(יד-טז) האשם

פרשת האשם פותחת ב״וידבר״, וכך גם פרשת אשם גזלות (פסוק כ).

תמעל מעל – משמעות מעל. כפי שכבר באר אבן⁠־עזרא: מכסה (מכאן מעיל, הבגד העליון), ומכאן: מכסה את מעשהו, או עושה ברמיה ובבגידה. כך גם בגד = מכסה (מכאן בגד – המלבוש) וגם עושה בכיסוי ובבגידה. זאת היא, כנראה, כוונת ההערה בתו״כ: ״אין מעילה אלא שנוי״. ומאחר שבספרי במדבר פר׳ פב מביעים את זאת במילות: ״אין מעילה אלא שיקור״, אם כן הרי כאן, כמו בהרבה פסוקים אחרים, שנוי=שיקור, היות רמאי ובוגד (כך מפרש גם מלבי״ם נגד רש״י ותוספות במסכת מעילה י״ח.). ומהי המעילה, מלמד הפסוק הבא: ״וחטאה בשגגה מקדשי ה׳⁠ ⁠⁠״. לפני ״מקדשי ה׳⁠ ⁠⁠״ יש להוסיף במחשבה: דבר, משהו, כמו לעיל ד׳:ב׳, הוא מועל במשהו מקדשי ה׳. ומהו חטאו, נלמד מתוך מקרה דומה בויקרא כ״ב:י״ד. שם מדובר, כפי שאפשר לראות מתוך המשך הענינים, על תרומה, וההדיוט שאוכל את התרומה, חייב לשלם את הקרן ואת החומש, כמו כאן בהקדש. מתוך דמיון הביטויים ״חטא⁠־חטא״ אנחנו למדים, כי המקרה כאן דומה למקרה שם. ומצד אחר ״תמעול מעל״ משמש ריבוי, המלמד כי ה״מעל״ שכאן אינו מתכוון לאכילת קדשים בלבד, אלא גם על שאר מעילות. והנה שנו חכמינו (מעילה י״ח.), כי מעילה הוראתה ״כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל״. כלומר: בכל מקום שהתשמיש אינו גורם, כרגיל, פגם (או שהפגם בא רק לאחר זמן ממושך), שם נקרא השימוש כשהוא לעצמו מעילה; ואילו במקום שהשימוש הרגיל גורם לפגם, שם רק שימוש שגורם פגם נקרא בשם מעילה.

בשגגה – רק מעילה בשגגה מתכפרת בקרבן אשם. מעילה במזיד נענשת לפי רבי במיתה בידי שמים, ולפי חכמים אחרים באזהרה (השוה סנהדרין פ״ד. ועוד כמה מקומות).

מקדשי ה׳ – לא בצדק הכניסו המבארים הנוצרים את כל הקדשים לתוך חוק הענינים שנכללו בחוק זה.

קדשי ה׳ – מעיר קייל – ״הם מתנות הבכורים והמעשרות וכיוצא בהן שחובה היתה להביאם לה׳ ואשר ניתנו מה׳ לכהנים כהכנסתם״. אך אנחנו ראינו כבר, כי ״קדשי ה׳⁠ ⁠⁠״ כוללים מושג הרבה יותר מצומצם, כי ״תרומה״, שגם היא שייכת למתנות הכהנים, אינה נכללת ב״קדשי ה׳⁠ ⁠⁠״, מכיון שזה שאכל תרומה, חייב לפי הדין שלעיל רק תשלום הקרן והחומש אבל לא התחייב להביא קרבן אשם. אלא ״קדשי ה׳⁠ ⁠⁠״ הוא שם לציין אותם הדברים הקדושים ששייכים לה׳ ולא לכהנים, כמו: א) קדשי מזבח, היינו חפצים ששייכים למזבח. עם אלה יש למנות: פרים הנשרפים, שעירים הנשרפים, עולה, אמורי קדשי⁠־קדשים ואמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, ובשר קדשי⁠־קדשים לפני זריקה. רק אותם קדשי מזבח יש להוציא, שעדיין לא הוקדשו לה׳, כמו נתחי קדשים קלים קודם שנזרק דמם, או אלה שכבר ניתנו לכהנים, כמו החטאות והאשמות אחרי זריקת הדם; ב) קדשי בדק הבית, דברים שערכם מיועד לצרכי הבית. אלה מעילה מוציאם לחולין, מה שאין כן בקדשי מזבח. המי״ם לפני ״קדשי ה״ באה למעט דם, ואילו חלב נכלל בדיני מעילה.

והביא את אשמו – אין משמעות ״אשמו״ קרבן אשם שלו (כי אילו היה כך, היתה מלת ״לאשם״ בסוף הפסוק מיותרת), אלא חובו שהוא חייב לה׳, כמו בפסוקים ו וז. לעיל (פסוק ו) משלם החוטא את חובו בחטאת, וכאן חייב הוא לשלם באשם.

איל – משורש אול, חזק, מכאן אֱיָל, כוח (תהלים פ״ח:ה׳) ו״אילי הארץ״, כלומר אדירי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו). ואף אם לפי בבא קמא ס״ה: ״איל בן יומו קרוי איל״, מכל מקום מבדיל חוק הקרבנות בדיוק בין כבש לאיל, כפי שיוצא מחוק הנסכים, במדבר טו. לפי מסורת חכמינו מציין השם איל כבש בן שנה ושלושים יום ומעלה, ואילו כבש הוא בן שנה אחת ולא יותר. תוך שלושים יום אחרי מלאות לו שנה נקרא הכבש ״פלגס״ (השוה לעיל עמוד נו). מלת ״ערכו״ משמשת בתורה תמיד במקום ערך במשמעות שווי מחיר. אבן-גנאח, רש״י, רשב״ם, ועוד מן המפרשים הראשונים חושבים לכן את הכ״ף בסוף המלה לאות נוספת, ואילו ראב״ע ורוב המפרשים האחרונים רואים בה כנוי⁠־גוף הנוכח, שמכוּון למשה או לכהן או לעדה כולה. אך אם משווים את כל המקומות, שבהם נמצאת תיבה זו בויקרא פרק כז, יקשה להסכים לביאור ״ערכך״ = ההערכה שלך. ובאמת, אף באחד מבין התרגומים הישנים אין המלה מתורגמת כאילו היא באה בכינוי גוף הנוכח (השוה גם ויזל לכ״ז:ב׳). לפי דעתי בא עֶרְכְּךָ במקום עֶרְכָּךְ. הקמץ שינה את מקומו, ו״ערכך״ היא מלה של הדגשה מן ערך, כמו רענן, שאנן, אמלל, כמריר, סגריר (על צורות כאלו של הדגשה יתרה ראה איוולד 120 a). ״ערך״ בלי תוספת ההדגשה משמעו דברים שערוכים בסדר נכון, שורה, ואילו ״ערכך״ מציין הצגת דברים זה לעומת זה כדי לקבוע על⁠־ידי כך את מחירו של האחד ביחס אל השני (ההפעיל העריך הוא הדגשת בנין הקל מן ערך; השוה עשר והעשיר). במלים ״כסף שקלים״ מתכוונים לקבוע את ערך איל האשם בשני שקלים, ואילו ערך החטאת לא נקבע בדיוק. השקלים האלה נערכו לפי שקל הקודש, שבו היו עשרים גרה. לא נכונה הסברה, שרוצה לקבוע את מחיר איל האשם לפי מידת החטא (כך סבורים קייל, ריהם במאמרו בכה״ע Studien u. Kr.1854, עמוד 199); כי ״בערכך וגו׳⁠ ⁠⁠״ משמעו בערך כסף שקלים, לפי ערך שקלי כסף. כך נקבע בפרק כז לכל נפש ערך קבוע וזה נקרא ״ערכך״. לפי תו״כ ולפי בכורות מ״ט: היה ״שקל הקודש״ שוה לסלע צורי (טטרדרכמה). לפי השקלים מתקופת המכבים, שמשקלם 270-256 גראן פאריזאי, קבעו רוב החוקרים האחרונים את ערך השקל ב-274 גראן פאריזאי ואת מחירו ב-2.60 מרק. לפי חשבונו של הגאון מווילנה השקל שווה בערך 23 גרושין של כסף; כך גם לפי חשבונו של תיניוס לספר מלכים א ו׳:ל״ה (השוה גם תשובות ״חות יאיר״, הרצפלד בשנתון Jahrbuch f. d. Geschichte d. Juden חלק ג, הילדסהיימר ב״דין וחשבון של ישיבת אייזנשטדט״ שנה 1868).

ואת אשר חטא וגו׳ – את שהפחית מן הקודש על⁠־ידי מעשה המעילה שלו (״מן״ הוא סמיכות החלק, ״את אשר מן הקדש״ – דבר אחד הוא). עליו לשלם.

ואת חמישיתו יוסף עליו – החמישית היא לפי דעת ר׳ יוחנן (בבא מציעא נ״ד.) החלק החמישי של הערך שגרע מן הקודש (או של ההנאה מן הקודש). את זה קוראים ״חומש מלגיו״. אם מעל בערך של 20 שקלים, היה עליו לשלם עשרים נוסף עשרים חמישיות, היינו 4 שקלים = בסך הכל 24 שקלים. אבל ר׳ יאשיה סובר, שצריך לשלם ״חומש מלבר״, כלומר חמישית התשלום כולו צריכה להיות הוספה, כך שאם מעל לפי ערך 20 שקלים, היה עליו להחזיר 25 שקלים (1/4 מלגיו). ר׳ יונתן סובר, כי הכינוי (כלומר: הוא״ו) של ״חמשיתו״ מוסב אל ״את אשר חטא״, ואילו ר׳ יאשיה מקשר אותו אל ״ישלם״. דעה זו נתקבלה בספרא כדעה כללית והרמב״ם פסק כן להלכה.

איל האשם – נקרא הקרבן, בדומה ל״פר החטאת״. עליו קודם לשלם מה שמעל ואחר⁠־כך יכול הכהן לכפר עליו באיל האשם (השוה תו״כ).