכת״י תימני ששון ובעה״ט כאן. וכ״ה להלן אות כח*. ובזהר ח״ב קסד ב: עשר יריעות, עשר בגין דתקונא דמשכנא (נ״א: דשכינתא) בעשרה איהו למהוי כדקא יאות וכו׳ עשר יריעות אינון דאינון עשרה רקיעין ומאן אינון יריעות דמשכנא דאינון עשר וקיימן למנדע לחכימי לבא וכו׳ כגונא דא משכן איהו עשר יריעות אינון עשר רקיעין רזא דרזין דלא אתמסר בר לאינון דידעי חכמתא וכו׳. (וראה אות ד). וברב״ח: עשר יריעות כנגד עשר גלגלים. ובכת״י רבינו אפרים עה״ת: עשר יריעות כנגד עשר ספירות וכ״ה ברקנטי כאן באריכות. ובנחל קדומים לרחיד״א בשמו: עשרה פרשיות מתחילין בעשיה נגד העולם שנברא בעשרה מאמרות לכך עשו עשר יריעות נגד עשרה דברים (ראה במדב״ר יג יט). וראה אור החיים כאן ובש״ך ולהלן אות יד–טו וצרף לכאן.
עשר יריעות, כנגד עשרת הדברות. (מדרש הגדול)
[ד]
מובא בילק״ש פקודי רמז תיט. ובשמו״ר לג ד: ר׳ ברכיה פתח לך ה׳ הגדולה והגבורה וגו׳ כי כל בשמים ובארץ (דה״א כט), אתה מוצא כל מה שברא הקב״ה למעלן ברא למטן וכו׳, למעלן נוטה שמים כיריעה (תהלים קד) ולמטן עשר יריעות. ובמדרש תדשא 16: המשכן נעשה כנגד ברייתו של עולם וכו׳ השמים והארץ והים בתים של הבריות המה, כנגד השמים העליונים נעשה עשתי עשרה יריעות של אהל מועד (ראה להלן אות כו) וכנגד הרקיע נעשו עשר יריעות המשכן. וראה אע״ז פסוק ב, ולעיל אות ג מהזהר. וזהר ח״ב רלג: ותו״ש לעיל פכ״ה אות סב ואות ע וצרף לכאן. וברב״ח פסוק ב: ידוע כי מעשה המשכן הכל ציורין כנגד מעשה שמים וארץ ומפני שהמאורות קבועים בשמים וכל הפעולות באות משם בעולם השפל בעתים נגזרים, לכך הזכיר לשון יריעה, על שם הכתוב נוטה שמים כיריעה, ע״כ.
יריעות, היה ר׳ נחמיה אומר אהל מועד שעשה משה במדבר כנגד מעשה בראשית, יריעות כנגד שמים וארץ. (ברייתא דמ״ט מדות)
[ה]
ראה בבלי שבת כז ב, הובא להלן אות כז, מה, ואות נג. ובתוס׳ שם ד״ה ויפרוש: ותימא דאמאי לא יליף מהא דמשכן היינו יריעות שש משזר כדכתיב ואת המשכן תעשה וגו׳ ומשכן אקרי אהל דכתיב את משכן אהל מועד, ושמא אהאי קרא סמיך, ע״כ. וצ״ע שלא הביאו התוס׳ שכן מבואר בירושלמי הנ״ל. ובחידושי הר״ן שבת שם: ואע״ג דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר דאלמא דיריעות שש איקרי משכן ולא מוכיח מיניה. היינו משום דהאי קרא פשיטא לי׳ טפי דהתם איכא לפרושי ואת כמו ואל, אבל בהא דהכא (דמייתי הגמרא שם מויפרוש את האוהל שמות מ יט) לא סגי דלאו הכי דודאי משכן דכתיב היינו יריעות שש כדפרישנא, זו היא שיטתו של הרא״ה ז״ל אבל רבינו יהונתן ז״ל כ׳ דיריעות שש מקרי משכן דכתיב על המשכן ויריעות עזים היו עומדין על יריעות שש ע״כ. – וענין זה דשש פשתן הוא נתבאר לעיל פכ״ה אות מה וצרף לכאן. וע״ע שם אות מו, לענין תכלת וארגמן ותולעת שני. – ברביד הזהב כתב שמכאן המקור למה שאמרו בירושלמי סוף כלאים שאהלים אין בהם משום כלאים, וכ״כ הרמב״ם הל׳ כלאים פ״י הי״ב ובטוש״ע יו״ד סי׳ ש״א. ויש להעיר על דבריו שהטעם שאין איסור כלאים באוהל מבואר בשו״ת הר״י מיגאש סי׳ קפג: וששאלת אם מותר לכנס באהל שהוא שעטנז לשמור עצמו מן החום או מן הקור וכו׳, תשובה: השעטנז לא אסרו הכתוב אלא לענין לבישה והעלאה שיהיו נוגעין בגופו אבל לשבת תחתיו בלתי שיהא נוגע בגופו אינו אסור שאין השעטנז אסור בהנאה. ובשו״ת פנים מאירות ח״ב סי׳ קיב מחמיר לשבת כנגד הוילון של העגלה כשהוא כלאים עי׳ ש״ע יו״ד סי׳ ש״א וברכי יוסף שם מביא ממהרי״ל ריש הלכות סוכה שאין לתלות בסוכה שעטנז, ובפנ״מ שם שמיירי כשתולים כדרך וילון ואינם קבועים בכותל. והסמך שהביא הרבה״ז מיריעות המשכן לכאורה אין ראיה די״ל שהותר כלאים במקדש כמו שהותר בבגדי כהונה וצריך לומר כוונתו משום שלא הוזכר היתר כלאים רק בבגדים ולא מהיריעות, מוכח שבזה אין איסור כלל. והרבה״ז דוחה בעצמו הראי׳ שהביא מכאן, לפ״מ שמבאר בפ׳ תצא דאין כלאים מה״ת רק שוע טוי ונוז הצמר עם הפשתן ביחד לפי רש״י וכאן ביריעות לא היה כן א״כ אין זה שעטנז מן התורה ולפ״ז לא שייך ללמוד דין זה מקרא שלפנינו.
שש, מתני׳, וכל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן. גמ׳ אמר ר׳ לעזר מן המשכן למדו דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וכתיב (יחזקאל מ״ד:י״ח) פארי פשתים יהיו על ראשם, את למד שש משש (ואת פארי המגבעות שש (שמות ל״ט:כ״ח). קה״ע) ושש מפארי ופארי מפארי (אלמא שש פשתן הוא ומשכן קרוי אהל דכתיב (שמות ל״ט:ל״ב) משכן אהל מועד. פנ״מ). (ירושלמי שבת פ״ב ה״ג)
[ו]
ראה להלן אות ז–ח וצרף לכאן. וברמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ח הי״ד: כל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר צריך שיהיה החוט כפול שש. ומקורו מיומא עא: ת״ר דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה (כל מין ומין שבו), משזר (בלא שש) שמונה וכו׳, עי״ש שנלמד מהפסוקים בשמות לט כז–כט. וראה משנה למלך שם ה״ג. וע״ע שבת כח.: אי מה להלן שזורין (דכתיב משזר) וחוטן כפול ששה (כדאמרינן דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה. רש״י). והדרש הוא מיתור מלת שש שמורה על ששה, כמבואר בגמרא שם, ראה ברא״ם כאן ומשנה למלך פ״ח הל׳ כלי המקדש. ובלק״ט כאן שש, חוטן כפול שש ע״כ. וברבינו מיוחס כל מקום שנאמר בו שש חוטו כפול ששה לפיכך קוראו שש ע״כ. ומה שנאמר משזר מוסב על כל החוטים יחד. וכ״נ מפירש״י כאן. וברא״ם: שכולן היו שזורים יחד כדכתיב משזר ווי״ו ותכלת במקום בי״ת, וכו׳, אף כאן שש משזר בתכלת וארגמן ותולעת שני כולם שזורים יחד. וברלב״ג כאן: שש משזר, הוא מהפשתן הנבחר שבארץ מצרים שהיה חוטו כפול ששה ולפי שהיריעות היו נעשות משש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני הנה היה ראוי שיהיה חוטי השלשה מינים הנשארים כפולים ששה שאם לא היה הענין כן לא תהיה המלאכה מתדמה ומסכמת קצתם לקצת ע״כ. ראה לעיל פכ״ה אות מט. ובאברבנאל פי׳ לפי הפשט: שש משזר ר״ל חוטי שש כפולים לחוזק להיות שתי, ותכלת וארגמן ותולעת שני להיות ערב ולרקום מעשה חושב בהם, עי״ש.
שש משזר... תעשה אותם, כל מקום שנאמר שש משזר, שיהא החוט כפול ששה וכו׳, אין לי אלא הבוץ בלבד שהוא כפול ששה מנין אף התכלת והארגמן ותולעת השני שיהו כולן כפולין ששה, ת״ל תעשה אותם, נמצא החוט כפול מארבעה ועשרים. (מדרש הגדול)
[ז]
הובא בילק״ש ומדה״ג וס׳ והזהיר בקצת שינויים. וכעי״ז בירושלמי שקלים פ״ח ה״ב על הפרוכת, הובא להלן אות צה, צו, וכאן הדרש הוא ממשזר ולעיל אות ו הדרש הוא משש. ובגמרא יומא עא: דמשזר שמונה רק במקום דלא כתיב שש כמ״ש רש״י שם ורמב״ם פ״ח כלי המקדש הי״ד ע״ש. – חוט אחד כפול לשנים, כלומר אילו נאמר חוט הייתי אומר כפול לשנים וכן אילו נאמר שזור הייתי אומר כפול לארבעה, וכ״נ מירושלמי הנ״ל. ובבעה״ט כאן: משזר בגי׳ חוט כפול שמונה. – בכת״י במל״מ: משזר כל זר ונכרי ימוש מכאן.
משזר, חוטן כפול שלשים ושנים דברי ר׳ נחמיה, שר׳ נחמיה אומר חוט אחד כפול לשנים, שזור לארבעה, משזר לשמונה נמצא חוטן כפול לשלשים ושנים, וחכמים אומרים חוט אחד כפול לשנים, שזור לשלשה משזר לששה, נמצא חוטן כפול לעשרים וארבעה. (ברייתא דמלאכת המשכן)
[ח]
מובא בילק״ש רמז תכב. ומ״ש והחוט כפול ארבע, הכוונה שהיה שזור מארבע מינים אבל כל מין היה כפול ששה או שמונה, כדלעיל אות ו–ז. – חוט של זהב וכו׳, אע״פ שהפסוק מדבר באפוד שנאמר בו זהב. נראה שדורשו גם לענין יריעות אע״פ שלא נאמר בהם זהב. ובשפתי כהן: שש תכלת וארגמן ותולעת שני וכל חוט כפול לששה הרי ד׳ מינים כשהם שזורים יחד הם כ״ד וחוט של זהב עם כל אחד ואחד שנאמר וירקעו את פחי הזהב וגו׳. וכוון לדרשת ר׳ יוסי. ובאברבנאל כאן: וחז״ל דרשו שכל חוט היה כפול ששה והם זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר. וצ״ל כוונתו דכל מין שחושב להלן היה כפול החוט שלו בפ״ע ששה.
שש משזר ותכלת וארגמן ותלעת שני, מעשה היריעות תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר והחוט כפול ארבע, ר׳ יוסי אומר חוט של זהב היה יתר בהם שנאמר (שמות ל״ט:ג׳) וירקעו את פחי הזהב וגו׳. (ברייתא דמ״ט מדות)
[ט]
כעי״ז בבמדב״ר יג–יט: פר אחד בן בקר, כנגד יריעות המשכן שהיו של מיני צבעונים, כמה דתימא ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו׳. ובילק״ש ח״א רמז עו: אם מחוט ועד שרוך, זה המשכן שהי׳ מצויר בתכלת וארגמן וגו׳. ובמדרש הגדול כאן: ת״ר בשעה שהראה לו הקב״ה למשה תבנית המשכן וכל כליו הראהו ארבע אשות, אש אדומה אש שחורה אש ירוקה אש לבנה, ואלו הן ראשי הצבעים שבכל העולם ולמה ארבע כנגד ארבע מלכיות וכו׳ וכן באדם ארבעה מינים מרה אדומה מרה ירוקה מרה מעושנת מרה מצוננת, לכך נעשה במשכן ארבעה מיני צבע כדי שיהיה זכרון להם לפני הקב״ה וינצלו מארבע מלכיות ומכל חלאים ומזיקין, ע״כ. וראה לעיל פכ״ה אות רכ. ובענפי יהודה שעל ס׳ והזהיר מביא מברייתא דמלאכת המשכן פ״ה כת״י פריז: ביריעות הראשונות מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, שש זהו פשתן וכנגד ארבע יסודות של עולם דמות גוונים, ע״כ. וכתב שזוהי הוספה מאחרונים. – במדרש תהלים פכ״ב–כ: ואנכי תולעת ולא איש וכו׳, רשב״ג אומר אני הוא שעשיתי לך משכן של תולעת שני, שנאמר ואת המשכן תעשה וגו׳ ותולעת שני, ולא איש אחר בעולם. ובלקח טוב פסוק כו: ומיני מכסאות היו שבעה שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני ומעשה עזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים, וכנגדן נתן הקב״ה לישראל שבעה ענני כבוד, ארבעה כארבע דפנות ואחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד ההולך לפניהם, ע״כ.
שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, הפיחי גני (שיר השירים ד׳:ט״ז) זה המשכן, מהו גני, גנוני, מה הכילה הזאת מצויירת במיני צבעונים, כך היה המשכן מצוייר במיני צבעונים, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר. (במדב״ר פי״ג ב)
[י]
ראה להלן אות *י בבאור. ובמדרש מאור האפלה: כרובים יהיה ביריעות צורת עוף ופניו פני אדם, ע״כ. מפרש כרובים כמו אצל כפורת, ראה לעיל פכ״ה אות קל, ולהלן בסמוך. ובפי׳ ר״א בהרמב״ם, כרבים, תהיה היריעה נארגת מן המינים הנזכרים לאריגה שצורת הכרובים נראת בה כאריגת המשי ואריגת המחצלת וכיוצא בהן. וברבינו מיוחס כרובים, צורת שני כרובים של כפורת עשה באריגתן מכאן ומכאן שיהא נראה בפנים ומבחוץ, וכן היה בפרוכת, אבל במסך היה שניהם מצד אחד. ע״כ.
כרובים, מלמד שהוא נארג צורות צורות. (מדרש הגדול)
[י*]
מובא בילק״ש פקודי רמז תכב ובליקוטים לגרינהוט ח״ב. וכעי״ז בתוספתא שקלים פ״ג הי״א, ירושלמי שם פ״ח ה״ב ובבלי יומא עב: וכן הוא לענין פרוכת. בירושלמי שקלים הובא להלן אות צח. וראה רש״י כאן. וכן פירש״י ביומא שם: חושב מעשה אורג שיש לה ליריעה שתי קירות ושתי צורות על שתי קירותיה אין דומות זו לזו פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר כמו לחגורות של משי והיינו ב׳ פרצופים אבל רוקם כצורתו מכאן כך צורתו מכאן, ע״כ. ומקורו מירושלמי שקלים שם (כפי גירסת הגר״א): ר׳ יהודה ור׳ נחמיה חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן, מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן, וחרנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן, מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן, ע״כ. וברמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ח הט״ו: כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיינה הצורות נעשות באריגה נראות מצד אחד בפני האריג ומעשה חושב הוא שתהיה הצורה נראית משני הצדדים פנים ואחור. ובמל״מ שם שהוא כדעת ר׳ יהודה בירושלמי שם. ובפירוש ר״א בהרמב״ם, מעשה חושב, שם האומן המשכיל שחושבו, נגזר מן מחשבה. והמעתיקים ז״ל ביארו כי מעשה חושב צורה הנראית משני עברי היריעה בפרצוף שוה וכזה הוא מעשה הרקום שאנחנו רואים ע״כ. ובלק״ט כאן: מעשה חושב תעשה אותם שיהא לו ציור אחד. ונראה שכוונתו כדעת הרמב״ם שיהא לו ציור אחד שנראה משני הצדדים. ובמנחה בלולה: ההבדל שבין מעשה חושב ורוקם שחושב היו הצורות משני הצדדים שוים ורוקם רק מצד אחד ונקרא חושב שצריך לדעת חשבון החוטים כדי לעשות הצורות משני עבריהם ומקור דבריו ברלב״ג כאן. וברבינו מיוחס: ולכך נקרא חושב על שהוא עושה באומד ובמחשבה. וראה אע״ז וחזקוני כאן. וברא״ם כאן: הא דנקט (רש״י) ארי מצד זה ונשר מצד זה לאו דוקא, אלא צורות בעלמא נקט משתנות זו מזו וכ״כ בפסוק ועשית פרוכת כרובים ציורים של בריות יעשה בה, ושמא לזה כוון המתרגם שתרגם כרובים דפרכת ודמשכן צורת כרובים ותרגם כרובים דכפורת כרובים, לא צורת כרובים, אבל לא ידעתי איך כנה הכתוב שאר הצורות בשם כרובים ע״כ וכ״כ המל״מ שם בשם ר״א מזרחי. וראה לעיל אות י, בביאור. ובגור אריה כאן: מכאן הנה נראה כמו שאמרנו למעלה כי כל הצורות שיש להם פנים נקרא בשם כרובים כי דומה פרצוף שלהם לפרצוף תינוק בפרט צורת שאר בריות שאין פניהם כ״כ חשוב כמו פני אדם שיש לו צורה נאה ויפה נקראו שאר הבריות כרובים ע״כ. ראה לעיל פכ״ה אות קל, ועי׳ יומא עב.
מעשה חושב, היה רבי (נחמן) [נחמיה] אומר, מעשה חושב שני פרצופין שני דמויות אחד מכאן ואחד מכאן, ומעשה רוקם דמות אחד פרצוף אחד. (ברייתא דמ״ט מדות)
וְיָת מַשְׁכְּנָא תַּעֲבֵיד עֲשַׂר יְרִיעָן דְּבוּץ שְׁזִיר וְתַכְלָא וְאַרְגְּוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי צוּרַת כְּרוּבִין עוֹבָד אוּמָּן תַּעֲבֵיד יָתְהוֹן.
You shall [then] make the Tabernacle out of ten drapes, [consisting of] fine twined linen, greenish blue, dark red and crimson colored [wool]. Figures of cherubim, the work of a craftsman, shall be woven into them.
מִשְׁכָּן – אהל מועד או יריעות תחתונות?
א. מִשְׁכָּן בא בשתי הוראות: במשמעותו הרחבה הוא שם כללי לאהל מועד כגון ״אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן״ (שמות כה ט), ״הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו״ (במדבר א נ). אבל לפעמים מִשְׁכָּן בא במשמעות מצומצמת: הבדים הפרושים מעל השוכן תחתיהם כגון בפסוק ״אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו״ (שמות לה יא) וברש״י: ״את המשכן – יריעות התחתונות הנראות בתוכו קרויים משכן״.
וראה כעין זה להלן (בפסוק ז) בתרגומי אֹהֶל: בהוראת מעון – מַשְׁכְּנָא ובהוראת כיסוי – פְּרָסָא.
והוכרח לפרש כך כי בנוסף ל״משכן״ נמנו גם הקרשים והבריחים, על כן ברור לרש״י ש״משכן״ האמור שם מוסב ליריעות התחתונות ואינו אהל מועד.והתלמוד בשבת כח ע״א מסייע לו: ״משכן קרוי משכן, ואין קרשים קרויין משכן״. אבל ראה בביאורנו להלן לה יא דעת רמב״ן ופיסוק הטעמים.
ואולם בפסוקנו ״וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת״ הכוונה אינה ברורה. מדברי רש״י ״ואת המשכן תעשה עשר יריעות – להיות לו לגג ולמחיצות מחוץ לקרשים״, נראה שפירש מִשְׁכָּן כאהל מועד, ולכך נוטים גם דברי ראב״ע ורבנו בחיי.
ראב״ע (הפיה״ק): ״ואת המשכן – נקרא כן שהוא משכן הכבוד״. רבנו בחיי: ״ואת המשכן תעשה עשר יריעות. הזכיר ״המשכן״ בה״א הידיעה לפי שכבר צוה למעלה (שמות כה ח) ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״.
אבל לדעת רמב״ן ״וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה״ וגם ״וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד״ (פסוק ז) בשני אלה מִשְׁכָּן מוסב על היריעות.רמב״ן לשמ׳ לט לג: ״כי יריעות שש משזר הן ששמן משכן, כמו שאמר וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר ואמר בהן וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד״. וכן ברשב״ם כאן: ״ואת המשכן וגו׳ – עשר יריעות התחתונות קרויין משכן, כי תחתיהם הארון מקום שהשכינה שורה״.
וכן כתב הנצי״ב על אתר: בפסוקנו נכון יותר לפרש מִשְׁכָּן על היריעות עצמן כדברי רש״י עצמו בביאור הש״ס.רש״י שבת צח ע״ב: ״ועשית יריעות עזים – אלו יריעות עליונות הפרוסות על יריעות התחתונות, העליונות קרויות אהל כלומר לגג ומכסה, והתחתונות קרויות משכן עצמו״.
ולדעתו גם ״תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן״, ״יִהְיֶה סָרוּחַ עַל צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן״ (פסוקים יב-יג) – ״היינו יריעות שש״.
מת״א ״וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת״ – ״וְיָת מַשְׁכְּנָא תַּעֲבֵיד עֲסַר יְרִיעָן״ אין להוכיח אם כוונתו לאהל מועד או ליריעות בלבד כי הוא מתרגם כל מִשְׁכָּן באמצעות מַשְׁכְּנָא. אבל הפשיטתא שתרגם ״וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה״ – ״ולמשכנא תעבד עסר יריען״ [ולא: וית משכנא], פירשו על אהל מועד.
עֶשֶׂר יְרִיעֹת – אונקלוס והטעמים
ב. לפי פיסוק הטעמים וְאֶת-הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ באתנח תחת יְרִיעֹת, הכתוב מפרש כיצד תעשינה היריעות: ״שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן״. אבל אונקלוס שתרגם ״וְיַת מַשְׁכְּנָא תַּעֲבֵיד עֲסַר יְרִיעָן דְּבוּץ שְׁזִיר״ מפרש כסמיכות: ״עֶשֶׂר יְרִיעֹת [של] שֵׁשׁ מָשְׁזָר״ שלא כטעמים.
רפל ת״א, עמ׳ 202: ״השימוש ב״ד״ לציון החומר שהנסמך עשוי ממנו אינו מתחשב בטעמים... אבל כאשר הסומך מציין את המוצר של הנסמך מוסיף התרגום פועל ומפרק את הסמיכות כגון, ״ארץ זית שמן ודבש״ (דברים ח ח) ״אַרְעָא דְּזֵיתַהָא עָבְדִין מִשְׁחָא וְהִיא עָבְדָא דְּבַשׁ״. שיטתו להוסיף ״ד״ בסמיכות מטריאלית (המציינת את החומר ממנו עשוי הנסמך), תתבאר בפסוק ״אֲרוֹן עֵץ״ (דברים י א) ״אֲרוֹנָא דְאָעָא״.
שֵׁשׁ, בַּד – בּוּץ
ג. שש הוא פשתן כמו שכתב רש״י: ״שש משזר – בכל חוט וחוט אחד של פשתים ושלשה של צמר״. לטעם תרגומו ״יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר״ – ״יְרִיעָן דְּבוּץ שְׁזִיר״ וכמוהו גם ״כְּתֹנֶת בַּד... וּמִכְנְסֵי בַד״ (ויקרא טז ד) ״כִּיתּוּנָא דְּבוּצָא... וּמַכְנְסִין דְּבוּץ״, עיין בפסוק ״וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ״ (בראשית מא מב) ״לְבוּשִׁין דְּבוּץ״.
כְּרֻבִים – צוּרַת כְּרוּבִין, לשון ציור
ד. בכרובים שבארון שהיו בולטים תרגם ״שְׁנַיִם כְּרֻבִים״ (שמות כה יח) ״תְּרֵין כְּרוּבִין״. אבל כאן תרגם ״כְּרֻבִים״ – ״צוּרַת כְּרוּבִין״, שנעשו על ידי ציור. וכן ברש״י: ״כרבים מעשה חשב – כרובים היו מצויירין בהם באריגתן״. ומאותו הטעם תרגם גם בפרוכת ״יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים״ (לו) ״עוֹבַד צַיָּיר״ וברש״י: ״כרובים – ציורין של בריות יעשה בה״.
״לחם ושמלה״ ו״באורי אונקלוס״. אמנם רא״ם פירש שת״א ״צוּרַת כְּרוּבִין״ בא להוציא מן הפירוש ״ארי מצד זה ונשר מצד זה״, אבל משנה למלך הלכות כלי המקדש ח טו דחה: ״ודע שראיתי להרא״ם דאחר שכתב דהאי דנקט ארי מצד זה ונשר מצד זה לאו דוקא כו׳ כתב ושמא לזה כיון המתרגם שתרגם כרובים דפרוכת ודמשכן צורת כרובים ותרגם כרובים דכפרת כרובים לא צורת כרובים ע״כ. ואחרי בקשת המחילה הראויה כוונת אונקלוס הוא דדוקא בכרובים דכפורת שלא היו ציור בעלמא כי אם ממש דמות תינוק היה עושה מזהב מש״ה תרגם כרובים ולא צורת כרובים אבל בכרובים דפרוכת ודמשכן שהיו צורות בעלמא מצויירים מש״ה תרגם צורת כרובים וזה נראה פשוט בעיני״.
מה בין מַעֲשֵׂה רֹקֵם למַעֲשֵׂה חֹשֵׁב?
ה. לפי ר׳ אלעזר אין הבדל בין מַעֲשֵׂה רֹקֵם למַעֲשֵׂה חֹשֵׁב אבל ר׳ נחמיה חולק (יומא עב ע״ב):
מַעֲשֵׂה רֹקֵם מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. אמר רבי אלעזר: שרוקמין במקום שחושבין. (רש״י: בתחילה מתקן הצורה על הבגד על ידי צבע ואחר כך רוקמה במחט).
תנא משמיה דרבי נחמיה: רוקם – מעשה מחט, לפיכך פרצוף אחד. חושב – מעשה אורג, לפיכך שני פרצופות (רש״י: חושב – שיש לה ליריעה שתי קירות ושתי צורות על שתי קירותיה, אין דומות זו לזו. פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר... והיינו שני פרצופים. אבל רוקם – כצורתו מכאן כך צורתו מכאן).
מת״א אין להוכיח כמי משניהם סבר כי תרגומיו ״מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב״ – ״עוֹבָד אוּמָּן״, ״מַעֲשֵׂה רֹקֵם״ (לו) ״עוֹבָד צַיָּיר״ מתאימים לדעת ר׳ אלעזר וגם לדעת ר׳ נחמיה.
להבנת ״מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב״ – ״עוֹבָד אוּמָּן״, ראה להלן ״מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן״ (שמות כח יא) ״אוּמָּן אֶבֶן״.
לכן גם אין להכריע מתרגומו במחלוקת רש״י והרמב״ם.בניגוד לדעת רש״י שבפנים, הרמב״ם כתב בהלכות כלי המקדש פרק ח הלכה טו: ״כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיינה הצורות הנעשות באריגה נראות מצד אחד בפני האריג, ומעשה חושב הוא שתהיה הצורה נראית משני צדדין פנים ואחור״. ופירש ״משנה למלך״ שם שלדעת רש״י ״מעשה חושב – יש ליריעה ב׳ קירות וב׳ צורות על ב׳ קירותיה אין דומות זו לזו. פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר. והיינו ב׳ פרצופין. אבל רוקם – כצורתו מכאן כך צורתו מכאן. אבל לדעת רבינו [הרמב״ם] אף במעשה חושב ליכא צורות משתנות זו מזו אלא שההפרש הוא דמעשה רוקם הוא פרצוף אחד כלומר שהצורה אינה נראית כי אם מצד אחד בפני האריג. ומעשה חושב שהוא שני פרצופין היינו שהצורה נראית משני צדדין פנים ואחור״.
ולהלן ״לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת״ (שמות לא ד) ״לְאַלָּפָא אוּמָנְוָן״ יבואר הטעם לתרגום ״מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב״ – ״עוֹבָד אוּמָּן״.
וית משכנא תעבד עשר יריען בוץ שזיר ותכלה וארגון וצבע זהורי
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״זהורי״) גם נוסח חילופי: ״דזיהורי״.
טבא ציורין עבד אומן תעבד יתהון.
וית משכנא תעביד עשר יריען דבוץ שזיר ותיכלא וארגוונא וצבע זהורי צייור כרובין {עובד אומן תעביד יתהום}.
חסר בכ״י לונדון.
And the Tabernacle you shalt make with ten curtains of fine linen twined, and hyacinth, and purple, and crimson, with figures of kerubin; with the work of the artificer shalt you make them.
(א-כט) וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעוֹת – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (מלאכי א׳:ב׳) ״אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה׳ ״, רְאוּ מַה חִבָּה אָהַבְתִּי אֶתְכֶם, מִן הָאָרֶץ וְעַד רָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְכֵן מֵרָקִיעַ רִאשׁוֹן לְשֵׁנִי וּמִשֵּׁנִי לִשְׁלִישִׁי וּמִשְּׁלִישִׁי לִרְבִיעִי וּמֵרְבִיעִי לַחֲמִישִׁי וּמֵחֲמִישִׁי לַשִּׁשִּׁי וּמִשִּׁשִּׁי לִשְׁבִיעִי, וְאֵין צָרִיךְ לְשַׁעֵר מִטַּלְפֵי הַחַיּוֹת, וְהַכִּסֵּא לְמַעְלָה מִכֻּלָּן, וּרְאוּ כַּמָּה חִבַּבְתִּי אֶתְכֶם שֶׁהִנַּחְתִּי כֻּלָּן וְאָמַרְתִּי לָכֶם עֲשׂוּ לִי יְרִיעוֹת עִזִּים וְאָבוֹא לִשְׁכֹּן אֶצְלְכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אִלּוּ הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם יוֹדְעִים מֶה הָיָה הַמִּשְׁכָּן וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ יָפִין לָהֶם וְכוּ׳, לָמָּה, עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא וְנִכְנָס לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהָיוּ נִתְרָזִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי מִי כָל בָּשָׂר״ וְגוֹ׳, אַתֶּם הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים וְחַיִּין אֲבָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם הָיוּ שׁוֹמְעִין וְנִתְרָזִין בְּתוֹךְ אָהֳלֵיהֶם. וְלֹא תֹּאמַר הַמִּשְׁכָּן, אֶלָּא אֲפִלּוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה יָפֶה לָהֶם. מִנַּיִן הוּא, שֶׁשְּׁלֹמֹה סִדֵּר תְּפִלָּתוֹ. ״וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וְגוֹ׳ אַתָּה תִּשְׁמַע (מִן) הַשָּׁמַיִם״, אֲבָל יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיָה בָּא לְהִתְפַּלֵּל מֶה הָיָה אוֹמֵר (שם, לט) ״וְנָתַתָּ לָאִיש כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ״, אֲבָל הַנָּכְרִי בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵין עוֹשִׂין תֵּן לוֹ כָּל מַה שֶׁהוּא תּוֹבֵעַ ״לְמַעַן יֵדְעוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, עֲשֵׂה לִי מִשְׁכָּן, שֶׁאֲנִי מִתְאַוֶּה לִשְׁכֹּן אֵצֶל בָּנַי. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כֵּן הִתְחִילוּ אוֹמְרִים, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לָמָּה אַתָּה יוֹרֵד לַתַּחְתּוֹנִים, שִׁבְחֲךָ הוּא שֶׁתְּהֵא בַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ח׳:ב׳) ״תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֵּיכֶם שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה כְּשֵׁם שֶׁאֲמַרְתֶּם, אֶלָּא (על פי חבקוק ג׳:ג׳) ״תְּהִלָּתִי מָלְאָה הָאָרֶץ״. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָה אַתֶּם תְּמֵהִים עַל זֹאת, רְאוּ מָה אֲנִי מְחַבֵּב אֶת הַתַּחְתּוֹנִים וְיוֹרֵד וְשׁוֹכֵן תַּחַת יְרִיעוֹת עִזִּים, שֶׁנֶּאֱמַר וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חַיָּה גְּדוֹלָה טְהוֹרָה גְּדֵלָה הָיְתָה בַּמִּדְבָּר וּמִמֶּנָה עָשָׂה יְרִיעוֹת. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיָה וּלְשָׁעָה הָיְתָה נִבְרֵאת וְנִגְנְזָה, תֵּדַע לְךָ שֶׁכְּתִיב, ״אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאֶחָת״, מִי מֵבִיא לְךָ יְרִיעוֹת שֶׁל שְׁלֹשִׁים אַמָּה, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד כִּדְרַבִּי נְחֶמְיָה שֶׁהָיָה מַעֲשֵׂה נִסִּים, וְלֹא תֹּאמַר בַּיְרִיעָה, אֶלָּא בַּקְּרָשִׁים, הָיָה מַעֲשֵׂה נִסִּים, מֵהֵיכָן הָיוּ קְרָשִׁים, יַעֲקֹב אָבִינוּ נָטַע אוֹתָם, בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם אָמַר לְבָנָיו, בָּנַי, עֲתִידִים אַתֶּם לְהִגָּאֵל מִכָּאן וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לוֹמַר לָכֶם מִשֶּׁאַתֶּם נִגְאָלִין, שֶׁתַּעֲשׂוּ לוֹ מִשְׁכָּן, אֶלָּא עִמְדוּ וְנִטְעוּ אֲרָזִים, [וּ]בְשָׁעָה שֶׁיֹּאמַר לָכֶם לַעֲשׂוֹת מִשְׁכָּן (וְ)הָאֲרָזִים מְצוּיִין לָכֶם, מִיָּד עָשׂוּ כְּשֵׁם שֶׁאָמַר לָהֶם אֲבִיהֶם וְעָמְדוּ וְנָטְעוּ אֲרָזִים. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, הַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן יָרַד בְּיַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה לֹא עָשָׂה אֶלָּא הָאֲרָזִים אָמְרוּ שִׁירָה, הוּא שֶׁדָּוִד אָמַר: (דברי הימים א ט״ז:ל״ג) ״אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר״, וְאֵין אָז אֶלָּא שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״אָז יָשִׁיר״, אֵימָתַי, כְּשֶׁעָשָׂה הַמִּשְׁכָּן. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים, אוֹתָם הַקְּרָשִׁים שֶׁהִתְקִין לָהֶם אֲבִיהֶם.
תָּנוּ רַבָּנָן: קְרָשִׁים מִלְּמַטָּן עָבְיָן אַמָּה וּמִלְּמַעְלָן כָּלִים וְהוֹלְכִין עַד כְּאֶצְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ו:כ״ד) יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאֹשׁוֹ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״תַּמּוּ נִכְרָתוּ״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמִּלְּמַטָּן עָבְיָן אַמָּה כָּךְ מִלְמַעְלָן עָבְיָן אַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר יַחְדָּו. וְהַכְּתִיב תַמִּים. הַהוּא דְּלֵיתוּ שְׁלֵמִים וְלֹא לְמֵיתוּ דְּנְסָרָא. וְאִידָךְ נַמִי הַכְּתִיב יַחְדָּו. הַהוּא דְּלָא לִישְׁלְפִינְהוּ מֵהֲדָדֵי. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי נְחֶמְיָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב (שמות כ״ו:כ״ב-כ״ג) וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן, דְּאָתֵי פוּתְיָא דְּהַנֵי וּמְמַלוּ לְסוֹמְכָא דְּהַנֵי, אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה הָא עַיֵּיל וְהָא נָפִיק. דְּשָׁפִי לְהוּ כִּי טוּרִין.
מכאן שוב מכ״י סנקט פטרבורג.
ואצנע ד֗את אלמסכן עשרה אשקאק מן עשר משזור ואסמאנג֗ון וארג֗ואן וצבג קרמז צורא צנעה חאד֗ק תצנעהא.
ועשה את המשכן עצמו עשר יריעות
״שקאק״ - יריעות, מלשון ״שק״ שפירושו חתיכת בד או אריג.
מפשתן שזור ותכלת וארגמן וצבע קרמיז, בדמויות״צורא״ - צורות או דמויות, והכוונה לעיטורים ארוגים בבד.
, מעשה אומן״חאד׳ק״ - אומן מומחה, בעל מלאכה מיומן.
תעשה אותן.
ואת המשכן תעשה עשר יריעות – להיות לו לגג ולמחיצות מחוץ לקרשים, שהיריעות תלוייםכן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י ליידן 1: ״תלויות״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״היו תלויות״.
מאחריהם לכסותם.
שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני – הרי ארבע מינין בכל חוט וחוט: אחד של פשתים, ושלשה של צמר. וכל מין ומין
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״חוט וחוט״.
חוטו כפול ששה, הרי ארבעת המינין כשהן שזורין יחד עשרים וארבעה כפלים לחוט.
כרובים מעשה חשב – כרובים היו מצויירים בהן באריגתם, ולא ברקימה שהיא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כתלים. פרצוף אחד מיכן ופרצוף אחד מיכן, ארי מצד זה ונשר מצד זה, כמו שאורגין חגורות של משי, שקורין פַייְשִיִש.
ואת המשכן תעשה עשר יריעת YOU SHALL MAKE THE MISHKAN FROM TEN CURTAINS – that they should serve it as a roof and as a partition outside the boards, for the curtains hung behind them so as to cover them.
שש משזר ותכלת וארגמן ותלעת שני OF TWINED LINEN AND BLUE AND PURPLE, AND WORM-SCARLET – Thus, there were four different materials in every thread, one of linen and three of wool. And each of the materials had threads that were [spun] sixfold. Consequently the four materials interwoven into one thread gave a twenty-four-fold thread (Yoma 71b; Baraita DeMelekhet HaMishkan 2).
כרבים מעשה חשב WITH CHERUBS, THE WORK OF A DESIGNER – Cherubs were figured on them [on the curtains] in the process of weaving them, not [afterwards] by embroidery which is needlework, but by weaving it on its two surfaces, one design on one side, a different design on the other; a lion on one side and an eagle on the other side, just as the silken girdles are woven which are called faisee in old French. (Yoma 72b, Jerusalem Talmud Shekalim 8:4)
ואת המשכן תעשה עשר יריעות –
כנגד עשרת הדברות. עיין רבינו בחיי.
כנגד עשרת הדברות.
שש –
חוטן כפול ששה. יומא ע״א ע״ב וברייתא דמלאכת המשכן פ״ב.
חוטן כפול ששה.
מעשה חושב תעשה אותם – שיהא לו ציור אחד.
ואת המשכן – עשר יריעות התחתונות
כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: ח׳ תחתונות.
קרויין ״משכן״, כי תחתיהם הארון מקום שהשכינה שורה.
ואת המשכן AS FOR THE TABERNACLE, [MAKE IT OF TEN STRIPS...]: The ten bottom strips of cloth are called "the Tabernacle (משכן)," because the Ark, where the Divine Presence (שכינה) dwells, is directly underneath them.
One might imagine that the name "Tabernacle" applies to all the different coverings of various materials (described here in vss. 1-14), to the space enclosed by those coverings and to the all the contents of that enclosure. Here Rashbam notes that the verse uses the term "Tabernacle" to describe the innermost set of those coverings. Rashbam reiterates his explanation below, in his comm. ad vs. 6, s.v. והיה. See similarly Tos. Shabbat 28a, s.v. ויפרוש, and Nahm. ad 39:33. One might also say that Rashi (ad vs. 12) uses the terminology in the same way. Rashbam's explanation of why the name is applied specifically to this set of coverings appears to be original.
ואת המשכן – נקרא כן, שהוא משכן הכבוד.
משזר – שאיננו חוט לבדו, [רק כפול].
כן בכ״י וטיקן 283, קולומביה X 893 , וינה 39, וטיקן ניאופיטי 2. המלים חסרות בכ״י פריס 182.
ולא מצאנו זאת המלה חוץ למשכן.
מעשה חשב – [אפרשנו]
כן בכ״י וטיקן 283, וטיקן ניאופיטי 2. המלה חסרה בכ״י פריס 182, ברסלאו 53.
בפרשת כי תשא (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״א:ד׳).
(הקדמה) ולפני
כן בכ״י פריס 177 ובגליון בכ״י פריס 176. בטקסט בכ״י פריס 176: ולפי.
שאדבר על המשכן, שגם הוא היה יריעות כרובים, אתן לך משל שתשען עליו.
אמר אברהם המחבר. כל יש על שני דרכים: האחד – שהוא גוף, שיש לו אורך ורוחב ועומק, והנה שש פאות: כי מהאורך יצאו פנים ואחור, ומהרוחב ימין ושמאל, ומהגובה
כן בכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176: ומהגבוה.
מעלה ומטה.
ויש יש שאיננו גוף, והם מלאכי השרת הקדושים, גם נשמת האדם. ואלה השנים דרכים, השם לבדו בוראם, ואין יכולת בנברא לברא עצם שיהיה גוף, אף שאיננו גוף שהוא נכבד.
״שהוא נכבד״ הושמט בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
גם אין בו כח להכחידו, עד שיעדר ולא יהיה יש.
ויש דבר סמוך על יש ונשען עליו, ולא ימצא לבדו והיא הצורה, גם היא על שני דרכים: האחת – עומדת ולא תסור
בכ״י פריס 176 בגליון: ס״א תצור.
כצורת הקדושים, והחכמה בנשמה, גם בגופות כחום האש ולחת המים. והדרך האחרתכן בכ״י פריס 177, לוצקי 827. בכ״י פריס 176: האחד.
מקרים, ואינם עומדים, רק מתהפכים ונחלפים וסרים ונעדרים, וכאלה יוכל האדם לעשות. על כן השם הנכבד לא יתכן שיהיה לו דמות ותמונה, לא עומדת ולא נעדרת, כי הוא ברא עצם כל דבר, כי כל צורה עומדת או מקרה.
ואתן לך משל אחר: קדרות הלבנה, בהכנס צל הארץ בינה ובין השמש, בראש התלי או בזנבו. ואתן לך משל אחר: ידענו כי כח הנשמה בכל הגוף, ויש מקומות בגוף האדם, שיש בהם מהחבלים היוצאים מן המוח, שירגישו יותר מן האחרים, כמו העינים והאזנים, כי העצמות גם הכבד לא ירגישו. והנה הלב קבל כח הנשמה יותר מכל איברי הגוף, על כן היו איברים רבים משרתים לו. וככה השם הנכבד, ידענו כי כבודו מלא כל העולם, רק יש מקומות שיראה כח השם בו יותר ממקומות אחרים, בעבור שני דברים:
כן בכ״י פריס 177 ובגליון בכ״י פריס 176. בכ״י פריס 176: דרכים.
האחד – כפי מתכונת תולדת המקבל. והשני – כפי העליון שהוא על ראש המקבל. על כן נבחר מקום בית המקדש. ואם נתן לך השם חכמה בלבך, תבין סוד הארון והכפורת והכרובים שהם פורשים כנפים, ומחוץ לפרוכת דבר המנורה ומזבח הקטורת והשולחן, ומחוץ לפתח המשכן מזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו, ואלה הדברים הם כבוד אלהים. ובעבור זה רמזתי לך, כי יש בדורינו אנשים חכמים בעיניהם, אולי יהתלו על דברי. והיודע סוד נשמתו ומתכונת גופו, יוכל לדעת דברי העולם העליון, כי האדם בדמות עולם קטן, והוא היה סוף בריותיו בארץ. וסימן לדבר: בגדול החל ובקטן כלה (בראשית מ״ד:י״ב).
והגאון רב סעדיה הזכיר: כי שמונה עשר דברים הם במשכן, שהוא עולם אמצעי וכמוהם בעולם העליון הגדול, וככה בעולם הקטן. והנה הכלל: כל כרוב עושה
בכ״י פריס 176 בין השיטין: ס״א נעשה.
לקבל כח העליון,כן בדפוס נפולי. ״כח העליון״ חסר בכ״י פריס 176, 177, ברסלאו 53.
גם בעבור שילמד המשכיל, ואין צורך להאריך.
(א) ואת המשכן
כן בכ״י ברסלאו 53. בכ״י פריס 176, 177, לוצקי 827 חסרה מלת: המשכן.
– כאשר הודיעו בתחלה את תבנית המשכן.
ביאור זה מופיע בכ״י לאחר הביאור לפסוק ב׳.
אמרו חכמים: כי מעשה חשב – שנים פרצופין, ורוקם (שמות כ״ו:ל״ו) – פרצוף אחד, ונכון הוא.
ועל דרך הפשט: מעשה חושב
״שנים ... חושב״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
– אינו רוקם ולא אורג, רק על דרך שעושים היום בגדי משי, כי הצורה שעלתה בלב היא חשבון ומחשבתה, ויציירנה בלוח, וישים חוטין בחשבון, למשוך מרחוק.
(Introduction) I wish to lay down a fundamental principle to you before I speak on the tabernacle, which also
In addition to the ark.
was made out of curtains [decorated] with cherubim.See Ex. 26:1. Ibn Ezra's point is that the tabernacle, like the ark, was adorned with cherubim.
Abraham the author says: All that exists, exists in one of the following two ways. One, it exists as a body that has length, width, and depth. The aforementioned results in six sides. From the length of an object comes front and back, from its width right and left, and from its height
Referred to earlier by Ibn Ezra.
up and down. There are also incorporeal beings, namely, God's holy angels and man's soul. These two types of beingsCorporeal and incorporeal beings.
were created by God alone. It is not in the power of any created being to create a corporeal being. It is certainly beyond the power of any being to create an incorporeal being, for incorporeal beings are more important than corporeal beings.Hence if it is beyond the power of any created being to create a corporeal being, it is certainly beyond its power to create an incorporeal being.
It is also beyond the power of any created being to totally annihilate another being One can destroy a physical object but one cannot annihilate the matter out of which it is made.
There is something which comes very close to existence and is tied to existence but does not exist independently.According to medieval philosophy, ideas and concepts have a life of their own. Thus wet, hot, hard, soft exist as entities in themselves even though in the physical world they are never found isolated from some corporeal element.
This thing is called form."The intelligible structure, characters constituting a substance or species of substances, as distinguished from the matter in which these characters are embodied" (Dictionary of Philosophy, ed. by Dagobert D. Runes, Littlefield, Adams and Co., 1959).
Form also comes in two ways. One type of form is permanent and does not pass away, namely, the form of the holy angels and the wisdom which is in the soul.As noted above, medieval philosophy taught that ideas have a disembodied existence.
Form is also found in corporeal elements. The heat of fire and the wetness of water are examples. The accidentsAccident "has no independent and self-sufficient existence, but exists only in another being, a substance or another accident. Accidents may change, disappear or be added, while substance remains the same" D. Runes, (Dictionary of Philosophy).
are the second way in which form manifests itself. The accidents are not permanent. They come and go. They change. They turn and disappear. Man is able to produce accidents.To create and to do things which are "accidents." For example, wood is a substance. Man cannot create wood. However, man can make a table. A table is an accident. The form of the wood is the wood's essence, that is, the properties that make wood.
It is impossible for the glorious God to have a permanent or unchangingAs those who believe in God's corporeality conceive him.
image or picture because God created the essence of all things.It is thus illogical to assume that God has the form of any of his creatures (Weiser).
Now, all forms are either permanent or accidents.Hence God cannot have any form.
Let me give you one example.By which we can understand the significance of the tabernacle. For other interpretations see Krinsky and Netter.
The moon is eclipsedThe moon receives its light from the sun. However, there are places where it does not receive the sun's light. There are similarly places on earth where God's power is more manifest than in others.
when the earth's shadow enters between the moon and the sun at the head or tail of the dragon.The point at which the orbit of the sun and moon intersect (Meijler).
I will give you another example.The role of the tabernacle. See note 281.
We know that the power of the soul is all over the body. However, there are places in the human body such as the eyes or the nose that are more sensitive than others because of the nerves that go out from the brain. The bones and liver are devoid of sensation. Now the heart is more receptive to the power of the soul than are all other organs of the body. Many organs therefore serve it. Similarly with the glorious God. We know that God's glory fills the world. However, there are places where God's power is more manifest than in other places. This is so for the following two reasons. Divine manifestation varies in accordance with the natural makeup of the recipient and in accordance with the upper power that is above the receiver.Some people and some places on earth are created in such a way that they are more open to God's revelation than other people or places are. See Ibn Ezra on Gen. 28:16. This is also the opinion of Rabbi Judah ha-Levi. See Book II of the Kuzari.
Therefore, the place of the holy temple [Mount Moriah] was chosen.Because it is under God's special presence and open to it.
If God will give you wisdom, then you will understand the secret of the ark, the ark covering, and the cherubim which spread their wings.The ark and the cherubim which were placed in the Holy of Holies represent God's throne (Meijler). It is also possible that Ibn Ezra believed that the ark was constructed in such a way that it drew power from above and thus served to channel God's word to Moses. See Ibn Ezra on Ex. 31:18.
You will also understand the secret of the objects which were placed outside of the curtain,In the tabernacle proper.
namely, the menorah, the incense altar, and the table.They served, as it were, as furniture in God's house (Meijler). It is also possible that Ibn Ezra held that in some mystical way they provided the physical conditions which made divine manifestation possible. See end of Ibn Ezra's comment.
You will also comprehend the secret of the objects placed outside of the opening of the tabernacle, namely, the altar of the burnt offering and its utensils and the basin and its base. These objects served to honor God. I gave you these hints because there are many people in our generations who think they are wise. Perhaps they will mock my words. He who knows the secret of his soul and the makeup of his body is able to understand the workings of the upper world. This is so because man is a microcosm. Man was the last thing created by God when he created the earth. Let this serve as a sign: He began with the largestThe macrocosm.
and finished with the youngestThe microcosm. God first created the universe. He created man last of all. See Ibn Ezra on Gen. 1:26 and the notes thereto.
(Gen. 44:12).Translated according to Ibn Ezra.
Saadiah Gaon notes that there are eighteen objects in the tabernacle which serves as the intermediary world.The world of the spheres. This world mediates between man and the upper world. This is precisely what the tabernacle did. See Ibn Ezra on Ex. 3:15 and the notes thereto.
The same number of objects is found in the upper wordThe world of the angels. See Ibn Ezra on Ex. 3:15 and the notes thereto.
and also in the microcosm.In man.
Here is a general rule. Each cherub was made to receive power from above. It was also made so that the intelligent will learn.Man can develop his soul and receive intellectual power from on high (Krinsky).
There is no need to go on.
(1) MOREOVER THOU SHALT MAKE THE TABERNACLE. As you were first told, namely, the pattern of the tabernacle (Ex. 25:9).
Moses was told to make the tabernacle according to the pattern which he had been shown earlier. Ibn Ezra comments thus because Scripture reads, ha-mishkan (the tabernacle), i.e., the earlier-noted tabernacle, rather than tabernacle (Krinsky).
THE WORK OF THE SKILLFUL WORKMAN. Our sages said that ma'aseh choshev (the work of the skillful workman) refers to two faces, and [ma'aseh] rokem (the work of the weaver) (v. 36)
See Yoma 72:b: "It was taught in the name of Rabbi Nehemiah rokem (weaving) is needlework, therefore it has only one face. Choshev is weaving work, therefore it has two faces." According to Rashi, one face means the same image on both sides of the curtain. Two faces means a different image on each side of the curtain, e.g., "a lion on one side, and an eagle on the other side." Also see Rashi on Yoma 72b.
to one image. What they said is correct. However, according to the plain meaning of the text, ma'aseh choshev is neither needle-work nor weaving.According to Ibn Ezra needlework or weaving did not entail artistic skill. Hence it could not be considered ma'aseh choshev, which literally means the work of an artist.
It refers rather to a process employed today in making silk garments. The image that arises in the heart comes from insight and thought.Literally, and its thought. Hebrew, machashvtah (and its thought). Meijler suggests emending to machashavah.
The artist draws it upon a tablet. He then places two threads upon the image which he thought up in order to draw it from a distance.It isn't clear what Ibn Ezra had in mind. Meijler suggests that some words might be missing from our texts. Rabbi Isaac Sarim (Be'er Yitzchak, Israel, 1991) comments, "I was not worthy to understand his (Ibn Ezra's) holy words. One has to be an expert silk worker to understand his words." According to Weiser, Ibn Ezra is describing the transfer of an image from a wooden tablet to silk. This is done by holding the tablet over the silk by two threads (or chords) and then dropping it, thus imprinting it upon the screen.
ואת המשכן וג׳ – יריעה – שם ׳אלשקה׳קכט. וכן הוא תרגומו של רס״ג ל׳יריעה׳ בכל מקום. בתרגום המהדיר: חתיכת בגד. (=אריג).
שש משזר – מטווה של פשתן מפותל מן ששה חוטיםקל. במקור: ׳גזל כתאן מברום מן ו׳ אכ׳יאט׳ (בתרגום המהדיר: עזיל של פשתן טווי מן ששה חוטים), וראה לעיל (כה:ד) שנימקתי התרגום שתרגמתי., כמו שקדם (לעיל כה:ד).
כרובים – תהיה היריעה נארגת מן המינים הנזכרים לאריגה שצורת כרובים נראית בה, כאריגת המשי המרוקם ואריגת המחצלת וכיוצא בהם.
חושב – שם האומן המשכיל שחושב, נגזר מן מחשבה . והמעתיקים ז״ל (יומא עב:, הלכות כלי המקדש ח:טו) ביארו כי מעשה חושב צורה הנראית משני עברי היריעה בפרצוף שוהקלא. נחלקו בזה רז״ל בירושלמי שקלים (ח:ב), וביאר רבנו כפי שפסק הרמב״ם (הל׳ כלי המקדש ח:טו) כמ״ד שמעשה חושב הוא ארי מכאן וארי מכאן, ואילו רש״י פירש ביומא (שם) כמ״ד ארי מכאן ונשר מכאן, וראה תורה שלמה כאן (אות י*). וחזר רבנו על ביאור זה להלן (פסוק לו) ע״ש. [ואגב יש להעיר, שלא ברור מה הצורך שתהיה רקמה גם לצד העליון, הלא הוא לעולם מכוסה ע״י יריעות העיזים ויריעות התחשים, ואינו נראה לעולם. ובשלמא למ״ד ארי וארי י״ל שבאמת אין קפידא במראה העליון אלא שזהו סגנון ידוע של רקמה ועליו ציותה התורה, אך למ״ד ארי ונשר תמוה]., וכזה הוא מעשה ׳אלדיבאג׳ אלמראיה׳ (=רקמת מראה)קלב. בתרגום המהדיר: מעשה ריקום, ותיבת ׳אלמראיה׳ נשמטה בהעתקתו מכיון שלא ידע לה טעם, אבל בתיקונים והוספות עמד על כך וביאר כמש״כ דהיינו mirrored embroidery בלע״ז, והכוונה שהריקום נראה משני העברים בשוה כאילו הפרצוף שמצד אחד הוא תמונת מראה של הפרצוף בצד השני, אלא שבצד אחד הולך משמאל לימין ובצד השני מימין לשמאל. וציין שכ״ה כוונת הרמב״ם שכתב בהל׳ כלי המקדש (ח:טו): ׳מעשה חושב הוא שתהיה הצורה נראית משני צדדין פנים ואחור׳, וקרוב כי זו גם כוונת ראב״ע בשם החכמים: ׳מעשה חושב שנים פרצופים ורוקם פרצוף אחד׳ (ולפי משנה למלך בהל׳ כלי המקדש שם יש לזה יסוד בירושלמי שקלים ח:ב, והשוה הגהות הגר״א שם סי׳ ג). שאנחנו רואיםקלג. ר״ל כמעשה רקמת מראה המצוי אצלנו שנראית הצורה בשוה משני עברי הבד [ואילו למ״ד ארי מכאן ונשר מכאן (ראה מש״כ בהערה למעלה) היה זה מעשה ריקום שאינו מצוי במקומנו]..
ואת המשכן תעשה עשר יריעת – הם התחתונות הקרואות משכן על ידי שהלוחות והארון וכלי הקדש ששכינה שורה בהן מונחות תחתיהם.
שאוב מרשב״ם.
שש משזר – פר״ש: וכל מין ומין חוטו כפול ששה. במסכת יומא בפרק בא לו יליף להו מקראי.
מעשה חשב – זהו מעשה אריגה שצריך מחשבה, אבל מעשה רוקם הוא מעשה מחט ואין צריך מחשבה.
ואת המשכן תעשה עשר יריאות, "and as for the Tabernacle itself, make it of ten strips of cloth;" here the Torah speaks of the lower coverings which serves as roof of the structure. They are the ones that are really called משכן, "Tabernacle," not the skins that were on top and served as protective coverings. These "carpet like" strips of expensive cloth were immediately above the furnishings, the Holy Ark, Menorah, table and golden altar.
שש משזר, a linen fabric, each yarn contained 6 threads that had been twisted, (according to Rashi) The Talmud in tractate Yoma folio 71 cites proof of this based on Biblical texts.
מעשה חושב, work of a weaver. The root of the word חושב shows that it requires extreme thought, i.e. skill, not just dexterity with one's hands, but planning. When the Torah speaks of מעשה רוקם, however, this refers to needlework only, and is something less sophisticated, not requiring the kind of planning ahead that does weaving.
ואת המשכן תעשה עשר יריעות. ארך היריעה (שמות כו:ב). מה ששייך כאן כתבתי בתוספות (משבת) [דשבת] (???) ולא יכולתי להאריך פה.
ואת המשכן תעשה עשר יריעות – הזכיר המשכן בה״א הידיעה לפי שכבר צוה למעלה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והיה לו להקדים מעשה המשכן למעשה שאר הכלים אבל הקדים הארון כי הוא מוקדם במעלה אבל במעשה מצינו שהקדים בצלאל המשכן לשאר הכלים.
ואת המשכן תעשה עשר יריעות, "you shall construct the Tabernacle out of ten curtains, etc." The word משכן is spelled with the letter ה in front, indicating that it was a building we had heard about previously. This shows that the מקדש mentioned in 25,8 and the משכן mentioned here are one and the same thing. By rights the details of the construction of the Tabernacle should have preceded that of its furnishings; however, due to the lofty nature of the Ark the Torah decided to first mention its construction, and, having commenced with one of the interior furnishings it also listed details of the table and the Menorah. When you will examine the report of the actual construction (36,8) you will notice that Betzalel constructed the Tabernacle before he constructed the furnishings it was to house.
ואת המשכן תעשה עשר יריעות – פר״ש מן המזרח למערב היו עשר קלעים ובין קלע לקלע ה׳ אמות, ומן המזרח למערב נ׳ אמות. והקשה הר׳ ר׳ ישעייה האי אם תמנה י׳ קלעים, ובין קלע לקלע ה׳ אמות לא נמצא נ׳ אמות. ושמעתי שלא היו מונים באותן הקלע שהיה בין מקצוע מזרחי׳ צפונית אלא למעלה ממנו כנגדו וממנו עד למערב נ׳ אמות. יש מקשין איך היה אהרן נכנס במשכן להטיב נרות והקטיר קטרת, והלא אמרינן בפרק המצניע (שבת צ״ב א׳) גבהן של לויים י׳ אמות, והמשכן לא היה גובהו כי אם י׳ אמות, וגם המצנפת על ראשו היה, ואמרינן במסכת סוכה (ז׳ ב׳) אמתא באמתי׳ היכי יתיב כ״ש היאך יכול להיות אדם שגבהו י׳ אמות ליכנס בבניין שגבהו י׳ אמות ועדיין מצנפת בראשו. ואת״ל היה כופף ראשו כשנכנס לעבוד, השתא לפני מלך בשר ודם אין עובדין כך, אם לא נתכוון להשתחוות כ״ש לפני מלך מלכי המלכים, וצ״ע.
חלק ג: ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו׳ (כו, א) עד ואתה תצוה (כז, כ)
ביאור המלות וקצת הדברים
(א) שש משזר – הוא מהפשתן הנבחר שבארץ מצרים, שהיה חוטו כפול ששה. ולפי שהיריעות היו נעשות משש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, הנה היה ראוי שיהיו חוטי השלושה מינין הנשארים כפולים ששה, שאם לא היה הענין כן לא תהיה המלאכה מִתְדַּמָּה ומַסְכֶּמֶת קצתה לקצת.
כְּרֻבִים מעשה חֹשֵׁב – רוצה לומר שבאריגתה היו נרשמות בה צורות כרובים משני צדדיה, כי כן תהיינה הצורות הנעשות באריגת מעשה חושב. ואולי נקרא ׳חושב׳ כי הוא חושב מספר החוטים באופן שתֵּרָשֵׁם הצורה באריגתו.
ואולם התועלת המגיע מהמשכן וחצר המשכן בהיותם בזה התואר הנזכר בזאת הפרשה, הנה הוא מבואר עם מעט עיון ממה שזכרנו במה שקדם. וזה, כי במה שציוה לעשות יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה חושב בשהיו בהם צורת כרובים, העיר על שהאהל המקיף באלו הדברים השפלים אשר הורה עליהם מה שבתוך המשכן, והם הגרמים השמימיים, הם בעלי שכל, ולזה שׂם בהם צורת כרובים, ובזה האופן הם משגיחים באלו הנמצאות, כמו שביארנו בחמישי ממלחמות ה׳. ובאו היריעות מארבעה מינים מתחלפים, מפני שכבר יסתעפו מהם בזה הנמצא השפל ארבעה מינים מהצורות — והם צורות המתדמי־החלקים, וצורות הצומחים, וצורות הבעלי חיים, וצורות המדברים. ולפי שאנחנו נדע שהם בעלי שכל מצד הפעולות המגיעות מהם בזה הנמצא השפל, היו צורות הכרובים אשר בהם נראות מלמטה ומלמעלה, אלא שהצורות הנראות מלמעלה היו מכוסות ביריעות עזים, כי לא יתכן שנשיג אלו הצורות מצד מהותם, אבל יראו מלמטה לבד מצד מה שישפע מהם. ולפי שמספר אלו השכלים הראשון הוא עשרה — והם השכל הפועל, ושבעה לשבעה גלגלי כוכבי לכת, ואחד לגלגל המזלות, והעשירי שהוא קודש, הוא ה׳ יתעלה, — הנה מפני זה היו מספר היריעות אשר היו בהם הכרובים - עשרה, והיה גובה הקרשים עשר אמות, והיה רוחב קודש הקודשים ואורכו עשר אמות — כי הוא לבדו מעיר על מציאות השכל, והיה אורך הפרוכת ורוחבה עשר אמות; וזה כולו להעיר כי אין ה׳ יתעלה אחד ממניעי הגרמים השמימיים כמו שחשבו קצת הפילוסופים, אבל הם כולם עלולים ממנו; ולזאת ההערה היו המעשרות בכללם. וכבר ביארנו במה שאין ספק בו שהענין הוא כן, בחמישי מספר מלחמות ה׳ (חלק ג פרק יא). והנה לזאת הסיבה בעינה היו בפרוכת צורות הכרובים. והנה היתה הפרוכת בזה האופן, כדי שיהיה קודש הקודשים מוקף מכל צדדיו מזה המקיף אשר בו צורת כרובים, לפי שפועַל הכרובים בזה העולם השפל הוא בשני פנים: האחד הוא בהויית הצורות, והשני הוא בהגעת המושכלות על צד ההשפעה. והאדם לבדו הוא אשר יקבל מהם זה השפע השני, ולזה היה מוקף מקום קודש הקודשים המורה על הצורה האנושית מזה המקיף אשר בו צורת הכרובים מכל הצדדין.
והנה התדבקו עשר היריעות בחמישים קרסים, להורות כי מספר אלו השכלים הם חמישים, בשימנו העילות והעלולים האחרונים; וזה, שבכאן ארבעים ושמונה גלגלים - לפי מה שביארנו במה שאין ספק בו בחמישי מספר מלחמות ה׳ - ולכל אחד מהם מניע, הוא שכל, כמו שהתבאר שם, וכאשר יחובר להם השכל הפועל וה׳ יתעלה היה המספר חמישים. וזה גם כן להעיר על שאין ה׳ יתעלה אחד ממניעי הגרמים השמימיים. וזאת סיבת היובל לקדש שנת החמישים שנה, וזה סוד חג השבועות לקדש היום החמישים. וראוי שתדע שזה אמנם יהיה כן אם לא הונחה לתנועת הנטייה גלגל נוסף. אמנם כשהונחה לתנועת הנטייה גלגל נוסף — כמו שיֵרָאֶה חיובו ממה שהתבאר בחמישי מספר מלחמות ה׳ — הנה יהיה מספר השכלים זולת זה המספר שזכרנו, ותהיה ההערה בזה לזה הענין בעינו; והוא, כי כל אחד מאלו מחובר משבעה שבועות שהם ארבעים ותשעה, ומאחד שהוא קודש — וזה מבואר ביובל ובחג השבועות. והנה היה קידוש השביעיות לסיבה שזכרנו בזה במה שקדם, וקידוש האחד אחר השבעה שביעיות היה להעיר בשבעה כוכבי לכת עם ריבוי הגלגלים המניעים אותם, שהם כולם עלולים מסיבה אחת עליונה והוא ה׳ יתעלה, כי לא יתכן שיִשְׁלַם מכללם מציאות אחד — והוא זה העולם השפל — אם לא היו כולם עלולים מסיבה אחת במספר, כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה׳.
והנה התבארו בזה המקום שני דרושים נפלאים: האחד הוא שאין ה׳ יתעלה אחד ממניעי הגרמים השמימיים, והשני שה׳ יתעלה אינו השכל הפועל. וכבר הארכנו בזאת החקירה בחמישי מספר מלחמות ה׳.
והנה היו אלו הקרסים מזהב, וכל מה שהיה במשכן, להורות על הכבוד והקיום. כי הצורות בכללם אין להם הפסד בעצמותם, ואמנם החומר הוא סיבת ההפסד, כמו שהתבאר בטבעיות. ואולם שהזהב הוא רב הקיום הנה זה מבואר מענינו, עד שכבר העידו בו שהוא יעמוד אלפים מהשנים תחת הקרקע מזולת הפסד כלל.
והנה היו הקרסים אשר יחוברו בהם יריעות העזים מנחושת, לפי שהם בלתי מכוונים לעצמם, אבל הם משמשים ליריעות האהל התחתונות; וכבר אמרה התורה במאמר כולל כי משמשי המשכן יהיו מנחושת, שנאמר: ׳לכל כלי המשכן בכל עבֹדתו וכל יתדֹתיו וכל יתדֹת החצר נחֹשת׳ (כז, יט). והנה היה מספרם חמישים, לסיבה שקדם זכרה; והוא מבואר שהקרס החמישים ישים המשכן אחד ומדובק בשלמות, וכן ה׳ יתעלה ישים פועַל מניעי הגרמים השמימיים אחד, כי לא יבוא מרבים פועַל אחד במספר אם לא מפני שהם עלולים מאחד במספר, כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה׳. והנה היו יריעות עזים עודפות על יריעות המשכן מכל צדדיהם, כדי שיִשְׁלַם להם הכיסוי בשלמות; עם שכבר היה זה לשמור יריעות המשכן שלא יתלכלכו. ומכסה עורות האילים ומכסה עורות התחשים היה לתוספת שמירה לאהל, שלא ישיגהו הפסד מצד הרוח והגשם; עם שכבר ישלמו בזה שיהיה באהל ארבעה מינים — והם יריעות המשכן, ויריעות העזים, ומכסה עורות האילים, ומכסה עורות התחשים — להעיר כי מאלו הגרמים השמימיים יושפעו בכאן ארבעה מינים מהצורות, כמו שקדם. ולזאת הסיבה היתה הפרוכת על ארבעה עמודים. ואולם הבריחים והאדנים היו לתת קיום לבנין המשכן.
והנה אחר שזכר שני אלי הענינים אשר בעולם האמצעי. רצוני: האחד מציאות הככבים הקיימים אשר מהם נעשו צורות המזלות וזולתם הנרמזים בשלחן. והשני מציאות הככבים הנבוכים השבעה הנרמזים במנורה, ע״ד הנזכר, נעתק לרמוז אל גרמי הרקיעי׳ אשר בהם נקבעו.
ואמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר וגו׳ – ועל הדרך עצמו שאמר הכתוב הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת (ישעיהו מ׳:כ״ב). כדאמרי׳ במדרש עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה (תהלים ק״ד:ב׳) והוא משל נכבד מאד וקרוב אל הענין. והנה היו הרקיעים העליונים תשעה. אמנם היסוד המשותף אשר למט׳ מגלגל הלבנה אשר עליו אמר הרב המורה (ח״ג פ״ד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים (שמות כ״ד:י׳) נחשב לשם לרקיע בפני עצמו ולזה היו עשר יריעות.
שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני הרי ד׳ מינין בכל חוט וחוט אח׳ של פשתן ושלש׳ של צמר. דשש כיתנ׳ הוא כדנפקא לן ביומא פ׳ בא לו כהן גדול מאי משמע דהאי שש לישנא דכיתנא הוא א״ר יוסי בר׳ חנינ׳ ואת מכנסי הבד שש דבר העולה מן הקרקע בד בבד הוא שש ואימא עמר עמרא מיפציל כיתנא נמי מיפציל אגב לקותיה הוא מפציל ושאר מיני צבעונין דתכלת וארגמן ותולעת שני עמרא הוא כדכתיב בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר ש״מ שהעבודו׳ החצוניו׳ יש בהן צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא שש באח׳ מן המינין ש״מ שאר המינין צמר היו וכבר הארכתי בזה בראש הפרשה הזאת בפסוק ותכלת וארגמן ע״ש. הרי ד׳ מינים בכל חוט וחוט אח׳ של פשתן וג׳ של צמר שכלן היו שזורים יחד כדכתיב משזר ווי״ו ותכלת במקום בי״ת כיי״ו וי׳ שלחני ורוחו כמו ברו׳ י״י וכלי זעמו כמו בכלי זעמו אף כאן שש משזר בתכלת וארגמן ותולעת שני כלן שזורין יחד:
וכל חוט וחוט חוטו כפול ששה. כדתני׳ בפ׳ בא לו כ״ג בגדים שנאמרו בהן שש חוטן כפול ששה ואע״ג דשש כיתנא הוא ולא מספר שש מיהו מייתורא דקרא מפיק לה דאמר קרא ויעשו את הכתנות שש וגו׳ ואת. המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש כולהו הני קראי בהדי הדדי כתיבי וי״ל למכתב שש בחד מינייהו וסגי מ״ט כתב שש בכל אחד ואחד אלא עכ״ל דלא אתי אלא לדרשא חד לגופיה דניהוי כיתנא וחד שיהא חוטו כפול שש וחד שיהו שזורין וחד לשאר בגדים שלא נאמר בהן שש וחד לעכב כו׳ כדאיתא בפרק בא לו כ״ג
כרובים מעשה חושב כרובים היו מצויירים בהם כו׳. ביומא פרק בא לו כ״ג תנא משמיה דרבי נחמיא רוקם מעשה מחט לפיכך יש לו פרצוף אחד חושב מעשה אורג לפיכך יש לו ב׳ פרצופים ופירוש רש״י מעשה אורג שיש ליריעה שתי קירות ושתי צורות ע״י קירותיה אין דומות זו לזו פעמים שמצד זו ארי ומצד זו נשר כמו לחגורות של משי והיינו שני פרצופין אבל רוקם כצורתו מכאן כך צורתו מכאן ולפי זה האי דנקט ארי מצד זה ונשר מצד זה לאו דוקא אלא צורות בעלמא נקט משתנות זו מזו וכ״כ בפסוק ועשית פרוכת כרובים ציורין של בריות יעשה בה.
ושמא לזה כיון המתרגם שתרגם כרובים דכפרת ודמשכן צורת כרובים ותרגם כרובים דכפרת כרובים, לא צורת כרובים. אבל לא ידעתי איך כנה הכתוב שאר הצורות בשם כרובים אם פירש כרובים הוא צורת ילדים שתרגומו כרביא כמו שכתב רש״י ז״ל וכמו שהוא מבואר בפרק אין דורשין:
ואת המשכן תעשה – קרא היריעות בשם משכן, כי בתוכם היו כסא שולחן ומנורה למשכן שכינה. והיו עשויות כרובים, כענין ״שרפים עמדים ממעל לו״ (ישעיהו ו׳:ב׳), וכענין ״וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו״ (מלכים א כ״ב:י״ט), הנראים לנביאים במראות הנבואה.
ואת המשכן תעשה, the reason why these curtains are referred to by the Torah as משכן, “a residence,” is because in the space covered by them there were the kinds of furnishings normally found in a dwelling, i.e. table, cupboard (Ark), and a lamp stand. The dwelling was designed to house the presence of God more commonly referred to as the Shechinah. כרובים, the curtains were made with the patterns of cherubs woven into them, as we know from the description of Isaiah’s vision (Isaiah 6,2) that he perceived God surrounded by angels described as Seraphim. We also find another description of a similar type in Kings I 22,19 where the prophet Michayah describes his vision of God in these words: “I saw the Lord seated on His throne with all the host of heaven standing in attendance to the right and to the left of Him.”
[א] ואת המשכן תעשה עשר יריעות
[1] שבת פרק אחד עשר דף צח ע״ב (שבת צח:)
[ב] מעשה חושב
סוג זה של אריגה ׳מעשה חושב׳ כתוב פעמיים בפרק כו, כאן פסוק א ובפסוק לא. רבנו הפנה את פסוק א אל הגמרא ביומא עב ע״ב, כדרכו להפנות מהמקום הראשון בו נזכר הדבר בתורה,
[1] יומא פרק שביעי דף עב ע״ב (יומא עב:)
ד׳ מינים אחד של פשתן וכו׳. נתבאר למעלה בראש הפרשה אצל ״תכלת וארגמן״ (לעיל כה, ד), ועיקר מקומו בפרק בא לו במסכת יומא (עא ע״ב):
וכל חוט וחוט כפול ששה. בפרק בא לו (יומא עא ע״ב) למדו מדכתיב (להלן לט, כז-כח) ״ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי מגבעות שש ואת מכנסי הבד שש״, דלא הוי למכתב רק חד ״שש״, ׳ויעשו את הכתנות ואת המצנפת ואת פארי מגבעות ואת מכנסי הבד ואת האבנט שש׳, ומדכתיב בכל חד וחד ״שש״, שמע מינה כולהו לדרשא; חדא לגופיה שיהיה שש. וחדא, שיהיה כל חוט וחוט כפול ששה. וחדא, שיהיה כל שש חוטין שזורין יחד. וחדא, לשאר בגדים שלא נאמר בהן ״שש״. וחדא לעכב:
כרובים היו מצויירין בהם כו׳. כי על ידי האריגה יכול לעשות שני פרצופים בשני קירות שאינם דומים זה לזה. ומה שאמר ׳ארי מכאן ונשר מכאן׳, בא לפרש שלא תאמר ב׳ פרצופים שוים, נשר מכאן ונשר מכאן, או ארי מכאן וארי מכאן, שגם זה היה שתי פרצופות, שהרי ׳מעשה מחט׳ צורה אחת מכאן וחלק מכאן, לכך אמר כי מעשה חושב שתי צורות משונות דווקא, כמו ארי מכאן ונשר מכאן, ואם לא כן לא היה ״מעשה חושב״. וכך איתא בירושלמי דשקלים (פ״ח סה״ב) דזה נקרא ״מעשה חושב״ טפי:
ומה שכתוב ״כרבים יעשה אותה״, ולעיל פירש (רש״י כה, יח) ״כרובים״ ׳דמות פרצוף תינוק להם׳, וכאן אמר ׳ארי מכאן ונשר מכאן׳ (קושית הרא״ם), הנה נראה כמו שאמרנו למעלה (פכ״ה אות כג) כי כל הצורות שיש להם פנים נקרא בשם ״כרובים״, כי דומה פרצוף שלהם לפרצוף תינוק, בפרט צורת שאר בריות שאין פניהם כל כך חשוב כמו פני אדם, שיש לו צורה נאה ויפה, נקראו שאר הבריות ״כרובים״:
ומה שכתוב ״כרבים יעשה אותה״, ולעיל פירש (רש״י כה, יח) ״כרובים״ ׳דמות פרצוף תינוק להם׳, וכאן אמר ׳ארי מכאן ונשר מכאן׳ (קושית הרא״ם), הנה נראה כמו שאמרנו למעלה (פכ״ה אות כג) כי כל הצורות שיש להם פנים נקרא בשם ״כרובים״, כי דומה פרצוף שלהם לפרצוף תינוק, בפרט צורת שאר בריות שאין פניהם כל כך חשוב כמו פני אדם, שיש לו צורה נאה ויפה, נקראו שאר הבריות ״כרובים״:
ואת המשכן תעשה עשר יריעות – היה לו לומר ועשית משכן כדרך שאמר ועשית שלחן ועשית מנורת זהב, לפי שמשכן הוא על שם ושכנתי בתוכם ע״כ אין נכון לומר לשון עשיה על שכינתו ית׳ כי דבר זה אין לייחס בלתי לה׳ לבדו שנאמר (ויקרא כ״ו:י״א) ונתתי משכני בתוככם. ולא רצה להזכיר לשון עשיה כ״א על עשר יריעות ולא על משכנו ית׳, וכך פירושו ואת המשכן שכבר אמרתי ושכנתי בתוכם הוא ע״י שתעשה עשר יריעות וגו׳. ואולם על תבנית עשייתו הסכימו כל המפרשים שהיה בנוי על תבנית ג׳ עולמות להורות שהעולם קיים על יסוד בנין זה, וע״כ נעשה מן עשר יריעות כנגד העולמות בכללם שנבראו בי׳ מאמרות, וכולם היו תלוין עד יום ו׳ בסיון על מנת שיקבלו ישראל עשרת הדברות ושל בריאת העולם נקראו מאמרות כי כל אמירה לשון רכה וכן כל מעשה בראשית בצביונם נבראו בצורות אשר בחרו להם בלא כפיה אבל הדברות דבר אתנו אדוני השמים והארץ קשות לאמר אם תקבלו התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם וז״ש (תהלים כ״ט:ד׳) קול ה׳ בכח כי כפה אותם בכח על קבלת התורה ע״כ היה אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה כמספר כח, וכמ״ש (שם קי״א:ו׳) כח מעשיו הגיד לעמו כי הלוחות מעשה אלהים המה והגיד להם דברים קשים כגידין אלו העונשים כפירש״י והיינו כח. והיו היריעות ה׳ מול ה׳ כנגד עשרת הדברות שהיו ה׳ דברות מול ה׳ והנה חמש דברות ראשונות הם בין אדם למקום ב״ה וה׳ דברות אחרונות בין אדם לחבירו וכן פירש בעל הטורים ג״כ שהיו כנגד י׳ דברות ה׳ מול ה׳ ונ׳ קרסים כנגד נ׳ שערי בינה.
ואני מוסיף נופך משלי, לומר כי על ידם יוכל האדם להתחבר לעליונים לפי שכולם נמסרו למשה חסר אחת שנאמר (שם ח׳:ו׳) ותחסרהו מעט מאלהים, משמע שאם היה שלם בכולם לא היה חסר מאלהים ולרמוז ע״ז נאמר נ׳ לולאות תעשה וגו׳ ועשית נ׳ קרסי זהב וגו׳ והיה המשכן אחד, כי ע״י מספר חמשים יהיו העליונים והתחתונים לאחדים כי אותן ה׳ יריעות שהם כנגד דברות ראשונות יש בהם רמז אל העליונים היושבים ראשונה במלכות שמים ואותן ה׳ יריעות שכנגד דברות אחרונות הם כנגד התחתונים ומספר נ׳ מצרפם כאמור ותבין ותשכיל כי הפרוכת שהיה מבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים היה נתון תחת הקרסים שנאמר (שמות כ״ו:ל״ג) ונתת את הפרוכת תחת הקרסים, והטעם לפי שהפרוכת והקרסים מורים על ענין אחד כי הפרוכת היה מבדיל בין המקום המיוחד לשכינתו ית׳ הנקרא קדש קדשים ובין האהל אשר שם היו הכלים הקדושים המורים על הצלחות של בני האדם כי המנורה גבהה י״ח טפחים כקומת אדם בינוני והשלחן הוא המקום אשר משם יזונו, וכדי שלא תאמר שבשום אופן אין מקום שידבק האדם בה׳ אלהיו ע״כ באו קרסים אלו במקום ההוא לחברם להורות שע״י שישכיל האדם בנ׳ שערי בינה ידבק האדם באלהיו, ומכאן תלמוד ג״כ שהחמשה יריעות שהיו מכסים הקודש קדשים הם כנגד ה׳ דברות ראשונות כי הם לכבוד המקום ב״ה וה׳ היריעות שהיו מכסים האהל מועד הם כנגד ה׳ דברות אחרונות השייכים לבריות לבד וצירוף חמשים קרסים מורה שמספר נ׳ מצרפם ואלו דברים ברורים ועתיקים ונכונים.
והנה מקום אתי לפרש ה׳ מול ה׳, כנגד מה שארז״ל במס׳ (ברכות י) הני ה׳ ברכי נפשי אמר דוד כנגד הנשמה שנמשלה בה׳ דברים אל השי״ת וחבורם ודבוקם ע״י נ׳ שערי בינה כאמור, והבט ימין וראה כי כל מה שברא הקב״ה יש בכולם איזו אמצעי המחבר שני הקצוות, והסכימו כל המפרשים לומר שהאדם מצד היות בו חלק אלוה ממעל מחובר אל הגוף הנגוף הנה הוא האמצעי המצרף עליונים ותחתונים ועושה שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה לבלתי היות בהם התנגדות, וכשם שהאדם אמצעי כך יצירתו של אדם ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי. כי הבית המקדש ג״כ מרכז העולם והמקום המצרף עליונים ותחתונים כי שם עשה לו הקב״ה מדור בתחתונים כמראה אשר הראה ה׳ ליעקב בסלם שהיה מצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואמצע שפועו כנגד בהמ״ק, כי היה הסלם מחבר ארץ לשמים ע״י המקדש שבאמצע כי המקום ההוא המיוחד להיות מדור לעליונים ותחתונים הוא האמצעי המצרפם, וע״כ מצינו בבנין זה המקודש ענינים המצרפים הקצוות והוא הדבר אשר דברנו שנ׳ קרסים היו מחברים היריעות אשר היו חמש מהם נתונים על קודש קדשים חלק העליונים וחמש מהם נתונים על הקודש שיש בו חלק תחתונים והקרסים מצרפים אותם וז״ש רז״ל (ירושלמי מגילה א׳:י״ב) נראים הקרסים במשכן ככוכבים ברקיע, כי הכוכבים הם העולם האמצעי שבין העולם העליון לבין העולם התחתון, וכמו שהכוכבים אמצעים ויש גם בהם חלק מן הצירוף לצרף עליונים לתחתונים כך הקרסים שבמשכן באו על כוונה זו וכתיב (דניאל י״ב:ג׳) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ומצדיקי הרבים הם צדיקים יסודי עולם המשימים שלום בין פמליא של מעלה ושל מטה דהיינו רבים כי הם אמצעים ככוכבים אלו לאפוקי מי שאינו עוסק בתורה אין בו חלק מן העליונים כלל ואינו אמצעי לפיכך אינו בכלל ומצדיקי הרבים כי לשון מצדיקי יאמר על המבטל ההתנגדות שבין שני הקצוות.
ומטעם זה נעשה כאן עוד נס אחר המורה על ענין זה, והוא הבריח התיכון שהיה מבריח מן הקצה אל הקצה ואוחז בשני הקצוות ומחברם ולמה דווקא בריח התיכון אלא ודאי כדי שנלמוד מזה שכל תיכון ואמצעי מחבר הקצוות כמו המקדש והצדיק והכוכבים כאמור ובמדרש (תנחומא תרומה ט׳) אמרו שיעקב הביא עמו הבריח התיכון למצרים כו׳ ואולי למד זה ממראה הסלם כמבואר למעלה ועוד שהמקדש עומד באמצע העולם ושולח השפע לכל העולם מן הקצה אל הקצה על כן נעשה בו נס זה בבריח התיכון.
ואת המשכן וגו׳ וְתֹלַעַת: ב׳ חס׳, וחברו כי תאכלנו התלעת. ומה שכתו׳ במקרא גדולה בסוף הפרשה כל׳ מל׳ במ״ד, טעות. וזה לשון הרמ״ה ז״ל, וירם תולעים ויבאש, מל׳ דמל׳ כתי׳, מל׳ וי״ו ויו״ד. ותולעת שני קדמאה מל׳ וי״ו כתי׳, וכל לישנ׳ באורית׳ דכות׳ מל׳, במ״ב חסרי׳ וי״ו, ומס׳ עלי׳ תרין חסרין בלישנ׳, וסי׳ ותלעת שני דואת המשכן תעשה, כי תאכלנו התלעת. ומסורתא דמסרא בהון תלתא מלאי׳ שבושא הוא, דעל כרחך מלאי׳ טובא איכא, ונוסחי דיקי כמסורתא קמייתא סלקי. [ותלעת].
הרי ד׳ מינין בכל חוט וחוט כו׳. פי׳ שכולן היו שזורין יחד כדכתיב משזר וי״ו ותכלת במקום ב׳ כאילו אמר שש משזר בתכלת וארגמן וגו׳ כוי״ו ה׳ שלחני ורוחו כמו ברוחו ה׳ וכלי זעמו כמו בכלי זעמו:
שהוא מעשה מחט כו׳. שהפרצוף שוה מב׳ צדדין זה דומה לזה:
ארי מצד זה ונשר מצד זה כו. כתב הרא״ם ולפ״ז האי דנקט ארי מצד זה ונשר מצד זה לאו דוקא אלא צורות בעלמא וכו׳. אבל לא ידעתי איך כינה הכתוב שאר צורות בשם כרובים אם פירוש כרובים הוא צורות ילדים שתרגומו כרביא כמו שכתב רש״י ז״ל וכמו שהוא מבואר בפ׳ אין דורשין עכ״ל. ונ״ל שלא היו מצויירין ביריעות המשכן שום צורות רק צורות המרכבה שהם ד׳ אדם אריה שור נשר והא דנקט רש״י ארי מצד זה ונשר מצד זה הוא דווקא וכו׳:
Thus you have four kinds [of material] together in each and every thread... Explanation: all were entwined [into one thick thread], for it is written, "Twined." The ו of ותכלת has the meaning of ב. Thus the verse conveys: "Fine linen entwined with greenish blue, dark red, and crimson." It is like the ו in ה' שלחני ורוחו (Yeshaya 48:16), which means: "Hashem sent me with His spirit." Similarly, ה' וכלי זעמו (ibid. 13:5), which means: "Hashem with His weapons of wrath."
Which is done through needlework... In which the image appearing on both sides is the same.
A lion on this side and an eagle on the other side. Re"m writes: "According to [what Rashi wrote on Yoma 72b], it does not mean specifically 'a lion on this side and an eagle on the other side.' It just means various images... However, I do not know why the verse calls these various images 'cherubim,' if 'cherubim' means images of children. Onkelos translates כרובים as כרביא, ['like children,'] and so Rashi wrote on 25:28, and so it says in Chagigah 13b." But it seems to me that the mishkon's drapes had only the four images of the Heavenly Chariot: man, lion, ox and eagle, [all of which are referred to as "cherubim"; see Yechezkel 10:20.] Rashi meant specifically "a lion on this side and an eagle on the other side."
ואת המשכן תעשה עשר יריעות – רמז בזה כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם לומר ששקול המשכן ככל העולם כלו שנברא בי׳ מאמרות, גם זכות לישראל בו כאילו קיימו הי׳ מאמרות שבהם נברא העולם.
עוד נתכוין בסדר מצוה זו של יריעות שש ושל יריעות עזים שבשל שש צוה עשרה ושל עזים צוה עשתי עשר עוד צוה שיחבר ה׳ יריעות לבד וה׳ יריעות לבד וכן בשל עזים צוה לחבר שש לבד, טעם הדבר הוא כי רשם ה׳ שמו הנכבד ביריעות וצוה כי כולן יהיו רחבן ד׳ בין של שש בין של עזים כנגד ד׳ אותיות של שם הוי״ה, וכן תמצא שרמזו ראשונים במאמרם הזך (שבת ו׳.) רשות היחיד רחבו ארבעה וגובהו עשרה שהוא על שם הוי״ה רחבו ד׳ וגובהו פירוש במילוי עשרה על זה הדרך יו״ד ה״י וא״ו ה״י, וקדש הפנימי להיותו קרוב למקום המקודש וצוה לעשות עשרה יריעות כנגד אות יו״ד של שמו הגדול וצוה שיחבר ה׳ לבד לרמוז בזה אות ה״א ראשונה של שמו יתברך, ורמז בזה כי אות ה״א ראשונה היא מוכללת תמיד באות היו״ד, וזה הוא סוד קריאתה כי כשאתה קורא יו״ד אתה מחבר וא״ו ודל״ת שהם תכונת הה״א על זה הדרך ה ואין אתה קורא אלא אות אחת כמו כן הדבר הזה והבן. ובחינה זו היא סוד החכמה והנה לך רשומה ניכר ביריעות אלו חכמה, הב׳ אותיות ראשונים הם שמונה ועשרים כנגדם צוה אורך היריעה שמונה ועשרים באמה, אות שלישית מ׳ ארבעים כנגדם צוה ה׳ רוחב ד׳ באמה שעולה למנין עשר יריעות ארבעים, ואות רביעית היא אות ה׳ שרשם במאמר ה׳ לבד, וגם הוא סוד ה׳ חסדים הנמשכים מהחכמה, ואחר כך צוה ה׳ כנגד תשלום השם שהוא ו״ה לעשות יריעות עזים אחד עשר ורשם שיחבר שש לבד שהוא כנגד וא״ו וחמש לבד כנגד ה״א הרי תשלום שמו ית׳, וגם רשם בחשבון רוחב עשתי עשרה מ״ד לסוד הוא״ו תפארת ישראל שהוא סוד יו״ד ה״א וא״ו ה״א שעולה בו מ״ה, וכבר הודיענו ה׳ (בראשית מ״ח ה׳) כי לא יעכב אחד למספר כי ישלימנו הכללות, ורשם בחשבון האורך שלשים באמה כנגד הדרגות ה״א אחרונה שבשם שמאירה משלש הכוללות עשיריות והם שלשים ועוד יש לאלוה מילין עילאין קדישין והשומע ישמע ולבבו יבין.
ואת המשכן תעשה עשר יריעות, "And you shall construct the Tabernacle out of ten strips of cloth, etc. This number is an allusion to the ten directives God used when creating the universe. The Torah wants to tell us that construction of the Tabernacle was as important to God as creation of the universe itself. Constructing the Tabernacle would also confer as much merit on the Israelites as if they had personally brought about the creation of the universe which was created by means of ten directives.
There are still other considerations behind the requirement to use such materials as twisted linen of specific colours, goats' hair, etc. It is not accidental that God commanded ten strips of cloth to be made of linen whereas He commanded eleven strips of cloth made of goats' hair (verse 7) to be constructed and to be placed on top of the ten inner strips of cloth. Also the commandment to join five each of the linen strips of cloth together to form one unit, or in the case of the strips of cloth made of goats' hair, to combine two units of five or six strips together, this too was not arbitrary. The reason for all this was that God thereby symbolically impressed the three basic letters of His Ineffable Name on these four sections of strips of cloth joined in units of 10+5+6. (י+ה+ו). God commanded that all of these strips of cloth be four cubits wide, regardless of whether they were made of linen or of goats' hair. The number four symbolises that God's name contains four letters. You will find that our sages in Shabbat 6 state that a minimum of 4 handbreadths square and ten handbreadths height is required to qualify as a private domain. This is an allusion to the four letters in the Ineffable Name of God adding up to the number 26. Similarly, 4 by 4 plus 10 adds up to 26, i.e י+ה+ו+ה. Seeing that the letter י is relatively holier than the other letters in God's name, the unit of ten strips of cloth made of linen formed the inner cover of the Tabernacle, being closest to (directly exposed to) the Holy Ark. The reason the strips had to be joined in units of five is an allusion to the thought that the first letter ה in God's name is always associated with the letter י. This is part of the mystique of the reading of the letter י. When you read (look at the spelling of) that letter as if it were a word, i.e. י־ו־ד, you are combining the י with the letters ו and ד, which between them make up the shape of the letter ה, although you actually read only a single letter. This is part of the mystical dimension חכמה and some of these mystical apects are alluded to in the details of the coverings of the Tabernacle. The first two letters of the word חכמה add up to 28, corresponding to the length of these various strips of cloth the Torah commands as coverings for the Tabernacle. The third letter of the word חכמה, i.e. the letter מ whose numerical value is 40, is represented by the width of 40 cubits which the two units of linen strips amount to when joined together width-wise. The fourth letter in the word חכמה, i.e. the letter ה, equals 5, which is represented by the fact that 5 such strips of cloth had to be sewn together into a unit. It also alludes to the five different kinds of kind deeds that derive from the emanation חכמה. Subsequently, God commanded the making of eleven strips of cloth out of goats' hair, their number (11) to complete the name of God, i.e. ו־ה. They were to be divided into units of five and six respectively to form an allusion to these two letters in the latter half of God's Ineffable Name. The combined width of these eleven strips of cloth of goats' hair, i.e. 44 cubits, are an allusion to the mystical dimension of the spelling of the Ineffable Name as words, i.e. יוד־הא־ואו־הא. When you spell the name in this fashion you obtain a total of 45. (We have already explained on Genesis 48,5 that a discrepancy of a single digit when working with numerical values is compensated for by either adding or subtracting the entire word as required in order to make up this digit, i.e. 44 plus or minus the word serving as basis of the gematria.
ואת המשכן – היריעות התחתונות עם החלל שתחתיהן בין הקרשים עד חמשת העמודים שעל הפתח קרוי משכן, כי שכן שם כבוד ה׳:
כרבים מעשה חשב – כרובים היו מצויירים בהם באריגתן, ולא ברקימה שהוא מעשה מחט, אלא באריגה בשני כותלים, פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן:
שש משזר – כל חוט וחוט כפול ששה (רש״י מרבותינו יומא ע״א ב׳) ילמדונו מרבויי דמקראות לפרש מלת שש כפול על הפשתן ועל מספר הששה (זעכספאך געצווירנטען ביססוס).
שש משזר ותכלת וארגמן ותלעת שני – לפי פשוטו כל אחד מן המינים האלה היה משמש לבדו, כי כל אחד היה צבעו מיוחד, ועי״כ היו עושים ציורים של גונים שונים, ודעת רז״ל {יומא ע״א:} שכל חוט היה מארבעה מינים.
חושב – עושה ציורים מגוונים שונים באריגה, ועיין למטה כ״ח ל״ט.
יריעת – ״ירע״ קרוב ל״גרע״ ו״כרע״ (עיין פירוש לעיל ה, יא). משמעותם הבסיסית של שרשים אלה היא למעט ולצמצם – בערך הדבר (״גרע״), בגובהו (״כרע״), ובאיכותו (״ירע״); מכאן: ״אל ירע בעיניך״ (בראשית כא, יב). וכך גם בפסוקנו, ״ירע״ במובן של ״יריעה״ מורה על צמצום מקום, דבר המקיף וסוגר על מקום מסוים. לפיכך ״יריעה״ אין פירושה ״חתיכה גדולה של אריג או עור״ באופן כללי, אלא דווקא ״יריעה של אוהל״ המשמשת להקפת מקום וסגירה עליו.
שש – חוטי פשתן דק (עיין פירוש לעיל כה, ג–ח). במסכת יומא (עא:) למדנו: ״דברים שנאמר בהן ׳שש׳ חוטן כפול ששה״; לפיכך חוטי הצמר של תכלת, ארגמן ותולעת שני, גם הם ״חוטן כפול ששה״.
משזר – ״שזר״ מופיע גם כשורשו של ״שזרא״, שהוא ה״שדרא״, עמוד השדרה. (אונקלוס מתרגם ״לעמת העצה״ [ויקרא ג, ט]: ״לקביל שזרתא״. במקומות רבים בתלמוד בהם כתוב ״שדרא״, גירסת הערוך היא ״שזרא״.) נראה אפוא ש״שזר״ מציין שרשרת של חוליות, ועמוד או מקל בעל פרקים, וכאן הוא מורה על ״חוט עשוי מנימין הרבה״. הדבר נעשה על ידי שקולעים ופותלים כמה חוטים ביחד, כאשר כל פיתול או ליפוף יוצרים חולייה אחת. לפיכך ״משזר״ פירושו ״מפותל וקלוע״. (בדומה לכך מ״שדר״ מתקבל ״שודרא״, חֶבֶל; עיין גיטין [סט.] ״שודרא ברקא״, ופירש רש״י ״חבל של שיער בהמה״.)
״משזר״ מוזכר ביחד עם ״שש״ בלבד, אך החזרה המרובה של הכתוב על תיבת ״שש״ (להלן לט, כז–כח) מלמדת ש״משזר״ שייך גם לחוטים האחרים. ונראה שכל אחד מארבעת מיני החוטים (שש, ארגמן, תולעת שני ותכלת) היה כפול שש, וארבעת החוטים כפולי־השש היו שזורים יחד ליצור חוט בעל עשרים וארבעה נימין. זוהי לכאורה גם מסקנת הסוגיא ביומא (עא:).
רש״י בפירושו לפסוקנו סובר כנראה, שתחילה לוקחים חוט אחד מכל ארבעת המינים ושוזרים אותם יחד, ולאחר מכן שוזרים יחד ששה מהחוטים שנוצרו. אולם על פי לשון הכתוב וסוגית הגמרא נראה שהשתמשו לא בששה חוטים כפולי־ארבע, אלא בארבעה חוטים כפולי־שש. כך משמע גם מהסמ״ג (עשין קעג); עיין גם משנה למלך (הלכות כלי המקדש ח, ג בסוף).
כרבים מעשה חשב תעשה אתם – במסכת יומא (עב:) נאמר: ״ ׳רוקם׳ מעשה מחט, לפיכך פרצוף אחד; ׳חושב׳ מעשה אורג, לפיכך שני פרצופות״. המושג ״רקימה״ הנזכר בפסוק ל״ו פירושו מעשה מחט; לכן הצורה נראית רק מצד אחד. אך ״חושב״ הנזכר בפסוקנו הוא מעשה אורג; לכן הצורה נראית משני הצדדים. במעשה מחט, הצורה נרקמת על פני האריג; לכן היא נראית רק מצד אחד. במעשה אורג, הצורה ארוגה בתוך האריג עצמו, כך שכל הצורה נראית משני הצדדים (עיין רמב״ם הלכות כלי המקדש ח, טו). יתירה מכך, מכיון שנאמר ״כרובים וגו׳ תעשה אתם״, משמע שהכתוב אינו מדבר על אריגים שעליהם הכרובים רקומים, אלא על יריעות שכל עצמם נעשה מצורות כרובים ארוגות יחד – הווי אומר שהם יריעות־כרובים.
״רקם״ קרוב ל״רגם״: ״להשליך אבנים על אדם״. מכאן שב״מעשה רקם״ הצורות נראות כמושלכות על גבי היריעות.
לעומת זאת המשמעות הבסיסית של ״חשב״ היא ״לחבר״, ״לקשר״; ומכאן ״חֵשֶׁב האפוד״ (להלן כח, כח), הרצועה המחברת. נמצא ש״מעשה חשב״ מורה על צורות שלמות המחוברות יחד על ידי האריג עצמו. ה״חושב״ (האומן האורג מעשה חושב) אורג צורות שלמות דרך החומר ממש, משני הצדדים, וכך מחברן יחד. אין בלשוננו כיום ביטוי מדויק עבור אומנות זו, ולשון ״אריגה״ שנקטנו בה אינה מספיקה דיה.
ואת המשכן תעשה – התבאר אצלנו באילת השחר (כלל קי״ז) שבמקום שמקדים את השם אל הפעל יורה לפעמים על דבר שנעשה קודם לכן, כמו שפרש״י והאדם ידע קודם לכן, וכן פ׳ על וה׳ פקד את שרה, ועל ואל משה אמר, ויען שהקדים בצווי עשית הכלים קודם למשכן ובאמת נעשה המשכן קודם ואיך שנה בצלאל מצוויו של משה, רק שהוא אמר ואת המשכן תעשה, ולא אמר ועשית את המשכן, שזה מורה שיעשה המשכן קודם הכלים:
מעשה חושב, ביומא (דף ע״ב) רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד, חושב מעשה אורג לפיכך שני פרצופות, ובירושלמי (פ״ח דשקלים) מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב שתי פרצופות, ר׳ יהודה ור״נ חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן, וחרנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן (כן תיקן הגירסא במ״ל פ״ח מה׳ כה״מ הט״ו) והרמב״ם שם החזיק כדעה הראשונה, ורש״י בפירושו החזיק כדעה השניה, רק מ״ש רש״י ז״ל זה כאן ארי מצד זה ונשר מצד זה תמוה שנראה שבגמרא לא אמר רק במקום דלא כתיב ביה כרובים כמו במסך דפתח האהל ומסך שער החצר ובאפוד וחשן ובאבנט, אבל במקום דכתיב כרובים כמו פה ובפרוכת י״ל דוקא צורת כרובים, והמ״ל כתב שם שהרמב״ם לא הזכיר צורת כרובים משום דיריעות עזים אינו נוהג לדורות, ותמה למה לא הזכיר צורת כרובים בעשית הפרוכת (שם פ״ז הט״ז), ולדעתי גם הפרוכת לא נהג לדורות, כי בבית ראשון לא היה שם פרוכת רק כותל בנין, ואף למ״ש בהתו״ה (ויקרא סי׳ רכ״ב שהיה פרוכת דלא כהכ״מ כמ״ש (פ״ד מה׳ בה״ב ה״ב), היה רק נגד הפתח ולא היה דוגמת פרוכת המשכן, ובבית שני היו שני פרוכות מפני ספקו של אמה טרקסין, והיו במקום בנין, ולא יכול לעשות כרובים שלא ידע איזהו הפרוכת העקרי:
ואת המשכן
קשה לרבינו ה״א הידיעה, משכן מאן דכר שמיה עד כה?!
: הידוע ע״פ המאמר ״ושכנתי בתוכם״ (לעיל כה,ח).
תעשה עשר יריעות
קשה, מדוע לא נאמר ׳ועל המשכן תשים עשר יריעות׳, אם ה״משכן״ הוא המבנה והיריעות מכסות את המבנה.
: היריעות עצמן הם המשכן, כפירוש רש״י שבת (צח,ב) ד״ה ועשית יריעות עיזיםזה לשונו: אלו יריעות עליונות הפרוסות על יריעות התחתונות, ועליונות קרויות ״אהל״, כלומר, גג ומכסה. והתחתונות קרויות ״משכן״ עצמו, שהן לנוי תכלת וארגמן ותולעת שני.
׳והתחתונות קרויות משכן עצמו׳. והכי אזלא סוגיא דגמרא שם (כח,א)ז״ל הגמרא: אמר קרא (כו,טו) ״ועשית קרשים למשכן״ – משכן קרוי משכן, ואין קרשים קרויין משכן. רש״י: ׳משכן קרוי משכן׳ – כגון ״עשר יריעות שש משזר״... (יש לעיין בלשון רש״י ׳כגון׳, האם כוונתו שיש יותר מדבר אחד הנקרא ״משכן״).
. ולא כפירוש רש״י כאן שהיריעות לגג ולמחיצות מחוץ לקרשים וכו׳, דמשמע דהקרשים הם המשכןאך לכאורה מרש״י להלן פסוק ז׳ משמע שסובר שהיריעות התחתונות הם ״המשכן״.
. ועוד עיין להלן פסוק י״גבהרחב דבר. וכן מוכח לכאורה מלהלן פסוק ט״ו ״ועשית את הקרשים למשכן״, משמע שהם לצורך ה״משכן״ אך אינם ה״משכן״ עצמו. וכן הוא ברשב״ם בפסוקנו, וז״ל: ״ואת המשכן״ – עשר יריעות התחתונות קרויין ״משכן״, כי תחתיהם הארון מקום שהשכינה שורה. וכן הוא בספורנו לפסוקנו, וז״ל: קרא יריעות בשם ״משכן״, כי בתוכם היו כסא (הארון) שולחן ומנורה למשכן שכינה... והשוה ספורנו להלן (מ,יח), וז״ל: ״ויקם משה את המשכן״ – עשר היריעות מעשה חושב שנקראו ״משכן״, הוקמו קודם הקמת הקרשים, אם בידי אדם מחזיקים בו, ואם ע״פ נס, כדבריהם ז״ל, ועל זה הסדר נעשה והובא אל משה. כי אמנם אותן עשר יריעות הן היו עיקר בנין המשכן, ושאר הנכנס באותו הבנין – והם האדנים והבריחים והעמודים והאהל – היו להעמיד את המשכן ולכסותו (עכ״ל).
.
שש משזר ותכלת וגו׳: בפרוכת ובמסך כתיב (פסוקים ל״א, ל״ו) ״תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר״
סדר הפוך מפסוקנו.
. דכלעונה רבינו.
שכתוב ראשון הוא העיקררבינו לא הביא ראיה ליסוד זה בדבריו.
, ואע״ג דבכולהו היו כ״ד חוטין, שש לכל אחד ממינין הללורש״י בפסוקנו ד״ה שש משזר.
, מ״מ הרי אינו דומה עובי החוטים זה לזה. והיה ביריעות העיקר שש, ובפרוכת ובמסך העיקר תכלת. וידוע דתכלת מורה על ענין גדול ונעלה בקדושה, וכמו שכתבתי בספר במדבר במסע המחנותפרק ד׳ פסוק ו׳ ד״ה ונתנו עליו כיסוי עור תחש וגו׳.
.
כרובים מעשה חושב: ובפרוכת כתיב (פסוק ל״א) ״מעשה חושב יעשה אותה כרובים״. דיש הבדל באופן העשיה
כאן אין השינוי בחומר, אלא באופן העשיה.
, דביריעות לא היה צריך לחשובהמשמעות של ״מעשה חושב״. אך לא מצאנו בגדולי המפרשים ביאור בכיוון זה. ועיין בראב״ע.
מתחילה שתהיה אותה צורה שהחל בדעתו לעשות נגמרת על זאת היריעה, שהרי יתפור אותה עם אחותה ותהי נגמרת הצורה שם. מה שאין כן בפרוכת היה ההכרח לחשוב מתחילהולכן ״מעשה חושב״ קודם.
איך ומה יעשה בה שלא תהא כלה באמצע הציורשהרי אינה מורכבת מכמה חלקים.
. משום הכי ביריעות כתיב תחילה ״כרובים״ ואח״כ ״מעשה חושב״, ובפרוכת להיפך – תחילה ״מעשה חושב״ ואח״כ ״כרובים״.
שש משזר – תני, כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן,
מדין טומאת אהל, שאם האהל עצמו מאהיל על הטומאה היינו שהמת תחתיו ואע״פ שלא נגעה בו הטומאה הוי זה האהל אבי אבות הטומאה ומטמא לנוגע בו אפי׳ מאחוריו טומאת שבעה, דכתיב (פ׳ חקת) והזה על האהל, והוי כבגדים וכלים שנגעו במת, ולאחר שהוציאו הטומאה מתוכו הו״ל צד פנימי אבי אבות וצד חיצון אב הטומאה מדנגע צד חיצון בצד פנימי והוי ככלים שנגעו בכלים שנגעו במח, ועיין בתוי״ט פ״ז מ״ב דאהלות, וכל זה אם האהל מבגד או מעור או משק מילי דפשתן דרק בכזה נקרא אהל וכפי שיתבאר, אבל אם היה האהל מנסרים או של עצם או של מתכת הרי הוא כבית וטהור, חוץ מן הפשתן דהוי כבגד וטמא, ואע״פ שפשתן נקרא עץ כדכתיב ביהושע ג׳ ותטמנם בפשתי העץ בכ״ז טמא האהל, כדמפרש.
מנלן, א״ר אלעזר מן המשכן למדו,דפשתן נקרא אהל.
דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות, שש משזר וכתיב (יחזקאל מ״ד) פארי פשתים יהיו על ראשו, אתה למד שש משש ושש מפארי ופארי מפארי.דרשה זו כפי הנראה נלקתה בחיסור וקצור נמרץ, ולמען השלימה צריך להקדים לה הדרשה שבאה בענין זה בבבלי שבת כ״ח א׳ ג״כ בשם ר׳ אלעזר ושם צריך לסיים בדרשה זו שלפנינו יען כי גם שם חסרה וקצרה ואז גם בבבלי גם בירושלמי תבאנה הדרשות בתכלית באורן וכונתן, וז״ל הגמ׳ שם, מנה״מ, אמר ר״א, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא (פ׳ חקת) זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם (פ׳ פקודי) ויפרש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל, ע״כ. ופירש״י יליף ממשכן דלא הוי בוה שום יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב עשר יריעות שש משזר, עכ״ל. ואמנם עדיין אינו מבואר מנ״ל דשש היינו פשתן, ואת זה יליף בירושלמי כאן בגז״ש שש משש ושש מפארי ופארי מפארי כמבואר. ובאור הענין, דכאן כתיב עשר יריעות שש משזר ובפרשת תצוה כתיב ואת פארי המגבעות שש, ושש דגבי פארי המגבעות ילפינן בסמיכות מפארי דכתיב גביה, ושוב ילפינן פארי דכתיב במגבעות מפארי דכתיב ביחזקאל (מ״ד) ג״כ גבי מגבעות דכתיב ביה מפורש פארי פשתים אלמא דשש היינו פשתן. ולפי״ז מבואר דבירושלמי שלפנינו חסר תחלת הענין דברי הבבלי והוא הגז״ש אהל אהל, ובבבלי חסר בסוף הענין דברי הירושלמי והוא הגז״ש של שש שש וכו׳ כדמפרש וכמש״כ, והמפרשים לא בארו בזה די הצורך, וע״ע בזבחים י״ח ב׳, ודו״ק.
(ירושלמי שבת פ״ב ה״ג)
מעשה חשב – וכתיב (פ׳ ל״ו) מעשה רקם, א״ר אלעזר, שרוקמין במקום שחושבין.
כלומר שבתחלה מצייר הצורה על הבגד ע״י צבע ואח״כ רוקמה במחט, ונקרא זה מעשה חושב מפני שדרך המצייר להשקיע מחשבתו במלאכתו שתצא מתוקנת.
(יומא ע״ב:)
מעשה חשב – תני משמיה דר׳ נחמיה, מהו מעשה חשב – מעשה אורג, לפיכך שני פרצופין.
כי לכל יריעה היו שתי קירות והיו נראות שתי צורות על שתי קירותיה משונות אשה מרעותה כפי שיתבאר בדרשה הבאה, והיה צריך לעשות במלאכת מחשבת.
(שם שם)
מעשה חשב – אתמר, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, חד אמר מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן, וחד אמר ארי מכאן ונשר מכאן.
העתקנו כפי הגהת הגר״א, ועי׳ במל״מ פ״ח הט״ז מכלהמ״ק גירסות שונות בענין זה.
(ירושלמי שקלים פ״ח ה״ב)
(ב) אֹ֣רֶךְ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכׇל־הַיְרִיעֹֽת׃
The length of the one woven panelthe one woven panel | הַיְרִיעָה הָאַחַת – The connotation might be: "a woven panel" or "each woven panel". shall be twenty-eight cubits, and the width, four cubits for the one woven panel, one measure for all the woven panels.
[יא]
בבבלי שבת עד: קשירה במשכן היכא הואי אמר רבא שכן קושרין ביתדות אהלים וכו׳ אלא אמר אביי שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה, א״ל רבא תרצת קושר, מתיר מאי איכא למימר וכי תימא דאי מתרמי ליה תרי חוטי קיטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד, השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני ממ״ה הקב״ה עושין, אלא אמר רבא ואיתימא רבי עילאי שכן צדי חלזון קושרין ומתירין, ע״כ. וראה רש״י שם ותוס׳ עג. ד״ה הקושר ורא״ש שם פ״ז סי׳ ב וסי׳ ו וטוש״ע או״ח סי׳ שיז. ואביי דהכא הוא כר׳ יוסי בר חנינא בירושלמי אלא ששם למדוה מקרא ומוסיף: מכיון שהיה מגיע לאריג וכו׳, ומתורצת קושית רבא בבבלי. – שתהא כולה אחת, ראה להלן אות כג בבאור מרב״ח בשם תנחומא: שמונה ועשרים באמה היתה גדולה היריעה ונס גדול היה היכן מצינו יריעה אחת כ״ח אמות, עי״ש בבירור הגירסא. ושם נראה דקאי על יריעות עזים ולא על יריעות התחתונות ולשון הרב״ח צ״ע.
ארך היריעה האחת, הקושר והמתיר, מה קשירה היתה במשכן וכו׳, דא״ר יוסי בי רבי חנינא מאורגי יריעות למדו, מה טעמא אורך היריעה האחת, כדי שתהא כולה אחת (שתהא נארגת באחת ולא שיארגו חתיכות חתיכות ואח״כ יתפרם יחד) נפסק היה קושרו (שלא היו החוטים ארוכים כל כך והיו צריכים לקשור) מכיון שהיה מגיע לאריג הוי שרי ליה ומעל לה (פתח אותו ומעייל את הצדדים לתוכו. קה״ע). (ירושלמי שבת פ״ז ה״ב ופט״ו ה״א)
[יב]
מובא בילק״ש רמז תכ–תכא ובליקוטים לגרינהוט ח״ב ו. והתיקונים בפנים הם עפ״י הערות רמא״ש בברייתא דמלהמ״ש עמ׳ 21 ושם עמ׳ 93. וכן נראה מפירש״י להלן פסוק ה שהביא פירוש זה בשם ברייתא דמ״ט מדות (ברש״י שבדפוסים רגילים הגי׳: ברייתא דמסכת מדות, אמנם בזכור לאברהם, מרש״י כת״י כמו שנדפס להלן הגי׳: בברייתא דמ״ט מדות. ועי׳ מ״ש גרינהוט במבוא לס׳ הליקוטים ח״ב). ושיטת הברייתא היא כר׳ נחמיה בשבת צח: (ראה להלן אות יג) שהקרשים היו עבים מלמעלה אמה. – חמשה במזרח וכו׳ ראה להלן אות יז. – עובי הקרשים שבמזרח, בזי״ר: פי׳ העמודים. וברש״י הנ״ל כתב: אבל במס׳ שבת (שם) אין היריעות מכסות את עמודי המזרח וט׳ אמות תלויות אחורי המשכן והכתוב בפרשה זו מסייענו ונתת את הפרוכת תחת הקרסים (להלן פסוק לג) ואם כדברי הברייתא הזאת נמצאת פרוכת משוכה מן הקרסים ולמערב אמה. ובחזקוני: יש מיישבין הברייתא אחר הפסוק ואומרים שעמודי הפרוכת קבועים באמת העשרים והפרוכת תלויה ופרוסה בהם מהם ולחוץ כלפי מזרח הרי שהפרוכת נתונה תחת הקרסים. וכעי״ז במזרחי. וראה גו״א דחה פי׳ זה דא״כ כנגד העמודים מה היה נחשב אם מן הקו״ק יהיה קוה״ק י״א אמה ואם מן הקדש זה א״א שהרי הפרוכת היה מבדיל בין קודש ובין קוה״ק. ובפנים יפות האריך לפלפל בדברי רש״י. וע״ע להלן אות לז בביאור וצרף לכאן. ובהעמק דבר: ארך היריעה האחת, האחת מיותר. עוד אינו מדויק לשון שמנה ועשרים באמה, אמה מבעי, וכבר עמד ע״ז הראב״ע להלן לו, ט. (וז״ל: באמה היא הידוע, אולי היתה כמדת בית ראשון שהיתה אצילה – ביחזקאל מא, ח. שש מאות אצילה, ופי׳ גדולות) ודבריו סתומים. והנראה שבא ללמדנו שהיו אמות היריעות גדולות מאמות הכלים. וכדאי׳ במנחות דצ״ו באמות בהמ״ק שהיו אמות בנין גדולות משל כלים. וכתיב בדה״ב ג׳ ג׳ במדה הראשונה. פירושו כמו שהיה במשכן ראשית למקדש. זהו לשון באמה. דשמנה ועשרים אמה היה נמדד באמה של היריעות. שהיו עודפות על אמות הכלים ואולי גם הראב״ע כוון לזה. מעתה מבואר גם יתור לשון האחת. דמאחר דגלי קרא שיהא האמות גדולות ולא נתפרש בכמה. א״כ אם היו כמה אנשים אורגים ביחד כמה יריעות יכול להיות שלא יהיו האמות של כל היריעות שוין בצמצום. דזה יוסיף מעט וזה יוסיף יותר. ע״כ היתה המצוה שלא יתחילו לארוג כ״א אחת. וכאשר תהי׳ נגמרת יריעה האחת אז תהי׳ מדה אחת לכל היריעות. ובזה מדויק עוד שנוי הלשון בפ׳ זו שהחל ארך היריעה האחת. ובכל הסדרה החל הכתוב במדה כמה ארכו. היינו משום דבכ״מ עיקר נושא המקרא הוא המדה וכאן נושא המקרא ג״כ שתהיה היריעה אחת כמש״כ, ע״כ. והמלבי״ם כתב: ונראה דברייתא זו ר׳ יוסי היא, ותחלה נבין פלוגתא דר״י ורבנן ביומא (ד׳ נא ע״ב) וכו׳ ונראה דר״י לשיטתיה שאמר בברייתא דמלאכת המשכן, המשכן ארכו שלשים ר״י אומר ארכו ל״א אמה, וכו׳ ובהכרח שסובר דאמה שבו עמודי המזרח היו קבועין וויהם בצד מזרח העמודים וכו׳ ולפי״ז גם בעמודים שלפני קה״ק היה ג״כ הפרוכת תלוי בצד המזרח העמודים תחת הקרסים ומשם ואילך היה קה״ק שהוא אמה שתחת העמודים שהוא במקום אמה טרקסין שהיה במקדש ראשון וי׳ אמות מן העמודים ולפנים לכן ס״ל דבבית שני לא היה רק פרוכת אחת כמו במשכן וכו׳ ע״כ. וברש״י שם ביומא בשם הירושלמי שהיה לו דין פנים וחוץ ע״ש ובזה יש ליישב קושית הגו״א הנ״ל.
ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה, יריעות התחתונות היו תכלת וארגמן ותולעת שני, אורך (על) [כל] אחת עשרים ושמונה אמות ורחבה ארבע אמות, חמשה במזרח וחמשה במערב, רחב של סדר וסדר עשרים אמה מגיעות עד חצי האהל. חמשים לולאות תכלת בכל אחת ואחת לחברן, וכן בסדר חמש יריעות האהל. נמצאו (עשרים) [שנים] סדרים אורכן ארבעים אמה (ורחבן עשרים) [צא מהן שלשים אמות] בחללו של אהל ואמה עובי הקרשים (שבמזרח) [שבמערב] ואמה (במערב) [במזרח] נמצאו שלשים ושתים אמה. נשתיירו שמנה אמה לכסות את הקרשים שבמערב. ורחבן היה עשרים ושמנה אמות, צא מהן עשר אמות חללו של אהל ושתים אמות עובי הקרשים שבצפון ושבדרום הרי שנים עשר אמה, נשתיירו (תשעה) [שמונה] אמות מכאן (ותשעה) [ושמונה] אמות מכאן לכסות את הקרשים שבצפון ושבדרום. (ברייתא דמ״ט מדות)
[יג]
ראה לעיל אות יב בבאור וצרף לכאן. ובברייתא דמלאכת המשכן פ״ב: ארכן של יריעות עשרים ושמנה אמה שנאמר ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה, צא מהן עשר אמות לרוחבו של משכן נשתיירו שם תשע אמות מצד זה ותשע אמות מצד זה שהן יורדות ומכסות את הקרשים עד שמגיעות לאדנים, הא למדת שהאדנים גבהן אמה, ורחבן של יריעות ארבעים אמה שנאמר ורחב ארבע באמה היריעה האחת, צא מהן שלשים אמות מן המזרח למערב שנתן לגגו של משכן ועשר אמות למערבו לאחורי המשכן הרי ארבעים, ע״כ. וכעי״ז בלק״ט ויקהל לו לד. וברייתא זו היא כר׳ יהודה בשבת שם, שהקרשים לא היו ממעטים ביריעות. ובפיר״ח שבת שם: ונתכסו לר׳ יהודה הקרשים והאדנים עד קרוב לקרקע אצבע אחת. ובחי׳ הר״ן שם: וההוא [אצבע] לא חשיב ליה. וראה אע״ז ורשב״ם כאן שפירשו שלצדדים היו תלויים ט׳ אמות, וצ״ל שהוא כדעת ר׳ יהודה. – בילק״ש רמז שע: ארכן של יריעות שמונה ועשרים באמה שנאמר ארך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה, ורחבן ארבעים אמות שנאמר ורוחב ארבע באמה צא מהם עשר אמות מן המזרח למערב ועשר אמות שנותן לגגו של משכן ועשר אמות למערבו של משכן ומותר שביריעות פורסין לאחוריו, ע״כ. וכעי״ז בס׳ והזהיר. וגי׳ זו נראית משובשת, ראה זי״ר שם ובהערות ענפי יהודה לס׳ והזהיר. ומ״ש: והמותר שביריעות פורסין לאחוריו, כ״ה הגירסא בברייתא דמלה״מ הוצ׳ מהר״ח פלעש (שם: שורפן לאחוריו, ואולי צ״ל: פורפן), ובאור ענין זה ראה להלן אות לט באריכות.
ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה, שדי אורכייהו לפותיא (לרוחב) דמשכן, כמה הויא עשרין ותמני, דל עשר לאיגרא (לרוחבם חלל המשכן שהוא י׳ אמות) פשא להו ט׳ להאי גיסא וט׳ להאי גיסא. לר׳ יהודה (דאמר כלין עבין של קרשים לכאצבע אינן ממעטין ביריעות) מיגליא אמה דאדנים, לר׳ נחמיה (דאמר אף מלמעלה עביין אמה, ממעט עובי הקרשים אמה) מיגליא אמה דקרשים. שדי פותייהו לאורכא דמשכן, כמה הויא ארבעין, דל תלתין לאיגרא, פשיא להו עשרה, לר׳ יהודה מכסיא אמה דאדנים (דאמר אין עובי קרשים שבמערב ממעט בהו נמצא הי׳ אמות כולן תלויות ומכוסות כל י׳ אמות של אורך הקרש) לר׳ נחמיה מיגליא אמה דאדנים. (שבת צח:)
[יד]
דרש זה מובא ברב״ח כאן: ואמר שמונה ועשרים כנגד כ״ח עתים שבספר קהלת ועליהם נאמר (דה״א יב) ובני יששכר יודעי בינה לעתים ועליהם אמר דוד (תהלים לד) אברכה את ה׳ בכל עת והזכיר עוד (שם לא) בידך עתותיך או יהיה כנגד ימי יתרון הלבנה ופחיתותה, ע״כ. ובכת״י במל״מ עה״ת: כנגד כ״ח עתים בקהלת, ז׳ פסוקים ובכל פסוק ד׳ עתים כנגד ז׳ ימי השבוע ובכל יום ד׳ עתים מהבקר ועד חצי היום השמש מתגבר, ומחצי היום עד הלילה שוקע והולך, ומשקיעתי החמה עד חצי הלילה מחשיך והולך, ומחצי הלילה עד הבקר מתחיל להאיר, וכן ד׳ עתים באדם נערות בחרות זקנה שיבה, ע״כ. ובכת״י רמזי ר׳ יואל: פעמים אומר שלשים באמה כנגד חדש שהוא ל׳ יום ופעמים אומר שמונה ועשרים באמה כנגד חדש חסר והוא חדש לבנה. ובמאור האפלה: י״א כי כ״ח אורך היריעות כנגד ימי חדש הלבנה ויריעות עיזים שלשים כנגד ימי חדש החמה ומחנותיה, ע״כ. ובפי׳ ר׳ שמעיה השושני: ארך כ״ח באמה כנגד כ״ח ימים של לבנה ורחב ד׳ כנגד ד׳ שבועות בחודש. וראה אע״ז כאן ועל קהלת שם. – בריקאנטי: ואורך היריעות כ״ח אמה ורחבה ד׳ ובין הכל ל״ב רמז לל״ב נתיבות חכמה. וכ״כ בחומת אנך בשם כת״י רבינו אפרים. וראה זהר ח״ב רלג: ענין זה באריכות, עי״ש. וראה לעיל אות ג–ד וצרף לכאן.
שמנה ועשרים באמה, כנגד מה שאמר שלמה (כ״ח עתים) עת ללדת ועת למות (קהלת ג׳:ב׳). (מדרש הגדול)
[טו]
דרש זה מובא בתשובות גאונים קדמונים דף ד: (הובא בתו״ש משפטים כג רצג) שמונה ועשרים באמה למה לא שלשים ולא ארבעים, בעבור שמנה ועשרים הפסקות מואלה המשפטים ועד הנה אנכי שולח מלאך. וכ״ה בילקוט תימני אלגוז אלמגזי. ומ״ש עד הנה אנכי, הוא ולא עד בכלל. – בתק״ז תקון ע׳ (קכח.): ולבש הכהן מדו בד (ויקרא ו ג) ואוקמוה מארי מתניתין מאי מדו כמדתו וכו׳ ובגין דא אמר קרא מדה אחת לכל היריעות, עיי״ש.
שמנה ועשרים באמה, כנגד שמונה ועשרים הפסיקות שמואלה המשפטים עד הנה אנכי שולח מלאך לפניך (שמות כ״ג:כ׳). (מדרש הגדול)
אוּרְכָּא דִּירִיעֲתָא חֲדָא עֶשְׂרִין וְתַמְנֵי אַמִּין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִּין דִּירִיעֲתָא חֲדָא מִשְׁחֲתָא חֲדָא לְכָל יְרִיעָתָא.
Each drape shall be twenty eight cubits long, and each drape shall be four cubits wide. All the drapes shall have the same measure.
תרגום מספרים בסדר יורד
א. ״שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה״ – ״עֶסְרִין וְתַמְנֵי אַמִּין״. על דרכו לתרגם מספרים בסדר יורד ראה לעיל ״שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה״ (שמות ו כ).
ב. ״מִדָּה אַחַת״ – ״מִשְׁחֲתָא חֲדָא״ התבאר לעיל ״וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר״ (שמות טז יח) ״וְכָלוּ בְעוּמְרָא״.
ארכה דיריעתה חדתה עשרין ותמנין אמין די יריעתה חדתא ופתיא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין די יריעתה חדתא ופתיא״) גם נוסח חילופי: ״אומין באומתייא ופתוי״.
ארבע אמין באמתא דיריעתהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דיריעתה״) גם נוסח חילופי: ״דיריעא״.
חדתה משחא חדא לכל יריעתהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יריעתה״) גם נוסח חילופי: ״יריע׳ ״.
.
אורכא דיריעתא חדא עשרין ותמני אמין {ופותיה ארבע אמין}
הושמט ע״י הדומות בכ״י לונדון.
דיריעתא חדא משחתא חדא לכל יריעתא.
The length of one curtain twenty and eight cubits, and the breadth of one curtain four cubits; the measure of one shall be that of all the curtains.
ארך – חסרי דעת אמרו: כי מדת שמנה ועשרים בעבור שמנה ועשרים מחנות הלבנה.
והנכון בעיני: כי היו עשר יריעות על דרך: נוטה שמים כיריעה (תהלים ק״ד:ב׳), על כן היה מקום קדש הקדשים בחשבון מעוקב.
THE LENGTH. The uninformed say that the curtains were twenty-eight cubits in length because of the twenty-eight stages
Literally, camps. The moon has a slightly different appearance each night of the month. According to Meijler, Ibn Ezra rejected this opinion because the curtains were 28 cubits in length merely in order to cover the width of the tabernacle and its sideboards down to the sockets.
of the moon. However, actually there were ten curtains over the tabernacle to correspond with Who stretchest out the heavens like a curtain (Ps. 104:2).In other words, the ten curtains of the tabernacle corresponded to the heavens which contain the ten spheres. The tabernacle was, as it were, God's dwelling place. See Ibn Ezra on Ex. 25:40.
The place of the Holy of Holies therefore was a cube in measure.The Holy of Holies was 10 cubits wide, 10 cubits in length, and 10 cubits height. These measurements corresponded to the ten spheres.
ארך היריעה האחת – האלף פתוחה, ותניינא האחת אלף בסגול, ותליתאה האחת האלף בסגול וכן ביריעות העזים. כללו של דבר כלהון אלף שלהן בפתח, וכל אתנחתא וזקף וסוף פסוק, אל״ף שלהן בסגול.
אורך היריעה האחת, "the length of each strip of cloth, etc.;" the letter א at the beginning of the word ,האחת, has the vowel patach, whereas the second time it has the vowel segol, and the third time it occurs it again has the vowel segol. When the Torah speaks of the goats' skins, we find the same pattern. The rule is that when the letter א in the word אחת had the vowel patach, and is followed by a word with the separating cantillation mark etnachta, the next time the word אחת occurs it has the vowel segol if the cantillation marks are either zakef katan, or sof passuk.
אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה – ידוע כי מעשה המשכן הכל ציורין כנגד מעשה שמים, ומפני שהמאורות קבועים בשמים וכל הפעולות באות משם בעולם השפל בעתים נגזרים לכך הזכיר לשון יריעה על שם הכתוב (תהלים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה, והיו עשר יריעות כנגד עשר גלגלים, ואמר שמונה ועשרים כנגד שמונה ועשרים עתים שבספר קהלת ועליהם נאמר (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ועליהם אמר דוד (תהלים ל״ד:ב׳) אברכה את ה׳ בכל עת והזכיר עוד (שם ל״א) בידך עתותי, או יהיה כנגד ימי יתרון הלבנה ופחיתותה,
ובמדרש תנחומא שמונה ועשרים באמה היתה גדולה היריעה ונס גדול היה היכן מצינו יריעה אחת כ״ח אמות, רבי נחמיה אומר מעשה נסים היה ולשעה נבראת ונגנזה, (עי׳ בתנחומא ושם הדרש על יריעות העזים, והכוונה על מכסה עור תחש שהיה ג״כ אורך ל׳ אמה) תדע לך שכתוב אורך היריעה האחת שלשים באמה מהיכן אתה מביאה ולא תאמר ביריעות אלא אף בקרשים היה מעשה נסים ע״כ.
אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה, "the length of a single curtain was approximately 28 cubits." It is common knowledge that the entire Tabernacle and its components were meant to be sort of a replica of what exists in the heavens (primarily the parts we can see). Seeing that the luminaries are fixed in the sky, and all their activities inasmuch as they have impact on our terrestrial world are decreed to occur at predetermined times, the Torah called the Tabernacle, i.e. the covering, the ceiling of the structure, by the name יריעה, "curtain." David uses the same expression to describe the heaven in psalm 104,2 where he speaks about God as נוטה שמים כיריעה, "spreading the heaven like a tent (curtain)."
There were a total of ten such curtains corresponding to ten different גלגלים, i.e. the seven fixed stars, plus what is known as the גלגל השכל, גלגל המקיף, and the גלגל המזלות, the domain (orbit) of 'intelligence,' a domain which surrounds all the planetary systems, near the domain of the sign of the zodiac. The reason that the length of each curtain was to be 28 cubits was that it was to correspond to the 28 times Solomon mentions the word עת in Kohelet chapter three. With regard to the significance of that word עת, we read in Chronicles I 12,32 that the men whom the tribe of Issachar dispatched to participate in the crowning of King David were all יודעי בינה לעתים, "conversant with the meaning of these different periods described as עת." David himself said concerning the significance of each different time period: אברכה את ה' בכל עת, "let me bless the Lord in each one of these time periods" (Psalms 34,2). Another occasion when David mentions the word עת specifically is in Psalm 31,16 בידך עתתי, "my times are in Your hands."
Another reason for the number 28 may be connected to the lunar cycle, i.e. the number of days the moon either gains or loses size (according to our observation).
There were a total of ten such curtains corresponding to ten different גלגלים, i.e. the seven fixed stars, plus what is known as the גלגל השכל, גלגל המקיף, and the גלגל המזלות, the domain (orbit) of 'intelligence,' a domain which surrounds all the planetary systems, near the domain of the sign of the zodiac. The reason that the length of each curtain was to be 28 cubits was that it was to correspond to the 28 times Solomon mentions the word עת in Kohelet chapter three. With regard to the significance of that word עת, we read in Chronicles I 12,32 that the men whom the tribe of Issachar dispatched to participate in the crowning of King David were all יודעי בינה לעתים, "conversant with the meaning of these different periods described as עת." David himself said concerning the significance of each different time period: אברכה את ה' בכל עת, "let me bless the Lord in each one of these time periods" (Psalms 34,2). Another occasion when David mentions the word עת specifically is in Psalm 31,16 בידך עתתי, "my times are in Your hands."
Another reason for the number 28 may be connected to the lunar cycle, i.e. the number of days the moon either gains or loses size (according to our observation).
Midrash Tanchuma (Terumah 9) in referring to the length of 28 cubits of each of these curtains claims that there was a basic miracle involved here as we never find curtains of this length (about 56 feet). According to Rabbi Nechemyah this was a miracle that occurred only in connection with the weaving of these special יריעות. Actually, miraculous occurrences took place not only in connection with these curtains but also in connection with the קרשים, the upright beams forming the walls of the Tabernacle.
ואמר אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה כי כן הוא נמדד מהלך הארץ בכל הגלגלים במדת שמנה ועשרים מחנות הלבנה כי היא המשערת כל המזלות ושאר הגלגלי׳ באלו המתנות הידועות בכל חדש וחדש כמו שהוא מבואר ליודעיה מעט מהלכותיה.
ואמר ורוחב ארבע באמה כנגד ארבעה רבועי הלבנה. ויותר נכון לומר כי מדת הרוחב הוא הענין המורה על ארבה תקופות השנה אשר בם משתנה מעמד השמש במעמדותיו ברוחב הגלגל בתוך מעלות הנטייה הידועה למזלות לצפון ולדרום.
ורוחב המשכן מן הצפון לדרום עשר אמות שנאמר ולירכתי המשכן ימה וגו׳. ושני קרשים תעשה למקוצעות המשכן הרי עשר ובמקומם אפרשם למקראות הללו כל זה בנוי על שעובי הקרשים אמה כמו שכתב גבי ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקוצעות המשכן כל שמנה קרשים בסדר אחד הן אלא שאלו השנים אינם בחלל המשכן אלא חצי אמה מזו וחצי אמה מזו נראו בחלל להשלים רחבן לעשר אמות והאמה מזו והאמה מזו באות כנגד אמת עובי קרשי המשכן כו׳ והכי איתא בפרק הזורק שדי אורכיה דעשר יריעות לפותיא דמשכן כמה הויא עשרים ותמני דל עשר לאגר׳ פשו להו תשע להאי גיסא ותשע להאי גיסא לר׳ יהודה דאמר קרשים מלמטה עוביין אמה ומלמעלה כלין והולכים עד כאצבע מגליא אמה דאדנים לר׳ נחמי׳ דאמר כשם שמלמטה עוביין אמה כך מלמעלה עוביין אמה מגליא אמה דקרשים ומנ״ל דעובי הקרשים אמה דילמא עוביין אינו אלא חצי אמה דהשתא נימא שהשני קרשים של מקוצעו׳ יש מהן בחלל השתי אמות וחצי אמה מזה וחצי אמה מזה כנגד חצי אמה של עובי קרשי המשכן מכאן ומכאן כבר תירצו התוספות בזה דמבית עולמים הוא דילפי לה שהיה ארכו ששים ורחבו עשרים ה״נ במשכן רחבו שליש ארכו הוא כדנפקא לן מקרא דוכן תעשו לדורות כשתעשו לי כלי בית עולמים כתבנית אלו תעשו אותם:
שמנה ועשרים באמה, ארבע באמה – צורת לשון זו – עם אות־היחס ב׳ – צריכה ביאור. צורה זו משמשת במקום אחר ביחד עם הצורה הרגילה שאין לה אות־יחס. למשל: ״עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ עַל־פְּנֵי רחַב הַבָּיִת, עֶשֶׂר בָּאַמָּה רָחְבּוֹ עַל־פְּנֵי הַבָּיִת״ (מלכים א ו, ג). בוודאי יש חילוק דק בין שתי הצורות, והטעם לחילוק זה צריך עיון נוסף.
(ב-ג) ארך היריעה – הנה היו שם שלשה מכסאות, יריעות התחתונות הפרושות נקרא בשם משכן, כי תחתם היתה שכינת ה׳ בקדש, ויריעות עזים שעליהם נקראים בשם אהל של המשכן, ועורות תחשים ועורות אילים מאדמים שעליהם נקראים בשם מכסה של אהל, כמ״ש את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וצוה שהמשכן יהיה מעשר יריעות, ארך עשרים ואחת מהן עשרים ושמונה אמה ורוחב ארבע אמות, ועושה מהם שתי מחברות של חמש חמש, היינו שיתפרם בארכם זה לזה:
אורך היריעה האחת: האי ״האחת״ מיותר, ועוד, אינו מדויק לשון ״שמונה ועשרים באמה״, ׳אמה׳ מיבעי. וכבר עמד על זה הראב״ע להלן (לו,ט) ודבריו סתומים
זה לשונו: אולי טעם ״באמה״ הוא הידוע (יהל אור – בפתחות הבי״ת, הוא כמו ׳בהאמה׳), אולי היתה כמדת בית ראשון שהיתה אצילה (יהל אור – כמו שכתוב ביחזקאל מא,ח ״שש אמות אצילה״, ופירושו גדולות). א״כ כוונת הראב״ע שלשון ״באמה״ בא ללמדנו שמידת האמה ביריעות היתה גדולה.
. והנראה שבא ללמדנו שהיו אמות היריעות גדולות מאמות הכליםשהן בנות חמשה טפחים.
, וכדאיתא במנחות (צו,א) באמות בית המקדש שהיו אמות בנין גדולות משל כלים, וכתיב בדהי״ב (ג,ג) ״במדה הראשונה״זה לשון הפסוק ״ואלה הוסד שלמה לבנות את בית האלהים, האורך אמות במדה הראשונה אמות ששים, ורוחב אמות עשרים״.
, פירושו, כמו שהיה במשכן ראשית למקדשז״ל הרד״ק שם: ״במדה הראשונה״ – פירוש, האמות היו במדה שנעשו בו המשכן וכליו, וכמו האמה הזאת אמרו במשנה: אמת בנין ששה טפחים ושל כלים – חמשה.
. וזהו לשון ״באמה״, דשמונה ועשרים אמה היה נמדד באמה של היריעות, שהיתה עודפת על אמות הכלים. ואולי גם הראב״ע כיוון לזה.
מעתה מבואר גם יתור לשון ״האחת״, דמאחר דגלי קרא שיהיו האמות גדולות ולא נתפרש בכמה, א״כ אם היו כמה אנשים אורגים ביחד כמה יריעות, יכול להיות שלא יהיו האמות של כל היריעות שוות בצמצום, דזה יוסיף מעט וזה יוסיף יותר. על כן היתה המצוה שלא יתחילו לארוג כי אם ״אחת״, וכאשר תהיה נגמרת היריעה האחת אז תהיה ״מדה אחת לכל היריעות״.
ובזה מדויק עוד שינוי הלשון בפרשה זו שהחל ״אורך היריעה האחת״, ובכל הסדרה החל הכתוב במדה כמה ארכו
להלן (כז,ט) ״ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה קלעים לחצר שש משזר מאה באמה אורך״... לפי זה, פסוקנו היה צריך לכתוב ׳שמונה ועשרים אמה אורך היריעה האחת׳.
. היינו משום דבכל מקום עיקר נושא המקרא הוא המדה, וכאן נושא המקרא גם כן שתהיה ״היריעה האחת״, וכמו שכתבתי.
ארך היריעה האחת – איזו קשירה היתה במשכן,
ר״ל משום דכל אבות מלאכות האסורות בשבת ילפינן ממלאכות שהיו במשכן, ואחת מאבות מלאכות דשבת היא קשירה, וא״כ צריך למצוא ענינו במשכן, ועל זה פריך היכן מצינו קשירה במשכן.
א״ר יוסי בר חנינא, מאורגי יריעות למדו, מאי טעמא, ארך היריעה האחת – שתהא כולה אחת, נפסק היה קושרו.ר״ל שתהא היריעה נארגת באחת ולא שיארגו חתיכות חתיכות ואח״כ יתפרן יחד ולא היו החוטין ארוכין כל כך והיו צריכין לקשור.
(ירושלמי שבת פ״ז ה״ב)
שמנה ועשרים באמה – שדי אורכייהו לפותיא דמשכן כמה הוי – עשרים ותמני, דל עשר לאיגרא
ר״ל אחר שתחשב האורך לרוחב המשכן ישאר עשר לרוחב חלל המשכן שהוא עשר אמות.
פשו להו תשע להאי גיסא ותשע להאי גיסא ומגליא אמה דאדנים.קאי אליבא דר׳ יהודה בסמוך פסוק כ״ד דהקרשים היו מלמטן עוביין אמה ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע הרי אינם ממעטין ביריעות וכשפורשן לרוחב המשכן נופלות ט׳ אמות לצפון ומכסין ט׳ אמות לקרשים מבחוץ ואמה של אדנים מגולה, שהאדנים גבהן אמה וחלולין הם, והקרשים חרוצים למטה באמצע חצי אמה רוחב בגובה אמה ונשאר חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן והן שתי ידות לקרש האחד ומחסר מן הידות מבחוץ ומשני צדיהן לרכוב על עובי דופני האדן כשנועץ שתי הידות בשני אדנים כדי שיהיו הקרשים תכופות ומשולבות אשה אל אחותה ולא יהא עובי האדן מפסיק ביניהם.
(שבת צ״ח:)
(ג) חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֗ת תִּֽהְיֶ֙יןָ֙תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל?!=תִּֽהְיֶ֙יּןָ֙ (יו"ד דגושה?); הנקודה ביו"ד ברורה, אך בצילום בצבע היא יותר נראית כמו כתם.
• הערות ברויאר ודותן חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ׃
• ל?!=תִּֽהְיֶ֙יּןָ֙ (יו"ד דגושה?); הנקודה ביו"ד ברורה, אך בצילום בצבע היא יותר נראית כמו כתם.
• הערות ברויאר ודותן
The five woven panels shall be joined one to another, and five woven panelsand five woven panels | וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת – The connotation appears to be: and [the other] five woven panels [shall be] joined one to another. joined one to another.
[טז]
כן פירש״י ורשב״ם כאן וכ״כ רש״י שבת צט. ד״ה ונראין: ה׳ יריעות תפורות זו עם זו במחט על פני כל ארכן. ויש להעיר מגמ׳ שם צו: שכן תופרי יריעות זורקין מחטיהן זה לזה, ושם קב: שכן תופרי יריעות חופרין גומא להצניע בה מחטיהן. ופירש״י שם צו: תופרי יריעות, מעשה רוקם, וראה במילואים והוספות הטעם שרש״י לא פירש שתפרו את היריעות אחת אל אחת. ולהלן אות לא. – אשה אל אחותה, ראה רש״י ואע״ז כאן, וע״ע אע״ז בראשית טו, י ומו״נ ח״א פ״ו.
חמש היריעת תהיין חברת, במחט ולא בלולאות. (לקח טוב)
[יז]
הובא לעיל אות יב, עי״ש. ובספורנו: חמש היריעות תהיינה חוברות, במלאכת ציוריהן תהיה מלאכת כל אחת מהן מכוונת עם מלאכת חברתה וזה להבדיל בין יריעות הקודש ויריעות קדש הקדשים, כי עם היות כולם מורים במלאכת הכרובים על שכלים נבדלים נתונים מרועה אחד, הם אמנם בלתי שוים במדרגה, ע״כ. ולדבריו צ״ל שחמש היריעות היו תמיד במזרח וחמש היריעות היו תמיד במערב. וכן יש לפרש כוונת הברייתא כאן. וכמו שאמרו (להלן אות צא) קרש שזכה לינתן בדרום לעולם בדרום. – עד חצי האהל, בהערות רמא״ש לברייתא דמלהמ״ש: חצי לאו דוקא אלא כלומר עד מקום שחוצה את האהל להבדיל בין קדש לקדש הקדשים ע״כ. וילה״ר שמצינו כעין זה בתורה כאן פסוק יב חצי היריעה, ובאע״ז יש חצי שהוא בדרך בקירוב כמו וחצי שבט המנשה. ראה ברמב״ן מטות לב, יג. ראה מ״ש בתורה שלמה פכ״א אות תר״ע דיש חצי שלאו דווקא. ולהלן אות לד. – בבעה״ט כאן: חמש וכו׳ כנגד ה׳ דברות על לוח אחד וכנגד ה׳ שעל לוח השני. וכ״ה בפי׳ ר׳ אפרים עה״ת ובכת״י רמזי ר׳ יואל. וראה לעיל אות ג.
חמש היריעת... וחמש יריעת, חמשה במזרח וחמשה במערב רחב של סדר וסדר עשרים אמה מגיעות עד חצי האהל. (ברייתא דמ״ט מדות)
Five of these drapes shall be joined one with another and five drapes shall be joined one with another.
השמטת ה״א הידיעה
א. לכאורה מתבקש לתרגם ״חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת״ – ״חֲמֵישׁ יְרִיעָתָא״ כבפסוק הקודם ״מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹת״ – ״לְכָל יְרִיעָתָא״. אבל לשמירת ההקבלה שבפסוקנו תרגם ״חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ״ – ״חֲמֵישׁ יְרִיעָן״ כבהמשך ״וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת״ – ״וַחֲמֵישׁ יְרִיעָן״.
בת״א לפ״ף – חיבור, בלשון חז״ל – כריכה
ב. ״תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת״ – ״יִהְוְיָן מְלָפְפָן״. בת״א משמש שורש לפ״ף בהוראת חיבור כמו שפירש רש״י: ״תהיין חוברות – תופרן במחט זו בצד זו״. וכן תרגם ״וַיְחַבֵּר אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת״ (שמות לו י) ״וְלָפֵיף יָת חֲמֵשׁ יְרִיעָן״, ״חִבַּר אַחַת אֶל אֶחָת״ (שמות לו י) ״לָפֵיף חֲדָא עִם חֲדָא״. ומכאן גם בפסוק הבא ״בַּחֹבָרֶת, בַּמַּחְבֶּרֶת״ – ״בֵּית לוֹפֵי״. וכן להלן במעשה האפוד ״שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ... וְחֻבָּר״ (שמות כח ז) ״תְּרֵין כִּתְפִין מְלָפְפִין יְהוֹן לֵיהּ... וְיִתְלָפַף״.
לפ״ף מופיע באונקלוס בלבד. אבל יוב״ע תרגם ״חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ״ (יחזקאל א ט), ״וְכַנְפֵיהֶם... שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ״ (יחזקאל א יא) – ״מְכַוְנָן״.
אבל בלשון חז״ל הורחב שורש לפ״ף למשמעות של כָּרַךְ, חִתֵּל, קָשַׁר מִסָּבִיב כגון, ״מכאן שמלפפין הולד בשבת״ (שבת קכט ע״ב), ״לפופי ינוקא בשבתא שפיר דמי״ (שבת סו ע״ב, וברש״י: לפופי – לכורכו בבגדים וקושרו בחגורה רחבה). ובעל ״תרגם אברהם״ פירש לפ״ף כמו לפ״ת על פי ״וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ״ (שופטים טז כט). וסיוע לדעתו מהמדרש (רות רבה פרשה ו): ״וַיִּלָּפֵת (רות ג ח) לפפתו כחזזית״, וגם מן הגמרא (סוטה ג ע״ב): ״כל העובר עבירה אחת בעוה״ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, שנאמר: יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ (איוב ו יח)״, בשניהם דרשו ליפוף כמו לפיתה.
אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ – שמות מושאלים
ג. בלשון המקרא הושאלו השמות אִשָּׁה ואָחוֹת גם לעצמים דוממים, ואולם בארמית נתייחדו אִשָּׁה ואָחוֹת לבני אדם בלבד. לכן רק ״וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח״ (ויקרא יח יח) מתורגם ״וְאִיתְּתָא עִם אֲחָתַהּ״. אבל כאן שמדובר ביריעות תרגם ״חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ״ – ״חֲדָא עִם חֲדָא״. ודוגמתו לעיל בכרובים ״וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו״ (שמות כה כ) ״וְאַפֵּיהוֹן חַד לָקָבֵיל חַד״.
וכן תרגם ״מכל הבהמה... שבעה איש ואשתו״ (בראשית ז ב) ״דְּכַר וְנוּקְבָּא״, כדברי הרמב״ם ב״מורה נבוכים״ א ו: ״איש ואשה, שני שמות. הונחו תחלה לזכר ולנקבה מבני אדם ואחרי כן הושאלו לכל זכר ונקבה משאר מיני בעלי חיים. אמר ״מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו״, כאלו אמר זכר ונקבה. ואחר כך הושאל שם אשה לכל ענין מוכן ומזומן להתחבר לענין אחד. אמר ״חמש היריעות תהיינה חוברות אשה אל אחותה״. כבר התבאר לך כי אחות ואח יאמרו גם כן בשיתוף מצד ההשאלה באיש ואשה״.
וכן כתב רש״י כאן: ״אשה אל אחותה – כך דרך המקרא לדבר בדבר שהוא לשון נקבה. ובדבר שהוא לשון זכר אומר איש אל אחיו, כמו שנאמר בכרובים ופניהם איש אל אחיו״. וראה עוד בביאורנו להלן ״מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ״ (פסוק יז).
Five curtains shall be coupled one with another, and five other curtains coupled one with another.
מכאן עד סוף פסוק ט״ז נקרע מכ״י סנקט פטרבורג והושלם מכ״י אוקספורד.
כ֗מס שקאק תכון מכ֗יטה ואחדה מע אכ֗רי וכ֗מס שקאק מכ֗יטה ואחדה מע אכ֗רי.
תהיינה חוברות – תופרן במחט זו בצד זו, חמש לבד וחמש לבד.
אשה אל אחתה – כן דרך המקרא לדבר בדבר שהוא לשון נקבה. ובדבר שהוא לשון זכר, אומר: איש אל אחיו, כמו שנאמר בכרובים: ופניהם איש אל אחיו (שמות כ״ה:כ׳).
תהיין חברת SHALL BE JOINED – They sewed them together with a needle, each five separately.
אשה אל אחתה ONE TO ANOTHER – This is the manner of Scripture to speak about a thing that is of the feminine gender. In the case of a thing that is masculine it uses the expression איש אל אחיו, lit., a man to his brother, as it is said of the cherubs "איש אל אחיו" [lit. "each man to his brother" but meaning: "one to another"] (Shemot 25:20).
חוברות [FIVE OF THE CLOTHS] SHALL BE JOINED: Sewn together with a needle.So also Rashi, virtually verbatim. See also Rashi ad Shabbat 99a, s.v. ונראין. So also NJPSC.
Presumably Rashi and Rashbam wish to explain that even though the two sets of five strips were joined to each other with loops and clasps (as described in vs. 4f.), nevertheless each set of five strips was made up of strips that were sewn together. LT makes that point here explicitly ("'joined': with a needle, not with loops").
See also comm. and notes below, ad vs. 6, s.v. וחברת.
חברת – כמו: נחברות, וכן: כל אלה חברו (בראשית י״ד:ג׳).
וכבר הראיתיך (ראב״ע בראשית פירוש ראשון ט״ו:י׳) כי פירוש איש – עצם הדבר. על כן: והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א), ועל הכוכבים: איש לא נעדר (ישעיהו מ׳:כ״ו). וכן: איש בליעל (שמואל ב כ׳:א׳), כי איש סמוך אל בליעל, וכן: איש דמים (תהלים ה׳:ז׳). ואם המלה בלשון נקבה, כן משפט אשה, וכן בחיות (יחזקאל א׳:ט׳).
וטעם אחותה – שהיא כמוה, אין הפרש ביניהם.
חמש – חברת – כדמות תאר, גם יהיה כדמות פעל שזאת חוברת זאת. והעד: חבור עצבים אפרים (הושע ד׳:י״ז), שהוא פעול.
COUPLED. Choverot (coupled) is an adjective.
Literally, is in the form of an adjective. If choverot is an adjective, then our verse reads: five curtains coupled together, one to another.
On the other hand, it might be a verbLiterally, it has the form of a verb. If choverot is a verb, then our verse should be translated: five curtains coupling one another.
meaning that this curtain coupled the other curtain. Ephraim is joined (chavur) to idols (Hos. 4:17), wherein chavur is a pu'al,The third person perfect passive form of chover.
is proof of the aforementioned.That choveret is a verb. If a verb is found in the passive, it must have an active counterpart. It should be noted that choveret is the feminine form of chover.
חוברות אשה אל אחותה, "shall be joined to one another." According to Rashi, the "joining" is done my means of needle and thread (not clasps or loops). It was not practical to make these coverings out of a single piece of cloth.
ואמר חוברות אשה אל אחותה לרמוז על הענין הידוע בגרמים השמימיים שאין ביניהם שום ריקות כמו שעל זה האופן נזכר זה הלשון עצמו בחיות אשר ראה יחזקאל כמו שביאר הרב המורה פרק שני חלק שלישי. אמנם חלק אותם לשתי מחלקות.
ואמר חמש היריעות תהיין חוברות אשה אל אחותה וחמש היריעות וגו׳ להורות על חלופיהן המפורסם כי החמשה הגלגלים הראשונים אשר למעלה מהשמש הם מתחלפים ממנו ומאשר תחתיו. באשר הראשון מהם הוא לבדו המדה לכל התנועות. והנה הארבעה הם אשר נקראו המאוחרים בתנועותיהם והשמש וממנו ולמטה הם אשר להם תנועות מהירות. אמנם היה השמש הגבול האמצעי לפי שתנועת גלגלו נשלמת לשנה אחת תמימה והעליונים הם יותר מזה והתחתוני׳ פחות מזה.
חמש היריעת תהיין חברת – במלאכות ציוריהן תהיה מלאכת כל אחת מהן מכוונת עם מלאכת חברתה. וזה להבדיל בין יריעות הקדש ויריעות קדש הקדשים, כי עם היות כולם מורים במלאכת הכרובים על שכלים נבדלים נתונים מרועה אחד, הם אמנם בלתי שוים במדרגה.
חמש היריעות תהיין חוברות, the decorative weaving patterns of these curtains should match each curtain to its counterpart. This was the difference between the curtains covering the sanctuary and those covering the Holy of Holies. Even though in both instances, the presence of such angel-like shapes woven into the material of the curtains, suggested an extra terrestrial dimension, there was a difference between the way these figures were woven into the five curtains covering the Holy of Holies and the patterns woven into the curtains covering the sanctuary. The difference alluded to the different degree of sanctity of these two sections of the Tabernacle.
I do not know the author’s source for this assertion. Possibly, he derives this from the apparently unnecessary repetition of the words חמש היריעות and חמש יריעות without the prefix letter ה the second time.
אשה אל אחותה: לשון ״אחותה״ בגולמים
חפצים דוממים.
לא שייך אלא במקום שהדקדוק הוא לכוון זה לזה, כמו בכרוביםלעיל (כה,כ) ״ופניהם איש אל אחיו״.
או בקרשיםפסוק י״ז ״שתי ידות לקרש האחד משולבות אשה אל אחותה״... וכן להלן פסוק ה׳, עיי״ש.
שהדקדוק שיעמדו מכוונות כמו שתי אחיות, ומשום הכי כתיב בקרשים שיהיו ״משולבות אשה אל אחותה״ היינו שיהיו מכוונות ולא בולטות זה מזה. אבל ביריעות התפורות זו לזו בעל כרחם תהיינה מכוונות, וא״כ הכי מיבעי ׳תהיין חוברות אחת אל אחת׳.
אלא בא ללמדנו על מה שכתבתי לעיל
פסוק א׳ ד״ה כרובים מעשה חושב.
דציורי הכרובים שעל היריעות היו נגמרות מיריעה ליריעה, משום הכי הזהיר הכתוב שיהא החבור באופן שתהיינה מכוונות להדדי בתכונות הציורכאשר ההתאמה היא לא רק במידה אלא בהשלמת הציורים והתאמתם זה לזה, ולכן ״אשה אל אחותה״.
.
(ד) וְעָשִׂ֜יתָ לֻֽלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וְכֵ֤ן תַּעֲשֶׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃
You shall make loopsloops | לֻלְאֹת – The word appears only in the context of the construction of the Tabernacle, but is understood from context to mean loops. of blue along the edge of the woven panel at the end of the set, and so shall you do along the edge of the end woven panel of the second set.set...set | בַּחֹבָרֶת... בַּמַּחְבֶּרֶת – These words appear to be synonymous, both more literally meaning: "in the joining", related to the verb "לחבר" (to join). Here the terms might refer to each set of five woven panels that were joined together (Rashi). Cf. Targum Yerushalmi (Yonatan): "the place of joining", i.e. "the seam".
וְתַעֲבֵיד עֲנוּבִּין דְּתַכְלָא עַל סִפְתָּא דִּירִיעֲתָא חֲדָא מִסִּטְרָא בֵּית לוֹפֵי וְכֵן תַּעֲבֵיד בְּסִפְתָּא דִּירִיעֲתָא בְּסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי תִּנְיָנָא.
Make loops of greenish blue [wool] on the edge of the drape which is at the [innermost] end of the [first] group. Do the same on the edge of the drape which is at the [innermost] end of the second group.
לוּלָאוֹת – עניבות
א. ״לֻלְאֹת תְּכֵלֶת״ – ״עֲנוּבִּין דְּתַכְלָא״, כי לדעת אונקלוס לוּלָאוֹת הן טבעות [עניבות] הלופתות ומהדקות את העצמים שבתוכן.
וכמוהו ברש״י: ״ללאת – לצול״ש בלעז [שרוכים] וכן תרגם אונקלוס ענובין, לשון עניבה״. אבל ראב״ע כתב: ״ללאת – יש אומרים כי כמוהו וּבְלוּלִּים יַעֲלוּ עַל הַתִּיכֹנָה (מלכים א ו ח) כי הבי״ת משרת״. כלומר לולאה היא משורש ״לול״, פֶּתַח [כמו ״ולולין היו פתוחין בעליה לבית קדש הקדשים״, מידות ד ה]. וכן ״לולאות״ שמכניסים בהן הקרסים, והאל״ף נוסף.
ומכאן ״חבל דלי שנפסק אין קושרין אותו אלא עונבין אותו״ (תוספתא, שבת יב טז) – מחברים על ידי חצי קשר בצורת לולאה. וכן ״חבל בחבל – מיחלף, עניבה בקשירה – לא מיחלפא״ (שבת קיג ע״א).ומכאן עֲנִיבָה בלשון ימינו, עשויה כלולאה ולא בקשירה.
תְּכֵלֶת – תָּכְלָא, דומה לשחור
ב. ״לֻלְאֹת תְּכֵלֶת״ – ״עֲנוּבִּין דְּתַכְלָא״, כתרגום ״מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה״ (שמות כג כו) ״תָּכְלָא וְעַקְרָא״. בטעם התרגום המשותף כתב רש״י בסוף פרשת ציצית (במדבר טו) בשם ר׳ משה הדרשן: ״פתיל תכלת, על שם שִׁכּוּל בכורות. תרגומו של שְׁכוֹל – תָּכְלָא ומכתם היתה בלילה. וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב״.
נמצא שלפי ר״מ הדרשן גוון תכלת דומה לשחור, וכן פירש ראב״ע ״שהוא כדמות שחרות״ (שמות כה ד). ובפיה״ק שם הוסיף ״ותכלת, היא עין (=גוון) קרובה לשחרות. ויתכן שנקרא כן בעבור שזאת העין תכלית כל העינים כי אין אחריה, כי הלובן תחילה״. אבל רש״י פירש ״תכלת – צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק״ (שמות כה ד, במ׳ טו לח). ואולם הרה״ג אביגדר נבנצל העיר: ״כוונת רש״י לירוק כהה הקרוב למראה הרקיע לעת ערב. בניגוד לרמב״ם הסובר שתכלת היא ״דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע״ (הלכות ציצית ב א), כלומר בעיצומו של יום. אבל לשניהם תְּכֵלֶת הוא תכלית כל המראות. לרש״י – הקצה הכהה של המראות ולרמב״ם – הקצה הבהיר הקרוב ללבן״.
תוספת ״דְ״
ג. מדוע תרגם ״לֻלְאֹת תְּכֵלֶת״ – ״עֲנוּבִּין דְּתַכְלָא״ בתוספת ״דְ״, וכן בפרוכת ובמסך: ״וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן״ (פסוק לא) ״וְתַעֲבֵיד פָּרוּכְתָּא דְּתַכְלָא״, ״וַיַּעַשׂ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן״ (שמות לו לז) ״וַעֲבַד פְּרָסָא לִתְרַע מַשְׁכְּנָא דְּתַכְלָא״. והרי בשאר מקומות הוא מתרגם תָּכְלָא [ולא: דְּתַכְלָא] גם כאשר תְּכֵלֶת בא כסומך, כגון ״כְּלִיל תְּכֵלֶת״ (שמות כח לא) ״גְּמִיר תַּכְלָא״, ״רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי״ (שמות כח לג) ״רִמּוֹנֵי תַכְלָא״, ״בֶּגֶד תְּכֵלֶת״ (במדבר ד ז) ״לְבוּשׁ תַּכְלָא״? ואמנם נשתמרה לכך הערת מסורה: ״תְּכֵלֶת דמתרגמינן דְּתַכְלָא ג׳: ענובין, פרסא, פרוכתא״ אבל הטעם לשינוי אינו ברור.
ברלינר, מסורה, עמ׳ 41; לנדויאר, מסורה, עמ׳ 146. לדעת ״באורי אונקלוס״ רק במעיל ובבגד התכלת שאין בהם חומרים נוספים תרגם ״גְּמִיר תַּכְלָא״ או ״לְבוּשׁ תַּכְלָא״. אבל בפרוכת ובמסך העשויים מכמה חומרים תרגם ״פָּרוּכְתָּא דְּתַכְלָא״ או ״פְּרָסָא דְּתַכְלָא״, והדל״ת נמשך לכל החומרים שאחריו. וכן בפסוקנו ״עֲנוּבִּין דְּתַכְלָא״, כדי להפרישם מהלולאות של יריעות העזים שגם אצלם נאמר ״וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת״ (פסוק י) ולא נאמר אם הם מתכלת או שנעשו ״עזים״ כיריעות עצמן. אבל ביאורו דחוק שהרי גם ברימונים תרגם ״רִמּוֹנֵי תַכְלָא״ [ולא: דְּתַכְלָא] אע״פ שגם הם עשויים מכמה חומרים.
לֻלְאֹת תְּכֵלֶת – דְּתַכְלָא, פְּתִיל תְּכֵלֶת – דִתְכִילְתָא
ד. ״לֻלְאֹת תְּכֵלֶת״ – ״עֲנוּבִּין דְּתַכְלָא״, ואם כן מדוע ״פְּתִיל תְּכֵלֶת״ מתורגם בקביעות ״חוּטָא דִתְכִילְתָא״ [ולא: דְתָּכְלָא]? פירש ״באורי אונקלוס״: תָּכְלָא היא צורה סתמית אבל תְּכִילְתָא היא צורת יידוע. לכן רק בחושן, בציץ או בציצית תרגם תְּכִילְתָא כי בהם מדובר בחוט אחד בלבד: ״וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן ... בִּפְתִיל תְּכֵלֶת״ (שמות כח כח) ״בְּחוּטָא דִתְכִילְתָא״. וכן בציץ: ״וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת״ (שמות כח לז) ובציצית: ״וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת״ (במדבר טו לח) ״חוּטָא דִתְכִילְתָא״.
ואולי הבחין בין תְּכֵלֶת המציין חומר (דם החילזון) – תְכִילְתָא, לתְּכֵלֶת המציין גוון – תָּכְלָא. לכן בחוטים בודדים המוטבלים בדם החילזון, תרגם ״חוּטָא דִתְכִילְתָא״. אבל במוצרים שנארגו על ידי אותם חוטים תרגם תָּכְלָא לציון הצבע, דוגמת ״פָרֹכֶת תְּכֵלֶת״ – ״פָּרוּכְתָּא דְּתַכְלָא״. ועיין תיוב״ע שתרגם ״לְנֵס תְּכֵלֶת״ (יחזקאל כז ז) ״לְאָת תַּכְלָא״ ״בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה״ (יחזקאל כז כד) ״בְּגוֹזַגְזִין דְּתַכְלָא״ אבל ״לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת״ (יחזקאל כג ו) ״לָבְשֵׁי גְמָר״ כת״א ״כְּלִיל תְּכֵלֶת״ (שמות כח לא) ״גְּמִיר תַּכְלָא״.
חוֹבֶרֶת – ת״א ורש״י
ה. לפי רש״י חוֹבֶרֶת הוא שם כולל לחמש היריעות: ״קבוצת חמשת היריעות קרויה חוברת״. אבל לדעת אונקלוס חוֹבֶרֶת הוא מקום החיבור כמוכח מתרגום ״מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת״ – ״מִסִּטְרָא בֵּית לוֹפֵי״ [ולא: בְּבֵית לוֹפֵי]. ״לומר שהסטרא הוא הבית לופי. לא שהסטרא לחוד ובית לופי לחוד״.
״מרפא לשון״.
חוֹבֶרֶת ומַחְבֶּרֶת
ו. ברישא של הפסוק הוא קורא לה חוֹבֶרֶת ובסיפא – מַחְבֶּרֶת והוא חילוף על דרך הגיוון. גם עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה – בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה, מִקָּצָה – הַקִּיצוֹנָה, הם חילופים לצורך הגיוון.
כמוכח מרש״י: ״הקיצונה במחברת השנית – לשון קצה, כלומר לסוף החוברת״. אבל ב״העמק דבר״ הבחין: ״בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה״ – הלולאות תפורות בשפה ממש, ״עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה״ – שירחיקן מעט משפת היריעה. כי ״לולאות תכלת מורה על חיבור נעלה בקדושה״ וכוונת הכתוב להפריש בין חצי היריעה הראשונה המכוונת כנגד קה״ק, לשנייה המכסה את ההיכל אך לא את קה״ק. ולכן ביריעות העזים נאמר פעמיים ״עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה״ (י) כי אלה היו מעל יריעות המשכן ולא ראו את קה״ק.
שני החילופים האחרונים נשמרים גם בת״א: ״עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה״ – ״עַל סִפְתָא דִירִיעֲתָא״, ״בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה״ – ״בְּסִפְתָא דִירִיעֲתָא״. וכן ״מִקָּצָה״ – מִסִּטְרָא״, ״הַקִּיצוֹנָה״ – בְּסִטְרָא״. אבל מחמת דלות הלשון הארמית חוֹבֶרֶת ומַחְבֶּרֶת מתורגמים שתיהן בֵּית לוֹפֵי.
במקרא בנקבה ובתרגום בזכר
ז. ברוב הנוסחים ״בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית״ שבנקבה מתורגם ״תִּנְיָנָא״ בזכר, וכן נכון כי הוא מוסב ל״סִטְרָא בֵּית לוֹפֵי״ לשון זכר. ומקצת נוסחים תרגמו ״תִּנְיֵיתָא״ בנקבה בהתאמה ל״מַחְבֶּרֶת״ שבמקרא, ואינו נכון.
ותעבד עונבין דתכלה על סטרא דיריעתה חדתה בריתה בבית דבוקה וכן תעבד בסטרא דיריעתה בריתה בבית דבוקה תניינא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תניינא״) גם נוסח חילופי: ״חרנה״.
.
ותעבד ענובין דתיכלא על אימרה דיריעתא חדא מן ציטרה בבית ליפופה וכן תעביד באימרה דיריעתא בבית ליפופה תניין.
And you shalt make loops of hyacinth upon the edge of one curtain at the side in the place of coupling, and so shalt you do in the edge of the second curtain in the place of conjoinment.
ואצנע ערי מן אסמאנג֗ון פי חאשיה אלשקה אלואחדה אלטרפי אלמאתלפה וכד֗אך תצנע פי חאשיה אלשקה אלטרפי אלמתאלפה אלת֗אניה.
ללאות – לצולש בלעז. וכן תירגם אונקלוס: ענובין, לשון עניבה.
מקצה בחוברת – באותה יריעה שלסוף החבור, קבוצת חמשת היריעות קרוייה חוברת.
וכן תעשה בשפת אחת היריעות
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5: ״אחת מן היריעות״. בכ״י ליידן 1: ״היריעה האחת״. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״היריעה הקיצונה״.
שבמחברת השנית – באותה יריעה שהיא קיצונה – לשון קצה, כלומר לסוף החוברת.
ללאת LOOPS – are lacels in old French. Similarly Onkelos translates it by ענובין, which has the meaning of "looping."
מקצה בחברת AT THE END OF THE SET – in that curtain that is at the end of the set. The combination of five curtains is here termed חוברת, a set.
וכן תעשה בשפת AND SO YOU SHALL YOU DO ALONG THE EDGE OF one of the curtains שבמחברה השנית in THE SECOND SET – that curtain which is הקיצונה AT THE END – [This is] connected in meaning with קצה, end; that as to say: "at the end of the set."
מקצה בחוברת ON THE OUTERMOST CLOTH OF THE ONE SET: I.e. on the edge of the fifth strip of cloth.
Rashbam's understanding of the location of the loops is the standard one and is the same as Rashi's. Yet Rashbam understands the words of the verse differently from Rashi. Rashi's understanding is that מקצה is a description of which strip of cloth gets the loops – the strip that is מקצה, i.e. the one that is outermost of the five. Rashbam's reading says that מקצה teaches us where on that strip the loops should be attached – מקצה, i.e. "on the edge" of that strap.
לולאות – פירושו ידוע מטעם המעשה, וכן הקרסים (שמות כ״ו:ו׳).
והקיצונה – מגזרת: קצה, לחמש יריעות, והיא באמצע המשכן.
ועשית ללאת – יש אומרים: כי כמוה: ובלולים יעלו על התיכנה (מלכים א ו׳:ח׳), כי הבי״ת משרת.
הקיצונה – תאר, כמו: עליונה.
LOOPS. Some say that the word u-ve-lullim (and by winding stairs) in and they went up by winding stairs into the middle row (I Kings 6:8) is similar to the word lule'ot (loops),
In our verse.
for the bet in u-ve-lullim is a preposition.Thus the basic word in Kings is lullim. Lullim is masculine plural. Lule'ot is its feminine counterpart.
THAT IS OUTMOST. The word ha-kitzonah (that is outmost) is an adjective like the word ha-elyonah
II Kings 18:17; Is. 7:3.
(that is uppermost).
לולאות – עניבות, כמו שביאר המפרשקלד. רס״ג בתפסיר שתרגם ׳ערי׳. וראה פיה״מ להרמב״ם (כלים ט:ד) ש׳ערי׳ הוא הכבל של האסירים, וכן היא נמצאת בפי כלי עור. ולפי דברי רבנו נראה כפירושו של נ׳ אלוני (בסיני סד עמ׳ קעב) שכוונת הרמב״ם לכבל הניתן על צוארו של האסיר, שהוא בצורת עניבה, ולא כפירוש ר״י קאפח שתרגם ׳אזיקים׳. [ובפיה״מ כלים (ח:ג) תרגם הרמב״ם ׳גפיים׳ – ׳ערי׳ וכו׳, ותרגומו לולאות ובתי אחיזה של כלים]..
קרסים – כעין כפתורים שהוכנסו בלולאות, וחיברו את היריעות על ידי שחיברו את שתי היריעות – אשר כל אחת מהן מחוברת מן חמש יריעות – חיברו אותן שתי היריעות דבוקות אשה אל אחותה, והותאמו אחת אל שלעומתה, והוכנסו בהן (=בלולאות) הקרסים שהם כמספר הלולאות. ובכן היתה כעין יריעה אחת שאורכה הראשון שמונה ועשרים אמה, ורוחבה שנתהוה על ידי חיבורן ארוך מאורכה ארבעים אמהקלה. ר״ל שהאורך הראשון – לפני צירוף יריעה אל יריעה – הוא כ״ח, ואחרי חיבור היריעות נוצר מהרוחב ׳אורך׳ חדש – מ׳ אמה..
והקרשים נושאים לאותה היריעה כמו שישאו הכתלים לתקרה, כמו שיבואר עוד (שמות מ:יח-יט). ועל ידי זה אותן היריעות הן היו גופו של משכן, כמו שאמר בתחילה (פסוק א) ואת המשכן תעשה עשר יריעות קלו. הנה נאמר להלן פר׳ פקודי (מ:יח-יט) ׳ויקם את המשכן [...] ויפרֹש את האהל על המשכן׳, ולפי דברי רבנו כאן ה׳משכן׳ היינו היריעות התחתונות, וכן מתבאר מדבריו להלן (פסוק טו) ע״ש, ושייך בו הלשון ׳ויקם׳ מפני שע״י העמדת הקרשים תחת היריעות נעשו היריעות למשכן. ואף שאח״כ כתיב ׳ויתן את אדניו וישם את קרשיו וגו׳ ׳ נראה שהיינו משום דהו״ל כלל ואח״כ פרט, תחילה כלל ואמר ׳ויקם את המשכן׳ ואח״כ פרט איך הקים אותו [ובספורנו יישב באופן אחר, ועי׳ מש״כ הרש״ש בהגהותיו למס׳ שבת (כח.)]. וכן מבואר לכאורה מד׳ רש״י בפר׳ פקודי (שם) שפירש שאהל על המשכן היינו יריעות עזים, ומשמע ש׳המשכן׳ היינו היריעות התחתונות. ואמנם ראה תוס׳ מס׳ שבת (כח.) שג״כ הוכיחו מקרא ד׳ואת המשכן תעשה עשר יריעות׳ שהיריעות התחתונות נקראו משכן, ונתקשו מהכתוב להלן ׳ויפרש את האהל על המשכן׳ שפירשוהו בגמ׳ שם ש׳אהל׳ היינו היריעות התחתונות, וע״ש בתירוצם השני, ועמש״כ בזה הרנצי״ב בס׳ ׳העמק דבר׳ להלן שם., ובסוף (פסוק ו) והיה המשכן אחד.
ועשית ללאת תכלת – צוה הקב״ה לעשות היריעות משני חלקים כדי שיהו נוחות לטלטל, וכן אותן של עזים.
שאוב מר״י בכור שור שמות כ״ו:ה׳.
ועשית לולאות תכלת, you shall make loops of blue wool; God commanded that these carpet like coverings be made of two sections in order not to make it too heave and cumbersome to handle. The same method was followed with the carpets made of goats' hair.
(ד-ו) מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת – רוצה לומר מהקצה שלה שתתחבר בו בלולאות ובקרסי הזהב עם קצה החמש יריעות השניות המחוברות אחת אל אחת. והנה חמישים קרסי הזהב ישימו עשר היריעות מחוברות, באופן שיהיה המשכן אחד.
לֻֽלְאֹת: ידוע מדרך הדקדוק שאחר כל תנועה קטנה דגש או שוא נח, ולכן כשנמצא קבוץ ואחריו דגש או שוא נח הרי הוא ת״ק ממש. אבל כשאין אחריו דגש או שוא נח הרי הוא במקום וי״ו שרוקה. וסימן זה יהיה גם להכיר החירק של ת״ק מחירק של ת״ג כשהוא חס׳ יו״ד. וכ״כ ר׳ אליהו הלוי בס׳ מסורת המסורת דבור רביעי ודבור חמישי. וכיון שמצאנו כל לֻלָאת שבענין למ״ד שנייה רפה, יש לנו לומר שקבוץ למ״ד ראשונה יש לו דין תנועה גדולה שבא במקום וי״ו שרוקה החסרה. ובמקצת ספרי׳ הלמ״ד במאריך להורות שהקבוץ הוא במקום שורק כי שרשו לול, כמו שכתו׳ במלכים א׳ ו׳, וּבְלוּלִים יעלו, ולכן השוא נע. ועיין מ״ש בפ׳ ויצא אצל גְנֻֽבְתִי יום. [לֻֽלְאֹ֣ת].
ללאת – להכניס בהן הקרסים:
מקצה בחברת – באותה היריעה שבסוף החיבור, קבוצת חמשת היריעות קרויה חוברת:
הקיצונה במחברת השנית – באותה היריעה שהיא קיצונה, לשון קצה, כלומר לסוף החוברת:
הלולאות היו מחברות בגוף היריעה, חמשים מכאן וחמשים מכאן, והיה מכניס קרס נחשת בתוך שתי לולאות. המשכן היה ארוך ממזרח למערב 30 אמה, ורחב מצפון לדרום 10 אמות, וגבוה 10 אמות, והיה פתחו מצד המזרח {עיין רד״ק ביחזקאל ח׳:ט״ז), והיו על גגו 4 מכסאות: א׳: יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותלעת שני: ב׳: יריעות עזים: ג׳: מכסה עורות אילים מאדמים; ד׳: מכסה עורות תחשים. יריעות שש ותכלת וכו׳ היה ארכן 28 ורחבן 4 והיו עשר יריעות, נמצא רחבן 40, 30 לארך המשכן, 1 כנגד עובי הקרשים שבמערב, 9 לאחורי המשכן, (זה כר׳ נחמיה {שבת צ״ח:} שעובי הקרשים אמה, ולר׳ יהודה הקרשים עבים למטה אמה, ולמעלה מתקצרים והולכים עד כאצבע, ולדעתו 10 לאחורי המשכן והיו גם האדנים מכוסים) וארכן 28, 10 לרחב המשכן, ואמה מכאן ואמה מכאן לכסות עובי הקרשים (כר׳ נחמיה), ושמנה אמות מכאן ושמנה מכאן מכסות הקרשים, ושתי אמות התחתונות מגולות, ולר״י לא נשאר אלא אמה מגולה, והיא אמת האדנים. למעלה מיריעות אלו היו יריעות עזים והיה ארכן 30 (שתי אמות יותר מיריעות ראשונות) ורחבן 4, והיו 11 (אחת יותר מיריעות ראשונות) נמצא רחבן 44, והנה היה ארכן מכסה אמה מכאן ואמה מכאן יותר מן הראשונות (עד האדנים לר׳ נחמיה, וגם האדנים לר׳ יהודה, ע׳ רש״י פסוק ח׳), ורחבן היה 30, אמה לארכו של משכן, וט׳ או י׳ אחורי המשכן, והיריעה העודפת היה חציה (ב׳ אמות) אל מול פי המשכן לצד מזרח, וחציה סרוח על אחורי המשכן (לר׳ נחמיה אמה אחת נגררת על הארץ, ולר״י שתיהן נגררות). למעלה מזה מכסה עורות אילים, ומכסה עורות תחשים על הגג בלבד, ארכן 30 ורחבן 10.
ללאת – ״לול״ מציין מצב של השתלבות יחד. כך: ״לוּל״, מדרגות העולות בסיבוב, [״וּבְלוּלִּים יַעֲלוּ עַל הַתִּיכנָה״ (מלכים א ו, ח)]; ״לַיִל״, העת בה כל דבר נראה מטושטש ומעורב יחד; ״לוּלָאָה״, חוט שסופו מתחבר לראשו.
(ד-ה) וצוה לעשות בארך היריעות הקיצונות שבשתי המחברות אשר יהיו זו אצל זו יעשה בשפתם החיצונה בכל אחת חמשים ללאות תכלת, וממה שדייק ואמר ועשית על שפת היריעה וכן תעשה בשפת וכן דייק בעשיה לקמן (סי׳ ל״ו י״א), משמע שלולאות של צד האחד קבע על השפה מלמעלה לא על הקצה, ולולאות שבצד השני קבע בשפה היינו בצדי השפה, וזה מפני שהיה צריך שיתראו הקרסים מלמטה ככוכבים ברקיע כמ״ש בשבת (דף צ״ט) ואם היו הלולאות שבשני הצדדים על השפה מלמעלה לא היו הקרסים נראים למטה כי היריעה היתה מכסה אותם, ולכן היו בצד אחד בשפה לא על השפה, וכן דייק (בפסוק ה׳) חמשים וכו׳ תעשה ביריעה וחמשים בקצה היריעה, ביריעה היינו למעלה, ובקצה היריעה היינו מן הצד, וצוה שהלולאות שבאחד יהיו מכוונות ללולאות שבשנית, וכתב בחזקוני שעובי כל הלולאות בכללם היו שלש אמות וחצי ואויר שביניהם חצי אמה:
על שפת היריעה האחת וגו׳ וכן תעשה בשפת היריעה: השינוי בזה במקרא זה
״על שפת״ לעומת ״בשפת״.
, ולא כן בפסוק י׳ גבי יריעות עיזים דכתיב בתרווייהו ״על שפת היריעה״, ניתן להתבונן על הא דאיתא במנחות (מב,א): הטיל הציצית על הקרן וכו׳, רבי אליעזר בן יעקב פוסלת״ר, הטיל על הקרן או על הגדיל כשרה, ראב״י פוסל בשתיהן. כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב, ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן (שתהא תולה ומכה על הקרן) שנאמר ״על כנפי בגדיהם״, כמאן כראב״י.
. וכתב בשאילתות דרב אחאי פרשת שלח (מ״ט) (שאילתא קמ״ד)שמקורו של ראב״י הפוסל אם הטיל את הציצית על הקרן או על הגדיל.
דכתיב ״על כנפי״ ולא ׳בכנפי׳ (עכ״ל). למדנו דלשון ״על״ משמע שירחיק מעט משפת היריעה ושם יתפור הלולאות, מה שאין כן ״בשפת היריעה״ משמעו שיהא תפור בשפה ממשא״כ ביריעות המשכן היה הבדל בין תפירת הלולאות בחוברת הראשונה לבין השניה. הראשונה היתה ״על שפת״ והשניה היתה ״בשפת״.
. והטעםלהבדל זה בתפירת הלולאות.
, דהיריעה האחת היא שהיתה מונחת חציה על קודש הקדשים וחציה על אחורי קודש דקדשים, והיריעה השנית היתה מונחת על אורך ההיכל שהוא הקודש. והלולאות היו מכוונות נגד הפרוכת המבדילה בין קודש ובין קודש הקדשים, כמו שכתבתי להלן (פסוק ל״ג) על ״ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים״. והנה, לולאות תכלתהמוזכרות בפסוקנו.
מורה על חיבור נעלה בקדושה כמו שכתבתי לעילפסוק א׳ ד״ה שש משזר ותכלת וגו׳.
. משום הכי בחצי הראשון שהוא במקום קודש הקדשים היו הלולאותמורחקות מעט משפת היריעה לכיוון מערב (קדש הקדשים) ודבר זה מסמל שהן מתפשטות מבפנים לצד מערב.
מתפשטות מבפנים לצד מערבלסמל את התפשטות והשפעת הקדושה היוצאת מקדש הקדשים אל אזור הקודש.
. אבל ביריעה השניה שהיתה על ההיכל, שחול הוא לגבי קודש הקדשים, כלה התכלת בשפה ממש מקום החיבור, ולא הלאה לצד מזרחחידוש ייחודי של רבינו במלאכת המשכן.
.
מה שאין כן בלולאות של יריעות עזים
שאין אבחנה בין ״על שפת״ ל״בשפת״.
אינו כן, דאע״ג שמסתמא היו ג״כ לולאות תכלת, דלמדין סתום מן המפורשכלומר, לולאות יריעות העזים מלולאות היריעות התחתונות.
, מ״מ הרי החיבור בלולאות היה מבפנים לצד מערב שתי אמות כמו שיבואר (פסוק ט׳), וא״כ שתי הלולאות היו במקום קודש הקדשים, משום הכי היה בשניהם על שפת היריעהוהואיל ושניהם יכולים להיות באותו מצב, עדיף ששניהם יהיו רחוקים מהקצה (״על שפת״) ולא בקצה ממש (״בשפת״), כדי לסמל את התפשטות הקדושה היוצאת מקדש הקדשים, כפי שביארנו לעיל.
.
מקצה
מדובר על היריעה שהיא בקדש הקדשים, ולכן היא ״על שפת״, וכנ״ל.
: היינו קצה הקדושה של קודש הקדשיםלכיוון מערב.
. {והיינו דמסיים המקרא ״בחברת״, פירוש, הוקלה הקדושה מעט משום שנתחברה ליריעה השניה.}
בשפת
היריעה שמכסה את כל אורך ההיכל.
היריעה הקיצונהכאן לא כתוב ״מקצה״. אמנם רש״י אומר ׳קיצונה לשון קצה׳, אך רבינו יטען בצדק מדוע שינתה התורה בלשונה.
: היינו בקצה הקדושה הקלה של היכל המתחבר לקודש הקרשים. משום הכי מכונה בשם ״קיצונה״ מלשון ׳קצין׳לשון חשיבות. (לענ״ד נראה רחוק).
, היינו השפה היא במעלה מכל המחברת, שהרי היא מתחברת לקודש הקדשים.
(ה) חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֮ בַּיְרִיעָ֣ה הָאֶחָת֒ וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּ֣לָאֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ׃
Fifty loops you shall make on the one woven panel, and fifty loops you shall make on the end of the woven panel that is on the second set; the loops shall correspondshall correspond | מַקְבִּילֹת – Or, similarly: "shall be opposite". See Rashi and Ibn Ezra, pointing to this usage of the word in Aramaic (and see Melakhim II 15:10 and Yechezkel 26:9). one to another.
[יח]
ראה לעיל אות יב המשך הברייתא. וכוונתו שבכל סדר וסדר (שנזכר שם קודם) היו חמשים ללאות וכן בסדר חמש יריעות עזים, שהם נקראים יריעות האהל, ראה להלן אות כז. ובהערות רמא״ש לברייתא דמלהמ״ש עמ׳ 94: בכל אחת ואחת, כלומר בכל יריעה ויריעה, ודעת השונה הזה שמה שנאמר חמש היריעות תהיין חוברות אשה אל אחותה וגו׳, דבר למד מסופו שחיבורן ג״כ בלולאות תכלת אבל לא בקרסי זהב אלא קשורין זו בזו, וכן בסדר חמש יריעות האהל היינו חוברת וחוברת אלא שהם בלולאות תכלת וקרסי זהב, ע״כ. ראה במילואים כאן. – מקבילות הלולאות, ראה רש״י כאן. ובחזקוני (ומקורו מפי׳ הר״י בכור שור): מקום החמשים לולאות מחזיק ג׳ אמות וחצי, כיצד כשתתן חצי אמה לכל אויר מן המ״ט אוירות שיש בהן הם יעלו לכ״ד אמות וחצי וישארו לך שלשה אמות ומחצה למקום הקרסים להשלים עד כ״ח אמה של אורך היריעה, אבל יריעות עזים שהיו מחזיקות שלשים אמה באורך צא מהם כ״ד אמה ומחצה למ״ט אוירות נשאר לך ה׳ אמות ומחצה למקום הלולאות הללו לפי שהם עבים וגסים מן האחרים, ע״כ. ובאברבנאל: חמשים לולאות בשמנה ועשרים אמות מרחק שוה בינותם שיהיה כל מרחק חצי אמה וחצי שביעית אמה ואז תהיינה מקבילות הלולאות זו לזו. – וכן בסדר האהל. מסתם לשונו נראה שגם ביריעות העיזים היו הלולאות של תכלת דאם על מנין החמישים לולאות הרי מפורש בתורה. וכן מבואר להלן אות לז מכת״י מדרש הביאור שיריעות עזים היו שתי הכריכות מחוברות בלולאות תכלת. ובספר מעשה חושב פ״ד הביא דברי הברייתא ומ״ש האברבנאל שהלולאת בהיריעות היו ממין היריעות מדלא פירש הכתוב לולאות תכלת, וכן נראה מסתם לשון ברדמה״מ ריש פ״ג. וברבינו מיוחס: בלולאות אף הם של עזים היו מין היריעות ע״כ, ראה להלן אות כ. בכת״י פי׳ ר׳ אפרים עה״ת: חמשים לולאות כנגד חמשים שערי בינה. ובחומת אנך עמ׳ 46 אות ח בשמו: כנגד חמשים יום שבין פסח לעצרת שבהם נתחברו ישראל לאביהם שבשמים כמו שהקרסים מחברים היריעות. וראה זהר ח״א מא: וח״ב רמו: תקוני זהר תקונא שתיתאי כג: תקונא תשסרי לט. ותקונא חד ועשרין סג. ולהלן אות לו.
חמשים ללאות, חמשים ללאות תכלת בכל אחת ואחת לחברן בהן וכן בסדר חמש יריעות האהל. (ברייתא דמ״ט מדות)
חַמְשִׁין עֲנוּבִּין תַּעֲבֵיד בִּירִיעֲתָא חֲדָא וְחַמְשִׁין עֲנוּבִּין תַּעֲבֵיד בְּסִטְרָא דִּירִיעֲתָא דְּבֵית לוֹפֵי תִּנְיָנָא מַכְוְנָן עֲנוּבַּיָּא חֲדָא לָקֳבֵיל חֲדָא.
Make fifty loops on one drape, and make fifty loops on the edge of the drape which is on the second group. The loops shall be directed one opposite the other.
מַקְבִּילֹת – לשון קירוב או ריחוק?
א. ״מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת״ – ״מְכַוְּנָן עֲנוּבַּיָא״.
״כלומר זה כנגד זה לנכון כמו כִּי נָכוֹן הַדָּבָר (בראשית מא לב) וכתרגום ״כֵּנִים אֲנַחְנוּ״ (בראשית מב יא) ״כֵּיוָנֵי אֲנַחְנָא״ ״וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר״ (דברים יג טו) ״וְהָא קוּשְׁטָא כֵּיוָן פִּתְגָמָא״ (״תרגם אברהם״).
לשורש קב״ל משמעים מנוגדים: בדרך כלל הוראתו נטילה או הסכמה כגון, ״וַיְקַבְּלֵם דָּוִיד״ (דברי הימים א יב יח) ״וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים״ (אסתר ט כג). אבל מצינו קב״ל גם בהוראה הפוכה, כגון ״וַיַּכֵּהוּ קָבָלְעָם״ (מלכים ב טו י) שפירושו: נגד העם.רד״ק שם: ״קבל עם – שתי מלות הוא. ופירוש: נגד העם. תרגום נֶגֶד – קֳבָל״. ראה לכך ״עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״ (בראשית ב יח) ״סְמָךְ כְּקִבְלֵיהּ״
הראשון מציין קירוב והשני ריחוק.
רש״י למד מ״מְכַוְּנָן״ ובמיוחד מתרגום נֶגֶד לפרש כדרך השנייה: ״כשתפרושֹ חוברת אצל חוברת, יהיו הלולאות של יריעה זו מכוונות כנגד לולאות של זו. וזהו לשון מקבילות: זו כנגד זו, תרגום של נֶגֶד – קֳבֵל״. וכן כתב ראב״ע: ״ומלת מקבילות, זאת לָקֳבֵל זאת״. אבל רד״ק לא הבחין בין שני המשמעים שכן כתב: ״מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת ענין קבלה שהוא כענין לקיחה. ותרגום נֶגֶד – קֳבֵל. וכן טעם מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת שתהיה כל אחת נגד חברתה בשוה. וענין נגד וענין הקבלה אחד״ (״שרשים״, קבל).
אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ – לָקֳבֵיל, עִם
ב. מכיוון שכאן נאמר ״מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת״ (וברש״י: זו כנגד זו), תרגם ״אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ״ – ״חֲדָא לָקֳבֵיל חֲדָא״, בשורש קב״ל, נֶגֶד. וכן להלן ״מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל אֶחָת״ (שמות לו יב) ״חֲדָא לָקֳבֵיל חֲדָא״. אבל לעיל ״חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ״ (ג) ובפסוק הבא ״וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ״ – ״חֲדָא עִם חֲדָא״ [ולא: לָקֳבֵיל], כי לא נאמר מַקְבִּילֹת. וכן העירה המסורה: ״חֹבְרֹת וְחִבַּרְתָּ – חֲדָא עִם חֲדָא״.
קליין, מסורה, עמ׳ 125.
ואף על פי שגם בפסוק ״שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ״ (יז) לא נאמר מַקְבִּילֹת, רוב הנוסחים תרגמו ״חַד לְקֳבֵיל חַד״ עיין שם הטעם.
חמשין עונבין תעבד ביריעה חדתא וחמשין עונבין תעביד בסיטרא דיריעתא דבבית דבוקה תניינא מכוונן יהוון ענביה חדא לקבל
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקבל״) גם נוסח חילופי: ״לוקבל״.
חדה.
חמשין ענובין תעביד ביריעתא חדא וחמשין ענובין תעביד בציטרא דיריעתא דבבית ליפופה תיניינה מכוונן ענובייא חדא כלקבל חד.
Fifty loops shalt you make in one curtain, and fifty loops shalt you make in the side of the second curtain in the place of conjoinment, so that the loops may answer one to the other.
חמשים לולאות תעשה ביריעה האחת וחמשים לולאות תעשה בקצה היריעה אשר במקום המחברת השנית מכוונים הלולאות אחת כנגד אחת.
וכ֗מסין ערוה תצנעהא פי אלשקה אלואחדה וכ֗מסון ערוה תצנעהא פי טרף אלשקה אלמאתלפה אלת֗אניה ותכון אלערי מתקאבלה אלואחדה אלי אלאכ֗רי.
וחמישים לולאות תעשה אותן ביריעה האחת וחמישים לולאות תעשה אותן בקצה היריעה המתחברת השנית, ותהיינה הלולאות מקבילות אחת אל השניה.
מקבילת הללאת אשה אל אחותה – שמור שתעשה הללאות מכוונות במדה אחת הבדלתן זו מזו, וכמדתן ביריעה זו, כן יהא בחבירתה. שכשתפרוש חוברת אצל חוברת, יהו הלולאות של יריעה זו מכוונות כנגד ללאות של זו, וזהו לשון: מקבילות – זו כנגד זו, תרגום של נגד – לקביל. היריעות ארכן עשרים ושמנה, ורחבן ארבע, וכשחיבר חמש יריעות יחד, נמצא רחבן עשרים, וכן חברת השינית. והמשכן ארכו שלשים מן המזרח למערב, שנאמר: עשרים קרשים לפאת נגב תימנה (שמות ל״ו:כ״ג), וכן לצפון, וכל קרש אמה וחצי האמה, הרי שלשים אמה מן המזרח למערב. ורחב המשכן מן הצפון לדרום עשר אמות, שנאמר: ולירכתי המשכן ימה תעשה וגומ׳ (שמות כ״ו:כ״ב-כ״ג), ושני קרשים למקצעות המשכן, הרי עשר אמות, ובמקומם אפרשם למקראות הללו.
נותן היריעות ארכן לרחבו של משכן, עשר אמות אמצעיות לגג חלל רוחב המשכן, ואמה מיכאן ואמה מיכאן לעובי ראשי הקרשים שעוביין אמה, נשתיירו שש עשרה אמה – שמונה לצפון, ושמונה לדרום, מכסות את קומת הקרשים שגובהן עשר, נמצאו שתי אמות התחתונות מגולות. רחבן של יריעות ארבעים אמה, כשהן מחוברות עשרים אמה לחוברת, שלשים מהם לגג חלל המשכן לארכו, ואמה כנגד עובי ראש הקרש
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״הקרשים״.
שבמערב, ואמה לכסות עובי עמודין שבמזרח – שלא היו קרשים במזרח אלא ארבעת עמודים, שהמסך פרוס ותלוי בווין שבהן כמין ווילון, נשתיירו שמונה אמות התלויין על אחורי הקרשים שבמערב, ושתי אמות התחתונות מגולות. זו מצאתי בברייתא דארבעים ותשע מידות.
אבל במסכת שבת (בבלי שבת צ״ח:): אין יריעות מכסות את עמודי המזרח, ותשע אמות תלויות אחורי המשכן. והכתוב מסייענו שכתוב:
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינהקרשיםו, סביונטה חסר: ״שכתוב״.
ונתת את הפרכת תחת הקרסים (שמות כ״ו:ל״ג), ואם כדברי ברייתא זו, נמצאת פרכת משוכה מן הקרסים ולמערב אמה.
מקבילת הללאת אשה אל אחתה THE LOOPS SHALL CORRESPOND ONE TO ANOTHER – Be careful that you make the loops so that the spaces between one loop and the other be exactly the same, and furthermore, as their measurement is on the one curtain so shall it be on the other, so that when you lay out one set [of curtains] next to the other, the loops of the one shall come exactly opposite those of the other. That is what is meant by the expression מקבילות, "one opposite the other". The Aramaic translation of נֶגֶד "opposite" is לקביל. The curtains were twenty-eight cubits long and four cubits wide, so when they joined five curtains together their width was twenty [cubits]. The same was the case with the other set. The Mishkan was thirty cubits in length from east to west, for it is said, "twenty boards on the southern side southward" (Shemot 36:23), and the same is stated with reference to the north side; and each board was one and a half cubits so you have thirty cubits from east to west. The width of the Mishkan from north to south was ten cubits, for it is said, "and at the rear of the Mishkan westward you make [six boards]… and two boards … for the corners of the Mishkan" (Shemot 36:27-28), so you have ten cubits. I shall explain these verses each on its place.
They spread the curtains with their length over the width of the Mishkan, whereby the ten middle cubits served as a roofing for the inside over the width of the Mishkan and a cubit on each side of these ten cubits went to cover the thickness of the boards which were one cubit thick, so that there remained altogether sixteen cubits – eight hanging over on the north side and eight on the south side, covering the vertical boards which were ten cubits in height; consequently the two lowest cubits of the boards were left showing. The width of the curtains [after having been joined together] was forty, twenty cubits for each set. Thirty cubits of these served as a roofing for the inside of the Mishkan over its length, and one cubit for the thickness of the tops of the boards of the west side and one more cubit to cover the thickness of the columns in the east side – for there were no boards in the east side but there were four columns on the hooks of which the screen was spread and hung as a kind of curtain (cf. Shemot 27:10). Thus there remained eight cubits which hung on the back of the Mishkan on the west side, leaving the two lowest cubits showing. This I have found in the Baraita "מ"ט מדות".
But in Treatise Shabbat 98b it is stated that the curtains did not cover the thickness of the columns on the east side, and consequently there were nine cubits of the curtains hanging on the back of the Mishkan. The text supports this view, since it says "and you put the veil under the clasps;" (v. 33) and if it were as the Baraita states the veil would have been distant from the clasps one cubit to the west.
מקבילות – זה לנוכח זה. וזאת הלשון ידועה בארמית: ומחי קבלו (יחזקאל כ״ו:ט׳) – המכה כנגדו. ויש אומרים: כי קבל עם (מלכים ב ט״ו:י׳) מגזרתם.
עתה שים לבך ואני אפרש לך בדרך קצרה צורת המשכן: הנה עשרים קרש נערכים, זה דבק עם זה, כי כן כתוב: כי לכל קרש שתי ידות (שמות כ״ו:י״ז). וזה יכנס לזה להעמידם כולם, או ידות למטה מהקרש דבק בו על האדנים.
משולבות – אין לו אח, כי אם: בין השלבים (מלכים א ז׳:כ״ח-כ״ט).
ורוחב כל קרש אמה וחצי האמה, ולפאת דרום עשרים קרשים, וכן לפאת צפון, הנה השני צלעים שוים, והמשכן מרובע.
והנה אורך המשכן שלשים אמה, ובפאת מערב ששה קרשים, ומפאת מערב נדע הרוחב. והנה תשע אמות, והמקצוע כחצי אמה, והם שתי מקצועות שהם הזויות.
ואמר: עשר אמות אורך הקרש (שמות כ״ו:ט״ז), והנה הקומה ידועה.
והנה יריעות המשכן שמו ארכן כנגד רוחב המשכן, כי מצלע דרום עשר אמות כנגד אורך הקרש, וכן לפאת צפון, ונשארו שמונה [עשרה]
הושלם מכ״י וטיקן ניאופיטי 2, לונדון 1487, שם כתוב: עשר. המלה חסרה בכ״י פריס 182, וטיקן 283, ברסלאו 53.
אמותכן בכ״י וטיקן 283. בכ״י פריס 182, ברסלאו 53: באמות.
[והנה יחסר]כן בכ״י וטיקן 283. בכ״י וטיקן ניאופיטי 2, לונדון 1487: וחסר. המלים חסרות בכ״י פריס 182, ברסלאו 53.
אמה מזה ואמה מזה. ויתכן שנעשה כן להיות רחוק מהארץ בעבור הגשמים.
ויריעות העזים אחת עשרה, והנה הן עשר כנגד עשר, כי חצי הששית כפולה היא לפתח המשכן, ואורך יריעות האהל שלשים באמה, גם שמו אורכן כנגד רוחב המשכן, על כן אמר: והאמה מזה והאמה מזה בעודף ביריעות האהל (שמות כ״ו:י״ג). וטעם בעודף – בנוסף על מדת יריעות המשכן לכסות המשכן שעיקרו הקרשים. והעד על פירושי: על צדי המשכן (שמות כ״ו:י״ג).
וכל קרש עומד על שני אדנים. וטעם לשתי ידותיו (שמות כ״ו:י״ט) – כי כל קרש היו לו שתי ידות מפנים ואחור משולבים, ובצד האחר בכל קרש מקום להכנס היד. ואמר על שני קרשי המקצועות: שהיו שנים תואמים מלמטה ויהיו דבקים בראש אל טבעת אחת (שמות כ״ו:כ״ד). ומדת שני התואמים בכל הקרשים במטה.
ועובי הקרש אמה, וקרש הירך מסתיר מהעובי.
ושמו טבעות בקרשים להיותם בתים לבריחים. והנה בפאת דרום חמשה, וכן בפאת צפון, ובריח גדול באמצע שתי הצלעות. והבריחים חמשה
כן בכ״י וטיקן 283. בכ״י פריס 182: החמשה.
מפאת מערב,צ״ע בהבנת הנוסח, ועיין במהדורת פליישר שהציע למחוק את המלים ״מערב ובפאת״.
ובפאת דרום שני בריחים מן הקצה אל הקצה. והנה מדת הבריח חמש עשרה, והם במעלה, וכן למטה, והגדול באמצע. וכן בצפון, גם כן במערב, כמדתן, אולי היו דבקים.
ואחר שאמר וכפלת את היריעה הששית (שמות כ״ו:ט׳), מזה למדנו כי גובה פתח המשכן עשר אמות. והנה יריעות המשכן ברוחב ארבעים אמה, הוצא מהם עשר אמות לפאת מערב, והנה נשאר אורך המשכן שלשים. וטעם וסרח העודף (שמות כ״ו:י״ב): שישימו הסרח ביריעות האהל, כמו: חצי היריעה, ותסרח על אחורי המשכן (שמות כ״ו:י״ב), ויכפול השתים האמות.
ויש אומרים: כי פירוש וכפלת (שמות כ״ו:ט׳) – לעשות אחרת כמוה וידביקינה. ולמה זה, כי אלו היה כן, היה אומר: שתי יריעות.
חמשים – עתה הזכיר מספר הלולאות.
ומלת מקבילות – זאת לקבל זאת.
ויש אומרים: כי כמוהו: ויכהו קבל עם (מלכים ב ט״ו:י׳), ומחי קבלו (יחזקאל כ״ו:ט׳).
ופירוש אשה – עצם דבר, וכן איש: והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א), ובחיות.
FIFTY. Scripture now mentions the number of loops.
[OPPOSITE.] The word makbilot (opposite) means this one was opposite the other.
So Weiser and Krinsky. However, Filwarg renders: each loop was ready to receive (le-kabbel) the other loop.
There are those who say that the word koval (before)Or opposite.
in and smote him before the people (II Kings 15:10) and kavolo (opposite it) in and shall strike that which is opposite it (Ezek. 26:9)Translated literally. The reference is to a battering ram.
are similar.
[ONE.] The word ishah (one)
Literally, a women. Hence Ibn Ezra's comment.
means the very thing.For an explanation of this comment see Ibn Ezra on Gen. 15:10 and the notes thereto. Also see Ibn Ezra on Ex. 15:3.
The same is true with the word ish (man). Scripture therefore reads, ve-ha-ish gavri'el (the man Gabriel) (Dan. 9:21).The meaning of which, according to Ibn Ezra, is the being Gabriel, as Gabriel is not a man.
וחמשים ללאות – ובין שני הללאות חצי האמה, וביניהם מ״ט אוירות, והם כ״ד אמות וחצי, ומקום הללאות עצמם ג׳ אמות וחצי. וצוה הקב״ה לעשות היריעות חלקות בשני חלקים, כדי שיהו נוחות לטלטל, וכן אותן של עזים. ומקום ללאות יריעות העזים היו מחזיקות ה׳ אמות וחצי, כי עבים היו.
ולפי הפשט נראה: כי יתידות המשכן היו גבוהות כמו ו׳ אמות, והיריעות קשורות בראשם, ופרוסות כמין כנפים, שקורין אלבן בלעז. והיו הקרשים מצופין זהב בחוץ כמו בפנים, ונראין כולם מתחת היריעות שהיו פרוסות למעלה, ונראה הזהב מתחתיהם, כי לפי דברי רבותינו (בבלי שבת צ״ח:) היו היריעות נקמטות אחרי המשכן.
וחמשים ללאות – FIFTY LOOPS – and in between [every] two loops is half a cubit, and between them [all] there are forty-nine open spaces, so that there are twenty-four cubits and a half [of open space], and the amount of space [taken by] the loops themselves is three cubits and a half. And the Blessed Holy One commanded to make the curtains divided into two sections, so they would be easy to carry, and so too those made of goat hair. And the amount of space [taken by] the loops that held the goat hair curtains was five cubits and half, because they were wide.
And according to the plain meaning it appears: that the pegs of the Tabernacle were about six cubits tall, and the curtains were tied to their tops, and spread like wings, which are called אלבן in Old French. And the boards were covered with gold on the outside like on the inside, and all of them were visible from under the curtains which were spread on top, and the gold was visible from underneath them, because according to the words of our Rabbis (Bavli Shabbat 98b:6-8) the curtains were folded behind the Tabernacle.
וחמשים ללאת – מקום החמשים לולאות מחזיק ג׳ אמות וחצי. כיצד? כשתתן חצי אמה לכל אויר מן המ״ט אוירות שיש בהם הם יעלו לכ״ד אמות וחצי וישארו לך שלשה אמות ומחצה למקום הקרסים להשלים עד כ״ח אמה של אורך היריעה. אבל יריעות עזים שהיו מחזיקות שלשים אמות באורך צא מהם כ״ד אמה ומחצה למ״ט אוירות נשאר לך ה׳ אמות ומחצה למקום הלולאות הללו לפי שהם עבים וגסים מן האחרים.
שאוב מר״י בכור שור.
מקבילת הללאת – פר״ש: והכתוב מסייעני דכתיב ונתת את הפרוכת תחת הקרסים (שמות כ״ו:ל״ג), ואם כדברי ברייתא זו נמצאת פרכת משוכה מן הקרסים אמה. יש מיישבין הברייתא אחר הפסוק ואומרים שעמודי הפרכת קבועים באמת העשרים, והפרכת פרוסה ותלויה בהם מהם ולחוץ כלפי מזרח, הרי שהפרכת נתונה תחת הקרסים. וכמו כן צריך לתלות מסך פתח האהל (שמות ל״ט:ל״ח) במזרח העמודים
כן כנראה צ״ל. בכ״י אוקספורד 568: ״העומדים״.
כדי להשלים ארכו של משכן לעשרים. ולדברי מסכת שבת אם העמודים באמת הכ׳ הפרכת תלויה בהם מהם ולפנים כלפי מערב, ואם הם באמת הכ״א הפרכת תלויה בהם מהם ולחוץ כלפי מזרח.
חמשים לולאות, fifty loops. The total amount of space for these 50 loops was three and a half cubits. How is this arrived at? When you allow a half cubit of air space to separate the 49 airspaces needed to separate one loop from the next, this amounts to twenty four and a half cubits. This leaves three and a half cubits for the boards to complete the 28 cubits in length occupied by them when fastened to one another snugly by the bolts we shall hear about still. Seeing that the eleven carpets made of goats' hair were a total of thirty cubits in length, you were left with five and a half cubits for the loops, as those were thicker than the loops made of a mixture of wool and linen as described for the previous carpets. [There the Torah had specified that the loops were of the same materials as the carpets; seeing that for the goats' wool carpets the material for the loops is not specified it is logical that these too were made of the same material as the carpets that they were meant to join. Ed.]
מקבילות הלולאות, "the loops shall be opposite one another;" this is the way Rashi understands it and he is supported by the text of the Torah. The Torah writes in verse 33: ונתת את הפרכת תחת הקרסים, "you are to place (hang) the dividing curtain under the clasps;" if we follow the text of the Baraitha, the position of the dividing curtain was about one cubit beyond (westward) of these clasps. Some commentators explain and answer the difficulty in that Baraitha by saying that the pillars supporting the dividing curtain were attached to the end of the twentieth cubit of the length (interior) of the sanctuary part, as opposed to the Holy of Holies part of the Tabernacle. The dividing curtain hung facing the eastern entrance of the Tabernacle. In this way it was beneath the 50 golden clasps described as connecting the primarily blue woolen carpets. The curtain at the eastern entrance of the Tabernacle called מסך, was similarly suspended in a manner that its thickness completed the twenty cubit long sanctuary part of the Tabernacle. According to the Talmud, Shabbat folio 98, where it is stated that none of the carpets covered the pillars at the eastern end of the Tabernacle, the dividing curtain would have been hung towards the western part of the Sanctuary, or Holy of Holies respectively.
מקבילות הלולאות – פרש״י נמצאו ב׳ אמות התחתונות מגולות וכו׳ והיינו לדברי ר׳ נחמיה האומר שהקרשי׳ למעלה מבין אמה כמו שפרש״י כאן. אבל לדברי ר״י האומר שהקרשים היו כלים והולכין עד כאצבע אמר אדנים לבד היתה מגולה כך הוא מפרש במסכ׳ שבת פרק הזורק. עוד פרש״י כאן וז״ל והכתוב מסייעני שכתב ונתת את הפרוכת תחת הקרסי׳ ואם כדברי הברייתא נמצא שהפרוכת משוכה מן הקרשים היו מחוברים את חבורות של יריעות המשכן ורחב החוברות כ׳ אמה נמצא כשפירסו על המשכן מן עמודי מזרח ולמערב כלתה לסוף אמת י״ט מגג חלל המשכן שהיא אמת העשרי׳ ואחת מעמודי המזרח כמו שפרש״י לקמן. נמצא שהיתה משוכה להלן מן הקרשים לצד המערב אמה לפי דברי הברייתא מפרשת שהיו היריעות מכסות את עמודי המזרח וכת׳ חזק׳ על דברי רש״י וז״ל ויש משיבין דברייתא אחר המקרא ואומרי׳ שעמודי הפרוכת קבועים באמת העשרים והפרוכת פרוסה ותלויה בהם מהם ולחוץ כלפי המזרח הרי שהיתה הפרוכת נתונה תחת הקרשים וכמו כן צריך לתלות מסך פתח האוהל לצד חוץ כדי להשלים ארכו של משכן לעשרים ולדברי מסכ׳ שבת אם העמודים באמת עשרים הפרוכת תלויה בהם משם ולפני׳ כלפי מערב ואם הם באמת כ״א הפרוכת תלויה בהם מהם כלפי מזרח עכ״ל. ומ״מ צ״ל שמסך הפתח היה תלוי מעמודי המזרח ולפני׳ לפי דברי מסכת שבת עכ״ל. ויש מקשין לדברי מסכת שבת היאך יתישב מה שכתוב וחצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן הלא אמת האדנים היתה בלבד מגולה וא״כ לא היה רק רביע היריעה העודפת לכסות אותה אמה וי״ל מאי תסרח תסרח מחברותיה אמה אחת לכסות האדנים ואמה אח׳ נגררת על גבי הקרקע כדמש׳ לר׳ נחמי׳ דאמר הקרשי׳ מלמעלה עבין אמה.
אבל במסכת שבת אין היריעות מכסות את עמודי המזרח וט׳ אמות תלויות אחורי המשכן. זהו אליבא דר׳ נחמיה דאמר כשם שמלמטה עוביין אמה כך מלמעלה עוביי׳ אמה ולפיכך כי שדיית פותייהו לארכה דמשכן כמה הויין ארבעים דל תלתין לאגרא פשו להו עשרה דל אמה לעובי הקרשים נשארו תשע אמות תלייות אחורי המשכן אבל לר׳ יהודה דאמר מלמטה עוביין אמה ולמעלה כלין והולכין עד כאצבע פשו להו עשרה תלויות אחורי המשכן ורש״י ז״ל תפש כאן דבריו של רבי נחמיא מפני שאין הפרש בינו ובין תנא דבריתא דתשע וארבעים מדות רק בכסוי עמודי המזרח של תנא דבריתא היו מכוסין ולר׳ נחמיא לא היו מכוסין אבל לדברי ר׳ יהודה יהיה ההפרש שבינו ובין תנא דבריתא בשתים האחד בכסוי עמודי המזרח והאחר בעובי הקרשים של ר׳ יהודה לא היה עוביין רק אצבע אחד ולתנא דבריתא אמה אחת:
והכתוב מסייענו ונתת את הפרכת תחת הקרסים ואם כדברי הבריתא הזאת נמצאת פרכת משוכה מן הקרסים ולמערב אמה. תימה מנ״ל לרש״י לומר שהפרכת היתה פרושה בשלישו של משכן שיהא הימנה ולפנים עשר אמות והימנה ולחוץ עשרים אמה כדפירש לקמן בפסוק ונתת אותה על ארבע׳ עמודי שטים עד שיקשה לבריתא מפסוק ונתת את הפרכת תחת הקרסים שאם כדברי הבריתא הזאת נמצאת פרכת משוכה מן. הקרסים ולמערב אמה אחת דילמא הפרוכת לא היתה פרושה בשלישו של משכן אלא באמת הי״ט מפתח אהל מועד לצד החיצון של ארבעה עמודי שטים שהוא לצד אהל מועד שנמצא שיהא הימנה ולפנים י״א אמה דל אמה אחת לעביין של עמודים נשארו עשר אמות מחצר הפנימי של העמודים ולפנים לחלל בית קדשי הקדשים שהיה חללו עשר על עשר והימנה ולחוץ אינם רק י״ט אמה דהשתא תו ליכא לאקשויי לברית׳ מקרא דונתת את הפרכת תחת הקרסים ואם נפשך לומר שאהל מועד ארכו עשרים לא י״ט נשיב בזה שכמו שהפרכת לא היתה פרושה רק מצד החיצון של ד׳ עמודי שטים דהיינו לצד אהל מועד כן המסך של פתח אהל מועד לא היה פרוש רק בצד החיצון של חמשה עמודי שעים שעביין אמה ונמצא שאהל מועד מן המסך עד הפרכת ארכו עשרים אלא שבאהל מועד עובי העמודים במניין ובקדש הקדשים אין עובי העמדים מן המניין:
ורוחב המשכן עשר אמות כו׳. יראה שדקדקו זה מדכתיב (פסוקים כב, כג) ״ולירכתי משכן ימה תעשה ששה קרשים ושני קרשים תעשה למקצעות״, אם כן אין אלו שני קרשים רובם בצד המערב תוך המשכן, שאם כן לא היה קורא אותם ״מקצעות״ כיון שהיו רוב הקרשים תוך המשכן. ואם כן על כרחך הקרש שהיה אמה וחצי רחבו (פסוק טז) היה רוב הקרש במקצוע, ואינו נראה תוך המשכן. ואין לומר שהיה כולו במקצוע, ולא היה נראה כלל במשכן, זה אין לומר, דאם כן יקשה למה אמר הכתוב (פסוק כה) ״והיו שמנה קרשים ואדניהם כסף״ כלל הכתוב את הקרשים יחד עם קרשי מערב, ולא כלל אותם עם קרשי דרום או צפון, דמאי ענינם למערב יותר מן קרשי דרום וצפון, אלא היה נראים במערב. ועל כרחך דהיו שני שלישים במקצוע שאינו נראה, ושליש במשכן נראה. אבל אין לומר דהיה רוב הקרש במקצוע אינו נראה ומיעוטו נראה, דכיון דהכתוב מוכח שהיה קצת במערב, אם כן יש לחלק אותה חלוקה הראשונה אל שלשה חלקים, שאין לומר שהקרש שהיה רוחבו ט׳ טפחים, היו ד׳ טפחים מבפנים וה׳ מבחוץ, אם כן צריך אתה לחלק את הקרש על ט׳ חלקים, עד שתוציא מזה המעוט, דהיינו ד׳ טפחים, כי ד׳ טפחים מן הקרש הם ארבע חלקים כאשר נחלק הקרש על ט׳ חלקים, ואין זה ראוי לעשות, רק ראוי שנחלק לשלשה חלקים ושליש היה נראה מבפנים, ושני שלישים מבחוץ. והשתא אין צריך לחלק אותו רק לשלשה חלקים לא לתשעה חלקים:
וכך אני מפרש הא דאמרו בפרק קמא דפסחים (ד ע״ב) שאסור חמץ בערב פסח מחצות, וילפינן מדכתיב (לעיל יב, טו) ״אך ביום הראשון״ שאין כולו אסור רק חציו. והקשו מנא לן חציו, דלמא שליש או רביעית, ורש״י פירש שם כאשר מבואר שם. אבל אני אומר, לפי שאמר הכתוב ״אך״, כלומר מקצת הימנו, אם אתה אומר המקצת הוא שעה אחת, כלומר חלק אחד מי״ב, אם כן היום נחלק להרבה חלקים ולהרבה מקצת. ואם שתי שעות מן היום, שהוא חלק ששה, נחלק היום לששה חלקים, ולכך יש לנו לומר שחצי היום הוא אסור, ומעתה לא נחלק היום רק לשני חלקים. וכך כאן גם כן, כיון דילפינן שמעוט הקרש היה במערב עד שנחשב קרש מערבי, אין לנו לומר רק המעוט הזה הוא השליש, שהוא חצי אמה בכל קרש מקצוע, עד שהוא רחב עשר אמות, ופירוש זה נכון מאוד:
ועוד יש לנו לומר, דאם כן לא היה שיעור שוה למשכן, שלא היה דבר קצוב, לא עשר אמות ולא תשע אמות, וכיון שהאורך – אמות שלימות, בודאי הרוחב גם כן אמות שלימות, ואי אפשר רק שהיה חצי אמה מן קרש מערבית צפונית תוך המשכן נראה, וחצי אמה מן קרש מערבית דרומית, עד שהיה מדתו עשר אמות. והתוספות פירשו (שבת ריש צח ע״ב) דמן בית עולמים גמר, דהיה ארכו ששים אמה ורחבו עשרים אמה (מ״א ו, ב), דהוא שליש ארכו, והכי נמי רחבו שליש ארכו:
וכך אני מפרש הא דאמרו בפרק קמא דפסחים (ד ע״ב) שאסור חמץ בערב פסח מחצות, וילפינן מדכתיב (לעיל יב, טו) ״אך ביום הראשון״ שאין כולו אסור רק חציו. והקשו מנא לן חציו, דלמא שליש או רביעית, ורש״י פירש שם כאשר מבואר שם. אבל אני אומר, לפי שאמר הכתוב ״אך״, כלומר מקצת הימנו, אם אתה אומר המקצת הוא שעה אחת, כלומר חלק אחד מי״ב, אם כן היום נחלק להרבה חלקים ולהרבה מקצת. ואם שתי שעות מן היום, שהוא חלק ששה, נחלק היום לששה חלקים, ולכך יש לנו לומר שחצי היום הוא אסור, ומעתה לא נחלק היום רק לשני חלקים. וכך כאן גם כן, כיון דילפינן שמעוט הקרש היה במערב עד שנחשב קרש מערבי, אין לנו לומר רק המעוט הזה הוא השליש, שהוא חצי אמה בכל קרש מקצוע, עד שהוא רחב עשר אמות, ופירוש זה נכון מאוד:
ועוד יש לנו לומר, דאם כן לא היה שיעור שוה למשכן, שלא היה דבר קצוב, לא עשר אמות ולא תשע אמות, וכיון שהאורך – אמות שלימות, בודאי הרוחב גם כן אמות שלימות, ואי אפשר רק שהיה חצי אמה מן קרש מערבית צפונית תוך המשכן נראה, וחצי אמה מן קרש מערבית דרומית, עד שהיה מדתו עשר אמות. והתוספות פירשו (שבת ריש צח ע״ב) דמן בית עולמים גמר, דהיה ארכו ששים אמה ורחבו עשרים אמה (מ״א ו, ב), דהוא שליש ארכו, והכי נמי רחבו שליש ארכו:
והכתוב מסייענו וכו׳. הקשה הרא״ם דמאי קשיא, דשמא אין פרוכת פרוסה בשליש המשכן אלא באמה י״א, ודל אמה לעובי העמודים, ונשארו עשר אמות שיהיה לקודשי קודשים. ואם תאמר אם כן לא יהיה המשכן כ׳ אמות, וצריך שיהיה קדשי הקודשים שליש המשכן כדלעיל, נשיב לזה דגם פרוכת המשכן היה פרוסה מצד החיצון, ויהיו עשר אמות דקדש הקדשים מן העמודים ולפנים, ויהיו עשרים אמות מן העמודים עד הפרוכת נחשב מן הקדש. וקושיא זו אינה כלום, דאם כן כנגד העמודים מה היה נחשב, אם מן קדש הקדשים – יהיה קדש קדשים י״א אמה, ואם מן הקדש – זה אי אפשר, שהרי הפרוכת היה מבדיל בין קדש ובין קדש הקדשים (פסוק לג), ולפי זה יהיה מן הפרוכת ולפנים אמה מן הקדש. ואם יאמר דהיה נגד העמודים נחשב כסתום, אחר שיהיה שם העמודים ואינו פנוי לגמרי, אם כן איך יאמר דהמסך מן אוהל מועד פרוסה בחוץ, מה היה מועיל, דהרי היו שם העמודים, ולא היה זה נחשב מן הקדש, דהרי אמרינן כל נגד עמודים כסתום דמיא. וכן אם יאמר מה שכתוב (פסוק לג) ״והבדילה הפרוכת לכם בין קדש ובין קדש הקדשים״ הינו הפרוכת עם העמודים, שהפרוכת תלוי על העמודים (פסוק לב), אם כן צריך לומר גם כן דעמודי אהל מועד עם המסך לא היה נחשב מבפנים, כמו שאתה אומר אצל פרוכת קדש הקדשים שאינו נחשב כלפנים, ואם כן לא היה לאוהל מועד עשרים אמה כלל:
<וחמשים ללאת תעשה בִקְצֵה: מטעי ביה דכתבי בשפת.> [בקצה].
בִּקְצֵה: הנ״ל, הבי״ת דגושה. [בִּקְצֵה].
בַמַחְבֶרֶת: החי״ת בשוא לבדו, והמ״ם בלא מאריך. [בַּמַּחְבֶּ֥רֶת].
מַקְבִילֹת: במקרא גדולה כתו׳ על זה דין חס׳ תניין מל׳, ובמסרה אחרת נמס׳ ב׳ וכתו׳ כן עכ״ל. ובכל ספרים מדוייקי׳ שניהם חסרים וי״ו, וכן נמס׳ במסורת כ״י ובמנחת כהן, והאחר הוא בפ׳ ויקהל. וכן ראיתי אח״כ בהרמ״ה, זל״ש, חמשים ללאת תעשה וגו׳, מקבילת הללאת, מל׳ יו״ד וחס׳ וי״ו, וחבריה דויקהל, ומס׳ עלי׳ תרין וחס׳, כלומ׳ חס׳ וי״ו. [מקבילת].
הַלֻּלָאֹת: למ״ד הראשונה דגושה, והשנייה רפה. [הַלֻּלָאֹת].
הלולאות של יריעה זו מכוונות כנגד לולאות של זו כו׳. לולאות של זו מכוונות כנגד לולאות של זו והקרסים מחברן יחד:
נמצאת פרוכת משוכה מן הקרסים כו׳. פירוש הפרוכת מפסיק בין קדשי קדשים לאהל מועד ומושך מן המערב י׳ אמות כאורך של קדשי קדשים נמצא פרוכת עד מזרח היה עוד כ׳ אמות ואי אמרת שהיריעות היו מכסות את עמודי המזרח שהיו עובין אמה ואח״כ מכסין היריעות עוד כ׳ אמות עד הפרוכת שבין קדשי קדשים נמצא פרוכת משוכה מן הקרסים ולמעלה אמה דהא הקרסים היו באמצע היריעות בסוף של מחברת וכל מחברת לא היה רחבו כ״א כ׳ אמות ועתה מכסין היריעות כ״א אמות:
The loops of one drape [should] line up exactly opposite the loops of the other... The loops of one are lined up with the loops of the other, and the clasps join them together.
Result in the paroches being a distance of one amoh westward from the clasps... Explanation: the paroches divided the Holy of Holies from the [remainder of the] Ohel Moed, and stood ten amohs from the west side, equal to the length of the Holy of Holies. Thus, the distance from the paroches to the [Ohel Moed's entrance in the] east was twenty amohs. Now, if the drapes covered the one-amoh width of the eastern pillars, and then covered another twenty amohs before reaching the paroches of the Holy of Holies, then the paroches would be one amoh distant from the clasps. This is because the clasps were in the middle of the [two groups of] drapes, on the [inner] edge of each twenty-amohs-wide group. The drapes would have to cover twenty-one amohs [before reaching the paroches].
מקבילת – שמור שתעשה הלולאות במדה אחת מכוונת הבדלתן זו מזו, וכמידתן ביריעה זו כן יהיה בחברתה, כשתפרוש חוברת אצל חוברת תהיינה הלולאות של יריעה זו מכוונת כנגד של זו, וזהו לשון מקבילות זו כנגד זו:
מקבילת – ״קָבָל־עָם״ (מלכים ב טו, י) פירושו: ״כנגד העם״, ״מול פני העם״. ״קַבֵּל״: ליטול ברצון דבר שנותן לו אדם אחר. ״הַקְבִּיל״: להיות מוכן לקבל פני מאן דהוא, לפגוש אדם פנים אל פנים. הלולאות מחוברות זו לזו; הן ״מקבלות״ זו את פני זו.
(ו) וְעָשִׂ֕יתָ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וְחִבַּרְתָּ֨ אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אִשָּׁ֤ה אֶל־אֲחֹתָהּ֙ בַּקְּרָסִ֔ים וְהָיָ֥ה הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד׃
You shall make fifty golden claspsclasps of gold | קַרְסֵי זָהָב – The word appears only in the chapters dealing with the construction of the Tabernacle, but from context it appears to mean clasp or button (Rashi, R. Avraham b. HaRambam). See Ibn Ezra that the word might relate to the root "קרס", meaning: "stoop" or "bend", referring to the shape of the fastener. and join the woven panels one to another with the clasps, so that the Tabernacle will be one.
[יט]
ראה רש״י כאן. ובאע״ז: קרסי כמוהו כרע בל קרס נבו (ישעיה מו א) וכוונתו כמו שפי׳ שם: קרס כמו כרע, וכן כאן פירושו שהקרסים היו כפופים כדי שיהיו נאחזים בלולאות. וראה סדור רס״ג אזהרות קפט: קרסתי (קשרתי מלשון קרסי זהב). וע״ע ערוך השלם ע׳ קרקס ב. ובר׳ מיוחס: קרסי זהב חתיכות של זהב ארוכין כחצי אצבע ושני ראשיהן עבין נותן ראשו אחד בלולאות של חוברת זו וראשו א׳ בלולאות של חוברת זו ונמצאו שתי החוברות מחוברות זו עם זו בלולאות לקרסים וזה שנאמר כאן והיה המשכן אחד ע״כ, וכנראה שהי׳ לו איזה מקור שהקרסים היו ארוכין רק כאצבע, כי מעצמו מניין לו שיעור זה, וצ״ע.
ועשית חמשים קרסי זהב, קרסים היה להם שתי אחיזות בשתי הלולאות. (לקח טוב)
[כ]
במדרש הגדול: וחברת את חמש היריעות, היה מחברן לשתי כריכות אחת של חמש ואחת של חמש והיה מחבר שתי הכריכות בלולאות תכלת וקרסים בתוך הלולאות. ובספר והזהיר: והיה מחברן לשתי יריעות אחת של חמש כו׳. וראה לעיל אות יח. וברשב״ם: וחברת, ע״י קרסים בלולאות תחבר שתי המחברות. ובאברבנאל: לולאות תכלת שהם נקבים בצורת טבעות מוכפלים מחוטי תכלת להאחז בהם הקרסים. ולשון רבינו מיוחס: לולאות תכלת כמין עניבות של תכלת תלויות בקצה המחברת לארכה מן הקצה כעין שעושין לפתחי הבגדים וכן למחברת השנית. לולאות לשון נקבים וכן ובלולים יעלו ובמשנה לול פתוח ע״כ. ראו לעיל אות יח.
וחברת את היריעת אשה אל אחתה בקרסים, היה מחברן לשתי וילאות אחת של חמש ואחת של חמש, שנאמר חמש היריעות תהיין חברת אשה אל אחותה וחמש יריעות חברת אשה אל אחתה, והיה מחברן בלולאות תכלת שנאמר ועשית לולאות תכלת על שפת היריעה האחת מקצה בחברת וכן תעשה בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית, והיה מחברן לחמשים קרסי זהב, שנאמר ועשית חמשים קרסי זהב וחברת את היריעת אשה אל אחותה בקרסים והיה המשכן אחד. (ברייתא דמלאכת המשכן פ״ב.)
[כ*]
כ״ה בברייתא שבת צט א, ירושלמי מגילה פ״א הי״ב, ובפסיקתא דר״כ פיסקא א (ה.): כך אמר הקב״ה למשה אם אתה עושה מה שלמעלה למטה, אני מניח סנקליטין שלי של מעלן ויורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן, מה למעלה שרפים עומדים אף למטן עצי שטים עומדים, מה למעלה ככבים אף למטה קרסים, א״ר אבא מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן ככוכבים הנראין ברקיע. וכעי״ז בשמו״ר סוף פל״ה ובמדב״ר יב ח. ובשהש״ר ג ב. ובלק״ט להלן לו לד: והיו נראים הקרסים ככוכבים ברקיע, לפי שהלולאות היו תכלת והקרסים זהב והרקיע דומה לתכלת. ובזהר ח״ב קעב.: ותנינן מאן דלא חמא אינון קרסים במשכנא לא חמא נהירו דככביא ברקיע בגין דבההוא חיזו ובההוא גונא דמיין לכל מאן דאסתכל בהו, וכו׳. ושם רכט.: קרסי זהב אינון קיימין לקשרא אינון יריען חד בחד וכו׳ וכלהו קיימין כככביא אלין ברקיע כמה דנהירין ככביא ברקיע ואתחזון הכי נמי נהירין אינון קרסים במשכנא, ע״כ.
[קרסי זהב... בקרסים], הקרסים היו נראים במשכן ככוכבים ברקיע. (ברייתא דמלאכת המשכן פ״ב.)
[כא]
בהערות בובר מכת״י כרמולי: משהיה מחבר כל אחת ואחת היה מחבר כולם כאחד. וכ״ה בילק״ש ח״א רמז תשיא. ובבמדב״ר יב טו נדרש על להלן לו יג: ויחבר את היריעות אחת אל אחת בקרסים, מה ת״ל ויהי המשכן אחד ר׳ איבו א״ר תחליפא דמן קסרי ור״ש בן לקיש, חד אמר משהיה מחבר כל אחת ואחת היה מחבר כולם כאחד וחד אמר מהו ויהי המשכן אחד אחד למדידה ואחד למשיחה, ע״כ. ובזי״ר פירש: וחברת וגו׳ והיה המשכן אחד, תרתי למה לי, משהיה מחבר וכו׳ פי׳ מתחילה חבר חמש יריעות לבד וחמש יריעות לבד ואח״כ חבר השני חוברות כאחת אבל איפכא לא, אחד במדה שיהיו במדה אחת מכוון ואחד למשיחה שיהיו בשעת משיחה מחוברים. ובחי׳ הרד״ל בבמדב״ר שם מפרש: היה מחבר כולם כא׳ כלומר חוזרם ומחברם יפה פן בהתחברם כולם כאחד יהיה אחד מהקרסים יוצא מלולאותיו. אחד למדידה, כשהיה מחובר כאחד יהיה נמדד כאחד בשוה כאשר היה מדת כל היריעות כשהיו מחוברות לבדן שלא נתקמטו כלום. ובמדרש הגדול ויקהל לז י: ויחבר את חמש היריעות, ולהלן הוא אומר וחברת את חמש היריעות וחמש יריעות חוברות, ר׳ יודן בשם ר׳ תחליפא קסריה ור׳ שמעון בן לקיש חד אמר משה היה מחבר כל אחת ואחת והיו מתחברות כולן כאחת וחורנא אמר וחברת ויחבר אחד היה למדידה ואחד למשיחה. וראה מ״ש במילואים כאן. במשך חכמה: והיה המשכן אחד, יתכן שלא הפרידו הלולאות מהקרסים אף בשעת מסעות וכן להאהל שע״ג. ע״כ. ושיטה אחרת מצינו בזה בראשונים בחזקוני פסוק ד׳ מהמבואר לפנינו בבכור שור: צוה הקב״ה לעשות היריעות משני חלקים כדי שיהיו נוחות לטלטל וכן אותן של עזים, ע״כ וכ״כ רבנו מיוחס פ׳ ט״ז, ומבואר דעתם שהפרידו אותם בשעת מסעות. – בזהר ח״ז רכט. כד חזר ש״ץ צלותא וכו׳ אבל באמן והיה המשכן אחד דביה חוברות אשה אל אחותה. ובנחל קדומים: והיה המשכן אח״ד, גימטריא י״ג, כנגד י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם, רבינו אפרים ז״ל, ולי הדל אפשר כנגד י״ג דברים שהיו בו כמו שפירש״י (ראה לעיל פכ״ה אות לו) והכל הולך אל מקום אחד ליחוד גמור, ע״כ. וראה זהר ח״ב קסב: ואע״ז כאן פסוק ו.
וחברת את היריעת... והיה המשכן אחד, ר׳ יודין ור׳ לוי ור׳ תחליפא קיסריא וריש לקיש, חד אמר משהיה מחבר כולם כאחת היה מחבר כל אחד ואחד, וחרינא אמר וחברת את היריעות והיה המשכן אחד, אחד למדידה ואחד למשיחה. (פסיקתא דרב כהנא, פי׳ א)
וְתַעֲבֵיד חַמְשִׁין פּוּרְפִין דִּדְהַב וּתְלָפֵיף יָת יְרִיעָתָא חֲדָא עִם חֲדָא בְּפוּרְפַיָּא וִיהֵי מַשְׁכְּנָא חַד.
Make fifty golden clasps, and join the drapes [of each group] together with the clasps, so that the Mishkan is one.
קַרְסֵי – פּוּרְפִין, מיוונית
אונקלוס והמיוחס ליונתן תרגמו ״קַרְסֵי זָהָב״ – ״פּוּרְפִין דִּדְהָב״ במלה ממוצא יווני שמשמעה אבזם.
פורפא – אבזם. אבל השבעים תרגמו במלה יוונית שמובנה טבעת. בין התרגומים יש הבדל טכני קטן: לפי ת״א הקרסים היו פתוחים והלולאות – סגורות, ונתפסו על ידי הקרסים. אבל לפי תה״ש הקרסים היו סגורים כטבעת, וכל פעם כשרצו לחבר את שני חלקי המכסה, היו צריכים לקשור זה לזה את שני סרטי הלולאה כשהטבעת נתונה ביניהם (רפל, ת״א בבה״ס, עמ׳ 22). לתרגומים ביוונית ולטעמם ראה ״חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת״ (בראשית מה כב) ״אוּסְטְלַוָּן (ח״נ: אִצְטְלָוָן) דִּלְבוּשָׁא״.
ועל פי ת״א פירש רש״י לשון המשנה ״פּוֹרֶפֶת על האבן״ (שבת סה ע״א): ״פורפת – כמו קְרָסִים דמתרגמינן פּוּרְפִין. כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה״. וכן: ״החיצונה היתה פרופה מן הדרום, ופנימית מן הצפון״ (יומא נב ע״ב) ״רבי יוסי אומר: לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד״ וברש״י: ״ופרופה בקרס זהב כלפי החוץ״ (יומא נא ע״ב).
ותעבד חמשין פורפין דדהב ותדב[ק] ית יריעתה חדה לקבל
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקבל״) גם נוסח חילופי: ״לוקבל״.
חדא בפרפיה ויהוי משכני כלה חד.
And you shalt make fifty taches of gold, and couple the curtains one with another with the taches, and the Tabernacle shall be conjoined to be one.
ועשה חמישים קרסים
״שט׳ט׳ ״ - קרס או וו לחיבור.
מזהב ותחבר את היריעות אחת עם השניה בקרסים, כך שיהיה המשכן אחד.
קרסי זהב – פירמלץ בלעז. ומכניסן ראשן אחד בלולאות שבחוברת זו, וראש השיני בלולאות שבחברת זו, ומחברן בהן.
קרסי זהב GOLDEN CLASPS – Fermels in old French. They put one end of them into the loops on one set and the other end into the loops on the other set and they joined them [the two sets] with them [the golden clasps].
ועשית חמשים קרסי זהב – קרסים היה להם שתי אחיזות בשתי הלולאות,
נראים היו הקרסים בלולאות ככוכבים ברקיע. עיין שמ״ר סוף פ׳ תרומה א״ר חייא בר אבא מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן ככוכבים הנראים ברקיע ועיין ירושלמי מגילה פ״א הי״ב. ושבת צ״ט ריש ע״א ונראין קרסין בלולאות ככוכבים ברקיע. ועיין פסיקתא פסקא ויהי ביום כלות ובהערה פ״ה.
נראים היו הקרסים בלולאות ככוכבים ברקיע.
וחברת – על ידי קרסים בלולאות תחבר שתי המחברות.
והיה המשכן אחד – עשר היריעות הקרויין משכן יהיה עתה אחד.
וחברת COUPLE [THE CLOTHS TO ONE ANOTHER]: Join together the two sets [of five strips of cloth each] with clasps, [inserted] in the loops.Rashbam's explanation represents the standard understanding of the verse.
Note that the last three pericopes of Rashbam's comm. all explain words from the root ח-ב-ר (בחוברת ,חוברות and וחברת). Rashbam explains that each of these words has a different meaning.
והיה המשכן אחד SO THAT THE TABERNACLE BECOMES ONE WHOLE: The ten strips of cloth that are called "the Tabernacle"
See comm. and notes above, ad vs. 1.
will now become one whole.
וכן עשר יריעות הוא משכן, והמשכן קראו אחד – כי כל גוף אינו דבר אחד,
המלה ״אחד״ הושמטה בכ״י פריס 176, 177 והושלמה מכ״י ברסלאו 53.
רק הוא מחובר מאחדים. וככה השם הנכבד, שהוא אחד כולל הכל, ויקרא אחד, וכן העולם הגדול.
AND THOU SHALT MAKE FIFTY CLASPS
Hebrew, karse.
OF GOLD. The word kores (stoopeth) in Bel boweth down, Nebo stoopeth (Is. 46:1) is similar.Its meaning is: Nebo shall be bent like a clasp (Filwarg).
[THAT THE TABERNACLE MAY BE ONE WHOLE.] Look, the term tabernacle refers to the ten curtains. The tabernacle is called one, and it encompass all ten [curtains] for all physical entities are made of various elements. Similarly God the revered, who is One. God includes everything and is called One.
This is a very difficult comment: it borders on pantheism. See Ibn Ezra on Gen. 1:26 and the notes thereto. Cohen paraphrases, "God is One but comprehends all."
The same is true with the microcosmMan. We speak of one man. However, a man is made up of many parts.
and the macrocosm.We speak of one vast world. However, the world is made up of various parts.
ועשית חמשים קרסי זהב. וכן חמשים קרסי נחשת (ע״פ שמות כו:יא). וא״ת מה טעם חמשים דוקא. וי״ל לפי שבחמשה עשר בניסן אין נראין אלא מאה כוכבים ברקיע. וכן אמרו חכמי׳ (שבת צט.) נראין קרסים בלולאות ככוכבים ברקיע. והפנימים של זהב (שמות כו:ו) כי כל מה שבפנים של זהב שנ׳ ראשו כתם פז (שיר השירים ה:יא). מצאתי.
ואמר אחרי כן וחברת את היריעות אשה אל אחותה בקרסים והיה המשכן אחד להורות שעל כל פנים אין שם שום ריקות. וזה כבר יסתור דעת מי ששם השמש והירח סמוכים לארץ וגם מה שאמר שחמשה כוכבי המבוכה יחשבו לכדור אחד כמו שהוכרח הרב לומר לפרש בו ענין ארבע החיות אשר ראה יחזקאל עם היות שבספר המדע (יסה״ת פ״ג) ובכל המקומות לא סר הרב מהסדר הזה אשר כתבנו ואשר הוא שגור בפי הכל.
והיה המשכן אחד – כי עם היות המדרגות בלתי שוות, הן אמנם מסודרות בסדר אחד לעשות רצון קונם, כאמרו ״וקרא זה אל זה ואמר קדוש״ (ישעיהו ו׳:ג׳).
והיה המשכן אחד. Even though the respective level of sanctity of the two parts of the structure was not uniform, what they had in common was that both reflected the fact that the will of their Creator had been carried out. It reminds us of Isaiah describing different groups of angels calling to each other in mutual encouragement to proclaim the Holiness of God (Isaiah 6,3).
והיה המשכן אחד – יפה דיבר ראב״ע שאחד הוא דבר כולל דברי׳ באחדו׳ וכן שמע ישראל כו׳ כמ״ש שימליכהו בשמים ובארץ וכו׳ והוא השם המיוח׳ בתוכ׳ וז״ש ר״א הנ״ל שהשם הוא פעם עצם ר״ל במקומו ופעם שם התאר ה׳ אלהים ה׳ צבאות שהוא מעמידם והן ד׳ עולמות הידועי׳ א׳ עצם וג׳ תאר ה׳ אלהים א׳ ה׳ צבאות ב׳ צבאות מעלה ומטה כמ״ש כל צבאיו וכתיב כל צבאות ה׳ ולכן השם בשנים נו״ה מעלה ומטה והן ד׳ אבי״ע והן נגד ד׳ נהי״ם שהן שורש אבי״ע יסוד שם העצם גוף וברית חד והוא למעלה מנו״ה כידוע צבאות בנו״ה ואלהים במלכות.
קרסי זהב – לכל קרס היו שני ראשין, ומכניסין ראשן אחד בלולאות שבחוברות זו, וראשן אחד בלולאות שבחוברות זו, ומחברן בהן. והנה היריעות ארכן כ״ח ורחבן ד׳, וכשחבר חמש יריעות יחד, נמצא רחבן כ׳, וכן החוברת השנית, והמשכן ארכו שלשים מן המזרח למערב, ורחבו מן הצפון לדרום עשר אמות, נותן היריעות ארכן לרחבו של משכן עשר אמות אמצעיות לגג חלל רוחב המשכן, ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי הקרשים שעוביין אמה, נשתיירו ט״ז אמה, ח׳ לצפון וח׳ לדרום, מכסות קומות הקרשים, שגבהן עשר עם האדנים שתחתיהן, נמצאו שתי אמות התחתונות מגולות, אמה אחת של אדנים ואחת של קרשים, רחבן של יריעות מ׳ אמה כשהן מחוברות בקרסים, עשרים אמה לכל חוברת, שלשים מהם לגג חלל המשכן לארכו, ואמה כנגד עובי הקרשים שבמערב, (ובמזרח לא היו קרשים, כי אם עמודים, ואין היריעות מכסות את העמודים), נשתיירו שם ט׳ אמות והיו תלויות אחורי המשכן מכסות את הקרשים ואמה של אדנים מגולה:
קרסי נגזר מהשורש ״קרס״, ״להתכופף״ (״קרֵס נְבוֹ״ [ישעיהו מו, א], ״קָרְסוּ כָרְעוּ״ [שם מו, ב]). על יסוד הקירבה שבין ״קרס״ ל״קרץ״, ״גרז״, ״גרס״ – המורים על חיתוך, פירוד ושבירה בכח – הנחתנו היא ש״קרס״ מציין כיפוף בכח, כמעט עד נקודת השבירה. אם כן ״קרסים״ הם ווים כפופים מאד, האוחזים בחוזקה בלולאות בהן הם נכנסים.
והיה המשכן אחד – מרוחבם וגובהם של הקרשים (להלן פסוקים טז–כה) שעליהם תלויות היריעות, ניתן לדעת שהחלל הפנימי של המשכן היה שלושים אמה באורך, עשר אמות ברוחב, ועשר אמות בגובה.
אורך כל יריעה היה עשרים ושמונה אמה, ורוחבם הכולל של עשר היריעות היה ארבעים אמה. היריעות היו תלויות לאורכן על פני רוחב המשכן, שהיה באורך שלושים אמה: פעמיים עשר אמות לגובה הקרשים מכל צד, ועשר אמות לרוחב הגג.
אם איננו לוקחים בחשבון את עובי הקרשים שהיה אמה אחת – שכן לדעת ר׳ יהודה הקרשים הולכים וצרים עד לעובי אצבע בלבד בראשם (שבת צח:) – נמצא שהיריעות מכסות בכל צד תשע אמות בלבד, ואדני הכסף (להלן פסוק יט) נשארו גלויים.
ואם, כדעת ר׳ נחמיה (שם), עובי הקרשים היה אמה אחת מלמטה עד למעלה, נמצא שהיריעות תלויות כלפי מטה שמונה אמות בלבד בכל צד, ושתי האמות התחתונות נשארו גלויות.
ארבעים האמות של רוחב היריעות כיסו את שלושים האמות של אורך הגג, ותשע מתוך עשר האמות של גובה הדופן האחורי, בנוסף על האמה האחת של עובי הקרשים (לדעת ר׳ נחמיה), ואדני הכסף של הדופן האחורי נשארו גלויים. ולדעת ר׳ יהודה, גם הם היו מכוסים (שם).
ועשית – וצוה לעשות חמשים קרסי זהב שלכל אחד מהם שני רגלים כפופים, שאחד נתון בלול שבמחברת האחת והשני בלול שכנגדו במחברת השנית ובזה מתחברים שתי המחברות, וכשמחבר שני המחברות בקרסים ונעשה המשכן אחד ארכן ארבעים ורחבן שמונה ועשרים אמה, והמשכן ארכו שלשים ורחבו עשר, נותן אורך היריעות לרחבו של משכן עשר אמות אמצעית לגג חלל רוחב המשכן ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי ראשי הקרשים שעביים אמה נשתיירו ט״ז אמה ח׳ לצפון וח׳ לדרום נמצאו שתי אמות התחתונות מגולות [כן פרש״י בשם ברייתא דמס׳ מדות (הנדפס בילקוט סוף פקודי) אבל בברייתא דמלאכת המשכן אמר שנשתיירו ט׳ אמות מכל צד לכסות את הקרשים וכ״ד הראב״ע והרשב״ם כמבואר מדבריהם אצל יריעות, וזה תלוי בפלוגתת ר״י ור״נ בשבת (דף צ״ח), שברייתא דמ״ה סברי כר׳ יהודה שהקרשים כלים למעלה עד כאצבע, וברייתא דמדות סברי כר״נ שגם למעלה היה עביין אמה], ונותן רחבן של יריעות ארבעים אמה [כשהן מחוברות עשרים אמה לחוברת] שלשים מהם לגג חלל המשכן לארכו ואמה כנגד עובי הקרשים שבמערב ואמה לכסות עובי העמודים שבמזרח, נשארו ח׳ אמות התלוים על אחורי הקרשים שבמערב ושתי אמות התחתונות מגולות, זו מצאתי בברייתא דמס׳ מדות, אבל במסכת שבת אין היריעות מכסות את עמודי המזרח וט׳ אמות תלויות אחורי המשכן והכתוב בפ׳ זו מסייענו שכתוב ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, ואם כדברי ברייתא זו נמצאת פרוכת משוכה מן הקרסים ולמערב אמה עכ״ל רש״י ז״ל, וחובה עלינו ליישב ברייתא דמדות שסותרת למקרא מפורש, ונראה דברייתא זו ר׳ יוסי היא, תחלה נבין פלוגתא דר״י ורבנן ביומא (ד׳ נ״א ע״ב). שחכמים ס״ל ששתי פרוכות היו מבדילות בין הקדש ובין קה״ק וביניהם אמה, ור׳ יוסי אומר לא היה שם אלא פרוכת אחת שנאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קה״ק, ואמר בגמ׳ דרבנן אמרי לך הנ״מ במשכן אבל במקדש שני כיון דלא הואי אמה טרקסין ובמקדש ראשון הוא דהואי ואסתפקא להו לרבנן בקדושתי׳ אי כלפנים אי כלחוץ ועביד שתי פרוכות, והשתא צריך להבין מ״ט דר״י, ונראה דר״י לשטתי׳ שאמר בברייתא דמלאכת המשכן, המשכן ארכו שלשים ר׳ יוסי אומר ארכו שלשים ואחת אמה, וגם דברי ר״י אלה חידה סתומה, ובהכרח שסובר דאמה שבין עמודי המזרח היה קדוש בקדושת היכל, כי סובר שווי העמודים היו קבועים בצד מזרח העמודים והמסך היה תולה בצד מזרח העמודים, וע״כ ס״ל ג״כ לשטתיה שיריעות התחתונות כסו גם עמודי המזרח כיון שחלל זה נתקדש בקדושת המשכן, והשתא כיון דכתיב ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, והקרסים היו לסוף כ׳ אמה שמתחילים מצד מזרח העמודים נשאר מן הפרוכת עד כותל מערב י״א אמה שאותם י״א אמה היו שייכים לקה״ק, ולפ״ז גם בעמודים שלפני קה״ק היה ג״כ הפרוכת תלוי בצד מזרח העמודים תחת הקרסים ומשם ואילך היה קה״ק שהוא אמה שתחת העמודים שהוא במקום אמה טרקסין שהיה במקדש ראשון וי׳ אמות מן העמודים ולפנים לכן ס״ל דבבית שני לא היה רק פרוכת אחת כמו במשכן שהיה רק פרוכת אחת כי אמה האחת שהיה אצל העמודים שייכה לפנים, אחר שהיה דוגמתו במשכן, ורבנן ס״ל דמסך המשכן היה תולה בעמודים מצד מערב והחלל שבין העמודים לא היה קדוש בקדושת המשכן ולא היה מכוסה מן היריעות וכמו שמבואר במס׳ שבת, ולא היה במשכן כדוגמת אמה טרקסין, וע״כ נסתפקו בקדושתי׳ אי כלפנים אי כלחוץ ועביד שתי פרוכות, ותראה שבברייתא דמדות (סי׳ תכ״ב) ר׳ יהודה אומר מלמטה עורות אילם מאדמים וכו׳, כיצד היתה מדתן (צפון ודרום ט״ס) [רחבן] עשר אמות, ארכו שלשים אמה, עשר על עשר שבמערב בית קה״ק וכו׳, פרוכת היתה בסוף עשר אמות חולקת את הבית עשר אמות לפנים ועשרים לחוץ וכו׳, הרי שברייתא זו בעצמה סוברת שלא היה קה״ק רק עשר אמות, אך כל ברייתא זו מדברי ר׳ יהודה והוא לשטתו שחולק על ר׳ יוסי, וס״ל דפתחא בדרום קאי כי היו שם שתי פרוכ{ו}ת כמ״ש ביומא (דף נ״א ע״ב) ובכ״ז אחר דאנן קיי״ל כרבנן ששתי פרוכות היו, צדקו דברי רש״י שעובי העמודים לא היו מכוסות, וא״כ לשטת רש״י שסובר כר׳ נחמיה דעובי העמודים למעלה אמה, היו הקרשים מכוסות לאחורי המשכן ט׳ אמות, ולברייתא דמהמ״ש שסובר כר׳ יהודה דהקרשים כלים למעלה כאצבע, מבואר שם בסוף פ״ב שכסו באחורי המשכן כל העשר אמות:
(ז) וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵ֥ה יְרִיעֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם׃
You shall make woven panels of goat hair as a tent over the Tabernacle; eleven woven panels you shall make them.
[כב]
הובא בילק״ש רמז שע. וראה המשך הברייתא להלן אות לח., ובברייתא דמ״ט מדות (שם רמז תכב): יריעות אחרות היו למעלה מהן עשויות מנוצה של עזים עשתי עשרה יריעות שני סדרים סדר אחד של חמשה במערב ושל ששה במזרח וכו׳. וראה רש״י כאן: מנוצה של עזים. וע״ע רש״י שבת כח: אתיא בק״ו מנוצה של עזים וכו׳ ועיקר אהל דכתיב במשכן ביריעות עזים כתיב. וראה לעיל אות ה, ולהלן אות כג כד. ובמאור האפלה ועזים, יש אומרים שהוא מצמר העזים והיא שכבה דקה רכה תחת השער הקשה, וי״א שהיא נוצה דקה של העזניה והוא עוף גדול שאינו מצוי אלא במדבריות ואיי הים והוא אמרם ז״ל פרס ועזניה בישוב לא שכיחי וכך אמרו וכל מעשה עזים להביא דבר הנעשה מן העזניה ע״כ וכ״ה במדרש החפץ כאן. ובזה אפשר מיושב התנחומא להלן אות כג.
ועשית יריעת עזים... ארך היריעה האחת, היה מביא עשתי עשרה יריעות מן הנוצה של עזים, וארכה של כל אחת ואחת שלשים אמה, שנאמר ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות תעשה אותם אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו׳. (ברייתא דמלאכת המשכן)
[כג]
כ״ה בתנחומא הנדפס אות ט ועי״ש אות ו, ובילק״ש רמז שע וילקהמכ״ת פצ״ו. וברב״ח (לעיל אות יא) הביא בשם התנחומא: שמונה ועשרים באמה היתה גדולה היריעה ונס גדול היה היכן מצינו יריעה אחת כ״ח אמות ר׳ נחמיה אומר מעשה נסים היה ולשעה נבראה ונגנזה תדע לך שכתוב אורך היריעה האחת שלשים באמה מהיכן אתה מביאה וכו׳. וגירסתו נראית משובשת. וראה מ״ש בובר במבוא לתנ״י עמ׳ נב. ובעץ יוסף על התנחומא שם כתב: לכאורה משמע דפלוגתא הוא על יריעות עזים א״כ קשה הא יריעות עזים תרגם אונקלוס ומעזי פי׳ מנוצה של עזים וכמו שפירש״י וכו׳ וא״כ היו יכולים לעשות יריעות גדולות כמה שירצו, אלא האמת היא דפלוגתתם היא על עורות תחשים כדלעיל וכו׳ (ראה לעיל פכ״ה אות נז). ובזי״ר פירש שהכוונה על הפסוק דלהלן ומכסה עורות תחשים מלמעלה, והיה ארכה שלשים ורחבה עשרה. אמנם לשון המדרש: וממנה עשו יריעות, משמע שהכונה ליריעות עזים, שהרי עורות תחשים אינם נקראים יריעות. וכ״נ בס׳ גאון הגאונים דף קו. מפי׳ הרס״ג לשיר השירים: ונעשה להם נס רביעי שהזמין להם הקב״ה בעשיית המשכן בהמה שהיה עור שלה שלשים אמה אורך שנאמר אורך היריעה האחת שלשים באמה, ע״כ. וכ״כ בס׳ מעשה חושב פ״ד שלדברי התנחומא צ״ל שיריעות עזים היו מעור העזים ולא מהשער, (ראה אות כב וכד) ולא היו עזים ממש אלא חיה אחרת. עוד כ׳ לפרש שס״ל שמנוצת מין חיה זו הנמצאת במדבר נעשו כל היריעות ור״נ ס״ל שמעשה נס הי׳ ולשעה נבראת חיה שמנוצת כל בריה ממנה נעשה יריעה אחת של ל׳ אמה. והש״ך כ׳ על התנחומא: ויש לשאול מי הכריחו לר׳ יהודה לומר שהיא חיה, כי סתם עזים הם מין עזים מין בהמה, ולר׳ נחמיה ג״כ שאמר מעשה נסים היתה מי הכריחו לומר כן, והלא עושים כמה מיני בגדים מן שער של עזים, וכן הראיה שמביא שאמר הכתוב אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו׳, זו אינה ראיה על העזים שהם מעשה נסים, אם הנס היה באריגתן אינו מוכרח שיהיה גם הנס בעזים, אלא ההכרח הוא שאין לומר שהעזים הם עזים ממש, לפי שהעזים הם מסטרא דשמאלא ואין ראוי לעשות מהם כסוי על המשכן וכו׳, א״כ לזה אמר שאינה אלא מין חיה טהורה וכו׳, ע״כ. ראה לעיל אות כב. ממאור האפלה שהוא עזניה. ובתנחומא שם מסיים: ולא תאמר ביריעה אלא אף בקרשים היה מעשה נסים ומהיכן היו הקרשים וכו׳, עי״ש והובא להלן אות נב בבאור.
ועשית יריעת עזים... ארך היריעה האחת, ר׳ יהודה ור׳ נחמיה, ר׳ יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וממנה עשו יריעות ור׳ נחמיה אומר מעשה נסים היתה לשעה היתה נבראת ונגנזה, תדע לך שכתיב ועשית יריעות וגו׳ אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו׳ מי מביא לך יריעות של שלשים, מכאן אתה למד כדברי ר׳ נחמיה שהיה מעשה נסים. (תנחומא ישן ט׳)
[כד]
וכ״ה בכת״י מדרש הבאור. וראה לעיל אות כב, כג, ופכ״ה אות נב. וברלב״ג: יריעות עזים, הם עשויות מצמר הרך שאצל שרשי שער העזים, ע״כ ובהעמק דבר: ועשית יריעות עזים. כתב הפרחון שהוא מין צמר ידוע שנקרא כך ואין היו״ד והמ״ם של רבים אלא כך שמו. וכן את כביר העזים, כר מלא מזה הצמר. אבל בגמרא שבת דצ״ט על הכתוב טוו את העזים מבואר שהוא נוצה של עזים כפירש״י. ע״כ.
ועשית יריעת עזים, יריעות אלו נעשו משער העזים בלבד, וכן הוא אומר (שמות ל״ה:כ״ו) וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים. (מדרש הגדול)
[כה]
כ״ה בתנחומא הנדפס סי׳ ח (שם נוסף: לאהל, אני עשיתי לכם עננים שיהיו מגינים עליכם כאהל דכתיב (תהלים קה) פרש ענן למסך ואף אתם עשו מסך לפתח האהל, ע״כ). וכעי״ז בילקוט המכירי מלאכי 7. ובילק״ש רמז שסט התחלת המאמר על פסוק א: ואת המשכן תעשה עשר יריעות וכו׳ ומסיים בפסוק שלפנינו. וראה לעיל פכ״ה אות פ, וצרף לכאן. – בשהש״ר ב ד: ודגלו עלי אהבה וכו׳ אמר ר׳ ברכיה אפילו אותן הדגולין שדגל יעקב באביו המד״א (בראשית כז טז) ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו, אמר הקב״ה בהם אני משרה שכינתי הה״ד ועשית יריעות עזים. ומענין זה בזהר ח״ב קס. וראה תו״ש שם פכ״ז אות עג בבאור. וראה לעיל אות ב בביאור ממדרש אגדה.
ועשית יריעת עזים, זש״ה (מלאכי א׳:ב׳) אהבתי אתכם אמר ה׳ וכו׳. ראו מה חיבה אתכם, מן הארץ ועד הרקיע מהלך ה׳ מאות שנה וכן מרקיע ראשון לשני ומשני לשלישי ומשלישי לרביעי ומרביעי לחמישי ומחמישי לששי ומששי לשביעי ואין צריך לשער מטלפי החיות והכסא למעלה מכולם וראו מה חיבבתי אתכם שהנחתי כולם ואמרתי לכם עשו לי יריעות עזים ואבוא לשכון אצלכם וכו׳, ראו מה אני מחבב את התחתונים ויורד ושוכן תחת יריעות עזים שנאמר ועשית יריעות עזים. (תנחומא ישן סי׳ ח)
[כו]
כעי״ז במדרש תהלים פכ״ו (בהוצאת באבער אינו ועי״ש בהערות) וילקהמכ״ת שם, והובא בפי׳ רבעה״ת פקודי. ובבמדב״ר יב יג: את המשכן, שהוא שקול כנגד העולם שקרוי אוהל כשם שמשכן קרוי אוהל, כיצד כתיב בראשית ברא אלהים וכתיב נוטה שמים כיריעה ובמשכן כתיב ועשית יריעות עזים. (הובא בתו״ש בראשית א רמה). ובקונטרס אחרון ממדרש ילמדנו (הובא בביהמ״ד ח״ו ובאו״מ 226): א״ר יהודה ב״ר שלום מצינו שהיה המשכן שקול כנגד מעשה בראשית, ביום א׳ נבראו שמים וארץ וכתיב בהן נוטה שמים כיריעה ובמשכן כתיב ועשית יריעות. ובמדרש אגדה כאן: ועשית יריעות עזים, היריעות כנגד השמים, א״ר אבהו כל מה שיש למעלה יש למטה וכו׳ למעלה יריעות שנאמר נוטה שמים כיריעה ולמטה יריעות שנאמר ועשו יריעות עזים. וראה לעיל אות ד בבאור, ממדרש תדשא: כנגד השמים העליונים נעשה עשתי עשרה יריעות של אהל מועד וכנגד הרקיע נעשו עשר יריעות המשכן. וע״ע לעיל פכ״ה אות פ וש״נ. – במדרש אגדה כאן: כאהלי קדר כיריעות שלמה (שה״ש א ה) יריעות של מי שהשלום שלו ואלו הם שמים שנאמר נוטה שמים כיריעה, מה יריעותיו קבועים ואין להם טלטול אף ישראל אין להם טלטול, ע״כ. ובכת״י רמזי ר״י יריעות כנגד השמים וכו׳, עזים, כי השמים עזים וקשים וכתיב בהו חזקים כראי מוצק.
ועשית יריעת עזים, אמר ר׳ יעקב בר׳ אסי למה הוא אומר ה׳ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך (תהלים כ״ו:ח׳), בשביל ששקול כנגד בריאת עולם, כיצד בראשון כתיב (בראשית א׳:א׳) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וכתיב (תהלים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה, ובמשכן מה כתיב ועשית יריעות עזים. (תנחומא פקודי ב)
[כז]
כ״ה בתנחומא הנדפס אות י. ובשמו״ר נ ד: ואתה מוצא כל המשכן על הסדר נעשה בתחלה עשה את הקרשים וחברם ואח״כ היריעות ופרסם עליו שנאמר (להלן לו יד) ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן. ובחי׳ הרש״ש ומהרז״ו שם פירשו שסומך על הכתוב להלן מ יח–יט: ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו וכו׳ ויפרוש את האהל על המשכן. ולא כמו שנראה מפשוטו של הדרש דמפרש מה שכתב לאהל על המשכן היינו יריעות שש על הקרשים אלא כמו שדרשו בשבת כח. מובא להלן אות נג. משכן קרוי משכן ואין קרשים קרויים משכן וכן פירש״י כאן: על המשכן, לפרוש אתם על היריעות התחתונות, ובפי׳ הרא״ם משום שהיריעות התחתונות קרויות משכן, וכ״כ הר״ן בשם הר״ר יונתן לעיל אות ה בביאור. וכ״כ רש״י שבת צח: ד״ה ועשית: העליונות קרויות אהל כלומר לגג ומכסה, והתחתונות קרויות משכן עצמו שהן לנוי. ובהעמק דבר: לאהל על המשכן. אינו מכסה ממש על היריעות שש. אלא אהל בפ״ע ואולי היה טפח אויר ביניהם. שהרי אין אהל פחות מטפח. והיו מניחים כלונסאות ביניהם רחבות טפח והא דלא כתיבי בתורה הוא כמש״כ לעיל כ״ה כ״ו שלא נזכר בתורה אלא מה שבא נגד איזה ענין בסדר הבריאה. ולא תקשה מסוגיא דשבת דצ״ח ב׳ דחשיב אמה היותרת לכסות אמה דאדנים או דקרשים. ולדברינו היה נפחת טפח גובה האהל. הא ל״ק דע״כ ל״ד אמה שלמה שהרי מונה לר״י שתי אמות עודף והרי נפחת אצבע דעובי קרשים למעלה והשיפוע. אלא ל״ד. והיה אהלי המשכן שנים אהל התחתון של יריעות שש. ולמעלה ממנו אהל יריעות עזים. ע״כ וזה דוחק לחדש דבר כזה שאין לו שום יסוד ומקור בראשונים. וע׳ לעיל אות יג. ובספר מקדש אהרן כ׳ דבר מוזר שיריעות עזים הי׳ על עמודים שגבהן חמש עשר אמה והי׳ אהל של חמש אמות על יריעות שש וכבר סתר דבריו עד היסוד בס׳ בית ישראל, מעשה המשכן דף ח׳ עי״ש. וראה זהר ח״ב קס.
ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן, את מוצא כל מה שהיה במשכן על הסדר היה עשוי, תחילה עשה את הקרשים וחיברם ואחר כך עשה יריעות שיהא פורש עליהם, שנאמר ועשית יריעת עזים [לאהל על המשכן]. (תנחומא ישן ויקהל י)
[כח]
ראה תו״ש בראשית ג אות יג ולעיל פכ״ה אות קג וצרף לכאן. – בזהר ח״ב רלג: ת״ח בההוא דלבר כל מה דאוסיף גרע וכו׳ במה דלגאו כתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות, במה דלבר כתיב עשתי עשרה יריעות, אוסיף אתוון וגרע מחושבנא וכו׳, עי״ש.
עשתי עשרה יריעת, אמר חזקיה מנין שכל המוסיף גורע וכו׳, רב אשי אמר מהכא, עשתי עשרה יריעות (דל עיי״ן מהכא הוו להו שתים עשרה. רש״י.). (סנהדרין כט.)
[כח*]
ההמשך להלן אות לב.
יריעת עזים עשתי עשרה, ולמעלה הוא אומר עשר יריעות, אם עשר למה אחת עשרה, אוי להן המינין שכופרין בהלכה ואומרין לא ניתנו למשה אלא עשר הדיברות בלבד ואינן יודעין שהתורה והנביאים והכתובים ומשנה והלכות ואגדות ודקדוקים מן עשר הדיברות, תדע לך, כשם שהמשכן עשוי חתיכות חתיכות שנאמר (שמות ל״ט:ל״ג) קרסיו קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו, וכולן נחברין ונעשין אחד, דכתיב (שמות ל״ו:י״ח) לחבר את האהל להיות אחד ואומר והיה המשכן אחד, כך תורה נביאים וכתובים ומשנה כולן אחד, שכן את מוצא ואת המשכן תעשה עשר יריעות אלו עשר הדיברות וכתיב עשתי עשרה יריעות וחברת את חמשת היריעות אלו חמשה חומשי תורה וכו׳ ואת שש היריעות כנגד ששה סדרי משנה כו׳. (מדרש הגדול)
[כט]
דורש ע״ד רמז: יריעות – עריות. ועי׳ בזהר ח״ג עד.: כל זמנא דישראל עבדין רעותא דקב״ה קב״ה שוי מדוריה בכנסת ישראל וכל זמנא דישראל לא עבדין רעותא דקב״ה קב״ה לא שוי מדוריה בכנ״י וכו׳ וע״ד כתיב ערות אביך וערות אמך לא תגלה וכו׳, עי״ש כל הענין. ובזהר חדש סתרי תורה פ׳ אחרי: ועל דא בשעה שישראל היו בלב שלם לפני ה׳ מה היה פנים בפנים דבר ה׳ וזהו העריות הה״ד ערות אביך וערות אמך לא תגלה. וראה מש״כ במאמרי ״הזהר״ בספר היובל ל״סיני״, ירושלים תשי״ח, עמ׳ נו. – י״א עריות, נראה הכוונה לי״א סוגי עריות, ראה תו״ש יתרו פ״כ שמב, בשם הרס״ג.
עשתי עשרה יריעת, כנגד אחת עשרה עריות שלויקרא (ויקרא י״ח:ז׳-י״ז). (מדרש הגדול)
וְתַעֲבֵיד יְרִיעָן דְּמַעְזֵי לְפָרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא חֲדָא עֶשְׂרֵי יְרִיעָן תַּעֲבֵיד יָתְהוֹן.
Make drapes of goats hair for a covering over the Mishkan. Make eleven drapes.
עִזִּים – מַעְזֵי, מ״ם השימוש או יסוד השם?
א. ״וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים״ – ״וְתַעֲבֵיד יְרִיעָן דְּמַעְזֵי״. וכתב רש״י: ״יריעות עזים – מנוצה של עזים״ כפירושו לעיל ״ועזים כה ד) – נוצה של עזים. לכך תרגם אונקלוס וּמַעְזֵי הבא מן העזים. ולא עזים עצמם שתרגום של עזים עַזְיָא״. וכבר הוזכר שם שיש החולקים שאין היו״ד והמ״ם אותיות שימוש אלא מַעְזֵי הוא שמו. לכך נוטים גם דברי רא״ם על אתר שכתב:
ועשית יריעות עזים – מנוצה של עזים. כי פירוש ״עזים״ – הבא מן העזים, וכן תרגמו אנקלוס: ״ומעזי״, שפירושו מן העזים, כי תרגום ״עזים – עזייא״. ואם כן יחסר פה שני פעמים ״מן״, כאילו אמר: ועשית יריעות מן מעזי, שפירושו: מן מן העזים, כלומר מן הנוצה הבא מן העזים. וב״ושש ועזים״ (שמות כה ד) יחסר ״מן״ אחד, כאילו אמר: וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף כו׳ ושש ומן העזים. אך אם נפרש דברי אנקלוס שהכתוב קורא הבא מן העזים בשם עזים ונפרש גם כן ״יריעות עזים״ שהוא סמוך, שפירושו ועשית יריעות של הבא מן העזים, הנה לא יחסר כלום.
לְאֹהֶל – לִפְרָסָא או לְפָרָסָא?
ב. לשם אֹהֶל שתי הוראות: במשמעותו הרחבה אֹהֶל הוא מָעוֹן עשוי יריעות עור או אריג ובכגון זה מתורגם מַשְׁכְּנָא כגון, ״וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל״ (בראשית יח א) ״בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא״, ״וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה״ (בראשית ט כא) ״בְגוֹ מַשְׁכְּנֵיהּ״, ״צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים״ (בראשית יג ה) ״עָן וְתוֹרִין וּמַשְׁכְּנִין״. אבל אֹהֶל בהוראת כיסוי מתורגם פְּרָסָא כגון ״וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״ (שמות מ יט) ״וּפְרַס יָת פְּרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא״.
בפשוטו גם כאן ״וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״ משמעו ״להיות אהל״ כלשון ראב״ע ולדרך זו ״לְאֹהֶל״ מתפרש כשם עצם; לכיסוי. אבל רק מיעוט נוסחים תרגמו ״לִפְרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא״ כשם עצם, כתרגום ״וְעָשִׂיתָ מָסָךְ״ (פסוק לו) ״וְתַעֲבֵיד פְּרָסָא״, שם עצם. אבל ברוב הנוסחים גרסו ״לְפָרָסָא עַל מַשְׁכְּנָא״, כפועל. ומסתבר שגם לעיני רש״י עמד נוסח לְפָרָסָא שכן כתב: ״לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן – לִפְרֹשׂ אותן על היריעות התחתונות״. נמצא שפירש ״לְאֹהֶל״ כפועל; לְהַאֲהִיל, לכן הטעים ״לִפְרֹשׂ אותן״ בצורת פועל [כמו ״וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם״ (בראשית יג יב) ״וּפְרַס עַד סְדוֹם״]. אמנם יא״ר הביא את שני הנוסחים ולא הכריע. אבל מאזהרת ״משתבשין״ שבמסורה לת״א נראה שנוסח לְפָרָסָא כפועל הוא הנכון, וזה לשונה: ״לאהל דמיתרגם לפרסא – ב׳ דמשתבשין: יריעות עזים ודומיו״.
קליין, מסורה, כ\מ׳ 126. אמנם ההערה כתובה ללא ניקוד, אבל ברור שכוונתה לשלול לִפְרָסָא ולקיים לְפָרָסָא.
כלומר, בפסוקנו ״וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל״ ובפסוק הדומה ״וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן״ (שמות לו יד) צריך לתרגם ״לְפָרָסָא״. אבל ״וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים״ (פסוק לז) ״וְתַעֲבֵיד לִפְרָסָא״. וכן ״וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן ... הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל״ (במדבר ג כה) ״מַשְׁכְּנָא וּפְרָסָא״. וראה עוד בפסוק יד.
ות[ע]בד יריען דמעזן לפרס על משכנא חדא עשרה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשרה״) גם נוסח חילופי: ״חדישרי״.
יריען תעבד יתהון.
And you shalt make curtains of goats' hair to extend over the tabernacle: twelve curtains you shalt make them.
[ט] וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים – וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר י״י וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ (מלאכי א׳:ב׳). הַפָּסוּק הַזֶּה אֲמָרוֹ מַלְאָכִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם: הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי (מלאכי ג׳:ח׳). וְהֵם מְשִׁיבִים וְאוֹמְרִים לוֹ: בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ (מלאכי ג׳:ח׳). אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: דּוֹדוֹ שֶׁל מַלְאָכִי הָיָה מוֹכִיחָן, וְהֵן מְשִׁיבִין אוֹתוֹ, מַהוּ קְבַעֲנוּךָ. אָמַר רַבִּי לֵוִי: לָשׁוֹן עַרְבִי הוּא. עֲרָבִי כְּשֶׁהוּא מֵשִׂיחַ עִם חֲבֵרוֹ וְאוֹמֵר לוֹ מָה אַתָּה גּוֹזְלֵנִי, אוֹמֵר לוֹ מָה אַתָּה קוֹבְעֵנִי. הֱוֵי, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ. אָמַר לָהֶם: הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה, שֶׁאֵין אַתֶּם מוֹצִיאִין מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם וּתְרוּמוֹתֵיכֶם כָּרָאוּי. חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם. אָמְרוּ לוֹ: בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ. אָמַר לָהֶם: הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים, אֶחָד בְּכוֹר וְאֶחָד פָּשׁוּט, מִי נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים, הַבְּכוֹר. וְעֵשָׂו יָצָא תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי (בראשית כ״ה:כ״ה). הוּא הָיָה רָאוּי לִטֹּל שְׁנֵי חֲלָקִים, וְלֹא עָשִׂיתִי כֵן, אֶלָּא יַעֲקֹב נָטַל שְׁנֵי חֲלָקִים וְעֵשָׂו חֵלֶק אֶחָד, שֶׁיַּעֲקֹב אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֵל לָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן עֵשָׂו אָמַר לְיַעֲקֹב: נִסְעָה וְנֵלְכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדָּךְ (בראשית ל״ג:י״ב). אָמַר לוֹ עֵשָׂו: נְהַלֵּךְ שְׁנֵינוּ בְּיָחַד. אָמַר לוֹ יַעֲקֹב: טֹל עוֹלָמְךָ וַעֲבֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ, עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה (בראשית ל״ג:י״ד). אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר רַבִּי: חָזַרְתִּי עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאתִי שֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב לְשֵׂעִיר. וְאֵימָתַי הוּא הוֹלֵךְ. לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן וְגוֹ׳ (עבדיה א׳:כ״א). לְפִיכָךְ וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב, שֶׁהוּא שֻׁתָּף עִם עֵשָׂו וְאוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ, י״י בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְגוֹ׳ (דברים ל״ב:י״א-י״ב). וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה: יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ (משלי ה׳:י״ז). אָהַבְתִּי אֶתְכֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְאוּ כַּמָּה חִבַּבְתִּי אֶתְכֶם. מִן הָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּמִן הָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְעָבְיוֹ שֶׁל כָּל רָקִיעַ וְרָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. נִמְצְאוּ כֻּלָּם מַהֲלַךְ שִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה. וְטַלְפֵי הַחַיּוֹת מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אֵין צָרִיךְ לְשַׁעֵר לְמַעְלָה מִטַּלְפֵי הַחַיּוֹת. וְהַכִּסֵּא לְמַעְלָה מִכֻּלָּם. וּרְאוּ כַּמָּה חִבַּבְתִּי אֶתְכֶם שֶׁהִנַּחְתִּי אֶת הַכֹּל וְאָמַרְתִּי לָכֶם, וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים, עֲשֵׂה לִי יְרִיעוֹת עִזִּים וְאָבֹא לִשְׁכֹּן אֶצְלְכֶם. לְאֹהֶל, אֲנִי עָשִׂיתִי לָכֶם עֲנָנִים שֶׁיְּהוּ מְגִנִּים עֲלֵיכֶם כָּאֹהֶל, דִּכְתִיב: פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ (תהלים ק״ה:ל״ט), וְאַף אַם עֲשׂוּ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אִלּוּ הָיוּ הָאֻמּוֹת יוֹדְעִים מֶה הָיָה הַמִּשְׁכָּן וְהַמִּקְדָּשׁ יָפִים לָהֶם, בְּאָהֳלִיּוֹת וְקִסְטָרִיּוֹת הָיוּ מַקִּיפִין אוֹתָן לְשָׁמְרָן. לָמָּה? שֶׁעַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיָה הַדִּבּוּר יוֹצֵא וְנִכְנָס לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהֵן נִתְרָזִין. מִנַּיִן? שֶׁכָּךְ כְּתִיב: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי (דברים ה׳:כ״ב). אַתָּה הָיִיתָ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וְחָיִיתָ, אֲבָל הָאֻמּוֹת שׁוֹמְעִים וְנִתְרָזִים בְּתוֹךְ אָהֳלֵיהֶם וּמֵתִים. וְלֹא תֹּאמַר בַּמִּשְׁכָּן, אֶלָּא בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה יָפֶה לָהֶם. מִנַּיִן? שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה הָיָה סוֹדֵר בִּתְפִלָּתוֹ וְאוֹמֵר (מלכים א ח׳:מ״א): וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה, אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי. (מלכים א ח׳:מ״א-מ״ג). אֲבָל יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה, וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם (מלכים א ח׳:ל״ט). אִם הוּא תּוֹבֵעַ בָּנִים, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּהְיוּ מַכְעִיסִין לְפָנֶיךָ, אַל תִּתֶּן לוֹ. וְכֵן אִם תָּבַע נְכָסִים וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁעָתִיד לְבַעֵט בָּהֶן, אַל תִּתֶּן לוֹ. אֲבָל נָכְרִי, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן וְגוֹ׳. אֲבָל יִשְׂרָאֵל מַכִּירִין שִׁמְךָ וּכְבוֹדְךָ, וְאַתָּה צוֹפֶה מֵרֹאשׁ מַה יִּהְיֶה בַּסּוֹף, כִּי אַתָּה י״י כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ (יונה א׳:י״ד). וְלֹא תֹּאמַר בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה יָפֶה לָהֶם, אֶלָּא אֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאִלּוּלֵי הֵם, לֹא הָיָה מָטָר יוֹרֵד לָעוֹלָם וְלֹא הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת, שֶׁבִּזְכוּתָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְרִיחַ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֶעָתִיד לָבֹא אֻמּוֹת הָעוֹלָם רוֹאִים הֵיאַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְדַּבֵּק עִם יִשְׂרָאֵל, וְהֵם בָּאִים לְהִדַּבֵּק בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם (זכריה ח׳:כ״ג). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: עַד שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל תְּרוֹנוֹס שֶׁל שְׁתֵּי רַגְלַיִם. מִשֶּׁנִּבְנָה, נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם וְעָמַד בְּיִשּׁוּבוֹ. מִנַּיִן? שֶׁכֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְגָד הַנָּבִיא שֶׁיֹּאמַר לְדָוִד: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר י״י, הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי (שמואל ב ז׳:ה׳). וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: לֹא אַתָּה תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי (מלכים א ח׳:י״ט). וְאִלּוּ אַתָּה בּוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו (שמואל ב ז׳:י׳). וּנְטַעְתִּים אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וּנְטַעְתִּיו לְעוֹלָם, שֶׁהָעוֹלָם יִהְיֶה מִתְבַּסֵּס. עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל תְּרוֹנוֹס שֶׁל שְׁתֵּי רַגְלַיִם, מִשֶּׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדַּשׁ נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם. וְלֹא תֹּאמַר שֶׁבְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם, אֶלָּא אַף הַמִּשְׁכָּן הָיָה יָפֶה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם. לָמָּה? שֶׁעַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם שׁוֹמְעִין קוֹל הַדִּבּוּר וְנִתְרָזִין לְתוֹךְ אָהֳלֵיהֶם. לְפִיכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן שֶׁאֶהְיֶה מְדַבֵּר עִמְּךָ בְּתוֹכוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי מִתְאַוֶּה לִשְׁכֹּן אֵצֶל בָּנַי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כָּךְ, הִתְחִילוּ אוֹמְרִים: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לָמָּה אַתָּה מַנִּיחַ לָעֶלְיוֹנִים וְיוֹרֵד לַתַּחְתּוֹנִים, י״י אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם (תהלים ח׳:ב׳), כָּךְ הוּא שִׁבְחֲךָ שֶׁתְּהֵא בַּשָּׁמַיִם. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֵּיכֶם, שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה כְּמוֹ שֶׁאֲמַרְתֶּם לִי. אָמַר חֲבַקּוּק: אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר פָּארָן סֶלָה, כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ (חבקוק ג׳:ג׳). בַּתְּחִלָּה כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וְאַחַר כָּךְ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. אָמַר לָהֶם דָּוִד: שׂוֹחֵק הוּא עֲלֵיכֶם, הוֹדוֹ נוֹתֵן עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם י״י, כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ, הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ (תהלים קמ״ח:י״ג), וְאַחַר כָּךְ עַל שָׁמַיִם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וּמָה אַתֶּם תְּמֵהִים עַל זוֹ, רְאוּ מָה אֲנִי מְחַבֵּב אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁאֲנִי יוֹרֵד וְשׁוֹכֵן בְּתוֹךְ יְרִיעוֹת עִזִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חַיָּה טְהוֹרָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בַּמִּדְבָּר וּמִמֶּנָּה עָשׂוּ יְרִיעוֹת. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיְתָה וּלְשָׁעָה נִבְרֵאת וְנִגְנְזָה. תֵּדַע לְךָ, שֶׁכָּתוּב וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִים, מֵהֵיכָן אַתָּה מֵבִיא יְרִיעוֹת שֶׁל שְׁלֹשִׁים אַמָּה. מִכָּאן אַתְּ לָמֵד כְּדִבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. וְלֹא תֹּאמַר בַּיְרִיעָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ בַּקְּרָשִׁים הָיָה מַעֲשֵׂה נִסִּים. וּמֵהֵיכָן הָיוּ הַקְּרָשִׁים? יַעֲקֹב אָבִינוּ נָטַע אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לְמִצְרַיִם. אָמַר לְבָנָיו: בָּנַי, עֲתִידִים אַתֶּם לְהִגָּאֵל. מִכָּאן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לוֹמַר לָכֶם מִשֶּׁאַתֶּם נִגְאָלִין, שֶׁתַּעֲשׂוּ לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן, אֶלָּא עִמְדוּ וְנִטְעוּ אֲרָזִים מֵעַכְשָׁו, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיֹּאמַר לָכֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ אֶת הַמִּשְׁכָּן, יִהְיוּ הָאֲרָזִים מְתֻקָּנִים לָכֶם. מִיָּד עָמְדוּ וְנָטְעוּ וְעָשׂוּ כֵּן. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, יָרַד בְּיַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁהָיָה קָשֶׁה שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאוֹתָן הָאֲרָזִים הָיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הֵיאַךְ שִׁירָה אוֹמְרִים? שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי י״י. וְאֵין אָז אֶלָּא שִׁירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה (שמות ט״ו:א׳). וְאֵימָתַי? כְּשֶׁנַּעֲשָׂה מֵהֶן הַמִּשְׁכָּן. כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה עַל הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לוֹ: וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצִי שִׁטִּים עֹמְדִים (שמות כ״ו:ט״ו). וְעָשִׂיתָ קְרָשִׁים לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים, אוֹתָן שֶׁהִתְקִין לָהֶן יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. עֹמְדִים, אוֹתָן שֶׁהֻעְמְדוּ קֹדֶם לָכֵן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִינֵי אֲרָזִים הָיוּ, וּמִכֻּלָּם לֹא נִבְחַר אֶלָּא שִׁבְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן, אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו (ישעיהו מ״א:י״ט). בְּרוֹשׁ, אֶלַטִין. תִּדְהָר, אִיסְפוּ נְרַמוּז. תְּאַשּׁוּר, פִּקְסִינוֹן. וְנִקְרָא תְּאַשּׁוּר, שֶׁהוּא מְאֻשָּׁר מִכָּל מִינֵי אֲרָזִים. וּמִכֻּלָּם לֹא נִבְחַר אֶלָּא הַשִּׁטָה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲצֵי שִׁטִּים. לָמָּה קוֹרֵא אוֹתָם עֲצֵי שִׁטִּים? כְּדֵי לְרַפֹּאת מַה שֶּׁעֲתִידִין לַעֲשׂוֹת בַּשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים (במדבר כ״ה:א׳). וְלֹא תֹּאמַר בָּאָרוֹן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה, אֶלָּא אֲפִלּוּ כָּל אָרוֹן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין, צְרִיכִין לִתֵּן אֶרֶז שֶׁל שִׁטָּה בּוֹ. דָּבָר אַחֵר, חָטְאוּ בַּשִּׁטִּים, וְלָקוּ בַּשִּׁטִּים, וּמִתְרַפְּאִין בַּשִּׁטִּים. חָטְאוּ בַּשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים. לָקוּ בַּשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה (במדבר כ״ה:ט׳). וּמִתְרַפְּאִין בַּשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲצִי שִׁטִּים. אַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹּא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁעָמַד פִּינְחָס וְהֵשִׁיב אֶת הַחַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְגוֹ׳ (במדבר כ״ה:י״א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מְרַפֵּא אֶת הַשִּׁטִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מַיִם וּמַעְיָן מִבֵּית י״י יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים (יואל ד׳:י״ח).
[Siman 9]
And thou shalt make curtains of goats’ hair for a tent (Exod. 26:7). Scripture says elsewhere in allusion to this verse: I have loved you, saith the Lord, yet ye say: “Wherein hast thou loved us?” (Mal. 1:2). Malachi uttered this verse in rebuking Israel. He said to them: Will a man rob God? Yet ye rob Me (ibid. 3:8). And they replied: Wherein have we robbed thee
Their response seems to indicate that they were robbing the prophet and not the Almighty.
? (ibid.). Our sages declared: Malachi rebuked his generation, but they replied to him: Wherein have we robbed Thee?
What is the meaning of Wherein have we robbed Thee? R. Levi stated: It is an Arabic expression. Whenever an Arab argues with his neighbor and says to him, “What are you stealing from me?” the other responds, “What are you stealing from me?” Hence, in response to Wherein have we robbed Thee, He replied: You robbed Me of the tithe and the offering that you failed to bring Me from your own tithes and offerings, as is proper. And then He said to them: I have loved you. And they retorted: Wherein hast Thou loved us? Whereupon He answered: Was not Esau Jacob’s brother, yet He loved only Jacob. He permitted him to eat in this world and to inherit the world-to-come.
Normally, if a man has twins, and one is firstborn, the other is considered just another child. Who receives two portions? The firstborn. However Esau was the firstborn, as it is said: And the first came forth ruddy (Gen. 25:25), and was entitled to a double portion, but I did not do that. Instead, Jacob received two portions. That is why, when Esau said to Jacob: Let us take our journey, and let us go, and I will go before thee (ibid. 33:12), Esau was saying to him: “Let us go together.” Jacob replied: Take your possessions and go forth,
He was fearful that Esau would take revenge for his stealing the birth-right.
as it is said: Let my lord, I pray thee, pass over before his servants, and I will journey on gently according to the pace of the cattle that are before me, and according to the pace of the children, until I come unto my Lord, unto Seir (ibid., v. 14).
R. Jacob BeRabbi said: I have searched the entire Scripture and have found no statement that Jacob went to Seir. When did he go there? After he departed for the hereafter, as it is said: And a savior shall come up on Mount Zion (Obad. 1:21); Therefore, And he loved Jacob suggests that though he associates with Esau and partakes of the pleasures of this world, in the world-to-come, He spreadeth abroad his wings, beareth them upon his pinions … the Lord alone did lead him (Deut. 32:11–12). And so, Solomon said: Let them be thine own, and not strangers’ with thee (Prov. 5:17).
I have loved you (Mal. 1:2). The Holy One, blessed be He, said: See how much I love you. The distance of the earth to the firmament is a distance of five hundred years’ journey, and the distance from the first firmament to the second firmament is also a distance of five hundred years’ journey, and the distance from each firmament to the next is another five hundred years’ journey, making the total distance through the universe a seven thousand years’ journey.
The seven firmaments plus the intervening areas total a distance of seven thousand walking years.
And the step of the beastsThe legendary beast that draws the Divine Chariot (Hagigah 13a).
is a distance of five hundred and fifteen years’ journey, and there is no need to estimate the distance above the hoofs of the beasts to the heavenly throne! And the Throne is above them all.
Yet see how much I love you that I leave all of this because of my love for you to tell you: And thou shalt make curtains of goats’ hair for a tent (Exod. 26:7). Make for Me curtains of goats’ hair that I may come to dwell among you.
For a tent (ibid.). I made clouds that sheltered you like a tent, as it is written: He spread a cloud for a screen (Ps. 105:39). And you shall also make the screen for the door of the tent (Exod. 39:39).
R. Joshua the son of Levi declared: If the nations had known how important the Tabernacle and the Sanctuary were to them, they would have encircled them with tents and forts to protect them. Even before the Tabernacle was erected, the word of God had gone forth into the homes of the idolatrous people and caused them to become panic-stricken. Whence do we know this? It is written: For who is there of all flesh, that hath heard the voice of the living God speaking out of the midst of fire, as we have, and lived? (Deut. 5:23). You hearkened to His voice and have survived, but the idolatrous people, on hearing (His voice), became panic-stricken within their tents and perished.
You must not say that the Sanctuary alone was precious to them, for the Temple was also precious. How do we know this? Solomon indicated it in his prayer: Moreover concerning the stranger that is not of Thy people Israel, when he shall come out of a far country for Thy name’s sake—for they shall hear of Thy great name, and of Thy mighty hand, and of Thine outstretched arm—when he shall come and pray toward this house, hear Thou in heaven Thy dwelling-place, and do according to all that the stranger calleth to Thee for; that all the peoples of the earth may know Thy name, to fear Thee, as doth Thy people Israel, and that they may know that Thy name is called upon this house which I have built (I Kings 8:41–43). However, when an Israelite prays before You in this Temple, Grant him all that his heart seeks, for You alone know what is in the heart of every man (ibid., v. 39). But if he should ask for children, and You know that they will provoke You to anger, do not give them to him. Similarly, if he desires property, and You know that in the future he will rebel against You because of it, do not give it to him, but for the non-Jew: Do according to all that the stranger calleth to Thee for, that all the people of the earth may know, etc. Israel, however, is aware of Thy name and Thy glory, and You can foresee at the beginning what will finally happen, for You are God, and whatever You desire, You can do.
Do not say that the Temple alone was important to them (the peoples of the world), for Israel is also important to them. Were it not for Israel, the rain would never descend and the sun would never shine. It is on their account that the Holy One, blessed be He, causes the sun to shine in this world. In the future the idolatrous nations will recognize that the Holy One, blessed be He, is attached to Israel, and they, too, will come to cleave to Israel, as it is said: We will go with you, for we have heard that God is with you (Zech. 8:23).
R. Samuel the son of Nahman said: Prior to the erection of the Temple, the world rested on a foundation of two pillars, but after it was built the world became firmly established and He stood in His dwelling place. How do we know this? (That is what the Holy One, blessed be He, told Gad the prophet when He said: Go and tell My servant David: “Thus saith the Lord: Shalt thou build for Me a house for Me to dwell in?” [II Sam. 7:5]. However, following that it is written: Nevertheless, Thou shalt not build the house, but thy son that shalt come out of thy loins, he shall build the house for My name [I Kings 8:19]. But if you should build it, then, as it is said:)
Etz Joseph suggests that this text is out of place.
I will appoint a place for My people Israel, and will plant it, that they may dwell in their own place (II Sam. 7:10). “I will plant them” is not written in this verse, but rather plant it, indicating that the world would then be firmly established.
Before the Temple was established the world rested on a foundation of two pillars, but after the Temple was erected, the world became firmly established. You should not assert that the Temple alone made the world secure, for the Sanctuary was also vitally important to the nations of the world. Why was that? Prior to the erection of the Temple, the idolatrous nations, upon hearing the voice of the Lord, became panic-stricken within their tents. The Holy One, blessed be He, therefore, said to Moses: Make Me a Sanctuary, that I may speak with thee in it. Furthermore, I am anxious to dwell among My children. When the ministering angels heard that, they began to cry out: Master of the Universe, why do you leave the heavenly spheres in order to descend to the lower spheres? O Lord, our God, how glorious is Thy name in all the earth! Whose majesty is rehearsed above the heavens (Ps. 8:2). Such is Your glory that You should remain in heaven. Whereupon the Holy One, blessed be He, replied: Be assured, I am doing what you told Me. Habakkuk said: God cometh from Teman, and the Holy One from Mount Paran. His glory covereth the heavens, and the earth is full of His praise (Hab. 3:3).
At first, His glory extended over the heavens, but later the earth was full of His praise. David said to them: He mocks you, for His praise extends over the earth, as it is said: Let them praise the name of the Lord, for His name alone is exalted; His glory is above the earth and heaven (Ps. 148:13). The Holy One, blessed be He, continued: Why do you wonder about this? Observe how very much I love the earthly beings that I shall descend and dwell behind a curtain of goats’ hair for their sake. As it is said: Thou shalt make curtains of goats’ hair (Exod. 26:7).
R. Judah and R. Nehemiah discussed this matter.
See above, sect. 6.
R. Judah was of the opinion that the animal from which they made the curtain was a large, pure animal that roamed the desert. R. Nehemiah maintained that it was a miraculous event. It was created for that particular moment, and then it disappeared. You may know that this is so from the scriptural verse: And thou shalt make curtains of goats’ hair, and the length of each curtain shall be thirty cubits (ibid., v. 8). How else could one possibly obtain a curtain thirty cubits in length (other than from a miraculous creation)? From this you learn that it must have been as R. Nehemiah stated. However, you must not be of the opinion that the curtains alone came from a miraculous event, for the cedar beams did likewise. Where did the cedar beams come from? Jacob our patriarch planted them at the time he descended to Egypt. He told his children: My sons, ultimately you will be redeemed from this place, and the Holy One, blessed be He, will say to you: “You will be redeemed,” so that you may build a Sanctuary for Him. Therefore, go plant cedar trees now so that when He commands you to erect a Sanctuary for Him, beams of cedar will be available. Forthwith they arose and planted as he had commanded them to do.
Our sages of blessed memory said: And the middle bar in the midst of the boards (ibid., v. 28). They went down to Egypt with Jacob our patriarch, for it was difficult for them to bolt the boards from end to end. Furthermore, these cedars intoned a song before the Lord. Whence do we know that they sang a song? Because it is written: Then shall all the trees of the world sing for joy before the Lord (Ps. 96:12). The word then is employed in reference to a song, as is said: Then sang Moses (Exod. 15:1). When did that occur? At the time the Sanctuary was erected from them. The Holy One, blessed be He, commanded Moses concerning the Tabernacle: And thou shalt make the boards for the Tabernacle of acacia wood, standing up (ibid. 26:15). “Thou shalt make boards” is not written here, but rather Thou shalt make the boards standing, that is, they should use those boards that their fathers had previously prepared for them. The word standing refers to the boards that were already in existence.
R. Samuel the son of Nahman held: There are twenty-four varieties of cedar, but only seven were selected, as it is said: I will plant in the wilderness the cedar, the acacia tree, and the myrtle, and the oil-tree; I will set in the desert the cypress, the plane tree, and the larch together (Isa. 41:19). The cypress refers to the fir tree; the plane tree to the maple; the larch to the boxwood tree. It was called te’ashur (“larch”) because it was the most fortunate (me’ushar) of all cedars. From among them all only the acacia tree was selected, as it is said: The Tabernacle of acacia-wood. Why did He call them shittim (“acacia”)? He did so in order to offset what would ultimately transpire at Shittim (i.e., Israel’s sin), as it is said: And Israel abode in Shittim (Num. 25:1).
Where they engaged in harlotry with the Moabites (see Num. 25).
You must not believe that only the Tabernacle made by Moses was constructed with acacia-wood. Indeed, every ark that the people of Israel constructs must have boards of acacia-wood in it.
Another explanation. They sinned at Shittim, they were smitten at Shittim, and they were healed by means of Shittim. They sinned at Shittim; as it is said: And Israel abode in Shittim (Num. 25:4); they were smitten at Shittim, as it is said: And those that died by the plague (ibid., v. 9); and they were healed by means of Shittim, as it is said: Boards of acacia (shittim) wood. You find that they did not leave that place until Phinehas arose and turned away His wrath, as it is said: Phinehas the son of Eleazar, the son of Aaron the priest, hath turned My wrath away from the children of Israel (ibid., v. 11). The Holy One, blessed be He, declared: In the world-to-come I will heal at Shittim, as it is said: And it shall come to pass in that day, that the mountains shall drop down sweet wine, and the hills shall flow with milk, and all the brooks of Judah shall flow with waters, and a fountain shall come forth of the house of the Lord, and shall water the valley of Shittim (Joel 4:18).
[ז] ועשית יריעות עזים וגו׳ (שמות כ״ו:ז׳). זש״ה אהבתי אתכם אמר ה׳ (מלאכי א׳:ב׳), הפסוק הזה מי אמרו, מלאכי [אמרו], אימתי בשעה שהיה מוכיח את ישראל, אמר להן מלאכי, היקבע אדם אלהים (שם ג׳:ח׳), השיבו אותו במה קבענוך (שם), אמרו רבותינו דורו של מלאכי היה מוכיחן והן משיבין אותו, אמר להן היקבע אדם אלהים, אמר ר׳ לוי לשון ערבי הוא, ערבי בא להשיח עם חבירו יאמר לו האת גוזלינו האת קובעינו, היקבע אדם אלהים, ואמר ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה (שם) שאין מוציאין אותו כראוי, חזר ואמר להן הלא אח עשו ליעקב (שם א׳:ב׳), ואתם אומרים במה אהבתנו (שם), בנוהג שבעולם מי שיש לו בנים אחד בכור ואחד קטן מי נוטל הרבה הבכור, עשו יצא תחילה, שנאמר ויצא הראשון אדמוני (בראשית כ״ה:כ״ה), הוא היה ראוי ליטול שני חלקים, ולא עשיתי כך, אלא יעקב נטל שני חלקים, העולם הזה והעולם הבא, כך עשו אמר ליעקב נסעה ונלכה וגו׳ (בראשית ל״ג:י״ב), נהלך שנינו בעולם, אמר לו יעקב טול עולמך ועבור, שנאמר יעבור נא אדוני לפני עבדו וגו׳ עד אשר אבוא אל אדוני שעירה (שם שם:י״ד). אמר ר׳ יעקב חזרתי על כל המקרא אם הלך יעקב שעירה אם לא הלך, ולא מצאתי, ואימתי הוא הולך לעתיד לבא, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו׳ (עבדיה א׳:כ״א), לפיכך ואוהב את יעקב, יעקב שותף עם עשו בעולם הזה, (אני) [אבל עשו אינו] שותף עם יעקב לעולם הבא, אמר שלמה יהי לך לבדך ואין לזרים אתך (משלי ה׳:י״ז).
[ח] אהבתי אתכם אמר ה׳ (מלאכי א׳:ב׳). ראו מה חיבה אתכם, מן הארץ ועד הרקיע מהלך ה׳ מאות שנה, וכן מרקיע ראשון לשני ומשני לשלישי ומשלישי לרביעי ומרביעי לחמישי ומחמישי לששי ומששי לשביעי, ואין צריך לשער מטלפי החיות, והכסא למעלה מכולם, וראו מה חיבבתי אתכם שהונחתי כולם, ואמרתי לכם עשו לי יריעות עזים ואבוא לשכון אצליכם, אמר ר׳ יהושע בן לוי אילו היו אומות העולם יודעים, מה היה המשכן טוב להם, היו מקיפין אותו אהליות וקסתריות, למה עד שלא הוקם המשכן היה הדיבור יוצא ונכנס לתוך אהליהם של אומות העולם והיו נתרזים, שנאמר כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (דברים ה׳:כ״ב), אתה היית שומע וחי, אבל אומות העולם היו שומעים ונתרזים בתוך אהליהם. ולא תאמר במשכן אלא אפילו בית המקדש היה יפה להם, מנין הוא ששלה סידר בתפלתו, וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא וגו׳ (מלכים א ח׳:מ״א), אתה תשמע השמים וגו׳ (שם שם:מ״ג), אבל ישראל כשהיה בא להתפלל מה אומר, ונתת לאיש (כדרכיו) [ככל דרכיו] אשר תדע את לבבו וגו׳ (שם שם:ל״ט), אבל הנכרי בין עושין ובין שאין עושין תן לו כל מה שהוא תובע, למען [ידעון] כל עמי הארץ וגו׳ (מלכים א ח׳:מ״ג), לפיכך בית המקדש היה יפה לאומות העולם, [אמר ר׳ שמואל בר נחמן עד שלא נבנה בית המקדש היה העולם עומד על תרנוס של שני רגלים, אבל משנבנה בית המקדש נתבסס העולם ועמד בישיבו, ולא תאמר בית המקדש, אפילו המשכן היה יפה לאומות העולם], לפיכך אמר הקב״ה למשה עשה לי משכן, שאני מתאוה לשכון אצל בני, כיון ששמעו מלאכי השרת כן אמרו לפניו רבונו של עולם למה אתה מניח עליונים ויורד לתחתונים, שבחך הוא שתהא בשמים, אשר תנה הודך על השמים (תהלים ח׳:ב׳), אמר להם הקב״ה חייכם שאני עושה כשם שאמרתם, אמר חבקוק הנביא, אלוה מתימן יבא (חבקוק ג׳:ג׳), ואחר כך ותהלתו מלאה הארץ (שם), אמר להם הקב״ה ומה אתם תמהים על זה, ראו מה אני מחבב את התחתונים ויורד ושוכן תחת יריעות עזים, שנאמר ועשית יריעות עזים.
[ט] ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. ר׳ יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וממנה עשו יריעות, ור׳ נחמיה אומר מעשה נסים היתה, לשעה היתה נבראת ונגנזה, תדע לך שכתיב ועשית יריעות וגו׳, אורך היריעה האחת שלשים באמה וגו׳, מי מביא לך יריעות של שלשים, מכאן אה למד כדברי ר׳ נחמיה שהיה מעשה נסים, [ולא תאמר ביריעה אלא אפילו בקרשים היה מעשה נסים], מהיכן היו הקרשים, יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים, אמר לבניו בני עתידים אתם להגאל מכאן, והקב״ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלים עשו לי משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים, בשעה שיאמר לכם לעשות משכן, והארזים מצויין בידכם, מיד עשו כשאמר להם אביהם, עמדו ונטעו ארזים.
אמרו רבותינו הבריח התיכון ירד ביד יעקב למצרים, שהיה משמש מן הקצה אל הקצה, לא עשה אלא היו הארזים אמרו שירה, הוא שדוד אומר אז ירננו כל עצי היער וגו׳ (תהלים צ״ו:י״ב), אין אז אלא שירה שאומר להקב״ה, ואומר אימתי יעשה משכן, וכשאמר הקב״ה [למשה] שיעשה את המשכן, מה אמר לו ועשית את הקרשים למשכן, אותם הקרשים שהתקין, להם אביהם. אמר ר׳ שמואל בר נחמני כ״ד מיני ארזים היו, ומכלם לא נבחר אלא ז׳, שנאמר אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו (ישעיהו מאי ט), ברוש אלטיין, תדהר (איספרנמין) [איספנדמון], תאשור (נקשנון) [פקסנון] שהוא מאושר מכל מיני ארזים, ומכולם לא נבחר אלא השיטה בלבד, [שנאמר] עצי שטים, ולמה קרא אותה שטים, אלא כדי לרפאות מה שעשו ישראל בשטים. ד״א עצי שטים, חטאו בשטים, ולקו בשטים, חטאו בשטים וישב ישראל בשטים (במדבר כ״ה:א׳), ולקו בשטים ויהיו המתים במגפה (שם שם:ט׳), ולא זזו משם עד שנתרפאו, עמד פנחס והחזיר את החימה מהם, שנאמר פנחס בן אלעזר וגו׳ (שם שם:י״א), אמר הקב״ה לעולם הבא אני מרפא את השטים, שנאמר והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב, (ואפיקי) [וכל אפיקי] יהודה ילכו מים ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד׳:י״ח).
חסלת פרשת תרומה
[7] (Exod. 26:7:) THEN YOU SHALL MAKE TENT SHEETS OF GOATS' HAIR <FOR A TENT OVER THE TABERNACLE;>…. This text is related (to Mal. 1:2): I HAVE LOVED YOU, SAYS THE LORD.
Tanh., Exod. 7:9.
Who spoke this verse? Malachi spoke it. When? When he rebuked Israel. Malachi said to them (in Mal. 3:8): WOULD ANYONE ROB GOD? <YET YOU ARE ROBBING ME.> They answered him (ibid., cont.): HOW ARE WE ROBBING YOU? Our masters have said of the generation of Malachi: He rebuked them, and they answered him. He said to them (ibid.): WOULD ANYONE ROB (QB') GOD? R. Levi said: That (i.e., QB') is an Arabic word.RH 26ab; M. Pss. 57:2.
When an Arab comes to talk with his companion <and> says to him: Are you stealing (GNB) from us? <he says:> Are you robbing (QB') us? (Ibid.:) WOULD ANYONE ROB (QB') GOD. Then he said (ibid., cont.): BUT YOU SAY: HOW ARE WE ROBBING YOU? IN THE TITHE AND THE PRIESTLY SHARE, because they are not collecting them properly. Again he said to them (in Mal. 1:2): IS NOT ESAU JACOB'S BROTHER? And you say (ibid.): HOW HAVE YOU LOVED US? By universal custom, when someone has two sons, one first-born and one younger, who receives the most? The first-born. Esau came out < of the womb> first, as stated (in Gen. 25:25): THE FIRST (i.e., Esau) CAME FORTH RUDDY. It was proper for him to receive two shares, but I did not act in this way. Instead Jacob received two shares, this world and the world to come. Esau said so to Jacob (in Gen. 33:12): LET US GO ON OUR JOURNEY…. Let both of us walk in the world <together>.Gen. R. 78:14; Deut. R. 1:20; Tanna deve Eliyahu Zuta 19; y‘AZ 2:1 (40c); cf. T‘AZ 3:4; PRE 37.
Jacob said to him: Take your world and go away. Thus it is stated (in Gen. 33:14): PLEASE LET MY LORD GO AWAY…, UNTIL I COME TO MY LORD IN SEIR. R. Jacob said: I went through all the Scripture <to see> whether Jacob did or did not go to Seir, and I found no < indication that he did so>. Then when is he going <there>? In the Age to come, as stated (in Obad., vs. 21): FOR SAVIORS SHALL GO UP ON MOUNT ZION <TO JUDGE THE MOUNTAIN OF ESAU,>…. Therefore (in Mal. 1:2): YET I HAVE LOVED JACOB. Jacob is a partner with Esau in this world; {I <am a> } [but Esau is no] partner with Jacob in the world to come. Solomon said (in Prov. 5:17): LET IT BE FOR YOU ALONE AND NOT FOR STRANGERS ALONG WITH YOU.
[8] (Mal. 1:2:) I HAVE LOVED YOU, SAYS THE LORD. See how he has cherished you. From the earth to the sky is a journey of five hundred years.
Hag. 13a (bar.); yBer. 1:1 (2c).
And likewise from the first sky to the second, from the second to the third, from the third to the fourth, from the fourth to the fifth, from the fifth to the sixth, and from the sixth to the seventh. Now it is unnecessary to calculate from the hoofs of the beasts (in Ezek. 1:5–13),For these calculations, see Hag. 13a (bar.)
but the throne is above all of them. See how I cherished you! <I loved you so much> that I forsookThe translation here follows the parallel text in Tanh., Exod. 7:9. The Buber text has the passive (hophal), “I was forsaken.”
them all and said to you: Make me tent sheets of goats' hair, and I will come to dwell with you. R. Joshua ben Levi said: If the peoples of the world had known how good the Tabernacle was for them,Lev. R. 1:11; Numb. R. 1:3.
they would have surrounded it with encampments and fortifications.Lat.: castra.
Why? Before the Tabernacle was erected, the divine word went forth and entered into the midst of the tents belonging to the peoples of the world. Then they were seized with panic, since it is stated (in Deut. 5:23 [26]): FOR WHO IS THERE OF ALL FLESH THAT HAS HEARD THE VOICE OF THE LIVING GOD FROM THE MIDST OF THE FIRE, AS WE HAVE, AND LIVED? You heard it and are alive, but the peoples of the world heard it and were seized with panic in the midst of their tents. And you should not only say < this > about the Tabernacle, but even the Temple was good for them. Where is it shown? That is what Solomon ordained in his prayer (in I Kings 8:41, 43 // II Chron. 6:32, 33): AND LIKEWISE, <WHEN> THE FOREIGNER, WHO IS NOT OF YOUR PEOPLE ISRAEL, <COMES FROM A FAR COUNTRY FOR THE SAKE OF YOUR NAME>…, MAY YOU HEARKEN UNTO <HIM IN YOUR> HEAVENLY <ABODE>….Above, Tanh. (Buber), Gen. 6:14.
But when Israel came to worship, what does he say (in vs. 39)? AND GIVE TO EACH ONE ACCORDING TO [ALL] HIS WAYS, SINCE YOU KNOW HIS HEART…. Yet in the case of the foreigner, whether they do or do not do <what is right >, give him whatever he asks, (according to vs. 43, cont.) SO THAT ALL THE PEOPLES OF THE EARTH [MAY KNOW] <YOUR NAME>…. Therefore, the Temple was good for the peoples of the world. [R. Samuel bar Nahman said: Before the Temple was built, the world rested upon a throneGk.: thronos.
of two legs; but since the Temple has been built, the world is firmly establishedRt.: BSS; cf. Gk.: basis.
and stands in its place. And you should not <only> say: The Temple. Even the Tabernacle was good for the peoples of the world.] Therefore the Holy One said to Moses: Make me a tabernacle (rt.: ShKN), because I desire to dwell (rt.: ShKN) with my children. When the ministering angels heard that, they said to him: Sovereign of the World, why are you leaving heavenly beings and descending to earthly beings? Your glory is that you <dwell> in the heavens, YOU WHO (according to Ps. 8:2 [1]) HAVE SET YOUR MAJESTY OVER THE HEAVENS. The Holy One said to them: By your lives, I am doing just as you said. Habakkuk said (in Hab. 3:3): GOD IS COMING FROM TEMAN. Then afterwards (in the same verse): AND THE EARTH IS FULL OF HIS PRAISE. The Holy One said to them: Now how are you surprised over this? Look at how I cherish the earthly beings, so as to descend and dwell under tent sheets of goats' hair. Thus it is stated (in Exod. 26:7): THEN YOU SHALL MAKE TENT SHEETS OF GOATS' HAIR.
[9] R. Judah and R. Nehemiah differ.
Above, 7:5; Tanh., Exod. 7:6, 9; PR 33:10; cf. Shab. 28a; yShab. 2:1 (4d); Eccl. R. 1:9:1.
R. Judah says: A large, clean beast was in the desert, and out of it they made tent sheets. R. Nehemiah says: It was a miracle. It was created for a time and hidden away. You yourself know that it is written (in Exod. 26:7–8): THEN YOU SHALL MAKE TENT SHEETS OF <GOATS' HAIR FOR A TENT OVER THE TABERNACLE>…. THE LENGTH OF EACH TENT SHEET SHALL BE THIRTY CUBITS….. Who brings you tent sheets of thirty <cubits>? Hence you learn according to the words of R. Nehemiah that it was a miracle. [And you should not only say so concerning the tent sheeting, but there was even a miracle concerning the boards.] Where did the boards come from?See Gen. R. 94:4 (traditional editions only).
Our father Jacob planted them when he went down to Egypt. He said to his children: My children, you are going to be redeemed from here; and after you are redeemed, the Holy One is going to say to you: Make me a tabernacle. Just arise and plant cedars. When he tells you to make a tabernacle, the cedars will be available in your hands. Immediately they did as their father told them. They arose and planted cedars.
Our masters have said (concerning Exod. 26:28): THE CENTER BAR < THROUGH THE MIDDLE OF THE BOARDS > came down to Egypt at the hands of Jacob, the one which served <as a bolt> FROM END TO END.
On the miraculous bending of the bar around three sides of the Tabernacle, see Rashi and the Tosafot on Shab. 94b.
It did not do so without the cedars utteringSo also Yalqut Shim’oni, Exod. 369–370. Cf. Codex Vaticanus, Ebr. 34; Tanh., Exod. 7:9; etc., which read, “Not only that, but the cedars uttered….”
a song, <i.e.> that which David utters (in I Chron. 16:33 // Ps. 96:12): THEN (az) SHALL ALL FOREST TREES SHOUT FOR JOY. THEN (az) is nothing but a song which one utters to the Holy OneTanh., Exod. 7:9 adds Exod. 15:1 as another example of this use of az.
and says: When will the Tabernacle be made? Now when the Holy One said [to Moses] that he should make the Tabernacle, what did he say to him (in Exod. 26:15)? AND YOU SHALL MAKE THE BOARDS INTO A TABERNACLE <OF ACACIA WOOD>,The traditional vocalization of the verse would be translated: AND YOU SHALL MAKE THE BOARDS FOR THE TABERNACLE OF ACACIA WOOD; but the midrash assumes that the boards were already prepared. Cf. Tanh., Exod. 7:9, which inserts the following clarification here: “And you shall make boards” is not stated here, but AND YOU SHALL MAKE THE BOARDS.
the same boards which their father (Jacob) had prepared for them. R. Samuel bar Nahmani said: There were twenty-four kinds of cedar; but from all of them, only seven were chosen.yKet. 7:11 (31d).
Thus it is stated (in Is. 41:19): IN THE WILDERNESS I WILL PLANT THE CEDAR, THE ACACIA, THE MYRTLE, AND THE OLIVE; IN THE DESERT I WILL SET THE CYPRESS, THE PLANE TREE, AND THE ELM TOGETHER. Cypress is silver fir;Gk.: elate, i.e., pinus picea.
plane is maple;Gk.: sphendamnos, i.e., acer.
elm is boxwood,Gk.: pyxinon or pyxos, i.e., buxos.
which is more approved than all species of cedar. But of them all, none was selected except the acacia alone. [It is so stated] (in Exod. 26:15): <AND YOU SHALL MAKE THE BOARDS FOR THE TABERNACLE> OF ACACIA (shittim) WOOD. And why did he call it shittim? Simply in order to heal what Israel did in Shittim (Numb. 25:1–9). Another interpretation (of Exod. 26:15): ACACIA (shittim) WOOD. They sinned in Shittim, and they were stricken in Shittim. They sinned in Shittim (according to Numb. 25:1): WHILE ISRAEL WAS STAYING AT SHITTIM, <THE PEOPLE BEGAN TO GO WHORING WITH THE DAUGHTERS OF MOAB>. And they were stricken in shittim (according to Numb. 25:9): AND THOSE WHO DIED FROM THE PLAGUE WERE <TWENTY-FOUR THOUSAND >. Moreover, they did not move from there until they were healed. Phinehas arose and turned back the wrath from them, as stated (in vs. 11): PHINEHAS BEN ELEAZAR <BEN AARON THE PRIEST HAS TURNED AROUND MY WRATH FROM UPON THE CHILDREN OF ISRAEL >…. The Holy One said: In the world to come I will heal the shittim, as stated (in Joel 4:18 [3:18]): AND IT SHALL COME TO PASS ON THAT DAY THE MOUNTAINS SHALL FLOW WITH FRESH GRAPE JUICE, THE HILLS SHALL RUN WITH MILK, AND [ALL] THE WATERCOURSES OF JUDAH SHALL RUN WITH WATER. THEN A SPRING SHALL ISSUE FROM THE HOUSE OF THE LORD AND SHALL WATER THE WADI OF THE ACACIAS (shittim).
The End of Parashah Terumah
ועשית יריעות עזים – היריעות כנגד השמים,
א״ר אבהו כל מה שיש למעלה יש למטה. כל המאמר לא מצאתי המקור. ובמדרש שמ״ר פל״ג אות ד׳ ר׳ ברכיה פתח לן ה׳ הגדולה וגו׳ אתה מוצא כל מה שברא הקב״ה למעלן ברא לטן וחושב שם הרבה אכל בסגנון אחר.
אמר ר׳ אבהו כל מה [שיש] למעלה יש למטה, למעלה כוכבים, שנאמר מונה מספר לכוכבים (תהלים קמ״ז:ד׳), ולמטה כוכבים, שנאמר דרך כוכב מיעקב (במדבר כ״ד:י״ז), יש למעלה צבאות, ויש למטה צבאות, למעלה קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות (ישעיהו ו׳:ג׳), ולמטה יצאו כל צבאות ה׳ (שמות י״ב:מ״א), יש למעלה אופנים, שנאמר (והאופנים ינשאו) [ינשאו האופנים] לעומתם (יחזקאל א׳:כ״א), ולמטה אופנים, שנאמר והנה אופן אחד בארץ (יחזקאל א׳:ט״ו), למעלה כרובים, שנאמר וירכב על כרוב ויעף (שמואל ב כ״ב:י״א), ולמטה כרובים, שנאמר והיו הכרובים פורשי כנפים וגו׳ (שמות כ״ה:כ׳) , למעלה זבול שנאמר ואתה תשמע מזבול וגו׳ (ישעיהו ס״ג:ט״ו), ולמטה זבול, שנאמר בנה בניתי בית זבול לך (מלכים א ח׳:י״ג), למעלה יריעות, שנאמר נוטה שמים כיריעה (תהלים ק״ד:ב׳) ולמטה יריעות. שנאמר ועשו יריעות עזים.
דבר אחר: ועשית יריעות עזים זש״ה השחורה אני ונאוה. גם המאמר הזה לא נודע לי המקור, ועיין במדרש חזית פ״א פסוק שחורה אני נמצא באריכות ובאופן אחר.
דבר אחר: ועשית יריעות עזים – זה שאמר הכתוב שחורה אני ונאוה (שיר השירים א׳:ה׳), ואפשר לשחור שיהיה נאה, משל למה הדבר דומה לתינוקת שסרחה בבית אביה, והיה אביה מלך, אמר אביה הוציאוה והניחו אותה שתהא לוקטת שבלים אחר הקוצרים, כן עשו השחירה הנערה פניה מצד השמש, אחר כך בדק אביה הדברים ולא מצא שסרחה, כי אם אחת מן השפחות, מיד נתרצה עליה אביה והביאה למקומה, יותר ממה שהיתה מקודם, באו נשי השרים ובנותיהן לבקר את בת המלך ראוה שהיא שחורה, היו מלעיגים עליה, מיד אמרה להם מה אתם מעיינים בי, מעט שמנים ומעט מרחצאות אתלבן, אבל אתם שאתם שחורים, כל שמנים שבעולם וכל מרחצאות לא ילבין אתכם. כך ישראל כשעשו את העגל, אמרו אומות העולם להם שחורים מה עשיתם, אמרה כנסת ישראל אם אני שחורה במעשי, נאה [אני] במעשה אבותי, שחורה אני במצרים בטיט ובלבנים, נאה אני על הים, שנאמר ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו (שמות י״ד:ל״א), שחורה אני במצרים, שנאמר ואומר אל אבתיכם בארץ מצרים איש שקוצי עיניו השליכו (יחזקאל כ׳:ז׳), ונאוה במצרים בדם פסח ובדם מילה שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו׳ (יחזקאל ט״ז:ו׳). שחורה אני בים שנאמר וימרו על ים בים סוף (תהלים ק״ו:ז׳) ונאוה בים סוף שנאמר זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳). שחורה אני בחורב שנאמר ובחורב הקצפתם את ה׳ (דברים ט׳:ח׳), ונאוה שאמרתי כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳). שחורה אני בזהב שנתתי לעגל, [שנאמר] ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו׳ (שם ל״ב:ג׳), ונאוה אני בזהב שנתתי למשכן העדות, שנאמר כל נדיב לב הביאו חח ונזם וגו׳ (שם ל״ה:כ״ב), כך ישראל מבזין אותם האומות העולם, ואינם יודעים שהם מלאים מצות כרמון, ומקרא ומשנה הלכות ואגדות ומדרש. כאהלי קדר כיריעות שלמה, יריעות של מי שהשלום שלו, ואלו הם שמים, שנאמר נוטה שמים כיריעה (תהלים ק״ד:ב׳), מה יריעותיו קבועים ואין להם טלטול אף ישראל אין להם טלטול.
יריעת עזים CURTAINS OF GOATS HAIR – from the hair of the goats (cf. Rashi on Shemot 25:4).
לאהל על המשכן AS A TENT OVER THE MISHKAN – to spread them over the lower curtains.
AND THOU SHALT MAKE CURTAINS OF GOATS' HAIR FOR A TENT. Le-ohel (for a tent)
Literally, to tent. Hence Ibn Ezra's comment.
means to serve as a tent.
[THEM.] The word otam (them) is there for purposes of additional explanation,
The word them in eleven curtains shalt thou make them appears to be unnecessary.
as it refers to the curtains of goats' hair.Scripture tells us that the eleven curtains mentioned in the second part of the verse refer to the curtains of goat's hair mentioned in the first part of the verse.
ותועלת אותן היריעות שתי תועליות: אחת מהן – לעשות את תקרת הבית מעובהקלז. לא נתבארה התועלת בזה, ואולי הכוונה שיש בזה יציבות וקביעות, וזה תוספת כבוד שלא יחשב כדירת ארעי אלא יהא מעובה כמין בית (השוה סוכה כב:)., והשניה – לשמירה ליריעות שקדמו, ומפני זה לא טרח בחומר של יריעות אלה ולא באריגתן אלא הן חומר אחד שנשאר בצבעו המקוריקלח. במקור: ׳לונהא אלאצלי׳ (בתרגום המהדיר: במראהו הראשון). שהוא ׳כחלי׳קלט. עי׳ לרס״ג שתירגם ׳נופך׳ להלן (כח:יח) כ׳אלכחלי׳ ותירגם ראב״ע להלן שם (פסוק ט) שהוא צבע כדמות שחור (blackish hue ), וכך גם עולה מתרגומו של ר״י ן׳ תיבון לספר השרשים לרבי יונה ן׳ ג׳נאח, ששם הביא דברי רס״ג בסתם ׳נופך ספיר – קיל אנה אליאקות אלכחלי׳, ותירגם ריב״ת: ׳אמרו שהוא הנקרא בערבי יאקות שחור׳. ויש לציין שסתם עזים שבמזרח התיכון שחורות הן, ראה שבת (עז:): ׳מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי, אמר ליה כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא׳, ובפרש״י שם: ׳סתם עזים שחורות, סתם רחלות לבנות׳. והשוה נמי פירוש רבנו לפרשת ויצא (ל:מ). [וואמנם העיר המהדיר לדברי רש״י בשיר השירים (ד:א) עה״פ ׳שערך כעדר העזים׳: ׳שערך נאה ומבהיק כצוהר ולבנונית כשער עזים לבנות היורדות מן ההרים ושערן מבהיק מרחוק׳. ואולם לכאורה ההוא במין עזי ההרים מיירי ולא בסתם עזים]. בתרגום המהדיר כאן: שחור ככחול, וכעי״ז כתב ר״י קאפח בפירושי רס״ג שבמהדורתו (עמ׳ צג הע׳ 8): ׳כחול כהה קרוב לשחרות׳, וכנראה שהבינו כן ע״פ עצם השם ׳כחלי׳ – ׳כחול׳, וכנראה שהכוונה בזה שחור בהיר קצת ולא שחור כפחם, ראה רמב״ם שחיטה (ז:יט) שנקט לשון זו, וכן בהל׳ ציצית (ב:ד) מבואר שתכלת היא ׳מהמינים המשחירים׳, והיינו שכחול כהה קרוי שחור [אמנם עדיין קצ״ע משום שעזים אינן כחולות בשום אופן, ובהכרח שהיא לשון מושאלת לגוון כהה הקרוב לשחור]..
ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן – צוה תחלה ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, ואמר אורך היריעה האחת כ״ח באמה וביריעות אלו של עזים אמר אורך היריעה האחת שלשים באמה והזכיר בראשונה עשר יריעות ובאלה הזכיר י״א יריעות.
והנני מבאר הענין דרך כלל, דע כי המשכן היה ארכו שלשים אמה ורחבו עשר אמות וקומתו עשר אמות, ארכו שלשים אמות שכן מצינו בקרשים ועשית את הקרשים למשכן עשרים קרש לפאת נגבה תימנה והיו הקרשים נתונים מעומד שנאמר עצי שטים עומדים, והיו נתונים לארכו של משכן, והיה רוחב כל קרש וקרש אמה וחצי, הוא שכתוב ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד והקרשים הללו היו עשרים לפאת דרום ועשרים לפאת צפון הרי לך שיש ברוחב הקרשים שלשים אמות. ורחבו עשר אמות ממה שכתוב (שמות כ״ו:כ״ב-כ״ג) ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים, וכתיב (שם) ושני קרשים תעשה וכתיב (שם) והיו שמונה קרשים בין כולם לצד מערב וזהו שאמר ולירכתי המשכן ותרגומו ולסייפי כי המערב סוף המזרח, וכשם שקרא הכתוב מזרח פנים ומערב אחור כך יכול לקרותם ראש וסוף, והרי לך שמונה קרשים שהיו לצד המערב יש בהם י״ב אמות לפי חשבון רחב הקרש אמה וחצי, וקבלת רז״ל במשכן שרחבו עשר אמות ואותם שתי אמות העודפות הן הנכנסות בשעור רוחב הקרשים של צד צפון ולצד דרום והיו עובי הקרשים בולעים אמה אחת לכל צד נמצא חלל רוחב המשכן עשר אמות לא יותר. והנה לצד מזרח שבו פתח האהל לא היו קרשים כלל כי אם ארבעה עמודים שעליהם תלוי המסך כענין שכתוב (שמות כ״ו:ל״ו) ועשית מסך לפתח האהל, וקומתו עשר אמות זה מבואר ממה שכתוב עשר אמות אורך הקרש כי קומת המשכן כקומת הקרשים.
ודע כי יריעות עזים היו נתונות על המשכן ארכן לרחבו של משכן שהרי אורך היריעות שלשים אמה וכשתפרשם לרוחב המשכן הרי כל קרשי המשכן מכוסין, גם המשכן שרחבו עשר אמות ושתי קירות המשכן לצפון ולדרום שקומתם עשר אמות מזה ועשר אמות מזה הרי שלשים אמות של היריעה כלים בזה, וא״כ כשאמר הכתוב תחלה ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת וארגמן ואמר אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה נמצאו שתי אמות מן הקרשים מגולות אמה אחת לצד צפון ואחת לצד דרום, ועל כן בא הכתוב עתה לומר ועשית יריעות עזים לאהל ולמכסה על המשכן שתהיין יריעות של עזים הללו מכסות יריעות הראשונות שהן של שש משזר ותכלת וארגמן והזכיר אורך היריעה האחת שלשים באמה, כי אורך היריעות הראשונות היו כ״ח ועתה צוה ביריעות הללו להיות ארכן שלשים כדי שיכסו אותן שתי אמות שנשארו מגולות מן הקרשים, ודרשו רז״ל מכאן למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה כלומר שלא יגיעו לארץ כדי שלא יתטנפו בעפר ובגשמים כי היריעות הראשונות שהיו חשובות ונכבדות יותר שהיו שש משזר ותכלת וארגמן לא היו מספיקות כל כך כיריעות הללו של עזים, ועוד שבראשונות הזכיר עשר יריעות ובאלה הזכיר עשתי עשרה וזהו שכתוב בפרשה זו והאמה מזה והאמה מזה בעודף, פירוש לצד צפון ולצד דרום באורך יריעות האהל יהיה סרוח כדי לכסות שתי אמות שנשארו מגולות מן הקרשים ביריעות הראשונות שהיו כ״ח אמה ואותה היריעה העודפת על הראשונות שהזכיר כאן עשתי עשרה באר הכתוב לכפלה כלפי האהל והוא שכתוב וכפלת את היריעה הששית כאלו אמר את יריעה עשתי עשרה העודפת וצוה לכפל חצי היריעה כלפי מזרח לפתח האהל כמו שכתוב אל מול פני האהל, וכמו שדרשו רז״ל דומה לכלה צנועה שמשימה צעיף על פניה, וחצי היריעה היה נותן לצד מערב כמו שכתוב תסרח על אחורי המשכן ומערב נקרא אחור כנגד מזרח שנקרא פנים.
ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן, "and you are to construct curtains of goats' hair above the Mishkan." The Torah had first commanded: "construct the Tabernacle out of ten curtains of twisted linen and blue and red-colored wool." Concerning these curtains the Torah instructed that they were to be approximately 28 cubits long each. Now with the curtains made of goats' hair, the instructions were that they were to be approximately 30 cubits long each. There were to be 10 curtains called משכן, whereas this second layer of curtains consisted of a total of 11.
I will now give you an explanation of a general nature:
Remember that the Tabernacle was 30 cubits long and 10 cubits wide. Its height was also 10 cubits. We know that it was 30 cubits long as in connection with the upright beams, קרשים, which formed the walls, the Torah wrote that 20 such beams be constructed for the wall for the south side (verse 18). Each beam was 11/2 cubits wide (verse 16) and its height was 10 cubits (verse 16). There were 20 such beams for the north wall and 20 for the south wall. The combined width of these 20 beams was 30 cubits, giving the Tabernacle an overall length of 30 cubits. We know that the Tabernacle's width was 10 cubits as the Torah writes (verse 22) that for the back of the Tabernacle 6 beams were to be constructed. Add to this the fact that the Torah describes the western wall as comprising 8 beams (verse 25), plus the fact that two beams had been constructed to form the corners (verse 23) and you know that the two corner beams were positioned so that their width was facing west whereas their thickness was facing north and south respectively making the outside width of the Tabernacle 12 cubits. In other words, the inside measurement of the Tabernacle was 30 by 10, whereas the outside measurement was 31 by 12 cubits.
Onkelos translates the word ולירכתי, in verse 22 as ולסיפי, "and for the end of." The reason he does so is that the western wall is the "end" of a process which began in the east, with the pillars and the curtain at the entrance to the Tabernacle. There were no beams at the eastern end of the Tabernacle. The five pillars which supported the מסך, "screening curtain," formed the entrance to the Tabernacle on the eastern side (compare verse 36).
Remember that the Tabernacle was 30 cubits long and 10 cubits wide. Its height was also 10 cubits. We know that it was 30 cubits long as in connection with the upright beams, קרשים, which formed the walls, the Torah wrote that 20 such beams be constructed for the wall for the south side (verse 18). Each beam was 11/2 cubits wide (verse 16) and its height was 10 cubits (verse 16). There were 20 such beams for the north wall and 20 for the south wall. The combined width of these 20 beams was 30 cubits, giving the Tabernacle an overall length of 30 cubits. We know that the Tabernacle's width was 10 cubits as the Torah writes (verse 22) that for the back of the Tabernacle 6 beams were to be constructed. Add to this the fact that the Torah describes the western wall as comprising 8 beams (verse 25), plus the fact that two beams had been constructed to form the corners (verse 23) and you know that the two corner beams were positioned so that their width was facing west whereas their thickness was facing north and south respectively making the outside width of the Tabernacle 12 cubits. In other words, the inside measurement of the Tabernacle was 30 by 10, whereas the outside measurement was 31 by 12 cubits.
Onkelos translates the word ולירכתי, in verse 22 as ולסיפי, "and for the end of." The reason he does so is that the western wall is the "end" of a process which began in the east, with the pillars and the curtain at the entrance to the Tabernacle. There were no beams at the eastern end of the Tabernacle. The five pillars which supported the מסך, "screening curtain," formed the entrance to the Tabernacle on the eastern side (compare verse 36).
It is well to remember that the length of the various curtains mentioned by the Torah was placed across the top of the Tabernacle. This meant that if the beams were ten cubits high and the width of the Tabernacle from the outside was 12 cubits (the inside being ten cubits), the 28 cubits of the inner curtains most certainly did not extend all the way down the beams, not even to the level of the silver sockets the beams were encased in. Approximately 2 cubits of the lower ends of the beams including the sockets remained exposed after the inner curtains which had been joined together were placed across the top of these beams. This explains why a second set of curtains made from goats' hair was necessary in order to cover the one cubit left exposed on each side above the silver sockets of the beams.
Our sages (quoted by Rashi) used the fact that the lower cubit of the beams remained exposed as a lesson in good manners. The costly curtains were not to touch the earth and become soiled. The elevation would protect them also against being splashed by raindrops, etc. Seeing that the materials used for the second layer of curtains was less expensive, it did not matter that these would be more exposed to dirt and splashing by rain drops. There were a total of eleven curtains of those made of goats' hair. When the Torah comments that there was an "overhang" (verse 23) on either side of the curtains of one cubit on either side after they had been stretched out, this means in the direction of north and south. The "overhang" was relative, i.e. it covered areas previously left exposed by the curtains made of blue and red wool and twisted linen. The curtains did not drag on the ground, as did the ones trailing down on the western side of the Tabernacle. When verse 9 speaks of "the sixth" curtain being "folded over," the reference is to the sixth out of the eleven goats' hair curtains which had been joined together in two lots, one of five and one of six curtains joined lengthwise side by side to cover a total area of 30 by 44 cubits. The so-called sixth, is really the "eleventh." It was called "sixth" as it is the last of the second carpet formed by five and six curtains respectively. Half of that curtain was folded over at the entrance of the Tabernacle covering the upper cubit of the מסך, "screening curtain," there. Our sages described this as a sign of chastity comparable to the bride who veils her face under the wedding canopy. The other half of that curtain which was also excess was at the western end extending 2 cubits on the ground like the train of a bridal gown.
Our sages (quoted by Rashi) used the fact that the lower cubit of the beams remained exposed as a lesson in good manners. The costly curtains were not to touch the earth and become soiled. The elevation would protect them also against being splashed by raindrops, etc. Seeing that the materials used for the second layer of curtains was less expensive, it did not matter that these would be more exposed to dirt and splashing by rain drops. There were a total of eleven curtains of those made of goats' hair. When the Torah comments that there was an "overhang" (verse 23) on either side of the curtains of one cubit on either side after they had been stretched out, this means in the direction of north and south. The "overhang" was relative, i.e. it covered areas previously left exposed by the curtains made of blue and red wool and twisted linen. The curtains did not drag on the ground, as did the ones trailing down on the western side of the Tabernacle. When verse 9 speaks of "the sixth" curtain being "folded over," the reference is to the sixth out of the eleven goats' hair curtains which had been joined together in two lots, one of five and one of six curtains joined lengthwise side by side to cover a total area of 30 by 44 cubits. The so-called sixth, is really the "eleventh." It was called "sixth" as it is the last of the second carpet formed by five and six curtains respectively. Half of that curtain was folded over at the entrance of the Tabernacle covering the upper cubit of the מסך, "screening curtain," there. Our sages described this as a sign of chastity comparable to the bride who veils her face under the wedding canopy. The other half of that curtain which was also excess was at the western end extending 2 cubits on the ground like the train of a bridal gown.
אמנם על היות אלו הגרמים חזקים בלתי מקבלי׳ השבירה והקריעה כלל אמר ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן כי הם מה שיגינו על יריעות האהל לבל יפסידם שרב ושמש ויסתירם מזרם וממטר גם הם אשר יסתירו אותם מעיני האנשים לבל יראו ולבל ימצאו לעיני רואים כמו שהוא הענין בגלגלי השמים שעבים סתר להם אשר לא יזונו מהם עיני האנשים עד שלא נתבאר להם ענינם בלי ספק.
ועשית יריעות עזים מנוצה של עזים. כי פירש עזים הבא מן העזים וכן תרגמו אנקלוס ומעזי שפירושו מן העזים כי תרגום עזים עזייא וא״כ יחסר פה שני פעמים מן כאילו אמר ועשית יריעות מן מעזי שפירושו מן העזים כלומר מן הנוצה הבא מן העזים ובשש ועזים יחסר מן אחד כאילי אמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף כו׳ ושש ומן העזים אך אם לפרש דברי אנקלוס שהכתוב קורא הבא מן העזים בשם עזים ונפרש ג״כ יריעות עזים שהוא סמוך שפירושו ועשית יריעות של הבא מן העזים הנה לא יחסר כלום:
לאהל על המשכן לפרוש אותן על יריעות התחתונות. שהיריעות התחתונות קרויות משכן כי כן כתוב ואת המשכן תעשה יריעות:
לאהל על המשכן. The purpose of what was called משכן had not been to serve as a tent, but to assure that the cherubs would be surrounding the Shechinah.
ועשית יריעות עיזים לאוהל על המשכן וגו׳. אינו ממשמעות הכתוב שאלו היריעות תהיינה אוהל למשכן, שאם כן לא היו הגגות מלעילא, רק היה מן הראוי לפי זה שתכסנה המשכן לבד. אבל אמר שיעשה ׳יריעות עיזים לאוהל׳ – שיהיו מונחים ׳על׳ קצוות ׳המשכן׳, ואין הכי נמי שהיו אוהל וגג ממש חופף על חלליות [המשכן] מלעילא. וזה לדמיון הרקיע שעל ראשי החיות, ׳כעין הקרח הנורא׳
ע״פ יחזקאל (א כב) ׳וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה׳. עניין זה התבאר יותר בנדפס (פסוק א-ט).
:
[א] ועשית יריעות עיזים
[1] שבת שם (שבת צח:)
[ב] עשתי עשרה יריעת
[1] סנהדרין פרק שלישי דף כט ע״א (סנהדרין כט.)
(ז-יג) ועשית יריעות עזים – יריעות מנוצה של עזים, והם קרוים אהל על יריעות התחתונות שקרוים משכן, והם עודפות על התחתונות, בין בארכם הם עשתי עשרה יריעות ובחבורם הם מ״ד אמה, בין ברחבם הם שלשים אמה, ומכסות מן הקרשים אמה יותר מן התחתונות, אמה דקרשים לר׳ נחמיה ואמה דאדנים לר׳ יהודה שעז״א (פי״ג) והאמה מזה וכו׳ יהיה סרוח על צדי המשכן, אמנם בארך המשכן אומר בברייתא דמלאכת המשכן רחבן של יריעות מ״ד אמה, צא מהם שלשים אמות לארכו של משכן ועשר אמות לאחורי המשכן הרי ארבעים, נשתיירה שם יריעה אחת שכופלה אל מול פני האהל, ר׳ יהודה אומר [ובמעשה חושב גרס ר׳ יוסי אומר] חציו היה כפול אל מול פני האהל וחציו היה סרוח אל אחורי המשכן שנאמר וסרח העודף וכו׳, ובברייתא דמס׳ מדות יריעות אחרות למעלה מהם מנוצה של עזים י״א יריעות שני סדרים סדר אחד של חמשה במערב ושל ששה במזרח אורך שני סדרים מ״ד אמות כנגד רחבן של יריעות (שלמטה ט״ס) ורחבן שלשים כנגד ארכו, שלמטה מחוברות בקרסי זהב ושל מעלה בקרסי נחשת, והיו נתונות כנגד שלישו של אהל שכנגדו הפרוכת פרוסה למטה, ר׳ יוסי אומר כנגד הקרשים היתה כפולה, נמצאו שם שתי אמות יתרות הן היו עודפות על היריעות של תכלת מן המזרח למערב שנאמר יהיה סרוח וכו׳. וכשתדקדק ת״ק דמדות הוא עצמו ת״ק דברייתא דמלה״מ, וס״ל שהיריעה הנוספת נכפלה מול פני האהל במזרח, כמ״ש בברייתא דמלה״מ והגיע סוף עשרים שהוא מקום הקרסים אל מקום הפרוכת, ומ״ש והבאת את הפרוכת תחת הקרסים, כולל קרסי זהב וקרסי נחשת, ור׳ יוסי ס״ל שרק שתי אמות מן היריעה הששית נכפלה בצד הפתח לפני העמודים, כי לשטתיה עמודי החצר היו מכוסים גם מיריעות של מטה וכ״ש משל מעלה, ולדידיה מ״ש והבאת את הפרוכת תחת הקרסים הוא רק על קרסי זהב כי קרסי נחשת היו שתי אמות מן הפרוכת למערב, אולם יפלא לפ״ז מ״ש חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן איך יפרש זה הת״ק שלא בדוחק שצ״ל שמפ׳ שמ״ש וסרח העודף אין ר״ל העודף על יריעות התחתונות רק העודף על הכסוי דלמעלה ביריעות האהל וה״ה ביריעות שלמטה שלא באר ג״כ ענינם, באר פה שיסרח על אחורי המשכן, ומ״ש חצי היריעה העודפת, כי יריעה השלישית מן החמש יריעות או אמור השמינית מן העשרה נשאר חציו, שלא היה מכסה את גג המשכן רק חציה, וחציה השני כסה אחורי המשכן:
{ועשית יריעות עזים
רש״י: מנוצה של עזים.
: כתב הפרחוןרבי שלמה אבן פרחון, מן המדקדקים העבריים גולי ספרד, חיבר את ספרו ׳מחברת הערוך׳ בענייני לשון ודקדוק.
שהואהמלה ״עזים״.
מין צמר ידוע שנקרא כך, ואין היו״ד והמ״ם של רביםרבים של ״עז״.
אלא כך שמו. וכן ״את כביר העזים״ (שמואל א יט,יג) – כר מלא מזה הצמרנגד דעת כל המפרשים שם.
. אבל בגמרא שבת (צט,א) על הכתוב ״טוו את העזים״ (להלן לה,כו) מבואר שהוא נוצה של עזים... וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות... ״וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים״, ותניא משום ר׳ נחמיה – שטוף בעזים וטווי מן העזים.
כפירוש רש״י.}
לאהל על המשכן: אינו מכסה ממש על היריעות שש
היריעות התחתונות הנקראות ״משכן״, וכפי שכותב רש״י: לפרוש אותן על היריעות התחתונות.
, אלא ״אהל״ בפני עצמומזה שהתורה קראתן ״אוהל״, ולא ׳מכסה׳, כדלהלן בפסוק י״ד בעורות האלים המאדמים – ״ועשית מכסה לאהל, עורות אלים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה״. אך קצ״ע מלהלן פסוק י״ג ״יהיה סרוח על צידי המשכן מזה ומזה לכסותו״, וצריך לומר ששם משמעות ״משכן״ הוא הקרשים, כפי שמסביר רש״י, ועיי״ש בדברי רבינו.
. ואולי היה טפח אויר ביניהםחידוש ייחודי של רבינו במלאכת המשכן.
, שהרי ׳אין אהל פחות מטפח׳ועיין ברש״י פסוק י״ב, וז״ל: וכל ״אהל״ האמור בהן אינו אלא לשון גג, שמאהילות ומסככות על התחתונות.
, והיו מניחים כלונסאות ביניהם רחבות טפח. והא דלא כתיבי בתורה הוא כמו שכתבתי לעיל (כה,כו) שלא נזכר בתורה אלא מה שבא נגד איזה ענין בסדר הבריאהוכלונסאות אלו מילאו רק תפקיד שימושי בלבד.
. ולא תקשה מסוגיא דשבת (צח,ב) דחשיב אמה היותרתשל יריעות העיזים (העליונים) יתר על היריעות התחתונות (רש״י פסוק ח׳).
לכסות אמה דאדנים או דקרשים, ולדברינו היה נפחת טפחהאמה (6 טפחים) תהיה חסרה טפח.
גובה האהל. הא לא קשיא, דעל כרחך לאו דוקא אמה שלמה, שהרי מונה לרבי יהודהשבת (צח,ב) שם. לדעת רבינו לשון ״והאמה מזה והאמה מזה בעודף״ (להלן כו,יג) היא אמה בת חמשה טפחים ולא ששה, אע״פ שהיא בבנין ולא בכלים.
שתי אמות עודף, והרי נפחת אצבע דעובי קרשים למעלה והשיפוע, אלא לאו דוקא.
והיו אהלי המשכן שנים, אהל התחתון של יריעות שש, ולמעלה ממנו אהל יריעות עזים, וכך היה בבהמ״ק וכדאיתא בפסחים (פו,א) עליית בית קודשי הקדשים חמורה מקודש הקדשים
המשך: שבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס לו פעם אחת בשנה, ועליית בית קדשי הקדשים אין נכנסין לה אלא פעם אחת בשבוע (בשמיטה) ואמרי לה פעמיים בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל, לידע מה היא צריכה. (רש״י: שמא תיבקע החומה וצריכה תיקון). [יש להדגיש כי לרבינו, יריעות האלים המאדמים (פסוק י״ד) אינם כנגד דבר בבהמ״ק, הואיל והם ׳מכסים׳ את האהל (״מכסה לאהל״) ואינם אהל על האהל, כלומר, הם נחשבים חלק מהאוהל ולא דבר בפני עצמו].
וכו׳. וגם זהשעליית בית קדשי הקדשים חמורה מקדש הקדשים.
למדנו מהא דהפריפההחיבור.
של יריעות עיזים היתה שתי אמות לפניםלכיוון בית קדש הקדשים.
, כמו שיבואר בסמוך (פסוק ט׳). הרי דגם יריעה החיצונה קדושה בקדושת קודש הקדשים יותר מיריעות התחתונות.
עשתי עשרה – אמר רב אשי, מניין שכל המוסיף גורע דכתיב עשתי עשרה.
דל עי״ן מעשתי עשרה והוי ליה שתים עשרה, ועיין בפרשה הקודמת בפסוק (י׳) אמתים וחצי ארכו דרשה כזו.
(סנהדרין כ״ט.)
(ח) אֹ֣רֶךְ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָֽאַחַ֗ת שְׁלֹשִׁים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֣ה אַחַ֔ת לְעַשְׁתֵּ֥י עֶשְׂרֵ֖ה יְרִיעֹֽת׃
The length of the one woven panel shall be thirty cubits, and the width, four cubits for the one woven panel, one measure for the eleven woven panels.
[ל]
מענין זה בתו״ש שמות פי״ב אות מא. ובכת״י רמזי ר״י: ארך היריעה האחת שלשים באמה ורחב ארבע באמה היריעה האחת, הם מאה ועשרים אמה כנגד מאה ועשרים יום שהיה משה בהר ומאה ועשרים שנותיו, שאם תמנה שלשים ד׳ פעמים יהיו ק״כ. ובפי׳ רבינו אפרים עה״ת: שלשים באמה, כנגד ל׳ מעלות העליונות וכו׳, עי״ש ע״ד הסוד.
ארך היריעה האחת שלשים באמה, כנגד שלשים דור מיום שכרת הקב״ה עם יצחק שימול [שנימל] לשמונה ועד שחרב בית המקדש, ואלו הן: צדקיהו, יאשיהו, אמון, מנשה, חזקיהו, אחז, יותם, עזיהו, אמציהו, יואש, אחזיה, יורם, יהושפט, אסא, אביה, רחבעם, שלמה, דויד, ישי, עובד, בעז, שלמון, נחשון, עמינדב, רם, חצרון, פרץ, יהודה, יעקב, יצחק, הרי שלשים. (מדרש הגדול)
אוּרְכָּא דִּירִיעֲתָא חֲדָא תְּלָתִין אַמִּין וּפוּתְיָא אַרְבַּע אַמִּין דִּירִיעֲתָא חֲדָא מִשְׁחֲתָא חֲדָא לַחֲדָא עֶשְׂרֵי יְרִיעָן.
The length of each drape shall be thirty cubits, and the width of each drape shall be four cubits. The eleven drapes must have the same measure.
בָּאַמָּה ביחיד – אַמִּין ברבים
א. ״שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה... אַרְבַּע בָּאַמָּה״ – ״תְּלָתִין אַמִּין... אַרְבַּע אַמִּין״ בלי בי״ת וברבים כמבואר לעיל ״שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״ (שמות יב מ) ״אַרְבַּע מְאָה וּתְלָתִין שְׁנִין״.
הבחנה בין זכר לנקבה
ב. בדומה למקרא המבחין בין ״עַשְׁתֵּי עָשָׂר״ ל״עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה״, גם בתרגום כך: ביריעות תרגם ״לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת״ – ״לַחֲדָא עֶסְרֵי יְרִיעָן״ (לאחת עשרה) לשון נקבה. אבל ״בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר״ (במדבר ז עב), ״בְּיוֹם חַד עֲסַר״ (אחד עשר). וכן ״פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר״ (במדבר כט כ) ״תּוֹרֵי חַד עֲסַר״ כי פרים וימים הם שמות ממין זכר.
ארכה דיריעתא חדתה תלתין אמין באמתא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין באמתא״) גם נוסח חילופי: ״אומין באמת׳ ״.
ופתיא ארבע אמין באמתאבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אמין באמתא״) גם נוסח חילופי: ״אומין באומ׳ ״.
משח[א] חדא לחדאבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לחדא״) גם נוסח חילופי: ״לחד״.
עשרתי יריעתא.
The length of one curtain thirty cubits, and the breadth of one curtain four cubits; and the measure of one (shall be that of each) of the eleven (other) curtains.
שלשים באמה – שכשנותנן ארכן
כן בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917: ״אורכן״. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״ארכו״.
לרחב המשכן כמו שנתן את הראשונות, נמצאו אילו עודפות אמה מכאן ואמה מיכאן, לכסות אחת מהשתים אמות שנשארו מגולות בקרשים. והאמה התחתונה של קרש שאין היריעה מכסה אותה, היא האמה התחובה בנקב האדן, שהאדנים גובהן אמה.
שלשים באמה THIRTY CUBITS – so that when they place their length over the width of the Mishkan in the same way as they put the first curtains [the length of which was 28 cubits] it follows that they are in excess by one cubit on this side and one cubit on that side, thus covering one of the two cubits of the boards left showing. The lowest cubit of the boards which no curtain covered was that cubit which was inserted in the hole of the socket, for the sockets themselves were one cubit high.
ארך – מלת אחת זרה, כי היתה ראויה להיותה ״אחדת״, כי הדל״ת אינה מאותיות המשרתים, רק בעבור שתתחברנה עם תי״ו
״עם תיו״ הושמט בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
שהם ממוצא אחד כבד על הלשון. על דרך: משרת את המלך (מלכים א א׳:ט״ו), וחסרו הדל״ת.
THE LENGTH OF EACH CURTAIN. The word achat (each) is irregular. The word should have read achedet,
The Hebrew word for one is echad. The feminine form thus should be achedet.
for the dalet is not a letter that serves as a prefix or a suffix.Which drops out when not needed. On the contrary, it is a root letter. Hence it should not fall out.
However, the dalet was dropped because it is very hard to sound a dalet and a tav, both of which are dentals, back to back. ItThe dalet in achedet.
was dropped for the same reason that the tav in mesharatAccording to the rules of Hebrew grammar the Bible should have used the word mesharetet.
(ministered) in ministered unto the king (II Kings 1:15) was dropped.
שלשים באמה – נראה שהיו עודפות אמה מכאן ואמה מכאן על אורך יריעות המשכן, וא״כ היו מכסות אמה דקרשים הנשארת גלויה, אבל אם נדקדק היטב יתאמת לנו שאין הדבר כן, כי נוסף על רוחב המשכן עשר אמות וב׳ אמות לעובי הקרשים שבצפון ובדרום שבין הכל י״ב אמה, צריכין אנו לחשוב עובי היריעות התחתונות, שבהיותן משש כפול ששה, ומתכלת וארגמן ותולעת שני, היה עוביין יותר ממשהו, ואם נניח דדך משל שהיה עוביין אצבע, הנה כבר נבלעו ד׳ אצבעות מאורך יריעות עזים כשפרשו אותן על היריעות התחתונות, וידוע שאם יותנו שני כלים זה בתוך זה המחזיק הוא יותר גדול מן המוחזק, אף אם שפת שניהם כלה בשוה, לכן מוכרח דבר שהיריעות עזים לא כסו כל אמת הקרשים הנשארת גלויה, אלא פחות מאמה, ונשאר קצת מן הקרשים מגולה לצד חוץ:
שלשים באמה – שדי אורכייהו לפותיא דמשכן כמה הוי – תלתין, דל עשר לאיגרא, פשו להו עשר להאי גיסא ועשר להאי גיסא ומכסיא אמה דאדנים.
יריעות עזים אלו הן ירועות העליונות הפרוסות על יריעות התחתונות, העליונות קרויות אהל כלומר לגג ומכסה והתחתונות קרויות משכן עצמו שהן לנוי תכלת וארגמן ותולעת שני, וכשתחשוב עשר לאיגרא שהוא לרוחב חלל הנישכן שהוא עשר אמות, נשארו עשר להאי גיסא ועשר להאי גיסא ומכסיא אמה דאדנים שנשארת מגולה מן התחתונות יכסוה העליונות.
(שבת צ״ח:)
(ט) וְחִבַּרְתָּ֞ אֶת־חֲמֵ֤שׁ הַיְרִיעֹת֙ לְבָ֔ד וְאֶת־שֵׁ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָ֑ד וְכָפַלְתָּ֙ אֶת־הַיְרִיעָ֣ה הַשִּׁשִּׁ֔ית אֶל־מ֖וּל פְּנֵ֥י הָאֹֽהֶל׃
You shall join the five woven panels by themselves, and the six woven panels by themselves, and you shall fold over the sixth woven panelyou shall fold over the sixth woven panel | וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית – Similarly: "You shall double over...". As there were eleven woven panels of goatskin (one more than the linen woven panels), together measuring 44 cubits, there were four more cubits than needed to cover the top and back wall of the Tabernacle (not including the thickness of the boards themselves). Two of these were folded over the front of the tent as described here; the remaining half woven panel trailed behind the Tabernacle at the rear, as noted in verse 12. See Bavli Shabbat 78b's description that the Tabernacle coverings resembled "a woman walking in the marketplace with her skirts following after her". against the front of the tent.
[לא]
ראה לעיל אות טז וצרף לכאן.
וחברת את חמש היריעת, בתפירה. (לקח טוב)
[לב]
מקור הדרש בת״י כאן. והתחלת המאמר לעיל אות *כח. ומובא בכת״י ילקוט תימני ששון ובכת״י רמזי ר״י. וראה בהערות ענפי יהודה לס׳ והזהיר פה. מכתי״פ ולעיל אות ג. ובכת״י רבינו אפרים (חומת אנך עמ׳ 46 אות ח): חמש היריעות חמשה חומשי תורה ואת שש היריעות ששה סדרי משנה לחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ע״כ.
את חמש היריעת, כנגד חמשה חומשי תורה ואת שש היריעת כנגד ששה סדרי משנה. וכפלת את היריעה הששית, זה תלמוד שהוא כפול ומדוקדק בתורה וכולם ניתנו מרועה אחד (מדרש הגדול)
[לג]
הובא בילק״ש רמז שע (שם הגירסא ר׳ יוסי) ובספר והזהיר בקצת שינויים וראה להלן אות לז וצרף לכאן. ושיטת הברייתא כר׳ יהודה בשבת שם, שהקרשים לא היו עבים למעלה אלא כאצבע ולא היו ממעטים ביריעות לפיכך נשארו עשר אמות לאחורי המשכן. וראה רש״י ורשב״ם כאן ולעיל אות יג. – נשתיירה שם יריעה אחת וכו׳ שבחוברת הגדולה של שש היריעות מול פני האהל, וכלשון הברייתא. ובהתוהמ״צ פסוק יג מובא ברייתא זו וכ׳ אולם יפלא לפ״ז מ״ש חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן איך יפרש הת״ק שלא בדוחק, וצ״ל שמפרש שמ״ש וסרח העודף אין ר״ל העודף על יריעות התחתונות, רק העודף על הכיסוי דלמעלה ביריעות האהל וה״ה ביריעות של מטה שלא באר ג״כ ענינם, באר פה שיסרח על אחורי המשכן, ומ״ש חצי היריעה העדפת, כי יריעה השלישית מן החמש יריעות או אמור השמינית מן העשרה נשאר חציה, שלא היה מכסה את גג המשכן רק חציה, וחצי השניה כסה אחורי המשכן, ע״כ. ותירוצו תמוה שהרי חמש היריעות וכן שש היריעות היו תפורות ביחד ומה איכפת לנו באיזה אופן היו מונחות יריעות שבה אם על גג המשכן או מן הצד או חלק על הגג וחלק על צדי המשכן אין שום נ״מ בזה ואיך ס״ד לומר שלזה כוון הפסוק והאמה מזה כו׳ יהי׳ סרוח על צדי המשכן. ורמא״ש מגיה לשון הברייתא. ואולי י״ל עפמ״ש בהעמק דבר: וכפלת את היריעה הששית וגו׳. אלו היתה הכונה לבאר מקום היותרת היה מקומו במקרא י״ב. וסרח העודף ביריעות האהל חצי היריעה תכפול אל מול פני האהל וחצי היריעה וגו׳ ותו דלשון וכפלת את היריעה הששית משמע כל היריעה ובאמת לא היה אלא חצי׳. אלא עיקר מלמדנו המקרא שתהי׳ החוברת הגדולה שיש בה שש יריעות מבחוץ למול פני האהל ולא להיפך ע״כ. ועפ״ד י״ל שהת״ק הביא רק פשטא דקרא איך היו מסודרים הי״א יריעות חמשה למערב ושש למזרח, ור׳ יהודה הוא שבא לפרש לשון הקרא וחצי היריעה וגו׳ וכולה ברייתא אליבא דר׳ יהודה, וראה להלן אות לז. בכת״י בעל הרמזים: וכפלת את היריעה הששית, (ה״א) [היריעה] האחרונה, רמז כל גמר וסיום כופלין אותו כגון קריאת התורה כשגומר אומר הפסוק שני פעמים סיום הפרשה, וכן בזמירות כל הנשמה תהלל יה הללויה אומרו שני פעמים סיום הזמירות, ע״כ.
וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל, רחבן של יריעות ארבעים וארבע אמות, שנאמר ורחב ארבע באמה היריעה האחת מדה אחת לעשתי עשרה יריעות, צא מהן שלשים אמה לאורכו של משכן ועשר אמות לאחורי המשכן הרי ארבעים. נשתיירה שם יריעה אחת שכפלה אל מול פני האהל, שנאמר וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל. ר׳ יהודה אומר חציה היה כופל אל מול פני האהל וחציה היה סרוח אחורי המשכן, שנאמר (שמות כ״ו:י״ב) וסרח העודף ביריעות האהל חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן. (ברייתא דמלאכת המשכן פ״ג)
[לד]
ראה לעיל אות יג, לג וצרף לכאן. – ובפיר״ח כאן: אלא לר׳ נחמיה הגג ל׳ ושתי אמות הכפילה ואמה עובי הקרש הרי ל״ג אמות נשארו י״א אמות לקרש ולאדנים, נשארה אמה אחת ואנן בעינן שתהיה חצי היריעה עודפת, ופריק מאי תסרח תסרח מחברותיה, שחברותיה לא כיסו האדנים וכשאתה מחשב אמה של אדנים וזו שעל הארץ הנה חצי היריעה, ע״כ. ובמעשה חושב כ׳ דשתי אמות הכפולה כולל אמה העמודים ואמה הנמשך למטה במזרח. וברש״י כאן פסוק ה׳: ואמה לכסות עובי העמודים. וברלב״ג כאן: והנה כאשר כפל היריעה הששית אל מול פני האהל לפאת מזרח ישאר עד מקום קרסי הנחשת כ״ב אמה ולזה יהיו קרסי הנחשת שתים אמות בתוך קדש הקדשים, ולפי זה הפירוש תסרח חצי היריעה העודפת על אחורי המשכן לא יחסר מזה רק עובי הקרשים ותהיה פחות מחציה על הארץ ואם נודה שעובי הקרשים היה אמה שלמה, לא יהיה נתלה ממנה על הארץ כי אם אמה, ולזה יהיה פירוש אמרו חצי היריעה העודפת לא שיהיה חציה בכוון והנה יקרא החלק, חצי אמר יחצוהו בין כנענים, עד צואר יחצה ע״כ, ועי׳ תו״ש לעיל משפטים פכ״א תע״ד ופכ״ד מא. ובפי׳ הריב״א כאן.
וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל, שדי פותייהו לאורכיה דמשכן כמה הוי ארבעים וארבע (די״א יריעות היו) דל תלתין לאיגרא פשי להו ארבע סרי, דל תרתי לכפלא, דכתיב וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל (שהיתה נוטה רוחב חצי יריעה על רוח מזרחית שלא היו שם קרשים שהוא פתח למשכן ואין שם אלא מסך פרוש כמו וילון כדכתיב (שמות כ״ו:ל״ו) ועשית מסך לפתח האהל), פשא להו תרתי סרי. בשלמא לר׳ יהודה (דאמר עובי הקרשים לא ממעט ביריעות) היינו דכתיב חצי היריעה העודפת תסרח (סרוח על כל אורך הקרשים והאדנים של מערב ונגררות בארץ) אלא לר׳ נחמיה (דאמר אף מלמעלה עובין אמה) מאי תסרח (אמה אחת נגררת ותו לא, שהרי עובי הקרשים מיעט בה אמה) תסרח מחברותיה (חצי היריעה סרוחה מחברותיה אמה ממנה לכסות האדנים ואמה נגררת. רש״י). (שבת צח:)
[לה]
ראה רש״י ורשב״ם כאן. ובחזקוני: סתם כפל לשנים, הוא שפירש״י חצי רחבה היה תלוי וכפול על המסך. ובפי׳ ריב״א הביא פירש״י וכתב: יש תמהים על זה שהיה לו לכתוב וכפלת את חצי היריעה, ועוד מאי לשון וכפלת את, (הלא) [הא לא] היתה כפולה למבין, וי״ל שאת זה פתרונו מן, כמו כצאתי את העיר, שהוא כמו מן העיר, ומה שקורא אותה כפולה, על שם שאותה חצי יריעה היתה נתונה על מסך הפתח נמצא שהיתה כפולה עם המסך. (ופי׳ תמוה כעי״ז באע״ז בפיה״ק: וי״א כי פי׳ וכפלת לעשות אחרת כמוה וידביקם, ולמה זה כי אלו היה כן הי׳ אומר שתי יריעות). והר״ר אליקים תירץ שקורא אותה כפולה על שם שלא היתה מתוחה כשאר יריעות אלא נוטה מעט ותלויה על המסך וקרובה להיות דבוקה לחצי היריעה השנית שעל ראש גג חלל המשכן נמצא שכל היריעה היתה כפולה, ומעתה אין אנו צריכין לפרש את כמו מן, ע״כ. ופי׳ ר״א בהרמב״ם: וכפלת, טעמו הקמיטה, תקפל או תקמוט את היריעה הששית שרוחבה ארבע אמות מצד פתח האהל כדי שישאר רוחבה שתי אמות וקמטה זו תסבול שני פירושים, אחד מהם שהוא קיפול כמו שמקפלים את הבגדים בהחזרת קצתם על קצתם, ויהיה טעם מאמר וכפלת החזר חצי רחבה על חציו כדי שיתקשה ויהיה לו עובי בלבד, והשני והוא שמורים בו המפרשים שתהיה קמיטה וזה על ידי שחצי היריעה המחוברת עם חמש יהיה נשאר על שטח האוהל מכוון לשפת היריעה הראשונה (כלומר התחתונה) שהיא מעשה חושב, וחצי השני (יהיה) נקמט סרוח על פתח האוהל ממעל (כדי שיהיה) מקצת שתי האמות מכסה לעובי עמודי השטים אשר עליהם המסך ומקצתן סרוח למטה מראשו של מסך ע״כ. ופי׳ זה קרוב למ״ש רמא״ש בהערות להברייתא דמלאכת המשכן, שלשון וכפלת הוא כמו בארמית שתרגם והיה העקוב למישור ויהי כפלא למישרא, וכן ומעקשים למישור וכפלא למישרא, עי׳ ערוך ע׳ כפל, וכלומר שתעקם את הששית אל מול פני האהל, ע״כ. – ברש״י כאן: דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה. וכ״ה ברב״ח: וכמו שדרשו ז״ל דומה לכלה צנועה וכו׳, ולא נודע מקורו.
וכפלת את היריעה הששית, כדי שיהא שתי אמות כפולות, אל מול פני האהל, מפאת קדימה שמתחלת הפתח היה משים את היריעה באמצעיתה ושתי האמות היה לפתח כמו רדיד על המצח. (לקח טוב)
וּתְלָפֵיף יָת חֲמֵישׁ יְרִיעָן לְחוֹד וְיָת שֵׁית יְרִיעָן לְחוֹד וְתֵיעוֹף יָת יְרִיעֲתָא שְׁתִיתֵיתָא לָקֳבֵיל אַפֵּי מַשְׁכְּנָא.
Join [sew] together five drapes by themselves, and [the other] six drapes by themselves. Let the sixth drape overhang before the entrance of the tent [Mishkan].
לְבָד – לְחוֹד, לְבַד – בָּר
א. לְבַד (בפתח) הוראתה חוּץ מִן, נוֹסָף עַל ומתורגמת בָּר, כלעיל ״הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף״ (שמות יב לז) ״גֻּבְרָא רִגְלָאָה בָּר מִטַּפְלָא״. וכן: ״לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם״ (במדבר כט לט) ״בָּר מִנִּדְרֵיכוֹן״ אבל בפסוקנו לְבָד (בקמץ) משמעה לְחוּד, לֹא יַחַד, לכן תרגם ״וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד״ – ״וּתְלָפֵיף... לְחוֹד״.
לְבָד (בקמץ) אינה בתורה זולת ביריעות כבפסוקנו ולהלן ״וַיְחַבֵּר אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד״ (שמות לו טז). לכן רק באלה תרגם לְחוֹד אבל עם הכינויים לְבַדּוֹ, לְבַדָּם וכדומה (שגם משמעם לְחוּד) מתורגם עם בי״ת השימוש: בִּלְחוֹדוֹהִי, בִּלְחוֹדֵיהוֹן כמבואר בפסוק ״וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ״ (בראשית ל מ) ״בִּלְחוֹדוֹהִי״. ועיין גם ״ בָּדָד יֵשֵׁב״ (ויקרא יג מו) ״בִּלְחוֹדוֹהִי יִתֵּיב״.
וכן הבחינו בעלי הטעמים: אצל הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף, לְבַ֨ד מִנִּדְרֵיכֶ֝ם צרפו התיבה לשם, אבל אצלנו וְאֶת-שֵׁ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָ֑ד התיבה מנותקת מן השם שלפניה.
ב. לתרגום ״וְכָפַלְתָּ״ – ״וְתֵיעוֹף״ עיין להלן ״רָבוּעַ יִהְיֶה כָּפוּל״ (שמות כח טז) ״מְרַבַּע יְהֵי עִיף״. וב״פרשה מפורשה״ תמך בנוסח תימן הישן ״וְתַעֵיף״.
ותדבק ית חמש
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חמש״) גם נוסח חילופי: ״חמשתי״.
יריען לבלחודיהון וית שיתבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שית״) גם נוסח חילופי: ״אישתיתי״.
יריען לבלחודיהון ותכפל ית יריעתא שתיתיאתהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שתיתיאתה״) גם נוסח חילופי: ״{שתי}תיי{תה}״.
לקבלבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לקבל״) גם נוסח חילופי: ״לוקבל״.
אפי(ה) משכנה.
ותלפיף ית חמש יריען לחוד כלקבל חמשא סיפרי אורייתא וית שית יריען לחוד כלקבל שית סדרי מתניתא ותיעוף ית יריעתא שתיתיתא כלקבל אפי משכנא.
And you shalt conjoin five curtains together, corresponding with the five books of the Law; and six cur-tains together, corresponding with the six orders of the Mishna; and shalt fold the sixth curtain over the front of the tabernacle.
וחברת את חמש יריעות לבד כנגד חמשה ספרי תורה, ואת שש יריעות לבד כנגד ששה סדרי משנה וכפלת את היריעה השישית כנגד פני המשכן.
וכפלת את היריעה השישית – שעודפת באילו העליונות יותר מן התחתונות.
אל מול פני האהל – חצי רחבה היה תלוי וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח, דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה.
וכפלת את היריעה הששית AND YOU SHALL FOLD OVER THE SIXTH CURTAIN – which was additional in these upper curtains, beyond the lower curtains.
אל מול פני האהל AGAINST THE FRONT OF THE TENT– half of its width (two cubits) hung down, being doubled, over the screen which was on the east side before the entrance [whereby the Mishkan] gained the appearance of a modest bride who has her face covered by a veil.
וחברת את חמש היריעות – בתפירה.
וכפלת את היריעה הששית – כדי שיהא שתי אמות כפולות.
אל מול פני האהל – מפאת קדימה שמתחלת הפתח היה משים את היריעה באמצעותה, ושתי האמות היה לפתח כמו רדיד על המצח.
(ט-יב) וכפלת את היריעה השישית – כלומר: חצייה תולה למטה אל מול פני האהל.
וחצייה של אחרונה תסרח על אחורי המשכן – יותר מיריעות המשכן שתי אמות.
כיצד? עשר התחתונות כשנתחברו יחד, ארכן ארבעים ורחבן עשרים ושמונה, והמשכן ארכו שלשים אמות, כי לעשרים קרש שבצפון ועשרים שבדרום יש שלשים אמה, כי רוחב הקרש אמה וחצי. כשפורשן
כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): כשפורשם. בדפוס ראשון: כשפורש׳.
על המשכן, ארכן לאורך המשכן שלשים אמה, והרי עשר אמות תלויות אחורי המשכן. ולצד צפון ולצד דרום מן העשרים ושמונה אמות, עשר על המשכן, ולצדדין תלויין תשעה מכאן בכותל צפוני ותשעה בכותל דרומי. וכשפרש עליהןכך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין): עליהם. בדפוס ראשון: עליה׳.
יריעות עזים שהן ארכן ארבעים וארבעה, חצי היריעה שהן שתי אמות נכפלות למטה, והשלשים על המשכן, וי״ב הנותרות: העשר מהן תלויות אחורי המשכן בשוה ליריעות התחתונות, וחצי היריעה העודפת, שהן שתי אמות, יותר מן התחתונות.
(9-12) וכפלת FOLD OVER THE SIXTH CLOTH: In other words, half of this [sixth, extra cloth] should hang down over the front of the Tabernacle and half of the last of the clothsWhat Rashbam calls the "last" of the cloths is the cloth farthest away from the "sixth" cloth.
In other words, after the set of six cloths and the set of five cloths are attached together to form one large set of eleven cloths, half of cloth "one" and half of cloth "eleven" (which could also be called "the sixth cloth") will be "extra." should (vs. 12) OVERHANG THE BACK OF THE TABERNACLE, two cubits more than "the Tabernacle cloths" [i.e. the set of ten cloths described in vss. 1-6].
How does this work out? The [previously described first set of cloths, i.e. the] ten bottom strips of cloth,ארכן לאורך המשכן. When Rashbam says the length of the strips (ארכן), he means the long side of the set of strips, after the ten strips have been joined together. It appears as if Rashi is saying the opposite when Rashi writes (ad vs. 5): "נותן היריעות ארכן לרחבו של משכן – he places the length of the strips in such a way that they cover the width of the Tabernacle." In fact, though, Rashi and Rashbam mean the same thing. When Rashi refers to "ארכן – the length of the strips," he means the long side of the individual strips of cloth, the side that is 28 cubits long, not the long side of the set of ten attached strips, the side that would be forty cubits long.
Rashi's way of describing how the straps were placed is the more traditional one. In fact, his words are basically a Hebrew translation of the Aramaic of the Talmud (Shab. 98b): שדי אורכייהו לפותיא דמשכן. ten cubits of cloth would hang down over the back of the Tabernacle [in the west].The strips together are forty cubits long. Thirty cubits of the set of strips cover the length of the area of the roof. And there are ten extra cubits left hanging over the back of the Tabernacle.
This calculation of Rashbam disagrees with that of Rashi. See the explanation below, note 13. As for the north and south sides of the Tabernacle, ten of the twenty-eight cubits [of the width of the strips of cloth] cover the ten cubits of the width of the Tabernacle,In general, Rashbam's calculations here are similar, but not identical, to those of Rashi (ad vs. 5). Rashi writes that the planks used for the construction of the walls were one cubit thick. (The height and length of those planks is written explicitly in verse 16, but their thickness is not written in the Torah.) The width of the Tabernacle was 10 cubits, not including the thickness of the walls. So, according to Rashi, of the twenty-eight cubit-wide strips of cloth, twelve cubits were on the roof parallel to the ground – the ten cubits which covered the width of the Tabernacle, plus the two cubits which covered the thickness of the planks on the north and south side. Accordingly there were only sixteen "extra" cubits to hang down, eight on the north wall and eight on the south wall. Rashbam, though, says that there were nine cubits hanging down on both the north wall and the south wall.
The dispute about whether the overhang was nine or eight cubits on each side may be found already in the Babylonian Talmud, Shabbat 98b. The Talmud explains that that dispute is dependent on another difference of opinion, between Rabbi Yehudah and Rabbi Nehemiah, about the width of the planks. Both those rabbis said that the planks were a cubit wide at their bases. Rabbi Yehudah said that the planks were tapered: at the bottom they were a cubit wide, but at the top they were only a finger's breadth wide. Accordingly, of the twenty-eight cubits of the strips of cloth, none (or just two finger breadths) were required to cover the width of the tops of the planks. Ten cubits covered the width of the Tabernacle and eighteen cubits (minus two finger breadths) overhung the walls. Rabbi Nehemiah, however, said that the planks were not tapered; they were a cubit wide both at the bottom and at the top. Hence Rashi's explanation that, since the strips of cloth covered the thickness of the planks, there were then only sixteen "extra" cubits for an overhang, eight on the north side and eight on the south side. See Illustration D.
The set described in vss. 1-6.
were, after they were joined together, forty cubits long and twenty-eight cubits wide.Since each of those ten strips of cloth was four cubits by twenty-eight cubits (vs. 2).
The Tabernacle was thirty cubits long. [We know that] because the twenty planks that were used to construct each of the north and south sides of the Tabernacle (vss. 18 and 20) [must have] totalled thirty cubits in length [per side], since each plank is one and half cubits wide.As it is written in vs. 16.
So, when they would spread out these [ten bottom strips of cloth] over the Tabernacle, spreading the length of the strips over the thirty-cubit length of the Tabernacle,Two sentences previously, Rashbam provided proof for the assertion that the Tabernacle was thirty cubits long. Here he simply writes that its width was ten cubits, without providing proof. There is, in fact, no simple textual proof for that assertion (although it is the assumption of all the classical rabbinic texts). See the discussion in Tos. Shabbat 98b, s.v. דל.
and, [of the remaining eighteen cubits,] nine hang down on the one side, over the north wall, and nine on the other side, over the south wall.
[As for the second set of strips of cloth, the ones made of goats' hair, described in vss. 7-13,] when they would spread out on top of themAs Rashbam just explained in the last paragraph.
Here again Rashbam disagrees with Rashi's calculations. Rashi says (ad vs. 5) that the overhang of the first set of coverings on the western side was either eight cubits of nine cubits. In his comm. to vs. 12, Rashi says that it was eight cubits, and that the second set of coverings hung down on the western side precisely the height of the wall, i.e. two cubits more than the first set. Rashi says that that is the meaning of the reference to "the extra half-cloth" in vs. 12. According to Rashi, the half-cloth is "extra" only in comparison to the dimensions of the first set of cloths, not in comparison to the dimensions of the Tabernacle.
Rashbam here explains differently. The first set of coverings covered the entire height of the western wall and the second set did too. The extra half-cloth – i.e. the extra two cubits more than the first set – was larger than required to cover the Tabernacle and was, accordingly, folded over on the ground behind the Tabernacle, beyond the western wall.
Again the source of disagreement between Rashi and Rashbam is their different understandings concerning the width of the planks. This leaves (vs. 12) "AN EXTRA HALF-CLOTH," i.e. two cubits, more [for this set of coverings] than for the bottom set of coverings.
I.e. on top of the first set of strips, the ones described in vss. 1-6.
the strips of cloth of goats' hair which were forty-four cubits long,There were eleven strips (vs. 7) and each was four cubits wide (vs. 8). When the eleven strips were combined together (vss. 9 and 11), the goats' hair covering became forty-four cubits long.
half of [the width of] one strip – i.e. two cubits – would hang down [over the opening at the front of the Tabernacle in the east],After this lengthy introduction, Rashbam now explains the phrase that he set out to explain in this pericope: "fold over the sixth cloth at the front of the tent." He says that folding over the sixth cloth means hanging it in such a way that half of its width – i.e. two cubits – hangs down over the opening, and the other half of it is part of the roof covering of the Tabernacle. So also Rashi and LT.
[another] thirty cubits would cover the length of [the roof of] the Tabernacle, and, as for the remaining twelve cubits, ten of them would hang down over the back wallI.e. covering the entire height of the western wall.
of the Tabernacle, just as [ten cubits of] the bottom set of coverings [hung down over the western wall].והנה כאשר כפל את היריעה הששית – נשאר חציה בסוף, על כן כתוב: חצי היריעה העודפת (שמות כ״ו:י״ב).
ואין צורך להזכיר, כי אורך היריעות לרוחב המשכן. והנה רוחב המשכן עשר אמות, והגובה עשר אמות, ותשע אמות היו גובה שני צדי המשכן, על כן כתוב: והאמה מזה והאמה מזה (שמות כ״ו:י״ג), לכסות את המשכן.
FIVE. The word chamesh (five) is vocalized with a sheva
That is, with a chataf pattach.
and a pattach.That is, a tzere. Ibn Ezra's point is that the word chamesh is in the construct.
It is an abridged form,Our verse should have read, chamesh ha-yeri'ot, (vocalized with a kamatz beneath the chet), rather than chamesh (vocalized with a chataf pattach beneath the chet) ha-yeri'ot, for the construct indicates possession. Thus chayyat ha-sadeh (animals of the field) is short for chayyot shel hasadeh (animals of the field). However, since a number cannot be possessed, it is incorrect to say chamesh shel ha-yeri'ot. Thus chamesh ha-yeriyot is not short for chamesh shel ha-yeri'ot. Hence is not a true construct form. It is merely a quicker way of saying chamesh (vocalized with a kamatz beneath the chet) ha-yeri'ot.
like the word sheloshShelosh is in the construct with se'im.
(three) in shelosh se'im (three measures) (Gen. 18:6).Here too, for the reason given in note 37, the text should have read, shelosh (vocalized with a kamatz beneath the shin) ha-se'im rather than shelosh (vocalized with a sheva beneath the shin) se'im.
[AND SHALT DOUBLE OVER THE SIXTH CURTAIN IN THE FOREFRONT OF THE TENT.] Observe, when the sixth curtain was doubled,
Over the front of the tabernacle.
half of a curtainLiterally, half of it. The reference obviously cannot be to the front curtain. It must be to the last curtain.
was left at the end.Of the tabernacle. There were 11 curtains. Each curtain was 4 cubits in width, making a total of 44 cubits when the curtains were joined. The tabernacle was 30 cubits in length. Its back (the western side of the tabernacle) was 10 cubits in height. When the joined curtain was placed over the length of the tabernacle, 10 cubits covered the back of the tabernacle, 20 covered the top of the tabernacle, and 2 cubits extended over the front of the tabernacle. There were thus 2 cubits remaining. These trailed behind the back of the tabernacle.
Hence Scripture states, the half curtain that remaineth over (v. 12). There is no needFor Scripture.
to mention that the length of the curtains was placed over the width of the tabernacle. Now the width of the tabernacle was ten cubits, and the height of its two sides was nine cubits.The curtains were 28 cubits long. The width of the tabernacle was 10 cubits. The side boards of the tabernacle were 10 cubits in height. However, only 9 cubits were exposed because one cubit was covered by the sockets. It stands to reason that the length of curtains was placed over the width of the tabernacle to cover its sides and top.
Scripture therefore states, And the cubit on the one side (v. 13) to cover the tabernacle.A curtain made of goats' hair was placed over the first set of curtains. This curtain was 30 cubits long. (13) tells us that the 2 extra cubits served to cover the exposed sockets.
וחִברת – חיבור זה על ידי תפירה, כמו שקדם {אצל היריעות הראשונות} (פסוק ג)קמ. לא פירש שם רבנו שהיו תפורות במעשה מחט, אבל כך תירגם שם רס״ג ונראה שאליו התכוון רבנו, ואולי צ״ל שיש חסרון בדברי רבנו כמו שחשב המהדיר..
וכפלת – טעמו הקמיטה, {כלומר} תקפל או תקמוט את היריעה הששית שרוחבה ארבע אמות מצד פתח האוהל, כדי שישאר רוחבה שתי אמות. וקמיטה זו תסבול שני פירושים: אחד מהם – שהוא קיפול כמו שמקפלים את הבגדים בהחזרת קצתם על קצתםקמא. כעין ׳שרוול צרפתי׳ (French cuff ) הנהוג גם היום., ויהיה {טעם} מאמר וכפלת ׳החזר חצי רוחבה על חציו כדי שיתקשה ויהיה לו עובי בלבד׳קמב. ר״ל שתי אמות מתוך ארבע אמות של היריעה הששית יהיו מכופלים אמה על אמה, ובכן יריעה זו תהיה מונחת בכיפולה מעל ראש האהל מלמעלה – וזהו ׳אל מול פני האהל׳. [לפירוש זה לא נתבאר אם היריעות היו מכסות את עמודי המסך אם לא, ואין להוכיח מכאן אם היו עמודים אלו בתוך חלל המשכן או מחוצה לו, וראה בהערה להלן בסמוך]..
ו{הפירוש} השני – והוא שמורים בו המפרשים – שתהיה קמיטה, וזה על ידי שחצי היריעה המחוברת עם חמש {היריעות} יהיה נשאר על שטח האוהל מכוון לשפת היריעה הראשונה (=התחתונה) שהיא מעשה חושב קמג. שרק היריעות התחתונות נטוו ונארגו מעשה חושב, ולא יריעות העזים כמש״כ רבנו לפני זה., והחצי השני {יהיה} נקמט סרוח על פתח האוהל ממעל, {כדי שיהיה} מקצת שתי האמות מכסה לעובי עמודי השטים אשר עליהם המסך קמד. מדברים אלו יוצא: א. שעובי העמודים שבמזרח אינו בכלל מדת ל׳ אמה של אורך המשכן (כשיטת ר׳ יוסי בברייתא דמלאכת המשכן (פרק א)); ב. שהמסך פרוס מבחוץ בצד מזרח של אותם העמודים (וגם זה מקושר עם שיטת ר׳ יוסי, והשוה מלבי״ם להלן פסוק לו); ג. שהיריעות התחתונות של מעשה חושב לא היו מכסות לעובי העמודים שבמזרח, וט׳ אמות מהן סרוחות אחורי המשכן, כשיטה שהביא רש״י לעיל (פסוק ה) משבת (צח:) ולא כשיטה שהביא מברייתא דמס׳ (נוסח אחר: דמ״ט, השוה מהד׳ ברלינר הערה ז) מדות (והיא לפנינו בילקוט פקודי סוף רמז תכ-תכא). [הערות נהור שרגא] וראה עוד בזה בספר ׳מלאכת המשכן וכליו׳ (עמ׳ תכה הערה 24), וכן ראה להלן (פסוק לב) ומש״כ שם בהערה., ומקצתן סרוח למטה מראשו של מסך.
וכפלת את היריעה השישית, "you are to fold over the sixth carpet;" when the word כפל occurs without further adjective, it means: "double." This is what Rashi meant when he wrote: "half its width was hanging and was folded over the curtain at the eastern entrance."
וכפלת את היריעה הששית – שעודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות אל מול חצי רוחבה היה תלוי וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה כפרש״י יש תמהים על זה שהיה לו לכתוב וכפלת את חצי היריעה. ועוד מאי לשון וכפלת את הלא היתה כפולה למבין. וי״ל שאת זה פתרונו מן כמו כצאתי את העיר שהוא כמו מן העיר ומה שקורא אותה כפולה על שם שאותה חצי יריעה היתה נתונה על מסך הפתח נמצא שהיתה כפולה עם המסך. והר״ר אליקים תירץ שקורא אותה כפולה על שם שלא היתה מתוחה כשאר יריעות אלא נוטה מעט ותלויה על המסך וקרובה להיות דבוקה לחצי היריעה השנית שעל ראש גג חלל המשכן נמצא שכל היריעה היתה כפולה ומעתה אין אנו צריכין לפרש את כמו מן. עוד פרש״י עשר אמצעיות לגג המשכן ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי ראשי הקרשים שעוביין אמה וכן מפרש פ׳ הזורק כל עשר לאגרא וכו׳ וקשי׳ לר״י דמנא ליה לתלמודא הא דלמא המשכן היה רחבו י״א אמה והקרשים דאמה שלא היה עבין אלא חצי אמה ושני קרשים למקוצעות המשכן היו סותמין אויר אמה מכאן ואמה מכאן וחצי אמה העודפת דרוחב הקרש כנגד עובי הקרשים של צפון ודרום ואומר ר״י דמבית עולמים ילפינן ליה שהיה ארכו ששים אמה ורחבו כך הכי נמי במשכן רחבו שלש ארכו שיטת תו״ך.
וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל – צ״ע שהול״ל וכפלת את חצי היריעה. שהרי לפני האהל לא היה כי אם חציו, וחצי אחר היה אחורי המשכן, כדכתיב חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן. ועוד קשה מאי כתיב וכפלת, הלא לא
כן בכ״י וטיקן 48, פריס 232. מלת ״לא״ חסרה בכ״י אוקספורד 604 ובדפוסים.
היתה כפולה? ומזה יכול לומר כל דבר שהיה מתוחכן בכ״י אוקספורד 604, פריס 232. בכ״י וטיקן 48: ״שאינו מסוך״.
קרוי כפול שאינו אלא חציו.
הששית – ב׳ בתורה היריעה הששית וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית בזכות השלחן שהיה במשכן נשלחה ברכה בכל הע ולם.
אל מול פני האהל חצי רחבה היה תלוי וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח. כי כתוב וסרח העודף ביריעות האהל חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן נמצא שהחצי האחר תסרח על פני המשכן שרחבן של אלו היריעות הוא יותר מרוחב העשר יריעות התחתונות ארבע אמות ורוחב היריעות העליונות היה פרוש גם כן על גג המשכן שהן שלשים אמות ואמה אחת לעובי העמודים של צד פני האהל ואמה אחת לעובי הקרשים של צד אחורי האהל נמצא שנשארו מהמ׳ אמות של רחבן ח׳ אמות והיו תלויות מאחורי האהל ורוחב היריעות העליונות היה פרוש ג״כ על גג המשכן וכל עובי העמודים של צד פני האהל ועל עובי הקרשים של צד אחורי האהל ותלויות מאחורי האהל ח׳ אמות כמו התחתונות נשארו מהמ״ד אמות של רחבן של אלו ד׳ אמות עודפות שהן רוחב היריעה האחת ואחר שחצי רוחב היריעה הוא תלוי מאחורי המשכן עודף על הח׳ אמות התלויות מאחורי האהל יחוייב בהכרח שחצי הרוב הנשאר יהיה תלוי אל מול פני האהל שהן ב׳ אמות וכך הוא מפורש אחר זה:
וחברת את חמש היריעת לבד – שגם באהל יש הבדל בין מדרגות קצתם למדרגות קצתם, כענין במניעי הגלגלים הנקראים ״אהל״, כאמרו ״לשמש שם אהל בהם״ (תהלים י״ט:ה׳).
וחברת את חמש היריעות לבד, even within the Tabernacle there was a difference between levels of sanctity. It is reminiscent of what David said in Psalms 19,5 where the subjects are the different planetary forces and their orbits, each of them closer or further from the center, the sun. All of them represent forces created by God to help run an orderly universe, and all of them, in David’s own words, proclaim God’s handiwork; yet at the end, David reminds us that God appointed the sun as a “tent” to “cover” them all, i.e. their diversity.
חצי רחבו הי׳ תלוי כו׳. כיון דכתיב וחצי היריעה תסרח על אחורי המשכן נמצא שחציה האחר תסרח על פני המשכן:
Half of its width hung... [Rashi knows this] because it is written (v. 12), "Half of the extra drape shall overlap the back of the mishkon." Accordingly, the other half overlapped the front of the mishkon.
וכפלת את היריעה הששית – העודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות:
אל מול פני האהל – חצי רחבה היה תלוי וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח, ולא היה מכסה את חמשת העמודים שלפני הפתח, אלא היה תלוי וכפול בין קרשים לעמודים:
וכפלת וגו׳ – רוחבן הכולל של אחת־עשרה יריעות־העזים, היוצרות את ה״אהל״ מעל ה״משכן״, היה ארבעים וארבע אמות, כך שהוא עודף על יריעות־הכרובים בארבע אמות, רוחב של יריעה אחת. מתוך רוחב־יריעה אחד זה, חצי – היינו שתי אמות – היה תלוי כלפי מטה על הפתח.
וחברת את חמש היריעות לבד:. כאן לא כתיב ׳אשה אל אחותה׳
כפי שכתוב ביריעות התחתונות בפסוק ג׳.
, כיון שלא היו ציוריםכפי שביאר רבינו בפסוק ג׳, עיי״ש.
.
וכפלת את היריעה הששית וגו׳
רש״י פירש: ״וכפלת את היריעה השישית״ – העודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות. ״אל מול פני האוהל״ – חצי רחבה היה תלוי וכפל על המסך שבמזרח כנגד הפתח...
: אילו היתה הכוונה לבאר מקום היותרתכדעת רש״י.
, היה מקומו בפסוק י״בוכך היה צריך להיות כתוב שם...
– ׳וסרח העודף ביריעות האהל, חצי היריעה תכפול אל מול פני האהל, וחצי היריעה וגו׳ ׳. ותו, דלשון ״וכפלת את היריעה הששית״ משמע כל היריעה, ובאמת לא היה אלא חציהוחציה השני מוזכר בפסוק י״ב.
.
אלא עיקר מלמדנו המקרא שתהיה החוברת הגדולה שיש בה שש יריעות מבחוץ למול פני האהל
כלומר, היא זו שתהיה מונחת מעל האוהל – מעל הקודש, כך שהחיבור שבין שתי היריעות יהיה מעל קדש הקדשים. משא״כ אם היה הפוך, שהחוברת הזאת היתה מכסה את הקרשים מצד מזרח ╨קדש הקדשים, וכפי שמבאר רבינו.
ולא להיפךאך יש לעיין לפי״ז מהו ״וכפלת״, ולא ׳ושמת׳.
. וא״כ שהיתה היריעה הששית מבחוץ היתה הפריפה בין שתי החוברות שתי אמות מבפנים לצד קודש הקדשים. וזהו שכתבתי לעיל פסוק ד׳ דמשום הכי כתיב בשניהם (פסוק י׳) ״על שפת היריעה״לעומת היריעות התחתונות, שבאחת מהחוברות כתוב ״בשפת״ (פסוק ד׳) ועיין שם בפירוש רבינו.
.
(י) וְעָשִׂ֜יתָ חֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָֽאֶחָ֔ת הַקִּיצֹנָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻֽלָאֹ֗ת עַ֚ל שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַחֹבֶ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית׃
You shall make fifty loops along the edge of the end woven panel in the set and fifty loops along the edge of the woven panel of the second set.
[לו]
ראה לעיל אות יח, אם הלולאות הי׳ של תכלת או ממין היריעות.
ועשית חמשים ללאת, כנגד ספירת העומר. (מדרש הגדול)
וְתַעֲבֵיד חַמְשִׁין עֲנוּבִּין עַל סִפְתָּא דִּירִיעֲתָא חֲדָא בְּסִטְרָא בֵּית לוֹפֵי וְחַמְשִׁין עֲנוּבִּין עַל סִפְתָּא דִּירִיעֲתָא דְּבֵית לוֹפֵי תִּנְיָנָא.
Make fifty loops on the edge of one drape which is at the [innermost] end of the [first] group, and fifty loops on the edge of the drape which is on the second group.
ותעבד חמשין ענבין על סיטרא דיריעתה חדתה בריתה בבית דבוק[ה]
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבוק[ה]״) גם נוסח חילופי: ״בדיבוקה״.
וחמשין ענבין תעבד על סטרא דיריעתא בבית דבוקהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דבוקה״) גם נוסח חילופי: ״בדבוקה״.
תניינא.
ותעביד חמשין ענובין על אימר(ת){א} דיריעתא חדא מציטרא בבית ליפופה וחמשין ענובין על אימרא דיריעתא בבית ליפופה תניינא.
And you shalt make fifty loops upon the edge of one curtain at the side of the place of coupling; and fifty loops in the edge of the second curtain at the place of coupling.
ועשית חמישים לולאות על שפת היריעה האחת מצידה בבית החוברת וחמישים לולאות על שפת היריעה בבית הרכיסה החוברת השנית.
ואצנע כ֗מסין ערוה פי חאשיה אלשקה אלואחדה פי אלטרף אלמולף וכ֗מסין ערוה פי חאשיה אלשקה אלטרפי אלמאתלפה אלת֗אניה.
ועשית יריעות עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות – יתירות יריעות של עזים על יריעות של תכלת וארגמן ארבע אמות וברוחב שתי אמות.
ועשית חמשים לולאות – כדי שהקרסים העליונים של נחשת מכוונין כנגד קרסי זהב התחתונים.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]
ועשית – מספר
בכ״י פריס 177 נוסף כאן: ״יריעות עזים לאהל״.
לולאות יריעות האהל כמספר לולאות יריעות המשכן, וכן הקרסים. רק לא היו לולאות״יריעות האהל ... היו לולאות״ הושמט בכ״י פריס 176 והושלם מכ״י פריס 177.
האהל וקרסיו לנכח לולאות המשכן וקרשיו, רק אחריהם לפאת מערב שתים אמות.
AND THOU SHALT MAKE FIFTY LOOPS. The number of loops on the curtains of the tent
That is, the curtains made of goats' hair. These curtains served as a tent over the tabernacle. See verse 12.
was the same as the number of loops of the tabernacle.The first set of curtains made from woven fabric. According to Ibn Ezra the term tabernacle (mishkan) refers to these curtains. See Ibn Ezra on verses 6 and 15.
The same applies to the clasps.There was an equal number of clasps on the curtains made of fabric (the tabernacle) and on the curtain made from goats' hair.
However, the loops and the clasps of the tentThe curtain made of goats' hair.
were not opposite the loops and the clasps of the tabernacle.That is, the fabric curtains.
On the contrary, they were two cubits behind them towards the west.For there were 11 curtains of goats' hair and ten of woven fabric.
(י-יא) והאדנים לעמודים נחושת. תימה אמאי לא פי׳ ממה היו עמודי החצר. וכן קשי׳ למה לא פי׳ כאן בצוואה ציפוי הכסף כמו שפי׳ בויקהל ופקודי (שמות לח:יז). ה״ר יעקב.
הַקִיצֹנָה בחברת וחמשים: בתיקון ס״ת ישן הקיצנה, במפתח הקיצונה, ע״כ. והעיקר כמו שמס׳ הרמ״ה זל״ש, הקיצונה במחברת השנית, דועשית ללאת תכלת על שפת, מל׳ דמל׳, מל׳ יו״ד ומל׳ וי״ו כתי׳, וחבריה דויקהל דכותי׳, ויעש ללאת תכלת על שפת וגו׳, היריעה הַקִיצוֹנָה במחברת השנית, הלין ב׳ מלאי׳ דמלאי׳, ושארא מל׳ יו״ד וחס׳ וי״ו כתי׳, ע״כ. וגם במקרא גדולה נמס׳ על אלו השני׳ ב׳ מל׳. <והסימן שנמס' במקרא גדולה קדמ' הקיצונה במחברת וכו', לאו לענין חס' ומל' ממלות הקיצונה איתמר, אלא מענין במחברת או בחברת קא מסיר.> [הקיצנה].
הקיצונה
ביריעות התחתונות כתוב (פסוק ד׳) על שפת אחת החוברות – ״מקצה בחוברת״, ועל שפת השניה ״הקיצונה במחברת השנית״, ואילו כאן כתוב רק על אחת מהן ״הקיצונה בחוברת״.
: פירוש, לא ״מקצה״ כמו לעיל פסוק ד׳ דמשמעו מקץ קדושה חמורה של קודש הקדשים ונדבקת לקדושה קלהכפי שביאר רבינו שם.
. משא״כ ביריעות עזים עוד נמשכו שתי אמות מהחוברת השנית על קודש הקדשים, וזהו לשון ״הקיצונה״מלשון ׳קצין׳ שמשמעותו – מעלה (רבינו לעיל שם).
– דמשמעו בקדושה חמורה ככל היריעה.
על שפת היריעה: כאן לא כתיב כלום
לא ״קצה״ ולא ״קיצונה״. משמע, איפוא, שקדושת הקצה לא היתה שונה מקדושת היריעה.
, שאין שייך לומר על זו השפה לא ״קצה״ ולא ״קיצונה״, שהרי לא נתעלתה השפה בקדושה, שגם שתי אמות ממנה היו באותה מעלה.
(יא) וְעָשִׂ֛יתָ קַרְסֵ֥י נְחֹ֖שֶׁת חֲמִשִּׁ֑ים וְהֵבֵאתָ֤ אֶת־הַקְּרָסִים֙ בַּלֻּ֣לָאֹ֔ת וְחִבַּרְתָּ֥ אֶת־הָאֹ֖הֶל וְהָיָ֥ה אֶחָֽד׃
You shall makes fifty clasps of copper and bring the clasps through the loops to join the tent, so that it shall be one.
[לז]
הובא בילק״ש פקודי רמז תכב. ובזי״ר שם: והיו נתונות, פי׳ הקרסים היו נתונות כנגד שלישו של אהל וכנגדם היתה הפרוכת נתונה, וס״ל דהא דכתיב בקרא (להלן פסוק לג) ונתת את הפרוכת תחת הקרסים היינו תחת הקרסים שביריעות העליונות, דס״ל היריעה העודפת ביריעות העליונות היתה מונחת אמה ממנה על עמודי מזרח וג׳ אמות תלוי למטה נמצא עוד מ׳ אמה כ׳ אמה עד הפרוכת והיה ממש תחת הקרסים ועוד י׳ אמות עד קרשים שבמערב ועובי הקרשים אמה וט׳ אמות תלויות אחורי המשכן, ור׳ יוסי פליג דחצי יריעה היתה כפולה לפני המשכן ואף הוא ס״ל שאמה ממנה היה מכסה עמודי המזרח שהרי אמר ב׳ אמות היו תלויות אחורי המשכן, וא״כ צ״ע על רש״י ז״ל שכתב (הובא לעיל אות יב בבאור) שאם כדברי הברייתא הזאת היתה פרוכת משוכה מן הקרסים אמה ולא ראה ברייתא זו דקאי איריעות העליונות, ע״כ. ונראה שטעמו של רש״י מסתבר שלא שייך לפרש שלפי הברייתא דמ״ט מדות הקרא ונתת את הפרכת תחת הקרסים קאי על יריעות העליונות, לפ״מ דמבואר בברייתא דמלה״מ ובגמ׳ (מובאים לעיל אות *כ): הקרסים היו נראים במשכן ככוכבים ברקיע. ובברייתא דמ״ט מדות עמ׳ 95: פרוכת היה בסוף עשר אמות חולקת את הבית עשר אמות לפנים ועשר לחוץ והיתה פרוסה תחת הקרסים שביריעות וחוץ ממנה עשרים על עשר ע״כ. ותוכן דברים אלו מובאים ברש״י כו, לא. הרי מוכח מהנ״ל שהטעם שהיריעות העליונות נסדרו באופן כזה שחמש הראשונות חוברו כאחד משום שהשתמשו בהם לכסות את הקד״ק וחמש השניות שבחברת השנית שמשו להיכל, ונמצא כמו שהעמודים והפרכת הבדילו בין קדשי קדשים להיכל. כן היה הבדל למעלה בהיריעות, אבל אם נימא שבהיריעות התחתונות הקרסים לא היו מכוונים נגד הפרכת, דוחק גדול לומר שהכוונה בקרא הנ״ל על יריעות העליונות, הרי הקרסים שביריעות העליונות היו מכוסים ולא נראו כלל במשכן, ואם ביריעות התחתונות אין קפידא שיהיה היכר והבדלה בהם בין קד״ק להיכל, מה שייך לומר שהיכר זה היה ביריעות העליונות ולכן יפה כתב רש״י, ודברי הזי״ר צ״ע. ועיקר פירושו של הזי״ר שהת״ק חולק על ר״י וס״ל שכל היריעה הששית היתה לצד מזרח כבר כתבתי לעיל אות לג. שאין הכרח לפרש כן אליבא דת״ק. ורמא״ש בהערות כתב על דברי הזי״ר שהלשון והיו נתונות וכו׳ משמע דאכולהו קאי על קרסי נחושת ועל קרסי זהב. ולדעתי יש לפרש כמו שכתבתי לעיל אות לג שאין כאן מחלוקת והת״ק של ר׳ יהודה לעיל הוא אותו הת״ק של ר׳ יוסי כאן אלא מפרש פשטא דקרא, והמלים: והיו נתונות כו׳ עולים על תחלת המאמר: של מטה מחוברות בקרסי זהב כו׳ הם היו נתונות כנגד שלישו של אהל כלומר כנגד העמודים והפרכת שהיו נתונים באמה הי״א והפרכת תלויה בחוץ וכמ״ש החזקוני והרא״מ לעיל אות יב ליישב קושיית רש״י. והברייתא לשיטתה שיריעות התחתונות כיסו את האמה של העמודים במזרח. וראה לעיל אות יב שכן היא לשיטת ר׳ יוסי בברייתא דמה״מ שאורך המשכן ל״א אמה והאמה הי״א היא כמו אמה טרקסין כמבואר ביומא נא: אמנם בלקח טוב כאן: ועשית חמשים לולאות, כדי שהקרסים העליונים של נחשת מכוונין כנגד קרסי זהב התחתונים ע״כ. לכאורה בדבריו מפורש שיש שיטה כזאת כמ״ש הזי״ר בשיטת הת״ק של ר׳ יהודה ור׳ יוסי, ואולי י״ל שאין כוונתו ״מכוונין״ שהיו מונחים זה על זה באותו האורך מהמערב. אלא כמש״כ האע״ז: מספר לולאות יריעות האהל כמספר לולאות יריעות המשכן וכן הקרסים רק לא היו לולאות האהל וקרסיו לנוכח לולאות המשכן רק אחריהם לפאת מערב, והפי׳ מכוונין במספר, ופי׳ זה בדבריו מוכרח הוא שהרי תיכף אחר זה אומר הלק״ט: ששתי אמות מיריעות עזים נסרחות על אחורי המשכן, א״כ סותר את עצמו וע״כ הכוונה שהם מכוונין במספר. ובכת״י מדרש הביאור: שיריעות עזים היו שתי הכריכות מחוברות בלולאות תכלת וקרסים בתוך הלולאות והיו הקרסים נראין במשכן ככוכבים ברקיע, ע״כ. ראה לעיל אות כ* וכנראה שאשגרא דלישנא הוא והמלים והיו הקרסים נראין וכו׳ קאי על יריעות התחתונות, שהרי קרסי הנחשת מיריעות עזים לא היו נראים כלל במשכן שהרי היו למעלה על יריעות שש ומכוסים.
וחברת את חמש היריעות... להיות אחד, אחד עשר יריעות שני סדרים, סדר אחד של חמשה במערב ושל ששה במזרח. אורך שני סדרים ארבע וארבעים אמות כנגד (רחבן) [ארכן] של יריעות של מטה ורחבן שלשים אמה כנגד (ארכו) [רחבן] של מטה. [של מטה] מחוברות בקרסי זהב ושל מעלה מחוברות בקרסי נחושת לחבר את האהל להיות אחד. והיו נתונות כנגד שלישו של אהל שכנגדו הפרכת פרוסה למטה. ר׳ יוסי אומר כנגד הקרשים היתה כפולה. נמצאו שם שתי אמות יתרות הן היו עודפות על היריעות של תכלת מן המזרח שנאמר יהי׳ סרוח כו׳ (להלן אות מד). (ברייתא דמ״ט מדות)
[לח]
ראה לעיל אות כ–כב וצרף לכאן. – בפסיקתא דרב כהנא פי׳ א: ודכוותה וחברת את האהל וכו׳, הובא לעיל אות כא, עי״ש וצרף לכאן.
וחברת את האהל והיה אחד, והיה מחברן לשתי וילאות אחת של חמש ואחת של שש, שנאמר וחברת את חמש היריעות לבד ואת שש היריעות לבד, והיה מחברן בלולאות חמשים, שנאמר ועשית חמשים לולאות על שפת היריעה האחת הקיצונה בחברת וחמשים לולאות על שפת היריעה החברת השנית, והיה מחבר הלולאות לחמשים קרסי נחשת, שנאמר ועשית קרסי נחשת חמשים והבאת את הקרסים בלולאות וחברת את האהל והיה אחד. (ברייתא דמלאכת המשכן)
וְתַעֲבֵיד פּוּרְפִין דִּנְחָשׁ חַמְשִׁין וְתַעֵיל יָת פּוּרְפַיָּא בַּעֲנוּבַּיָּא וּתְלָפֵיף יָת מַשְׁכְּנָא וִיהֵי חַד.
Make fifty copper clasps. Bring the clasps into the loops, and join the tent together, making it one.
״קַרְסֵי נְחֹשֶׁת״ – ״פּוּרְפִין דִּנְחָשׁ״. בהערת מסורה לפסוקנו נרשם: ״נְחֹשֶׁת ד׳ באוריתא דמתרגם נְחָשׁ. וסימן: קרסי ודומיה, מרים, התנופה״.
קליין, מסורה, עמ׳ 126.
פירוש: בדרך כלל נְחֹשֶׁת מתורגם ּנְחָשָׁא כלעיל ״זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת״ (שמות כה ג) ״דַּהְבָּא וְכַסְפָּא וּנְחָשָׁא״. אבל בארבעה הפסוקים ״קַרְסֵי נְחֹשֶׁת״ (כאן ולהלן לו יח), ״כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת״ (שמות לה כד), ״וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה״ – ״נְחָשׁ״. ואולם הטעם לא התברר.
ותעבד פורפין דנחש חמשין ותעל ית פורפי בענביא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בענביא״) גם נוסח חילופי: ״בענווויי׳ ״.
ותדבק ית משכניה ויהוי כלה חד.
And you shalt make taches of brass, fifty, and put the taches into the loops, and conjoin the tabernacle, that it may be one.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]
ובעבור היות המשכן נכבד מהאהל, כי האהל הוא כמו מכסה בעבור הגשם, על כן: קרסיו זהב וקרסי האהל נחשת. גם הקרשים הם מצופים זהב וטבעותיהם זהב. וטעם אדני כסף, בפרשת אלה פקודי (ראב״ע שמות פירוש ראשון ל״ח:כ״ו). גם הבריחים מצופים זהב, ועמודי הפרוכת כן, על כן אדני המסך נחשת.
ועשית – קרסי המשכן זהב, כי הוא נכבד. והאהל כמו מכסה, על כן קרסיו נחשת. ואינם נראים, כי שנים מכסים על האהל.
AND THOU SHALT MAKE. The clasps of the curtains which made up the tabernacle
See Ibn Ezra's comment on verse 6.
were made of gold because they were used for the most important curtains.
The tent served as a cover over the tabernacle. Its clasps were therefore made of brass.
For the tent was inferior to the tabernacle.
The brass clasps were not visible because there were two covers over the tent.See verse 14.
(יא-יג) וחברת את האהל והיה אחד. וסרח העדף וגו׳ – גם יריעות־העזים, אורכן כיסה את רוחב המשכן, ורוחבן את אורכו.
אורכן היה עודף על יריעות־הכרובים בשתי אמות. נמצא שיריעות־העזים ירדו למטה בכל צד עוד אמה אחת יותר מיריעות־הכרובים (פסוק יג).
רוחבן הכולל של יריעות־העזים היה עודף על רוחב יריעות־הכרובים בארבע אמות, שמתוכן שתי אמות השתפלו על הצד הקדמי (פסוק ט). נמצא שבצד האחורי, ירדו יריעות־העזים למטה יותר מיריעות־הכרובים. לדעת ר׳ יהודה, שתי אמות מיריעות־העזים נגררו על הקרקע מאחורי המשכן. ולדעת ר׳ נחמיה – הסובר שהקרשים לא נעשו צרים בראשם, וצריכים לעוד אמה אחת עבור רוחבם – סרח עודף זה היה רק אמה אחת. לדעת שניהם, ״למה המשכן דומה? לאשה [גבירה] שמהלכת בשוק ושפוליה [שובל שמלתה] מהלכין אחריה״ (שבת צח:).
{ועשית קרסי נחושת: רואים אנו שביריעות המשכן האריך המקרא בלולאות וכתב ד׳ עשיות
פסוקים ד-ה (״ועשית... תעשה... תעשה... תעשה״).
, משא״כ בקרסים (פסוק יא), וסיים ״וחברת את היריעות וגו׳ ״, וביריעות האהל קיצר במעשה לולאות, והקדים במעשה הקרסים למנין חמשים״ועשית קרסי נחשת חמשים״.
, וסיים ״והבאת את הקרסים וגו׳ ״הערת רבינו ברורה ונוקבת. נאמן לשיטתו אנו שומעים כאן הד לצעקת רש״י (בראשית כח,ה) ׳איני יודע מה מלמדנו׳. רבינו אשר הפנה את תשומת ליבנו לשינויים שבין השלבים השונים של הקמת המשכן מחד (ציווי, עשיה, הבאה למשה, הקמה) ולשינויים בתוך עשיית החלקים השונים, לא יכול שלא להעיר על ההבדל שבין יריעות המשכן ובין יריעות העיזים העליונות. אצל יריעות המשכן מצינו ״ועשית לולאות... וכן תעשה... חמשים לולאות תעשה... וחמשים לולאות תעשה״, כשאצל הקרסים הוזכר רק פעם אחת ״ועשית חמשים קרסי״... ואילו אצל היריעות העליונות הפוך הדבר, כאשר הדגש הוא על הקרסים ולא על הלולאות.
. וסוד ה׳ ליראיו ואנו סתומי עין.}
(יב) וְסֶ֙רַח֙ הָעֹדֵ֔ף בִּירִיעֹ֖ת הָאֹ֑הֶל חֲצִ֤י הַיְרִיעָה֙ הָעֹדֶ֔פֶת תִּסְרַ֕ח עַ֖ל אֲחֹרֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃
The overhangthe overhang that remains | וְסֶרַח הָעֹדֵף – See the note on verse 9. that remains of the tent's woven panels, the remaining half of the woven panel, you shall hang over the back of the Tabernacle.
[לט]
מאמר זה הוא המשך הברייתא ומלאכת המשכן שהובאה לעיל אות יג בבאור, לפי גירסת ס׳ והזהיר דף פח. וגי׳ הילק״ש רמז שע: פורסין לאחוריו, ובבדמה״מ הוצ׳ ר״ח פלעש: שורפן, וצ״ל: פורפן. ועיקרו נאמר על יריעות המשכן, אלא ששייך גם ליריעות האהל, ומכיון שהפסוק שלפנינו מדבר מסרח העודף, סמכתי אליו מאמר זה ועי׳ היטב לעיל אות לג. ובהוספות שם, ופירושו הובא בריטב״א שבת צח: על הגמ׳ שם: דל תלתין לאיגרא פשו להו עשר, ומיהו הני עשר דמכסיין מערבו של משכן פריש באורכייתא טובא שהרי אין רחבו של דופן מערבי אלא שתים עשרה אמה ואלו אורכן של אותן יריעות הנתונים על אורכו של דופן הוי כ״ח אמה נמצא שמותר מכאן ומכאן שמונה אמות, על זה אמרו בברייתא דמלאכת המשכן: והמותר שביריעות פורפן לאחוריו, ע״כ. והאברבנאל כוון לזה, שכתב: אבל יקשה איך יעמדו היריעות במקצועות רוח המערב, כי היריעה הנוגעת בקרקע אחרי המשכן היה ארכה לשמונה ועשרים אמות ורחב המשכן היה עשר אמות לבד ולכן ראוי שנאמר נמתחין במיתרים על יתדות המשכן בשתי קרנות המערביים, ע״כ. ובפי׳ הר״י בכור שור: ולפי הפשט נראה כי יתידות המשכן היו גבוהות כמו ו׳ אמות והיריעות קשורות בראשם ופרושות כמין כנפים שקורין אלב״ן בלע״ז והיו הקרשים מצופים זהב מבחוץ כמו מבפנים ונראים כולם מחמת היריעות שהיו פרושות למעלה ונראה הזהב מתחתיהם, כי לפי דברי רבותינו היו היריעות נקמטות אחורי המשכן, ע״כ. (נראה שכוונתו לברייתא שלפנינו). וכעי״ז בחזקוני: ומשקול הדעת כנפי זויותיהן של יריעות היו פרוצות (צ״ל: פרושות) למעלה דאי לא תימא הכי הרי הן מוטלות ע״ג קרקע. (עיקר חשוב זה נעלם מענפי יהודה על ס׳ והזהיר שם ורמא״ש בבדמה״מ עמ׳ 21, שנדחקו בבאור כוונת הברייתא). וביאור חדש על שאלה זו מבואר בילקוט מאור האפלה עמ׳ רסד: וישארו שתי פינות מבחוץ אחורי שני קרשים ריוח מחזירין מה שנשאר מן היריעות מוגבה על הזוית מקפלין אותו שם בשתי הזויות, ע״כ. וזה לשיטתו שם בענין הקרשים, הובא להלן אות עז. – בויק״ר פ״ה ב: וסרחים על ערשתם (עמוס ו, ד) אלו קטיות משופעות שהיה לכל אחד ואחד, כד״א וסרח העודף (בויקרא רבה מרגליות ליתא עיי״ש). ובפי׳ מהרז״ו: קטיות, סדינים רחבים וארוכים שמסבבים המטות מכל צד. ובערוך ע׳ קטה פי׳ וילון. האע״ז ורד״ק עמוס שם פי׳ כמו בויק״ר. ובת״י כאן ושיפוע, עי׳ אהלות פ״ז מ״ב שיפועי אהלים כאהלים. ובגליון ת״י כת״י רומי מתרגם וסרח – ושפוליה. ובערוגת הבושם עמ׳ 216: וסרח העודף, כמו סרוחי טבולים דיחזקאל (כג טו) שהוא מענין וסרח העודף, ע״כ. וכ״כ רש״י ורד״ק שם. ובפיה״ק באע״ז כאן. וברבינו מיוחס כאן: וסרח לשון יתר. וכן וסרוחים על ערשותם מצעות יתירות וארוכות כדרך השרים סרוחי טבולים בראשיהם יתרים כובעים וארוכים בראשיהם, כלומר אותן ייתור העודף ברחב יריעות העיזים שהן יתרות על העליונות יריעה אחת ע״כ.
[וסרח העודף], ומותר שביריעות פורפן לאחוריו. (ברייתא דמלאכת המשכן)
[מ]
זה ברחב, כלומר ברוחב של יריעה אחת אבל במחברת היא האורך. וראה לעיל אות לג–לד, מברייתא דמלאכת המשכן וגמ׳ דשבת. וראה רש״י כאן: לכסות שתי אמות שהיו מגולות בקרשים. ובפי׳ ריב״א: בקרשים לאו דוקא שהרי אמה מהם נכנסת באדנים והיינו לדברי הברייתא אבל לדברי מסכת שבת כל קרשי המערב היו מכוסים מיריעות תחתונות מלבד אמת האדנים ולדברי הכל יריעות עזים היו מכסות גם אמת אדנים שבמערב מפני כבוד שכינה ולא היו מכסות אמת אדנים שבצפון ושבדרום, ע״כ. וכ״ה בחזקוני. ובשפ״ח כאן שדברי רש״י הם עפ״י הברייתא שהיריעות התחתונות היו מכסות את עמודי המזרח ומהיריעות העליונות נשארו רק שתי אמות לכסות את שתי האמות שהיו מגולות בקרשים, ובפירש״י בשבת (הובא לעיל אות לד) משמע שלכו״ע סרח העודף היתה נגררת בארץ, וראה שם בבאור מ״ש להעיר על זה, וצ״ב. – ברש״י כאן: אחורי המשכן הוא צד מערבי לפי שהפתח במזרח וכו׳. וראה מו״נ א לח: אחור שם משותף, הוא שם הגב אחורי המשכן והוא ג״כ כלי הזמן וכו׳. ובמעין גנים 74: קדם מזרח כמו שנאמר קדמה מזרחה ואחור הוא המערב הואיל ומזרח קדמת העולם המערב אחורי העולם. וברביד הזהב העיר מברכות ו: המתפלל אחורי בית הכנסת וראה תוס׳ שם וערובין יח: ד״ה ולא, ובב״ח סי׳ צ. ומכאן יש להוכיח שהוא אחורי הארון.
וסרח העודף ביריעת האהל, זה ברוחב יריעות של עזים, חצי היריעה העדפת, כי חציה נכפלה אל מול פני האהל ושתי האמות הן עודפות ונסרחות על אחורי המשכן. (לקח טוב)
[מא]
לעיל אות יב.
חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן, ונשאר עוד חצי היריעה יהיה נטוי על פתח המשכן ובזה אמרו ילמד סתום מן המפורש. (מאור האפלה)
[מב]
ראה לעיל אות לג–לד ומא וצרף לכאן.
תסרח על אחרי המשכן, תני דבי ר׳ ישמעאל למה משכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה (שולי בגדיה, כך היתה יריעה של אחריו נגררת בארץ). (שבת צח:)
וְסֻרְחָא דְּיַתִּיר בִּירִיעָת מַשְׁכְּנָא פַּלְגוּת יְרִיעֲתָא דְּיָתְרָא תִּסְרַח עַל אֲחוֹרֵי מַשְׁכְּנָא.
The overlapping excess [from what is left over] [in the breadth] of the drapes of the tent – half of the extra drape shall overlap the back of the Mishkan.
א. ״וְסֶרַח הָעֹדֵף״ הוא מעניין ״יתרון והתפשטות״ כמו ״שָׂרוּעַ וְקָלוּט״ (ויקרא כב כג) ״יַתִּיר וְחַסִּיר״.
לפעלים ״סרח״ ו״שֹרע״ הוראה משותפת: בדומה לפסוקים ״לְגֶפֶן סֹרַחַת״ (יחזקאל יז ו), ״תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן״ שהם ״עניין התפשטות ויתרון״, גם ״כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ״ (ישעיהו כח כ) ״עניינו עודף״ (רד״ק, ״שרשים״, שורשי סרח ושרע). לכן בדומה ל״תִּסְרַח״ תרגם ״ושור ושה שָׂרוּעַ וְקָלוּט״ (ויקרא כב כג) ״יַתִּיר וְחַסִּיר״, מעניין ״יתרון והתפשטות״, ועיין עוד שם.
אבל המיוחס ליונתן תרגם ״וְשִׁיפּוּעַ מוֹתָרָא״.
ב. ״וְסֶרַח הָעֹדֵף״ – ״וְסוּרְחָא דְיַתִּיר״, ״הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת״ – ״יְרִיעֲתָא דְּיָתְרָא״, וכן בפסוק הבא: ״וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף״ – ״בִּדְיַתִּיר״. אבל ״וְאֵת כָּל הָעֹדֵף״ (שמות טז כג) ״וְיָת כָּל מוֹתָרָא״, וכן: ״וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף״ (ויקרא כה כז) ״וְיָתִיב יָת מוֹתָרָא״.
ושפיע מותריא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ושפיע מותריא״) גם נוסח חילופי: ״ושפעיה מותרה״.
ביריעת[א] דמשכנא פלגא דריעתאבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״פלגא דריעתא״) גם נוסח חילופי: ״פלגות יר׳ ״.
דאשתיירת תשפ[ע] על שיפולויבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״שיפולוי״) גם נוסח חילופי: ״שיפילוי״.
(ימא) דמשכנא {ימא}.
And the surplus which remaineth of the curtains of the Tabernacle, the half curtain which remaineth, you shalt spread over the hinder part of the Tabernacle.
And the surplus.
והחלק המשתלשל
רס״ג תרגם סרח – אסבל, והכוונה לחלק הבגד או האריג המשתלשל ויורד למטה.
העודף מיריעות האוהל, והוא חצי היריעה העודפת, תשלשל אותה על אחורי המשכן.
(יב-יג) וסרח העודף ביריעות האהל – על יריעות המשכן. יריעות האהל הן העליונות של עזים שקרויות אהל, כמו שאמור בהן: לאהל על המשכן (שמות כ״ו:ז׳). וכל אהל האמור בהן אינו אלא לשון גג, שמאהילות ומכסות על התחתונות. והן היו עודפות על התחתונות חצי יריעה למערב, שהחצי של יריעות עשתי עשרה היתירה היה נכפל אל מול פני האהל (שמות כ״ו:ט׳), נשאר שתי אמות רוחב חצייה עודף על רחב התחתונות.
תסרח על אחורי המשכן – לכסות שתי אמות שהן מגולות בקרשים.
והאמה מזה והאמה מזה – לצפון ולדרום.
בעודף בארך יריעות האהל – שהן עודפות על ארך יריעת המשכן שתי אמות.
יהיה סרוח על
כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165 נוסף כאן: ״שני״. בכ״י אוקספורד 34 נוסף כאן: ״אחורי המשכן משני״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 (במקום ״על צדי״): ״משני צידיו״.
צדי המשכן – לצפון ולדרום כמו שפירשתי למעלה. לימדה תורה דרך ארץכן בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״דרך ארץ״. בכ״י אוקספורד 165 רק: ״לימדה דרך״.
שיהא אדם חס על היפה.
אחורי המשכן – הוא צד המערב, לפי שהפתח במזרח שהן פניו, וצפון ודרום קרויין צדדין לימין ושמאל.
(12-13) וסרח העדף ביריעת האהל THE OVERHANG THAT REMAINS OF THE TENT'S CURTAINS – over and above the curtains of the Mishkan. The "curtains of the tent" were the upper ones made of goats' hair which Scripture calls אהל, tent, as it states about them, "they shall be an אהל, a tent, over the Mishkan" (v. 7). The word אהל used in connection with them means only a roof because they formed a cover and screen over the lower ones. They exceeded the lower ones by one half curtain on the west side. For the other half of the eleventh curtain which was in excess [of the number of the lower curtains] was folded over to hang in front of the tent (the Tabernacle) (cf. v. 9). There therefore remained two cubits, the width of half of it, in excess of the width of the lower curtains.
תסרח על אחרי המשכן YOU SHALL HANG OVER THE BACK OF THE MISHKAN – to cover the two cubits of the boards that were left bare.והאמה מזה והאמה מזה
AND A CUBIT FROM ONE SIDE AND A CUBIT ON THE OTHER SIDE – i.e. on the north and on the south.
בעדף בארך יריעת האהל OF WHAT REMAINS OF THE LENGTH OF THE TENT'S CURTAINS – which were in excess over the curtains of "the Mishkan" [the lower layer] by two cubits.
יהיה סרוח על צדי המשכן WILL HANG OVER THE SIDES OF THE MISHKAN – on the north and on the south as I have explained above. The Torah here teaches you a rule of life – that a man should take care of his beautiful objects. (Yalkut Shimoni on Torah 422).
אחרי המשכן THE BACK OF THE MISHKAN – on the west side, [referred to as "back"] because the entrance was on the east side which was its front. The north and the south are accordingly called the "sides" in the right and the left directions.
וסרח העודף ביריעות האהל – זה ברוחב יריעות של עזים.
חצי היריעה העודפת – כי חציה נכפלה אל מול פני האהל ושתי האמות הן עודפות ונסרחות על אחורי המשכן.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 9]
תסרח – כמו: סרוחי
כן בפסוק ובכ״י וטיקן ניאופיטי 2, לונדון 1487. בכ״י פריס 182, וטיקן 283: וסרוחי.
טבולים (יחזקאל כ״ג:ט״ו), כטעם: משך.כן בכ״י פריס 182, ברסלאו 53. בכ״י וטיקן 283, קולומביה X 893 : מסך. המלה חסרה בכ״י לונדון 1487.
וסרח – יש חצי – שהוא בדרך קרוב, כמו: וחצי שבט המנשה
בכ״י פריס 176: המנשי.
(יהושע כ״ב:ט׳), ובמעשה קרסים תבין הצורך לפרש כן.
AND AS FOR THE OVERHANGING PART…THE HALF CURTAIN. The term half is sometimes used in the sense of close to a half, as in and the half-tribe of Manasseh (Joshua 22:9). When we come to the description of the boards you will understand that which requires explanation.
Namely, the meaning of the half curtain that remaineth over shall hang over the back of the tabernacle.
וסרח – שם הדבר הסרוח.
והעודף – הנותר.
תסרח על אחורי המשכן – כלומר חצי רוחבה של היריעה הששית קמה. כלומר ב׳ אמות ממנה, כרש״י ורשב״ם. [הערות נהור שרגא] תינתן {כך שיהיה} סרוח כמו שביארנו, שהרי שתי האמות שנשארו מרוחב היריעה {כבר} כלו על ידי הקיפול או הקמיטה כמו שקדם (בפסוק ט).
תסרח על אחרי המשכן – פר״ש: לכסות שתי אמות שהיו מגולות בקרשים. לא בקרשים דוקא, שהרי האמה מהן נכנסת באדנים והיינו אליבא דברייתא, אבל אליבא דמסכת שבת כל קרשי המערב היו מכוסים רק האדנים היו מגולים. ואליבא דכ״ע יריעות עזים היו מכסות גם האדנים שבמערב, מפני כבוד שכינה. אבל לצפון ולדרום היו האדנים מגולין. תנא דבי ר׳ ישמעאל למה משכן דומה למטרוניתא מהלכת בשוק ושיפוליה מהלכין אחריה. ומשקול הדעת כנפי זויותיהן של יריעות היו פרוצות למעלה דאי לא תימא הכי הרי הן מוטלות ע״ג קרקע.
תסרח על אחורי המשכן, "it will overlap the rear end of the Tabernacle." Rashi explains that it was necessary because the lowest 2 boards at the Western side of Tabernacle which had been left exposed." Actually, there were no 2 cubits exposed, as the lowest cubit had been inserted into the silver sockets of the Tabernacle. This is in accordance with the view expressed in the Baraitha. However, according to the opinion we quoted from the Talmud, exposed parts of the boards on the outside of the Western wall of The Tabernacle had been covered by the curtains so that only the sockets had remained exposed and needed to be covered. All the scholars are agreed however, that the carpets made of goats' hair covered the outside of the Tabernacle all the way to the ground. This was necessary already for the sake of the honour of the Presence of the Lord in the Tabernacle. The sockets of the Tabernacle to the south and the north remained exposed. Rabbi Yishmael, quoted by the Talmud, compared the Tabernacle to an elegant lady, walking in the marketplace and the train of her dress dragging behind her on the ground. If she were truly elegant, she would make sure that that train is either held up by a servant, or somehow tied to her dress so that it will not be dirtied being dragged along a dusty street. It is reasonable to assume that the corners of the curtains were attached to the fabric in a way preventing them from trailing on the ground.
תסרח על אחורי המשכן – פרש״י לכסות ב׳ אמות שהיו מגולות בקרשים וכו׳ בקרשים לאו דוק׳ שהרי אמה מהם נכנסת באדנים והיינו לדברי הברייתא אבל לדברי מסכת שבת כל קרשי המערב היו מכוסים מיריעות תחתונות מלבד אמת האדנים וכבר פירשנו הענין לעיל. ולדברי הכל יריעות עזים היו מכוסות גם אמת אדנים שבמערב מפני כבוד שכינה ולא היו מכסות אמת אדנים שבצפון ושבדרום כפ״ח.
וסרח העֹדף – הרצון בו: היתרון העודף. והנה יתבאר הרצון בזה אחר שיתבאר מענין קרשי המשכן כמה היה עוביָם, ויתבאר שיעור מקום קודש הקודשים. והנה יֵרָאֶה כי שיעור מקום קודש הקודשים היה עשר אמות אורך ועשר אמות רוחב, ועשר אמות היה קומתו כקומת הקרשים. ואמנם שרוחבו היה עשר אמות יתבאר מאורך היריעות, שהיה שלושים אמה, והיה מהם עשר אמות כרוחב המשכן, ויותר על זה עובי הקרשים, והיה נתלה מהם לצדדי המשכן כשיעור קומתו פחות עובי הקרשים, ותהיינה היריעות מגיעות לארץ, לא יחסר כי אם עובי הקרשים. ואמנם שאורכו היה עשר אמות יתבאר מהיריעות העשרה, שהיה שיעורם ארבעים אמה, שהיה נכנס מהם שלושים אמה לאורך המשכן, וישארו עשר אמה פחות עובי הקרשים שהיה נתלה על אחורי המשכן; ולפי שהפרכת היתה כנגד קרסי הזהב, יתבאר שמקום הקודש היה אורכו עשרים אמה, וישאר אורך מקום קודש הקודשים עשר אמה.
ואולם כמה היה עובי הקרשים, הנה יֵרָאֶה מדברי רבותינו ז״ל שעוביָם היה אמה; אלא שאם היה הענין כן, לא יתכן שישאו ארבעים ושמונה קרשים באלו ארבע עגלות צב שהיו נושאות אותם עם יתר הענינים הנלוים להם שהיו ביד בני מררי, כמו שיתבאר בפרשת נשא. והנכון בעיני לפי הפשט, שלא היה עובי הקרשים כל זה השיעור. אלא שכבר יקשה מה שאמר: ׳ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים, ושני קרשים תעשה למקֻצעֹת המשכן׳ (כו, כב-כג), שכבר יֵרָאֶה מזה שהיו לפאת מערב שמונה קרשים, וכבר הוגבל שיעור הקרשים בראש הפרשה שכבר היה רוחבם אמה וחצי האמה, ולזה יִדְמֶה שיהיה הרוחב שתים עשרה אמה וישארו שתי אמות לרוחב הקרשים; והנה התיר זה הספק החכם אבן עזרא בשאמר כי אומרו ׳ושני קרשים תעשה וגו׳ ׳ אינם כשיעור שאר הקרשים, ולזה הפרידם מבין שאר הקרשים.
והנה כאשר כפל היריעה השישית אל מול פני האהל לפאת מזרח, ישאר עד מקום קרסי הנחושת עשרים ושתים אמה, ולזה יהיו קרסי הנחושת שתי אמות בתוך קודש הקודשים. ולפי זה הפירוש תסרח חצי היריעה העודפת על אחורי המשכן, לא יחסר מזה רק עובי הקרשים, ותהיה פחות מחציה על הארץ. ואם נודה שעובי הקרשים היה אמה שלמה, לא יהיה נתלה ממנה על הארץ כי אם אמה, ולזה יהיה פירוש אומרו חצי היריעה העודפת — קצת היריעה העודפת, לא שיהיה חציה בכיוון. והנה יקרא החלק ׳חצי׳; אמר: ׳יֶחֱצוהו בין כנענים׳ (איוב מ, ל); ׳עד צואר יֶחֱצֶה׳ (ישעיהו ל, כח). והנה היריעות התחתונות לא היו מגיעות עד הארץ, אבל היה חסר מזה אמה וכמו עובי הקרשים, כי לא היה אורך היריעות כי אם עשרים ושמונה אמה, וכשהוצאנו מהם עשר אמות שהיה רוחב המשכן, ועובי הקרשים, נשארו תשע אמות פחות עובי הקרשים לכל אחד מן הצדדין לכסות הקרשים, ויריעות העזים היו מוסיפות על זה אמה מזה ואמה מזה, כי כבר היה אורכם שלושים אמה.
שהיו מגולות בקרשים. לאו דוקא מגולות בקרשים שהרי אמה אחת נכנסו באדנים אלא ר״ל שתי אמות שהיו מגולות אמה של קרשים ואמה של אדנים וצ״ל נמי דהא דפירש״י שתי אמות מגולות היינו אליבא דברייתא דמסכת מדות אבל אליבא דגמרא דמסכת שבת שהיו ט׳ אמות על אחורי המשכן לא היו מגולות למערב אלא אמה של האדנים ואליבא דכולי עלמא יריעות העזים היו מכסות גם אדנים ואליבא דמסכת שבת צריכים אנו לומר שהיה אמה של יריעות מכסות האמה של העמודים ושתי אמות היו נכפלים על מסך פתח האהל א״נ שהי׳ אמה אחת כפל על מסך פתח האהל ואמה אחת היה סרוח על אחורי המשכן ומונח ומושכב על הארץ וק״ל:
Of the planks that remained uncovered. Rashi does not mean that the uncovered area consisted specifically of the planks. [That cannot be,] because one amoh [of the planks] was inserted into the sockets. Rather, the two uncovered amohs consisted of an amoh of the planks and an amoh of the sockets. Furthermore, only according to the Beraisa in Maseches Midos were there two amohs left uncovered. But according to the Gemara in Maseches Shabbos, [the first set of drapes] covered nine amohs at the back of the mishkon, and only the amoh of the sockets was uncovered. All views agree that the drapes of goats' hair covered the sockets also. [Even] according to Maseches Shabbos, one amoh of the [goats' hair] drapes must have covered an amoh of the [width of the] pillars [at the entrance], and two amohs were folded down over the screen of the entrance of the tent. Alternatively: one amoh folded down over the screen, and one amoh overlapped behind the mishkon, lying on the ground.
וסרח העדף ביריעת האהל – על יריעות המשכן, והנה יריעות האוהל הן העליונות של עזים הקרויות אהל, כמו שאמור בהן לאהל על המשכן, וכל אהל האמור בהן אינו אלא לשון גג, שמאהילות ומסככות על התחתונות, והן היו עודפות על התחתונות חצי היריעה למערב, שהחצי של היריעה הי״א היתה נכפלת אל מול פני האהל, נשתיירו שתי אמות רוחב חציה עודף על רוחב התחתונה:
תסרח על אחרי המשכן – לכסות אמה דאדנים המגולה, ועוד אמה אחת (חסר פורתא, מן הטעם שכתבתי לעיל פסוק ח׳) נגררת על הארץ, ואמרו חכמינו ז״ל למה משכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק ושיפוליה מהלכין אחריה:
אחרי המשכן – הוא צד מערבי, לפי שהפתח במזרח שהן פניו, וצפון ודרום קרויים צדדים לימין ולשמאל:
(יג) וְהָאַמָּ֨ה מִזֶּ֜ה וְהָאַמָּ֤ה מִזֶּה֙ בָּעֹדֵ֔ף בְּאֹ֖רֶךְ יְרִיעֹ֣ת הָאֹ֑הֶל יִהְיֶ֨ה סָר֜וּחַ עַל־צִדֵּ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה לְכַסֹּתֽוֹ׃
The cubit from one side and the cubit from the other side of what remains of the length of the tent's woven panelsof what remains... | בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת – Since each of the goatskins was 30 cubits in length and the linen panels were only 28 cubits long, they extended past them one cubit on the north side of the Tabernacle and one cubit on the south side. will hang over the sides of the Tabernacle, from this side and that, to cover it.
[מג]
ראה לעיל אות יג, לד, וצרף לכאן. ובברייתא דמלאכת המשכן: ארכן של היריעות שלשים אמה צא מהם עשר אמות לרחבו נשתיירו עשר אמות מצד זה ועשר אמות מצד זה שהם יורדות ומכסות הקרשים והאדנים. ושיטת הברייתא היא כר׳ יהודה. ובהערות רמא״ש שם: ומכסות הקרשים, ר״ל המכוסות ביריעות של תכלת ובדפוס אופיבאך הסגירו מלת הקרשים והיו צריכין להסגיר גם הוי״ו מן והאדנים ובילקוט חסרה בבא זו ובספר והזהיר כבילקוט ובהוצאת מוהר״א יעללינעק ומכסות לעמודים והאדנים וכ״ה בהוצאת מוהר״ח פלעש והגיה לקרשים, ע״כ. וראה רש״י כאן ופירושו הוא לדעת ר׳ נחמיה, וברשב״ם פירש אליבא דר׳ יהודה. ובאע״ז פסוק ט: ואין צורך להזכיר כי אורך היריעות לרוחב המשכן והנה רוחב המשכן עשר אמות ותשע אמות (עד האדנים) היו גובה שני צדי המשכן על כן כתוב והאמה מזה לכסות המשכן, ע״כ. ובלק״ט פסוק טז הביא לשון הגמ׳ והוסיף: ומסתברא מילתא דר׳ נחמיה, דכתיב על צדי המשכן שהרי הקרשים קרויים משכן ולא האדנים.
והאמה מזה והאמה מזה בעדף, שדי אורכייהו לפותיא דמשכן כמה הויא תלתין, דל עשר לאיגרא פשא להו עשר להאי גיסא ועשר להאי גיסא, לר׳ יהודה (דאמר עובי הקרשים לא ממעט ביריעות) מיכסיא אמה דאדנים (שנשארה מגולה מן התחתונות יכסוה העליונות) לר׳ נחמיה (דאמר אף מלמעלה עובין אמה) מגליא אמה דאדנים (ועודפה של יריעה זו הוצרך לכסות אמה דקרשים שלא כסוה התחתונות). תניא נמי הכי והאמה מזה והאמה מזה בעודף (שיריעות האהל עודפות על יריעות המשכן ב׳ אמות יהיה סרוח על כסוי התחתונות לכסות מה שלא כיסוהו), לכסות אמה של אדנים דברי ר׳ יהודה, ר׳ נחמיה אומר לכסות אמה של קרשים. (שבת צח:)
[מד]
הובא בילק״ש רמז תכב ובליקוטים לגרינהוט ח״ב ז. וראה לעיל אות לז התחלת המאמר. ראה רש״י כאן. ומדברי האברבנאל שכ׳: והנה יריעות העזים לא היו מעשה חושב ולא בצורת כרובים כי הם היו בלבד לשמור את יריעות המשכן היקרות וידוע שהדבר שהוא לתכלית שמירת דבר אחר הוא למטה ממנו במעלה בהכרח ע״כ נראה שמפרש שגם זה נכלל בכלל שיהא אדם חס על היפה ובסגנון אחר ברב״ח: ודרשו רז״ל מכאן למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה, כלומר שלא יגיעו לארץ כדי שלא יתטנפו בעפר ובגשמים כי היריעות הראשונות שהיו חשובות ונכבדות יותר שהיו שש משזר ותכלת וארגמן לא היו מספיקות כל כך כיריעות הללו של עזים. – בפענח רזא: על צדי המשכן, וקשה דבפרק במה מדליקין (שבת כח.) אמרינן משכן קרוי משכן ואין קרשים קרוי משכן וכאן הרי הקרשים נקראים משכן, דאין לפרש שהיריעות התחתונות שהן של שש משזר הן נקראים גם כן משכן באומרו על צדי המשכן מזה ומזה, דהא קאמר לכסותו וכנוי דלכסותו אמשכן קאי וא״כ ע״כ שיכסה האמות המגולות בקרשים קאמר כן וא״כ על הקרשים קאי נמי צידי המשכן, ע״כ. ובתוס׳ שבת שם ד״ה וכן תי׳ דצדדי המשכן אקרי ולא משכן, וראה להלן אות נג.
מזה ומזה לכסותו, יהיה סרוח (לכסותו) מכאן אתה למד דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה. (ברייתא דמ״ט מדות)
וְאַמְּתָא מִכָּא וְאַמְּתָא מִכָּא בִּדְיַתִּיר בְּאֹרֶךְ יְרִיעָת מַשְׁכְּנָא יְהֵי סְרִיחַ עַל סִטְרֵי מַשְׁכְּנָא מִכָּא וּמִכָּא לְכַסָּיוּתֵיהּ.
The [extra] cubit on one side, and the [extra] cubit on the other side that were in excess of the length of the drapes of the tent shall overlap the sides of the Mishkan, on both sides, to cover it.
מִזֶּה – מכאן
א. ״וְהָאַמָּה מִזֶּה״ – ״וְאַמְּתָא מִיכָּא״. מלת מִזֶּה רומזת למקום הזה ולכן היא מתורגמת מִיכָּא (מכאן). וכן ״נָסְעוּ מִזֶּה״ (בראשית לז יז) ״נְטַלוּ מִיכָּא״, ״כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה״ (שמות לב טו) ״מִיכָּא וּמִיכָּא״.
אבל הצירוף ״אֵי מִזֶּה בָאת״ (בראשית טז ח) משמעו מניין, מאיזה מקום, לכן תרגם ״מְנַן אַתְּ אַתְיָא״ והוא יחידאי בתורה.
ואמה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואמה״) גם נוסח חילופי: ״ואומ׳ ״.
מן דין סיטרא ואמה מן דין סיטרא במותריי[א] בארכה דיריעתא דמשכנא יהווי שפיעה על סטרהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יהווי שפיעה על סטרה״) גם נוסח חילופי: ״יריעתה חתה יהווי משפע על סטר׳ ״.
דמשכנא מן הכה ומן הכאבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מן הכה ומן הכא״) גם נוסח חילופי: ״מן דן סטרא ומן דן סטרא״.
למכסייה יתה.
And the cubit here and the cubit there, of that which remaineth in the curtains of the tabernacle, shall hang over the sides of the tabernacle here and there, to cover it.
וד֗ראע מן ההנא וד֗ראע מן ההנא אלפאצ֗ל מן טול שקאק אלכ֗בא יכון מסבלא עלי ג֗אנבי אלמסכן ימנה ויסרה ליגטיה.
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 12]
והאמה מזה והאמה מזה – לפי שהתחתונות היו שמנה ועשרים, והעליונות היו שלשים אמה, והיה אלה שתי אמות על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו.
וכשפורש רחבן
כך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: רחבו.
שהוא שלשים אמה לאחר שנתחברו, אז עלכך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: כל.
רחבו של המשכן מהן עשר אמות, ועשר אמות תלויין לצד צפון וכן לצד דרום, ונמצאו עודפות אמה מכאן ואמה מכאן על התחתונות, שהן נגררות תשע מכאן {ותשע מכאן},השלמת רוזין, ואולי הושמטה ע״י הדומות בכ״י ברסלאו.
ואילו עשר. וזהו שכתוב: והאמה מזה והאמה מזה וגו׳ על צדי המשכן לכסות – האמה של אדנים עד הקרקע, שהרי גובהכך תיקן רוזין. בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין) ובדפוס ראשון: גבוה.
הקרשים עשר אמות עם האדנים.
When these goats' hair coverings were spread out after being attached together, their width was thirty cubits.
Vs. 8.
Ten of these cubits covered the width of the [roof of the] Tabernacle, [another] ten cubits overhung the wall on the north side, and [another] ten cubits overhung the wall on the south side. So we find that their overhang was one cubit more on each sideI.e. on both the north side and the south side.
than the overhang of the bottom set of coverings. The bottom set had overhangs of nine cubits [on each of the north and the south sides], while this [upper] set had overhangs of ten cubits.Again Rashbam's interpretation is similar but not identical to Rashi's. According to both Rashi and Rashbam, the overhangs of the second set of coverings were one cubit more on the north and south sides than the overhangs of the first set. However, Rashi says (ad vs. 8) that the first set overhung eight cubits and the second set nine cubits. Rashbam says that the first set overhung nine cubits on each side and the second set ten cubits. Again the source of disagreement between them must be their different understandings concerning the width of the planks.
And that is the meaning of the phrase (vs. 13), "THE EXTRA CUBIT AT EITHER END OF EACH END OF TENT CLOTH SHALL HANG DOWN TO THE BOTTOM OF THE TWO SIDES," [hanging down to the ground and] covering [the lowermost cubit of the wall,] the cubit where the socket was. For [the plank was inserted into the socket and] the height of the plank was ten cubits, including the height of the socket.Rashbam is emphasizing that the bottom cubit of the north and south walls, the cubit where the planks were inserted into the sockets, was covered by the coverings. He does this presumably to take issue with Rashi, who writes (ad vs. 8) that these coverings did not cover the sockets on the north and south sides.
AND THE CUBIT…WHICH REMAINETH OVER. The word ba-odef
That is, odef, for the bet in ba-odef, is a preposition.
(which remaineth over) is like the word oved (perishing). It is an adjective,With the noun which it describes implied; that is, ba-odef should be understood as if written, ba-odef ha-yeri'ah (in the remaining curtain).
as the cantillical note is placed on the last syllable.If odef were a noun, the accent would be on the first syllable and the dalet would be vocalized with a segol.
והאמה מזה – אורך כל יריעה מיריעות הראשונות שמונה ועשרים אמה, ואורך כל יריעה {מיריעות} אלה שלושים {אמה}, החילוק שתי אמות הוא להיות נחלק על שני הצדדים, כדי שישאר העודף של יריעות העזים על יריעות המשכן אמה מכל צד לכסותקמו. מכל צד לאו דווקא, שהרי במערב נשאר עודף של ב׳ אמות שאמה מהן היה נגרר על גבי קרקע. [הערות נהור שרגא] , כמו שנשלים ביאורו בפירוש הקמת המשכן קמז. נראה שהכוונה לפר׳ פקודי (מ:יח-יט) אבל לא נמצא שם מזה כלום..
על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו – וקשה בפ׳ במה מדליקין אמרינן משכן קרוי משכן ואין קרשים קרוי משכן וכאן הרי הקרשים נקראים משכן.
באורך – ג׳ במסורה דין ואידך וייף בגדלו באורך דליותיו. בארך אפים. פותה קצין. פי׳ בארך אפים המשכן שנאמר בו באורך יריעות האהל יפותה קצין שנתפתה הקב״ה ונתרצה לישראל וכפר להם על עון העגל ונתייפה ישראל ונתגדל על כל שהשרה שכינתו בתוכם וזהו. וייף בגדלו באורך שנתייפה ונתגדל באורך כמשכן שכתוב בו באורך.
אמנם היריעות שהם כעין השמים כאשר אמרנו הנה הם עודפים על צדי המשכן כי הנה השמים נמתחים והולכין עוד לכאן ולכאן.
והאמה מזה והאמה מזה – לצפון ולדרום:
בעדף בארך יריעת האהל – שהן עודפות על אורך יריעות המשכן שתי אמות:
על צדי המשכן – לצפון ולדרום, ואין מפסוק זה סתירה למה שכתבתי למעלה פסוק ח׳, כי לא בא כאן אלא להודיע שהעודף יהיה סרוח מזה ומזה בשוה, לא כל הסרח מצד אחד, והזכיר אמה מזה ואמה מזה, לפי שמן המדות שנתן בעשייתן יצא לנו שנשארו ב׳ אמות עודפות, לא כן בהפריש יריעות העזים על התחתונות, שבהכרח יהיה אז העודף פחות מב׳ אמות:
על צדי המשכן: בזה גם כן הפירוש על היריעות של שש.
מזה ומזה לכסותו
אם היתה הכוונה ״לכסותו״ – את הקרשים, שהם ה״משכן״, מובנת ההגדרה ״לכסותו״, כי הקרשים היו מגולים שתי אמות. אך אם כשיטת רבינו ש״לכסותו״ מתייחס ליריעות התחתונות, שהם מוגדרות ה״משכן״, א״כ מדוע יש צורך באמה עודפת כדי ׳לכסותן׳, הרי גם אם היו העליונות במדה מדוייקת של התחתונות הן היו ׳מכסות׳ אותן.
: דאם הכיסוי שוה בשוה עם המכוסה ממילא אין המכוסה נכסה יפה, משום הכי היה עודף.
לשון הגמרא שם: תניא נמי הכי, ״והאמה מזה והאמה מזה בעודף״ – לכסות אמה של אדנים, דברי ר׳ יהודה. ר׳ נחמיה אומר, לכסות אמה של קרשים.
, דזהו כוונת המקרא ״יהיה סרוח על צדי המשכן״, ומשום הכי הקשו דא״כ מוכח דקרשים איקרי ״משכן״, ונדחקו בישובזה לשונם: ויש לומר, ד״צדי המשכן״ איקרי, ולא ״משכן״.
. ולדעתי פירוש המקרא הוא כמו שכתבתישהכוונה ליריעות של שש.
, אלא שהמקרא לא נתן טעם רק על העודףעל יריעות השש.
, ועדיין לא נתפרש הא דבעינן אמה שלימהדי היה במעט כדי להשיג את התוצאה שיהיו יריעות השש מכוסים יפה.
, ופירשו בגמרא (שבת שם) דבא לכסות הקרשיםאו האדנים לדעת רבי נחמיה.
. אבל המקרא לא פירש אלא על הא דבעינן איזה עודףכל שהוא, ולא אמה שלימה.
. תדע, דעל כרחך לא נכסו האדנים בשלימות, כמו שכתבתי לעיל (פסוק ו׳) שנפחת עובי אצבע דקרשים, ונגד זה היה נגלה באדנים, אלא לא מיירי בכיסוי הקרשים והאדנים, אלא בכיסוי היריעות שש שהן ״המשכן״.]