(הקדמה) פרשה ראשונה תספר שדוד המליך בחייו את שלמ׳ בנו בעבור ענין אדוניהו, ומה שצוה אותו לפני מותו וענין קבורתו. תחלת הפרשה והמלך דוד זקן וגומר, עד ויבא אדוניה בן חגית אל בת שבע וגו׳, והנה שאלתי בפרשה הזאת ששת השאלות כדרכי:

השאלה הראשונה היא מה ששאלתי בהקדמה הכוללת אשר עשיתי לפירוש הספרים האלה בתחלת ספר יהושע, והיא למה התחיל הספר הזה מעניני דוד בזקנתו וצואתו אל שלמה בנו לפני מותו? והיה ראוי שיהיה ספור הדברים האלה בספר שמואל אשר יוחד לעניני דוד וישלים שם ספוריו כלם עד מותו ויתחיל ספר מלכים מעניני שלמה וספוריו, כי זה ממה שראוי שנאמר אותו בזה המקום:

השאלה השנית למה נכתב בתחלת זה הספר ענין אבישג השונמית ושהיה דוד זקן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו ויתר דברי הספור ההוא? והנה כפי הנראה אין בספור הזה תועלת להודיעו אותנו, האם נחשוב שנכתבו על ספר כל הענינים הפרטיים אשר עשה דוד כל ימיו, הנה זה בלי ספק בלתי אפשר הוא, כי רבו מארבה ואין להם מספר, ולא נכתבו כי אם הדברים הרשומים, ואין ענין אבישג רשום וגדול לשיצטרך הנביא להודיעו, ואולי מפני זה כתב גרונימ״ו חכם מחכמי הנוצרים שהיה ענין אבישג שקראה הכתוב נערה בתולה משל לחכמה שהיתה משרתת את המלך דוד בזקנותו, כי כמו שנזכר בסוף ספר שמואל שבאחרית ימיו זכה למעלת הנבואה, דכתיב (שמואל ב כ״ג ג׳) אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל, ככה זכר הנה שבעת אפיסת כחותיו הגשמיות נתוספה בו חכמה עליונה, וכמו שאמר (איוב י״ב י״ב) בישישים חכמה, אבל הדברים האלה הבל המה מעשה תעתועים, כי הדברים כפשוטם היו, והנערה היתה אבישג השונמית, והיא אשר שאלה אדוניהו לאשה ונהרג עליה כמו שיזכור אחרי זה, האם נפרש כל זה על החכמה?

השאלה השלישית בדברי בת שבע ונתן הנביא שדברו אל המלך בענין אדוניהו, שנתרעמו על אשר לא קרא את שלמה אל משתה היין, ויורה שאם היה קורא אותו כמו שקרא לשאר בני המלך לא היו מתרעמים ממנו והיה הענין טוב בעיניהם, וזה ג״כ יקשה במה שעשו אותה תלונה עצמה בעבור שלא קרה לנתן הנביא ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע, והנה עצם התרעומת ואמתתו היה בענין המלכות אשר היה מולך אדוניהו בהיות שנשבע דוד להמליך את שלמה, לא במה שהיו מקנאים בקרואים אשר הזמין והקדים לזבחו:

השאלה הרביעית היא מה שהערותי גם כן בהקדמה הכוללת הנזכרת, והשלמתי החקירה בה בהקדמת ספר שמואל, וראיתי לזכרה הנה לפי שזהו המקום הנאות אל ידיעתה, והוא למה לא כתב הנביא במקום הזה הדברים היקרים אשר דבר דוד לשלמה בנו אחרי המלכתו על בנין בית ה׳, ומה שהכין דוד להתנדב למלאכת הקדש ומספר הלויים אשר מנה לעבודת הבית, ומה שדבר לשרי ישראל על עסקי הבנין האלהי ההוא, ואיך נתן תבנית המלאכה לשלמה ואיך בירך את ה׳ ואת הקהל? ויותר קשה מזה שלא זכר כאן שהמליכו את שלמה פעם שנית בקרב כל ישראל וכל זה זכר עזרא בדברי הימים, והם הדברים היקרים והגדולים שקרו בין המלכת שלמה הראשונה למיתת דוד אביו ולמה לא נזכרו בכאן? וזאת באמת היתה חקירה הכרחית ראוי לחקור עליה ולא קדמני אדם לדבר בה דבר קטן או גדול:

השאלה החמשית במה שצוה דוד לשלמה בנו על יואב שלא יוריד שיבתו בשלום שאולה, ויקשה זה מאד מצדדים. אם למה שיואב היה לדוד עבד נאמן ועצם מעצמיו ובשר מבשרו ועשה על דבר כבוד שמו מעשים גדולי המעלה, ולמה גמלהו רעה תחת טובה? וכ״ש לפני מותו שהיה יותר ראוי שיהיה מוחל וסולח למי אשר חטא לו ושלא ינקום וינטור את שריו ועבדיו, ואם נאמר שהיה יואב בן מות כפי הדין על אשר הרג את אבנר ואת עמשא כמו שיזכור, הנה יקשה מאד למה לא הענישו דוד בשעת המעשה או אח״כ בהיותו מלך זקן וחכם וה׳ הניח לו מכל אויביו מסביב? והנה דוד עצמו נמנע מהענישו באמרו כאשר מת אבנר (שמואל ב ג׳ ל״ט) ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני ישלם ה׳ לעושה הרעה כרעתו, וכמו שפירשתי באותו מקום אמר זה לפי שיואב לא הרגם בעדים והתראה ולכן לא היה בן מות כפי הדין, ועם היות שהמלך היה יכול להרגו בלי עדים והתראה בהיות הדבר ידוע אצלו, הנה אם ימנע מזה וישים לאלהים משפטו לא היה חוטא בזה, ואם זה היה כך בחק דוד כל שכן שהיה ראוי שיהיה כן בחק שלמה שהיה יותר נער בן י״ב שנה לדעת המפרשים ורך ומשוח מלך ואדוניהו עומד על ימינו לשטנו, ואיך א״כ צונו דוד שיהרוג את יואב והיה בזה נותן לפניו מכשול? ולמה לא חשש על בנו מה שחשש על עצמו?

השאלה הששית היא במה שצוהו גם כן שימית את שמעי בן גרא, כמו שאמר והורדת את שיבתו בדם שאולה, והנה היה דוד בזה עובר על השבועה אשר נשבע לו כאשר ירד שמעי לפניו הירדן, ואין לנו שנאמר שנשבע דוד שלא ימיתהו בעצמו ולא נשבע שלא יצוה לשלמה שיהרגהו, כי בידוע היה שדוד לא יהרוג אותו בידו, ובצואתו להמיתו היה כאלו הוא בעצמו הרגו, והוא אמר בביאור והורדת את שיבתו בדם שאול, כל שכן שהשבועה כללה כל זה שאמר שם (שם י״ט כ״ד) ויאמר המלך אל שמעי לא תמות וישבע לו המלך, והמאמר הזה כולל שלא ימות על זה בשום צד ובשום זמן לא על ידו ולא על ידי אחרים, ועתה בהיותו מצוה אל שלמה בנו שיהרגהו עליו היה בלא ספק עובר על שבועתו, ואם כל ישראל מחוייב לכפר פשעי חברו ובפרט בשעת מיתתו, כל שכן שהיה ראוי לצדיק יסוד עולם דוד עבד ה׳ שיכפר לאשר חטאו נגדו ולפושעים יפגיע, וכל שכן כנגד שבועתו:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

(א) והמלך דוד זקן וגומר. כבר כתבתי בזולת זה המקום (בהקדמה) שראה הנביא ירמיהו ע״ה אשר כתב הספר הזה לעשות תחלתו מזה המקום, לפי שכוון לכלול בספר הזה כל עניני שלמה והמשחתו ומה שנמשך אחריו להיותם ענינים מתיחסים אל ספורי שלמה, ולכן לא באו הדברים האלה בספר שמואל, לפי ששם נכתבו כל עניני דוד במה שהוא מלך ישראל, אמנם המשחת שלמה ומה שנמשך אחריה כבר היו מסיפורי שלמה ועניניו ונכללו בזמנו ודוד לא היה כבר מלך, (תענית ה׳ ע״ב) ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה ואפילו כמלא נימא, ומפני זה היה ראוי שיתיחסו כל הדברים האלה לשלמה ויבואו בספרו, ובזה הותרה השאלה הראשונה: והנה נכתב כאן ענין אבישג השונמית לשלשה סבות. האחת כדי להודיע שדוד היה זקן וחלש מאד ונתקרר דמו כ״כ שעם היות שיכסוהו בבגדים לא היה מתחמם, עד שהוצרכו עבדיו לבקש נערה שתשכב בחיקו לחממו, ועם היות המלך דוד בטבעו אוהב הנשים ונרדף אחר המשגל, הנה היה כבר בחסרון הכחות כל כך שלא ידעה ולא קרב אליה לשכב עמה, ועם כל זה המורה על חולשתו וחסרון כחותיו ולבו, כאשר אמרו לו שמלך אדוניהו התעורר באומץ גדול וחם לבו בקרבו וכאיש מלחמה העיר קנאה להמליך את שלמה באותו יום, והוא ממה שיעיד שהיה חפץ מאד בדבר הזה, אחרי אשר עם כל חולשתו קרוב למות התעורר אליו בכח גדול ואמוץ רב כזה. והסבה השנית היא, שהודיענו הכתוב כל זה להקדמת ידיעה, להגיד שבת שבע ושאר נשי המלך לא היו באות לפניו לא לשרתו ולא לשכב בחיקו וגם לא לראותו, כי אבישג השונמית היתה המסודרת לפניו לשרתו ולחממו, ולכן נתבהל דוד כשראה את בת שבע ושאלה מה לך כמו שאזכור, כי היה בלתי מוטל עליה דבר מחדר המלך ועבודתו. והיוצא מזה שלא המליך דוד את שלמה מפני חשקו לבת שבע, כי כבר היה נפרד מכל זה כפי חולשתו וקורו, וגם היא לא היתה עמו, כי אבישג היתה אז משרתת את המלך, אבל עשה המלכתו להיות כך מסודר מהש״י והוא אשר העיר את לבבו בזה. והסבה השלישית היא, שספר הכותב זה בעבור מה שיזכור אחריו שאדוניהו בן חגית שאל שינתן לו את אבישג השונמית לאשה, ולפי ששלמה הרגו על זה הוצרך הכתוב להודיע כאן מה היה ענין האשה הזאת, ואמר שהיתה סוכנת את המלך ושוכבת בחיקו כאשתו, ולכן היה אדוניהו בן מות על אשר בקש להשתמש בה, וכמו שאמר שלמה לאמו על זה ושאלי לו את המלוכה כמו שאזכור. הנה עם מה שאמרתי בזה הותרה השאלה השנית: ואמנם אמר הכתוב והמלך דוד זקן בא בימים, לפי שהזקנה בלבד תאמר בלשוננו על הזקן המוחש והנראה באדם מלובן השער וצורתו, ופעמים תבא בלא עתה ליתרון הלחות או לרוב העמל ושאר הסבות, אמנם בא בימים לא נאמר כי אם על הישיש בשנים, ולזה אמר בדוד שהיה זקן בא בימים, להגיד שהיה זקן במראהו ותכונתו, ובא בימים לפי רוב השנים, כי היה בן שבעים שנה, שהרי בן שלשים שנה היה במלכו וארבעים שנה מלך, ובאברהם נאמר גם כן (בראשית כ״ד א׳) זקן בא בימים לזאת הסבה בעצמה, והנה הודיע הכתוב בכאן שהמלך דוד היה זקן מאד במראהו בפניו ובשערו ובחולשת אבריו וכבדותם, ולא היה זה במקרה או לסבה מחוץ לבד, כי אם גם לפי שהיה בן שבעים שנה, ומפני זה היה החום הטבעי הולך וחסר בו כל כך שעם היות שיכסוהו בבגדים לא היה מתחמם. ואמרו המפרשים שפירוש לא יחם לו, הוא שלא יחם בשרו לו, ויותר נכון שנאמר שהחום הטבעי אשר באדם הוא אשר יחממהו בעצם, וכדי שהאויר המקיף לא יקרר אותו יכסוהו בבגדים, שמצד הצמר שבהם הם מעט חמים, ומצד הקפתם באדם שומרים אותו מהאויר המקיף שלא יקררהו, וזכר הכתוב שעם היות שהבגדים היו שומרים לדוד, הנה החום שהיה ראוי שיחמם הוא לעצמו, ר״ל בחומו הטבעי, היה כל כך חלש שלא היה מחמם אותו, וזהו ולא יחם לו, שדוד לא היה מחמם לעצמו.

ומפני זה אמרו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה יפה, ר״ל שאחרי שהדברים שאינם כל כך חמים בעצמם והם שומרים מהקור לא היה המלך מתחמם בהם, היה יותר טוב שיבקשו דבר מה שהוא חם מפאת עצמו מאד כדי שיתחמם עמו. ובענין הזה ראוי שנדע שני דברים. האחד הוא איך נעדר דוד כל כך מהחום הטבעי בהיותו בן שבעים שנה? והנה עינינו הרואות רוב האנשים עם היותם באים בימים והגיעם לשבעים שנה לא יתקרר טבעם ולא יצטנן דמם והמה בריאים וחזקים, הלא תראה שנאמ׳ באברהם (שם) זקן בא בימי׳ והיה בן מאה וארבעים שנה, ואחרי כן לקח אשה ושמה קטורה והוליד בנים? והנה חז״ל נתנו בזה שני טעמים, כי הם אמרו בפרק הרואה (ברכות ס״ב ע״ב) שכל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם, ולפי שכרת דוד את כנף מעיל שאול במערה חטא בזה והיה כאלו מרד במלכות, ולכן על דרך נס באותו עון היה שכסוהו בבגדים ולא יחם לו, ואמרו שזהו הנרצה במה שאמר שם ויך לב דוד אתו על אשר כרת את כנף אשר לשאול, רצה לומר ששם ספר הכתוב מה שהיה בסוף ימיו שלבו הוכה בקרירות הזה באותו חטא שכרת כנף מעילו. וגם אמרו בו חכמים ז״ל טעם שני, והוא שבראות דוד את מלאך האלהים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם בעת המגפה נבעת מפניו, ומאותו פחד נדעך חומו ונצטנן דמו, ולכן קרה לו זה שכסוהו בבגדים ולא יחם לו, ושני הטעמים האלה דרך דרש הם. וראיתי מחכמי הנוצרים מי שאמר שברוב מלחמותיו קבל מכות הרבה בגופו ונשפך דמו מאד, עד שלהעדר הדם נתקרר גופו, ולזה לא היה מתחמם מהבגדים. אבל איננו שוה לי, שהכתוב לא זכר שהוכה דוד במלחמה מה ושנשפך דמו, והוא ממה שיורה שהיה חונה מלאך ה׳ סביבו ויחלצהו, וכמ״ש (תהלים ק״ה ט״ו) אל תגעו במשחי, והכתוב ספר (שמואל ב כ״א ט״ו) שפעם אחת בא דוד במלחמ׳ עם פלשתים ויעף דוד וישבי בנוב שהיה מילידי הרפה אמר להכות את דוד ויעזור לו אבישי בן צרויה ויך את הפלשתי וימיתהו, וכמו שזכר שם הכתוב זה ג״כ יזכיר שהוכה ברגליו או על זרועותיו או בגופו אם היה הדב׳ כן, ועם היות שלא יספר הכתוב הנגעים והמכות אשר יתנו לאנשים במלחמות, הנה אם היה הענין במלך היה הדבר נרשם וראוי לכתבו, כ״ש אם היו המכות האלה כ״כ עצומות שנשפך דמו לרוב עד שמפני זה נדעך חומו הטבעי שהיה ראוי שיספר הכתוב זה עכ״פ. ולכן היותר נכון אצלי הוא, שהתחברו בדוד סבות מקררות ומחלישו׳ גופו, אם רוב צרותיו ומלחמותיו שלא עזבוהו כל ימי חייו, והיה ביום אכלהו חורב וקרח בלילה ותדד שינתו מעיניו כדרך הלוחמים, והוא מה שיתיך הכח וימית הרוח החיוני, ומזה היה לו נמשך הקור העצום ההוא, ואם יגונותיו ואבלו על ענין אמנון ותמר ועל ענין אבשלום כי נגע עד נפש, שגם זה החליש לבבו ורוחו, וכמ״ש (משלי י״ב כ״ה) דאגה בלב איש ישחנה, ואם ענין בת שבע ואוריה ומה שחטא בזה שהתחרט ממנו ושב בתשובה שלימה, והיה בוכה על עונותיו ודואג עליהם הרבה כל היום וכל הלילה, כאמרו (תהלים ק״א כ״ד) ברכי כשלו מצום ובשרי כחש משמן, וכמ״ש (שם נ״א ד׳) וחטאתי נגדי תמיד, ואם העיון וההתבודדות, שבלא ספק בהחיות האדם נפשו ימית כחותיו הגופיות, וכמ״ש חז״ל (סנהדרין כ״ו ע״ב) למה נקרא שמה תושיה? לפי שמתשת כחו של אדם, והוא היה מתבודד תמיד וחצות לילה היה קם להודות ליי׳, וכל זה באמת החליש לבו, כמ״ש על עצמו (תהלים נ״א י״ט) לב נשבר ונדכה וגו׳, מחובר לזה שהיה טבעו אדומיי דמיי, כמו שהעיד הכתוב עליו (שמואל א י״ז י״ב) שהיה אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, והיה מפני זה בבחרותו שטוף במשגל ואוהב הנשים ומרבה לשכב עמהן, וכמ״ש שאול עליו (שם כ׳ כ״ו) כי לא טהור, כמו שפיר׳ שם, ומרוב המשגל בבחרותו קפצה עליו זקנה ונתך לחותו השרשיי ונחסר חומו הטבעי הנשוא בו, ולכן נתקרר בזקנתו יותר מדאי ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, ועל כדומה לזה אמר שלמה בחכמתו (משלי ל״א ב׳) אל תתן לנשים חילך וגו׳. וכבר נודע בספר חכמת הרפואה שהרבות המשגל יביא לזה בטבע, הנה א״כ נתתי בדבר הזה ד׳ סבות, ואתה המעיין תבחר ותקרב: ואמנם הדבר השני שראוי שנדע בזה הוא, למה בחרו עבדי דוד נערה בתולה יפה לחממו? ואין ספק שזכרו הרופאים שהדבר החי הוא יחמם יותר לפי שיחמם בחום הטבעי אשר בו, אבל זה יכלול איזה חי שיהיה, וכ״ש בהיותו ממין האדם להשוות מזגו עם המתחמם יפעל יותר החום בו, ולכן אמר שלמה (קהלת ד׳ י״א) גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם, וא״כ מה היה התועלת בשתהיה נערה ולא נער? ושתהיה בתולה ולא בעולה? ושתהיה יפה ולא כעורה? ונראה שאומרו כאן ויאמרו לו עבדיו, המה היו הרופאי׳ שהיו עובדים אותו בחליו כפי דרכי חכמתם, ואולי היה דוד חולה מהפלאג״א ולכן היה מתקרר הרבה בסבת החומר הלבניי הגובר שם וסתום הנקבים המסבב אותו חולי, שכל זה יעזור אל הקור המופלג, ולן התחכמו שיבקשו למלך כדי לחממו דבר חי וממין האדם שהוא החי הגובר בו יותר החום, ולפי שהיו צריכים שישכב בחיקו הוצרכו לבקש נערה, כי לא היה ראוי שישכב אדם גדול או קטן עם המלך, וגם שבהיות׳ נערה תתחמם יותר בהיותה עם הזכר ותתעורר אל המשגל, ובזה תוסיף חום על חומה, וגם דוד אולי יתעורר טבעו לקראתה ליופיה ויתחמם יותר בזה, והתנו שתהיה יפה לפי שהיופי באשה מורה על היותה דמיית ואדומיית בטבעה ומזה הצד תחממהו יותר, והתנו גם כן שתהיה בתולה, לפי שהמלך לא יוכל לשכב עמה לחולשתו, וגם היא לא תשתדל מאד לבקשת המשגל אחרי שלא נסתה ללכת באלה. ולפי שהרופאים אמרו זה על צד הרפואה הודה המלך בדבר ולא היה חטא אצלו ולא דבר מגונה כפי זקנתו, אחרי היותו על צד הרפואה, ולזה העיד הכתוב שהמלך לא ידעה, כאלו אמר שנמנע מזה ברצונו פן יחלישהו יותר, לא לפי שלא יוכל עשותו כפי הכנת טבעו ומנהגו בזה, וכן אמרו חז״ל בדרש (סנהדרין כ״ב ע״א) שנמנע דוד מזה משום לא ירבה לו נשים וכבר היו לו י״ח:

והנה בעצה תמצא שאמרו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה, ובמעשה אמר ויבקשו נערה יפה, ושני הענינים מתאחדים שהיתה בתולה ויפה והכתוב יגלה במקום אחד מה שלא יפרש במקום אחר, גם שהם בעצתם התנו מה שהיה צריך לו והוא נערה בתולה, ובמעשה מצאוה נערה ויפה וחשק שתהיה בתולה, ולפי שהם לא עשו נסיון לדעת בתולותיה, לא העיד הכתוב שהיתה בתולה ונסתפק באמרו יפה:

ואמר ותהי למלך סוכנת, פירושו שהיתה מחממת אותו ושוכבת בחיקו כאשתו, והוא מגזרת (קהלת י׳ ט׳) ובקע עצים יסכן בם, והמתרגם תרגם בו קריבה. והחכם רד״ק פירש מועילה, ע״ד (איוב ט״ו ג׳) הוכח בדבר לא יסכון, (שם ל״ה ג׳) מה יסכון לך, שהם כלם לשון תועלת. אמנם מה שפירש החכם רלב״ג סוכנת שומרת האוצרות, מגזרת (ישעיה כ״ב ט״ו) לך בא אל הסוכן, ושאמרו זה כדי לתת תחבולה לשתבוא אבישג פעמים רבות לפני המלך ותשכב בחיקו ואיש לא ירגיש בזה, כי לפי שהיתה שומרת אוצרותיו תכנס עם המלך בכל עת ולא תבוש, הוא באמת בלתי נכון, והכתוב שאמר לך בוא אל הסוכן, הוא גם מגזרת תועלת, שהוא המועיל בגנזי המלך, ואם היתה אבישג שומרת האוצרות לבד, לא היה נהרג אדוניהו על אשר שאלה לאשה:

ואדוניה בן חגית וגומר. אחרי אשר ספר הכתוב ענין אבישג בסבות שזכרתי, זכר עוד שאדוניהו בן חגית היה מתנשא בעצמו ועושה מעשה נשיאות והיה אומר לכל אדם אני אמלוך, וזה פירו׳ לאמר אני אמלוך, שהיה אומר זה לאחרים בפרסום. וזכר ההתנשאות שהיה עושה, באמרו ויעשה לו רכב ופרשים וחמשי׳ איש רצים לפניו, ר״ל רכב שהיה הוא רוכב עליו, ופרשים שהיו הולכים סביבו, וחמשים איש רצים לפניו בכלי זיין, כמו שהוא גם היום המנהג במלכי ישמעאל שהולכים לפניהם אנשים רגליים וכלי זיין בידיהם. וחז״ל אמרו בפרק כ״ג (סנהדרין דף כ״א ע״ב), מאי מעליותא? אלא שהיו נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים. וספר הכתוב זה להודיע שאדוניה בתחלת נשיאותו היה עובר (דברים י״ז) בלא ירבה לו סוסים ובבלתי רום לבבו מאחיו, כי הוא היה מתנשא וגס רוח: וזכר הכתוב מה הניעו לזה, ונתן בו שלש סבות.

האחת באמרו ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית, ר״ל שדוד לא הכעיסו ולא גער בו כל ימיו כשהיה עושה שום דבר רע, ולא היה מיסרו לאמר מדוע ככה עשית? ולכן חשב אדוניה שהיה לב אביו להמליכו ושהיו מעשיו כלם נאים אצלו, וחכמים (עיין רש״י) ז״ל אמרו למדך שכל המונע תוכחת מבנו מביאו למיתה. וראוי שנדע אם חטא דוד בזה? ויראה בתחלת המחשבה שהיה חטאו שוה לחטא עלי הכהן שלא מיחה בידי בניו, אבל אינו כן, כי בני עלי היו רעים וחטאים ליי׳ מאד, אמנם אדוניהו לא היה חוטא נגד ה׳ כי הוא לא כוון כ״א למלוך תחת אביו. נוכל לומר שדוד לא היה יודע שהיה מתנשא לאמר אני אמלוך, וחשב שהיה עושה מעשיו להתגאות בהיותו בן המלך לא להיותו מולך, ולכן מיד כשידעו מיחה בידו. והסבה הב׳ היא אמרו וגם הוא טוב תאר מאד, ר״ל וגם היה לו סבה אחרת לגסות לבו והוא היותו טוב תואר, וחשב שהיה נאה לאדנות, והוא מפני יופיו היה ראוי שימלוך. וחז״ל (עיי׳ רש״י ורד״ק) פירשו וגם לרבות את אבשלום, שנא׳ (שמואל ב י״ד ל״ה) וכאבשלום לא היה איש יפה, היא גרמה להם שנתגאו. והסבה הג׳ היא ואותו ילדה אחרי אבשלום, ר״ל שחגית אמו ילדה אותו אחרי שמעכה ילדה את אבשלום, ובערך דוד כפי זמני תולדותם היה אמנון הבן הבכור ואחריו היה דניאל ואחריו היה אבשלום ואחריו אדוניהו, כמ״ש הכתוב בד״ה (דברי הימים א ג׳ ב׳) הג׳ אבשלום הד׳ אדוניהו, ולפי שאמנון ודניאל ואבשלום היו מתים חשב אדוניהו שלו היה משפט המלוכה. ופירש רש״י ואותו ילדה, ואותו גדלה בתרבות שגדלה אם אבשלום את בנה והנהיגתו במדותיו, ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון. וחז״ל דרשו (מזמור ב׳) ואותו ילדה אחרי אבשלום, מה זה עשה לו רכב ופרשים, מה זה בעל מחלוקת, מה זה חמשים איש רצים לפניו, אף זה כן, העירו בזה שתלה עינינו אחרי אבשלום לפני שנהג כמנהגיו:

וספר הכתוב שהיו דבריו עם יואב בן צרויה ועם אביתר הכהן, כי הוא נתיעץ בזה עמהם והם עזרו אחריו. והנה ראה אדוניהו להתיעץ ולדבר עמהם, בחשבו כי בזה יגיע אל התכלית המכוון, כי היה יואב שר צבא ישר׳ וכל העם ילכו אחריו בהמלכתו, ושאביתר היה כהן גדול לאלהים וכל ישראל יעשו כמעשיו, וכאלו בזה לקח את יואב במה שבינו לעם, ואת אביתר הכהן במה שבינו למקום. גם ראה אדוניהו ששני אלה, ר״ל יואב ואביתר היו בהמלכת דוד אביו ועל כן צלחה מלכותו, וחשב שכן תצלח המלכתו על ידיהם. אמנם יואב ואביתר עזרו אחרי אדוניהו, לפי שהיה יודע יואב שדוד היה בלבו עליו שנאה גדולה ואיבה רבה וחשש שיצוה את שלמה עליו כמו שצוה, ולכן השתדל להמליך את אדוניהו כדי שיהיה סר למשמעתו ולא יסירהו מעל הצבא, ואביתר ג״כ עזר בדבר לפי שראה שהיה נותן דוד יותר כבוד ומעלה לצדוק הכהן, והיה תמיד מקדים אותו בדבריו, וידע מה שנגז׳ על בית עלי וחשב להנצל מזה בהמלכת אדוניהו ע״י, וכן אחז״ל (סדר עולם פרק י״ד) שהסתלק אביתר מן הכהונה משברח דוד מפני אבשלום, לפי ששאל באורים ובתומים ולא נענה, כמו שפי׳ בספר שמואל:

אמנם צדוק הכהן לפי שבחר בו דוד, ובניהו בן יהוידע שהיה גם כן קרוב אליו, ונתן הנביא בעבור שנבא ששלמה ימלוך, כמו שנאמר בד״ה (דברי הימים א כ״ב ט׳) ושלמה יהיה שמו, ושמעי, והוא בן גרא, לפי שמרד בדוד בברחו מפני אבשלום בנו פחד פן ישוב לכסלה, ורעי, ואחשוב שהיה זה חושי הארכי רעה המלך, והגבורים אשר לדוד, והם אצלי הכרתי והפלתי הסרים אל משמעתו, אלה כלם לא היו אחרי אדוניהו, לפי שהיה אצלם מרד במלכות בהמליכם את אדוניהו בזולת מאמר המלך דוד בחייו, ואין ספק שהיה נודע אצלם שנשבע דוד להמליך את שלמה, ולכן החרדים אל דברו לא היו אחרי אדוניהו, כי היה זה מרד בדוד מלכם:

וספר הכתוב עוד ממרד אדוניהו ופשעו, שלא נסתפק בכל מה שעשה בזה, אבל גם בחיי אביו זבח צאן ובקר ומריא, ר״ל צאן ובקר ממרעה השדה, ומריא, שהוא צאן ובקר המפוטמים בבית על האבוס, ועשה הזבח והמשתה הזה אצל האבן הזוחלת, שהיה מקום יפה להתעלס שם. ואמרו רבים שהיה מקום ששם היו עושים האנשים גבורותיהם, והיו שם שוחקים בכדור ובדבקות הידים, וגם עשאו שם לפי שהאבן ההיא היתה אצל עין רוגל, והוא הנקרא בספר ישעיהו (ישעיה ז׳ ג׳) שדה כובס, כי היה אותו מקום על המי׳ שהיו זוחלין אצל האבן, ובעין הזה היו הנשים מכבסים את הבגדים ולכן נקרא עין רוגל, לפי ששפשוף הבגדים היא ברגל, ובעבור שהנערים יחפצו ללכת אל המקום הזה לראות רגלי הנערות הבאות אל העין, הלך שם אדוניהו להתעלס שמה באהבים. מצורף לזה שבחר אדוניהו לעשות אותו המשתה על העין לפי שהיה נמלך שמה, והיה מקום המי׳ הוא המקום הנאות להמליך המלכים כמו שאזכור אחרי זה (בעיקר הי״א דף קצ״ו ע״ב). ולפי שהיה תכלית הזבח וענינו למלוך, זכר שקרא לכל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה ועבדי המלך, רוצה לומר לכל אנשי יהודה ועבדי המלך שהיו נוטים אחריו, כי רבים היו מהם שלא הלכו שם ובאו להמליך את שלמ׳ ויהיה א״כ הכוונה הכוללת על אשר היו בעצתו ונוטים אחריו בהמלכתו, לא על כל אנשי יהודה ועל כל עבדי המלך בהחלט:

והנה לא קרא אדוניהו לשלמה, לפי שהיה יודע שהוא היה המעותד למלוך ושנשבע לו אביו על זה, ולא קרא ג״כ אל נתן הנביא ואל בניהו ואל הגבורים, לפי שכבר היה ידוע שהם לא היו רוצים בהמלכתו, וכל זה ממה שיורה שהיה אותו הזבח והמשת׳ למלו׳ שם ואם לא נזכר בכתוב. ולפי שנתן הנביא נבא על המלכת שלמה וראה שיואב ואביתר ושאר האנשי׳ הפושעים נוסדו יחד על ה׳ ועל משיחו, היה הדבר הזה בלבו כאש בוערת, וחשב מחשבו׳ לגלות אזן דוד, ולא הודיע הדבר לדוד בעצמו כדי שלא יחשדהו דוד שהיה נוגע בדבר ואולי יספק בנבואתו אשר נבא על זה בראשונה.

ולכן יעץ לבת שבע שתלך אל דוד ותדבר אליו על אותה השבועה ולשאול אם מלך אדוניהו במצותו או לא? ולפי שבת שבע לא תתיאש מהתקון ולא ירפו ידיה בזה, הקדי׳ נתן לומר אליה ואדונינו דוד לא ידע, ר״ל וכאשר ידע כל זה מיד ימליך שלמה. ועוד אמר לה שראוי אליה שתשתדל על זה, לפי שאם ימלוך אדוניהו ימית אותה ואת בנה, וז״ש ומלטי את נפשך וגומר, כאלו אמר שבענין הזה היו חייהם תלויים. והמפרשים אמרו ומלטי את נפשך מהבזיון שאל תהיו כעבדים. ורש״י כתב מהמחלוקת שירצה כל אחד למלוך, ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון ואמתי, לפי שמבואר הוא שהיה אדוניהו יודע מענין בת שבע עם אביו ומהשבועה שנשבע דוד להמלי׳ את שלמה, ולכן היה מתנחם להרגו ולא קראו אל המשתה, ואם כן לא יהיו חוששים אל הבזיון ואל המחלוקת כי אם אל פקוח נפשם. ולשואל שישאל איך נתן הנביא לא האמין בנבואתו ששלמה ימלוך ונצטרך לכל ההשתדלות הזה? והנה הנביא המספק על נבואתו עובר על דת וחייב מיתה, נשיבה ונאמר שהייעודים האלהיים הם על תנאי, כמו שנתבאר בזולת זה המקום, (עיין בפי׳ יונה) ולכן היה אפשר שהיה הייעוד ההוא חוזר לחטא דוד או שלמה או בת שבע ושנחם השם מהטובה, ולתאותו שיקים השם דברו כמו שהיה תמיד כוסף הנביאים, השתדל עליו ביעצו את בת שבע את כל אשר תעשה ובדברו בעצמו לדוד לקיים ממלכות שלמה אשר דבר עליו. גם אפשר שנאמר שהסבות האמצעיות אי אפשר שימלטו בדברים האלהיי׳, וראה נתן הנביא שהיה ההשתדלות הזה סבה אמצעיית לשיגיע הייעוד האלהי אשר דבר עליו, ושאר הדברים אמרם נתן כדי להביא הדבר לתכליתו:

ותבא בת שבע. ספר הכתוב ששמעה בת שבע בדברי נתן הנביא ובאה אל המלך דוד בהיותו זקן מאד וחלש הכחות, ואבישג השונמית היתה משרתת אותו שהוא המורה עוד על חולשתו, ואמר זה כדי להעיר על שתי הסבות הראשונות אשר זכרתי למה שספר הכתוב כאן ענין אבישג, והם שעם היותו כל כך חלש ונעדר הכח התעורר כאיש מלחמה לענין המלכת שלמה, ושלא היו באות נשי המלך לפניו לא לשרתו ולא לראותו, ושלא עשה אז דוד מה שעשה מפני שנזקק אל בת שבע, כי הנה לא קרב אליה לפי שהיה זקן מאד ואבישג היתה שמה בבוא׳ לפני המלך, אבל עשאו מלבו ומפי הגבורה.

ולכן שאל את בת שבע כשבאה החדרה לפניו מה לך, ר״ל מי הביאך עד הלום ומה הצורך אשר הביאך הנה? וראה נועם דברי האשה החכמה הזאת, ואיך היא תקנה הדברי׳ יותר בשלמות מאשר צוה לה הנביא, כי הנה כללה בדבריה חמשה דברים נאותים להגיע אל מבוקשה.

הראשון התחנונים אשר התחננה לפניו כמו שאמרה אדוני. והשני חיוב השבועה אשר זכרה באמרה אתה נשבעת וכו׳, ובזה העירה על כי השבועה היתה בהזכר׳ השם המיוחד, וזהו ביי׳ אלהיך, ושהיתה השבועה על דעתה ולכן לא יוכל לומר שהתירו לו שבועתו, וזהו הנרמז באמרה אתה נשבעת לאמתך, ר״ל שהיתה השבו׳ לדעתה, ואמרה עוד שלא היתה השבועה על דבר האיסור לשיאמר שלא שלא חלה עליו, אבל היה בדבר ראוי והגון, וזהו כי שלמה בנך ימלוך אחרי, ר״ל שלמה ימלוך שהוא בנך והמלכות ראוי מפני זה אליו, והנה אמרה ימלוך אחרי והוא ישב על כסאי, והיה ראוי שתאמר ימלוך אחריך והוא ישב על כסאך, בהיות׳ מדברת אליו לנכח, לפי שרצתה לזכור השבועה במלות עצמם אשר אמרם דוד. וכבר אמרו חכמים ז״ל (עיין רד״ק שמואל ב׳ י״ב כ״ד) שנשבע לה זה כשמת הילד, שאמרה אז בת שבע אפי׳ יהיה לי בן של קיימא יבזו אותו אחיו ולא ימלוך, ולא היתה רוצה להזקק לו עד שנשבע לה שהבן אשר תלד ימלוך אחריו, ועל פי גבוה עשה אותה שבוע׳. ומאמר והוא ישב על כסאי אינו כפול, אבל היא הודעה שהוא ישב על כסאו בשובה ונחת וימלוך על כל השבטים, כי הוא הנרמז בישיבה על כסאו, וכמו שאמרו לו עבדיו ויגדל את כסאו מכסא אדוני וגומר. והדבר השלישי אשר כללה בדבריה הוא ספור זדון אדוניהו בהמליכו עצמו בפעל בחיי אביו בזולת מצותו.

וזהו ועתה הנה אדוניהו מלך, ר״ל שלא לבד הוא מתנשא לאמר אני אמלוך אבל גם בפעל מלך בלי מצותיך, והוא אמרה ואתה (גרסת המחבר ואתה באלף) אדוני המלך לא ידעת, ר״ל אינני חוששת שעברת על השבועה חלילה, כי אם שלא ידעת מזה דבר, והוא א״כ מרד גדול בהמליכו עצמו בחייך מבלי מאמרך:

וזכרה עוד מזדונו בהמלכה ממה שזבח שור ומריא וצאן לרוב, ועשה משתה שמנים, והוא דבר בלתי ראוי ובלתי הגון בהיות אביו קרוב למות שיהיה אדוניהו עושה שמחו׳ כאלו לא יחוש לצערו, גם כי היה זה מרד בעשותו משתה כדרך כל המלכים והיותו נמלך בו בחיי אביו. ואמנם מה שאמרה ולשלמה עבדך לא קרא, לא אמר׳ זה להיותה דואגת על שלא אכל בנה מן הזבח ולא בעבור כבוד הקריאה, אבל הוא לתת ראיה שהיה אותו משתה ענין המלכה, אחרי שלא קרא שם את שלמה ואת נתן הנביא וצדוק הכהן ושאר אוהבי דוד שהיו רוצים בהמלכת שלמה, וא״כ לא קרא את שלמה מפני שהיה יודע שהיה דעת אביו להמליכו ולא קרא שאר השרים המחזיקים עמו, והוא המורה באמת שהיה המשתה ההוא לענין המלכות. וג״כ אמרה זה להעיר את דוד שהיה אדוניהו אויב שלמה ושונא לו והיה בלי ספק מתנחם להרגו, אחרי שבזבחו לא קראו כאשר קרא לאחיו ובזה הורה המשטמה שהיה בלבו עליו. וג״כ אמרה זה כדי להודיע לדוד רשעת אדוניהו שקרא לזבחו את יואב ואת אביתר כל אויבי המלך, ולא קרא את שלמה בהיות עבדו ובנו אהובו ולא לנתן הנביא ולשאר השרים והגבורים אוהבי המלך, ובזה הורה שהיה אדוניהו שונא את אביו וחפץ ברעתו ורוצה במיתתו, אחר שהיה שונא את אוהביו ואוהב את שונאיו. הדבר הד׳ אשר כללו דבריה הוא הבטחון.

ועליו אמרה עיני כל ישראל עליך וגו׳, ר״ל אל תירא ואל תחת מאדוניהו בחשבך שיהיה ענינו כענין אבשלום בקומו עליך לרודף וכל ישראל נמשכו אחריו, כי עתה לא יהיה ולא יקום כדבר הזה, לפי שעיני כל ישראל עליך להגיד להם מי ישב על כסא אדוני המלך אחריו ולא ירום איש את ידו ואת רגלו על דבריך, ואמרה זה כדי להבטיחו ולעוררו שימליך את שלמה ולא יפחד מהעם, ומפני זה תמצא שעם היות שספר הכתוב שאדוניה קרא לכל אנשי יהודה עבדי המלך, הנה בת שבע לא אמרה זה לדוד כ״א שקרא לכל בני המלך ולאביתר וליואב לבד, כדי שדוד לא יירא ולא ייחת לבבו בשמעו שהיו כל עבדיו וכל אנשי יהודה אחרי אדוניהו ויחשוב שכן ימשך כל ישראל אחריו: הדבר הה׳ אשר כללו דבריה הוא הפחד והיראה ממה שימשך לשלמה ולאמו מהסכנה העצומה אם ימלוך אדוניהו.

ועל זה אמרה והיה כשכב אדוני המלך וגו׳, ואין פירושו אצלי חסרים מן הגדולה, כמו שת״י ופרש״י, ולא שהיו חטאים במה שלא גלו את אזנו ושתקו כל זה כדברי רלב״ג, אבל פירושו הוא שבשכב המלך עם אבותיו אדוניה יבקש תואנה להמית את בת שבע ואת שלמה, ורמזה בזה כי אז יזכור ענין בת שבע ואוריה ויאמר שזנתה תחת בעלה בחייו וידון אותה למות על זה, גם יאמר ששלמה בחטא יחמתהו אמו ובזה ימית האם והבן ויתפרסם בעולם החטא ההוא שהיה מכוסה ונעלם, כמו שפירשתי בספר שמואל, ואמנם אם ימלוך שלמה יהיה גלוי לכל העמים שמהשם היתה מסבה, ושראויה היתה בת שבע לדוד ולא היתה אסורה עליו אחרי מות אוריה. והחכם רד״ק כתב שברור הוא אצלו כפי מה שמצא בספרים המדוייקים, כי ואתה אדוני המלך לא ידעת הוא טעות, וכי הוא בעי״ן ועתה אדוני המלך לא ידעת, ושהשני הוא באל״ף ואתה אדוני המלך עיני כל ישראל עליך, ואני חפשתי בספרים המדוייקים מכתיבת החכם ר׳ ישראל ז״ל ומצאתי שניהם באל״ף ואתה ואתה, והוא הברור אצלי ולא מה שכתב החכם. הנה התבאר מזה כלו למה זכרה בת שבע שלא קרא אדוניהו את שלמה אל המשתה אשר עשה והותרה השאלה השלישית:

והנה עודנה מדברת וגומר. הנה נתן הנביא בהיות בת שבע מדברת אל המלך בא, ולא שאלו המלך מה לך כמו ששאל את בת שבע, לפי שהיה רגיל לבא לפניו יום ליום ולילה ללילה:

ומה שאמר נתן אדוני המלך אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחרי, הוא מאמר נאמר בתמיהה, כאלו אמר וכי אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחרי? באמת לא אמרת כזה, והתולדה היוצאת מזה היא, איך מלאו לבו של אדוניהו לעשות כן בלי מצותך?

כי ירד היום, רוצה לומר מירושלים שהיתה גבוה אל אבן הזוחלת שהיתה למטה בגיא, ויזבח זבחים, כמנהג המלכים בעת המלכתם, ויקרא אנשי עצתו. ולפי שלא יחשוב דוד שלא עשה זה למלוך כי אם לשמוח עם חבריו, לכן פירש הנביא ששם במשתה אמרו יחי המלך אדוניהו, והנה לא נזכר בכתוב שכן היה, לפי שדרך הכתוב לגלות במקום אחד מה שאינו מפורש במקום אחר, ומיתת אדוניהו ויואב מורים על שהוא כן, רוצה לומר שנמלך אדוניהו בפעל כמו שאבאר:

והודיעו עוד שלא קרא לנתן ולצדוק ולבניהו ולשלמה, לפי שהיה יודע שלא יסכימו עמו במרד ההוא, וגם מה שלא קראם מורה שלענין ההמלכה היה הזבח לא לתכלית אחר.

והיה סוף דבריו אם מאת אדוני המלך נהיה הדבר הזה ולא הודעת וגומר, רוצה לומר ואם היה כל זה שעשה אדוניהו במצותיך ועל פי דבריך, תמה אני מאד איך לא הודעת לי מי ישב וגומר? ואפשר עוד אצלי לפרשו על שלמה, אם מאת אדוני המלך היה הדבר הזה אשר עשה אדוניהו, אשאלך האם לא הודעת אתה את עבדך בימים הראשונים מי ישב על כסאך שהוא שלמה? באמת אתה הודעתני זה, ואם כן איך חזרת ממנו כי אתה דברת זה באזני. וכבר פירשתי כן בספר עטרת זקנים אשר חברתי, פסוק (שמות ל״ג:י״ב) ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי וגומר, והוא פירוש נאה מאד: וכאשר שמע המלך דברי הנביא שהיו מסכימים עם דברי בת שבע, האמין שאדוניהו מרד בו ושנמלך שלא במצותו.

וצוה שיקראו לו את בת שבע. ונראה כי היא יצאה מן החדר בבוא הנביא לדבר אל המלך, או נתרחקה מן המטה, ולזה הוצרך לקראה ורצה לתת לה התשובה ולא לנתן הנביא שדבריה היו יותר עצמיים כמו שפירשתי והיא היתה הנוגעת בדבר באמת, וכמו שזכרה שעשה השבועה על דעתה.

ולכן אמר לה בשבועה רבה חי ה׳ אשר פדה את נפשי מכל צרה, ר״ל מצרות הפלשתים וצרות שאול ואבשלום.

כי כאשר נשבעתי בענין המלכות כן אעשה היום הזה. וההתפעלות הגדול הזה אשר התפעל דוד כאיש גבור חיל היה מתוקף לבבו לתקן את אשר עותו אדוניהו ויואב ואביתר.

ובת שבע השתחוה אפים ארצה ואמרה יחי אדוני המלך דוד לעולם, והמאמר הזה אין ראוי שיובן על החיים הגשמיים, כי איך תתפלל בת שבע תפלת שוא שיחיה דוד לעולם בהיותו בן שבעים שנה? אבל התפללה על החיים האמתיים הנפשיים, כי זה היותר נכסף אצלו באשר הוא שם. והמתרגם תרגמו יתקיים, וכל שאר יחי תרגם יצלח, להעיר על מה שאמרתי. ואם נפרש החיים האלה על הגופיים, יהיה פירושו שלא יחשוב דוד שלפי שהיה ממליך את שלמה בנה יקצרו ימיו, ושהיא בעבור בנה תחפוץ במיתתו אינו כן, כי היתה מתפללת אל השם שיחיה המלך דוד לעולם, כאלו אמרה שיותר תחפוץ בחייו מבהמלכת שלמה, ולפי שלא יחשוב שהיא היתה מתפללת על שלמה והיתה קוראת אותו מלך, לכן פירשה המלך דוד:

וספר הכתוב שצוה המלך לצדוק ולנתן ולבניהו שיקחו מיד עמהם עבדי אדוניהם, ואמר זה על הכרתי ועל הפלתי שהיו עבדי המלך וגבוריו שלא היו עם אדוניהו, ושירכיבו את שלמה על הפרדה, ר״ל המיוחדת למלך אשר ירכב עליה, שהוא אות עצמי על ההמלכה, (סנהדרין כ״ב ע״א) לפי שאין הדיוט רוכב על סוסו של מלך. והנה צוה שירכבו אותו על הפרדה ולא על הסוס, לפי שהסוס מורה על המלחמה, כמו שאמר (משלי כ״א ל״א) סוס מוכן ליום מלחמה, והפרדה תרמוז על השלום השקט ובטח עד עולם. ולפי שאדוניהו עשה לו רכב גם פרשים והיה רוכב על הסוס, צוה דוד שירכב שלמה על הפרדה, כאלו לא יחוש לסוסיו ולפרשיו ושאין לערער נגדו, והיה זה בזיון לאדוניהו, שבהיותו בשמחת המלכתו ילך שלמה למלוך וילך על הפרדה ולא על הסוס, לפי שלא יירא ממנו. ולרמוז על העתיד, ר״ל על שלמה שיהיה שלום ואמת בימיו, צוה שירכיבוהו על הפרדה ולא על הסוס. וצוה עוד שיורידו אותו אל גיחון, והוא שילוח, ונקרא אם כן בשני שמות, והמשחתו שמה היה לסימן שתמשך מלכותו כמעין כדבריהם ז״ל (הוריות י״ב ע״א) וכמו שאזכור. וגם אחשוב שצוה על זה כדי להשיב על מה שעשה אדוניהו, כי הוא עשה לו רכב לרמוז על המלחמה, ושלמה רכב על הפרדה כי תמיד ישב בשלוה, הוא הלך לעין רוגל, ושלמה הלך לגיחון שהיה נהר גדול.