Bereshit 35 – בראשית לה‏ – Mikraot Gedolot

(א) ⁠וַיֹּ֤⁠אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל⁠־יַעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵֽית⁠־אֵ֖ל וְ⁠שֶׁב⁠־שָׁ֑ם וַעֲשֵׂה⁠־שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּ⁠רְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּ⁠בׇ֨רְחֲךָ֔^א מִפְּ⁠נֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ׃

God said to Yaakov, "Rise, ascend to Beit El and dwell there, and make there an altar to God who appeared to you when you fled from¹ your brother Esav.⁠"

1. from | מִפְּנֵי – More literally: "from before" or "from the face of".

א. בְּבׇ֨רְחֲךָ֔ =ל1?,ש,ק3,ו ושיטת-א וכמו כן בתיגאן ובדפוסים
• ל=בְּבָרְחֲךָ֔ (אין מתיגה)
• הערות ברויאר והמקליד
• סימנים ומכון ממרא

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחיימנחת יהודההדר זקניםטור הפירוש הארוךרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייושד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל

[א] ¹ויאמר אלהים אל יעקב, לפי שהיה מתיירא מיושב הארץ, שנאמר להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי (בראשית ל״ד:ל׳) א״ל הקב״ה קום עלה בית אל, קימה יש לך, עלייה יש לך. (לקח טוב)

[ב] ²ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל, ילמדנו רבינו המתפלל היכן הוא צריך שיכוין את לבו כך שנו רבותינו המתפלל צריך שיכוין אח לבו כנגד קדשי הקדשים וכו׳ אמר הקב״ה הכל הולכין ומתאוין לביתי, אין אתה הולך לשם, קום עלה בית אל. אמר רבי אסי מיד התחיל נוטל [עצה] את השבטים שיעלו עמו, שנאמר ונקומה ונעלה (בראשית ל״ה:ג׳) א״ל לאיכן אמר להם למקום שאמר לי יוצרי קום עלה בית אל וכו׳. (תנ״י וישלח כא.)

[ג] ³קום עלה בית אל ושב שם, הביאני המלך חדריו (שיר השירים א׳:ד׳) מלמד שעתיד הקב״ה להראות את ישראל גנזי המרום החדרים שברקיע, א״ר יעקב הרי אתה למד מיעקב, שאמר לו קום עלה בית אל ושב שם, מלמד שהראה הקב״ה עליה למעלה מעליה, והראה אותו חדרים שבמרום. (מדרש זוטא שיר השירים א, ד.)

[ד] ⁴ושב שם, אין ישיבה אלא איחור, ששהה שם ששה חדשים מקריב עולות ומשלם נדרים. (לק״ט)

[ה] ⁵ושב שם ועשה שם מזבח, א״ר ינאי איחר אדם את נדרו נתבקרה פנקסו כו׳ תדע לך שכן יעקב אבינו על ידי שאיחר נדרו נתבקרה פנקסו, שנאמר ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח. (בראשית רבה פא)

[ו] ⁶קום עלה בית אל, א״ל הקב״ה ליעקב שכחת נדרך קום עלה בית אל לביתו של אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך, ואם אין אתה עושה כן הרי אתה כעשו מה עשו נודר ואינו מקיים אף אתה נודר ואינך מקיים. (בראשית רבה פא)

1. לשון זה מובא סתמא בכת״י חמאת החמדה ור׳ יואל עה״ת, ובשכ״ט מוסיף עלייה הוא לך שתשלם נדרך ולא תיענש עליו עוד. ובמדרש תהלים מזמור קד. ד״א מי יעלה בהר ה׳, מדבר ביעקב, שנאמר קום עלה בית אל, ומי יקום במקום קדשו שנאמר ויפגע במקום. ועי׳ תנ״י וישלח כז. ה׳ פעמים נגלה עליו הקב״ה כו׳ ואחת קום עלה. וכ״ה במשנת דר״א פ״ו קיד.

2. ראה ברכות כח: ומעי״ז בתנחומא וישלח ט. ד״א כי לא אל חפץ רשע אתה וגו׳ א״ר פנחס הכהן בר חמא אין הקב״ה חפץ לחייב בריה אלא מבקש שיתפללו בריות לפניו ויקבלם, וכו׳ לפיכך אמר יעקב לבניו ונקומה ונעלה בית אל, אמרו לו מה נעשה שם אמר להן כך אמר לי הקב״ה קום עלה בית אל וגו׳.

3. מובא ברמב״ן בתורת אדם בשער הגמול (מהרש״ב). ובשמות קודש וחול להרמב״ם נדפס בדביר כ׳ בית אל קדש ואע״פ כי המקום נקרא כן. ועי׳ מו״נ ח״ב פמ״א.

4. ברמב״ן כ׳ לא ידעתי מהו ושב שם כו׳. וראה לעיל פל״ג אות נד. ורש״י מגלה יז. ולעיל פכ״ה אות רט. ובמדב״ר פ״ד ח. כיון שלקח יעקב אבינו את הבכורה התחיל מקריב שנאמר ועשה שם מזבח.

5. ירושלמי נדרים פ״א ה״א ועי׳ נדרים כב. ובתנחומא וישלח ח. ילמדנו רבינו בכמה מקומות פנקסו של אדם נפתחת כו׳ והנודר ואינו משלם כו׳ בא וראה כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם, וידר יעקב נדר לאמר, וגו׳ השיבו על כל דבר ודבר, הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שלם את נדרו, הביא עליו עשו כו׳ הביא עליו המלאך כו׳ באה עליו צרת דינה כו׳ באה עליו צרת רחל כו׳, אמר הקב״ה עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה הריני מודיעו שנאמר ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם, א״ר איבו מהולתך טרשא אקיש עלה, (פי׳ בערוך ע׳ טרשא מהולתך טרשא הנפה נתחדשה ואין יורד הקמח הכה עלה בכח בטבעות של ברזל) א״ל הקב״ה לא הגיעוך הצרות הללו אלא על שאחרת את נדרך, אם את מבקש שלא יגיעוך עוד צרה קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאותו מקום שנדרת לי שם נדר, אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר, א״ר אבא בר כהנא אמר לו הקב״ה ליעקב בשעת עקתא נדרא בשעת רווחא שמטי, כשהיית בצרה נדרת וכשאתה בריוח שכחת, מיד, ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו וגו׳ ראה לעיל פל״א אות כו.

6. במדרש אגדה קום עלה בית אל, לביתו של אל, ועשה שם מזבח, מה עשו נודר ואינו מקיים אף אתה נודר ואינו מקיים, לפיכך אמר ועשה ולא אמר והקריב. ולפנינו בב״ר הדרש נסמך על לשון הכתוב מפני עשו אחיך. ועי׳ לקח טוב לב, ח. ומשנת דרבי אליעזר פי״ד קע.

וַאֲמַר יְיָ לְיַעֲקֹב קוּם סַק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָּן וַעֲבֵיד תַּמָּן מַדְבַּח לְאֵל דְּאִתְגְּלִי לָךְ בְּמִעְרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָׂו אֲחוּךְ.

Hashem said to Yaakov, “Arise, go up to Beit El and live there; make an altar there to the Almighty Who became revealed to you when you were fleeing from your brother Eisav.”

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ

וַאֲמַר ה׳ לְיַעֲקֹב קוּם סַק לְבֵית אֵל וְתִיב תַּמָּן וְעִיבִיד (ח״נ: וַעֲבֵיד) תַּמָּן מַדְבַּח לְאֵל (ח״נ: לאלהא, קדם אלהא) דְּאִתְגְּלִי לָךְ בְּמִעַרְקָךְ מִן קֳדָם עֵשָׂו אֲחוּךְ

לָאֵל הַנִּרְאֶה – לֵאלָהָא או לְאֵל?

א. לכאורה מתבקש לתרגם ״לָאֵל הַנִּרְאֶה״ – ״לֵאלָהָא״ או ״קֳדָם אֱלָהָא״ כבמקצת נוסחים. ואולם ברוב הנוסחים ובתאג׳ גרסו ״לְאֵל דְּאִתְגְּלִי״.⁠¹ והטעם שלא תרגמו לֵאלָהָא, פירש מהרי״צ ב״חלק הדקדוק״ ״לפי שאינו סמוך״. כלומר רק שם אֵל הבא בסמיכות מתורגם אֱלָהָא דוגמת ״אַתָּה אֵל רֳאִי״ (בראשית טז יג) ״אַתְּ הוּא אֱלָהָא חָזֵי כוֹלָא״.

אבל ״מרפא לשון״ דחה מהפסוק ״אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ״ (במדבר יב יג) שגם הוא אינו סמוך ומתורגם ״אֱלָהָא בְּבָעו״, ולכן סבר לבאר על דרך הסוד. ואין צורך: כבר הראה הרב ח״י קוסובסקי שת״א מבחין בין ״אל״ כשם מיוחד משמות ה׳ המתורגם ״אלהא״, לבין ״אל״ בהוראה כללית לאלוהות ה׳ המתורגם ״אל״.⁠²

ב. ״בְּבָרְחֲךָ״ – ״בְּמִעַרְקָךְ״. כל לשונות בריחה שנאמרו ביעקב מתורגמים כהליכה, פרט לפסוקנו ולהלן ״בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו״ (ז) ״בְּמִעְרְקֵיהּ״ המתורגמים כעריקה. בטעם השינוי עיין לעיל ״וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ״ (בראשית לא כא) ״וַאֲזַל״.

1. ומהרי״צ ב״חלק הדקדוק״ גרס: לָאֵל בקמץ, וכן לדעתו ״לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי״ (ג) ״לָאֵל דְּקַבֵּיל צְלוֹתִי״.

2. ראה בנספח ״תרגומי ההגשמה״, הקדמה, ז, תרגומי שמות אלהים.

ואמר י״י ליעקב קום סוק לביתאל ושרי תמן ובני^א תמן מדבח לשם ממרי די״י דאתגלי עלך במערקך^ב מן קדם עשו אחוך.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ובני״) גם נוסח חילופי: ״ותעביד״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״במערקך״) גם נוסח חילופי: ״בזמנה די ערקת״.

ואמר י״י ליעקב קום סוק לביתאל ותיב תמן ועיבד תמן מדבחא לאלקא דאיתגלי לך במיערקך מן קדם עשו אחוך.

And the Lord said to Jacob, Arise, go up to Bethel and dwell there, and make there an altar unto Eloha, who revealed Himself to thee in thy flight from before Esau thy brother.

פרשה פא

[א] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה וגו׳ – מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר (משלי כ׳:כ״ה), תָּבוֹא מְאֵרָה לָאָדָם שֶׁהוּא אוֹכֵל קֳדָשִׁים בְּלוֹעוֹ. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא תָּבוֹא מְאֵרָה לָאָדָם שֶׁהוּא נֶהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְאֵין הֶקְדֵּשׁ אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ וגו׳ (ירמיהו ב׳:ג׳). וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר, אָמַר רַבִּי יַנַּאי אִחֵר אָדָם אֶת נִדְרוֹ נִתְבַּקְּרָה פִּנְקָסוֹ.

[ב] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵּית אֵל – אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה (משלי ל׳:ל״ב), בֶּן עַזַּאי וְרַבִּי עֲקִיבָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר אִם נִבַלְתָּ עַצְמְךָ בְּדִבְרֵי תוֹרָה סוֹפְךָ לְהִתְנַשֵּׂא בָהֶם, וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה, אִם נִזְדַּמְּמוּ אַחֲרֶיךָ דְּבָרִים יָד לְפֶה, חַד יָדַע תְּרֵין לָא יָדְעִין. רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר מִי גָרַם לְךָ לְהִתְנַבֵּל בְּדִבְרֵי תוֹרָה עַל יְדֵי שֶׁנִּשֵּׂאתָ אֶת עַצְמְךָ בְּהוֹן. רַבֵּינוּ הֲוָה עָבַר עַל סֵימוֹנְיָא וְיָצְאוּ אַנְשֵׁי סֵימוֹנְיָא לִקְרָאתוֹ, אָמְרוּ לוֹ רַבִּי תֵּן לָנוּ אָדָם אֶחָד שֶׁיְהֵא מַקְרֵא אוֹתָנוּ וְשׁוֹנֶה אוֹתָנוּ וְדָן אֶת דִּינֵנוּ, נָתַן לָהֶם רַבִּי לֵוִי בַּר סִיסִי וְעָשׂוּ לוֹ בִּימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנָּהּ, נִתְעַלְּמָה דִּבְרֵי תוֹרָה מִפִּיו, שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ שְׁלשָׁה שְׁאֵלוֹת, אָמְרוּ לוֹ, גִּדֶּמֶת יְבָמָה הֵיאַךְ חוֹלֶצֶת, וְלֹא הֱשִׁיבָן, רָקְקָה דַּם מַהוּ, וְלֹא הֱשִׁיבָן כְּלוּם, אָמְרוּ דִּלְמָא דְּלֵית בַּר אוּלְפַן בַּר אַגָדָה הוּא, נִשְׁאֲלֵיהּ קְרָאֵי, אֲמָרוּן לֵיהּ מַהוּ דֵין דִּכְתִיב: אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת (דניאל י׳:כ״א), אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת, וְלֹא הֱשִׁיבָן, וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁצָּרָתוֹ צָרָה הִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל רַבֵּנוּ, אָמַר לֵיהּ מָה עֲבָדוּן לָךְ אַנְשֵׁי סֵימוֹנְיָא, אָמַר לוֹ אַל תַּזְכִּירֵנִי צָרָתִי, שְׁלשָׁה שְׁאֵלוֹת שָׁאֲלוּ אוֹתִי וְלֹא יָכֹלְתִּי לַהֲשִׁיבָן. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אִינוּן, אָמַר לוֹ גִּדֶּמֶת בַּמֶּה הִיא חוֹלֶצֶת, אָמַר לוֹ וְהָא לֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב, אֲמַר לֵיהּ אֵין אֲפִלּוּ בְּשִׁנֶּיהָ אֲפִלּוּ בְּגוּפָהּ. רָקְקָה דַם מַהוּ, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ מַה לְּהָשִׁיב, אָמַר לוֹ אִם הָיָה בּוֹ צַחְצוּחִית שֶׁל רֹק הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר וְאִם לָאו הֲרֵי זֶה פָּסוּל. אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתַב אֱמֶת, אִם אֱמֶת לָמָּה רָשׁוּם וְאִם רָשׁוּם לָמָּה אֱמֶת, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב, אָמַר לוֹ רָשׁוּם עַד שֶׁלֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה, אֱמֶת מִשֶּׁנִּגְזְרָה גְזֵרָה, וּמָה הוּא, חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רַבֵּנוּ בְּשֵׁם רַבִּי רְאוּבֵן אָמַר אֱמֶת, מַהוּ אֱמֶת, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אָלֶ״ף בְּרֹאשָׁן שֶׁל אוֹתִיּוֹת, מ״ם בָּאֶמְצַע, תי״ו בַּסּוֹף, וְעַל שֵׁם: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וגו׳ (ישעיהו מ״ד:ו׳). אָמַר לוֹ וְלָמָּה לֹא הֲשִׁיבוֹתָ אוֹתָן כְּשֵׁם שֶׁהֲשִׁיבוֹתָ אוֹתִי, אָמַר לֵיהּ עָשׂוּ לִי בִּימָה גְדוֹלָה וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתִי עָלֶיהָ לְמַעְלָה הֵימֶנָּהּ, וּטְפַת רוּחִי עָלַי וְנִתְעַלְּמוּ מִמֶּנִּי דִבְרֵי תוֹרָה, וְקָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא.

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אִם חָשַׁבְתָּ בְּלִבְּךָ דְּבַר מִצְוָה לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשִׂיתָ נוֹחַ לְךָ לִתֵּן זָמָם עַל פִּיךָ וְלֹא לִפְסֹק.

אָמַר רַבִּי יוּדָן מַה יָּדְךָ סְמוּכָה לְפִיךָ כֵּן יִהְיֶה נִדְרְךָ סָמוּךְ לְפִיךָ. רַבָּנָן אָמְרֵי מַה יָּדְךָ קֹדֶם לְפִיךָ כֵּן יִהְיֶה נִדְרְךָ קֹדֶם לְפִיךָ. תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן שֶׁהֲרֵי אָבִינוּ יַעֲקֹב עַל יְדֵי שֶׁאִחֵר נִדְרוֹ נִתְבַּקְּרָה פִּנְקָסוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵּית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בִּשְׁעַת עָקְתָא נִדְרָא בִּשְׁעַת רַוְחָא שִׁטְפָא.

אָמַר רַבִּי לֵוִי מְהוּלְתָךְ חַרְשָׁה אַקֵּשׁ עֲלָהּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יַעֲקֹב, שָׁכַחְתָּ נִדְרְךָ, קוּם עֲלֵה בֵית אֵל, לְבֵיתוֹ שֶׁל אֵל, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, וְאִם אֵין אַתְּ עוֹשֶׂה כֵּן הֲרֵי אַתְּ כְּעֵשָׂו, מַה עֵשָׂו נוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם אַף אַתְּ נוֹדֵר וְאֵינְךָ מְקַיֵּם.

[ח] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל – יְלַמְּדֵנּוּ רַבֵּנּוּ, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת פִּנְקָסוֹ שֶׁל אָדָם נִפְתָּחַת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת פִּנְקָסוֹ שֶׁל אָדָם נִפְתָּחַת. הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַיּוֹשֵׁב בְּבֵית הַמְּרוֹעָע, וְהַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רַבִּי אָחָא בַּר יַעֲקֹב מַיְתֵי לֵהּ הַטַעַם מִן הָדֵין קְרָא, וְקָרָהוּ אָסוֹן (בראשית מ״ד:כ״ט). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אִם רָאִיתָ צַדִּיק יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקְדֵּם עַל יָדְךָ שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ הֵאַחֵר עַל יָדְךָ שְׁלֹשָה יָמִים כְּדֵי לָצֵאת עִמּוֹ. וְאִם רָאִיתָ רָשָׁע יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקְדֵּם עַל יָדְךָ אוֹ הֵאַחֵר שְׁלֹשָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָצֵאת עִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַשָּׂטָן מִזְדַּוֵּג לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ (תהלים ק״ט:ו׳). אֲבָל צַדִּיק, מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מְלַוִּין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ (תהלים צ״א:י״א). הַיּוֹשֵׁב בְּבַיִת הַמְּרוֹעָע, הַשָּׂטָן מְקַטְרְגוֹ וּפִנְקָסוֹ נִפְתָּחַת, מִן הַמִּשְׁנָה. וְהַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם מִנַּיִן, דִּכְתִיב: כִּי תִדּוֹר נֶדֶר לַי״י אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ וְגוֹ׳ (דברים כ״ג:כ״ב). וּכְתִיב: מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר (משלי כ׳:כ״ה). וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר, פִּנְקָסוֹ מִתְבַּקֶּרֶת וּמַלְאָכִים מְלַמְּדִין עָלָיו חוֹבָה וּמַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, כָּל הַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, גּוֹרֵם לְאִשְׁתּוֹ שֶׁתָּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ (משלי כ״ב:כ״ז). הוּא שֶׁמֹּשֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: כִּי תִדֹּר נֶדֶר וְגוֹ׳. כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ (דברים כ״ג:כ״ב), שְׁנֵי פְעָמִים לָמָּה. אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, דּוֹרְשׁוֹ וְדוֹרֵשׁ עֲוֹנוֹת אֲחֵרִים עִמּוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר. וְאָמַר רַבִּי יַנַּאי, הַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, פִּנְקָסוֹ מִתְבַּקֶּרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר: הֵיכָן פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי שֶׁנָּדַר נֶדֶר בְּיוֹם פְּלוֹנִי. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁהָלַךְ יַעֲקֹב לַאֲרַם נַהֲרַיִם מַה כְּתִיב שָׁם, וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר וְגוֹ׳ (בראשית כ״ח:כ׳). הֱשִׁיבוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. הָלַךְ וְנִתְעַשֵּׁר וּבָא וְיָשַׁב לוֹ וְלֹא שִׁלֵּם אֶת נִדְרוֹ, הֵבִיא עָלָיו עֵשָׂו וּבִקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. נָטַל מִמֶּנּוּ כָּל אוֹתוֹ דוֹרוֹן, עִזִּים מָאתַיִם, וְלֹא הִרְגִּישׁ. הֵבִיא עָלָיו הַמַּלְאָךְ וְרָפַשׁ עִמּוֹ וְלֹא הִרְגִּישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, זֶה סַמָּאֵל שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וְנַעֲשָׂה צוֹלֵעַ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁ, בָּאת עָלָיו צָרַת דִּינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּצֵא דִינָה. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁ, בָּאת עָלָיו צָרַת רָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר. מְסַיֵּעַ לֵהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן דְּאָמַר, כָּל הַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם גּוֹרֵם לְאִשְׁתּוֹ שֶׁתָּמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם וְגוֹ׳. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד מָתַי יְהֵא הַצַּדִּיק הַזֶּה לוֹקֶה וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ בְּאֵיזֶה חֵטְא לוֹקֶה, הֲרֵינִי מוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם (בראשית ל״ה:א׳). אָמַר רַבִּי אִיבוֹ, מְהוֹלְתַּךְ טַרְשָׁא אַקִּישׁ עֲלָהּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא הִגִּיעוּךָ הַצָּרוֹת הָאֵלּוּ אֶלָּא עַל שֶׁאֵחַרְתָּ אֶת נִדְרֶךָ. אִם אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא יַגִּיעֲךָ עוֹד צָרָה, קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנָּדַרְתָּ לִי שָׁם נֶדֶר, אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר (בראשית ל״א:י״ג). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב, בִּשְׁעַת עַקְתָּא נִדְרָא, בִּשְׁעַת רְוָחָא שַׁמְטֵי. כְּשֶׁהָיִיתָ בְּצָרָה נָדַרְתָּ, וּכְשֶׁאַתָּה בְּרֶוַח שָׁכַחְתָּ. מִיָּד, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ וְגוֹ׳, וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְגוֹ׳, מַהוּ כָּאן. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר מַה הוּא אוֹמֵר, אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, שֶׁלֹּא נִטְעֶה אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה. וּשְׁמָרַנִי, מִגִּלּוּי עֲרָיוֹת. בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל שֶׁאֵחַר אֶת נִדְרוֹ, לָקָה בִשְׁלָשְׁתָּן. עֲבוֹדָה זָרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב: הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר. גִּלּוּי עֲרָיוֹת, מִדִּינָה. שְׁפִיכוּת דָּמִים, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאִחוּר נֶדֶר קָשֶׁה מִשְּׁלָשְׁתָּן, שֶׁעַל שֶׁאֵחַר אֶת נִדְרוֹ לָקָה בִשְׁלָשְׁתָּן. טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדּוֹר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם (קהלת ה׳:ד׳). רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, טוֹב מִשְּׁנֵיהֶם שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כָּל עִקָּר, אֶלָּא מֵבִיא אָדָם כִּבְשָׂתוֹ לָעֲזָרָה וְשׁוֹחֲטָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, טוֹב מִשְּׁנֵיהֶם שֶׁנּוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר: נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ לַי״י אֱלֹהֵיכֶם (תהלים ע״ו:י״ב), שֶׁהוּא נוֹטֵל שָׂכָר עַל הַנֶּדֶר וְעַל הַשִּׁלּוּם. אָמַר רַב הוּנָא, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר וְלֹא שִׁלֵּם, וְיָצָא לִפְרוֹשׂ בַּיָּם וְשָׁקְעָה סְפִינָתוֹ וָמֵת. וְרַבֵּי אָמֵי אָמַר, הַנּוֹדֵר וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ י״י אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ (דברים כ״ג:כ״ב), מִמֶּנּוּ וְלֹא מִן מָמוֹנוֹ. דְּאָמַר בֶּן סִירָא, בְּטֶרֶם תִּדּוֹר הָכֵן נְדָרֶיךָ בַּל תִּהְיֶה כְּמַתְעֶה. אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ (קהלת ה׳:ה׳), רַבִּי אָחָא פָּתַר קְרָא בְּנוֹדֵר, אַל תִּתֵּן רְשׁוּת לְפִיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ. וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא, זֶה חַזָּן, שֶׁלֹּא תֹאמַר לֵהּ, אֲנָא לָא נַדְרִית כְּלוּם. לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ (קהלת ה׳:ה׳), אֵלּוּ מְעַט מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבְּיָדֶךָ.

[ט] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה׳:ה׳). מַהוּ לֹא יְגֻרְךָ רָע. אֵין דְּבַר טֻמְאָה יוֹצֵא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אִמְרוֹת י״י אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת (תהלים י״ב:ז׳). תֵּדַע לְךָ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וְגוֹ׳ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא, וּמִן הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עִקֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ תֵּבוֹת בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דְבַר טֻמְאָה מִפִּיו. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבָּא לִפְרָסוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַזְכִּיר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה, אֵינוֹ מַזְכִּיר תְּחִלָּה אֶלָּא סִימַן טָהֳרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה (ויקרא י״א:ד׳), שֶׁהוּא סִימַן טָהֳרָה. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה שֶׁהוּא סִימַן טָהֳרָה. כָּל כָּךְ לָמָּה, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא דְבַר טֻמְאָה מִפִּיו. הֱוֵי, לֹא יְגֻרְךָ רָע. דָּבָר אַחֵר, כִּי לֹא אֵל חָפֵץ וְגוֹ׳, אָמַר רַבִּי פִנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ לְחַיֵּב בְרִיָּה, אֶלָּא מְבַקֵּשׁ שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ בְּרִיּוֹת לְפָנָיו וִיקַבְּלֵם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עַכְשָׁו אֵין לָנוּ לֹא נָבִיא לֹא כֹהֵן לֹא קָרְבָּן לֹא מִקְדָּשׁ לֹא מִזְבֵּחַ, מִי מְכַפֵּר עָלֵינוּ. אַף עַל פִּי שָׁחֵרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לֹא נִשְׁתַּיֵּר בְּיָדֵינוּ אֶלָּא הַתְּפִלָּה הַזּוֹ. לְפִיכָךְ אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה וְגוֹ׳ (דניאל ט׳:י״ט). לֹא כָךְ אָמַרְתָּ, וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים (מלכים א ט׳:ג׳). רְאֵה מַה כְּתִיב: חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה (מיכה ד׳:י׳). וְשָׁכַנְתִּי כְּתִיב, אַף עַל פִּי שֶׁגְּלִיתִיךָ מִתּוֹכָהּ, אֵין שְׁכִינָתִי זָזָה מִמֶּנָּה. וְאֵין שָׂדֶה הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא צִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ (מיכה ג׳:י״ב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תִּהְיוּ מִתְפַּלְּלִים לְפָנַי כְּנֶגֶד אוֹתָהּ הָעִיר וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם וַאֲרַפֵּא אֶת אַרְצְכֶם. לְפִיכָךְ אָמַר יַעֲקֹב לְבָנָיו, וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל. אָמְרוּ לוֹ: מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם. אָמַר לָהֶן, כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְגוֹ׳.

[Siman 8]

And God said unto Jacob: “Arise, go up to Beth-El” (Gen. 35:1). May our master teach us: How many times is a man’s “account book”¹ open? Thus did our masters teach us: A man’s account book is opened three times: when he journeys alone upon a highway; when he resides in a dilapidated house; when he vows and fails to fulfill. R. Aha the son of Jacob deduced the first statement from the biblical verse If harm befall him by the way (Gen. 42:3). R. Eliezer the son of R. Yosé the Galilean stated: If you should discover that a righteous man is setting out on a journey, leave even three days earlier or three days later in order to travel with him. But if you should see a wicked man setting out on a journey, leave three days earlier or three days later in order not to go with him, as it is said: Set thou a wicked man over him; and let an adversary stand at his right hand (Ps. 109:6). A righteous man, however, is accompanied by angels of peace, as it is said: For He will give his angels charge over thee (ibid. 91:11).

The opinion that Satan denounces any man who dwells in a dilapidated house, and that his account book is opened when he does so, is derived from the Mishnah.⁠² How do we know about the man who vows and does not pay? It is written in Scripture: When thou shall vow a vow unto the Lord thy God, thou shalt not be slack to pay it (Deut. 23:22), and it is written elsewhere: It is a snare to a man rashly to say: “Holy,” and after vows to make inquiry (Prov. 20:25). The words after vows to make inquiry signify that a man’s account book is opened and that angels testify against him by enumerating his sins. R. Samuel the son of Nahman stated: Everyone who borrows and fails to repay brings about the death of his wife, as it is said: If thou hast not wherewith to pay, why should he take away thy bed from under thee? (ibid. 22:27). Moses warned Israel about this, as is written: When thou shalt vow a vow unto the Lord thy God, thou shalt not be slack to pay it; for the Lord thy God will surely require it of thee (Deut. 23:22). Why is the word require repeated in this verse (i.e., written in the intensive form, darash yidreshenu)? It teaches us that He will require (i.e. inquire) of him with regard to what he has borrowed, and He will (also) require concerning his other sins, as it says: And after vows to make inquiry (Prov. 20:25).

R. Yannai asserted: The account book of the man who makes a vow which he fails to fulfill is examined in the presence of the Holy One, blessed be He. He asks: Where is that person who made a vow on a certain day? Observe that it is written concerning the time that Jacob went to Aram-naharaim: And Jacob vowed a vow, saying: “If God be with me” (Gen. 28:20). At first He granted his every request. He went there and became wealthy, but when he returned without fulfilling his vow, He turned Esau against him, and Esau sought to kill him. And though Esau took the two hundred she-goats from him, Jacob did not trouble to perform his vow. Whereupon He turned the angel against him and they wrestled together, but still he did not take note, as it is said: And Jacob was left alone; and there wrestled a man with him (ibid. 32:26). It was Samael, Esau’s guardian angel, who wanted to kill him, as is said: When he saw that he prevailed not against him, he touched the hollow of his thigh (ibid., v. 27). When he still was not persuaded to fulfill his vow, the anguish occasioned by Dinah’s experience befell him, as is said: And Dinah went out. When he continued to refrain from carrying out his vow, the tragedy of Rachel’s death occurred, as it is said And Rachel died and was buried (ibid. 35:19). This confirms the opinion of R. Samuel the son of Nahman that one who vows and fails to fulfill his vow brings about the death of his wife, as it is said: If thou hast not wherewith to pay, why should he take away thy bed from under thee? (Prov. 22:27).

The Holy One, blessed be He, declared: How long shall this righteous man continue to be punished without comprehending the sin for which he is being afflicted? Indeed, I will inform him. And it is written: God said unto Jacob: “Arise, go up to Beth-El, and dwell there” (Gen. 35:1). R. Aibu said: When your sieve is clogged, strike it.⁠³ The Holy One, blessed be He, told him: These trials have befallen you only because you have not fulfilled your vow. If you do not wish to experience other afflictions, Arise, go up to Beth-El, dwell there, and erect an altar, at the very place at which you made your vow. I am the God of Beth-El, where thou didst anoint a pillar, where thou didst vow a vow unto Me (ibid. 31:13). R. Abba the son of Kahana stated: The Holy One, blessed be He, said to Jacob: When a man has problems he will make a vow, but when he is enjoying ease and comfort he will quickly disregard his vow. When you were in difficulty you made a vow, but after you attained security you forgot it. Then Jacob said unto his household, and to all that were with him: “Let us arise, and go up to Beth-El” (ibid. 35:2–3).

What did he say when he made his vow? If God will be with me (ibid. 28:20); that is, so that I shall not go astray after idolatry; and will keep me (ibid.), from committing acts of lewdness; in this way (ibid.), from being guilty of spilling blood. Because he delayed fulfilling his vow, he was smitten by all three. How do we know about idolatry? It is written: Put away the strange gods (ibid. 35:2). We know about lewdness from the episode of Dinah, and about bloodshed from the fact that they killed all the males. This teaches us that procrastination in the fulfillment of a vow is the most serious of all three. Because he neglected to fulfill his vow he experienced all three.

Better is it that thou shouldst not vow, than that thou shouldst vow and not pay (Eccles. 5:4). R. Meir maintained: Better than either of these is that one should not vow at all. A man should bring his lamb to the Temple court and sacrifice it instead. R. Judah was of the opinion that to make a vow and fulfill it was preferable to the other two, since it is said: Vow, and pay unto the Lord your God (Ps. 76:12). He who makes a vow and performs it is rewarded both for the vow and its fulfillment.

R. Huna said: It is told that a certain man made a vow which he failed to keep, and as a result, when he set out to cross the sea, the ship he was sailing in sank and he perished. R. Ammi explained: Anyone who fails to keep a vow that he has made is responsible for his own death, as it is said: The Lord thy God will surely require it of thee (Deut. 23:22). That is, the Holy One, blessed be He, will exact retribution from that person and not from his possessions. Ben Sira taught: Before you make a vow, consider that vow carefully lest you go astray. Suffer not thy mouth to bring thy flesh into guilt, neither say thou before the messenger, that it was an error; wherefore should God be angry at thy voice, and destroy the work of thy hands? (Eccles. 5:5). R. Aha explained this verse as follows: Suffer not thy mouth to bring thy flesh into guilt refers to the one who makes a vow; neither say thou before the messenger, that it was an error indicates that one must not say to the sexton: “I did not intend to vow at all”; wherefore should God be angry at thy voice and destroy the work of thy hands? alludes to the lesser commandments you fulfilled and the good deeds you performed.

[Siman 9]

And God said unto Jacob (Gen. 35:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: Thou art not a God that hath pleasure in wickedness; evil shall not sojourn with Thee (Ps. 5:5).

What is meant by evil shall not sojourn with Thee? It means that no impure words ever emanate from the mouth of the Holy One, blessed be He, as it says: The words of the Lord are pure words (Ps. 12:4). You know this to be so from the fact that the Holy One, blessed be He, said to Noah: Of every clean beast … and of the beasts that are not clean (Gen. 7:2). Observe that Scripture does not say “unclean beasts” but rather beasts that are not clean. R. Joshua the son of Levi said: The Holy One, blessed be He, resorts to a circumlocution of two and three words in the Torah rather than utter an impure word.⁠⁴ And so you find that when He introduced the matter of cleft hoofs lacking in impure beasts, he mentioned the signs of their purity first, as is said: The camel, because he cheweth the cud, etc. (Lev. 11:4). This is a sign of purity in an animal. Likewise in the case of the pig, He said: The swine, because he parteth the hoof (ibid., v. 7). This too is a sign of purity. Why did He do this? So that He would not be forced to utter an unclean word. Hence, Evil shall not sojourn with Thee.

Another comment on For Thou art not a God that hath pleasure in wickedness (Ps. 5:5). R. Phinehas the priest, the son of Hama, maintained: The Holy One, blessed be He, does not desire to prove His creatures guilty, He would rather that they pray unto Him so that he might accept them. R. Isaac propounded the query: Now that we have no prophet, no priest, no sacrifice, no Temple, no altar, who will atone for us? And He explained: Even though the Temple is no more, prayer remains available to us, as Scripture states: O Lord, hear; O Lord forgive (Dan. 9:19). And did you not say: Mine eyes and My heart shall be there perpetually (I Kings 9:3).

Observe what is written: Be in pain, and labor to bring forth, O daughter of Zion, like a woman in travail; for now thou shalt go forth out of the city and shalt dwell in the field (Micah 4:10). The ketiv (traditional spelling) is “I shall dwell” (rather than the Masoretic “thou shalt dwell” as in the preceding quotation) to indicate that though I shall exile you from its midst, my Shekhinah will not depart from the city. The field mentioned here alludes only to Zion, as it is said: Zion unto a field will be plowed (ibid. 3:12). The Holy One, blessed be He, declared: You shall pray unto me in the direction of the Holy City, and I will hearken from heaven and heal your land. Therefore Jacob said to his sons: Let us arise, and go up to Beth-El. What shall we do there? they asked. And he answered: The Holy One, blessed be He, has commanded me to arise, go up to Beth-El and dwell there.

1. The heavenly ledger wherein man’s deeds are recorded.

2. Y. Nedarim 1:36d, Y. Shabbat 11:5b.

3. A proverb telling us that Jacob’s mind had become clogged, causing him to forget his vow, and so God beat upon it by causing him to suffer.

4. The verse mentions the pure characteristics of the animal even though it may not be eaten. It avoids mentioning the impure aspects of an animal.

[כא] ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל (בראשית ל״ה:א׳), ילמדנו רבינו, המתפלל איכן הוא צריך שיכוין את לבו, כך שנו רבותינו, המתפלל צריך שיכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים ר׳ אליעזר בן יעקב אומר, המתפלל חוצה לארץ [יכוין את לבו לארץ ישראל, המתפלל בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים, המתפלל בירושלים יכוין את לבו לבית המקדש, היה מתפלל בבית המקדש] יכוין את לבו לבית קדשי הקדשים, אמר ר׳ אבין הלוי כתיב כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות (שה״ש ד׳:ד׳), מהו לתלפיות שכל הפיות מתפללין בו, [אמר ר׳ יהודה הלוי כתיב הוא ההיכל לפני (מ״א ו׳:ז׳), מהו לפני, שכל הפנים פונות בו], אמר הקב״ה הכל הולכין ומתאוין לביתי, אין אתה הולך לשם, קום עלה בית אל:

אמר ר׳ יוסי מיד התחיל נוטל [עצה] את השבטים שיעלו עמו, שנאמר ונקומה ונעלה (בראשית לה ג), א״ל לאיכן, אמר להם למקום שאמר לי יוצרי, קום עלה בית אל וגו׳ (שם שם:א׳), אמר ר׳ אחא אין ירושלים נבנית אלא בזכות השבטים, שנאמר ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו (תהלים קכ״ב:ג׳) מה כתיב אחריו ששם עלו שבטים וגו׳ (תהלים קכ״ב:ד׳):

[כב] כתיב זבח לאלהים תודה (תהלים נ׳:י״ד). כשיצא יעקב מבית אביו לא יצא אלא במקלו, שנאמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה (בראשית ל״ב:י״א), מיד נדר יעקב לפני הקב״ה, שנאמר וידר יעקב נדר (שם כ״ח:כ׳), מה כתיב בסוף הענין, וכל אשר תתן לי (שם שם:כ״ב), וכיון שהעשיר, שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד (שם ל׳:מ״ג), שכח את נדרו, מיד גירה בו את לבן, שנאמר ויקח את אחיו עמו (שם ל״א:כ״ג), וניצל מלבן ונתגרה בו עשו, מיד נגלה עליו המלאך, א״ל אין אתה יודע כל הצרה הזאת, כל הצרה למה באה עליך, על שאיחרת את נדרך, א״ל יעקב (מה) [הגידה נא] שמך (שם ל״ב:ל׳), א״ל למה זה תשאל לשמי (שם). פעמים שהמלאך נעשה רוח, שנאמר עושה מלאכיו רוחות (תהלים ק״ד:ד׳), פעמים שהוא נעשה ברק, שנאמר התשלח ברקים וילכו (איוב ל״ח:ל״ה), ולפי הנסים הוא עושה עצמו, וכן המלאך אמר למנוח למה זה תשאל לשמי (שופטים י״ג:י״ח), מיד ברכו המלאך, שנאמר ויברך אותו שם (בראשית שם). וישר אל מלאך ויוכל וגו׳ (הושע י״ב:ה׳), מה דיבר עמו א״ל לך שלם את נדרך, טוב אשר לא תדור וגו׳ (קהלת ה׳:ד׳), מיד מה עשו שמעון ולוי, ויקחו שני בני יעקב [שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו וגו׳], מיד נפל על פניו, ולא עמד עד שנתן לו רשות, קום עלה בית אל, וכן ביהושע, [ויפול על פניו] ויאמר ה׳ אל יהושע קום לך למה אתה זה נופל על פניך (יהושע ז׳:ו׳-י׳), וכן בדוד, ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פנים (דברי הימים א כ״א:ט״ז), ומה נאמר לו, עלה הקם לה׳ מזבח בגורן ארונה (שמואל ב כ״ד:י״ח), לכך נאמר קום עלה בית אל, מיד נסע הוא וכל ביתו, ונתן הקב״ה אימתו על כל סביבותיו, שנאמר ויסעו ויהי חתת אלהים וגו׳ (בראשית ל״ה:ה׳), ונאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך (דברים כ״ח:י׳).

[21] (Gen. 35:1:) THEN GOD SAID UNTO JACOB: ARISE, GO UP TO BETHEL. Let our master instruct us: When one prays,⁠¹ where should he direct his heart? Thus have our masters taught: One who prays should (according to Ber. 4:5-6) DIRECT HIS HEART TOWARD THE HOUSE OF THE HOLY OF HOLIES.⁠² R. Eliezer ben Jacob says: One who prays outside of the land [is to direct his heart towards the land of Israel. One who prays in the land of Israel is to direct his heart toward Jerusalem. One who prays in Jerusalem is to direct his heart toward the Sanctuary. When one prays in the Sanctuary], he is to direct his heart to the House of the Holy of Holies. R. Abbin the Levite said: It is written (in Cant. 4:4): LIKE THE TOWER OF DAVID (i.e., the Temple), YOUR NECK IS BUILT FOR TLPYWT (TURRETS). What is the meaning of FOR TLPYWT? That all mouths PYWT pray through it.⁠³ [R. Judah the Levite said: It is written (in I Kings 6:17): THAT IS THE TEMPLE LPNY. What is the meaning of LPNY? That all the faces (PNYM) turn to⁴ it.] The Holy One said: Everyone is going to and yearning for my house. Are you not going there? (Gen. 35:1) ARISE, GO UP TO BETHEL.⁠⁵

R. Jose said: He immediately began to take [counsel with] the tribes who would go up with him. Thus it is stated (in Gen. 35:3): LET US ARISE AND GO UP. They said to him: Where to? He said to them: To the place where my Creator told me (in vs. 1): ARISE, GO UP TO BETHEL…. R. Aha said: Jerusalem is only built by virtue of the tribes. It is so stated (in Ps. 122:3): JERUSALEM IS BUILT UP AS A CITY WHICH HAS BEEN KNIT TOGETHER. What is written after this (in vs. 4)? FOR THERE HAVE THE TRIBES GONE UP….

[22] It is written (in Ps. 50:14): SACRIFICE A THANK OFFERING TO GOD. When Jacob left his father's house, he left with nothing but his staff, as stated (in Gen. 32:11 [10]): WITH ONLY MY STAFF I CROSSED THIS JORDAN. Immediately Jacob had made a vow before the Holy One, as stated (in Gen. 28:20): THEN JACOB VOWED A VOW. What is written at the end of the passage (in vs. 22)? AND OF ALL THAT YOU GIVE ME. But, when he enriched him, as stated (in Gen. 30:43): SO THE MAN (Jacob) BECAME VERY VERY PROSPEROUS, he forgot his vow. Immediately he provoked Laban against him, as stated (in Gen. 31:23): SO HE (Laban) TOOK HIS RELATIVES WITH HIM < AND PURSUED HIM (Jacob) SEVEN DAYS' JOURNEY >. When he had escaped from Laban, Esau was incited against him. Immediately the angel appeared to him. He said to him: Are you not aware of all this trouble? Why has all the trouble come over you? Because you have been late with your vow. Jacob said to him (in Gen. 32:30 [29]) {WHAT IS} [PLEASE TELL] YOUR NAME. He said to him (ibid.): WHY IS IT THAT YOU ARE ASKING FOR MY NAME? Sometimes the angel is made into a spirit, as stated (in Ps. 104:4): HE HAS MADE HIS ANGELS SPIRITS. Sometimes he is made a into lightning bolt, as stated (in Job 38:35): CAN YOU SEND FORTH LIGHTNINGS SO THAT THEY GO? But as for the miracles (of transformation), he (God) acts himself. And so the angel said to Manoah (in Jud. 13:18): YOU ARE NOT TO ASK MY NAME. (Gen. 32:30 [29]:) WHY IS IT THAT YOU ARE ASKING FOR MY NAME?⁠⁶ Immediately the angel blessed him, as stated (in Gen. 32:30 [29]): AND HE BLESSED HIM THERE. (Hos. 12:5 [4]:) SO HE STROVE WITH AN ANGEL AND PREVAILED. What did he say to him? Go, fulfill your vow. (Eccl. 5:4 [5]:) IT IS BETTER NOT TO VOW < THAN TO VOW AND NOT FULFILL >. What did Simeon and Levi do immediately? TWO OF JACOB'S SONS, [SIMEON AND LEVI, BROTHERS OF DINAH, EACH TOOK HIS SWORD] … < AND KILLED EVERY MALE >. < Jacob > immediately fell on his face and did not get up until < the Holy One > gave him permission (in Gen. 35:1): ARISE, GO UP TO BETHEL. So also with Joshua (according to Josh. 7:6 & 10): [AND HE FELL ON HIS FACE] < .. . > THEN THE LORD SAID UNTO JOSHUA: ARISE, GO. WHY IS IT THAT YOU FALL UPON YOUR FACE? So also with David (according to I Chron. 21:16): SO DAVID AND THE ELDERS, COVERED IN SACKCLOTH, FELL UPON THEIR FACES. Then what was said to him (in II Sam. 24:18)? GO UP, ERECT AN ALTAR TO THE LORD ON THE THRESHING FLOOR OF ARAUNAH. It is therefore stated (in Gen. 35:1): ARISE, GO UP TO BETHEL. He immediately journeyed with his whole house; and the Holy One put his fear upon all about him, as stated (in Gen. 35:5): AND, AS THEY JOURNEYED, A TERROR FROM GOD CAME < UPON THE CITIES THAT WERE ROUND ABOUT THEM >. It is also stated (in Deut. 28:10): AND ALL THE PEOPLES OF THE EARTH SHALL SEE THAT THE NAME OF THE LORD IS PROCLAIMED OVER YOU, AND THEY SHALL BE AFRAID OF YOU.

[23] (Gen. 35:9:) NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN…. This text is related (to Eccl. 7:2): IT IS BETTER TO GO UNTO A HOUSE OF MOURNING < THAN UNTO A HOUSE OF FEASTING >…. R. Simeon bar Abba said: There are two ways to be charitable, to be charitable with a bride and with the dead. If both of these < opportunities > should present themselves to you, you would not know which of them to seize first. Solomon came and explained (in Eccl. 7:2): IT IS BETTER TO GO INTO THE HOUSE OF MOURNING < THAN UNTO A HOUSE OF FEASTING >…. We have found that, when people have gone to the house of feasting, their names were not specified; but, when people have gone to the house of mourning, they have been excluded from Gehinnom, their names have been specified, and they have prophesied through the Holy Spirit.⁠⁷ So who were those who entered the house of feasting? It is written (in Gen. 21:8): SO THE CHILD (Isaac) GREW AND WAS WEANED, AND ABRAHAM MADE A GREAT FEAST. What is the meaning of GREAT? It teaches that Shem, Eber, and Abimelech were there; but their names were not specified.⁠⁸ However, the names of those who went to the house of mourning {Job and his friends} were excluded from Gehinnom and the Holy Spirit rested upon them, i.e., upon Eliphaz the Temanite, Bildad the Shuhite, and Zophar the Naamathite. And the Holy Spirit rested upon them, in that it is stated (in Job 4:1): THEN ANSWERED ELIPHAZ THE TEMANITE. Now he would only have answered in the language of prophecy. Thus it is stated (in Exod. 19:19): MOSES SPOKE, AND GOD ANSWERED HIM IN THUNDER.⁠⁹ Ergo: IT IS BETTER TO GO INTO THE HOUSE OF MOURNING < THAN INTO A HOUSE OF FEASTING >…. And who was the first to show his face [as a mourner]. See, the Holy One says < when >. When? When Deborah died, as stated (in Gen. 35:8): THEN < REBEKAH'S NURSE > DEBORAH DIED < AND WAS BURIED UNDER THE OAK BELOW BETHEL; AND ITS NAME WAS CALLED WEEPING OAK >. And it is written (in vs. 9): NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN … < AND BLESSED HIM >.⁠¹⁰

[24] [(Gen. 35:9:) NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN….] < AND BLESSED HIM >. This text is related (to Job 4:12-13): NOW A WORD WAS SECRETLY BROUGHT UNTO ME, AND MY EAR RECEIVED A WHISPER OF IT, IN THOUGHTS FROM NIGHT VISIONS, WHEN DEEP SLEEP FALLS UPON PEOPLE. NOW A WORD WAS SECRETLY BROUGHT UNTO ME. [When the Holy One reveals himself unto the wicked, he reveals himself unto them by stealth at night; but] when he reveals himself unto the righteous, he reveals himself unto them in public.⁠¹¹ {But when he} [R. Issachar said: When the Holy One] reveals himself unto the wicked, he reveals himself in colloquial speech, in unclean speech,⁠¹² in semi-utterance. Thus it is stated (in Numb. 23:4): THEN GOD ENCOUNTERED BALAAM. ENCOUNTERED < denotes > nothing but unclean speech. Thus it is stated (in Deut. 23:11 [10]): WHO IS UNCLEAN BECAUSE OF WHAT HE ENCOUNTERS AT NIGHT (i.e., a nocturnal emission). But when he reveals himself to the righteous, he reveals himself in clean speech. Thus it is stated (in Lev. 1:1): THEN < THE LORD > CALLED UNTO MOSES < AND SPOKE UNTO HIM FROM THE TENT OF MEETING >. It was therefore stated (in Job 4:12): NOW A WORD WAS SECRETLY BROUGHT UNTO ME (Eliphaz). When the Holy One reveals himself to the wicked, [he reveals himself] in the night because their deeds are dark like the night. For that reason he reveals himself to them in the night. Thus it is stated (concerning Laban in Gen. 31:24): THEN GOD CAME UNTO LABAN < THE ARAMAEAN > IN A DREAM AT NIGHT. But when he comes to the righteous, what is written (in Gen. 35:9)? NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN, < WHEN HE CAME FROM PADDANARAM >.⁠¹³

[25] [(Gen. 35:9, 11:) NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN]… < AND GOD SAID TO HIM: I AM GOD ALMIGHTY >. This text is related (to … Ps. 61:6 [5]): FOR YOU, O GOD, HAVE HEARKENED TO MY VOWS; < YOU HAVE GRANTED THE HERITAGE OF THOSE WHO FEAR YOUR NAME >. Isaac had a face with a visage like < that of > his father.⁠¹⁴ (Gen. 25:19:) THESE ARE THE GENERATIONS OF ISAAC BEN ABRAHAM: ABRAHAM SIRED ISAAC. What is the meaning of ABRAHAM SIRED ISAAC? That he had a face with a visage like that of his father. Ergo (in Ps. 61:6 [5]): YOU HAVE GRANTED THE HERITAGE OF THOSE WHO FEAR YOUR NAME.⁠¹⁵ Just as Abraham had the Holy One speak with him at the age of ninety-nine years (in Gen. 17:1), so did Jacob have the Holy One speak with him at the age of ninety-nine years. Just as Abraham had the Holy One say to him (in Gen. 17:1): I AM GOD ALMIGHTY; BE FRUITFUL AND MULTIPLY;⁠¹⁶ so did JACOB have him speak with him as God Almighty. It is so stated (in Gen. 35:9, 11:) NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN … < AND GOD SAID TO HIM >: [I AM GOD ALMIGHTY); BE FRUITFUL AND MULTIPLY.

[26] [(Gen. 35:9, 11:) NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN < .. > AND GOD SAID TO HIM:] < I AM GOD ALMIGHTY >. This text is related (to Deut. 28:6): BLESSED SHALL YOU BE IN YOUR COMING; < AND BLESSED SHALL YOU BE IN YOUR GOING AWAY >. When Jacob went away from his father's house, he went away with a blessing, as stated (in Gen. 28:3): MAY GOD ALMIGHTY BLESS YOU. Also, when he came from Paddan-Aram, he came with a blessing, as stated (in Gen. 35:9): NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN < … > AND BLESSED HIM. How did he bless him? R. Levi said: He blessed him with a benediction for mourners. What is written above on the matter (in Gen. 35:8)? THEN < REBEKAH'S NURSE > DEBORAH DIED < AND WAS BURIED UNDER THE OAK BELOW BETHEL; AND ITS NAME WAS CALLED WEEPING OAK >. R. Samuel bar Nahman said: While Jacob was observing the mourning for his nurse, news < about the death > of his mother came, as stated (ibid.): AND ITS NAME WAS CALLED WEEPING OAK (Allon Bakhut). R. Samuel bar Nahman said: The language is Hellenistic. What is the meaning of Allon < in Greek >? "Another.⁠"¹⁷ The Holy One said: How long will this righteous one remain in grief? R. Jonathan bar Il'ay said: The Holy One said: It is right that I show him a friendly face, as stated (in Gen. 35:9): NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN….

[27] [(Gen. 35:9:) NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN.] This text is related (to Job 22:28): WHEN YOU DECREE SOMETHING, IT SHALL COME TO PASS FOR YOU. < The passage > speaks about Jacob. (Ibid., cont.:) [AND LIGHT SHALL SHINE UPON YOUR WAYS. UPON] two WAYS. When he went away from his father's house, the Holy One revealed himself to him. What is written (in Gen. 28:13)? AND BEHOLD, THE LORD STOOD OVER HIM AND SAID. Also, when he returned, what is written (in 35:9)? NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN. What is the meaning of AGAIN? R. Judah said: He said to him: Once AGAIN I am revealing myself to you. The Holy One revealed himself to him five times, which corresponds to the five blessings with which his father had blessed him; and they are as follows (according to Gen. 28:3f): (1) < MAY > GOD ALMIGHTY < BLESS YOU, (2) MAKE YOU FRUITFUL, AND (3) MULTIPLY YOU, (4) SO THAT YOU MAY BECOME A CONGREGATION OF PEOPLES >; (5) AND MAY HE GRANT YOU THE BLESSING OF ABRAHAM…. Here are five blessings. And < God > revealed himself to him:

< Once > When he went away from his father's house, as stated (in Gen. 28:13): AND BEHOLD, THE LORD STOOD OVER HIM.

Once with Laban (in Gen. 31:3): < THEN THE LORD SAID UNTO JACOB > : RETURN UNTO THE LAND OF YOUR ANCESTORS.

Once (in Gen. 35:1): < THEN GOD SAID UNTO JACOB >: ARISE, GO UP TO BETHEL.

Once (in Gen. 35:9): NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN.

And once (in Gen. 46:2,4): THEN GOD SPOKE TO ISRAEL AND SAID…. I MYSELF WILL GO DOWN WITH YOU….

Another interpretation (of Gen. 35:9): NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN. What is the meaning of AGAIN? I am never AGAIN {causing my name to rest upon} [joining my name to] a human except < to be called > (as in Exod. 3:6) THE GOD OF ABRAHAM, THE GOD OF ISAAC, AND THE GOD OF JACOB. Once AGAIN I am revealing myself to him.⁠¹⁸

[28] (Gen. 35:9:) NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN. What is written next (in vs. 11)? AND GOD SAID TO HIM: I AM GOD ALMIGHTY; BE FRUITFUL AND MULTIPLY. You are an omen for your children. When I came to you, I came laden with blessings. So, when I come to your children, I will come laden with blessings, as stated (in Exod. 20:21 [24]): IN EVERY PLACE WHERE I CAUSE MY NAME TO BE MENTIONED, I WILL COME UNTO YOU AND BLESS YOU. Ergo (in Gen. 35:9): NOW GOD APPEARED UNTO JACOB AGAIN, < WHEN HE CAME FROM PADDANARAM, AND BLESSED HIM >. And not to Jacob only < did he do so >, but also to our father Abraham. What is written (about Abraham in Gen. 18:1)? THEN THE LORD APPEARED UNTO HIM … < AS HE SAT >….⁠¹⁹ The Holy One was standing, as it were, while he was sitting. He wanted to stand. The Holy One said to him: Sit down! By your life, you are an omen for your children. Just as you sit while I stand; {according to what is stated (in Ps. 82:1): GOD STANDS IN THE DIVINE CONGREGATION} so also shall your children sit in synagogues and academies while I stand, as it were, according to what is stated (in Ps. 82:1): GOD STANDS IN THE DIVINE CONGREGATION. Here also (at Paddan-Aram in Gen. 35:9) the Holy One said to Jacob: You are an omen to your children. Just as in your case, when I came to you, I came laden with blessings; < so > also in the case of your children, when I reveal myself to them, I will be laden with blessings. As soon as the Tabernacle had been built, what is written (in Numb. 7:1, 4): SO IT CAME TO PASS THAT ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED SETTING UP THE TABERNACLE, < HAD ANOINTED IT AND SANCTIFIED IT…THE LORD SPOKE UNTO MOSES >. Now, when work on it was finished, the Holy One said: I have made an agreement with them. When I reveal myself to them, I will be laden with blessings. What did the Holy One do? He blessed them and later revealed himself to them. What is written about the priestly blessing (in Numb. 6:24-26)? THE LORD BLESS YOU AND KEEP YOU; THE LORD MAKE HIS FACE SHINE UPON YOU AND BE GRACIOUS TO YOU; THE LORD LIFT UP HIS FACE UNTO YOU AND GRANT YOU PEACE. Then, later (in Numb. 7:1, 4): SO IT CAME TO PASS THAT ON THE DAY THAT MOSES HAD FINISHED SETTING UP THE TABERNACLE … < THE LORD SPOKE UNTO MOSES >.

[29] (Gen. 35:11:) AND GOD SAID < TO HIM >: I AM GOD ALMIGHTY; BE FRUITFUL AND MULTIPLY … [AND KINGS SHALL COME OUT OF YOUR LOINS]. The sages have said: On the basis of this text Abner drew an interpretation, as a result of which he enthroned Saul's son Ishbosheth,⁠²⁰ namely, that Benjamin was going to produce two kings, since < God > had said to him: AND KINGS (in the plural) SHALL COME OUT OF YOUR LOINS.⁠²¹ Now until then only Saul had arisen (as a king out of Benjamin). He therefore enthroned Saul's son Ishbosheth. And not only that, but also in < the incident of > the concubine at Gibeah (Jud. 19-21), {< the Israelites > had readmitted him (i.e., Benjamin)}. R. Samuel bar Nahman said: < They did so > on the basis of this text. When they had opposed him, they had said (in Jud. 21:1): NONE OF US SHALL GIVE HIS DAUGHTER IN MARRIAGE TO BENJAMIN. Thus they had banished him, but they later repented and accepted him. They said: If he were not more exalted than the heavens, the Holy One would not have said to our father Jacob (in Gen. 35:11), when he came < back > to the land from abroad: AND KINGS SHALL COME OUT OF YOUR LOINS. Thus on the basis of this text they readmitted him.

[30] Another interpretation (of Gen. 35:11): I AM GOD ALMIGHTY. Aquila translated (in his Greek version): I AM TRUSTWORTHY TO REPAY TO EVERYONE ACCORDING TO HIS WORKS.⁠²²

(Ibid., cont.:) BE FRUITFUL AND MULTIPLY. I was looking for you to BE FRUITFUL, MULTIPLY, and < so > raise up tribes.

(Ibid., cont.:) A NATION, EVEN AN ASSEMBLY OF NATIONS, SHALL COME FROM YOU. He brought him the news that his children were going to become like the nations. Just as the nations number seventy, so also shall your children be seventy < like > a Sanhedrin: It is so stated (in Numb. 11:16): GATHER FOR ME SEVENTY PEOPLE.

Another interpretation: A NATION EVEN AN ASSEMBLY OF NATIONS. He brought him news that his children were going to be sacrificing to Asherah like the < non-Jewish > nations. When? In the days of Elijah. What is written (in I Kings 18:30)? AND HE REPAIRED (RP') THE BROKEN-DOWN ALTAR OF THE LORD, in that he healed (RP') them and brought them into the way of goodness when he did all those miracles for them. When they saw him, what did they say (according to I Kings 18:39)? THE LORD ALONE IS GOD; THE LORD ALONE IS GOD! In this world, because idolatry was common, they said: THE LORD ALONE IS GOD; THE LORD ALONE IS GOD; but in the world to come, when the Holy One reigns over us and over all Israel, they shall say (according to Zech. 14:9): AND THE LORD SHALL BE A KING OVER ALL THE EARTH. IN THAT DAY THE LORD SHALL BE ONE, AND HIS NAME ONE.

The End of Parashat Wayyishelah

1. The particular prayer under consideration is the Tefillah, also known as the ‘Amidah or the “Eighteen Benedictions” (Shemoneh ‘Esreh). This prayer, which ultimately came to contain nineteen benedictions, is recited as part of the daily services.

2. PR 33:1; also Sifre Deut. 3:26 (29); TBer. 3:14-16; yBer. 4:5 (8bc); Ber. 30a; see Yev. 105b; Cant. R. 4:4:9.

3. Cf. PR 33:1: “The hill (TL) towards which all mouths (PYWT) turn.” This explanation succeeds in accounting for all the letters in TLPYWT.

4. The Buber text here reads B (“in,” “on,” “by means of,” etc.). A more likely reading is that of the Hebrew Bible, i.e., L (“to” or “toward”), which accounts for the L in LPNY.

5. BETHEL means “the house of God.”

6. Yalqut Shim‘oni, Jud., 69, explains that names are useless because the angel would not know into what form God might change him.

7. Eccl.R. 7:2:4.

8. Cf. Gen. R. 53:10.

9. See also ySot. 7:2 (21c).

10. According to below, 8:26; Eccl. 7:2:3, the Holy One blessed him with a benediction for mourners.

11. Gk.: parresia.

12. Gen. R. 52:5; Lev. R. 1:13.

13. Since the Holy One appeared to Jacob on arrival, before he had retired for the night, the verse implies that the Holy One appeared during the daylight hours.

14. Gk.: prosopon. On Isaac’s face being like that of Abraham, see Targum Pseudo-Jonathan, Gen. 25:19; BM 87a.

15. According to BM 87a, Isaac’s visage miraculously became like that of Abraham and thereby demonstrated his paternity, i.e., that Isaac had a heritage.

16. These last four words are not found in the Masoretic Text.

17. I.e., another occasion for weeping, namely the occasion of the death of Rebekah. So Targum Pseudo-Jonathan, Gen. 35:8; Gen. R. 81:8; PRK 3:1.

18. Gen. R. 82:3.

19. Above, 4:4; Gen. R. 48:7; PRK 5:8.

20. Gen. R. 82:4.

21. Abner’s argument was that, as a promise, the passage refers to the future and that the next event mentioned (in vss. 16-18) is the birth of Jacob’s last son, Benjamin.

22. Apart from this reference in the Buber Tanhuma, all other evidence indicates that Aquila regularly translated GOD ALMIGHTY (El Shadday) with the Greek words ischyros and hikanos, which mean “mighty” and “sufficient.” So Joseph Reider and Nigel Turner, An Index to Aquila (“Supplements to Vetus Testamentum,” 12; Leiden: Brill, 1966), s.v., hikanos, ischyros, El, and Shadday; so also Gen. R. 46:3, as interpreted by Reider, Prolegomena to a Greek-Hebrew and Hebrew-Greek Index to Aquila, 1913 Dropsie College Ph.D. thesis (Philadelphia: Dropsie, 1916), p. 152.

קום עלה בית אל – ¹לביתו של אל.

ועשה שם מזבח – ²מה עשו נודר ואינו מקיים אף אתה נודר ואין אתה מקיים, לפיכך אמר ועשה ולא אמר והקריב.

1. לביתו של אל. ב״ר פפ״א אות ב׳, וילקוט רמז קל״ה, וע״ש בב״ר בפי׳ מהרז״וו.

2. מה עשו נודר. ב״ר שם וילקוט שם.

״מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵר״, תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁהוּא אוֹכֵל קָדָשִׁים בְּלֹעוֹ. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא, תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁהוּא נֶהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְאֵין קֹדֶשׁ אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ב׳:ג׳) ״קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה״ (משלי שם) ״וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר״, אֵחַר אָדָם נִדְרוֹ נִתְבַּקְרָה פִּנְקָסוֹ ״וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר״ צָרִיךְ מַכּוֹת, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ויקרא י״ט:כ׳) בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְגוֹ׳ – בִּשְׁעַת עָקְתָא נִדְרָא, בִּשְׁעַת רְוָחָא שְׁטָפָא מָהוּלְתָּךְ טָרְשָׁא אַקִּישׁ עֲלָהּ קוּם עֲלֵה בֵית אֵל, קוּם עֲלֵה לְבֵיתוֹ שֶׁל אֵל וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ, מָה עֵשָׂו נוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, אַף אַתְּ נוֹדֵר וְאֵינְךָ מְקַיֵּם.

ת֗ם קאל אללה ליעקוב קם פאצעד אלי בית אל ואקם ת֗ם ואצנע ת֗ם מד֗בחא ללטאיק אלמתג֗לי לך פי הרבך מן ידי עשו אכ֗יך.

אחר כך אמר אלוהים ליעקב: קום עלה אל בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל שנגלה אליך בברחך מפני עשו אחיך.

קום עלה בית-אל – לפי שאיחרת נִדְרך נענשת, ובאה לך זאת מבתך.

קום עלה ARISE: GO UP [TO BETHEL] – Because you have delayed to fulfill your vow to sacrifice to me at Bethel you have been punished by this trouble of your daughter coming upon you (Bereshit Rabbah 81:2).

ויאמר אלהים אל יעקב – לפי שהיה מתיירא מיושב הארץ. שנאמר להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפרזי. א״ל הקב״ה קום עלה בית אל. קימה יש לך. עלייה יש לך.

ושב שם – אין ישיבה אלא איחור. ¹ששהה שם ששה חדשים מקריב עולות. ומשלם נדרים.

1. ששהה שם ששה חדשים. מגילה י״ז ע״א. ועיין לעיל ל״ג הערה ל״ב.

ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה לבקרת פנקס תשלום הנדר, א״ר ינאי אם איחר אדם נדרו נתבקרה פינקסו, יעקב על שאיחר נדרו שנה ומחצה, לפיכך נתבקר פנקסו ונצטער במעשה דינה ולפיכך הקב״ה מזהירו קום עלה בית אל קימה היא לך, עלייה היא לך, שתשלם נדרך ולא תיענש עליו עוד:

בית אל – למקום שאמרת יהיה בית אלהים:

ושב שם – אין ישיבה אלא איחור, ששהה שם ששה חדשים מקריב עולות ומשלם פרים ומנסך נסכים:

ועשה שם מזבח (לה׳) [לאל] הנראה אליך (בבורחך) [בברחך] מפני עשו אחיו – הודיעו שאלהים מיוחדת ואין זולתו, ולמה הזכיר את עשו, לומר לך מה עשו נודר ואינו מקיים, אף אתה נדרת ולא קיימת:

ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה – אל בית אל – ושלם נדרך שם שנדרת והיה י״י לי לאלהים (בראשית כ״ח:כ״א). והטעם, שתתבודד לעבוד השם, והוא כן עשה.

ושב שם^א – התיישב שם, כי אתה צריך לעשר. והמתין הקב״ה עד לאחר מעשה שכם כדי שיתן מעשר מביזת שכם. ועכשיו נעשית הבטחתו, ששמרו מעשו, ומלבן, ומשכיני שכם. וגם זאת הבטיחו הקב״ה, שאמר לו: עלה בית אל – שאתה שמור ועומד ואין לך לירא משכיני שכם כלום.

א. ד״ה זה מופיע בכ״י באמצע הביאורים לפסוק ב׳.

ושב שם – AND DWELL THERE – Settle there, because you have to tithe. And the Blessed Holy One waited until after the incident of Shekhem so that he would give tithe from the looting of Shekhem. And now His promise was fulfilled, that He guarded him from Esav, and from Lavan, and from the neighbors of Shekhem. And also this the Blessed Holy One promised him, that He said to him: עלה בית אל – ASCEND TO BEIT EL – That you are protected and standing and have no need to fear anything from the neighbors of Shekhem.

ויאמר אלהים – נגלה לו מלאך שם בשכם ואמר לו שיעלה לבית^א אל וישלם נדרו אשר נדר, ומה שאמר ושב שם ר״ל לו שיתעכב שם עד שיבנה שם בית לשם אלהים כמו שנדר, ורמז לו בזה שנגלה לו בשכם, כי זה שקרה לו בדבר בתו ענש מה שאחר בדרך ובנה בסכות בית וקנה לו בשכם חלקת השדה כאלו רצה לשבת שם, והוא היה לו לבא דרך ישרה לבית אל לשלם נדרו ומיד ילך אל אביו ולא יתעכב כל כך בדרך, לפיכך נענש בדרך בדבר דינה בהתעכבו. ואף על פי שפרשנו כי העונש היה על פחדו אחר כמה הבטחות, זה היה גם כן.⁠^ב

לאל הנראה אליך – זה הוא שאמר, והנה י״י נצב עליו (בראשית כ״ח:י״ג), ואמר לו זה המלאך שיעשה מזבח לאל יתברך שנראה אליו בבית אל.

וטעם בברחך – כלומר זכור שהיית יחידי בורח והוא נראה לך בבית אל והבטיחך להטיב לך ולשמרך בכל אשר תלך (בראשית כ״ח:ט״ו), וכן עשה, גם אתה שלם לו נדרך שנדרת לו.

א. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495: ״בבית״.

ב. כן בכ״י פריס 193. בכ״י מוסקבה 495 חסר: ״ואף על פי שפרשנו... גם כן״.

ויאמר אלוהים, an angel appeared to him while he was at Shechem and told him to proceed to Bet El, and to redeem his vow there. Regarding the words of the angel: ושב שם, “and settle down there!,” this did not mean that Yaakov was to settle there permanently, but that he was to remain there long enough to build the house of God which he had undertaken to do as part of his original vow. The angel on this occasion hinted that Yaakov’s “dream” with the ladder had in fact been more than a dream, it had been the first vision of the Divine he had experienced. The incident with Dinah’s rape and the subsequent upheaval had delayed Yaakov’s progress in the direction of his father’s home. Yaakov’s having built himself a house in Sukkot and his purchase of real estate had given the impression that he intended to settle in that vicinity permanently. His duty at that time had been to proceed to Bet El and to pay his vow of 34 years ago. He was supposed to proceed directly in the direction of his father’s home without allowing himself to be distracted on the way. Having failed to do this, God punished him with the incident involving Dinah. Even though we explained that Yaakov’s punishment was due to his having experienced fear in spite of repeated assurances by God that He would be with him, this delay he had allowed himself was an additional reason for his being punished.

לא-ל הנראה אליך, a reference to what he saw in his dream when God appeared to him to be standing on top of the ladder (28,13). At this juncture, the angel addressing him told him to build there an altar to the attribute of God Who had appeared to him at that location. The reason for the angel adding: בברחך, “when you were fleeing, etc.,” was a reminder to him that at that time he had been all alone and that God had given him His assurance that He would look after him and would bring him back to the land of Canaan. Seeing that God had kept His promise, it was now Yaakov’s turn to keep his vow.

ויאמר אלהים אל יעקב – גילה לו בנבואה שימהר לקיים את נדרו {אשר נדר} במאמרו (בראשית כח:כב) והאבן הזאת [וג׳], אשר טעמו כמו שביאר המתרגם תהי דאהי פלח עלה. ואין לחשוב שיש לו כח לעבוד בשעת מעבר – כמו שהיה בשעת בריחתו מן עשו, אלא {העבודה צריכה להיות} בשעת קביעות¹, וזה {טעם} מאמרו ושב שם².

ונצטוה שלא יסתפק בעבודה אצל מצבה, אלא שיעשה שם מזבח. ובזה רמז קרוב אל האמת שיזבח עליו קרבנות לה׳ יתעלה כמו שעשו אברהם ויצחק ע״ה בעבודתם והקודמים להם³.⁠⁴ וכאן רמז יתעלה ליעקב ע״ה כי בחר במזבח יותר מבמצבה, וביאר בתורתו לבני יעקב (דברים טז:כב) ולא תקים לך מצבה וג׳⁵.

1. קכו. במקור: ׳אסתקראר׳, והנה שרש זו מובנו או ישיבת קבע או מנוחה ומרגוע, והוא דומה לשרש העברי ׳נח׳ וכן ׳שב׳, ובשניהם נכללו שני המובנים הנגזרים ממנו – חנייה ומנוחה; השוה לשון ר״ת הירושלמי במילונו ׳אלמרשאד אלכאפי׳ ערך ׳חנה׳ (מהד׳ שי עמ׳ 196–197): ׳ידוע שלשון זו מובנה לחנות ולשהות ולהתיישב (׳ואלאסתקראר׳) – קרית חנה דוד – מגוריו ומושבו׳, וכן לשונו בערך ׳שוב׳ (עמ׳ 602–603): ׳וילמד לתלמידיו בשובה ונחת – שקט ושלווה ומנוחה (׳ואסתקראר׳) – כמו בשובה ונחת תושעון׳; וכבר נמצא כזה אצל ר״י ן׳ בלעם בפירושו לירמיה (ד:א, מהד׳ פרץ עמ׳ 31): ׳משמעו נחת (׳אלאסתקראר׳), נגזר מן בשובה ונחת׳, ובפירושו לישעיה (ז:ב, מהד׳ גושן-גוטשטיין עמ׳ 54): ׳מובנו קבע לו מקום והשתקע (׳ואלאסתקראר׳), כמו ותנח התבה׳. לכשתימצי לומר שני המובנים חופפים אחד את השני במדה מסוימת, ומתוך ההקשר נראה שבפירוש רבנו כאן תרוייהו איתנהו (וראה הערה הבאה).

2. קכז. היינו ש׳ושב׳ מובנו להתיישב מתוך יישוב הדעת בהשקט ובטחה (וראה מה שנתבאר בהערה לפני זו), והשוה פירוש רבנו להלן פר׳ שמות (ד:יט) בדומה קצת לרעיון זה. וכן השוה לשון הרמב״ן שכתב: ׳אולי צוה ושב שם לפנות מחשבתו לדבקה באל׳, ונראה שלזה כיוון בעל ספר החרדים (פרק סה) בכותבו: ׳והרמב״ן ז״ל כתב על הפסוק שנאמר ביעקב אבינו קום עלה בית אל ושב שם, מאי ושב – כמו בשובה ונחת תושעון, היינו שיכין דעתו בישוב הדעת עמו יתברך׳. [ואציין שראיתי במילואים והוספות לס׳ ׳תורת הרמב״ם׳ (בעריכת ר׳ מאיר דוד בן-שם, תשמ״ח) שציטט המובאה מס׳ חרדים בשם הרמב״ם, ואמנם הרעיון קרוב לפירוש רבנו כאן. אבל באמת נראה שגירסא מוטעית נזדמנה לו (אולי מהד׳ ברדיאב תרפ״ה, עמ׳ 201, או מהד׳ קונסענטמיקלאש תרצ״ה, עמ׳ 169, או מהד׳ ירושלים תשי״ח, עמ׳ רטו), שכן בדפו״ר (ויניצייא שס״א, עמ׳ סו.) מובאים הדברים בשם הרמב״ן, והרי הם הדברים שכתב הרמב״ן לפנינו בקוצר אמרים]. יצויין שכעי״ז ביאר גם מהר״מ אלשיך כאן: ׳על כן קום עלה בית אל ושב שם, כלומר תקנה שם יישוב ותכונן דעת מטרדת טלטולך להיות מוכן לכך. כי גדר נבואה ההוא בעיא צילותא ושם תשב׳.

3. קכח. קין והבל (לעיל ד:ג-ד) ונח (לעיל ח:כ). [הערות נהור שרגא]

4. קכט. נראה מדברי רבנו כאן ששיטתו בענין הקרבנות היא שיש בהן ערך עצמאי כפולחן עילאי, וזה מתאים לדבריו בפרק על סוגי המאכלים מתוך הקטע מספר המספיק שפירסם י׳ דוד מכת״י (בתוך ׳סיני׳ גליון קלב (תשס״ד) עמ׳ ל) שכתב בדבר ענין הקרבת קרבנות: ׳אשר סודו גדול והוא מכלל הסודות שמבדילים אותנו מעובדי ע״ז׳ (וע״ש בהמשך דברים נשגבים).
והנה כתב המהדיר שזה קרוב יותר לדרך הרמב״ן (בריש פר׳ ויקרא) מאשר לדרך הרמב״ם במו״נ (ג:לב,מו) שביאר שהם המשך של נוהג קדום כשהמטרה היא להיות תחליף לפולחן אלילי. ואמנם חשוב לציין שבאמת אין בזה סטייה מדרך הרמב״ם, שהרי גם הרמב״ם גילה דעתו בסיום ספר עבודה (סוף הלכות מעילה) שגם יש בקרבנות ערך עצמאי נעלה מהשגתנו: ׳וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא׳. ולכן ברור ששיטת הרמב״ם מורכבת יותר מאשר נראה מקופיא, וככל הנראה הטעם שהעניק הרמב״ם במו״נ לקרבנות אינו אלא בגדר ׳פשוטו של מקרא׳, בעוד שקבלת רז״ל שהקרבנות הם עיקר מעיקרי העבודה שעליו העולם מתקיים היא בגדר ׳מסורה׳, ובמשנת הרמב״ם, כמו אצל בנו אחריו, שניהם כאחד טובים ונכוחים. וע״ע מש״כ להלן בהערות לפר׳ יתרו (שמות כ:כא).

5. קל. ראה מה שכתבתי בביאור שיטת רבנו בענין המצבה לעיל פר׳ ויצא (כח:יח) וצרף לכאן.

קום עלה בית אל – פר״ש: לפי שאחרת בדרך נענשת ובאת לך זאת מבתך. ואם תאמר: הרי לעיל גבי אחד עשר ילדיו (בראשית ל״ב:כ״ג) פר״ש עצמו: שעל ידי שמנעה מעשו אחיו ושמא תחזירנו למוטב לכך נענש ממנה שלסוף נפלה ביד שכם. אלא הא בהא תליא מיד שחזר לו מפדן ארם היה לו ליתנה לעשו אולי יעשה תשובה על ידה ועל ידי שהיה הולך ומונעה מעשו ומישתמיט משכם לסוכות ובית אל היה מאחר נדרו.

קום עלה בית אל, "arise and go to BetEl!⁠" Rashi explains that Yaakov was commanded to keep the vow he had made at the time when he had the dream with the ladder. God implied that if he had not delayed keeping that vow the problem with Dinah would not have befallen him. If you were to argue that Rashi himself, when commenting on Yaakov presenting only eleven of his children before Esau because he was afraid that Esau might violate her, was punished for having failed to seize the opportunity that she might bring him back to the faith of his father? How does this tally with what he writes here? It tallies absolutely! She could not have become the victim of Sh'chem if Esau would have expressed a desire for her. [I do not see a problem at all. If Yaakov thought he had to protect her from his own brother, why was Dinah not chaperoned and allowed to leave the house on her own and roam amongst Canaanites? Surely this was an additional act of neglect by her father, who was punished here for this act of neglect. Ed.]

ושב שם ועשה שם מזבח – לא ידעתי מהו ושב שם.

ויתכן שצוהו לשבת שם תחלה, ואחר כן יעשה המזבח להטהר מטומאת עבודה זרה או מן החללים שהרגו, כענין שנאמר: ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים^א (במדבר ל״א:י״ט), כי לא צוו עדיין במי חטאת. ויעקב נזדרז במצוה והטהר^ב טרם בואו שם. או שיהיה ונקומה ונעלה בית אל (בראשית ל״ה:ג׳) מוקדם במעשה, ואולי צוה ושב שם לפנות מחשבתו לדבקה באל.

א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שבעת ימים״.

ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בדפוסים מאוחרים: ״להטהר״.

GO UP TO BETH-EL AND ABIDE THERE, AND MAKE THERE AN ALTAR. I do not know the significance of the expression, and abide there. Now it is possible that G-d commanded him to abide there at first in order to purify the camp from the idols taken from Shechem or from the dead they had touched, similar to, And encamp ye without the camp seven days,⁠¹ since they had not yet been commanded concerning the Waters of Sprinkling,⁠² and afterwards they were to make the altar. But Jacob was zealous in observing the commandment to be purified before he came to Beth-el. It may be that Jacob's words, And let us arise, and go up to Beth-el,⁠³ actually preceded the purification mentioned in the previous verse. And perhaps the command, and abide there, means that he was to direct his thought to cleaving to G-d.⁠⁴

1. Numbers 31:19. Said to the soldiers who returned from the war against the Midianites.

2. Ibid., 19:17-19. Used in purification from the defilement of touching a dead body.

3. (3) here.

4. See Ramban, Deuteronomy 11, for further elucidation of this matter.

ויאמר אלהים אל יעקב וגו׳ ושב שם – טעמו שיתישב שכלו שם ושיעשה מזבח באותה כוונה לאל הנראה אליו.

ויאמר אלוהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם, God said to Yaakov: "rise and move to Bet-El and settle down there.⁠" The meaning of the word ושב, in this instance is "let your mind come to rest.⁠" He was to erect an altar to God there when he had recovered from his disturbed frame of mind. The fact that God appeared to him would contribute to Yaakov's recovering his peace of mind.

קום עלה בית אל ושב שם – פרש״י לפי שאחרת נדריך נענשת ובאת לך מכה זו מבתך. וקשי׳ לחזקו׳ שהרי לעיל גבי ואחד עשר ילדיו פרש״י עצמו ז״ל ודינה היכן היתה נתנה בתיבה ונפל בפניה שלא יתן עשו עינו בה ולכך נענש יעקב שמנעה מעשו אחיו שמא תחזירנו למוטב וסופה שנפלה ביד שכם עכ״ל משמע שלא נענש אלא על שמנעה מעשו ולא על אחור הנדר. והוא תירץ דבהא ובהא תליא מלתא על ידי שהיה מונעה מעשו ומשמט לעצמו לשכם וסכות וסכות ובית אל הוא מאחר נדרו.

ויאמר אלהים ליעקב קום עלה בית אל – שנו חכמים בשלש מקומות פנקסו של אדם נפתחת היוצא בדרך יחידי והעובר בבית רעוע והנודר ואינו משלם. וכשהלך יעקב לארם נהרים נדר ואמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וכו׳ והלך והעשיר ולא השלים נדרו. והביא הקב״ה עשו עליו ובקש להורגו ונטל ממנו ממונו שהוא הדורון והביא סמאל שר של עשו ויאבק עמו בקש לשברו והקב״ה עזרו ונעשה צולע ועדיין לא הרגיש. בא עליו צרת דינה ולא הרגיש צרת רחל ולא הרגיש כדאמרי׳ בעון נדרים מתה אשתו של אדם. אך קשה שהרי מיתת רחל לא היתה עד אחר שא״ל קום לך בית אל. ושמא אין מוקדם ומאוחר בתורה. אמר הקב״ה עד מתי יהיה צדיק זה לוקה ואינו יודע באיזה חטא הנני מודיעו. א״ל הקב״ה בשעת צרה נדרת או בשעת רווחה נדרת ושכחת לא הגיעוך כל הצרות האלה אלא מפני נדרך שאיחרת לשלמו. ואם רצונך שלא יבואו עליך עוד צרות קום עלה בית אל ושלם נדרך.

ושב שם ועשה שם מזבח – כתב הרמב״ן לא ידעתי מהו ושב שם ויתכן שצוהו לשבת שם תחלה ואח״כ יעשה מזבח לטהר מטומאת ע״ז או מן החללים כענין שנאמר אתם חנו חוץ למחנה שבעת ימים כי לא נצטוו עדיין במי חטאת ויעקב נזדרז במצוה להטהר טרם בואו או שיהי׳ ונקומה ונעלה בית אל מוקדם במעשה ואולי צוה ושב שם לפנות מחשבתו לדבקה בו:

ושב שם ועשה שם מזבח, "and settle there, and erect an altar there.⁠" Nachmanides writes that he does not understand the meaning of the words ושב שם, but he considers it possible that the meaning was that Yaakov should establish a temporary residence at Beyt El before proceeding to erect the altar mentioned in the second half of the verse. The purpose of the altar would be to cleanse themselves of all the ritual impurities connected with various types of idolatry, or the state of defilement incurred through contact with the slain people of Shechem. This is based on the verse (Numbers 31,19) "and you encamp outside the encampment for seven days.⁠" This was necessary as the legislation for such defiled persons to sprinkle water laced with the ashes of the red heifer on themselves, to purify themselves before they could re-enter the camp. had not yet been given. Perhaps God commanded Yaakov to shift his focus to matters of a religious nature before building the altar at Beyt El.

ויאמר אלהים אל יעקב: קום עלה בית אל ושב שם, ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך, כי שם תגיע לך הנבואה גם כן כמו שמגעת לך בזה המקום. והנה ציוהו שיסור משם, ולא יסמוך על הנס, כי אולי יזיקוהו יושבי הארץ וידרשו את דמי אנשי עיר שכם מידם.

התועלת התשיעי הוא בדעות, והוא שה׳ יתעלה, כשיעזור לדבקים בו וישגיח בהם, יעשה זה בסיבות היותר נאותות. ולזה ציוה ה׳ יתעלה יעקב שיסור משם פן תדבקנו הרעה שם מאנשי הארץ, וְילך לבית אל וְיעשה לו שם מזבח יעבוד בו ה׳ יתעלה באופן שיִּשְׁלַם לו שם הדבקות בה׳ יתעלה בַּיּותר שלם שאפשר, כדי שתדבק בו ההשגחה האלהית. ולזאת הסיבה בעינה ציוה המלאך ללוט (יט, יז; כב) שיימלט ההרה פן תדבקנו הרעה שם, ולא הסכים ה׳ יתעלה להציל לוט לבדו במקום שהיה בו. כי הוא יבקש תמיד במה שיעשהו מאלו הענינים שיהיה באמצעות הסיבות אשר בהם יותר מעט מהזרוּת אל הסידור הטבעי, כמו שביארנו בששי מספר מלחמות ה׳ (ח״ב פי״ב).

אבל הית׳ בסמוך מצות הש״י על יעקב שילך מהארץ ההיא ואמר קום עלה בית אל ושב שם וכו׳ כלומר ששם ישב לבטח מכלל שהארץ ההיא אינה בטוחה להם רק על ידי ההשגחה התמידית. והוא מה שנתבאר באומרו ויסעו ויהי חתת אלהים וכו׳. וחכמינו זכרם לברכה אמרו (בראשית רבה פ״א) שרמז לו כי מפני שאחר נדרו נתבקר פנקסו [יא] וכבר כתבנו בשעת נדרו שער כ״ה טעם נכון למה שלא נתאמת לו שהית׳ עליו שם יד ה׳ במדרגת הנבואה ושנתחייב בנדרו עד עתה שאמר לו ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך וכו׳. ולזה אמר ונקומה ונעלה וכו׳. לאל העונה אותי וכו׳. וכן ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים. והוא נכון מאד בעיני.

8) Until now Jacob had not been certain that his dream about the ladder had been of a prophetic nature; he only became sure now that God spoke to him and identified Himself as having been the One to whom Jacob had made the vow at that time.

9) He was intent to remove any trace of idols that had been part of the loot his sons had taken from the city of Shechem and Chamor, and to remove any impurity acquired through contact with such idols. To this end, he instructed all his people to change their garments. Of course, the exhortation included the order to desist from any idolatrous practices that might have been picked up by his sons due to their contact with the idol worshippers.

12) The death of Deborah, a fine woman, may have been the final chapter in the sons' repentance of the whole Dinah episode, since we have a tradition that the death of righteous people provides atonement for the survivors. Inasmuch as all of Jacob's sons could qualify for the heritage promised to their forefathers, God repeats "to your descendants I will give the land,⁠" meaning to all of them, not like Esau or Ishmael who did not qualify though they too had been descendants of Isaac and Abraham respectively.

10) Contrary to the normal custom of a pupil departing from his master, in this case God departed from Jacob, the latter still remaining in his place. This suggests that Jacob's task had not yet been completed, prompting him to erect the monument and fulfill payment of his vow. It was here that the betrothal of Israel and God took place, later to be consummated by chuppah, a wedding ceremony at Mount Sinai. Details of this whole process will be discussed in Chapter forty-eight.

11) At the beginning of Rachel's labor, the midwife encouraged her saying, "Do not worry, this too will be a son for you.⁠" This gave rise to Rachel naming the child before she had even seen it.

13) It seems that Jacob had not been home at the time Reuben had rearranged the furnishings in Bilhah's bedroom. Reuben would not have dared to do this otherwise. The statement that the sons of Jacob were twelve may indicate that at that juncture Reuben lost his status as the firstborn, no longer counting as two (since the firstborn normally receives a double portion of the father's estate). More likely however, the Torah may stress that Reuben remained a full member of the Jewish people.

קום עלה לפי שאיחרת בדרך נענשת. תנחומ׳ דאל״כ למה הוצרך לצוותו קום עלה בית אל וגו׳ הרי כבר נדר יעקב על זה ואי אפשר שלא יקיים אלא עכ״ל דה״ק ליה מהר ועלה ואל תתאחר כדרך שאחרת עד עתה ונענשת מבתך שאם תתאחר עוד תענש עוד שכל זמן שהיה עומד בבית לבן לא היה מקפיד עליו על זה מפני שלא חל עליו הנדר אלא משיצא משם לשוב כדכתיב ושבתי בשלום וגו׳ והיה ה׳ לי לאלהים אז והאבן הזאת אשר וגו׳ לפיכך כשאיחר בסכו׳ הקפיד עליו הקדוש ב״ה והענישו בבתו ואף על פי שכבר נגזרה גזירת בתו משעה שמנעה מעשו אחיו כדלעיל מ״מ אלו לא היה מונע׳ מעשו לא הי׳ צריך לאחר כל אותו הזמן שאיחר בסכות עד שיענש אם כן כל השורש הוא המניעה שמנעה מעשו אחיו אבל אין לומר שהאגדה הראשונה של הטמנת דינה בתיבה חולקת עם זו האגדה של תנחומא שהרי בב״ר שדרשו האגדה הראשונה של הטמנת דינה בתיבה הביאו את דברי רבי ינאי שאמר איחר אדם את נדרו נתבקרה פנקסו:

ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל עד ואלה תולדות עשו הוא אדום. צוה י״י ליעקב בעבור שהיו סביביו צריו ושיקום ויצא משם כי הוא היה מקום סכנה ואין סומכים על הנס ושיעלה בית אל הוא לוזה.

ואמרו ושב שם ענינו שם תשב לבטח. וכאן לא תשב כי המקום הזה מוכן לפורענות.

והנה אמר ועשה שם מזבח להודיעו ששם היה ראוי לעשות מזבח לאל מפני שנראה לו בברחו מפני עשו אחיו לא בשלם עיר שכם שעשאה שם מבלי מצותו וכאלו אמר ושב שם ולא תשב כאן ועשה שם מזבח ושם תעלה עולותיך לא בכאן וכיון עוד יתב׳ בצווי הזה כי מפני שיעקב נסתפק כשראה מראת הסולם אם היה החלו׳ ההוא נבואיי או חלום טבעי נהוג מפני פעלת הדמיון והרכבותיו עד שמפני זה עשה נדרו אם יהיה אלהים עמדי בספק כמו שפירשתי שם לכן הודיעו ית׳ בזה המאמר שבנבואה היה ולכן ילך שמה לקיים ולהשלי׳ את נדרו.

ושב שם – לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח, כענין אמרם זכרונם לברכה: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את לבם למקום (ברכות ל׳: במשנה).

ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך – לתת הודאה על שקיים לך ההבטחה שעשה שם, כענין אמרם: מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה (ברכות נ״ד.).

ושב שם. An invitation to prepare himself mentally and spiritually before beginning to build the altar that he had in mind to erect. This corresponds to what our sages have described as being the manner in which they prepared for prayer and subsequently unwound before pursuing mundane activities. According to Berachot 30 they spent an hour “gearing up” before commencing their prayers and then spent an hour unwinding before going about the business of earning their daily bread.

ועשה שם מזבח לא-ל הנראה אליך בברחך, in order to give thanks to God Who has kept His promise which He gave you on that occasion. We have a long standing tradition that when one passes a location where one had once experienced God’s help in a clearly supernatural format one is to recite a special benediction giving thanks to God for having done so, even though the event may have taken place a long time ago. (Berachot 54).

ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה וגו׳. רצה הקב״ה שיכיר הטוב והחסד שעשה אתו: ושב שם ועשה שם מזבח וגו׳:

לפי שאיחרת בדרך נענשת. דאם לא כן לא הוי ליה למימר ״קום״, רק ״עלה בית אל״, אלא כך אמר לו – למה אתה יושב, שאין לך לשבת ולאחר הנדר, אלא קום ועלה בית אל. ולעיל (רש״י לב, כב) דפירש מפני שמנעה מעשו הרשע נענש, בודאי נענש מפני שמנעה מעשו הרשע – ונפלה ביד רשע מדה כנגד מדה, הוא מנעה מרשע – ונפלה ביד רשע, דאין לומר מפני שאיחר בדרך נענש, דמאי ענין עונש איחור דרך להיות נענש על דבר זה, אלא בודאי מפני שמנעה מעשו הרשע נענש, אלא על ידי שאיחר נדרו היתה פנקסו מתבקשת, והכי נמי היתה החטא מתבקש מה שעשה כבר שמנעה מעשו, ואילו לא אחר נדרו לא היתה הגזירה נעשה עתה, ושמא על ידי תפילה ותשובה היתה הגזירה מתבטלת בין כך ובין כך, והכי קיימא לן (ירושלמי נדרים פ״א ה״א) איחר אדם את נדרו פנקסו מתבקשת, שנאמר (משלי כ, כה) ״ואחר נדרים לבקר״, איחר האדם נדרו פנקסו מתבקשת:

בֵית⁠־אֵל: תרתי מילי ברובא דספרי, כמו שכתבתי ריש פ׳ לך לך. [בית⁠־אל].

לפי שאחרת בדרך נענשת כו׳. דאל״כ למה הוצרך לצוותו קום עלה הלא כבר נדר יעקב על זה אלא ה״ק ליה מהר ועלה ואל תתאחר עוד וכו׳ אבל על איחורו בבית לבן לא נענש לפי שלא חל הנדר עליו אלא משיצא לשוב כדכתיב (לעיל כ״ח:כ״א) ושבתי בשלום וגו׳:

Because you lingered on your journey you have been punished... [Rashi knows this] because otherwise, why did Hashem need to command him, "Arise, go up [to Beis Eil]"? Yaakov had already vowed to do this! Perforce, Hashem was telling him: Go up quickly and linger no longer. But Yaakov was not punished for lingering in Lavan's house, because the vow went into effect only when he began to return [home]. For it is written [when he made his vow], "And if I return in peace...⁠" (28:21).

קום עלה וגו׳ ושב שם וגו׳ – טעם אומרו ושב שם פי׳ הגם שהוא מארץ הכנעני יושב הארץ שב שם ולא תפחד מהם.

או יאמר ושב שם ולא תשב כאן כי שכיח היזק שם במקום הפרצה.

או ירמוז על זה הדרך ושב שם פי׳ שם היה לך לשבת ולא במקום זה כי אין ראוי לתת מרגוע לרגליך עד שמה ועשה מזבח וגו׳.

קום עלה בית אל, "Arise and proceed to Bet El, and settle there.⁠" The reason God said that Jacob should settle there though Bet El is in the land of the Canaanites is to reassure Jacob that he had nothing to fear from the local population.

The meaning could also be that God told Jacob to settle in Bet El in preference to his present location near Shechem. He should not settle anywhere until he had built an altar at the site he had experienced the vision of the ladder.

ויאמר אלהים – עכשיו בא הדבור אליו וידע שאין לו לירוא מן הכנעני, כי השם יגן עליו.

קום עלה בית אל – הוא המקום הנזכר בצאתו מבאר שבע שראה שם מראה הסולם וכאמרו ״ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, ואולם לוז שם העיר לראשונה״¹ וכן נאמר כאן ״ויבוא יעקב לוזה וגו׳ היא בית אל״.⁠² והוא קרוב לשכם כמו שנזכר אצל אברהם.⁠³ ועל המקום הזה נדר יעקב שבשובו אל ארץ כנען יעשה שם בית אלהים, מן האבן אשר שָׂם מצבה. אלא שלא רצה ללכת אל המקום ההוא בלי רשותו של הקב״ה כי לא ידע אם טוב בעיני י״י שיבן מזבח ויעבוד לאלהיו בעבודות הקדושות שעוסקים בהן אביו ואבי אביו. וכשבאה עליו הנבואה שילך לשם אז הלך לשלם נדרו שנדר. ואולי מה שאמר בלשון הנדר ״והיה ה׳ לי לאלהים״⁴ גם זה מן התנאי, שאם יחול עלי הנבואה להודיעני כי י״י אלהי, כמו שהוא אלהי אבותי, אז האבן הזאת וגו׳ יהיה בית אלהים. כי אעבדנו בעבודות קדושות כמעשה אבותי.

ושב שם – פירש רמב״ן ז״ל ״שצוהו לשבת שם תחלה ואח״כ יעשה המזבח להטהר מטומאת עבודה זרה או מן החללים שהרגו... ויעקב נזדרז במצוה להטהר טרם בואו שם. או ושב שם לפנות מחשבתו לדבקה באל״ [עכ״ל]. ולדעתי כפשוטו, לפי שֶׁעַד הֵנָה לא רצה יעקב לקבוע ישיבה בארץ, ובכל מקום חנה על פני השדה. תחלה בסוכות, ואח״כ בחלקת השדה אשר על פני שכם, עד שיגיע לו דבר השם איפה יקבע ישיבה, ויהיה לו שם לאלהים. עתה בא אליו הדבור שיעלה בית אל שהיא עיר לוזה ויקבע שם ישיבתו. וזהו ״ושב שם״. וכן עשה, כאמרו ״ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל״.⁠⁵ וזה טעם ״אשר נשבע לי״י, נדר לאביר יעקב אם אבוא באהל ביתי וגו׳ עד אמצא מקום לי״י״⁶ וגו׳. אמר ״נדר לאביר יעקב״ לפי שלא רצה לשבת בעיר עד שמצא מקום לי״י.

וַעֲשֵׂה שם מזבח – מזבח נקרא גם בית אלהים, יבואו בו להתפלל ולעבוד את השם. וכן בדברי השם ״ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח״,⁠⁷ לפי שעיקר העבודה בזביחת הקרבנות. וכבר פירשנו כן בפירוש ״ויעל עולות במזבח״.⁠⁸ ואם כן היה בית בנוי לבית אלהים, וּבָּנוּ מזבח להקריב עליו ונתקיים נדרו שאמר ״והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים״⁹ וזהו שאמר ״לאל הנראה אליך״, כלומר לאל המיוחד הנקרא לבדו ״אֵל״, כאמרו ״כי אני אֵל ואין עוד״.⁠¹⁰ אשר ״נראה אליך״, שכן אמר ״והנה ה׳ נצב עליו ויאמר אני י״י אלהי אברהם אביך״¹¹ וגו׳ והיה זה בברחו מפני עשו אחיו שאז נדר נדרו.

1. בראשית כח, יט.

2. פסוק ו.

3. בראשית יב, ו-ז.

4. שם כח, כא.

5. שם לה, ו.

6. תהלים קלב, ב-ג.

7. דהי״ב ז, יב.

8. בראשית ח, כ.

9. שם כח, כב.

10. ישעיה מה, כב.

11. בראשית כח, יג.

קום עלה בית אל ושב שם – צוה ה׳ ליעקב בעבור שהיו סביביו צריו שיצא משם כי הוא מקום סכנה ושיעלה בית אל הוא לוז, ושם ישב לבטח ולא יירא עוד מיושבי הארץ שרצו להנקם ממנו על הריגת אנשי שכם:

ועשה שם מזבח – שם ראוי לעשות מזבח כי במקום ההוא נגליתי אליך, אבל לא בשלם עיר שכם שרצית לבנות שם מזבח:

הנראה – בינוני, ומשמש לעבר ולעתיד. מה שכתב רש״י לפי שאחרת בדרך וכו׳ צ״ל נִדְרֶךָ וכן הוא בתנחומא {וישלח ח׳}.

קום עלה בית אל – המאורע הקודם גילה את הסכנות הבאות על משפחת יעקב מקירבה גדולה ליושבי הארץ. לא היה על יעקב לשבת בכזו קירבה אליהם. תחילה היה עליו ללכת אל המקום בו הניח את אבן הפינה של עתידו ונדר את נדר חייו, בצאתו מבית אביו; ולאחר מכן לבקש את הסביבה אשר אבותיו ואבות אבותיו מצאוה ראויה להתפתחותה ללא הפרעה של משפחת אברהם. במקום ההוא, היה זכרונם המכובד עוטף אותו ואת משפחתו, ומגן עליהם מכל פגע.

עתה נצטווה יעקב לתקן את אשר החסיר. תחילה הוא נוסע לבית אל ולאחר מכן לממרא – קרית ארבע – חברון.

ושב שם, השאר שם, התיישב שם לזמן מה. היה זה כנראה, כדי להשריש בלבו ובלב אנשיו את אותה הרוח, אשר חשיבות המקום והזכרונות הקשורים בו, כה מתאימים לעורר.

ועשה שם מזבח – בשעתו הוא הקים שם מצבה, לזכור ולהזכיר את כל החסד אשר הראה לו ה׳. אך באותו מקום הוא גם נדר להשתמש בעצמאות שהוא מקווה לקבל מה׳, כדי להפוך את המצבה ל״בית אלקים״ – הווי אומר, למקום פעולה ומאמץ אנושיים – עד שלבסוף תשכון שכינת ה׳ בארץ. קיום נדר זה פירושו: בניית ״מזבח״ במקום שעד כה הייתה בו רק ״מצבה״.

וכך יתפרש הפסוק: ״ושב שם״ – בנה ביתך במקום ששם נתגלה ה׳ אליך. ״ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך״ – והקם מזבח על יד הבית (עיין פירוש לעיל כח, יח; לג, כ).

ויאמר אלהים – הודיע לו שזאת באה לו על שלא קיים את נדרו, וצוהו שישב בבית אל ושיעשה המזבח שנדר בעת צרה, והאבן הזאת יהיה בית אלהים.

GOD SAID. God made known to him that what had befallen him stemmed from his not having fulfilled his vow. Therefore He commanded him now to settle in Bethel, and there erect the altar which he had pledged during the time of his adversity, transforming that stone [upon which he slept] into his House of Elo-him (hence Bethel — beth (dwelling) of el).

עלה בית אל ושב שם: כבר נתקשה הרמב״ן מה זה ״ושב שם״, ישיבה זו מה היא¹. והנראה, משום שהיה ליעקב תיכף בבואו לבית אל להקים נדרו, היינו להציב מצבה², ויהיה בתורת תודה על העבר, ולעשר כל אשר לו³ לקרבנות⁴. אבל הקב״ה הודיעו שקודם שיביא נדרו יש לו להתפלל על ההוה, שהרי הוא בעת צרה⁵, ולזה אמר לו ״ושב שם״ – לא ימהר להקים המצבה אלא יתעכב, וכבר כתב הרא״ש בסוכה פ״ד⁶ ד״ישיבה״ משמעו כמה פעמים עכבה⁷. ותחילה ״ועשה שם מזבח״ שהוא מסוגל יותר לתפילה ממצבה⁸, ומצבה היתה מסוגלת יותר לתודה⁹ או להשיג רוח הקודש בלי צורך תפילה, כמו שהעמיד משה רבינו שתים עשרה מצבה בהר סיני¹⁰. אבל לתפילה¹¹ מסוגל מזבח יותר, כמו שעשה אברהם אבינו בכמה מקומות שהעמיד מזבח¹² ואח״כ כתיב ״ויקרא שם״¹³, שהוא תפילה כמו שכתבתי שם¹⁴. ורמז לו ה׳ עוד¹⁵ באמרו ״לאל הנראה אליך בברחך״ וגו׳ – והיית בעת צרה והתפללת על העתיד, כן תעשה עתה.

וכן עשה יעקב, לא הזדרז בבית אל להקים נדרו ולהציב מצבה אחר המזבח¹⁶, עד אשר עברו ימי הבכיה על דבורה ורבקה ואח״כ בא הדיבור¹⁷, ואח״כ כתיב ״ויצב יעקב מצבה״ וגו׳ (פסוק י״ד) שהוא הנדר, אלא שעשה כדבר ה׳ שאמר ״ושב שם״.

ומכאן יש ללמוד, שמי שאירעה לו צרה ונמלט ממנה ונצרך להביא תודה או לברך הגומל, ועד שלא הגיע לזה אירעה לו צרה אחרת, אין לו להביא תודה או לברך הגומל עד שיהיה ניצל גם מאותה צרה שהוא נכנס שנית¹⁸.

1. ומלבד זה קשה לרבינו מדוע ״ועשה שם מזבח״, הרי דבר זה לא נכלל בנדרו של יעקב לעיל כח,כב. אך רש״י לעיל לא,יג כתב: ״אשר נדרת לי״ – ׳וצריך אתה לשלמו, שאמרת ״יהיה בית אלהים״ שתקריב שם קרבנות׳ (ולצורך הקרבת קרבנות חייבים להקים מזבח). וכן דעת הרד״ק לעיל שם שהנדר על הקמת מזבח כלול בדבריו ״יהיה בית אלהים״. אך יש לעיין בדעת רש״י, אם נדרו היה להקריב שם קרבנות היכן דבר זה נרמז להלן פסוק י״ד במילים ״ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן״. ואם קיים נדרו כבר בהקמת המזבח המוזכרת בפסוק ז׳, מה מקום להצבת המצבה בפסוק י״ד. ועיין בדברי רבינו להלן פסוק י״ד.

2. כפי שעשה בסופו של דבר, להלן פסוק י״ד ״ויצב יעקב מצבה״. ועיין היטב בהערה הקודמת.

3. כפי שנדר ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״.

4. כפי שביאר רבינו שם לעיל שאין זה מעשר לעניים אלא לגבוה לקרבנות.

5. עדיין היה חשש שיאספו עליו יושבי הארץ ויכוהו על מעשה שכם.

6. על הגמרא שם מו,א, וז״ל: ״בסוכות תשבו״ פירוש תתעכבו, כמו ״וישב העם בקדש״ (במדבר כ,א), וכן ״ופתח אהל מועד תשבו״ (ויקרא ח,לה). ולישב בסוכה היינו נמי להתעכב בסוכה.

7. וכן לעיל כט,יט ״שבה עמדי״, עיי״ש ברבינו.

8. כך איתא ברבינו לעיל יב,ח.

9. להודות על לשעבר. (ועיין בספורנו כאן שפירש להיפך, שהמזבח כאן היה להודות על לשעבר).

10. שמות כד,ד. והיה זה לפני מתן תורה ע״פ שיטת רש״י שם (כד,א), ועשה זאת משה כדי להשיג עבור עם ישראל רוה״ק בלא צורך תפילה, כהכנה טובה יותר למתן תורה.

11. דבר הנדרש עתה מיידית.

12. לעיל יב,ח. יג,ד. ועוד (וכן ביצחק).

13. כוונתו ״ויקרא בשם ה׳⁠ ⁠⁠״.

14. ע״פ תרגום אונקלוס ״וצלי בשמא דה׳⁠ ⁠⁠״. וכן פירש רש״י לעיל יב,ח – ׳והתפלל שם עליהם׳, עיי״ש, ובראב״ע שם פירש ׳או תפילה, או קריאת בני אדם לעבוד את ה׳⁠ ⁠׳. (ועיין לעיל יג,ד ברבינו שהזכיר שתי אפשרויות אלו).

15. שהוא רוצה שיתפלל עתה על ההוה הואיל והוא בעת צרה.

16. שהקים מיד כמוזכר להלן פסוק ז׳.

17. פסוק ט׳ ״וירא אלהים אל יעקב עוד״...

18. וכן כתב רבינו בשמות ב,כב. (ועיין גם בפירוש רבינו על השאילתות, שאילתא כ״ו).

(הקדמה) יא. מסעו של יעקב לבית⁠־אל ומשם אל יצחק; מות יצחק

ה׳ מצווה את יעקב ללכת לבית⁠־אל כדי לבנות לו שם מזבח (פסוק א׳). יעקב מציית לצוו זה אחר שהכשיר עצמו וביתו לכך על ידי הסרת אלהי הנכר ועל ידי טהרה (פסוקים ב׳-ד׳). בדרכו לשם שמרה עליו ההשגחה האלהית מפני כל פגע, וכך הוא בא שלם לבית⁠־אל ובנה שם את המזבח, אותו קרא בשם אל בית⁠־אל (פסוקים ה׳-ז׳). דבורה, מינקתה של רבקה, מתה ונקברה בקרבת בית⁠־אל (פסוק ח׳). ה׳ נתגלה לו ליעקב בבית⁠־אל, שינה את שמו לישראל וחזר על ההבטחות שנתן לו לאברהם (פסוקים ט׳-י״ג). יעקב הציב שם מצבה, נסך עליה נסכים וקרא את שם המקום אלהים בית⁠־אל (פסוקים י״ד-ט״ו).

בנוסעו הלאה משם, לבית לחם, נתאלמן יעקב מאשתו רחל אשר נפטרה עם לידת בנה בנימין ונקברה בדרך לאפרת, והוא הציב לה שם מצבת זכרון (פסוקים ט״ז-כ׳). הלאה משם, אחר שעבר את מגדל⁠־עדר, פגע ראובן בכבודה של בלהה, ואביו שמע הדבר (פסוקים כ״א-כ״ב / חצי הפסוק), ואחר כך הגיע יעקב עם שנים עשר בניו ליצחק אביו חברונה (פסוקים כ״ב-כ״ז). יצחק נפטר והוא בן מאה ושמונים שנה, ויעקב ועשו בניו קברוהו (פסוקים כ״ח-כ״ט).⁠¹

(א) אולי ניתן להסביר את העובדה שיעקב לא קיים עד כה את נדרו,⁠² בכך שבהגיעו לסוכות נאלץ להשתהות שם כדי להרפא וכדי ליתן מנוחה לעדריו. לאחר מכן, משהגיע אל עצם ארץ כנען, בקש להקים מזבח על אדמה משלו, כתודה על כך שה׳ החזירו לארץ אבותיו. היה זה בשכם. שם אמנם נשתהה זמן מה, והנה אירע מקרהה של דינה. רק עתה, משחשש להמשיך במסעו לבית⁠־אל, כתוצאה ממקרה זה, מזרז אותו ה׳ לנסוע שמה, ובכך גם מובטחת לו עזרתו ית׳. ואף על פי כן מוצאים חכמינו ז״ל פגם בכך שיעקב השהה קיום נדרו,⁠³ אולי משום שהיה צריך לבטוח בעזרתו ית׳ ולנסוע לבית⁠־אל תחילה, חרף כל המכשולים. ואולי בזה גם הסיבה להזכרת השם ״אלהים״, להזכירו את נדרו שבו אמר ״אם יהיה אלהים עמדי״.⁠⁴

עלה – בית⁠־אל היתה בהר.⁠⁵ ומענין לציין שגם אברהם נסע משכם לקרבת בית⁠־אל.⁠⁶

ושב⁠־שם – אין פירושו השתקע שם, שכן יעקב לא נשאר במקום זה זמן רב. אבל פירושו הוא — השתהה במקום עד שתבנה את המזבח ותקיים את נדרך. ויחד עם זאת יש בכך משום הבטחה שיכול לשבת שם בשלווה, בלי לפחד מרדיפות יושבי הארץ.

לאל – ולא: לי, רמז לשם המקום בית⁠־אל; השווה לעיל ל״א:י״ג.

הנראה אליך – חוזר אל המסופר לעיל כ״ח:י׳-ט״ו.

בברחך – חוזר אל כ״ז:מ״ג, והשווה גם הושע י״ב:י״ג.

1. את הקטע הראשון, כלומר הפסוקים א׳-ח׳, מיחסים מבקרי המקרא ברובו למקור אחד (להוציא פסוק ה׳, שאותו מיחסים ל״עורך״, ומחציתו הראשונה של פסוק ו׳, שמיחסים למקור אחר).
והנה פסוק ה׳ מפריע את שלוותם, כי הרי מתייחסים בו אל הריגת אנשי שכם, ולפיכך ״מן הדין״ הוא להניח, ששולב כאן על ידי ״העורך״. אך אל נכון כבר הצביע י׳ הלוי על כך שאי אפשר בלעדי פסוק זה, אשר מהווה את הקשר בין ההכנות למסע — ״ונקומה ונעלה״ (ג׳), ולביאתם לבית⁠־אל (ו׳) על ידי תיאור המעשה — ״ויסעו״.
ועוד תהא לנו הזדמנות להעיר שהמסורת ידעה לספר על מלחמות אחרות של בני יעקב, מלחמות אשר אולי נרשמו בספר מלחמות ה׳. וגם בפסוק ו׳ צריך ״העורך״ להציל את המבקרים ממצוקתם. הפסוק הכרחי לסיפורו של מקור זה ושייך איפוא אליו, והנה הביטוי ״אשר בארץ כנען״ הוא סימן מובהק למקור אחר. דילמן ״מתרץ״ איפוא שבמקור זה לא היה כתוב אלא ויבא יעקב בית⁠־אל, ולכך הוסיף ״העורך״ ממקור אחר את שמו הקודם של המקום: לוזה (וגם המלה הוא), ועוד: אשר בארץ כנען.
ברם, איזו מטרה בקש ״העורך״ להשיג בתוספות אלה? ומדוע הסתפק בפסוקים א׳ וג׳ בשם בית⁠־אל ללא כל תוספת? באשר לשאלות אלה — מבקרי המקרא שכחו ליתן לנו תשובה.
קושיה אחרת בקשו למצוא בכך שבפסוק ח׳ מסופר, כי מניקתה של רבקה נמצאה אצל יעקב, בעוד שלמעלה כ״ד:נ״ט מסופר, שהיא יוצאת עם רבקה לכנען, וזאת מבלי שהכתוב ינקוב שם בשמה. והנה, מובן למדי הוא שכאן, כאשר כל בית יעקב מתאבל על מותה של אשה זו ואף קורא עץ אלון בשם על שום אבל זה, חשובה המינקת כדי לכנותה גם בשמה, בעוד שלמעלה היא מוזכרת בלי נקיבת שם, כמינקת רבקה, עם שאר הנערות המלוות את רבקה לארץ כנען (בראשית כ״ד:ס״א). כיצד הגיעה עתה אל יעקב — אם נשלחה על ידי רבקה לקראתו או שהלכה אליו אחר מות רבקה מרצונה שלה, לנו אין ענין מיוחד לדעת זאת. מכל מקום ניתן לקבוע שפסוקנו, שאותו מיחסים למקור אחד, מניח את המסופר לעיל כ״ד:נ״ט, המיוחס למקור שלישי, כידוע.
הפסוקים ט-טו מיוחסים למקור אחר, משום לשונם, וכמובן שהמלה ״עוד״ (פסוק ט׳) קשה לפי זה. העצה — ״העורך״ הוא שהוסיף אותה.
מסובך יותר לדידם הוא פסוק י׳, בו משנים את שמו של יעקב לישראל, ללא כל הסבר. כדי שלא יהא מקום להסיק, שהמקור הזה מתייחס כאן לאמור לעיל ל״ב:כ״ט — פסוק שלפי דילמן שייך למקור אחר, נאלץ הלה לומר, כי אמנם היה הסבר לשינוי השם במקור זה, אלא ש״העורך״ השמיט אותו בהתחשב עם ל״ב:כ״ט.
מפסוק י״ב יוצא שהארץ הובטחה גם ליצחק, דבר שאיננו מוזכר בשום מקום במקור האחר, אבל הוא מוזכר לעיל כ״ו:ג׳ אצל מקור שלישי. שוב סובר דילמן, כי אמנם דובר על כך גם במקור זה, אלא ש״העורך״ לא כלל זאת בתיאורו...
פסוק י״ד אינו ניתן ליחס, לדעת המבקרים, למקור מסויים, כי המצבה מזכירה את כ״ח:י״ח, ששייך למקור אחר, בעוד שבמקור ההוא אין מוזכרים מזבחות וקרבנות בתולדות האבות. וכאן אין ליחס את הפסוק ל״עורך״, כי לזה אין עוד ענין במצבות. על כן סובר דילמן, כי פסוק זה בא ממקור שלישי, אשר לו היה כאן תיאור של התגלות נוספת של השכינה בבית⁠־אל וכנראה גם של שינוי שם יעקב, מאורעות שאחריהם הקים יעקב את המצבה.
והנה אין לדעה זו כל יסוד. בביאורנו נראה שפסוק י״ד קשור הן עם המסופר לפניו הן עם הסיפור שאחריו באופן הדוק כל כך, שאין כל מקום לייחסו למקור אחר.
הקטע שמורכב מן הפסוקים ט״ז-כ׳ מדבר בהולדת בנימין, במות רחל ובקבורתה. שוב מיחסים חלק ממנו — את הפסוקים ט״ז-י״ט — למקור אחד, ואילו פסוק כ׳ — למקור אחר (משום השם יעקב שבו). והנה גם מקור שלישי מדבר במות רחל ובקבורתה באפרת (בראשית מ״ח:ז׳). הווה אומר שגם המקור ההוא ידע על כך. אבל, טוען דילמן, לא ייתכן שידבר גם בהולדת בנימין, שכן לפי הפסוקים כד⁠־כו, ששייכים אליו, נולדו כל בני יעקב בפדן ארם.
וגם כאן הדברים תמוהים. לכאורה היה צריך להניח שדוקא ״עורך״, שמחבר זה אל זה שני מקורות שונים, יוסיף בפסוק כו, אחר המלים ״בפדן ארם״, את המלים: ובארץ כנען, וזאת כדי לסלק את הסתירה שבין שני מקורותיו, בעוד אשר המחבר האמיתי, שאיננו יודע על שום סתירה, מכיוון שרק זה עתה ספר על הולדת בנימין באפרת, מניח בשקט, כי הקורא את המלים ״אשר ילד לו בפדן ארם״ ידע להסב אותן על שאר הבנים ולא על בנימין.
באשר להזכרת השם יעקב בפסוק כ׳ — ראה בביאורנו. וגם את הסתירה המדומה בקשר למקום קבר רחל נבאר במקום.

2. למעלה כ״ח:כ׳.

3. בראשית רבה פ״א:ב׳ (המ׳).

4. למעלה כ״ח:כ׳.

5. לעיל י״ב:ח׳.

6. שם.

קום עלה בית אל ושב שם ועשה מזבח – יתכן דבזוהר פ׳ ויחי דף רל״ט אדם כי יקריב מכם הכא איתרמיז מאן דיעביד פולחנא דקורבנא שלים דישתכח דכר ונוקבא כו׳. לכן אמר גבי אברהם ויט אהלה בתחלה נטה אהל אשתו ואח״ז שלו ויבן שם מזבח. וכן ביעקב ויט אהלה מהלאה למגדל עדר כו׳ לכן אכסנאי אסור בתה״מ כמבואר סוף פרק אעפ״י [ואולי דבירושלים דלא נתחלקה לשבטים ואמרו אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהן (פ״ק דיומא) ולא היה לעולי רגלים דין אכסנאי והיו מותרים בתשמיש ולא היו מבטלין מצות פו״ר בעלייתן לרגל יעוין בזה] לכן אמר ושב שם שיקבע דירה לדור בקביעות ויהא מותר להיות עם נשיו ואז יעשה מזבח ודו״ק.

ואולי לזה כוון המדרש על ותצא דינה ר״ל מייתי לה מהכא ויבן שם מזבח פירוש דעל זה נענש בדינה בתו לפי שבנה מזבח בחלקת השדה אשר נטה שם אהלו ולא אהלה שלא נטה שם אהל אשתו ובנה מזבח ועבד פולחנא דקרבנא שלא כדין לכן נענש שיצאה דינה ושכם עינה אותה. לכן לרמז ע״ז מייתי ריש לקיש ויבן שם מזבח הנאמר אצל אברהם ששם כתוב ויט אהלה ואחר זה ויבן מזבח. ולא כן עשה יעקב שלא נטה אהל נשיו ויצב מזבח לכן נענש על זה וזה כוונה קרובה במדרש.

ועשה שם מזבח וכו׳ ויבן שם מזבח כו׳ כי שם נגלו אליו האלהים – הענין דמדתו של יעקב אחוזה בתרין דרועין חסד ודין. והוא המתקת הדין הנקרא רחמים ולכן אמר לו הקב״ה שיעשה מזבח לצד מה שמדתו אחוזה בחסד כמד״א אל״ף למ״ד כל היום ויעקב קיים בעצמו אם חסד כו׳ אם משפט לך אשירה. ויבן מזבח כו׳ כי שם נגלו אליו האלהים היינו מה שמדתו אחוזה בדין ולכן במדת החסד הבא מאתערותא דלתתא נקרא אל״ף למ״ד כתיב הנראה אליו היינו שהפועל הוא הרואה וזה יעקב שמעורר חסד. וכביכול הוא נראה. אבל מצד הדין שזה בא מצד אתערותא דלעילא כמאמרם שברא הקב״ה במדת הדין כו׳ כתיב נגלו היינו שיעקב לא פעל כלל מצדו רק השם הסיר מאתו המסך החוצץ ונגלה לו האלהים וכאילו וילון פרוס על פניו והוא מסיר אותו והבן היטב.

לא מצאנו בשום אדם שיצוהו השי״ת לעשות מזבח לבד יעקב בפעם הזה. והנראה משום דאמרו שונא גזל בעולה, והבאתם לה׳ את הגזול כו׳ הירצך, ויעקב חשש שמא יש בידי גזל משלל שכם, לכן הודיע הקב״ה שלא ישים לבו שאין בהם חשש גזל כלום.

(ב) וַיֹּ֤⁠אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל⁠־בֵּית֔וֹ וְ⁠אֶ֖ל כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑⁠וֹ הָסִ֜רוּ אֶת⁠־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּ⁠כָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּ⁠תֹכְ⁠כֶ֔ם וְ⁠הִֽטַּ⁠הֲר֔וּ וְ⁠הַחֲלִ֖יפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶֽם׃

Yaakov said to his household and to all who were with him, "Remove the foreign gods which are in your midst, purify yourselves, and change your garments.

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טוברשב״םאבן עזרא א׳אבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקוניר׳ בחייטור הפירוש הקצרמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרמנחת שיאור החייםר׳ נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהאם למקרארד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל

[ז] ¹אל ביתו וכל אשר עמו, יעקב גייר גיורים דכתיב ויאמר יעקב אל ביתו וגו׳ ויתנו אל יעקב וגו׳. (בראשית רבה פד)

[ח] ²הסרו, ס׳ באורייתא דארבע זיוני ולא דבקין, הסרו את אלהי הנכר. (ספר התגין)

[ט] ³הסרו, חסר י׳ לימד שלא היו שאר נשיו חשודות בכך, זולתי רחל על תרפי לבן. (שכ״ט)

[י] ⁴הסרו את אלהי הנכר, ע״ז שלקחו משכם והיא אסורה בהנייה. (מדרש החפץ)

[יא] ⁵הסרו את אלהי הנכר, ללמדך שכל מקום שהשכינה נגלית ע״ז מתבערת מן העולם. (מדרש החפץ כת״י)

[יב] ⁶הסרו את אלהי הנכר, מהו כן שבשעה שנדר מה הוא אומר אם יהיה אלהים עמדי (בראשית כ״ח:כ׳) שלא נטעה אחר עבודה זרה, ושמרני מגלוי עריות, בדרך הזה משפיכות דמים, ועל שאחר את נדרו לקה בשלשתן, עבודה זרה מנין דכתיב הסירו את אלהי הנכר, גלוי עריות מדינה, ש״ד ויהרגו כל זכר (בראשית ל״ד:כ״ה), ללמדך שאחור נדר קשה משלשתן, שעל שאחר את נדרו לקה בשלשתן. (תנחומא וישלח ח.)

[יג] ⁷הסרו את אלהי הנכר, ויבא משה ויקרא לזקני העם (שמות י״ט:ז׳). א״ל רצונכם לקבל התורה אמרו מה כתוב בה אמר להם עשרת הדברות. אמרו לו כבר קיימו אבותינו. אנכי ולא יהיה לך (שמות כ׳:ב׳) קיים יעקב שאמר והיה ה׳ לי לאלהים (בראשית כ״ט:כ״א). וכתיב הסירו את אלהי הנכר. (פסקתא חדתא)

[יד] ⁸בתככם, חסר ו׳ לומר על הבנים שלא היו השודין בכך זולתי העבדים. (שכ״ט)

[טו] ⁹והטהרו, למדנו שיש טהרה בלא אפר פרה, לפי שע״ז מטמאה כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה (ישעיהו ל׳:כ״ב), צא תאמר לו, כלומר צא תאמר, הכנס לא תאמר לו. (לקח טוב)

[טז] ¹⁰והחליפו שמלתיכם, ר׳ כרוספדי בשם ר׳ יוחנן אין אנו בקיאים בדיקדוקי עבודה זרה כיעקב אבינו, דתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת הדרקון יוליכם לים המלח, אמר ר׳ יוחנן כל כסות בכלל עבודה זרה. (בראשית רבה פא)

[יז] ¹¹והחליפו שמלתיכם, מלמד שהבגדים טמאים וצריכים טבילה. (אור האפלה כת״י)

1. בשכל טוב אל ביתו זו נשיו ואל כל אשר עמו אלו בניו ועבדיו. וראה לעיל פל״ד אות סא. ולקמן פל״ה אות יד. ולפ״ז י״ל דכוונת המדרש דגייר גיורים היינו עבדיו. ובספר חסידים מק״נ דף תפא. ויאמר יעקב אל ביתו יוכיח אדם את בני ביתו תחלה ואח״כ לרחוקים.

2. בקרית ספר להמאירי כותב והסמ״ך מתוייגת שנים. וראה לקמן אות יד. וי״ל דמרמז בזה להדרש דלקמן אות ט. שחסר יו״ד אחר הסמ״ך עי׳ מ״ש בבאור.

3. ראה לקמן אות יד. ובכת״י ר׳ יואל הסרו את אלהי הנכר אשר בתוככם הסרו חסר יו״ד הסרו כתיב, רמז שאחר אותן אלהי נכר טעו עשרת השבטים בימי ירבעם בן נבט, טמן אותם ולבסוף נלקח משם והוא היה פסל מיכה והוא עגל ירבעם. וזהו חסרו חסר יו״ד רמז על עשרת השבטים.

4. כ״ה בתיב״ע וברש״י דהכונה לע״ז שיש בידם משלל שכם, ומ״ש שהיא אסורה בהנאה כ״ה גם בכ״י אור האפלה ומכאן ראיה למ״ש בחידושי הר״ן ע״ז נט: דאיסור הנאה מע״ז אף בב״נ הוא נוהג, וכן מוכח מסוגיא דע״ז יב. דאסרינן דמי ע״ז. אמנם בגמ׳ דע״ז סד. איתא מסתברא דמי ע״ז ביד נכרי מותרין. ובתוס׳ שם כ׳ הטעם כי מה שע״ז תופסת דמיה משום דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה ממנו כמוהו ובישראל דווקא נאמר ולא לב״נ. דלא נצטוו באיסור הנאה של עכו״ם. וכ״כ בטורי אבן חגיגה יג. ומביא ראיה מגמרא פסחים עב. וראה מ״ש בענין זה לעיל פכ״ו אות לא. בבאור ולקמן אות כג. מדברי הרמב״ן. ואולי י״ל לפ״מ שהבאתי שם מלק״ט דאברהם אבינו עשה משמרת למשמרת לע״ז ושבר צלמי אביו מאז קבלו על עצמם בניו להחמיר ולאסור ע״ז בהנאה. ועי׳ לקמן אות כא. וכ״מ ברד״ק הסירו את אלהי הנכר בכסף ובזהב שלקחו היו צורות נעשות לשם ע״ז כנזמים וטבעות ואע״פ שהם לא לקחום לעבדם אלא להתיכם וליהנות בכסף וזהב הניתכים, אעפ״כ לא רצה יעקב אבינו שיהנו בשום דבר שהיה ע״ז וכל זה להרחיק ע״ז מהם. וכן כתב משה רבנו בתורתו אחרי כן ואמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. עוד יש לפרש דאפי׳ דמי ע״ז ביד נכרי מותרין מ״מ ע״ז עצמה אסור אפי׳ בן נח להנות ממנה. ומשום הכי הכלים שהיו בהם צורות ע״ז אסורים להנות מהם וללבשם. ובחמדת ימים כ׳ דעת הרמב״ם [צ״ל הרמב״ן] שע״ז של שכם מותרת בהנאה קודם מ״ת כו׳ פי׳ המחבר אם אסורה היה לו לשחקה כו׳ רבנן אמרי הוראת שעה היתה שלא ירדפום יושב הארץ. ובזח״א קעג. הסירו את אלהי הנכר אלין אנון דנטלו משכם מאני כספא ודהבא דהוה חקיק עלייהו טעוא דלהון, ר׳ יהודה אמר טעווי הוו מכספא ודהבא ויעקב אטמין לון תמן בגין דלא יתהנון מסטרא דע״ז דאסור ליה לבר נש לאתהנן מניה לעלמין כו׳. ר׳ יצחק אמר הסירו את אלהי הנכר אלין שאר נשין דהוו מייתו בגוייהו כל נבזבזו דלהון ועל דא כתיב את כל אלהי הנכר אלין נשין כל נבזבזן וכל טעוון דדהבא וכספא, ויטמון אותם יעקב בגין דלא יתהנון מסטרא דע״ז כלל.

5. וכ״ה בשאר הילקוטים התימנים כת״י. וראה לקמן פסוק ט. ממדרש הגדול. ומענין זה בתנחומא ויצא י. שאין השכינה שורה בבית שיש בו צורת ע״ז שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי וגו׳.

6. ענין זה בשינוים שונים בויק״ר לז. קהיר ה. תנ״י וישלח כ. ספר והזהיר בחקתי קכט: ילקוט המכירי תהלים מזמור עח. ומובא בהדר זקנים ויצא יב: ובתנ״י שם ושמרני משפיכת דמים בדרך הזה מגילוי עריות שנאמר כן דרך אשה מנאפת.

7. מובא בביהמ״ד ח״ו. ודרש זה בסגנון אחד במדרש אבכיר מובא בילקוט שמעוני ח״א רמז רעו. כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע, ראוי היה לו לומר נשמע ונעשה אלא אמרו ישראל להקב״ה רבון כל העולמים עד שלא שמענום קיימנום, אנכי קיים יעקב שנאמר ויאמר יעקב אל ביתו וגו׳ הסרו את אלהי הנכר. וכ״ה בסדר אליהו זוטא, מובא לקמן אות כ. ובאותיות דר״ע (הוצאת ווערטהיימר כה.) לא גלה להם [לאבות] שם המפורש אלא למשה בלבד כו׳ ומפני מה לא גילה דרכיו לאברהם שפירש עצמו מע״ז וכו׳ וליעקב שהרחיק (שהיריק) את עצמו ואת בניו ואת בנותיו [ואת יודעיו] ואת קרוביו מחטא ומע״ז שנאמר ויאמר יעקב אל ביתו הסירו את אלהי הנכר.

8. ראה לעיל אות ז. ובכת״י ר׳ יואל בתככם חסר ו״ו לא היה בתוכם ממש, כי לא לקחום לעבוד לו לכך חסר ו״ו. ובכת״י נר השכלים בתככם חסר ללמד שאינן שטופין בע״ז אלא נקראת להם (בדרך מקרה).

9. ובכת״י אור האפלה והטהרו, מלמד שע״ז מטמאה. וברמב״ם פ״ו מהלכות אבות הטומאה ה״א כ׳ טומאות ע״ז מדברי סופרים ויש לה רמז בתורה הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם. ובודאי היה לפניו המקור במדרש חז״ל כנ״ל ודייק מלשון והטהרו דע״ז מטמאה. ובשכל טוב מפרש למדנו שיש טהרה בע״ז בלא אפר פרה כו׳ הכנס לא תאמר לו דכתיב לא הביא תועבה אל תוך ביתך. והענין מבואר בשבת פב: [ועפ״ד השכ״ט נ״ל לפרש לשון הגמרא בשבת שם אמר רבה תזרם דאמר קרא נכרינהו ממך כזר צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו, והמפרשים נתקשו מאי קמ״ל רבה כאן הכנס אל תאמר לו, ונ״ל עפ״מ דמבואר בירושלמי פ״ז דשבת דדורש לרבנן צא תאמר לו צאהו נבלהו. ולר״ע דורש צא תאמר לו לענין אחר עיי״ש. ורבה מפרש דר״ע דורש צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו. ולפמש״כ השכל טוב י״ל דדבר גדול למדנו מדברי רבה כאן דהנה שיטת הרמב״ם בספר המצות לאוין כ״ה. ובפ״ז מהל׳ ע״ז ה״ב דקרא ולא תביא תועבה אל תוך ביתך הוא אזהרה לאיסור הנאה מע״ז ומשמשין ותקרובות שלה והמקור מגמ׳ מכות כב. וכ״ה בתנחומא ויצא י. ובחינוך מצוה תכט. וסמ״ג ל״ת מה. והרמב״ן והריטב״א ע״ז כב. ורמב״ן פ׳ עקב. ומה דמוכח מגמ׳ ע״ז כא. אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע״ז שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. מתבאר מדברי הרמב״ם פי״ט מהל׳ סנהדרין ומדברי הרמב״ן בשורש ט׳ ובל״ת קצ״ד. ובזהר הרקיע לאוין סי׳ ט. דאין ההכנסה איסור מצד עצמו אלא משום דחיישינן מתוך שהוא מכניס ע״ז לתוך ביתו יבוא ליהנות ממנה. והריטב״א שם כתב דקרא גופיה לא מיירי אלא באיסור ע״ז והנאתה ושלא נכנסה לביתנו להנות ממנה ורבנן סמכו ע״ז ואסרו לנכרי הכנסת ע״ז בבתינו. אמנם יש הרבה ראשונים דס״ל דקרא לא תביא תועבה אל ביתך הוא פשוטו כמשמעו על ההבאה לבד אפילו בלי ההנאה כפשטות הגמ׳ ע״ז כא. וכ״מ בתוס׳ ורא״ש שם ובאו״ז שם סי׳ קלז. וביראים מ׳ עג. ובספר התרומה סי׳ קמ״ד ובראב״ן סי׳ רצ״א ובחינוך מ׳ תכט. ולפ״ז י״ל דרבה קמ״ל דלר״ע קרא זה צא תאמר לו בא ללמדנו הכנס אל תאמר לו ולגלות על הפסוק לא תביא תועבה אל תוך ביתך דהתורה אסרה הכנסה גרידה ואפילו בלי שיהנה מע״ז אסור להחזיקה בביתו ויש סמך לזה מקרא שלפנינו דיעקב אמר להם הסירו את אלהי הנכר וגו׳].

10. ע״ז פ״ג מ״ג וירושלמי ע״ז שם. ובפי׳ ב״ר כת״י במנח״י אין אנו בקיאים כו׳ יעקב הטמין אפילו אותן שאין עליהם לא צורת חמה ולא צורת לבנה ולא צורת דרקון דכתיב כל אלהי הנכר ואמר ר״י כל כסות בכלל ע״ז ואפילו אותן שאין עליהן צורות הללו כו׳ דדריש כל אלהי הנכר כל כסות בכלל ע״ז, ובפי׳ ב״ר מובא דרש זה על הפסוק דלקמן ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר ודרש ״כל״ ולפנינו בב״ר מבואר דדורש מלשון והחליפו שמלותיכם. ובשכ״ט והחליפו שמלותיכם אר״י כל כסות תשמישי ע״ז בכלל ע״ז הן. וראה לקמן אות כב. ובמת״כ פי׳ כל כסות דייק מדכתיב והחליפו שמלותיכם משמע ליה שהיו נתכסות על אלהי הנכר. וביפ״ת העיר דדין זה של ר׳ יוחנן דמחמיר דכל מין כסות אסור לא מוזכר בגמ׳ ולא בהלכה. ועי׳ בש״ע יו״ד סי׳ קמ״א דרק כלים מכובדים אסורים ומבוזים שרי. ותנחומא ויצא י.

11. לעיל אות טו. דע״ז מטמאה. ובכ״י מדרש החפץ, והחליפו שמלותיכם, שכבר נטמאתם בהם ובעבודתם, אתם ובגדיכם. (וראה לעיל אות יד. וי״ל דאמר כן לעבדיו שנטמאו בעבודתם לע״ז). ובתיב״ע כאן מפרש דצריכים טהרה משום טומאת המת שהרגו אנשי שכם. ועי׳ ברמב״ן כאן מענין זה. ובפי׳ הריב״א עה״ת פ׳ תצא והסירה את שמלת שביה, לפי ששמשה בהן לע״ז, ואינו נכון שתשמש בהם לפני המקום לכך אמר יעקב הסירו וגו׳ והחליפו שמלותיכם. וכ״כ בס׳ יסוד מורא להאבן עזרא. ובפירושו כאן כ׳ והחליפו שמלותיכם מהמקום הזה נלמוד שחייב כל ישראל באשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים. ובכת״י חמאת החמדה ד״א צריך ההולך לבית הכנסת שיהיה לו בגדים נקיים לתפלה שנ׳ והטהרו והחליפו שמלותיכם, וסמיך ליה ונקומה ונעלה בית אל, ואם אין לו בגדים שיחליף יהיה לבו וגופו ובגדיו נקיים. ועי׳ אע״ז דברים לא, טז. ורמב״ן דברים יח, כה. ולעיל אות טז.

וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲנָשׁ בֵּיתֵיהּ וּלְכָל דְּעִמֵּיהּ אַעְדּוֹ יָת טָעֲוָת עַמְמַיָּא דְּבֵינֵיכוֹן וְאִדַּכּוֹ וְשַׁנּוֹ כְּסוּתְכוֹן.

Yaakov said to his household, and to everyone that was with him, “Get rid of the false gods of the nations in your midst. Purify yourselves and change your garments.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם

וַאֲמַר יַעֲקֹב לֶאֱנָשׁ בֵּיתֵיהּ וּלְכֹל דְּעִמֵּיהּ אַעְדּוֹ יָת טָעֲוָת עַמְמַיָא דְבֵינֵיכוֹן וְאִדַּכּוֹ וְשַׁנּוֹ כְּסוּתְכוֹן

הָסִרוּ: אונקלוס – אַעְדּוֹ, יונתן – עִטְרוּן

א. לטעם התוספת ״אֶל בֵּיתוֹ״ – ״לֶאֱנָשׁ בֵּיתֵיהּ״, ראה ״עַל הֶעָרִים״ (פסוק ה) ״עַל עַמְמַיָּא״.

ב. ״הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר״ – ״אַעְדּוֹ״ משורש עד״ה, כתרגום הקבוע לפועל ״סור״, כגון ״לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה״ (בראשית מט י) ״לָא יַעִידֵי״. אבל המיוחס ליונתן תרגם ״עִטְרוּן יַת טַעֲוַת עַמְמַיָא״. וכן תרגם יוב״ע ״אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ״ (מלכים א כב מד) ״בָמָתָא לָא עֲטַרָא״. ונראה ש״עטר״ במשמע הסרה, נתייחד בתרגומים אלה להסרת עבודה זרה.⁠¹

כְּסוּת – הרבה בגדים ולא אחד בלבד

ג. יא״ר תמה על תרגום ״וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם״ ברבים – ״וְשַׁנּוֹ כְּסוּתְכוֹן״ ביחיד. השיב ״מרפא לשון״: לעומת שִׂמְלָה שהוא שם פרטי לבגד אחד ורק ריבוי בגדים מכונה שְׂמָלֹת, כְּסוּת הוא שם כללי לכל בגדי אדם ויש במשמעו גם הרבה בגדים. לכן תרגם גם ״וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו״ (בראשית מא יד) ״וְשַׁנִּי כְסוּתֵיהּ״, ביחיד.

1. על דרך ״עיטור סופרים״ (נדרים לז ב) ״שהסירו מן התיבות, אותיות הראויות להנתן בהן״ (פירוש הרא״ש). וראה גם ״ערוך״, ערך עטר ב, ״אהבת יהונתן״, ולהלן ״לֹא יָסוּר״ (בראשית מט י).

ואמר יעקב לאנשי ביתיה ולכל מן ^אדהווה עמיה עברו ית פלחנא נכריה מביניכון ואדכון וחוורו לבושיכון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״דהווה... לבושיכון״) נוסח אחר: ״דאית עמיה אעבירו טעותא דאית ביני׳ ות⁠(ה){ד}⁠כון ותחוורון לבושיכון״.

ואמר יעקב לאינשי בייתיה ולכל דעימיה עטרון ית טעוות עממייא דביניכון דדברתון מבית טעוות שכם ואידכו מסואבות קטילייא דקרבתון בהון ושנ⁠(ן){ו} כסותכון.

And Jacob said to the men of his house, and to all who were with him, Put away the idols of the peoples which are among you which you took from the temple^a of Shekem, and purify you from the uncleannesses of the slain whom you have come nigh, and change your raiment.

a. Or, "the house of idols.⁠"

[ג] וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ – אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדַי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין אָנוּ בְּקִיאִים בְּדִקְדוּקֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּתְנַן הַמּוֹצֵא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה צוּרַת לְבָנָה צוּרַת הַדְּרָקוֹן, יוֹלִיכֵם לְיַם הַמֶּלַח.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל כְּסוּת בִּכְלַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.

אלהי הנכר – ¹אפילו כלים ועליהם כצורת חמה וכצורת לבנה וכצורת דרקון, היו מוסרין אותם להם.

1. אפילו כלים. ע״ז מ״ב ע״ב במשנה, ב״ר שם אות ג׳, וילקוט שם ולק״ט.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ וְגוֹ׳ – אֵין אָנוּ בְּקִיאִים בְּדִקְדּוּקֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים כְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, דְּתָנִינָן, מָצָא כֵּלִים וַעֲלֵיהֶם צוּרַת חַמָּה צוּרַת דְרָקוֹן יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל כְּסוּת בִּכְלַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים.

פקאל יעקוב לאלה וסאיר מן מעה אנזעו מעבודאת אלגרבא אלתי פי מא בינכם ותטהרו ואבדלו ת֗יאבכם.

אמר יעקב למשפחתו ושאר מי שהיה עמו: הסירו את אלילי הנכר אשר בתוככם והיטהרו והחליפו בגדיכם.

את אלהי הנכר – שיש בידכם מן השלל של שכם.⁠^א

והטהרו – מעבודה זרה.

והחליפו שמלתיכם – שמא יש בידכם כסות של עבודה זרה.

א. בכ״י לייפציג 1 נוסף כאן בגיליון: אלהי נכר – אלהי הגויים שהגויים קרויים נכר.

הנכר [PUT AWAY] THE STRANGE [GODS] – which you have in your possession from the spoil of Shechem.

ותטהרו AND PURIFY YOURSELVES – of idol-worship.

והחליפו שמלותיכם AND CHANGE YOUR GARMENTS – lest you have in your possession a vestment that has been employed in idolatrous worship (Bereshit Rabbah 81:3).

ויאמר יעקב אל ביתו וגו׳ הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם – ¹תנן התם המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח. לפי שע״ז אסורה בהנאה. שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. (דברים י״ב:ג׳).

והטהרו – למדנו שיש טהרה בלא אפר פרה. ²לפי שע״ז מטמא כנדה. שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל׳:כ״ב). כלומר צא תאמר. הכנס לא תאמר לו.

1. תנן התם. ע״ז מ״ב ע״ב במשנה. ב״ר פפ״א ילקוט רמז קל״ה.

2. לפי שע״ז מטמא כנדה: שבת פ״ב ע״ב.

ויאמר יעקב אל ביתו – זו נשיו:

ואת כל אשר עמו – אלו בניו ועבדיו:

הסרו – חסר י׳ לימד שלא היו שאר נשיו חשודות בכך, זולתי רחל על תרפי לבן:

את אלהי הנכר אשר בתוככם – שלקחו משכם, שנא׳ ואת כל אשר בבית (בראשית לד כט) זו ע״ז:

בתככם – חסר ו׳, לימד על הבנים שלא היו חשודין בכך זולתי העבדים:

והטהרו – לימד שיש טהרה בע״ז בלא אפר הפרה. לפי שע״ז מטמאה כנדה, שנא׳ תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל כב), הכנס אל תאמר לו, דכתיב לא תביא תועבה אל תוך ביתיך (דברים ז כו):

והחליפו שמלותיכם – א״ר יוחנן כל כסות תשמישי ע״ז בכלל ע״ז הן:

אלהי הנכר – שלקחו בעיר.

'Elohe THE ALIEN GODS: The ones that they captured in the town (Genesis 34:27).⁠¹

1. So also Rashi, R. Yosef Bekhor Shor and Qimhi.

הסירו את אלהי הנכר – חלילה חלילה שישכב הנביא עם עובדות אלהי נכר. ופירושו תמצאנו בפרשת וילך משה (ראב״ע דברים ל״א:ט״ז).

והטהרו – שירחצו הגוף. [ונבלע בטי״ת תי״ו התפעל.]⁠^א

והחליפו שמלותיכם – ומהמקום הזה נלמוד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום הקבוע להיות גופו נקי, ומלבושיו נקיים, [ודבריו נכונים.]⁠^ב

א. ההוספה בכ״י פריס 177. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.

ב. ההוספה בכ״י פריס 177 ולוצקי 827. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176 ועוד עדי נוסח.

PUT AWAY THE STRANGE GODS. Heaven forbid that the prophet would live with women who served strange gods.⁠¹ The explanation of this verse will be found in the Torah portion va-yelekh moshe (And Moses went).⁠²

AND PURIFY YOURSELVES. Wash your bodies.

AND CHANGE YOUR GARMENTS. From this verse we learn that an Israelite must have a clean body and spotless garments when he goes to pray in a place set aside for worship.

1. Our verse reads: Then Jacob said unto his household, and to all that were with him, "Put away the strange gods that are among you.⁠" This implies that his wives had strange gods.

2. Cf. Ibn Ezra's comments on Deut. 31:16.

על כן: ויאמר יעקב לביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם – כי עד עתה לא אמר להם זה. והנה רחל גנבה את התרפים אשר לאביה (בראשית ל״א:י״ט) כי על תורת אביהם היו כולם, הנשים והבנים. וככה כת׳ שם: אלהי אברהם ואלהי נחור^א ישפטו בינינו אלהי אביהם (בראשית ל״א:נ״ג).

והטהרו – שתרחצו עצמכם, בעבור כי עד עתה עבדתם אלהי הנכר.

על כן: והחליפו שמלותיכם – כעניין: והסירה את שמלת שביה (דברים כ״א:י״ג). כי העובד עבודה זרה כל מלבושיו וכל תכשיטיו טמאים, ואסורים אפילו בהנאה.

א. בכ״י קזנטנזה: הנחור.

הסירו {את} אלהי הנכר – אשר לקחנו משכם, כי אין להוליכם במקום טהרה. ועוד שלא תראה עבודה לשמם.

והטהרו – שנגעתם אל המתים.

הסירו {את} אלהי הנכר – REMOVE THE FOREIGN GODS – That we took from Shekhem, because we are not to take them to a place of purity. And also so you do not see worship in their name.

והטהרו – PURIFY YOURSELVES – For you had contact with corpses.

ויאמר – אל ביתו – אלה בניו.

ואל כל אשר עמו – אלה עבדיו ושפחותיו.

הסירו את אלהי הנכר – בכסף וזהב שלקחו היו בהם צורות נעשות לשם עבודה זרה,⁠^א וכן בכלים שהיו בהם צורות עבודה זרה בטבעות ובנזמים, ואף על פי שהם לא לקחום לעבדם אלא להתיכם וליהנות בכסף וזהב המותכים, אף על פי כן לא רצה יעקב אבינו שיהנו בשום דבר שהיה עבודה זרה וכל זה להרחיק העבודה זרה מהם. וכן כתב משה רבינו אחר כן בתורה, ואמר: לא תחמד כסף וזהב עליהם (דברים ז׳:כ״ה), ואמר: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים י״ג:י״ח).

והטהרו – לפי שעבודה זרה מטמאה.

והחליפו שמלותיכם – שנטמאו עמכם, או אותם שמלות שלקחו מן החללים שהפשיטו ומאשר בבתים.

א. בכ״י מוסקבה 495 יש כאן מלה שקשה לקרוא אותה.

אל ביתו, to his children.

ואל כל אשר לו, to his men and maidservants.

הסירו את אלוהי הנכר, the silver and gold the sons of Yaakov had looted from Shechem had idolatrous images engraved upon them, as had the various pieces of jewelry they had taken with them from there. Even though Yaakov’s sons had not taken these items in order to worship them but in order to melt them down and to put them to other uses, i.e. to use the melted down gold and silver,⁠¹ Yaakov did not want his children or household to benefit from anything which had once served idolatrous purposes although it was no longer recognizable as something that had once served such a purpose. Moses is on record as expressing similar sentiments when he said (Deuteronomy 7,25) “do not covet the silver or gold which was upon them.” (after the idols themselves had already been destroyed) He repeated this sentiment even more strongly in Deuteronomy 13,18 when he said “no part of the banned property may adhere to your hand, etc.”²

והטהרו; they needed to purify themselves as contact with idolatrous objects confers ritual impurity on the person who had been in touch with it.

והחליפו שמלותיכם, your garments too have become contaminated by the same ritual impurity so that you have to put on others. Alternatively, what is meant are the garments of the people of Shechem which were part of the loot.

1. something halachically acceptable as the idolatrous nature of these artifacts had been nullified through the melt down,

2. these injunctions were especially called for after the Israelites had not only been allowed to loot the property of the former owners, but other Torah legislation such as even the eating of pig had been temporarily suspended during the years when the conquered the land of Canaan and had not yet settled there and received their tribal heritage.

ויאמר יעקב אל ביתו – הרמז לדעתי במה שאמר ביתו וכל אשר עמו {שהוא} אל הנלוים עליו – לא אל נשיו ובניו¹ – נאמר [בדוגמתם] באברהם (בראשית יד:יד) וירק את חניכיו וג׳. ואע״פ כן² אין הרמז לדעתי אלא אל התכשיטים וכיוצא בהם שנשללו משכם, שמצוירות עליהם צורות, שהיו אנשי שכם עושים אותם לאלוהות שלהם, או משתמשים בהן כדי להתמסר לאלוהות על ידי לבישתן³, כמו שעושים הנוצרים בימינו שמשתמשים בכלי כסף ובלבוש {המצויירים} בצורת הצלוב שהם עובדים לו⁴. והראיה על אמיתת פירוש זה {מה שאמר ב}ציותם (פסוק ד) ויתנו וג׳ ואת הנזמים וג׳⁵, וקדם בביאור זה אבי אבא ז״ל⁶.

ומאמרו והטהרו – או יהיה רמז שיטהרו מטומאת עבודה זרה הרוחנית⁷, או רמז שיטהרו מן הטומאות {הגופניות} שהיו מחשבים אותן לטומאות, {ש}אפשר שהיו מחשבים לטומאות את הנדה והקרי וכיוצא בהם עד שיטהרו עצמם⁸, והשאירה התורה את זה⁹. וכבר ביארה התורה כעין זה במעמד הר סיני (שמות יט:י) במאמר וכבסו שמלתם וג׳¹⁰.

1. קלא. רצונו בזה שזרע אברהם, אשר נאמר עליו למען אשר יצוה את ביתו אחריו, לא נחשדו שיקחו לעצמם מאלהי נכר הארץ. ויתכן שכן היא כוונת חז״ל שדייקו מכאן בב״ר (פד:ד): ׳יעקב גייר גיורים דכתיב ויאמר יעקב אל ביתו וגו׳ ויתנו אל יעקב וגו׳⁠ ⁠׳, כלומר שאלהי הנכר היו אצל אותם שנתגיירו ולא ממשפחתו של יעקב. והשוה ׳מדרש שכל טוב׳ (בתורה שלמה כאן אות יד, כא) לפסוקים אלו שפירשם כדרך שפי׳ רבנו [אלא שמשום מה הוא הוציא רק הבנים מן הכלל ולא הנשים].

2. קלב. ר״ל אע״פ שכבר הסיר חרפת עבודת גלולים מעל זרע אברהם אוהבו של הי״ת במה שביאר שלא דיבר יעקב עם נשיו ובניו, אלא דיבר כאן עם שאר אנשי ביתו, בכל זאת נראה לו להרחיק משמעות המגונה עוד יותר, ולפרש שלא מדובר בפסילים נעבדים בעצם, אלא בתכשיטים וכדו׳ שהיו רגילים בהם אנשי שכם לשם תכשיט ולא לשם עבודה זרה.
ויצויין שיש במדרשם ז״ל שמה שאמרו חז״ל (חולין ו.) שהכותיים מצאו דמות יונה בראש הר גריזים ועבדו אותה, לא היתה אלא ממה שהטמין יעקב תחת האלה (הובא בתוס׳ שם ד״ה בראש, וראה תורה שלמה כאן אות כב). ומשמע שהיה אצלם פסלים ממש ובניגוד לדברי רבנו, אלא אם כן נדחוק שהיה זה תכשיט בדמות יונה.

3. קלג. במקור: ׳או תעבדא בלבאסהא׳ (ובמקום ׳תעבדא׳ הציע המהדיר לתקן ׳או תעבדו להא׳ ותירגם בהתאם ע״פ השערה שכך היה במקור), ותירגמתי כבפנים ע״פ הנחייתו המסוייגת של פרופ׳ מ״ע פרידמן, שאף הוסיף וכתב לי בנימוקו: ׳אם דייק בכתיבת ׳בלבאסהא׳ במקום ׳בלבאסהם׳, אני מניח שהתכוון לשם הפועל (אע״פ שלא ראיתי כזאת במילונים)׳. ונראה שהכוונה בזה שע״י לבישת צורות מסויימות הקשורות לפולחן אלוהותם, הם מביעים הזדהות והתמסרות לפולחן זה.

4. קלד. תרגום הקטע משופר ע״פ המקור בהנחיית פרופ׳ מ״ע פרידמן. בדפו״ר תורגם כך: ׳ואע״פ כן אין הרמז לדעתי אלא אל התכשיטים אשר שללו משכם וכדומה המצויירים צורות שהיו אנשי שכם מחשבים אותן ליראתם או (צורות שהיו) עובדים להן במלבושיהן כמו שעושים הנוצרים בימינו שלוקחים את התבניות של כסף וזהב והמלבושים בצורת הצלוב שהם עובדים לו׳.

5. קלה. ר״ל מכיון שנוסף שם לבד אלהי הנכר גם נזמים שלא נזכרו כאן, משמע שגם אלהי הנכר הנזכרים כאן אינם אלא סוגי תכשיטים וכיוצא בהם, ולא פסילים הנעבדים ממש.

6. קלו. הפנה המהדיר לדברי הרד״ק שכתב: ׳בכסף וזהב שלקחו היו צורות נעשות לשם ע״ז כנזמים וטבעת׳ (וכתב עוד שכבר יש על זה רמז בב״ר פא:ג ע״ש). ואמנם נדמה ששונה דרך רבנו מדרך הרד״ק, שלפי הרד״ק מדובר בכלים שנועדו לע״ז ממש אלא שנעשו בצורת תכשיטים ובגדים, ואילו לדברי רבנו, כפי הבנתי וכמו שהצעתי לקרוא בפנים, נראה שלא מדובר בע״ז ממש אלא בכלים ותכשיטים שנעשו בצורות שונות הדומות לאלו הנעבדות. [ואם כנים אנו בזה, אולי יש לדברי רבנו גם השלכה הלכתית לשאלה הנידונה בפוסקים באשר למסחר בצלבים העשויים לשם תכשיט, עי׳ להרב״י ביו״ד בסי׳ קמא וברמ״א שם, ו האריך בזה הג״ר עובדיה יוסף בשו״ת יחוה דעת (ג:סה) ע״ש (ומעניין לציין עדותו של גוי מסיח לפי תומו בתוך The Diary of Henry Teonge, London, 1825, P. 97 fn 50), ויהא משמע מרבנו שאף תכשיטים אלו אסורים – עכ״פ לבעל נפש. ועכ״פ חזינן לדעת רבנו שהצלב הוא צורה נעבדת ממש, וראה אשר דן בזה הגר״מ פיינשטיין בשו״ת ׳אגרות משה׳ חיו״ד (א:סט)].

7. קלז. במקור ׳נג׳אסה עבודה זרה אלמענויה׳, ונראה שר״ל שלא מדובר בטומאה ממשית אלא בטומאה עניינית [כלומר מושכלית/מטאפיזית/בלתי מוחשית, ואע״ג דכל טומאה אינה ממשית, טומאה היוצאת מן הגוף נתפסת יותר כדבר ממשי, השוה לשונו של ראב״ש התימני בפירושו לשמואל א, מהד׳ הר״י קאפח עמ׳ ו: ׳אמא טומאה מענוייה או מחסוסה או כלאהמא׳ =אם טומאה עניינית או מוחשית או שתיהן]. לחילופין יתכן שיש לתרגם כאן ׳מוסרית׳ שגם מובן זה נמנה בכלל משמעויות שרש זה כמתועד במילונים כאשר העירני ידידי הר״י זייבלד. בכל אופן נראה שפירוש זה הוא בהתאם לפירוש רב שמואל בן חפני שכתב בפירושו כאן (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ סד) ש׳והטהרו׳ מכוון לטהרת החוטא מעוונו כי העון יקרא טומאה ע״ש, והשוה נמי לשון הרמב״ם במו״נ (ג:לג): ׳קראה העברת אלו המצות ועשיית הדברים המגונים טומאה׳, וראה מש״כ למעלה (לד:ה). גם מן הענין לציין למש״כ הרמב״ם בהל׳ אבות הטומאות (ו:א): ׳טומאת ע״ז מדברי סופרים, ויש לה רמז בתורה הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם׳, ומדברי רבנו נמצינו למדים שאי״ז רק אסמכתא בעלמא, אלא דברי הסופרים שתקנו טומאה ממשית מעוגן במה שנהג יעקב לפי האמת הרוחנית [וכעי״ז למדו איזה אחרונים, ראה מדור ׳ספר המפתח׳ ברמב״ם מהד׳ ר״ש פרנקל שם, אלא שבניגוד לתפיסתנו, הם הבינו שכבר נהג יעקב טומאה ממשית לפני שתקנוה הסופרים, ולדבריהם נראה שמש״כ הרמב״ם שהוא ׳רמז׳, כוונתו שלמרות שכ״ה כוונת הכתוב, בכל זאת יש לו תוקף של דברי סופרים לחוד כיון שלא נתחייבו ישראל בהנהגתו זאת עד שגזרו חכמים עליו. (ויתכן דבזה ניחא מה שהעירו עליו שבסוגיא דשבת (פב.) לא הביאו מקרא זו, והיינו מפני שכיון שלא הונהג לדורות ע״י יעקב, הביאו חז״ל מקור אחר שישמש כאסמכתא שעבודה זרה באמת מטמאה). ואולם לפי דברינו ניחא בלא״ה, שכן אף לדברי הרמב״ם הרי לפשוטו של מקרא מדובר בטומאה עניינית כפירוש רשב״ח ורבנו אחריו, אלא שיש כאן רמז לטומאה ממשית שתקנוה הסופרים אח״כ].

8. קלח. יש לעיין בזה לפי המבואר בשבת (קלה.) שלפני מתן תורה לא נהגו דורות הראשונים טומאת יולדת. וכנראה שיש לחלק בין הטומאות, וראה בהערה הבאה.

9. קלט. ר״ל שהקדמונים כבר היו נוהגים עניני טומאה בדברים אלו, והתורה שציותה על כן אח״כ רק קיימה את המנהג הקדמון. גם הרמב״ן רמז כעי״ז לענין טומאת הנדה בפר׳ ויצא (לא:לה) אצל מאמר רחל ׳כי דרך נשים לי׳, אבל לדבריו מצינו שהיו נוהגים ריחוק, אבל לאו דוקא טומאה לדברים רוחניים. ונראה שדברי רבנו כאן הם ברוח אחד עם מה שכתב להלן בפסוק הבא, שמאמרם ז״ל שקיימו האבות את התורה אינו במעשים כי אם באמונות ודעות, שהרי לשאר המפרשים שפירשוהו כפשוטו אין ראיה ממה שנהג יעקב מנהג זה שכך היה המנהג מקודם, שהרי שמא נהג זאת יעקב מחמת שקיים את התורה העתידה להנתן. ועי׳ עוד בזה בפירושו לעיל פר׳ ויצא (לא:לט) ובהערות שם.

10. קמ. וע״ש שביאר רבנו: ׳וכבסו שמלתם – כמנהג שקבע זקנם (יעקב) ע״ה (ואמר) והטהרו והחליפו שמלתיכם ונקומה ונעלה בית אל׳. ואם כוונתו שם לכיבוס מטומאות הגופניות שהזכיר כאן, צ״ב ששם קוראו מנהג שתיקן יעקב, ואילו כאן קוראו מנהג קדמון שהשאירה התורה. ואפשר שכוונתו שם לביאור הראשון שהזכיר כאן, ועמש״כ שם.

הסרו את אלהי הנכר – שלא תהא העבודה נראית לשם אותו אלהות.⁠¹

1. שאוב מר״י בכור שור.

הסירו את אלוהי הנכר, "remove the alien deities!⁠" This was required in order to avoid giving the impression that prayers or sacrifices were intended for them.

הסירו את אלהי נכר – הם פסילי שכם של כסף וזהב שלקחו במלחמה שהזכיר. ואע״פ שהכל היה מותר בהנאה, לפי שכבר בטלוה ועו״ג מבטל ע״ג בעל כרחו כדאיתא בע״ז סטרו ובטלו, וכיון שנתבטלה הותרה להם, ומה שצוה להסיר אותה מביניהם עשה זה לטהרת הקודש, כדי שיהיו ראויים לעבוד את ה׳ יתעלה בטהרה ולהקריב לפניו קרבן, כמו שאמר ונקומה ונעלה בית אל כענין שכתוב (קהלת ד) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים.

והטהרו למדך הכתוב כי העון קרוי טומאה. וכתיב (יחזקאל כ) ובגלולי מצרים אל תטמאו, ומי שעוזב העון נקרא טהור שנאמר (ויקרא ט״ז) מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו. וכתיב (יהושע כ״ב) המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו, ודוד ע״ה אמר (תהלים נ״א) תחטאני באזוב ואטהר, וכתיב (תהלים נ״א) ומחטאתי טהרני.

והחליפו שמלותיכם – למדך הכתוב שנטמאו הם ובגדיהם מטומאת ע״ג, או מטומאת החללים שבשכם.

הסירו את אלוהי הנכר, "remove the alien deities!⁠" These were the various images captured as part of the loot of the town of Shechem which the Torah mentioned as described already by Rashi. In spite of the fact that such artifacts were permissible for use by people prior to the Torah having been given seeing that they had undergone a process of involuntary abandonment by their owners which disqualified them from further use as idols, (Avodah Zarah 52), Yaakov commanded the members of his household to remove these former idols and to sanctify themselves in order for them to qualify to serve God. This is what is implied in the words: "let us arise and go to Bet-El.⁠" He meant that he would offer a sacrifice there to God. Yaakov based himself on a concept found in Kohelet 4,17: שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלוהים, "watch your step when you are on the way to the House of the Lord.⁠"

והטהרו, "and become ritually clean!⁠" The verse teaches us that sin itself is called ritual impurity. We have a similar verse in Ezekiel 20,7 where the prophet warns his compatriots ובגלולי מצרים אל תטמאו, "and do not defile yourselves by committing the kind of sins committed by the Egyptians.⁠" On the other hand, anyone who abandons sin is described as ritually pure, as we know from Leviticus 16,30 מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, "you will become cleansed (ritually pure) from all your sins against God.⁠" Another verse expressing a similar sentiment is found in Joshua 22,17 המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו, "is it perhaps not enough to have committed the sin of Pe-or from which we have not yet been cleansed (completely)?⁠" King David also mentioned such a thought when he said (Psalms 51,9) "Remove my sin by means of hyssop until I am pure.⁠" In verse 4 of the same psalm he said: "wash me thoroughly of my iniquity so that I may be purified from my sin.⁠"

והחליפו שמלותיכם, "and change your garments!⁠" From this we learn that both they and their garments had become defiled through contact with idolatrous images, or through contact with the bodies of the people who had been slain in Shechem.

(ב-ג) והחליפו שמלתיכם. ונקומה ונעלה בית אל – רמז להא דאיתא בפרק קמא דשבת רמי פוזמקי ומצלי.

ונקומה – ג׳ במסורה הכא ואידך שלחה הנער אתי ונקומה. ונקומה עליה למלחמה. שאמר יהודה בזכות ונקומה ונעלה בית אל שלחה הנער ונקומה וכן באותו זכות ונקומה עליה למלחמה.

והטהרו והחליפו שמלותיכם כו׳ – תימה למה אותן בגדים היו אסורות להם ליהנות מהם, וי״ל משום דקנו להו בהגבהה והוו בגדי ע״ז של ישראל דלית לה בטלה עולמית.

אלהי הנכר – זה ראוי לומר אחר כל שבי, וכן אמר השם ליהושע אחר כבוש הארץ (יהושע כ״ד:כ״ג), וזה כי מצאו בבתיהם צורות ע״ג.⁠¹

1. כיון שלקחו מבתי שכם צלמים, היה צורך להזהירם להיפטר מהם. וכן כתב רש״י כאן. ובטירת כסף עמ׳ 120 כתב: ״ואין ספק שאנשי שכם היו בארץ כנען והיו עובדי הצורות כמו שמפורסם, ואולי גם מבני ישראל נצמדו להם בעבור הנשים והטף ששבו מהם״.

אלֹהי הנכר – הם האלילים שלקחו מבית שכם, והיו שם גם כן טף שכם ונשיהם שהיו מחזיקים באלו האלילים. והנה ציוה יעקב לביתו שישתדלו להסיר אלהי הנכר מכל אשר אִתָּם. והנה אחשוב כי הנזמים אשר באזניהם היו מוכנים בעת ההיא לעשות אלילים, לחושבם שתהיה להם בזה סגולה. הלא תראה כי העגל שעשו ישראל נעשה מהנזמים אשר באזניהם (שמות לב, ב-ג), וכן נעשה מהנזמים אשר באזניהם אפוד גדעון (שופטים ח, כדִכז). ולזה לקח יעקב הנזמים אשר באזניהם וטמן אותם עם אלהי הנכר, כדי שלא יהנו מהם, לסיבה בעינה אשר מנעה התורה שלא נהנה מעבודה זרה.

והנה השגיח יעקב ועיין בענין תיקון ביתו באופן שיִּמָּשֵׁךְ להם העֵזֶר האלהי, וראה שכבר היו בביתו מאלילי עיר שכם ועצביהם, וציוה שיסירו את אלהי הנכר אשר בתוכם ויטהרו ויחליפו שמלותיהם, כי המקום אשר הם הולכים בו הוא קדוש, ולזה ראוי שיהיו נקיים מכל טומאה.

(ב-ד) התועלת העשירי הוא במידות, והוא שראוי לאדם כשיירא ממקרים רעים, שישוב אל ה׳ יתעלה בכל עוז, ויסיר ממנו ומביתו כל דבר מגונה, כי בזה יתקרב לה׳ יתעלה וירחמהו. ולזאת הסיבה ציוה יעקב לנקות ביתו מכל דבר רע בהיותו ירא מאנשי הארץ שישמידוהו הוא וביתו. והנה הסכים יעקב שלא ליהנות מעבודה זרה, לסיבה בעינה אשר מנעה התורה ההנאה ממנה.

ויאמר יעקב וכו׳ הסירו את אלהי הנכר וכו׳ – [יב] כיון לטהר אותם מאלהי הנכר אשר ימצאו בתוכם מהשלל ויטהרו ויחליפו שמלותם וכו׳ ממגע ע״ז שמטמאה במגע (שבת פ״ב:) שנאמר שקץ תשקצנו וכו׳ (דברים ז׳:כ״ו) ובכלל דבריו שיזהרו מהתכונות הרעות אשר המה אלה אלהי הנכר אשר בקרבם. ועל דרך שאמרו (שבת ק״ה:) לא יהי׳ בך אל זר זה יצר הרע.

ושלא יורגלו בהם רק שיטהרו מהם ויחלפו שמלותם. וכמה שאמרו (שבת קי״ד.) אי זהו חכם היודע בחלוקו להפכו. ועם זה ונקומה ונעל׳ בית אל וכו׳. ואם לא מי יקום יעקב. ואמר לאל העונה אותי ביום צרתי על יום שפגע בו עשו אשר ענהו על ידי המלאך אשר ברכו ובשרו לעתיד כמו שביארנו בשער הקודם.

הנכר שיש בידכם משכם. דאל״כ מהיכן באו לידם:

והטהרו מעבודת כוכבים. לא מטומאה כסתם כל טהרה שבתורה אלא מעבודת כוכבים דבר הלמד מעניינו:

שמא יש בידכם כסות של עבודת כוכבים. כדתניא המוציא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח ואמר ר׳ יוחנן כל כסות בכלל עבודת כוכבים:

ויעקב מיד התברר לו זה אמר לכל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר כלומר אני ידעתי כי יש בידכם כלי עבודה זרה הרבה ממה שלקחתם בעיר הזאת הסירו אותם מכם כי הם תשמישי עבודה זרה ואינם ראויים למקום קדוש וכן הטהרו ורחצו גופכם והחליפו שמלותיכם בטהרה ונקיון ונקמה.

אחר כך אמר ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר וגו׳ – לפי שהשם אמר לו עלה בית אל. והעולה לבית אל צריך להכין עצמו ובגדיו כדכתיב הכון לקראת אלהיך. וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. ורמז בזה שיהיה תוכו כברו. וזהו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו כנגד החיצוני. ורמז אלהי הנכר אשר בתוככם כאומרו לא יהיה בך אל זר. ונקומה ונעלה ואעשה שם כמאמר השם ועשה שם מזבח. ואמר ויתנו אל יעקב. להורות כי הוא לא אמר אלא והסירו. והם נתנו לו הכל לשמוע בקולו. ואמר ואת הנזמים אשר באזניהם. רוצה לומר הנזמים שלקחו מהצלמים כדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ולפי שלא יהנו מע״ז אמר שטמן אותם הוא לבדו תחת האלה. בענין שאיש אל ידע בדברים האלה. אח״כ אמר שבא יעקב לוזה הוא וכל העם אשר אתו. להורות שלא נפקד מהם איש. ואולי בכאן רמז מה שאמרו במדרש שאע״פ שעכשיו לא נלחם עמהם. אחר זמן יצאו לקראתו וערכו מלחמה עם יעקב כמוזכר בספר מלחמות. ואמר שבנה שם מזבח במאמר האל. והוסיף בכאן אל בית אל. להורות על המלאכים שנגלו אליו בברחו מפני עשו אחיו. והשם הצילו ממנו ונתן שם הודאה והקריב שם קרבנות ושלם נדריו. ולא הזכיר הכתוב שנתן מעשר מכל אשר לו כמו שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. לפי שידוע שהשלים נדרו והפריש כל מעשרותיו כראוי. ואפילו מבניו כי לוי היה הוא קדש. כמאמרם ז״ל וכך אמרו במדרש א״ר פלוני למה נתנה תורה קורת רוח לישראל בעשרת ימי תשובה. בזכות יעקב דכתיב ביה ויתן לו מעשר מכל. ואולי לא ספרה התורה שהפריש מעשרותיו. לפי שכבר אמרו רז״ל שהמסים והארנוניות שנותנים למלכים הם במקום מעשר וצדקה. כדכתיב ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה. ואחר שיעקב שלח לעשו מן הבא בידו שפירושו מכל נכסיו שהיו בידו. וכן שלח עזים מאתים ותישים עשרים. וכן כל הנשאר לפי חשבון המעשרות. זה היה במקום מעשר. שאם לא כן למה פרט אלו המספרים מכוונים. אם לא היה לענין המעשרות. וכמו שאמר ביצחק מאה שערים אומד זה למעשר היה. וכן ביעקב מספר זה למעשר היה:

הסרו את אלהי הנכר – שלקחתם משכם, אף על פי שבטלו אותם עובדיהם כמו נשי שכם, כאמרם: גוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו (עבודה זרה מ״ג., נ״ב:), ולכן הם מותרים בהנאה, מכל מקום הסירו אותם מקרבכם עתה, בלכתנו לבית אל, כדי שתרחק מלבכם כל מחשבת עבודה זרה.

הסירו את אלוהי הנכר, which you have taken from Shechem. Even though the adherents of these idols had already disowned them, (the surviving females of the city of Shechem), and we know from Avodah Zarah 43, and 52 that such items are subsequently permitted to Jews, Yaakov commanded his household to get rid of them before proceeding to Bet El. He wanted all his people to mentally completely dissociate themselves from anything connected wit items formerly used in idolatrous pursuits.

(ב-ד) ויאמר יעקב אל ביתו וגו׳ הסירו את אלהי הנכר. ואם תאמר, איך היה מניח יעקב עבודה זרה לבניו. יש לומר שנתבטלה מן הגויים, כי גוי מבטל עבודה זרה בעל כורחו (ע״ז מג.), ואפילו הכי, להסיר כל הטומאות והספקות ציוה שיסירום, בפרט שהיו הולכים לעבודת האל. וכל הפסוקים פשוטים:

והטהרו מע״ז. דלפני זה נזכר עבודה זרה ״והסירו אלהי נכר״, ואחריו כתיב ״והחליפו שמלותיכם״, ועל כרחך משום עבודה זרה יחליפו הבגדים, דאי מטומאה – סגי ליה בטבילה, אלא מעבודה זרה, ואם כן ״הטהרו״ דכתיב גם כן מעבודה זרה (כ״ה ברא״ם):

הסירו אלהי הנכר אשר בתוככם – הל״ל אשר בידכם, כמ״ש ויתנו אל יעקב כל אלהי הנכר אשר בידם לפי שכל מעשה קדמה לו המחשבה, והרהור עבירה קודם שיעשה המעשה. ועל כן צוה להם לטהר תחילה חטא ההרהור ואמר הסירו אלהי הנכר אשר בתוככם ממש, כי אמר יעקב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם והיו מהרהרים בע״ג שבידם, והטהרו. כי עי״ז יברא לכם ה׳ לב טהור. או יאמר על סתם הרהור חטא הבא מצד היצה״ר שנקרא אלהי נכר אשר בתוככם כאמרו רז״ל (שבת קה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פ״א:י׳) איזו אל זר שבתוך גוף האדם הוי אומר זה יצה״ר, ואח״כ הזהירם על תקון חטא המעשה לאמור הסירו הבגדים הצואים והלבישו אתכם מחלצות, כי מצינו בכל מקום שהמלבוש כנוי אל המעשים כמ״ש (קהלת ט׳:ח׳) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, על זה אמר והחליפו שמלותיכם. ונקומה ונעלה בית אל. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש מלולכך בחטא ועון עד אשר יתקנו תחילה חטא ההרהור והמעשה. ויתנו אל יעקב כל אלהי הנכר אשר בידם. כי בזה תקנו חטא המעשה וההרהור כאחד, המעשה כפשוטו בביטול הע״ג אשר בידם, והסרת היצה״ר אל נכר אשר בתוכם ממש רמז ג״כ באמרם אלהי הנכר אשר בידם, כארז״ל (בר״ר ל״ד:י׳) שהרשעים ברשות לבם אבל הצדיקים לבם ברשותם ובידם, וזהו אלהי הנכר אשר בידם הורו שזהו שבתוכם הרי הוא בידם, זהו רמז נכון קרוב לשמוע.

הָסִרוּ: בכל הספרי׳ וגם בהעתק הללי חס׳ יו״ד. ותימא על המדפיס שכתבו ביו״ד, והוא עצמו מס׳ עליו ב׳ חס׳ וחברו ערלת לבבכם (ירמיה ד׳), ושם כתו׳ וְהָסִרוּ בוא״ו. וכן כתב הרמ״ה ז״ל, הסרו את אלקי^א הנכר חס׳ יו״ד כתי׳. גם בס׳ מנחת כהן כתו׳ כאן א׳, וחס׳ יו״ד בתורה. [הָסִרוּ].

בְתֹכְכֶם: הכ״ף בשוא לבד כמנהגנו. [בְּתֹכְכֶם].

א. אף שהוא חול, נכתב כך, בקו״ף. ראה הרמ״ה, סו״ר, דף מו ע״ב.

הסירו את אלהי הנכר – פירוש להיות שרצה יעקב ליסע מהמקום ההוא חש שמא יקחו בידם מאלהי העמים ויהיו ברשותם ולהיות שלא היו עמהם מהאומות שיבטלו אותם קודם שיבואו לביתם אין להם ביטול על ידי ישראל.

ואם תאמר למה לא בטלו אותם נשי אנשי שכם קודם שבאו לידם כאומרם ז״ל (ע״ז מג.) גוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו ואפילו עבודה זרה של חברו, ויש לומר כי הנשים דינם כקטנים ואין הקטנים מבטלים עבודה זרה, וכמו דאמרינן במס׳ עבודה זרה דף מ״ג ואמרו שם וז״ל ושמע מינה היודע בטיב וכו׳ ושאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה אינו מבטל ע״כ, והנשים דינם כקטן. או אפשר שלא היו מדקדקים שלא יגיעו לידם עד שיבטלו אותם. או שהיו עבודה זרה נסתרים בכלים וכדומה ולא היו ניכרים אצלם לתקן ביטולם קודם שיגיעו לידם ועל זה צוה יעקב לבדוק להסיר הכיעור. או אולי שנתערבה עבודה זרה או תשמיש עבודה זרה שלא נתבטלו ונאסרו הכל.

ואמר להם שיטהרו ממגע עבר כי עבודה זרה מטמאה אדם וכלים, ואומרו והחליפו וגו׳ על דרך מה שכתב הרמב״ם בפ״ו מהלכות אבות הטומאה וז״ל כל אב הטומאה שמטמא במגע ובמשא בין אב וכו׳ אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו וכו׳ ע״כ, לזה אמר להם שאפילו לא נגעו השמלות בעבודה זרה הרי הם טמאים וצריכין להחליפם, ולזה דקדק לומר שמלותיכם פי׳ אותם שהיו עליהם בעת שבזזו הביזה שהיו בהם עבודה זרה.

ואם תאמר למה יחוש להחלפת בגדים והלא אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ובגדים אלו לו יהיה שנגעו בעבודה זרה עצמה אינם נעשים אב הטומאה ואינם מטמאים אדם. יראה כיון שמצינו קריאת שם לעבודה זרה מתים דכתיב (תהלים קו) ויאכלו זבחי מתים ומצינו שאמרה תורה (חולין ג.) חרב הרי הוא כחלל וכתב הרמב״ם בפ״ה מהלכות טומאת מת וזה לשונו והוא הדין לשאר כלים וכו׳ ובגדים ע״כ. אם כן נעשו הבגדים כטומאת עבודה זרה עצמה ולזה יצו הצדיק להחליף הבגדים.

הסירו את אלוהי הנכר, "Remove the foreign gods!⁠" Seeing that Jacob was about to leave the present location he was afraid that perhaps someone would take along trinkets which had served the people of Shechem as idols. Since Jacob's entourage did not include idol worshippers of the local population there had not been anyone who could neutralise these gods before they had come into the tents of Jacob's camp. Once that happened there is no way a Jew can neutralise these gods except by destroying them completely.

Avodah Zarah 43 teaches that when one forces a Gentile to renounce his idol or even that belonging to a friend of his, such renunciation is legally valid. Once the idol has become the possession of a Jew, the only way it can be neutralised is by utterly destroying it. The Talmud distinguishes between adult Gentiles and children, however. The reason Jacob or the brothers did not force the surviving women of Shechem to neutralise these gods may have been that those women were halachically in the same category as children, i.e. that their actions had no validity in law. It is also possible that the sons of Jacob had simply not been careful to differentiate between different kinds of the loot. When they examined it at home it was already too late to do anything about neutralising these objects and making them usable for a Jew. Some of these idols may even have been hidden within other larger vessels which the sons of Jacob had captured. Another possibility is that the gods which had been neutralised in time somehow became mixed with others which had not.

Jacob instructed the members of his household to purify themselves because contact with idols defiles a person. Maimonides writes in Hilchot Avot Ha-Tumah chapter six that any אב הטומאה, source of serious impurity, which confers impurity through touch or through carrying same, not only confers impurity on any person who touches same but also on anyone touching or carrying objects that have been in touch with the person who is אב הטומאה. Accordingly, Jacob was quite right when he instructed his people to purify themselves and their clothing even if not they personally, but only their clothing had been in contact with the idolatrous trinket. Jacob was also very precise in referring to שמלותיכם, your garments. He meant that the garments worn by the people of Shechem at the time they were slain had to be purified also.

You may ask that there should have been no need to change clothing seeing that clothing could have become defiled only through direct contact with the idolatrous object, an אב הטומאה, and even if these garments had been in direct contact with the idolatrous object they could not have conferred impurity on a human being seeing they themselves were not primary sources of impurity. When we read in Psalms 106,28: ויאכלו מזבחי מתים, "they ate sacrifices offered to the dead,⁠" the word "dead" is understood to be a reference to idolatry. Idolatry and the dead are equated halachically for the purpose of the transference of impurity. Chulin 3 states that the sword of a slain person is of the same degree of impurity as the person who has been slain with it. [normally it would be of a lesser degree, seeing it is not the original source of that impurity, Ed.] According to Maimonides Hilchot Tum-at met chapter chapter 5 the example of "sword" is applicable to any of the objects that were attached to the slain person at the time he died, including his garments. According to the foregoing the garments of the people of Shechem then were capable of transferring impurity to human beings just as the sword which kills a person.

אל ביתו – הם נשיו ובניו שהן ביתו של אדם.

ואל כל אשר עמו – הם עבדיו ורועיו שהן ילידי ביתו ומקנת כספו הנכנסים בברית מילה, כמו שצוה לאברהם אבינו ע״ה, ואסורין בעבודה זרה אפילו דרך שתוף.⁠¹

הסירו את אלהי הנכר – אותן שלקחו משלל שכם. גם הטף והנשים ששבו מה שהטמינו בבגדיהם, כדי שתהא מחנינו קדוש בעלותנו לעבוד את ה׳.

אלהי הנכר – אין נכר תאר לעבודה זרה שהיא נכריה לדעת האדם, לפי שאין בה ממש שלא יתכן לומר ״הנכר״ ב⁠[אות] ה״א.⁠² אבל ענינו כמו ״כל בן נכר לא יאכל בו״,⁠³ ״ומיד בן נכר לא תקריבו״⁴ וגו׳ שהוא תאר למי שאינו מאנשי בריתנו. וכן ״אלהי הנכר״ הן האלוהות שעובדים העמים שאינן מאמינים באלהי ישראל, וכולן עבודה זרה. וכן ״ואין עמו אל נכר״⁵ פירוש, שאינו צריך לעזרת אחד מן האלים שעובדים אותן בני נכר.

והטהרו – אין זה הטבילה מטומאות הגוף כמו ״כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר״,⁠⁶ כי לא ניתנה תורה עדיין ולא נהגו בטומאת קרי ושרץ ונבלה ומת. אבל אפשר שהוא על רחיצת הגוף מן הזוהמא הנדבק בו, או על טהרת הלב ממחשבת גלולים כמו ״לב טהור ברא לי אלהים״.⁠⁷ {ולזה כיון רש״י ז״ל שפירש, מעבודה זרה, שהרי על הסרת הפסילים כבר צוה}.

והחליפו שמלותיכם – שילבשו בגדים נקיים, כמו ״ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה״.⁠⁸ ויאמר ראב״ע ז״ל ״מהמקום הזה נלמוד שחייב כל איש ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע, להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים״. ויפה פירש.

1. שו״ע או״ח סוף סי׳ קנ״ו.

2. הרב מלמד כי כל האלילים הם עבודות זרות, בלי להבדיל בין המוזרות לדעת בני אדם ובין המקובלות לדעת חלק מהם. אבל בא ללמד שאין מלת ״נכר״ מוסבת על האליל, אלא מוסבת על האומות, שהם העובדים לאלילים.

3. שמות יב, מג.

4. ויקרא כב, כה.

5. דברים לב, יב.

6. ויקרא כב, ו-ז.

7. תהלים נא, יב.

8. בראשית מא, יד.

הנכר – סתם נכר שם דבר (אבגאטטערייא, היידענטהום), והתואר נכרי. ומפני שהנכר דבר משוקץ ושֹנוי, כנו לצרה נכר, איך לעול ונכר לפועלי און (איוב ל״א:ג׳), ביום אחיך ביום נכרו (עבדיה א׳:י״ב) – ביום צרתו.

את אלהי הנכר – שיש בידכם משלל שכם, ונכר הוא תואר מענין הכחשה והזרות, והוא הפך ההכרה:

והטהרו – שירחצו הגוף:

והחליפו שמלתיכם – כדי שיהיו נקיים, ומזה נלמד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים:

אלהי הנכר – אין תיבת נכר תאר לאלהים שהרי הוא בא בלשון יחיד, גם תיבת אלהים סמוך אליו ולא יסמך המתואר אל התאר לכן הוא שם דבר דוגמת ובני הנכר (ישעיהו נ״ו) (רוו״ה) דלא כרש״ד.

את אלהי הנכר אשר בתוככם – משלל שכם (רש״י).

הנכר – תיבה זו לעולם אינה עומדת בפני עצמה, וכן תיבת ״נכרי״. היא באה תמיד בסמיכות לתיבה קודמת: ״בן הנכר״, ״אלהי הנכר״ וכו׳. נראה אם כן שגם הוראתה אינה תואר: ״זר״, ״נכרי״, אלא שם⁠־עצם מופשט (אבסטרקטי): ״תחום הנכריוּת״, הכולל את הארצות הנכריוֹת לעומת ארץ ישראל, ואת העולם הלא⁠־יהודי והאופי הלא⁠־יהודי לעומת העולם היהודי והיהדות. לכן יתפרש ״אלהי הנכר״: אלים של נוכריוּת. רק פעם אחת אנו מוצאים: ״וְטִהַרְתִּים מִכָּל⁠־נֵכָר״ (נחמיה יג, ל), המתייחס כנראה אל הנשים הנכריות. אולם גם שם יכול הפירוש להיות: מכל דבר נכרי, מכל רעיון לא⁠־יהודי.

והטהרו והחליפו שמלתיכם – דומה ל״ויקדש את העם ויכבסו שמלתם״ (שמות יט, יד). לעלייה לבית⁠־אל הייתה אותה חשיבות עבור משפחת יעקב, כפי שהייתה למעמד הר סיני עבור צאצאיו.

ויאמר יעקב – הזהירם על בעור ע״ז ומשמשיה, ועל טהרת הגוף והבגדים לעבודת ה׳, ורמז ג״כ על בעור הדעות ומחשבות הזרות שהם אלהי הנכר אשר בתוך איש ולב עמוק, וטהרת המעשים והחלפת המדות הרעות, שהם מכונים בגדי האדם ולבושיו.

SO YAQOV SAID. Yaqov cautioned them against every idol and idolatrous worship, urging that in the service of God they should cleanse and purify both the body and its attire. This alluded to alien doctrines and beliefs — these being the strange gods¹ deep within a man’s heart — which they were to expunge by purifying their deeds and changing evil character traits — symbolized, respectively, as the outer and inner garments of the human being.

1. Jer. 5:9.

הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם: ולא ציוה על תשמישי ונוי עבודה זרה, כמו שעשו ומסרו גם את הנזמים אשר באזניהם (פסוק ד׳). היינו משום שיעקב לא הזהירם אלא על עבודה זרה ממש, שאם הגיעה לידם עד שלא נתבטלה שוב אי אפשר לבטלה מהתורה¹, כמו שכתבתי בספר דברים (ז,כה)², ונקרא חרם ומסלק השראת שכינה³, כמו שאמר ה׳ ליהושע (ז,יב)⁴ ״לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם״, וידוע דעבודה זרה כתיב בה ״כי חרם הוא״ (דברים ז,כו)⁵, משא״כ תשמישי עבודה זרה אפשר לבטלם אפילו כבר הגיעו לידם, כמבואר ביו״ד סימן קמ״ו ס״ב⁶ {וכבר ביארנו בהעמק שאלה סימן פ״ח אות י״ח שהוא מעיקר דין תורה ולא משום שהוא מדרבנן.}

ואמר יעקב ״אשר בתוככם״ ולא אמר ׳אשר בידכם׳ כמו שכתוב במעשה ״ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם״, באשר שברור היה ליעקב שלא היתה ביד בניו עבודה זרה שלא נתבטלה מקודם⁷, אלא⁸ ״אשר בתוככם״ – יוכל להיות, כי עוד נמצא בקרב השבי (עבדים⁹ ושפחות) שלקחו משכם איזו עבודה זרה שלא נתבטלה עדיין¹⁰.

והטהרו: בטבילה¹¹.

והחליפו שמלתיכם: ״שמלה״ בכל התורה הוא בגד העליון לבדו¹², ומש״ה מפרש בתרגום אונקלוס בפרשת יתרו (שמות יט,י) ״וכבסו שמלתם״ – ״ויחוורון״, שמשמעו כיבוס לשם נקיות, ולא תרגם ״ואצטבעו״ שמשמעו בכל מקום טבילה לשם טהרה¹³, והיינו מדכתיב ״שמלתם״, ואי הוי המצוה לטבול מטומאה הרי כל הבגדים שוים, והיה ראוי לכתוב ׳וכבסו בגדיהם׳, אלא בשביל כבוד היום, שאין צריך אלא בגד עליון. והכי נמי דייק ״והחליפו שמלתיכם״, ולא ׳בגדיכם׳¹⁴, מבואר שהוא משום כבוד המקום והיום שיעמדו לפני ה׳¹⁵.

1. ואף שגוי מבטל עבודה זרה בעל כורחו (ע״ז מג,א), מ״מ אם כבר הגיע לידו ולרשותו של הישראל אין לבעליו כבר יכולת לבטלו הואיל והע״ז כבר אינה שלו. ועיין בהמשך הדברים.

2. עה״פ ״פסילי אלהיהם תשרפון באש וגו׳⁠ ⁠⁠״. ומסביר שם רבינו שמדובר כשכבר הגיע ליד הישראל קודם שביטלו העכו״ם, ולכן רק ״תשרפון באש״ ואין פתרון אחר.

3. ואף שלא עובדים אותה, אלא רק נמצאת ברשותם.

4. בענין החרם שהיה ביד עכן, משלל יריחו.

5. ולכן מתקיים בזה הכתוב ״לא אוסיף להיות עמכם״.

6. אך עיי״ש בש״ך ובבאר היטב שהביאו בשם הב״ח, שגם משמשיה אם זכה בה הישראל אין בידו אפשרות לבטל.

7. וכן משמע מלשון הרמב״ן בפסוק ד׳ שכתב: כי בני יעקב לא לקחו ע״ז ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהעכו״ם מבטל ע״ז בעל כורחו, והנה היא מותרת להם.

8. מדוע א״כ דרש מבניו להסיר את אלהי הנכר. (וברמב״ן כתב: אבל יעקב ציוה להסיר אותה לטהרת הקודש, שיהיו ראויים לעבוד את ה׳ ולהקריב לפניו קרבן... וכעין זה פירש בספורנו. ועיין משך חכמה לה,ד ד״ה ויתנו אל יעקב, ובסוף הקטע כתב ׳ועיין מה שכתב הרמב״ן פירושו כאן דברי נועם׳ – הערת אאמו״ר).

9. כלומר, בידיהם של השבויים שלקחו משכם.

10. ז״ל השכ״ט: ״בתככם״ חסר וי״ו, לומר על הבנים שלא היו חשודין בכך זולתי העבדים.

11. כך בראב״ע וברמב״ן (פסוק ד׳).

12. לעומת ״בגד״. וכעין זה כתב המלבי״ם (מובא בספר הכרמל, ערך ׳בגד׳ וערך ׳שמלה׳).

13. כפי שמפרש רש״י בויקרא יג,נח, וז״ל: תרגום של כבוסין שבפרשה זו לשון ליבון – ״ויתחוור״, חוץ מזה (בפסוק ההוא) שאינו לליבון אלא לטבול, לכך תרגמו ״ויצטבע״, וכן כל כבוסי בגדים שהן לטבילה מתורגמין ״ויצטבע״.

14. ואם משום כסות של עבודה זרה (כדעת רש״י) הול״ל ׳בגדיכם׳.

15. וז״ל הראב״ע: מהמקום הזה נלמד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע, להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים.

אל ביתו – משרתיו המוכנים לשירות הבית, וכן עבדו זקן ביתו, וכן וישמע בית פרעה (בראשית מ״ה:ב׳).

ואל כל אשר לו – יתר העבדים רועי צאנו, כי אין להניח שחשד בנשיו ובבניו שיש בידם אלהי נכר וגניבת התרפים על ידי רחל פירשתיה למעלה במקומה.

הסירו את אלהי הנכר. אמר יעקב הסירו וגו׳ אל בני ביתו, אולי בין השלל היו שם פסילי אלהי הגוים, ואמר אל הנשים הכנעניות אשר ביניהם הסירו וגו׳ אולי הסתירו אותם לעבדם, רק הנזמים לא ידענו למה פרקו מאזניהם, ואומר אני שהיה המנהג לתלות באזניהם צלמי אלהיהם מכסף או זהב, והתרגום מסייעני שתרגם בכ״מ נזמים. קדשייא. ואולי זהו טעם שבחרו בנזמים ייתר מכלים אחרים לעשות העגל כמו שנאמר פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו׳.

והטהרו והחליפו וגו׳. טהור בלשון עברי קרוב לטהר ארמי שהוא לשון אורה, כמו שרגא בטיהרא, אלא שבלשון הקדש יאמרו צהרים בצר״י וצהר על דבר מאיר, וכן השמן יקראוהו יצהר מטעם זה, ויש פעמים שישמרו כבלשון ארמי, להורות על האור והבהירות, כמו ובעצם השמים לטהר, השבת מטהרו, ומי יודע אם קריאת קדמונינו היתה כקריאת הישמעאלים, אות הט׳ שלהם שהיא כמו צ׳ במבטא, וגילוי יקר מצינו בפסוק ארבעים שנה אקוט בדור, שכפי דעת המתרגם ואבן עזרא, הוא ענין מאוס וגעילה, ולפי זה אין ספק שהוא כמו אקוץ, ולהפך מצאנו בעברי צ׳ תמורת ט׳ בערבי, ודעת ר״ס אך בצלם יתהלך איש, כמו בדלס בערבי, לשון אפלה, ובדברי רבותינו רמץ והוא האפר, ובערבי רמד — ושרש זה צהר או טהר נמצא גם אצל הישמעאלים להוראה זו עצמה.

אלהי הנכר – כגון התרפים של רחל¹ ופסילים אחרים אשר להם סגדו אנשי יעקב שמארם נהרים; השווה יהושע כ״ד:ב׳,י״ד. ויש להניח שגם בביזת שכם נמצאו פסילים רבים.

והטהרו וגו׳ – מן הסתם על ידי רחיצה במים, כמו שמות י״ט:י׳.

1. לעיל ל״א:י״ט.

והחליפו שמלותיכם – יתכן לפירוש רמב״ן ששמרו תורה רק בארץ ישראל לכן היו לבושים בגדי שעטנז בחו״ל ואמר להם עתה להחליף שמלותם ודו״ק.

והטהרו – מלמד דע״ז מטמאה והפורש ממנה בעי טבילה¹ (סמ״ג ד׳ ר״מ).

1. וזה הוא הטעם לטבילת גר, ויהי׳ מזה קצת ראי׳ לדעת רמב״ן המובא בב״י ליו״ד סי׳ רס״ח דגר אף שטבל קודם המילה יצא בדיעבד, משום די״ל דהטבילה באה רק על הפרישה מע״ז ולא על הכניסה ליהדות, וא״כ אין נ״מ אם טבל קודם או אחר המילה. –
וע׳ בראב״ע כאן כתב וז״ל, מהמקום הזה נלמוד שחייב כל אדם מישראל כאשר ילך להתפלל במקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים, עכ״ל, ואמנם א״צ לזה, דכבר למדו זה חז״ל בשבת י׳ א׳ מפסוק הכון לקראת אלהיך (עמוס ד׳), ושם קי״ד א׳, מניין לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר (פ׳ צו) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי ר׳ ישמעאל, למדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. ומהרש״א שם כתב דאיירי לענין שנוי בגדי שבת, וצ״ע דלענין שבת ילפינן מפ׳ דישעי׳ נ״ח וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וגם מה שייכות הענין בגדים שבישל בהם קדרה וכו׳ לענין שבת, אבל יותר קרוב לומר דאיירי כשיצא מעבודת חול לעבודת קודש וכמבואר, וע״ע מש״כ בזה בפ׳ צו (ו׳ ד׳) וכאן אין להאריך בזה.

(ג) וְ⁠נָק֥וּמָה וְ⁠נַעֲלֶ֖ה בֵּֽית⁠־אֵ֑ל וְ⁠אֶֽעֱשֶׂה⁠־שָּׁ֣⁠ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל הָעֹנֶ֤ה אֹתִי֙ בְּ⁠י֣וֹם צָֽרָתִ֔י וַֽיְהִי֙^א עִמָּ⁠דִ֔י בַּדֶּ֖⁠רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתִּי׃

Let us rise and ascend to Beit El, and I will make there an altar to the God who answered me on the day of my distress and who was with me on the way in which I went.⁠"

א. וַֽיְהִי֙ =ו,ק3 ושיטת-א וכמו כן בתיגאן
• ל,ל1,ל-מ?,ש=וַיְהִי֙ (אין געיה)

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובשכל טובטור הפירוש הקצררלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנותולדות אהרןר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל

[יח] ¹ונקומה ונעלה, עלו כולם, אבל הוא לבדו [עשה מזבח] שנאמר ואעשה שם מזבח לאל. (נר השכלים כת״י)

[יט] ²הענה אתי ביום צרתי, יענך ה׳ ביום צרה (תהלים כ׳:ב׳) כו׳ ארשב״ל משל לאשה עוברה שהיא מקשה לילד ואומרים לה לית אנן יודעין מה נאמר לך, אלא מאן דעני לאמך בעידן קושייתה הוא יעני יתך בעידן קשיותך, כך כ׳ ביעקב לאל העונה אותי ביום צרתי, אמר להם דוד לישראל מי שענה [יעקב אביכם] בעת צרתו הוא יענה אתכם [בעת צרתכם] הוי יענך ה׳ ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב (תהלים כ׳:ב׳). (מדרש תהלים מזמור כ.)

1. מענין זה בזהר ח״א קעג: ונקומה ונעלה וגו׳ ת״ח דיעקב גבר שלים בכלא הוה והוה מתדבק ביה בקב״ה מה כתיב ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, מכאן דבעי בר נש לשבחא לקב״ה ולאודאה ליה על נסין ועל טבאן דעבד עמיה הה״ד ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, ת״ח בקדמיתא כתיב ונקומה ונעלה בית אל וגו׳ אכליל בנוי בהדיה ולבתר כתיב ואעשה שם מזבח ולא כתיב ונעשה דאפיק לון מכללא דא מ״ט בגין דעליה הוה מלה יעקב אתקין תפלת ערבית ודאי ואיהו עבד מדבחא ועליה הוה מלה ובגין דאיהו עבר כל אינון עקתין מן יומא דערק קמיה דאחוה דכתיב ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי ואינון אתו לבתר לעלמא וע״ד לא אעיל לון בהדיה, רא״א מכאן מאן דיתעביד ליה ניסא איהו בעי לאודאה כו׳. ועי׳ זח״ג פד: ובשפתי כהן כ׳ לא אמר נעשה אלא אעשה שזה המזבח אינו להקריב עליו קרבן אלא לקבעו לעתיד לבוא לבד.

2. מובא במנורת המאור אלנקוה ח״ב פב. ובכת״י מדרש החפץ לאל העונה אותי, זש״ה ישגבך שם אלהי יעקב לא נאמר אלהי אברהם ולא יצחק אלא זה השם שענהו ביום צרתו שנאמר לאל העונה אותי.

וּנְקוּם וְנִסַּק לְבֵית אֵל וְאַעֲבֵיד תַּמָּן מַדְבַּח לְאֵל דְּקַבֵּיל צְלוֹתִי בְּיוֹמָא דְּעָקְתִי וַהֲוָה מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדִי בְּאוֹרְחָא דַּאֲזַלִית.

Let us arise and go up to Beit El. There I will make an altar to the Almighty, Who accepted my prayer in the day of my distress, and whose Word was my support along the way I traveled.”

וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי

וּנְקוּם וְנִסַּק לְבֵית אֵל וְאַעֲבֵיד תַּמָּן מַדְבַּח לְאֵל (ח״נ: לאלהא, קדם אלהא) דְּקַבֵּיל צְלוֹתִי בְּיוֹמָא דְעָקְתִי וַהֲוָה מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדִי בְּאוֹרְחָא דַאֲזַלִית

הָעֹנֶה אֹתִי – נֶעֱתַר לְבַקָּשָׁתִי

א. פעמיים התפלל יעקב ביום צרתו: בצאתו מחרן ״אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי״ (בראשית כח כ) ולקראת פגישתו עם עשו ״הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו״ (בראשית לב יב). הואיל ובשני המקומות לא נזכר שה׳ השיב לתפילתו, לא יכול היה אונקלוס לתרגם ״לאל הָעֹנֶה אֹתִי״ בפועל אֲתֵיב (השיב) לשון תשובה, דוגמת ״וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם״ (בראשית כג יד) ״וַאֲתֵיב עֶפְרוֹן״. לכן פירש ״הָעֹנֶה אֹתִי״ – ״דְּקַבֵּיל צְלוֹתִי״, נֶעֱתַר לְבַקָּשָׁתִי כרוב פָּעֳלֵי עָנָה הנאמרים אצל הקב״ה שמשמעם נֶעֱתַר לַבַּקָּשָׁה כגון, ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם״ (תהלים צט ח), ״אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי״ (תהלים קיח כא). וכן בלשון המשנה כגון ״מי שענה את אברהם בהר המוריה הוא יענה אתכם״ (תענית ב ד) – יֵעָתֵר לבקשתכם.⁠¹ בדרך דומה, אבל מטעם שונה, תרגם גם ״כי שמע ה׳ אל עָנְיֵךְ״ (בראשית טז יא) ״אֲרֵי קַבֵּיל ה׳ צְלוֹתִיךְ״, עיין שם.⁠²

ב. ״בְּיוֹם צָרָתִי״ – ״בְּיוֹמָא דְעָקְתִי״ התבאר לעיל ״וַיֵּצֶר לוֹ״ (בראשית לב ח) ״וְעַקַת לֵיהּ״.

ג. לדרך השימוש ב״מימרא״ כבפסוקנו ״וַיְהִי עִמָּדִי״ – ״וַהֲוָה מֵימְרֵיהּ בְּסַעֲדִי״, עיין לעיל ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״ (בראשית כח טו) ״וְהָא מֵימְרִי בְּסַעֲדָּךְ״.

ד. בכל הנוסחים ״אֲשֶׁר הָלָכְתִּי״ – ״דַאֲזַלִית״ במלה אחת. אבל בהערת מסורה נרשם: ״דַאֲזַלִית – מטעין ביה״; המתרגמים דַאֲזַלִית טועים, כי ראוי לתרגם ״דִי אֲזַלִית״ תמורת שתי התיבות.⁠³

1. עיין רד״ק ״שרשים״, ענה.

2. ובדומה תרגמו השבעים: ״שהקשיב לי״ (=שנענה לי). אבל עָנָה בהוראת קָרָא, שָׁר, זִמֵּר מתורגם ענ״ה. ראה ״ותען להם מרים״ (שמות טו כא) ״וּמְעַנְיָא לְהוֹן מִרְיָם״.

3. קליין, מסורה, עמ׳ 78.

ונקום ונסק לבית אל ואבנה תמן מדבח לשמה די״י דענה יתי בשעת^א עקתי והווה בסעדי באורחא דהלכת.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מדבח לשמה די״י דענה יתי בשעת״) גם נוסח חילופי: ״מדבחא לאלהא די ענה יתי בשע׳⁠ ⁠⁠״.

ונקום וניסק לביתאל ואעביד תמן מדבחא לאלקא דקבל צלותי ביומא דעקתי והוה מימריה בסעדי באורחא דאזלית.

And we will arise and go up to Bethel, and I will make there an altar unto Eloha, who heard my prayer in the day when I was afflicted, and whose Word was my helper in the way that I went.

ונקום ונצעד אלי בית אל ואצנע ת֗ם מד֗בחא ללטאיק אלמג֗יבני פי יום שדתי וכאן מעי פי אלטריק אלתי סלכתה.

ונקום ונעלה אל בית אל ואעשה שם מזבח לאל שענה לי ביום צרתי והיה עמי בדרך אשר הלכתי בה.

ונקומה ונעלה בית אל – ביתו של אל.

ויהי עמדי – ¹שנאמר ואהיה עמך ואברכך (בראשית כ״ו:ג׳).

1. שנאמר ואהיה עמך ואברכך. וכ״ה בכ״י פלארענץ וזה נאמר ביצחק וצ״ל והנה אנכי עמך וגו׳ (בראשית כ״ח ט״ו).

ונקומה ונעלה בית אל – ביתו של אל:

ואעשה שם מזבח (לה׳) [לאל] העונה אותי ביום צרתי – כלל כל הצרות צרות שטמת עשו ודליקת לבן ומוראת עשו:

ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי – לימדם שבסיועת הקב״ה נתברך והצליח וניצול:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ועוד שהוא יעשה שם מזבח לאל אשר פדה אותו מכל צרה, ולזה ראוי שיקדשו עצמם בְּדרך שתדבק השגחתו בהם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי – אף על פי שחשבתי שעזבני ביד עוני במעשה לבן ועשו ודינה לא היה כן שכבר נתאמת אלי שאלמלא שהיה עמי ושמרני לא נשאר שריד ופליט.

ונעלה בית אל והנה צריכה כל הטהרה הזאת לפי שאעשה שם מזבח לאל העונה אותי בעת צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי ורמז בעת צרתי אותו יום שהרגו בניו כל אנשי העיר ואמר ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי על שהצילו מלבן ומעשו שהיה ירא מהם בדרך אשר הלך חוצה לארץ. ואפשר לפרש לאל העונה אותי ביום צרתי על המלאך שנראה לו במעבר יבוק שהוא היה יום צרתי מירא׳ עשו ועל עניני לבן ומעשה שכם אמר ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. והנה לא אמר לאנשי ביתו בפי׳ ענין עשו כמו שאמר לו ית׳ בברחך מפני עשו אחיך לפי שכבר היה בשלום עמו ולא היה כבודו של יעקב לומר בפני שום אדם שהיה בורח מפניו אלא שהלך בבית לבן לקחת לו משם אשה כמו שצוהו אביו. והנה יעקב לא אחר מלשלם את נדרו כי הוא נדר לאביר יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי והיה י״י לי לאלהים והאבן הזאת וגו׳ שאחרי בואו אל בית אביו היה מחוייב בנדרו לא קודם זה ולכן הוצרך יתברך עתה לצוותו קום עלה בית אל ר״ל אל תתעכב עד בואך אל בית אביך קום עלה מזה ושב שם כי שם יאות לך לשבת לא במקום הזה והותרה בזה השאלה הי״א.

וחז״ל אמרו שרמז לו השם יתברך בזה שבעבור שאחר את נדרו נתבקר פנקסו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[א] לאל העונה אותי ביום צרתי

[1] סנהדרין פרק רביעי דף לח ע״ב (סנהדרין לח:)

לאל העונה אותי – תמיד,

ביום צרתי – בקראי אליו וענני מהר קדשו.

ויהי עמדי – גם היה עמדי בדרך אשר הלכתי מיום אשר יצאתי מבית אבי עד היום הזה. והצילני מכל מכשול ומפחד פתאום כאשר הבטיחני ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת״ שהוא בית אל. אני צריך לשלם נדרי אשר נדרתי שם לבנות בית אלהים במקום האבן אשר שמתי מצבה, לכן אבנה שם מזבח.

הענה אתי ביום צרתי – כאשר צר לו מפני עשו ככתוב ויצר לו (לעיל ל״ב ח׳), והתפלל אל השם, אז ענהו האל ע״י המלאך שנאבק עמו והבטיחו שלא יוזק:

הענה אותי – א״ת דקבל צלותי, תרגם לפי המכוון ולא לפי המלה, כי לא שייך עניית דברים בזה, ולדעתי הוראתו ענין השגחה, וטעמו אשר שם עין השגחתו עלי, ותרגומו (דער מיך בעריקקזיכטיגטע) כמבואר באורך בס״פ כי תבא בענין וענו הלוים.

ויהי עמדי – יתכן היותו משרש עמד וטעמו עמידת העזר (מיין ביישטאנד, מיין שטיטצער) ומזה האשה אשר נתת עמדי, כענין אעשה לו עזר, ולזה תרגם אונקלס ויונתן בן עוזיאל כאן עמדי בסעדי.

לאל הענה אתי ביום צרתי – כמ״ש בחוב״ה שזה חסרון לאדם בעבודת ה׳ כשבא להודות לה׳ חסדו על העבר דברי פיו דברי מודה וכוונתו כוונת מבקש על העתיד, לכן אמר שיהיה המזבח הודאה רק על העבר ע״ד ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, שלא ישכח את יום הרעה שהצילו ה׳, שע״ז באו הרבה מצות בתורה לזכרון יצ״מ ונסים אשר עברו.

TO GOD WHO ANSWERED ME IN MY DAY OF DISTRESS. As stated in Hovoth Halevavoth, it is a defect in the worship of God that when a man comes to thank the Lord for His past beneficence, his words will express thanks while in his thoughts he will be asking for the future. Here, on the other hand, it is stressed by Yaqov that the altar will serve solely for expressing thanks for the past — as in,⁠¹ In the day of prosperity be joyful, but in the day of adversity consider: God has made the one as well as the other, a man never forgetting the day of adversity when God helped him. The purpose indeed of many mitzvot in the Torah is remembrance of the exodus from Mizraim and the wonders that took place there.

1. Eccl. 7:14.

לאל העונה¹ אותי ביום צרתי וגו׳: ביאר להם שאינו הולך להקים נדרו ולהביא תודה על העבר², אלא לתפילה³ – כמו שענה אותי ביום צרתי כן יענני עתה⁴ כשצר לי. והוא⁵ ביאר יותר משביאר הקב״ה ליעקב, שאינו מוכח כוונת הקב״ה אלא מדאמר ״ועשה שם מזבח״ ולא מצבה שנדר⁶, וכן ממה שאמר ״הנראה⁷ וגו׳⁠ ⁠⁠״. אבל יעקב הוסיף לקח והבין כוונתו של הקב״ה וביאר הכוונה לבניו ולכל אשר עמו, ואמר ״העונה״ בלשון הוה ולא אמר ׳אשר ענה׳, אלא שכמו כן יענה אותו עתה⁸.

1. הול״ל ׳אשר ענה אותי׳ לשון עבר. אמנם אונקלוס תרגם ״דקביל צלותי״.

2. וכפי שביאר רבינו בפסוק א׳ (עיין הערה 39).

3. והתפילה היא: כמו שענה אותי...

4. ולכן נקט לשון הווה ״העונה״, וכדלהלן.

5. יעקב.

6. וכפי שביאר רבינו בפסוק א׳ (עיין הערה 39).

7. ״לאל הנראה אליך״ (פסוק א׳). שפירושו ׳והיית בעת צרה והתפללת על העתיד, כן תעשה עתה׳ (רבינו לעיל).

8. ו״ביום צרתי״ הכוונה -עתה, שהוא זמן צרה, שחשש מהערים אשר סביבותיהם שינקמו בו את נקמת אנשי שכם.

מזבח – אין הכתוב מזכיר כאן הקרבת קרבנות. וגם אצל אברהם נאמר רק שקרא בשם ה׳, כאשר בנה מזבח.⁠¹ אך ברור שהאבות גם הקריבו קרבנות; השווה כ״ב:ז׳. ונראה שיעקב הוא הראשון, אשר השתמש במעשר לשם זבחי שלמים.⁠²

1. לעיל י״ב:ח׳.

2. לעיל כ״ח:כ״ב, להלן מ״ו:א׳.

לאל העונה אותי – א״ר יוחנן, בל מקום שפקרו הצדוקים תשובתם בצדם, הם פקרו בפסוק כי שם נגלו אליו האלהים (פ׳ ז׳) מה כתיב בתרי׳ לאל העונה אותי.⁠¹ (סנהדרין ל״ח:)

1. ר״ל הם פקרו במה דכתיב הפעל המוסב לשם ה׳ בלשון רבים, שם נגלו, ותשובתם בצדם, שבאותו הענין עצמו כתיב גם בלשון יחיד, לאל העונה אותי, ומה דכתיב פעם בלשון רבים הוא משום דכן דרך הגדולה והכבוד, וכמו במלך בו״ד שמדבר בלשון רבים וכמש״כ בארוכה בר״פ בראשית.

(ד) וַיִּתְּ⁠נ֣וּ אֶֽל⁠־יַעֲקֹ֗ב אֵ֣ת כׇּל⁠־אֱלֹהֵ֤י הַנֵּ⁠כָר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּ⁠יָדָ֔ם וְ⁠אֶת⁠־הַנְּ⁠זָמִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּ⁠אׇזְנֵיהֶ֑ם וַיִּ⁠טְמֹ֤ן אֹתָם֙ יַעֲקֹ֔ב תַּ֥חַת הָאֵלָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עִם⁠־שְׁ⁠כֶֽם׃

They gave to Yaakov all the foreign gods which were in their hands and the rings which were in their ears, and Yaakov buried them¹ under the terebinth that was by Shekhem.

1. buried them | וַיִּטְמֹן אֹתָם – The verb is used when the burial is for purposes of concealment rather than to inter the dead.

תורה שלמהתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)בראשית רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובשכל טובאבן עזרא ג׳ (מפי תלמיד)ר״י בכור שוררד״קר׳ אברהם בן הרמב״םחזקונירמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל

[כ] ¹ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר, קיים יעקב אבינו את התורה קודם שתינתן (לפניו) [לבניו] שנאמר ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו׳ מה שכרה של אותה מצוה, ויסעו ויהי חתת אלהים וגו׳. (סדר אליהו זוטא פ״ט)

[כא] ²ואת הנזמים אשר באזניהם, שהיה בהן צורת ע״ז, מכאן שנו רבותינו המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח לפי שהן אסורים בהנאה שנאמר כי חרם הוא (דברים ז׳:כ״ו). (שכ״ט)

[כב] ³ויטמן אתם יעקב ר׳ ישמעאל בי ר׳ יוסי אזל להדא ניפוליה, אתון כותייא לגביה, אמר לון אנא מחמי לכון דלית אתון סגדין לאהין טורא אלא לצלמייא דתחותוי, דכתיב ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם, שמע קלין אמרין נקרוץ נסדר לאילין כובייא, וידע דאינון בעו מיקטלוניה וקרץ ונפק ליה. (ירושלמי ע״ז פ״ה ה״ד)

[כג] ⁴ויטמן אתם יעקב וגו׳, טמנם שלא יכשלו בהם אחרים. (לק״ט)

[כד] ⁵תחת האלה אשר עם שכם, אמר להם זה המקום מוכן לפורענות, (בשכם) ענו את דינה בשכם, מכרו את יוסף בשכם, הרג אבימלך אחיו בשכם, נחלקה מלכות בית דוד בשכם, ואית דאמרי הוא סלע המחלוקת. (אור האפלה כת״י)

1. בסדא״ר (פ״ו) פ״ז יעקב קיים מה שכתוב בתורה שנאמר ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר עו״ש (פכ״ו) פכ״ד לא יהיה לך קיים יעקב שנאמר ויתנו וגו׳. וכ״ה לעיל אות יג. וצרף לכאן. ובילק״ש ח״א רמז עו. למדנו מיעקב שמתחלת מעשיו היה ירא שמים שנאמר ויתנו ליעקב. ובסדא״ר פכ״ג הוצאת מא״ש מובא לעיל פכ״ח אות קכ. מביא מהפסוק ויירא ויאמר וגו׳. וראה לעיל פכ״ח אות מא.

2. ראה לעיל אות טז. בבאור וצרף לכאן. ובתוספתא פ״ה דע״ז ועל המכובדין כגון השיריים והנזמים וקטלאות. ובירושלמי ע״ז פ״ג ה״ג דבידוע שנעבדו אפילו על כלים מבוזים אסור. ובטוש״ע יו״ד סי׳ קמא. למדו מזה שכל צורה שהיא נעבדת בודאי אפי׳ על המבוזים אסורים, ולפ״ז י״ל דס״ל להשכ״ט דכאן על הנזמים היו צורות שידוע שנעבדו (ראה לעיל אות י. מ״ש לענין איסור הנאה מע״ז). ובחזקוני מפרש אשר באזניהם של אלהי הנכר. ובמדרש אגדה בסגנון אחר אלהי הנכר אפילו כלים ועליהם כצורת חמה וכצורת לבנה וכצורת דרקון היו מוסרין אותם להם.

3. ראה לעיל פ״ז אות פד. בבאור וצרף לכאן. ובב״ר כאן ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי סליק למצליא בירושלים, עבר בהדין פלטנוס וחמתיה חד שמריי (שמראי) א״ל לאן את אזל, א״ל למסק מצלייא בירושלים, א״ל ולא טב לך מצלי בהדין טורא בריכא ולא בההוא בייתה קילקלתא, א״ל אומר לכם למה אתם דומים לכלב שלהוט אחר נבלה, כך לפי שאתם יודעים שע״ז טמונה תחתיו ויטמן אותם יעקב לפיכך אתם להוטים אחריו אמר דין בעי מסאבה (רוצה לוקח הע״ז) וקם וערק בלילה (וכיון ששמע שאומרים כן קם וברח בלילה). וראה בספר המעשיות (הוצאת גסטר) דף קכח. ובפי׳ התוס׳ הדר זקנים ויטמון אותם מדרש, דזאת ע״ז היתה לה דמות יונה. והיינו דאמרינן בריש מס׳ חולין דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים והיו עובדין אותה. וכ״ה בתוס׳ חולין ו. ד״ה בראש.

4. וכ״ה בשכל טוב. ומובא בכת״י חמאת החמדה ויטמון אותם יעקב שלא יכשלו בהם אחרים והם ע״ז שעלה בידם משלל שכם. וראה ברש״י ע״ז מה: שריפה בעי דהא אתי לידי תקלה ועוד כתיב אחרינא פסילי אלוהיהם תשרפון באש, ומבואר ג״כ דביעור עכו״ם הוא מטעם תקלה. והרמב״ן בפירושו כתב ויטמון אותם יעקב ע״ז ומשמשיה אינן מן הנקברים אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, והנראה לי כי בני יעקב לא לקחו ע״ז ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם שהגוי מבטל ע״ז בעל כרחו והנה הוא מותרת להם אבל יעקב צוה להסיר אותם לטהרת הקודש שיהיו ראוין לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים והיה די להם בקבורה ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע ע״כ. והנה מכל מאמרי חז״ל לעיל אות טו. – כב. משמע דס״ל דכאן היתה ע״ז גמורה ולא דהיתה מותרת להם. וראה מ״ש שם בבאור בענין זה. [ובעיקר דברי הרמב״ן שהקשה דע״ז אינה מן הנקברים כתבתי תשובה בענין זה בשנת תרע״ו לאי מגדולי הדור ואעתיק פה תמצית הדברים וז״ל, ע״ד הקושיא בדברי הרמב״ן וישלח מגמ׳ ע״ז נב. מניין לעכו״ם של ישראל שטעונה גניזה ופירש״י דגניזה היינו בקרקע. וכ״פ הרמב״ם בפ״ח מהל׳ ע״ז ה״ח, ומ״ש הרמב״ם בה״ו כיצד מאבד ע״ז שוחק וזורה לרוח או מטיל לים היינו מדרבנן מחשש תקלה אבל מה״ת סגי בגניזה א״כ שפיר י״ל דלא ביטלו ויעקב הטמין אותם כדין ע״ז של ישראל דבעי גניזה מה״ת ולגזירה דרבנן לא חשש. נ״ל לתרץ דהרמב״ן לשיטתו דס״ל כמ״ש הריטב״א שם דגניזה היינו שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ואין זה כגניזת המזבח דהיינו גניזה ממש ולשון משותף הוא. וכ״מ בתוס׳ ד׳ נב. ומדברי הרמב״ם בס׳ המצות מ״ע קפ״ה מבואר דס״ל דהאיבוד דשבירה שריפה והריסה וחיתוך זהו דאורייתא וצ״ל ג״כ מה שהזכיר גניזה דהכונה כמ״ש הריטב״א. אמנם מדברי המאירי סוכה לא. מבואר דס״ל דלמ״ד בע״ז דסגי בגניזה פליג על מ״ד דבעי שריפה. ובתוס׳ יבמות קד. כ׳ לחלק דבע״ז של עכו״ם די בגניזה ובע״ז שעבדה נכרי לדעת ישראל בעי שריפה ומבואר דס״ל כפירש״י דגניזה היינו קבורה. ולדעת הרמב״ן אולי י״ל הפי׳ גניזה כמבואר במשנה שבת צ. שמצניעין אותם לגונזו רי״א אף המוציא משמשי ע״ז. ובחידושי הרמב״ן דמיירי דמוציאן לשריפה או להוליכן לים המלח דכשר להצניע הוא להכי. וכ״כ התוס׳ שם דף עה. דאשרה מצניעין אותו לשריפה אם כן י״ל דצריך גניזה היינו להצניעם לקיים בהם מצות איבוד כדין, [ודברי התוס׳ רי״ד שם בשבת צ. שכ׳ דאם רואה ע״ז בתוך ביתו משליכן בחוץ תמוה דלכ״ע בעי איבוד, והשלכה בחוץ בלי איבוד אסור וצ״ע]. ולשיטת רש״י דפי׳ גניזה בעפר נ״ל לחדש דיש שני דיני איבוד, אופן א׳ בע״ז שנעבדה והאיבוד הוא גם משום תקלה בזה לכ״ע בעי שריפה וכמבואר בסנהדרין נה: מה אילנות כו׳ אמרה תורה השחת שרוף וכלה הואיל ובא לאדם תקלה ופירש״י תקלה שאף עכו״ם הזהירו על ע״ז. ועי׳ תו״כ פ״י פי״א, ומה שאמרו בגמרא דסגי גניזה היינו בע״ז שלא נעבדה וכהדרש דיליף מקרא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו׳ ושם בסתר ויליף ממזבח דבעי גניזה, וקרא זה מיירי מעשיה גרידא אפי׳ לא נעבדה בזה די גניזה. ומה שיש להעיר על זה מגמ׳ שם כ׳ לבאר באריכות. ועל דברי הרמב״ן העיר כבר בס׳ תורת חיים למהרא״ח שור ז״ל בע״ז נב. דגניזה אין הכונה שריפה כמ״ש התוס׳ ומדברי הרמב״ם הנ״ל מוכח דמחלק דבע״ז של ישראל די בגניזה, ועפ״ז הקשה למה לא שרף יעקב את הע״ז אחרי שהיה מתחילה ע״ז של עכו״ם ואתחייבו בשרפה ומתרץ עפ״ד הרמב״ן הנ״ל דביטלם וכו׳]. ויש להעיר עוד בדברי הרמב״ן מגמ׳ דע״ז מה: גידוע ע״ז קודמין לכיבוש א״י כיבוש א״י קודמין לביעור ע״ז כו׳ רדוף ואח״כ שרוף. ובספרי ראה פא. שברת המצבה הנח לה. ומהאי טעמא י״ל דיעקב לא שרף את הע״ז מפני שהיה ירא מהעמים אשר סביביו. עו״ש בספרי ואי אתה מצוה בחו״ל לרדוף אחריה. ועי׳ ברמב״ם פ״ז מהל׳ ע״ז ה״א. וכעין וזה ברב״ח אחרי שמביא דברי הרמב״ן כ׳ או יש לפרש כי אפי׳ היתה ע״ז ממש שהיא אסורה בהנאה ולא היה בידו להוליכה לים המלח כי בדרך היה וא״א לו גם זה וגם לא היה יכול לשרפן פן יתעכב בזה ויתאספו אליו העמים אשר סביבותיו לכך הוצרך לטמון אותם כי הוא הקל שבידו. עוד י״ל עפ״מ דמבואר בגמ׳ ע״ז מב. דמדאורייתא ישראל מבטל ע״ז של עכו״ם רק מדרבנן גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה. ולפ״ז י״ל דבני יעקב בעצמן בטלו אותם, ועי׳ תוס׳ ע״ז סד: דר״י פליג על זה. ומ״ש הרמב״ן לתרץ דיעקב הסיר אותם לטהרת הקודש צ״ע מהא דמבואר בגמ׳ ע״ז מד. ובירושלמי ע״ז פ״ג ה״ג גבי דוד דאחר שבא איתי הגיתי ובטלה וישאם דוד ואנשיו, ואמאי לא חשש דוד לטהרת הקדש ומוכח דלאחר ביטל שרי לגמרי. ועיי״ש בתוס׳ ד״ה כיון ובירושלמי שם וי״ל. ובפי׳ הטור כ׳ ומה שלא ביער כדי להראות שלא קיימו תנאם שהתנו שלא לעבוד ע״ז.

5. בכת״י חמאת החמדה ויטמון אותם ד״א כדי שיראו שוכני הארץ שהזקן הסיע אילן גדול שהיה לשם מכמה שנים, והניח תחתיו מה שהניח והחזירו למקומו, אמרו כל שכן הבחורים נפלה עליהם אימתם הדא הוא דכתיב ויהי חתת אלהים על הערים. ובכת״י מדרש החפץ תחת האלה, זה עץ ידוע וקורין אותו בלשון ערב בטם. ובכת״י ר׳ יואל תחת האלה, לאלה ולקללה בא לישראל, וזהו האלה קרי ביה האלה. ועי׳ רש״י יהושע כד, כו. ויקימיה שם תחת האלה, וי״א זו האלה אשר עם שכם שכתוב ביעקב ויטמון אותם יעקב תחת האלה. וברש״י נדה יג. הנחמים באלים כו׳ באלים כמו תחת האלה.

וִיהַבוּ לְיַעֲקֹב יָת כָּל טָעֲוָת עַמְמַיָּא דִּבְיַדְהוֹן וְיָת קְדָשַׁיָּא דִּבְאוּדְנֵיהוֹן וְטַמַּר יָתְהוֹן יַעֲקֹב תְּחוֹת בּוּטְמָא דְּעִם שְׁכֶם.

They gave Yaakov all the false gods of the nations that were in their hands, and the rings in their ears. Yaakov buried them under the terebinth which was near Shechem.

וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם

וִיהַבוּ לְיַעֲקֹב יָת כָּל טָעֲוָת עַמְמַיָּא דִבְיַדְהוֹן וְיַת קְדָשַׁיָא דִּבְאוּדְנֵיהוֹן וְטַמַּר יָתְהוֹן יַעֲקֹב תְּחוֹת בּוּטְמָא דְּעִם שְׁכֶם

א. ״מרפא לשון״ פירש טעם ״הַנְּזָמִים״ – ״קְדָשַׁיָא״ על פי המיוחס ליונתן שתרגם ״וְיַת קָדָשַׁיָא דַהֲווֹ בְּאוּדְנֵיהוֹן דְיַתְבֵי קַרְתָּא דִשְׁכֶם דַהֲוָה צַיָיר בְּהוֹן דְמוּת פּוּסְלֵיהּ״ (ואת הנזמים שהיו באוזניהם של יושבי העיר שכם שהיה מצויר בהם דמות פסליהם). לכן נקראו קְדָשַׁיָא כי היה חקוק בהם ע״ז.⁠¹

ב. ״וַיִּטְמֹן״ – ״וְטַמַּר״ מיוסד על חילופי נ/ר (טמן=טמר). אבל בהערת מסורה נרשם: ״לסוראי – וְטַמַּר. לנהרדעי – וְאִטְּמַר״.⁠²

אֵלָה ואַלּוֹן

ג. אונקלוס מבחין בין אֵלָה לבין אַלּוֹן: ״תַּחַת הָאֵלָה״ – ״תְּחוֹת בּוּטְמָא״, כשם עץ יער. אבל ״תַּחַת הָאַלּוֹן״ (פסוק ח) ״בְּשִׁפּוֹלֵי מֵישְׁרָא״, כמונח טופוגרפי למקום שטוח, מישור, ועיין עוד שם.⁠³

1. וראה גם לעיל ״ויקח האיש נֶזֶם״ (בראשית כד כב) ״קְדָשָׁא״.

2. קליין, מסורה, עמ׳ 78.

3. להשוואת ת״א עם שאר התרגומים ראה ד׳ רפל, תרגום אונקלוס כפירוש התורה, תל אביב תשמ״ה, עמ׳ 171.

ויהבו ליעקב ית כל פלחנא נכריה די בידיהון וית קדשיא די באדנהון^א וטמר יתהון יעקב תחות בלוטה דסמיך לשכם^ב.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״באדנהון״) גם נוסח חילופי: ״במשמעהון״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דסמיך לשכם״) גם נוסח חילופי: ״דאית כלוקבל שכם״.

ומסרו ביד יעקב ית כל טעוות עממייא דבידיהון דדברו מן בית טעוות שכם וית קדשייא דהוו באודניהון דיתבי קרתא דשכם דהוה צייר בהון דמות פיסליה וטמר יתהום יעקב תחות בוטמא דסמיכא לקרתא דשכם.

And they delivered into Jacob's hand all the idols of the people which were in their hands which they had taken from the temple^a of Shekem, and the jewels that had been in the ears of the inhabitants of the city of Shekem, in which was portrayed the likeness of their images; and Jacob hid them under the terebinth that was near to the city of Shekem.

a. Or, "the house of idols.⁠"

וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי סְלֵיק לְצַלָּאָה בִּירוּשְׁלֵם, עֲבַר בַּהֲדֵין פְּלָטָנוֹס וַחֲמָא יָתֵיהּ חַד שִׁמְרָאי, אָמַר לֵיהּ לְהֵיכָן אַתְּ אָזֵיל, אֲמַר לֵיהּ מְסִיק מְצַלֵּי בַּהֲדָא יְרוּשָׁלַיִם, אֲמַר לֵיהּ וְלָא טַב לָךְ מְצַלֵּי בַּהֲדָא טוּרָא בְּרִיכָא וְלָא בְהַהִיא קַלְקַלְתָּא. אָמַר לוֹ אוֹמַר לָכֶם לְמָה אַתֶּם דּוֹמִים לְכֶלֶב שֶׁהָיָה לָהוּט אַחַר הַנְּבֵלָה, כָּךְ לְפִי שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים טְמוּנָה תַּחְתָּיו, דִּכְתִיב: וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, לְפִיכָךְ אַתֶּם לְהוּטִים אַחֲרָיו. אֲמָרִין דֵּין בָּעֵי מַנְסְבָהּ [פרוש מאחר שזה יודע שעבודת כוכבים טמונה שם ודאי יקחנה], וְנִתְיָעֲצוּ עָלָיו לְהָרְגוֹ, וְקָם וַעֲרַק בְּלֵילְיָא.

וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסִי סָלִיק לְצַלָּאָה בִּירוּשְׁלֵם עָבַר בַּהֲדֵין פַּלְטְנוּס וְחָמְתֵיהּ חַד שַׁמְרָאי אָמַר לֵיהּ, לְאָן אַתְּ אָזִיל, אָמַר לֵיהּ, לְמַצְלָא בְּיְרוּשְׁלֵם. אָמַר לֵיהּ, וְלָא טָב לָךְ לְמַצְלָא בַּהֲדֵין טוּרָא בְּרִיכָא וְלָא בְּבֵיתָא קַלְקַלְתָּא אָמַר לֵיהּ, אֹמַר לָכֶם לְמָה אַתֶּם דּוֹמִין, לְכֶלֶב שֶׁהוּא לָהוּט אַחַר הַנְּבֵלָה, כָּךְ לְפִי שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִין שְׁעֲבוֹדָה זָרָה טְמוּנָה תַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב לְפִיכָךְ אַתֶּם לְהוּטִין אַחֲרָיו. אָמְרִין, דֵּין בָּעֵי מִינְסְבָהּ קָם וַעֲרַק בְּלֵילְיָא.

פאעטו יעקוב ג֗מיע מעבודאת אלגרבא אלתי כאנת מעהם ואלאשנפה אלתי פי אד֗אנהם פדפנהא תחת אלבטמה אלתי בחצ֗רה נאבלס.

ונתנו ליעקב את כל אלילי הנכר שהיו עמהם ואת הנזמים אשר באוזניהם, וטמן אותם תחת האלה אשר לפני נאבלס.

תחת האלה – מין אילן סרק הוא.

עם שכם – אצל שכם.

האלה THE TEREBINTH – a kind of tree that bears no fruit.

עם שכם – means by Shechem.

ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר וגו׳ ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם – ¹טמנם שלא יכשלו בהם אחרים.

אשר עם שכם – ²זה מודיע כי היה שם המקום שכם ולא שלם. ושלם על שם יעקב שבא שלם בגופו.

1. טמנם שלא יכשלו בהם אחרים. עיין ברמב״ן עה״ת.

2. זה מודיע. עיין לעיל ל״ד כ״א.

ויתנו (ליעקב) [אל יעקב] את כל אלהי הנכר אשר בידם – של עבדים שהסתירו מבית שכם, וגם התרפים שביד רחל:

ואת הנזמים אשר באזניהם – שהי׳ בהן צורת ע״ז, מכאן שנו רבותינו המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח, לפי שהן אסורין בהנאה שנאמר כי חרם הוא (דברים ז כו):

ויטמון אותם יעקב – שלא יכשלו בהן אחרים:

תחת האלה – אילן היא ממיני ארזים:

אשר עם שכם – כלומר שזו האלה בתוך מגרשה של עיר שכם:

על כן נתנו לו הנזמים ויעקב טמנם.

באזניהם – באזני אלהי [ה]⁠נכר.

באזניהם – IN THEIR EARS – In the ears of the foreign gods.

וַיִטְמֹן – ולא הניחם על הארץ שלא יבא תקלה על ידו למי שימצאם.

אשר עם שכם – סמוך לשכם, כמו וישב יצחק עם באר לחי ראי (בראשית כ״ה:י״א).

ויטמן, he did not leave them above ground so as not to become the indirect cause of someone retrieving the items and using them in an idolatrous fashion.

אשר עם שכם, near Shechem; we have a similar construction involving the preposition עם in 25,11 וישב יצחק עם באר לחי רואי, “Yitzchok settled near the place named Beer Lachay Ro'i.

ויטמן יעקב ע״ה תחת האלה – מה שנתנו לו. טמינת איבוד מן המציאות, לא טמינת גניזה, כמו שביאר ר׳ שמואל בן חפני ז״ל¹.

ולפי שהתאימו מעשי מצות אלה על ידי האבות ע״ה למצות התורה, עם אמונתם באחדות הבורא והרחקתם את השיתוף, והעבודה והיראה והאהבה – שהן עיקרי האמונה בתורה ושורשיה – אמרו {החכמים ז״ל} בהם כי הם קיימו כל תורה כולה (עי׳ יומא כח:, קידושין פב.), לא ששמרו את השבת או אכלו מצה בפסח כמו שיעלה על הדעת². וכבר ביארתי זה ב{ספר} המספיק³.

1. קמא. שכתב בפירושיו (מהד׳ ר״א גרינבוים עמ׳ סו): ׳ואסור שנאמין כי הוא קבר אותם שלמים, ולא כל שכן תחת העץ כי הוא א׳ ממיני אשרה׳, ועוד הביא שם מד׳ התוספתא למס׳ ע״ז (ו:ב) שבביטול ע״ז צריך גם לחבלו ולאבדו. ואמנם הלשון שכתב רבנו צ״ב קצת, שאם ׳ויטמן׳ היינו שאיבדם מן המציאות, מהו ׳תחת האלה׳. ויתכן שקיצר בלשונו ור״ל שאיבדם בכתישה ויטחן עד אשר דק וכדו׳, ואח״כ קבר אפרה תחת האלה. יודגש שממדרשם ז״ל המובא בתוס׳ חולין (ו. ד״ה בראש, מובא למעלה בהערות לפסוק שלפני זה) מבואר שסברו חז״ל שבאמת לא איבדם יעקב ממציאות, וכבר נתעורר הרמב״ן כאן לבארו ע״פ ההלכה, וראה מה שהאריך בזה רמ״מ כשר בתו״ש כאן (אות כג). ויש להוסיף, שלדברי רבנו לעיל שלא מדובר בע״ז ממש אלא בתכשיטים העשויין בצורות הנעבדות, א״ש טפי, שבלא״ה אפילו לאחר שניתנה תורה כל זה לרווחא דמילתא ולא מעיקרא דדינא.

2. קמב. מעין רעיון זה שלא קיימו האבות המצוות בפועל נמצא להרמב״ם בהקדמת פיה״מ בביאור מאמרם ז״ל בברכות (ח.): ׳אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד׳, שכתב: ׳שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת, כאילו ד׳ אמות של הלכה בלבד היא התכונה הנדרשת, ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גויו. ובזמן שם ועבר ואחריו שלא היתה שם הלכה, הנוכל לומר שאין להקב״ה חלק בעולם כלל׳, ובהמשך שם ביאר שענין ׳הלכה׳ הנזכרת הוא שלימות שכלית המביאה לידי מעשה ע״ש. יש לציין שגם פשט דברי הרמב״ם בהל׳ מלכים (ט:) מורה שלא קיימו האבות כל המצוות כולן כפשוטו, אלא קיימו רק ז׳ מצוות בני נח ועוד מצוות מיוחדות שנתחדשו על ידן, וכן דקדק הרב לח״מ שם (אבל נתקשה בזה לפי תפיסתו בדברי הרמב״ם). והשוה לשון האגרת שיוחסה להרמב״ם במענה לר׳ חסדאי (אגרות הרמב״ם, מהד׳ ר״י שילת עמ׳ תרפא) שכתב: ׳ואין בזה ספק שהאבות ונח ואדם הראשון שלא שמרו כלל דברי התורה לא יהיו בני גיהנם, אלא בודאי כיון שהגיעו והשיגו מה שראוי להתקין הרי הם במעלה העליונה׳ (ועי׳ להרב גרשון אריאלי בס׳ ׳תורת המלך׳ על הרמב״ם הלכות מלכים, ירושלים תשד״ם עמ׳ רמח, שציין לאגרת זו בהקשר דברי הלח״מ הנ״ל, אבל רצה להעמיס כוונה אחרת בלשון האגרת, ונ״ל שלא ירד לסוף דעת הרמב״ם בזה).
ואמנם לא אמנע מלהעיר, שאם כי יש התאמה בעיקר הרעיון, דהיינו שאצל האבות היתה שלמותם במושכלות תופסת מקום קיום התורה, מכל מקום סגנון הדברים באגרת בוטה כמדקרות חרב, וגם מוזר שלא התייחס למאמרם של חז״ל שהאבות אכן קיימו את התורה, ולכן דברים אלו אינם יוצאים מידי חשד הזיוף המרחף על פני התשובה כולה (כמו שפקפק הר״י שילת במהד׳ שם). רק אוסיף שיתכן שנזדייף ע״פ מקורות מהימנות שאכן השתקפו מהן דעות מיימוניות אמיתיות (וראה מש״כ פרופ׳ צ׳ לנגרמן בדבר ייחוסה של איגרת זו במאמרו ׳איגרתו של הרמב״ם לר׳ חסדאי: עד חדש לנוסח והגיגים נוספים על ייחוסו לרמב״ם׳, בתוך קובץ ׳תא שמע׳ כרך ב עמ׳ 533 ואילך, וכן ראה מש״כ לעיל פר׳ בראשית א:כב בהערה, ולהלן פר׳ יתרו יט:יט בהערה).
[ובענין זה ציין הג״ר שלום שפיץ נר״ו לד׳ הראב״ע בס׳ יסוד מורא (בתחילת שער ה, במהד׳ כהן-סימון תשס״ב עמ׳ 119) שכתב: ׳המצות שהם עקרים שאינם תלויות במקום או בזמן או בדבר אחר הם הנטועות בלב [...], ואלה היו ידועות בשקול הדעת לפני תת התורה ביד משה, והם רבות, כעשרת הדברות חוץ מהשבת, והם נשנו על יד משה, ועל כאלה אמר וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי׳].

3. קמג. אינו לא בחלק המוסרי (הוצאת פלדהיים) ולא בחלק על הלכות תפילה ועוד (מהד׳ דנה), אבל ראה מש״כ לעיל פר׳ תולדות (כו:ה), ובייחוד מה שצויין שם לקטע מס׳ המספיק שנתגלה לאחרונה ופורסם ע״י פרופ׳ י׳ ינון-פנטון בכת״ע ׳דעת׳ (תשס״ג, עמ׳ 116), וככל הנראה הוא ניהו הקטע המכוון בדברי רבנו כאן. וז״ל רבנו שם: ׳ואשר למאמר החכמים באחת הדרשות שהאבות קיימו כל תרי״ג מצוות התורה, וביאורם בפ׳ ׳עם לבן גרתי׳, גרתי בגימטריה תרי״ג, הרי משמעות מאמר זה הוא שאבות בהליכותיהם הנשגבות היו משיגים כללות מטרות המצוות, שפירוטן הוא תרי״ג, עד שקיימו כאילו כל המצוות. וכמו כן הם האמינו בבריאת העולם עד שהם כאילו שמרו את השבת, והגיעו אל הקדושה במיעוט [...] המאכלים השפלים ובמשכב עד שהם כאילו אסורים מן [אותם המאכלים והעריות], וכן בשאר המצוות על אותו אופן׳ [השלמתי החסרון ע״פ הענין. בדרך אגב יש לציין, שלכאורה עולה מדבריו שמאכלות אסורות יש בהן נזק לנפש ולא רק לגוף, ולכן יש קדושה מיוחדת במניעת אכילתן, ושיטה זו קרובה יותר לשיטת הרמב״ן בטעם מאכלות אסורות, בפירושו לשמות (כב:ל) ולויקרא (יא:יג), משאר לשיטת הרמב״ם במו״נ (ג:מח) ע״ש. ועמש״כ רבנו בפר׳ משפטים (שמות כב:ל) ומש״כ בהערות שם].
יש ענין רב להשוות שיטת רבנו זאת עם הנאמר במאמרו על האגדות, וכבר רמזתי ע״ז לעיל בפר׳ בראשית (על מש״כ רבנו בהערתו בענין המלאכים בסוף פרק א). וכן השוה מה שהבאתי מדברי רס״ג לעיל פר׳ תולדות (כו:ה) שאין לידע אם קיימו האבות כל המצוות, וראה גם מש״כ רבנו להלן פר׳ משפטים (כד:יב) שרק מי שלא יקשה על דמיונו דברים הנמנעים יקח על פשטו מאמר חז״ל המורה כי המשנה והתלמוד היו קיימים כבר לפני מתן תורה. בהקשר זה יש לציין למה שכתב הר״מ חאגיז בס׳ ׳משנת חכמים׳ (סי׳ שלב-שלג, בהוצאת פלדהיים תשס״ט עמ׳ רצה), שעם שמסכים שם שהוא ׳טעות ושטות מפורסם׳ מה שיש הסוברים ׳שאנו מאמינים דבר שאינו, שהתלמוד כמו שהוא מסודר אצלנו היה אצל אברהם אבינו׳, בכל זאת מצהיר שם שאין זה מונעו מלקבל כפשוטו מאמרם ז״ל שקיים אברהם אבינו כל התורה אפילו עירוב תבשילין ע״ש.
יש לציין שבס׳ ׳נפש החיים׳ למוהר״ח מוואלאז׳ין ביאר ענין ׳קיימו האבות כל התורה׳ בדרכו הקבלית בדומה לדברי רבנו בדרכו העיונית, וז״ל שם (שער ג׳ פ״ז): ׳ואף שאמרו רז״ל האבות קיימו כל התורה, וכן אמרו בויקרא רבה פ״ב מלמד שלמד נח תורה, לא שהיו מצווים ועושים והיה להם ההלכה והדין כך, אלא כמו שכתבתי לעיל סוף שער א׳ שהמה קיימו את התורה מחמת שהשיגו בנפלאות השגתם תקוני העולמות וסדרי הכחות העליונים אשר יתקנו בכל מצוה ומצוה, אבל היה גם כן הרשות נתונה להם לעבדו גם במעשים וענינים אחרים לבד המצות, ואף גם לעבור על איזה מצוה שלא כתורה, כפי שראו והשיגו שזה הענין והמעשה הפרטית הוא נצרך אז לתיקון העולמות (ועיין מזה בסוף ספר האמונות לרבי שם טוב, וכן הביא שם כן בשם רבינו חושיאל גאון ז״ל, רק שקיצר מאד בענין כדרכם בקודש של כל הראשונים ז״ל שהעלימו והסתירו מאד כל הענינים)׳, וראה גם מה שנמסר בשמו בס׳ כתר ראש (אות קלב, במהד׳ ירושלים תשע״ב עמ׳ צ-צא). לדבריו עולה שע״פ רוב אכן קיימו המצוות בפועל, אבל רק לתועלת הנמשכת מהן בעולמות העליונות, ולכן לא תמיד קיימו המצוות כפשוטן. והשוה ביאורו עם ביאור הרשב״א בתשובותיו (ח״א סי׳ צד), וראה מש״כ בהערה להלן פר׳ וישב (לח:יג-יד) בענין מצוות יבום.

אשר באזניהם – של אלהי הנכר.⁠¹

1. שאוב מר״י בכור שור.

אשר באזניהם, "which were in the ears of those idols.⁠"

ויטמון אותם יעקב – עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים, אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים (בבלי ע״ז מ״ג:).

והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהגוי מבטל עבודה זרה בעל כרחו (בבלי ע״ז מ״ג.) והנה היא מותרת להם, אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויין לעבוד את^א השם ולהקריב לפניו קרבן, כאשר צוה להם בטבילה וחילוף הבגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע.⁠¹

1. השוו ללשון הפסוק בדברים כ״א:ד׳.

א. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״את״.

AND JACOB HID THEM. An idol and the things that pertain to it are not in the category of objects that require burial and for which burial suffices, but instead they are to be crumbled up and scattered to the wind or thrown into the sea.⁠¹ It appears to me that the sons of Jacob did not take the idols and the things that pertain to them from Shechem until they had been nullified and had thus become permissible to them, for a heathen can nullify an idol against its worshipper's will,⁠² thus making it permissible to them. Jacob, however, for the sake of the purity of holy things, commanded that they remove it so that they should be fit to worship G-d and sacrifice before Him, just as He had commanded them concerning immersion and the changing of garments.⁠³ Burial was thus sufficient for the idols, and therefore he hid them under the terebinth in a location which will neither be tilled nor sown.

1. Abodah Zarah 43b. And if so, why did Jacob bury the idols when they should have been destroyed?

2. Ibid., 52b.

3. (2) here.

ויטמון אותם – דין תורה באבוד ע״ג אינו בקבורה, אלא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כשם שעשה משה במעשה העגל, הוא שכתוב (שמות ל״ב) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, אבל זה יורה כי מותרת היתה וכיון שנתבטלה הותרה כמו שאמרנו, ולפיכך די בקבורה. או יש לפרש כי אפילו היתה ע״ג ממש שהיא אסורה בהנאה לא היה בידו להוליכה לים המלח כי בדרך היה וא״א לו זה, וגם לא היה יכול לשורפה פן יתעכב בזה ויתאספו עליו העמים אשר סביבותיו, לכך הוצרך לטמון אותם כי הוא הקל שבידו.

ויטמון אותם יעקב, "Yaakov buried them, etc.⁠" The Biblical requirement of disposing of idolatrous objects prescribes not burial but scattering to the winds or throwing such items into the sea. Moses did so when he scattered the dust of the golden calf as we know from Exodus 32,20 "he ground it until it was quite fine particles (of dust) and then he sprinkled it on the face of the water.⁠" The fact that Yaakov contented himself with a lesser degree of destruction of these one time idols proves that actually they were no longer forbidden from a Biblical point of view.
Another way of explaining this episode is that even assuming that these artifacts had still retained their status as idolatrous and therefore forbidden objects, the fact that he could not destroy them by throwing them into the Dead Sea, made Yaakov do the next best thing, i.e. to bury them. He was also unable to burn these artifacts so that he would not be unduly delayed giving the people around Shechem a chance to organize themselves against him. Under the circumstances, he did the best he could in order to dispose of them and buried them.

ויטמון אותם תחת האלה – מדרש. דזאת ע״ז היתה לה דמות יונה והיינו דאמרי׳ דמות יונה מצאו להם הכותים בראש הר גריזים ועבדוה.

ויטמון אותם וגו׳ – מדרש זו ע״ז דמות יונה והיינו דאמרינן בריש מסכת חולין דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים והיו עובדין אותה.

ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם, "Yaakov hid them (the alien deities and jewelry) beneath the oak tree near Sh'chem.⁠" According to B'reshit Rabbah 81,3, the deities were images or three-dimensional replicas of pigeons which were found later on Mount Gerizim where people worshipped them.⁠¹

1. [Seeing that that mountain is near Sh'chem, it sounds very plausible. Ed.]

ויטמן אותם – ומה שלא ביער כדי להראות שלא קיימו תנאם שהתנו שלא לעבוד ע״ז. והרמב״ן כתב שלא לקחו ע״ז ולא משמשי׳ שאותם טעונים לפזר לרוח ולהטיל לים שכל מה שלקחו כבר בטלום מעשה שכם ע״י כפי׳ שכפו אותם וגוי מבטל ע״ז בע״כ והיתה מותרת להם אלא שיעקב צוה להסיר אותם לטהרת הקדש שיהיו ראוין לעבוד השם ית׳ ולהקריב לפניו קרבן והי׳ די להם לקבור ולכך טמן אותם תחת האלה מקום שלא יעבד בו ולא יזרע:

ויטמן אותם, "he buried them there.⁠" The reason that he did not burn these idols [which would have eradicated them, Ed.] was to demonstrate to the Canaanite population that they had violated the covenant God made with Noach after the deluge not to practice idolatry.

Nachmanides writes that the entourage of Yaakov had not taken as loot or for any other reason, any idolatrous images, nor any chattels that had been used in idolatry so that these would have had to be destroyed utterly. They had not taken anything from Shechem until these items had first completely lost their erstwhile function as objects prohibited because of their having been used in the context of idolatry. When an idolater destroys his deities even under the influence of superior force, i.e. unwillingly, the fact that he destroyed it is sufficient to deprive them of any halachic restriction on account of their former use. What Yaakov did was to enable these chattels that had once served idols to qualify for sacred use on the altar. In order to achieve such status they first had to be interred. Only after these preparations had been made, could he and his family proceed to Beyt El.

ואת הנזמים אשר באזניהם – היכן אמר להם כן להסירם. נ״ל שאמר והחליפו שמלותיכם כי נזמים תכשיטי אשה, וכתיב (דברים כ״ב ה׳) לא ילבש וכו׳.

ויטמון אותם יעקב תחת האלה – תימה היה לו לפרר ולזרות לרוח או למים כדין ע״ז כדאיתא בפרק כל הצלמים (ע״ז מ״ג ב׳) ולמה טמנם, אלא י״ל כי היו סבורים שאם ירדפו אחריהם מלכים אחרים ויאמרו כבר קבלו עליהם מלעבוד ע״ז ואתם למה הרגתם אותם, נאמר להם על שלא קיימו תנאים, והמופת של בטלום, וכשם שלא קיימו תנאים בע״ז, כך לא קיימו תנאים על מחילה ברצונם אבל נתחרטו אחר כך, א״כ מן הדין היה כשהרגנום.

ואת הנזמים אשר באזניהם – הכנוי לבני יעקב ונשיהם.⁠¹ ובספר טירת כסף אבאר זה.⁠²

1. הכינוי המוסב ׳הם׳ במלה ׳אזניהם׳ הוא לבני יעקב ונשיהם, כלומר, הנזמים היו באזני בני יעקב ונשיהם ולא באזני אלהי הנכר.

2. טירת כסף, עמ׳ 120: ״והוסיף פירוש באמרו ואת הנזמים אשר באזניהם, ואם לא נזכר ששאל זה מהם״.

והם נתנו ליעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם, ואת הנזמים אשר באזניהם שהיו מוכנים לעשות מהם אלילים — או אולי היו מתשמישי עבודה זרה — והנה קבר אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם, כדי שלא יהנה מעבודה זרה כלל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

והנה הבנים בניו שמעו לקול אביהם ויתנו אל יעקב וכו׳ ויטמון אותם וכו׳. כי הכל טעון גניזה. אמנם המדות היוצאות מהשווי אין ראוי להוציאם מהטמנתם כי אם בשעת הצורך ועל דבר כבוד שמים כיום הזה.

האלה מין אילן סרק. ותרגומו בוטמא ויונתן תרגם כאלה וכאלון בלטא בלוטין ופי׳ הרד״ק ז״ל שהוא הנקרא בערבי בלוט ובלעז גלנש:

עם שכם אצל שכם. פי׳ סמוך לה לא עמה כי אין לשון עם נופל על דברים שהאח׳ תוך האח׳ ולכן האלה אם הי׳ בתוך שכם או סמוך לה יחוייב שיהי׳ פירוש עם שכם אצל שכם בהכרח לא עמה:

וזכר הכתוב מצדקת כל בית יעקב שכלם נתנו בידו את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם שהיו תשמישי עבודה זרה וכדי שלא יהנו עוד מהם טמן אותם יעקב בסתר תחת האלה אשר עם שכם ומשם יצאו ושם נשארו ולא נדבק בידם מאומה מן החרם והשקוץ ההוא.

ויטמן אותם יעקב – ולא אבדם מפני שהיו כבר מבוטלים ומותרין בהנאה.

ויטמון אותם יעקב, he buried them instead of destroying them. Seeing that they no longer had the halachic status of being idolatrous artifacts they did not need to be destroyed

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

עם שכם אצל שכם. דלא שייך לומר ״עם״ כמשמעו שהוא בא על שני דברים שהם זה עם זה, כי העיר היא עיקר והאלה אצלה:

מין אילן סרק. ר״ל שאין עושה פירות. סרק פירוש ריק מן הפירות: יעקב לא רצה לעכב שיוליך אותם לים המלח כי רצה למהר לקיים נדרו ע״כ נתחכם לטומנם בעפר וכדי שלא ירגיש איזה אדם לאחר זמן שיש כאן חפירה לפיכך טמנה תחת אילן סרק. [נחלת יעקב]:

A kind of non-fruit bearing tree. I.e., it does not produce fruits. סרק means רֵק (empty) of fruit. Yaakov did not want the delay of bringing the idols to the Dead Sea, [the normal way to dispose of such objects,] because he was hurrying to fulfill his vow. So he innovated [a quicker method] and buried them in the ground. And he buried them under a non-fruit bearing tree, [where people do not go,] so no one will notice later that the ground had been dug up. (Nachalas Yaakov)

ואת הנזמים אשר באזניהם – הכנוי¹ לדעתי שב על אלהי הנכר, שמלבד שנתנו לו פסילי עץ ואבן שהיו בידם אלא גם נזמי הזהב שהיו באזניהם של הפסילים² נתנו ג״כ ליעקב שהם משמשי עבודה זרה ואסורין, וכאמרו ״לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך״.⁠³ אבל תרגום יונתן פירש ״ומסרו ביד יעקב ית כל טעות עממיא דבידיהון, דדברו מן טעוות שכם, וית קדשיא דהוו באודניהון דיתבי קרתא דשכם דהוה צייר בהון דמות פוסליה וטמר יתהון יעקב תחות בוטמא דסמיכא לקרתא דשכם״. ואפשר לפרש שהטף והנשים ששבו, שהיו עם אנשי יעקב, הם שהיו נושאים נזמים כאלו ועליהן ישוב מאמר ״אשר באזניהם״.

1. אותיות ״הם״ בסוף מלת ״אזניהם״, אזניהם של מי?

2. כן פירש החזקוני.

3. דברים ז, כה.

ואת הנזמים אשר באזניהם – פרט הנזמים אחר שזכר חילוף כל שמלותיהם, לפי שחילוף השמלות לא היה רק לנקיות ולא משום ע״ז, לכן לא הוצרכו לתתם ליעקב לטמנם, והיה די להחליפם וללבוש אחרים נקיים, אבל הנזמים היה מצוייר בהם ע״ז כדברי יונתן ב״ע, והם בכלל הסירו את אלהי הנכר לענין האיסור, אבל הם בכלל הבגדים לפי שהם תכשיטים, לכך פרטם הכתוב שנתנו אליו הנזמים לטמנם עם יתר הע״ז:

עם שכם – אצל שכם:

הנזמים – תרגם יונתן בן עוזיאל קדשייא דהוו באודניהון דיתבי קרתא דשכם דהוו צייר בהון דמות, והוא תוספת דברים על לשון המקרא, ויותר נראה כמו שכתוב במ״ב שהוא שב על אלהי הנכר, כלומר הנזמים אשר באזניהם של אלהי הנכר, שבימים הקדמונים היו הנזמים תמיד מוכנים לתכשיטי אלילים, כי העגל נעשה מנזמים, וכן אפוד גדעון.

ויטמן אותם יעקב – כתב הרמב״ן אליל ומשמשי׳ אינם מן הנקברים אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו אליל ומשמשי׳ משכם עד שנתבטלה והותרה להם שהארמי מבטל אליל בע״כ והנה היא מותרת להם, אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקודש שיהיו ראוים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן כאשר צוה להם בטבילה וחלוף בגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע, ע״כ (והרב מהרש״ל נתקשה בזה ומתרץ כדברים האלה, ולא הזכיר שכבר קדמו הרמב״ן, עיין בצדה לדרך מה שהתעורר על המרש״ל בזה) והרב״ח אמר אפילו היתה אליל ממש שאסורה בהנאה לא היה בידו להוליך לים המלח כי בדרך היה ואי אפשר לו זה, וגם לא היה יכול לשרפה פן יתעכב בזה ויתאספו עליו העמים אשר סביבותיו, לכן הוצרך לטמון אותם כי הוא הקל שבידו ע״כ, ולא ידעתי למה לא התעוררו על תלמוד ערוך (פרק ר׳ ישמעאל נ״ב א׳) מניין לאליל ש״י שטעונה גניזה, שנאמר ושם בסתר, ועוד שם מה מזבח טעון גניזה אף אליל טעון גניזה, פירש״י, דכשהיא שלמה גניזה בקרקע. עיין שם תוספת ד״ה מה מזבח, וכן הרמב״ם (פ״ח מעכו״ם ה״ט) כ׳ אליל של ישראל וגו׳ אסורה בהנאה לעולם וטעונה גניזה, (וע״ש בכ״מ שכתב ואיני יודע גניזה זו למה ה״ל לשרפה או לאבדה והניח בצ״ע) ומצאתי בספר תורת חיים שם פרק ר׳ ישמעאל שמחלק, באליל של כותי צריך שחיקה ובשל ישראל די בגניזה, ע״ש. ואין דבריו נראין מדהביא ר׳ יוסי ראי׳ לדבריו מעגל וממפלצת, דהוו של ישראל, עתוס׳ שם מ״ח ב׳ ד״ה התם הרי דאף בשל ישראל איירי ר׳ יוסי. וכמדומה לי דמטיל לים המלח דלשיטת הפוסקים הוא בעיני׳ ולא בעי שחיקה, כיון דאין אנשים מצויים שם כבשאר נהרות, א״כ הוא בעצמו הגניזה דקאמר תלמודא, ויעקב שטמן תחת האלה שהוא לרמב״ן מקום שלא יעבד ולא יזרע, הוא בעצמו הגניזה, ותו לא צרכינן למימר שבטלה תחילה ע״י אחרים, וכדין תורה עבד יעקב לטמנם ולגנזם במקום דלא אתו לאתהנוי׳ מני׳ ומצאתי להרב בעל פני יהושע סוכה (ל״א ב׳ ד״ה) באשרה דמשה, שכתב כדברי, והנאני.

ואת הנזמים – הקדמונים היו נוהגים נזמים לשם ע״ז, כמו שהעיד Augustinus {אוגוסטינוס} על אנשי אפריקא שבימיו:

‪Execranda autem superstitio ligaturarum, in quibus etiam in aures virorum in summis ex una parte auriculis suspensae deputantur, non ad placendum hominibus, sed ad serviendum daemonibus adhibetur.

ואת הנזמים – הקשר שבין הנזמים לעבודה זרה אינו ברור, והעובדה שגם עגל הזהב וגם אפוד גדעון נעשו שניהם מנזמים מוסיפה מעט מאד להבנת העניין. יתכן שצורות של אלילים היו חרוטים על הנזמים שנבזזו משכם. ראוי לציין שאונקלוס מתרגם נזמים: ״קדשיא״.

ויתנו אל יעקב – הע״ז ותכשיטין שהן הנזמים, שכלם אסורים בהנאה, ולכן טמן אותם תחת האלה.

THEY GAVE TO YAQOV. Since it is forbidden to derive any benefit from objects of idol worship, even if they are precious — such as the rings in their ears — he concealed them under the oak.

את כל¹ אלהי הנכר: הוסיפו על ציווי יעקב ומסרו כל אלהי הנכר אפילו אותם שבטלו² קודם שבא לידם³, ומשום הכי מסיים ״אשר בידם״⁴ – דאחר שבטלו כבר רשאים היו לאוחזם בידם, ומ״מ מסרו.

והוסיפו עוד ״ואת הנזמים״ וגו׳ – המה תשמישי עבודה זרה שאפשר לבטל גם עתה⁵, מ״מ הכל מסרו ליעקב, שלא יראה ולא ימצא זכר עבודה זרה באותו מעמד.

ויטמן וגו׳⁶: אותם שכבר נתבטלו ומותרים בהנאה⁷ משום הכי לא שרפם⁸ ולא קברם אלא טמנם⁹, כדי לחזור וליטלם כשיצאו מבית אל.

1. ״כל״ – ריבוי, כאשר יעקב אמר רק ״אלהי הנכר״.

2. בעליהם (הגוים).

3. שמעיקר הדין הם מבוטלים ואין להם דין ע״ז, וכפי שהובא ברמב״ן (עיין הערה 25) ובספורנו (עיין דברי רבינו פסוק ב׳).

4. לעומת ציווי יעקב (בפסוק ב׳) ״אשר בתוככם״. אך עיי״ש ברבינו, וקצ״ע.

5. כפי שביאר רבינו בפסוק ב׳, שתשמישי ע״ז ניתן לבטל ע״י הגוי גם אחרי שהגיעו לרשות ישראל. (אך עיין בחזקוני כאן שפירש ״ואת הנזמים אשר באזניהם״ – של אלהי הנכר, וכן פירש ב׳הכתב והקבלה׳. ולפי״ז מדובר על ע״ז ממש), ועיין במשך חכמה.

6. רק טמנם, ולא שרפם.

7. אלו שהוזכרו בפסוקנו שהוגדרו ״בידם״, כלומר, שבטלו כבר, או הנזמים שניתן גם עתה לבטל. אבל אותם אלהי הנכר ״אשר בתוככם״ שהיו בקרב העבדים והשפחות שלקחו בשבי (כפי שביאר רבינו בפסוק ב׳) ושלא הספיקו הגוים לבטלם קודם שהגיעו לידיהם של יעקב וביתו, אכן לא יכול היה לטומנם, אלא היה צריך לשורפם או לפרר ולזרות ברוח או להטיל לים, וכפי שכתב הרמב״ן.

8. כך ברמב״ן.

9. הרמב״ן בפסוקנו פירש ש״ויטמון״ הכוונה קבורה, אך לרבינו אין זו אפילו קבורה אלא לשון שמירה. וכך מוכח מהאונקלוס שתרגם ״וטמר יתהון יעקב״, לשון שמירה לא לשון קבורה.

ואת⁠־הנזמים – מסתבר שנזמים אלה היו בצורת פסילים, שלהם סגדו. ואולי רומז ״אשר בידם״, שגם התכשיטים שבידיהם היו לעתים בצורת פסילים.

האלה – כמו אלון (אל״ף צרויה) — Terebinthe, השווה לעיל י״ב:ו׳, ולעומת זו אלה (באל״ף פתוחה) המוזכרת ביהושע כ״ד:כ״ו — Eiche, כמו אלון; השווה ישעיהו ו׳:י״ג, הושע ד׳:י״ג. ״האלה״ בה״א הידיעה רומזת לעץ מסויים (שאולי זה שסגדו לו) בקרבת שכם.

ויסעו – הנושא הוא יעקב ואלה אשר עמו, כמו להלן פסוק טז.

חתת אלהים – הרי זה פחד על⁠־טבעי.

ולא רדפו – מניח כי חששו של יעקב, שיושבי הארץ ירצו לנקום מותם של בני שכם,⁠¹ אמנם נתגשם, וכי רק חתת אלהים זו מנעה בעדם לרדוף אחר בית יעקב. אמנם אין הכתוב מזכיר פעולה כזאת. אך לפי רש״י ד״ה בחרבי ובקשתי להלן מח, כב² אכן כבר עמדו יעקב ובניו במלחמה כזאת עם הכנעני, ואפשר שהדבר אירע בדרך לשילה; השווה דברינו להלן מ״ט:י׳,⁠³ אלא שמטעם בלתי ידוע לא מסרה לנו התורה על כך, ובוודאי נרשמו הדברים בספר מלחמות ה׳ ואליהם התייחס יעקב בדבריו להלן מח כב.

1. לעיל ל״ד:ל׳.

2. על פי בראשית רבה פ״א:ד׳ (המ׳).

3. {עיין במאמר על בראשית מ״ט:י׳ שצורף לפירוש. בנדפס (לפני שהודפס מאמר זה), כתב המתרגם: ״לא הגיעו לידנו (המ׳)״}

ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם – פירוש באזני אלהי הנכר דהוה תכשיטי ע״ז ואסורים להדיוט בהנאה ולפ״ז נראה דהך אשר בידם קאי ג״כ על הע״ז והוא עפ״י מה ששנינו כל הצלמים אסורים כו׳ רשב״ג אומר אף כל שיש בידו כל דבר. וזה שאמר את כל אלהי הנכר. מה המה אלהי הנכר אשר בידם כרשב״ג דמי שיש בידו כל דבר ואת הנזמים אשר באזני אלהי הנכר. או אפשר דהנה ע״ז של עו״ג עד שלא באו ליד ישראל מצי גוי לבטלינהו ומשבא אינו מבטל. ולכן אמר אשר בידם דכיון שבאו לידם תו לא מהני להו בטול ודו״ק. אולם לשיטת הרמב״ן הוא דרבנן ומה״ת מצי לבטלינהו צ״ל דקיים מצות דרבנן. ועיין מש״כ הרמב״ן בפירושו כאן דברי נועם.

ויטמן אתם יעקב – ירושלמי ע״ז פ״ה ה״ד ר׳ ישמעאל ב״ר יוסי דלית אתון סגדין להדין טורא אלא לצלמוי דתותיה דכתיב ויטמון יעקב כו׳. ובזה מבואר המקרא במלכים ב׳ י״ז עד היום הזה כו׳ וכמצוה אשר צוה ה׳ את בני יעקב אשר שם שמו ישראל. דהכוונה דבשעה ששם שמו ישראל אז הטמין הע״ז תחת האלה עם שכם ועובדים לע״ז זו שתחת ההר. וכזה דריש במד״ר פ׳ וישלח על קרא דגוי וקהל גוים. את הקרא דגבי אליהו שתים עשרה אבנים כו׳ אשר היה כו׳ ישראל יהיה שמך יעו״ש ודו״ק.

ובהך קראי דמלכים יש לבאר עוד שם. ויצום לאמר לא תיראו אלהים אחרים ולא תשתחוו כו׳ כו׳ ואת החוקים כו׳ והמצוה אשר כתב לכם תשמרון כו׳ ולא תיראו אלהים אחרים. והברית אשר כרתי אתכם לא תשכחו ולא תיראו אלהים אחרים דמה שכפל ושלש לא תיראו וכו׳ בענין זה. נראה דרמז על הנך שלשה דברים דחשיב במשנה פרק ה׳ מיתות זה המקבלו עליו לאלוה ואומר לו אלי אתה. דעל זה נסקל כעל זביחה והשתחוואה, וזה לא תיראו הראשון. והמגפפו והמנשקו ומרחיצו הוא אינו במלקות דהוי לאו שבכללות לכן כתוב והמצוה כו׳ תשמרון ולא תיראו אלהים אחרים. ועל הנודר בשמו ונשבע בשמו זה בל״ת ויש בו מלקות כפסק רבינו ע״ז אמר ואת בריתי כו׳ ולא תיראו א״א בפעם הג׳ וחלקן מפני שהן עונשין חלוקין ודו״ק.

והנה על הנודר בשם עו״ג דמצוה לנדור ולשבע בשם השי״ת כמו שאמר ובשמו תשבע לכן כתוב כי אם את ה׳ אלוהיכם תיראו ועל עבודות שחייבין עליו מיתה שהן בפנים כתוב כ״א את ה׳ בכח גדול כו׳ שהוציאן ממצרים לעבדו במדבר לכן כתב אותו תיראו ולו תשתחוו ולו תזבחו אבל בשאר עבודות של כבוד כמו מלביש ומנעיל וסך ומנשק שהן אינן בפנים ואינן שייכים להשם יתברך בלתי מושג בחוש ובלתי נראה רק למשמשיו כמו כיבד ורבץ בפני הארון (סוף ברכות) [ולכן לא חייבה התורה מיתה רק אצל השתחוואה אינו [חיוב] בגוף הנעבד שצריך שיהא מוחש רק מכניע עצמו לפני מי שממליך עליו וכי מתכוון לשמים הרי לבו לשמים אף דסגיד לאנדרטא] לכן לא כתב כ״א ה׳ אלהים תיראו ודו״ק כי זה אמת בס״ד.

ויטמן אותם וגו׳ – רבי ישמעאל ב״ר יוסי אזיל להדין נפולא, אתון כותאי לגבי׳, אמר להון, לית אתון סגדין לטורא אלא לצלמא דתחותי׳, דכתיב ויטמן אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם.⁠¹ (ירושלמי ע״ז פ״ה ה״ד)

1. פרשו המפרשים נפולא הוא הר, ואינו מבואר מניין הי׳ ר׳ ישמעאל יודע את ההר שתחתיו טמן יעקב את הע״ז, אבל האמת נראה ע״פ המבואר במ״ר פ׳ מסעי ופ׳ עקב דבלשון כותים היתה נקראת עיר שכם בשם נפולי, ולפי״ז הדברים מאירים, שראה אותם משתחוים לההר שבשכם ואמר להם שמשתחוים הם להצלם שמתחת לארץ שם, והוא ע״פ הכתוב כאן ויטמון אותם תחת האלה אשר בשכם. ועיין תוס׳ זבחים קי״ג א׳ הביאו זה הירושלמי בשנוי לשון.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון