(הקדמה) פרקים ז׳–ח׳ עד פס׳ ט״ו – נבואה בתחלת ימי אחז, בבוא מלך ארם ומלך ישראל להלחם על ירושלים, והמלך והעם יראו מהם מאד, והנביא מבשר כי לא תקום עצתם. וגם יהיו הם עצמם לבז למלך גדול מהם, הוא מלך אשור.

(א) ויהי בימי אחז – פקח מלך בשנת מות המלך עזיהו (שנת כ״ב למלכו), ומלך עשרים שנה, ויותם מלך ט״ז שנים, אם כן לא מלך פקח בימי אחז רק ד׳ שנים, אם כן הענין המסופר פה היה באחת מארבע השנים הראשונות למלכות אחז, והוא מה שכתוב במלכים ב׳ (ט״ז:ה׳) אז {י}⁠עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל ירושלם למלחמה ויצורו על אחז ולא יכלו להלחם. אבל מה שכתוב בדברי הימים ב כ״ח ה׳-ו׳ ויתנהו ה׳ אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק וגם ביד מלך ישראל נתן ויך בו מכה גדולה, ויהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, היה קודם לכן, ונראה כי עכשו נגשו מלך ארם ומלך ישראל למלחמה על עיר ירושלם ולא יכלו להלחם עליה, כי ראו שלא יוכלו ללכדה, כי עיר חזקה היא מאד, ותמהו בראותם אותה ונבהלו נחפזו, וחזרו לארצם. ונראה לי כי על המאורע הזה נוסד מזמור מ״ח גדול ה׳ ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו, יפה נוף וגו׳, אלהים בארמנותיה וגו׳, כי הנה המלכים נועדו (מלך ארם ומלך ישראל) עברו יחדו (להלחם עליה), המה ראו כן (חוזק העיר), תמהו, נבהלו נחפזו, רעדה אחזתם שם וגו׳ (וחזרו לאחור מבוהלים ודחופים כאלו מלאך ה׳ דוחה אותם) ברוח קדים (אשר ברוב כחה) תשבר (אפילו) אניות תרשיש (ואז האויבים בשובם אחור אמרו בלבם) כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה׳ צבאות וגו׳, דמינו אלהים חסדך בקרב היכלך (גם אלה דברי האויבים, והטעם ממה שראינו הדרת עיר ה׳ ותפארת גדולתה אשר נפל פחדה עלינו בבואנו להלחם עליה, אנחנו מדמים ומציירים בלבנו כמה יהיה גדול חסד ה׳ אשר יתראה ליראיו ועבדיו בקרב היכלו, שישמע ה׳ את תפלתם אשר יתחננו אליו במקום ההוא), כשמך אלהים וגו׳ (הם דברי המשורר שאומר כי על ידי התשועה הזאת תתפרסם גדולת ה׳ בין העמים הרחוקים), ישמח הר ציון וגו׳ סבו ציון וגו׳, המשורר מהתל באויבים ואומר להם מאחר שבאתם להלחם על ירושלם ולא יכלתם להלחם סבו אותה וראו אותה מבחוץ כדי שתוכלו להגיד יפיה לאנשי ארצכם, באופן שישאר הדבר למזכרת אצלם עד דור אחרון. ואחר כך המשורר חותם ואומר כי זה אלהים אלהינו עולם ועד וגו׳.

ולא יכול להלחם עליה – לא חש ישעיה להגיד איך היה הדבר, כי היה ידוע בימיו. והנה המלות האלה (ולא יכול וגו׳) כוללות סוף הענין, ומה שכתוב אחר כך (ויוגד לבית דוד וכו׳) הכל היה קודם לכן כלומר קודם שישובו האויבים אחור, ומלות ולא יכול וגו׳ הן כמו כלל שאחריו פרט, כמו וירא אליו ה׳ באלוני ממרא (בראשית י״ח:א׳), אלא שכאן השמיט הפרטים. וגיזניוס אומר שלא היה ישעיה הוא המסדר הספור הזה. והנה גם הוא מודה כי סימן ח׳ ישעיה כתבו, והנה אם לא הוא כתב גם סימן זה, יהיה סימן ח׳ כזנב בלא ראש. וגם הוא מודה כי יש בסימן זה מדברי ישעיה, אך נראה לי דבר ברור כי גם החלק הספורי מן הסימן הזה איננו אלא לשון הנביא, הלא תראה ויוגד לבית דוד, נחה ארם, וינע לבבו כנוע עצי יער, הכל לשון מליצת השיר, לא ספור בעלמא. ולדעת גיזניוס מי שכתב הפסוק הראשון העתיקו בלא תבונה מספר מלכים בלי הבין כי מלות ולא יכול להלחם עליה לא היה כאן מקומן כי אם בסוף הענין. ואני שואל: היתכן לאיש נעדר תבונה שיכתוב פסוק ויוגד לבית דוד? ואם נודה שכתבו ישעיה, נודה גם כן שלא התחיל ספורו במלות ויוגד לבית דוד, אבל התחיל בהודעת הזמן ושם המלכים הבאים למלחמה, ואם נודה שכתב ישעיה ויהי בימי אחז עד למלחמה עליה, נודה גם כן שהוסיף ישעיה עצמו מלות ולא יכול להלחם עליה, מאחר שלא מצאנו לו בסוף הספור איך נפל הדבר.

ויגד לבית דוד – דרך מליצת השיר אמר בית דוד, כמו למטה שמעו נא בית דוד (ועיין למטה ח׳:ו׳).

נחה ארם על אפרים – חיל ארם שוכן במלכות אפרים, וזה אות ששני המלכים נוסדו יחד על יהודה.

נחה על – לשון ותנח התבה על הרי אררט (בראשית ח׳:ד׳). וטעם המליצה הזאת כי מתחלה כששמע שמלך ארם יצא ממקומו לבא בארץ אפרים היה אחז שמח, אולי יבא להלחם בפקח שהיה אויבו ועל כן יחלש כחם של שניהם, אבל כששמע שארם נח ושקט בארץ אפרים, אז הבין כי שלום ביניהם, ושיש בלבם לבא עליו שניהם יחדו.

ושאר ישוב בנך – כך היה שם אחד מבני הנביא שאר ישוב, על שם הנבואה שאר ישוב שאר יעקב אל אל גבור (ישעיהו י׳:כ״א), וכן לבן אחר קרא בשם מהר שלל חש בז (ח׳:ג׳). והנה אין ספק כי טעות סופר נפלה בטעמי הפסוק הזה, וצריך להגיה ושאר ישוב במרכא טפחא, ותלמידי מוהר״ר מרדכי מורטארה אומר כי נולדה הטעות מפני שלמטה (י׳:כ״ב) כתוב שא֖ר יש֣וב ב֑ו, על דרך שהעירותי בכרם חמד תשיעי עמוד י״ג שנשתבשו הטעמים במלות השמת לבך על עבדי איוב (א׳:ח׳) מפני דוגמתם במקום אחר (ב׳:ג׳). ועיין רש״י חולין ע״ד: {ד״ה חלבו דמאי}. והטעם שצוהו להוליך עמו בנו, כי בראות העם אותו יזכרו שמו והנרמז בו, ובראותם עת צרה להם אולי יתעוררו קצתם לשוב אל ה׳.

אל קצה תעלת הברכה העליונה – מצד דרומית מזרחית לירושלם, בתחתית הר ציון, היה יוצא מעין הנקרא גיחון (מלכים א א׳:ל״ג ודברי הימים ב ל״ג:י״ד) ונקרא גם כן שילוח, וממנו היו המים נמשכים לשתי ברכות (מקומות מקוה מים, ונקראות כן גם בערבי על שם שמבריכים שם הגמלים לשתות), האחת והיא הקרובה אל המעין, נקרא הברכה העליונה (מלכים ב י״ח:י״ז וישעיה ל״ו:ב׳), ואולי היא גם כן הנקראת הברכה הישנה (למטה כ״ב:י״א) וברכת השלח (נחמיה ג׳:ט״ו) וברכת המלך (שם ב׳:י״ד), ובדברי הימים ליוסף הכהן (De bello judaico, cap. 4) ברכת שלֹמֹה. והשנית נקראת הברכה התחתונה (ישעיהו כ״ב:ט׳). והנה מסלת שדה כובס היה מקום פנוי ומרֻוָח מחוץ לעיר, כי שם עמד רבשקה עם חילו (ישעיהו ל״ו:ב׳), ולדעתי בחר ה׳ במקום ההוא מפני שהיה אפשר למצוא שם המלך, וגם היה מקום אסיפת עם, ורצה ה׳ שידבר הנביא באזני המלך ובאזני העם יחדו.

השמר – מלרע, ואיננו לשון שמירה אלא לשון ישיבה על השמרים, כטעם שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו (ירמיהו מ״ח:י״א), והיא מליצה על הישיבה לבטח.

והשקט – הוא פירוש למה שנרמז במלת השמר, כדרך ישעיהו לומר הדברים תחלה דרך משל ולפרש אותם אחר כך.

זנבות האודים העשנים – המשיל המלכים לאודים שכבר נשרפו, ולא נשאר מהם אלא הזנב, שהוא מְצָעֵר בעשנו את אנשי הבית זמן מועט עד שיכלה.

בחרי אף – הוא פירוש זנבות האודים, והבי״ת להוראת הסבה, אל תירא בעבור חרי אף של רצין וגו׳, ודוגמתו ופן ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ (ירמיהו נ״א:מ״ו). ואין לפרט שחרי אף חוזר למלת העשנים (כדעת Steudel), כלומר זנבות האודים האלה העשנים בחרי אף. כי אמנם יֵאמר על החי שיעשן ויחרה אפו, אך לא יתכן לומר על האוד שהוא עשן בחרון אף, ומה שהזכיר רצין וגם שם עמו ארם, והזכיר בן רמליהו ולא הזכיר שם עמו ישראל, נראה לי כי כן באמת אלה הנזכרים כאן היו קרובים לכליון, ולא כן ישראל, כי הנה בא תגלת פלאסר והמית את רצין והגלה את ארם, ובא הושע והמית את פקח, אבל מלכות ישראל נמשכה עוד כעשרים שנה.

ומה שהזכיר פקח בשם אביו ולא בשמו, הוא דרך בזיון, מפני שלא היה אביו מלך (דון יצחק {אברבנאל}).

יען כי יעץ עליך ארם רעה – לא רצה להפריד הרבה מלת רעה ממלת יעץ, לכך סמכה לארם, והיה לו לומר: יען כי יעץ עליך ארם ואפרים ובן רמליהו רעה, או: יען כי יעץ עליך ארם רעה ואפרים ובן רמליהו יעצו עליך רעה. והנה מאחר שבפסוק הקודם הזכיר בארם שם המלך ושם האומה ובישראל לא הזכיר רק שם המלך, בחר להחליף המליצה בפעם השניה והזכיר בארם שם האומה לבדה ובישראל שם האומה ושם המלך.

ונקיצנה – כמו הפוך: ״ונציקנה״ ענין מצור ומצוק.

ונבקיענה אלינו – נכריח אותה לפתוח דלתותיה אלינו על ידי הרעב, כמו ויחזק הרעב בעיר ותבקע העיר (מלכים ב כ״ה:ג׳-ד׳), וכן ונא תהיה להבקע (יחזקאל ל׳:ט״ז).

את בן טבאל – יש אומרים שהוא שם ארמי ועקרו טברימון (כי רימון היה מאלהי ארם) ומצאנו שם זה לאביו של בן הדד (מלכים א ט״ו:י״ח). ואולי יש לומר כי אחד מחשובי ארם שהיה שמו טברימון בא בקהל אפרים ונשא ישראלית והסב את שמו בהתגיירו טבאל. וגיזניוס אומר כי הפתח באל״ף בעבור ההפסק, כי מצאנו טבאל בצירי (עזרא ד׳:ז׳). והנה לא מצאנו חלוף זה בשמות, כי לא ישתנה ״ישראל״ בהפסק. והנכון שהנביא (או החכמים מתקני הקריאה) שינה שמו דרך לעג, והמיר אֵל באַל, לומר שהוא טוב לכלום, או שהוא לא טוב. והנה שני המלכים נועצו לתת מלכות יהודה לאיש שהוא משתי האומות יחדו, שאביו ארמי ואמו ישראלית, ואולי היה קרוב לשתי המשפחות של רצין ושל פקח.

ותלמידי מוהר״ר מרדכי מרטארה אומר כי אולי היה איש נכבד באנשי יהודה, והיו הקושרים על בית דוד (עיין למטה ח׳:ו׳) רוצים להמליכו תחת אחז. ועל זה יש להוסיף כי אולי בן טבאל יצא מארץ יהודה והלך לו אצל רצין ופקח (כמו שאירע לירבעם שביקש שלמה להמיתו והוא ברח מצרימה, ואחר כך חזר ולקח חצי המלוכה מיד רחבעם), והם נועצו לתמוך ידו להמליכו על יהודה, למען יתן להם מס, וכיוצא בזה.

לא תקום ולא תהיה – עצתם זאת שאמרו נעלה ביהודה וגו׳ לא תקום ולא תהיה. כך הבינו כל המפרשים וכל המתרגמים, ורק מי שאין לו חך לטעום כח הדבור העברי יוכל לפרש (כפיליפסון) הענין דבק למטה, לא תקום ולא תהיה כי ראש ארם דמשק, לא יקום ולא יהיה עוד שדמשק תהיה ראש ארם ורצין יהיה ראש דמשק, ושתהיה שמרון ראש אפרים ויהיה בן רמליה ראש שמרון, כי אמנם כלם יכרתו ויאבדו.

(ח-ט) כי ראש ארם דמשק וגו׳ וראש אפרים שמרון וגו׳ – שני המקראות הללו נלאו המפרשים יהודים ונוצרים להולמם ולא יכלו. והנה תחלה מליצת כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין וכן וראש אפרים שמרון וראש שמרון בן רמליהו, פירשה רש״י ואחריו המפרשים כלם גם רוזנמילר וגיזניוס כאלו המכוון בה כי דמשק תשאר ראש ארם בלבד, ורצין ישאר ראש דמשק בלבד, וכן שמרון תשאר ראש אפרים בלבד, ובן רמליהו ישאר ראש שמרון בלבד, מבלי שתתרבה מלכות ארם ולא מלכות אפרים על ידי כבוש ארץ יהודה, ומבלי שישלוט אחד מהם בירושלם ובנותיה. והפירוש הזה לא יתכן, מפני שאם אתה אומר כן, נמצא הנביא מיחס עמידה וקיימא לשתי הממלכות ההנה, באמרו כי דמשק תשאר ותהיה ראש ארם, וכן השאר, והנה בתוך כדי דבור הוא אומר: כי בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב תעזב האדמה אשר אתה קץ מפני שני מלכיה, אם כן לא תהיה לממלכות ההן הויה וקיום. מלבד כי אמרו ראש ארם דמשק לא ישלול כבוש ארץ יהודה, כי גם אם יכבוש רצין את יהודה לא יניח רַבַת בני עמו לבא לשבת בירושלים, וגם אם תהיה ירושלים תחת ארם, לא ישתנה שם המלכות, כי ארם היא וארם יקראו לה, כמו שלא נשתנה שם מלכות ישראל בשעה שכבש דוד אדום ועמון ומואב.

ומלבד זאת, הנה כבר הודיע הנביא מחשבת האויבים שהיתה להמליך ביהודה את בן טבאל, לא לחלק אותה ביניהם, ואם כן לעולם ראש ארם לבד תהיה דמשק וראש דמשק לבד יהיה רצין וכו׳ גם אם יכבשו את יהודה.

וזאת שנית, מלות ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, אינן מתישבות היטב בשום פנים. והנה דעת רז״ל {עיין ילקוט שמעוני חלק ב רמז תקמ״ז, תתרס״ו} (והלכו אחריהם כל המפרשים מבני עמנו, והזכיר דעתם גם יירונימוס בשם רבותיו היהודים) שהחשבון מתחיל מזמן שנבא עמוס וישראל גלה יגלה מעל אדמתו, ואמרו שנאמרה הנבואה ההיא שתי שנים קודם שנצטרע עזיה, שנ׳ שנתים לפני הרעש (מה שאינו אלא הגדה בעלמא, כי אין לנו שום ראיה מן הכתוב שכשנצטרע היה הרעש, והכתוב סִפר שעזיהו בחטאו נצטרע ולא הזכיר שרעשה הארץ), ואמרו שעזיהו נצטרע בשנת כ״ז למלכו (מה שאין עליו שום ראיה, וגם הוא מדרש אגדה על פסוק במלכים ב ט״ו:א׳, עיין שם רש״י ורד״ק), ולפי זה החשבון מכוון, כמו שכתב רש״י, אך עדיין זה פירוש בלתי צודק, כי הנה עמוס לא הזכיר בנבואתו שום סך שנים, ובהפך נראה מדבריו שהיתה נבואתו על צרות שתבאנה על מלכות ישראל במהרה בימיו, כי כן אמציה כהן בית אל אומר עליו שאמר בחרב ימות ירבעם וישראל גלה יגלה מעל אדמתו (עמוס ז׳:י״א) והוא עצמו כשקלל את אמציה אמר לו ואתה על אדמה טמאה תמות וישראל גלה יגלה מעל אדמתו {עמוס ז׳:י״ז}, הרי כי לעתים קרובות היה נבא, לא לאחר ס״ה שנה. ואפילו תמצא לומר שעמוס הגביל סך ס״ה שנִים, לא יתכן שיאמר ישעיהו ״ובעוד ששים וחמש שנה״, מאחר שכבר עברו מהם ארבעים ושלש, והיה לו לומר במלאות ששים וחמש שנה אשר דבר ה׳ ביד עמוס, כי כל השומע ״ובעוד״, יחשוב כי מהיום ההוא יתחיל החשבון. ועוד מה תנחומין נחם את אחז בהגידו אליו מה שיהיה באויביו לסוף ס״ה או לסוף כ״ב שנה שנשלמו אחרי מות אחז? והתשובה האחרונה הזאת יש להשיב גם כן לפירוש קצת מחכמי האומות (כגון Newton, Usserius, Des Vignoles, Lowth, Doederlein) האומרים כי החשבון מתחיל בימי אחז ומסיים בימי מנשה, כשהביא אסר חדון מלך אשור (עזרא ד׳:ב׳) את הכותים לשבת בערי שמרון, ואמרו שהיה זה בזמן שנלכד מנשה והוליכוהו בבלה (מה שאין עליו ראיה), ושזה היה בשנת כ״ב למלכות מנשה (כדברי סדר עולם {סדר עולם רבה כ״ד}, ולא מן הכתוב). והנה גם לפי זה אין בזה שום נחמה לאחז, מלבד כי אין שום טעם להגביל נפילת מלכות ישראל בזמן ביאת הכותים, מאחר שקודם לכן כבר גלו ישראל מארצם ונפלה מלכותם. גם אין הדעת מתיישבת במה שבקשו קצת מחכמי העמים לתקן במלות האלה, כגון Vitringa שאמר כי ישעיה כתב שש עשרה וחמש שנים (כלומר כ״א) והסופר כתב שש י׳ וחמש, ובא אחר וכתב ששי׳ וחמש, ובא אחר וכתב ששים וחמש, והנה אין מדרך הלשון לומר שש עשרה וחמש, מלבד כי גם בזה לא היו דברי הנביא נחמה לאחז. וכגון

Capellus, Grotius, J.D. Michaelis, שאמרו שישעיה אמר ובעוד שש וחמש שנה, וכוונתו בעוד י״א שנה, וגם זה שלא כדרך הלשון, להפריד המספר לשני חלקים, וגם היה לו לומר ״שנים״ ולא שנה, מלבד שגם אלה תנחומין של הבל לאחז. וכגון Hensler שאמר כי ישעיה אמר שש וחמש, והיתה כוונתו שש או חמש, והנה עדיין שנים היה לו לומר, גם או חמש היה לו לומר, וגם היה לו לומר בסדר הפוך חמש או שש. וכגון Houbigant שגורע ומוסיף ודורש, כאלו כתוב ובעוד שלש שנים יחת ארם מעם, ובעוד חמש עשרה שנה יחת אפרים מעם: וכגון Paulus שמוחק ששים וחמש ומגיה ובעוד שנה יחת אפרים מעמו, כלומר יפרד אפרים מעל ארם. וכגון Steudel שמפרש ובעוד ששים וחמשה ימים, שנה, ישתנה מצב הענינים האלה. ואת כל אלה ישא רוח יקח הבל. ורוזנמילר כתב (קרוב לפירוש רז״ל) כי ישעיה אמר נבואת נביא אחר שהיתה ידועה בימיו, והיה זה לשונה: ובעוד ששים וחמש שנה וגו׳. וגם זה לא יתיישב על הדעת, שיזכיר נבואה ישנה, ולא יזכיר שהיא ישנה, וצריך לנכּוֹת ממנה כל השנים שעברו, כי גם אם היתה הנבואה ההיא ידועה, לא יתכן שיהיה כל העם יודע כמה שנים עברו מיום שנאמרה. מלבד כי הנבואה הזאת נתקיימה אחר כך, או לא נתקיימה. ואם נתקיימה, איך החרישו כותבי מלכים ודברי הימים, ולא אמרו שנתקיים דבר ה׳? ואם לא נתקיימה, הנה ישעיהו היה חי כשגלו עשרת השבטים בימי חזקיה, והיה לו למחוק המלות האלה מספרו, כיון שהיו עדות שקר. ואיך באו אנשי חזקיה ואחר כך אנשי כנסת הגדולה, ולא מחקו אותן? וכן אם יאמר אדם כי ישעיה טעה, וחשב כי בעוד ס״ה שנה מזמנו תפול מלכות ישראל (מלבד שלא היה לו לומר דבר זה לאחז לנחמו באותה שעה), הנה לא יובן איך לא מחק המלות האלה כשגלו עשרת השבטים מקץ עשרים שנה בלבד, ואיך לא הוחזק נביא שקר, ואיך האמין בו חזקיהו גם אחרי גלות ישראל. ואמנם סברת Eichhorn וגיזניוס ופיליפסון ואחרים כי לא ישעיה כתב המלות האלה כי אם אדם אחר הוסיפן בגליון, ואחר כך בא אחר וכתבן בתוך הספר, ודעת גיזניוס בפרט היא כי מאז בימי ישעיה היה אדם אחד שהיה בידו ספר ישעיה, והיתה בידו גם כן נבואת נביא אחר שהיה לשונה: ובעוד שבעים שנה יחת וכו׳, וידע או חשב האיש ההוא כי הנבואה ההיא קדמה חמש שנים לנבואה זאת של ישעיה, ועל כן החליף המספר, והגיה ששים וחמש במקום ״שבעים״, וכתב הנבואה ההיא בגליון, ואחר כך הובאה בגוף הספר. וגם זה לא יתכן, כי איך יתקיים הנוסח המשובש הזה אחרי הוודע כי לא יצאה הנבואה ההיא לפועל, ולא נתקיימה, ונבואת שקר היתה? ואיך בהיות ישעיה עודנו חי ומוחזק לנביא אמת ומלכות ישראל כבר נפלה, ישכינו החכמים באהליהם עולה, ולא יחקרו אחר הדבר ויוציאו משפטו לאורה? מלבד שאף אם נודה כי מאז בימי אחז יצא מתחת ידי ישעיה ונתפרסם העתק מנבואותיו, הלא אין ספק כי העתק אחר יצא מתחת ידו אחרי כן בימי חזקיה, שהיה כולל נבואותיו הרבות על סנחריב, ואין ספק כי הנוסח אשר בידנו היום איננו מן ההעתק הראשון החסר אשר בימי אחז, אלא מן השני השלם אשר מימי חזקיה, והנה ההעתק השלם אשר יצא מידי ישעיה לא היו בו (לדעת גיזניוס) מלות ובעוד ששים וגו׳, וגם אי אפשר לומר שאדם אחר הוסיפן בגליון, מאחר שהיה יודע כי מלכות ישראל איננה עוד. ואין תשובה לגיזניוס בזה אלא בשיאמר כי לא עשה ישעיה מנבואותיו העתק אחד חסר, והעתק שני שלם, אלא שהוציא נבואותיו מתחת ידו אחת אחת, מגלה מגלה, ושבשתא כיון דעל על. אמנם אין לנו שום ראיה או חצי ראיה שהיו הנבואות מתפשטות בהמון אחת אחת, ומעולם לא שמענו שהיו הנביאים נותנים נבואות⁠{יה}⁠ם אל העם בכתב, וחדוש היה מה שהוכרח ירמיה כשהיה עצור וכלוא, לקרוא נבואותיו לברוך שיכתבם ויתנם אל השרים שיקראו אותן באזני המלך. על כן על כל הדברים האלה אני אומר כי שני המקראות האלה כוללים ארבעה מאמרים שהיו בימי אחז לשנינה בפי העם על ידי המחוללות, וכן מה שכתוב ושרים כחוללים כל מעיני בך (תהלים פ״ז:ז׳) ענינו לפי דעתי אתם המשוררים ואתם המחוללים למדו את העם המאמר הזה שהוא כל מעיני בך. והנה בימים האלה מנהג הנלחמים להדפיס מודעות ולפזרם בין האויבים, כדי להרפות לבבם ולהפחידם מעוצם צבאותם וגבורתם, ובימי קדם היו המודעות האלה מתפזרות בלא דפוס ובלא כתיבה, על ידי המשוררים והמנגנים שהיו משמיעים אל העם מאמרים קצרים, שהיו נחקקים יפה בזכרון העם. והנה כן ארבעת המאמרים האמורים כאן הם מאמרים שיריים ששוררו אותם קצת משוררים יהודים מעשרת השבטים, והם הפיצו אותם בקרב אנשי יהודה על ידי אנשי הכת שהיו שונאים בית דוד, כדי להרפות ידי אנשי המלחמה. וישעיה הביא את המאמרים האלה במקום הזה לומר לא תקום ולא תהיה עצת האויבים, אף על פי שהם מתפארים ואומרים כך וכך.

והנה כי ראש ארם דמשק ענינו כי אמרו ראש ארם דמשק, וידוע דרך ישעיה להתל באויבים ולהזכיר דבריהם וגם מחשבותם, ומה שהשמיט פועל ״אמר״ הנה כמהו למעלה ג׳:י״ד, וה׳:ג׳, ורבים זולת אלה. והנה המאמר הראשון הוא ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין, והכוונה כי כמו שלא תחדל דמשק להיות ראש ארם לעולם, כן לא יחדל רצין וזרעו להיות ראש על דמשק. והנה וי״ו וראש דמשק רצין היא וי״ו ההשואה, כמו כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳), וכן מים קרים על נפש עייפה ושמועה טובה מארץ מרחק (משלי כ״ה:כ״ה), הלא אזן מלין תבחן וחך אכל יטעם לו (איוב י״ב:י״א). והמאמר השני הוא ״ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם״, ואין פירוש יחת אפרים מעם שישבר מהיות עוד עם, אלא ככל לשון מחתה שאחריו מ״ם שענינו יראה ופחד מפני אחרים, כמו מקולם לא יחת (ישעיהו ל״א:ד׳), והטעם יפחד אפרים מעם אחר. והנה היו אנשי אפרים מתפארים כי במשך כל הדור ההוא לא ייראו ולא יחתו משום אומה ולשון, מפני חכמת פקח מלכם וגבורתו, והיו אומרים דרך מליצה בעוד ס״ה שנה יחת אפרים מעם, לא קודם לכן, ומלת בעוד כמו בעוד שלשת ימים (בראשית מ׳:י״ג וי״ט) שענינו מקץ שלשת ימים. ואמנם הזכירו סך ששים להיותו סך חשבון מורגל אצלם, כמו שתין בלשון חכמים, ואמרו ששים וחמש לומר שלא יספיקו ששים שהוא סך חשבון מופלג וארוך, כי עוד צריך להוסיף על החשבון הזה עוד מספר אחר, וחמשה היה אצלם מורגל להורות מספר קטן, כמו ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי (שמואל א כ״א:ד׳), ורדפו מכם חמשה מאה (ויקרא כ״ו:ח׳), והנה ששים וחמש אצלם כמאה ועוד אצלנו (cento e piu) {באיטלקית: מאה ויותר}. והנה אחר המאמר הזה על מקומו יבא בשלום המאמר השלישי אשר היה בעיני כל המפרשים חוץ למקומו (כי לפי פירושיהם היה ראוי שיקדם למאמר ״ובעוד״), והוא ״ראש אפרים שמרון וראש שמרון בן רמליהו״, וטעמו כטעם המאמר הראשון, כלומר כמו שלא תחדל שמרון להיות ראש אפרים לעולם, כן לא יחדל בן רמליהו וזרעו להיות ראש על שמרון. והמאמר הרביעי הוא גם כן מאמר התפארות האויבים בגאותם, והוא אם לא תאמינו כי לא תאמנו, ולדעת המפרשים הם דברי הנביא המוכיח את בני עמו על חסרון אמונתם בה׳, והנה אחר כך הוא אומר שאל לך אות, וכעס על אחז שלא רצה לשאול לו אות, אם כן לא היה מבקש שיאמינו בדבריו בלי אות, ואיך אם כן יוכיחם על זה? ואף כי לדעת יונתן ואחריו ירונימוס ורוזנמילר וגיזניוס שהוא דרך קללה שאם לא יאמינו לדבריו לא תהיה להם קיימא, כטעם האמינו בה׳ אלהיכם ותאמנו (דברי הימים ב כ׳:כ׳), שהמכוון בו האמינו בה׳ ואז תתקיימו, מלשון ונאמן ביתך (שמואל ב ז׳:ט״ז), לא יובן איך יקללם, ואחר כך יאמר שאל לך אות. מלבד שאין זה מדרך הנביאים לכעוס על חסרון האמונה בהם אם לא אחרי רוב האותות והמופתים, וישעיה לא ידענו לו עדיין שום אות.

והנה לפירושי גם זה מאמר ארם ואפרים, וטעמו, אם לא תאמינו לדברים הקודמים ראש ארם דמשק וגו׳ בודאי לא תתקיימו במלכותכם, כלומר אם לא תאמינו לגבורתנו ולעצמת ידנו ותרצו להתגרות בנו מלחמה, דעו לכם כי לא תהיה לכם תקומה, כי תנגפו לפנינו ותפולו. ואחרי אשר חויתי דעתי בפירוש הכתוב הסתום הזה, לא אכחד תחת לשוני פירוש חדש על מאמר ובעוד ששים וחמש שנה, שכתב החכם היקר אד״ם הכהן (אברהם דוב בן חיים) מעיר ווילנא הי״ו, וזה הוא: הנביא היה עומד בשנת ד׳ לאחז, ואחר י״ז שנה היתה גלות אפרים, וצוהו ה׳ לחלק הי״ז שנה בין שני המלכים אחז וחזקיהו והנה הם י״ב לאחז וחמש לחזקיהו, למען ידע אחז כי יהיה הדבר בימי בנו. אך לא רצה להשמיע לאחז שימות בעוד י״ב שנה (בן ל״ו שנים), לפיכך התחכם ואמר ששים במקום י״ב, והיתה כוונתו במלת ששים ב׳ פעמים ו׳, כמו עשרים שהוא ב׳ פעמים עשרה, והניח לאחז שיאמין שהוא עתיד לחיות עוד ששים שנה. ומה שכתוב במלכים ב י״ח:י׳ בשנת שש לחזקיהו, הכוונה בתחלת שש, ומה שכתוב שם י״ז:א׳: בשנת י״ב לאחז, הכוונה בסוף י״ב.

והפירוש הזה נחמד ונעים מכל שאר הפירושים שהזכרתי למעלה, אלא שעדיין יקשה מה צורך לחלק הי״ז שנים לשני חלקים, מאחר שלא נזכרו בכתוב הזה לא אחז ולא חזקיה? וכיון שלא אמר ישעיה בעוד ששים לאחז וחמש לבנו, למה לא אמר בפירוש בעוד י״ז שנה? וסוף סוף מה תועלת לאחז אם ידע הרעה העתידה לבא על אויביו אחרי מותו, או אחר ס״ה שנה או אחר י״ז.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ויוסף ה׳ דבר אל אחז – לפי שאמר למעלה ויאמר ה׳ אל ישעיהו: צא נא לקראת אחז ואמרת אליו, מייחס גם הדבור הזה אל האל, והכוונה שאמר לו על ידי ישעיה (כפירוש ראב״ע רד״ק ואחרים), והוא על דרך אשר דבר ה׳ אליהם ביד משה (ויקרא י׳:י״א), וכאן לא אמר ״ביד ישעיהו״ כי זה מפורש למעלה. וכיוצא בזה וידבר ה׳ אל מנשה ואל עמו (דברי הימים ב ל״ג:י׳) הכוונה על ידי נביא.

שאל לך אות – האות הוא דבר ההווה מיד לראיה על מה שיהיה, בין שיהיה דרך טבע (כמו ביום אחד ימותו שניהם (שמואל א ב׳:ל״ד)), או דרך נס, כמו ועשית לי אות שאתה מדבר עמי (שופטים ו׳:י״ז).

העמק שאלה – העמק לשאול, כלומר שאל שיהיה האות בעומק או במרום, בארץ או בשמים, בכל מקום שתרצה.

ועקילס סומכוס תיאודוציאון ויירונימוס תרגמו כאלו היתה הקריאה שאוֹלה, דרך התנגדות עם מלת למעלה שאחריו.

לא אשאל ולא אנסה את ה׳ – אחז דבר בלב ולב, ואמר בפיו לא אשאל אות לבלתי נסות את ה׳, ככתוב לא תנסו את ה׳ אלהיכם (דברים ו׳:ט״ז), אבל כוונתו היתה שלא לשאול אות מפחדו שמא יתקדש שם ה׳ על ידו (כדעת רש״י ואחריו מיכיליס ואחרים), כלומר אחז לא היה מאמין אמונה שלמה בה׳ ובישעיה, שהרי היה עובד אלילים, אך היה ירא שמא ישעיה יעשה דבר הדומה לאות שימשוך לבב העם אחריו. ואמנם כדי שלא להקניט את ישעיה ואת המאמינים בה׳, אמר דבריו דרך כבוד כלפי מעלה, כאלו אינו רוצה לנסות את ה׳. והנה הנביא קנס את המלך על שלא רצה לשאול אות, ולא נתן לו האות שהיה צריך לו כדי להשקיטו מפחד האויבים, כי לזה היה צריך אות שיתקיים מיד. והואיל ולא רצה אחז שיתקדש שם שמים על ידו, היה עונשו שלא יעשה לו אות, וישאר הוא בפחדו, ועל ידי כן יבזבז אוצרותיו לשלוח שחד למלך אשור, ועל ידי כך הביא עליו האויב הגדול והנורא ההוא. וגם בעלי הטעמים לא רצו שיהיה אחז הרשע נראה כחסיד, ולפיכך הדביקו לא אשאל עם ולא אנסה, כי לפי הפשט היה צריך להיות לא⁠־אשאל בזקף (לא⁠־אשא֕ל ולא⁠־אנס֖ה את⁠־יֽי:), אבל עכשו ששני הפעלים דבקים זה לזה, המאמר הוא דרך בזיון, אין רצוני לשאול את ה׳ ולא לנסות את ה׳. וכבר הייתי חושש שמא בטעות נתחלפו הטעמים, ובאו מרכא טפחא במקום טפחא מרכא, וכן מצא יוחן היינריך מיכיליס בכתב יד אחד כי לא⁠־אשא֖ל ולא⁠־אנס֥ה בטפחא מרכא, אך ראיתי כי להיות ולא⁠־אנסה מלה ארוכה, לא יתכן שתבא במשרת, אבל משפטה בטפחא, והטפחא שלפניה ישתנה לזקף, על פי הכלל שחדשתי בסוף ספר תורת אמת עמוד ע׳ {מובא בהערה על שד״ל ישעיהו א׳:כ״א.} (גם כי יש קצת מקראות היוצאים מן הכלל), ואם היה לא⁠־אשאל בזקף, רחוק הוא שיטעו הסופרים ויחליפוהו במרכא.

בית דוד – כנוי למלך, ודרך כבוד אמר לשון הכולל אחרים עמו, כדי שלא להטיח דברים כנגד המלך ביחוד.

המעט מכם הלאות אנשים – שהיוּ המלך והשרים מכבידים עלם על העם.

כי תלאו גם את אלהי – שלא תרצו שיתקדש שם שמים על ידכם.

יתן ה׳ הוא לכם אות – לא יעשה לכם נס, אחר שלא חפצתם בו, רק יתן לכם סימן במה שיארע בעוד שנה, כלומר לא רציתם שיאמת ה׳ את דבריו בנס שיעשה, לכן המאורע עצמו יאמת את דבר ה׳, ובבוא הדבר תדעו כי אמת דברתי, תחת שאם הייתם שואלים אות, אז מעכשו הייתם מאמינים בי.

העלמה – עֶלֶם ועלמה נגזרים מלשון ארמית, וענינם חוזק ותוקף (חזק ואמץ {דברים ל״א:ז׳,כ״ג} תרגומו תקיף ועלים, ומזה בלשון חכמים אַלָם), ונקראו כן הנער והנערה החזקים, בריאים וזריזים. וזה טעם בן מי זה העלם (שמואל א י״ז:נ״ו), הבחור הזריז ואמיץ, אשר מלאו לבו לצאת לקראת איש נורא כְגָלְיָת. וזה גם כן טעם ואם כה אמר לעלם הנה החצים ממך והלאה (שם כ׳:כ״ב), כלומר הנער שלי הוא חזק וזריז ובקי במלאכתו ואינו צריך שאזרזהו ואומר לו רוץ כי החצים ממך והלאה, מהרה חושה אל תעמוד: והנה אם עם היותו חזק וזריז כאשר ידעת, אומר אליו הנה החצים ממך והלאה, תבין כי לא מקרה הוא, אבל המכוון הוא לרמוז לך שתמהר לברוח. גם רבותינו אמרו (סוטה י״ב:) ותלך העלמה, שהלכה בזריזות כעלמה, ופירוש רש״י כעלמה שכל כחה עליה, כמו חזק ואמץ, תקיף ועלים. והנה עלמה הוא שם לנערה בריאה וזריזה, בין שתהיה בתולה בין שלא תהיה, כמו ודרך גבר בעלמה (משלי ל׳:י״ט) שהכוונה שהנואף בא עם אשת איש, ולא יישאר רושם ממעשהו, כמו שלא ישאר רושם מעופפות הנשר בשמים, ומהליכת נחש עלי צור, והליכת אניה בלב ים ועיין רד״ק בשרשים, ועמו הסכים גם גיזניוס. והנה מצאנו ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר (שיר השירים ו׳:ח׳), נראה שמלבד המלכות והפילגשים היו לקצת מלכי המזרח גם פילגשים אחרות שהיו למטה ממדרגת המלכות והפילגשים, ואולי היו כעין משרתות, ונקראו עלמות על שם זריזותן. ונראה שהיתה לאחז עלמה אחת ידועה ומפורסמת, ועליה אמר ישעיה הנה העלמה הרה. ואין הכוונה על אשת ישעיה (כדעת רש״י וראב״ע וגרוציוס וגיזניוס), כי למטה על הענין הזה בעצמו קרא שם בנו מהר שלל חש בז {ישעיהו ח׳:ג׳}, ולא יובן למה יכנה שנים מבניו על שם מאורע אחד בעצמו, ולמה למטה הזכיר בפירוש שבא אל הנביאה והרתה וילדה, וכאן לא פירש דבר מזה, גם איך יקרא אשתו בשם העלמה סתם? גם אין הדבר קרוב שיתן למלך שלא היה מאמין בו, אות ממה שיהיה בתוך ביתו, כי המלך לא יחקור אחר מה שיארע בבית הנביא. אמנם כוונת הנביא לומר, בעוד תשעה חדשים תלד לך הנערה אשר אהבת בן, ותהיה כל כך שמחתך ושמחת כל העם על תשועתכם מן האויבים אשר אתם יראים מהם עתה, כי תקרא שם הילד ״עמנואל״, כי גם אתה וביתך תכירו שהיה אלהים עמכם. והנה המפרשים כלם ראשונים ואחרונים, מולים וערלים, הבינו הענין כמשמעו, שהיתה כוונת הנביא לומר שאשה אחת תלד בן ותקרא שמו עמנואל, וכן הבינו כלם שכבר היה לישעיה בן הנקרא שאר ישוב, ובן אחר הנקרא ״מהר שלל חש בז״. אבל בדור הזה החוצפא פרצה כל גדר, וקם פיליפסון וכתב שכל הבנים הללו לא היו ולא נבראו, אלא הכל דרך משל נאמר, ומחשבות האדם נקראו בניו, וכשאמר ה׳ לישעיה צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך, הכוונה לך אליו עם הרעיון הנרמז במלות שאר ישוב, והוא יהיה עקר הדברים שתדבר אליו. וכשאמר ישעיה הנה העלמה הרה היתה הכוונה כי הזמן הקרוב לבא יוליד מאורע אשר ממנו יוודע כי עמנו אל.

והדרך הזה, דרך הרמזים, הוא טוב לכל מי שאינו מבקש להבין ספרי הקדש, אלא למשוך אותם למחשבותיו, ובדרך הזה הלכו כל בעלי הכתות והאמונות הזרות. ואנחנו בדרך הפשט נלך ובה נחזיק, וחלילה לנו להוציא ממשמעותם דברים הכתובים דרך הגדה פשוטה.

חמאה ודבש יאכל – יהיה הנער בסוף ימי היניקה, ויאכל חמאה ודבש.

חמאה – הוא שומן החלב שקולטין מעל פניו (רש״י בבראשית י״ח:ח׳).

לדעתו – כי ידע למאוס במאכלים שטעמם רע, ולבחור במאכלים המתוקים, כלומר כשיהיה הנער יודע למאוס ברע ולבחור בטוב, אז תעזב האדמה וגו׳. ואחר כך חזר בו הנביא (דרך מליצה ויפוי המאמר) ואמר לא כשידע הנער וכו׳ אלא בטרם ידע הנער וכו׳ יהיה הדבר הזה שאמרתי כי תעזב האדמה וגו׳. ואין צורך לומר כרד״ק שזה דרך נס, אבל דבר טבעי הוא בילדים לבחור המתוק אחר שיטעמו מתיקותו. ומיכיליס וגיזניוס ואחרים מפרשים על העם כלו שיאכלו חמאה ודבש להיות הארץ שממה מפני המלחמה. וזה לא יתכן כלל, כי הכתוב מדבר על הילד, לא על העם: אבל כוונת הנביא כי בעוד שתים או שלש שנים תהיה ארץ ארם וישראל שממה, וזה היה על ידי תגלת פלאסר, אלא שהאריך ה׳ לישראל ולא השליכם מעל פניו כלם, אלא קצת מהם (מלכים ב ט״ו:כ״ט). והנה תחלה הודיעו תשועת ארץ יהודה מיד האויבים המציקים להם באותה שעה, באמרו הנה העלמה וגו׳ וקראת שמו עמנואל, ואחר כך הודיעו נפילת דמשק וישראל על ידי מלך אשור באמרו חמאה ודבש וגו׳ תעזב האדמה וגו׳. אמנם ידע הנביא שלא יאמין לו אחז, ויבקש עזרה מבשר ודם, על כן סמך לנבואה זו נבואה אחרת קשה, רמז לו בה כי המלכות אשר יסמוך עליה לקוות ממנה עזרו, היא תבא עליו ותהפך לאויב משחית ליהודה.