Shemuel I 3 – שמואל א ג‏ – Mikraot Gedolot

(א) וְהַנַּ֧עַר שְׁמוּאֵ֛ל מְשָׁרֵ֥ת אֶת⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לִפְנֵ֣י עֵלִ֑י וּדְבַר⁠־יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה הָיָ֤ה יָקָר֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין חָז֖וֹן נִפְרָֽץ׃

And the child Samuel served Hashem before Eli. And the word of Hashem was precious in those days; visions were not frequent.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְרַבְיָא שְׁמוּאֵל מְשַׁמֵשׁ קֳדָם יְיָ בְּחַיֵי עֵלִי וּפִתְגָמָא דַייָ הֲוָה כַסֵי בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן לֵית נְבוּאָה גַלְיָא.

והנער שמואל משרת את ה׳ לפני עלי – ר׳ פנחס ור׳ ירמיה בשם ר׳ חייא אמרו וכי לפני שכינה היה עומד אלא כל זמן שהוא עומד לפני עלי הכהן כאלו עומד לפני השכינה. כן הוא אומר חי ה׳ אשר עמדתי לפניו (מלכים א י״ז:א׳). וכי מפני השכינה היה עומד אלא כל זמן שהיה עומד לפני אחיה השלוני כאלו עומד לפני שכינה. רבי חלבו בשם דבי רבי שילא כתיב פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו וגו׳ (מלכים ב ג׳:י״א). אפילו היה מבקש מים לפניו היה נותן לו. מאי טעמיה אשר למד תורה מאליהו אין כתיב כאן. אלא אשר יצק מים וגו׳. מלמד שאפילו היה מבקש מים היה נותן לו.

ודבר ה׳ היה יקר בימים ההם וגו׳ – עשרה דברים נקראו יקרים. ואלו הן התורה והנבואה והתבונה ודעת והסכלות והצדיקים ומיתתן של צדיקים והחסד ועושר וישראל. התורה מנין. דכתיב יקרה היא מפנינים (משלי ג׳:ט״ו). הנבואה מנין. דכתיב ודבר ה׳ היה יקר וגו׳. התבונה מנין. דכתיב יקר רוח איש תבונה (משלי י״ז:כ״ז). והדעת מנין. דכתיב וכלי יקר שפתי דעת (משלי כ׳:ט״ו). הסכלות מנין. דכתיב יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט (קהלת י׳:א׳). הצדיקים מנין. דכתיב ולי מה יקרו רעך אל מה עצמו וגו׳ (תהלים קל״ט:י״ז). ומיתתן של צדיקים מנין. דכתיב יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו (תהלים קט״ז:ט״ו). החסד מנין. דכתיב מה יקר חסדך אלהים (תהלים ל״ו:ח׳). והעושר מנין שנאמר לא יחרוך רמיה צידו והון אדם יקר חרוץ (משלי י״ב:כ״ז). ישראל מנין דכתיב הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וגו׳ (ירמיהו ל״א:י״ט).

והנער שמואל משרת את י״י – וכי לפני שכינה היה עומד אלא כל זמן שהיה עומד לפני עלי כאלו עומד לפני השכינה, וכן הוא אומר חי י״י אשר עמדתי לפניו (מלכים ב ה׳:ט״ז) וכי לפני השכינה היה עומד אלא כל זמן שהיה עומד לפני אחיה השילוני כאלו עומד לפני השכינה. וכן הוא אומר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים (שמות י״ח:י״ב), לומר לך כל המקביל פני זקן כאלו מקביל פני השכינה.

רמז צז

ודבר י״י היה יקר – עשרה דברים נקראו יקרים. אלו הן, התורה והנבואה והתבונה והדעת והסכלות והעושר והצדיקים ומיתתן של צדיקים והחסד וישראל. תורה מנין שנאמר יקרה היא מפנינים (משלי ג׳:ט״ו). הנבואה מנין שנאמר ודבר י״י היה יקר בימים ההם. התבונה מנין שנאמר יקר רוח איש תבונה. הדעה מנין שנאמר וכלי יקר שפתי דעת (משלי כ׳:ט״ו). הסכלות מנין שנאמר יקר מחכמה (ו)⁠מכבוד סכלות מעט (קהלת י׳:א׳). העושר מנין שנאמר והון אדם יקר חרוץ (משלי י״ב:כ״ז). צדיקים מנין שנאמר ולי מה יקרו רעיך אל (תהלים קל״ט:י״ז). מיתתן של צדיקים מנין דכתיב יקר בעיני י״י המותה לחסידיו (תהלים קט״ז:ט״ו). החסד מנין דכתיב מה יקר חסדך אלהים (תהלים ל״ו:ח׳). ישראל מנין דכתיב הבן יקיר לי אפרים (ירמיהו ל״א:י״ט).

היה יקר – היה מנוע. וכן: יקר רוח איש תבונה (משלי י״ז:כ״ז) – מנוע דברים אדם מבין.

אין חזון נפרץ – לית נבואה גליא.

נפרץ – לשון: ופרצת ימה וקדמה (בראשית כ״ח:י״ד).

Was rare. Was withheld,⁠¹ as in, "and a man of understanding speaks sparingly [יֲקר]",⁠² meaning that who speaks sparingly is an understanding man.

Prophetic vision was not widespread. Prophecy was not revealed.⁠³נִפְרָץ is an expression similar to, "and you shall spread [וּפָרַצְתָּ] westward and eastward.⁠⁴

1. It was therefore considered precious and dear [=יָקָר].

2. Mishlei 17:27.

3. Not only were prophetic visions rare in those days, but even when they occurred they were not clear and concise, but rather cryptic and vague. Also, the prophecy that was received was of a private nature and not required by the people, so there was no need to reveal those visions. The prophets therefore kept their experiences to themselves and prophetic vision was rare and not widespread.

4. Bereshit 28:14.

והנער שמואל משרת את י״י לפני עלי – שהיה לומד לפניו עבודת הלוים והיה דר עמו בבית אחד, וכל זה כתוב להשכילך ולהורות לך שכששמע שמואל את הקול מדבר עמו כסבור שקראו עלי רבו לפי שהיה שמואל משרת לפניו בבית אחד.

ודבר י״י {היה} יקר בימים ההם – מכוסה מן הבריות, ואף אתה אל תתמה על שמואל שלא הכירו כשקראו הדיבור וגם אל עלי לא היה נגלה כמות שהיה רגיל מקדם לפי שהיה בלבו של הק׳ עליו בעון אשר ידע כי מקלקלים להם בניו ולא כיהה בהם (שמואל א ג׳:י״ג).

והנער שמואל משרת את י״י לפני עלי – משרת לפני י״י משרת לפני עלי. משרת מוסב לשניהן דוגמת גם עם י״י גם עם אנשים (שמואל א ב׳:כ״ו) וטוב מוסב לשתיהן.

ותרגומו: בחיי עלי.

היה יקר – שאינו מצוי.

ותרגומו: כסי מכוסה וכן יקר רוח איש תבונה, יקר מן הוקר, ידע מן הודע.

אין חזון נפרץ – לית נבואה גליא.

נפרץ – לשון ופרצת. ובא לשבר האוזן שלא תתמה למה טעה שמואל בין בת קול לקול אדם, לפי שלא היו נהוגין בו. ואף עלי הזקן לא ידע לפי שלא היה נביא. ולא הרגיש בקול שכינה שכבר נתייאשו מן הנבואה, עד שקראו פעם שלישית, ובפעם שלישית נאמר: ויבן עלי כי י״י קרא לנער (שמואל א ג׳:ח׳).

משרת את י״י – כבר פירשנוהו.

יקר – שלא היו נביאים בישראל, וזה: אין חזון נפרץ – שלא היה החזון נפרץ אלא נגדר וסתום.

ותרגומו: הוה כסי ביומיא האינון לית נבואה גליא.

אין חזון נפרץ – לא היה מרובה בישראל כמו ופרצת, ויש לומר לא היה שיעבור עליו, כמו ופורץ גדר.

...ובנמשך לזה ממלחמת ישראל הנזכרת סודות גדולות וימצא בגביע.

והנה הנער שמואל היה משרת את י״י לפני עלי שהיה מיישר אותו על זה, והנה היה דבר י״י בימים ההם יקר ר״ל שהנבואה היתה מגעת בקושי עד שלא היתה אז נבואה נפתחת אבל היה ענין הנבואה סתום שלא ימצא אז מי שיתנבא.

(א-כא) העשרים ותשעה הוא לבאר עוצם מעלת שמואל בנבואה שעם היות דבר י״י יקר בימים ההם הגיע לו הנבואה בזה האופן שהתפעל דמיונו מהשפע האלהי המגיע לו באופן שהשיג זה הקול באמצעות הדמיון והנה זה היה שומע הקול בחוזק כל כך עד שהיה מקיץ ממנו וזה ממה שהורה על עוצם שלמות הכח המדמה והשכלי בשמואל ונתבאר שכבר נתקיים מה שייעד מזה לעלי ולבניו והשאר נתקיים בנוב עיר הכהנים ובהסרת אבותם מהיותו כהן גדול ונתבאר עוד מעוצם מעלתו בנבואה שלא הפיל מכל דבריו ארצה ונתפרסם לכל ישראל היותו נביא גם בימי עלי וזה יורה שתמיד היתה מגעת לו הנבואה בכל מה ששאלו ממנו.

והנער שמואל משרת את ה׳ וגו׳. לא נתנו המפרשים צורך למה זכר והנער שמואל משרת את ה׳ לפני עלי, בהיות שכבר זכרו פעמים הרבה. והוקשה להם גם כן מאד מה שאמר׳ ועלי שכב במקומו ועיניו החלו כהות לא יוכל לראות, כי לא מצאו טעם לספור הזה ולא ידעו ענין לאמרו שוכב במקומו, ופירשו ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה׳ טרם יכבה נר אלהים בהיכל ה׳ ושמואל שוכב, רוצה לומר שהיה שוכב במקום שהיה שוכב בו שהוא בעזרת הלוים, וכן ת״י ושמואל שכיב בעזרה דלואי. ואני אחשוב בפירוש שלשת הפסוקים האלה שהם הקדמה למה שיזכור מהקול אשר בא לשמואל ושחשב שהיה עלי קורא אותו. והנה בפסוק הראשון מהם נתן שתי סבות מקדימות רחוקות למה שמואל לא הכיר היות הקול נבואיי שקרא אליו, ולמה עלי גם כן לא הרגיש באמתת הענין מיד בפעם הראשונה, ובפסוק השני מהם נתן על זה עצמו שתי סבות אחרות מניעות וקרובות, ובפסוק השלישי זכר הזמן אשר באה בו הקריאה ומאיזה מקום בא ולאיזה מקום בא. וביאור זה כי באמרו והנער שמואל משרת את ה׳ לפני עלי הוא סבה מקדמת למה שמואל כאשר שמע הקול הלך אצל עלי בחשבו שהיה קורא אותו ולא הבין היותו קול נבואיי, ואמר שהיתה הסבה בזה לפי ששמואל היה נער ובסבת נערותו לא נשתלם להבין הענין, וגם עזרו אליו לפי שהיה משרת את ה׳ והוא משירות הלוים ולא היה נביא עד הנה והיה עוד משרת לפני עלי ולכן בשמעו הקול בא אליו להיות מנהגו לשרת לפני עלי חשב שהיה עלי קורא אותו, וגם עלי לא הבין הענין לפי שהיה דבר ה׳ יקר בימים ההם אין חזון נפרץ. ולזה לא שם לבו היות הקול ההוא שקרא לשמואל נבואיי, הנה אם כן בכאן שתי סבות, אחת מפאת שמואל להיותו נער ולהיותו משרת לפני עלי ואחת מפאת עלי להיות הנבואה בלתי נמצאת בימים ההם ובעבור זה שניהם לא הרגישו בדבר.

יקר – חשוב, כמו: יקרה נפשי (שמואל א כ״ו:כ״א).

חזון – נבואה.

נפרץ – מלשון פרצה.

לפני עלי – רוצה לומר שהיה זריז בעבודת ה׳, לעשותה לפני עלי וקודם לו, כי מתחלה הורהו עלי עבודת ה׳, ואחר זמן נתחזק מאליו, ולבסוף נתעלה יותר עד שזכה לנבואה.

ודבר ה׳ – דברי הנבואה היה בימים ההם דבר יקר מאוד, יותר מבשאר הימים.

אין חזון נפרץ – כאילו הנבואה גדורה לבל תצא, ולא נפרץ גדרה.

(א-ג) השאלות:

מ״ש והנער שמואל משרת וכו׳ כבר נאמר (ב׳ י״א ושם י״ח), שם אמר לפני ה׳ ופה אמר לפני עלי, ודבר ה׳ היה יקר וכו׳ לא נודע מה ענינו פה, מהו ויהי ביום ההוא באיזה יום, ומה צורך להודיע שעיני עלי החלו כהות, איך יתכן ששכב שמואל בהיכל ה׳ אשר אין זר נכנס שם ואף כי לשכב ולישן, ולאיזה צורך אמר ונר אלהים טרם יכבה.

והנער שלשה פסוקים אלה הם כדמות הוצעה להודיע מדוע בחר ה׳ אז לנבאות את שמואל ולא את זולתו, ומדוע נגלה אליו דבר ה׳ בלילה ההוא, וספר בזה שש סבות,

א. מצד זכות שמואל שהיה משרת את ה׳ מתמיד בעבודת הקדש, והיה לפני עלי, רצה לומר שהיה לפניו וקודם לו במדרגה אל הקדש פנימה (ולכן לא אמר פה כמ״ש למעלה (ב י״א) את פני עלי),

ב. מצד מיעוט מציאות הנבואה, והנביאים בדור ההוא כי דבר ה׳ היה יקר בימים ההם מפני מיעוט מציאותו שזה מורה שלא היו אנשי הדור ההוא מוכנים אל שתחול עליהם רוח ה׳, ומוסיף אין חזון נפרץ כי השפע האלהית תחשוק בטבעה לרדת על המוכנים, כמ״ש (ישעיהו מ״ד ג׳) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצק רוחי וכו׳ כמו שבארתי בפירושי שם, ובעת לא תמצא איש מוכן לקבל השפע הזאת, תדמה כנחל מלא על כל גדותיו אשר אין לו מקום להגיר מימיו, שאז עת ימצא פרץ קטן, יפרוץ נחל מעם גר בשטף כביר ובכח חזק וימלא כל אפיקיו סביב סביב וימלא בקעות ושדות, וכן אחר שאין חזון נפרץ, רצה לומר שהשפע מהמחזה האלהית לא מצאה פרץ לשטוף ולהגיר שפע מימי הקדש, עת מצאה פרץ קטן שהוא שמואל שהיה מוכן אל השפע אז באתהו פתאום בשפע רב עד נזלה גם סביביו כמ״ש (פסוק כ״א) ויוסף ה׳ להראה בשילה כי נגלה דבר ה׳ אל שמואל וכמ״ש שם.

אין חזון נפרץ – חזה מקורו מל״א ונתנו לו מקום גם בלשון הקודש בהפרישם בינו ובין אחיו ראה, שזה בעיני הגוף והראשון בעיני הרוח; ויש עוד ג׳ נרדפים הביט, צפה ושור; הביט הוא למרחוק ע״י עמוץ העינים לחדד ראיתו וקרוב שהמביט ילָבֵט בטעותו בראיתו; צפה שענינו ג״כ הוחיל, הוראתו נטות עין לאיזה צד עדי יֵראה דבר שאנו מיחלים בואו, שור הוא מקרוב מבלי נטות עינו אנה ואנה (אשורנו ולא קרוב, אני רואה אותו ברור אף על פי שאיננו קרוב) ומזה נהיה שם השור מחמת גודל עיניו ומהסכלת הבטתם; ובני הנביאים ע״י הסתכלותם בחכמת התורה ובדעת עליון היו מכינים עצמם לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכל תבונתו, וזה היה בימי שמואל ואליהו ואלישע ואולי עוד בימי שאר נביאי ה׳ רק לא בימי עלי שלא נתן אל לבו ליסד בית לימוד לחפצים לבא בסוד ה׳, וזאת כונת הפסוק דבר ה׳ היה יקר בימים ההם, כלו׳ פעמים מועטות יארע שידבר ה׳ אל איש לפי שגם החזון שהוא ההכנה לנבואה לא היה נפרץ בעם, ועיין במשתדל (סוף בהעלתך) ההפרש בין נביא סתם ובין נביא ה׳, וכאן תרגם שד״ל, אין חזון נפרץ, אין התוכחה לעם נוהגת.

וְהַנַּ֧עַר שְׁמוּאֵ֛ל היה מְשָׁרֵ֥ת אֶת-יְהוָ֖ה לִפְנֵ֣י עֵלִ֑י והיה זריז בעבודת ה׳ לעשותה לפני עלי וקודם לו, כי מתחילה הורהו עלי עבודת ה׳, ולאחר זמן נתחזק שמואל מאליו, ולבסוף נתעלה יותר עד שזכה לנבואה¹, וּדְבַר-יְהוָ֗ה דבר הנבואה² הָיָ֤ה יָקָר֙ חשוב³ ונדיר⁴ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם יותר מבשאר הימים⁵, שלא היו אנשי הדור מוכנים שתחול עליהם רוח ה׳⁶, והנבואה היתה מגעת בקושי ובאופן סתום⁷ ולעתים אף נמנעה מלבוא⁸ כי לא נמצא אז מי שיתנבא⁹, ומשכך אֵ֥ין לא היה חָז֖וֹן דבר נבואה¹⁰ נִפְרָֽץ מתגלה¹¹, כאילו הנבואה גדורה ולא נפרץ גדרה¹²: ס

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת ציון.

4. מלבי״ם.

5. מצודת דוד.

6. מלבי״ם.

7. רד״ק.

8. כך משמע לענ״ד מרש״י.

9. רלב״ג.

10. מצודת ציון.

11. תרגום, רש״י.

12. מצודת דוד. המלבי״ם מבאר שהכתוב מפרט כאן מדוע בחר ה׳ לגלות את נבואתו לשמואל באותו לילה, א׳ מצד זכות שמואל שהיה משרת את ה׳ ומתמיד בעבודת הקדש היה במדרגה גבוהה מעלי, ב׳ מצד מיעוט מציאות הנבואה והנביאים בדור ההוא, כי לא היו רוצים אנשי הדור ההוא לקבל את שפע הנבואה, וכאשר הנבואה מצאה את שמואל היא באה אליו בשפע רב, כדוגמת נחל מלא שאין לו מקום להגיר מימיו שכשמוצא פרצה יפרוץ בשפע רב.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ב) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְעֵלִ֖י שֹׁכֵ֣ב בִּמְקוֹמ֑וֹ וְעֵינָו֙^א הֵחֵ֣לּוּ כֵה֔וֹת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֽוֹת׃

And it came to pass at that time, when Eli had laid down in his place, — now his eyes had begun to grow dim, that he could not see —

א. וְעֵינָו֙: קו״כ: א-קרי=וְעֵינָיו֙

תרגום יונתןמדרש שמואלר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא הָאִינוּן וְעֵלִי שְׁכִיב בְּאַתְרֵיהּ וְעֵינוֹהִי שְׁרִיאוּ לְמִכְהֵי לָא יָכִיל לְמֶחֱזֵי.

ויהי ביום ההוא ועלי שוכב במקומו ועיניו החלו כהות וגו׳ – מכאן אמרו חכמים כל מי שהוא מעמיד בן רשע או תלמיד רשע סוף שעיניו כהות. בן רשע מיצחק. שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות (בראשית כ״ז:א׳). למה שהעמיד עשו בן רשע. תלמיד רשע מאחיה השילוני. שנאמר ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו (מלכים א י״ד:ד׳). למה שהעמיד ירבעם תלמיד רשע.

ויהי ביום ההוא ועלי שכב במקומו – שמואל שכב עמו בבית במקום אחר לפי שהיה משרת את י״י לפני עלי (שמואל א ג׳:א׳).

ועיניו של עלי החלו כהות לא (יכול) {יוכל} לראות – וכשהיה נצרך לשום דבר לא היה זז ממקומו ללכת אל אדם שהוא צריך לו אלא במקומו עומד וקורהו, לפיכך עלה בדעתו של שמואל כשקראו הק׳ שעלי קורהו אעפ״י שלא ראה עלי עומד על גביו, ואל יהא לבך נוקפך שתהא תוהא לומר איך יעלה בדעתו של שמואל שעלי קורהו כשקראו הדיבור והלא אין קול אל שדי בדברו (יחזקאל י׳:ה׳) {דומה} לקולו של עלי ואין לך קול בעולם שיהא קול זה דומה לזה, לפיכך הוא אומר

ויהי ביום ההוא – באותו יום שדיבר אלקנה אל עלי.

ועיניו החלו כהות לא יוכל לראות – שלא תתמה למה רץ אל עלי שהרי עיניו כהו, ושמואל היה משרתו שלא זז ממקומו ומשכבו.

ויהי ביום ההוא – הלילה בכלל היום.

במקומו – במקום שהכהנים ישנים לפנים מן הלוים.

החלו כהות – להיות כהות, כי הוא תואר.

לא יוכל לראות – תוספת ביאור. ופי׳: לא יוכל לראות היטב, אבל רואה היה, שהרי אמר: החלו, ולא אמר: כהו. וכן הוא אומר ביעקב אבינו: לא יוכל לראות (בראשית מ״ח:י׳), ואח״כ אמר: וירא ישראל את בני יוסף (בראשית מ״ח:ח׳).

וטעם הספור הזה במקום הזה: אם ענינו על דרך פשוטו לא מצאתי לו טעם נכון, ואם הוא דרך משל, ור״ל עיני הלב, כלומר רוח הקדש, וטעמו שהיתה רוח הקדש הולכת ופוסקת ממנו, שלא היתה רגילה אצלו כבתחלה מפני מעשה בניו, לפיכך באה הנבואה הזאת אל שמואל ולא באה אליו.

ובדרש אומר: כהות ממש, ואמר כל המעמיד בן רשע עיניו כהות, מנא לן? מיצחק, וכן עלי. ולדעת הדרש היה הספור הזה הנה לפי שעתיד לזכור הנבואה שבאה לשמואל על עון בניו.

החלו כהות – החלו להיות כהות.

ויהי ביום ההוא – שבא איש האלהים לעלי להגיד לו הדברים הקודמים בימי עלי היה שוכב במקומו מרוב הזקנה והחלו עיניו להיות כהות באופן שלא יוכל לראות.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

עוד זכר עליו שתי סבות אחרות והם אמרו ויהי ביום ההוא ועלי שכב במקומו וגו׳, רוצה לומר הנה היתה עוד סבה שנית מצד עלי לשלא הבין היות הקול ההוא נבואיי, לפי שהיה זה ביום ההוא אשר בא איש אלהים אל עלי לדבר אליו, איך יתן לבבו שביום ההוא שבאה לו הנבואה באותו יום תבוא על זה לשמואל נבואה אחרת? הנה בעבור שהיה באותו יום לא הרגיש עלי בדבר. וגם היתה סבה אחרת מצד שמואל למה חשב שהיה עלי קורא אותו, והיא שקרה ביום ההוא מקרה ואולי מחודש לעלי, והוא שבהיותו שכב במקומו בפתע פתאום עיניו החלו כהות לא יוכל לראות כי נעדר ממנו פתאום ראות עיניו בהיותו יושב במקומו, ולפי שבאותו יום קרה לעלי אותו חולי חשב שמואל בלילה כאשר שמע הקול שעלי היה קורא אותו ושבאתהו סבוב הראש או חולי אחר ממין אשר בא אליו היום ההוא, ולכן קם במרוצה וילך אליו. הנה אם כן בכאן שתי סבות אחרות קרובות ומניעות לשלא ירגישו בדבר לא עלי ולא שמואל. עוד זכר בפסוק השלישי שלשה דברים האחד הזמן מהלילה אשר היה כשבאהו אותו הקול והקריאה.

ועינו. ועיניו קרי.

החלו – הלמ״ד בדגש.

החלו – התחילו.

כהות – חשוכות, כמו: והנה כהה (ויקרא י״ג:ו׳).

ביום ההוא – ביום בא איש האלהים אל עלי.

במקומו – במקום שהכהנים שוכבים, לפנים מן הלוים.

החלו כהות – התחילו להיות כהות וחשוכות.

לא יוכל לראות – כאשר מקודם, וכפל הדבר לתוספת ביאור.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב) סבה ג.

ויהי ביום ההוא שבו ביום בא איש אלהים אל עלי, ורצה ה׳ לתכוף החזון הזה אל החזון הראשון להורות כי נכון הדבר מעם אלהים, כי כל גזרה והודעה שמימיית הנשנית מורה שהיא חרוצה ונחוצה ושישקוד ה׳ על דברו לעשותו, כמ״ש ועל השנות החלום פעמים וכו׳ (בראשית י״א מ״ב), (סבה ד מצד עלי, שירד אז אחורנית בין במעלותיו הנפשיות שעל זה אמר ועלי שכב במקומו – רצה לומר שלא שכב בהיכל ה׳, היינו מתבודד בעיונו ומחשבותיו בעניני הקדש ההיכל והארון כמ״ש בשמואל ושמואל שוכב בהיכל ה׳ כמו שנבאר, רק שכב במקומו הגשמי ממש שכיבה של שינה, ועבודת הכהן היה לשמור את המקדש, (כמ״ש בשלשה מקומות הכהנים שומרים) וגם בלילה לא ישכב לבו במקום רק ישכיל לחשוב מחשבות בקדש, בין בתכונותיו הגופניות שעיניו החלו להיות כהות משיבה וזקנה ופתאום עבר עליהם החולשה עד שלא יוכל לראות לגמרי וכפי שירד עלי ושמשו היתה קרובה להשתקע אל המערב כן היה מוכרח כי כאור בקר יזרח שמשו של שמואל יפיץ קדים עלי ארץ וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי שנאמר ונר אלהים טרם יכבה וכו׳.

וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא באותו יום שבא אלקנה איש האלהים אל עלי¹, וְעֵלִ֖י היה שֹׁכֵ֣ב בִּמְקֹמ֑וֹ בלילה², במקום שהכהנים שוכבים לפנים מן הלוים³, וְמרוב זקנה⁴, עֵינָיו֙ (ועינו כתיב) הֵחֵ֣לּוּ התחילו להיות⁵ כֵה֔וֹת וחשוכות⁶ עד אשר לֹ֥א יוּכַ֖ל יכול היה לִרְאֽוֹת כאשר ראה מקודם⁷:

1. מהר״י קרא, רלב״ג, מצודת דוד, מלבי״ם.

2. ואף שכתוב ׳ביום׳, הלילה בכלל היום, רד״ק.

3. רד״ק, מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר ששכב במקומו שכיבה גופנית של שינה, אף שעבודת הכהן לשמור במחשבתו תמיד את המקדש, ואילו שמואל מחשבתו היתה ״בהיכל ה׳⁠ ⁠⁠״ כפי שמבואר בפסוק הבא, וזוהי סיבה נוספת לכך ששמואל קיבל את הנבואה ולא עלי.

4. רלב״ג.

5. מצודת דוד, מצודת ציון.

6. מצודת דוד, מצודת ציון. ואברבנאל מבאר כי דבר זה ארע לעלי בפתאומיות.

7. מצודת דוד. וזה בדרך משל, וכוונתו לעיני הלב, כלומר רוח הקודש, דהיינו שהיתה רוח הקדש הולכת ופוסקת ממנו, שלא היתה רגילה אצלו כבתחילה מפני מעשה בניו, לפיכך באה הנבואה הזאת אל שמואל ולא באה אליו. ובדרש אומר כהות ממש, ואמר כל המעמיד בן רשע עיניו כהות, מנא לן מיצחק, וכן עלי, ולדעת הדרש נכתב הספור הזה כאן לפי שעתיד להזכיר המקרא את הנבואה שבאה לשמואל על עון בניו, רד״ק.

תרגום יונתןמדרש שמואלר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ג) וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה וּשְׁמוּאֵ֖ל שֹׁכֵ֑ב בְּהֵיכַ֣ל יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֲשֶׁר⁠־שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים׃

and the lamp of God had not yet gone out, and Samuel had laid down to sleep in the temple of Hashem where the ark of God was,

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּבוֹצִין בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ עַד לָא טְפָא וּשְׁמוּאֵל שְׁכִיב בַּעֲזָרַת לֵוָאֵי וְקָלָא אִשְׁתְּמַע מֵהֵיכָלָא דַייָ דְתַמָן אֲרוֹנָא דַיָי.

ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה׳ וגו׳. עד שלא משקיע הקב״ה שמשו של צדיק זה הוא מזריח שמשו של צדיק אחר. יום שמת רבי עקיבא נולד רבינו הקדוש. וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳). יום שמת רב אדא בר אהבה נולד רב המנונא. וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳). יום שמת רב המנונא נולד רבי אבין. וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳). יום שמת רבי אבין נולד אבא הושעיה איש טרייה. וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳). יום שמת אבא הושעיה איש טרייה נולד רבי הושעיה בריה. וקראו עליו וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳). עד שלא השקיע הקב״ה שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה. שנאמר ויביאה יצחק האהלה שרה אמו (בראשית כ״ד:ס״ז). קודם שלא השקיע הקב״ה שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע. ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע בן נון וגו׳ (במדבר כ״ז:י״ח). עד שלא השקיע הקב״ה שמשו של יהושע הזריח שמשו של עתניאל בן קנז. וילכדה עתניאל בן קנז (שופטים א׳:י״ג). עד שלא השקיע הקב״ה שמשו על עלי הזריח שמשו של שמואל. ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה׳ וגו׳.

ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל י״י – וכי שמואל שוכב בהיכל י״י והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, אלא נר אלהים טרם יכבה בהיכל י״י ושמואל שוכב במקומו. תמן תנינן נעל הכהן מבפנים ובן לוי ישן מבחוץ קפץ הדבור על עלי ודבר עם שמואל. ושמואל שוכב א״ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא. עד שלא השקיע הקב״ה שמשו של עלי הזריח שמשו של שמואל.

ויבא י״י ויתיצב – אין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש שנאמר ראיתי את י״י נצב על המזבח (עמוס ט׳:א׳), ואומר ויבא י״י ויתיצב (שמואל א ג׳:י׳), ואומר קרא את יהושע והתיצבו (דברים ל״א:י״ד), התיצבו וראו את ישועת י״י (שמות י״ד:י״ג), ותתצב אחותו.

ושמואל שוכב במקומו – בעזרת הלוים השומרים בית המקדש. וכן תרגם יונתן: ושמואל שכיב בעזרת לואי.

(ג-ד) בהיכל י״י אשר שם ארון האלהים. ויקרא י״י – וקול יצא מהיכל י״י מבית קדשי הקדשים, שקרא שמואל. סוף המקרא העליון מחובר לראש המקרא התחתון. זהו שאמר הכתוב: ירעם אל בקולו נפלאות (איוב ל״ז:ה׳), עלי היה כהן ושומר מבפנים, ושמואל היה לוי ושוכב מבחוץ, וקפץ הקול דרך עלי לשמואל. במסכת תמיד.

And Shemuel was lying. In his place, in the court of the Levites who watch in the Temple. According to Targum Yonatan: "And Shemuel was lying in the court of the Levites.⁠"

(3-4) In the Temple of Adonoy Where the Ark of God was. Adonoy called. And a voice emanated from the Temple of God, from the Holy of Holies, which called, "Shemuel!⁠" The end of the above verse¹ is connected to the verse that follows. This is what is inferred by the verse, "the Lord thunders wonderously with His voice.⁠"² Eli was a kohein, and was watching from within, while Shemuel was a Levite and lying without. Yet, the voice [of 'ה] jumped over Eli to Shemuel.

1. As is indicated by the אֶתְנַחְתָּא under the word שֹׁכֵכ to separate it from ‘בְּהֵיכַל ה.

2. Iyyov 37:5.

(ג-ד) ונר אלהים טרם יכבה... ויקרא י״י אל שמואל – שאילו היה הנר כבה כבר שקרא לו הדיבור לא היה קם שמואל והולך אל עלי ואומר לו הנני כי קראת לי (שמואל א ג׳:ה׳), אלא יהא סבור שיעמוד לפניו שום אדם וקורא שאילו היה מכיר בו יהיה משיבו במקומו שהוא שוכב שם מי אתה קראת¹ לי. אבל נר אלהים לא היה כבה עדיין וכשקראו הק׳ ראה שמואל ואין שם איש בבית כי אם עלי ששוכב במקומו, ועל מי יעלה על לבו שקוראו כי אם עלי שהיה שוכב בבית. לפי׳ אל תתמה כשתגיע למקרא ויקם שמואל וילך אל עלי ויאמר הנני כי קראת לי (שמואל א ג׳:ו׳).

ואל תפרש נר אלהים טרם יכבה בהיכל י״י. אינו כבה כל הלילה, דכת׳: יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בקר לפני י״י (שמות כ״ז:כ״א), ואמרו רבותינו במסכת יומא: תן לה מידתה שתהא דולקת והולכת מערב ועד בקר. אלא נר אלהים קורא בבית שהיה שמואל משרת שם לפני י״י ונר אלהים טרם יכבה, ושמואל שוכב, עומד לבד ואינו מחובר לבהיכל י״י אשר שם ארון האלהים. אלא כך תפתור: ונר אלהים טרם יכבה בבית עלי שהיה שמואל משרת שם ושמואל היה שוכב במקומו ושמע הקול מהיכל י״י אשר שם ארון האלהים ויקרא אל שמואל. וכן פירש יונתן: וקלא אישתמע מהיכלא די״י – כלומר דבר זה שקרא הק׳ לשמואל אירע טרם יכבה נר האלהים בבית עלי.

וכן בכל מקום תמצא בכל התורה כשאדם תועה בקולו של זה וסבור שהוא אדם אחר מפרש אחריו מה טעם תועה בדבר ומי גורם לו שטועה כמו ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו (בראשית כ״ז:כ״ג) ורצונך לידע ולעמוד על סוף הדבר ועל עיקרו כוף את עצמך והבן בלשון המקרא שהוא אומר ויהי ביום ההוא ועלי שוכב במקומו ועיניו החלו כהות לא יוכל לראות (שמואל א ג׳:ב׳), אינו אומר כאן ויהי בלילה ההוא ועלי שוכב במקומו אלא ויהי ביום ההוא, לימדך שהיה שוכב ביום כבלילה מפני שלא היה יכול לראות וכשהיה נצרך לדבר היה קורא לאדם במקומו שהוא שוכב שם.

1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א כ״ו:י״ד.

ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל י״י – במקומו בעזרת הלוים מבחוץ וממקום אשר שם ארון אלהים.

ונר אלהים טרם יכבה – אם על נרות המנורה אמר, היה זה קודם עלות השחר, כי הנרות היו דולקים מערב עד בוקר (שמות כ״ז:כ״א) אף על פי שפעמים היו כבות מקצתן בליל׳, ושמן היו נותנים בהן במדה שהיו דולקים מערב עד בקר, וברוב פעמים היו דולקים עד הבקר. ונר מערבי בכל זמן היו מוצאים אותו דולק. ואמר כי באה נבואה זאת לשמואל קודם שכבו הנרות בעוד לילה, כמו זמן קריאת הגבר, שהרי אומר אחרי כן: וישכב שמואל עד הבקר (שמואל א ג׳:ט״ו).

ובדרש אמר: כי על נר הנבואה אמר, ואמרו: וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳:ה׳), עד שלא ישקיע הקב״ה שמשו של צדיק אחד, הוא מזריח שמשו של צדיק אחר, עד שלא ישקיע שמשו של משה מזריח שמשו של יהושע, עד שלא תשקע שמשו של עלי הזריח שמשו של שמואל. וזהו שאמר: ונר אלהים טרם יכבה.

ושמואל שוכב בהיכל י״י – בהיכל י״י דבק עם: ונר אלהים טרם יכבה, כי הנר היה בהיכל י״י, ושמואל היה שוכב במקומו, כי שמואל לא היה שוכב בהיכל י״י אלא בעזרת הלוים, לפיכך האתנחתא בשוכב, לפי שאינו דבק עם: בהיכל י״י.

וכן פירשו רבותינו ז״ל, כי לא יתכן להבין הפסוק כמשמעו, שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, וכל שכן שכיבה, וכל שכן בהיכל.

וכן תירגם יונתן: ובוצין בית מקדשא די״י עד לא טפא, ושמואל שכיב בעזרת לואי, וקלא אישתמע מהיכלא די״י דתמן ארונא די״י.

ובדרש: ירעם אל בקולו נפלאות (איוב ל״ז:ה׳) – תמן תנינן, נעלה הכהן מבפנים, ובן לוי ישן לו מבחוץ, קפץ הדבר על עלי ודבר על שמואל מבחוץ.

אשר שם ארון אלהים – בלא ה״א הידיעה, והמסרה לית כוותיה.

ונר אלהים טרם יכבה – בהיכל י״י אשר שם ארון אלהים, ושמואל שוכב. והוא מקרא מסורס, והוא שוכב בעזרה עם הלויים.

והנה טרם שכבה נר אלהים והוא אצל עליית השחר היה שמואל שוכב אצל היכל י״י אשר שם ארון האלהים בלשכה אחת היתה שם ובעת הזה המוכן בהגעת החלומות הצודקים החלה להגיע אליו הנבואה עד שקרא אליו י״י במראה הנבואה ואמר הנני ורץ לעלי כי נדמה לו שעלי היה קורא אותו וכן נדמה לו זה עד שלשה פעמים שהרגיש עלי כי י״י קורא לנער וצוהו שאם יקראהו עוד ישיב לו דבר י״י כי שומע עבדך וידמה שלא שמע שמואל על זה כי י״י קורא לו להיות דבר י״י והיא הנבואה יקר בימים ההם עם חשבו היותו בלתי ראוי לנבואה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וזהו שאמר: ונר אלהים טרם יכבה, הוא נר המנורה, כי בהיכל ה׳ אשר שם ארון אלהים לא היה נר דולק, והודיענו בזה שבאה הנבואה ההיא לשמואל קודם שכבו נרות המנורה בעוד לילה בכמו זמן קריאת הגבר, שהרי אמר אחר כך וישכב שמואל עד הבקר וגומ׳, וזכר זה להודיע שהיה העת מוכן להגעת החלומות הצודקים ולהגיע הנבואה אליו, להיותו אצל עלות השח׳ אחרי התכת האדי׳ מהמוח ולאות הכזבת המדמה, או אמר זה להגיד שהיה נר במקדש והיה שמואל רואה שאין שם אדם שיקרא אליו ולכן הלך אצל עלי: עוד הודיע ענין שני, והוא באי זה מקום ובאיזה תכונה הגיעה אליו הנבואה, ואמר ושמואל שוכב במטתו ונח על השלם שבתכונות לשמוע הקול ולקבל אותו השפע. עוד הודיע ענין שלישי. והוא מאיזה מקום בא אותו הקול והקריאה, ואמר בהיכל ה׳ אשר שם ארון אלהים, ובי״ת בהיכל אינה בי״ת המקום כמו שחשבו המפרשים, אבל היא בי״ת החומר, כמו (שמות ל״ח ח׳) במראות הצובאות (שם ל״ה ל״ב) בזהב ובכסף, יאמר שהיה שמואל עליו השלום שוכב ומתבודד בענין היכל ה׳ אשר בו ארון אלהים, ולהיותו משוטט מחשבתו בענין הארון באהו הנבואה איך יגלה ארון האלהים כמו שיזכור, ומלת שוכב יאמר על היותו מחשב בדבר, כמו שאמר (קהלת ב׳ כ״ג) גם בלילה לא שכב לבו, ואמר (שיר ג׳ א׳) על משכבי בלילות. רומז על המחשבות. ואפשר עוד לומר שבי״ת בהיכל ה׳ תשמש במקום מן, כמו (ויקרא ח׳ ל״ב) והנותר בבשר ובלחם (בראשית ח׳ י״ז) בעוף ובבהמה (שמות י״ב י״ט) בגר ובאזרח הארץ, כמו שזכרו האפוד בספרו, יאמר שמהיכל ה׳ אשר שם ארון האלהים מאותו היכל קרא ה׳ את שמואל, ויהיה אם כן אומרו בהיכל ה׳ אשר שם ארון האלהים דבק עם ויקרא ה׳ אל שמואל שיזכור. והנה זכר זה להודיע שלא היה הקול אנושי ולא מלאכותיי, אבל היה יוצא ממקום קדש הקדשים, וכמו שנ׳ במשה (שם כ״ה כ״ב) ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים. ועם היות שעלי לא הבין הקול מאיזה מקום היה יוצא, רצה הכתוב להודיע האמת איך היה, והנה בעל הטעמים שם האתנח בשוכב, והוא ממה שיורה שבהיכל ה׳ אינו דבק עם שוכב, כי אם עם ויקרא ה׳ אל שמואל, עם היות ששם סוף פסוק ביניהם. והנה ראיתי שיונתן כוון לפירוש האמתי הזה. אמר ובוצין בית מקדשא דיי׳ עד לא טפח, ושמואל שכיב בעזרת ליואי, וקלא אשתמע מהיכלא דיי׳ דתמן ארונא דיי׳, ראה גם ראה שעשה בי״ת בהיכל ה׳ כמו מ״ם, ושאמר שבא הכתוב להודיענו שבא הקול והקריאה מהיכל ה׳. וכן כתב רש״י זכרונו לברכה בהיכל ה׳ אשר שם ארון האלהים ויקרא ה׳, והקול יצא מבית קדש הקדשים שקרא לשמואל, סוף מקרא העליון מחובר לראש מקרא האחרון, וזהו שאמר הכתוב (איוב ל״ז ה׳) ה׳ ירעם אל בקולו נפלאות. עלי היה כהן ושוכב מבפנים ושמואל היה לוי ושוכב מבחוץ וקפץ הקול דרך עלי לשמואל, במסכת תמיד. (עיין רש״י) ולפי דבריהם אלה יהיה פי׳ ועלי שוכב במקומו, רוצה לומר מקום הכהן שהוא מבפנים לא שמע הקול האלהי ששמע שמואל מבחוץ. ונוכל לומר שאמרו ועיניו החלו כהות בא להודיע שהיה חסר הראות, ומפני זה היה ראוי שיהיה שלם חוש השמע, ועם כל זה לא שמע כלל וכל זה מסכים למה שפירשתי. ובדרש אמרו (מ״ש פר׳ ח׳) וזרח השמש ובא השמש (קהלת א׳ ה׳), עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק אחד הוא מזריח שמשו של צדיק אחר, עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, עד שלא השקיע שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי, וזהו שאמר הכתוב ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה׳. והמאמר הזה קיימו וקבלו חכמינו זכרונם לברכה ביניהם להאמינם שההשגחה האלהית תקים בכל דור ודור נגיד ומצוה לאומים, עד שאמרו שם במדרש שמואל מאמר עצום מאד. רבי אליעזר בן יעקב אומר אין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב, אין דור שאין בו כמשה, אין דור שאין בו כשמואל, ולזה נאמר אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה שמואל שמואל, רצו לומר שעל כן נכפלו שמותיהן להעיר שתמיד בכל דור יהיו כמותם. ואין ראוי שיודו זה במעלת נבואתם, כי כבר אמרה תורה (דברים ל״ד י׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. כי אם בהיותם מגינים על דורם כל אחד בערך דורו. כאמרם (ר״ה כ״ה ע״ב) יפתח בדורו כשמואל בדורו, וזה נרמז כאן באמרו ונר אלהים טרם יכבה. הנה עשו נר אלהים רמז לנפש. על דרך מאמר שלמה עליו השלום (משלי כ׳ כ״ז) נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. וכפי זה המאמר יהיה פירושו ועלי שוכב במקומו ועיניו החלו כהות לא יוכל לראות, שהיה עלי שוכב ועומד במקומו ומדרגתו כמשפט העם, והיה רוח הקדש הולך ופוסק ממנו ולא היה רגיל אצלו כבתחלה, ולזה המשיל הפסק נבואתו בכהות העינים והעדר הראות, ושבאה הנבואה לשמואל ולא באה אליו. ובמדרש שמואל (פרש׳ ח׳) אמרו כל המעמיד בן רשע עיניו כהות, מנא לן? מיצחק וכן עלי. ולדעת הדרש הזה יהיה הפסוק הזה הקדמת ידיעה למה שבאה הנבואה לשמואל:

ושמואל שכב בהיכל ה׳ – הקשו בפרק עשרה יוחסין והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד אלא נר אלהים טרם יכבה בהיכל ה׳ ושמואל שוכב במקומו פירוש ושמואל שוכב בהיכל ה׳ חדא מילתא משמע ועל כרחך מפסקינן ליה ושמואל שוכב במקומו בבית משמר הלוים שהיו שומרים את הבית וכן תרגום יונתן בעזרת ליואי והיכל אנר קאי שהמנורה היתה בהיכל משכן שילה ע״כ פירוש רש״י ז״ל. ועיין עוד בפירוש על הפסוק ובכלי יקר. ולפי דרכנו למדנו מעלת הטעמים שהאתנח מפריד תיבת שכב מתיבת בהיכל כדי שלא יובן שהיה שוכב בהיכל ה׳.

טרם יכבה – עדיין לא כבה אף נר אחד מנרות המנורה.

ושמואל שוכב – במקום אשר הלוים שוכבים.

בהיכל ה׳ – זה קדש הקדשים, כאשר מפרש: אשר שם ארון אלהים, ומוסב הוא למקרא שלאחריו, לומר שקול הקריאה היה בהיכל ה׳ וכו׳.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ג) ה. ונר – והנה מצא אז את שמואל מוכן אל שיתגלה עליו האור הגדול הזה, אם מצד הזמן שהיה בסוף הלילה טרם יכבה נר אלהים שהיה דולק מערב עד בוקר שקרוב אל היום אז הנפש נקיה מרעיונות היום, והמוח וכל כלי המחשבה הטהרו מן האדים אשר יאפיל זהרם בתחלת הלילה כנודע,

ו. וגם היה מוכן מצד עצמו שאז שמואל שכב בהיכל ה׳ ואי אפשר לפרש ששכב בהיכל ממש כי אסור לשכב שם, וגם הלא מקום בן לוי היה מבחוץ, וחכמינו זכרונם לברכה פי׳ שמ״ש ושמואל שוכב הוא מאמר מוסגר, ושיעור הכתוב, ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה׳ ושמואל שוכב, (והאתנח שבמלת שוכב מורה כן, שהוא מופסק מן בהיכל) ובכ״ז כפי סדר המלות רצוף גם כן הכוונה הפשוטה ששכב בהיכל ה׳ ממש, ורצה לומר שכיבה מחשביית (כמו גם בלילה לא שכב לבו, על משכבי בלילות, (וכ״פ מהרי״א) רצה לומר רעיוניו היו שוכבים ומעיינים בהיכל ה׳ אשר שם ארון אלהים – מחשב בעניני ההיכל והארון ורוחניותם אשר ה׳ בם בקדש הפך מעלי שאמר עליו ששכב במקומו אשר הוא שם כנ״ל, ומסבת שש הכנות אלה בקע אור ה׳ ויאר אל שמואל.

ונר אלהים – האתנח בתיבת שוכב הוא לפ״ד תקון סופרים להורות כי שמואל שכב באחת מחדרי הבית לא בבית קדש הקדשים ששם הארון, וזה אחד מן המקראות שאמרו עליו סרסהו ופרשהו, ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה׳ אשר שם ארון האלהים ושמואל שוכב; אך גם בזה לא הועלנו הרבה לפי שהמנורה לא היתה בבית קדש הקדשים רק באהל מועד, וע״כ ראוי לפרש הכתוב כהלוכו, ושמואל שוכב ב⁠(אחד מחדרי) היכל ה׳ אשר שם ארון האלהים וכדברי רלב״ג, והאתנח ראוי לתיבת יכבה או לתיבת ה׳, או נאמר שבבית שילה שנו הסדר הקבוע בתורה והדליקו המנורה בבית קדש הקדשים, או לפי כונת הפסוק יותר טוב לומר שדרך עראי שכב שמואל בבית עצמו שהיה שם הארון (אולי היה מכוסה בבגדי שרד) והאל קראו מבין כרובי הארון, והגיד לנו כי נר אלהים עדין לא כבה להגיד שסמוך לאור היום היה, ומועד נכון לחזיונות כי נעכל המזון מן האצטומכא והמוח צלול, וזו היא דעת המון העם ג״כ על אודות החלומות שיחלמו קרוב לבוקר שאמת המה, הביאה ג״כ המשורר המפואר Dante:

(Inferno C. XXVI. v. 7.)

״Ma se presso al mattin del ver si sogna״

(Purgatorio C. IX v. 19.)

… la mente nostra pellegrina

Più dalla carne, e men dai pensieri presa,

Alle sue vision quasi è divina.

ושאר החלומות באים מחמת קושי העכול וע״כ אמרו חז״ל (יומא ד׳ פ״ג.) ״חלמיא דבי שמשי לית בהו ממשא״ מתוך עונג מאכלי סעודת ליל שבת.

וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה באותה שעה עדיין לא כבה אף לא נר אחד מנרות המנורה¹ שהיו דולקים מהערב עד הבוקר², וּשְׁמוּאֵ֖ל היה שֹׁכֵ֑ב בעזרת הלווים³ במקום אשר הלוים היו שוכבים⁴, בְּהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה, הוא קודש הקדשים⁵ אֲשֶׁר-שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים, ומתבודד היה שמואל במחשבתו בענין היכל ה׳ אשר בו הארון⁶, ועלי היה כהן ושכב מבפנים ושמואל אשר היה לוי שכב מבחוץ⁷, וקפץ הקול דרך עלי לשמואל⁸: פ

1. רד״ק, מצודת דוד. ובדרש נאמר כי על נר הנבואה מדובר, דהיינו שלא כבתה עדיין הנבואה מעלי, ואמרו ״וזרח השמש ובא השמש״ עד שלא ישקיע הקב״ה שמשו של צדיק אחד הוא מזריח שמשו של צדיק אחר, עד שלא ישקיע שמשו של משה מזריח שמשו של יהושע, עד שלא תשקע שמשו של עלי הזריח שמשו של שמואל, וזהו שאמר ״ונר אלהים טרם יכבה״, רד״ק. ואברבנאל מבאר כי היה העת הנכון להגעת החלומות הצודקים ולהגיע הנבואה אליו. ומלבי״ם מבאר שמצד הזמן שהיה בסוף הלילה שאז הנפש נקיה מרעיונות היום, והמוח וכל כלי המחשבה הטהרו מן האדים אשר יאפיל זהרם בתחלת הלילה, ולכן אז התגלתה אליו הנבואה.

2. רד״ק, מלבי״ם. והיה זה קודם עלות השחר, רד״ק. וזוהי הסיבה שחשב שמואל שעלי קורא לו כי עדיין היה לילה ולא היו כהנים אחרים שם, וגם ראה לאור הנר שאין שום אדם מלבד עלי, ר״י קרא בפס׳ ד׳.

3. תרגום יונתן, רש״י.

4. מצודת דוד.

5. החלק הזה בפסוק קשור לפסוק הבא, כי אין הכונה ששמואל שכב בהיכל ה׳ (כמבואר בהערה בהמשך), אלא בהיכל ה׳ נשמעה אליו קריאת ה׳, מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר שזהו המשך של תחילת הפסוק, כאומר ״ונר אלוהים טרם יכבה בהיכל ה׳, ושמואל שוכב״.

6. אברבנאל. וההיפך מעלי ששכב לישון, מחשבתו של שמואל היתה דבוקה בהיכל ה׳, והיא סיבה נוספת לקבלתו את הנבואה, מלבי״ם.

7. כי לא יתכן לומר ששמואל שכב בהיכל ה׳ שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכל שכן שכיבה, רד״ק, מלבי״ם.

8. רד״ק, מהר״י קרא, אברבנאל.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ד) וַיִּקְרָ֧א יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֶל⁠־שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃

that Hashem called to Samuel. He said, "Here I am.⁠"

תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּקְרָא יְיָ לִשְׁמוּאֵל וַאֲמַר הָא אֲנָא.

[פרשה ט]

ירעם אל בקולו נפלאות עושה גדולות ולא נדע (איוב ל״ז:ה׳). רבי פנחס בשם ר׳ ראובן אומר ראית מימיך אדם אחד יוצא מן הצפון ואדם אחד יוצא מן הדרום ומזדווגין זה לזה אלולי שעשו סיסמא ביניהון. כך משה במדבר ואהרון במצרים ושניהם יוצאין בשעה אחת ומזדווגין זה לזה אלולי שיחסן הדיבור אינו כן. אלא בשעה שאמר לו הקב״ה לאהרן לך לקראת משה המדברה וגו׳ (שמות ד׳:כ״ז). שמע משה בדיבור אחד לך שוב וגו׳ (שמות ה׳:י״ט). ויצא. הדא היא דכתיב ירעם אל בקולו נפלאות (איוב ל״ז:ה׳). שניהם יצאו בקול אחד. אמר ר׳ יודן כתיב הרים הגבוהים ליעלים וגו׳ (תהלים ק״ד:י״ח). רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש האילה הזו אבריה צפופים והיא מתקשה לילד. ומה הקב״ה עושה. ממציא לה נחש והוא נושכה ואבריה מתרפין. וכשהיא יולדת מה הקב״ה עושה. ממציא לה עשב והיא אוכלת ומתרפאת. הדא היא דכתיב עושה גדולות ולא נדע (איוב ל״ז:ה׳). רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש האילה הזו איבריה תשים והיא מבקשת מים והיא יראה מחיה רעה. מה הקב״ה עושה. מכניס בה רוח חזזית ומקשת ברגליה ומקשת בקרניה וחיה רעה שומע ובורחת. הדא היא דכתיב עושה גדולות ולא נדע (איוב ל״ז:ה׳). אמר רבי אליעזר אדם הזה ישן על מטתו והנחש מכוון לפני מטתו. מה הקב״ה עושה. מכניס בו רוח חזזית מפשיט בידיו ומפשיט ברגליו ולובש כליו הפוכין והנחש שומע ובורח. הדא היא דכתיב עושה גדולות ולא נדע (איוב ל״ז:ה׳). אמר ר׳ לוי הקב״ה יודע נפלאותיו שהוא עושה לבריותיו ובריותיו אינן יודעין נפלאות שהוא עושה עמהן.

תאנא שלשה קולות קולן הולך מסוף העולם ועד סופו והבריות בנתיים ואינן מרגישין. ואלו הן היום והגשמים והנפש בשעה שהיא יוצאת. היום מנין. אמר ר׳ יהודה בר רבי אלעאי את סבור שהיום הזה שף ברקיע אינו אלא נוסר ברקיע כמסר הזה. והגשמים מנין אמר רבי לוי כתיב תהום אל תהום קורא לקול צנוריך (תהלים מ״ב:ח׳). הנפש מנין. ר׳ שמואל אחוי דרבי פנחס בר חמא הוה דמיך בצפורי והוו חבריא יתיבון גביה אתא מלה וגחכין. שמעין קלא אמר נפשיה להון לאחוי דההוא גברא מתברא ארזין ומעקרא אילנין ואתון יתבין גחכין ולא ידעין. בר קפרא אמר עשה הקב״ה את שאינו נראה נראה. ואת שאינו שומע שומע. ואת שאינו מדבר מדבר. את שאינו נראה נראה מנין. וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים (שמות כ׳:י״ד). את שאינו שומע שומע מנין. הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל דברי ה׳ (יהושע כ״ד:כ״ז). ואת שאינו מדבר מדבר מנין. ויפתח ה׳ את פי האתון וגו׳ (במדבר כ״ב:כ״ח). כתיב ויאמר ה׳ אלי אם יעמוד משה ושמואל לפני וגו׳ (ירמיהו ט״ו:א׳). את מוצא מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה לוי וזה לוי. זה בנה מזבחות וזה בנה מזבחות. זה מלך על ישראל ויהודה וזה מלך על ישראל ויהודה. זה הקריב וזה הקריב. זה בקריאה וזה בקריאה. זה בהנני וזה בהנני. ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני (שמות ג׳:ד׳). תמן תנינן נעל הכהן מבפנים ובן לוי ישן לו מבחוץ קפץ הדיבור על עלי ודבר אל שמואל בחוץ.

ויקרא ה׳ אל שמואל ויאמר הנני וירץ לעלי ויאמר הנני כי קראת לי – אמר רבי יוחנן כהדא עגלתה תמימתה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 3]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ויקרא י״י – הקול יצא מתוך ההיכל מקודש הקדשים, ועלי היה כהן ושוכב מבפנים, ושמואל היה לוי ושוכב מבחוץ. וקפץ הקול דרך עלי לשמואל. וכתב ונר אלהים טרם יכבה (שמואל א ג׳:ג׳) שלא תתמה על שאמר לעלי הנני כי קראת לי, וטועה בכך שקצת היה לו דין, שהרי הקול היה בא דרך ההיכל ועדיין הנר היה דולק במקומו ועדיין היה לילה, ולא היה לו לומר כהן אחר נכנס שם וקראהו. וגם היה יכול לראות באור הנר דרך פתח או חלון ולא ראה שום אדם, לכן הלך אל עלי שהיה לפנים ממנו לצד ההיכל. ונראה לי שאף לאור נרות של מנורה הנראה לו מבחוץ היה יכול להשתמש דאמרינן בפסחים: קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה ואמר ר׳ סימון קול דשיראה ומראי דהיכל וריח דקטרת אין בהם משום מעילה.

וכן תרגם יונתן: ובוצין בית מוקדשא עד לא טפא ושמואל שכיב בעזרת ליואי וקלא אישתמע מהיכלא די״י דתמן ארונא די״י.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויקרא ה׳ אל שמואל ויאמר הנני וגו׳. זכר הכתוב שקרא האלוה יתברך אל שמואל בקול מוחש בקול בן אדם, וששמואל מיד בשמעו הקול בהיותו על מטתו אמר הנני.

הנני – הנה אני.

(ד-ח) השאלות:

למה השיב הנני בפעם הראשון ולא בשני, ולמה בפעם השני הוסיף עלי מלת בני, למה אומר ושמואל טרם ידע וכו׳ וטרם נגלה וכו׳, מדוע באתהו הנבואה בדרך זה שיטעה שעלי קורא אותו.

ויקרא וכו׳ בתחלה שחשב שעלי קורא אליו השיב הנני כדי שידע עלי שאינו ישן, וגם.

וַיִּקְרָ֧א יְהוָ֛ה מתוך ההיכל בקודש הקדשים¹ אֶל-שְׁמוּאֵ֖ל וקרא ״שמואל״², וַיֹּ֥אמֶר שמואל, אשר חשב כי עלי קורא לו³, הִנֵּֽנִי! הנה אני⁴:

1. רש״י, מהר״י קרא.

2. רש״י.

3. מלבי״ם.

4. תרגום יונתן, מצודת ציון.

תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ה) וַיָּ֣רׇץ אֶל⁠־עֵלִ֗י וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי⁠־קָרָ֣אתָ לִּ֔י וַיֹּ֥אמֶר לֹֽא⁠־קָרָ֖אתִי שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב וַיֵּ֖לֶךְ וַיִּשְׁכָּֽב׃

And he ran to Eli and said, "Here I am; for you called me.⁠" And he said, "I did not call; lie down again.⁠" And he went and lay down.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּרְהַט לְוַת עֵלִי וַאֲמַר הָא אֲנָא אֲרֵי קְרֵיתָא לִי וַאֲמַר לָא קְרֵיתִי תּוּב שְׁכִיב וַאֲזַל וּשְׁכוּב.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וקם במרוצה רבה וילך על עלי ויאמר אליו הנני כי קראת לי, ועלי השיבו לא קראתי שוב שכב. ואין ספק שעלי חשב ששמואל מתפעל מהדמיון ושמחוזק דמיונו נדמה לו אותו הקול והגיע, כי היה כמו שזכר החוקר (אריסט״ו) בספר חוש ומוחש, כשיתגבר הדמיון וידמה קולות המוחשות או הדברים הנראים יביאם מבפנים לחוץ ויראו לחושים כאלו השיגו אותם מבחוץ, כי כמו שהדברים ילכו פעמים מהחושים אל הדמיון ככה פעמים רבות יבואו מהדמיון אל החושים, וזאת היא הסבה במה שיראו מהצורות הכוזבות אל המוקדחים ואל חלושי המזג, וכן חשב עלי שהיה הענין בשמואל שנפעם רוחו ודמה הקול שלא שמע, ומפני זה גער בו ואמר לא קראתי שוב שכב.

כי קראת לי – כי חשב שעלי קראו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ה) וירץ במרוצה לעשות דברו, ועלי חשב בראשונה שהיה זה מפעולת הדמיון שיפעל לפעמים על החוש להטעותו עד שידמה קול קורא באזניו לכן אמר שוב שכב.

וַיָּ֣רָץ שמואל אֶל-עֵלִ֗י כי כאמור חשב שעלי קרא לו¹, וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי-קָרָ֣אתָ לִּ֔י, וגער בו עלי², אשר חשב שמחוזק דמיונו של שמואל נדמה לו אותו הקול³ וַיֹּ֥אמֶר לו, לֹֽא-קָרָ֖אתִי לך, שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב, וַיֵּ֖לֶךְ ושב שמואל בבושת פנים⁴, וַיִּשְׁכָּֽב וחזר לשכב: ס

1. מצודת דוד.

2. אברבנאל מבאר כי עלי גער בו שכן כשיתגבר הדמיון, נראים מהצורות הכוזבות אל המוקדחים ואל חלושי המזג, וחשב עלי שהיה הענין הזה בשמואל, וראה בהרחבה בביאורו של אברנאל בעניין זה.

3. אברבנאל, מלבי״ם.

4. אברבנאל.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ו) וַיֹּ֣סֶף יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קׇם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל⁠־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹא⁠־קָרָ֥אתִֽי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב׃

And Hashem called yet again, "Samuel". And Samuel arose and went to Eli and said, "Here I am; for you called me.⁠" And he answered, "I did not call, my son; lie down again.⁠"

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וְאוֹסִיף יְיָ לְמִקְרֵי עוֹד שְׁמוּאֵל וְקָם שְׁמוּאֵל וַאֲזַל לְוַת עֵלִי וַאֲמַר הָא אֲנָא אֲרֵי קְרֵיתָא לִי וַאֲמַר לָא קְרֵיתִי בְרִי תּוּב שְׁכִיב.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושמואל שב אל המטה בבושת פנים ובאהו הקול פעם שנית ויקראהו שמואל, ואין ספק שחשב שעלי היה קורא אותו אבל לא אמר הנני מהמטה וגם לא רץ כמו שעשה בראשונה, לפי שהכלימו עלי בפעם הראשונה, ולזה הלך אליו ואמר הנני כי קראת לי, רוצה לומר הנה עתה לא תוכל להכחיש שקראת לי אחרי ששנה הקול שתי פעמים, וידמה שעלי הרגיש בדבר ולכן לא גער בו כבראשונה, אבל אמר לו בני שוב שכב, הנה הוסיף בדבריו לומר בני לדבר על לבו, לפי שהיה כבר הדבר אצלו בספק אם היה דבר נבואיי או מפעל הדמיון, כי התבגרות הדמיון באיש הבריא לא יהיה כי אם על המעט ולא יתרבה, ולכן בלשון רכות אמר בני שוב שכב:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ו) ויוסף וכו׳ בפעם הזה לא השיב הנני באשר כבר הודיע שהוא ער, וגם לא רץ כי נכלם בפעם הראשון, והנה בפעם הזה כבר נפל ספק מה בלב עלי לכן אמר לא קראתי בני הוסיף מלת בני דרך אהבה בל יתעצב, שזה מזיק אל הנבואה, ורצה לנסות אם יקראהו עוד הפעם.

וַיֹּ֣סֶף והוסיף יְהוָ֗ה קְרֹ֣א לקרוא עוֹד֮ ״שְׁמוּאֵל֒״, וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙, וַיֵּ֣לֶךְ אֶל-עֵלִ֔י, וַיֹּ֣אמֶר לו הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י¹, וַיֹּ֛אמֶר לו שמואל לֹֽא-קָרָ֥אתִי לך בְנִ֖י², שׁ֥וּב שְׁכָֽב במקומך:

1. בפעם הזאת לא אמר מיד הנני אלא רק אחרי שהלך אל אלי, וגם לא רץ, מפני שנכלם בפעם הראשונה, מלבי״ם.

2. כעת הוסיף עלי בדבריו לומר בני לדבר על לבו, לפי שכבר נתעורר הדבר אצלו בספק אם היה דבר נבואי או מכח הדמיון, כי התגברות הדמיון באיש הבריא לא יהיה כי אם על המעט ולא יתרבה, ולכן בלשון רכות אמר בני שוב שכב, אברבנאל. ומלבי״ם מבאר כי הוסיף מלת ״בני״ דרך אהבה שלא יתעצב, שזה מזיק אל הנבואה, ורצה לנסות אם יקראהו עוד הפעם.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ז) וּשְׁמוּאֵ֕ל טֶ֖רֶם יָדַ֣ע אֶת⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְטֶ֛רֶם יִגָּלֶ֥ה אֵלָ֖יו דְּבַר⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃

Now Samuel did not yet know Hashem; neither was the word of Hashem yet revealed to him.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁמוּאֵל עַד לָא אֲלַף לְמִידַע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וְעַד דְלָא אִתְגְלֵי לֵיהּ פִתְגַם נְבוּאָה דַיְיָ.

טרם ידע את י״י – עדיין לא היה מכיר ענין קול נבואה. כל טרם שבמקרא, לשון: עדיין לא, כתרגומו: עד לא, ואינו לשון לפני, וזה יוכיח. ועוד: כי טרם תיראון (שמות ט׳:ל׳) מפורש ממנו, וכן: כל שיח השדה טרם יהיה בארץ (בראשית ב׳:ה׳).

[Shemuel] had not yet known Adonoy. He had not yet recognized the nature of the prophetic voice.⁠¹ Every time the word 'טֶרֶם' appears in Scripture, it means 'not yet,' as rendered by the Targum 'עַד לָא' [not yet]. It does not mean 'before.' This verse proves it. And another [proof of this] is the verse כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן which is rendered as "that you do not yet fear,⁠"² is a more explicit verse proving this. Also, וְכֹל שִֹיחַ הַשָֹּדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ ["all plants of the field were not yet on the earth"].⁠³

1. He was thus unfamiliar with the ways ‘ה calls man, and he therefore thought that the voice was Eli’s.

2. Shemot 9:30.

3. Bereshit 2:5.

ושמואל טרם ידע את י״י – פתר׳: ודבר זה אירע בטרם יכיר שמואל את דבר י״י, שאילו היה רגיל לא היה טועה בקולו של הקב״ה מפני קולו של עלי.

ושמואל טרם ידע את י״י – עדיין לא היה מכיר ענין נבואה. כל טרם שבמקרא עדיין לא הוא, וזה יוכיח עליהם, ודבר י״י היה יקר (שמואל א ג׳:א׳) דלעיל נאמר על טעותו של עלי להגיד שלא תתמה עליו למה לא הרגיש לאלתר בקול שכינה והן דברי הסופר.

וטרם יגלה אליו דבר י״י תרגומו: עד לא אליף למידע אולפן מן קדם י״י ועד לא יתגלי ליה פתגם נבואתיה מן קדם י״י.

טרם ידע את י״י – פי׳: טרם שידע את י״י היה זה, שקרא אליו ולא הבין, כי עדיין לא ידע את י״י ולא נגלה אליו דבר י״י בנבואה, לפיכך לא היה מבין כי י״י קורא על בן אדם. לפיכך קם שלש פעמים אל עלי בטרם ידע.

וטרם יגלה – הוא כפול דבר.

או פי׳ טרם ידע – כי עדיין לא ידע בחכמת האלהית אף על פי שלמד בשאר החכמות, כי אילו למד בזאת החכמה היה מבין ומבחין בקול הנבואה. ונראה שכן דעת יונתן שתרגם: עד דלא אליף למידע דחלתא די״י.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה אמר הכתוב אחר זה ושמואל טרם ידע ה׳ וטרם יגלה אליו דבר ה׳, והרב המורה כתב בחלק שני מספרו, שהקול והדבור שבא לנביאים כלם היה תמיד במראה הנבואה ולא בהקיץ, והיה תמיד קול מושכל לא קול מוחש, ומאשר הוקשה לו מה שנזכר כאן בענין שמואל השיב עליו בפר׳ מ״ד (דף קכ״א ע״א) מאותו חלק ואמר זה לשונו. ואפשר שישמע הנביא הדבר ההוא שישמעהו במראה הנבואה בדבר הרגיל הנודע עד שלא ירחיק ממנו דבר, יתבאר זה מענין שמואל, כי כאשר קראהו השם בענין הנבואה חשב שעלי הכהן קראו פעם אחר פעם שלשה פעמים, אחר כך ביאר הכתוב עלתו ואמר שאשר חייב לו זה להיותו חושב שהקורא אותו עלי הוא, לפי שלא היה נודע אז שדבר השם לנביאים יהיה בזאת הצורה ולא נגלה לו זה הסוד עדיין, והוא אמרו ושמואל טרם ידע את ה׳ וטרם יגלה וגו׳, רוצה לומר שהוא לא היה יודע ולא נגלה לו שכן הוא דבר ה׳, או יהיה אמרו טרם ידע את ה׳, רוצה בו שלא קדמה לו נבואה, כי כאשר יתנבא כבר נאמר לו במראה אליו אתודע. ויהיה פירוש הכתוב לפי ענינו כן, ושמואל לא התנבא קודם לזה ולא ידע כי כן תהיה צורת הנבואה עד כאן. ואני כבר תמהתי בספר מחזה שדי אשר לי, שאין הדבר כמו שחשב הרב המורה, ושהקול אשר בא לשמואל היה כקול אשר בא לישראל בהר סיני בספור שתי הדברות, ושהיה קול מוחש מגיע לאזניו והיה קול אלהי נברא בדרך נס, ושהנבואה פעמים תבוא לנביאים מושכלת בהתודעות ברור מגיע לשכליהם, ופעמים תבוא מדומה בצורות אשר יראו בכוחם המדמה, ופעמים תבוא מוחשת בקול מגיע לאזניהם ובדבר נורא שיראו לעיניהם בפעל, ושכל אלה מיני נבואה הם. וחכמי הנוצרים בספריהם הסכימו על זה. ואין ראוי במקום הזה שנתטפל בזה הדרוש, אבל ראיתי בפירוש הפרשה קשה לרב המורה מדוע בא פסוק ושמואל טרם ידע את ה׳ בין הקריאה השנית לשלישית? ויראה מדבריו שהוא חשב שהיה אחרי כל הקריאות ושלא עיין בכתוב. ואחשוב אני שלא בא הפסוק הזה כי אם להבדיל בין עלי ובין שמואל, כי עד הנה עלי בקריאה הראשונה לא חשב שהיה קול נבואיי וגם שמואל לא חשבו כן, והיו שניהם שוים בהעדר ההבנה בזה, אבל אחרי שקראו שנית הרגיש עלי קצת בדבר ואמר בני שוב שכב כמו שאמרתי, ובפעם השלישית הבין בשלמות כי ה׳ קורא את הנער ושמואל לא הרגיש כלל גם בפעם השנית גם בשלישית עד שלמדו עלי, ובא הפסוק הזה לתת הסבה למה לא הרגיש שמואל בדבר כמו שהרגיש עלי ואמר ושמואל טרם ידע את ה׳, רוצה לומר עלי היה לו מקום להבין ולדעת לפי שכבר ידע את ה׳, כלומר שהתנבא הוא עצמו והיה נגלה אליו דבר ה׳ שיבא פעמים בקול מוחש, אבל שמואל עדין לא ידע את ה׳ כי לא התנבא עד הנה, ועוד שלא נגלה אליו דבר ה׳, רוצה לומר לדעת מפי שומע ומלמד איך תהיה צורת הנבואה. ולכן לא הרגיש כלל בקריאות עד שהודיעו עלי אמתת הדבר. ות״י עד לא אליף למדע דחלתא דיי׳.

טרם – עדיין לא, כמו: הטרם תדע (שמות י׳:ז׳).

טרם ידע – עדיין לא ידע חכמת אלהות בהיותו עודנו נער, כי אם ידע, היה אם כן מכיר קול נבואה.

וטרם יגלה – עד הנה, עדיין לא נגלה אליו ה׳ לדבר בו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ז) ושמואל בא להשיב מדוע לא הבין שמואל בשלש פעמים כי ה׳ קורא, שזה יען היה זה טרם ידע את ה׳ שלא היה לו ידיעה מבית רבו בעניני האלהות ובאיזה דרך יטיף חזיונו לנביאיו, וגם טרם יגלה אליו דבר ה׳ עד שידע זה מעצמו על ידי הנסיון, ולכן לא הבין זאת.

וּשְׁמוּאֵ֕ל טֶ֖רֶם עדיין לא¹ יָדַ֣ע היה מכיר² אֶת חכמת הָאֱלֹהוּת³ ואת ענין קול נבואת⁴ -יְהוָ֑ה, וְטֶ֛רֶם ועד לעת עתה⁵ עדיין⁶ יִגָּלֶ֥ה לא נגלה⁷ אֵלָ֖יו דְּבַר-יְהוָֽה לדבר בו⁸, ולכן היה חושב כי עלי קורא לו⁹:

1. רש״י.

2. רש״י.

3. מצודת דוד.

4. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.

5. כך משמע ממצודת דוד.

6. מצודת ציון.

7. מצודת דוד.

8. מצודת דוד.

9. מלבי״ם, מהר״י קרא.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ח) וַיֹּ֨סֶף יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה קְרֹֽא⁠־שְׁמוּאֵל֮ בַּשְּׁלִישִׁת֒ וַיָּ֙קׇם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל⁠־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיָּ֣בֶן עֵלִ֔י כִּ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה קֹרֵ֥א לַנָּֽעַר׃

And Hashem called Samuel again a third time. And he arose and went to Eli, and said, "Here I am; for you called me.⁠" And Eli perceived that Hashem was calling the child.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וְאוֹסִיף יְיָ לְמִקְרֵי שְׁמוּאֵל בִּתְלִיתָאָה וְקָם וַאֲזַל לְוַת עֵלִי וַאֲמַר הָא אֲנָא אֲרֵי קְרִיתָא לִי וְסַבַּר עֵלִי אֲרֵי מִן קֳדָם יְיָ מִתְקְרֵי לְרַבְיָא.

ויבן – מן הבין, ויקם מן הקים.

ויבן עלי – כי בשתי הפעמים חשב עלי כי נדמה לו לשמואל כי אדם קורא אותו, ומתוך שנתו היה נדמה לו זה, ולא היה קורא לו אדם. אבל כאשר ראה כי שלש פעמים זו אחר זו שמע הקול אחרי שניער משנתו, ידע כי לא היה טועה שמואל ובאמת היה שומע הקול, ולא היה קול אדם כי לא היה שם אדם אחר שהיה קורא אותו. לפיכך הבין עלי כי קול מלאך י״י היה.

והחכם ראב״ע פי׳ כי לפי ששמואל לבדו היה שומע הקול, ועלי לא היה שומע אותו ידע עלי והבין כי קול הנבואה היה, שהקב״ה משמיע אותו למי שירצה. וכן: וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט). וכן אמרו רבותינו ז״ל: מדבר אליו (במדבר ז׳:פ״ט) – קול לו, קול אליו. משה שומע ואין ישראל שומעין.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וזכר הכתוב שבפעם השלישית הלך שמואל לעלי, כי לא נמנע מלכת אליו עם היות שלא ענהו בשאר הפעמים בחפצו, ושאז הבין עלי כי ה׳ קורא לנער.

שמואל בשלישת – בספרים מדוייקים חסר יו״ד תניין והוא חד מן ד״ק דכתיבין כן על פי המסורת וסימן במסרה גדולה פרשת פינחס.

ויבן – מלשון בינה.

בשלישית – בפעם שלישית.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

(ח) ויבן עלי אז הבין בבירור שה׳ קורא אותו, כי התגברות הדמיון באיש הבריא לא יהיה רק על המעט, וכבר בארו החוקרים האחרונים שהנבואה תבוא לפעמים מושכלת, במה שיושפע ידיעה ברורה על שכל הנביא, ופעמים תבא מדומה, על ידי צורות שיראה הכח המדמה, ופעמים תבא מוחשת, על ידי קול שיגיע לאזן הנביא או צורות נוראות אשר יראום בעיניהם בפועל (ולא כהמו״נ בח״ב מספרו) ומזה המין האחרון היה הקריאה שקרא לשמואל, וכבר באר מהרי״א כי לכן באתהו הנבואה על זה האופן, כדי שיטעה וירוץ אל עלי וירגיש עלי בדבר ויכריחהו בבקר להגיד לו המראה, כי זולת זה היה שמואל מעלים הדבר ממנו, כמ״ש ושמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי, ודעתי בזה שנבואה זו לא באה אל שמואל בתורת שליחות רק בתורת הודעה לבד, שאם היה בא אליו בתורת שליחות הלא היה מוכרח להגידה אל עלי, כי נביא הכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים, ולמה הוצרך עלי להשביעו עדי הגיד לו, רק האמת הוא שה׳ לא שלחו אליו, והטעם בזה, כי כל נביא שליח יהיה לאיזה צורך ותכלית, והוא שהעם או האיש שעליו ינבא ישים על לבו וישוב בתשובה ועל ידי זה תבוטל הגזירה, לא כן פה שהיה גזר דין שיש עמו שבועה כמ״ש לכן נשבעתי לבית עלי, שאין תשובה מועלת בו כלל לא היה צורך בשליחות, והיה רק הודעה לשמואל לבד והיה רשות בידו להגיד או שלא להגיד, וה׳ סבב הדבר ששמואל היה מוכרח להגיד לו על ידי שהשביעו.

וַיֹּ֨סֶף יְהוָ֥ה קְרֹא- לקרוא לִשְׁמוּאֵל֮ בַּפעם הַשְּׁלִשִׁית֒, וַיָּ֙קָם֙ שמואל וַיֵּ֣לֶךְ אֶל-עֵלִ֔י, וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י, אז וַיָּ֣בֶן הבין עֵלִ֔י כִּ֥י יְהוָ֖ה קֹרֵ֥א לַנָּֽעַר לשמואל, והוא הבין זאת הן בגלל שחזר הדבר על עצמו שלש פעמים¹, והן בגלל שרק שמואל שמע את הקול כפי שנהוג בעת קבלת נבואה שרק המתנבא שומע²:

1. רד״ק.

2. אבן עזרא (מובא ברד״ק), אברבנאל.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ט) וַיֹּ֨אמֶר עֵלִ֣י לִשְׁמוּאֵל֮ לֵ֣ךְ ׀ שְׁכָב֒ וְהָיָה֙ אִם⁠־יִקְרָ֣א אֵלֶ֔יךָ וְאָֽמַרְתָּ֙ דַּבֵּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֣לֶךְ שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּשְׁכַּ֖ב בִּמְקוֹמֽוֹ׃

Therefore Eli said to Samuel, "Go, lie down; and it shall be, if you are called, that you shall say, 'Speak, Lord; for Your servant hears.'" So Samuel went and lay down in his place.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל אֱזִיל שְׁכוּב וִיהֵי אִם יִקְרֵי לָךְ וְתֵימַר מַלֵיל יְיָ אֲרֵי שְׁמַע עַבְדָךְ וַאֲזַל שְׁמוּאֵל וּשְׁכִיב בְּאַתְרֵיהּ.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמר עלי אליו שוב שכב והיה אם יקרא אליך (רוצה לומר אותו הקול ששמעת) ואמרת דבר ה׳ כי שומע עבדך, ומדברי עלי יתבאר מה שאמרתי שהיה הנהוג לבוא לנביאים קול מוחש לדבר עמהם, ולכן הבין שיי׳ קורא לנער, ואם היה כדעת הרב המורה, יקשה איך הבין עלי שיי׳ קורא לנער בהיות מהנמנע שתבוא הנבואה בקול מוחש? אבל האמת יורה דרכו שהיה דבר נודע אצל עלי שצורת הנבואה כן, ומאשר ראה ששמואל שמע הקול פעמים שלש והיה כבר ער וביקיצה שלימה היה שומע אותו, ועוד שעלי לא היה שומע ממנו כלל, גזר מההקדמות האלה שהיה דבר אלהי שהקב״ה היה משמיע למי שירצה, על דרך (במדבר ז׳ פ״ט) וישמע את הקול מדבר אליו, ואמרו חז״ל (יומא ד׳ ע״ב) קול לו קול אליו, משה היה שומע וכל ישראל לא היו שומעין. ואמנם למה באה הנבואה הזאת בזה האופן אל שמואל, והסבה אצלי הוא, לפי שידע עלי ממנה וישאלהו בבקר עליה ויהיה שמואל מוכרח לספרה אליו, מה שלא היה כן אם באתהו הנבואה לשמואל כדרך שאר הנביאים, כי אולי היה בוש ונכלם מלאמרה לעלי רבו, כי גם בכל זה לא אמרה אליו כי אם אחרי השבעתו אותו כמו שיזכור:

אם יקרא – אם יוסיף לקרוא עוד.

וישכב במקומו – רצה לומר במקום הרעיוני ששכב תחלה כמ״ש ושמואל שוכב בהיכל ה׳ כמש״פ למעלה כי היה מכין את עצמו עתה לנבואה, מה שאין כן בפסוק ה׳ אמר וילך וישכב.

במקומו – לפי פירושי ששמואל שכב באקראי במקום הארון נוכל לפרש במקומו לא במקום המיוחד לו, רק במקום שהיה שוכב שם טרם ילך אל עלי.

וַיֹּ֨אמֶר עֵלִ֣י לִשְׁמוּאֵל֮ לֵ֣ךְ שְׁכָב֒, וְהָיָה֙ אִם יוסיף¹ -יִקְרָ֣א לקרוא אֵלֶ֔יךָ עוד אותו הקול² וְאָֽמַרְתָּ֙ תאמר דַּבֵּ֣ר יְהוָ֔ה, כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּ֑ךָ, וַיֵּ֣לֶךְ שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּשְׁכַּ֖ב בִּמְקוֹמֽוֹ, וכעת הכין שמואל את עצמו לנבואה³:

1. מצודת דוד.

2. אברבנאל.

3. מלבי״ם.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(י) וַיָּבֹ֤א יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב וַיִּקְרָ֥א כְפַֽעַם⁠־בְּפַ֖עַם שְׁמוּאֵ֣ל ׀ שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ׃

And Hashem came, and stood, and called as at other times, "Samuel, Samuel.⁠" Then Samuel said, "Speak; for Your servant hears.⁠"

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״ימיוחס לר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְאִתְגְלֵי יְיָ וְאִתְעַתַּד וּקְרָא כִזְמַן בִּזְמַן שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַאֲמַר שְׁמוּאֵל מַלֵל אֲרֵי שְׁמַע עַבְדָךְ.

ויבא ה׳ ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך – הדא הוא דכתיב מפרי פי איש תשבע בטנו (משלי י״ח:כ׳) וגמול ידיו ישיב לו (משלי י״ב:י״ד).

אמר רבי שמלאי אמר הקב״ה לראובן אתה התחלת בהצלת נפשות תחלה וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית ל״ז:כ״א). חייך שאין מפרישין ערי מקלט אלא מתחומך. הדא היא דכתיב את בצר במדבר בארץ המישור לראובני (דברים ד׳:מ״ג). אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר הקב״ה ליהודה אתה הצלת לי ארבע נפשות שלשה מן האור ואחת מן הבור. תמר ושני בניה מן האור ויוסף מן הבור. חייך שאני מציל לך חנניה מישאל ועזריה מן האור ודניאל מן בור אריות. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר הקב״ה למשה אתה אמרת וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים וגו׳ (דברים ד׳:ל״ט). חייך שאני מכתיב עליך ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו׳ (דברים ל״ד:י׳). רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר הקב״ה לרחב את אמרת כי ה׳ אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (יהושע ב׳:י״א). על הארץ מתחת ניחא שמא בשמים ממעל. את אמרת מה דלא חמין עיניך. חייך שבנך עומד ורואה מה שלא ראו הנביאים. הדא היא דכתיב נפתחו השמים ואראה מראות אלהים (יחזקאל א׳:א׳). רבי יהושוע דסכנין בשם רבי לוי אמר הקב״ה לחנה מתחלת ברייתו של עולם לא קלסני בשם ודם בפסוק הזה ה׳ צבאות אלא את. חייך שבנך עומד ופותח בו. הדא היא דכתיב כה אמר ה׳ צבאות פקדתי את אשר עשה לך עמלק (שמואל א ט״ו:ב׳). אמר ר׳ אבהו בשעה שהלך עבד מלך הכושי להעלות את ירמיה מן הבור מהו אומר לו שים נא בלואי הסחבות והמלחים וגו׳ (ירמיהו ל״ח:י״ב). אמר לו ירמיה הלואי והוה לי סולם חד. אמר לו הקב״ה סולם את מבקש אין לזקנתך בידי חבל. לא כן כתיב ותורידם בחבל בעד החלון (יהושע ב׳:ט״ו). אף אתה וימשכו את ירמיה בחבלים (ירמיהו ל״ח:י״ג). רבי דסכנין בשם רבי לוי אמר הקב״ה למשה את אמרת כי יבא אלי העם לדרוש האלהים (שמות י״ח:ט״ו). דצריך לנורא יפיח בה. אף את כשתהא צריך דבר תהא בא אצלי. הדא היא דכתיב ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו (במדבר ז׳:פ״ט).

תני ר׳ חייא אברהם אברהם. יעקב יעקב. משה משה.

שמואל שמואל – לשון חבה ולשון זירוז. ר׳ אליעזר אומר לו ולדורות. אין דור שאין בו כאברהם. אין דור שאין בו כיעקב. אין דור שאין בו כמשה. אין דור שאין בו כשמואל.

ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל – אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה לשון חבה לשון זרוז הן הן עד שלא נדבר עמם והן הן משדבר עמם, הן הן עד שלא נכנסו לגדולה והן הן משנכנסו לגדולה. ר׳ אליעזר אומר אחד לו ואחד לדור אין לך דור שאין בו כאברהם ואין לך דור שאין בו כיצחק ואין לך דור שאין בו כיעקב ואין לך דור שאין בו כמשה ואין לך דור שאין בו כשמואל.

רמז צח

ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך – זה שאמר הכתוב תן לחכם ויחכם עוד (משלי ט׳:ט׳). א״ר אלעזר זו רות המואביה ושמואל הרמתי. רות דאלו נעמי קאמרה לה ורחצת וסכת אמרה לאו אורח ארעא למיזל בשוקא הכי, ואלו בדידה כתיב ותרד הגורן ותעש כאשר צותה חמותה (רות ג׳:ו׳). שמואל דאלו עלי קאמר ליה לך שכב והיה כי יקרא אליך ואמרת דבר י״י כי שומע עבדך (שמואל א ג׳:ט׳), אמר איהו ואפילו מלאך נמי אמר דבר כי שומע עבדך.

ויאמר שמואל דבר – ולא הזכיר שם מקום כמו שציוהו עלי, אמר: שמא קול אחר הוא.

And Shemuel said, "Speak.⁠" He did not mention the Name of the Deity as Eli had commanded him, because he said [to himself], 'Perhaps it is another voice.'¹

1. See Maseches Shabbos 113b.

דבר כי שומע עבדך – מדרש: לא הזכיר עליו שם שמים כאשר צוהו עלי, כי אמר שמא קול אחר הוא.

ויבא י״י ויתיצב – נראה בפעם הזאת נראית תמונה לנגד עיניו במראה הנבואה, לפיכך אמר: ויתיצב, כמו: ויתיצב מלאך י״י בדרך (במדבר כ״ב:כ״ב).

דבר כי שומע עבדך – ולא אמר: י״י, כמו שאמר לו עלי, כי היה ירא עדיין מהזכיר השם במראה הנבואה.

ויש בו דרש: כי חשש עדיין שמא קול שד הוא, וזה רחוק.

והנה הודיעהו הש״י בדרך הנבואה הרע לעתיד לבא על ישראל עת מלחמת פלשתים שמתו בה רבים מישראל ולוקח ארון האלהים ומתו חפני ופינחס והרע העתיד לבא לנוב עיר הכהנים כי מתו בה בית עלי מלבד אביתר על יד שאול וידמה שלזה אמר החל וכלה כי התחלת הפורעניות היה במלחמה שמת בה חפני ופנחס וכלוי הפורעניות היה בענין נוב עיר הכהנים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וזכר הכתוב שאחרי שעלי למד לשמואל מה יעשה הלך לשכב ויבא ה׳ ויתיצב כפעם בפעם, רוצה לומר שבא קול ה׳ ויתיצב באזניו כשאר הפעמים, כי הוא לא ראה תמונה כלל, ואז אמר שמואל דבר כי שומע עבדך, והנה לא אמר דבר ה׳ כמו שלמדו עלי, לפי שעדיין היה מספק אם היה המדבר ה׳ עד שראה אופן הדברים. הנה התבארו החלופים שבאו בפסוקים והותרו השאלות רביעית וחמשית וששית: ובאלה שמות רבה (פר׳ י״ו דף קל״ד ע״א) אמרו הה״ד (משלי י״ו י״א) פלס ומאזני משפט לה׳, וכן מצינו משה שוה לשמואל שנאמר (תהלים צ״ט ו׳) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, בא וראה כמה בין משה לשמואל, משה היה נכנס ובא אצל הב״ה לשמוע הדבור ואצל שמואל היה הקב״ה בא, שנ׳ ויבא ה׳ ויתיצב ויקרא שמואל, למה כך? אמר הקב״ה כדין וכשורה אני בא עם כל אדם, משה היה יושב ומי שהיה לו דין היה בא אצלו, שנאמר (שמות י״ז י״ג) וישב משה לשפוט את העם, אבל שמואל היה טורח והולך מעיר אל עיר ושופט את ישראל שלא יצטערו הם לבא אצלו, שנאמר (שמואל א ז׳ י״ו) והלך מדי שנה בשנה, אמר הקב״ה משה שהיה יושב במקום אחד לדון את ישראל יבא אצלי לאהל מועד לשמוע הדבור, אבל שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם אני הולך אצלו לדבר אליו, שנאמר ויבא ה׳ ויתיצב, לקיים מה שנאמר פלס ומאזני משפט לה׳:

ויתיצב – בדפוסים אחרונים הצדי״ק בצירי ובדפוסים ישנם וגם בכמה ספרים כ״י מדוייקים בפתח ובספר אחר ישן כתוב יד גם בדפוס ישן בקמץ.

שמואל שמואל – חד מן ד׳ שמות מכופלים וכולם צדיקים גמורים וכבר הארכתי בזה הענין בפרשת ואלה שמות על משה משה.

כפעם בפעם – רצה לומר כמו בפעמים הקודמים.

שמואל שמואל – הכפל בא לזרז את הנקרא.

דבר – ולא אמר דבר ה׳ כאשר הורהו עלי, כי חשב פן עם כל זאת לא ה׳ דבר בו.

ויבא ה׳ ויתיצב העמידה וההתיצבות הושאל מן בעלי גשם אל חול הרוח העליון על מקומו רצה לומר על הענין המתדמה עליו בצלמו, שהוא רוח הנביא אשר הוכן לזה שבא עליו גם כן ותנח עליהם הרוח, וכמו והנה ה׳ נצב עליו, ואמר במ״ר הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, כי יתדבק הכל בהחלק וינוח עליו חול מעלה ודבקות וכבר ידעת ההבדל בין עומד ובין נצב, שההתיצבות הוא בדבר שצריך להתחזק על שישאר במקום ההוא, ואחר שחומר האדם הוא מסך מבדיל בין האור הרוחני השופע על נפש הנביא, צריך חיזוק והתיצבות להשאר דבוק בו, וכבר בארנו במק״א הטעם שיקרא להנביאים שתי פעמים אברהם אברהם משה משה שמואל שמואל, שהוא לעורר שני חלקיו הרוחני והגשמי שיהיו מוכנים אל הדיבור ואין המקום פה להאריך, והנה שמואל לא אמר, דבר ה׳, כי היה עדיין מסתפק פן הוא קול אחר.

ויתיצב – על מקום משכב שמואל.

וַיָּבֹ֤א יְהוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב, ובפעם הזאת נִרְאֲתָה תמונה לנגד עיניו במראה הנבואה¹, וַיִּקְרָ֥א ה׳ כְפַֽעַם-בְּפַ֖עַם כמו בפעמים הקודמות², ״שְׁמוּאֵ֣ל | שְׁמוּאֵ֑ל״³, וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙, דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ, ולא אמר ״דַּבֵּר ה׳⁠ ⁠⁠״ כאשר הורהו עלי, כי חשב אולי בכל זאת לא ה׳ מדבר עמו אלא קול אחר⁴: פ

1. רד״ק. ומצינו משה שוה לשמואל שנאמר (תהלים צ״ט ו׳) ״משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו״, בוא וראה מה בין משה לשמואל, משה היה נכנס ובא אצל הקב״ה לשמוע את הדיבור ואצל שמואל היה שהקב״ה בא, שנא׳ ״ויבא ה׳ ויתיצב ויקרא שמואל״, למה כך? אמר הקב״ה, כדין וכשורה אני בא עם כל אדם, משה היה יושב, ומי שהיה לו דין היה בא אצלו, שנאמר (שמות י״ז י״ג) ״וישב משה לשפוט את העם״, אבל שמואל היה טורח והולך מעיר אל עיר ושופט את ישראל שלא יצטערו הם לבא אצלו, שנאמר (שמואל א׳ ז׳ ט״ז) ״והלך מדי שנה בשנה״, אמר הקב״ה, משה שהיה יושב במקום אחד לדון את ישראל יבוא אצלי לאהל מועד לשמוע הדיבור, אבל שמואל שהלך אצל ישראל בעיירות ודן אותם, אני הולך אצלו לדבר אליו, שנאמר ״ויבא ה׳ ויתיצב״, אברבנאל.

2. מצודת דוד.

3. וכפל קריאת שמו של שמואל בא לזרז אותו, מצודת ציון. ומלבי״ם מבאר כי זה היה כדי לעורר את שני חלקיו של שמואל, הרוחני והגשמי, ששניהם יהיו מוכנים אל הדיבור של הקב״ה.

4. רש״י, מהר״י קרא, אברבנאל, מצודת דוד, מלבי״ם.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״ימיוחס לר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יא) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־שְׁמוּאֵ֔ל הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כׇּל⁠־שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה שְׁתֵּ֥י אׇזְנָֽיו׃

And Hashem said to Samuel, "Behold, I will do a thing in Israel, such that anyone who hears of it, both his ears shall tingle.

תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר יְיָ לִשְׁמוּאֵל הָא אֲנָא עָבִיד פִתְגָמָא בְּיִשְׂרָאֵל דְכָל דְיִשְׁמְעִינֵיהּ יִצְלָן תַּרְתֵּין אוּדְנוֹהִי.

[פרשה י]

ויאמר ה׳ אל שמואל הנה אנכי עושה דבר בישראל וגו׳ – שמואל בר נחמן אמר זו שביית הארון.

(יב-יג)

ביום ההוא אקים אל עלי וגו׳ והגדתי לו כי שופט אני וגו׳ ולא כהה בם – לא גער בהון.

עושה דבר – היא לקיחת הארון ביד פלשתים.

תצלינה – לשון צלצלים. טנטיניר בלעז.

To do something. This refers to the capture of the Ark by the Philistines.⁠¹

Will ring. An expression similar to [צִלְצָלִים], cymbals, tintiner, in Old French.

1. Also, this may be referring to the destruction of the Mishkon in Shiloh which happened after the Ark was captured.

תצילנה שתי אזניו – לשון המון הוא, כמו הללוהו בצלצלי שמע (תהלים ק״נ:ה׳) ועל שם שמוציא קול נקרא צלצל, וכן מצילות הסוס (זכריה י״ד:כ׳) הוא הצלצל שתולין לסוס בין עיניו ומוציא קול ועושין אותו לנוי.

ופתר׳ תצלנה – תהימנה.

תצלינה – מן צללו, תסבבנה מן סבבו, טינטייר בלעז, כמו כאשר צללו שערי ירושלים (נחמיה י״ג:י״ט), לקול צללו שפתי (חבקוק ג׳:ט״ז).

עושה דבר בישראל – זו לקיחת הארון שאין דבר קשה כמוהו.

עושה דבר – זהו גלות הארון.

תצלינה – מבנין הפעיל, שרשו צלל, והוא ענין הרגשה, כמו: לקול צללו שפתי (חבקוק ג׳:ט״ז).

ביום ההוא – ביום שיהיה זה הדבר הקשה אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו, ביום ההוא אקים אל עלי מה שדברתי אל ביתו (שמואל א ג׳:י״ב) על ידי איש האלהים, כמו הכתוב למעלה, כי ביום ההוא תהיה תחלת הפורעניות הבאה על בית עלי שימותו בניו, וכן אכלה הרעה על בית עלי עד עולם.

אל ביתו – כמו: על ביתו, וכן: אל ההרים לא אכל (יחזקאל י״ח:ו׳).

תצילנה שתי – לשון צלצלי שמע, בוצינרי בלעז, והוא שביית הארון והריגת בניו.

ואמר כי כל שומעו תצלינה שתי אזניו להפלגת קושי הענין הזה יהיה הקול ההוא מרעיד האנשים וכאילו מחוזק הקורא מהקול ההוא תתחדר הצלילה וההברה באוזן.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויאמר ה׳ אל שמואל וגו׳. הוקשה לי למה באה הנבואה הזאת לשמואל? האם לייעד הרעה על בית עלי? הנה כבר בא אליו איש האלהים והודיעו כל הדברים הרעים העתידים לבוא על זרעו, ומה תועלת בהשנות הקללות והייעודים הרעים ההם על ידי שמואל? וחשבתי אני בזה שעלי היה מסופק בדברי איש האלהים אשר בא אליו, לפי שדבר ה׳ היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, וחשב אולי הוא מעצמו אמר הדברים ההם למה שראה מעניני בניו הרעים, ויורה על זה שאתה לא תמצא שאמר עלי תשובה ולא דבר כלל על דברי איש האלהים, אבל שתק כמספק במאמריו להיותו בלתי מוחזק אצלם בנביא השם, וכ״ש בהיותו אלקנה כדעת חז״ל (סדר עולם פרק כ׳) שלא היה נביא קודם לזה, הנה מפני כן ראה האל יתברך לדבר לשמואל ושיהיה באופן שעלי עצמו ידע שבא אליו הדבור וישמע את הקול מבין שני הכרובים וישאלהו עלי מה הדבר אשר דבר ואז ידע שבאמת דבר ה׳ אליו, וזה ממה שיאמת דברי האיש האלהים אחרי שמפי עולל ויונק הנער שמואל יסד האל ית׳ עוז ומאמר נבואיי.

תצלינה – ענין תנועה ורעדה, כמו: לקול צללו שפתי (חבקוק ג׳:ט״ז).

תצלינה שתי אזניו – ירעדו אזניו מגודל החרדה, והכונה היא על לקיחת הארון.

הנה אנכי עשה דבר הוא מה שנתן לשבי עוזו ויסגר לחרב עמו ומיתת עלי ובניו. (תצלינה הפעיל משורש צלל, שישמע באזניו כקול צלצלי שמע).

תצלינה – משרש צלל שהוא ג״כ שורש שם צֵל (בצִלו חמדתי שיר השירים ב׳:ג׳) שהיושב תחת צל האילנות שומע קול ענפיהם וטרפיהם המקישים זה לזה ע״י הרוח, וגם צללו כעופרת ממקור זה שבנפול דבר בחוזק ישמיע קול, והברת השורש דומה לקול הנשמע (Onomatopeia), ומזה גם כן שם צְלָצַל, שרץ העוף משמיע קול ע״י קשקשי בטנו או ע״י כנפיו, ושם כלי השיר הנקראים מצלתים וצלצלים.

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל-שְׁמוּאֵ֔ל, הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כָּל-שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה יצלצלו¹ וירעדו² שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו מגודל החרדה³:

1. רש״י, רד״ק, מלבי״ם.

2. מצודת דוד, מצודת ציון.

3. רלב״ג. והכונה היא על לקיחת הארון ביד פלשתים, רש״י, רד״ק, מצודת דוד. והריגת בניו של עלי, רי״ד. ואברבנאל מבאר כי נבואה זו נגד זרעו של עלי נאמרה שוב לשמואל (אחרי שאלקנה כבר אמר אותה לעלי) כיוון שעלי לא היה בטוח באמיתות הנבואה של אלקנה.

תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יב) בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ אָקִ֣ים אֶל⁠־עֵלִ֔י אֵ֛ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל⁠־בֵּית֑וֹ הָחֵ֖ל וְכַלֵּֽה׃

On that day I will perform against Eli all that I have spoken concerning his house, from the beginning to the end.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

בְּיוֹמָא הַהוּא אֲקַיֵם עַל עֵלִי יַת כָּל דִי מַלֵלִית עַל בֵּיתֵיהּ אֱגַמֵר וְאֵישֵׁיצֵי.

החל וכלה – אותו היום תתחיל גזירתי על בית עלי, שימותו חפני ופנחס, ומכאן ואילך אכלה גזירתי ואשלימה עליהם מדור אל דור, להמיתם אנשים בני שמנה עשרה שנה.

החל וכלה – אקומיינצט אאישפליימנט בלעז.

I will begin to destroy. On that day, My decree upon Eli's family will begin, for Chofni and Pinchas shall die, and from then on, I shall finish my decree and complete it upon them from generation to generation, and cause them to die as young men at the age of eighteen years.

I will begin to destroy. Commencant e espleiant, in Old French.

החל וכלה – כלו׳ מיד אחל ולא אשקוט עד שאכלה ואמלא את דברי כמו שנ׳ ויגרש שלמה את אביתר וגו׳ (מלכים א ב׳:כ״ז).

החל וכלה – אותו היום התחיל לכלותם.

החל וכלה – אותו היום אתחיל ואחר כך אכלה בכל דור.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה יורה על זה מה שאמר האל יתברך אל שמואל ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו וגומר, להגיד שמה שדבר איש האלהים דבר ה׳ היה באמת, והנה לא אמר הקב״ה לשמואל ולא צוהו שיאמר זה לעלי אלא הודיעו מה שיהיה כאלו היה מעיד בו, וזה ממה שיחזק עוד בלב עלי אמתת הנבואה ההיא: ואמרו [בפסוק שלמעלה] הנה אנכי עשה דבר בישראל וגו׳, רצה על הלקח ארון האלהים ועל שיפלו בני ישראל בידי פלשתים באותו המלחמה, שיגדל העונש וההפסד כל כך שכל שמעו תצלנה שתי אזניו, והיא תנועת ההרעשה מרעדת האנשים, כמו (חבקוק ג׳ י״ו) לקול צללו שפתי. עוד הודיעו שבאותו יום שיפלו ישראל במלחמה וילקח ארון האלהים אז יקיים אל עלי את אשר דבר עליו ביד איש האלהים, כי אז ימותו שני בניו חפני ופנחס.

ואמר החל וכלה, רוצה לומר שתהיה שם ההתחלה ואחרי כן יהיה כלה והתכלית יהיה בהריגת שאול נוב עיר הכהנים שהיו מזרעו של עלי. הנה שני הפסוקים האלה הם הייעוד מאשר יבא על בית עלי. ואחרי זה הוכיח לעלי הזקן עצמו.

אקים – אתחיל לקיים דברי איש האלהים אשר דבר בשם ה׳.

החל וכלה – אז בעת לקיחת הארון יתחיל הפורעניות, כי ימותו שני בניו במלחמה ההיא, וכן אכלה לקיים כל דברי הנבואה.

ביום ההוא אקים וכו׳ הוא מ״ש (למעלה ב׳ י״ד) וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך שנתן זאת אות אל קיום דבריו החל שבזה תתקיים קללה הא׳ וכל מרבית ביתך ימותו אנשים,

וכלה ואחר כך יתקיימו שתי הקללות האחרות בימי דוד כנ״ל.

בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ שיקרה הדבר שבגינו ירעדו אוזני השומעים¹, אָקִ֣ים אֶל-עֵלִ֔י אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל על² -בֵּית֑וֹ על ידי איש האלהים, וביום ההוא³ בעת לקיחת הארון⁴, הָחֵ֖ל תהיה תחילת הפורעניות על בית עלי שימותו בניו חפני ופינחס⁵, וְכַלֵּֽה ומכאן ואילך אכלה גזירתי על ביתו⁶, ואשלים אותה מדור אל דור, להמיתם אנשים בני שמנה עשרה שנה⁷:

1. רד״ק.

2. רד״ק.

3. רד״ק.

4. אברבנאל, מצודת דוד.

5. רש״י, רד״ק.

6. והתכלית יהיה ששאול יהרוג את נוב עיר הכהנים שהיו מזרעו של עלי, אברבנאל.

7. רש״י, רד״ק.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יג) וְהִגַּ֣דְתִּי ל֔וֹ כִּֽי⁠־שֹׁפֵ֥ט אֲנִ֛י אֶת⁠־בֵּית֖וֹ עַד⁠־עוֹלָ֑ם בַּעֲוֺ֣ן אֲשֶׁר⁠־יָדַ֗ע כִּֽי⁠־מְקַלְלִ֤ים^א לָהֶם֙ בָּנָ֔יו וְלֹ֥א כִהָ֖ה בָּֽם׃

For I have told him that I will judge his house forever for the iniquity which he knew, that his sons brought a curse upon themselves, and he did not rebuke them.

א. כִּֽי⁠־מְקַלְלִ֤ים א=כִּֽי⁠־מְקַלֲלִ֤ים (חטף)

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְחַוֵיתִי לֵיהּ אֲרֵי מִתְפְּרַע אֲנָא מִן אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ עַד עַלְמָא בְּחוֹבִין דִידַע אֲרֵי מַרְגְזִין לְהוֹן בְּנוֹהִי וְלָא כִהָה בְּהוֹן.

רמז צט

בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו – כביכול כו׳ אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו (זכריה ב׳:י״ב) כביכול כלפי מעלה דבר הכתוב אלא שכינה הכתוב, כיוצא בו ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו (מלאכי א׳:י״ג) אלא שכינה הכתוב, כיוצא בו למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא (איוב ז׳:כ׳) אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו הלא אתה מקדם י״י אלהי קדושי לא נמות (חבקוק א׳:י״ב) אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו (במדבר י״ב:י״ב) מרחם אמנו היה לו לומר אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו ההמיר גוי אלהים גו׳ ועמי המיר כבודו (ירמיהו ב׳:י״א) אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו וימירו את כבודם (תהלים ק״ו:כ׳) אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו והנם שולחים את הזמורה אל אפם (יחזקאל ח׳:י״ז) אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו ואם ככה את עושה לי (במדבר י״א:ט״ו) אלא שכינה הכתוב.

כי מקללים להם בניו – מקללים לי היה לו לומר, אלא שכנה הכתוב.

מקללים – מקילים, וכן כל קללה לשון קלות ובזיון הוא.

ולא כהה – לא הכהה פניהם להעבירם מגדולתן.

That his sons were blaspheming themselves. It should properly state, 'blaspheming Me' but Scripture euphemized.⁠¹

Blaspheming. Meaning, acting irreverently, and similarly, every curse [קְלָלָה] is an expression of irreverence and disgrace.

He did not censure. I.e., he did not darken [כהה] their faces by removing them from their high positions.

1. See Mechilta Beshalach 15:7 for a listing of other places where Scripture euphemized out of reverence to ‘ה. Ralbag, however, interprets this verse that “they [Bnei Yisroel] cursed them [the sons of Eli].”

והגדתי לו כי שופט אני את ביתו עד עולם – לכן נגליתי לך להגיד לו כי שופט אני את ביתו עד עולם.

ולא כהה בם – פתר׳: לא גער בם, ואין לו דומה אלא לפי העיניין.

כי מקללים להם בניו – כי מבזים להם בניו את שמי ואינו גוער בהם, מקללים כמו מקילים שנוהגין בי קלות כמו קללת אלהים תלוי (דברים כ״א:כ״ג), ואל תתמה שכת׳ בשני למדי״ן לפי שהן רפין, אבל בוזיי יקלו (שמואל א ב׳:ל׳) כתוב בלמ״ד אחת לפי שהיא דגושה, והיה לו לומר כי מקללים לי בניו אלא תיקון סופרים הוא.

כי מקללים – לשון קלון ובזיון.

להם – לי היה לומר אלא שכינה הכתוב.

ולא כהה בם – לא הכהה פניהם להעבירם מגדולתם. ומנחם חיבר עם אין כהה לשברך (נחום ג׳:י״ט), לא כהתה (דברים ל״ד:ז׳), לשון עמימות.

כי שופט אני – לא יכלה משפטי בזרעו עד זמן קצוב, אלא עד עולם אשפטם, שיתבזו ויתקצרו ימיהם.

בעון אשר ידע – בעון סמוך למלת אשר, כאילו אמר: בעון הדבר אשר ידע.

ובעונו ילקה זרעו עד עולם, שכתוב: ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם (ירמיהו ל״ב:י״ח), ואף על פי שהיו בבנים זכאים האל יתברך שמו קורא הדורות מראש (ישעיהו מ״א:ד׳) ויודע מה שעתיד להיות, ידע כי לא יהיה בבניו עד עולם שיהיה זכאי כל כך שלא יזכר לו עון אבותיו זה.

כי מקללים להם בניו – תקון סופרים כי לא רוצה לומר לאל יתברך, אלא שכנה הכתוב, וזה אחד משמנה עשר פסוקים שהם תקון סופרים, והקללה הזאת הוא ענין בזיון כמו שאמר עליהם: ובוזי יקלו (שמואל א ב׳:ל׳).

ויונתן תרגם: ארי מרגזין להון בנוהי.

לא כהה בם – לא עצרם, ולא מנעם, אף על פי שאמר: אל בני כי לא טובה השמועה (שמואל א ב׳:כ״ד), זה היה לעת זקנותו שלא היו יראים ממנו, ומתחלת עשותם הרעה היה לו למנעם ולהריב עמהם בחזקה, ולא עשה כן.

מקללים להם – כינה הכתוב. נפל ממנו הדגש להקל.

ולא כהה בם^א – לא מיחה, ואין לו דומה.

א. כן בכ״י פריס 218, וכן בנוסח שלנו. בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896, פריס 217, לוצקי 1010: ״בהם״.

להם – לעצמם, כטעם האתי הם מכעיסים וגו׳ (ירמיהו ז׳:י״ט), והשם אינו חפץ במות המת כי אם בשובו (יחזקאל ל״ג:י״א), ואם כתב כי חפץ י״י להמיתם (שמואל א ב׳:כ״ה), ואין פה מקום הדבור ע״ז.

כהה – חסר הפעול והוא פנים, וזה הפך יאר י״י פניו (במדבר ו׳:כ״ה).

מקללים להם בניו ולא כהה בם – הרצון בזה שהוא ידע שישראל היו מקללים בניו בסבת העושק שהיו עושקים אותם בית עלי ממה שהיו חוטפים מהם מן הזבחים ובעבור העצלה שהיתה בהם מהקרבת הקרבנות אשר הובאו להם עד שכבר ישכבון וקרבנות הנשים הצובאות פתח אהל מועד לא קרבו עדיין והנה לא הוכיחם עלי על זה באופן שימנעו מעשות כן אבל אמר להם אל בני כי לא טובה השמועה וגו׳, ולא דקדק אחר זה שיוסרו מאלו החטאים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואמר והגדתי לו כי שופט אני וגו׳ ולכן נשבעתי וגו׳, ופירשו המפרשים שאז עם זה העונש יגיד לבית עלי את חטאתם, כי מתוך העונש יכירו את עונם, ויהיה לדעתם אמרו והגדתי לו כמו ואגיד לו ואין זה מתישב אצלי. ולדעתי יוכיח לעלי על אשר לא התפעל מדברי איש האלהים אשר בא אליו קודם לזה, וזהו והגדתי לו כי שופט וגומר, רוצה לומר שכבר הגיד לו הקב״ה על ידי איש האלהים שהיה שופט את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו, ועכ״ז שאמר איש האלהים לעלי הנה עלי לא כהה בהם, רוצה לומר לא כהה להם פניו ולא גער בהם, וענין זה שכאשר בא איש האלהים אל עלי בשם ה׳ היה ראוי שמיד יגער בבניו ויצעק צעקה גדולה ומרה, ומאשר הוא שתק ולא דבר כלל ולא גער בהם לכן באה הנבואה מיד באותו לילה לשמואל להודיעו חטאת עלי אשר עשה בזה, ויהיה לפי זה אמרו והגדתי, ואני כבר הגדתי לעלי כי שופט אני את ביתו וגו׳, ועכ״ז לא כהה בהם מיד כששמע דברי איש האלהים ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר וגו׳, ואמרו אשר מקללים להם בניו, כתבו המפרשים שהוא תקון סופרים, שהיה לו לומר כי מקללים לי בניו. ולדעתי אין בזה תקון כלל, אבל אמר שבניו במעשיהם הרעים היו מקללים עצמם, ועם היותם חוטאים במה שבינם למקום הנה הם לבדם ישאו את עונם, כי בהיותם מפסידים מעשיהם הם מחרימים ומקללים את עצמם, ועכ״ז אביהם לא חשש לזה ולא כהה להם.

ככי מקללים להם בניו – זה אחד מן י״ח פסוקים שהם תיקון סופרים והיה לו לומר מקללים לי אלא שכינה הכתוב רש״י ורד״ק ומדרש ילמדנו ומכילתא פרשת בשלח ומסורת ופירוש תקון סופרים אבאר בעזרת האל בזכריה ב׳.

מקללים – ענין בזיון, כמו קללה נמרצת (מלכים א ב׳:ח׳). או הוא מלשון קללה ממש.

כהה – ענין חושך.

והגדתי לו – רצה לומר: הלא מאז הגדתי לו על ידי איש אלהים שאשפוט את ביתו.

בעון – בעבור העון אשר יודע הוא מה שבניו מקילים ובוזים כבודי, ולא מיחה בהם כראוי ומלת ׳להם׳ היא תקון סופרים, והרי הוא כאלו נאמר לי. או רצה לומר שאת עצמם מקללים ברוע מעשיהם, כי ענוש יענשו, והקללה תבא עליהם.

ולא כהה בם – רצה לומר: אף בשמוע דברי איש האלהים, עם כל זאת לא חש ולא גער בבניו להכהות מראות פניהם לביישם ברבים.

(יג-טו) השאלות:

מ״ש והגדתי לו מלבד שכפי הדקדוק היה לו לומר ואגיד לו בעתיד יפלא הלא לא צוה לשמואל להגיד, שאם לא כן למה לא הגיד לו שמואל עד שהשביעו עלי הלא נביא הכובש נבואתו חייב מיתה, גם צריך לבאר באמת מדוע היה בדעת שמואל להעלים נבואה זו והלא אסור לנביא להעלים נבואתו.

והגדתי הגיד לו הטעם מדוע כופל נבואה זאת שנית אחר שבו ביום בא איש אלהים אל עלי ונבא זאת, אומר כי בעת נבא איש אלהים ביום היה עדיין גזר דין שאין עמו שבועה והיה לו עוד רפואה על ידי תשובה ומע״ט, לא כן עתה, אחר שכבר הגדתי לו על ידי הנביא שבא ביום כי שפט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו (רצה לומר שהם מקללים להם לעצמם במה שכבודם נהפך לקלון והכל מקללים אותם בעבור מעשיהם) הנה הגדתי לו והתריתי בו כי בעון שידע שבניו מקללים אשפוט את ביתו עד עולם, כמו שנבא על זה איש האלהים בארך, ובכל זה לא כהה בם שהלא היה ראוי שתיכף ששמע דבר איש אלהים יכהה בם ויזעק עליהם בקול מר צורח והוא לא שת לבו לדברי הנביא.

ולא כהה – שרש כהה בבנין קל ענינו חשך בשי״ן ימנית, ובפִעל ענינו חשך בשי״ן שמאלית, וכבר לימדנו מורנו שד״ל זלה״ה שבזמן קדמון לא היתה שם כי אם שי״ן ימנית.

וְהִגַּ֣דְתִּי ל֔וֹ ע״י איש האלהים¹, כִּֽי-שֹׁפֵ֥ט אֲנִ֛י אֶת-בֵּית֖וֹ עַד-עוֹלָ֑ם, שיתבזו ויתקצרו ימיהם², בַּעבור³ עֲוֹ֣ן אֲשֶׁר-יָדַ֗ע עלי כִּֽי-מְקַֽלְלִ֤ים מבזים⁴ לָהֶם֙ לי⁵ בָּנָ֔יו, וְלֹ֥א כִהָ֖ה מיחה⁶ וגער⁷ בָּֽם בהם, לעצור אותם ממעשיהם⁸, ועל כי לא הכהה מראות פניהם לביישם ברבים ולא העבירם מגדולתם⁹, וזאת אפילו לאחר שנגלה אליו איש האלהים¹⁰ שיכול היה אז לבטל את הגזרה¹¹:

1. מצודת דוד. ור״י קרא ביאר נגליתי לך להגיד לו כי שופט אני את ביתו עד עולם. ואף על פי שהיו בבנים זכאים, האל יתברך שמו קורא הדורות מראש ויודע מה שעתיד להיות ידע כי לא יהיה בבניו עד עולם אחד שיהיה זכאי כל כך שלא יזכר לו עוון אבותיו זה, רד״ק.

2. רד״ק.

3. מצודת דוד.

4. לשון קלות ובזיון, רש״י, מצודת ציון.

5. היה צ״ל ״לי״ אלא שכינה הכתוב, והוא תיקון סופרים, רש״י, רד״ק, מצודת דוד. ואברבנאל (ומצודת דוד) מבארים שאת עצמם מקללים ברוע מעשיהם, כי ענוש יענשו והקללה תבוא עליהם. ורלב״ג ביאר כי ישראל היו מקללים אותם על מעשיהם ואעפ״כ לא הוכיח אותם כראוי עלי.

6. רי״ד.

7. ר״י קרא. ומצודת ציון מבאר שהוא ענין חושך.

8. רד״ק.

9. רש״י.

10. אברבנאל, מצודת דוד.

11. מלבי״ם.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יד) וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם⁠־יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֺ֧ן בֵּית⁠־עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד⁠־עוֹלָֽם׃

And therefore I have sworn to the house of Eli that the iniquity of Eli's house shall not be expiated with sacrifice or offering forever.⁠"

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּבְכֵן קַיֵמִית לְבֵית עֵלִי אִם יִשְׁתַּבְקוּן חוֹבֵי בֵית עֵלִי בְּנִכְסַת קוּדְשִׁין וּבְקָרְבְּנִין עַד עַלְמָא.

ולכן נשבעתי לבית עלי וגו׳ – רב כהנא הוה קאים ומצלי והוה ר׳ חייא בר אבא קאים מצלי קודמוי. כיון דחסיל ר׳ חייא בר אבא לא בעי דיפסוק קדם רב כהנא. אמר ליה ר׳ חייא בר אבא כן אתון נהוגין בבבל מצערין רביכון. אמר ליה לית רבי ידע דאנא מדבית עלי קאתינא שכתבו בו אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה וגו׳ – בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתפלה. וצלי עלוי והאריך ימים עד דאתעבדן טופרוי סומוקין כהלין דקקיא.

ולכן נשבעתי לבית עלי – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע שנאמר ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר ההוא בתורה. אמר אביי בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים. רבא ואביי מדבית עלי קא אתו, רבא דעסיק בתורה חייא ארבעין שנין, אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חייא שתין שנין.

ת״ר משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתים בני שמונה עשרה שנה באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי. א״ל שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב וכל מרבית ביתך ימותו אנשים (שמואל א ב׳:ל״ג) לכו עסקו בתורה וחיו, הלכו עסקו בתורה וחיו והיו קורין אותם משפחת יוחנן על שמו. רב כהנא הוה דאי ומצלי והוה ר׳ חייא בר אבא מצלי קדמוי כיון דחסל ר׳ חייא בר אבא כעס דלא בעי נפסוק קומי רב כהנא, א״ל ר׳ חייא בר אבא נהיגון בבבל מצערין רביהון, א״ל לית רבי ידע שאני ממשפחת בית עלי שכתוב בהם אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה, בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתפלה, וצלי עלוהי והאריך ימים עד דאתעבידא טופרוי סומקא כהדין רקיקא.

אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם – פתרון: אם יתכפר עון בית עלי עד עולם מה שהן מבעטין בזבחי ובמנחתי, וכן למעלה הוא אומר שאיש אלהים אמר לעלי למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי וגו׳ (שמואל א ב׳:כ״ט).

אם יתכפר עון בית עלי – כל כך גומר דברו. ותחילה וגדעתי את זרועך (שמואל א ב׳:ל״א) כנגד אם לא לקחתי בחזקה (שמואל א ב׳:ט״ז), ימותו אנשים קודם זמנם כנגד גם בטרם יקטירון את החלב (שמואל א ב׳:ט״ו) שלקחו המתנות קודם זמנן, כלומר הם בעטו בזבחי ובמנחתי, בשבועה אם יביאו כל זבחים ומנחות שבעולם לא יתכפר עון בית עלי עוד מדה במדה, כך נראה לפרש. וקרוב למדרש רבותינו שאמרו: בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל בתורה ובגמילות חסדים מתכפר.

ומדרש אגדה: לא יתכפר בשום ענין עון בית עלי שבעטו בזבחי ובמנחתי. ולא נ״ל שהרי עוקר לגמרי עיקר פשוטו ומדרשו של מקרא בכדי.

בזבח ובמנחה – לפי שהיו הם כהנים ומקריבים זבח ומנחה אמר כן, כלומר לא תועיל להם כהונתם לפני. או מפני שמעלו בזבח ובמנחה, אף על פי שישתדלו בזבח ובמנחה לכפר מעלם לא יכפר להם לעולם.

ורבותינו ז״ל דרשו בזבח ובמנחה – הוא דלא יתכפר, אבל יתכפר בתלמוד תורה ובגמילות חסדים, ומהם אמרו: אבל מתכפר בתפלה.

בזבח ובמנחה – כי זו היא אמונתם ואומנותם.

ולכן נשבע השם לבית עלי שלא יתכפר להם עונם באמצעות קרבנות כאלו תאמר זבח ומנחה כי כלם באים לכפרה ולזה היתה סמיכה על ראש השלמים להעיר שגם הם באים לכפרה ומזה המקום דקדקו רבותינו ז״ל שהכפרה לא תשלם לבית עלי בזבח ובמנחה ואולם תשלם במה שהוא יותר טוב מהם והוא העסק בתורה ובגמילות חסדים ומזה המקום יותר הספק איך ענש הש״י האנשים שלא חטאו מפני חטא אבותיהם וזה כי זה העונש לא היה אלא למי שלא ידע את י״י מהכהנים שהוא אוחז את חטא אבותם אמנם מי שהתעסק מהם בידיעת הש״י ינצל מזה העונש אלא שכבר ימשך לו עונש מה במקרה בעבור חטא אבותיו והוא שלא תהיה לו שררה בענין הכהונה מפני היותה סרה מכל משפחתו בחטא האבות.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ובעבור זה נשבע ה׳ באפו אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, רוצה לומר אעפ״י שישתדלול בזבחים ומנחות להגישם לא יכופר להם אותו העון, או שיביאום לכפרתם. ואפשר לפרש בי״ת בזבח ובמנחה שיהיה בי״ת בעבור, כמו (הושע י״ב י״ג) ויעבוד ישראל באשה, (תהלים קכ״ב א׳) שמחתי באומרים לי, יאמר שלא יתכפר עון בית עלי בעבור מה שעשו בעניני הזבחים והמנחות שהיו לוקחים אותם בחזקה מבני ישראל כמו שנזכר: ואחז״ל במדרש שמואל (ריש פר׳ י׳) בזבח ובמנחה הוא דלא יתכפר אבל יתכפר בתלמוד תורה ובגמילות חסדים, ומהם (כדאית׳ במסכת ר״ה י״ח ע״א. ובירושלמי דר״ה דף נ״ח ע״ב) אמרו אבל מתכפר הוא בתפלה. והמפרשים העירו בזה ספק עצום, איך נשבע ה׳ שבועה כזאת שלא יכפר את בני עלי? והיה אם כן בזה נועל מהם שערי תשובה, ואיך היה מעניש הבנים אשר עדיין לא היו נולדים מפני חטא אבותם? והנה יותר כלו עם דברי חז״ל שבזבח ומנחה לבד נשבע שלא יכפר להם, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, אבל בתפלה ובתחנונים ובתלמוד תורה ובגמילות חסדים לכל אחד מבניו אין ספק שיכפרם הקב״ה, ולא היה אם כן מונע מהם דרכי התשובה. ועם היות שנשבע שימותו אנשים ויביטו צר מעון, כבר השרישנו הנביא ירמיהו ע״ה (י״ח ז׳ ח׳) רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנטוש ולנתוץ וגו׳, ושב הגוי מרעתו וניחמתי על הרעה, וכן בני עלי עם התשובה היו יכולים להפטר ממנה כמו שזכרתי, (במאמר חז״ל ר״ה י״ח ע״א) שאמר רבן יוחנן בן זכאי לאותה משפחה מבני עלי שהיו מתים בחורים שיעסקו בתורה. ושם נאמר שהלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קוראים אותם משפחת יוחנן על שמו, וכן אמרו במסכת יבמות (פרק י״ב ק״ה ע״א) רבא ואביי מדבי׳ עלי קא אתו, רבא דעסיק באוריתא חיה ארבעין שנין אביי דעסיק באוריתא ובגמילות חסדים חיה שתין שנין, אמנם אנשי נוב ושאר בני עלי קרה שהיו כלם בני בליעל לא ידעו את השם ולכן נענשו:

בזבח ובמנחה – כי אין קטיגור נעשה סניגור, על כי חטאם היה בדבר הקרבנות, אולם בתשובה יכופר עון.

עד עולם – העון הזה שמור להם עד עולם לזרעם אחריהם, לקיים בהם ככל דברי הנבואה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יד) ולכן זה גרם שהוא עתה גזר דין שיש עמו שבועה,

לכן נשבעתי לבית עלי שבזה אין להם תקנה כלל והשבועה היא אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם – רצה לומר העון שהעוו בענין הזבחים ומנחות כמ״ש למה תבעטו בזבחי ובמנחתי, לא יתכפר להם עד עולם (מה שאין כן יתר חטאתם יתכפרו בתשובה כי עליהם לא התרה הנביא בו).

וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לגזור¹ לְבֵ֣ית עֵלִ֑י, אִֽם- שלא² יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֹ֧ן בֵּית-עֵלִ֛י שחטאו בזבחים ובמנחות³, ולא תועיל להם כהונתם לכפר על עון זה⁴ בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה שיקריבו, שאין הקטגור נעשה סניגור, שכן חטאתם היתה בדבר הקרבנות⁵, אבל בדבר שהוא יותר טוב מהקרבנות, והוא בתורה בגמילות חסדים⁶ ובתשובה⁷ יכופר העון⁸, אולם ללא זה, יהיה העון שמור להם לזרעם⁹ עַד-עוֹלָֽם:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. מה שאין כן יתר חטאתם יתכפרו בתשובה כי עליהם לא התרה הנביא בו, מלבי״ם.

4. רד״ק.

5. מלבי״ם.

6. מדרש שמואל פרק י׳, רלב״ג, אברבנאל.

7. מלבי״ם.

8. אמר רבא, בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה, אמר אביי בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים. רבא ואביי מדבית עלי קא אתו (שהיו מבית עלי), רבא דעסיק (שעסק) בתורה חייא ארבעין שנין, אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חייא שתין שנין. תנו רבנן משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני י״ח שנה, באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי, אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה שמואל (א׳ ב׳ ל״ג) ״וכל מרבית ביתך ימותו אנשים״, לכו ועסקו בתורה וחיו, הלכו ועסקו בתורה וחיו, והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו, ראש השנה יח., ילקוט שמעוני, ויש מרבותינו שאמרו שיתכפר גם בתפילה, רד״ק.

9. מצודת דוד.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(טו) וַיִּשְׁכַּ֤ב שְׁמוּאֵל֙ עַד⁠־הַבֹּ֔קֶר וַיִּפְתַּ֖ח אֶת⁠־דַּלְת֣וֹת בֵּית⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וּשְׁמוּאֵ֣ל יָרֵ֔א מֵהַגִּ֥יד אֶת⁠־הַמַּרְאָ֖ה אֶל⁠־עֵלִֽי׃

And Samuel lay until the morning, and he opened the doors of the house of Hashem. And Samuel feared to tell Eli the vision.

תרגום יונתןמדרש שמואלמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁכַב שְׁמוּאֵל עַד צַפְרָא וּפְתַח יַת דָשֵׁי בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ וּשְׁמוּאֵל דָחֵיל מִלְחַוָאָה יַת חֵיזוּ נְבוּאֲתָא לְעֵלִי.

וישכב שמואל עד הבקר.

ויפתח את דלתות בית י״י – שהיה מן השוערים.

ויפתח – כלומר קם בבקר ופתח דלתות בית י״י כמנהגו, ולא הלך אל עלי בקומו לספר לו המראה, כי ירא מהגידה לו.

ושמואל ירא – ולא שלחו הבורא להגיד לו, שאילו כן לא היה ירא ממנו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וישכב שמואל עד הבקר. זכר ששמואל אחרי אשר שמע הדברים האלה לא קם בזריזות להגידם אל עלי כמו שהיה קם לאמר לו הנני כי קראת לי, לפי שהיה יעוד קשה והיה ירא מהגיד אליו, ולכן שכב עד הבקר, וגם בקומו לא הלך אל עלי, אבל פותח דלתות בית ה׳ וירא מהגיד לו את אשר שמע.

המראה – מראה הנבואה.

ויפתח – פתח הדלתות כמנהגו, ולא הלך להגיד הנבואה לעלי, כי פחד ממנו לבשרו בשורה קשה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(טו) וישכב הנה שמואל לא הגיד זאת לעלי לבא תיכף בלילה כי שכב עד הבקר – ולא בעת קומו כי הלך למשמרתו ויפתח את דלתות בית ה׳ – ובאר הטעם שלא הגיד לו כי ושמואל ירא מהגיד את המראה וכבר בארתי שלא היה בזה כובש נבואתו כי לא נשלח אל עלי, ולא היה רק מראה והודעה לא שליחות וז״ש מהגיד את המראה.

ואחרי ששמע את הדברים האלה, לא קם שמואל בזריזות להגידם אל עלי¹, אלא וַיִּשְׁכַּ֤ב שכב שְׁמוּאֵל֙ עַד-הַבֹּ֔קֶר, וגם בקומו לא הלך אל עלי², וַיִּפְתַּ֖ח אֶת-דַּלְת֣וֹת בֵּית-יְהוָ֑ה כמנהגו³, וּשְׁמוּאֵ֣ל היה יָרֵ֔א מֵהַגִּ֥יד מלהגיד אֶת-הַמַּרְאָ֖ה הנבואה⁴ אֶל-עֵלִֽי ולבשרו את הבשורה הקשה, ולכן כיוון שלא צֻוָּה ע״י הקב״ה להגיד לו⁵ לא הלך אליו לספר לו⁶:

1. אברבנאל.

2. אברבנאל.

3. רד״ק, מצודת דוד.

4. מצודת ציון.

5. כי אם היה מצווה לא היה כובש את נבואתו, מלבי״ם. וגם לא היה ירא מלהגיד לו, רי״ד.

6. רד״ק, מצודת דוד.

תרגום יונתןמדרש שמואלמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(טז) וַיִּקְרָ֤א עֵלִי֙ אֶת⁠־שְׁמוּאֵ֔ל וַיֹּ֖אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל בְּנִ֑י וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃

Then Eli called Samuel, and said, "Samuel, my son.⁠" And he said, "Here I am.⁠"

תרגום יונתןמדרש שמואלרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּקְרָא עֵלִי יַת שְׁמוּאֵל וַאֲמַר שְׁמוּאֵל בְּרִי וַאֲמַר הָא אֲנָא.

ויקרא עלי אל שמואל וגו׳.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(טז-יז) ואז עלי קראו וישאלהו לאמר מה הדבר אשר דבר אליך, רוצה לומר הקול ההוא אשר היה קורא אותך, אין ספק ששב פעם אחרת ושדבר אליך ולכן אל תכחד ממני דבר מכל אשר דבר אליך, ואמר זה לפי שהיה נפשו של עלי אומר לו שדבר אליו האלהים ושהיה נבואה קשה ושהנער יבוש ויכלם מהגידה, ולכן הוצרך להשביעו, והיה אופן השבועה כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף, רוצה לומר כדבר הרע אשר דבר ככה יעשה לך האלהים וגם יוסיף להרע אותך יותר אם לא תגיד האמת ואם תכחד דבר. וכבר נטו חז״ל במדרש שמואל (פרש׳ י׳) אל זה הפירוש, אמרו כה יעשה אלהים אין כתיב כאן, אלא כה יעשה לך אלהים כשם שאין בני יורשים ככה לא ירשו בניך את מקומך. ועם היות שלא כחד שמואל דבר ממנו נתקיימה קללת עלי, ומכאן אמרו חז״ל במסכת מכות (מכות י״א.) קללת חכם אפילו על תנאי תמיד מתקיימת:

ויקרא עלי את שמואל – בספר אחד כתובת יד קדמון כתוב אל שמואל וכן הוא בקונקורדאנציאה ואף בדפוס ישן מתורגם לשמואל אכן בשאר ספרים כתוב את כתרגומו ית.

ויקרא עלי הבין שהיה איזה חזיון על ביתו, באשר כבר בא אליו נביא באותו יום ולב יודע מרת נפשו.

וַיִּקְרָ֤א עֵלִי֙ אֶת-שְׁמוּאֵ֔ל שהבין שהיה איזה חזיון קשה על ביתו¹, שכן כבר בא אליו איש האלהים באותו יום, ולב יודע מרת נפשו², וַיֹּ֖אמֶר עלי שְׁמוּאֵ֣ל בְּנִ֑י! וַיֹּ֖אמֶר שמואל הִנֵּֽנִי:

1. אברבנאל.

2. מלבי״ם.

תרגום יונתןמדרש שמואלרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימלבי״םמקראות שלובותהכל

(יז) וַיֹּ֗אמֶר מָ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל⁠־נָ֥א תְכַחֵ֖ד מִמֶּ֑נִּי כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה⁠־לְּךָ֤ אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם⁠־תְּכַחֵ֤ד מִמֶּ֙נִּי֙ דָּבָ֔ר מִכׇּל⁠־הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר⁠־דִּבֶּ֥ר אֵלֶֽיךָ׃

And he said, "What is the thing that He has spoken to you? Please, do not hide it from me. May God do so to you, and more also, if you hide anything from me of all the things that He spoke to you.⁠"

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר מַה פִּתְגָמָא דְמַלֵיל עִמָךְ לָא כְעַן תְּכַסֵי מִנִי כְּדֵין יַעְבֵּיד לָךְ יְיָ וּכְדֵין יוֹסִיף אִם תְּכַסֵי מִנִי פִּתְגָם מִכָּל פִּתְגָמָא דְמַלֵיל עַמָךְ.

כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אין כתיב כאן. אלא כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף – אמר לו כשם שאין בני יורשין את מקומי כך אין בניך יורשין את מקומך.

רמז ק

כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף – א״ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנא לן מעלי דקאמר ליה לשמואל כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר, ואע״ג דכתיב ויגד לו שמואל את הדברים האלה ולא כחד ממנו (שמואל א ג׳:י״ח) כתיב ולא הלכו בניו בדרכיו (שמואל א ח׳:ג׳). אמר רב יהודה קללת חכם אפילו בחנם היא באה מנא לן מאחיתופל שבשעה שכרה דוד שתין קפא תהומא בעא למשטפיה לעלמא אמר דוד מהו למיכתב שם אחספא למשרייה לתהומא דליקום אדוכתיה, ליכא דאמר ליה מידי, אמר כל היודע בדבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום על כל העולם עאכ״ו, אמר ליה שרי, כתב שם אחספא ושדא בתהומא נחת וקם אדוכתיה ואפילו הכי ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק (שמואל ב י״ז:כ״ג).

ויאמר י״י אל שמואל הנה אנכי עושה דבר בישראל – ר׳ שמואל בר נחמני אמר רב זה שביית הארון.

כה יעשה לך – כאותה קללה עצמה, שלא יהיה לך בנים הגונים. וכן עלתה בו, ואף על פי שהגיד לו ולא כחד. מכאן אמרו (בבלי מכות י״א.): קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.

Such shall [God] do to you. Like that very curse, that you shall not have worthy children. And that curse actually befell him even though he did tell him. And did not withhold. From here [the Sages concluded]: A curse of a wise man, even though pronounced on condition, will be realized.⁠¹

1. Maseches Makos 11a.

כה יעשה לך – מדרש: באותה קללה עצמה שלא יהו לך בנים הגונים, וכן עלתה לו. ואף על פי שאמר לו האמת, לפי שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה.

כה יעשה לך אלהים – כן הוא מנהג הלשון לאמר דבר זה בשבועה, וכן: כה יעשה לי אלהים.

ובדרש: כה יעשה לך אלהים – כשם שאין בני יורשים את מקומי, כך אין בניך יורשין את מקומך.

כה יעשה אלהים וכה יוסיף – כך דרך לשון זה במקרא להגזים ואינו מפרש מה.

כה יעשה לך אלהים וכה יוסף – הוא לשון קללה והרצון בו כה יעשה לך אלהים רעה כי לא היה יודע עלי שיהיה ענין הנבואה הזאת דבר קללה ויורה על אמתת זה הפירוש מה שאמר בן הדד כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, ואולם רז״ל הוציאו מזה שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה על דרך הדרש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

תכחד – ענין מניעה והעלמה, כמו: לא נכחד מאדוני (בראשית מ״ז:י״ח).

מה הדבר – רצה לומר אין ספק שה׳ קרא לך עוד, לזאת אשאלך מה דבר בך, ואל תמנע מלהגיד לי.

כה יעשה לך אלהים – גזם ולא אמר, וכדומה לזה נמצא הרבה במקרא, והרי הוא כאומר, רעה כזאת וכזאת יעשה לך אלהים, ועוד כזאת יוסיף לך רעה, אם תכחד ממני אפילו דבר אחד מכל דבר ה׳.

ויאמר

א. שיגיד לו מה הדבר,

ב. השביעו שיגיד לו כל הפרטים ואל יעלים דבר.

וַיֹּ֗אמֶר לו עלי, אין לי עוד ספק שה׳ הוא זה שקרא לך¹, הגד לי מָ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֵלֶ֔יךָ ה׳, אַל-נָ֥א תְכַחֵ֖ד תעלים² מִמֶּ֑נִּי, והשביע אותו עלי באומרו³ כֹּ֣ה יַעֲשֶׂה-לְּךָ֤ אֱלֹהִים֙ כאותה קללה עצמה⁴ שלא יהיה לך בנים הגונים⁵, וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף וגם יוסיף להרע אותך יותר⁶, אִם-תְּכַחֵ֤ד תסתיר מִמֶּ֙נִּי֙ דָּבָ֔ר מִכָּל-הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר-דִּבֶּ֥ר ה׳ אֵלֶֽיךָ:

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון.

3. אברבנאל, מלבי״ם.

4. רלב״ג.

5. ובדרש כה יעשה לך אלהים כשם שאין בני יורשים את מקומי כך אין בניך יורשין את מקומך, רד״ק. וכך עלתה בו, ואף על פי שהגיד לו ולא כחד, מכאן אמרו רבותינו (בבלי מכות יא:) קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, רש״י, מהר״י קרא.

6. אברבנאל.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יח) וַיַּגֶּד⁠־ל֤וֹ שְׁמוּאֵל֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הַדְּבָרִ֔ים וְלֹ֥א כִחֵ֖ד מִמֶּ֑נּוּ וַיֹּאמַ֕ר יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה ה֔וּא הַטּ֥וֹב בְּעֵינָ֖ו^א יַעֲשֶֽׂה׃

And Samuel told him all the words and hid nothing from him. And he said, "He is Hashem; let Him do what seems good to Him.⁠"

א. בְּעֵינָ֖ו: קו״כ: א-קרי=בְּעֵינָ֖יו

תרגום יונתןמדרש שמואלרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְחַוֵי לֵיהּ שְׁמוּאֵל יַת כָּל פִּתְגָמַיָא וְלָא כַסֵי מִנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ הוּא דְתַקִין בְּעֵינוֹהִי יַעְבֵּיד.

ויגד לו שמואל את כל הדברים וגו׳ – ויאמר הוא ה׳ אדון הוא מר הוא הטוב בעיניו יעשה.

י״י הוא – אדון הוא, והכל שלו.

He is Adonoy. He is the Master and everything is His.

ולא כחד ממנו – ובדרש: אף על פי כן באה לו קללתו. מכאן אמרו: קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.

י״י הוא – בדרש: אמר ליה: אדון הוא, מר הוא, הטוב בעיניו יעשה.

יי וגו׳ – זה היא גזרה נפרדת בעצמה כמו שהכריעו אנשי כה״ג שקבלו כל ספרי הקדש מהנביאים עושי הספרים ולכן אין אחריהם כלום בכל התורה והנביאים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

והנה זכר הכתוב שעלי בשמעו הדברים האלה אמר ה׳ הוא הטוב בעיניו יעשה, ר״ל רחמן הוא והטוב יעשה ולא יעשה רע, וכאלו היה מפייס עצמו ומתנחם לעצמו תנחומין של הבל, או אמר אדון הוא והכל שלו וכאשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה:

בעינו – בעיניו קרי.

ולא כחד – אפילו דבר אחד.

ה׳ הוא – רצה לומר: הלא הוא ה׳ והכל שלו, ויעשה הטוב בעיניו, כי מי יוכל לומר לו מה תעשה.

ויגד הגיד לו כל הפרטים, והנה הגם ששמע שעקר הקצף עליו עתה היה על שלא שת לבו לדברי הנביא, בכ״ז השיב,

ה׳ הוא הטוב בעיניו יעשה שחוץ מכוונתו הפשוטה כמצדיק דין שמים, אמר גם כן הלא יש הבדל בין גזר דין שאין עמו שבועה שירצה ה׳ שלא יתקיים הגזר רק יתבטל על ידי תשובה ואינו טוב בעיניו, לא כן גזר דין זה שיש עמו שבועה שהוא טוב בעיניו שיתקיים ולא יבטלהו בודאי יעשה ואין מזור ותעלה.

ולא כחד – כחד וכחש קרובים במשמעם כמו בהברתם (שֶ או אשר בל״א דִי) רק הראשון מורה הסתר דבר בלתי נודע, והשני הסתר דבר נודע.

וַיַּגֶּד-ל֤וֹ שְׁמוּאֵל֙ אֶת-כָּל-הַדְּבָרִ֔ים וְלֹ֥א כִחֵ֖ד הסתיר¹ מִמֶּ֑נּוּ אפילו דבר אחד², ועלי הצדיק עליו את הדין³ וַיֹּאמַ֕ר, הלא יְהוָ֣ה ה֔וּא אדון והכל שלו⁴, הַטּ֥וֹב בְּעֵינָ֖יו (בעינו כתיב) יַעֲשֶֽׂה כי מי יוכל לומר לו מה תעשה⁵, ובהיותו רחמן יעשה הטוב ולא יעשה רע⁶: פ

1. מצודת ציון פס׳ י״ז.

2. מצודת דוד, מלבי״ם.

3. כך משמע מאברבנאל.

4. רש״י, מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. אברבנאל.

תרגום יונתןמדרש שמואלרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יט) וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹא⁠־הִפִּ֥יל מִכׇּל⁠־דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה׃

And Samuel grew, and Hashem was with him and let none of his words fall to the ground.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּרְבָא שְׁמוּאֵל וּמֵימְרָא דַייָ הֲוָה בְּסַעֲדֵיהּ וְלָא בָטֵיל מִכָּל פִּתְגָמוֹהִי אַרְעָא.

ויגדל שמואל וה׳ היה עמו וגו׳ – אמר ר׳ יהודה בר ר׳ סימון אף משנפל ארצה לא הפיל מכל דבריו ארצה – שכן הוא אומר לשאול מחר אתה ובניך עמי (שמואל א כ״ח:י״ט). בתוך מחיצתי.

ולא הפיל מכל דבריו ארצה – א״ר יודן בר׳ סימון אף משנפל ארצה לא הפיל מכל דבריו שכן הוא אומר לשאול מחר אתה ובניך עמי (שמואל א כ״ח:י״ט) במחיצתי.

(יט-כ) ולא הפיל^א מכל דבריו – מאותן דברים שדיבר על בית עלי כמו שכת׳ למעלה ביום ההוא אקים אל עלי את אשר דברתי (שמואל א ג׳:י״ב), וכיון שנתקיימו דבריו מיד וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא.

א. כך תיקן עפנשטיין. בכ״י (לפי עדותו): ״אפיל״.

(יט-כ) ולא הפיל מכל – דברי י״י שאמר על עלי.

לכך ידעו ישראל כי נאמן שמואל לנביא י״י – לשון בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳). ועתה מפרש והולך האיך נתקיימה.

ולא הפיל מכל דבריו ארצה – כל מה שהיה אומר היה בא, והקב״ה מקיים על ידו, אפילו הדברים שהיה אומר שלא ברוח נבואה. ובזה הדבר ידעו כל ישראל: כי נאמן שמואל לנביא לי״י (שמואל א ג׳:כ׳).

ותרגומו: ולא בטיל מכל פתגמוהי לארעא.

ולא הפיל – הרמוז לשמואל וליי, רק שהאחד קרוב והאחד רחוק.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(הקדמה) פרשה שלישית בעניני הארון, רוצה לומר שבא למלחמה ונלקח והנסים שעשה בארץ בפלשתים, ואיך הושב לארץ ישראל. תחלתה ויגדל שמואל ויי׳ היה עמו וגו׳, עד ויהי כאשר זקן שמואל וגו׳: והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות, שתים מהם קודם הליכת הארון, ושתים בענין הליכתו, ושתים בתשובת הארון:

השאלה הראשונה במה שאמר ויוסף ה׳ להראה בשילה כי נגלה ה׳ אל שמואל בשילה בדבר ה׳, ויקשה בפסוק הזה הכפל הדברים שאמר ויוסף ה׳ להראה בשילה ואמר עוד כי נגלה השם אל שמואל בשילה ואמר שלישית כדבר השם והם שלשה לשונות בדבר אחד, ואין להשיב עם דברי המפרשים שפירשו שהוסיף השם להראה בשילה כמו שבפעם הראשונה שזכר שנגלה השם אל שמואל בשילה, לפי שזה כבר ידענו כי בשילה היה המראה הראשונה, כמו שאמר ושמואל שוכב בהיכל ה׳, כ״ש אומרו עוד בדבר ה׳ שהוא נוסף אחרי שזכר ההגלות שבא אליו:

השאלה השנית באמרו ויהי דבר שמואל לכל ישראל ויצא ישראל לקראת פלשתים וגו׳, והוא איך צוה שמואל לישראל שיצאו אל פלשתים וינגף ישראל לפניהם? והמפרשים אמרו שצוה שמואל אותם לצאת כדי שינגפו לפני פלשתים לפי שהיו ישראל חטאים וחייבים במשפט הזה, וכן בפלגש בגבעה צוה אותם שיעלו וינגפו ישראל לפני בנימין, ויקשה זה מאד כי איך אמר קודם לזה ויגדל שמואל ויי׳ היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא ליי׳? ואם הייעוד הראשון שאמר שמואל לא נתקיים ואמר שיצאו ישראל ונפלו לפני אויביהם אם כן איך ידעו כי נאמן שמואל לנביא? ואיך לא הפיל מכל דבריו ארצה ובמה נבחנה נבואתו?

השאלה השלישית איך אמרו ישראל נקחה אלינו משילה את ארון ברית ה׳ ויבא בקרבנו וגו׳? והנה הארון היה בבית קדש הקדשים ולא היה רשאי אדם להוציאו משם ולמה הוציאוהו משם? לפי שנפלו כארבעת אלפים איש, הלא בימי השופטים נפלו לפני אויביהם פעמים רבות ולא הוציאו ארון האלהים ולא הוליכוהו לפניהם, ואם עוזה מת לפי שאחז בארון האלהים, איך אם כן הביאו בני ישראל את ארון האלהים ולא פחדו ולא שתו לבם ולא מת מהם איש?

השאלה הרביעית למה נשבה ארון האלהים בידי פלשתים? האם היה בעון ישראל? הנה לא נזכר עון אשר חטאו לשיתחייבו עונש גדול כזה, ואם היה בעון בני עלי? הן לא קצרה יד השם מהוכיח את חפני ופנחס ולהמיתם מבלתי שישבה וילכד ארון האלהים, והנה בגלות ישראל הכללי (כפי מה שבא בקבלתם ז״ל) (ירושלמי שקלים ו׳:א׳, בבלי יומא נ״ג ע״ב ודף נ״ד ע״א) לא לקחו האויבים את הארון ונגנז בהשגחת הש״י, ואיך אם כן לקחו עתה הפלשתים את הארון ונשארו ישראל בקרב הארץ?

השאלה החמישית בתשובת הארון במה שדברו עליו כהני הפלשתים והקוסמים, כי יראה שפעמים יספקו ביכולת האלהי והשגחתו ופעמים יאמינו בו באמתות, כי הם אמרו אם משלחים את ארון אלהי ישראל אל תשלחו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם וגו׳ אז תרפאו, ויורה שאמרו זה בודאי ואמתות, אחר כך אמרו אולי יקל את ידו מעליכם וגו׳ ויורה שהיה זה אצלם בספק, עוד אמרו ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים וגו׳, ויורה שהיה זה אצלם בודאי בענין מצרים, ומה שאמרו ועתה קחו ועשו עגלה חדשה וגו׳ ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו, יורה שהיה אצלם הענין בספק והיו עושים עליו הנסיון, ובביאור הפסוקים אעיר עוד עליהם חמשה ספיקות:

השאלה הששית למה הכה השם בבית שמש כאשר ראו בארון האלהים שבעים איש חמשים אלף איש? כי הכתוב אומר שכאשר ראו את ארון האלהים שמחו מאד והעלו עולות ויזבחו זבחים, ואם כן אין ראוי שנאמין שלא הניחו מלאכתם לכבדו, והוא זר גם כן מאד שנאמר שפרצו לראות בארון ופתחו אותו וראו מה שבתוכו ולפיכך נענשו, כי פשט הכתוב לא יסבלהו, כי אמרו וישמחו לראות אין פירושו כי אם ששמחו כאשר ראו ביאתו לא שיפרצו לפתוח אותו, והוא גם כן אמרו ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה׳, ואיך במקום קטן בבית שמש מתו כל כך אנשים ולסבה קטנה כזאת:

והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:

(יט) ויגדל שמואל וה׳ היה עמו וגומר. הנה המחברים כלם הסכימו שהאמות בדברי הנביא הוא משיג עצמי ממשיגי הנבואה, והראיה שהביאו עליו היא מן הפסוק הזה שאמר ויגדל שמואל ויי׳ היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה, רוצה לומר שכאשר גדל חל עליו השפע הנבואיי ולא נפל מכל דבריו ארצה כי נתאמתו ייעודיו כלם.

ויגדל – בחכמה ויראת ה׳.

ולא הפיל וכו׳ – רוצה לומר: אפילו דבריו שאמר בעצמו לא בנבואה, לא בטל אותם המקום להיות נופלים בארץ לבל יתקיימו [ואמר במשל, מהזורק דבר מה, ולא יחטיא לנפול בארץ].

ויגדל שמואל ספר במעלת נבואת שמואל ג׳ מדרגות,

א. מצד עצמו שגדל וה׳ היה עמו שהיה רוה״ק שוכן עליו בתמידות ולא הפיל מכל דבריו ארצה שזה העד שהוא נביא אמת וכמ״ש (דברים י״ח כ״א) וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וכו׳ הדבר אשר ידבר הנביא בשם ה׳ ולא יהיה הדבר וכו׳.

ולא הפיל – מוסב אל ה׳ שהיה עמו ואִמֵת דבריו.

מכל דבריו – פעמים רבות נתנבא, וכל נבואותיו נתקימו, ובזה נודע כי לא מראה עראי נראה לו ה׳, רק נאמן ומעותד הוא לנביא.

וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל בחכמה ויראת ה׳¹, וַֽיהוָה֙ הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ, וְלֹֽא-הִפִּ֥יל ביטל הקב״ה² מִכָּל-דְּבָרָ֖יו של שמואל להיות נופלים³ אָֽרְצָה לבל יתקיימו⁴, הן דבריו שאמר בנבואה⁵, והן דבריו שאמר בעצמו בלא בנבואה, את כולם לא ביטל הקב״ה⁶, וכיון שנתקיימו דבריו⁷:

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד.

5. מלבי״ם. לרבות מה שהתנבא על בית עלי, ר״י קרא.

6. רד״ק, מצודת דוד.

7. ר״י קרא, אברבנאל בפס׳ כ.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כ) וַיֵּ֙דַע֙ כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן וְעַד⁠־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֚י נֶאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְנָבִ֖יא לַיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃

And all Israel from Dan to Beer-sheba knew that Samuel was established to be a prophet of Hashem.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וִידַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע אֲרֵי מְהֵימָן שְׁמוּאֵל בְּפִּתְגָמֵי נְבוּאֲתָא דַיָי.

וידע כל ישראל מדן וגו׳ אבא אבוי דשמואל בר אבא היה מתעסק במטכסא ושלח גבי ר׳ יהודה בן בתירה לנציבין. בתר זמן קם עמו. אמר ליה לית רבי בעי ההוא מלתא. אמר ליה ולא מילין הוון. אמר ליה לית מלתך הימינא עלי סגי מן ממונה. אמר ליה את הימנת מילתי עלך. תזכה למקמא בר כשמואל נביאה דכתיב ביה וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע וגו׳ – וזכה למקמא שמואל בר אבא.

וידע כל ישראל כי נאמן שמואל – אבא אבוי דשמואל הוה מתעסק במטכסא ועאל גבי ר׳ יהודה בן בתירא לנציבין בתר זמן קם עמיה אמר ליה לית רבי בעי ההיא מילתא אמר ליה ולאו מלין הויין, אמר ליה לית מילתך הימנא סגי מן ממונא. א״ל את הימנתא במילתי עליך תזכה למוקמה בר כשמואל נביאה דכתיב ביה וידע כל ישראל וגו׳ וזכה למוקמה שמואל בר אבא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

כי נאמן שמואל לנביא לי״י – למדנו מזה שמי שלא יפיל מכל דבריו ארצה לא יצטרך לנתינת אות או מופת אחר שהוא נביא לפי שזה דבר מיוחד בנבואה ולא ידקדק בשאר ההודעות כמו החלום והקסם והוברי שמים כי הם אם יאמרו אמת לפעמים הנה יכזבו פעמים רבות ואין הענין כן בנבואה כי כל דבריה אמת, וכבר יתבאר באיזה סוג מן הדברים יצדק זה בנבואה ובאיזה מהם לא יצדק כי ידמה שמה שתגיד הנבואה בקצת הטובות והרעות האנושיות יקרה שלא יתקיים כשנעתקו האנשים שבא להם הייעוד מהטוב אשר בא להם בעבור הייעוד הטוב או מהרע אשר בא להם בעבור הייעוד הרע.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וכאשר ראו כל ישראל מדן ועד באר שבע אמות ייעודיו ודבריו הכירו וידעו כי נאמן שמואל לנביא לה׳. ואין ספק שגם כן רמז בדברים האלה שדברי שמואל לא נפלו ארצה, רוצה לומר דברי חולין אשר לו, כי דבריו הנהוגים בפיו שלא ברוח הקדש היה אומר אותם במדה במשקל ובמשורה, ולא הפיל מהם דבר ארצה, ולזה ידעו כל ישראל שהיה שמואל נאמן לנביא לה׳, רוצה לומר מוכן להיות נביא לה׳ מצד מה שראו מאמות דבריו וסדר עניניו, כי הכנת המדות ושלמותם בטבע עוזר גדול להגעת הנבואה: וזכר עוד שלא די שהיה שמואל נאמן לנביא והיה מוכן להנבא אבל גם היה הוא מכין את אחרים להנבא, כי עם היות שבזמן עלי היה דבר ה׳ יקר בימים ההם אין חזון נפרץ הנה אחרי שבא השפע אל שמואל נגלה ושנה והרגיל להגלות.

נאמן – מתקיים, כמו: בית נאמן (שמואל א ב׳:ל״ה).

כי נאמן שמואל – כי לפעמים אף אם באה הנבואה למי, היא חוזרת ונפסקת, אבל שמואל היה מוחזק לנביא המתקיים.

ב. וידע רצה לומר שלא היה נביא לצורך עצמו לבד כרוב בני הנביאים שחל עליהם הרוח להשכילם ולהודיעם אמיתות באלהות ובהנהגה, כי היה נביא שליח לכל ישראל עד שידעו כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה׳ שהוא נאמן ביתו ושליח מאתו אמצעי בין ה׳ ובינם.

וַיֵּ֙דַע֙ כָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן שבצפון וְעַד-בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע שבדרום כִּ֚י נבואת שמואל מתמידה¹ ודבריו מתקיימים², ומשום כך נֶאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְקיים תפקידו להיות נָבִ֖יא לַיהוָֽה עבור כל ישראל³, וכיוון שכל דבריו נתקיימו, לא היה צריך שמואל לנתינת אות או מופת⁴, ובנוסף לכך, למרות שבאותו זמן דבר ה׳ היה נדיר, אחרי שבא שפע הנבואה לשמואל, הכין שמואל אחרים לנבואה⁵:

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון.

3. מלבי״ם.

4. רלב״ג.

5. אברבנאל.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כא) וַיֹּ֥סֶף יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי⁠־נִגְלָ֨ה יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֶל⁠־שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃

And Hashem appeared again in Shiloh; for Hashem revealed Himself to Samuel in Shiloh by the word of Hashem.

תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְאוֹסִיף יְיָ לְאִתְגָלָאָה בְשִׁילֹה אֲרֵי אִתְגְלֵי יְיָ לִשְׁמוּאֵל בְשִׁילוֹ בְּפִתְגָמָא דַיָי.

ויוסף ה׳ להראה בשילה וגו׳ – רבי ברכיה בשם רבי לוי בכל מקום שהקב״ה נגלה בשילה תניינא בשילו כתיב.

כי נגלה י״י אל שמואל – לפי שאמר למעלה: ודבר י״י היה יקר בימים ההם (שמואל א ג׳:א׳), אמר כאן כי מעתה, בשביל שמואל, נגלה ושנה והרגיל להגלות.

For Adonoy revealed Himself to Shemuel. Because Scripture stated above, "The word of Adonoy was rare in those days,⁠"¹ it states here that from now on, for Shemuel's sake, He revealed Himself repeatedly.⁠²

1. Above 3:1.

2. Not only to Shemuel, but others also began to prophesy.

ויוסף י״י להראה כי נגלה אל שמואל בדבר י״י – עתה לא פירש מה היתה הנבואה, אבל מתוך שכת׳ בסמוך ויהי דבר שמואל לכל ישראל ויצא ישראל לקראת פלשתים (שמואל א ד׳:א׳) יש ללמד שזו היתה הנבואה שאמר להם להלחם עם פלשתים.

ויסף י״י להראה בשילה – פעמים רבות.

כי נגלה י״י אל שמואל – כי רגילה היתה שכינה להראות לו כמה פעמים ולא כמו שלפנים שאין חזון נפרץ.

בדבר י״י – כנגד ודבר י״י היה יקר (שמואל א ג׳:א׳).

להראה – בחולם. וכן: להראה אל מנוח (שופטים י״ג:כ״א), כמו שבא בשלמים: הנתן תנתן (ירמיהו ל״ח:ג׳).

כי נגלה – טעם מלת כי לפי שאמר ויוסף, אמר כי המראה הראשונה הבאה לשמואל היתה בשילה בבית י״י, וכן עתה הוסיף להרא׳ לו בשילה. והמראה הזאת היתה לו לצוות בני ישראל לצאת לקראת פלשתים למלחמה (שמואל א ד׳:א׳), וזהו שאמר: בדבר י״י, וכן אמר: ויהי דבר שמואל לכל ישראל (שמואל א ד׳:א׳).

ויוסף י״י להראה בשילה – לשמואל.

כי נגלה י״י אל שמואל בדבר – וציווהו שיצוה את ישראל לצאת במלחמה, וזהו מה שאומר ויהי דבר שמואל שציוה אותם מצד הבורא לצאת במלחמה.

ויוסף י״י להראה בשלה כי נגלה וגו׳ – אין אמרו כי נגלה וגו׳ נתינת טעם וסבה אל ויוסף, כי זה הלשון נכון מאד לפי העברי וההגיון ואע״פ שעדיין לא דבר י״י עם שמואל, אבל אמרו כי נגלה הוא פירוש לתוספת באור למה שאמר ויוסף י״י להראה בשילה, ויש בכל זה הספור סודות וימצא בגביע, כי אין עתך בני היום עת דודים.

והנה זכר שכבר הוסיף י״י להראה בשילה לשמואל והיה דבר שמואל לכל ישראל בחיי עלי בעניני הנבואה ובזה האופן היה מנהיג אותם גם בחיי עלי כי כבר נתפרסם להם שהוא היה נביא אמת.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וזה פירוש הכתוב ויסף ה׳ להראה בשילה, רוצה לומר להראה לאנשים אחרים בשילה, והיתה הסבה בזה כי נגלה ה׳ אל שמואל בשילה, ובעבור שנגלה אליו הוסיף יתברך להראה לאחרים. ואמנם אמרו עוד בזה בדבר ה׳ הוא פירוש ההגלות של שמואל, שלא היה שראה שמואל מראה כלל כי אם ששמע הקול ההוא כמו שנזכר ולזה אמר כאן כי נגלה ה׳ אל שמואל בדבר ה׳, רוצה לומר שנגלה אליו בדבריו וקולו ששמע. ורד״ק כתב שיסף ה׳ להראה בשילה לשמואל, לפי שבפעם הראשונה באה אליו הנבואה בשילה ג״כ והיא המראה הקודמת שנזכרה בכתוב, כי לפי שבאה שם הנבואה פעם אחת באהו ג״כ פעם שנית, ושהמראה שהוסיף כאן לבוא לשמואל היא שיצוה לישראל שיצאו לפלשתים למלחמה ושזה פי׳ כדבר ה׳ ויהי דבר שמואל אל כל ישראל, שהיה דבר ה׳ אליו ושמואל אמרו אל כל ישראל, והוא שיצאו כל ישראל לקראת פלשתים. וכבר זכרתי שאין זה מתישב כפי פשט הכתוב, כי אין תועלת במה שהודיע שנראה אליו האלהים בשילה לפי שנראה לו בשילה כי לא באה הנבואה לשמואל בסבת המקום כי אם מפאת הכנתו והרצון האלהי, גם אין ראוי שנחשוב שבחינ׳ שמואל בנבואתו היתה בדבור כוזב ושהיתה התחלת נבואתו בשוא ודבר כזב לפי שהדבר הראשון אשר יעדו עליו לישראל לא נתקיים, ולכן היה מה שפירשתי הוא הנכון, שזכר הכתוב שנגלה האלהים לאחרים באמצעות מה שבא לשמואל מהדבור והקול האלהי. ובמדרש שמואל (פרש׳ י׳) אחז״ל ר׳ יהודה בר סימון אמר אף משנפל ארצה לא הפיל מכל דבריו, שכן הוא אומר לשאול מחר אתה ובניך עמי תוך מחיצתי:

ויסף כו׳ – רצה לומר: עם שלפני זה היה דבר ה׳ יקר, אבל לאחר זה הוסיף ה׳ להראה בשלה גם לשאר בני הנביאים.

כי נגלה – והסבה היתה, על שנגלה ה׳ אל שמואל, ובעבורו בא לעולם שפע הנבואה, וחלה גם על יתר בני הנביאים בדבר ה׳. רצה לומר: לא שראה שום מראה, כי אם נגלה אליו בדבריו וקולו אשר שמע.

השאלות:

מ״ש ויוסף ה׳ להראה, כי נגלה דבר ה׳ וכו׳ הוא כפל לשון.

ג. ויסף שהיה שפע נבואתו רבה כל כך עד שמרוב השפע שעברה עליו נאצלה גם על בני הנביאים הקטנים ממנו, כמ״ש ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, רק שהיתה נבואתם קטנה ממנו במדרגה שאצלם היה רק מראה כברק המתראה וחוזר ומתעלם כמ״ש ויסף ה׳ להראה בשלה – מה שאין כן על שמואל נגלה בגילוי גמור ובדבר ה׳ השולח, ושיעור הכתוב שעל ידי שנגלה דבר ה׳ אל שמואל בשלה בשפע רב עבר השפע גם על תלמידיו ויסף ה׳ להראה בשילה.

ויסף ה׳ וגו׳ – מימי כבוש הארץ היתה עיר שילה מעותדת למנוחת המשכן (כדברי חז״ל מנחות פרק ד׳) ובה נראה ה׳ ליהושע, ואח״כ פסקה הנבואה משילה, ועכשו חזרה ע״י שמואל.

ועם שלפני זה היה דבר ה׳ יקר, אבל לאחר זה¹ וַיֹּ֥סֶף הוסיף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה לשמואל² וגם לשאר בני הנביאים³, והסיבה לכך היתה⁴ כִּֽי-נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל-שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה ובעבורו בא לעולם שפע הנבואה, וחלה גם על יתר בני הנביאים בדבר ה׳⁵, שהיה שפע נבואתו רבה כל כך עד שמרוב השפע שעברה עליו נאצלה גם על בני הנביאים הקטנים ממנו⁶: פ

1. מצודת דוד.

2. רי״ד.

3. מצודת דוד.

4. רד״ק, מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. רק שהיתה נבואתם קטנה ממנו במדרגה, שאצלם היה רק מראה כברק המתראה וחוזר ומתעלם, מה שאין כן על שמואל נגלה בגילוי גמור ובדבר ה׳ השולח, מלבי״ם, מצודת דוד.

תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון