Tehillim 137 – תהלים קלז‏ – Mikraot Gedolot

(א) עַ֥ל נַהֲר֨וֹת׀ בָּבֶ֗ל⁠ שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם⁠־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זׇכְרֵ֗נוּ אֶת⁠־צִיּֽוֹן׃

By the rivers of Babylon,⁠¹ there we sat,⁠² also wept, as we remembered Zion.

1. Babylon | בָּבֶל – The psalm speaks of the Babylonian exile, describing the weeping of those exiled, their oath never to forget Jerusalem, and their prayer for vengeance against their enemies. Bavli Gittin 57b suggests that it was written prophetically by David, while others suggest that it was written at the time of the exile, either by Yirmeyahu (Eikhah Zuta 1:19 and Midrash Tehillim) or by one of those exiled in Babylon itself (opinion brought by Ibn Ezra). Malbim raises a third possibility, that the psalm was written at the end of the exile, in the beginning of the Persian period, when Koresh took the throne.

2. there we sat | שָׁם יָשַׁבְנוּ – This assumes that the verse describes a rest stop either en route to Babylon or soon after the captives arrived. Alternatively: "dwelled", with the verses describing a later period, when the exiles are already living permanently in Babylon, but still weeping their loss (Malbim).

תרגום כתוביםמדרש תהליםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳פירוש מחכמי צרפתרד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

עַל נַהַרְוָתָא דְבָבֶל תַּמָן יְתִיבְנָא לְחוֹד בְּכִינָא כַּד הֲוֵינָא דָכְרִין יַת צִיוֹן.

By the rivers of Babylon, there we sat down, also we wept, as we were remembering Zion.

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון – אמר רב יהודה אמר רב מלמד שהראה הקב״ה לדוד חרבן בית ראשון וחרבן בית שני. בית ראשון על נהרות בבל. על בית שני זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים. כיון שהגיע ירמיהו לנהר פרת ענה נבוזראדן ואמר ליה אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל. חשב ירמיהו בלבו אם הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם. נטלו הגליות את עיניהם וראו את ירמיהו שפירש מהם געו כלם בבכיה וצווחו רבינו ירמיהו הרי אתה מניחנו שם בכו שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. ענה ירמיה ואמר להם מעיד אני עלי שמים וארץ אלו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם. שם ישבנו גם בכינו. מלמד שלא היה להם ישיבה משיצאו מירושלים עד שהגיעו לפרת. אמרו אלההון של אלו רחמן הוא וכיון שמסבירין לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם שמא ישובו ויתחברו כלם ויקראו לאלהיהם ויעזרם ולא הועלנו כלום לפיכך היו דוחקים אותם ומריצין אותם בעל כרחם שנאמר (איכה ה׳:ה׳) על צוארנו נרדפנו וגו׳. (שם ד׳:י״ט) קלים היו רודפנו. גם בכינו. מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל. רבי יוחנן אמר הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג נבוכדנצר הרשע. כשהיו ישראל שרויין בארץ לא היו שותין אלא ממי גשמים וממי נוזלים וממי מעינות כיון שגלו לבבל שתו מים הפרתים ומתים. לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם ועל מתים שמתו בדרך ועל ההרוגים שהרג בהם פרת ולא עוד אלא שהיה נבוכדנצר יושב בספינה הוא וכל גדוליו וכל שריו ועמהם כל מני זמר שנאמר (ישעיהו מ״ג:י״ד) כשדים באניות רנתם. וכל מלכי יהודה מושלכים בשלשלאות של ברזל והולכין ערומים על שפת הנהר נשא נבוכדנצר הרשע את עיניו וראה אותם אמר לעבדיו מפני מה הללו הולכין בקומה זקופה בלא משאוי אין לכם משא שיתנו על צוארם. באותה שעה הביאו ספרים ועשו אותם כחמות ומלאו אותם חול והניחו על כתפם עד שנכפף קומתם ואמרו על עצמם (איכה ה׳:ה׳) על צוארנו נרדפנו. באותה שעה געו כל ישראל בבכיה עד שעלתה שועתם למרום. א״ר אחא בר אבא באותה שעה בקש הקב״ה להחזיר כל העולם לתוהו ובהו. אמר הקב״ה כל מה שבראתי לא בראתי אלא בשביל אלו שנאמר (יחזקאל כ״א:כ״ב) גם אני אכה כפי אל כפי והנחתי חמתי. עולם שבראתי בשתי ידי שנאמר (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ אחרבנו. א״ר אלפא בר קרויא באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לפני הקב״ה ואמרו לפניו רבונו של עולם כל העולם כלו ומלואו שלך לא דייך שחרבת דירתך של מטה אלא שתחריב דירתך של מעלה. אמר להם וכי תנחומין אני צריך אני מכיר בראש ואני מכיר בסוף שנאמר (ישעיהו מ״ו:ד׳) ועד זקנה אני הוא. (שם כ״ב:ד׳) על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני. אמר להם תנחומין הללו שאתם מנחמים אותי ניאוצין הן לפני רדו מלפני ושאו המשאוי מעליהם. מיד ירדו מלאכי השרת ונטלו המשאוי מעליהם ולא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקב״ה נשא בעצמו שנאמר (שם מ״ג:י״ד) למענכם שלחתי בבלה. יצאו לקראתם בני בארי ובני מדינות אחרות והיו רואים אותם ערומים. מה עשו בני בארי הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לפני נבוכדנצר ואמרו לו שמא מלך אוהב ערומים אתה. אמר להם לכו והלבישו את בני ישראל. מה שכרן של בני בארי נטל הקב״ה עליהם חסד מכל ארץ ישראל והם יפים יותר. אמרו כל אדם שנכנס שם אינו מבקש לצאת בלא עבירה. מהו גם בכינו שהיו בוכים ומבכים עמהם הקב״ה. על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו. כי שם שאלונו שובינו דברי שיר. אמר להם נבוכדנצר מה אתם יושבים ובוכים הכינו עצמכם עד שאנו אוכלין ושותין אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודה זרה בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישין לפני אלהיכם. מסתכלים אלו באלו ואומרים לא דיינו שהחרבנו את מקדשו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני העבודה זרה הזה. ר׳ יצחק בר טבלא אומר למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא בת מלכים אמר לה עמדי והשקיני כוס אחד ולא רצתה להשקותו כעס עליה והוציאה מתוך ביתו והלכה ונשאת למוכה שחין. אמר לה עמדי והשקיני כוס אחד ואמרה לו ריקה בת מלכים הייתי ונשאתי למלך ועל שאמר לי השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עלי והוציאני מתוך ביתו שאלו השקיתיו הייתי מוסיף על כבודי כבוד עכשיו אתה אומר לי עמדי והשקיני. עמדו כלם ושלטו בעצמם ונטלו אליוני ידיהם לתוך פיהם ומרצצים אותם. שירו לנו משיר ציון. לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר. מראים אצבעותיהם ואומרים היינו כפותים ונתקטעו אצבעותינו. וכן הוא אומר (עזרא ח׳:ט״ו) אקבצם אל הנהר הבא אל אהוא וגו׳. (שם) מבני לוי לא מצאתי שם. שם היו אלא שלא היו יכולים להקיש בכנורות. ומנין שחזרו אותן הלוים שגלו מתוכם שנאמר (שם ג׳:י״ב) ורבים מראשי האבות והלוים אשר ראו את הבית הראשון. כיון שידע כן נבוכדנאצר עמד והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים. אף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה שנאמר ותוללינו שמחה. באותה שעה נשבע הקב״ה לישראל אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם. אף אני (איכה ב׳:ג׳) השיב אחור ימינו מפני אויב. ואינה חוזרת אלא (אפילו) אזכיר אתכם שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תניא סד אדם את כל ביתו ומשייר דבר מועט זכר לירושלים עושה אשה תכשיטיה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. ומשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל לא היו אוכלים בשר ושותין יין. נטפל להם ר׳ יהושע אמר להם בני מפני מה אין אתם אוכלין בשר ושותין יין. אמרו לו נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב על גבי המזבח ונשתה יין שבכל יום היה מתנסך על המזבח ועכשיו בטל. אמר להם אף תאנים וענבים לא נאכל שמהם מביאים ביכורים לחם לא נאכל שמהם מביאים שתי הלחם בעצרת ולחם הפנים בכל שבת ושבת. מים לא נשתה שממנו היו מנסכים מים בחג. שתקו. אמר להם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר דא״ר יהושע אין גוזרין גזרה אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה. מאי קרא. אמר רב אדא בר אהבה (מלאכי ג׳:ט׳) במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו. אי איכא הגוי כלו אין ואי לא לא. אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט וכו׳ (כדאיתא בבתרא דף ס׳:) עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט. ומאי ניהו. אמר רב פפא כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט. ומאי ניהו. אמר רב בת צדעה. שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. מאי על ראש שמחתי. אמר ליה זה אפר מקלה שבראש חתנים. אמר ליה רב פפא לאביי היכא מנח לה. אמר ליה במקום תפלין שנאמר (ישעיהו ס״א:ג׳) לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר. רבי דוסא אמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני מלעשות נסים. רבי זעירא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש את מוצא כיון שגרמו העוונות ונכנסו גוים לירושלים נטלו גבורי ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם. אמר הקב״ה (תהלים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה. בני נתונים בצרה ואני רואה כביכול (איכה ב׳:ג׳) השיב אחור ימינו מפני אויב. ובסוף גלה אותם לדניאל (דניאל י״ב:י״ג) ואתה לך. א״ל ליתן דין וחשבון א״ל ותנוח אמר ליה נייחא לעולם א״ל ותעמוד אמר ליה לקץ הימים או לקץ הימין אמר ליה לקץ הימין שהיא משועבדת אמר ליה הקב״ה קץ נתתי לימיני כל זמן שבני משועבדים תהא ימיני משועבדת עמהם גאלתי בני גאלתי ימיני. הוא שדוד אמר (תהלים ס׳:ז׳) למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני. רבון העולמים עשה להם בשביל ידידך אברהם יצחק ויעקב וכל זמן שאין להם זכות עשה להם בשביל ימינך וענני. אמר ליה הקדוש ברוך הוא אני עושה שנאמר (ישעיהו נ״ב:י׳) חשף ה׳ זרוע קדשו. וכתיב (תהלים צ״ח:א׳) הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים. אמרו ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם אתה אומר לנו זכור אנו שכחה מצויה בנו אתה זכור שאין שכחה לפני כסא כבודך. האומרים ערו ערו עד היסוד בה. ר׳ אבא בר כהנא אמר פגרו פגרו. כמה דאת אמר (ירמיהו נ״א:נ״ח) חומת בבל ערער תתערער. רבי לוי אמר פינון פינון. כמה דאת אמר (בראשית כ״ד:כ׳) ותער כדה אל השוקת. זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים. אימתי לכשיעקרו יסודותיה ממנה האומרים ערו ערו עד היסוד בה. שאלו את ר׳ אליעזר דורות האחרונים כשרים מן הראשונים. אמר ליה עדיכם בית הבחירה יוכיח אבותיכם העבירו את התקרה שנאמר (ישעיהו כ״ב:ח׳) ויגל את מסך יהודה. אבל אנו פעפענו את הכותלים שנאמר האומרים ערו ערו עד היסוד בה. ללמדך שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו כאלו החריבו. מאי טעמא לפי שלא עשה תשובה.

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. א״ר יהודה אמר רב מלמד שהראה הקב״ה לדוד חרבן בית ראשון וחרבן בית שני, בית ראשון על נהרות בבל, בית שני זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים. כיון שהגיע ירמיה לנהר פרת ענה נבוזראדן ואמר לו אם טוב בעיניך לבא אתי בבל, חשב ירמיהו בלבו אם אני הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם, נטלו הגליות את עיניהם וראו את ירמיה שפרש מהם, געו כלם בבכיה וצוחו רבינו ירמיה הרי אתה מניחנו, שם בכו שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, ענה ירמיה ואמר להם מעיד אני עלי שמים וארץ אלו בכיתם בכיה אחת עד שאתם בציון לא גליתם.

שם ישבנו גם בכינו. מלמד שלא היה להם ישיבה משיצאו מירושלים עד שהגיעו לפרת אמרו אלהיהם של אלו רחמן הוא וכיון שמסבירין לו פנים הוא חוזר ומרחם עליהם שמא ישובו ויתחברו כלם ויקראו לאלהיהם ויעזרם ולא הועלנו כלום לפיכך היו דוחקין ומריצים אותם בעל כרחם שנאמר על צורנו נרדפנו קלים היו רודפינו.

גם בכינו. מה ראו ישראל לבכות על נהרות בבל, רבי יוחנן אמר הרג בהם פרת בישראל יותר ממה שהרג נבוכדנאצר הרשע, כשהיו שרויים בארץ לא היו שותים אלא מימי גשמים ומימי נוזלים ומימי מעינות וכיון שגלו לבבל שתו מים מפרת ומתים, לפיכך היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם ועל המתים שמתו בדרך ועל ההרוגים שהרג בהם פרת, ולא עוד אלא שהיה נבוכדנאצר יושב בספינה הוא וכל גדוליו וכל שריו ועמהם כל מיני זמר שנאמר כשדים באניות רנתם, וכל מלכי יהודה מוטלים בשלשלאות של ברזל והולכים ערומים על שפת הנהר, נשא נבוכדנאצר הרשע את עיניו וראה אותם אמר לעבדיו מפני מה הללו הולכים בקמה זקופה בלא משאוי אין לכם משא שתתנו על צוארם, באותה שעה הביאו ספרים ועשו אותם כחמת וימלאו אותם חול, מיד נטלו משאוי והניחו על כתפם עד שנכפפה קומתם ואמרו על עצמם על צוארנו נרדפנו, באותה שעה געו כל ישראל בבכיה עד שעלתה שועתם למרום. אמר ר׳ אחא בר אבא באותה שעה בקש הקב״ה להחזיר את כל העולם לתהו ובהו, אמר הקב״ה כל מה שבראתי לא בראתי אלא בשביל אלו שנאמר גם אני אכה כפי אל כפי והנחתי חמתי, עולם שבראתי בשתי ידי שנאמר אף ידי יסדה ארץ וגו׳ אחריבנו, א״ר תחליפא בר קרויה באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לפני הקב״ה ואמרו לפניו רבש״ע כל העולם כלו ומלואו שלך לא דייך שהחרבת דירתך של מטה אלא שתחריב דירתך של מעלה, אמר להם וכי לתנחומין אני צריך אני מכיר בראש ואני מכיר בסוף שנאמר ועד זקנה אני הוא, על כן אמרתי שעו מני וגו׳ אל תאיצו לנחמני, אמר להם תנחומין הללו שאתם מנחמים אותי נאוצים הן לפני רדו מלפני ושאו המשאוי מעליהם, מיד ירדו מלאכי השרת ונטלו המשאוי מעליהם, ולא מלאכי השרת בלבד אלא אף הקב״ה כביכול נשא בעצמו שנאמר למענכם שלחתי בבלה, יצאו לקראתם בני בארי ובני מדינות אחרות והיו רואים אותם ערומים, מה עשו בני בארי הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לפני נבוכדנאצר אמר לו שמא מלך אוהב ערומים אתה, אמר להם לכו והלבישום לבני ישראל, מה שכרן של בני בארי נטה הקב״ה אליהם חסד מכל ארץ ישראל והם יפים יותר, אמרו כל אדם שנכנס שם אינו מבקש לצאת בלא עברה, מהו גם בכינו שהם בוכים ומבכים עמהם הקב״ה.

יקול אהל אלג׳אליה עלי אנהאר באבל ג׳לסנא ת׳ם בכינא, אד׳ ד׳כרנא ציון.

אומרים אנשי הגלות: על נהרות בבל ישבנו ואחר כך בכינו כאשר נזכרנו בציון.

על, יאמרו אנשי הגלות על נהרות.

שם ישבנו – כשירדנו לגולה ושאלם נבוכדנצר שישירו לו כמות שהיו משוררים על הדוכן.

By the rivers of Babylon, there we sat when we went down into exile, and Nebuchadnezzar asked them to sing for him as they used to sing on the stage.

על נהרות בבל – על גלות בבל נעשה.

על נהרות בבל – בראש הספר הזכרתי דעות המפרשים במזמור הזה. וזה המזמור נאמר על לשון הלוים שהיו המשוררים בגלותם על בבל.

וטעם על נהרות – בהתבודדם מהבבליים שלא ישמעו בכייתם. ועוד בעבור שאמרו: תלינו כנורותינו.

וטעם ישבנו – כמו משתוממים יושב משמים, על כן מלת^א גם.

א. כן בכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13 חסר: ״מלת״.

BY THE RIVERS OF BABYLON, THERE WE SAT DOWN. I mentioned at the beginning of this book the opinion of the commentators regarding this psalm.⁠¹ This psalm speaks on behalf of the exiled Levi’im, who were the Temple singers. [It speaks on their behalf] regarding Babylon.

Scripture reads By the rivers of Babylon because the Levi’im² separated³ themselves from the Babylonians, so that the Babylonians would not hear them crying. Furthermore, scripture reads By the rivers of Babylon because it goes on to say,⁠⁴ Upon the willows in the midst thereof we hanged up our harps.

Yashavnu (we sat down) means,⁠⁵ “we sat appalled.” Compare this to yoshev mashmim (sitting appalled).⁠⁶ The psalmist therefore goes on to say, yea, we wept.⁷

1. See Ibn Ezra’s introduction to the Book of Psalms.

2. On behalf of whom the psalmist speaks.

3. Literally, “isolated themselves.”

4. Literally, “they said.”

5. Yashavnu is here to be interpreted as “sat appalled.”

6. Ibn Ezra’s paraphrase of Ez. 3:15: va-eshev … mashmim.

7. Literally, we also wept. Since we sat means “we sat appalled,” we also wept follows. However, if we render yashavnu as “we sat,” the verse should read yashavnu u-vakhinu (we sat and wept) rather than yashavnu gam bachinu (we sat, we also wept).

על נהרות בבל שם ישבנו – נראה בעיני^א ר׳¹ שלא אמרו דוד, כי אם בבית שיני. כשגלו לבבל אמרו ירמיה, וכשעלה עזרא מבבל וכתב כל הספרים, כתב גם זה הספר, והוסיף זה שאמר ירמיה. וסמכו כאן: שבשפלנו זכר לנו (תהלים קל״ו:כ״ג), וכן עתה זכר לנו שפלותינו, שהרי עלו מבבל.

וכך אמר ירמיה: שמעתי הלוים שהיו מתאוננים על שאירע להם בבבל, וכך היו אומרים: על נהרות בבל – שהרי בבבל יש נהרות הרבה: נהר פרת, וחדקל, ונהר כבר.

ושם ישבנו וגם בכינו בזכרינו את ציון – ואחר כך מפרש למה בכו ומה היינו זוכרים.

1. השוו מיוחס לרשב״ם.

א. בכ״י יש כתמים על מלה זו המקשים על קריאתה.

על נהרות בבל שם ישבנו – זה המזמור אמר על לשון הלוים המשוררים אשר גלו בגלות בבל.

ואמרו: על נהרות בבל – היינו שם מתבודדים יושבים ושוממים, גם היינו בוכים בזכרנו את ציון.

על נהרות בבל, זה המזמור נאמר על חורבן בית המקדש הראשון על ידי נבוכדנאצר, הן של בית שני על ידי רומיים. ודבר תחילה על גלות בבל כאלו הלויים מקוננים. ואמר על נהרות בבל שם ישבנו, כאנשים הולכי דרך עייפים, התרים להם מנוחה בצל האילנות סמוך למים. ואמר גם בכינו, כלומר, עם היותנו חושבים לנוח שם מעמלנו על טורח הדרך, שבה מנוחתנו לעמל ויגיעה בהתעורר בכייתנו. בזכרנו את ציון, ר״ל כשהאויבים יזכירו לנו את ציון שם, כאמרו בסמוך כי שם שאלונו.

(הקדמה) בזה המזמור הזכיר המשורר צרת חורבן ראשון על ידי בבל, וחורבן בית שני על ידי אדום, וניבא על חורבן בבל, והתפלל על אבדן [אדום]⁠¹. ואמר:

(א) על נהרות בבל שם ישבנו. הנה, ׳על נהרות בבל ישבנו׳ שבעים שנה, גם בכינו בזכרנו את ציון, [ו]⁠כבר אמרו (ברכות לב:) ׳שערי דמעה לא ננעלו׳:

1. אינו בדפו״ר. רד״ק: ׳עד הנה דברי הלויים, והשלשה פסוקים האחרונים הם דברי המשורר. ובעודו מתנבא על גלות בבל, ראה ברוח הקודש גלות בית שני, שהיתה על ידי אדום, כי טיטוס הֶחְרִיבָהּ, שהיה מִמַּלְכוּת רומי שהוא מבני אדום׳.

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל. בחורבן בית ראשון, אף על פי ששָׁם יָשַׁבְנוּ ונתיישבנו אחר החורבן בשובה ונחת, אפילו הכי גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן:

על נהרות בבל – דוד צפה ברוה״ק אשר יגלה נ״נ את ישראל לבבל ואמר בלשון הלוים אשר יקוננו ויספרו את הקורות אותם בדרך ויאמרו הנה בהיותינו על נהרות בבל שם ישבנו ישיבה הראויה לגולים מוטה לארץ וגם בכינו על כי זכרנו את ציון החורבה והשוממה.

על – נתיסד לשנה הראשונה שכבש כורש את בבל, על נהרות בבל מה שבכינו בבבל והתאבלנו על ציון, לא היה בעבור שאבדנו הטובות הגשמיות מהעושר והקנינים שדות וכרמים, כי גם על נהרות בבל שם ישבנו – ר״ל שם ישבנו ישיבת קבע, והיה לנו גם שם נחלת שדה וכרם כמ״ש (ירמיהו כ״ט) בנו בתים ושבו נטעו כרמים ואכלו את פרין, ובכ״ז גם בכינו בזכרנו את ציון – מפני שזכרנו קדושת ציון, ששם היה הבהמ״ק והעבודה והשכינה ע״ז בכינו, על האושר הרוחני שנאבד מאתנו.

על נהרות וגו׳ – מזמור זה נכתב בראשית ימי גלות צדקיה (מלכים כ״ה:י״א, ירמיה נ״ב:ט״ו) ע״י אחד מן הגולים, ונסמך לקודמים לעגמת נפש הקורא בהעריך תפארת ישראל לשפלותם אח״כ.

גם בכינו – בכינו וגם בכינו, כלומר בכינו הרבה.

(ב) עַֽל⁠־עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ׃

On the willows¹ in its midst we hung our lyres.

1. willows | עֲרָבִים – See Hoil Moshe that the drooping willows are an apt metaphor for weeping and mourning. Cf. Metzudat David that the dense foliage of the willows made them a good place to hide musical instruments from the nation's captors so they would not be forced to play them when grieving. The anonymous northern French commentary uniquely translates "עֲרָבִים" as "evenings" (perhaps motivated by the masculine form of the word), understanding that the verse constitutes the words of the Levite captives who remember how every evening in Jerusalem they would hang their instruments since they were only used during the day.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳פירוש מחכמי צרפתרד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

עַל עֲרָבִין בִּמְצִיעֲתָא תָּלִינָן כִּנָרָנָא.

On the willows in her midst we hung our harps.

(ב-ג) על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר – אמר להם נבוכדנאצר מה אתם יושבים ובוכים הכינו עצמכם עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת אלילים בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלהיכם, התחילו מסתכלים אלו באלו לא דיינו שהחרבנו את בית המקדש אלא עכשו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני עבודת אלילים. היה רבי יצחק בר טבלא אומר משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא בת מלכים אמר לה עמדי והשקיני כוס אחד ולא רצתה להשקותו, כעס עליה והוציאה מתוך ביתו והלכה ונשאת למוכה שחין, אמר לה עמדי והשקיני כוס אחד אמרה לו ריקה בת מלכים הייתי ונשאתי למלך ועל שאמר לי השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עלי והוציאני מתוך ביתו שאילו השקיתיו הייתי מוסיף על כבודי כבוד עכשו אתה אומר לי עמדי והשקיני, עמדו כלם ושלטו בעצמם ונתנו אליוני ידיהם לתוך פיהם ומקצצים אותם. שירו לנו משיר ציון וגו׳ לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר, מראים אצבעותיהם ואומרים היינו כפותים ונתקטעו אצבעותינו, וכה״א ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא וגו׳ ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם, שם היו אלא שלא היו יכולין להקיש בכנורות, ומנין שחזרו אותם הלוים שגלו מתוכה שנאמר ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון וגו׳, כיון שידע כן נבוכדנאצר עמד והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים, ואעפ״כ היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה שנאמר ותוללינו שמחה, באותה שעה נשבע הקב״ה לישראל אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם אף אני השיב אחור ימינו מפני אויב ואינה חוזרת אלא א״כ אזכיר אתכם שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.

רמז תתפד

...

רמז תתפה

תניא סד אדם את כל ביתו ומשייר דבר מועט זכר לירושלים, עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט זכר לירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, ומשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל לא היו אוכלין בשר ולא היו שותים יין, נטפל להם רבי יהושע אמר להם בני מפני מה אין אתם אוכלין בשר ושותים יין, א״ל נאכל בשר שבכל יום היה התמיד קרב על גבי המזבח ונשתה יין שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשו בטל, אמר להם אף תאנים וענבים לא נאכל שמהם מביאים בכורים, לחם לא נאכל שמהם מביאים שתי הלחם בעצרת ולחם הפנים בכל שבת ושבת, מים לא נשתה שממנו היו מנסכין מים בחג, שתקו, אמר להם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר. דאמר רבי יהושע אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה, מאי קראה, א״ר אדא בר אהבה במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו, אי איכא הגוי כלו אין ואי לא לא, אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט, ועושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט, ומאי ניהו אמר רב פפא כסא דהרסנא, עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט, ומאי ניהו אמר רב בת צידעה שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.

עלי אלגרב פי וסטהא עלקנא קיתאראתנא עלי סביל עטלהא.

ועל ערבות בתוכה (בתוך בבל) תלינו את הכנורות (כלי מיתר) בגלל שהושבתו [ממלאכת הקודש].

על, על עצי ערבה בתוכה תלינו כנורותינו דרך השבתה. כלומר תלינום כדי להשביתם מלנגן ולא לנוי או למטרה אחרת.

על ערבים – ערבי נחל.

On willows Willows of the brook.

על ערבים – על עצים גדולים, תלינו כנורתינו.

(ב-ג) על – אמר ר׳ משה: כי בתוכה – בתוך ציון טרם גלותם.

ולפי דעתי: כי בתוכה – בבבל.⁠^א והעד: על נהרות בבל, שהערבים סביבות הנהר, ובעבור שאמר נהרות, לאות כי היו רבים, ולא היה בירושלם נהר כי גיחון סתמו חזקיהו ככתוב בדברי הימים. ועוד ראייה אחרת: כי שם – על בבל, כי שם היו אומרים שירו לנו.

א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870: ״בבל״.

(2-3) UPON THE WILLOWS IN THE MIDST THEREOF. Rabbi Moses says that in the midst thereof means, “in the midst of Zion, before the exile.” However, in my opinion in the midst thereof means, “in the midst of Babylon.” By the rivers of Babylon (verse 1) proves this, for willows grow roundabout the river. The term rivers indicates that scripture speaks of many rivers.⁠¹ There was then no river in Jerusalem.⁠² For, as is written in the Book of Chronicles,⁠³ Hezekiah closed up the Gihon.⁠⁴

The following is another proof for my opinion:⁠⁵ The psalmist employs the words for there. There refers to Babylon, for it was there⁶ said to the Levi’im,⁠⁷ sing us one of the songs of Zion.

1. Literally, “there were many rivers.”

2. Hence, Upon the willows in the midst thereof we hanged up our harps cannot refer to the “midst of Jerusalem.”

3. Chronicles II 32:30.

4. Ibn Ezra believed that the Gihon was a river in Jerusalem. See Ibn Ezra on Gen. 2:11. Actually, it was a spring.

5. That in the midst thereof means, “in the midst of Babylon.”

6. In Babylon.

7. Literally, “us.”

על ערבים בתוכה – שכך היה מנהגינו, שלעת ערב¹ היינו תולים בתוכה כינורות שלא היו אומרים שירה בלילה כי אם ביום.

1. בניגוד לרש״י ומיוחס לרשב״ם שפירשו ש״עֲרָבִים״ הם ערבי נחל או עצים.

על ערבים – ערבי נחל, כי הערבים גדילים על שפת הנהרות. וכשהיינו יושבים על שפת הנהר וכנורותינו בידינו לעורר שיר כמנהגינו בציון, וכשהיינו מעלים על לבנו ציון, היינו נוטשים כנורותינו מרוב יגון, והיינו תולים אותם על הערבים, והיינו יושבין ובוכין.

ופירש בתוכה – בתוך בבל.

ואמר על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו, כל המפרשים פירשו שעזבנו כנורותינו ותלינו אותם על האילנות. ותמה אני לפירושם, איך היו נושאים הכנורות וגם האויבים איך היו מניחים אותם לשיר כרצונם. אלא שהנראה שהאויבים כשהיו בתוך תחומם שמחו ועלזו והיו בידיהם כלי בית המקדש כולם, וצוו שישירו משיר ציון והוכרחו לעשות כן. והוציאו הכנורות ושמום בידם לפשט נימיהן ויתיריהם ולמתחם, ואותו הפישוט הוא קורא תליה, כי כל שטיחת דבר ומתיחתו להעמידו על מתכונתו יאמר בלשון תליה, תולה ארץ על בלימה (איוב כו, ז), ובדברי רז״ל (שבת קלז, ב) תולין את המשמרת בי״ט, ר״ל ממתיחה על הכלי, ומותח פיה בכל צד בעגול ונעשית כאהל על חלל הכלי, וכן ברביעי נתלו מאורות.

ואמר בתוכה, ר״ל בתוך בבל, כי כל שהוא בתחום העיר יקרא בתוכה, והקינה היתה על שהכריחום לשיר שיר ציון. ועל ערבים, פי׳ סמוך לערבים וביניהם,

תלינו כינורותינו. שלא לנגן בם עוד מפני אבל, וכבר אמר (ישעיה סו י) ׳שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה׳¹:

1. בתענית (ל:) ׳שנאמר +ישעיהו ס״ו+ שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה׳.

ועַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ שלא לשמוח ולנגן עוד¹:

1. ׳מפני אבל, וכבר אמר (ישעיה ס״ו:י׳) שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה׳ (נדפס).

כנרותינו – במדוייקים חסר וא״ו אחר נו״ן.

ערבים – שם אילן סרק הגדל אצל הנחלים כמו וערבי נחל (ויקרא כ״ג:מ׳).

תלינו – מלשון תליה.

על ערבים – על אילני ערבים שבנחל תלינו הכנורות שהיינו מנגנים בהם בבה״מ וכוונתם היה להעלימם מן העין תוך ענפי האילנות למען לא יראום האויב.

על ערבים בתוכה – הגם שהיה לנו בבבל כל התענוגים הערבים ונעימים לגוף, ובכ״ז על זה בעצמו תלינו כנורותינו – ולא רצינו לשמוח בטובה, וזה בעצמו היה לנו לאבל שארץ האויב מלאה ערבות ועדן ועיר ה׳ חרבה.

על ערבים – הגדלים על שפת נהר פרת וענפיהם הרכים נוטים לארץ, והם דמיון בכי ואבל.

תלינו כנורותינו – חדלנו משיר שמחה לבכות ולהאנח.

(ג) כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי⁠־שִׁ֭יר⁠ וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה⁠ שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ^א מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן׃

For there our captors asked of us words of song, and our tormentors¹ – joy: "Sing to us from the songs of Zion.⁠"

1. and our tormentors | וְתוֹלָלֵינוּ – As this word appears only here, its meaning is debated. Many assume that it is somewhat parallel to the "captors" of the first clause, who request not just song, but also rejoicing. Thus, Hoil Moshe relates the noun to the root "תלל", to mock or toy with. The anonymous northern French commentary suggests: "those who lord over us", with the noun being related to the adjective "תלול", lofty, while Malbim writes: "our plunderers", reading "תוֹלָלֵינוּ" as "שוללינו", with the "ת" and "ש" switching as they do between Hebrew and Aramaic. Cf. Rashi that perhaps this is a term for any instrument which is sometimes hung; as such, the captors ask for song and instruments of joy. Finally, R. Moshe ibn Chiquitilla connects the noun to the root "ילל", to howl, understanding that the captors were mockingly trying to change the nation's howls of grief into joy. Whatever the definition, it is likely that the word was chosen as a play on the word "תָּלִינוּ" of the previous verse.

א. לָ֝֗נוּ א=לָ֝נוּ (השמטת נקודת הרביע)

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳פירוש מחכמי צרפתרד״קמאירישיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אֲרוּם תַּמָן שַׁיְלוּ יָתָנָא בַּבְלָאֵי דִשְׁבוֹי יָתָנָא לְמֵימַר מִלִין דְשִׁירַיָא וּבָזְזָנָא עַל עֲסַק חֶדְוָא אָמְרִין שְׁבַחוּ לָנָא מִן שִׁירָתָא דַהֲוֵיתוּן אָמְרִין בְּצִיוֹן.

For there the Babylonians who captured us asked us to utter the words of songs; and our despoilers, because of [their] joy, were saying, “Sing for us some of the songs you used to utter in Zion.”

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

אד׳ הנאך סאלונא סאבונא כלאם תסביח, וסאמונא מעלקונא קול פרח, קאלוא אנשדונא מן תסביח ציון.

לפי ששם בקשו מאתנו השבאים שלנו דברי שבח. ובקשו מאתנו שנשמיע להם קולות שמחה הם אמרו: תשירו לנו משירי ציון.

כי, כי שם שאלונו שובינו דברי שיר וגזרו עלינו תלינינו דברי שמחה, אמרו שירו לנו משיר ציון. והנה תוללינו – התולים אותנו. ושרשה תלה.

ותוללינו – מיני כלי זמר על שם שתולים אותם, כך פירשו מנחם. ותוללינו שמחה – תוללינו של שמחה.

ויש לפתור: תוללינו – אויבינו שהם מהוללים ומתעתעים ומשטים בנו, לשון ומהוללי בי נשבעו (תהלים ק״ב:ט׳).

and our tormentors mirth Heb. ותוללינו, kinds of musical instruments that they hang up. This is how Menachem interpreted it (p. 184): וְתוֹלָלֵינוּ שמחה, and our musical instruments of joy. וְתוֹלָלֵינוּ can also be interpreted as: our enemies who would scorn and mock and joke with us, an expression of: "those who scorn me (מהוללי) swear by me" (102:9).

(ג-ד) ששם היו שאלים שובינו דברי שיר – לומר להם דברי {שיר} שהיו משררים בבית המקדש.

ותוללינו שמחה – כמו: ושללינו שדדים^א אותנו, אומרים לנו לשורר בשמחה, איך נשיר.

א. כן בכ״י ס״פ, והשוו תהלים קל״ז:ח׳ ״השדודה״. אך אפשר שצריך לגרוס: ״שוררים״, וכמו ״לשורר״ בהמשך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג) ומלת ותוללינו – קשה.

ר׳ יהודה המדקדק אמר: שהוא מגזרת על הר גבוה ותלול (יחזקאל י״ז:כ״ב) בדרך רחוקה.

ור׳ משה הכהן אמר: כי ותוללינו מגזרת יללה, על משקל ותושבינו, כאילו אמר: יללתינו, וככה פירש ותחת יללתנו^א שמחה, או שיללתינו היתה שמחה להם. ולא דבר נכונה כי אין בכתוב זכר: ותחת. גם יללתינו היתה שמחה להם אם כן למה היו מבקשים שישירו. והטעות הגדולה שתושבינו תואר אדם ותוללינו שם.

ולפי דעתי הנה מצאנו שרה את אלהים (הושע י״ב:ד׳), תשתרר עלינו גם השתרר (במדבר ט״ז:י״ג), וכן^ב שסוהו כל עוברי דרך (תהלים פ״ט:מ״ב) מפעלי הכפל, והמה שוסים את הגרנות (שמואל א כ״ג:א׳) שרשו שסה, וככה יהיה תלל גם תלה שנים שרשים והטעם אחד. והנה ותוללינו כמו תלינו כנורותינו (תהלים קל״ז:ב׳). והנה ותוללינו ותליתינו כלי השמחה. והנה הטעם כפול.

א. כן בכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13 הושמט על ידי הדומות: ״וככה פירש ותחת יללתנו״.

ב. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870 חסר: ״עלינו גם השתרר, וכן״.

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 2]

(3) The word tolalenu (our tormentors) is difficult.⁠¹

Rabbi Judah the grammarian says that the word tolalenu is related to the word talul (eminent) in upon a high mountain and eminent (Ez. 17:22).⁠² However, he is stretching a point.

Rabbi Moses Ha-Kohen says that ve-tolalenu (and our tormentors) is related to the word yi-lalah (wailing) (Zeph. 1:10). He says that tolalenu follows the form of toshavenu (our sojourners).⁠³ Tolalenu should be interpreted as if it were written yelalenu (our wailing).

Rabbi Moses believes that ve-tolalenu simchah (and our tormentors asked of us mirth) means, “in place of our wailing our enemies enjoyed mirth.” Rabbi Moses did not speak correctly, for there is no hint in the text of the psalm of the word ve-tachat (and in place of).⁠⁴

He also says that the meaning of ve-tolalenu simchah [might be], “Our wailing was a source of joy to them.”⁵

If so, why did they ask the Levi’im to sing?⁠⁶

Rabbi Moses’ major error is that toshavenu (our sojourners) is an adjective describing a man,⁠⁷ whereas tolalenu is a noun.⁠⁸ According to my opinion, [the following is the case]:⁠⁹

We find sarah (strove)⁠¹⁰ in sarah et elohim (he strove with a godlike being) (Hos. 12:4). We also come across tistarer (make thyself a prince) in tistarer¹¹alenu gam tistarer (but thou must needs make thyself also a prince over us?) (Num. 16:13).

We similarly find shassuhu (spoil him) in All that pass by the way spoil him (Psalms 89:42). Shassuhu comes from a double root.⁠¹² We also find shosim (they rob) in and they rob the threshing-floors (Samuel I 23:1). Shosim comes from the root shin, samekh, heh.

The same is the case with talal and talah. They are different roots with one meaning. Thus, the word tolalenu¹³ is like the word talinu (we hanged) in we hanged up our harps (verse 2).⁠¹⁴ Ve-tolalenu simchah means, “our hanging instruments of mirth.”¹⁵ The verse thus repeats itself.⁠¹⁶

This was our answer:How shall we sing [the Lord’s song in a foreign land]? [verse 4].

1. It is difficult to ascertain its meaning.

2. Rabbi Judah apparently renders our verse, “For there they that led us captive asked of us words of song, and those who were lords (eminent) over us, words of mirth.” R. Sherem interprets it as, “For there they that led us captive asked of us words of song, and eminent words of mirth.”

3. Toshav (sojourner) comes from the root yod, shin, bet. Tolalenu, according to this interpretation, comes from the root yod, lamed, lamed. Toshavenu and tolalenu are similar forms in that they both come from a root which begins with a yod, have a tav prefixed to their forms, and are similarly vocalized.

4. Our text does not read ve-tachat-tolalenu simchah (in place of our wailing joy).

5. This is so according to Ha-Keter.

6. If, as Rabbi Moses maintains, the wailing was a source of mirth for the Babylonians, why did they ask the Levi’im to sing?

7. It describes people. It labels them as “sojourners.”

8. Yellalah is a noun. Hence, toshavenu and tolalenu are not to be compared.

9. Tolalenu simchah means, “our hanging instruments of mirth.”

10. From the root sin, resh, heh.

11. From the root sin, resh, resh.

12. Its root is shin, samekh, samekh.

13. Literally, ve-tolalenu.

14. However, it comes from a different root.

15. See Rashi on this verse: “Ve-tolalenu refers to musical instruments. They are referred to as tolalenu because they are hanged up.”

16. Ve-tolalenu simchah repeats the idea conveyed by talinu kinnorotenu (we hanged up our harps).

ולמה היינו בוכים, כי שם על נהרות בבל שאלונו שובינו שַבַאִים ששבו אותנו.

ותוללינו – אותם שהוגבהו עלינו. לשון: על הר גבוה ותלול (יחזקאל י״ז:כ״ב).⁠¹

היו שואלים ממנו שמחה שהיינו משמחים אותם, ואומרים לנו: שירו {לנו}⁠^א משיר ציון.

1. בניגוד לשני הפירושים ברש״י ש״ותוללינו״ הוא מלשון לתלות או מהולל, ובניגוד למיוחס לרשב״ם שהוא מלשון שלל.

א. נראה שבכ״י יש שיבוש כאן.

כי שם שאלונו – לגזירת פעל, כמו: ושאלך לאמר (בראשית ל״ב:י״ח), כשהיו מוצאים אותנו הבבליים השובים אותנו, והיו אומרים לנו שנשיר להם משיר ציון, אז היינו בוכים ואומרים להם: איך נשיר (תהלים קל״ז:ד׳).

ופירש: ותוללינו שמחה – שהיו שואלים אותנו דברי שיר, ובכנורותינו שתלינו על הערבים היו שואלים אותנו שנשמח בהם.

ויש מפרשים: תוללינו – כמו: יללתנו. ויהיה תוללינו בשקל: תושבנו, כלומר: תחת יללתנו, היו אומרים לנו שנשמח.

והוא אמרו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר, כלומר, בקשו ממנו לומר לפניהם דברי שיר. ותוללינו, מלה קשה בפירושה, וכבר טרחו בה כל המפרשים בפירושיהם, ולדעתי הוא מענין יללה, וחסר בי״ת, כלומר, ובתוך יללתנו ואנחתנו בקשו ממנו שמחה. ואמרו לנו שירו לנו משיר ציון.

כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר, ובמקום תוֹלָלֵינוּ – ר״ל יללנו, על משקל ׳תושבינו׳¹, שאלו שִׂמְחָה:

1. ראה אבע״ז בשם רבי משה הכהן.

שאלונו שובינו – געיא בס״ס והלמ״ד בשורק.

שובינו – השי״ן בחולם.

שובינו – מלשון שבי.

ותוללנו – מלשון הוללות ולעג וכן מהוללי בי נשבעו (תהלים ק״ב:ט׳).

כי שם – ר״ל טעם העלמתם היה כי שם שאלו השבאים מאתנו לנגן על הכנורות דברי שיר.

ותוללנו – המהתלים והמלעיגים בנו שאלו דברי שמחה ואמרו לנו שירו לנו מן השיר אשר שוררתם בציון.

ותוללינו – כמו ושוללינו בחילוף תי״ו בשי״ן מעברית לארמית, כמו פשר פתר, ורש״י ז״ל פי׳ מענין מהוללי בי נשבעו.

כי שם שאלונו שובינו דברי שיר – שהיה המנהג בימי קדם לשורר שירים בספור שבח הארץ והמדינה אשר הם בה, כמו שהיינו רגילים לשיר שירים בשבח ירושלים, ושאלונו על עסקי השיר הזה, ותוללינו (שאלונו דברי) שמחה, והיה שאלתם, שירו לנו משיר ציון – ר״ל שיר שהייתם משוררים בשבח ציון ובהצלחתכם בה, שירו לנו – כי עתה בבל היא לכם ארץ אחוזתכם כמו ירושלים, וארץ כשדים היא ארצכם כמו ארץ ישראל לפנים, וההצלחות שהיו לכם שמה הלא יש לכם עמנו, ומדוע לא תשירו על בבל השיר שהייתם שרים על ירושלים.

שובנו – המוליכים אותנו בשבי.

ותוללינו – מלשון התל בי (פרשת ויצא) התלת בי (שופטים ט״ז:י׳) ששרשם תלל, בעוד שויהתל בהם אליהו (מלכים א׳ י״ח:כ״ו) שרשו התל (שד״ל), ומקור שניהם תל, בחילוף אותיות (בוש⁠־בהת) של מוליך יועצים שולל (איוב י״ב:ט״ז), א״כ תוללינו המהתלים בנו.

(ד) אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת⁠־שִׁיר⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה⁠ עַ֝֗ל^א אַדְמַ֥ת נֵכָֽר׃

How shall we sing a song of Hashem¹ on foreign land?

1. Song of Hashem | שִׁיר י"י – What the captors view as simply "songs of Zion", the captives view as holy songs of Hashem.

א. עַ֝֗ל א=עַ֝ל (השמטת נקודת הרביע)

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתמיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳פירוש מחכמי צרפתרד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

מִן יַד לֵוָאֵי אָמְרִין הֵיכְדֵין נְשַׁבַּח יַת תּוּשְׁבָּחָא דַייָ עַל אַרְעָא חִילוֹנִיתָא.

At once the Levites cut off their thumbs with their teeth, and say, “How can we sing the praise of the LORD on profane land?”

פקלנא כיף נסבח בתסביח אללה אלכ׳אץ פי בלד גריבה.

אמרנו איך נשבח את שבח המיוחד לה׳ על אדמת נכר.

איך, אמרנו איך נשיר את שיר ה׳ המיוחד בארץ נכריה. וכן כתב לעיל בהקדמתו הגדולה ד״ה והתנאי החמישי שכל הספר אסור לאמרו בדרך שיר זולתי במקדש.

כיון שהשיר לה׳ יתהדר ויתרומם אינו אסור לגמרי שלא בארץ הקדש. ולפיכך הוספתי בפירוש ״המיוחד״ ואמרתי איך נשיר את שיר ה׳ המיוחד.

למא כאן תסביח אללה עז וג׳ל ליס ממנוע ג׳מלתה פי גיר בלד אלקדס, פלד׳לך וצלת פי אלתפסיר אלכ׳אץ פקלת איך נשיר את שיר ה׳ אלכ׳אץ.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

וזאת היתה תשובתינו: איך – נכר – תאר כי אדמת מלה סמוכה לשון נקבה אדמת גוי נכר.

או אדמת אל נכר הפך שיר י״י.

HOW SHALL WE SING. The word nekhar (foreign) is an adjective,⁠¹ for admat (land of) is a construct in the feminine.⁠²

Admat nekhar (a foreign land) is to be interpreted as if it were written admat goy nekhar (the land of a foreign nation)⁠³ or admat el acher (the land of a foreign god).⁠⁴ Admat el nekhar is the reverse of the Lord’s song.

1. The word nekhar (foreign) is an adjective describing a word which is missing from the text.

2. Admat is feminine. Nekhar is masculine. Nekhar thus cannot be describing admat. We therefore must assume that the word to which admat is connected is missing.

3. According to this interpretation, admat (land of) is in the construct with goy (nation), and nekhar (foreign) is an adjective describing goy (nation).

4. According to this interpretation, admat is in the construct with el (god) and nekhar is an adjective describing el.

והיינו בוכים על זה וחושבים בלבנו: היאך נשיר את שיר י״י על אדמת נכר, והיה משיב כל אחד ואחד ואומר: לא אשיר לעולם.

איך נשיר את שיר י״י על אדמת נכר – אדמת אל נכר הפך שיר י״י.

ואנחנו היינו מרודים על זה וחשבנו בלבנו איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר, ר״ל בארצות הגוים.

איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר¹. ובזה קדשנו את ה׳ אלקינו:

1. ראה בראשית ביעקב שקנה מקום המזבח כי איך נשיר.

והיינו עונים להם, אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה׳ עַל אַדְמַת נֵכָר:

איך נשיר – ר״ל אמרנו אז בלבנו איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר שאינו מקום המקדש לפי שפחדנו פן יכופו אותנו לשורר לזה העלמנום מן העין ואמרנו שנאבדו בדרך.

אדמת נכר – אדמת אל נכר הפך שיר ה׳.

איך – משיבים לאמר, איך נשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר – הגם שנוכל לשיר לכם שירי ההצלחה הגשמיית שהיינו שרים בציון, כי גם פה אנו מוצלחים בהצלחות, אבל שיר ה׳, שיר הקודש שהיינו שרים בציון, על שכינת ה׳ אשר בה, ועל הופעת רוה״ק והנבואה וכבוד ה׳ והתורה והעבודה והנסים שיר הזה האלהי איך נשיר אותו על אדמת נכר הבלתי מוכן לסגולות אלה הרוחניות.

(ה) אִֽם⁠־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלָ֗͏ִם⁠ תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃

If I forget you, O Jerusalem, may my right hand forget!⁠¹

1. forget | תִּשְׁכַּח – As this verb is normally transitive, some fill in an assumed object: "let my right hand forget its capabilities, power, or movement (Sforno, Metzudat David), or: the melody (Radak). The commentary attributed to Rashbam, instead, suggests that the verb be understood as passive: "will be forgotten", while the Northern French commentary suggests that "תִּשְׁכַּח" is a second person address to Hashem, "may You forget my right hand". Cf. Hoil Moshe that perhaps the word should be read with the letters reversed, as if written "תכחש", to "grow lean" or "wither". Such metathesis happens elsewhere as well: "כבשה"="כשבה" and "שמלה"="שלמה".

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳פירוש מחכמי צרפתרד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

מְתִיבָא קָל רוּחָא דְקוּדְשָׁא וְאָמְרָא דְאִין מַנְשְׁיֵנָא לִיךְ יְרוּשְׁלֶם אַנְשְׁיָה לִימִינִי.

The voice of the Holy Spirit¹ replies and says, “If I forget you, O Jerusalem, I will forget my right hand.”

1. Voice of the Holy Spirit: an echo from heaven.

וקאל כל ואחד מנא אן נסיתך יא ירושלם פלינסאני קואי.

וכל אחד מאתנו אמר: ירושלים! אם אשכח אותך שכוחי יעזוב אותי.

אם, ואמר כל אחד ממנו אם אשכחך ירושלם ישכחני כחי. והנה ימין כאן כח.

אם אשכחך – כנסת ישראל אומרת כן.

If I forget you, O Jerusalem The congregation of Israel says this.

תשכח ימיני – כלומר: תהא ימיני נשכחת, שתפ⁠{ו}⁠ל ממני.

אם – דברי כל אחד מהמשוררים בלבם.

וטעם אשכחך – כנגד: בזכרנו (תהלים קל״ז:א׳).

וטעם ימיני – בעבור: כנורותינו (תהלים קל״ז:ב׳) כי בימין ניגון היתרים ופעול.

תשכח ימיני – חסר כמו המעשה.

והזכיר על הימין תשכח – דרך משל.

ויש אומרים: שפירושו תיבש – בלי חבר.

IF I FORGET THEE, O JERUSALEM. These are the thoughts of each one of the poets.⁠¹

If I forget thee O Jerusalem is parallel to when we remembered Zion (verse 1). The psalmist says Let my right hand forget her cunning because he earlier mentioned harps and it is the right hand that plays the strings of the harp.

The object of tishkach yemini (let my right hand forget)⁠² is missing. The missing word is ha-ma’aseh (its function).⁠³

The reference to the right hand forgetting is metaphoric.⁠⁴ There are those who say that tishkach (forget) means “will wither.” In this case, the word has no neighbor.⁠⁵

1. The previous verse is in the plural. This verse is in the singular. Hence Ibn Ezra’s comment.

2. The words her cunning are not in the text. Our verse literally reads, If I forget thee, O Jerusalem, let my right hand forget.

3. According to Ibn Ezra, our verse should be interpreted, “If I forget thee, O Jerusalem, let my right hand forget how to function.”

4. A hand does not “forget.”

5. The word is never again found in scripture with this meaning.

אם אשכחך ירושלים – בזה שאשורר^א שירך על אדמת בן נכר.

תשכח ימיני – הקב״ה, שלא אוכל לסייע לי בה. לכך נקט ימיני, שהרי בימין יש להניע הנימין שבכינור. כלומר: אם בימיני אגע בנימי הכינור, הקב״ה אתה תשכחה, והוא לשון קללה, כמו: כתפי מש⁠{כ}⁠מה תפל (איוב ל״א:כ״ב).⁠¹

1. בדומה במיוחס לרשב״ם.

א. בכ״י: שארורר.

אם אשכחך תשכח ימיני – פירש: תשכח הניגון, כי הימין תנוע יתרי הכנור.

ואמר אח״כ אם אשכחך ירושלים, כלומר, אני אי אפשי לעבור על דבריהם, אבל לא שיהא זה אצלי שמחה ושעשוע כי אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. ופירשו בו תשכח הניגון, כי הימין תניע מיתרי הכנור. ולדעתי תשכח היכולת המצוי לה, כלומר, יכלה כחה לגמרי עד שישכח ממנה מלאכת יד.

אם אשכחך ירושלים. אפילו בעת שמחה של מצוה¹:

1. אפר מקלה על ראש חתן, כמו שמבאר או שהכוונה לחסר מנה.

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם – תִּשְׁכַּח יד יְמִינִי לעשות פעולותיה:

ירושלם תשכח – היו״ד בגעיא.

אם אשכחך – ידבר בלשון בני הגולה שיאמרו אם אשכחך ירושלים אז הימין שלי תשכח את כוחה ואת תנועתה.

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני – ימליץ שכמו שהימין היא מוכנת אל האדם בכל תנועותיו ועסקיו, כן ירושלים היא חבת כל תנועותינו ועסקינו, עד שא״א לשכחה כמו שא״א לשכח את הימין.

תשכח – פועל עומד, תחדל משמש שמושה, ושכח בהיפוך אותיות כחש, ובשרי כחש משמן (למעלה ק״ט:כ״ד), ואבר המאבד כחו הולך ורזה.

(ו) תִּדְבַּֽק⁠־לְשׁוֹנִ֨י׀ לְחִכִּי֮ אִם⁠־לֹ֢א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי⁠ אִם⁠־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת⁠־יְרוּשָׁלַ֑͏ִם⁠ עַ֝֗ל^א רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃

May my tongue¹ cleave to my palette if I do not remember you,⁠² if I do not raise Jerusalem above my highest joy!⁠³

1. My tongue | לְשׁוֹנִי – The poet says that if he forgets Jerusalem both his hand and tongue, the limbs which play and sing music, shall be cursed (Radak).

2. If I do not remember you | אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי – The connotation might also be: "if I do not mention you", in which case the cursing of the tongue is measure for measure punishment.

3. above my highest joy | עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי – Alternatively: "at the beginning of my joy" (Rashi, Metzudat David). In other words, the poet swears to remember Jerusalem at every joyous occasion. See Bavli Bava Batra 60b that this verse is the source for the custom that one remembers the destruction of Jerusalem at weddings and similar events.

א. עַ֝֗ל א=עַ֝ל (השמטת נקודת הרביע)

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳פירוש מחכמי צרפתרד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

תִּדְבַּק לִישָׁנִי לְמוֹרִיגִי אִין לָא אִדְכַּר יָתִיכִי אִין לָא אַסִיק דָכְרָן יְרוּשְׁלֶם עַל שֵׁרוּי חֶדְוַת בֵּית שַׁמְשָׁי.

My tongue will cleave to my palate, if I will not remember you; if I will not elevate the memory of Jerusalem above the principal joy of my temple.

מאי על ראש שמחתי – א״ל זה אפר מקלה שבראש חתנים, א״ל רב פפא לאביי היכי מנח לה, א״ל במקום תפלין שנאמר לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר. רבי דוסא אמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני מלעשות נסים, רבי עזריה אמר בשם רשב״ל את מוצא כיון שגרמו העונות ונכנסו עו״א לירושלים נפלו גבורי ישראל וכפתו ידיהם לאחוריהם, אמר הקב״ה עמו אנכי בצרה בני נתונים בצרה ואני רואה כביכול השיב אחור ימינו מפני אויב. ובסוף גלה אותה לדניאל ואתה לך וגו׳, אמר לו ליתן דין וחשבון, א״ל ותנוח, א״ל נייחא לעולם, א״ל ותעמוד, א״ל לקץ הימים או לקץ הימין, א״ל לקץ הימין שהיא משועבדת, א״ל הקב״ה קץ נתתי לימיני כל זמן שבני משועבדים תהא ימיני משתעבדת עמהם, גאלתי בני גאלתי ימיני, הוא שדוד אמר למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני, רבון העולמים עשה להם בשביל ידידך אברהם יצחק ויעקב, וכל זמן שאין להם זכות עשה להם בשביל ימינך וענני, א״ל הקב״ה אני עושה שנאמר חשף ה׳ את זרוע קדשו וכתיב הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו.

רמז תתפו

וילזק לסאני בחנכי אן לם אד׳כרך, וארפעך יא ירושלם פוק ראס פרחי.

ושגם תדבק הלשון שלי בחיך שלי כאשר לא הזכרתי אותך. [ואם לא] הגבהתי אותך ירושלים! מעל ראש השמחה שלי.

אם, אם לא אזכרך וארוממך ירושלם מעל ראש שמחתי.

אם לא אעלה את ירושלם – את זכרון אבל חורבנה אעלה להזכירו בראש כל שמחותיי.

If I do not bring up Jerusalem The remembrance of the mourning of its destruction I shall bring up to mention at the head of every joyous occasion of mine.

תדבק לשוני לחכי – לכך היה חולי הקללה על ימינו, ולפי שהן שני איברים שמזמרין בכנור – ביד ובלשון.

על ראש שמחתי – כשנהיה באים לשום שמחה, אעלנה על לב לזכר אבלותה, על השמחה.

תדבק – טעם לשוני כי הלשון הוגה בשירים.

אזכרכי – בדיבור, כמו: ומשא י״י לא תזכרו^א עוד (ירמיהו כ״ג:ל״ו).

אם לא אעלה – הטעם שיקדים זכר ירושלם על ראש שמחתו.

א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2062, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870: ״תזכרי״.

LET MY TONGUE CLEAVE. The tongue is mentioned because it is used in sounding poems.

IF I REMEMBER THEE NOT. Im lo ezkerekhi (if I remember thee not) means, “If I remember thee not verbally.”¹ Compare this to, And the burden of the Lord shall ye mention (tizkeru) no more (Jer. 23:36).

IF I SET NOT JERUSALEM ABOVE MY CHIEFEST JOY. The psalmist will place the mention of the memory of Jerusalem at the start of his happy occasions.⁠²

1. In other words, ezkerekhi means, “I will make mention of you.”

2. If I set not Jerusalem above my chiefest joy should be understood as, “I will make mention of Jerusalem first, at all my happy occasions.”

תדבק לשוני – שהם רוצים שאשורר בלשוני, הלשון תדבק שלא אוכל לנענע שום דבר אם אשיר בה.⁠¹

אם לא אזכרכי – שלא לשורר להם.

אם לא אעלה את ירושלים על – ואפילו אם יש לי שום שמחה, אעלה ירושלים על ראש שמחתי כדי שלא אשמח שמחה יתירה.⁠²

1. בדומה במיוחס לרשב״ם.

2. בניגוד לרש״י ומיוחס לרשב״ם שבכל שמחה יזכירו את אבל החורבן, משתמע מפירושנו שיעלה לירושלים במקום לשמוח.

תדבק לשוני – שלא תוכל לדבר ולשיר שיר אם לא אזכור – חורבנך, ואתאבל עליך, ולא אשיר.

על ראש שמחתי – כשאשמח בשום שמחה, אזכור אבל ירושלם ואעלהו על ראש השמחה. עד הנה דברי הלוים.

ותדבק לשוני לחכי, להיות ג״כ כח הדבור כלה ונפסד. אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי, כלומר, כשאתחיל לשמוח בשום ענין, מיד אזכור אבל ירושלם ונאספה שמחתי. כל זה התנצלות השיר כי לא מלבו, רק להכרח מי שידו שולטת עלינו.

אם לא אזכרכי. בתפילותי: על ראש שמחתי. אפר מקלה על ראש חתנים, או אות זולתו, כמו שהזכירו רבותינו ז״ל (ב״ב ס:)¹:

1. כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכמה אמר רב יוסף אמה על אמה אמר רב חסדא כנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט מאי היא אמר רב פפא כסא דהרסנא עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט מאי היא אמר רב בת צדעא שנאמר +תהלים קלז+ אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו׳ מאי על ראש שמחתי אמר רב יצחק זה אפר מקלה שבראש חתנים א״ל רב פפא לאביי היכא מנח לה במקום תפילין שנאמר +ישעיהו ס״א+ לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר +ישעיהו סו+ שמחו את ירושלים וגו׳

וכן תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי שלא אוכל לדבר עוד אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:

על ראש – כמו בראש וכן עמדתם על חרבכם (יחזקאל ל״ג:כ״ו) ומשפטו בחרבכם.

תדבק – תהיה לשוני דבוקה לחכי לבל אוכל לדבר אם לא אזכיר אותך תמיד ואם לא אעלה את זכרון ירושלים בראש שמחתי ר״ל בתחילת השמחה אשים לה זכרון לבל אשכחה בעת תוקף השמחה.

ויותר מזה כי תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי – שכל דבורי הוא בך ואם לא אדבר מזכרונך אהיה כאלם אשר לשונו לחכה דבקה, ולא לבד בעת שאני גולה וסורה, כי גם אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי – גם אם אשמח בהצלחת עולם תהיה ירושלים עולה עליהם, עד שכל שמחה תהפך לעוצב ע״י זכרון חורבנה.

על ראש שמחתי – טרם אשמח, אזכור ירושלים, ובזה אשים גבול לשמחתי.

(ז) זְכֹ֤ר יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה׀ לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם⁠ אֵת֮ י֤וֹם יְֽר֫וּשָׁלָ֥͏ִם^א הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ׀ עָ֑רוּ עַ֝֗ד^ב הַיְס֥וֹד בָּֽהּ׃

Remember, Hashem, against the Edomites¹, the day of Jerusalem, those who said, "Lay it bare! Lay it bare,⁠² until its foundations!⁠"

1. the Edomites | לִבְנֵי אֱדוֹם – See Hoil Moshe that the psalmist is alluding to Edom's rejoicing at the fall of Israel by the hands of Babylon, as described in Yechezkel 35:5-15 and Ovadiah 1:10-15. Cf. Radak that Edom here stands for Rome, and the poet is prophetically speaking of the destruction of the Second Temple, asking God to avenge both destructions.

2. Lay it bare | עָרוּ – In other words: Destroy and raze it, so that nothing is left and all is laid bare. Compare Eikhah 4:21, where Yirmeyahu tells Edom, "תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי" (become drunk and make yourselves bare). Yirmeyahu there might be alluding to our verse, suggesting that Edom receive a measure for measure punishment for their encouraging of the destruction.

א. יְֽר֫וּשָׁלָ֥͏ִם א!=יְֽרוּשָׁ֫לָ֥͏ִם (בניגוד לדרכו ה״עולה״ אינו מסומן בהברה הראויה לגעיה)

ב. עַ֝֗ד א=עַ֝ד (השמטת נקודת הרביע)

מקבילות במקראתרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ימיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳פירוש מחכמי צרפתרד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

שמחת אדום בגלות יהודה – עבדיה א׳:י״ב-י״ג, איכה ד׳:כ״א

אָמַר מִיכָאֵל רַבָּא דִירוּשְׁלֶם אִדְכַּר יְיָ לְעַלְמָא לֶאֱדוֹמָא דְאַחֲרִיבוּ יְרוּשְׁלֶם דְאָמְרִין צְדוּ צְדוּ עַד דְשִׁתְּאֲסָא בָּהּ.

Said Michael, prince of Jerusalem,

“Remember, O LORD, the people of Edom, who laid waste Jerusalem, who say, װDestroy, destroy, to the foundations of it.' ”

זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלים – אמרו ישראל לפני הקב״ה רבש״ע אתה אומר לנו זכור [את אשר עשה לך עמלק] אנו שכחה מצויה בנו, אתה זכור שאין שכחה לפני כסא כבודך.

האומרים ערו ערו עד היסוד בה – רבי אבא בר כהנא אמר פגרו פגרו כד״א חומת בבל ערער תערער, ר״ל אמר פנון פנון כד״א ותער כדה אל השוקת (כתוב לעיל ברמז תתט״ו).

שאלו את ר׳ אליעזר דורות האחרונים כשרים מן הראשונים, אמר להם עדיכם בית הבחירה. אבותינו העבירו את התקרה שנאמר ויגל את מסך יהודה אבל אנחנו פעפענו את הכתלים שנאמר האומרים ערו ערו עד היסוד בה, ללמדך שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו הכתוב כאלו החריבו, מאי טעמא לפי שלא עשה תשובה. בעון קומי ר׳ יונה בת כהן שנשאת לישראל חוזרת ואוכלת, בת ישראל שנשאת לכהן הואיל והיא ראויה לאכול למה אינה אוכלת, אמר לו ר׳ זעירא, רב ענן בשם רב מהו בת כהן מתלמדת של כהן, כמה דאת אמר בת בבל השדודה, וכי בת בבל היתה, אלא שמע מינה שעשתה כמעשה בבל.

אללהם אד׳כר לבני אדום יום ירושלם, אלקאילין ערו ת׳ם ערוהא אלי אן תבלגוא אסאסהא.

ה׳! תזכור לבני אדום את יום ירושלים אלה שאמרו [על ירושלים] הפשיטו אותה ועוד הפשיטו אותה עד שתגיעו ליסודותיה.

האומרים, האומרים חשפו גם חשפוה עד שתגיעו ליסודותיה. והמלים ערו מגזרת ערום ועריה. וכענין זה תרגם תעירו בשיר השירים ב ז, ג ה, ח ג, ״תט׳הרו״ ענין גילוי.

ערו ערו – לשון חורבה וכן חומת בבל הרחבה ערער תתערער (ירמיהו נ״א:נ״ט), וכן ערות יסוד (חבקוק ג׳:י״ג). ואינו נופל אלא על דבר שעוקרין שרשיו מארץ.

Raze it Heb. עָרוּ is an expression of destruction, and so: "The broad walls of Babylon shall be overthrown (תתערער)" (Yirmeyahu 51:58), and so: "baring (ערות) the foundation" (Chavakkuk 3:13). It is used only for something whose roots are uprooted from the ground.

ערו ערו – טעמן תחת עי״ן, לכך פתרונו: כשחרב ירושלם היו שמחים בני {אדום}⁠^א ואומרים בשמחה: לא נשאר מאומה שלא נחרבה, וערערוה עד היסוד. אך לא היו עם נבוכדנצר, אלא שמחו במפלתם של ישראל, וכן הוא אומר: אל תרא ביום אחיך^ב וגו׳ (עבדיה א׳:י״ב).

א. מן ההקשר נראה שכן צ״ל. בכ״י ס״פ: בבל.

ב. כן בפסוק. בכ״י בחילוף הסדר: אחיך ביום.

זכור – איננו מדבר על גלות טיטוס כאשר חשבו רבים כי הנה אחרי כן הזכיר בת בבל. ועוד כי טיטוס הרשע^א לא היה מזרע אדום כי אנשי רומא הם יונים בראיות רק כאשר היה אדום תחת יד ישראל היו שמחים במפלת ישראל, וככה כתוב בספר עובדיה, גם^ב שישי ושמחי בת אדום (איכה ד׳:כ״א). והחרפה שהיו האדומיים מחרפים את ישראל יום שנלכדה ירושלם ונשרף ההיכל על יד הכשדים, היתה קשה לישראל יותר מצרתם. וכן אמר: ואל תגדל פיך (עבדיה א׳:י״ב).

וזהו:⁠^ג זכור – האומרים – לבבליים: גלו וערו – יסודות ירושלם.

והנה ערו – מגזרת פתהן יערה (ישעיהו ג׳:י״ז). והיה ראוי להיות על משקל כלו מעשיכם, והרי״ש חסירת דגש כמנהג. ובעבור שהוא סוף פסוק היתה המלה מלעיל, כמו כלו בעשן כלו (תהלים ל״ז:כ׳). ובעבור היות הטעם במלת ערו האחרון באות הראשון, על כן שב גם ערו הראשון מלעיל.

א. כן בכ״י לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870 חסר: ״הרשע״.

ב. כן בכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13 חסרה מלת: ״גם״.

ג. כן בכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13 חסרה מלת: ״וזהו״.

REMEMBER, O LORD, AGAINST THE CHILDREN OF EDOM. The psalm does not speak of the exile executed by Titus, as many think, for the psalmist afterward mentions the “daughter of Babylon.” Furthermore, Titus the wicked was not of the seed of Edom,⁠¹ for there is positive proof that the Romans are Greeks.

It is only because Edom was under the hand of Israel that they rejoiced when disaster befell Israel. This is clearly stated in Book of Obadiah (Obad. 1:12). Furthermore, the Book of Lamentations says, Rejoice and be glad, O daughter of Edom (Lam. 4:21).⁠²

The curses with which the Edomites cursed Israel on the day that Jerusalem was taken and the Temple burned by the Chaldeans was more difficult for Israel to bear than their trouble.⁠³ The prophet Obadiah thus says, neither shouldest thou have spoken proudly in the day of distress (Obad. 1:12). This is the meaning of “Remember, O Lord, those who told the Babylonians to reveal and uncover the foundations of Jerusalem.”⁴

The word aru (raze) is related to the word ye’areha (will lay bare) in will lay bare their secret parts (Isaiah 3:17). Aru should have followed the vocalization of kallu (fulfill) in Fulfill your work (Exodus 5:13).⁠⁵ The resh of aru is missing a dagesh in keeping with practice.⁠⁶

Aru is penultimately sounded because it comes at the end of a verse.⁠⁷ Compare it to kalu (they shall pass away)⁠⁸ in they shall pass away in smoke, they shall pass away (kalu) (Psalms 37:20).⁠⁹ Now, since in the second aru, the stress is placed on the first letter, the first aru is also penultimately sounded.⁠¹⁰

1. Ibn Ezra takes issue with the Talmudic Aggadot that identify the Romans with the Edomites. See Ibn Ezra on Gen. 27:40.

2. The complete verse reads, Rejoice and be glad, O daughter of Edom, that dwellest in the land of Uz: the cup shall pass over unto thee also; thou shalt be drunken and shalt make thyself naked.

3. The destruction of the Temple and Jerusalem.

4. Ibn Ezra’s paraphrase of our verse.

5. Aru is vocalized with a kamatz. However, it is a pi’el. It thus should have been vocalized with a pattach like kallu.

6. Words in the pi’el receive a dagesh in their middle root letter. However, this is not the case when the middle letter is a resh.

7. The second time the word aru appears, it is penultimately sounded because it comes at an etnachta. Ibn Ezra refers to an etnachta as “the end of a verse” because it divides a verse in half.

8. The word kalu at the end of the sentence.

9. The last word of the verse (kalu) is penultimately pronounced because it comes at the end of the verse.

10. Literally, “Now since in the second aru, the stress is placed on the first letter, the first aru also turns into a penultimately sounded word.” Our verse reads aru aru. The first aru is penultimately sounded because the second aru which follows it is penultimately sounded. This is technically referred to as nasog achor.

זכור י״י לבני אדום – ירמיה הנביא היה תובע עלבונו לפני הקב״ה מאדום ששמחו על מפלתן של ישראל, ובזה תוכל להבין שירמיה אמר: על נהרות בבל (תהלים קל״ז:א׳), שהרי מעניין אילו הדברים אמר באיכה, שנאמר: שישי ושמחי בת אדום, {וגו׳} גם עליך תעבור כוס וגו׳ (איכה ד׳:כ״א). שראה שהיו אדום שמחים, מיד התחיל: זכור י״י לבני אדום האומרים ערו ערו כשדים את ירושלים עד היסוד.

ערו – לשון חרבה הוא, כלומר עקרו עד היסוד.⁠¹

ושמעתי: ערו – לשון: ותער כדה (בראשית כ״ד:כ׳), כמו: פינו הכל.

1. הפירוש הראשון הוא ברש״י ובמיוחס לרשב״ם.

(ז-ט) והשלשה פסוקים האחרונים הם דברי המשורר, ובעודו מתנבא על גלות בבל, ראה ברוח הקודש גלות בית שני שהיתה על ידי אדום, כי טיטוס החריבה, שהיה ממלכות רומי שהיא מבני אדום. וכן אמר ירמיהו הנביא במגלת איכה, בעודו מתנבא על גלות בבל, ראה חרבן בית שני, ואמר: שישי ושמחי בת אדום (איכה ד׳:כ״א), על דרך גזום, כמו: שמח בחור בילדותך (קהלת י״א:ט׳). וכן אמרו רבותינו ז״ל: בת אדום – זו קסרין, יושבת בארץ עוץ (איכה ד׳:כ״א) – זו רומי.

(ז) וכן זה המשורר בעודו מתנבא על גלות בבל, ראה גלות טיטוס, ואמר: זכר יום ירושלם – יום חורבן ירושלם. שהיו אומרים אלה לאלה: ערו ערו עד היסוד בה – כלומר החריבו והפילו בנין ירושלם עד שתגלו היסוד אשר בה.

ועד הנה דבר הנביא על לשון הלוי כפי מה שראה בנבואה, ואחר זה נבא בגלות אדום הוא הגלות הארוך הזה, ואמר זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלם, יום חורבנה שהיו אומרים אחד לחבירו, ערו ערו, ר״ל עלו עד היסוד בה, כלומר, שיפילו החומות מקרקעיתם עד שיתגלה היסוד.

זכור ה׳ לבני אדום. כאמרו (יחזקאל כה יד) ׳ונתתי [את] נקמתי באדום׳¹: את יום ירושלים. בחורבן שני: ערו ערו עד היסוד בה. וכן יעשה להם, כאמרו (ישעיה לד ט) ׳והיתה ארצה לזפת בוערה׳²:

1. כי לא תהיה עונשו על ידי מכת שמים אלא ׳ביד עמי ישראל׳, שירמסו אותו ברגלם, ראה ישעיה (כו ו).

2. ראה פירוש רבינו לישעיה (כה ב) [כִּי שַׂמְתָּ מֵעִיר לַגָּל קִרְיָה בְצוּרָה לְמַפֵּלָה אַרְמוֹן זָרִים מֵעִיר לְעוֹלָם לֹא יִבָּנֶה]. וזה כִּי שַׂמְתָּ גם כן מֵעִיר לַגָּל, מן הקצה אל הקצה וכו׳, וזה כִּי שַׂמְתָּ קִרְיָה בְצוּרָה לְמַפֵּלָה, ׳זבח לה׳ בבצרה׳ (להלן לד ו), וכן שמת למפלה מן העיר אַרְמוֹן זָרִים בענין שלֹא יִבָּנֶה לְעוֹלָם, ׳ושמתי נחליה לזפת׳ כו׳ (שם פסוק ט)׳. הרי שלזפת בוערה היינו שלא ייבנה עוד.

זְכֹר ה׳ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים וגו׳:

יום ירושלם – היו״ד בגעיא.

ערו – ענין חורבן והשחתה כמו ערות יסוד (חבקוק ג׳:י״ג).

זכור וגו׳ – לשלם להם גמול על זה.

את יום ירושלים – מה שעשו בעת חורבן ירושלי׳ אשר אמרו לבבלי׳ החריבו והשחיתו עד שתגלו היסוד אשר בה והסיתו אותם לעקור את הכל.

ערו – מענין גילוי, שרשו ערה, או ההפך של מתערה כאזרח רענן, ועקרו השרש, כמו משרש מסקל.

זכור ה׳ – ר״ל אם אני זוכר תמיד את ירושלים ומתאבל עליה, כ״ש שאתה ה׳ יש לך לזכור לבני אדום את יום חורבן ירושלם אשר הם עזרו להחריבה.

לבני אדום וגו׳ – מפורש בחזון עובדיהו שמחת אדום במפלת ישראל.

ערו – ערה הוראתו גלה, ומזה ערוה מקום בגוף שגלויו ניכר, ובנתץ הבית הגלה קרקעיתו.

עד היסוד בה – עד יסודה.

(ח) בַּת⁠־בָּבֶ֗ל⁠ הַשְּׁד֫וּדָ֥ה⁠ אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם⁠־לָ֑ךְ אֶת⁠־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ׃

O daughter of the ravaged Babylon,⁠¹ fortunate is he who shall pay you back for what you have done to us!

1. the ravaged Babylon | בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה – The past tense is somewhat difficult leading many commentators to explain: "who is about to be (or: is worthy of being) ravaged". Cf. Malbim who suggests that the psalm was written in the Persian period, after Bavel was in fact ravaged. However, it is possible that the past tense is a rhetorical device to show the poet's certainty of Babylon's ultimate devastation.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתמיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳פירוש מחכמי צרפתרד״קמאיריר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אֲמַר גַבְרִיאֵל רַבָּא דְצִיוֹן לְאוּמָא בַּבְלֵיתָא בְּזוּזִיתָא טָב לֵיהּ דִישַׁלֵם לָךְ יַת גוּמְלֵיךְ בִּישׁ דִי גְמַלְתָּא לָנָא.

Said Gabriel, prince of Zion to the despoiling Babylonian mother,

“Happy he who gives back to you evil¹ for what you did to us.”

1. Who gives back to you evil: who requires from you equal payment.

יא ג׳מאעהֵ באבל יא מנהובה, טובא מן יכאפיך באילאיך אלד׳י אוליתנא.

קבוצת בבל! השדודה (שנשדדה)! אשרי מי שיגמול לך בגמול שגמלת לנו.

השדודה – החוטאת, כמו: ואת שדוד מה תעשי (ירמיהו ד׳:ל׳).

בת – דברי המשורר מתפלל שתהא בת בבל שדודה.

O DAUGHTER OF BABYLON. These are the words of the poet, who prays that the daughter of Babylon be destroyed.

HAPPY SHALL HE BE. The psalmist speaks of the cruel hearts of the Babylonians. He tells us that they dashed the little ones of Israel¹. This is the reason that the previous verse reads, Happy shall he be that repayeth thee as thou hast served us.

1. The psalmist says, Happy shall he be that taketh and dasheth thy little ones against the rock because this is what the Babylonians did to the little ones of Israel.

ועתה חוזר לבבל לקללה, את בת בבל השדודה – את תהיי עוד שדודה.

אשרי – לכורש הפרסי ולדריוש המדי שישלם לך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ח) בת בבל – עתה שב למלכות בבל ואמר שתהיה שדודה.

ואמר: אשרי שישלם לך – והוא דריוש המדי שהחריב בבל.

וחזר לקלל מלכות בבל, ואמר בת בבל השדודה, וקראה כן על שם העתיד, כי כן דרך הנבואות כאשר ביארנו בכמה מקומות.

ואמר אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, והוא נבואה לחורבנה ביד דריוש המדי.

בת בבל השדודה.⁠¹ כאמרו (ישעיה יד כג) ׳וטאטאתיה במטאטא השמד׳: אשרי שישלם לך. כורש, שיהיה מחסידי אומות העולם, וזכה למלכות ועושר רב בעולם הזה, כאמרו (ישעיה מה ג) ׳ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים׳, ויזכה לחלק לעולם הבא² כשאר חסידי אומות העולם³:

1. ׳בת בבל. עתה שב למלכות בבל, ואמר שתהיה שדודה, ואמר: אשרי שישלם לך, והוא דריוש המדי, שהחריב בבל׳ (רד״ק).

2. מלשון ׳אשרי׳ שהוא האישור לחיי עולם (ראה לעיל א א), הרי שמי שישלם לבבל יקבל חיי עולם הבא.

3. שיש להם חלק לעולם הבא כמו שכתב הרמב״ם (רמב״ם פירוש המשנה סנהדרין י׳:ב׳). וראה רבינו ׳סגולה מכל העמים (שמות יט ו). ובר״ה מלך כשר היה.

ויאמר על צד הקריאה, בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה, הוי אדום, שאתה ׳בת בבל השדודה׳ ולמדת ממעשיה¹, אַשְׁרֵי מי שיחכה ויגיע לימים המקווים² ויוכל בידו לשַׁלֶּם אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ, שיהיה בזמן [בית שני]⁠³ שאז נאמר (יחזקאל כ״ה:י״ד) ׳ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל׳⁴:

1. ׳בת בבל׳ אינו בבל אלא אדום, והמשך המזמור על אדום. ובנדפס פירש על בבל.

2. ע״פ דניאל (יב יב).

3. הוספה על מחיקה מחמת הצנזורה, וכנראה שהנכון הוא ׳המשיח׳ או ׳הגאולה׳ וכדומה.

4. כי לא תהיה עונשו על ידי מכת שמים אלא ׳ביד עמי ישראל׳, שירמסו אותו ברגלם, ראה מש״כ בבמדבר (כד יז), ובנוסח מהדו״ק שם ובבראשית (כה כו), ומש״כ בישעיה (כו ו).

בת בבל – עדת בבל.

השדודה – מלשון שדידה וגזל.

שגמלת – לפעמים יאמר לשון גמול על תחלת עשיית הרעה וכן ואם גומלים אתם עלי (יואל ד׳:ד׳).

השדודה – אשר סופך להיות שדודה על ידי דריוש המדי.

אשרי שישלם – משובח ומהולל יהיה זה אשר ישלם לך את גמולך הראוי לך כפי אשר גמלת לנו.

גמולך – עי׳ גדרו יואל ד׳.

בת בבל – והנה בבל כבר נשדדה אז ע״י כורש, אומר בת בבל השדודה וכבר החל ה׳ לשלם לך, אשרי שישלם לא לבד המעשה של החורבן כי גם את גמולך שגמלת לנו (שגדר הגמול הוא מי שעושה איזה דבר ע״י התפעליות אהבה או איבה) שמה שעשית לנו היה ע״י גמול והתפעליות שנאה ומשטמה, וכן ישלם לך בשנאה ונקמה, ובזה,

השדודה – הראויה להיות שדודה בעבור חטאה, וכן ואת שדוד מה תעשי (ירמיה ד׳:ל׳) וכן בלשון איטלקי Sciagurato (שד״ל).

(ט) אַשְׁרֵ֤י׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת⁠־עֹלָלַ֗יִךְ אֶל⁠־הַסָּֽלַע׃

Fortunate is he who shall grab and smash your infants on the rock.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גמיוחס לרשב״םאבן עזרא ב׳פירוש מחכמי צרפתרד״קמאירישיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל

טָב לֵיהּ דְאָחֵד וּמְרַטֵשׁ יַת טַלְיַיִךְ עַל כֵּיפָא.

Happy he who takes and smashes your children on a rock.

וטובא מן ימסך צביאנך, וינפצ׳הם אלי אלצכ׳ר.

אשרי מי שיתפוש את הנערים שלך וינפצ׳הם בסלע.

אשרי, אשרי שיאחז את עולליך וינפצם על הסלע.

ונפץ עולליך – מדה כנגד מדה, שכן עשתה לנו. וכך נתקיים לה בימי דריוש כשמת בלשצר.

אשרי – ספר אכזריות לבם שנפצו עוללי ישראל, על כן למעלה: את גמולך (תהלים קל״ז:ח׳).

ונפץ עולליך – כמו: ונפוץ הכדים (שופטים ז׳:י״ט) לשון שבירה, וכן: ככלי יוצר תנפצם (תהלים ב׳:ט׳),⁠¹ וכן הוא בדניאל: ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא (דניאל ה׳:ל׳), ודריוש מדאה קביל מלכותא (דניאל ו׳:א׳).⁠²

עד כאן דבר ירמיה, ועזרא כתבו בספר תהילים, ומסרו ללוים לשורר בבית שיני.

1. השוו ר״י קרא שופטים ז׳:י״ט: ״לשון שבירה כמו: ככלי יוצר תנפצם (תהלים ב׳:ט׳)״.

2. בדומה במיוחס לרשב״ם שאומר בפירוש שפסוק זה נתקיים בימי דריוש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

(ט) אשרי שיאחז – על דרך אכזריות, כמו שהיו הם אכזרים על ישראל. וכן אמר ישעיה הנביא: הנני מעיר עליהם את מדי וגו׳ (ישעיהו י״ג:י״ז), ואמר: וקשתות נערים תרטשנה ופרי בטן לא ירחמו (ישעיהו י״ג:י״ח).

והוא ענין אשרי שיאחז ונפץ, כלומר, שיאחז את עולליך ונפצם על הסלע, כמו שאמר בנבואת ישעיהו (יג, יז) הנני מעיר עליהם את מדי, ונאמר שם (יג, יח) ופרי בטן לא ירחמו.

ואַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע ויוציא המוח מראשיהם, מידה כנגד מידה, כי הרבה קבין מוח נמצאו על אבן אחת¹, והיו שמחים לאיד ישראל ככתוב בעובדיהו (א יב)⁠²:

1. גיטין (נח.) ׳אמר רבי אסי, ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת, עולא אמר תשעת קבין, אמר רב כהנא ואיתימא שילא בר מרי, מאי קראה, בת בבל השדודה אשרי שישלם לך וגו׳ אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע׳. וראה מהרש״א שם.

2. ראה אבע״ז, וראה רד״ק בעובדיה שם.

את עלליך – במקצת מדוייקים חסר וא״ו וכן במסורת ב׳ חד מלא על נפש עולליך (איכה ב׳).

ונפץ – ענין השבירה עם הרצוץ והפזור כמו ונפוץ הכדים (שופטים ז׳:י״ט).

עולליך – בניך הקטנים כמו עוללים ויונקים (תהלים ח׳:ג׳).

אשר שיאחז – משובח ומהולל יהיה זה אשר יאחז בידו את עולליך וירצצם על פני הסלע.

אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע – כמ״ש והכרתי לבבל שם ושאר, וזה נתקים אז בשנה השנייה שעלה כורש עליה שנית והחריבה לגמרי והרג כל העם הנמצא בה.

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון