עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני ותהיה העיר רחוקה מן המקדש, ועי״ז ושכנתי בתוכם לעולם – וגם דבר פה על דרך הצורה, שעקר שכינת ה׳ הוא בתוך בני ישראל, שאדם העובד את ה׳ הוא המקדש לשכינת עוזו אבל בזה״ז כשיבא המלך הכבוד לשכן בם בקדש ימצא הקיר מבדיל בינו וביניהם, שהיא הגויה וטומאתה המבדלת בין הנפש ובין אלוה מעוזה (כמ״ש שה״ש על פסוק פתחי לי אחותי), וגם שה׳ קרוב אליהם וסף ביתו אצל סף בית גוייתם, קיר הטומאה והעונות מבדיל בינם לבין אלהיהם, לכן מצוה שירחקו את זנותם ואת פגרי מלכיהם שהם כמתים ואין הכהן עליון יכול ליכנס אל ביתם מפני הטומאה, ואז ישכון בתוכם על נפשותיהם יחול בם שכינת אלהי בקדש.