Vayikra 26 – ויקרא כו‏ – Mikraot Gedolot

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[מו] ¹ונתתי, אני ולא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. (ילקו״ש בשם ספרי)

[מז] ²ונתתי גשמיכם, אמר ר׳ יונתן, ג׳ נתנו מתנה לעולם, התורה, והמאורות, והגשמים וכו׳, הגשמים מנין, שנאמר ונתתי גשמיכם בעתם. (ויק״ר פל״ה-ח)

[מח] ונתתי גשמיכם, עשיתם מה שעליכם אף אני אעשה מה שעלי, ונתתי גשמיכם. (מדרש הגדול)

[מט] ³ונתתי גשמיכם, ולא גשמי כל הארצות, ומה אני מקיים והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (בראשית כב, יח) שבזכות ישראל השמים נותנים טלם והארץ נותנה יבולה, שנאמר (תהלים פה, יג) גם ה׳ יתן הטוב, וכשהן חוטאין השמים נעצרין. (לקח טוב)

[נ] ⁴ונתתי גשמיכם בעתם, ת״ר ונתתי גשמיכם בעתם, לא שכורה (שתויה יותר מדאי) ולא צמאה, אלא בינונית, שכל זמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ, ואינה מוציאה פירות. דבר אחר בעתם, בלילי רביעיות ובלילי שבתות (דאין טורח לבני אדם דאינם הולכים לדרכים בלילי רביעיות מפני אגרת בת מחלת, בפסחים קיב:), שכן מצינו בימי שמעון בן שטח (כלומר ושמא תאמר אין סיפק בגשמים של ב׳ לילות בשבת, מצינו בימי שמעון בן שטח וכו׳) שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב וצררו מהם דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם שנאמר (ירמיה ה, כה) עונותיכם הטו אלה וחטאותיכם מנעו הטוב מכם, וכן מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן וידעו שמלאכת שמים בידיהם. (תענית כב: כג.)

[נא] ⁵ונתתי גשמיכם בעתם, בלילות, בימי הורדוס המלך היו גשמים יורדים בלילות וכו׳. (ויק״ר פל״ה-י)

[נב] ⁶ונתתי גשמיכם בעתם, עד כמה גשמים יורדים והארץ עושה פירות, ר׳ מאיר אומר עד ב׳, ר׳ יוסי אומר עד ג׳ וכו׳. רבנין בשם חזקיה אמר, בשעה שישראל עושין רצונו של הקב״ה, פקידה אחת הוא פוקד הארץ ומיד הוא עושה, מה טעמא, פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה (תהלים סה, י) וכו׳, בשם ר׳ אליעזר אמרי, פעמים שעושה בזכות איש אחד, בזכות עשב אחד, בזכות שדה אחת, ושלשתן בפסוק אחד שנאמר (זכריה י, א) שאלו מה׳ מטר בעת מלקוש ה׳ עושה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה וכו׳. (ויק״ר פל״ה-יב)

[נג] ⁷ונתתי גשמיכם בעתם, מלמד שהגשמים פסוקין מראש השנה, אם זכו הן יורדין בעתם ומשתלח בהן ברכה, ואם לא זכו, הן יורדין שלא בעתם ולא נהנין מהן. (מדרש הגדול)

[נד] ונתתי גשמיכם בעתם... והשיג לכם דיש את בציר, מדת בשר ודם, אין אדם מקרב את חבירו אלא לצורך עצמו, אבל הקב״ה קירב את עבדיו לעבודתו, להאכילן ולהשקותן, לכסותן ולעדנם שנא׳ ונתתי גשמיכם בעתם, והשיג לכם דיש את בציר. (משנת רבי אליעזר עמ׳ 215)

[נה] ונתנה הארץ יבולה, זו היא הברכה שכל הברכות כלולות בה, וכן הוא אומר (קהלת ה, ח) ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד, מלך זה שהוא שליט באוצרות של זהב ושל כסף ושל אבנים טובות ומרגליות, והרי הוא משתעבד לאוצרות שבשדה ומתירא מן השדפון ומן הירקון וכו׳, הוי מלך לשדה נעבד, לכך הקב״ה מבשר לישראל, ונתנה הארץ יבולה וכו׳. (מדרש הגדול)

[נו] ⁸ונתנה הארץ יבולה, עת לאהוב (קהלת ג, ח), כנגד נותן לחם לכל בשר (תהלים קלו, כה), כשישראל אוהבים להקב״ה, שנאמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. (מדרש תמורה פ״ג)

[נז] ⁹יבולה, שבעה שמות נקרא למאכל ואלו הן: דגן, שבר (בראשית מב, א), תבואה, תנובה (דברים לב, יג), יבול, בר (בראשית מא, לה) מזון (שם מה, כג). (חופת אליהו)

[נח] ¹⁰ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, אמר ר׳ עקיבה, אמר להם אם שימרתם את התורה אני אצוה לארץ להרבות זרע, שנא׳ ונתנה הארץ יבולה. ד״א אמר להם אם שמרתם את התורה אני אברך את עץ השדה והאילנות להרבות אוכלן שנא׳ ועץ השדה יתן פריו. (ויק״ר פל״ה-ז. מהד׳ מרגליות)

[נט] ¹¹ועץ השדה יתן פריו, השיב הקב״ה את כנסת ישראל ואמר להם, הואיל ועשיתם לפני אוהל מועד ומשכן וארון ולוחות האבן ושאר הכלים וכו׳, אני אברא לכם כיוצא בם, כנגד המשכן והארון, אף אני מחדש לכם שמים וארץ שנאמר (ישעיה סה, יז) כי הנני בורא שמים וגו׳, וכו׳ וכנגד השולחן ולחם הפנים, הריני מברך את כל הפירות, שנאמר ועץ השדה יתן פריו. (מדרש אגדה ח״א עמ׳ קצ)

1. בספרי עקב פיס׳ מב נדרש כן על הפס׳ ונתתי מטר ארצכם (דברים יא,יד), ובילקו״ש ומדרה״ג הביאוהו גם כאן.

2. ב״ר פ״ו-ה, שמו״ר פמ״א-ב, ילקו״ש ומדרה״ג כאן, מדרש תהלים פי״ח-כח. וראה תו״ש כי תשא פל״א אות קטו.

3. מדרש אגדה כאן, וראה תו״כ כאן ובויק״ר פל״ה-יא. וכעי״ז במגילת תענית פי״ב: ואותו היום שירדו גשמים עשאוהו יו״ט, לפי שאין הגשמים יורדין אלא בזכותן של ישראל וכו׳ ואומר ונתתי גשמיכם בעתם.

4. ראה תו״כ. לק״ט, ילקו״ש ומדרה״ג כאן, ויק״ר לה-ט-י.

5. ראה אות הקודם.

6. ראה ת״י ומדרה״ג כאן, ספרי עקב פמ״ב, תענית ו.

7. ראה ר״ה יז:.

8. אוצ״מ עמ׳ 583, בתי מדרשות ח״ב עמ׳ ר.

9. באוצ״מ עמ׳ 163, וראה תו״ש מקץ פמ״א אות עג.

10. בויק״ר שלפנינו ליתא.

11. ראה תו״ש פקודי פל״ח אות יט, בביאור.

ונתנה הארץ יבולה – לא כדרך שהיה עושה עכשיו אלא כדרך שעושה בימי אדם ראשון. ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? תלמוד לומר: זכר עשה לנפלאותיו. וכן הוא אומר: תדשא הארץ דשא עשב, מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת בו ביום עושה פירות.

ועץ השדה יתן פריו – לא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין שהעץ עתיד להיות ניטע ועושה פירות בן יומו? תלמוד לומר: זכר עשה לנפלאותיו. ואומר: עץ פרי עושה פרי למינו, מלמד שבו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות. מנין שהעץ עתיד להיות נאכל? תלמוד לומר: עץ פרי. אם ללמד שהוא עושה פרי והלא כבר נאמר עושה פרי, אם כן למה נאמר עץ פרי? אלא מה פרי נאכל אף העץ נאכל. ומנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? תלמוד לומר: ועץ השדה יתן פריו.

וְאֶתֵּין מִטְרֵיכוֹן בְּעִדָּנְהוֹן וְתִתֵּין אַרְעָא עֲלַלְתַּהּ וְאִילָן חַקְלָא יִתֵּין אִבֵּיהּ.

then will I give you rains in their season, and your land shall yield her produce, and the tree of the field its fruit.

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ

וְאֶתֵּין מִטְרֵיכוֹן בְּעִדָּנְהוֹן וְתִתֵּין אַרְעָא עֲלַלְתַּהּ וְאִילָן חַקְלָא יִתֵּין אִבֵּיהּ

גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם – אונקלוס ו״יונתן״

א. ״וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם״ – ״וְאֶתֵּין מִטְרֵיכוֹן בְּעִדָּנְהוֹן״. אבל המיוחס ליונתן שתרגם ״וְאֶתֵּן מִטְרַיָא דְאַרְעֲכוֹן בְּעִדָּנְהוֹן בַּכִּיר וְלָקִישׁ״ (ואתן גשמי ארצכם בעתם יורה ומלקוש) הגביל המטר לארץ ישראל כתו״כ.⁠¹ ובהקבלה לפסוק ״וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ״ (דברים יא יד) פירש כך גם כאן ״בְּעִתָּם״ – על זמן היורה והמלקוש.

וְעֵץ – וְאִילָן

ב. ״וְעֵץ הַשָּׂדֶה״ – ״וְאִילָן חַקְלָא״ אבל לעיל ״וְעֵץ אֶרֶז״ (ויקרא יד ד) ״וְאָעָא דְּאַרְזָא״, עיין שם הטעם. וכן תרגם ״וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה״ (בראשית ב ה) ״אִילָנֵי חַקְלָא״ כי בארמית של ת״א שִׂיחַ זהה לעץ כבלשון חז״ל שגם אצלם שִׂיחַ הוא אילן ואינו עשב כמבואר בפסוק ״תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם״ (בראשית כא טו) ״חַד מִן אִילָנַיָּא״.

תרגומי פְּרִי

ג. ״וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ״ – ״יִתֵּין אִבֵּיהּ״ אבל להלן ״מִפְּרִי הָעֵץ״ (ויקרא כז ל) ״מִפֵּירֵי אִילָנָא״, עיין שם הטעם.

1. ספרא בחוקותי פרשה א: ״ונתתי גשמיכם בעתם, לא גשמי כל הארצות הא מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך? שיהיה שבע בא״י ורעב בכל הארצות, והם באים ולוקחים מכם ומעשירי׳ אותם בכספים. וכן הוא אומר וכימיך דבאך – שיהו כל הארצות דובאות כסף ומביאות לא״י״.

ואשווי מטר^א ארעכון^ב בזמנה ותתן ארעא פירי עללתה ואילנייה דאפי^ג ברה יצלח בפירוי.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מטר״) גם נוסח חילופי: ״{מט}רא״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ארעכון״) גם נוסח חילופי: ״דא׳⁠ ⁠⁠״.

ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאפי״) גם נוסח חילופי: ״דבאפי״.

ואיתן מיטריא דארעכון בעידנהון בכיר ולקיש ותיתן ארעא פירי עללתא ואילן דאנפי ברא יצלח בפירוי.

then will I give you the rains for your lands in your seasons, the early and the late, and the land shall yield the fruits of increase, and the tree on the face of the field shall be prosperous in its fruit.

ואתן מטר ארצכם בעתם יורה ומלקוש ותתן הארץ פירות תבואתה ועץ שעל פני השדה יצליח בפירות.

[ח] וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם – אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן שְׁלשָׁה נִתְּנוּ מַתָּנָה לָעוֹלָם, הַתּוֹרָה וְהַמְּאוֹרוֹת וְהַגְּשָׁמִים. הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ (שמות ל״א:י״ח). הַמְאוֹרוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים (בראשית א׳:י״ז). הַגְּשָׁמִים מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם – רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר אַף הַשָּׁלוֹם, דִּכְתִיב: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ (ויקרא כ״ו:ו׳), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נְחֶמְיָה אָמַר אַף הַיְשׁוּעָה, דִּכְתִיב: וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ (תהלים י״ח:ל״ו). רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי מַרְיוֹן אָמַר אַף פָּרָשַׁת הַיָּם הַגָּדוֹל, דִּכְתִיב בֵּיהּ: כֹּה אָמַר ה׳ הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ (ישעיהו מ״ג:ט״ז), שֶׁאִלְמָלֵא כֵן כֵּיוָן שֶׁאָדָם יוֹרֵד לְתוֹכוֹ מִיָּד מֵת. רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם (תהלים ק״ה:מ״ד). וְרַבָּנָן אָמְרֵי אַף הָרַחֲמִים, דִּכְתִיב: וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים (תהלים ק״ו:מ״ו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף נִקְמָתוֹ שֶׁל אֱדוֹם, דִּכְתִיב: וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל כ״ה:י״ד).

[ט] דָּבָר אַחֵר: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם – בָּרְבִיעִיּוֹת, אַתָּה אוֹמֵר בָּרְבִיעִיּוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, אָמְרוּ אֲפִלּוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָהוּ וְהַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, אֵינָן אֶלָּא סִימָן קְלָלָה, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, בָּרְבִיעִיּוֹת.

[י] דָּבָר אַחֵר: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם – בַּלֵּילוֹת. בִּימֵי הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ הָיוּ גְשָׁמִים יוֹרְדִין בַּלֵּילוֹת, בְּשַׁחֲרִית נָשְׁבָה הָרוּחַ נִתְפַּזְרוּ הֶעָבִים זָרְחָה הַחַמָּה נִתְנַגְּבָה הָאָרֶץ, וְהָיוּ פּוֹעֲלִים יוֹצְאִים וְעוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן וְיוֹדְעִין שֶׁרְצוֹן אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מַעֲשֵׂיהֶם.

דָּבָר אַחֵר: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם – בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, מַעֲשֶׂה בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וּבִימֵי שְׁלַמְצָה הַמַּלְכָּה שֶׁהָיוּ גְּשָׁמִים יוֹרְדִים בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ חִטִּים כִּכְלָיוֹת וּשְׂעוֹרִים כְּגַרְעִינֵי הַזֵּיתִים וַעֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב, וְצָבְרוּ מֵהֶם חֲכָמִים וְהִנִּיחוּם לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חֵטְא גּוֹרֵם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאתֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם (ירמיהו ה׳:כ״ה).

[יא] דָּבָר אַחֵר: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם – לֹא גִּשְׁמֵי כָּל הָאֲרָצוֹת, מָה אֲנִי מְקַיֵּם: וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ (בראשית כ״ח:י״ד), אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה הַשּׂבַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת, וְיִהְיוּ כָּל הָאֲרָצוֹת בָּאִין וְלוֹקְחִין מִכֶּם פֵּרוֹת וּמְעַשְׂרִין אֶתְכֶם בִּכְסָפִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף (בראשית מ״ז:י״ד), כְּתִיב: וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ (דברים ל״ג:כ״ה), שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָאֲרָצוֹת דּוֹבְאוֹת כֶּסֶף וּמְבִיאִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

[יב] עַד כַּמָּה גְשָׁמִים יוֹרְדִים וְהָאָרֶץ עוֹשָׂה פֵּרוֹת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר עַד שְׁנַיִם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר עַד שְׁלשָׁה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר עַד שְׁנַיִם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, יוֹרֶה בְּמַרְחֶשְׁוָן וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי דְּהוּא אוֹמֵר עַד שְׁלשָׁה, יוֹרֶה בְּכִסְלֵו וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן וּגְשָׁמִים בָּאֶמְצַע הֲרֵי שְׁלשָׁה. רַבִּי דּוֹסְתָּאי בְּרַבִּי יַנַּאי אָמַר הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ וְגֶשֶׁם מָטָר וְגֶשֶׁם (איוב ל״ז:ו׳), הֲרֵי שְׁלשָׁה, מִטְרוֹת (איוב ל״ז:ו׳), שְׁנַיִם, הֲרֵי חֲמִשָּׁה. וְרַבָּנָן אָמְרִין שִׁבְעָה, אִלּלֵין חַמְשִׁיתָה, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, יוֹרֶה בְּכִסְלֵו וּמַלְקוֹשׁ בְּנִיסָן, הֲרֵי שִׁבְעָה.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ עָבַר הֲוֵינָא קוֹמֵי כְּנִישְׁתָּא דְּטַרְסַיָּא דְּלוֹד וּשְׁמָעִית קָלֵיהּ דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי יָתֵיב וְדָרֵשׁ רַבָּנִין בְּשֵׁם חִזְקִיָּה אֲמַר בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פְּקִידָה אַחַת הוּא פּוֹקֵד הָאָרֶץ וּמִיָּד הִיא עוֹשָׂה, מַה טַּעְמָא: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה (תהלים ס״ה:י׳), שֶׁהִיא עוֹשָׂה לָכֶם אֶחָד לַעֲשָׂרָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַב פַּפֵּי בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרֵי פְּעָמִים שֶׁעוֹשֶׂה בִּזְכוּת אִישׁ אֶחָד, בִּזְכוּת עֵשֶׂב אֶחָד, בִּזְכוּת שָׂדֶה אֶחָת, וּשְׁלָשְׁתָּן בְּפָסוּק אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: שַׁאֲלוּ מֵה׳ מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ ה׳ עֹשֶׂה חֲזִיזִים וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה (זכריה י׳:א׳), לְאִישׁ וְלֹא לַאֲנָשִׁים, לְעֵשֶׂב וְלֹא לַעֲשָׂבִים, לְשָׂדֶה וְלֹא לְשָׂדוֹת. הָבִיאוּ [את כל] הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וגו׳ בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי (מלאכי ג׳:י׳), מַהוּ עַד בְּלִי דָּי, רַבִּי יוֹנָה בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר עָלָיו דַּי, הוּא בְּרָכָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר בְּשֵׁם רַב, עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם לוֹמַר דַּיֵּנוּ, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה גְּשָׁמִים טוֹרְדִים לָעוֹלָם יוֹצְאֵי דְרָכִים מְצֵירִין בָּהֶם, מְפָרְשֵׁי יַמִּים מְצֵירִין בָּהֶם, וְדוֹרְכֵי גִתּוֹת וְטָחֵי גַּגּוֹת. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָן בְּרָכָה, מַה טַּעְמָא: וְנָתַתִּי אוֹתָם וּסְבִיבוֹת גִּבְעָתִי בְּרָכָה וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ (יחזקאל ל״ד:כ״ו).

ונתתי גשמיכם בעתם – ¹ברביעיות.

²דבר אחר: בעתם – בלילות לפי שכל הלילה יורד הגשם ובבקר הרוח מנשבת ומתפזרים עבים, והאדם יוצא לפעלו.

³דבר אחר: ונתתי גשמיכם בעתם – לא גשמי כל הארצות, ומה אני מקיים והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (בראשית כ״ו:ד׳), שבזכות ישראל השמים יתנו טלם, והארץ תתן יבולה, שנאמר גם ה׳ יתן הטוב וארצינו תתן יבולה (תהלים פ״ה:י״ג), ואומות העולם חיין בכללן, וכשישראל חוטאין השמים נעצרים.

⁴דבר אחר: ונתתי גשמיכם בעתם בלילי שבתות, ומעשה בימי שמעון בן שטח [בימי שלמצו המלכה] שהיו יורדים הגשמים בלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות, ועדשים כדינרי זהב, (ואצרו) [וצררו] מהם חכמים והניחום לדורות הבאים, להודיע ⁵כמה גרמו מעשים טובים.

⁶ונתנה הארץ יבולה – כסדר שניתנה בבריאת העולם.

ועץ השדה יתן פריו – כדרך שעשה בתחלה, ⁷שהיה בכל חדש עושה פרי, שנאמר לחדשיו יבכר (יחזקאל מ״ז:י״ב), לקיים מה שנאמר זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קי״א:ד׳).

1. ברביעיות. ספרא בחקותי פרק א׳, ובגמ׳ תענית כ״ג רע״א בעתם בלילי רביעית, וע״ש בפירש״י.

2. דבר אחר: בעתם בלילות. בספרא הוא קצת בסגנון אחר, ובלק״ט מובא כמו שהוא לפנינו.

3. דבר אחר: לא גשמי כל הארצות עיין בספרא הוא בסגנון אחר, ובלק״ט מובא כמו שהוא לפנינו.

4. דבר אחר: ומעשה היה. ספרא שם, ותענית כ״ג ע״א, ולק״ט.

5. כמה גרמו מעשים טובים. בספרא ובגמ׳ להודיע כמה חטא גורם.

6. ונתנה הארץ יבולה, כסדר שניתנה בבריאת העולם כל המאמרים מכאן ואילך מובא בלק״ט ובספרא הלשון משונה ע״ש.

7. שהיה בכל חדש עושה פרי. בספרא בו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות.

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם – שְׁלשָׁה נָתְנוּ מַתָּנָה לָעוֹלָם: הַתּוֹרָה וְהַמְּאוֹרוֹת [וְהַגְּשָׁמִים]. ״וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם״ לֹא שִׁכּוֹרָה וְלֹא צְמֵאָה אֶלָּא בֵּינוֹנִית. שֶׁכְּשֶׁהַגְּשָׁמִים הַלָּלוּ מְרֻבִּים, מְטַשְׁטְשִׁין אֶת הָאָרֶץ וְאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּרוֹת. ״וְנָתַתִּי״ אֲנִי, וְלֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. ״גִשְׁמֵיכֶם״ וְלֹא גִּשְׁמֵי כָּל הָאֲרָצוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הַנּוֹתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אֶרֶץ וְשׁוֹלֵחַ מַיִם״ וְגוֹ׳. ״וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם״ בָּרְבִיעִיּוֹת. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, אָמְרוּ: אֲפִלוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ וּגְשָׁמִים יוֹרְדִין בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת אֵינוֹ אֶלָּא סִימַן קְלָלָה, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם״, (בַּלֵּילוֹת) [בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת]. מַעֲשֶׂה בִּימֵי הוֹרְדוֹס, שֶׁהָיוּ הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין בַּלֵּילוֹת, וּבְשַׁחֲרִית נָשְׁבָה הָרוּחַ וְזָרְחָה הַחַמָּה וְנִתְנַגְּבָה הָאָרֶץ, וְהַפּוֹעֲלִין יוֹצְאִין וְעוֹשִׂין מְלַאכְתָּן וְיוֹדְעִין שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם. ״וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם״ בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת. אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, הָיוּ גְּשָׁמִים יוֹרְדִין מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ חִטִּין כִּכְלָיוֹת וּשְׂעוֹרִים כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים וַעֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב, וְצָרְרוּ מֵהֶם חֲכָמִים וְהִנִּיחוּ דֻּגְמָא לְדוֹרוֹת. לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חֵטְא גּוֹרֵם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאתֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם״. ״וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם״ וְלֹא גִּשְׁמֵי כָּל שְׁאָר אֲרָצוֹת. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם ״וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״, שֶׁיְּהוּ פֵּרוֹת מְרֻבִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת, וְיִהְיוּ בָּאִים (וְנוֹטְלִין) [וְלוֹקְחִין] מִכֶּם וּמַעֲשִׁירִין אֶתְכֶם בִּכְסָפִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן, וְאוֹמֵר: ״וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ״ שֶׁיְּהוּ כָּל הָאֲרָצוֹת דּוֹבְאִים כֶּסֶף וּמְבִיאוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

רמז תרעב

וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ – לֹא כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשָׂה עַכְשָׁו, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשְׂתָה בִּימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהָאָרֶץ עֲתִידָה לִהְיוֹת נִזְרַעַת וְעוֹשָׂה פֵּרוֹת בַּת יוֹמָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו״. וְאוֹמֵר: ״תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע״ מְלַמֵּד, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּזְרַעַת בּוֹ בַּיּוֹם עוֹשָׂה פֵּרוֹת. ״וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ״ לֹא כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשָׂה עַכְשָׁו, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשְׂתָה בִּימֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר יְהֵא אִילָן נִטַּע וְעוֹשֶׂה פֵּרוֹת בֶּן יוֹמוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאוֹתָיו״, וְאוֹמֵר: ״עֵץ פְּרִי עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ״ מְלַמֵּד, שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּטַּע בּוֹ בַּיּוֹם עָשָׂה פֵּרוֹת. וּמִנַּיִן שֶׁאַף הָעֵץ עָתִיד לִהְיוֹת מַאֲכָל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עֵץ פְּרִי״ אִם לְלַמֵּד שֶׁעוֹשֶׂה פֵּרוֹת, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״עוֹשֶׂה פְּרִי״, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר ״עֵץ פְּרִי״, אֶלָּא מַה פְּרִי מַאֲכָל, אַף הָעֵץ עָתִיד לִהְיוֹת מַאֲכָל. וּמִנַּיִן שֶׁאַף אִילָנֵי סְרָק עֲתִידִין (לִהְיוֹת) לְהוֹצִיא פֵּרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ״.

נַזַּלתֻ אַג׳יַאתֻ׳כֻּם פִי אַוְקַאתִהַא וַאַכ׳רַגַתִ אלּאַרץֻ׳ אַדַאאַהַא וַשַׁגַרֻ אַלצַּחרַאאִ יֻכ׳רִגֻ תַּ׳מַרַהֻ

אני אוריד את גשמי תשועתכם בזמניהם המתאימים, ותוציא הארץ את תפקודה, ועצי המדבר יוציאו את פרותהם.

בעתם – בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות.

ועץ השדה – אילו אילני סרק, ועתידין לעשות פירות.

בעתם [THEN I WILL GIVE YOU RAIN] IN ITS SEASON – i.e. at times when the rain is "seasonable", at such moments when people do not usually go out on journeys, as, for instance, in the nights preceding the Sabbaths (Friday nights) (Sifra, Bechukotai, Chapter 1 1; cf. Taanit 23a).

ועץ השדה AND THE TREES OF THE FIELD [SHALL YIELD THEIR FRUIT] – This refers to the wild trees; and even these will bear fruits in future (Sifra, Bechukotai, Chapter 1 6).

בעתם – ¹ברביעיות.

ד״א: ונתתי גשמיכם בעתם – בלילות. לפי שכל הלילה יורד הגשם ובבקר הרוח מנשב ומתפזרין העבים והאדם יוצא לפעלו.

ונתתי גשמיכם – ולא גשמי כל הארצות. ומה אני מקיים (בראשית כ״ו:ד׳-ה׳) והתברכו בזרעך כל גויי הארץ שבזכות ישראל השמים נותנין טלם והארץ נותנה יבולה שנאמר (תהלים פ״ה:י״ג) גם ה׳ יתן הטוב. וכשהן חוטאין השמים נעצרין.

ד״א: ונתתי גשמיכם – בלילי שבתות. ומעשה בימי שמעון בן שטח ובימי שלמצו המלכה שהיו גשמים יורדין בלילי שבתות עד שנעשו חטין ככליות ועדשים כדנרי זהב. וצררו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים. להודיע כמה החטא גורם.

ונתנה הארץ יבולה – כדרך שנתנה בברית עולם.

ועץ השדה יתן פריו – כדרך שנתן בתחלת העולם לקיים מה שנאמר (תהלים קי״א:ד׳) זכר עשה לנפלאותיו:

1. ברביעית. היינו בלילי רביעית שאין בני אדם בדרכים עיין (פסחים קי״ב:) לא יצא יחידי בלילה בליל רביעית ובלילי שבתות:

וי״ו ונתתי – כמו: והארץ היתה תהו (בראשית א׳:ב׳).⁠¹ ולעולם כאשר היא מלרע – המלה עם וי״ו היא לעתיד. ואם מלעיל – היא עבר, חוץ ממתי מעט.

יבולה – וכן: בול הרים ישאו לו (איוב מ׳:כ׳). ולא נדע אם היו״ד שורש או אינו שורש כמלת יקום (בראשית ז׳:ד׳).

1. כלומר: ״פירושו כפ״ה רפה בלשון ישמעאל״.

[THEN I WILL GIVE.] The vav in ve-natati (then I will give) is like the vav in ve-ha'aretz (now the earth) in Now the earth was unformed and void (Gen. 1:2).⁠¹ When a word which has a vav prefixed to it² is ultimately accented,⁠³ the word is an imperfect. When it is penultimately accented it is in the perfect. The above is, aside from a few instances, always the case.

HER PRODUCE. The word yevulah (her produce) is related to the word vul (food) in Surely the mountains bring him forth food (Job 40:20). We do not know whether the yod in yevul is a root letter or is like the yod in yekum (living substance) (Gen.7:23),⁠⁴ which is not a root letter.

1. In other words, the vav in ve-natati (then I will give), like the vav in ve-ha'aretz (now the earth), does not introduce an independent verse. According to Ibn Ezra the meaning of ve-natati is not "and I will give,⁠" but "then I will give.⁠" For the vav in ve-ha'aretz, see Ibn Ezra on Gen. 1:2 (Vol. 1, p. 30).

2. Such as ve-natati (then 1 will give).

3. As is the case with ve-natati (then I will give).

4. From the root kof, vav, mem.

ונתנה הארץ יבולה – כמו שיש עליה לעשות, ועץ השדה יתן פריו.

ונתנה הארץ יבולה – AND THE LAND SHALL YIELD ITS PRODUCE – As it is obligated to do, AND THE TREE OF THE FIELD WILL GIVE ITS FRUIT.

גשמיכם בעתם – אבל בשלא בעתם הם מרקיבים את התבואה.

גשמיכם בעתם, "your rains at their appointed times.⁠" If these rains would descend at the wrong time they would make your crops rot instead of ripen.

(הקדמה)
סדר אם בחקותי

(ד) ונתתי גשמיכם בעתם – הקדים דבר הגשמים, כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים, ויהיה זה סבת בריאות לגופים, והפירות כולם ירבו ויתברכו בהם, כאשר יאמר: ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והנה עם זה לא יחלה האדם, ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם וימלאו ימיהם, כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו כימי האדם, והנה היא הגדולה שבברכות. והנה אמר כי השמים יענו את הארץ¹ בגשמים בעתם, והארץ תענה את יבולה, והיא הצמח ובעלי נפש התנועה, בהמה וחיה ורמש והעוף וגם הדגים, כי הארץ תכלול הכידור^א התחתון כולו, כמו: בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (בראשית א׳:א׳), ויכלו השמים והארץ (בראשית ב׳:א׳), וכן: הללו את י״י מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמ״ח:ז׳), וכן ברוב מקומות הכתוב, והנה כל תולדות שבתחתונים יבול הארץ.

1. השוו ללשון הפסוק בהושע ב׳:כ״ג.

א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222, דפוס רומא: ״הכדור״.

(Introduction)
Seder Im Bechukothai

(4) THEN WILL I GIVE YOUR RAINS IN THEIR SEASON. He mentioned the matter of rains first [of all the blessings] because if they come in their proper season, the air is pure and good and the springs and rivers are good [clear], and thus it [the rain] is a [prime] cause of physical health, and all produce will increase and be blessed by it, just as He said, and the Land shall yield her produce, and the trees of the field shall yield their fruit.⁠¹ Thus because of this [pure state of the environment] people do not become sick, and none shall miscarry, nor be barren,⁠² even among their cattle,⁠³ and they will live out [the full extent of] their days.⁠⁴ For when the material frame [of human beings] is large and healthy, they can continue [in health] as in the days of Adam.⁠⁵ Thus this [blessing — the rains in their seasons] is the greatest of all blessings [and therefore it is given first place].
Now He said that the heavens will respond to the earth⁶ with rains in their seasons, and the earth shall respond⁷ with its "produce", which includes vegetation and all moving creatures — cattle, beasts, creeping things and fowl, as well as fish — for the term ha'aretz ["the earth" or "the land,⁠" in and 'the land' shall yield her produce] includes the whole of the lower sphere [i.e., everything under the sphere of the moon], just as [in the verses]: In the beginning G-d created the heaven and 'ha'aretz' (the earth);⁠⁸ And the heaven and 'ha'aretz' (the earth) were finished;⁹ and similarly, Praise the Eternal from 'ha'aretz' (the earth), ye sea-monsters and all deeps,⁠¹⁰ and so also in most verses in Scripture [where this word occurs]. Thus all things created in the lower spheres are "the produce of the earth.⁠"

1. In (4) before us.

2. Exodus 23:26.

3. See Deuteronomy 7:14.

4. See II Samuel 7:12.

5. Adam lived nine hundred and thirty years (Genesis 5:5). See Ramban ibid., on (4), (Vol. I pp. 98-99).

6. See Hosea 2:23.

7. See ibid., (24).

8. Genesis 1:1. See Ramban ibid., (3) (Vol. I, p. 25) where he discusses this topic fully, and mentions also the verses cited in the following text.

9. Ibid., 2:1.

10. Psalms 148:7.

ועץ השדה יתן פריו – פר״ש אלו אילני סרק עתידים לעשות פרי. מיהו הכתוב תמוה דכתיב פריו משמע פרי שלו, והלא לא היה [לו פירות] מעולם ושמא על השדה קאי פריו, וכעין זה איתא בסוף כתובות (קי״א ב׳ ע״ש).

(ד-ה) ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ – כבר ביארנו בספר מלחמות ה׳ שהדבקים בה׳ יתעלה תדבק בהם ההשגחה האלהית גם בכמו אלו הדברים הגופיים. ולזה אמרנו שמאמר מי שאמר ׳חיֵי בנֵי ומזונֵי לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא׳, הם דברי יחיד, ואינם נאותים לַפּינות התוריות; אלא אם יפורשו באופן אחר, כאילו תאמר שהם אינם באים לבד מצד ההשגחה הפרטית אשר היא תלויה בזכות המושגח, אבל נמצאם באים גם כן מצד ההשגחה הכוללת אשר היא תלויה במזל, ולזה נמצא רבים מהאנשים מושגחים בכמו אלו הטובות מזולת זכות ימצא להם. ואמר שימשך להם מהטובות - בהתנהגם במנהגי המצוות התוריות - שיבואו להם גשמי השנה בעתם, באופן שתתן הארץ יבולה הראוי לה, ועץ השדה פריו הראוי לו, לא יפול דבר. ויהיה להם מריבוי התבואות עד שדיש הקציר יתמיד עד הבציר, והבציר יתמיד עד עת הזרע.

ואכלתם לחמכם לשׂבע – רוצה לומר שהלחם הראוי לכם למזון תאכלוהו לשובע, כי ריבוי הטובות ישביע האדם קודם מילוי כרסו מהם; ולזה תמצא שבעת חסרון המזון יאכל האדם הרבה ולא ישבע.

וישבתם לבטח בארצכם – רוצה לומר שלא תפחדו מהעתים שיוזקו בהם תבואותיכם ועבודת הארץ, אבל תבטחו שיתן ה׳ יתעלה הטוב, וארצכם תתן יבולה, מצד עוצם דבקות השגחת ה׳ יתעלה בכם, וראותכם תמיד הגעת אלו הדברים בארצכם על הטוב שבאופנים, ולזה לא תיראו. והמשל, כי מי שהורגל לבוא בארצו אלו הנזקים, יירא מאד בראותו העננים החשוכים מאד סביב עת הקציר, שיפול ברד וישחית תבואותיו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וכנגד השלשה ענינים הללו אמר בשכרן שלשה דברי׳ כמו הם [ג] ונתתי גשמיכם בעתם. ונתנה הארץ את יבולה. ועץ השדה יתן פריו. כי הגשמים תחלת הזנת הארץ להביא פירותיה. ונתינת יבולה הוא התחלת הצמיחה. והגמר שעץ השדה יתן פריו.

ואמר ונתתי גשמיכם בעתם לפי שצורך הגשמים בארץ ההיא אינו אלא בימות החורף שהגשמים מצויין בטבעם ולזה לא ייעד הוייתם אבל שישגיח עליהם בשיהיו בעתם. וכמו שאמרו חכמים ז״ל (תענית כ״ג.) לילי שבתות ולילי רביעיות שיצליחו את אשר שלחם ולא יקוצו העם בהם. ולסבה זו אמר בעונש ועצר את השמים ולא יהי׳ מטר וגו׳ (דברים י״א:י״ז). כי אפילו יבואו מעצמם יעצור אותם. ואחר שהזכיר שיעור מה שיבא התגמול מכוון כנגד המעשה נעתק לזכור מה שימצא להם מן הטוב בהיות הדבר כן.

בעתם בשעה שאין דרך בני אדם לצאת כגון לילי שבתות. כדתניא בת״כ וכן בפרשת עקב גבי ונתתי מטר ארצכם בעתו כתב רש״י ז״ל בעתו בלילי שבתות ונתן הטעם בזה מפני שהכל מצויין בבתיהן ונראה שהוא סובר שבלילי שבתו׳ אין שום אדם יוצא מביתו מפני שאסור בכל מיני מלאכה ואפי׳ בדבור של חול אבל בפ׳ סדר תעניות אמרו בלילי שבתות ובלילי רביעיות וא״כ צריכין בהכרח לתת טעם משותף לשתי הלילות ואמרו שבשתי הלילות הללו שולטים שני כוכבים רעים ומזיקים והם שבתי בלילי רביעית ומאדים בלילי שבתות ואין האנשים יוצאין מבתיהן מפני ההזק המגיע מהם ליוצאים מבתיהם מאותן הלילות וההזק ההוא נקרא בל׳ רז״ל אגרת בת מחלת כדתניא בפרק ערבי פסחים אל יצא אדם יחידי בלילה לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות מפני שאגרת בת מחלת יוצאה היא וי״א רבוא של מלאכי חבלה וכל אחת ואחת יש לה רשות לחבל בפני עצמה כו׳ ואמרו דוקא בלילות שכל מיני מזיקים שולטין בלילה אבל בימים אע״פ שמאדים שולט בכל יום ג׳ ושבתי בכל יום שבת עם כל זה אין האנשים נמנעין מלצאת מבתיהן וכן לפי טעמו של רש״י ז״ל דדוקא בלילי שבתות אבל בימי שבתות אע״פ שהן באיסור המלאכה והדבור של חול כמו בלילות אין האנשים נמנעין מלצאת מבתיהן בבתי כנסיות שלהם להתפלל בהם ולבתי מדרשות ללמוד בהם וא״ת מנ״ל לרז״ל לומר זה דילמא בעתם בעת שהגשמים יפים לצמחים שהגשמים שלא בעתם מזיקים יש לומר מייתורא דקרא קא דרשי הכי דאי בעתם בעת שהגשמים יפים לזרעים הוא דקאמר ההוא מגשמיכם נפקא דמדלא קאמר ונתתי הגשמים אלא ונתתי גשמיכם משמע הגשמים הצריכים לכם הוא דקאמר וא״כ מת״ל בעתם ש״מ לדרשא הוא דאתא כדדרשו רז״ל וכן גבי ונתתי מטר ארצכם בעתו ממטר ארצכם משמע מטר הצריך לארצכם מת״ל בעתו שמע מינה לדרשא הוא דאתא כדלעיל:

ועץ השדה הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות. בתורת כהנים ונ״ל דמיתורא דהשדה הוא דקא דייקי לה דהוה ליה למכתב והעץ יתן פריו כמו היש בה עץ אם אין והשענו תחת העץ כל עצך ופרי אדמתך לא תשחית את עצה מה ת״ל ועץ השדה לומר לך אפי׳ העצים שבשדות שאינן אלא אילני סרק שנוטעין אותן שם לצל בעלמא דאלו לפירות לא היו נוטעין אותן אלא בפרדסים ובכרמים ובגנות אפילו אלו עתידין לעשות פירות וכ״ש שאר אילנות העושין פירות והראיה ע״ז הפי׳ שהרי גבי קללות כתוב ועץ הארץ במקום ועץ השדה לומר שאפילו עץ הארץ שמדרכו לעשות פירות לא יתן פריו וכ״ש עץ השדה שאין זה מדרכו:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואמר גשמיכם בעתם ולא אמר ונתתי לכם גשמים. להורות שהגשמים הם שלנו. כאומרו לנו המים. וזה היה תפארת עוזנו כשקבלו אותנו האומות. לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם. ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. שרואים שליח ציבור מעוטף בטליתו ובהזכירו שלשה עשרה מדות מוריד הגשמים. ולכן אמר גשמיכם. שהם שלכם. ובנתינת הגשמים איני עושה לכם חסד. אחר שהם שלכם. אבל החסד הוא היות הגשמים בעתם. וזהו ונתתי גשמיכם בעתם. והטעם שהם שלנו לפי שאנו קבלנו התורה שנקראת מים. כדכתיב הוי כל צמא לכו למים. אבל אומות העולם שלא רצו לקבל התורה. אין ראוי לתת להם מים. וזהו גשמיכם:

וכן אמר גשמיכם – לפי שהגשמים הוא דבר גדול ולכן אמרו גבורת גשמים. לפי שיורדים מכח גבורתו וידו של הקב״ה ולא מיד אחר. כאומרו היש בהבלי הגוים מגשימים. באופן שירידתם הוא בגזירת מלך ולא בטבע של עולם. והעד אליהו שאמר אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי. וזהו ואתנה לכם מים. כי אני הנותן ולא אתם. וא״כ לפי זה ראוי הוא שיהיו הגשמים שלנו. ולא של אומה אחרת. ולזה סמך אם בחוקותי תלכו שהם דברים בלי טעם. ונתתי גשמיכם בעתם. שהם גזירת מלך בלי טעם. וא״כ אם אתם שומרים השמטה שהיא מצוה בלי טעם. אף אני אתן לכם מדה כנגד מדה גשמיכם בעתם. כי הדין נותו שיהיו גשמיכם ולא של אחר. ולפי שהגשמים הם כלל כל הטובות. פירש בזאת הפרשה כל הטובות הנמשכות מהם. והם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. כי אחר שאתם שומרים שמיטת הארץ. כל הטובות ימשכו לכם מן הארץ וזהו ונתנה הארץ יבולה והשיג לכם דיש וכו׳ ונתתי שלום בארץ. כי אחר שאתם שומרים השמיטה. לא תראו מגלות הארץ ויהיה לכם שלום. כי בשלומה יהיה לכם שלום:

[א] ונתתי גשמיכם בעתם

[1] תענית פרק שלישי דף כב (ע״א)⁠¹ [ע״ב]

1. טעות המעתיק, וצריך לומר ע״ב.

בשעה שאין דרך בני אדם כו׳. בתורת כהנים. דאין לומר כמשמעו, שהקב״ה יתן גשם כשיצטרכו לגשמים, דמאי נפקא מיניה בזה, כי אחר שהכתוב אומר (פסוק ה) ״והשיג לכם דיש את בציר כו׳⁠ ⁠⁠״, אם כן ברכת השובע אמורה, ומה לנו הגשמים אחר שהשובע נמצא, אלא פירושו ברכה בפני עצמה, שאף ירידת הגשמים יהיו בזמן שלא יצטערו מהם הבריות – בלילי שבתות שאין דרך הבריות לצאת. והשתא הוי ברכה בפני עצמה:
כאן פירש רש״י בלילי שבתות בלבד, ובמסכת תענית (ריש כג.) ״ונתתי גשמיכם בעתם״ (דברים יא, יד) בלילי שבתות ובלילי רביעית. ופירוש, שבאלו ב׳ לילות שולטים ב׳ כוכבים רעים מזיקין, והם שבתי בליל ד׳ ומאדים בלילי שבתות, ומפני כך אין דרך הבריות לצאת. ונראה דלא קשיא מידי, דאם לא יצטרך אלא פעם אחת בשבוע, שאין השנה שחונה, יהיו בודאי בלילי שבתות, שאז שני טעמים ביחד, שהרי אין אדם יוצא למלאכות – אפילו ב׳ או ג׳ אנשים אין יוצאין יחד. אבל בליל רביעי ובליל שבתות אין איסור לצאת רק יחידים בשביל סכנת המזיקין, כדאיתא בערבי פסחים (פסחים קיב ע״ב), אבל הרבה בני אדם יחד אין כאן סכנת המזיקין, ומותר לצאת, ולפיכך יותר מסתבר שיהיה הגשמים בלילי שבתות – אם לא יצטרך רק פעם אחת. אבל כשאין די בפעם אחת, שהשנה שחונה וצריך ב׳ פעמים, אז ירד המטר בליל שבתות ובליל רביעית:

זה אילני סרק. פירוש, דלא הוי למכתב רק ׳והעץ יתן פריו׳, דעץ פרי לא נקרא על שם השדה, שאינו בטל אצל השדה, אבל באילן סרק איירי, שהוא בטל אצל השדה, וכשדה דמיא. והרא״ם פירש דדייק מדכתיב כאן ״ועץ השדה״, ולקמן בקללה כתיב (פסוק כ) ״ועץ הארץ לא יתן פריו״, אלא כאן איירי באילני סרק שאינם עצי גן, נקראים ״עץ השדה״, שאפילו זה יתן פריו. ולקמן כתיב ״ועץ הארץ לא יתן פריו״, שאפילו עצי גן לא יתן פריו. ואין זה כן, דהא רש״י לקמן (שם) דריש דרשה אחרת ממלת ״הארץ״:

בעתם בשעה שאין דרך ב״א לצאת. וא״ת מנ״ל לרש״י דלמא בעתם פירושו בעת שצריכים אותם לגשמים. וי״ל מדכתיב גשמיכם ולא כתיב גשם אלא גשמיכם משמע גשם שלכם רצה לומר בעת שצריכין לו וא״כ בעתם ל״ל אלא בא ללמדך בשעה שאין כו׳:

בלילי שבתות. כדאמרינן בערבי פסחים דף קי״ב משום דבעתם קאי אלעיל דכתיב בסוף פ׳ בהר את שבתותי תשמרו ודרשינן סמיכות עיין לקמן בפרשת עקב עוד על זה:

הן אילני סרק. מדכתיב ועץ השדה דהוא מיותר אלא השדה משמע אילנות שגדילין בשדה שאין דרכן לעשות פרי דהיינו אילן סרק: [נחלת יעקב] משום דהוקשה לו דהא לא מצינו שנתקיים זה שהאילן סרק נתן פריו ודבר אלהינו יקום לעולם ולא יצא לבטלה וע״ז תירץ אע״פ שבעה״ז לא זכו ישראל לברכה זו יתקיים לעתיד ב״ב:

At the time that it is not the habit of people to go out. You might ask: How does Rashi know this? Perhaps "in their proper time" means at the time you need rain? The answer is: Since it is written "your rain" instead of "rain,⁠" this indicates it will be "your rain,⁠" i.e., at the time you need it. If so, why does Scripture write "in their proper time"? To teach you, "At the time...⁠"

On Friday nights. As it says in Arvei Pesachim (Pesachim 112b), that "in their proper time" refers to [the verse] above where it is written, at the end of parshas Behar (26:2) "You shall keep My Shabbosos,⁠" and [this is based on the rule that] they derive [new laws] from [the juxtaposition of verses]. See more about this later in parshas Eikev.

These are non-fruit bearing trees. Because it is written "trees of the field,⁠" which is a superfluous [phrase]. Thus "of the field" implies trees that grow in the field that do not generally produce fruit. I.e., non-fruit bearing trees. (Nachalas Yaakov) Rashi is answering the question: We do not find that the bearing of fruit by non-fruit bearing trees was fulfilled, even though "the word of our God stands forever" (Yeshayahu 40:8) and cannot remain unfulfilled? He answers: Even though Israel did not merit to receivereceiving this blessing in this world, it will be fulfilled in the [Messianic] future, soon in our days.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ונתתי גשמיכם. צריך לדעת אומרו ונתתי בוא״ו המוסיף ולא קדם לזה יעוד אחר, ולמה שכתבתי בפירוש אם בחקתי שיש גזירה בתיבת תלכו יוצדק לומר ונתתי בתוספת וא״ו, גם יתישב מה שיש להעיר עוד, כי מפשט הכתוב משמע ששכר עסק התורה והמצות עשה ולא תעשה הוא ונתתי גשמיכם, אם כן שכר מצוה בעולם הזה הוא ויצא אדם נקי משכר עבודתו, ובמה שדקדק לומר ונתתי בתוספת וא״ו העיר אותנו שקדמו יעודים אחרים לעולם הבא, והם מה שרמזתי בפסוק אם בחקותי תלכו.

או יאמר לצד ששכר עולם העליון רוחני ואין יעודיו נתפסים בנרשם ולא בדיבור, לזה רמזו במה שהוסיף וא״ו בתחילת ענין לומר כי יש שכר אחר, ומוסיף עוד ליתן גשמיכם, ודקדק לומר גשמיכם כאילו הם שלכם, לא בעד שכר מצות ומעשים טובים, אלא לצד שהם מעמידי עולם בעסק התורה וכו׳ זוכים בשלהם, ואולי כי לטעם זה ראה ויתר גוים התיר ממונם לישראל (ב״ק ל״ח.) כי ישראל קנו העולם וכל אשר בו והן הגוים כנכסי בני ישראל.

עוד נתכוון לומר שהגם שהוא נותן בתורת גשמיכם מתנה אינו מחשב הדבר שהוא שלו אלא כאילו הדבר שלכם.

ודקדק לומר ונתתי שהוא האדון צריך לעשות הדבר, כדי שיוריד טיפות גשמיכם בזמנם וכפי השיעור הצריך, כי הוא יודע הזמן והשיעור אשר תשתה הארץ ושיועילו לה מה שאין כן כל זולתו יתברך, וכן תמצא שאמרו ז״ל (ויק״ר פכ״ח) וז״ל אדם שוכב על מטתו והקדוש ברוך הוא מעלה עננים.

עוד נתכוון באומרו גשמיכם על כללות המזון, בין הצריך לעולם, בין הצריך לאדמה, בין הצריך לנפשות, כי כולם עומדים ליזון, ויש טללים וגשמים גשמיים, ויש טללים וגשמים רוחניים כידוע ליודעי חן, ועל כולם אמר ונתתי גשמיכם, ועיין מה שכתבתי בפרשת בהר סיני.

ונתנה הארץ וגו׳ פירשתי בפרשת בהר סיני.

ונתתי גשמיכם בעתם, "And I will provide your rains at their proper time.⁠" We must first understand why the verse commences with the letter ו seeing the verse is not preceded by another promise that this verse adds on to. If you accept my interpretation of the word תלכו itself being the promise in the last verse, there is no need to wonder about the letter ו at the beginning of this verse.

The letter ו may also be justifiable in light of the plain meaning of this verse appearing to promise that there is a reward for observing the commandments in this life and that this reward is the beneficial rainfall. One might assume therefore that God has discharged His promise of rewarding us for מצוה-observance with economic prosperity. The letter ו indicates that prior to promising any benefit for our observance in this life the Torah had already promised reward in the hereafter in the previous verse. I have alluded to this in one of my commentaries on the words אם בחקתי תלכו. Alternatively, the key to the verse is the suffix כם in the word גשמיכם, "your rains.⁠" Normally, we would have considered that seeing the rain comes from heaven it is God's rain. The Torah had previously promised a reward in the hereafter, which is something no one in this world can experience. The Torah therefore wanted us to know that there is something over and beyond that in our world but that it emanates from the celestial spheres. In order that we should not look upon these rains as a reward for Torah observance God describes them as "your rains.⁠" It is something that is ours not as a result of our מצוה-observance but because the Torah scholars are the pillars of the world. Anyone who studies Torah is entitled to view them as something belonging to him. Perhaps it is this consideration which led Baba Kama 38 to conclude that since the Israelites can lay claim to the whole world based on this consideration, the properties of the Gentiles legally belong to them. [The Talmud there bases the ruling that the Jewish owner of an ox which gores an animal belonging to a Gentile does not have to pay compensation, on Chabakuk 3,6. Ed.]

Another reason why the verse commences with the letter ו may be God telling us that although we receive the rain as a gift from Him, He does not consider it as belonging or having belonged to Him but as belonging to "you.⁠"

The Torah is careful to use the word: "And I will give,⁠" to underline that it is the exclusive domain of God to provide rain both quantitatively and qualitatively. He alone can judge how much rain is needed by the earth in the land of Israel. This is the meaning of Vayikra Rabbah 28,3 that while man lies down to sleep God is busy gathering the clouds to provide rain.

The word גשמיכם may be understood as a collective term for food or nourishment, both the kind which is required for the earth, and that which is required for the creatures inhabiting it. There is both spiritual and physical nourishment. The earth is recipient of nourishment in the form of rain or dew. I have explained all this in my commentary on פרשת בהר.

ונתתי גשמיכם – ולא גשמי כל הארצות הא מה אני מקיים ונברכו בך כל משפחות האדמה שיהיו כל הארצות באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם בכספים כענין שנאמר פ׳ מקץ וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר׳ הם שוברים וכן הוא אומר פ׳ הברכה וכימיך דבאך שיהי׳ כל הארץ דובאות כסף ומביאים לארץ ישראל. ונתנה הארץ יבולה. לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון וכה״א תדשא הארץ דשא שבו ביום עשתה דשאים ומנין שהארץ עתיד׳ להיות נזרעת ועושה פירות בני יומן ת״ל זכר עשה לנפלאתיו.

ועץ השדה יתן פריו – לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון שנא׳ זכר עשה לנפלאתיו מניין שעתיד להיות העץ נאכל ת״ל ועץ השדה יתן פריו ואומר עץ פרי ומניין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות שנא׳ ועץ השדה יתן פריו.

ונתתי גשמיכם בעתם – אומר אני שהסדר שנהג הכתוב בברכות ובקללות נכון מאד, ועל כן החל בברכת ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ ולא בענין אחר וכמו שנבאר. אבל רמב״ן ז״ל האריך בזה, ותוכן דבריו שהקדים דבר הגשמים, שאם באים בעתם יהיה האויר זך וטוב, והמעיינות והנהרות טובים, ועל ידי כן יוסיפו הגופים בריאות וחיים, אדם ובהמה יחדו, והפירות ירבו ויתברכו בהן. ועל זה אמר ״ונתנה הארץ יבולה״, מלת ״הארץ״ בכתוב זה על כדור התחתון כלו, כמו ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״ (בראשית א, א), ״הללו את ה׳ מן הארץ״ וגו׳ (תהלים קמח, ו). וכל התולדות שבתחתונים יבול הארץ הן, צמחים ובעלי נפש-התנועה כלם, ועל כן היא הגדולה שבברכות [עכ״ד]. ואני תמה לדבריו ז״ל, אם כן הכל בכלל ״ונתנה הארץ יבולה״, ומה טעם לפרט ״ועץ השדה יתן פריו״? ועוד, שבריאות האדם וחייו נאמר למטה בענין ״ופניתי אליכם והפריתי אתכם״ וגו׳? ועל דרך כלל אין פירושו כפי פשט המקרא.

והאמת הברור שכל מיני ברכות וקללות שהן תחת השמש, ושעל ידיהן משלם הקב״ה שכר טוב לבני אדם הצדיקים בכל הארץ, ונפרע על ידיהן מעוזביו, מתחלקים לארבעה ראשי סדרים המפורשים בנבואת יחזקאל, שהן רעב, חיה רעה, חרב ודבר, והפוכיהן הן הברכות שובע, בטחון, שלום וחיים. שנאמר ״ארץ כי תחטא לי וגו׳ ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב, והכרתי ממנה אדם ובהמה וגו׳ (יחזקאל יד, יג). ״לו חיה רעה אעביר בארץ וְשִׁכְּלַתָּהּ, והיתה שממה מבלי עובר מפני החיה״ וגו׳ (שם שם, טו), ״או חרב אביא על הארץ ההיא וגו׳ וְהִכְרַתִּי ממנה אדם ובהמה וגו׳ (שם שם, יז), או דֶּבֶר אשלח אל הארץ ההיא ושפכתי חמתי עליה בדם, להכרית ממנה אדם ובהמה״ (שם שם, יט). הרי מפורשין ארבעה סדרי המשפטים, שלעומתן ד׳ סדרי ברכות. וארבעה ראשי המשפטים הללו כוללים כל השפטים הרעים והצרות הרבות המגיעים בתבל ארצה, וכמו שיתבאר בעז״ה (להלן פסוק טז). וכן ראשי הברכות שלעומתן, כוללים כל השכר הטוב והעונג שמגיעים לאדם בעולם הזה, וכמו שיתבאר (שם שם), וכך הם סדורים בפרשה זו. ארבעה סדרי ברכות בראשונה, ואח״כ ארבעה סדרי השפטים הרעים כמו שנבאר לפנינו. ודע כי נוסף על ארבע סדרי ברכות וקללות הללו שנוהגים בכל העולם, יש סדר חמישי של ברכות שאינו נוהג אלא בישרים, שהוא השראת השכינה בהן, ומקדשו אשר בתוכם, והנבואה ורוח הקדש וכיוצא, ענינים נשגבים נעלים לאין חקר ממיני הברכות האחרים. ולעומתם סדר קללה הפוך ממנה, שהוא סלוק שכינה וחורבן המקדש וכיוצא, וכן הם נזכרים בענין באחרונה. ועוד תדע שגם הברכות שבארבע סדרים ראשונים, כשהן חלים על ישרים מתחלפים ברוב טובה מאותן הברכות בעצמן כשחלים על זולתם. כי באים בהפלגה גדולה בארח פלא, כמו שמבטיח בפרשה זו. וכן הוא בקללה, לולי רחמי השם והבטחתו הטובה שלא יכלנו ולא ישחיתנו לעולם.⁠¹

ונתתי גשמיכם בעתם – זהו הסדר הראשון לעֻמת משפט רעב. והבטיח בברכה על השובע, שבכללו הון ועושר וכל מיני הצלחה בבית ובשדה. ועיקר הכל הגשמים, שאם יעצור השמים אין מחיה לאדם ואין חציר לבהמה, ויכרתו שניהן. וימכרו כל אשר להם להחיות את נפשם, ויהיה עוני וריש כמו שיתבאר בקללות. ומלבד שהבטיח על הגשמים, הוסיף שירדו בְּעִתָּם יורה ומלקוש, שאם יורדים שלא בזמנה סימן קללה הם. ורבותינו ז״ל הוסיפו שאפילו בְּעִתָּם כשיבואו ירדו בשעה שבני אדם ישנים שלא יצטערו,⁠² ומשכימים בבקר ונעשה הכל גריד.

ונתנה הארץ יבולה – שרשו ״יבל״. כמו מן ״ידע״ יודיע, ומן ״ילך״ יוליכו, כן יאמר מן ״יבל״ ״יובילו שי למורא״ (תהלים עו, יב), וכן דעת רד״ק ז״ל ב״ספר השרשים״. אבל ראב״ע ז״ל אמר ״יבולה, מן ׳כי בול הרים ישאו לו׳ (איוב מ, כ), ולא נדע אם היו״ד שרש או אינו שרש כמלת ׳יקום׳⁠ ⁠⁠״. ובפירוש ספר בראשית³ הוכחנו כי ״בול״ ו״יבול״ שני ענינים. אבל בול ומבול שני שמות מענין אחד, ונופל שם יבול על ׳תבואת השדה׳, שתוביל כל מיני צמחים הגבעולים עם הזרע שבתוכן, וזו היא ברכת הארץ שתתן כחה, שאם האדמה חלושה, כגון שזרועה שנה אחר שנה, תחלש ולא יועילו גם הגשמים, כדרך ״שש שנים תזרע שדך״ (ויקרא כה, ג), שלא תצטרך לנוח כל שש השנים.

ועץ השדה יתן פריו – העץ העומד בשדה משנה לשנה, יתן פריו, כמו שבארנו (ויקרא כה יט), שלשון ״יבול״ על זרעוני הארץ, ולשון ״פרי״ על העצים. וכן והורדתי הגשם בעתו ״גשמי ברכה יהיו״ (יחזקאל לד, כו). ״ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה״ וגו׳ (שם שם, כז). ומכל מקום יבול כולל גם פרי העץ, כי העץ יוביל פריו, כמו ״ואין יבול בגפנים״ (חבקוק ג, יז), וכן ״פרי״ כולל גם זרע הארץ.

1. ויקרא כו, מד.

2. ילקוט שמעוני, בהר, רמז תרמ״ג; מדרש אגדה (באבר) פרשת בהר (ו) ד״ה והיתה שבת הארץ. ורבנו שינה הלשון.

3. אמרי שפר, מהד׳ ספרי המור, עמ׳ 171-172.

ועץ השדה – כן רגיל הכתוב לקרא לעץ פרי.

ונתתי גשמיכם בעתם – סדר הכתוב בברכות וקללות הוא על פי הארבעה ראשי סדרים המפורשים בנבואת יחזקאל (י״ד י״ג) שהן רעב, חיה רעה, חרב, ודבר, והפוכיהן הן הברכות שובע, בטחון, שלום, וחיים, ואלו כוללים כל מיני ברכות וקללות שהן תחת השמש, שעל ידיהן משלם הקב״ה שכר טוב לבני אדם הצדיקים בכל הארץ, ונפרע על ידיהן מעוזביו, וכל הטובות והרעות האלה באין על כל האומות בדרך טבע, אבל כשהן חלים על ישראל באים בהפלגה גדולה באורח פלא כמו שמבטיח בפרשה זו, ודע כי נוסף על ד׳ סדרי ברכות וקללות הללו הנהוגים בישראל ובאומות כולם, יש סדר חמשי של ברכות שאינו נוהג אלא בישראל שהוא השראת השכינה בהן ומקדשו אשר בתוכן, והנבואה ורוח הקודש וכיוצא, ולעומתה סדר קללה הפוך ממנה, שהוא סלוק שכינה וחרבן המקדש וכיוצא וכן הן נזכרים בענין באחרונה, ועל פי הדברים האלה שהודעתיך נפרש דברי הפרשה כלה:

ונתתי גשמיכם בעתם – זהו הסדר הראשון לעומת משפט רעב, והבטיח בברכה על השובע, והחל בגשמים שהם עיקר העושר וכל מיני הצלחה שאם יעצור השמים אין מחיה לאדם ואין חציר לבהמה, ויכרתו שניהן, והבטיח שירדו בעתם, יורה ומלקוש, שאם יורדים שלא בזמנם סימן קללה הם:

ונתנה הארץ יבולה – שם יבול נופל על תבואת השדה, שתוביל כל מיני צמחים הגבעולים עם הזרע שבתוכן:

ועץ השדה יתן פריו – מדי שנה בשנה:

גשמיכם – ביאור שם גשם עי׳ רבי שלמה פאפענהיים ח״א צ״ג, ולי נראה בהנחת שם גשם, לפי מה שהודיעונו מחקרי הטבע בענין התהוות הגשם, כי אידי המים הדקות והקלות העולים תמיד למעלה על ידי חום השמש, בבואם אל האויר העליון משתנה צורתם מצורת מים, כי מתקשים שם מאד, והאש היסודי הוא מתיך האידים הקשים האלה ויזלו מים (עיין מה שכתבתי ע״פ ומטר לא נתך ארצה, ודבר זה כבר נודע לרבותינו, כדאיתא במכדרשב״י (זהר בראשית ל״ב ב׳), דרוח צפון נשיב באינון מיא ואתקרישו ולא נפקי לבר עד דאתעביד קרח ואלמלא סטרי דדרום דאקיש תוקפי׳ דהאי קרח לא נפקי מניה מיא לעלמין), ועל שם סמיכות ודבקות חלקי האידים האלה יחד להיות אדוקים זה בזה ביותר עד שיתקשו באויר העליון, נקרא בשם גשם, מלשון הכתוב (דניאל ג׳) בגושמיהון, וכן לשון המחברים גוף גשמיי. ואמר גשמיכם בלשון רבים לפי שהמטר מינים רבים, יורה ומלקוש, לדשאים שאינם מזריעים זרע וגדלים על כל מים די להם בגשמים דקים כשעירים, והעשבים המזריעים זרע צריכים רביבים.

בעתם – ובביאת הגשמים בעתם, הארץ משמרת פירותיה ולא תרקב התבואה, והאויר זך; ובזה תהיה הבריאות בגופות האנשים.

ונתנה הארץ – כי אף על פי שיבאו גשמים בעתם, לפעמים הארץ לא תוכל לתת יבולה ולא העץ פריו מפני כחישות הארץ עד שתצטרך להשמן בזבל, לכן הבטיח ונתנה וגו׳.

יבולה – שם בלה לרבי שלמה פאפענהיים יורה על ההפסד הגמור, ונבנה ממנו שם מבול והוא חומר מים רבים המבלה ומרכיב את הכל (פלוטה), כמו מי מבול, יבלי מים, ועל יובל ישלח שרשיו, וכן שם נבלה, לא תאכלו כל נבלה (אאס), והוא גם כן מלשון בלוי ורקבון, וכן שם תבל המורה על העולם השפל כמו יושבי תבל, והוא העולם הגרמיי (קאֶרפערוועלט), ונקרא תבל על שם שהוא עלול אל הבלוי וההפסד בטבע, משא״כ העולם הרוחניי שקיים באיש ואינו מתקלקל ונפסד רק ברצון הבורא ביחוד, וכן שם יבול הוא לכלל הפרי הנזרע, על שם הבלוי והרקבון, שאין הזרע קולע ומצמיח עד שיבלה תחלה כנודע, ונקרא חדש חשון בול על שם שבו יתבלו וירקבו צמחי השדה, וכן שם יבלת (ויקרא כ״ב) והוא מין בלוי ורקבון בעור הבשר (פיילניס).

ונתתי גשמיכם – גשמים שלכם; יורה ומלקוש, גשמי הסתיו שלאחר הזריעה וגשמי האביב שלפני הקצירה. הצלחת יבול כל השנה תלויה בגשמים אלה, אם הם יורדים בעתם ומביאים עמם ברכה. (״גשם״ קרוב ל״גזם״, ריבוי עצום. נמצא ש״גשם״ הוא הגורם לריבוי.)

גשמים אלה אינם תוצאה גרידא של תנאים פיזיים; אדרבה, ה׳ מנהיג תנאים אלה על פי הזכויות והצרכים של חייכם המוסריים. הוא נותן גשמים אלה כגשמים שלכם ושולח אותם בעתם.

ונתנה הארץ יבולה – כאשר סרה מהארץ הקללה (עיין בראשית ג, יז), היא נותנת את ״יבולה״ – לפי כוחה הראשון שלא התמעט; וכן ״עץ השדה״, האילנות והפרדסים, נותן את ״פריו״.

[ג]

ונתתי גשמיכם בעתם – כבר כתב רבינו בחיי (פר׳ עקב) שיש הבדל בין גשם ובין מטר. ה״גשם״ היא הטבעי הבא בסבות האדים העולים מן הארץ וה״מטר״ היא ההשגחיי הבא מן השמים. והביא כן מדברי פרקי דר׳ אליעזר וכמה ראיות, עיי״ש. והנה המטר ההשגחיי יש לו עת קצוב שהיא ״יורה ומלקוש״, בזמנים מיוחדים שהארץ צריכה למטר. אבל הגשמים הטבעיים אין להם עת קבוע רק תלוי לפי עליית האדים ולפי ריבוי הלחות באויר – ״אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו״ (קהלת יא, ג). ועל כן במה שכתב ״ונתתי גשמיכם בעתם״ לא רצה לפרש על עת הצריך למטר כי הגשמים ירדו תמיד. ומפרש שירדו בעת מיוחד להם לבד שאין בני אדם מצוים בדרכים וזה בלילי רביעיות ובלילי שבתות. [מה שאמר תחלה בלילי רביעיות ואחר כך שנית בעתם בלילי שבתות – הכל אחד, כנראה מהגמרא (תענית דף כג). רק מפני חילוק המעשים, שבימי הורדוס היה בלילי רביעיות ובימי שמעון בן שטח בלילי שבת] אמנם בספרי (פר עקב) ציין כן על ״ונתתי מטר ארצכם בעתו״, וצריך לומר דשם אי אפשר לפרש ״בעתו״ ממש, דהא אמר ״יורה ומלקוש״, ו״בעתו״ מיותר. ועל כן דרש גם זה על לילי שבת.

[ד]

ונתתי גשמיכם בעתם – ממה שכתוב ״גשמיכם״, בכינוי, ממעט יתר הארצות. וגם למה שכתבנו שהגשם הוא הטבעי הבא מלמטה הלא היה לו לומר ״ונתתי מטר ארצכם״, שהלא לישראל ירד מטר השגחיי מן השמים, כמו שכתוב ״למטר השמים תשתה מים״. רק שבא למעט שאר ארצות ובהם לא נמצא מטר השגחיי רק גשם טבעיי, לכן תפס שם ״גשמים״. ומה שכתוב ״ונברכו בך כל משפחות האדמה״ שיתברכו בכסף כדי שיביאוהו לישראל ויקבלו ברכת מזונם מתבואת הארץ.

[ה]

ונתנה הארץ יבולה – אחרי שכל הברכות הנזכרות בפרשה זו הם ניסיות, למעלה מן הטבע, לא היה צריך לומר שתתן הארץ יבולה שזה ענין טבעיי ומצוי ברוב השנים. פירשוהו חז״ל שתתן יבולה הראויה לה מעת הבריאה, וסמכו זה על מה שכתוב ״זכר עשה לנפלאותיו״, רוצה לומר, כי כל מה שהיה קודם הקללה היה בהכרח הכנה אל מה שיהיה לעתיד לבא: האור נברא באור שבעתיים; ואור הלבנה כאור החמה; והארץ הוציאה פירותיה בו ביום גלוסקאות וכלי מילת; והאדם נברא לחיות לעולם – ולא היה כל זה לבטלה רק היה הכנה אל שיוחזר להיות כן לעתיד לבא אחר שיתוקן העולם מן השמרים והרע והקלקול. ולכן האריך ״ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו״ והיה יכול לומר בקיצור: ״ונתנה הארץ פריה״ שכולל פרי העץ ופרי האדמה (כמו שבארנו בפר׳ בהר), רק ש״יבול״ התבואה היה לו ענין אחר קודם הקלקול שבו ביום שנזרעה עשתה פירותיה כמ״ש ״תוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע״, שתיכף בהוצאתה היה בתוכה גרעיני הזרע שזה לא יצויר רק אם נגמר הפרי שאז זורעים אותה ומצמחת. ובפרי העץ היה שם ג׳ ענינים: (א) שהוציא פירות בן יומו כמ״ש ״עץ פרי עושה פרי״ – הרי נברא עם פריו (ב) שהעץ היה נאכל כמ״ש ״עץ פרי עושה פרי״ ולא אמר ״עץ עושה פרי״, רק ״עץ פרי״, שהעץ יהיה כתכונת הפרי (ג) שגם אילני סרק עשו פרי כי לא אמר רק ״עץ פרי״, כי לא היה עץ סרק כלל. ועל זה רמז במה שכתב ״ועץ השדה יתן פריו״ שעץ השדה במובן המדויק הוא עץ הסרק הגדל בשדות. ומ״ש ״יבולה״ ״פריו״, בכינוי, היינו הראוי לה מעת הבריאה.

ונתנה הארץ יבולה – לא כתיב פריה כמו לעיל כ״ה י״ט. דפרי הארץ אחר עבודת הארץ אינו שכר מצוין שהרי כך דרך העולם אלא יבולה משמעו הולכה ממקום למקום כמש״כ לעיל בפי׳ יובל. ונכלל בזה פירות שאין באים ע״י הזריעה וגידול במקומו אלא ממציאים כחות הארץ מרחוק ומעומק עד שנעשו הפירות גדלים מהרגלן וכמו שידוע שיש לזה המצאות מאומנים במלאכת גידולי הארץ. אבל בזמן שישראל מתברכין הארץ נותנת יבולה בלי פעולה יתירה לזה וכדאי׳ בתענית פ״ג שבימי שמעון ב״ש היו חטים ככליות ועדשים כדנרי זהב. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״א י״ז.

ועץ השדה – המה אילנות שאין גדלים בגנה ובהשגחת בעלים אלא בשדה שהוא גדל פרא. ומש״ה רגיל להיות פירותיו מועטים וגרועים אבל בשעת הברכה גם הוא יתן פריו האצור בכחו. וע׳ בספר שמות ט׳ כ״ה.

יבולה – יבול ותבואה הם שמות נרדפים מקורם ׳הוביל׳ ו׳הביא׳ הנרדפים בהוראתם, וההפרש הקל שבהם הוא ש׳יְבול׳ מורה פרי האדמה טרם בואו אל האוצר, ותבואה אחרי בואו והכנסו לתוכו.

(ד-ה) ברכה ראשונה: פוריות הארץ

גשמיכם – כל מיני גשמים: יורה ומלקוש (דברים י״א:י״ד). ריבוי הגשמים וגשמים בעתם אינם רק תנאי לפוריות הארץ, אלא גם כפי שמעיר הרמב״ן: ״יהיה האויר זך וטוב והמעינות והנהרות טובים ויהיה זה סבת בריאות לגופים״.

והשיג וגו׳ – הדיש יימשך עד הבציר והבציר עד הזריעה.

לחמכם לשובע – לדעת חז״ל זאת היא ברכה חדשה, שהאוכל יתברך במעיהם ויועיל להתפתחות האדם; השוה שמות כ״ג:כ״ה.

וישבתם לבטח – לא תצטרכו לנוד מארצכם מחמת מחסור; ראה לעיל כ״ה:י״ח.

ונתתי גשמיכם בעתם – בלילי שבתות כו׳ להודיע כמה חטא גורם שנאמר כו׳ וחטאתיכם מנעו הטוב. הענין, דההנהגה הניסיית היא אינה תכליתית, שהשם ברא העולם, שתתנהג באופן הטבע, אשר היא בת אלהים, וכול תכיל שמדתה יכול להיות באופן ברכה נפרצה ואושר מרובה עד בלי די, רק באופן שאם יכיר האדם כי היא איננה רק השגחה פרטיית על כל פרט, והטבע הוא רק נסים רצופים, אשר מתרגל עין הרואה, וכאשר ילך האדם בדרכי השם במישור גם באופן טבעיי יוכל להתברך, ובזה נתברכו ישראל אם בחקתי תלכו, אז גם חקות שמים וארץ ילכו במישור, כי כל דרכי הטבע, לפי מה שסדרה אותם החכמה האלהית, מכוונות ומגבלות לדרכי התורה והמצוה, ולמען שלא יטעה האדם וישכח בורא ומסדר, ומשגיח מהטבע, ויחשוב לרוב הרגלו, כי הטבע היא בעצמה, להפרידה מיוצרה, לכן יש נסיים, אבל אינם תכליתיים, והנסים הוא רק להעיר לבות בני אדם על מפעלות הבורא ב״ה בהטבע, כי היא ידו והשגחתו הטהורה. ולכן האומר הלל הגדול בכל יום, שמורה שראוי להודות רק על הנך פעולות שעל דרך נס, אבל מפעלות הטבע אין צריכים להיוצר אחרי שבראן, ה״ז מחרף ומגדף, אבל כל האומר תהלה לדוד בכל יום, שזה מדבר על מפעלות סדור הטבעיי, אשר בכל יום, כמבואר, מובטח שהוא בן העולם הבא.

והנה על דרך נס בלתי סדור הטבעיי אינו מן הפלא, כמו מן וכיו״ב, אבל הענין הנפלא בהטבע הוא ההזנה התמידית, שזה קיום הנמצאים והרכבת הנפרדים, ובדרך טבעי כל יום קבוע הזנה לאלפי אלפים בלי מספר נמצאים, מזון, אשר כל אחד יזון מן הטבע, הוא פועל מורה על חכמה ושלמות, וכבוד השי״ת למבין, יותר ממה שמורה הנסיים, ולכן אמרו משום דאיתא באלפא ביתא, שענין אלפא ביתא מורה על סדור טבעיי, שאינו מדלג, רק שהולך מאלף עד תי״ו. ולכן בברכת המאורות בחול ושבת סדרו באלפא ביתא. והוא כמו סדור הטבע, שמתנהג בלא מרוצה, רק שהולכין הסבות קשורות והעלולים מסודרים ובאופן הסידור הטבעיי אם נותן מזון להנמצאים אז הוא ענין פלא. וזה משביע לכל חי רצון. והנה בענין הטבע צריך גם פועל היצורים, וזה כמו חרישה, וקצירה, וזריעה וכיו״ב, רק שהאדם מוצא הכל מוכן לפניו וכל העולם עומדים הכן לשרתו, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. ולכן דייק רש״י משום דאית ביה תרתי, דאתי באלף בית ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי דעל דרך סדור הטבעי והכל מוכן, זה עיקר מטרה יותר ממפעלות הנסיי, אשר ע״ז נאמר בהלל הגדול נותן לחם לכל בשר, שהכל על הפלאות נגד הטבע שחשב שמה. ולכן אדם הראשון קרא שמו ה׳, שהוא ראה הפעולות איך נעשו והיסודות איך נבראו, שזה מה שמורה איך השם הוא נותן הצורות והבריאה ביסודות. ולזה אמרו במדרש אני ה׳ הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדם הראשון. אבל אברהם הכיר הטבע והתבונן בה, ומדרכי הטבע והליכותיה הבין מפעלות תמים דעים והכיר היוצר מתוך הצורה ויש מנהיג לבירה זו, וע״ז מורה שם אדנות, ולא היה אדם שקרא להקב״ה אה׳, עד שבא אברם, כי שם ועבר ומתושלח ידעו הויות הנמצאים בחידוש מהשם מקבלת אדם הראשון והשיגו דרכי ה׳ מן הסבה אל המסובב ומהעילה להעלול, ומן המוקדם להמאוחר, לא כן אברהם השיג מן המסובב ומן המאוחר למוקדם עד כי השיג היוצר השם האמיתי, שהוא בראן וחדשן מן האפס וההעדר המחלט, וע״ז יורה שם אדנות. והשגה זו העיקרית בכונת הבריאה, לכן אמרו בהבראם באברהם, וכמו שהאדם, שאינו מבין על מציאות והשגחת הבורא רק מן הנבראים יודע ומבין שנבראו ומושגחים בפעולות בורא מחויב במציאותו ובחכמתו המתאחדת עמו, וזה הבנה כהשגת אברהם, וכמוש״א ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים, זה על ההשגה מלמעלה למטה, מן המאוחר אל המוקדם. ודו״ק.

ונתתי גשמיכם – גשמיכם שלכם ולא גשמי כל הארצות, שיהיה שובע בארץ ישראל ורעב בכל הארצות והם באים ולוקחים מכם ומעשירים אתכם.⁠¹ (שם)

גשמיכם בעתם – מהו בעתם – לא שכורה ולא צמאה אלא בינונית,⁠² דבר אחר בעתם – בלילי רביעית ובלילי שבתות.⁠³ (תענית כ״ב:)

ועץ השדה וגו׳ – תניא, מניין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות, ת״ל ועץ השדה יתן פריו.⁠⁴ (תו״כ)

1. פשוט דמדייק הלשון גשמיכם בכנוי, ועי׳ בס׳ התורה והמצוה.

2. ר״ל שלא תשתה הארץ גשמים יותר מדאי, מפני שרבוי גשמים מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות, אלא תשתה במדה הדרושה, ולא נתבאר לי האיך מפרש לשון בעתם על מדה, ואולי מפרש בעתם מלשון לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳), והיינו לכוין את הדרך הדרוש והנכון. וטעם הדבר שנראה לו להוציא מובן המלה מפשטיה, עי׳ מש״כ באות הסמוך.

3. פירש״י בלילי רביעיות [ובלילי שבתות] שאינן טורח על בני אדם דאין הולכין בדרכים מפני איגרת בת מחלת (שם שד) כדאמרי׳ בפסחים קי״ב ב׳ עכ״ל. וקצת צ״ע, דהתם בפסחים מבואר רק שלא יצא יחידי אבל בחבורה לית לן בה, וי״ל. ועל לילי שבתות לא נתן טעם, וצ״ל דסמך על טעם הפשוט מפני שבני אדם שובתים ונוחים בבתיהם בלילה ההוא. ומה שנראה לו להדורש להוציא המלה בעתם מפשטה נראה משום דאין לפרש בעתם בשעה שהארץ צריכה לגשמים, דזה כלול במש״כ ונתנה הארץ יבולה וגו׳ דממילא מבואר דהגשמים ירדו בעת הדרוש, וא״כ ל״ל להוסיף עוד מנתינת הגשם בעתם, ולכן דריש בעתם לכונה אחרת כמבואר.

4. דעץ השדה משמע אילן הגדל בשדה, ואין דרך אילן שבשדה לעשות פרי, והוא אילן סרק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון