ויאמרו אליו – שד״ל בביאורו על ישעיה ל״ז:ג׳ מעיר שבתחלה מגיד שאמרו לנביא ואח״כ בפסוק ה׳ מספר שבאו אצלו, ומפרש ויאמרו היה במחשבתם לאמר לו, אך הוא מיד בבואם לפניו אמר להם כה תאמרון אל אדניכם (ו׳), והביא מקראות הרבה (עד״מ כי עתה שלחתי את ידי, וארא, שענינו היה ראוי שאשלח) לדוגמא, אך נ״ל שויאמרו אליו כאן רוצה לומר שאמרו בודאי שאל״כ לא היה טורח לכתוב מה שחשבו לאמר לו מלה במלה, והערת שד״ל נכונה, רק כונת הכותב היא שלא הוצרך ישעיה לשאת תפלה ולהמתין חזון מה׳, רק תכף שבאו ודברו אמר להם כה תאמרון וגו׳.

יום צרה – כלל.

ותוכחה – יום עונש האל עלינו.

ונאצה – שדבר רבשקה נגד האל, כלו׳ בצרה גדולה אנחנו מחמת חרון האל עלינו, ומחמת ששמענו באזנינו אויב מנאץ שמו.

משבר – כל יציאה בכח תקרא בלשון שבירה (וכן יפרוץ, שמות; מה פרצת עליך פרץ, וישב), וכן בלשון רומי prorumpere, erumpere; ומשבר שם הפעולה כמו מספד ורוצה לומר הגיעו לשעת שבירה ויציאה בכח מן הבטן, שד״ל, ודומה לו פירש גם פֿיליפפזאן.

אולי ישמע... והוכיח – ישמע וישפוט, ע״ד ירא ה׳ עליכם וישפוט (מפי רד״ק ומתרגום יהונתן).

נערי – לשון לעג, שד״ל.

רוח – אחרת ממה שעתה עמו.

ושב לארצו – ולא הגיד למלאכי חזקיהו כלום ממפלת חיל סנחריב בלילה אחד, אולי אף על פי שכבר נבא (ישעיהו ל״א:ח׳) ונפל אשור בחרב לא איש, לא ידע ישעיה מקודם פרטי המאורע איך ומתי יהיה, וה׳ העלימם ממנו ומישראל להגדיל הנס כדי ששומעיו תצלנה אזניהם.

כי נסע מלכיש – לא הוגד לנו אם כבשה אם לא, ולי נראה שכבשה מאחר שנסע משם, ושד״ל סבר בהפך, שחשב שנוח לו לכבוש לבנה מלכבוש לכיש.

גוזן – מקום בארם נהרים הצפונית, ועכשו נקרא בשם Kauschan.

חרן – היא הנזכרת בספר בראשית.

רצף – עיר בארץ Palmyrene.

עדן – מקום באשור נזכר ג״כ ביחזקאל כ״ז:כ״ג (שד״ל בשם מפרשים שונים).

בתלאשר – ובישעיה כתוב חסר אל״ף, ושד״ל כתב עליו ״לא נודע לנו״ ופֿיליפפזאן כתב שהוא אלסר הנזכר בפרשת לך לך שמלך שלו היה אריוך, וכן תרגם יונתן שם מלכא דתלסר, ולענין חילוף האל״ף בת״ו עיין מה שכתבתי על ותחס עליך (שמואל א׳ כ״ד:י״א).

מלך – אליל, ופירשתיו למעלה י״ח:ל״ד.

הספרים – כדברי שד״ל, שני העתקות מאגרת אחת, שאם יאבד העתק אחד ישאר האחר.

ויקראם – ובישעיה ויקראהו והוא הנכון, לפי שלא קרא כי אם העתק אחד, והכנוי לפעל השלישי כתוב גם כאן לשון יחיד, ויפרשהו.

ישב הכרובים – שהשגחתך עלינו נראית בשכון עננך בין כרובי הארון.

ונתנו וגו׳ – שד״ל כתב שכן עשו רק לאלילי הערים שהיו מתחזקות נגדם בבטחונן על אלהיהן, והשערתו נכונה, שלא היו רגילים הגוים עובדי עבודה זרה לבזות אלהי שאר העמים, וגם הכותים בשומרון היו עובדים אליליהם כמנהגם הראשון.

בזה – הראוי בָֽזָה מלעיל עבר משרש בוז כמו לעגה והניעה שאחריו שהם זמן עבר, רד״ק.

בתולת בת ציון – בת כנוי לאומה, ובתולה הוא שם כבוד לה מאחר שקראה בת, ואין הכוונה אומה שלא נכבשה שכן מצאנו בתולת בת בבל (ישעיהו מ״ז:ח׳), והיא היתה תחלה תחת יד אשור (מוה״רר יצחק פארדו, תלמידו של שד״ל).

אחריך ראש הניעה – הנעת הראש היא (כדברי שד״ל) להודיע צערנו בצרת חבירנו, וכאן (ובאיזה מקום אחר) הוא ללעג שמראים עצמם כאילו חומלים עליו.

את מי חרפת וגו׳ – את מי חשבת לחרף, שד״ל, ונראה לי שיש לפרשו ג״כ לשון קריאה, ידעת את מי חרפת וגדפת ביד מלאכיך? הלא אדני חרפת! ע״ד אתה וכל עדתך הנעדים... על ה׳! עליו אתם נועדים ולא עלינו (פרשת קרח).

ירכתי לבנון – משל למקום גבוה ונשגב, שד״ל, ונוכל לפרשו כמשמעו ג״כ, שירד מן הלבנון לא״י וכבש רוב עריה וכרת מעצי הלבנון להשחית או לעשות מלון לו ולחיילותיו או לעשות מהם סוללות להפיל החומות.

מלון קצו – באתי ללון בראשו הגבוה שהוא קצו ותכליתו, שד״ל; וזה יתכן לישעיה שכתוב מרום ברי״ש שהגיע עד ראש ההר, רק כאן שכתוב מלון, למה יתעכב ללון בראש ההר המכוסה שלג כ״כ שמזה שמו לבנון? א״כ יש לבחור בפירוש שני של שד״ל שקצו הוא מלשון קיץ וחסרה היו״ד והראוי קֵצו, במלון הקיץ בין עצי היער היותר נחמדים שזה לשון כרמל, מקום נחמד ונעים (ישעיהו י׳:י״ח, י״ו:י׳, ל״ב:ט״ו), ודעת המנקד שנקד הו״וין שוא היא שאלה דברי סנחריב טרם בואו, כלו׳ תכף כשאעלה אכרות וגו׳ וכן בפסוק שאחריו.

קרתי – ירדתי מירכתי ההר כנחל שוטף המקיר ממקורו.

מים זרים – כבשתי ארץ לא לי.

כל יאורי מצור – אלו הייתי מהלך עם חיילותי הרבות לאין מספר בתוך יאורי מצרים הייתי מחריב אותם, גוזמא ע״ד אם יספק עפר שמרון (מלכים א׳ כ׳:י׳), ודעת סנחריב היתה ג״כ לכבוש את ארץ מצרים לפי שחשד במלכה שקשר עליו עם חזקיהו (למעלה י״ח:כ״א).

הלא שמעת – מליצת השיר, היית יכול לשמוע, שד״ל, ואולי ג״כ שמעו שרי צבאו מיושבי ערי יהודה שכבשו שהצדיקו דין האל עליהם והגיד להם שכבר נגזרה עליהם גזרה זו בחטאותם.

עתה וגו׳ – היה ראוי לנקד ולהטעים עת֤ה הביאת֙יה֙ ות֔הי, ע״ד הנה באה ונהיתה (יחזקאל ל״ט:ח׳), שד״ל.

גלים נצים – גלי חרבות ואבנים מנופצות.

ושבתך וגו׳ – ע״ד אתה ידעת שבתי וקומי (תהלים קל״ט) שד״ל.

התרגזך – כעסך, ושרש רגז מורה תנועה כמו ולא ירגז עוד (שמואל ב׳ ז׳:י׳), תנועת הגוף או תנועת הנפש.

ושאננך – ושאונך, נו״ן במקום ו״ו, קול שאון שאתה מרים והראיה עלה שאחריו.

ושמתי וגו׳ – כבהמה הממאנת לשמוע בקול אדוניה וללכת אל אשר הוא יחפץ.

וזה לך האות וגו׳ – על פסוק וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות) יש מי שפירש זה שתראה כי אני עמך ואתה מצליח יהיה לך האות, ויש מי שפירש זה שאתה רואה הסנה בוער באש ועכ״ז איננו אוכל יהיה לך האות, ורש״י בחר לו דרך אחרת, וסברתם נכונה, לפי שלא יתכן שהאל יתברך שמו יתן למשה להבטיחו על יציאת מצרים אות במתן תורה שיהיה אחריה כמשלוש חדשים; מ״מ נ״ל שהצעת הפסוק הזה ומהלך מליו יורה עכ״פ שהכל ענין אחד ואין להפריד בין בהוציאך לתחלת הפסוק, לכן הואלתי לפרש שתיבת אות, לא תורה בכל מקום דבר שהויתו תבטיח אדם על הוית דבר אחר שיבא אחריו, רק תורה ג״כ דבר שאם ישמע אדם ויאמין כי יהיה הדבר ויבא צריך להאמין ג״כ שיהיה ויבא דבר אחר לפניו; ובהגיד ה׳ למשה מה היתה כונתו בהוציאו את העם ממצרים הבטיחו על גאולתם, כי משה האמין מיד שעתיד ה׳ להגלות לעמו בהר ההוא מאחר שנגלה היום לו, וא״כ מן ההכרח שיאמין בגאולתם, כי אם היה ה׳ חפץ לקרבם לעבודתו היה צריך תחלה לגאלם; וכן נוכל לפרש גם כאן, ואכול השנה ספיח איננו אות על מפלת סנחריב רק על הצלחת האומה אח״כ ועל השגחת ה׳ עליה כאמור אחריו ויספה שארית יהודה שרש וגו׳, וכדי שיהיה זה צריך להצילה מידי סנחריב; ועל פסוק וישם ה׳ לקין אות (בראשית) פירשתי שפעל וישם הוא במקום ויתן, לפי ששני הפעלים שום ונתן מתחלפים זה בזה, ויתן אותם אלהים ברקיע השמים (שם) במקום וישם, שם שם לו חק ומשפט (בשלח) שם נתן, והאות שנתן ה׳ לקין להבטיחו שאיש לא יכהו הוא כי שבעתים יוקם, א״כ גם זה האות הוא אחר היות הדבר שעליו ניתן, שאם לא יכהו לא יוקם.

ספיח – מלשון ספחני נא אל אחת הכהנות (שמואל א׳ סוף סימן ב׳) דבר נאסף ונלקט.

שחיס – ענינו לפי מקומו מה שצומח מן הספיח, שד״ל, ומצאנו בלשון משנה (פאה פ״ב) הקוצר לשחת, ופירושו הקוצר עלי התבואה להאכיל לבהמות.