[קיז] 1ואם לא תשיג ידו, כגון שהיה עני ואין לו ממון לא ראוי ולא מוחזק. (כת״י מדרש החפץ)
[קיז*]
2עשירת האיפה סלת, זה שאמר הכתוב
(איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכו׳ וכשבקש מהן ביקש לפי כוחן שנאמר עשירית האיפה סלת. (מדרש חדש עה״ת)
[קיח]
3לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה. מתני׳: נתן כלי (ובתוכו שמן) על גבי כלי (של מנחת חוטא) לא פסלה. גמ׳: ת״ר וכו׳ יכול לא יתן כלי על גבי כלי ואם נתן פסל, ת״ל עליה, בגופה של מנחה הכתוב מדבר (עד שיערב את השמן או את הלבונה במנחה).
(מנחות ס.)
[קיח*]
4לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה. מתני׳: וחייב על השמן בפני עצמו (אם נתנו על מנחת חוטא) וחייב על לבונה בפני עצמה וכו׳. גמ׳: ת״ר לא ישים עליה שמן ולא יתן, יכול בשני כהנים (דלא יתחייבו שני לאוין עד שיהו שני כהנים אחד נותן שמן ואחד נותן לבונה אבל חד כהן לא מחייב אלא חד לאו) ת״ל עליה, בגופה של מנחה הכתוב מדבר (תלויין שני הלאוין כיון שנתן שמן ולבונה על המנחה חייב שתים לא שנא חד ולא שנא תרין). ולא בכהן.
(מנחות ס.)
[קיט]
5לא ישים עליה שמן, איתמר קומץ דמנחת חוטא ששמנו (שנתן עליו שמן לאחר שקמצו), רבי יוחנן אומר פסול וריש לקיש אמר הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג ומעלהו (כלומר תחילת מצוה שישפשפנו לקומץ בשירי מנחה אחד מן הלוגין וכל שכן דאם שמנו כשר). והכתיב לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, ההוא שלא יקבע לה שמן כחברותיה (בעוד שלא נקמצה אבל לאחר קמיצה אם שמנה קצת כשר).
(מנחות כג.)
[קכ]
6לא ישים עליה שמן. אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן נתן משהו שמן על גבי כזית מנחה פסל, מאי טעמא לא ישים שימה כל דהו, עליה עד דאיכא שיעורא (שימה דשמן משמע כל דהו ומיהו ממנחה בעינן כזית דכתיב עליה משמע עד דאיכא שיעורא). וכו׳ ואיכא דאמרי אמר רב יצחק בר יוסף, בעי רבי יוחנן נתן משהו שמן על גבי כזית מנחה מהו, מי בעינן שימה כנתינה (שימה דשמן דומיא דנתינת לבונה דלא מחייב אלא בכזית) או לא, תיקו.
(מנחות נט: ס.)
[קכ*]
7לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה. ואמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן נתן כזית לבונה על גבי משהו מנחה פסל, מאי טעמא, לא יתן כתיב עד דאיכא נתינה (ונתינה בכזית כדכתיב ונתן לכהן את הקדש
(ויקרא כ״ב:י״ד) ובההיא נתינה כתיבה אכילה וכל אכילה בכזית) עליה (משמע דבמנחה נמי בעינן כזית) הוי רבוי אחר רבוי (דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה כתיב עליה דמשמע עד דאיכא שיעורא) ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט (דגבי לבונה לא בעינן כזית מנחה, דעל משהו נמי חייב).
(מנחות נט: ס.)
[קכא]
8לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה, מתני׳: כל המנחות טעונות שמן ולבונה וכו׳. גמ׳: והאיכא מנחת חוטא דרחמנא אמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, הכי קאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החיטין ובאות סולת, מנחת חוטא אע״פ שאינה טעונה שמן ולבונה באה מן החטין ובאה סולת וכו׳.
(סוטה טו.)
[קכב]
9לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבנה כי חטאת הוא, מתני׳: וחייב על השמן בפ״ע (אם נתנו על מנחת חוטא) וחייב על הלבונה בפני עצמה. נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה. גמ׳: ת״ר לא ישים עליה שמן, ואם שם פסל, יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסל, ת״ל כי חטאת היא (כלומר אפילו נתן עליה לבונה מקרי חטאת ומכפרת), יכול אף בשמן, ת״ל היא. ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה, פוסל אני בשמן שאי אפשר ללקטו, ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה.
(מנחות נט:)
[קכג]
10כי חטאת הוא, מתני׳: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. גמ׳: בשלמא מנחת חוטא חטאת קרייה רחמנא, לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא וכו׳ (מה חטאת פסולה שלא לשמה אף היא פסולה שלא לשמה) אלא מנחת קנאות מנלן וכו׳, אלא מנחת חוטא ומנחת קנאות דפסולין שלא לשמן מנלן, חטאת טעמא מאי משום דכתיב בה היא (בחטאת נשיא חטאת היא ולא שבא שלא לשמו) ה״נ הא כתיב בהו היא.
(מנחות ד.)
[קכד]
11כי חטאת הוא, מתני׳: חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית ובכל מקום היתה כשרה אלא זה היתה מקומה. גמ׳: מנא הני מילי. א״ר יהושע אמר קרא לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא (קרייה רחמנא חטאת ואשמעינן נמי שהחטאת קרויה מנחה דהכי משמע נמי כי החטאת נהפכה להיות מנחה) מה חטאת טעונה צפון אף מנחה טעונה צפון (גירסא זו שיבוש וכו׳ וגירסא אחרינא גרסינן בה ואיני יודע אמיתה ונראה בעיני מה חטאת פסולה שלא לשמה אף מנחה פסולה שלא לשמה. רש״י וראה תוס׳ ד״ה מה) ומה מנחה (טעונה הגשה) בקרן מערבית דרומית אף חטאת בקרן מערבית דרומית. (פי׳ הזאה דחטאת אבל לא יליף מליקה דחטאת משום דלא דמי להגשה. שטמ״ק).
(זבחים סג:)
[קכה]
12ולא יתן עליה לבנה כי חטאת הוא, אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא כמאן דאמר מותר עשירית האיפה של כהן גדול (שמקריב בכל יום ויום ואם הפריש מעות לעשירית האיפה של היום ונתותרו) ירקב, דתניא לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא, אמר רבי יהודה היא קרויה חטאת (מנחת חוטא דמותרה נדבה כחטאת ואינה טעונה לבונה כחטאת, ר״ג) ואין אחרת קרויה חטאת, לימד על עשירית האיפה של כהן גדול שאינה קרויה חטאת וטעונה לבונה, ומדאינה קרויה חטאת מותרה ירקב (ומדלגבי לבונה לית ליה דין חטאת, לגבי מותר נמי לית ליה דין חטאת, ואע״ג דאיקרי חטאת, לאו דין חטאת אית לה, דאימעטא לה מהאי קרא).
(מנחות קח.)
[קכה*]
13חטאת הוא. תניא אמר ר״ש, בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר (להקל במנחתו יותר משאר מנחות,
רש״י סוטה טו.) ומפני מה אינה טעונה, שלא יהא קרבנו מהודר, (כי חטאת היא, ואין בדין שיהא קרבנה מהודר, רש״י כאן).
(מנחות ו.)1. ראה תחלת הדרש לעיל אות ק וכעי״ז בכת״י מעין גנים, ובילקוט שו״ת תימני כת״י. וראה
תוספתא ערכין פ״ב הי״ז.
ערכין יז: יח. אפי׳ מת אביו והניח לו ריבוא, ובגמ׳ מפרש כשהי׳ אביו גוסס ואמרינן התם דלגבי קרבנות נקרא עני באותה שעה עי״ש בתוס׳ ד״ה לא.
וברמב״ם הל׳ שגגות פ״י ה״י: אפילו הי׳ מורישו גוסס הרי זה עני עד שימות מורישו ויירשנו. ומש״כ בלח״מ שם. ובחסדי דוד בתוספתא שם מפרש דר׳ אלעזר פליג וס״ל דממתינין עי״ש.
2. ראה לעיל אות קא וש״נ. ובאבן עזרא: עשירית האיפה, מאכל לאיש אחד ביום אחד. ובמנחה בלולה: כמו שמצינו במן, ואין לך עני שלא תשיג ידו כאלה.
– ברב״ח: וקבלו ז״ל כי דמי הכבשה או השעירה שהוא קרבן עשיר הוא שני שקלים כענין שכתוב באיל בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם, ומעוט שקלים שנים, ויש לו להביא קרבן שיהיו דמיו שני שקלים לפחות וכו׳ וקרבן הדל שהוא תורים ובני יונה דמיו עשירית של דמי הבהמה, וקרבן דלי דלים שהוא עשירית האיפה דמיו עשירית של תורים ובני יונה, וזהו עשירת האיפה חסר יו״ד רומז על שעורי שלשה קרבנות הללו ע״כ. ולא נתבאר מקורו.
–
במנחות ס: מה להצד השוה שבהן (מנחת חוטא ועומר) שכן לא הוכשרו לבא קמח וכו׳ וברש״י: אלא סלת, דבמנחת חוטא כתיב עשירית האיפה סולת.
3. תו״כ ילקו״ש לק״ט ומה״ג כאן. ובפי׳ המשנה להרמב״ם: ולא נאמר כבר עבר על אמרו לא יתן עליה שמן, לפי שהכוונה שם האזהרה מלבלול את הסלת או הקמח בשמן, וברמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות פי״ב ה״ח: נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גביה אינו עובר ולא פסל. ובלח״מ תמה מה דשינה מלשון המשנה שכתבו רק לא פסל ומשמע אע״ג דעובר. ואפשר דממעט לי׳ מלשון עליה דכתיב גבי לאו דלא יתן משמע אפילו מלאו ממעט ליה. ובמרכבת המשנה וקרן אורה כתבו דהא בהא תליא דאם פסלה עובר וכן להיפך, אלא דבכל חד וחד איכא רבותא עי״ש. וראה בחי׳ רעק״א על המשניות מה שכ׳, ובשפת אמת כאן ובהגהות אבני נזר על המשנה שהקשו עליו. ובהר המורי׳ ועז״כ והגהות מהרי״ד כתבו דמהתו״כ מדויק שאין כאן איסור ואפשר דאפי׳ לכתחילה מותר עי״ש. ובהתוה״מ כתב דהלמוד הוא ממה שכפל שני פעמים עליה, זה מורה שבא בדיוק גמור שנותן השמן על גוף המנחה.
4. תו״כ יל״ש לק״ט ומדה״ג כאן, ומש״כ רש״י דס״ד דחד כהן לא יתחייב אלא חד לאו, הקשו בתוס׳ כאן ד״ה יכול כיון דכתיבי שני לאוין למה לא יתחייב כהן אחד כמו שנים. ולכן פי׳ דמיירי בשתי מנחות דווקא שבאחת נתן שמן ובשני׳ לבונה, אבל במנחה אחת כיון דכבר נתן עליה שמן נפסלה ותו לא מיחייב אנתינת לבונה, ועל זה ילפינן מעליה דאפ״ה חייב בשני לאוין. ומש״כ בספרי זוטא נשא פיסקא טו. יכול יהוא עוברין בפיסולו ת״ל וכו׳ ל״ק כמ״ש המפרשים, דהתם בפסול אחר ולא ע״י שמן או לבונה. ור״ת מפרש דהבעיא היא בשני כהנים בזה אחר זה אי חייבין על שתיהן, אע״פ שכבר נפסלה בנתינת שמן, ודריש מעליה בגופה של מנחה, יצא נותן שמן על הלבונה או לבונה על השמן שאין זה בגופה. וראה בק״א ועז״כ מש״כ בדברי התוס׳. ובפי׳ הראב״ד: שמא הקפיד הכתוב על מלאכותיה שלא יתעסקו בה שני כהנים כדי שלא יהא קרבנו מהודר דהא כתיב כי חטאת היא, אבל מ״מ כהן אחד יתן את שניהם, ת״ל עליה וכו׳. פירוש אחר או אינו מדבר אלא בשני כהנים, כלומר אפילו על הכהן הקומץ את המנחה לא יתן עליו כהן אחר שמן ולא לבונה, ת״ל עליה וכו׳ הא לא הקפיד אלא על גופה. ורבינו הלל כתב: יכול בשני כהנים דוקא, שלא יתן כהן אחד שמן וכהן אחד לבונה, הא בכהן אחד כשרה ת״ל עליה וכו׳. ובחינוך מצוה קכה: ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה וכו׳ ובמנ״ח תמה דהא יציקה כשרה בזר. ובספרי זוטא נשא פיסקא טו: כי מנחת קנאות הוא, לשם שהוא מנחת קנאות כל העם עוברין בו. ובאמבוהא דספרי רוצה לדייק מלשונו דגם זרים עוברים בלאו זה. וז״ד וצ״ע. וראה ברמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות פי״ב ה״ח: נתן והקריב לוקה וכו׳. ותמהו האחרונים מהיכן לקח הרמב״ם דבעינן גם הקרבה ולא יתחייב על הנתינה גרידא. ובאור שמח ועוד מפרשים כתבו, דמקור הרמב״ם מסוגיא דילן, ומפרש יכול בשני כהנים וכו׳ ת״ל עליה בגופה של מנחה, דר״ל דאין כאן הקפדה על נתינת הכהנים אלא על ההקרבה. ובהתוה״מ מפרש דהי׳ אפשר לפרש עליה, בעבורה, דלא בעינן שישים את השמן או את הלבונה על גוף המנחה אלא בכלי נפרד, וכונת הדרש דה״א דבעינן שיוליכו שני כהנים את המנחה אחד יוליך את המנחה עצמה והשני את השמן והלבונה ת״ל עליה בגופה של מנחה ולא בעבורה. וזה דחוק.
5. יל״ש תעד. ומה שפירש״י דהאיסור הוא קודם קמיצה, כ״כ תוס׳
מנחות נד. ד״ה ומר: ואפי׳ ר״ש בן לקיש דאמר בהקומץ רבה הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג, היינו אחר קמיצה, אבל קודם קמיצה לא, כדדריש התם שלא יקבע לה שמן בעוד שלא נקמצה. והאחרונים הקשו על רש״י, דא״כ מה מקשה בגמ׳ התם ר׳ יוחנן מברייתא דחרב שנתערב בבלול והלא התם בולע מן השמן שהי׳ בה קודם קמיצה ולכן פירשו דהאיסור הוא דוקא שלא ליתן לוג שלם בחברותיה, וכן מובא מגירסת הילק״ש שלא יקבע לה ״מדה״ כחברותיה. ובקרן אורה נט: במשנה כתב דזה אסור אפילו בקומץ ולא התיר ר״ל אלא לשמור מעט, והא דלא פליגי קודם קמיצה אי אומר ליתן שמן פחות מלוג, משום דקודם קמיצה איכא איסורא מקרא דקרי׳ רחמנא חריבה ואם נתן בה קמיצת שמן לא חריבה היא, להכי קמ״ל דעל שיריים מותר ליתן אפילו לוג שמן כחברותיה, ועי׳ בשפ״א וחמדת דניאל. וברמב״ם הל׳ פסולי המוקדשין פי״א ה״י: מנחת חוטא שנתן עליה שמן או על הקומץ שלה נפסלה. ופסק כר׳ יוחנן.
6. יל״ש תע״ד. וברמב״ם הל׳ פסולי המוקדשין פי״א הי״ב: נתן משהו שמן על גבי כזית מן המנחה פסלה מספק, אבל אם נתן השמן על פחות מכזית לא פסלה, ובמנ״ח מ׳ קכה מסתפק אם אסור ליתן אף בפחות מכזית מטעם חצי שעור, דאפשר דכיון דלאו איסורי מאכלות הוא אין ח״ש אסור, וגם נראה דאם נתן על חצי זית וחזר ונתן על חצי זית דעובר אפי׳ לאחר כדי אכילת פרס כיון דלאו איסורי אכילה נינהו. עיי״ש. ובזבח תודה מסתפק אם הכונה כאן שנבלע המשהו שמן בכדי שיעור כזית מן הקמח של המנחה הא בפחות מזה לא, או דלמא כיון שהקמח מונח בהכלי הכלי מצרפן יחד. וכ״כ בהתוה״מ עי״ש ובחמדת דניאל, וראה בתו״כ נדבה פ״ו פ״ז ויצק עליה שמן על כלה ובעזרת כהנים העיר אמאי דריש התם עליה על כלה והכא עליה על כזית ממנה עיי״ש.
7. יל״ש תעד. בכי״מ גריס: נתן משהו לבונה ע״ג מנחה וכו׳ מ״ט לא יתן עליה לבונה כתיב, ע״כ. וכן הי׳ הנוסח לפני הרשב״א בחי׳ מנחות. ובחי׳ צ״ק הגי׳: נתן משהו לבונה ע״ג כזית מנחה לא פסל, מ״ט לא יתן כתיב עד דאיכא נתינה, נתן כזית לבונה וכו׳. ובחי׳ הרשב״א שם מקשה לגירסא זו: וקשיא על האי פי׳, חדא דנתן משהו לבונה ע״ג מנחה קאמר דמשמע דהמשהו קאי אלבונה ולא אמשהו דמנחה, והרי פי׳ דרבוי אחר ריבוי למעט כזית מנחה. ועוד וכו׳ ונ״ל דרבוי אחר רפוי לא מפני דתני עליה קאמר, אלא ר״ל דכתיב בלבונה נתינה דמשמע כזית, א״כ לא היה צריך למכתב במנחה עליה לומר דבעיא כזית במנחה, שהרי כיון דבעיא כזית בלבונה ידעינן נמי דבעינן כזית במנחה, שהרי נתינה לא הויא בפחות מכזית וכו׳ וא״כ עליה דמנחה דכתיב גבי לבונה הוי מיותר, והוי רבוי אחר רבוי, הילכך יש לנו לומר קודם דאתי למעט לבונה מדנימא דאתא למעט מנחה משום דאית לן למימר דקרא אתא להשוות לבונה לשמן לחייבו בכל שהוא לבונה כמו לחייבו בכל שהוא שמן וכו׳, וא״ת ולכתוב גבי לבונה לא ישים כמו גבי שמן דליהוי משמע כל שהוא ולא יצטרך לכתוב עליה כדי לעשות לה רבוי אחר רבוי מעליה, וי״ל דלכך כתב גבי לבונה לא יתן משום דלא ישים לא שייך בלבונה, משום דלשון שימה שייך בשמן שנבלע מיד, אבל לבונה אינה נבלעת אלא נלקטת, שייך בה לשון נתינה, דר״ל דבר שנתן ע״ג חבירו שיכולין לסלקו וכו׳ עי״ש, וראה בתו״כ דיבורא דנדבה פ״י פ״ז ופ״ח ומש״כ בהתוה״מ שם אות צח. ובתוס׳
גיטין כ. ד״ה דילמא: וכן לא יתן עליה לבונה דבפרק כל המנחות מצריך כזית, היינו משום דשני מלשון שימה דאתחיל בה לא ישים עליה שמן וכו׳ עי״ש. וכ״כ תוס׳ ב״מ מז. ד״ה קונים ובשט״מ כאן אות ט. וברמב״ם הל׳ פסולי המוקדשין פי״א הי״ב וי״ג: ואינו פוסל הלבונה עד שיתן כזית לבונה, אפילו נתן הלבונה על כל שהוא מן המנחה פסל עד שילקט. ובמנ״ח מ׳ קכה כתב דאם נתן חצי זית וחזר ונתן חצי זית אפי׳ בזמן מרובה כיון דלאו איסורי מאכלות נינהו מצטרף ביתר מכא״פ, וכן אם נתן אדם אחר החצי זית אף שאינו עובר מ״מ המנחה פסולה עי״ש.
8.
מנחות ו. יל״ש תעד וברש״י כאן, וראה במד״ר ט יג דדריש נמי כן על קרא דמנחת סוטה. ובחינוך מצוה קכה: לפי שהשמן רמז למעלה ולגדולה, שאם אתה מערבו בכל משקים הוא צף על כולם והוא דבר חשוב מאד, וידוע הוא חשיבות שמן הטוב, ע״כ ימשחו בו המתחנכים למעלת מלכות או כהונה, ע״כ אין ראוי לתת ממנו במנחת חוטא הצריך להראות בעצמו דאגה ושפלות כל שבא דבר עבירה לידו, ועוד נאמר שהוא לחמלת העני שלא להטריחו יותר מדאי להביא שמן כי השי״ת לא יטריח בריה, ומפני זה ג״כ לא חייבו רק במעט קמח וכו׳ וזה יספיק לנו גם על הלבונה, וכ״כ האברבנאל. ובמנ״ח שם הקשה דבגמ׳ מפורש דלאו משום חמלת העני דאדרבה רק כדי שלא יהא קרבנו מהודר. ודבר תמוה מבואר בבעה״ת במדבר ה טו: שאר מנחות באות לכפר עון, מנחת חוטא ומנחת נדבה ונותנין בהן שמן ולבונה כדי שיהא הקרבן מתמר ועולה לריח ניחח, אבל זו (מנחת סוטה) שאינה באה להזכיר זכות אלא לגלגל עון לפיכך לא יהא קרבנה מהודר. וכ״כ בפי׳ הרא״ש על התורה. והוא נגד הכתוב. והעיר בזה באמבוהא דספרי פר׳ נשא. ונראה שיש כאן חסרון מלים, וצ״ל: שאר מנחות [שאינן] באות לכפר עון [כמו] מנחת חוטא [אלא] מנחת נדבה נותנין בהן שמן כו׳ וראה לקמן אות קכה*.
9. תו״כ מה״ג לק״ט ויל״ש כאן, וברש״י
זבחים ט: ד״ה חריבה. מנחת חוטא שאין בה שמן דכתיב לא ישים עליה שמן.
ומנחות סג: ד״ה איכא בינייהו וכו׳ וחריבה דהיא מנחת חוטא אפילו דיעבד אם עירבן פסולות כדאמר לא ישים עליה שמן ואם שם פסול. ושם מט. ד״ה חריבה, מנחת חוטא דכתיב לא יתן עליה שמן.
וזבחים ל. ד״ה מנחת חוטא וכו׳ בדלי דלות דכתיב לא יתן עליה לבונה. ובספרי זוטא נשא פסקא טו: לא יצוק עליה שמן וכו׳ ולא יתן עליה לבונה מגיד שהוא בשתי אזהרות משום בל יצוק עליו שמן ומשום בל יתן עליו לבונה. וכ״ה בבמדב״ר ט לט, והובא בסה״מ להרמב״ם ל״ת קה בשם מכילתא, וכוונתו לדרש הנ״ל, ודינם של מנחת חוטא וסוטה שווים אלא שבסוגיא דילן ובתו״כ מבואר הפסול ובספרי במדבר מבואר הלאוין. וברמב״ם הל׳ פסולי המוקדשין פי״א ה״י: מנחת חוטא שנתן עליה שמן או על הקומץ שלה נפסלה. נתן עליה לבונה ילקטנה. ובהתוה״מ מבאר דמלת היא מודיע שצריך שכל העשרון יהיה בלא שמן בעת החטאת והכפרה. וברמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות פי״ב ה״ז: כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה, לוג שמן לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה וכו׳ חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא שנאמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. ושם ה״ח: נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה. והאחרונים העירו על לשון הרמב״ם דמשמע דאינו עובר אלא בהקרבה ומסוגיין לא משמע הכי. וכן הרמב״ם בהל׳ סנהדרין פי״ט ה״ד במנין הלוקין כתב: הנותן שמן על מנחת חוטא. הנותן עליה לבונה. הנותן שמן בקרבן סוטה. הנותן עליה לבונה. ומשמע דבנתינה לחוד מיחייב. אבל בסה״מ להרמב״ם ל״ת קב-קה כתב: קב. שהזהירנו מהשים שמן זית במנחת חוטא והוא אמרו ית׳ לא ישים עליה שמן ואם שם עליה שמן לוקה. קג. שהזהירנו מהקריב מנחת חוטא בלבונה והוא אמרו ית׳ לא יתן עליה לבונה ואם שם עליה לבונה לוקה ולשון המשנה וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה לפי שהם שני לאוין בלא ספק וכו׳ קד. שהזהירנו מבלול מנחת סוטה בשמן זית וכו׳ ואם הקריבה בשמן לוקה. קה. שהזהירנו מהשים לבונה במנחת סוטה והוא אמרו ולא יתן עליה לבונה ולשון ספרי מגיד שאם נתן שמן או לבונה עובר בלא תעשה, כמו שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו ולפיכך מי שעבר על לאו זה גם כן לוקה וכו׳. ומש״כ הרמב״ם שהאיסור הוא בשמן זית משום דשאר המנחות המצוה רק בשמן זית, ומשמע דאם נתן שאר שמנים והקריב עמם אינו פוסל. ובהל׳ פסולי המוקדשין פי״א הי״ד: גבלה במים וקמץ כשרה לא נאמר חריבה אלא משמן ע״כ. ובחמדת ישראל העיר על דברי הרמב״ם הנ״ל דאפשר דאע״פ שאינו עובר בשאר שמנים מ״מ אינה נקראת חריבה ופסולה. ויש לדייק בלשון הרמב״ם בספה״מ, דבמנחת חוטא כתב האזהרה והמלקות בשמן בשימה לחוד. ובלבונה האזהרה בהקרבה והמלקות בנתינה. ובמנחת סוטה בשמן האזהרה בנתינה והמלקות בהקרבה, דבלבונה האזהרה בהקרבה והמלקות בנתינה, אלא שמסיים מלשון הספרי כשם שעובר וכו׳ ומשמע דגם באופן האיסור שניהם שוים דהיינו בהקרבה דוקא. וראה בצפנת פענח הל׳ מתנות עניים דל״ח ע״ב שלמד מדברי הרמב״ם שמנחת חוטא חייב בלבונה בהקרבה ובמנחת סוטה בנתינה, משום דמנחת סוטה אין עליה שם קרבן כלל שאינה באה אלא לברר עון עיי״ש.
10. תו״כ כאן
זבחים יא. יל״ש תעד. לק״ט כאן. בתו״כ קאי הדרש על פסוק יב וכן הביאו רש״י בפי׳ החומש, ובתוס׳
מנחות נט: ד״ה כי חטאת היא: בפ״ק דרשינן לי׳ לדרשא אחריתי, ועוד דרשינן לקמן בפרק בתרא דרשה שלישית, ומיהו תרי חטאת היא כתיבי במנחת חוטא. ובעז״כ מפרש כוונתם דפסול דשלא לשמו המבואר כאן מחטאת הוא בתרא, קדריש וכמבואר בתו״כ. והא דמייתי בגמ׳ כאן קרא כי חטאת היא, היינו לפי מה דס״ד מעיקרא למילף מדאקרי חטאת שפיר מצי למילף אף מקרא קמא. אבל למסקנא דילפינן מחטאת היא ע״כ דהלמוד הוא מקרא בתרא, דקרא קמא דאיירי לפני הבאה אל הכהן וקמיצה הוא דכתיב, ובההיא שעתא מאי שלא לשמו אית ביה. אמנם בתוס׳
מנחות קח. ד״ה היא, משמע דגם למסקנא ילפינן לה מקרא קמא. ושם בתוס׳: בפרק קמא דרשינן לה ותרתי שמעת מינה ע״כ. והתם בגמ׳ דרשינן מקרא קמא. וראה ברש״י
מנחות נג. ד״ה היא
וזבחים יא. ד״ה מנחת חוטא כתיב בה כי חטאת היא גבי שמיעת הקול בויקרא. ובהגהות הב״ח מוחק מלת ״כי״. ובפי׳ הר״ש משאנץ תו״כ דבורא דנדבה פ״ט ז: ת״ל הוא וכו׳ וקשה כיצד יליף מהיא שכתוב לאחר הקטרה, ולא דמי למנחת חוטא דפ״א דמנחות דילפינן בה פסול קומץ שלא לשמה מכי חטאת היא ע״כ. ומבואר דיליף לה מקרא קמא. ובפי׳ הראב״ד תו״כ כאן: פרט לשקמצה שלא לשמה וכו׳ וה״ה לכולן שאם עשאן שלא לשמה פסולה, שהרי אחר הקטרה כתוב היא, ומשמע נמי שכל מעשיה כמו כן יש עיכובא לשמה, ומדכתב ליה בתר הקטרה שמע מינה שכל מעשיה בעינן לשם חטאת בין בקמיצה בין במתן כלי בין בהולכה בין בהקטרה. ומבואר דיליף לה מקרא בתרא. וברמב״ם הל׳ פסוהמ״ק פט״ו ה״ב: וכן כל המנחות שנעשו במחשבת שינוי השם כשרות וכו׳ חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות, שאם חשב באחת מארבע עבודות שלהן מחשבת שינוי השם פסולות. ובה״ג: ובמנחת חוטא הוא אומר מנחה היא וכו׳ שיהיו כל מעשיה לשמן ע״כ. ומש״כ מנחה היא, טעות הוא ובד״ר הגי׳: ובמנחה הוא אומר כי חטאת היא. ולפי גירסא זו משמע דהילפותא היא מקרא קמא ואעפ״כ יליף לפסול בכל הד׳ עבודות וזה כהר״ש משאנץ ודלא כהראב״ד. ואולי צריך למחוק מלת כי, ויהיה הלמוד מפסוק בתרא. וברש״י בפי׳ החומש: נקמצה ונקטרה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה, ובפי׳ הרא״ם הקשה דבגמ׳ מוכח דלא נפסל אלא בקמיצה, ובמל״מ כאן תמה דאדרבה מגמ׳ מוכח דהפסול הוא בכל הד׳ העבודות ונקט קמיצה דהוא עבודה קמייתא וכ״כ תוס׳ ריש מנחות עי״ש ומדייק על רש״י שכתב דוקא הני שני עבודות ולא הזכיר מתן כלי והילוך, ובחק נתן מתרץ משום דרש״י קאי אקרא ובקרא לא כתוב אלא קמיצה והקטרה. וראה בסוגיין מנחות כאן: אשם נמי הא כתיב ביה הוא, ההוא לאחר הקטרת אימורין הוא דכתיב, ובפירש״י שם דבחטאת כתיב הוא בשחיטה ובחטאת נשיא נמי כתיב בשחיטה. ולפ״ז לכאורה דחטאת הוא דילפינן במנחת חוטא מקרא קמא הוא, דקרא בתרא לאחר הקטרה הוא דכתיב. ובפירש״י
זבחים ה: ד״ה ההוא: דלא משמע לשמו אלא כשכתוב הוא עם שם הקרבן כגון חטאת הוא אשם הוא והיכא דכתיב גבי אחת מעבודת הדם.
– בפיה״מ להרמב״ם ריש מנחות: וכבר ידעת מה שנאמר במנחת חוטא שקראה חטאת. ע״כ והוא לס״ד דגמ׳. וראה רע״ב ותו״ח כאן
וזבחים סג: רש״י ותוס׳ ד״ה מה חטאת.
– בתוס׳
זבחים ה: ד״ה מיעט: בכמה מקומות משמע דמדכתיב היא בחטאת נפקא לן עיכובא וכו׳ ובפ״ק דמנחות אמרינן חטאת טעמא מאי דכתיב בה היא ותימה וכו׳ עי״ש.
11.
מנחות סא. ובתוס׳ כאן ד״ה מה, הקשו על רש״י דדוקא בס״ד דגמ׳ ילפינן מנחת חוטא דפסול שלא לשמה מדקרי׳ רחמנא חטאת, אבל למסקנא יליף לה מדכתיב בה היא, ראה לעיל אות קכג. והר״ר חיים גריס מה חטאת העוף טעונה יסוד דכתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח, אף מנחה טעונה הגשה כנגד היסוד וכו׳, ומשני ה״מ מנחה דאיקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד וכו׳. ור״ת גריס מה חטאת טעונה ימין אף מנחה כן וכו׳ וכ״כ בתוס׳
מנחות סא. ד״ה ה״מ עי״ש. ובשטמ״ק כאן אות ד. ובפי׳ הראב״ד ריש מס׳ קנים: והיא נעשית על קרן מערבית דרומית כדילפינן טעמא התם בההוא פרקא לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה חטאת היא, מנחה היא וקרייה רחמנא חטאת כלומר חטאת העוף שהיא הבאה תחתיה לומר לך חטאת העוף כמנחה, מה מנחה בקרן מערבית דרומית להגשתה אף חטאת העוף בקרן מערבית דרומית, והגשה בחטאת העוף ליכא וכי איתקש להזאתה איתקש.
12. תו״כ מה״ג ולק״ט כאן. ובתוס׳ ד״ה ומדאינה: לא דמי למותר מנחה דלא תירקב ואינה קרויה חטאת, ועשירית האיפה דווקא דקרויה חטאת ביחזקאל מו, אתא האי קרא לאפוקי דאין מותר קרוי׳ חטאת ותירקב. ובפי׳ הראב״ד בתו״כ: ובמנחות פרק בתרא גרסינן הכי. היא קרויה חטאת ואין מנחת כהן גדול קרוי׳ חטאת, ואי קשיא לך מ״ש כה״ג דמרבינן ללבונה ומ״ש למנחת נסכים דלא מרבינן, שהרי אף היא קרויה חטאת וכו׳ עי״ש מה שתי׳. ובסוף כתב: אבל הכא תרווייהו מיעוטא נינהו, חטאת היא מיעוטא, ושמת עליה לבונה מיעוטא, הלכך כל חד וחד קא ממעט מאי דדמי ליה ע״כ.
וברמב״ם הל׳ פסולי המוקדשין פ״ה ה״ח: המפריש מעות למנחת חוטא והביא מהם מנחתו, או שהפריש מנחת חוטא והותירה, המותר יביא מנחת נדבה, אבל מותר עשירית האיפה של כהן גדול שהיא החביתין ירקב. ובלח״מ שם. ובפירש״י מוע״ק ריש טז. דעשירית האיפה זו מנחת חינוך של כהן הדיוט ומש״כ בעז״כ כאן. ובמנ״ח מ׳ קכ״ה כתב דאם הפריש מנחה ומת דאע״ג דאיקרי חטאת, מ״מ הכא אין לו דין חטאת רק מנחה, ולא אמרינן חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא והיורשים מביאים את המנחה, ובלא הפריש מסתברא דאין מביאין כמו גבי עני עי״ש.
13.
סוטה טו. בגמ׳ לא מובא הלימוד מקרא רק מפי׳ רש״י בחומש נראה שמפרש כן.
ובמנחות י: לא נצרכה אלא לקומץ דמנחת חוטא, סד״א הואיל ואמר ר״ש שלא יהא קרבנו מהודר כי קמיץ לה נמי בשמאל תתכשר קמ״ל, ובמאסף שערי תורה חלק י׳ קונטרס ב׳ העיר הרב רח״ד גרינגלאס שמצינו כעין דרש הנ״ל בגמ׳ ר״ה כו. חוטא בל יתנאה קאמרינן. וראה לעיל אות קכא וצרף לכאן.