[קנ]
1ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, אמר רב קטינא ב״ד נזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה. מתיב רבא ואת אשר חטא מן הקדש ישלם (ואת דריש, דכל אתין וגמין ריבויין) לרבות פחות משוה פרוטה להישבון, לקדש אין אבל להדיוט לא, אלא אי אתמר הכי אתמר, אמר רב קטינא אם הוזקקו ב״ד לשוה פרוטה גומרין אפילו לפחות משוה פרוטה (אם חזר השני ותבעו פחות משוה פרוטה קודם שעמדו ב״ד משם נזקקין לו) תחילת הדין בעינן פרוטה, גמר הדין לא בעינן פרוטה.
(ב״מ נה.)
[קנא]
2ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, ר׳ יוסה בעי הנהנה מן ההקדש פחות מש״פ מהו שיהא חייב בתשלומין (ה״ג הנהנה בתרומה בפחות מש״פ. ודוקא כשאין בה כזית מיבעיא ליה, דביש בה כזית חומש נמי חייב, ואפילו אין בו ש״פ, דבאכילה תלי רחמנא, דכתיב
(ויקרא כ״ב:י״ד) ואיש כי יאכל קדש, ק״ע) א״ל נישמעינה מן הדא, ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, פרט לפחות משוה פרוטה (דאת ריבוייא ואשר נמי ריבוייא ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט) אית תניי תני לרבות לתשלומין (את קדריש) מאן דאמר פרט לפחות משוה פרוטה לתשלומין לקרבן (שאין בו פחות מש״פ קרבן מעילה) מאן דאמר לרבות בתשלומין (שחייב לשלם אפילו נהנה בפחות מש״פ) כמה דתימר תמן (לענין מעילה) פחות משוה פרוטה מזיד, אע״פ שאינו משלם חומש ואשם, ישלם לשבט, ואמר אוף הכא כן (לענין תרומה הדין כן דאפילו פחות מש״פ חייב לשלם לשבט).
(ירושלמי פסחים פ״ב ה״ג)
[קנב]
3ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, יודוך ה׳ כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך
(תהלים קל״ח:ד׳) אמר ר׳ פנחס ב׳ דברים שמעו מלכי או״ה מפי הקב״ה ועמדו מכסאותם והודו, בשעה שנתן הקב״ה תורה לישראל וכו׳, בשעה שאמר הקב״ה ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, אמרו, בנימוסות שלנו כל דאכיל צינורא מן קיסר יהב ביה סכק דפדן (סכין של ב׳ פיות), וזה מכריז ואומר ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, ולא עוד אלא שהחמיר בהדיוט יותר מגבוה, שבגבוה כתיב נפש כי תמעול מעל [וחטאה בשגגה] ובהדיוט כתיב
(ויקרא ה׳:כ״א) נפש כי תחטא [ומעלה מעל בה׳ וכיחש] עשאו כמזיד, ולא עוד אלא שבזה הקדים מעילה לחטא ובזה הקדים חטא למעילה וכו׳.
(במדבר רבה פ״ח-ד)
[קנג]
4ואת חמישתו יוסף עליו, מתני׳: המפריש ב׳ סלעים לאשם וכו׳ לקח בהם שני אילים לחולין אחד יפה ב׳ סלעים ואחד יפה עשרה זוז (ויש עליו לשלם אשם של עשרה זוז לקרן וחומש של אשם ראשון ואשם בשתי סלעים לאשם מעילות) היפה שתי סלעים יקריב לאשמו והשני למעילתו וכו׳. גמ׳: מאי מעילתו דקתני רישא והשני למעילתו, אילימא איל אשם, למימרא דחומש בהדי איל מייתי ליה (אם הביא אשם שהוא שוה [יותר. ב״ח] על ב׳ סלעים כדי חומש הקרן נפטר מן החומש) והכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו אלמא בהדי גזילו מייתי ליה, וכו׳.
(כריתות כו:)
[קנד]
5[ואת חמישתו יוסף עליו], שיהא הוא וחומשו חמישה, (היינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן) דברי ר׳ יאשיה, ר׳ יונתן אומר חמישיתו. חומש של קרן.
(ב״מ נד.)
[קנה]
6באיל האשם. מתני׳: אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה (דקדשי מזבח) וכלי שרת בלבד. (דהני לאו לדמי קיימי ולא בני איפגומי נינהו שאפילו רכב ע״ג בהמה והכחישה או תלש מצמרה, עדיין ראויה היא לקרבן ולא פסלה בכך למזבח, דבין שמינה ובין כחושה חזיא להקרבה ואין בה תורת פגימה, הלכך אכתי בקדושתה קיימא, הלכך יש בה מועל אחר מועל. וכן שתה בכוס של זהב כו׳ עדיין קאי לשירות ויש בו מועל אחר מועל) כיצד, רכב ע״ג בהמה ובא חברו ורכב ובא חבירו ורכב כולן מעלו, שתה בכוס של זהב ובא חבירו ושתה ובא חבירו ושתה כולן מעלו, תלש מן החטאת ובא חבירו ותלש ובא חבירו ותלש כולן מעלו, רבי אומר כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל (ברש״י הגירסא רבי אומר כל דבר שאין לו פגם, שאינו נפסל בפגימה דהיינו כל דבר שאין לו פדיון כו׳ ובגמרא מפרש מאי איכא בין רבי לרבנן). גמ׳: מני מתניתין רבי נחמיה היא דתניא אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד. ר׳ נחמיה אומר בהמה וכלי שרת, מ״ט דת״ק קסבר בעניינא דבהמה כתיב (מעילה) דכתיב באיל האשם (והאי באיל האשם יתירא הוא, שכבר נאמר תחילה איל אשם ונימא קרא וכפר עליו הכהן ותו לא, באיל האשם ל״ל, לומר שכפר עליו במה שמעל באיל האשם שנהנה ממנו, דמשמע אפילו מעל מאה פעמים קרוי אשם, שיש בו מעילה כל שעה, ומדכתב רחמנא בהמה גבי מעילה ולא שאר מילי, מכלל דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד) ור׳ נחמיה אמר לך ק״ו אם אחרים מביא לקדושתן (כלומר כיון דכ״ש חמירי כ״כ שמביאין אחרים לקדושה ויש בהן מעילה דהכי קי״ל דכלי שרת מקדשין בכל דבר) הוא עצמו (כלי שרת כגון כוס של זהב) לא כ״ש (שיהא קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל).
(מעילה יט:)
[קנו]
7באיל האשם. ואנשי חמת עשו את אשימא
(מלכים ב י״ז:ל׳) אימרא (אשימא הוא אימרא) כמה דתימר והכהן יכפר עליו באיל האשם (וכן אשימא לשון איל הוא).
(ירושלמי ע״ז פ״ג ה״ב)
[קנז]
8באיל האשם ונסלח לו. ת״ר מנין שאם הביא מעילתו (קרן דהקדש שמעל בו) ולא הביא את אשמו, אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא, ת״ל באיל האשם ונסלח לו (משמע אין סליחה אלא בשניהם, איל כמשמעו, האשם קרן, כדיליף לקמיה הקדש מהדיוט, מה אשם דכתיב בגזל הגר קרן הוא אף אשם דכתיב בהקדש קרן הוא). ומנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא, ת״ל באיל האשם, האשם בכבר (משמע באיל שהוא בא חובה לאשם שהוא קרן, אלמא קרן ברישא מייתי).
(ב״ק קיא.)
[קנח]
9באיל האשם ונסלח לו. מתני׳: נתן את הקרן ולא נתן את החומש, אין החומש מעכב (מלהקריב את האשם, אם לא נתין עדיין ולבסוף נותן). גמ׳: ת״ר וכו׳ (ראה תחלת המאמר לעיל אות קנז) יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב, ת״ל באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבים בהקדש ואין חומש מעכב (את הכפרה) וילמוד הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש, הקדש מהדיוט, מה אשם דהתם קרן אף אשם דהכא קרן, והדיוט מהקדש, מה הקדש אין חומש מעכב אף הדיוט אין חומש מעכב.
(ב״ק קיא.)1. בתו״כ כאן יליף לה מדכתיב מן הקדש, ומן קדריש דמשמע אפי׳ מקצת הקדש, ודלא כמו שפי׳ רש״י כאן דמלת את קדריש, ובק״א כתב דמשמעות קרא קדריש דאמר את אשר חטא מן הקדש, ר״ל דאפילו אשר דמשמע כל דהו עי״ש.
וברמב״ם הל׳ מעילה פ״ז ה״ח: המועל בפחות משוה פרוטה בין בזדון בין בשוגג משלם את הקרן ואינו חייב חומש ולא קרבן. ובהל׳ תרומות פ״י ה״א וב׳: זר שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש וכו׳ ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית וכו׳. ובש״ק פ״ב פסחים ה״ג הקשה, דמדבריו משמע דקרן משלם אע״פ שאין בו כזית ואין בו שוה פרוטה,
ובפסחים לב: משמע דבעינן שתהא בה שוה פרוטה. ותי׳ דסוגיא דהתם ס״ל דלא ילפי׳ גז״ש חטא חטא ממעילה ומאן דיליף ס״ל דאפי׳ פחות משוה פרוטה חייב בהשבון כדמרבינן מואת אשר חטא מן הקדש. ועי׳ תוס׳
גיטין יב: ד״ה פחות ובחי׳ הרשב״א שם. ובצ״פ הל׳ מאכלות אסורות דף 174 ע״ב תי׳ דנפק״מ אם בשעה שהקדישה הי׳ בו שוה פרוטה חייב בהשבון אפי׳ אחר כך כשאין בו שוה פרוטה עי״ש. וראה רמב״ם תרומות פ״י הכ״ד ובכ״מ שם. ובמל״מ פ״א מעילה ה״ג ולקמן אות קנא וצרף לכאן. וע״ע
הוריות י: הובא לעיל פ״ד אות קלב ורש״י
חגיגה י: ד״ה וחברו.
2. בכ״י ליידן מובא בירושלמי כפשוטו גריס: ר״י בעי הנהנה מן ההקדש פחות משוה פרוטה, נישמעינה מן הדא וכו׳ אית תניי תני לרבות, מאן דאמר פרט – לקרבן, מאן דאמר לרבות בתשלומין. – ונמחקו המלים מאן דאמר פרט. וראה גי׳ שונה מזו בקונדרס אחרון נדפס בשרידי הירושלמי עמ׳ 319. וכ״ג הפ״מ והרידב״ז דהבעיא היא בנהנה מן ההקדש. וכ״כ בגליון הש״ס שם. ובמיכל המים הסכים לגי׳ הק״ע עי״ש. ובתו״כ כאן: ת״ל מן הקדש לרבות פחות משוה פרוטה. מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומים האלו, ת״ל הקודש ישלם. ובפי׳ רבינו הלל: כלומר מנין דבהך פחות משוה פרוטה דנהנה משלם נמי קרן וחומש וכו׳ ת״ל הקדש ישלם ואת חמישיתו, כלומר כל דהוי קדש ישלם אפי׳ פחות משוה פרוטה ואת חמישיתו יוסף עליו, דאפי׳ על פחות משוה פרוטה משלם חומש בהדי קרן, וראה בק״א ובעז״כ מש״פ בדבריו ומש״כ בקובץ הערות שם. וברמב״ם הל׳ מעילה הובא לעיל אות קנ מפורש דבפחות משו״פ ליכא חומש. וכ״כ בתוס׳ הרא״ש ב״מ נה: הובא גם בשטמ״ק שם: לרבות פחות שוה פרוטה לקדש. פי׳ לשלם את הקרן אבל חומש ואשם לא מיחייב בפחות משוה פרוטה, ע״כ. וכמבואר בירושלמי כאן. ובהתוה״מ כתב דהרמב״ם גורס בתו״כ ומנין שאין משלם חומש וכו׳ עי״ש. ובספר ניר כתב, דהא דנקט הכא מזיד אע״ג דקרא בשוגג כתיב היינו משום דכיון דמיעטו קרא מקרבן וחומש, אין חילוק בין מזיד לשוגג. וראה לעיל אות קנ וצרף לכאן.
3. פסיקתא רבתי פכ״ג-כד, מדה״ג כאן. וראה לקמן אות קפד וקפה וצרף לכאן. וברב״ח: והטעם בכל זה, כי לשון מעילה הוא מזיד, כאמרו ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה
(עזרא ט ב), ולשון חטא הוא השוגג מלשון ולא יחטיא
(שופטים כ טז), ולכך הקדים בהקדש שהוא מחקי הקב״ה מעילה לחטא ושם הדבר שוגג, וע״כ אמר לשון חטא שהוא השוגג, אבל בחקי הבריות בתביעות שבין אדם לחבירו הקדים חטא למעילה ושם הדבר זדון, ולפיכך הזכיר מעילה באחרונה, וכל זה מחסדי השי״ת, כי החמיר יותר בחקי הבריות בין זה לזה יותר ממה שהחמיר בחקו יתברך. והנה זה עיקר גדול בלשון, והפרש עצום יש בין המלות בהקדמת המאוחר ובאחור המוקדם, אע״פ שנראה שהכל אחד ואינו מעלה ומוריד וכו׳ עי״ש. ובשפתי כהן פסוק א: מכאן כמה הוא חביב ממונם של ישראל לפני הקב״ה שאמר כאן ונשא עונו, והיה כי יאשם והתודה אשר חטא, קראו עון ואשמה וחטא, והצריכו ודוי, מה שלא אמר כן לא בחטא של כהן משיח ולא בחטא הקהל, ולא בנשיא ולא ביחיד וכו׳ להודיע שחטא שבין אדם לחבירו הוא יותר גדול מחטא שבינו לבין המקום.
4.
תוספתא כריתות פ״ד ח. ובפיה״מ להרמב״ם: מי שלקח בשתי סלעים שהפריש שני אילים לחולין, כבר מעל בשתי סלעים של קדש וחייב להשיב בכדי מה שמעל וחומשו, ומקריב אשם מעילות, וכבר ביארנו כמה פעמים שהסלע ארבע דינרים, והוא כבר מעל בשני סלעים וחייב לשלם עשרה דינרין להקדש ומקריב אשם מעילות וכו׳ ולפיכך אמר שכל זמן ששוה אחד משניהם שתי סלעים והאחד עשרה דינרין, מביא אותו ששוה עשרה על מעילתו וחומשו, והשוה שתי סלעים והוא אשם מעילות שנתחייב בו מפני שנשתמש באלו השני סלעים. ובהלכות מעילה פ״ד ה״ו: המפריש שתי סלעים לאשם ולקח בהן שני אילים לחולין, הואיל וקנה חולין בדמי אשם מעל, וחייב לשלם י׳ דינרין שהן שני סלעים וחומש, ויביא בהן אשם ויביא קרבן אשם על מעילתו, לפיכך אם היה אחד משני האילים שקנה יפה ב׳ סלעים והב׳ יפה י׳ דינרין, יביא השוה י׳ אשם תחת המעילה עם החומש ויביא השוה ב׳ סלעים אשם על מעילתו. ועי׳ במל״מ מה שהאריך בזה, ובשטמ״ק כאן בהשמטות לאות טז בשם תוס׳ הרא״ש: פי׳ אותו ששוה עשרה זוז יתן בשביל מה שיהנה מן ההקדש שהוציא שתי סלעים לחולין, דהיינו קרן וחומש, שמוכר האיל בעשרה זוז ויקח מהם איל בשני סלעים, ושני זוזים יפלו לנדבה כדין מותר אשם. ורש״י פי׳ יקריבנו לאשמו הראשון ויהא תשלומין לקרן וחומש שמעל בהם, ולא נראה לי, דאי אפשר לצאת ידי החומש במה שהאיל שוה יותר משני סלעים דלנדבה אזלי וכו׳ כי כל מותר אשם צריך שיפלו לנדבה, ע״כ. ועי״ש עוד מש״כ בשם תוס׳. ובפי׳ הרע״ב: היפה ב׳ סלעים יקרב לאשמו, לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות, והשני למעילתו, לא שיקריב אותו לאשם, אלא שיתננו לגזבר בשביל ב׳ סלעים שהוציא לחולין שנתחייב בהן ובחומשין, שהם בין הקרן והחומש י׳ זוזים, ויביא אשם בב׳ סלעים מביתו לקרבן מעילה. ובמל״מ הנ״ל תמה עליו מגמרא ומסברא, ובחק נתן כתב דאעפ״י שפירושו מתיישב בגמ׳ שפיר יותר מפירש״י מ״מ הוא תמוה מאד דלמה ישלם לגזבר י׳ זוזים בשביל הקרן והחומש והא כבר פרע הקרן במה שהקריב אותו היפה לשני סלעים לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות, עי״ש ובערוך לנר כריתות כאן מה שהאריך ליישב דבריו.
5. בגמ׳ דרשינן ליה מויקרא כז, כז. אמנם בתו״כ כאן דריש לה מפסוק שלפנינו וכ״ה במה״ג ולק״ט כאן וביל״ש תרל״ח, וכך דריש התו״כ בכל מקום דכתיב חומש, ראה תו״כ ויקרא פרשתא יג יב, אמור פ״ו ד, בחוקותי פי״ב ה״י, ספרי נשא פיסקא ג. תוספתא מע״ש פ״ד א. ירושלמי תרומות ריש פ״ו. ובפי׳ הראב״ד לתו״כ כאן: יוסף שיהא הוא וחומשו חמשה, פי׳ דכתיב חמישיתו יוסף עליו שהחומש יהא תוספת על הקרן, נמצא בארבעה משלם חמשה ולא שנעשה מן הארבעה חמשה חלקים ויוסיף אחד מאותן החלקים.
וברמב״ם הל׳ מעילה פ״א ה״ה: שהחומש אחד מארבעה מן הקרן עד שיהי׳ הוא וחומשו חמשה, ובכ״מ ציין מקורו מגמ׳ דילן, והקשה בהר המורי׳ דבגמ׳ לא הוזכר אלא מחומש דתרומה ומחומש דגואל את הקדשו אבל במועל בהקדש ליכא שם. ואולי לפי שהתם מסקינן דבכל מילי החומש הוי כקרן ה״נ הכא, ובקרית ספר כאן כתב, דמהכא ילפינן לכולהו חומשין. ובאברבנאל כאן: וחמישיתו יוסף עליו, כאלו תאמר שאם אכל שוה חמשה שקלים ישלם אותם ועוד ישלם חמישיתו שהוא שקל אחד ע״כ ובשם עולם הרגיש דהוא שלא כהלכתא דפסקינן דחומשו מלבר.
– ברלב״ג: הסבה בתוספת החומש הוא לפי דעתי שמי שיחשוק קניין דבר מה, יתכן שיתן יותר מדמיו כמו חמישיתו וכדי שלא יהנה בסבת חטאו צוה להוסיף חומש.
6. תוספתא
מעילה פ״ב ב, ג, ו, ובפה״מ להרמב״ם: אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלים וכו׳ הואיל ומעל הראשון כבר חלל אותו הקדש כמו שנתבאר בשני מקדושין, ולפיכך הנהנה באותו דבר אחריו לא מעל, ודין זה אינו אלא בקדשי בדק הבית דוקא, ובתנאי שיהא הראשון הוציאו בשגגה במכר או במתנה, אבל אם הראשון נהנה ופגם בבהמה זו או בכלי זה, ובא אחריו אחר ועשה כמהו ואפילו אלף, כלם מעלו, אבל קדשי מזבח הרי יש בהן מועל אחר מועל על כל פנים, לפי שאם נתן זה חטאת לחברו מתנה ומכרה חברו לאחר כלם מעלו, ואמרו כלי שרת, רוצה בזה כלי השמוש כגון המצעות והקרדום וכיוצא בהן, עכ״ל בהוצאת קפאח ובדפוסים חסר כל הקטע,
וברמב״ם הל׳ מעילה פ״ו ה״ד: ואין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד וכו׳, ובהשגת הראב״ד: א״א בכל זה יצא מכלל משנתנו וטעה אחר התוספתא, כי אין במשנתנו אלא בהמה וכלי שרת ובודאי בהמה תמימה דומיא דכלי שרת, והוא מפני שמצא בתוספתא בקע בקרדום ובא חבירו ובקע בו שניהם מעלו, שינה הלשון וכתב בהמה וכלי תשמיש ופירש הבהמה חמור ואינו אלא בהמה תמימה למזבח דומיא דכלי שרת שהן למזבח וכו׳ ואין סומכין על תוספתא שהיא סותרת המשנה והגמרא. וכ״כ במאירי
פסחים כז: ד״ה זה ששאלו,
וקדושין נה. ד״ה כל שאינו, וע״ע תוס׳ כאן ד״ה אין,
ובקדושין נה. ד״ה אין, ובב״מ צט. ד״ה וחברו,
ובמנחות קא. ד״ה אע״ג, שהרגישו בסתירה שבין המשנה להתוספתא, ותירצו דהתוספתא איירי בקדשי בדה״ב ומתני׳ איירי בקדשי מזבח, וגם הרמב״ם איירי בקדשי בדה״ב, וכ״כ בכ״מ ומל״מ. ובשו״ת הרדב״ז ח״ה סי׳ ב׳ אלפים עז, מיישב באופן אחר. ובקרית ספר וכ״כ בשפ״א דבתוספתא איירי בדברים שנהנה ופגם עיי״ש, ומש״כ בשער המלך והר המוריה ובמרכה״מ וקרן אורה, וחסדי דוד, ומש״כ הראשונים בקדושין שם.
– בפי׳ הקדמונים למס׳ מעילה פי׳ ב: בפ׳ האיש מקדש מוקי לה כר׳ יהודה ולא לאפוקי מדר׳ נחמי׳ אלא לאפוקי מדר׳ מאיר דהתם, עוד כתב, דיליף מבאיל האשם, משום דבכולהו לא כתב אלא וכפר עליו הכהן, וגבי מעילה כתב וכפר עליו הכהן באיל האשם, דמשמע דאע״ג דמעל בו מקרי איל האשם ולא נפיק מקדושתו ויש בו מועל אחר מועל, והק״ו בכלי שרת הוא, משום דכלי שרת מקדש המנחה ויש במנחה מועל אחר מועל, ועי״ש ברש״ש.
7.
בסנהדרין סג: ואנשי חמת עשו את אשימא ומאי ניהו ברחא קרחא. ופירש״י ברחא קרחא, עז ברחא קרוי כל צאן והעז קרי ליה קרחא על שם שאין לו צמר כל כך. וכ״פ הערוך ערך אשימא, פי׳ ברחא, תיש. קרחא שאין לה צמר והוא כקרח, ולכן נקרא אשימא שהוא שמם מצמר, ובמלכים פי׳ ג״כ רש״י: אשימא, דמות תיש, וכ״פ הרד״ק: ברחא קרחא והוא התיש, ונקרא אשימא לפי שאין לו צמר והוא כמו שומם, וראה רש״י
שבת קנב. ד״ה שהקרח: ברחא קרחא הוא עז, ע״ש שאינו מלובש בצמר כרחל קרוי קרחא. וב״ק כ. ד״ה ההוא ברחא, עז. ושם מח. ברחא, עז. ובע״ז כ״ב: ד״ה ברחא קרחא: עז שאינו מסורבל בצמר כרחל. אמנם
בשבת יח: ד״ה ברחא פירש״י ברחא, איל גדול. ושם קי: ד״ה רישא דברחא, של איל. ובערוך ערך ברחא הביא שני הפירושים. וראה לעיל אות קלב* בביאור מש״כ מדברי הרמב״ן.
8. תו״כ כאן, ובדפוס וכן בכ״י רומי חסר הקטע. ״ומנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שלא יצא ת״ל באיל האשם״, אבל בפי׳ הראב״ד גריס לה וכתב: גירסא זו מהופכת מגי׳ דב״ק פ׳ הגוזל קמא, והתם אמרינן, מנין שאם הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו שלא יצא. ולגי׳ דהתם מעילתו היינו קרבן מעילה, ואשמו הוא הקרן כעין האשם הכתוב במקרא, ולפי דעתי לישנא דספרא דוקא, שבכל מקום הקרן קרוי מעילה. עוד כתב הראב״ד: מנין אתה אומר הביא מעילתו ולא הביא אשמו וכו׳ האי מעילתו דקתני הכא, הוא הקרבן, מדכתיב גבי איל האשם. ובפי׳ רבינו הלל: הך מתניתא משבשתא היא, דקתני הביא מעילתו ולא הביא אשמו לא יצא ת״ל באיל, אלמא דאיל, אשם קרי ליה, והדר תני אשמו ולא הביא מעילתו לא יצא ת״ל האשם, דאלמא דקרן קרי ליה אשם, אלא ה״ג ליה בב״ק: ת״ר מנין שאם הביא מעילתו דהיינו קרבן מעילה, ולא הביא אשמו דהיינו הקרן דגזל וכו׳ ואשם דכתיב בהאי קרא היינו הקרן, דאשכחן דקרן קרי לי׳ אשם וכו׳, ומנין שאם הביא מעילתו דהיינו האיל, עד שלא הביא אשמו שלא יצא ת״ל באיל האשם, האשם כבר, כלומר דלייתי ליה לאשם דהיינו הקרן מקמי האיל. ואית דמפרשי מעילתו היינו הקרן, ואשמו היינו האיל, ולא מסתברא דמדכתיב באיל האשם דמשמע בתרווייהו דאשם היינו הקרן,
וברמב״ם הל׳ מעילה פ״א ה״ד.: הביא מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא. ובהשגות הראב״ד: א״א אינו משוה עם הגמ׳ של פרק הגוזל רבה. ובכ״מ בשם מהר״י קורקוס מיישב דהרמב״ם קרא אשמו את הקרן, ומעילתו היינו אשם מעילתו עיי״ש. ובקרבן אהרן גרס בגמ׳ כמו שהביא הראב״ד בתו״כ, וכ״כ בחי׳ הראב״ד ב״ק, והובא גם בשטמ״ק שם: ומעילה דהכא קרבן מעילה, ואשמו הוא הקרן והוא ההיפך מגי׳ דתו״כ. וכתב בהר המוריה דבלי ספק שזאת היתה גירסת הרמב״ם. ובפי׳ הרמב״ם למשניות: וכבר נתבאר כי האשם הוא הכסף. ובתוס׳ רי״ד שם גרס כמו שכתוב בדפוס ודחה גי׳ הרמב״ם. ובמאירי שם: הביא מעילתו ר״ל מה שנהנה וכו׳. וראה יל״ש תעח. תוספתא פסחים ריש פ״ד. תוס׳ ב״ק פ״י הי״ח. ספרי זוטא נשא פיסקא ח. לח״מ פ״ט שגגות ה״ז. שו״ת בית יעקב סי׳ קסד.
– בשטמ״ק כאן בשם גאון ז״ל: ת״ל באיל האשם, מדלא כתיב באיל אשם, משמע האשם דהיינו קרן, דמשמע קרן והדר איל. ובשם הרמ״ה ז״ל: ת״ל באיל האשם, איל טפל לאשם מכלל דאשם אתי ברישא. ובחי׳ הרשב״א: וא״ת למ״ל ללמוד הקדש מהדיוט, דבהקדש בהדיא כתיב ביה באיל האשם, ומדכתיב בהדיא באיל, ש״מ דאשם זה קרן, לא היא דאלו לא למדה הקדש מהדיוט; הו״א באיל האשם חדא מילתא היא. וכ״כ בחי׳ הראב״ד והובא בשטמ״ק.
– ברלב״ג: וראוי שיהיו התשלומים קודם הבאת האשם כי איך יתכפר לו והוא מחזיק בחטא.
9. תו״כ כאן. וראה לעיל אות קנז וצרף לכאן.
וברמב״ם הל׳ מעילה פ״א ה״ד: תשלום הקרן והבאת האשם מעכבין ואין החומש מעכב שנאמר באיל האשם, איל ואשם מעכבין ואין החומש מעכב, וברלב״ג: ואמנם זכר תחלה ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, להורות כי הקרן יעכב הכפרה ולא החומש.