×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) שִׁמְע֣וּ אֶת⁠־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛הי״י֛ עֲלֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃
"Hear the word which Hashem speaks to you, house of Israel!
תרגום יונתןרד״קאברבנאלשד״להואיל משהעודהכל
קַבִּילוּ יַת פִּתְגָמָא דְמַלֵיל יְיָ עֲלֵיכוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל.
שמעו – מבואר הוא.
ולפי שהיו בני יהודה מתרעמים איך ישפטם הקב״ה ויענישם ככל הגוים הערלים בהיותם נמולים על דבר כבוד שמו ועל מצותו לכן סמך הנביא למאמר הקודם הנבואה הזאת שמעו את הדבר הזה אשר דיבר ה׳ עליכם בית ישראל כלומר שמעו את התשובה אשר הקב״ה משיב על דבריכם.
שמעו את הדבר – המשך הנבואה הקודמת. ודרך הנביאים לעָרֵב בדבריהם המתוק והמר, למען יטו לב העם לדבריהם ולא יקוצו בתוכחתם. והנה אחר שסיים ירמיה בתוכחות חמה ובהודעת הגלות העתידה, חוזר עתה להוכיחם בלשון רכה, להרחיקם מעבודת האלילים. וסיים בנחמה: וישראל שבט נחלתו (ט״ז), ומיד חוזר לצייר את הגלות.
וראזנמילר אומר: כי נאמרה הנבואה הזאת בגלות. ונראה לי רחוק, שיאמר: וישראל שבט נחלתו {ירמיהו י׳:ט״ז}, והם בגלות.
בית ישראל – בין בני יהודה היו גם מיתר השבטים ובפרט משבט בנימין.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלשד״להואיל משההכל
 
(ב) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗הי״י֗ אֶל⁠־דֶּ֤רֶךְ הַגּוֹיִם֙ אַל⁠־תִּלְמָ֔דוּ וּמֵאֹת֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם אַל⁠־תֵּחָ֑תּוּ כִּי⁠־יֵחַ֥תּוּ הַגּוֹיִ֖ם מֵהֵֽמָּה׃
Thus says Hashem, 'Don't learn the way of the nations, and don't be dismayed at the signs of the sky; for the nations are dismayed at them.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ מֵאוֹרְחַת עַמְמַיָא לָא תֵילְפוּן וּמֵאַתְוָן דְמִשְׁתַּנִין בִּשְׁמַיָא לָא תִתַּבְּרוּן אֲרֵי מִתַּבְּרִין עַמְמַיָא מִנְהוֹן.
כה אמר ה׳ אל דרך הגוים אל תלמדו – בימי ירמיה בקשו ישראל לבא למדת אסטרולוגיא ולא הניחם הקב״ה דכתיב ומאותות השמים אל תחתו כבר בקש אברהם אביכם לבא למדה זו ולא הנחתי אותו, דכתיב ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא מלמד שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע, שאין הבטה אלא מלמעלה למטה שנאמר הבט משמים וראה, א״ל עד דסנדלך ברגלך דרוך כוכבא, כל מי שנתון למטה מהם מתירא מהם אבל אתה נתון למעלה מהם דיישם. רבי נהוראי אומר גזרת מלך היא כשישראל חוטאים ואין מעברין את השנה כראוי בשעה ששלהבת חמה מגעת ללבנה בלילה מעלות ששים עובר בתוכו ומכהה אורו הקב״ה עושה ברחמיו ומכהה את הלבנה וגונז אחד מן הסנהדרין, וכשישראל עושים רצונו ומעברין את השנה כראוי הקב״ה עושה ברחמיו ומכהה את החמה ומשלח רוגזו לעו״א שנאמר אל דרך הגוים אל תלמדו.
אמר רבי יוחנן מנין שאין מזל לישראל שנאמר כה אמר ה׳ אל דרך הגוים אל תלמדו (ומחקות) [ומאותות] השמים אל תחתו וגו׳ – עו״א יחתו ואין ישראל יחתו. שנו רבותינו בזמן שהחמה לוקה סימן רע לכל באי עולם, משל למלך ב״ו שעשה סעודה לעבדיו והניח פנס לפניהם כעס המלך ואמר לעבדו טול פנס מפניהם והושיבם בחשך, היה ר״מ אומר בזמן שמאורות לוקים סימן רע לשונאיהם של ישראל מפני שמלומדים במכות הם, לסופר שבא לבית הספר ורצועה בידו מי דואג מי שרגיל ללקות בכל יום הוא דואג. תנו רבנן בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי אלילים, לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונים ללבנה, עובדי אלילים לחמה, לוקה במזרח סימן רע ליושבי מזרח, לוקה מבמערב סימן רע ליושבי מערב, באמצע הרקיע סימן רע לכל העולם כלו, פניו דומות לדם חרב בא לעולם, לשק חצי רעב באים לעולם, לזה ולזה רעב באה לעולם, לקה בכניסתו פורענות שוהא לבא, ביציאתו פורענות ממהרת לבא, וי״א חלוף הדברים. ואין אומה ואומה שלוקה שאין אלהיה לוקה עמה שנאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, ובזמן שישראל עושים רצונו של מקום אין מתיראים מכל אלו שנאמר כה אמר ה׳ אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו וגו׳ העו״א יחתו ואין ישראל יחתו. תנו רבנן על ארבעה דברים חמה לוקה, על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה, ועל נערה מאורסה שצעקה ואין מושיע לה, ועל משכב זכור, ועל שני אחים שנשפך דמם כאחד, ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקים, על כותבי פלסתר, ועל מעידי עדות שקר, ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, ועל קוצצי אילנות טובות.
אל דרך הגוים אל תלמדו – ואז מאותות השמים אל תחתו מחמה לוקה וממאורות לוקין.
Of the way of the nations you shall not learn Of the way of the nations you shall not learnand then, from the signs of the heavens you will not be dismayed, from the eclipse of the sun or the eclipse of the luminaries.
ומאותות השמים אל תחתו – הם חמה ולבנה וכוכבים ומזלות שנקראו אותות דכתיב והיו לאותות ולמועדים (בראשית א׳:י״ד).
אל תחתו – מהם אע״פ שאתם רואין כי יחתו הגוים מהם ועושין אותן אלהות אתם אל תיראו מהם.
כה אמר י״י אל דרך הגוים – כמו את דרך הגוים וכמוהו אספרה אל חק י״י (תהלים ב׳:ז׳) וירדפו אל מדין (שופטים ז׳:כ״ה) אמר אל תלמדו דרך העכו״ם כיון שאתם מולים לאות ולברית ביני וביניכם שמרו את דרכי ולא דרכי העכו״ם.
ומאותות השמים אל תחתו – ואם תאמר נעבוד הכוכבים כדרך העכו״ם כי הם שולטים בארץ ואותותם נראים להטיב ולהרע כמו השמש שיש לו ממשל בארץ בתבואות ובפירות כמו שכתוב וממגד תבואות שמש (דברים ל״ג:י״ד). ואם נעבוד אותו ירבו תבואותינו ואם לא נעבדנו ירע לנו ויחסרו תבואותינו ונירא גם כן מקדרותו שהוא סימן רע לעולם אל תחתו ממנו ומזולתו מן הכוכבים כי הם עבדי עושי דברי ואם תעבדו האדון לא תצטרכו אל העבד ואם תעבדו העבד יכעס האדון וישלח מארה בתבואותיכם הפך מחשבתכם.
כי יחתו הגוים מהמה – אע״פ שיחתו העכו״ם מהמה אתם אל תחתו כי אם תעבדוני אין להם רשות להרע לכם ולא תזיק לכם קדרותם ואם הם דרך הנהגתם בעולם יהיה קיום העולם ולפעמים יבא הפסד בפרטים בדרך מהלכם זהו לשאר העמים כמו שאמר אשר חלק י״י אלהיך אותם לכל העמים (דברים ד׳:י״ט) אם להטיב אם להרע ואתכם לקח אם תעבדוהו בלב שלם יצילכם מכל נזק משפטי הכוכבים וגם העכו״ם לא תועילם עבודתם להם כי האדון ראוי ליעבד לא העבד לפיכך לא תצילם עבודתם אותם מנזקם.
ומאתות השמים אל תחתו – אם הכוכבים עצמם ואם הצורות העשויות בדמותם, ושאר האומות היו עושים מכל זה אלהות, ולכן היו יראים ונחתים מהם, אם כן אל תחתו, כמו אל תיראו מהם שיאמר אחר כך (ירמיהו י׳:ה׳).
כי יחתו הגוים מהמה – אין זו מצות עשה לגוים אבל הטעם כמו אל תלמדו, כלומר לא תחתו אתם מהם, מצד כי שאר הגוים יחתו מהם, וזה כענין מה שאמר בבחירת המלך. וכן כתב יחזקאל.
והיא אל דרך הגוים אל תלמודו רוצה לומר אם אתם רוצים להיות מיוחדים נבדלים ונפרשים משאר הגוים מפני אות ברית המילה אשר בבשרכם ראוי הוא שאל דרכם אל תלמודו מעבודת הצלמים, וכאשר לא תעשו כמעשיהם לא תענשו בענשיהם, ואם תאמרו שאתם עובדים הצלמים כדרך הגוים בעבור שהם צורות הכוכבים המושלים בארץ השמש והירח וכל צבא השמים ואתם יראים ופוחדים מהם ולכן להפיק רצונם תעבדו את צלמיהם ופסיליהם, הנה זה באמת טעות הוא בידכם כי מאותות השמים לקיות המאורות ומחברות הכוכבים אין ראוי שתחתו ותפחדו אתם אעפ״י שייראו ויחתו הגוים מהמה, והיה זה לפי מה שביאר משה אדוננו באומרו אשר חלק השם אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה׳ (דברים ד, כ), ולכן ראוי הוא שיחתו הגוים מאותות השמים אחרי שהם מושלים בהם ואתם לא תחתו יען היותכם מיוחדים להשגחה האלהית ואינכם תחת המערכה השמימיית.
ומאותות – מלשון אות וסימן.
תחתו – ענין פחד ושבר.
אל דרך וכו׳ – אל תלמדו ללכת אל דרך עכו״ם לעבוד אל הפסילים הנעשים למזלות השמים.
ומאותות – ר״ל אל תחשבו שבעבור עבודתם תהיו נצולים מהרעות אשר יורו עליהם מחברות הכוכבים ולקיית המאורות כי אין לכם לפחוד מאלה כי העכו״ם יפחדו מהם.
אל דרך הגוים – ללכת אל דרך הגוים, וכוונת הנביא להרחיק את העם מעבודת האלילים.
ויפה כתב דון יצחק: אם אתם רוצים להיות מיוחדים נבדלים ונפרשים משאר הגוים מפני אות ברית המילה אשר בבשרכם, ראוי הוא שאל דרכם אל תלמדו מעבודת הצלמים, עכ״ל.
ומאותות השמים אל תחתו – אל תחשבו שהמאורות הם אלוהות, ושאותות השמים מודיעים רצונם.
כי יחתו הגויםכי שאחר שלילה, ענינו: אבל. אל תחתו אתם, אך הניחו לגוים שיחתו מהם.⁠א
יחתו הגוים מהמה – הם יחתו ולא אתם. ואם לא היתה כוונת הנביא לומר הם יחתו ולא אתם,⁠ב היה אומר דרך ספור כי יחתו מהם הגוים.
אותות – נקראו כן לפי מחשבת הגוים, שהיו מאמינים היותם סימן למה שעתיד להיות. עיין מה שכתבתי בבראשית על והיו לאותות ולמועדים {שד״ל בראשית א׳:י״ד}.
ואבערניק ואחרים חשבו: שהכוכבים עצמם נקראים אותות השמים, ונפתו אחרי לשונות הגוים שאומרים: signa zodiaci לטלה שור תאומים ושאר צורות הגלגל. ופירשו אל תחתו – מהם לעבדם.
א. כן במהדורה בתרא (דפוס ראשון, כ״י שוקן). במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א, קולומביה) מופיע ביאור חילופי: ״כי – לשון חזוק.⁠״ בכ״י לוצקי 675א הועבר קולמוס על ביאור זה והוא הוחלף בגיליון בביאור ממהדורה בתרא.
ב. כן בכ״י שוקן, לוצקי 675א, קולומביה. בדפוס ראשון הושמט ע״י הדומות: ״ואם לא היתה כוונת הנביא לומר הם יחתו ולא אתם״.
(ב-ג) אל דרך הגוים – חקות העמים עם חשוב מן גוי (ישעיהו א׳ ד׳), ומוסיף שגם חקות העמים הבל.
אל דרך, אם לא תלמדו אל דרך הגוים ללכת בדרכיהם, אז מאותות השמים לא תחתו ע״י שיחתו הגוים מהמה – כי אתם נתונים תחת השגחת ה׳ לא תחת המערכה רק בעת שתלמדו דרך הגוים אז תצאו מן הנהגת ההשגחה, וכן אל תחשבו כי הפסילים מועילים להפיק רצון מן הכוכבים.
אל דרך – ללכת אל דרך (שד״ל), מעט מעט אתם נוהגים בנימוסיהם.
ומאתות השמים – אולי היתה אז לקות החמה או הלבנה, או נראה כוכב בעל שער, והיו יראים שהוא להם סימן צרה קרובה.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ג) כִּֽי⁠־חֻקּ֥וֹת הָעַמִּ֖ים הֶ֣בֶל ה֑וּא כִּי⁠־עֵץ֙ מִיַּ֣עַר כְּרָת֔וֹ מַעֲשֵׂ֥ה יְדֵי⁠־חָרָ֖שׁ בַּֽמַּעֲצָֽד׃
For the customs of the peoples are vanity; for one cuts a tree out of the forest, the work of the hands of the workman with the axe.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲרֵי גְזֵירַת עַמְמַיָא לְמָא אִינוּן אֲרֵי אָעָא מֵחוּרְשָׁא קָיִץ לֵיהּ עוֹבַד יְדֵי נַגָר בַּחֲצִינָא.
חרש – אומן.
מעצד – דולדוייר״א בלעז.
a carpenter Heb. חרש, a craftsman.
a small axe Dolodojjre in Old French.
במעצד – ברד״א בלעז.
כי חקות העמים – ראו אל מה הביאם עבודה זו כי מעבודת הכוכבים באו אל עבודת הצלמים כי יאמרו להם כהניהם צלם הזה נעשה במקום השמש ולכבודו נעשה והעובדו כאילו עובד השמש כמו צלם הזהב שעשה נבוכדנצר לשמש וכן יעשו הצלמים לשאר הכוכבים ואלו הם חוקות ששמו להם לחק כהני הצלמים והרגילו אותם בזה הדעת עד שארכו השנים בזה הדעת עד שיחשבו ההמון כי זה הצלם מטיב ומריע וזה הוא הבל ודבר שאין בו ממש כי הצלם הזה עץ הוא ומיער כרתו העושה אותו והוא מעשה ידי חרש שתקנו במעצד והוא שקורין אותו דולדוייר״א בלע״ז וזה הצלם אין לו פעולה בעצמו ואיך ייטיב ואיך ירע כאשר יחשבו אלה הסכלים וזה הבל שאין כמוהו.
ואמנם אומרו עוד כי חקות העמים הבל הוא בא להגיד טענה אחרת למה שלא ילמדו דרך הגוים והיא כי אף שיחתו מאותות השמים מי הגיד להם שהפסילים שעושי׳ העמים והגוים ההם שהם דברים מלאכותיים מעשה ידי אדם הם מתיחסים אל העליונים ההם וששרי מעלה הכוכבים והשרים העליונים ההם ייטיבו אל העובד לפסיליהם וירעו למי שלא יעבדם, כי הנה באמת חקות העמים רוצה לומר מעבודת הצלמים והפסילים הבל הוא כי הפסל אינו דבר שמימיי אבל הוא עץ מן היער כרתו רוצה לומר שכרת אותו מהיער והוא מעשה ידי חרש שעושה אותו בכלי הנקרא מעצד.
כי – אשר.
חוקות – ענין דבר קבוע.
חרש – אומן עץ.
במעצד – שם כלי גדול עשוי לחתוך בו וכן חרש ברזל מעצד (ישעיהו מ״ד:י״ב).
כי חוקות – אשר חוקות העכו״ם הבל הוא גם למולם במה שעושים צורה לצבא השמים ואליו יעבודו.
כי עץ – ר״ל אף אם היה הכח ביד צבא השמים להפך הרעה לטובה ע״י העבודה להם מ״מ הבל הוא לעבוד את הצורה כי הלא הוא עץ בעלמא הנכרת מן היער והוא מעשה ידי אומן בכלי המעצד.
כי חקות העמים – האליל שהגוים עובדים בחוקותיהם.
כי – לחזוק.
עץ מיער כרתו – הוא עץ שהכורת כרת אותו מן היער.
מעשה ידי חרש במעצד – עשוי במעצד. ואולי חרש עצים נקרא חרש במעצד מפני שמלאכתו במעצד.
מעצד – עיין ישעיה מ״ד:י״ב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כי חקות העמים לעשות פסילים וכונים למלכת השמים,
הבל הוא – כי עץ הוא ובלתי פועל על העליונים,
כי עץ יספר גנאי הפסל מצד החומר והצורה והפועל והתכלית, נגד החומר, אומר כי עץ שהוא חומר של עץ, ואינו איזה עץ מיוחד, רק עץ מיער ככל העצים, ונגד הפועל, אומר מעשה ידי חרש – ולא ע״י כלי מיוחד רק במעצד.
במעצד – כתבתי עליו דעות רבות באוצר נרדפי, עתה נפרשהו גרזן, וכן פירשתיו גם בישעיה מ״ד:י״ב.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ד) בְּכֶ֥סֶף וּבְזָהָ֖ב יְיַפֵּ֑הוּ בְּמַסְמְר֧וֹת וּבְמַקָּב֛וֹת יְחַזְּק֖וּם וְל֥וֹא יָפִֽיק׃
They deck it with silver and with gold; they fasten it with nails and with hammers, that it not move.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּכַסְפָּא וּבְדַהֲבָא חָפֵי לֵיהּ בְּמַסְמְרִין וּבְמַקָבִין מַתְקֵיף לֵיהּ דְלָא יִצְטְלֵי.
יחזקום ולא יפיק – לכן לא יתרופף, וממנו נאמר ״ופיק ברכים״ (נחום ב׳:י״א).⁠1
1. בדומה לזה גם: מנחם ואלפסי, ערך ׳פק׳; ריב״ג, אצול, ערך ׳פוק׳. והשווה גם חיוג׳, ערך ׳פוק׳, המביא את פסוקנו ואת הפסוק בנחום תחת עניין אחד.
מסמרות – קלויש בלעז.
ומקבות – קורנס מרטי״ל בלעז.
יפיק – יכרע ברכיו לשון פוקה (שמואל א כ״ה:ל״א) ופיק ברכים (נחום ב׳:י״א).
with nails clous in French.
and with sledge hammers A hammer, marteau in French.
it does not bend Heb. יפיק, it does not kneel with its knees. Comp. "a stumbling block (פוקה)" (I Sam. 25:31); "and tottering (ופיק) of the knees" (Nachum 2:11).
יחזקום ולא יפיק – שלא ימוטו.
בכסף ובזהב ייפהו – לפי שהוא עץ חופה אותו בכסף ובזהב כדי שיהיה יפה ונאה בעיני הרואים ויכנס בלבם לעבדו.
יחזקום – טסי הכסף וזהב יחזקו אותם על העץ במסמרות והמקבות שיכו בהם עליהם עד שלא יפיק כלומר שלא יצא מתכונתו ולא יכשל מענין ופיק ברכים ויש לפרשו מענין ותפק לרעב ויהיה זה פעל עומד רוצה לומר שלא יצא ממקומו.
אע״פ שבכסף וזהב ייפהו שירקעו הכסף והזהב על העץ לתכלית היופי ובמסמרות ובמקבות יחזקום כלומר שיחזקו הפסילים ההם במסמרות ובמקבות שיכו על המסמרות וכל זה כדי שלא יפיק רוצה לומר שלא יצא העץ ממקומו.
במסמרות – ביתדות וכן וברזל לרוב למסמרים (דברי הימים א כ״ב:ג׳).
ובמקבות – הוא הפטיש כמו ותשם את המקבת בידה (שופטים ד׳:כ״א) ויקרא כן ע״ש שראשו א׳ חד לנקוב בו האבנים.
יפיק – ענין כשלון וכן ופיק ברכים (נחום ב׳:י״א).
ייפהו – מייפה את הצורה בחפוי כסף וזהב ומחזק עליו החפוי ע״י מסמרות ובהכאת המקבות.
ולא יפיק – למען לא יהיה נכשל ר״ל שלא יתקלקל להפרד הצפוי ממנו.
יחזקום – מעתה מזכיר האלילים בלשון רבים, וכן במקרא שאחר זה.
ולא יפיק – לשון: פיק ברכים (נחום ב׳:י״א), והיה לו לומר: יפיקו.
ולא יפיק – שלא יצא העץ המחופה ממסגרו (עי׳ ש״א כ״ה ל״א).
בכסף – נגד הצורה החיצונית, אומר בכסף ובזהב רק ייפהו מלמעלה לנוי ואין הכסף מגופו רק במסמרות יחזקום שלא יפיק מן העץ.
ובמקבות – ותשם את המקבת בידה דיעל (שופטים ד׳:כ״א); שבתקעם המסמר בעץ, מולידים בו נקב.
יפיק – שד״ל מוציאו מן פיק ברכים שענינו חלחלה; ויש להוציאו מן פוק או נפק בלשון ארמית, שלא יצא ממקומו שום אחד מאבריו, וקרוב גם כן לפוג בלשון הקודש (ויפג לבו, פרשת ויגש).
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ה) כְּתֹ֨מֶר מִקְשָׁ֥ה הֵ֙מָּה֙ וְלֹ֣א יְדַבֵּ֔רוּ נָשׂ֥וֹא יִנָּשׂ֖וּא כִּ֣י לֹ֣א יִצְעָ֑דוּ אַל⁠־תִּֽירְא֤וּ מֵהֶם֙ כִּי⁠־לֹ֣א יָרֵ֔עוּ וְגַם⁠־הֵיטֵ֖יב אֵ֥ין אוֹתָֽם׃
They are like a post in a cucumber field, and don't speak; they must be carried, because they can't step. Don't be afraid of them; for they can't do evil, neither is it in them to do good.'"
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
עוֹבַד נְגִיד זְקִיפִין אִינוּן וְלָא מְמַלְלִין אִתְנַטָלָא יִתְנַטְלוּן אֲרֵי לֵית בְּהוֹן רוּחָא לַהֲלָכָא לָא תִדַחֲלוּן מִנְהוֹן אֲרֵי לָא מַבְאֲשִׁין וְאַף לְאֵיטָבָא לֵית אִינוּן יָדְעִין.
כתמר מקשה המה – כלומר, כעצי התמר מבחינת ההתיישרות, היינו, שהם מלאים וזקופים כעצי התמר.⁠1
1. כך פירש אבן בלעם גם את ״מקשה״ שבישעיהו ג, כד. ולפירוש הצירוף שבכאן, השווה: ת״י על אתר; ריב״ג, אללמע, עמ׳ 156 (רקמה, עמ׳ קפ), אצול, ערך ׳תמר׳.
כתומר מקשה – מקיש אותם בקורנס עד שזוקף לו קומה כדקל.
אל תיראו מהם – אם תפרשו מהם כי לא ירעו לכם.
וגם היטיב אין אותם – אם תעבדום, היטיב כמו להיטיב.
Like a palm tree they are beaten He hammers them with a hammer until it has an upright stature like a palm tree.
fear them not if you separate from them for they will not harm you.
neither is it in them to do good If you worship them. היטיב is like להיטיב to do good.
כתומר – פירש ר׳ מנחם ב״ר חלבו כתומר מצויר צורת אדם שעושין להפחיד העופות שלא יאכלו הפירות.
מקשה – בטרי״ץ בלעז כמו מקשה תעשה המנורה (שמות כ״ה:ל״א).
כי לא ירעו – ואם תאמר אע״פ שאינן מריעין יש בהן כח להיטיב והריני הולך אחריהם כדי שיטיבו לי ת״ל וגם היטב אין אתם.
ובלגנצי פי׳ כתמר מקשה לשו׳ תמורות וכורים ודמה הע״ז לאישפונטייל שעושין אצל מקשאות להבריח העופות. (ספר השהם ״תמר״)
כתמר מקשה – כמו התמר שהוא שוה אין בגופו עוות כי ענפיו הם למעלה וכל גופו שוה וכן מעשה מקשה (ישעיהו ג׳:כ״ד) – שוה כן הצל עומד זקוף שוה בדמות אדם ולא ידברו כי אין בקרבם רוח מניעה כל שכן מדברת וזהו שאמר נשוא ינשוא אם יסיעום ממקום למקום ינשאו כי הם לא יצעדו ברגליהם ואחר שהם כך אל תבטחו בהם ואל תיראו מהם כי לא ירעו.
וגם היטב אין אותם – אין עמם כח להטיב, תומר כמו תמר וכן בא בחולם והיא יושבת תחת תומר (שופטים ד׳:ה׳).
ינשוא – הפוך, כי הראוי ינשאו, וכן נשוא לשוא עריך (תהלים קל״ט:כ׳) כמו נשאו.
הנה לסוף סוף כתמר מקשה המה רוצה לומר דבר מלאכותיי הם נעשים מעץ או ממתכות ולא ידברו, אבל הם כפגרים מתים שנשוא ינשוא רוצה לומר שינשאום ויוליכום ממקום למקום ככלי אין חפץ בו כי לא יצעדו רוצה לומר שהם מעצמם לא יוכלו ללכת, והיה תכלית המאמר הזה אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם כלומר אחרי שהם דברים מלאכותיים איך יתיחסו לכוכבים ולגרמים השמימיים לשאתם תחתו מהם, ובעבור זה תעבדו את הצלמים אל תיראו מהם ר״ל מאותות השמים אשר זכר למעלה כי אין בידם להרע ולא להטיב אלא ביד הקב״ה שהוא רוכב שמים לכל אשר יחפוץ יטם. הנה התבאר מה ענין חקות העמים והפסילים אצל אותות השמים ושלא אמר אל תיראו מהם כי לא ירעו וגומר על הפסילים אלא על השמים שזכר. והותרה בזה השאלה החמישית:
נשוא ינשוא – כל נשא שבמקרא חסר וא״ו ודין בלחוד מלא.
מקשה – ענין הקשת הקורנס וכן מקשה אחת (שמות כ״ה:ל״ו).
נשוא ינשוא – מלשון משא וסבל.
יצעדו – ענין פסיעות והילוך כמו מטיבי צעד (משלי ל׳:כ״ט).
ירעו – מלשון רעה.
אותם – עמהם וכן ואדבר אותך (יחזקאל ב׳:א׳).
כתומר מקשה המה – ר״ל אין הפרש בין אלה הצורות ובין צורת אילן תמר הנעשה בהקשת הקורנס ממתכת כי גם המה כמוהו ולא יוכלו לדבר כמוהו.
נשוא ינשוא – מהצורך לשאתו על כתף כי לא יצעדו בעצמם א״כ הואיל וכן אין לך הבל גדול מזה.
אל תיראו מהם – ר״ל ועתה ישראל אל תיראו אף מצבא השמים עצמם כי אין בידם לעשות לכם רעה וגם אין עמהם לעשות טובה למי מכם כי הכל בא לכם בהשגחת המקום.
כתמר מקשה המה – הם מקשה כמו תמר.
מקשה – לשון קושי. והכוונה: שלא יזוזו ממקומם.
תֹמֶר – כמו: תָמָר. כמו: והיא יושבת תחת תֹמֶר {שופטים ד׳:ה׳}. והזכיר התמר להיותו עץ גדול וזקוף.
ינשוא – על דרך נחי למ״ד ה״א, ובתוספת האלף השרשית לסימן לגִזרַת המלה.
אין אותם – אין ביכלתם.
אותם – במקום אִתָּם. ומלת ׳אֶת׳ ו׳עִם׳ מורות לפעמים על הקנין (כמו בלשון רומי: penes me est, ענינו: יש בידי),⁠א כמו: לך ושוב ומחר אתן ויש אתך {משלי ג׳:כ״ח} – יש בידך לתת לו.
א. המלים בסוגריים מופיעות בכ״י שוקן, לוצקי 675א, לוצקי 675ב, קולומביה, אך הושמטו בדפוס ראשון.
כתומר – ונגד הצורה הפנימית, אומר שאין בו צורת הנפש המדברת כי הם כתומר מקשה ולא ידברו – ולא צורת הנפש החיונית שהיא התנועה,
כי נשוא ינשוא ולא יצעדו מעצמם ונגד התכלית שתחשוב שיש בידה להרע או להיטיב, אמר אל תחשוב שירעו בבחירתם ולכן תירא מהם,
אל תיראו כי לא ירעו – וגם לא תחשוב שיושג על ידם איזה טוב והצלחה מצד הסגולה ככל דברים הסגוליים, כי גם היטיב אין אותם.
מקשה – מלשון מקשה תיעשה המנורה (פרשת תרומה); על ידי המסמרים נעשה האליל כאילו אינו מחובר מחלקים שונים, רק כולו עצם אחד, כמו עץ מעצי התמרה שאין לו ענפים.
ינשוא – ינשאו.
יצעדו – מהלך לאט, ששה צעדים (שמואל ב ו׳:י״ג).
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ו) מֵאֵ֥ין כָּמ֖וֹךָ יְהֹוָ֑הי״י֑ גָּד֥וֹל אַתָּ֛ה וְגָד֥וֹל שִׁמְךָ֖ בִּגְבוּרָֽה׃
"There is none like you, Hashem; You are great, and Your name is great in might.
תרגום יונתןר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
לֵית בַּר מִנָךְ יְיָ רַב אַתְּ וְרַב שְׁמָךְ בְּגִבָּרוּתָא.
מאין כמוך י״י – ובידך כח להרע לעוברי מצותיך ולהיטיב לשומרי מצותיך.⁠א
א. בגיליון כ״י פריס 162: מאין כמוך – המ״ם יתירה.
מאין כמוך – ממה שאנו רואים ויודעים שאין כמוך לא בעליונים ולא בתחתונים ידענו כי גדול אתה וגדול שמך בגבורה ואמר אתה ואמר שמך להודיע כי הוא שמו ושמו הוא.
מאין כמוך ה׳ וכו׳ עד אספי מארץ כנעתך. אחרי שזכר שהפסילים הבל המה ושהשמים לא ירעו וגם היטב אין אותם אמר שאין כן אלהי יעקב, ולכן אמר כנגד הש״י מאין כמוך השם כלומר אין בכל השרים העליונים ולא בתחתונים אלוה שיהיה כמוך גדול אתה כי הגדול יאמר בהצטרף אל הקטון והנה כל שרי מעלה הם קטנים מקבלים השפע ממך ולכן באמת גדול אתה רוצה לומר על כל אלהים וסבה ראשונה אתה לכל העליונים והתחתונים, ואמנם אומרו וגדול שמך פירושו לא לבד אתה גדול בקרב עמך אשר ראו נפלאותיך אבל בקרב הגוים כולם ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה׳ ומלאכי הנביא אמר (א, יב) כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים.
מאין כמוך – ממה שאנו רואים שאין כמוך ה׳ לכן גדול אתה על כל צבא השמים.
בגבורה – במה שאתה מתגבר עליהם לבטל הוראתם.
מאין כמוך – כמו: אין כמוך, והמ״ם יתרה, וכן בפסוק שאחר זה (ראזנמילר וגעזעניוס). ולמטה ל׳:ז׳: כי גדול היום ההואא מֵאַיִן כמהו, אולי תחלת המליצה הזאת היה דרך שאלה: מאין יבא כמהו, מאין יבא כמוך. אלא כי שם שמדבר על היום, הניחו המליצה כמשמעה, וכאן לא רצו לנקד מֵאַיִן כמוך, שלא לתת מקום לטעות ולחשוב שיש מקום לשאול מהיכן יבא אלוה אחר גדול כמהו.⁠ב
גדול אתהבגבורה חוזר לגדול אתה, וכן בעל הטעמים.
וגדול שמך – שמך הנאה לך הוא האל הגדול, וכיוצא בזה: שוכן עד וקדוש שמו (ישעיהו נ״ז:ט״ו) גואלנו מעולם שמך (שם ס״ג:ט״ז) זד יהיר לץ שמו (משלי כ״א:כ״ד).
א. כן בפסוק. בדפוס ראשון: הוא.
ב. כן במהדורה בתרא (דפוס ראשון). במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א) מופיע ביאור חילופי: ״מאין כמוך – חוזר למטה: גדול אתה וגדול שמך עד שאין כמוך, וכן: כי גדול היום הוא מאין כמהו (ירמיהו ל׳:ז׳), ועל הדרך הזה אפשר לפרש: בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב (ישעיהו ה׳:ט׳) עד אשר אם שאו ערים מאין יושב (שם ה׳:י״א) – עד בלי היות יושב (Coccejus). וראזנמילר וגעזעניוס פירשו כמו: אין כמוך, והמ״ם יתרה.⁠״ בכ״י לוצקי 675א הועבר קולמוס על ביאור זה.
מאין כמוך ה׳ – ר״ל אבל אתה ה׳ כולל כל השלמיות עד שלא נמצא שלם כמוך,
כי גדול אתה – הגדול הוא מאמר המצטרף, שהוא גדול נגד הקטן ממנו ויצוייר ג״כ גדול ממנו, אבל אתה גדול אתה בעצמך לא בערך מצטרף, וכן רק אתה גדול – מצד שאתה ראשית הסבות ואחרית המסובבים,
וגדול שמך בגבורה – ר״ל יש מי שהוא גדול בעצמו אבל אין פעולות יוצאות ממנו לחוץ, כמו חכם גדול המשיג כל הדברים אבל אין לו יכולת להמציאם, ויש שגדול שמו ואינו גדול בעצמו, כמו גבור גדול ששמו גדול ע״י גבורתו ויכלתו עם היותו בלתי גדול בעצמו כי אינו משכיל על הדברים כמו שהם, אבל אתה גדול מצד עצמך וחכמתך שאתה מקור החכמה, וגדול שמך ע״י הגבורה והיכולת, (ור״ל כי יש שהיו מציירים את ה׳ כחכם אשר סדר את כל הדברים בחכמתו, אבל לא יחסו לו היכולת להוציא הדברים אל הפועל, ולכן יחסו לו עוזרים רבים בהנהגה, ובחרו אלהות הרבה שהם לדעתם הפועלים והמנהיגים לפי החכמה שיסד הוא, עד שה׳ הוא כחכם המסדר ופוקד הכל והם הגבורים המביאים הכל אל הפועל, ויש שאמרו בהפך שלו הגבורה ולא החכמה ר״ל שלו היכולת להוציא הכל אבל הוא צריך ליועצים, ושאותות השמים הם מורים על העצות והגזרות שיוצאות מאת יועציו, ומצד שני הפנים האלה היו מתיראים מאותות השמים ועובדים אלהים אחרים, אם בחשבם שלהם הכח לגמר ההנהגה, אם בחשבם שלהם עצת ההנהגה בעצמה, נגד זה אמר כי גדול אתה בחכמת סידור כל הדברים וגם גדול שמך בגבורה להוציא את הכל ולהנהיג את הכל לבדך ואין עוזר לך לא בעצה ולא בגבורה), וא״כ
מאין וגו׳ – מאחר שאין כמוך וגו׳ מי לא ייראך; מי לא יירא אותך תחת ירוא את האלילים.
תרגום יונתןר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ז) מִ֣י לֹ֤א יִרָֽאֲךָ֙ מֶ֣לֶךְ הַגּוֹיִ֔ם כִּ֥י לְךָ֖ יָאָ֑תָה כִּ֣י בְכׇל⁠־חַכְמֵ֧י הַגּוֹיִ֛ם וּבְכׇל⁠־מַלְכוּתָ֖ם מֵאֵ֥ין כָּמֽוֹךָ׃
Who should not fear You, King of the nations? For, to You it is befitting; because among all the wise men of the nations, and in all their royal estate, there is none like You.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
מַן לָא יִדְחַל מִן קֳדָמָךְ מֶלֶךְ עַל כָּל עַמְמַיָא אֲרֵי דִילָךְ הִיא מַלְכוּתָא אֲרֵי בְּכָל חַכִּימֵי עַמְמַיָא וּבְכָל מַלְכְּוָתְהוֹן לֵית בַּר מִנָךְ.
מי לא יראך מלך הגוים – א״ל הקב״ה לירמיה אתה קורא אותי מלך הגוים ומלכיהון דישראל לית אנא, א״ל רבון העולמים לפום מה דאמרת לי נביא לגוים נתתיך אף אנא קרי לך מלך הגוים.
כי לך יאתה – מלכותך יאי לך, וכה״א ה׳ מלך גאות לבש, אמר ר׳ חנינא יש לך אדם שהוא נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו, לבושו נאה לו ואין הוא נאה ללבושו, והקב״ה הוא נאה ללבושו ולבושו נאה לו.
לך יאתה – לך נאה.
for it befits You It is proper for you.
כי לך יאתה – היראה.
מאין כמוך – שיוכל להרע ולהיטיב.
מי לא ייראך – ביו״ד האיתן לבד ופ״א הפעל נעלמת מהמכתב ונמשכת היו״ד בגעיא להורות על יו״ד הנפקדת אמר מי לא יראך לפי שאמר אל תיראו מהם (ירמיהו י׳:ה׳) אמר אותם אין ראוי לירא מהם אבל אתה מי לא יראך אפילו העכו״ם העובדים האלילים ראוי להם שייראוך כי אתה מלך עליהם.
כי לך יאתה – המלוכה לא לאחר כלומר ראויה היא לך וליחס אותה אליך לא לאחר כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם אומרים מאין כמוך ואינם עובדים הכוכבים אלא להיותם אמצעיים בינך ובינם ואמר חכמי הגוים כי הם יודעים כי הפסל אינו כלום ואם יעבדו הכוכבים לא יעבדום אלא מפני שהם משרתיך להיותם אמצעיים אף על פי כן הם חוטאים כי אין צריך אמצעי בין האל ובין האדם כי רם י״י ושפל יראה (תהלים קל״ח:ו׳) אבל ההמון חושבים כי הפסילים מטיבים ומריעים מפני שהורגלו בעבודתם ואמר ובכל מלכותם כי המלכים ברוב הם חכמים גם יש עמהם חכמים ויודעים ומכירים כי מלכות בן אדם היא מלכות נפסקת ואין מלכות קיימת כי אם לי״י.
מי לא יראך – זה לפי דעתי לתמה ולפליאה כטעם מי הוא זה ואי זה הוא (אסתר ז׳:ה׳).
ולהיותך בקרב כל הגוים גדול בגבורה מי לא ייראך מלך הגוים כי אתה אינך בלבד מלך ישראל אבל גם מלך כל הגוים כיון שגם בקרבם גדול שמך בגבורה, ואומרו כי לך יאתה פירשו המפרשים המלוכה, ויותר נכון לפרש כנוי יאתה על היראה כי לפי שאמר למעלה מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהם וכאן אמר מי לא ייראך מלך הגוים אמר כי לך יאתה רוצה לומר לך תאות היראה להיות כחך בלתי בעל תכלית ובידך הטוב והרע ולא בשמים כי הנה בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם נודע והכל מודים שאין כמוך, ואם הם עובדים הכוכבים הוא בחשבם שהם אמצעיים בינך ובינם אבל הכל יודו שאין כמוך כי אתה הסבה הראשונה והם כולם מסובבים.
יראך – ביו״ד האית״ן לבד ופ״א הפעל נעלמת מהמכתב ונמשכת היו״ד בגעיא להורות על יו״ד הנפקדת. רד״ק.
יאתה – ענין רצוי כמו ויאותו הכהנים (מלכים ב י״ב:ט׳).
מי לא יראך – מי לא יפחד ממך אתה מלך על כל העמים.
כי לך יאתה – כי לך נתרצת דבר היראה.
כי בכל חכמי וכו׳ – כי היראה ממך תקועה בלב כל חכמי וכו׳ ממה שהם רואים שאין כמוך אף בצבא השמים (אבל יחשבו שגם להם מועיל העבודה).
מי לא ייראך – כנגד: אל תיראו מהם {ירמיהו י׳:ה׳}.
יאתה – מגזרת יָאֶה בארמית ובלשון חכמים, וענינו: יפה. ודומה לו בלשון הקודש: נָאוֶה (משורש אוה) – ענינו: נחמד ויפה. וזה וזה (יאה ונאוה) נאמרים להוראת הראוי.
יאתה – היראה (דון יצחק).
[כי – לחזוק.]⁠א
בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם – על אפם של כל חכמי הגוים, אין כמוך. בי״ת בכל כבי״ת בכל זאת {ירמיהו ג׳:י׳}, שענינה: עם כל זאת. אף כאן: עם כל מה שיאמרו חכמי הגוים, אין כמוך.⁠ב
ותלמידי רמב״ם הלויג מפרש: כי עם כל החכמה והשלטון שיש לגוים, עם כל זה, אין אלהיהם כאלהינו ולא כצורנו צורם.
ואברהם חי מיינסטער אומר: כי חכמי הגוים הם החרשים עושי הפסילים, כמו שאומר למטה (פסוק ט׳): מעשה חכמים כלם. כלומר: עם כל מה שחרשי הגוים מתחכמים בעשיית פסיליהם, ועם כל המלכות שיש להם לגוים, עם כל זה, אין כמוך. ורד״ק ודון יצחק פירשו: כי כל חכמי הגוים יודעים שאין כמוך. ואין זה במשמעות בכל חכמי. ועוד: איך הוא אומר אחר זה: יבערו ויכסלו {ירמיהו י׳:ח׳}? ואם כמו שפירשו: מוסר הבלים {ירמיהו י׳:ח׳} – שחכמים והמלכים מיסרים את העם כדי שיעבדו האלילים, והם עצמם יודעים שאין בהם ממש, אם כן אינם בוערים, אבל רשעים.
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י שוקן, לוצקי 675א. הביאור הושמט בדפוס ראשון.
ב. כן במהדורה בתרא (כ״י שוקן, לוצקי 675ב, דפוס ראשון). במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א) מופיע ביאור חילופי: ״מאין כמוך – מפני שאין כמוך. ורחוק שיאמר כי בכל חכמי הגוים אין כמו ה׳.⁠״ בכ״י לוצקי 675א הועבר קולמוס על ביאור זה והוא הוחלף בביאור במהדורה בתרא.
ג. משה בן מרדכי הלוי עהרענרייך.
לך יאתה – גדר פעל יאות שא׳ מתרצה לחברו ע״פ תנאים שביניהם, בזאת יאותו לנו האנשים, (איבער איין קאמען) וישתתף עם פעל אתא שמתקרב אל חברו, ור״ל כל יראה מכל עצם תגיע היראה לך, כי כח כל דבר הוא מאתך, כמו המתירא מחרב שביד גבור לא מן החרב מתירא רק מן הגבור האוחז החרב.
מי לא יראך מלך הגוים – אחר שהכל יוצא מאתך א״כ היראה רק לך יאתה כי בין לענין החכמה ובין לענין הגבורה והיכולת יודעים זאת בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם שאין כמוך – החכמים משיגים חכמתך, והמלכים יכלתך.
יאתה – מגזרת ״יאה״ בלשון חכמים וקרוב לְנָאוֶה בלשון מקרא; נאוה הדבר וראוי.
בכל – בי״ת להוראת עִם, עם כל חכמתם ושלטונם, מאין כמוך יֵעָשֹוּ מעשי נפלאות; ודעת שד״ל ששתי הממי״ם בשני מֵאֵין אלה יתרון הן.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ח) וּבְאַחַ֖ת יִבְעֲר֣וּ וְיִכְסָ֑לוּ מוּסַ֥ר הֲבָלִ֖ים עֵ֥ץ הֽוּא׃
But they are together brutish and foolish, the instruction of idols! It is but a stock.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וּבַחֲדָא יְחוֹבוּן עַמְמַיָא פַּלְחֵי כּוֹכְבַיָא עַל דְאִטַפָּשׁוּ עַל דִפְלָחוּ לְטַעֲוָתָא דִלְמָא אִינוּן.
ובאחת יבערו ויכסלו – א״ל רב נחמן לרב יצחק מאי דכתיב ובאחת יבערו ויכסלו, א״ל הכי א״ר יוחנן אחת היא שמבערת רשעים לגיהנם ומאי ניהו ע״א. כתיב הכא: מוסר הבלים עץ הוא, וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים.

רמז רפו

רשב״נ אמר פורענות אחת מכלה אותן ואית לן קריין על כן לא יקומו רשעים במשפט במשפטים אין כתיב כאן אלא במשפט, ובאחת יבערו ויכסלו, תמותת רשע רעה, אבל צדיקים כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה אחת ולא שתים. אמר ר׳ יוחנן אמר ירמיה מה תוחלת מצאתם בע״א שאתם להוטים אחריה הלואי היה לה פתחון פה שנתוכח עמה נאמר דידה ונאמר דידיה, נאמר דידה כה אמר ה׳ אל הגויים אל תלמדו וגו׳ (ונאמר דירה) ובאחת יבערו וגו׳, ונאמר דידיה וה׳ אלהים אמת וגו׳. נאמר דידה כדנה תאמרון להום, א״ר שמואל בר נחמני אל תהי לשון ארמית קלה בעיניך שמצינו כתוב בתורה בנביאים ובכתובים שהקב״ה חולק לו כבוד. בתורה יגר שהדותא, בנביאים כדנה תאמרון להום, בכתובים וידברו הכשדים למלך ארמית.
ובאחת יבערו – עבודה זרה ומה היא האחת מוסר הבלים של עץ שלהם ויתייסרו עליו.
יבערו – לשון שטות וכן ויכסלו.
But with one thing they are brutish i.e., the heathens, and what is that one thing? Their vanities of wood for which they will be punished, and they will be punished for it. יבערו is an expression of foolishness, so is ויכסלו.
ובאחת יבערו ויכסלו – כל חכמים שעושין להם פסל אם חכמים הם לייפותו אם בכסף וזהב ייפהו במסמרות ובמקבות יחזקנוא ולא יפיק (ירמיהו י׳:ד׳) בער וכסיל הוא בדבר זה שאין יכול להטיל בו רוח כשם שמפרש והולך נבער כל אדם מדעת וגו׳ כי שקר נסכו ולא רוח בםב (ירמיהו י׳:י״ד). אבל הקב״ה אינו כן דכתיב לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא (ירמיהו נ״א:י״ט) יוצר האדם מבחוץ ויוצר רוח אדם בקרבו (זכריה י״ב:א׳) נמצא שיצר את הכל. וכשתבדוק בפרשה זו תמצא שכל דבר שמגנה בע״ז באותו דבר עצמו מקלס להקב״ה. בע״ז הוא אומר כי לא ירעו וגם היטב אין אתם (ירמיהו י׳:ה׳) ובו בלשון מקלס להקב״ה מאין כמוך י״י מי לא ייראך מלך הגוים (ירמיהו י׳:ו׳-ז׳). בע״ז הוא אומר ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא שאין בו ממש, ובאותו דבר עצמו מקלס להקב״ה וה׳ אלהים אמת הוא אלהים חיים (ירמיהו י׳:י׳). בע״ז מגנה למעלה אל תיראו מהם כי לא ירעו (ירמיהו י׳:ה׳) ובה במידה מקלס להקב״ה.
א. כן בכ״י פריס 163, מינכן 5, לוצקי 777. בפסוק: ״יחזקום״.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פריס 163: ״בו״.
ובאחת – חכמי העכו״ם כאחת יבערו ויכסלו שהם מיסרים העם לעבוד הפסילים שהם הבלים ועץ כי הוא מרוקע בכסף וזהב ואין לו פעולה בעצמו כי הוא עשוי מן השפל שבנמצאות והוא הדומם כי הנמצאות שלשה חי צומח דומם.
והוא אומרו עוד ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא רוצה לומר אבל כל חכמי הגוים ובכל מלכותם עם היות שיודו במציאות הסבה הראשונה בדבר אחת הם בוערים וכסילים והיא במה שמיסרים את העם לעבוד הפסילים שהם דבר מלאכותיי עץ הוא כי היה מהפסילי׳ מעץ.
יבערו – מלשון בער ושוטה וכן איש בער לא ידע (תהלים צ״ב:ז׳).
ויכסלו – מלשון כסיל.
מוסר – ענין תוכחה.
ובאחת – בדבר אחת הם כולם בוערים וכסילים.
מוסר הבלים – במה שהם מייסרים ומוכיחים את העם לעבוד להבלי עכו״ם כי הלא עץ הוא, ומה א״כ יעבדו ור״ל אף לפי טעותם שמועיל עבודה לצבא השמים הנה זהו בודאי כסילות לחשוב שגם יועיל העבודה לצורה מעץ.
ובאחת – כלם כאחד (רד״ק וראזנמילר), וכן בלשון סורי בַחדָא (געזעניוס).
מוסר הבלים – מאמר בפני עצמו. כלומר: מוסר הגוים ויראתם ועבודתם, הלא הוא מוסר הבלים, כי האל שהם עובדים עץ הוא (שנוררער).
או על דרך שפירשתי למעלה: כי חקות העמים הבל הוא {ירמיהו י׳:ג׳}, אף כאן האליל שהוא מוסר הבלים שלהם, עץ הוא (אברהם חי מיינסטער).
יבערו, ויכסלו – הבערות הוא מחסרון מדע, והכסיל הוא לפעמים חכם ויודע רק נרדף מן התאוה, כמו שבארתי בפי׳ משלי, ור״ל שילכו אחרי ע״ז או מצד חסרון ידיעה, או למלא תאות לבם.
ובאחת יבערו ויכסלו – מה שהם עובדים פסל העץ, אינו מצד שמכחישים חכמתך ויכלתך, שכולם יודעים זאת, כמ״ש כי בכ״מ מוקטר מוגש לשמי ושמי נורא בגוים, רק עושים זה מצד סכלות אחת מה שהם אומרים, כי מוסר הבלים עץ הוא – ר״ל שהגם שהנהגה המוסריית הכללית יוצאת מאת המנהיג העליון וחכמתו הבלתי ב״ת, בכ״ז ההנהגה המוסריית של העולם השפל הזה שהוא עולם ההבלים עולם השינוי והתמורה והבליה וההפסד, והנהגה המוסריית שבה א״א שתהיה שלמה אחר שהעולם הזה בלתי מוכן לקבל שלימות, א״א לומר שהמוסר שלה ר״ל הנהגה המוסריית יוצאת מאת השלם בתכלית, ולכן יחסו אותה למנהיגים גרועים ופחותים, כמו שההנהגה שבה מתנהגים צאצאי עולם השפל הם הבלים ואין בם ממש, ולכן אמרו שמוסר של דברים ההבלים הוא פסל העץ ואליו יתיחס, כי אין העה״ז ראוי למוסר יותר שלם.
ובאחת – כולם יכשלו ויורו כי נבערים הם, על ידי מוסר ולימוד הבלים; הלא הוא עץ ולא אלוה!
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ט) כֶּ֣סֶף מְרֻקָּ֞ע מִתַּרְשִׁ֣ישׁ יוּבָ֗א וְזָהָב֙ מֵֽאוּפָ֔ז מַעֲשֵׂ֥ה חָרָ֖שׁ וִידֵ֣י צוֹרֵ֑ף תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ לְבוּשָׁ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה חֲכָמִ֖ים כֻּלָּֽם׃
There is silver beaten into plates, which is brought from Tarshish, and gold from Uphaz, the work of the artificer and of the hands of the goldsmith, blue and purple for their clothing; they are all the work of skillful men.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כַּסְפָּא דִמְחַפָּן מֵאַפְרִיקָא מַיְתָן וְדַהֲבָא מֵאוֹפִיר עוֹבַד נַגָר וִידֵי קִינֵי תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא לְבוּשְׁהוֹן עוֹבַד חֲכִּימִין כּוּלְהוֹן.
כסף מְרֻקָּע מתרשיש יובא – מרודד, עשוי דק, והוא בינוני פעול, וממנו נאמר ״רקעי פחים״ (במדבר י״ז:ג׳).⁠1
1. השווה: פירושו לבמדבר יז, ג. ובדומה לפירוש אבן בלעם ראה אלפסי וריב״ג, אצול, ערך ׳רקע׳ (מנחם מביא את פסוקנו ואת הפסוק מבמדבר ואינו מפרש). אולם ת״י כאן מתרגם: ״כספא דמחפן״, במשמעות כיסוי, לרמוז על תכלית הבאתו: לכסות בו את הפסל. והשווה: רד״ק על אתר.
מרוקע – מרודד.
Silver beaten into plates Heb. מרקע.
כסף מרוקע – מן וירקעו את פחי הזהב (שמות ל״ט:ג׳) והם מרקעין הטסים לחפות בו פסל העץ ליפותו ועוד מטריחים עצמם להביא כסף טוב מתרשיש וזהב מאופז אעפ״י שהם רחוקים מאלה המקומות ועוד לובשים אותם בתכלת וארגמן מרוקם במלאכת החכמים במלאכה וכל זה להראות בעיני ההמון יפים ושיכנס בלבם יראתם ושיאמינו בהם ויעבדום.
ומקצתם היה כסף מרוקע מתרשיש שהיו מביאים הכסף משם ומרקעים הטסים לחפות בו פסילי העץ ליפותם, ומהם שהיו מחופים מזהב המובא מאופז, אבל הצד השוה שבהם בין שיהיה הפסל מעץ או מכסף או מזהב שהם כולם דבר מלאכותיי בין שיהיה בעץ מעשה חרש וידי צורף או בכסף ובזהב ולובשים אותם תכלת וארגמן שהלבושים הם מעשה חכמים כולם, הנה אם כן הפסילים ההם הם אלהי כסף והם אלהים מתים כי אין בהם רוח חיים ואין בהם ממשלה כלל לא להטיב ולא להרע.
צורף – טעה המדפיס צרף חסר כי איננו מן ד׳ חסרים בישעיה סימן מ״א.
מרקע – מרודד לעשות טסים וכן ועשו אותם רקועי פחים (במדבר י״ז:ג׳).
מתרשיש – שם מקום.
מאופז – מין זהב טוב וכן בכתם אופז (דניאל י׳:ה׳).
תכלת וארגמן – שמות מיני צבעים חשובים.
כסף מרוקע – טסי כסף יובא מתרשיש לצפות בהם את הצורה והזהב יקחו מזהב אופז לייפות בו את הצורה.
מעשה חרש – כל עכו״ם נעשה ממעשה חרש וידי צורף העץ עשה החרש והצפוי עשה ידי צורף.
לבושם – בגדי הפסילים מתכלת וארגמן.
מעשה חכמים כולם – כל הלבושים המה מעשה חכמים וכאומר ואיך יעסקו חכמים בדבר שטות כזה.
כסף מרוקע – מרודד (רש״י), מן: וירקעו את פחי הזהב {שמות ל״ט:ג׳} (רד״ק). היו מביאים הכסף מרודד טסין טסין לדבקו על העץ, אולי בתרשיש היו בקיאים במלאכה זו. ועדיין יש כמה מקומות שאין בהם חרשים בקיאים ברקוע פחי הזהב והכסף (תלמידי יוסף הלוי).⁠א
וזהב מאופזבאופז לא נמצא אלא בדניאל י׳:ה׳.
ויש אומרים: שהוא כמו: אופיר.
ובושארט אומר: שהוא Ceylan, שהיה בו נהר הנקרא Phasis, גם לשון ים הנקרא Phasi.⁠ג
א. כן במהדורה בתרא (כ״י שוקן, דפוס ראשון). בכ״י לוצקי 675א מופיע ביאור חילופי: ״כסף מרוקע – הכסף מרוקע עליו, כלומר על העץ, או העץ מרוקע בכסף, כמו: וצורף בזהב ירקענו (ישעיהו מ׳:י״ט). מתרשיש יובא – כסף אשר יובא מתרשיש.⁠״ בכ״י לוצקי 675א הועבר קולמוס על ביאור זה והוא הוחלף בביאור במהדורה בתרא.
ב. כן בכ״י לוצקי 675ב, דפוס ראשון. בכ״י לוצקי 675א, שוקן נוסף כאן: ״אשר יובא מאופז״.
ג. בכ״י לוצקי 675א מופיע כאן ביאור נוסף שהועבר עליו קולמוס: ״ואין נ״ל לפרש כמשמעו שהכסף יובא מתרשיש כשהוא מרוקע, כי רחוק הדבר שיביאו הפַחים מרוקעים מתרשיש, באופן שלא יהיה הכסף ההוא מוכשר לעשות בו שאר מלאכות, ואם יצטרך הצורף לעשות כלי מה יצטרך להתיך את הפחים ותהיה מלאכת הרקוע לבטלה.⁠״
מעשה חרש, וידי צורף – הצורף מתיך המתכת ומסיר ממנו הסיגים, והחרש עושה כלי למעשהו, (כמ״ש ישעיה מ׳ י״ט), ונגד כסף מרוקע אמר מעשה חרש, ונגד זהב מאופז אמר וידי צורף, כי יצרף ויזקק את הזהב עד שישוב להיות כפז.
כסף מרוקע – משיב להם, איך תאמרו שהפסל מעץ הוא יהיה למוסר והנהגה, הלא גם מה שהם רוקעים על העץ בכסף אין בו חשיבות כי יובא מתרשיש, והזהב המאופז על הכסף הוא מעשה חרש – ואין לו מעלה לא מצד מקומו ולא מצד הפועל, וגם תכלת וארגמן של לבושם הם מעשה חכמים – מעשה בני אדם, ואין להם שום מעלת אלהות, אבל
מרקע – מלשון וירקעו את פחי הזהב (פרשת ויקהל).
מאופז – או הוא שם מקום (נמצא גם בדניאל י׳:ה׳), או הוא לשון ״פז״ והראוי מופז כמו שנמצא במלכים א י׳:י״ח בכסא של שלמה.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(י) וַיהֹוָ֤הי״י֤ אֱלֹהִים֙ אֱמֶ֔ת הֽוּא⁠־אֱלֹהִ֥ים חַיִּ֖ים וּמֶ֣לֶךְ עוֹלָ֑ם מִקִּצְפּוֹ֙ תִּרְעַ֣שׁ הָאָ֔רֶץ וְלֹא⁠־יָכִ֥לוּ גוֹיִ֖ם זַעְמֽוֹ׃
But Hashem is the true God. He is the living God, and an everlasting King. At His wrath the earth trembles, and the nations are not able to abide his indignation.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וַיְיָ אֱלֹהִים קְשׁוֹט הוּא אֱלָהּ קַיָם וּמְלַךְ עַלְמִין מֵרוּגְזֵיהּ תְּזוּעַ אַרְעָא וְלָא יָכְלִין עַמְמַיָא לְסוֹבָרָא רוּגְזֵיהּ.
וי״י אלהים אמת – למה כי הוא אלהים חיים ומלך עולם לכך יכול לאמת דבריו אבל בשר ודם אומר לעשות ומת או תשש כחו או יורד מנכסיו ואין בידו לקיים.
But the Lord God is true Why? Because He is a living God and the King of the world. Therefore, He can make His words come true. A mortal person, however, plans to do something and dies or becomes weak or loses his property, and has no ability to execute his plans.
(י-יב) מקצפו תרעש הארץ... כדנה תאמרון להום – ת״י: דנא פרשגן איגרתא דשלח ירמיה נבייא לוות שאר סבי גלוותא דבבל אם יימרון לכון עממייא דאתון ביניהון פלחו לטעוותא בית ישראל כדין תתיבון וכדין תימרון להום טעוון דאתון פלחין להון טעוון דלית בהון צרוך אינון מן שמיא לא יכילו לאחתא מטרא ואף מן ארעא לא יכלין לאצמחא פירין אינון ופלחיהון יאבדו מן ארעא וישתצון מן תחות שמיא אלה.
ובלשון שמגנה ע״ז דכתיב שמיא וארקא לא עבדו בו בלשון זה מקלס להקב״ה בצידו עושה ארץ בכחו וגו׳.
וי״י אלהים אמת – אלה האלהים שעושין לעבדם הם שקר והם מתים כי אינם אלהים ואין יכולת בהם אבל י״י אלהים אמת שהוא אדון על כל האלהים והם הכוכבים הוא לבדו אמת אלהים ויכול על הכל ושופט הכל ואשר זולתו אינם אמת אע״פ שהם אלהים כי אין כחם אלא ממנו והוא לבדו היכול האמיתי והשופט האמיתי שאין כחו והנהגתו תלוים ביד אחר.
הוא אלהים חיים – הוא החי האמתי שאין חייו תלויין באחר כי חייו ממנו וכל החיים זולתו חייהם ממנו ואמר חיים בלשון רבים כמו אלהים קדושים הוא (יהושע כ״ד:י״ט) דרך כבוד והוא מלך עולם ותכירו זה כי מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו ואין יכולת בהם שינצלו ממנו כשיקצוף עליהם ולא יוכלו להכיל ולסבול זעמו ורעש הארץ הוא משל לחרבן יושבי הארץ איזה גוי שיהיה ויוכלו להכיר כי מאתו הוא שמודיע אותם תחילה קודם בא הפורענות ביד עבדיו הנביאים.
תרעש הארץ – נוכל לפרש גם כן כמשמעו שתשקע עיר ויושביה פעמים ברעש הארץ.
אמנם הקב״ה הוא הפך כל זה כי הוא אלהים אמת ואין בו כזב כמו אלה, הוא אלהים חיים ולא מת כמו אלה והוא מלך העולם שמקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גוים זעמו ואיך אם כן אתם בני יהודה לא תיראו מלפניו ותיראו מהפסילים וצבאות השמים.
יכלו – בספרים כ״י מדוייקים ודפוסים ישנים חסר יו״ד וכן נמסר עלי ב׳ חסר וחבר אשר לא יכלו המים (ירמיהו ב).
מקצפו – מלשון קצף וזעם.
תרעש – ענין תנועה והנדה.
יכילו – ענין סבל כמו ומי יכילנו (יואל ב׳:י״א).
וה׳ – אבל ה׳ אלהים אמת הוא אלהים חיים ר״ל הוא חיי כל הברואים והוא מלך מושל על כל העולם מקצפו תרעש כל יושבי הארץ וכל העכו״ם לא יסבלו זעמו כי כל אשר יחפוץ יעשה, ואין ערוך אליו בכל צבא השמים.
וה׳ אלהים אמת – ה׳ הוא האלהים אמת (רד״ק ודון יצחק), כלומר: אלהי אמת, אלהים באמת, כי באמת ראוי לו שם אלהים. והיה ראוי הפשטא על וה׳, ומונח תחת אלהים. והטעמים שלפנינו הם תקון שתקנו חכמים, עיין פירושי על ואנכי ה׳ אלהיך {שד״ל שמות כ׳:ב׳}.
ולא יכילו גוים זעמו – אם יזעם עליהם לא יוכלו לסבול, אבל יאבדו כרגע.
מקצפו, זעמו – קצף משתתף עם השמות המורים על הכעס והחרון, וזעם משתתף עם השמות שמורים על הקללה והעונש שבא בסבת הקצף (ישעיהו י׳ ה׳), מצייר את הרעש בקצף ה׳, ואת האש והגפרית שתפלוט הארץ בעת הרעש מציין בזעם ה׳ וקללתו, וזאת לא יכילו גוים כי חרב יחרבו.
וה׳ אלהים אמת – גדר האמת הוא הסכמת הנאמר על הדבר אל מציאת הדבר עצמו בפועל, ור״ל האלילים הם שקר, כי התוארים שיחסו להם אינם מסכימים אל המציאות, אבל התהלות הנאמרים על ה׳ הם מסכימים אל מציאותו, ומפרש הוא אלהים חיים ומלך עולם – ר״ל מצד עצמו אינו כאלהי הגוים שהם פגרים מתים כי הוא מקור החיים, ומצד ההנהגה היוצאת ממנו הוא מלך עולם, כי הוא מנהיג ושולט על הכל מקצפו – כפי הנראה פתרו הוברי שמים את האותות שנראו בעת ההיא (כמ״ש מאותות השמים אל תחתו) על רעש הארץ שהיה אז בכמה ארצות, ועז״א הנביא דעו כי לא בכח האותות העליונות תרעש הארץ רק מקצפו תרעש הארץ.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יא) כִּדְנָה֙ תֵּאמְר֣וּן לְה֔וֹם אֱלָ֣הַיָּ֔א דִּֽי⁠־שְׁמַיָּ֥א וְאַרְקָ֖א לָ֣א עֲבַ֑דוּ יֵאבַ֧דוּ מֵאַרְעָ֛א וּמִן⁠־תְּח֥וֹת שְׁמַיָּ֖א אֵֽלֶּה׃
"Thus shall you say to them, 'The gods that have not made the heavens and the earth, these shall perish from the earth, and from under the heavens.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
דְנָא פַתְשֶׁגֶן אִגַרְתָּא דִשְׁלַח יִרְמִיָה נְבִיָא לְוַת שְׁאָר סָבֵי גַלְוָתָא דִי בְּבָבֶל וְאִם יֵמְרוּן לְכוֹן כַּשְׂדָאֵי דְאַתּוּן בֵּינֵיהוֹן פְּלָחוּ לְטַעֲוָתָא בֵּית יִשְׂרָאֵל כְּדֵין תְּתִיבוּ וּכְדֵין תֵּימְרוּן לְהוֹן טַעֲוָן דְּאַתּוּן פְלָחִין לְהוֹן טַעֲוַת דְלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ אִינוּן מִן שְׁמַיָא לָא יָכְלִין לְאַחָתָא מִטְרָא וּמִן אַרְעָא לָא יָכְלִין לְצַמָחָא פֵרִין אִינוּן וּפָלְחֵיהוֹן יֵיבְדוּ מֵאַרְעָא וְיִשְׁתֵּיצוּן מִן תְּחוֹת שְׁמַיָא אִלֵין.
כדנה תאמרון להום – אמר אותו <ירמיהו> בתרגום <הארמי> רק כדי שייאמר כך לדוברי השפה הזאת,⁠1 ומשמעו: קוצר ידי פסיליהם, כלומר: שהאלילים לא בראו את השמים ואת הארץ, ולכן בסופם יאבדו;⁠2 וייתכן ש<המילים> יאבדו מארעא הן בדרך המשאלה.
1. אין אבן בלעם מזהה עם דובר ארמית זה. ואולם ת״י על אתר ואלפסי, ערך ׳אלה׳, מזהים אותו עם הכשדים, והדברים נשלחים לגולי בבל להיות מענה לכשדים.
2. כך למעשה הבינו גם ת״י ואלפסי, שם. את הפירוש השני לא מצאנו אצל קודמי אבן בלעם, ונראה שהוא פירוש מקורי.
כדנה תאמרון – אגרת היא ששלח ירמיה ליכניה וגלותו בגולה להשיב לכשדים ארמית תשובה אם אומרין להם לעבוד לעבודה זרה.
So shall you say to them This is a letter that Yirmeyahu sent to Jeconiah and those exiled with him in exile, to reply to the Chaldees in Aramaic, a reply if they tell them to worship idols.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

כדנה תאמרון להום – זה מאמר האל שלח ירמיהו לבבל בני הגולה שיענו זה לכשדים כשיאמרו להם שיעבדו אלהיהם יענו אותם אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה וכתב להם המאמר הזה בלשון ארמי שיאמרו אותו לכשדים בלשונם ומה שאמר כדנה תאמרון להום שהוא אזהרה להם לישראל גם כן בלשון ארמי כדי שלא לחלוק בפסוק שיהא חציו עברי וחציו ארמי ואמר להום במ״ם כי פעמים בא כן במ״ם כמו שנמצא בעזרא וכן אמרין להום (עזרא ה׳:ג׳), אף על פי שברוב יבוא בנו״ן.
אלה – לשון עברי ולשון ארמי גם כן מצאנוהו בעזרא אלה מאניא בכתוב הוא אלה וקרי אל ואל ואלה אחד כמו הארצות האל (בראשית כ״ו:ג׳-ד׳) ואמר אלה לפי שהם נראין לבני האדם אף על פי שהם גבוהים.
וארקא – פי׳ ארץ.
ובדברי רז״ל ארבע שמות נקראו לה כנגד ארבע תקופותיה ארץ תבל אדמה ארקא.
ויונתן תרגם הפסוק כן ... ולא האריך בלשון הארמי כי עדין לא הפסיק הענין עד י״י צבאות שמו, הכל הוא מענה שיאמרו להם בני ישראל כי אנחנו לא נעבוד אלה האלהות שלא עשו שמים וארץ אלא אלהים שעשה ארץ בכחו והם יבינו העברי ויאמרו להם בלשון ארמי אבל פתח הדברים שלח להם ירמיה בלשון ארמי וכן פי׳ יונתן בזה הענין עשה ארץ בכחו (ירמיהו י׳:י״ב) כדין תימרון להום אנחנא פלחין לדעביד ארעא בחיליה ואמת הוא שלא עבדו ישראל ע״א משגלו ומה שהשתחוו לצלם שהעמיד נבוכדנצר אנוסים היו ואעפ״כ היו ענושים בזה בימי המן לולי שרחם עליהם האל כמו שאמרו מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה מפני שהשתחוו לצלם.
ואמנם אומרו עוד כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו וגו׳ ת״י דנא פתשגן אגרתא די שלח ירמיהו נבייא לות שאר סבי גלותא דבבל דאם יימרון לכון עממיא דאתון ביניהון פלחו לטעותא בית ישראל כן תתיבו וכדין תימרון להון טעון דאתון פלחין להון טעות דלית בהון צרוך אינון מן שמיא לא יכלין לאחתא מטרא ומן ארעא לא יכלין לצמחא פירין אינון ופלחיהון ייבדו מארעא וישתיצון מן תחות שמיא אלין, ושלזה נאמר אחריו לקול תתו המון מים בשמים וגומר, ולזה נמשכו המפרשים כולם ששלח זה ירמיהו לומר לבני הגולה שהלכו עם יהויכין, ושלכך היה הפסוק הזה בלשון ארמי ולא המשיך הענין כולו באותו לשון לפי שאולי לא יבינוהו אנשי דורו שהיה מדבר עמהם, ומאשר לא נזכר דבר מזה בכתוב נראה לפרש אחרי שזכר טענותיו לההביל ענין הפסילים וצבאות השמים ואמר עליו וה׳ אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם וגומר, הביא עוד להם טענה אחרת לומר שאם עכ״פ חכמי הגוים אשר זכר יחזיקו בענין הפסילים לא מפאת עצמם אלא מפאת היותם צורות לכוכבים ושרי מעלה שראוי שיאמרו להם בני ישראל הטענה הזאת והיא שהאלוהות שלא עשו ושאין כח בידם לעשות שמים וארץ ראוי שיאבדו מן הארץ ומתחת השמים, כי הנה האלוה האמתי שראוי שייראו מלפניו בארץ הוא האל אשר ברא שמים וארץ אבל אלהיא דשמיא וארקא לא עבדו רוצה לומר שלא עשו השמים והארץ אין ראוי שיראו מלפניהם ולא שיעבדום אבל שיאבדו מן ארעא ומתחות שמיא כלומר שלא יהא זכר בכל הארץ לאלה האלוהות.
אלהיא די – היו״ד דגושה.
ומן תחות – בנביאים עם פירוש הרי״א כתוב מן תחות וטעות הוא.
כדנה – כזאת.
להום – להם ומצאנו בל׳ ארמי המ״ם במקום הנו״ן כמו וכן אמרין להום (עזרא ה׳:ג׳).
אלה – בזה לשון ארמי כלשון עברי וכן אלה מאניא (שם).
כדנה – כן אמר הנביא לישראל שיאמרו אל עכו״ם העובדים לצבא השמים.
אלהיא – האלהים אשר לא עשו את השמים ואת הארץ יהיו נאבדים מן הארץ ומתחת השמים האלה שעשה המקום ב״ה ר״ל מהראוי שיהיה נאבד מהם שם אלהות בכל המקומות שברא אלהי האמתי כי מה להם בהמקומות האלה (ולפי שכן צוה לומר להכשדים אמר בלשון ארמי לשון שמכירים בו הכשדים ולזה פתח ואמר כדנה תאמרון להום ג״כ בל׳ ארמי).
כדנה תאמרון להוםHensler אומר: כי ירמיה כתב המקרא הזה למעלה אחר: מעשה חכמים כלם {ירמיהו י׳:ט׳}.
ונראה לי: כי על מקומו יבא בשלום, כי כאן הוא אומר: די שמיא וארקא לא עבדו, ואחריו הוא אומר: עושה ארץ בכחו ובתבונתו נטה שמים {ירמיהו י׳:י״ב}.
וראזנמילר ולפניו Venema אמרו: כי נראה להם שאין המקרא הזה לירמיה, רק אדם אחר הוסיפו. ואני משיב: מצאנו בכתוב הזה: אלהיא וגו׳ יאבדו מארעא, ומצאנו למטה: הבל המה וגו׳ בעת פקודתם יאבדו {ירמיהו י׳:ט״ו}. וחזרנו על כל המקרא, ולא מצאנו בשום מקום זכרון האבדון אצל האלילים, רק במקום הזה. אם כן נראה, כי מי שכתב: הבל המה וגו׳, והוא ירמיה, הוא עצמו כתב: יאבדו מארעא. וזה מלבד הדמוי שהזכרתי נגד דעת Hensler.
ודעת Hubigant כי ירמיה כתב המקרא הזה בלשון הקודש, ואחר זה תרגם ספרו בלשון ארמית, וכתבו המעתיקים כל פסוק עם תרגומו אחריו, כמו שאנו רואים עד היום בקצת חומשים כתיבת יד. וקרה מקרה שסופר אחד היה מעתיק העברי לבדו מֵעֵל ספר שהיה בו העברי והארמי זה אחר זה, ונשתבש הסופר והעתיק הארמי במקום העברי. וזה חלום, כי אנו רואים כי מאז בימי יונתן בן עוזיאל היה המקרא הזה כתוב ארמית, כי רק לכך הוסיף ואמר: דנה פרשגן אגרתא וכו׳. ולפני יונתן בן עוזיאל לא היה תרגום, ואף כי בכתב, ויונתן עצמו לא כתב תרגומו, אלא אמרו על פה.
והנה יונתן ורש״י ורד״ק חשבוא כי נכתב המקרא הזה ארמית, כי היא אגרת ששלח ירמיה לאנשי גלות יכניה. וזה רחוק מאוד שֶיְגָרֶה אותם לנאץ את שוביהם, והוא בהפך אמר להם: ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה כי בשלומה יהיה לכם שלום {ירמיהו כ״ט:ז׳}. ואיך יאמר להם שיקניטום בדברים האלה, ואיך יהיה להם שלום אם יעשו כזאת?
ולי נראה: כי אחר שאמר: ולא יכילו עמים זעמו {ירמיהו י׳:י׳}, אמר כי אמנם עובדי האל האמיתי לא ייראו מזעם הפסילים ועובדיהם, וראוי להם לדבר אליהם באומץ לב ובלשונם, שיבינו דבריהם, כי האלילים ההמה ראוי שיאבדו מן הארץ. וכדי שלא להראות עצמו כמפחד מעובדי האלילים, אמר בלשון ארמית גם המלות: כדנה תאמרון להום, כדי שאם ימצאו שם בתוך העם קצת מאותם עובדי אלילים, ישמעו שהוא אומר לכל העם שיאמרו להם כזאת וכזאת.⁠ב
שמיא אלה – אחר שהם לא עשו הארץ הזאת והשמים האלה, יאבדו מעל הארץ ומתחת השמים האלה, וילכו ויעשו להם ארץ אחרת ושמים אחרים, ושם יהיו נעבדים.
מלת אלה חוזרת גם למלת מארעא. ולפיכך מארעא בטעם תביר.
אלה – מלה ארמית, כמו: אלה מאניא (עזרא ה׳:ט״ו), אף על פי ששם קרי אֵל (רד״ק).
א. כן בדפוס ראשון. בכ״י לוצקי 675א, שוקן: ״אמרו״.
ב. כן במהדורה בתרא (כ״י שוקן, דפוס ראשון). במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א) מופיע (במקום ״וכדי שלא להראות ... כזאת וכזאת״): ״ואח״כ המשיך דברו עושה ארץ וכו׳, חוזר ונקשר עם וה׳ אלהים אמת״. בכ״י לוצקי 675א הועבר קולמוס על ביאור זה, והוא הוחלף בגיליון במהדורה בתרא.
ארקא, ארעא – תרגום של ארץ הוא ארעא, שהוא מענין תחתית, כמו ומלכותא אחרא ארע מנך (דניאל ב׳ ל״ט), והעתק של ארץ מענין מרוצה הוא ארקא, כמו ערק ואזל לאגמא, וכן בלה״ק העורקים ציה (איוב ל״ו), שהוא לפירושי מרוצה סבובית.
כדנה תאמרון להום – אחר שהם מודים שה׳ הוא ברא את השמים ואת הארץ א״כ איך תכנו את האלילים בשם אלהים, אחר שלא בראו דבר? ואף אם תאמרו שבראו עולמות אחרים, מ״מ אחר ששמיא וארקא לא עבדו – ר״ל השמים והארץ שאנו בם, א״כ יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה – ר״ל מה להם בשמים וארץ אלה שלא בראו, ישכנו בשמים וארץ האחרים שבראו אותם, לא במקום שאינו שלהם?
כדנה וגו׳ – רבו ההשערות מדוע כתוב מקרא זה בלשון ארמית, ואין אחת מהן ברורה, שגם אם היה רוצה ללמד את בני הגלות להשיב לכשדים בלשונם, היה לו להתחיל בלשון ארמית מן אלהיא ולא מן כדנה.
אלה – נמצא תוך לשון ארמית גם בעזרא (ה׳:ט״ו) ושם קרי אל (רד״ק).
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יב) עֹשֵׂ֥ה אֶ֙רֶץ֙ בְּכֹח֔וֹ מֵכִ֥ין תֵּבֵ֖ל בְּחׇכְמָת֑וֹ וּבִתְבוּנָת֖וֹ נָטָ֥ה שָׁמָֽיִם׃
He has made the earth by His power, He has established the world by His wisdom, and by His understanding He has stretched out the heavens.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וְכִדְנָא תֵימְרוּן לְהוֹן אֲנַחְנָא פַּלְחִין לִדְעָבֵיד אַרְעָא בְּחֵילֵי שַׁכְלֵיל תֵּבֵל בְּחוּכְמָתֵיהּ בְּסוּכְלָתָנוּתֵיהּ תְּלָא שְׁמַיָא.

רמז רפז

עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו וגו׳ – א״ר הושעיא קשה היא ירידת גשמים שהיא שקולה כנגד לכל מעשה בראשית, מה טעם דכתיב עושה גדולות עד אין חקר וכתיב בתריה הנותן מטר על פני ארץ, ר׳ אחא מייתי לה מהכא עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו וגו׳ לקול תתו המון מים בשמים, ואין קול אלא גשמים שנאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. לקול תתו המון מים בשמים. א״ר אלעזר א״ר חנינא בא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת בשר ודם, מדת ב״ו שופת קדרה ואח״כ נותן מים לתוכה והקב״ה נותן מים בקדרה ואחר כך שופת אותה שנאמר לקול תתו המון מים בשמים ואח״כ מעלה נשיאים. א״ר ברכיה לא פירשו המים העליונים מן התחתונים אלא בבכי הה״ד מבכי נהרות חבש. ר׳ תנחומא מייתי לה מהכא לקול תתו המון מים בשמים ואין קול אלא בכי כמד״א קול ברמה נשמע וגו׳.
נטה – טינדי״ש בלעז.
He stretched out Tendre in French.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

עושה ארץ בכחו – למי שעשה הארץ בכחו אנחנו עובדים וזכר בכחו על הארץ לפי שהגלגלים רצים עליה סביב תמיד בכח שאין לו הפסק הבא מאתו יתברך ובאותו הכח עומדת הארץ תלויה בינתים לא תזוז אילך ואילך אפילו כחוט השערה כמו שכתוב תולה ארץ על בלימה (איוב כ״ו:ז׳) לא ידע אדם במה אלא שהחכם מתבונן כי מכח הסבוב היא עומדת בנתים בלא שום סמיכה אף על פי שיש טעם אחר כי בטבעה הוא שתעמוד באמצע לפי שהיא כבדה אף על פי כן האל שם בה זה הטבע ומכחו הוא הכל.
מכין תבל בחכמתו – תבל הוא מקומות הישוב מן הארץ והכין אותם האל בחכמתו בנהרות נמשכים ובמעינות נוזלים שלא יתכן הישוב מבלעדיהם ויצמחו בהם כל עשב וכל עץ פרי הצריכים לישוב אדם ולבהמה וכל התועלות הנמצאות בה הכל עשה בחכמה.
ובתבונתו נטה שמים – שנטה אותם כאהל לשבת תחתיו כמו שאמר וימתחם כאהל לשבת (ישעיהו מ׳:כ״ב) והאהל הוא כחצי כדור ואין אנו משיגים מן השמים אלא חצי כדור אשר על הארץ אלא שאנחנו מתבוננים שיש חצי כדור אחר כי עגולים הם ונטיתם ומהלכם ומרוצתם ממזרח למערב וממערב למזרח הכל נעשה בתבונתו שלא תושג.
כי האלוה האמתי הוא העושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו והם היסודות ומורכביהם ובתבונתו נטה שמים, וכיון שהוא עשה שמים וארץ הוא האלוה האמתי וכמו שאמר וה׳ אלהים אמת ומלך עולם מקצפו תרעש הארץ, והנה זכר זה בלשון ארמי מפני שהיה זה מרגלא בפומיה של ירמיהו שהיה טוען הטענה הזאת לחכמי הגוים המאמינים בכחות השמים.
תבל – הם המקומות המיושבות מבני אדם.
עושה ארץ בכחו – עתה בא לגמור דבריו שאמר ה׳ אלהים אמת וכו׳ ואמר הוא העושה ארץ בכוחו.
מכין תבל – המקומות המיושבות מכין בהם בחכמתו כל הדברים הנצרכים שמה.
נוטה שמים – אמר בל׳ שאלה מנטיות אוהל.
עשה ארץ – ה׳ אלהים הנזכר למעלה.
עושה ארץ, מכין תבל – ארץ הוא כלל הארץ, ותבל הוא חלק הארץ המיושב וההכנה הוא אחר העשיה שהכין אותו אל הישוב, כמ״ש יוצר הארץ ועושה הוא כוננה (ישעיהו מ״ה י״ח).
בחכמתו ובתבונתו – וכן אמר (משלי ג׳ י״ט) ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ושם התבאר מדוע יחס החכמה אל עשיית ארץ והתבונה אל השמים ע״ש.
עושה – אבל ה׳ הוא עשה ארץ ושמים אלה,
הארץ בכלל עשה בכחו וגבורתו,
והתבל שהוא חלק הארץ המיושב הכין בחכמתו שיהיה ראוי לישוב בני אדם, ושכולם ימצאו בם כל צרכיהם, ואת השמים נטה עליהם כאהל בתבונתו – (ואמר עושה ארץ בלשון הווה כי הוא עושה ומכין תמיד ומחדש בכל יום מעשי בראשית על ידי השגחתו התמידית).
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יג) לְק֨וֹל תִּתּ֜וֹ הֲמ֥וֹן מַ֙יִם֙ בַּשָּׁמַ֔יִם וַיַּעֲלֶ֥ה נְשִׂאִ֖ים מִקְצֵ֣ה [הָאָ֑רֶץ] (ארץ) בְּרָקִ֤ים לַמָּטָר֙ עָשָׂ֔ה וַיּ֥וֹצֵא ר֖וּחַ מֵאֹצְרֹתָֽיו׃
When He utters His voice, there is a tumult of waters in the heavens, and He causes the vapors to ascend from the ends of the earth; He makes lightning for the rain, and brings forth the wind out of His treasuries.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
לְקַל מִתְּנִיָהּ רִכְפַת דְמַיִין בִּשְׁמַיָא וּמֵסִיק עֲנָנִין מִסְיָפֵי אַרְעָא בַּרְקִין לִזְמַן מִטְרָא עָבַד וּמַפֵּיק רוּחִין מִבֵּית גִנְזוֹהִי.
ויעלה נשיאים מקצה הארץ – ר׳ יוחנן וריש לקיש, ר׳ יוחנן אמר אין עננים אלא מלמטן שנאמר מעלה נשיאים מקצה הארץ, על דעתיה דרבי יוחנן לאחד שכבד את חברו בחבית של יין וקנקנה עמה, לדעתיה דריש לקיש לאחד שאומר לחברו הלויני סאה של חטים א״ל הבא קופתך ומדוד, כך הקב״ה אומר לארץ אייתי עננך וקבלי מטר. חמשה שמות יש לו, עב ענן, נשיא, אד, חזיז. עב שהוא מעכב פני הרקיע. אד שהוא שובר לבעלי זרועות. ענן שהוא עושה הבריות ענוים אלו על אלו. נשיא שהוא עושה הבריות נשיאם אלו על אלו. חזיז שהוא עושה חזיונות ברקיע ומשרה רוח הקדש על הבריות כמד״א חזון.
לקול תתו – בעת בא קול שהוא נותן המון מים בשמים.
נשיאים – עננים.
ברקים – פלנדורי״ש בלעז.
At the sound of His giving At the time the sound comes that He is giving a multitude of water in the heavens.
clouds Heb. נשאים, clouds.
lightning plaindres in old French.
לקול תתו המון מים בשמים ויעלה נשיאים מקצה הארץ – שהעננים שותין ממי אוקיינוס דכתיב ויעלה נשיאים מקצה הארץ ומששותין הימנו מעלין אותן לרקיע כדי להורידן לארץ וכה פתרונו לקול תתו המון מים בשמים על ידי שמעלה נשיאים מקצה הארץ.
ויוצא רוח מאוצרותיו – להוליך את העננים לכל אשר יצום על פני תבל1 שיורידו את הגשמים לארץ.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ז:י״ב.
לקול תתו – וכן אנחנו עובדים אותו לקול תתו המון מים בשמים והוא האויר הנקרא רקיע כי ידענו כי הוא הנותן מטר כמו שאמר הנותן מטר על פני ארץ (איוב ה׳:י׳) ולא האלילים, כמו שאמר היש בהבלי הגוים מגשימים אם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא (ירמיהו י״ד:כ״ב) אלהינו והנה אנחנו ישראל שאנו חלק י״י יתברך ועמו מודים בו כי בידו לעשות כל מה שזכר לא יתנו השמים המטר כי אין בהם מים אלא הוא נותן אותם בהם אחר שיעלה נשיאים מקצה הארץ כמו שאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה (בראשית ב׳:ו׳), והמים לא יעלו מן הארץ אלא אד הוא שיעלה מן הארץ שמעלה אותו האל בטבע ששם בו והאל יתנהו מים באויר בכח שנתן בו וזהו שאמר לקול תתו המון מים בשמים.
ויעלה נשיאים – וי״ו ויעלה כוי״ו וירד מעשות החטאת והעולה (ויקרא ט׳:כ״ב) שפי׳ אחר שירד מעשות העולה נשא ידיו על העם ויברכם וכן הן אתה קצפת ונחטא (ישעיהו ס״ד:ד׳) אחר שחטאנו קצפת וכן ויעלה נשיאים אחר שמעלה נשיאים נותן המים כי בעבור במקום מיוחד שבו ישוב האיד מים ובאמרו מקצה הארץ זה מאמר הפלוסופים שאומרים שהאדים עולים מפאתי צפון ודרום זהו מקצה הארץ הפאות הרחוקות מן הישוב, ארץ כתיב הארץ קרי והענין אחד.
ברקים למטר עשה – ועוד פלא גדול עושה בירידת המטר שיורדים ברקים עם המטר והברק אש ואין המים מכבין אותו ומה שאמר לקול תתו הוא נהימת התחלת המטר שמשמעת קול וכן אמר כי קול המון הגשם (מלכים א י״ח:מ״א).
ויוצא רוח מאוצרותיו – זכר המטר וזכר הרוח כי בסבת הנשיאים שמעלה מן הארץ יהיה המטר ויהיה הרוח כי שני אדים הם שעולים מן הארץ שקורא אותם נשיאים לנשיאתם מעל הארץ האחד לח והוא הנקרא אד וממנו יהיה המטר והאחד יבש וממנו יהיה הרוח והוא הנקרא קיטור ומה שאמר באוצרותיו לפי שהיא מרחפת ואינה נראית כדבר הנתון באוצר.
המון מים בשמים – זה הוא הרקיע שנזכר ביום שני, כמ״ש שם ויקרא אלהים לרקיע שמים (בראשית א׳:ח׳), כי השם ית׳ לא יתן המון מים בגלגלים. וגם זה הנביא באר בכמה מקומות ענין מעשה בראשית.
ואחר זה עשה עוד הנביא טענה אחרת מענין המטר באומרו לקול תתו המון מים בשמים ויעלה נשיאים מקצה הארץ וגומר, ופירושו אצלי שפעמים יצטרך העולם למטר ויקרא כל איש לאלוהו שימטיר על הארץ והוא אומרו לקול תתו המון מים בשמים רוצה לומר כאשר ההמון יתן קולו ותפלתו בשמים על דבר המים ויתחבר עם זה סבה טבעית והיא שיהיו אידים עולים מן הארץ הרבה להולדת המטר ועליו אמר מעל׳ נשיאים מקצה הארץ כלומר אחר שיעלו האידים שהם הנשיאים הנשאים מן הארץ לחלק האויר אשר מהם יתילד המטר ועם זה יראו אותות כאילו המטר עתיד ליפול והוא אומרו ברקים למטר עשה, ואע״פ שיש שם אידים וברקים המורים על ירידת המטר וקול ההמון בשמים צועקים עליו הנה עם כל זה לא ירד המטר ויוצא הקב״ה רוח מאוצרותיו שמפזר האידים ומטר לא ניתך ארצה.
מקצה ארץ – ארץ קרי.
לקול – באה הלמ״ד במקום בעבור וכן פתח פיך לאלם (משלי ל״א:ח׳).
תתו – מלשון נתינה.
המון – מלשון המייה ושאון.
ויעלה – באה הוי״ו במקום אז וכן אם נקבה תלד וטמאה שבועים (ויקרא י״ב:ה׳) ור״ל אז טמאה.
נשיאים – עננים ע״ש שמנשאים עצמן למעלה וכן מעלה נשיאים (תהלים קל״ה:ז׳).
לקול תתו – בעבור נתינתו קול המיית מים באויר השמים אז מעלה את העננים לרום השמים.
מקצה הארץ – ר״ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ אז מעלה אותם אל מול המקום אשר ירצה להמטיר שמה.
ברקים – לעת בא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם.
ויוצא – הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו.
(יג-יד) לקול תתו – נראה לי כפירוש דון יצחק: שהמקרא הזה הוא קשור עם שלאחריו. אלא שהוא מפרש: כשההמון יתן קולו ותפלתו לשמים בעבור המים.
ואני מפרש (כרש״י): בהשמע קול ה׳ שהוא נותן בשמים המון מים,⁠א ובהראות הנשיאים העולים מקצה הארץ, ובעשותו ברקים המורים על המטר, ובהוציאו רוח מאוצרותיו, אז בראותם כל הגבורות האלה: נבער כל אדם מדעת הוביש כל צורף מפסל, כי גם הם יודעים שאין בהבלי הגוים מַגְשִימִים (ירמיהו י״ד:כ״ב).⁠ב
א. במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א) נוסף כאן: ״כלומר שהוא משמיע קולות כאלו מטר גדול קרוב לבוא״, אך הועבר קולמוס על המלים.
ב. בכ״י לוצקי 675א הועבר קולמוס על כל הביאור הזה. ושם נוסף עוד ביאור שהועבר עליו קולמוס: ״וכבר היה אפשר לפרש כראזנמילר: לקול תתו – לקול שהוא נותן, כלומר: כשיתן קולו, אז יבא המון מים בשמים. אלא שלפי זה לא יובן למה יאמר: נבער כל אדם מדעת, וגם הנגינות מסכימות עם הפירוש הראשון.⁠״
המון מים – כמו כי קול המון הגשם (מלכים א י״ח),
ויעלה נשיאים וכבר העלה קודם לכן, ויל״פ שמתמיד להעלות נשיאים גם אחרי ירד הגשם, כי הגשם חוזר לעלות באדים למעלה ונשיאים נקראו ע״ש האדים המתנשאים מן הארץ לעיגול הנשימה,
מאוצרותיו – הכינוי שב על הרוח, ממקום שהוא אצור ועצור שם.
לקול – וביחוד התבאר חכמתו והשגחתו הפרטיית מן ירידת הגשם והתהוות העננים, (כמו שבאר באורך באיוב סי׳ ל״ו ל״ז) מן הקול הקורא ומפרסם השגחתו,
מה שיתן המון מים בשמים – שהוא באויר הנשימה, שהוא מקום עליית האדים (שנקרא רקיע ושמים במעשה בראשית כמש״ש),
ויעלה נשיאים מקצה הארץ שהם האדים המתנשאים מן הארץ ומתקבצים במקום סגריר העננים, ואשר האדים האלה וטפות מים העולים מלאים רוח ואויר שעל ידם הם מסוגרים ומתעלמים והאויר זך וצלול ע״י העלעקטרי ויסוד האש אשר יפוצץ האדים על כנפי רוח, והיה מחכמת ה׳ כי ברקים למטר עשה – בעת ירצה שירד המטר יפרד מהם יסוד האש והעלעקטרי ויתהוה הברק, ועי״ז מוצא רוח מאוצרותיו – יוציא יסוד הרוח האצור באדים, ועי״כ יתהוה המטר כנודע בחכמת הטבע.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יד) נִבְעַ֤ר כׇּל⁠־אָדָם֙ מִדַּ֔עַת הֹבִ֥ישׁ כׇּל⁠־צוֹרֵ֖ף מִפָּ֑סֶל כִּ֛י שֶׁ֥קֶר נִסְכּ֖וֹ וְלֹא⁠־ר֥וּחַ בָּֽם׃
Every man is brutish, devoid of knowledge; every goldsmith is disappointed by his engraved image; for his molten image is falsehood, and there is no breath in them.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אִתַּבָּרוּ כָל פַּלְחֵי כּוֹכְבַיָא מִלְמִידַע חָכְמָא בְּהִית כָּל קִינִי מִלְמֶעֱבַּד צְלֵם אֲרֵי שִׁקְרָא אַתְּכוּנוּן וְלָא רוּחָא בְהֵין.
בי שקר נסכו ולא רוח בם – שקר מה שהוא יצק,⁠1 כי2 לא עברה בהם רוח. ובנבואה ישנו הרגל שכאשר נזכר משהו מלעג על האלילים והפסילים, חוזרים להזכיר את ה׳ עם תיאוריו האלהיים המתאימים לו, דהיינו הייחוד, הפיאור וייחודו בבריאה, כמו שנזכר בפרשה הזאת וברוב הפסוקים שבדרך זאת.⁠3
1. השווה: ת״י על אתר; מנחם, ערך ׳סך׳; ריב״ג, אצול, ערך ׳נסך׳.
2. כלומר, הו״ו שבמילה ״ולא״ משמעה ״כי״. משמעות זאת לו״ו קיימת אצל ריב״ג, אללמע, עמ׳ 56 (רקמה, עמ׳ עא), אף כי אין הוא מצטט את פסוקנו. ת״י כאן מתרגם את הו״ו כו״ו-חיבור רגילה.
3. נראה, כי בהערה הזאת רצה אבן בלעם להסביר את פשר המעבר מן האלילים לה׳ ולהיפך שבנבואה.
נבער – לשון איש בער (תהלים צ״ב:ז׳) וכן נבערו הרועים (ירמיהו י׳:כ״א).
נסכו – לשון מסכה.
brutish Heb. נבער. Comp. "a brutish (בער) man" (Tehillim 92:7); also here, "the shepherds have become brutish (נבערו)" (infra 10:21).
his molten images Heb. נסכו. An expression of מסכה, a molten image.
נבער כל אדם מדעת – למעלה נאמר עשה ארץ בכחו וגו׳ (ירמיהו י׳:י״ב) ובדבר זה נבער כל אדם מדעת מלעשות ארץ בכחו ומלהכין תבל בחכמתו.
הוביש כל צורף מפסל – כל צורף שעושה פסל יתבייש לפי שאינו יכול להטיל בו רוח ונשמה כשם שמפרש והולך כי שקר נסכו ולא רוח בם.
נבער כל אדם מדעת – מדעת חכמתו שעושה הדברים בחכמה.
הוביש כל צורף מפסל – וכל צורף יבוש לפסלו שלא יוכל לעשות זה וקורא אותו אלוה יש לו להוביש כי שקר נסכו לשקר חפה אותו בזהב כי לא יועיל כלום אלא להטעות העם והוא שקר.
כי לא רוח בם – באלילים והוא נסך וחפה אותם בזהב ובכסף ללא צורך.
נסכו – ענין כסוי וחפוי כמו המסכה הנסוכה (ישעיהו כ״ה:ז׳), ואת קשות הנסך (במדבר ד׳:ז׳).
ואז נבער כל אדם מדעת רוצה לומר שכל אדם חכם בחכמת הטבעים ימצא בער וסכל בראותו סבות המטר והוא לא ירד, וגם כן יקבל בושה וכלימה כל צורף מהפסל שעשה בראותו כי שקר נסכו רוצה לומר כי לשקר נסך הזהב והכסף לעשותו כיון שאין רוח בו והרוח הוא כח הכוכב ורוחניותו שהיו חשוב׳ שירד בצורה והטלסם ההוא ועתה יראו שאין בו רוח באותם הפסילים.
נבער – מלשון בער ושוטה.
מדעת – מהיות בו דעת וכן וימאסך ממלך (שמואל א ט״ו:כ״ג) ור״ל מהיות מלך.
הוביש – מלשון בושה.
נסכו – הפסל הנעשה ביציקת המתכת וכן אלהי מסכה (שמות ל״ד:י״ז).
נבער – כל אדם העובד הפסל הוא נבער מהיות בו דעת וכל צורף העושה צורת כוכבים יקבל בושה מן צורת כוכבים בראותו כי שקר המסכה שנסך ואין במי מהם רוח החיוני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

נבער – לשון יבערו ויכסלו {ירמיהו י׳:ח׳}, בינו בוערים בעם {תהלים צ״ד:ח׳}.
ואומרים: כי הלשון נגזר מן בְּעִיר (בְּהֵמָה).
ולי נראה: שהוא לשון ריקות, כל אדם נשאר ריק מדעת וחכמה, והכל מלשון בִּעוּר, גם הבהמה תקרא בעיר על שם: ובער בשדה אחר {שמות כ״ב:ד׳}. וגם לשון בְּעֵרָה {שמות כ״ב:ה׳} הנאמר באש הוא על שם הבִּעור והכליון. והנה בַּעַר כמו: בּוּר בלשון חכמים, שענינו ריק.
נבער – וכל חוקרי הטבע הם נבערים מלדעת איך ערך את החקים האלה שיהיו מתמידים וערוכים בערך משוער שעי״כ ירד תמיד הגשם בעתו לפי צורך הארץ במדה במשקל, והנה כשהיו מעיינים על תהלוכות הטבע, אז החוקרים השתדלו לתת על כל דבר חק טבעיי, ואלה שלא השיגו לתת חקים טבעיים תלו הדברים בדברים נעלמים וכחות עליונים, והגיעו מזה אל עבודת הפסילים, אבל כשיראו חכמת ה׳ ויכלתו בענינים הכוללים ומתמידים כמו התהוות המטר והרעמים והברקים שם נבער כל אדם מלדעת זאת ע״פ החקירה, וגם המהבילים לא יוכלו לתלות זאת בפסיליהם, כי הגשם ירד תמיד בעתו, אבל הוביש כל צורף מפסל – שאם יתפלל אליו על הגשמים אז ידע כי שקר נסכו ר״ל שיראה בו ג׳ חסרונות,
א. שאין לו לצפות שימלא תפלתו כי מה שיבטיחו נביאי הבעל בשמו הוא שקר,
ב. שאין בו אף איזה רוח חכמה או חיים שישפט עי״ז שיש בו כח אלהות, כי אין רוח בם
ג. שלא ימצא בו אף איזה כח טבעיי סגוליי כמו שנמצא בכמה דברים כחות סגוליים כמו באבן המאגנעט וכדומה, כי
נבער – הכיר כי כסיל ובער הוא; ובער בלשון חכמים בּוּר; ואולי מקורו כבעיר המבער בשדה.
נסכו – אליל הצפוי במתכת שנתך.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טו) הֶ֣בֶל הֵ֔מָּה מַעֲשֵׂ֖ה תַּעְתֻּעִ֑ים בְּעֵ֥ת פְּקֻדָּתָ֖ם יֹאבֵֽדוּ׃
They are vanity, a work of delusion; in the time of their visitation they shall perish.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
לְמָא אִינוּן עוֹבֵד תּוּלְעָבָא בְּעִדַן דְאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן יֵיבְדוּן.
בעת פקודתם יאבדו – תאנא משום ר׳ יוסי עת היא מזומנת לפורענות שנאמר בעת פקודתם יאבדו, ועת היא מזומנת לטובה שנאמר בעת רצון עניתיך, עת היא מזומנת לפורענות שנאמר ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלים, עת מזומנת לטובה וירד יהודה מאת אחיו.
בעת פקודתם – כשאפקוד עליהם.
at the time of their visitation When I will visit retribution upon them.
בעת פקדתם יאבדו – פירוש שיפקוד הקב״ה על עושיהם יאבדו עושיהם.
הבלבעת פקדתם יאבדו, כמו שאמר למעלה יאבדו מארעא ופקדתם היא פקודת בבל שפקד האל עליה עונה והחריבוה מדי ופרס ואז באה פקודת האלילים גם כן שאבדו מאלהותם ומעבודתם כמו שאמר כרע בל קורס נבו היו עצביהם לחיה ולבהמה וגו׳ (ישעיהו מ״ו:א׳) כלומר ששברו אותם ונשאו על הבהמות רוצה לומר הכסף והזהב שבהם.
אבל הם כולם הבל בעצמם והמלאכה הנעשית בהם הוא מעשה תעתועים, ולכן בעת פקודתם יאבדו שכאשר יפקדו אותם בני אדם לצרכיהם בתפלתם יאבדו ולא יועילו.
מעשה תעתעים – יש ספרים שכתוב בהם תעתועים מלא וא״ו וטועים הם כי הם שנים חסרים במסורת וחברו בירמיה נ״א.
תעתועים – מלשון תועה.
פקודתם – ענין השגחה.
מעשה תעתועים – המה מעשה ידי התועים מדרך השכל.
בעת פקודתם – בעת ישגיח המקום להפרע מהם אז יאבדו מבלי תקומה.
מעשה תעתועים – מעשה שחוק והתול, כמו: והייתי בעיניו כִמְתַעְתֵעַ {בראשית כ״ז:י״ב}, ומִתַעְתְעִים בנביאיו (דברי הימים ב ל״ו:ט״ז).
בעת פקודתם – של עובדיהם.
יאבדו – האלילים, ולא יושיעום.
הבל המה מעשה תעתועים – וחוץ מזה בעת פקודתם יאבדו ואז יתברר שאינם כלום, (וזה מקביל, נגד מ״ש וה׳ אלהים אמת, אמר כי שקר נסכו נגד אלהים חיים, אמר ולא רוח בם. נגד מלך עולם, אמר הבל המה. נגד מקצפו תרעש הארץ, אמר בעת פקודתם יאבדו).
תעתועים – תעות השכל כפלים.
פקדתם – ביום שפקדתי וגזרתי עליהם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טז) לֹֽא⁠־כְאֵ֜לֶּה חֵ֣לֶק יַעֲקֹ֗ב כִּֽי⁠־יוֹצֵ֤ר הַכֹּל֙ ה֔וּא וְיִ֨שְׂרָאֵ֔ל שֵׁ֖בֶט נַחֲלָת֑וֹ יְהֹוָ֥הי״י֥ צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃
The portion of Jacob is not like these; for He is the former of all things; and Israel is the tribe of His inheritance; Hashem of Hosts is His name.'"
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
לָא כְאִלֵין חוּלְקֵיהּ דְיַעֲקֹב אֲרֵי דִבְרָא כוֹלָא הוּא וְיִשְׂרָאֵל שִׁבְטָא דְאַחֲסַנְתֵּיהּ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵיהּ.
לא כאלה חלק יעקב – אמר ר׳ אבהו לא נברא הכל אלא בשביל יעקב שנאמר לא כאלה חלק יעקב.
כי יוצר הכל הוא – (כתוב ברמז פ״ג).
אומר הקב״ה לעולמו מי בראך ומי יצרך יעקב כה אמר ה׳ בוראך יעקב ויוצרך ישראל, וכתיב יעקב כי יוצר הכל הוא.

רמז רפח

לא כאלה חלק יעקב וגו׳ וישראל שבט נחלתו – ואומר כי יעקב בחר לו יה, וכה״א כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו, משל למלך שהיה לו שדה נתנה לאריסין התחילו נוטלין וגונבים אותה, נטלה מהם ונתנה לבניהם, התחילו להיות רעים יותר מן הראשונים, נולד לו בן, א״ל צאו מתוך שלי אי איפשי שתהיו בתוכה, כך כשבא אברהם אבינו לעולם יצא ממנו פסולת ישמעאל ובני קטורה, יצחק יצא ממנו עשו ואלופיו, חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים, וכשבא יעקב לא יצא ממנו פסולת אלא נולדו כל בניו כשרים שנאמר ויעקב איש תם, מהיכן הקב״ה מכיר את חלקו מיעקב שנאמר כי יעקב בחר לו יה, ועדין תלי בדלא תניא, אין אנו יודעים אם המקום בחר לו ישראל אם ישראל בחרו בהקב״ה ת״ל בך בחר ה׳ אלהיך, ומנין שאף יעקב בחר לו בהקב״ה שנאמר לא כאלה חלק יעקב וגו׳ וישראל חבל נחלתו, ואומר חבלים נפלו לי בנעימים, מה חבל זה משולש כך היה יעקב שלישי לאבות ועליו הוא אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק.
לא כאלה חלק יעקב – כבר מפורש למעלה.
לא כאלה חלק יעקב – לא כמו אלה האלילים שהם חלקם אין חלק יעקב כאלה כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ואנחנו לא נעבוד בלתו כי הוא יוצר הכל ואין זולתו נוצר ונברא ובחר ישראל לנחלה שיעבדוהו ויהיה הוא חלקם והם נחלתו וחלקו ואף על פי שגלינו לא עזבנוהו ובעבור שעזבנוהו בארצינו גלינו ממנה וזה אנחנו מכירים ומודים י״י צבאות שמו שהוא אדון צבאות מעלה ומטה והאדון ראוי לעבוד לא הכוכבים שהם צבאותיו כל אלה הדברים שלח ירמיהו הנביא לזקני ישראל אשר בגלות בבל שגלו ראשונה עם יהויכין שיענו הדברים האלה לכשדים אם ירצו לפתותם בעבודת האלילים.
והחכם הכוזרי פירש בעת פקודתם יאבדו (ירמיהו י׳:ט״ו) – אם תפקדם ותחפש עליהם יהיו לאפס כדבר המזויף שאם יחפשו עליו יהיו מוצאים התחבולה אבל הענין האלהי כל אשר תחפש עליו תמצאו כזהב.
לא כאלה חלק יעקב רוצה לומר אין כן הקב״ה בענין המטר כי הוא השולח מים על פני חצות בהתפללם אליו, אבל היה זה בו לפי שיוצר הכל הוא כלומר שיצר ועשה השמים הארץ כמ״ש למעלה והיה הפועל א״כ בעל הכח והיכולת כולו והמתפללים לפניו הוא ישראל חבל נחלתו, ולכן בהתפללם אליו יתן מטר ארצם בעתו, ואמר ה׳ צבאות שמו להגיד שעל כן נקרא שמו ה׳ צבאות אם בערך צבאות השמים שהוא המהוה אותם ואם בערך צבאות ישראל שהם נחלתם זהו פירוש הפסוקים האלה לדעתי. והותרה בזה השאלה הששית. ומסכים לזה אמר היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא אלהינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה (ירמיה יד, כב) רוצה לומר שלא היו הגשמים באים בכח הפסילים שהם הבלי הגוים כי אין בהם כח להוריד הגשם וגם השמים בתנועותיהם אין בהם כח להשפיע הרביבים והמטר אבל הכל הוא מאת ה׳ אלהינו לפי שהוא עשה את כל האלה רוצה לומר השמים והארץ:
לא כאלה – לא כצורת כוכבים האלה הוא אלהי יעקב הנתון לחלקי.
כי יוצר הכל הוא – לא כצורת כוכבים שהמה מעשה ידי אדם כי חלק יעקב הוא היוצר את הכל.
וישראל – ואת ישראל בחר להיות כ״א משבטיו שבט נחלתו.
ה׳ צבאות שמו – כי הוא מושל על צבאות מעלה ומטה.
חלק יעקב – האל שהוא חלקם.
כי יוצר הכל הוא – חלקם.
וישראל שבט נחלתו – וכמו שהוא חלקם, כך הם חלקו.
חלק יעקב וישראל – ישראל מדרגה גדולה מן יעקב (ישעיהו ט׳ ז׳) ומורה על הגדולים שבהם, או על שבט יהודה נגד עשרת השבטים המכונים יעקב, השבט הזה הוא נחלתו ביחוד, שהנחלה מורה על הקדושה וההשגחה הפרטיית יותר כנ״ל (ב׳ ז׳).
לא כאלה – שב למ״ש בתחלת הענין אל דרך הגוים אל תלמדו, כי חלק יעקב אינו דומה לאלה, הם גם לדעת עובדיהם אינם יוצר, וה׳ הוא היוצר – הם גם לדעת עובדיהם אין ממונים רק על דבר אחד פרטי,
וה׳ יוצר הכל – וכן אין לירא מפניהם מפני שנחשב שה׳ מסר אותנו תחת רשותם והשגחתם, כי ישראל שבט נחלתו – שאין נתונים תחת המערכה,
ושמו ה׳ צבאות שהוא מושל על כל הצבאות לעשות בהם כחפצו, ולכן
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יז) אִסְפִּ֥י מֵאֶ֖רֶץ כִּנְעָתֵ֑ךְ [יֹשֶׁ֖בֶת] (ישבתי) בַּמָּצֽוֹר׃
"Gather up your wares out of the land, you who abide in the siege.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כְּנוּשִׁי מֵאַרְעָא סְחוֹרְתִּיךְ דְיַתְבָא בְתוּקְפָא בְּקִרְוִין כְּרִיכָן.
אספי מארץ כנעתך – אספי יותר מהארץ את ירידתך ושפלותך, הוֹי, אתְ היושבת במקום ההתבצרות, במשמעות: רדי אל הארץ, כי לא תועיל לך ההתבצרות במבצרים.
״כנעתך״ נגזרה מן ״ותכנע מואב״ (שופטים ג׳:ל׳), ו״אלכנוע״ אצל הערבים הוא השפלה.⁠1
1. כך פירש גם מנחם, ערך ׳אסף׳ וערך ׳כנע׳, אף כי בערך ׳אסף׳ הוא מביא גם את האפשרות של הבנת ״כנעתך״ כסחורתך. כך פירש גם ריב״ג, אצול, ערך ׳אסף׳, ובערך ׳כנע׳ הוא מפרש את ״כנעתך״ כהשפלה. גם אלפסי, ערך ׳כנע׳, מפרש את ״כנעתך״ במשמעות האחרונה, אף כי הוא מפרש את ״אספי״ ככריתה ואת המ״ם של ״מארץ״ כמ״ם-המקום ולא כמ״ם-היתרון (השווה: שם, ערך ׳אסף׳). ת״י מפרש את המ״ם כמ״ם-המקום ואת ״כנעתך״ כסחורתך. ההשוואה בין ״כנע״ העברי לבין ״כנע״ הערבי קיימת אצל אבן קריש, עמ׳ 266, אף כי אין הוא מצטט את פסוקנו. אבן ברון, ערך ׳כנע׳ (ראה: קוקובצוב, עמ׳ 67, ווכטר, עמ׳ 102-101), משווה ל״כ׳נע״ הערבי ומפרש את ׳כנעתך״ – שחיתותך.
אספי מארץ כנעתך – החביאו וכת״י כנושי מארעא סחורתיך כמו כנען בידו מאזני מרמה (הושע י״ב:ח׳) ומנחם פירש כנעתך לשון הכנעה ושפלות ואספי לשון שחייה שחי והשפילי יותר משפלות ארץ את הכנעתך את ירושלים היושבת עתה במצור.
Gather in from the land your merchandise Heb. כנעתך. Hide, gather in from the land your merchandise. Comp. "The trafficker (כּנען) in his hand are deceitful scales" (Hoshea 12:8). Menahem explains כנעתך as an expression of humility (הכנעה) and lowliness. And אספי is an expression of bending down. Bend down and humble yourself more than the lowliness of the earth, you Jerusalem, that dwells now in a fortified city (Machbereth p. 107).
אספי מארץ כנעתך – אספי בעיר סוחרתך שיש לך חוצה לעיר שעתידה שיצורו עליה במצור.
אספי מארץ כנעתך – יאמר כנגד בבל אל תתגאו עתה על ישראל בשביל שגלו ביניכם כי לא בצדקתכם ולא תאמרו להם שיעבדו אלילים בעבור שאתם עתה מושלים באומות כי הנה קול י״י אומר לך בבל אספי מן הארץ כנעתך ההכנעה שהיית מכנעת העמים אספי אותה ההכנעה כי לא תכניעי עוד וענין אספי כענין אסוף ידך.
ויונתן תרגם: כנושי מארעא סחורתך פירש כנעתך מן כנענים נכבדי ארץ.
ישבת במצור – את שאת יושבת במקום חזק ואת חשבת שלא תשלוט בך אומה, מצור ענין חוזק כמו ותכן צור מצור לה (זכריה ט׳:ג׳) וכתרגם יונתן דיתבא בתוקפא בקירון כריכן וי״מ מן ובנית מצור (דברים כ׳:כ׳). ופי׳ את שאת עתידה לשבת במצור. יושבתי כתיב בתוספת יו״ד כמו אוהבתי לדוש (הושע י׳:י״א). וקרי יושבת והענין אחד.
כנעתך – רכלתך, כמו טעם כנעני כנען המונח על הרוכל.
אספי מארץ כנעתך וכו׳ עד סוף הנבואה. דעת המפרשים שעל בבל נאמר אספי מארץ כנעתך כאומר אל תתגאו עתה על ישראל בעבור שגלו ביניכם כי הנה קול ה׳ אומר לך בבל אספי מן הארץ ההכנעה שהיית מכניע העמים כי לא תכניעם עוד, ובעבור שאין זכר בבל בכתובים האלה וגם מה שתורה קשור פסוקי הפרשה נראה לי לפרשו על ישראל ושהוא מכלל התוכחה ועליה אמר אספי מארץ כנעתך כלומר אסוף מן הארץ כל סחורתך אתה בית יהודה שיושבת במצור ובמצוק האויבים וכן תרגום יונתן כנושי מארעא סחורתיך והוא מלשון כנעניה נכבדי ארץ (ישעיה כג, ח).
והצרתי להם – מלעיל הטעם ברי״ש ועיין פ״ש בצפניה סימן א׳.
אספי – ענין הכנסה כמו ואין איש מאסף אותם (שופטים י״ט:ט״ו).
כנעתך – ענין סחורה כמו וחגור נתנה לכנעני (משלי ל״א:כ״ד).
במצור – ענין מבצר ע״ש שאין לכבשה בלא מצור וכן ערי מצור (דברי הימים ב ח׳:ה׳).
אספי – אתם היושבת בירושלים הבצורה אספי סחורתך מן הארץ אל תוך העיר להשאר בה גם אתם.
אספי וגו׳ – חוזר ומסיים בתוכחה ובציור הגלות, ואומר לירושלם: הנני רואה אותך במצור, באופן שלא יוכלו עוד אנשַיִךְ לסחור ולסבוב בארץ כבתחלה.
כנעתך – לשון סחורה, וסחורה לשון סבוב.
ורד״ק פירש: על בבל, אספי ההכנעה שהיית מכנעת כל העמים. ויפה השיב דון יצחק: כי אין כאן זכר לבבל, וכל הנבואה על חרבן ירושלם.
וראזנמילר ולפניו Schröder פירשו: אספי ממונך וצאי מארצך. והנה במקרא שאחר זה הוא מתנבא על הגלות, וההולכים בשבי לפני צר מה יועיל להם קבוץ ממונם, ומה שקנה עבד קנה רבו.
ובני אוהב גר מפרש: אספי מן השדה סחורתך ותבואתך קודם שיבאו האויבים לצור עליך.
כנעתך – מענין הכנעה, ויל״פ ג״כ יושבת במצור על ההכנעה, מצייר ההכנעה כעצם מופשט יושב במצור.
אספי מארץ כנעתך – ר״ל למה תכנע לעמים אחרים, ואל צבא השמים, אספי ההכנעה שלך מן הארץ את בת יהודה היושבת במצור.
כנעתך – מתוך שבני כנען ובפרט יושבי צור עסקו בסחורה, נשתמשו בשמם להוראת סוחרים (ולא יהיה כנעני עוד, סוף ספר זכריה); וכאן דעתו, אַת העתידה לשבת במצור! אספי מן כל ארצך את סחורתך פן יקחוהו להם אויביך, ותני אותה בערי מבצר שתמלטי בהן אַתּ.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יח) כִּי⁠־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ הִנְנִ֥י קוֹלֵ֛עַ אֶת⁠־יוֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וַהֲצֵרֹ֥תִי לָהֶ֖ם לְמַ֥עַן יִמְצָֽאוּ׃
For thus says Hashem, 'Behold, I will sling out the inhabitants of the land at this time, and will distress them, that they may feel it.'
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ הָא אֲנָא מַיְתִי עָקָא עַל עַמָא הָדֵין וּכְמָה דְשָׁרָן אַבְנָא בְקִלְעָא כֵּן אֱבַדַר יַת יַתְבֵי אַרְעָא בְּזִמְנָא הָדָא וְאָעֵיק לְהוֹן בְדִיל דִיקַבְּלוּן פּוּרְעָנוּת חוֹבֵיהוֹן.
והצרתי להם למען ימצאו – יש אומרים, שהוא מחובר לתחילת הפסוק שלאחריו, כלומר ״אוי לי על שברי״.⁠1
1. אין ספק שהוא התכוון לרס״ג, אשר מציין בפתיחתו לפרשת משפטים (הדברים מובאים במלואם אצל צוקר, על תרגום רס״ג, עמ׳ 241-240) עשרים-ושניים פסוקים שהם דבוקים (=״סידור שנחלק״), ובהם גם פסוקנו. על עניין זה ראה: צוקר, שם; בכר, ראב״ע המדקדק, עמ׳ 33, הערה 3, ושם פרטים רבים. אלפסי, ערך ׳מצא׳, מעביר את הנושא שב״ימצאו״ לאויבים; ריב״ג, אצול, ערך ׳מצא׳, מציין שיש להשלים את המילה ״רע״ בסוף הפסוק, ובדומה לזה גם ת״י על אתר. רד״ק על אתר מביא את הדעה המובאת אצל אבן בלעם בשם אביו ריק״ם.
קולע – כזה שהוא זורק אבן בקלע.
למען – אשר ימצאו שכר פעולתם.
sling as one slings a stone with a slingshot.
that they may find their just deserts.
הנני קולע את יושבי הארץ – משליך את יושבי הארץ לארץ אחרת כשם שקולע את האבן מתוך הקלע למרחוק לכן אני אומר להם לכל אחד מהם לאסוף את שללו בתוך העיר.
והצרותי להם למען ימצאו – כתרגומו בדיל דיקבלון פורענות חוביהון.
כי כה אמר י״י, קולע – כמו שמשליכין אבן בקלע יושלכו כל גוי וגוי ממקומו ויגלו כולם לא ישראל בלבד לפיכך אל תרחיבו פה עליהם וכן נבא עליהם ירמיהו לאדום ולמואב וכן השאר כמה שכתוב בפעם הזאת כי כלם לקו על ידי נבוכדנצר ואחר כך לקה הוא ונלכדה בבל בתחלת מלכות בן בנו.
והצרתי להם למען ימצאו – אשר דברתי עליהם על ידי עבדי הנביאים למען ידעון כי מאתי הכל, והצרתי ענין צרה וצוקה.
והחכם ראב״ע פירש כן כי י״י יביא עליהם קולעים ויצר להם מקומם הטעם להיותם נחברים במקום אחד למען ימצאו אותם הקולעים.
ואדוני אבי ז״ל פירש סמוך לפסוק הבא אחריו למען ימצאו צרות עד שיאמר כל אחד מהם אוי לי על שברי (ירמיהו י׳:י״ט) כי ישראל לוקין והצרתי מלעיל הטעם ברי״ש.
ויונתן תרגם: ואעיק להון בדיל דיקבלון חוביהון.
והצרתי להם למען ימצאו – הנה ימצאו בודד בזה, וכן ולאדם לא מצא עזר כנגדו (בראשית ב׳:כ׳), והכונה בזה כי בקלע אקבצם במקום [אחר] למען יהיו כולם נמצאים יחד שם.
כי כה אמר ה׳ הנני קולע את יושבי הארץ שהם בני יהודה כלומר שאשליך אותם ממנה כאדם המשליך אבן בקלע, ואמר בפעם הזאת להגיד שלא יהיה כפעם האחרת שבא סנחריב על ירושלם והקדוש ברוך הוא הגין על העיר אמנם בפעם הזאת לא יהיה כן כי לא יגן עליהם והשיבותי להם כלומר לאותם יושבי הארץ בני יהודה אשר זכר למען ימצאו, והמציאה היא מה שכתוב בתורה ומצאוהו רעות רבות וצרות (דברים לא, יז).
קולע – ענין השלכת אבן בכלי המיוחד לזה וכן ויקלע ויך את הפלשתי (שמואל א י״ז:מ״ט).
והצרותי – מלשון צר ונזק.
הנני קולע – ר״ל גם אתם לא תשארו בה כי בפעם הזאת אשליך להלאה מן העיר את יושביה כאדם המשליך אבן בקלע וכאומר אל תחשבו שתתחזקו עתה במשגב העיר כמו מאז כשבא עליכם סנחריב כי בפעם הזאת לא תתחזקו עוד.
והצרותי להם – אביא עליהם צרות למען ימצאו הגמול הראוי.
קולע – משליך למרחוק, כמו: בתוך {כף} הקלע {שמואל א כ״ה:כ״ט}.
למען ימצאו – לשון קצר: למען ימצאו מי הוא אלהי אמת, ומה הדרך הטובה ללכת בה, וימצאו האמת ולא יתעו עוד בהבלי הגוים. וכן היה, כי אחר הגלות לא זנו עוד אחר עבודה זרה.
קולע – מענין יקלענה בתוך כף הקלע (שמואל א כ״ה כ״ט).
כי כה אמר ה׳ – מה שבא עליך רעה אינו מן המערכה רק מה׳, הוא אמר הנני קולע אזרוק אותם בכף הקלע חוץ מגבולם, ושם אציר להם, למען ימצאו את ה׳ בבקשתם אותו, כמ״ש והפיץ ה׳ אתכם בעמים וכו׳ ובקשתם משם את ה׳ אלהיך ומצאת.
קולע – משליך רחוק כמו קולע אבן על ידי כף הקלע.
ימצאו – מי הוא אלהים באמת (שד״ל).
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יט) א֥וֹי לִי֙ עַל⁠־שִׁבְרִ֔י נַחְלָ֖ה מַכָּתִ֑י וַאֲנִ֣י אָמַ֔רְתִּי אַ֛ךְ זֶ֥ה חֳלִ֖י וְאֶשָּׂאֶֽנּוּ׃
"Woe is me because of my hurt! My wound is grievous. But I said, 'Truly this is a sickness and I must bear it.'
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַי לִי עַל תַּבְרִי מְמַרְעָא מַחְתִי וַאֲנָא אֲמָרֵית בְּרַם דֵין מַרְעִי וֶאֱסוֹבְרִינֵיהּ.
נחלה – לשון חולי.
ואשאנו – ת״י ואסוברניה אשופריר״לוי בלעז.
grievous Heb. נחלה, an expression of sickness (חלי).
and I will bear it Heb. ואשאנו. Jonathan renders. And I will bear it ([a]souffrir lui in Old French).
(יט-כ) נחלה מכתי – לשון חולי שאין לך בכל התוכחות קשה כתוכחת גלות לפיכך מדמה אותה הנביא למכת חולי.
ואני אמרתי אך זה חלי ואשאנו – כשאני אומר הריני נושא וסובל חולי זה שהקב״ה מטיל עלי ואני חוזר ורואה המכה שכל כך היא אנושה שאיני יכול לסובלה שהיא דומה לאהל ששודד וכל מיתריו נתקו – שכל זמן שהאהל נטוי ומיתריו עומדין בני אדם השרויין בתוכו יוצאין ממנו אף כאן משעה שאהלי שודד – הוא אהל בת ציון דכתיב באהל בת ציון שפך כאש חמתו (איכה ב׳:ד׳).
וכל מיתריי נתקו – הם גלות יהויקים ואנשי כנסת הגדולה וגלות יכניה שגלו י״א שנה עד שלא חרב הבית.
ומשעה ששודד האוהל, בני יצאוני ואינםיצאוני – יצאו ממני.
אין נוטה עוד אהלי – שמגלות צדקיה לא העמידו מלך.
אוי לי על שברי – אמר הנביא לפי שדבר בפורענות יושבי הארץ ר״ל שאר האומות העתידה לבוא אמר בין כך ובין כך אוי לי על שברי כי ישראל לוקים תחלה.
נחלה מכתי – החי״ת בשו״א לבדו נחלה פירוש נכאבת כלומר מכה קשה היא וחשבתי שזה חלי שאוכל לסבול אותו ולא אוכל כי אהלי שדד.
(יט-כ) ואני אמרתי וגו׳ – הטעם אבל היה מר וקשה מחלי, כי אהלי שדד.
עד שיאמר כל אחד ואחד מהם אוי לי על שברי נחלה מכתי רוצה לומר נכאב׳ ואנושה מכתי אך זה חולי ואשאנו רוצה לומר אכן באמת לא תהיה זו כליה מוחלטת אלא חולי שאשאנו בהכרח.
נחלה – החי״ת בשוא לבדו רד״ק ועיין מ״ש בתהלים סימן קכ״ג.
נחלה – מלשון חולי.
ואשאנו – מלשון משא וסבל.
אוי לי וכו׳ – זהו מאמר הנביא המתאונן על צרות ישראל.
נחלה מכתי – המכה הבאה אלי יש בה חולי רב.
ואני אמרתי – מתחילה חשבתי שאף זה חלי בעלמא ואוכל לשאתו ולסובלו וכאומר אבל לא כן הוא וקצר בדבר המובן.
אוי לי – הנביא מצייר כאלו עומד בזמן החרבן והגלות, והוא נותן הדברים בפי ירושלם.
שברי. מכתי – המכה פנימית נגד השבר, ואם נתוסף מכה על השבר קשה לרפאות (ועי׳ לקמן ל׳ י״ב).
אך זה חלי – כמו אך חלי זה לבדו.
יצאוני – יצאו ממני, ותפס לשון זה כי גם הוא יצא עמהם.
אוי לי – עפ״ז יצעק הנביא על שבר עמו, אחר שהוא השגחיי ע״י ה׳ וע״י שסרו מאתו,
אוי לי על שברי – ר״ל שיש להשבר שלי שני חסרונות,
א. השבר החיצון,
ב. מה שנחלה מכתי שנלוה אליה מכה פנימית והיא נחלה מאד ואני אמרתי אך זה חלי ר״ל אני חשבתי שאין לי רק חלי זה לבד, ר״ל חולי אחת פרטיית,
ואוכל לישא ולסבול אותו – אבל ראיתי כי יש לי חליים רבים ונאמנים כי
אוי לי וגו׳ – הם דברי הנביא.
שברי – שבר עמי, וכן יתר הכנוים שאחר כך.
ואשאנו – שאוכל לשאתו.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כ) אׇהֳלִ֣י שֻׁדָּ֔ד וְכׇל⁠־מֵיתָרַ֖י נִתָּ֑קוּ בָּנַ֤י יְצָאֻ֙נִי֙ וְאֵינָ֔ם אֵין⁠־נֹטֶ֥ה עוֹד֙ אׇֽהֳלִ֔י וּמֵקִ֖ים יְרִיעוֹתָֽי׃
My tent is destroyed, and all my cords are broken. My children are gone forth from me, and they are no more. There is none to spread my tent any more, and to set up my curtains.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אַרְעִי חֲרוֹבַת וְכָל קִרְוֵי אִתְבְּזִיזָא עַמִי גָלוֹ וְלֵיתִינוּן לֵית דְמָתַח עוֹד מַשְׁכְּנִי וּמְקַיֵם יְרִיעָתָי.
יצאוני – יצאו ממני ירושלים אומרת כן.
have left me Heb. יצאוני, have left me, Jerusalem says this.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

אהלי – המשיל ירושלם לאהל וערי יהודה כמיתרים לאהל.
בני יצאוני – כי העם כבנים לנביא שמיסר אותם כאב המיסר את בנו אם ישמעו אליו.
יצאוני – יצאו ממני כלומר שגלו עם יהויכין וכן חזקתני ותוכל (ירמיהו כ׳:ז׳) – חזקת ממני.
אין נוטה עוד אהלי – אם אומר עוד יהיה מלך שיטה האהל ששדד ראיתי כי איננו ואין מקום יריעות האהל שנפלו כי האהל עשוי מיריעות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

כי הנה אהלי שודד וכל מיתרי האהל ניתקו ונעתקו וזה משל לחרבן ירושלם ובית ה׳, בני יצאוני ואינם רוצה לומר בני יצאו ממני ואינם בארצי ואין אם כן נוטה עוד אהלי ומקום יריעותי.
יצאני ואינם – יש ספרים שהוא״ו בגעיא.
שודד – ענין עושק.
מיתרי – חבלי האוהל וכן יתירים לחים (שופטים ט״ז:ז׳).
נתקו – נעתקו ממקומם.
ומקים – מלשון הקמה.
יריעותי – ענין וילון.
וכל מיתרי נתקו – כל חבלי האוהל נעתקו ממקומם והוא משל על חורבן ירושלים ובה״מ.
בני יצאוני – בני יצאו ממני ואינם ואין א״כ מי עוד לנטות אהלי ומקום יריעות האוהל.
אהלי שודד – וגם אם ארצה לטעת אהל אחר כל מיתרי נתקו המיתרים הקושרים את האהל, ואם אמצא גם מיתרים, הלא בני יצאו ממני ואינם עוד במציאות עד שאין נוטה עוד אהלי – כ״ז מפרש השבר החיצון עתה מפרש מ״ש נחלה מכתי, שהסבה לזה היא מכה פנימית.
יצאני – יצאו ממני, כצאתי את העיר (סוף וארא) מן העיר.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כא) כִּ֤י נִבְעֲרוּ֙ הָרֹעִ֔ים וְאֶת⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ לֹ֣א דָרָ֑שׁוּ עַל⁠־כֵּן֙ לֹ֣א הִשְׂכִּ֔ילוּ וְכׇל⁠־מַרְעִיתָ֖ם נָפֽוֹצָה׃
For the shepherds have become brutish, and have not inquired of Hashem; therefore they have not prospered, and all their flocks are scattered.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲרֵי אִטַפָּשׁוּ מַלְכַיָא וְאוּלְפַן מַן קֳדָם יְיָ לָא תְבָעוּ עַל כֵּן לָא יִצְלְחוּן וְכָל עַמְהוֹן יִתְבַּדְרוּן.
הרועים – המלכים.
לא השכילו – לא הצליחו במלכותם כמו בכל אשר יפנה ישכיל (משלי י״ז:ח׳).
מרעיתם – צאן מרעיתם.
For the shepherds The kings.
they have not prospered They have not prospered in their kingdom. Comp. "To all that he turns, he will prosper (ישכיל)" (Mishlei 17:8).
their flocks Heb. מרעיתם, lit. their pasture, the flocks of their pasture.
כי נבערו הרועים – הם מלכי ישראל ומלכי יהודה שהדיחו את ישראל מאחרי י״י.
על כן לא השכילו – על אשר לא השכילו דבר זה גרם שכל מרעיתם נפוצה.
כי נבערו הרועים – לפיכך אין נוטה עוד (ירמיהו י׳:כ׳) האהל והרועים הם יהויכין וצדקיהו שהיו מלכים והמלך יקרא רועה וכן תרגם יונתן ארי אטפשו מלכיא.
לא השכילו – לא הצליחו כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והדומין לו ויהויכין וצדקיהו בעבור שלא דרשו את י״י כמו יאשיהו על כן לא הצליחו במלכות כמו שהצליח הוא כמו שכתוב עליהם ועל מרעיתם נפוצה הצאן שהיו רועים והם ישראל נפוצו בגלות.
כי נבערו הרעים – הם מלכי ישראל ויהודה, ובפרט ירבעם ומנשה, כי הם היו היותר רעים.
והיה סבת כל הרע הזה כי נבערו הרועים והם מלכי יהודה שהיו רועים אותם נבערו במעשיהם הרעים ואת השם לא דרשו שיצילם מאויביהם על כן הם בעצמם לא השכילו רוצה לומר לא הצליחו במעשיהם והוא מלשון ויהי דוד בכל דרכיו משכיל (שמואל א יח, יד), וכל מרעיתם נפוצה כלומר כל הצאן שהיו רועים נפוצו מכאן ומכאן כן הלכו ישראל ונפוצו בגלות בסבת רשעת מלכיהם, ולפי שהנביא היה מדבר כל זה כאילו כבר עבר והיה ממציאות חרבן ישראל וגלות ירושלם לכן הוצרך לומר שהיה זוכר כל זה בלשון עבר לפי שהדבר קרוב להיות וכאילו כבר נמצא
נבערו – מלשון בער ושוטה.
השכילו – ענין הצלחה וכן ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א י״ח:י״ד).
מרעיתם – מלשון מרעה ור״ל צאן מרעיתם.
נפוצה – ענין פיזור.
כי נבערו הרועים – שרי העם נשתטו.
לא השכילו – לא הצליחו על כי המצליח נראה שעושה דבריו בהשכל.
וכל מרעיתם – כל צאן מרעיתם נפוצו הנה והנה ר״ל בני העם הלכו בגולה ואמר דבריו כאלו כבר נעשה כי כן ראה במראה הנבואה.
כי נבערו הרועים ולא דרשו את ה׳ – וזה הסבה שלא השכילו את מעשיהם לשמור האהל והצאן וע״כ מרעיתם נפוצה – (ויען דמה אותם לצאן ורועים תפס לשון אהל שנופל על אהל רועי).
הרעים – המלכים והשרים.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כב) ק֤וֹל שְׁמוּעָה֙ הִנֵּ֣ה בָאָ֔ה וְרַ֥עַשׁ גָּד֖וֹל מֵאֶ֣רֶץ צָפ֑וֹן לָשׂ֞וּם אֶת⁠־עָרֵ֧י יְהוּדָ֛ה שְׁמָמָ֖ה מְע֥וֹן תַּנִּֽים׃
The voice of news, behold, it comes, and a great commotion out of the north country, to make the cities of Judah a desolation, a dwelling place of jackals.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
קַל בְּשׂוֹרְתָא הָא אַתְיָא וּתְבָרָא רַבָּא מֵאֲרַע צִפּוּנָא לְשַׁוְאָה יַת קִרְוַיָא דְבֵית יְהוּדָה לְצָדוּ מְדוֹר יְרוֹדִין.
קול שמועה – הקול שאנחנו שומעים ורעש גדול בשמועות מבהילות כמו הרעש בא מארץ צפון כלומר ששמענו שנסע נבוכדנצר ממקומו זה היה הקול אבל לא היו אומרים לאיזה מקום יבא ואמר הנביא שראה בנבואה כי יבא לשום את ערי יהודה שממה.
כי הנה קול שמועה הנה באה ורעש גדול מארץ צפון לשום את ערי יהודה שממה מעון תנים.
ורעש – ענין תנועה והנדה.
מעון – מדור.
תנים – מין נחש.
מארץ צפון – היא בבל.
מעון תנים – להיות מדור לתנים השוכנים במקום שממון.
קול שמועה – אני שומע קול רגלי השמועה, ואני מבין שהיא קרובה לבוא. ולא השמועה לבדה אני שומע, אבל אני שומע רעש גדול הבא מארץ צפון – והוא רעש צבאות מלך בבל הבאים לשום וגו׳.
תנים – עיין ישעיה י״ג:כ״ב.
קול שמועה – מבואר ביחזקאל (כ״א כ״ד) כי נבוכדנצר יצא מארצו ועמד על אם הדרך לקסום קסם ולהפיל גורל אם ילך על בני עמון או ירושלים, ונפל הקסם על ירושלים, זאת רואה הנביא בחזיונו ומתפלל אל ה׳ שישים פניו אל בני עמון לא אל ירושלים, וז״ש הנה באה קול שמועה שנ״נ יצא ממקומו, ואח״כ בא רעש גדול שמגמת מהלכתו הוא לשום את ערי יהודה שממה – והלא
תנים – כתבתי עליו למעלה ט׳:י׳.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כג) יָדַ֣עְתִּי יְהֹוָ֔הי״י֔ כִּ֛י לֹ֥א לָאָדָ֖ם דַּרְכּ֑וֹ לֹֽא⁠־לְאִ֣ישׁ הֹלֵ֔ךְ וְהָכִ֖ין אֶֽת⁠־צַעֲדֽוֹ׃
Hashem, I know that the way of man is not in himself; it is not in man who walks to direct his steps.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
יְדַעְנָא יְיָ אֲרֵי לָא לֶאֱנָשָׁא אוֹרְחֵיהּ וְלָא לִגְבַר דְאָזִיל וּמַתְקִין יַת פְּסִיעָתֵיהּ.
לא לאדם דרכו – כי יצר הרע שבראת בו מטהו מן הדרך.
דבר אחר: ידעתי י״י כי לא לאדם דרכו אין ביד כל אדם כח להצליח דרכו ואם לא על פיך אין כח ביד אויב להחריב ביתך.
man's way is not his For the evil inclination that You created in him leads him astray from the way. Another explanation is: I know, O Lord, that man's way is not his; not every man has the power to make his way prosper, and if it were not for Your command, the enemy would have no power to destroy Your Temple.
ידעתי י״י כי לא לאדם דרכו – אמר הנביא רבונו של עולם יודע אני שלא יעלה ללב אדם לתקן דרכו להחריב את ירושלם אם לא שמעו שמאיתך נהיה הדבר.
ולא לאיש הולך והכין את צעדו – אין לך מלך בעולם שיתן בליבו להכין את צעדו לבוא להחריב את ירוש׳ כי מי הוא זה ערב את לבו1 להחריב נוהו של הקב״ה אם לא שאתה קורא להם ומצווה אתה להחריבו, כעניין שנאמר בתחילת הספר כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה נאום י״י (ירמיהו א׳:ט״ו).
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ל׳:כ״א.
ידעתי י״י – פירושו כמו שפי׳ אדוני אבי ז״ל כי על נבוכדנצר נאמר שהיה דעתו על בני עמון כמו שאמר כי עמד מלך בבל על אם הדרך (יחזקאל כ״א:כ״ו) כי הוא היה דעתו על בני עמון בנסעו ממקומו וכאשר היה על אם הדרך והיה לשני דרכים האחת לבני עמון והאחת לירושלם עמד בדעתו כאילו חוזר בו מדעתו שהיה בתחילה והאל החליף רוחו ושנה את קסמיו לבא אל ירושלם בעבור צדקיהו שעבר על שבועתו וחלל את השם ואמר הנביא ידעתי י״י לא לאדם בקמץ הלמ״ד לידיעה לאדם הידוע והוא נבוכדנצר.
לא לאדם דרכו – כלומר אינו ברשותו כי אתה תשנה רצונו.
לא לאיש הולך – וכן לא לאיש הולך בעולם שהולך בדרך אין לו דרכו להכין צעדו כי לא ידע מה יבואנו ואין ההכנה בידו כמו שאמר דוד מי״י מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ (תהלים ל״ז:כ״ג).
הלך – שיהיה הולך והכין את צעדו.
(כג-כה) ואומרו ידעתי ה׳ כי לא לאדם דרכו נראה לי לפרשו שהוא גם כן מדברי בני יהודה המתלוננים ידעתי השם כי לא לאדם דרכו לא היה לאדם מכל בני יהודה הדרך הראוי להלוך בו, לא לאיש הולך והכן צעדו רוצה לומר ולא ימצא בינינו לאיש שיהיה הולך בדרך ישר ומכין צעדו לישרו אמת הוא כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.
אבל עכ״ז יסרני ה׳ אך במשפט כלומר יהיו העונשים בדרך ייסורין בדרך משפט ליסר החוטאים אבל לא יהיה באפך ובחמתך פן תמעיטני ותדריכני אל ההפסד.
ואם אין אתה שופך זעמך על הגוים אשר לא ידעוך ולא הכירו את גדלך, ועל משפחות האדמה אשר בשמך לא קראו ואינם מתפללים לפניך למה תשפוך אתה על ישראל אשר ידעוך ובשמך קראו יותר ראוי היה שתשפוך חמתך עליהם, כ״ש שהם אכלו את יעקב ואכלוהו בגליות מלכי אשור ויכלוהו עתה בחרבן ירושלם ואת נוהו שהוא בית המקדש השמו, ועל כן ראוי לשפוך עליהם זעמך לא עלינו.
והרד״ק פירש בשם אביו ידעתי ה׳ כי לא לאדם דרכו שאמר זה על נבוכד נצר שכאשר יצא מבבל היה מסופק בדעתו אם יבוא על בני עמון או על ירושלם וכמו שאמר כי עמד נבוכד נצר על אם הדרך מסופק אם ילך לעמון או לירושלם, והאל יתברך החליף רוחו ושנה את קסמיו כדי שיבא על ירושלם ושזהו ידעתי ה׳ כי לא לאדם ההוא דרכו לא היה מדעתו לעשות הדרך שעשה וגם לא לאיש אחר ההולך בעולם אין ברשותו להכין צעדו אם לא כמו שיוליכוהו מן השמים וגם נכון הוא:
צעדו – ענין פסיעות והלוך כמו ויהי כי צעדו (שמואל ב ו׳:י״ג).
ידעתי ה׳ – זהו מאמר בני יהודה שיאמרו אתה ה׳ הן ידעתי כי לא היה לאדם מכל בני יהודה את הדרך הראוי לו להלוך בו.
לא לאיש – לא ימצא בינינו איש שהיה הולך ומכין את צעדו ללכת בדרך הישר אבל הלכו כפי ההזדמן והקרי.
ידעתי – הנני שומע כי האויב מתקרב, אך יודע אני כי לא ביד האדם להצליח את דרכו, ואם לא על פיך אין כח ביד האויב להחריב ביתך (רש״י, שנוררער, וראזנמילר).
לא איש הולך – כשאדם הולך, אין בידו להכין צעדו – שלא יכשל ויפול, כטעם: לב אדם יְחַשֵב דרכו וה׳ יכין צעדו (משלי ט״ז:ט׳). והטעם: אף על פי שהאויב קרוב לנפול עלינו, יש בידך להצילנו, או להקל הרעה מעלינו.
לא לאדם, לא לאיש – מבואר אצלנו (התורה והמצוה ויקרא סי׳ י׳) שיש הבדל בין איש ובין אדם, ששם אדם מציין מין אדם לבדו מצד שהוא אדם בוחר ומשכיל ומצד בחירתו יבחר הדרך, אמר לא לאדם דרכו, ואיש מציין יש ונמצא וכולל כל נמצא אשר הוא חי, ומצד ישותו ינוע רגליו וצעדיו וילך בדרך אשר בחר, עז״א לא לאיש הולך והכין את צעדו ועי׳ תהלות (ל״ז כ״ג, משלי ט״ז ט׳).
ידעתי ה׳, כי לא לאדם דרכו – ר״ל בין בחירת הדרך לאיזה דרך ילך אינו לאדם רק לה׳, וגם אם יבחר בדרך,
לא איש הולך והכין את צעדו – גם ההליכה והצעד הוא מה׳, וא״כ תוכל לעכבהו שלא יבחר דרכו לירושלים רק לרבת בני עמון, ואף שבחר כבר בדרך זה תוכל לעכב צעדיו שלא יוכל ללכת, וא״כ אבקש
הלך – בעודו הולך ואולי היה לנקדו לְאִ֔ישׁ הָלֹ֥ךְ וְהָכִ֖ין; רק ביד ה׳ שלא יכשל ויפול, וכל ההכנות שאעשה להתיצב בפני האויב בטלות מעיקרן אם לא יבוא לי עזר מאתך.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כד) יַסְּרֵ֥נִי יְהֹוָ֖הי״י֖ אַךְ⁠־בְּמִשְׁפָּ֑ט אַל⁠־בְּאַפְּךָ֖ פֶּן⁠־תַּמְעִטֵֽנִי׃
Hashem, correct me, but in measure, not in your anger, lest you bring me to nothing.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אַיְתִי עֲלֵיהוֹן יְסוּרִין יְיָ בְּרַם בְּדִין חֲשׂוֹךְ לָא יִתְקַף רוּגְזָךְ בְּהוֹן דִלְמָא יִזְעָרוּן.
אך במשפט – ביסורין.
במשפט – יושטיצ״א בלעז אך במשפט ת״י ברם בדין חשוך.
אל באפך – פן תהא כלייה.
but with justice With chastisements.
with justice (justice in French).
but with justice Jonathan renders: but with mild judgment.
not with Your wrath lest there be complete destruction.
יסרני י״י אך במשפט אל באפך פן תמעיטיני – בראות נביא שהקב״ה מכריז לאומות לבוא ירושלם להחריבה ולהפיץ את ישראל ואין לך תוכחת חימה כתוכחת גלות, התחיל לבקש מלפניו על עמו. אמר לפניו רבונו של עולם בבקשה ממך יסריני בכל מידת ייסורין של משפט שאתה רוצה ובלבד שלא תייסריני על ידי האומות שהיא תוכחת של אף. כלומר עשה לנו ככל הטוב בעיניך אך במכה של אומות אל תרדה אותנו בה לפי שהוא רידוי של אף. וזהו אל באפך פן תמעיטני כשישראל מסורין ביד האומות האומות ממעטין אותן כעניין שנאמר ואכלה אתכם ארץ אויביכם (ויקרא כ״ו:ל״ח).
יסרני י״י אך במשפט – פירושו כמו שפירש רבי יונה כי הנביא מדבר בלשון ישראל בלשון יחיד דרך כלל ואמר בראותו נבוכדנצר בא לארץ יהודה לשום הכל שממה אמר ידעתי כי זה מוסר שאתה מיסר אותנו טוב שתיסרנו אך במשפט כפי שנוכל לסבול אל באפך פן תמעיטני כי אם תיסרני באפך תמעיטני מהיות גוי וכן תרגם יונתן איתי עליהון ייסורין ... וכן ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך (ירמיהו ל׳:י״א).
יסרני י״י – התפלל זה הנביא על עצמו בעד כל ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

במשפט – ר״ל במשפט הראוי לגלות אוזן למוסר וכן ויסרתיך למשפט (ירמיהו ל׳:י״א).
יסרני ה׳ – אבל עכ״ז יסרני ה׳ אך במשפט ר״ל שיהיו הייסורין בדרך משפט ייסורין לבד הבאים לגלות אוזן למוסר אבל אל תייסרני באפך כדרך המתנקם פן אהיה מתמעט והולך עד לא ישאר ממני מאומה.
יסרני ה׳ – אם כן, גם אם גזרת שיבא עלי האויב, אל תתנהו לעשות ביא כלה, ויסרני, אך במשפט ולא באף.⁠ב
א. כן בכ״י לוצקי 675א, שוקן. בדפוס ראשון: ״בו״.
ב. כן במהדורה בתרא (כ״י שוקן, דפוס ראשון). במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א) נוסף כאן ביאור שהועבר עליו קולמוס: ״פן תמעיטני – אולי מפני שהזכיר לשון ייסורין, ועקר הייסורין הם לקטנים כדי לגדלם שהיו לאנשים בני חיל ומדות טובות, אמר: פן תמעיטני, שהוא הפך הגדול.⁠״
(כד-כה) אל באפך, שפוך חמתך – אף הוא הקצף החיצוני, וחמה היא פנימית שמורה בלב והיא קשה מאף הוסיף שעל הגוים אשר לא ידעוך תשפוך גם החמה עם האף החיצוני.
גוים – משפחות בגוי אחד ימצאו כמה משפחות.
יסרני ה׳ אך במשפט – אחר שאתה רוצה ליסר אותנו על עוננו יהיה היסור רק כפי המשפט וכמדת החטא,
ולא באפך – כי האף אינו מבחין בין טוב לרע, ותחת שילך לירושלים ילך לרבת בני עמון, ושם
יסרני וגו׳ – על ידי האויב הבא עלי.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כה) שְׁפֹ֣ךְ חֲמָתְךָ֗ עַל⁠־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא⁠־יְדָע֔וּךָ וְעַל֙ מִשְׁפָּח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּשִׁמְךָ֖ לֹ֣א קָרָ֑אוּ כִּֽי⁠־אָכְל֣וּ אֶֽת⁠־יַעֲקֹ֗ב וַאֲכָלֻ֙הוּ֙ וַיְכַלֻּ֔הוּ וְאֶת⁠־נָוֵ֖הוּ הֵשַֽׁמּוּ׃
Pour out your wrath on the nations that don't know you, and on the families that don't call on your name, for they have devoured Jacob, yes, they have devoured him and consumed him, and have laid waste his habitation.⁠"
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
שְׁפוֹךְ חֵימָתָךְ עַל עַמְמַיָא דְלָא אֲלִיפוּ לְמֵידַע דְחַלְתָּךְ וְעַל זַרְעִיתָא דְכַשְׂדָאֵי דִי בְפּוּלְחַן שְׁמָךְ לָא תְבָעוּ אֲרֵי שְׁלִיטוּ בִּדְבֵית יַעֲקֹב וּבְזוּ נִכְסֵהוֹן וְשֵׁיצִיאוּנוּן וְיַת מְדוֹרְהוֹן אַצְדִיאוּ.
כי אכל⁠[ו] את יעקב ואכלהו – השמידוהו ושוב השמידוהו; החזרה להדגשה.⁠1
1. הפירוש הזה מצוי אצל ריב״ג באללמע בשני מקומות: פירוש הו״ו במשמעות שוב – בעמ׳ 49 (רקמה, עמ׳ סג), ושם הוא אומר, כי החזרה היא ״עלי סביל אלמבאלגה״, בדרך ההפלגה, וציון החזרה כהדגשה וכנחץ מצוי שם, עמ׳ 279 (רקמה, עמ׳ רצד): ״ללתאכיד״. ת״י נותן כאן שתי משמעויות לשורש אכ״ל: הראשון – ״שליטו״, והשני – ״ובזו נכסיהון״.
אכלו – דוורירו״נט בלעז וכן ואכלוהו.
they have devoured (devorerent in French). The same applies to "and consumed him" (ואכלהוּ).
על מי תשפוך חמתך, על הגוים אשר לא ידעוך... כי אכלו את יעקב ואכלהו ויכלהו – לא כזה שאוכל ומותיר אלא כזה שאוכל ומכלה את הכל ואינו משאיר כלום.
שפוך חמתך – אם יש לך אף וחמה שפוך אותם על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות הממלכות אשר בשמך לא קראו כי ישראל אף על פי שחטאו לפניך לא יצאו מתחת רשותך מכל וכל ולא נתערבו עם עם אחר אלא הם נבדלים מכל העכו״ם ומחזיקים ברוב המצות וקוראים בשמך ומתפללין לפניך ואף על פי שאין לבם נכון ישובו עוד בתשובה כי לא אבדה תקוה מהם ועוד היום יש בהם חסידים.
משפחות – כמו גוים כי האומה תקרא משפחה כמו ואם משפחת מצרים לא תעלה (זכריה י״ד:י״ח).
כי אכלו – ואע״פ שהם שבט אפך על ישראל אתה קצפת מעט והם עזרו לרעה וראוין הם ליענש ועליהם שפוך חמתך.
ואת נוהו השמו – כתרגומו וית מדוריהן אצדיאו ויתכן לפרש כי על בית המקדש אמר ודבר על העתיד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

אכלו, ואכלהו – ענין אבדון.
ויכלהו – מלשון כליון.
נוהו – ענין מדור כמו וזורה על נוהו (איוב י״ח:ט״ו).
השמו – מלשון שממון.
שפוך – על האומות חמתך לעשות בהם נקם.
אשר לא ידעוך – שלא היו רוצים לדעת אותך ולקרות בשמך.
כי אכלו את יעקב ואכלוהו – ר״ל פעם אחר פעם.
ויכלוהו ואת נוהו השמו – גם כלו אותו גם השמו את נוהו זהו בה״מ.
שפוך חמתך – אם כוונת הנביא להתפלל על צרת הגלות שלא תבא, איך אמר: כי אכלו את יעקב וגו׳ ואת נוהו השמו, שנראה כאלו נחרבה ארץ ישראל? על כן נראה לי: שהיה מחכמת הנביא להשתמש בשני פסוקים אלה ממזמור ע״ט, כדי לסיים בתוכחה. ועם כל זה לא יחרה לב העם עליו, כי הוא כמתפלל עליהם.⁠א
א. כן במהדורה בתרא (כ״י שוקן, דפוס ראשון). במהדורה קמא (כ״י לוצקי 675א) נוסף כאן ביאור שהועבר עליו קולמוס: ״והנה מכאן ראיה כי המזמור ההוא {תהלים ע״ט} נכתב ברוח הקודש קודם החרבן זמן מרוב, ולא כדעת האחרונים ור׳ יואל ברי״ל. כי אמנם ירמיה הוסיף ואכלוהו ויכלוהו. והיותר פשוט נראה שהוא היותר קדמון.⁠״ לאחר שהועבר קולמוס על ביאור זה, נוסף עוד ביאור בגיליון כ״י לוצקי 675א והוא מופיע גם בכ״י לוצקי 675ב: ״ולדעת יא״א {יהודה אריה אוסימו}: מה שכתוב למעלה: אהלי שדד {ירמיהו י׳:כ׳}, הכוונה על גלות עשרת השבטים (והנביא משטף {כן בכתבי היד, אך צ״ל: משתף} יהודה וישראל על דרך שפירשתי בישעיה א׳ ארצכם שממה), ואח״כ הזכיר הרעה הקרובה לבא על יהודה (קול שמועה וכו׳ לשום את ערי וגו׳ {ירמיהו י׳:כ״ב}). ועכשו כאמרו: שפוך חמתך, התפלל על יהודה שלא ישפוך חמתו עליהם, אלא על הממלכות אשר כבר הרעו לישראל. וזה טעם כי אכל את יעקב – על גלות עשרת השבטים.⁠״ בכ״י לוצקי 675א הועבר קולמוס גם על ביאור זה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך שהם רבת בני עמון, וגם על משפחות הפרטיים שנמצאו בהם שידעו שיש אלהים, מ״מ בשמך לא קראו – כי יקראו בשם הבעל כי אכל את יעקב פעם אחר פעם,
אכל ושוב אכלוהו שנית, ואחר שאכלו להנאתו כלה אותו לגמרי והשים את נוהו – ויל״פ זה על רבת בני עמון שהיו ג״כ מצוררי יהודה, או על נ״נ שבא ג״פ על ירושלים כמ״ש גלו בשבעה גלו בשמונה גלו בשמונה עשר, ולכן שלש דבריו ג״פ.
כל פסוק זה, מלבד תיבת ויכלהו המיותרת, מוצא מספר תהלים (ע״ט:ו׳-ז׳); ומי יודע אם גם אותו מזמור לא יצא מידי ירמיה (וגם מזמור קל״ז על נהרות בבל)? ומה שכתוב בראשו מזמור לאסף אינו מתנגד להשערה זו, ניתן בבית שני לאחת ממשמרות הלוים הנקראת על שם אסף שבימי דוד (נחמיה י״א:י״ז).
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×