Shemuel I 4 – שמואל א ד‏ – Mikraot Gedolot

(א) וַיְהִ֥י דְבַר⁠־שְׁמוּאֵ֖ל לְכׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּצֵ֣א יִשְׂרָאֵל֩ לִקְרַ֨את פְּלִשְׁתִּ֜ים לַמִּלְחָמָ֗ה וַֽיַּחֲנוּ֙ עַל⁠־הָאֶ֣בֶן הָעֵ֔זֶר וּפְלִשְׁתִּ֖ים חָנ֥וּ בַאֲפֵֽק׃

And the word of Samuel came to all Israel. Now Israel went out against the Philistines to battle and encamped beside Eben-ezer; and the Philistines encamped in Aphek.

תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה פִּתְגָם שְׁמוּאֵל מַדְעָא לְכָל יִשְׂרָאֵל וּנְפַק יִשְׂרָאֵל לְקָדָמוּת פְּלִשְׁתָּאֵי לְאַגָחָא קְרָבָא וּשְׁרוֹ עַל אָכֶן סְעָדָא וּפְלִשְׁתָּאֵי שְׁרוֹ בַאֲפַק.

ויהי דבר שמואל לכל ישראל – נהיה הדבר שנאמר לשמואל, ובא לכל ישראל. והאיך היה הפורענות? ויצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה.

האבן העזר – עדיין לא היה כן שמה, כי בימי שמואל נקראת כן (שמואל א ז׳:י״ב), וכאן קרא על שם סופה.

The word of Shemuel went out to all of Yisroel. The word which was said to Shemuel, was fulfilled, and came to all Yisroel. How did this misfortune befall them? "Yisroel went out to war against the Philistines.⁠"¹

Even Haezer [Lit. the rock of help]. This was not yet its name,⁠² for it was first called this name [later] in Shemuel's time, but here Scripture calls it by its future name.

1. When Bnei Yisroel deserved punishment, ‘ה sometimes commanded them to go out and battle the Philistines even though it would end in their defeat (Radak).

2. Obviously, because they were soundly defeated now.

ויהי דבר שמואל לכל ישראל – דבר פורענות שאמר לשמואל התחיל לבא ולהתקיים בישראל שהרי ויצא ישראל לקראת פלשתים.

ותטש – נתפשטה המלחמה, כמו והנה נטושים על פני הארץ (שמואל א ל׳:ט״ז).

האבן העזר – ה׳ יתירה.

בימי שמואל נקראת כן, ועדיין לא היה כן שמה, אבל כשנכתב הספר נקרא כך.

ויצא ישראל – כלומר צוה אותם לצאת בדבר השם, ויצאו. וצוה אותם לצאת להנגף לפני פלשתים לפי שהיו ענושים וחייבים את המשפט הזה. וכן במלחמת הגבעה צוה אותם לעלות וינגפו.

על האבן העזר – כמו: הארון הברית (יהושע ג׳:י״ד).

והכותב אמר זה כי כשהיתה זאת המלחמה אבן נגף היתה, ולא אבן עזר, ועדיין לא נקראה אבן העזר, כי על המלחמה האחרת שעשה שמואל עם פלשתים בין המצפה ובין השן (שמואל א ז׳:י״ב) שקרא אותה שמואל אבן העזר, שעזרם האל יתברך באותה מלחמה. אבל מה שנכתב הנה: אבן העזר – דברי הסופר הם. וכן: וירדף עד דן (בראשית י״ד:י״ד).

על האבן העזר – הה״א יתירה ונקרא על שם העתיד בימי שאול.

אחר זה ספר שכבר יצא ישראל לקראת פלשתים למלחמה מעצמם ולא שאלו באלהים עם היות אצלם אורים ותומים ונביא איך יתנהגו בענין המלחמה הזאת ובסוף הענין מתו רבים מישראל וארון האלהים נלקח ובזה נתקיים מ״ש איש האלהים לעלי ומה שאמר לו שמואל.

השלשים הוא להודיע בית ישראל אשר בעבורו נתחייבו שיפלו ביד פלשתים וזה כי הפלשתים הכירו בצד מה לשם יתב׳ מעלתו אמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה וכשבא ארון י״י בידם לקחו מוסר תכף ושלחו אותו בכבוד מעליהם ואולם ישראל היו עובדים הבעלים והעשתרות והמירו כבודם בלא יועיל ולא לקחו מוסר בכל הרעות שהביא הש״י עליהם על זה ולזה לא סרו מנפול ביד פלשתים עד שעבדו את י״י לבדו והסירו הבעלים והעשתרות.

ואמנם מה שאמר אחרי זה ויהי דבר שמואל אל כל ישראל ויצא כל ישראל וגו׳, אין הכוונה שאמר שמואל לכל ישראל שיצאו למלחמה, כי איך יהיה הייעוד הראשון אשר יעדו לישראל חוזר? ואם חזר איך האמינו בו שנאמן שמואל לנביא ה׳? ואיך העיד הכתוב שלא הפיל מכל דבריו ארצה? כי הנה הדבר הראשון אשר דבר לפי זה נפל ארצה, אבל פירושו שדבר שמואל (והיא הנבואה שבאה אליו בראשונה הנה אנכי עושה דבר בישראל אשר כל שמעו תצילנה שתי אזניו) היה בישראל, כי כל העם ידעו אותה ושמעו הדבר אשר היה אליו ועכ״ז לא פחדו ולא שתו לב אליו ויצא ישראל לקראת פלשתים. או יהיה פירושו שהיה ונתקיים דבר שמואל והיא הנבואה הרעה שבאה אליו ונתקיימה בישראל כאשר יצאו לקראת פלשתים, ומדברי רש״י יראה שכוון לפירוש הזה, אמר ויהי דבר שמואל אל כל ישראל, והיה הדבר אשר נאמר לשמואל שבא לכל ישראל, והיאך היה הפורענות? ויצא ישראל לקראת פלשתים. ורלב״ג כתב שעם היות עלי עדין חי היה שמואל שופט את ישראל, וזהו ויהי דבר שמואל אל כל ישראל וגו׳. והנה אמרו על האבן העזר דברי כותב הספר הם, שעדין לא נקרא שמו אבן העזר, כי על המלחמה האחרת שעשה שמואל עם פלשתים בין המצפה ובין השן קרא אותה שמואל אבן העזר. הנה אם כן התבארו הפסוקים והותרו השאלות ראשונה ושנית:

ויהי דבר שמואל לכל ישראל – רוצה לומר שהיה ונתקיימה נבואת שמואל לכל ישראל, והוא מה שנאמר לו: הנה אנכי עושה דבר בישראל וכו׳, וחוזר ומפרש איך נתקיימה, ואמר: ויצא ישראל וכו׳, ואז לא משלו פלשתים על ישראל, ועיין בקונטרס בחשבון הדורות.

אבן העזר – הוא דברי כותב הספר, כי שם האבן העזר לא נקראה עד אחר המלחמה האחרת שעשה שמואל, וישראל נצחו אז (שמואל א ז׳:י״ב).

השאלות:

מ״ש ויהי דבר שמואל לכל ישראל לא באר מה דבר להם, ואם כמפרשים שצוה להם לצאת למלחמה כדי שינגפו לפני פלשתים יפלא מאד שאם כן היו מחזיקים אותו לנביא שקר, וזה אי אפשר.

ויהי אחר שספר (בסי׳ הקודם) ששמואל לא הפיל מכל דבריו ארצה מן הנבואות שנבא ליחידים, ספר פה, כי היה ונתקיים גם דבר שמואל לכל ישראל רצה לומר דבר הנבואה שנבא על כלל ישראל, כמ״ש (למעלה ג׳ י״א) הנני עושה דבר בישראל אשר כל שומעו תצלינה שתי אזניו, וזה נתקיים עתה כי ויצא ישראל לקראת פלשתים וכו׳.

ויהי דבר שמואל לכל ישראל – נתפרסמה נבואתו ע״י המאורעות שהולך ומספר, שמהן ידעו כי דבר ה׳ בפיו אמת.

כעת הכתוב מספר כיצד התקיימה הנבואה שנאמרה לשמואל שיקרה לכל ישראל¹, וַיְהִ֥י דְבַר-שְׁמוּאֵ֖ל לְכָל-יִשְׂרָאֵ֑ל לצאת בדבר ה׳ נגד פלשתים², וַיֵּצֵ֣א יִשְׂרָאֵל֩ לִקְרַ֨את פְּלִשְׁתִּ֜ים לַמִּלְחָמָ֗ה ובתקופה זו לא משלו פלשתים על ישראל³, וַֽיַּחֲנוּ֙ ישראל עַל-הָמקום שנקרא מאוחר יותר⁴ אֶ֣בֶן הָעֵ֔זֶר על שם העזרה שה׳ עזר להם שם⁵, וּפְלִשְׁתִּ֖ים חָנ֥וּ בַאֲפֵֽק:

1. כפי שנאמר ״הנה אנוכי עושה דבר בישראל אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו״ (לעיל ג׳ י״א), רש״י, מצודת דוד, מלבי״ם. ואברבנאל מבאר כי בהכרח מהפסוקים הקודמים בהם העיד הכתוב כי נבואתיו של שמואל התקיימו, לא היתה זאת נבואתו הראשונה של שמואל לעם בכלליות, אלא היתה זו נבואתו הראשונה אודות קיום הפורענות על ישראל עליה התנבא.

2. וציוה אותם לצאת להינגף לפני פלשתים לפי שהיו צריכים להיענש, וכן במלחמת הגבעה צוה אותם לעלות וינגפו, רד״ק. ורלב״ג מבאר שעם ישראל יצאו למלחמה מעצמם ולא שאלו את ה׳ אם לצאת.

3. מצודת דוד.

4. כי שם ״האבן העזר״ לא נקראה עד אחר המלחמה האחרת שעשה שמואל וישראל ניצחו בה (שמואל א׳ ז׳ י״ב), וכותב הספר (שמואל) כתב כאן את שם המקום שהיה לו בזמן כתיבת הספר, רש״י, רד״ק, מהר״י קרא, מצודת דוד.

5. רד״ק.

תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ב) וַיַּעַרְכ֨וּ פְלִשְׁתִּ֜ים לִקְרַ֣את יִשְׂרָאֵ֗ל וַתִּטֹּשׁ֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וַיִּנָּ֥גֶף יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֤וּ בַמַּֽעֲרָכָה֙ בַּשָּׂדֶ֔ה כְּאַרְבַּ֥עַת אֲלָפִ֖ים אִֽישׁ׃

And the Philistines set themselves up against Israel. When the battle had spread, Israel was smitten before the Philistines; and they slew of the army in the field about four thousand men.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּסְדָרוּ קְרָבָא פְּלִשְׁתָּאֵי לָקֳדָמוּת יִשְׂרָאֵל וְאִתְרְטִישׁוּ עָבְדֵי קְרָבָא וְאִתַּבָּרוּ יִשְׂרָאֵל קֳדָם פְּלִשְׁתָאֵי וּמְחוֹ בְסִידְרָא בְּחַקְלָא כְאַרְבְּעָא אַלְפִין גַבְרָא.

ותטש המלחמה – ותתפשט המלחמה, כמו: והנם נטושים על פני הארץ (שמואל א ל׳:ט״ז), וכן: וינטשו בלחי (שופטים ט״ו:ט׳).

And the war spread. And the war spread. Similar to, "and behold they were spread out [נְטוּשִׁים] across the face of the entire land"¹ and to "and they were spread out [וַיִנָּטְשׁוּ] at Lehi.⁠"²

1. Below 30:16.

2. Shofetim 15:9.

ותטוש המלחמה – פתרונו: וירחיבו אנשי המלחמה את מעמדם להלחם כמו וינטשו בלחי (שופטים ט״ו:ט׳) וכן הנה נטושים על פני כל הארץ (שמואל א ל׳:ט״ז).

ותטש המלחמה – כענין: ויטש על המחנה (במדבר י״א:ל״א), ענין התפשטות הדבר.

ויונתן תרגם: ואתרטישו עבדי קרבא.

ותטש המלחמה – ותעזב מצד ישראל, הפך והייתם לאנשים ונלחמתם (שמואל א ד׳:ט׳).

ותטוש המלחמה – הרצון בו שפשטה המלחמה.

ויערכו פלשתים לקראת ישראל וגו׳. פירשו המפרשים כלם ותטש המלחמה, כענין (במדבר י״א ל״א) ויטש על המחנה, יאמר שנתפשטה המלחמה בין ישראל ובין פלשתים וינגף ישראל וגו׳. ואני אחשוב שהוא כמו (תהלים ע״ח ס׳) ויטוש משכן שילה, ענין עזיבה, ספר הכתוב שערכו בני ישראל מלחמה עם הפלשתים ויעזבו בני ישראל את המלחמה לפי שנסו ממנה, וכאשר נטשו המלחמה ועזבוה מיד וינגף ישראל לפני פלשתים, כי תחלת נפילה ניסה, כמו שאחז״ל (סוטה מ״ד ע״א):

ויערכו – ענין סדור, כמו: וערך עליה העולה (ויקרא ו׳:ה׳), ורצה לומר, סדרו אנשי החיל לעמוד מול המלחמה.

ותטוש – ענין פזור והתפשטות, כמו: ויטוש על המחנה (במדבר י״א:ל״א).

וינגף – ענין הכאה, כמו: פן תגוף באבן רגליך (תהלים צ״א:י״ב).

במערכה – היא מקום המלחמה, שעומדים שם סדורים.

ותטוש המלחמה – אנשי המלחמה נתפשטו כדרך הנלחמים.

ויערכו מקום המערכה אינו מקום המחנה, רק מקום ממוצע בין שתי המחנות אשר יגבילו הלוחמים ביניהם ללחום שם ושם ערכו פלשתים לקראת ישראל,

ותטש המלחמה שנתפשטה בשדה המערכה וינגף ישראל ונפל ממנו בשדה המערכה כארבעת אלפים איש – ובכ״ז לא היה מפלה לגמרי, כי לא נסו איש לאהליו רק שבו אל המחנה וזה שכתוב.

ותטש המלחמה – בתחלה היו בני ישראל לאגדה אחת ומתיצבים לפני אויביהם ואח״כ נטשו מערכתה ונפוצו על פני השדה וע״כ נִגָפו.

וַיַּעַרְכ֨וּ וסידרו אנשי החיל ממחנה¹ פְלִשְׁתִּ֜ים את מחניהם לִקְרַ֣את יִשְׂרָאֵ֗ל למלחמה², וַתִּטֹּשׁ֙ והתפשטה³ הַמִּלְחָמָ֔ה בשדה המערכה⁴, שכן אנשי המלחמה התפזרו כדרך הנלחמים⁵, וַיִּנָּ֥גֶף והוכה⁶ יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים, וַיַּכּ֤וּ פלשתים את ישראל בַמַּֽעֲרָכָה֙ בַּשָּׂדֶ֔ה בשדה המלחמה⁷, ונפלו שם כְּאַרְבַּ֥עַת אֲלָפִ֖ים אִֽישׁ מישראל, ובכל זאת לא נחשב למפלה מוחלטת, כי לא נסו איש לאהליו, אלא שבו אל המחנה⁸:

1. תרגום יונתן, מצודת ציון.

2. מצודת ציון.

3. רש״י, רד״ק, רלב״ג, מצודת ציון, מלבי״ם.

4. מלבי״ם.

5. מצודת דוד.

6. מצודת ציון.

7. מצודת ציון, מלבי״ם.

8. מלבי״ם. ולדעת אברבנאל (המתבסס על המילים ״וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה״) כן נסו ישראל וניגפו.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ג) וַיָּבֹ֣א הָעָם֮ אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶה֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָ֣מָּה נְגָפָ֧נוּ יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה הַיּ֖וֹם לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים נִקְחָ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מִשִּׁלֹ֗ה אֶת⁠־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְיָבֹ֣א בְקִרְבֵּ֔נוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִכַּ֥ף אֹיְבֵֽינוּ׃

And when the people had come into the camp, the elders of Israel said, "Why has Hashem smitten us today before the Philistines? Let us fetch the ark of the covenant of Hashem out of Shiloh to us, that He may come among us and save us out of the hand of our enemies.⁠"

תרגום יונתןרד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתָא עַמָא לְמַשְׁרִיתָא וַאֲמַרוּ סָבֵי יִשְׂרָאֵל לְמָה תַבְּרָנָא יְיָ יוֹמָא דֵין קֳדָם פְלִשְׁתָּאֵי נִסַב לָנָא מִשִׁילֹה יַת אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ וְיֵיתֵי בֵּינָנָא בְּדִיל יְקַר שְׁמֵיהּ נִתְפְּרִיק מִיַד בַּעֲלֵי דְבָבָנָא.

ויושיענו – תרגם יונתן: ובדיל יקר שמיה נתפריק מיד בעלי דבבנא.

נקחה אלינו – בא הלמ״ד במלה תמיד כמו הנו״ן ונופלת ברוב המלות ותאמר ויקחו, כמו ויסעו, בהפלת הלמ״ד והנו״ן, אף זה נבלע הלמ״ד, והיה ראוי נלקחה כמו נסעה ונלכה, שמשפטו ננסעה.

למה נגפנו י״י היום – על הסבה הפועלת.

וזכר שכאשר נגפו בני ישראל שבו אל מחניהם ואמרו הזקנים והחכמים שבהם למה נגפנו ה׳ היום לפני פלשתים, רוצה לומר הנה אנחנו לא חטאנו לה׳ וא״כ למה נגפנו לפני האויבים, וחשבו מפני זה שלא היה הענין על צד העונש כ״א להעדר ההשגחה מהם לפי שלא היו צדיקים גמורים ומפני זה התחכמו ואמרו נקחה אלינו משילה את ארון ברית השם ויבא בקרבנו ויושיענו מכף אויבינו, רוצה לומר שיביאו עמהם הארון ושהאל ישגיח על ארון בריתו ובשמרו אותו ישמור אותם מכף אויביהם, והוא ע״ד מאמר הפושעים (ירמיה ז׳ ד׳) היכל ה׳ המה היכל ה׳ המה, שהאל יתברך ישמור היכלו ובעבורו ישמור את ישראל עמו. והנה הביאום אל זה הדעת מאמר מרע״ה (במדבר י׳ ל״ה) ויהי בנסוע הארון וגו׳, ומה שראו ג״כ בזמן יהושע שהיה ארון ה׳ הולך לפניהם בירדן ומה ששמעו שעשה ביריחו, ומפני זה אמרו ויבא בקרבנו ויושיענו, רוצה לומר יבא בקרבנו כמו שבא בקרב אבותינו במדבר ובכיבוש הארץ ובזכותו יושיענו ה׳ מהאויבים:

וישענו – בספרים מדוייקים חסר דחסר ובמסורת ג׳ וסימן נקחה אלינו. אל תחרש ממנו (שמואל א ז׳). קוינו לו ויושיענו (ישעיהו כ״ה). ובמסרה גדולה נמסר כאן ויושעינו ג׳ ב׳ מלאים וא׳ חסר וכו׳ קדמאה חסר אבל בישעיה סימן כ״ה נמסר בסמרה קטנה ג׳ ב׳ חסר ואחד מלא וכן בספרים מדוייקים תרתי דשמואל חסר דחסר וחד דישעיהו מלא דמלא.

אל המחנה – לאותן שלא הלכו במערכה.

למה נגפנו – כי חשבו אשר המה מנוקים מעון.

את ארון – כי אמרו: כאשר ישגיח ה׳ בארון בריתו, ישגיח גם בנו.

השאלות:

שאל מהרי״א מדוע לקחו עתה את הארון מה שלא עשו כן בשום פעם, מה היה הקצף שבעבורו נתן לשבי עוזו ונשבה ארון הקדש.

ויבא העם אל המחנה ע״ד להלחם שנית ויאמרו זקני ישראל מהרי״א נתן כמה טעמים למה נלקח ארון האלהים ויתן לשבי עוזו, ולדעתי כולם מבוארים בכתובים, (טעם א) בהיות ישראל אז רעים וחטאים עובדי עבודה זרה ופסל מיכה היה ביניהם כמ״ש (שופטים י״ח ל״א) שהתמיד כל ימי היות בית האלהים בשילה, ולקמן (ז׳ ג׳) אמר להם שמואל הסירו את אלהי הנכר ובכ״ז חשבו את עצמם לצדיקים עד ששאלו למה נגפנו ה׳ וזה העלה חמת ה׳ בם כמ״ש הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיהו ב׳ ל״ה),

ב. נמשך מהקודם, שעל ידי שנדמו כחולה אנוש הבלתי מרגיש מכאוב כלל וחשבו שהם צדיקים ולא חשבו להיטיב מעשיהם ולבקש תשועה מה׳ רק אמרו נקחה אלינו משלה את ארון ברית ה׳ ויבא בקרבנו וישענו מכף איבינו – חשבו באשר בהכרח יציל את ארון עוזו וישמרהו מיד פלשתים ועל ידי זה ינצלו וישמרו גם הם, וזה מחשבת דופי, כי ברית הארון אינו תכלית לעצמו רק בעבור ישמרו את הכתוב בו.

ויבא וגו׳ ויושיענו – נושא הפעל הוא ה׳ ולא הארון, שד״ל, ואמת הוא שבני ישראל התועים תדיר אחר האלילים, אף בעבדם אל אחד, לא היתה דעתם אותו דעת ברורה כמו בימים האחרונים, והיו מציירים אותו בדעתם בדמות הארון או הכרובים, ומחלפים ומערבים זה בזה, וא״כ נושא ויבא ״ויבא ויושיענו״ יוכל להיות גם הארון עצמו, ע״ד שאמרו פלשתים בא אלהים אל המחנה.

וַיָּבֹ֣א הָעָם֮ אֶל-הַֽמַּחֲנֶה֒ לאותם שלא הלכו במערכה¹, על דעת להילחם פעם נוספת², וַיֹּֽאמְרוּ֙ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אשר חשבו כי ישראל מנוקים מעון³, לָ֣מָּה נְגָפָ֧נוּ היכה בנו יְהוָ֛ה הַיּ֖וֹם לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים?⁴, נִקְחָ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מִשִּׁלֹ֗ה אֶת-אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְיָבֹ֣א בְקִרְבֵּ֔נוּ, וְיֹשִׁעֵ֖נוּ ה׳ בזכותו מִכַּ֥ף אֹיְבֵֽינוּ, כי אמרו, כאשר ישגיח ה׳ בארון בריתו, ישגיח גם עלינו⁵ כפי שהיה בקרב אבותינו במדבר ובכיבוש הארץ⁶, וזה היה מחשבת דופי, כי ברית הארון אינו תכלית לעצמו, אלא רק בעבור שישמרו את הכתוב בו⁷:

1. מצודת דוד.

2. מלבי״ם.

3. מצודת דוד.

4. וזה העלה חמת ה׳ בם, שכן בזמן ההוא היו ישראל רעים וחטאים לה׳, עובדי עבודה זרה ופסל מיכה היה ביניהם, מלבי״ם.

5. מצודת דוד.

6. אברבנאל.

7. מלבי״ם.

תרגום יונתןרד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ד) וַיִּשְׁלַ֤ח הָעָם֙ שִׁלֹ֔ה וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם אֵ֣ת אֲר֧וֹן בְּרִית⁠־יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה צְבָא֖וֹת יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֑ים וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי⁠־עֵלִ֗י עִם⁠־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים חׇפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס׃

So the people sent to Shiloh, and they brought from there the ark of the covenant of Hashem of hosts, who sits upon the cherubim. And the two sons of Eli, Hophni and Phinehas, were there with the ark of the covenant of God.

תרגום יונתןר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁלַח עַמָא לְשִׁילֹה וּנְטָלוּ מִתַּמָן יַת אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ צְבָאוֹת דִשְׁכִינְתֵּהּ שַׁרְיָא עֵיל מִן כְּרוּבַיָא וְתַמָן תְּרֵין בְּנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ חָפְנִי וּפִינְחָס.

וישאו משם את ארון ברית י״י {צבאות} יושב הכרובים – לפי שהיה נועד שם ומדבר מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות (שמות כ״ה:כ״ב) היו בוטחים בו.

ושם שני בני עלי – לפי שצריך לומר ושני בני עלי מתו חפני ופנחס (שמואל א ד׳:י״א).

את ארון ברית י״י צבאות יושב הכרובים – טעם הספור הזה לומר כי הוא אדון החילו׳ להגביר אוהביו ולהחליש אויביו. ויושב הכרובים אמר להודיע כי הוא קרוב לבני אדם, לכל אשר יקראוהו באמת (תהלים קמ״ה:י״ח), ולולי העונות לכל זה היה נמצא, והעונות גרמו. ומפני זה אמר: ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים חפני ופנחס – להודיע כי הם גרמו המכשלה, וכדי שיבואו למלחמה היתה סבה מאת האלהים ששאלו זקני ישראל את הארון, והם גרמו את המכשלה עם עונות ישראל הבאים למלחמה, כי היו בהם עובדי ע״א.

וארון זה הוא הארון שבו מונחין שברי לוחות, והוא היה יוצא עמהם למלחמה, והוא שנאמר עליו: וארון ברית י״י נוסע לפניהם (במדבר י׳:ל״ג).

ומצאנו מחלוקת בדברי רבותינו ז״ל בזה: מהם אמרו כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון א׳, וספר תורה עמהם בארון, ומ״ש: ושמת אותו מצד ארון ברית י״י (דברים ל״א:כ״ו), פירושו: ושמתם אותו בארון מצד לוחות ברית השם. ומהם אמרי: כי כמין גלוסקא עשו לארון מבחוץ, ושם היה ספר תורה מונח, וזהו שאמר: מצד ארון ברית י״י (דברים ל״א:כ״ו). ומהם אמרו כי בארון אחד לבדו היה ספר תורה מונח, ומהם אמרו כי לשברי לוחות היה ארון לבדו, והוא היה יוצא למלחמה.

והפסוקים מוכיחין כי הלוחות השלימות היו בזה הארון שהביאו במחנה, שהרי אמר: יושב הכרובים – מראה כי הכרובים היו עליו. ועוד כי זה הארון שיצא למלחמה זה הוא הארון שהיה בבית השמש בשובו משדה פלשתים, והוא שהיה בקרית יערים ובבית עובד אדום ובעיר דוד, ומעיר דוד העלוהו והכניסוהו לבית קדש הקדשים.

ושם שני בני עלי – זה יותר עצמי בספור הזה ממה שנזכר מזה בתחלת הספור.

והנה שלחו שילה ונשאו משם ארון ברית השם, ולא הביאוהו ביד זרים כ״א בידי הכהנים כמו שעשה יהושע, וזהו שאמר ושם שני בני עלי עם ארון ברית השם חפני ופנחס, כלומר שהם הביאו הארון ולא קרב איש זר אליו אשר לא מזרע אהרן הכהן הוא. ואמנם למה נשבה ארון אלהים בתוך אויביו הנה זה אצלי לחמשה סבות:

הסבה האחת לפי שהיו אז ישראל רעים וחטאים לה׳ מאד, והיה ענשם שיפול עטרת ראשם שהוא הארון, כמו שנאמר (ויקרא כ״ז י״ט) ושברתי את גאון עוזכם ואמר (שם שם ל״א) והשימותי את מקדשכם, וכבר נרמז זה במה שאמר אחרי זה (סי׳ ז׳ ב׳, ג׳) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה׳, ויאמר שמואל וגו׳ הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם וגומר, הנה זה יורה שלא חזרו בתשובה עד אותו זמן שהוכיחם שמואל, ושקודם זה היה ביניהם חטא ע״ז ופסל מיכה שלא בערו עד הנה ולזה נפלו לפני אויביהם:

הסבה השנית בחטאות בני עלי שהיה הארון בידיהם ובענשם נשבה ארון האלהים להיותו בידיהם, וכבר נרמז זה באמרו ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים חפני ופנחס, ר״ל שבחטאם קרה זה:

הסבה השלישית לפי שישראל חטאו בהביאם את ארון האלהים למלחמה והוציאם אותו מקדש הקדשים בלי רשות גבוה, כי הנה הארון לא היה הולך ולא היה יוצא ממקומו כי אם על פי ה׳ בדבר נביא, ומאשר הקלו ישראל בכבוד הארון ולא שאלו את פי שמואל שכבר היה ביניהם נביא מוחזק, ולא שאלו עלי במשפט האורים והתומים נענשו כשנפלו לפני אויביהם ונשבה הארון:

הסבה הרביעית לפי שישראל לא שבו אל ה׳ ולא בקשו ממנו תשועה, אבל חשבו שבעבור הארון יצילם האלהים כדי לשמור ארון בריתו, ומפני זה יען הביאוהו להשגב עמו ולא שבו עד ה׳ אלהיהם היה ענשם שכשל עוזר ונפל עזור, ושהמה והארון הלכו בלא כח לפני רודף:

הסבה החמשית שרצה האל יתברך להראות העמים והשרים את קדושת הארון, ושבהיות ישראל מקלים בכבודו בהוציאם אותו ממקומו לא היה עושה עמהם להפליא במלחמה, ואחרי היותו בקרב האויבים עשה אותות ומופתים וגם בקרב ישראל כאשר שב משדה פלשתים, להודיע כי שם ה׳ נקרא עליו, ושישראל בזו הארון ולא חלקו לו כבוד בהביאם אותו ושהפלשתים יראו מלפניו ושלחו אותו עם מנחה וזבח. הנה אם כן מה שאמרתי יוכללו בזה חמשה סבות למה נשבה ארון האלהים, והותרו השאלות שלישית ורביעית:

והנה ראיתי לחקור בזה המקום בארון האלהים הזה מה היה בו, ואם היה בישראל ארון אחד או שני ארונות, ואזכור דעות המדברים בזה והטענות המחייבות, דעת דעת מהם אשר הם ספקות וסתירות לדעת המנגד. ואומר שיסוד הדרוש הזה הוא במשנה שקלים (ירושלמי שקלים ו׳:א׳), אמרו תניא רבי יהודה בר׳ אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר, אחד שהיתה ספר תורה נתונה לתוכו ואחד שהיו שברי לוחות נתונים לתוכו, אותו שהיה תורה נתונה לתוכו היה באהל מועד, שנאמר (במדבר י״ד מ״ד) וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה, וזה שהיו בו שברי לוחות היה יוצא ונכנס עמהם, ורבנן אמרין ארון אחד היה ופעם אחד יצא בימי עלי ונשבה, וקרא מסייע להו לרבנן וקרא מסייע ליה לר׳ יהודה בר אלעאי, קרא מסייע להו לרבנן (בסי׳ פסוק ח׳) אוי נא לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, דחמו מה דלא חמו מימיהון, וקרא מסייע ליה לר׳ יהודה בר אלעאי (סי׳ י״ד י״ט) ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים, והלא ארון האלהים בקרית יערים? אלא מאי עבדי ליה רבנן הגישה ארון האלהים ציץ. וקרא מסייע ליה לרבי יהודה בר אלעאי, (שמואל ב י״ח י״א) עוד הארון וישראל ויהודה יושבים בסכות, והלא בציון היה הארון? אלא מאי עבדי ליה רבנן סכך, שהיה בקרוי שעדין לא נבנה בית הבחירה ע״כ. וכן אמרו במשנת המשכן שהיו שני ארונות ושהיו באחד מהם לוחות האחרונות וזה היה תמיד בתוך המחנה, כמו שאמר (במדבר שם) וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה, ואחד שהיו בו שברי לוחות והיה יוצא ובא לפניהם במלחמות, שנאמר (שם י׳ ל״ו) וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים, אבל אותו הארון שהיו בו לוחות אחרונות יצא בימי עלי פעם אחד ונשבה. הנה א״כ סברו שם כר׳ יהודה ב״ר אלעאי, אם לא שהוסיפו בדבריו שהארון אשר יצא בימי עלי ונשבה היו בו הלוחות השלמות, ועם זה לא יקשה מה שאמרו הפלשתים אוי נא לנו מי יצילנו, דחמו מאי דלא חמו מימיהון, כי זה הארון לא יצא פעם אחרת במלחמה ואל זה הדעת נטה רש״י ז״ל בפירוש התורה בפסוק (שם שם) וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם, ובפרשת והיה עקב בפסוק (דברים י׳ א׳) ועשית לך ארון עץ שכתב שם שלא היה אותו ארון הארון אשר עשה בצלאל כי אם אחר שעשה משה להכניס בו הלוחות בעוד שלא נעשה ארון בצלאל, ושאח״כ הושמו שברי הלוחות בארונו של משה והוא היה היוצא במלחמות וכו׳. וכן כתב רד״ק בפירושו לזה המקום מספר שמואל:

אמנם בבבא בתרא פ״ק (דף י״ד ע״א) חלקו ר׳ יהודה ור׳ מאיר בגודל הארון וכמותו, ואיך היה מונח ספר תורת משה בו, והנה שניהם קיימו וקבלו שם שלוחות ושברי הלוחות היו מונחים בארון אחד, והוא ממה שיוכיח שהיה דעתם כדעת רבנן שהיה ארון אחד לבד ולא שנים. והרמב״ן בפירוש התורה פרשת עקב (דף קל״ו ע״ד) כתב שלפי הפשט לא נעשה במדבר כ״א ארון אחד ובו היו מונחות לוחות ושברי לוחות, ואמר שדברי רש״י זכרונו לברכה הם דברי הגדה ודעת יחיד כמו שתראה מדבריו שם, אבל לא השיב הרמב״ן למקראות שהעירו חז״ל שיסייעו לר׳ יהודה בר אלעאי, ולא העיר גם כן לספקות אחרות אפשר שיטען ר׳ יהודה לסיוע דעתו מכח הפסוקים להשיב אליהם, וכן עשו שאר החכמים המחזיקים בדעות האלה, שלא שיערו בספקות הכת המנגדת ולא השיבו אליהם ונסתפקו בהגדת דעותיהם לבד, ולכן ראיתי אני לבאר דעתי בזה הדרוש ולהעיר על הביטולים המתחייבים לדעת המנגד, ואחריו אשיב אל הספקות אשר אפשר לטוען שיטעון כנגדי. ואומר שדעת רבנן הוא הישר והטוב אצלי שלא נעשה במדבר כי אם ארון אחד ובו היו לוחות ושברי לוחות, ושהארון הזה היה תמיד יושב והולך בקרב המחנה ולא יצא למלחמה כי אם פעם אחת בימי עלי שנשבה, וצדקו אם כן דברי רבנן ודברי ר׳ יהודה בבבא בתרא, ומה שכתב הרמב״ן מסכים עמהם, והנה נטיתי מדרך ר׳ יהודה בר אלעאי ומדעת רש״י ורד״ק זכרונם לברכה שנמשכו אחריו לששה טענות, והם ספקות חזקות נגדם:

האחד שלא מצינו במעשה המשכן כי אם זכרון ארון אחד לבד לא שנים, אם במצות השם למשה אמר (שמות כ״ה י׳) ועשו ארון עצי שטים, ואם בצווי משה אל בצלאל אמר (שם ל״ה י״ב) את הארון ואת בדיו, ואם במעשה אמר (שם ל״ז א׳) ויעש בצלאל את הארון, ואם בהקמת המשכן והנחת הדברים במקומם אמר (שם מ׳ כ״א) ויבא את הארון אל המשכן וגו׳, וכל זה ממה שיורה שארון אחד היה ולא שנים:

הספק השני ממה שנזכר בפרשת במדבר סיני איך היו הכהנים מכינים כל כלי המקדש לבוא בני קהת לשאת אותם למסעיהם, ושם נאמר (במדבר ד׳ ה׳) והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות וגו׳, ובאותה פרשה לא נזכר כי אם ארון אחד ולא שני ארונות, ואם היו שנים איך לא נזכרו בתוך כל כלי הבית? וכמו שכתב הרמב״ן (דף קל״ו ע״ד) אנה יעמוד הארון השני הזה כל ימי המדבר? כי במשכן בבית קדש הקדשים לא היה כי אם ארון אחד:

הספק השלישי במה שאמר בפרשת בהעלותך (במדבר י׳ ל״ו) וארון ברית השם נוסע לפניהם, ואם היו שני ארונות איך לא פירש איזה מהם היה הנוסע לפניהם? וגם כן בפרשת וילך אמר משה ללוים נושאי ארון ברית ה׳ (דברים ל״א כ״ו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ אלהיכם, ואם היו ביניהם שני ארונות היה ראוי שיפרש באיזה מהם ישימו, והלוים שני הארונות ישאו לא ארון אחד, ואין לך שתאמר שלא נקרא ארון ברית ה׳ כי אם אשר היו בו הלוחות השלמות, כי גם כן האחר נקרא כן, וכאמרו וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם שהוא לדעת ר׳ יהודה בר אלעאי הארון שהיו בו שברי הלוחות:

הספק הרביעי במה שצוה יהושע אל העם על ענין הארון בהעברת הירדן אמר יהושע אל העם (יהושע ג׳ ב׳, ג׳ וכו׳) בראותכם את ארון ברית השם אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו ואתם תסעו ממקומכם והלכתם אחריו, אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה אל תקרבו אליו למען אשר תדעו את הדרך אשר תלכו בה כי לא עברתם בדרך מתמול שלשום וגו׳, התקדשו כי מחר יעשה ה׳ בקרבכם נפלאות וגו׳, ואם היו שני ארונות ואחד מהם הולך תמיד לפניהם, למה נצטרך יהושע לצוות לעם שילכו אחריו? ולמה הזהירם שיהיו רחוקים ממנו כאלפים אמה? אם היה הדבר פשוט אצלם בכל מסעיהם, והנה בכל מסעיהם היו עושים כן וכמו שכתב רש״י ז״ל בפסוק (במדבר ב׳ ב׳) איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו, שכתב שם מנגד, מרחוק מיל, כמו שנאמר ביהושע אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה כמדת תחום שבת, ולמה אמר יהושע למען אשר תדעו את הדרך כי לא עברתם? ויורה שלא היה נהוג אצלם ללכת הארון לפניהם, ושלכן נצטרך לתת סבה להליכתו לפניהם שהיה להורות להם את הדרך, ולזה אמר עוד התקדשו כי מחר יעשה ה׳ בקרבכם נפלאות כי הליכת הארון לפניהם היה אות שיעשה נפלאות, ומפני זה נצטרך לומר יהושע אל הכהנים שם, שאו את ארון הברית ועברו לפני העם, כי היה זה דבר בלתי נהוג אצלם. וכבר כתב רש״י שם נשתנה מסע זה משאר המסעות, שכל זמן שהיה משה קיים היה עמוד ענן נוסע לפניהם תחלה ומראה להם הדרך והארון נוסע אחר ב׳ הדגלים, עכשו שלא היה להם עמוד הענן היה נוסע הארון תחלה, וזה סותר למה שכתב בפירוש התורה שארון ברית השם היה נוסע לפניהם תמיד ומקדים דרך ג׳ ימים לפניהם לתקן להם חנייה. ואין לנו שנאמר ששם בפירוש התורה דבר הרב מהארון שהיו בו שברי לוחות ובענין יהושע דבר מהארון האחר, לפי שיתחייב לזה שעברו בירדן שני הארונות לפניהם וזה לא נזכר בכתוב, וגם לא היה ראוי שיתן בו הסבה להעדר עמוד הענן שהיה נוסע לפניהם ומראה לפניהם הדרך, כי עם היות שנעלה עמוד הענן היה נשאר הארון ההולך לפניהם תמיד לתור להם מנוחה והוא יורם את הדרך ילכו בה ולמה יצטרכו עוד לארון שני מאותה סבה, אבל הענין מבואר לכל בעל שכל שהרב בפירוש התורה נמשך לדעת ר׳ יהודה בר׳ אלעאי, ובספר יהושע מאשר הרגיש בספק הרביעי הזה נטה לדעת רבנן. ואכן תמצא שנתן שם הסבה להתרחקם אלפים אמה שהיה זה כדי שיוכלו ללכת שם להתפלל בשבת, לפי שידע יתברך שעתידים ישראל להיות לפני יריחו צרים בשבת, הנה עשה צווי ההתרחק אלפים אמה פרטיי ואינו מתמיד וכולל כמו שפירש על התורה, אבל גם זה רחוק מאד שיצוה אותו יהושע בהעברתם את הירדן שלא היה בשבת ולא זכרו בענין יריחו עצמו שהיה אחרי כן, סוף דבר ענין הארון הנזכר בספר יהושע מורה שלא היה ביניהם כי אם ארון אחד ושלא היה הולך תמיד כי אם בקרב הדגלים אם לא בצווי אלהי:

הספק החמשי בנדון אשר לנו והוא, כי אם היו שני ארונות ואחד מהם היה יוצא ובא תמיד לפניהם במלחמה, א״כ איך כאשר נגפו ישראל לפני פלשתים אמרו נקחה לנו משילה את ארון ברית ה׳ ויבא בקרבנו ויושיענו מכף אויבנו? וזה יורה שלא היה ביניהם ארון כלל, ואין לנו שנאמר שרצו להביא הארון השני להיות שניהם בתוכם ליתרון קדושה, כי הנה לא נזכר זה בכתוב והפלשתים לא לקחו כי אם ארון אחד ולא השיבו כי אם אחד, וגם אין לומר ששלחו בעד הארון אשר בו הלוחות השלמות והשיבו למשכן הארון האחר אשר היה בתוכם, כי זה לא נזכר כלל בכתובים, ולא היתה קדושה באחד מהארונות מהאחר, ולמה יבקשו הבלתי נהוג ולא יחפצו בארון הנהוג לבא לפניהם בהיות שניהם שוים בקדושה? הספק הששי הוא שהנה בבנין הבית לא נזכר שהביאו לקדש הקדשים כי אם ארון אחד, והוא אשר נשבה בשדה פלשתים ואשר שלחו בעגלה החדשה ואשר בא אל קרית יערים והביאו דהע״ה אל ציון הוא הוא אשר הביא שלמה אל קדש הקדשים, ובגניזה לא זכרו חז״ל (משנה שקלים ו׳:א׳) כי אם שנגנז הארון ולא זכרו ארונות, וכל זה ממה שיורה שדעת רבנן הוא האמת הברור. ולפי שלא ישאר ספק בדבר הזה אעיר גם כן הטענות אשר יוכל לטעון הדעת המנגד ואשיב עליהם:

האחת מה שהעיר רש״י בפסוק (דברים י׳ א׳) ועשית לך ארון עץ שבא בפרשת עקב, שהוא היה הארון שעשה משם קודם עשיית ארון בצלאל, לפי שלא היה לו מקום לתת בו הלוחות ושלכן לא נזכר שמה דבר אחר ממלאכת המשכן כי אם זה שהיה יתר על מה שנזכר במקומו. וכבר השיב לזה הרמב״ן שם שברדת משה מן ההר הניח הלוחות באהל מועד עד שעשה בצלאל את הארון, כי אלו לא שבר את הלוחות הראשונות באהל מועד היו יושבים עד עשיית הארון, וכן שברי הלוחות על כרחינו שם היו כי לא החזירם משה עמו להר, ומה שאמר ועשית לך ארון עץ לא אמרו כי אם על הארון אשר עשה בצלאל, ולא זכר שמה במשנה תורה דבר אחר ממלאכת המשכן לפי שזה הוא העקר ואחריו היו נמשכים שאר הדברים, וגם שנודה שהיה ארון אחר אין ספק שאחרי עשות בצלאל ארונו נגנז ארון משה כדין תשמישי קדושה ולא יתחייב מזה היות שם שני ארונות:

הטענה השנית היא מה שהביא ר׳ יהודה בר׳ אלעאי לדעתו ממה שאמר הכתוב וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה. ותמהתי אני איך עשו בפסוק הזה טענה על היות שני ארונות? והנה שם לא נאמר שיצא עם העם ארון אחד ושארון אחר לא מש מקרב המחנה לשימשך מזה היות ביניהם שני ארונות. אבל אמר הכתוב שישראל אחרי שנגזרה עליהם הגזרה בעון המרגלים אמרו למשה (במדבר י״ד מ׳) הננו ועלינו ומשה אמר אליהם לא תעלו ולא תלחמו למה אתם עוברים את פי ה׳ והיא לא תצלח, והם לא שמעו לדבריו ויעלו שלא ברשות גבוה ולכן לא עלה עמהם משה וארון ה׳ גם כן לא מש מקרב המחנה ללכת בתוכם, לפי שהיה גלוי לפניו יתברך שלא יצליחו וישובו לערב יהמו ככלב, וכן היה שהכה הכנעני אותם, ומזה א״כ נלמוד שלא עלה עמהם לא משה ולא ארון ה׳, ולא יתחייב מזה שהיה שם ארון אחר שהלך כמו שלא ימשך שהיה שם משה אחר שהלך:

הטענה השלישית חזקה מאד ממה שאמר בפרשת במדבר סיני (שם ב׳ י״ז) שאהל מועד היה נוסע בין הדגלים ובפרשת בהעלותך אמר (שם י׳ ל״ג) וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים, והם אם כן מאמרים סותרים אין דרך לישבם כי אם בשנאמר שהיו שם שני ארונות, אחד הולך בין הדגלים באהל מועד והשני הולך ונוסע לפניהם, וכן כתבו רש״י שם ואני אשיב לזה בשני דרכים. האחד שמה שאמר הכתוב שאהל מועד היה נוסע בין הדגלים נאמר על המסעות הנהוגות שתמיד כך היו נוסעים הדגלים והמחנות כלם, דגל מחנה יהודה בראשונה ודגל מחנה ראובן אחריו ואהל מועד אחריהם, ואחריו דגל מחנה אפרים ודגל בני דן, ומה שאמר וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם, הוא ספור מה שנעשה באותו מסע ראשון שיצא הארון לפניהם לתור להם מנוחה, והאות המורה על אמתת הפירוש הזה אמרו דרך שלשת ימים, ואין פירושו שהיה מקדים לפניהם דרך שלשת ימים בכל מסעותיו כמו שפירשו רש״י, אבל הוא שבאותן שלשת ימים הראשונים שנסעו מהר סיני היה השינוי הגדול הזה שארון ה׳ היה נוסע לפניהם ולא היה הולך בתוך הדגלים כמנהגו, וכן פירשו ראב״ע ואשר יכריח דעתו הוא מה שאמר ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים. והנה השכל יורה שהשלשת ימים האחרונים הם הראשונים שזכר, וכאלו אמר וארון ברית השם נוסע לפניהם דרך אותם השלשת ימים הנזכרים שהלכו באותו מסע. ואחשוב אני בסבתו שרצה הקב״ה לזכות את ישראל שארון בריתו ילך לפניהם באותו מסע ראשון שנסעו במדבר ובמסע האחרון שנסעו בו בהעברת הירדן עד בואם אל ארץ כנען ולא בשאר המסעות, וזה כאדם המלוה את חבירו, וכבר הוכרח רש״י להודות בזה כמו שזכרתי בפירוש ספר יהושע (יהושע ג׳). ואמנם הדרך השני בתשובת הטענה הזאת היא, בשנאמר שאף שנודה שארון ברית השם היה נוסע תמיד לפניהם במדבר, לא יתחייב מזה שהיו שני ארונות אבל נאמר שאהל מועד וכל כלי המקדש היו נוסעים במחנה שכינה בקרב הדגלים ולא היה הולך שם הארון, כי הוא עם הלוחות ושברי לוחות אשר בתוכו היה הולך לפניהם, ולזה לא אמר ואהל מועד נוסע לפניהם אבל אמר וארון ברית השם שהוא היה הנוסע לפניהם מכלי האהל והכלים כלם אשר היו במחנה שכינה בתוך הדגלים, ואינו מהבטל שיהיה הארון במקום אחד ואהל מועד במקום אחר כמו שאזכור:

הטענה הרביעית במה שאמר שאול לאחיה הכהן (שמואל א י״ד י״ח) הגישה הארון האלהים, והוא הקרא שאמרו במסכת שקלים שמסייע לר׳ יהודה בר׳ אלעאי ולא מצאו תשובה אליה בעד רבנן. ואני אשיב לזה שהארון הנזכר כאן אינו הארון אשר היו בו לא הלוחות השלמות ולא שברי הלוחות, והמורה על זה שלא קראו הכתוב ארון ברית ה׳, לפי שלא היו בו לוחות הברית, אבל הארון הזה אשר אמר שאול היה לדעתי ארון אחר שעשו ישראל להוליך בו האפוד עם האורים והתומים שהיה הולך במלחמה בימי שאול ודוד וכהן עמו, והיה זה כדי לשאול בהם מה שירצו בעת הצורך, כאמרו (שם סי׳ ל׳ ח׳) הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו וגו׳? וכמו שנאמר (במדבר כ״ו כ׳) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני השם על פיו יצאו ועל פיו יבואו וגומר, והמורה באמת ובתמים שזה הוא הארון אשר שאל שאול, אמרו שם ואחיה בן אחיטוב אחי אי כבוד בן פנחס בן עלי כהן ה׳ בשילה נושא אפוד וגו׳, ועל זה אמר ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים וגו׳ ויהי עד דבר שאול אל הכהן וההמון אשר במחנה פלשתים וילך הלוך ורב ויאמר שאול אל הכהן אסוף ידיך וגו׳, הנך רואה שלא נשא אחיה ארון ברית ה׳ כי אם האפוד שהיו עמו האורים והתומים ולא שאל שאול כי אם על האפוד לשאול באורים ובתומים אם ירדוף אחרי הפלשתים, ומאשר ראה אותם בורחים אמר לכהן שלא ישאל ויאסוף ידיו ורדף אחריהם מיד, וכן פירשוהו המפרשים וכתב רש״י שם הארון אורים ותומים, והנה רש״י במה שפי׳ בזה הוא המלאך שעונה בעל כרחו אמן, וראוי היה שיפרשהו כן, כי לא היה אז לשאול צורך עם ארון ברית השם ולא יאמר שאול עליו הגישה ארון האלהים אבל הם יגשו לפניו אבל אמרו על האורים והתומים, ולפי שהיו באים בארון אחד קראו ארון האלהים ולא קראו ארון ברית ה׳, ומאשר היה זה הפסוק בעיני בעלי התלמוד סיוע לדברי ר׳ יהודה בר אלעאי ורש״י לא פירשו כן, יורה שנטה שם בפירוש ספר שמואל לדעת רבנן כמו שעשה בספר יהושע וכמו שזכרתי:

הטענה החמשית הוא הפסוק האחר שהביאו גם כן במסכת שקלים שיסייע לר׳ יהודה בר׳ אלעאי, ממה שאמר אוריה החתי אל דוד (שמואל ב י״א י״ח) הארון וישראל ויהודה יושבים בסכות ואדוני יואב וגו׳, ויורה שהיה ארון הברית יוצא עמהם למלחמה מלבד הארון אשר היה יושב בציון, ובגמרא אמר שישיבו רבנן לזה שהיה בקרוי, לפי שעדין לא נבנה בית הבחירה, ופי׳ זה שלא אמר אוריה על הארון אשר היה עמהם במלחמה כי אם על הארון אשר בציון שהיה יושב באהל בתוך היריעה ולא נבנה עדין בית המקדש, ולהיותו שם בקרוי היה אומר אוריה שאין ראוי ללכת לביתו בהיות הארון באהל בתוך היריעה. וזו באמת תשובה בטלה היא, כי לא היה זה דבר מקרית נעשה לשעתו שבעבורו לא יבא אוריה אל ביתו כי תמיד היה הארון באהל, ולא יבא אם כן אוריה כל ימיו אל ביתו, ועוד כי הארון באהל היה ולא בסכות ובציון היה יושב ולא במלחמה עם יואב, ואיך יאמר אם כן הארון וישראל ויהודה יושבים בסכות ואדוני יואב? אבל התשובה האמיתית לדעתי היא על הדרך שאמרתי, רוצה לומר שלא דבר אוריה החתי מארון ברית ה׳ כי אם מארון אחר אשר היו בו האורים והתומים עם האפוד, שהיו מוליכים עמהם במלחלמה וכהן עמו כדי לשאול מאתו את דבר ה׳ כפי צורך השעה, ולזה אמר הארון וישראל ויהודה ולא אמר ארון ברית ה׳ שהוא השם המיוחד לארון אשר בו לוחות הברית. הנה התבאר ממה שאמרתי אמתת הדרוש הזה והוא שלא נעשה במדבר כי אם ארון אחד לבד ובו היו לוחות ושברי לוחות, ובצדו צוה משה אדוננו ע״ה את הלוים שישימו את ספר התורה, ואותו הארון לא היה הולך לפניהם בתמידות ולא היה יוצא ובא לפניהם במלחמות, כי לא היה זז ממקומו כי אם בדבר ה׳ ובצווי מיוחד כמו שהיה באותו מסע הראשון שנסעו מהר סיני ובימי יהושע במסע האחרון שנסעו עד בואם לארץ ובענין יריחו שבכלם הוציאו את ארון ברית ה׳ ממקומו בדבור אלהי ובמצוה מיוחדת, ולכן ישראל בהיותם נגפים לפני אויביהם ששלחו בעדו והוציאו ממשכן השם בלא רשותו ואת פי השם לא שאלו עליו חטאו בזה עון פלילי ונענשו עליו ונשבה הארון והשיבו אותו פלשתים ובא וישב בקרית יערים ימים רבים, ומשם הוליכו דוד לבית עובד אדום הגתי ואחר כך הוליכו משם לציון עם היות אוהל מועד כלו מזבח ומנורה ושאר הכלים בגבעון, והיו ישראל הולכים לגבעון לזבוח זבחיהם ולדרוש את השם אעפ״י שלא היה שם הארון שהיה בציון, תראה זה בדברי הימים אחרי שבנה דוד מזבח בגורן ארונה היבוסי אמר שם, (דברי הימים א כ״א כ״ח) בעת ההיא בראות דוד כי ענהו השם בגורן ארונה היבוסי ויזבח שם ומשכן השם אשר עשה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא בבמה בגבעון ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני המלאך, וזה מורה שגם אחרי היות ארון הברית בציון היה האהל והמשכן כלו בגבעון ושם היו זובחים. וכן אמרו בסדר עולם פרק י״ג שכל הימים שהיה הארון בקרית יערים היו מקריבים בנוב, והארון המיוחד הזה הוא אשר הכניס שלמה המלך בקדש הקדשים אחרי בנית הבית, וכפי קבלת חז״ל (ירושלמי שקלים ו׳:א׳) האמתית הוא אשר גנז יאשיהו המלך בחרבן בית קדשנו ותפארתנו, והוא העתיד להגלות בביאת משיחנו מהרה יגלה. זהו מה שראיתי לבאר בדרוש הזה והארכתי בו ליוקר הדבר וקצור דברי חכמינו בו:

יושב הכרובים – אשר שוכן על הכרובים אשר על הכפורת.

ושם וכו׳ – רוצה לומר: הם נשאו הארון.

ג. חטאו במה שהוציאו את הארון מקדש הקדשים בלא רשות גבוה ולא שאלו לא לשמואל ולא לאורים ותומים אם יעשו זאת, וזה שכתוב וישלח העם שלה ששלחו העם מעצמם בלא דעת נביא,

וישאו משם את ארון ברית ה׳ צבאות יושב הכרבים – שמקום הארון הוא תחת הכרובים לא על שדה המערכה והם הניעוהו ממקומו ואת פי ה׳ לא שאלו (וכבר בארנו בפירוש התורה ודברנו בזה אם היה הארון שבו הלוחות או של שברי לוחות ואין פה מקומו),

ד. נשבה הארון בחטא בני עלי כמו שהתנבא על זה שמואל, הנני עושה דבר בישראל וכו׳, וזה שכתוב ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלהים וכו׳, שעליהם היה מדת הדין מתוחה והיה עם הארון שמשם בא הדבור עליהם כי ימותו שניהם ביום אחד והגיע העת להתקיים דבר שמואל ועם מיתתם נשבה הארון אשר נשאוהו.

עם ארון האלהים – לכהן לפניו.

וַיִּשְׁלַ֤ח הָעָם֙ שליחים אל שִׁלֹ֔ה להוציא משם את ארון הברית, וחטאו בזה שלא שאלו את שמואל ולא באורים ותומים¹, וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם אֵ֣ת אֲר֧וֹן בְּרִית-יְהוָ֛ה צְבָא֖וֹת יֹשֵׁ֣ב אשר שוכן על² הַכְּרֻבִ֑ים אשר על הכפורת³, וְשָׁ֞ם היו שְׁנֵ֣י בְנֵֽי-עֵלִ֗י עִם-אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים⁴, חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס, וכיון שלא קרב לארון מי שלא היה מזרע אהרון הכהן⁵, הם אלו אשר נשאו אותו⁶:

1. מלבי״ם.

2. מצודת דוד. ולפי פירושו משמע שיושב הכרובים הכונה להקב״ה, אבל מלבי״ם פירש שיושב הכרובים הכונה על הארון שמקומו מתחת לכרובים ולא בשדה המלחמה.

3. מצודת דוד.

4. וארון זה הוא הארון שבו היו מונחים שברי לוחות, והוא היה יוצא עמהם למלחמה, והוא הארון שהיה בבית שמש בשובו משדה פלשתים, והוא שהיה בקרית יערים ובבית עובד אדום ובעיר דוד, ומעיר דוד העלוהו והכניסוהו לבית קודש הקדשים, רד״ק.

5. אברבנאל.

6. מצודת דוד, ומאת ה׳ היתה כי בני עלי וישראל (שבהם היו עובדי עבודת אלילים) גרמו למכשלה, רד״ק. שעליהם היה מידת הדין מתוחה, והיה עם הארון שמשם בא הדיבור עליהם כי ימותו שניהם ביום אחד, והגיע העת להתקיים דבר שמואל, ועם מיתתם נשבה הארון אשר נשאוהו, מלבי״ם.

תרגום יונתןר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ה) וַיְהִ֗י כְּב֨וֹא אֲר֤וֹן בְּרִית⁠־יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיָּרִ֥עוּ כׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתֵּהֹ֖ם הָאָֽרֶץ׃

And when the ark of the covenant of Hashem came into the camp, all Israel shouted with a great shout, so that the earth rang.

תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה כַּד אֲתָא אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ לְמַשְׁרִיתָא וְיַבִּיבוּ כָל יִשְׂרָאֵל יַבָּבָא רַבָּא וְאִשְׁתְּגָּשַׁת אַרְעָא.

ויהי כבוא ארון ברית ה׳ וגו׳. זכר שכאשר בא ארון ברית ה׳ אל מחנה ישראל הריעו כל העם תרועה גדולה כתרועת המנצחים, כי חשבו שברית האלהים יושיע אותם, ולא צעקו אל ה׳ ולא קראו אליו כי לא שבו לפניו אבל חשבו שיהיה הארון תחבולה לנצח המלחמה, וגם חטאו בזה מאשר בענין יריחו צוה השם יתברך שלא יריעו העם כי אם בנפול החומה שהיתה עת הנצחון אבל קודם לזה לא יריעו ולא ישמחו כשמחת בקציר אבל ישאו עיניהם אל השם לשאול ממנו עזרה בצרות, ואלה לא עשו כן כי קודם הנצחון הריעו:

ותהום – מלשון המייה.

וירעו – לכבוד ביאת הארון.

ותהום הארץ – הוא מלשון גוזמא והפלגה, ורוצה לומר: קול התרועה נשמע למרחוק.

ויהי – כאשר בא הארון אל המחנה הריעו תרועת נצחון באשר חשבו כי כמו שנצח את האויבים בעת נכנסו לארץ וצרו על יריחו כן ינצח גם עתה וגם בזה חטאו כמו שהעיר הרי״א כי במלחמת יריחו צוה ה׳ בל יריעו ובל ישמיעו את קולם עד עת נפילת החומה שהוא עת הנצחון, אבל קודם לכן לא יריעו רק ישאו עיניהם אל ה׳ לבקש תשועתו מני צר והם לא כן עשו.

וַיְהִ֗י כְּב֨וֹא אֲר֤וֹן בְּרִית-יְהוָה֙ אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיָּרִ֥עוּ כָל-יִשְׂרָאֵ֖ל לכבוד ביאת הארון¹, תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כתרועת המנצחים², וַתֵּהֹ֖ם ותרעש³ הָאָֽרֶץ עד שקול התרועה נשמע למרחוק⁴:

1. מצודת דוד.

2. והריעו כך כי חשבו שכמו שניצח את האויבים בעת שנכנסו לארץ וצרו על יריחו כך ינצח גם עתה, וגם בזה חטאו, כי במלחמת יריחו צוה ה׳ שלא יריעו ולא ישמיעו את קולם עד עת נפילת החומה שהוא עת הנצחון, אבל קודם לכן לא יריעו רק ישאו עיניהם אל ה׳ לבקש תשועתו, אברבנאל, מלבי״ם.

3. כך משמע ממצודת ציון.

4. מצודת דוד.

תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ו) וַיִּשְׁמְע֤וּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת⁠־ק֣וֹל הַתְּרוּעָ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֶ֠ה ק֣וֹל הַתְּרוּעָ֧ה הַגְּדוֹלָ֛ה הַזֹּ֖את בְּמַחֲנֵ֣ה הָעִבְרִ֑ים וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֚י אֲר֣וֹן יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בָּ֖א אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶֽה׃

And when the Philistines heard the noise of the shout, they said, "What does the noise of this great shout in the camp of the Hebrews mean?⁠" And they knew that the ark of Hashem had come into the camp.

תרגום יונתןמדרש שמואלאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁמָעוּ פְלִשְׁתָּאֵי יַת קַל יַבָּבָא וַאַמַרוּ מָה קָל יַבָּבָא רַבָּא הָדֵין בְמַשְׁרִיתָא דִיהוּדָאֵי וִידָעוּ אֲרֵי אֲרוֹנָא דַייָ אָתָא לְמַשְׁרִיתָא.

וישמעו פלשתים את קול התרועה וגו׳.

וכאשר שמעו הפלשתים קול תרועתם וידעו שבא ארון האלהים שמה פחד קראם ורעדה.

מה קול התרועה – מה שנמסר במסורה גדולה כ״ד וכל דסמיך לאחה״ע כוותיה וכו׳ רצה לומר וכל דסמיך לחי״ת ועי״ן כמ״ש בפרשת נצבים. וכך צריך לומר לקמן על מה קול ההמון.

העברים – בני ישראל נקראים עברים, כי אברהם אביהם היה מעבר הנהר.

ויאמרו – אלו לאלו.

וידעו – אחר החקירה, נודע להם שבא הארון אליהם.

וישמעו ספר כי הגם ששני המחנות היו רחוקים זה מזה שמעו פלשתים את קול התרועה למרחוק, ובאשר חקרו על סבת התרועה נודע להם כי בא הארון אל המחנה.

בא אלהים – בא אחד מן האלהים, לפי סברת הפלשתים שיש אלוהות הרבה היו אומרים שאף על פי שבני ישראל עובדים לאל אחד ולו מיחסים כל הכחות, הרבה מהם בעזרם, ואחד מהם בא אל המחנה; ואח״כ שמדבר בלשון רבים, האדירים האלה המכים, ר״ל אחד מהם בא למחנה רק גם השאר יסיעוהו.

ועל אף ששני המחנות היו רחוקים זה מזה¹, וַיִּשְׁמְע֤וּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת-ק֣וֹל הַתְּרוּעָ֔ה אשר היה במחנה ישראל, וַיֹּ֣אמְר֔וּ איש לרעהו מֶ֠ה ק֣וֹל הַתְּרוּעָ֧ה הַגְּדוֹלָ֛ה הַזֹּ֖את בְּמַחֲנֵ֣ה הָעִבְרִ֑ים בני ישראל²? ולאחר שחקרו בדבר³, וַיֵּ֣דְע֔וּ פלשתים כִּ֚י אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א אֶל-הַֽמַּחֲנֶֽה של ישראל, וכי זו היתה הסיבה לתרועה שהיתה שם:

1. מלבי״ם.

2. בני ישראל נקראים עברים, כי אברהם אביהם היה מעבר הנהר, מצודת ציון.

3. מצודת דוד, מלבי״ם.

תרגום יונתןמדרש שמואלאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ז) וַיִּֽרְאוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֣י אָֽמְר֔וּ בָּ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל⁠־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֹּֽאמְרוּ֙ א֣וֹי לָ֔נוּ כִּ֣י לֹ֥א הָיְתָ֛ה כָּזֹ֖את אֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֹֽׁם׃

And the Philistines were afraid, for they said, "God has come into the camp.⁠" And they said, "Woe to us! For such a thing has not happened yesterday and the day before.

תרגום יונתןאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּדְחִילוּ פְּלִשְׁתָּאֵי אֲרֵי אֲמַרוּ אֲתָא אֲרוֹנָא דַייָ לְמַשְׁרִיתָא וַאֲמַרוּ וַי לָנָא אֲרֵי לָא הֲוַת כַּהֲדָא מֵאִיתְמְלֵי וּמִדְקָדָמוֹהִי.

ויאמרו אוי נא לנו כי לא היתה כזאת מתמול שלשום, רוצה לומר כאשר נצחנו אותם.

ויראו הפלשתים – היו״ד במאריך ועיין מה שכתבתי בסימן ז׳ בפסוק ויראו מפני פלשתים.

שלשם – יום השלישי שלפני היום.

לא היתה כזאת – להביא הארון אל המלחמה.

וייראו וכו׳ כי אמרו שעם הארון בא אלהים השוכן עליו אל המחנה והוא ילחם בם ויאמרו אוי לנו רצה לומר שנתנו שתי סבות ליראתם,

א. שהגם שעד עתה היו הם הנוצחים תמיד את ישראל, הלא לא היתה כזאת אתמול שלשום שעד עתה לחמנו עם אנשים ועתה עם אל מושיעם.

וַיִּֽרְאוּ֙ ופחדו הַפְּלִשְׁתִּ֔ים, כִּ֣י אָמְר֔וּ, עם הארון¹ בָּ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה שלהם, והוא ילחם בנו², וַיֹּאמְרוּ֙ פלשתים א֣וֹי לָ֔נוּ! כִּ֣י לֹ֥א הָיְתָ֛ה כָּזֹ֖את להביא את הארון אל המלחמה³ אֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֹֽׁם כאשר נצחנו אותם⁴, ועד עתה לחמנו עם אנשים, ואולם כעת יילחם בנו האל שלהם שמושיעם⁵:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. מצודת דוד.

4. אברבנאל.

5. מלבי״ם.

תרגום יונתןאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ח) א֣וֹי לָ֔נוּ מִ֣י יַצִּילֵ֔נוּ מִיַּ֛ד הָאֱלֹהִ֥ים הָאַדִּירִ֖ים הָאֵ֑לֶּה אֵ֧לֶּה הֵ֣ם הָאֱלֹהִ֗ים הַמַּכִּ֧ים אֶת⁠־מִצְרַ֛יִם בְּכׇל⁠־מַכָּ֖ה בַּמִּדְבָּֽר׃

Woe to us! Who shall deliver us out of the hand of these mighty gods? These are the gods that smote the Egyptians with all manner of plagues, and in the wilderness.

מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

גויים משבחים את ה׳ על נסי מצרים – שמות י״ח:י׳, במדבר כ״ג:כ״ב, במדבר כ״ד:ה׳, יהושע ב׳:ט׳-י״א, יהושע ט׳:ט׳-י׳

וַי לָנָא מַן יְשֵׁיזְבִינָנָא מִיַד מֵימְרָא דַייָ דְעוֹבָדוֹהִי רַבְרְבִין הָאִלֵין אִלֵין אִינוּן גְבוּרָתָא דַייָ דִמְחָא יַת מִצְרַיִם בְּכָל מָחָא וּלְעַמֵיהּ עֲבַד פְּרִישָׁן בְּמַדְבְּרָא.

אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה – עד כאן אמרו כשרים שבהן. אבל הרשעים שבהן אמרו אלהיכם האלהים המכים את מצרים בכל מכה וגו׳ – אמרו עשר מכות הכה במצרים ועוד הכה על הים ושאר מכות כילה בעמו במדבר. אמרו אין לו מכה עוד מעתה. אמר להם הקב״ה אתם אמרתם אין לו מכה עוד מעתה חייכם שאני מביא עליכם. מכה שלא נראתה ולא נהייתה מעולם הדא היא דכתיב ותכבד יד ה׳ אל האשדודים וגו׳ (שמואל א ה׳:ו׳). הא כיצד. היה יושב בטחור ועכבר עולה מן התהום ושומט את בני מעיו ויורד לו לתהום. הדא היא דכתיב ותכבד יד ה׳ אל האשדודים וישימם וגו׳ (שמואל א ה׳:ו׳). חזרו להיות עושים להם ספלים. היה עכבר אומר לספל אני שלוחו של מי שאמר והיה העולם ואתה ברייתו. תן כבוד למי שבראך. והיה הספל נבקע ועכבר עולה מן התהום ושומט את בני מעיו וירד לו לתהום. הדא היא דכתיב ותכבד יד ה׳ (שמואל א ה׳:ו׳) וגו׳. כל הפרשה ערובי דברים. מי שאמר זה לא אמר זה ומי שאמר זה לא אמר זה. ודכוותה ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני (בראשית ל״ח:כ״ו). והקב״ה מכתיב עליו ולא יסף עוד לדעתה (בראשית ל״ח:כ״ו). שמשידע שכלתו היא לא יסף עוד לדעתה וכל הפרשה. ודכוותה באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגו׳ (במדבר י״ג:כ״ז). עד כאן אמר כלב. כל הפרשה עירובי דברים. מי שאמר זה לא אמר זה מי שאמר זה לא אמר זה. ודכוותה ועתה נפשנו יבשה אין כל וגו׳ (במדבר י״א:ו׳). את סבור מי שאמר זה אמר זה. אלא ישראל אומרים ועתה נפשנו יבשה אין כל וגו׳ (במדבר י״א:ו׳). והקב״ה מפייס את כל באי עולם ואומר להם בואו וראו על מה בני מתרעמין עלי. והמן כזרע גד הוא וגו׳ (במדבר י״א:ז׳). כענין שנאמר זהב הארץ ההוא טוב וגו׳ (בראשית ב׳:י״ב). כל הפרשה עירובי דברים. מי שאמר זה לא אמר זה. ודכוותה מדוע בושש רכבו לבא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה׳:כ״ח). עד כאן אמרה אמו של סיסרא. חכמות שרותיה תעננה (שופטים ה׳:כ״ט). עד כאן אמרו כלותיה. הלא ימצאו יחלקו שלל (שופטים ה׳:ל׳). עד כאן אמרה אשתו. נתגלו הדברים שאמרה אמו של סיסרא לדבורה ברוח הקדש שלחה לה דבורה אל תצפי עוד לסיסרא בנך מעתה כן יאבדו כל אויביך ה׳ (שופטים ה׳:ל״א). ודכוותה מיכ׳ המרשתי היה ניבא בימי יחזקיהו מלך יהודה וגו׳ ההמת המיתוהו חזקיהו מלך יהודה וגו׳ (ירמיהו כ״ו:י״ח-י״ט). עד כאן אמרו כשירין שבהן. אבל רשעים אמרו וגם איש הי׳ מתנבא בשם ה׳ אוריהו בן שמעיהו וגו׳ (ירמיהו כ״ו:כ׳) וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וגו׳ (ירמיהו כ״ו:כ״א) וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים וגו׳ (ירמיהו כ״ו:כ״ב) ויוציאו את אוריהו ממצרים ויביאוהו אל המלך וגו׳ (ירמיהו כ״ו:כ״ג). אמרו כשם שנתנבא אוריה כך נתנבא ירמיה וכשם שנהרג אוריה כך ירמיה חייב ליהרג. אך יד אחיקם בן שפן וגו׳ (ירמיהו כ״ו:כ״ד). כל הפרשה עירובי דברים מי שאמר זה לא אמר זה מי שאמר זה לא אמר זה. ודכוותה שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו׳ (שיר השירים ח׳:ו׳). שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך (שיר השירים ח׳:ו׳). עד כאן אמרה כנסת ישראל. כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה (שיר השירים ח׳:ו׳). עד כאן אמרו אומות העולם. ורוח הקודש אומרת רשפיה רשפי אש שלהבת יה וגו׳ (שיר השירים ח׳:ו׳). הא כל הפרשה עירובי דברים מי שאמר זה לא אמר זה.

מיד האלהים אדירים (כתוב ברמז כ״ח).

רמז קא

ותני ר׳ יהודה בר אלעאי שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחת שהיתה תורה נתונה בתוכו ואחת שהיו שברי לוחות נתונים בתוכו. זה שהיתה תורה נתונה בתוכו היה באהל מועד שנאמר וארון ברית י״י ומשה לא משו מקרב המחנה (במדבר י״ד:מ״ד). וזה שהיו בו שברי לוחות היה נכנס ויוצא עמהם. ורבינין אמרין ארון אחד היה פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה. וקרא מסייע לרבנין אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים מילא דלא חמון מימיהון. וקרא מסייע לר׳ יהודה ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים (שמואל א י״ד:י״ח) והלא ארון בקרית יערים היה, אלא מאי עבדי ליה רבנן הגישה אלי ציץ. וקרא מסייע לר׳ יהודה הארון וישראל יושבין בסכות והלא הארון בציון. אלא מאי עבדי ליה רבנן סכך שהוא בקרוי שעדין לא נבנה בית הבחירה.

בכל מכה במדבר – על ים סוף. ויונתן תרגם: ולעמיה עבד פרישן במדברא.

ובספרי שנינו שהפרשה הזו עירוב דברים, מי שאמר זה לא אמר זה. כשרין שבהם אמרו: מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, והרשעים אמרו: אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה – כל מכות שהיו לו, על המצרים הביאם, אין לו עוד מכה מעתה.

With every sort of plague in the wilderness. By the Sea of Reeds. Targum Yonatan however, renders, 'and for His people He performed wonders in the wilderness.' In Sifrei we learn that this passage is a combination of statements, whoever made one statement did not make the other. The worthy among them said, "Who will save us from the hand of this mighty God?⁠" while the wicked retorted, "This is the God Who smote the Egyptians with every plague. All the plagues which He had, He brought upon the Egyptians. He has no more plagues [to inflict].⁠"

מי יצילנו מיד האלהים האדירים – בכל מקום שתמצא אלהות ואדונות הוא אומר בלשון רבים, כמו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ׳:י״ג) וכן כי אלהים קדושים (יהושע כ״ד:י״ט), וכן אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם (שמואל ב ז׳:כ״ג), אף כאן קורהו בלשון רבים.

המכים את מצרים בכל מכה – ובמדבר עשה להם ניסים לישראל, וכן תירגם יונתן: ולעמיה ישראל עבד פרישן במדברא.

בכל מכה במדבר – נראה לי לומר כשרדפו אחריהם במדבר שם הוכו בכל מכה אבות ובנים יחדו¹ ולא נשאר בהם עד אחד.

ותרגומו: ולעמיה עבד פרישן במדברא.

ובספרי עירובי דברים בפרשה זו מה שאמר זו לא אמר זו, הכשרים שבהן אמרו מי יצילנו מיד האלהים האדירים, והרשעים אמרו אלה הם האלהים המכה את מצרים בכל מכה שהיה לו ועתה אין לו שום מכה עוד.

1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו ו׳:כ״א.

מיד האלהים האדירים האלה – תרגום יונתן: מיד מימרא די״י דעובדוהי רברבין אילין אינון גבורתא די״י וגו׳.

ואדוני אבי ז״ל פירש במדבר – מן: ומדברך נאוה (שיר השירים ד׳:ג׳), וזה פירוש: במצותו ובדברו הכה במצרים, ועתה הוא בעצמו בא אוי להם.

ובדברי רבותינו ז״ל: עירובי דברים נאמרה הפרשה. מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה ע״כ – דברי צדיקים שבהם, אבל הרשעים היו אומרים: אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר – אמרו עשר מכות היו לו, וכלן הביאן על המצרים, ושאר המכות כלה על עמו במדבר, אין לו מכה עוד. מעתה אמר להם הקב״ה: אתם אומרים שאין לי מכה עוד, אני מביא עליכם מכה שלא היתה מעולם. והיה אחד מהם יוצא בטחור, ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו וחוזר לתהום. וכן הוא אומר: ותכבד יד י״י על^א האשדודים (שמואל א ה׳:ו׳).

ויש מפרשי׳: מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה – כי מנהג לשונם היה לקרא לאלהים אחרים לשון רבים, וזהו שאמרו: מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה.

וכיוצא בדבר: ואתה עיף ויגע (דברים כ״ה:י״ח) – על ישראל, ולא ירא אלהים (דברים כ״ה:י״ח) – על עמלק, עירובי דברים כתובין כאן. וכן יתכן להיות כפשוטו.

א. כן בכ״י וטיקן 71.

המכים את מצרים בכל מכה במדבר – חסר ו״ו, ופתרונו ובמדבר, וזהו מדבר ים סוף.

במדבר – שם משותף וענינו פה כמו בדבור כטעם ומדברך נאוה (שיר השירים ד׳:ג׳), וזהו כענין והכה ארץ בשבט פיו (ישעיהו י״א:ד׳).

אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר – רוצה לומר: ובמדבר כי ענין קריעת ים סוף היה במדבר אשר בו מתו פרעה וחילו וכבר הכם קודם זה במצרים במינים רבים מהמכות.

ועתה ועתה יהיה אוי לנו כי מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, ואמרו עוד אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר, רוצה לומר המכה את מצרים מכה על ים סוף שהיה במדבר, או הוא כמו שתרגם יונתן ולעמיה עביד פרישן במדברא, ויפה פירש בו הר׳ יוסף קמחי ז״ל שהוא מן (שיר ד׳ ג׳) ומדברך נאוה, ויאמר שהוא האלוה המכה מצרים בכל מכה במצותו ובדברו, כ״ש שיעשה עתה שהוא בעצמו בא כאן:

האדירים האלה – בכל המקרא הזה אמר בלשון רבים, לפי שאמר ׳האלהים׳ שכתוב בכל מקום בלשון רבים, לזה אמר הכל בלשון רבים.

במדבר – על ים סוף שהוא במדבר.

ב. אוי לנו רצה לומר ולא לבד שאין תקוה שאנחנו ננצח עוד יש פחד כי נאבד בידו כי מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה אלה הם רצה לומר הלא גבורתו נודעת מכבר מימי קדם, ואי אפשר לאמר שהוא כח מוגבל רק על דבר אחד (למשל להכות בדבר, או במים, לא לנצח במלחמה) שהלא הכה בכל מיני מכה – וכן אי אפשר לאמר שמושל רק בארץ מיוחדת, (רק בארץ מצרים לא בפלשתים) שהלא הכה את מצרים וגם במדבר הרי מושל על הישוב ועל המדבר שהם מקומות שונים.

במדבר – המצרים לא הֻכו במדבר אם לא נאמר שכונתו על טביעתם בים סוף, רק הוא אומר בכל מכה, ודעתו בודאי על עשר מכות שלקו במצרים, וכותב הספר הביא דברי הפלשתים מלה במלה כמו שיצאו מפי המון עמם שלא היו יודעים בבירור מצב ארץ מצרים וקורותיה, רק ידעו שלבא שם צריך לילך במדבר; ומורי ורבי שחז״ל פי׳ במדבר לשון ומדברך נאוה (שיר השירים ד׳:ג׳) ע״ד אמר ויבא ערב, (ונמצא פירוש זה גם בספר הזוהר, הקדמה דף י׳ ע״א).

א֣וֹי לָ֔נוּ! ולא רק שאין תקוה שאנחנו ננצח, עוד יש פחד כי נאבד בידו¹, מִ֣י יַצִּילֵ֔נוּ מִיַּ֛ד הָאֱלֹהִ֥ים הָאַדִּירִ֖ים הָאֵ֑לֶּה! הלא גבורתו נודעת מכבר מימי קדם², אֵ֧לֶּה הֵ֣ם הָאֱלֹהִ֗ים³ הַמַּכִּ֧ים אֶת-מִצְרַ֛יִם בְּכָל-מַכָּ֖ה, וּבַּמִּדְבָּֽר⁴ על ים סוף⁵ עשה להם ניסים לישראל⁶:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. בכל המקרא הזה אמר בלשון רבים, לפי שאמר ״האלהים״ שכתוב בכל מקום בלשון רבים, לזה אמר הכל בלשון רבים, מצודת ציון. ויש מפרשים כי מנהג לשונם היה לקרוא לאלהים אחרים לשון רבים, רד״ק. ומלבי״ם מבאר שהם חשבו שכביכול הקב״ה הוא קיבוץ כחות נשגבים רבים, עצומים יותר מכח אלהיהם אשר הם עובדים אותם, והיו חושבים כי לפעמים יתעצמו אדירי עמים, או אנשים רפאים להלחם עם בני אלים ולנצחם.

4. רי״ד. ור׳ יוסף קמחי ביאר (לפי שיר השירים ד׳ ג׳) ״ומדברך נאוה״ שהוא האלוה המכה מצרים בכל מכה במצותו ובדברו, כל שכן שיעשה עתה שהוא בעצמו בא כאן, מובא ע״י בנו רד״ק וע״י אברבנאל. וא״א לומר שכוחו מוגבל רק לדבר אחד (למשל להכות בדבר או במים, ולא לנצח במלחמה), שהלא הכה בכל מיני מכה, וכן א״א לומר שמושל רק בארץ מצרים ולא בפלשתים, שהלא היכה גם במצרים וגם במדבר, שהם מקומות שונים, מלבי״ם.

5. רש״י, רלב״ג, מצודת דוד.

6. תרגום יונתן, ר״י קרא. ובספרי שנינו, שהפרשה הזו עירוב דברים, מי שאמר זה לא אמר זה, כשרים שבהם אמרו: ״מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה?⁠״, והרשעים אמרו: ״אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה״, כל מכות שהיו לו, כבר הביאם על המצרים ואין לו עוד מכה מעתה, אמר להם הקב״ה אתם אומרים שאין לי מכה עוד, אני מביא עליכם מכה שלא היתה מעולם, והיה אחד מהם יוצא בטחור ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו וחוזר לתהום, רש״י, רד״ק.

מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ט) הִֽתְחַזְּק֞וּ וִֽהְי֤וּ לַֽאֲנָשִׁים֙ פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּ֚ן תַּעַבְד֣וּ לָֽעִבְרִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר עָבְד֖וּ לָכֶ֑ם וִהְיִיתֶ֥ם לַאֲנָשִׁ֖ים וְנִלְחַמְתֶּֽם׃

Be strong, and be like men, O you Philistines, that you not be servants to the Hebrews, as they have been to you; be like men and fight!⁠"

תרגום יונתןרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

אִיתְקְפוּ וַהֲווֹ לְגַבְרִין פְּלִשְׁתָּאֵי דִלְמָא תִּשְׁתַּעְבְּדוּן לִיהוּדָאֵי כְּמָא דְאִשְׁתַּעְבְּדוּ לְכוֹן וּתְהוֹן לְגַבְרִין גִבָּרִין וְתַגִיחוּן קְרָבָא.

פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם – זה מורה כי לא היו פלשתים מושלים בישראל ולא ישראל בפלשתים ואפשר שמזמן קרוב יצאו בני ישראל מעבודתם או אפשר שיארך זמן עבודתם את הפלשתים עד מות עלי ויהיו אם כן שנות שמשון נכללות בשנות עלי ונמנו לשניהם כי רוב ישיבת שמשון היה בישיבת שדה פלשתים וכשלא היה שמשון שר היה שופט אותם עלי.

ואמרו אלה לאלה שבעבור זה ראוי שתחזקו ויהיו לאנשים, רוצה לומר אחרי שאין לכם ענין אלהות כזה ראוי הוא לכם פלשתים שתתחזקו ותהיו לאנשים, כי בכח אנשים תלחמו אחרי שאין לכם כח אלהים, וביארו צרכם לזה והכרח ההתגברות באמרם, פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם, והנה אמרם עוד והייתם לאנשים ונלחמתם שיראה מותר הוא דרך פיוס, רוצה לומר ואני ידעתי שתהיו אתם לאנשים ונלחמתם כי כן ראוי אל כל בני חיל. וחז״ל אמרו במדרש שמואל (פרשה י׳) בעירובי דברים נאמרה פרשה זו, מי יצילנו מיד האלהים האדירים אלו דברי הצדיקים שבהם, אבל הרשעים היו אומרים אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה, עשרה מכות היה לו וכלן הביא על המצרים ושאר המכות הביא על עמו במדבר ואין לו מכה עוד להביא, אמר להם הקב״ה אתם אומרים שאין לי עוד מכה הנני מביא עליכם מכה שלא היתה מעולם והם הטחורים, וכן הוא אומר ותכבד יד ה׳ על האשדודים:

לאנשים – רצה לומר גבורים ואמיצי לב.

התחזקו – אמרו אלו לאלו אתם פלשתים התחזקו.

והיו לאנשים – רצה לומר לגבורים ואמיצי הלב.

והייתם – רצה לומר: אבל אם תהיו לאנשים, אז תוכלו על כל פנים להלחם בהם, לבלי היות מנוצחים לעבוד אותם, ותהיו על כל פנים דומה להם בדבר הנצחון.

השאלות:

אחרי התיראו מאלהים המכים את מצרים איך אמרו התחזקו והיו לאנשים וכי ילחם איש עם אלהים ויוכל, ומהו הכפל והיו לאנשים והייתם לאנשים.

התחזקו הנה ממ״ש האלהים האלה, אלה הם האלהים בלשון רבים, מבואר כי חשבו שאלהי יעקב אינו הסבה הראשונה (שידוע שהאומות הקדמונים כולם החליטו שמן הנמנע בכלל שהסבה הראשונה יהיה לו איזה קשר עם שוכני בתי חומר) רק חשבו שהוא קיבוץ כחות נשגבים רבים, עצומים יותר מכח אלהיהם אשר הם עובדים אותם, והיו חושבים כי לפעמים יתעצמו אדירי עמים, או אנשים רפאים להלחם עם בני אלים ולנצחם, כידוע בשירי היונים והבליהם, ולכן אמרו התחזקו והיו לאנשים פלשתים כאומר אל תהיו בהמות אשר לא יתגברו על בני אלים לעולם, רק היו אנשים שהם בכח אנושותם יתגברו לפעמים על האלים וכחות הנשגבות (ע״ד כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל) וגם אם לא תנצחו אתם למו על כל פנים התחזקו פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם תרויחו בל ינצחו הם לכם עד שתהיו אתם עבדים למו ומוסיף לאמר שאף אם לא תוכלו גם לזאת, ובני אלים ינצחו אתכם על כל פנים והייתם לאנשים ונלחמתם רצה לומר אינו דומה המנוצח במלחמה, שעל כל פנים היה לאיש ולחם כדרך אנשים, ממי שימסר אל אויבו ולא ילחם שזה יצא מכלל אנשים ודומה כבהמה שינהיגוה שולל בלי דעת ובמה שנלחמתם תראו שאתם אנשים ולא בהמות.

והפלשתים אמרו אלו לאלו¹, הִֽתְחַזְּק֞וּ וִֽהְי֤וּ לַֽאֲנָשִׁים֙ גיבורים ואמיצי לב² פְּלִשְׁתִּ֔ים! פֶּ֚ן תַּעַבְד֣וּ תשתעבדו לָעִבְרִ֔ים לישראל, כַּאֲשֶׁ֥ר כפי שהם אז³ עָבְד֖וּ השתעבדו לָכֶ֑ם, וִהְיִיתֶ֥ם והיו לַאֲנָשִׁ֖ים גיבורים⁴, וְנִלְחַמְתֶּֽם! וגם אם לא תנצחו, בכל אופן לא תהיו אתם מנוצחים ולא תשתעבדו להם⁵, וגם אם האל שלהם יגרום להם לניצחון ותשתעבדו, תרוויחו שהתנהגתם כאנשים ולא כבהמות המונהגות שולל בלי דעת⁶:

1. אברבנאל, מצודת דוד.

2. מצודת דוד, מצודת ציון. ומלבי״ם מבאר שכיון שחשבו שכביכול ה׳ הוא רק התקבצות כוחות, אמרו אל תהיו כבהמות אשר לא יתגברו על בני אלים לעולם, אלא תהיו אנשים שהם בכח אנושותם יתגברו לפעמים על האלים וכחות הנשגבות (כמו שכתוב ביעקב אבינו (בראשית לב, כח) ״כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל״).

3. רלב״ג.

4. מצודת דוד.

5. מצודת דוד, מלבי״ם.

6. מלבי״ם.

תרגום יונתןרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(י) וַיִּלָּחֲמ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנָּ֤גֶף יִשְׂרָאֵל֙ וַיָּנֻ֙סוּ֙ אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֔יו וַתְּהִ֥י הַמַּכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּפֹּל֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף רַגְלִֽי׃

And the Philistines fought, and Israel was smitten, and every man fled to his tent. And there was a very great slaughter; thirty thousand footmen fell from Israel.

תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְאַגִיחוּ קְרָבָא פְּלִשְׁתָּאֵי וְאִתַּבָּרוּ יִשְׂרָאֵל וְאַפָּכוּ גְבַר לְקִירְווֹהִי וַהֲוָה מְחָתָא רַבְּתָא לַחֲדָא וְאִתְקְטַל מִיִשְׂרָאֵל תְּלָתִין אַלְפִין גְבַר רִגְלָי.

וילחמו פלשתים וינגף ישראל וגו׳. זכר שכאשר בני עלי לא יראו את ה׳ ולא כבדו אותו כך לא עזרם ולא היה עמהם, וכאשר הפלשתים יראו מלפניו וכבדוהו בדבריהם הלך לפניהם וינגף ישראל וינוסו איש לאהלו ויפלו מהם כשלושים אלף איש, וילקח שם ארון האלהים ושני בני עלי שהיה הארון בידיהם מתו כדבר השם אשר דבר ביד איש האלהים וביד שמואל הנביא כמו שנזכר:

רגלי – הולכי רגל, לא רוכבי סוסים.

וילחמו פלשתים וינגף ישראל – ועתה לא שבו אל המחנה כמו בפעם הראשון ששבו אחור בסדר כי עתה נסו ונתפזרו בלי סדר, ועל ידי זה היתה המכה גדולה מאד.

לאהליו – לא לאהליו אשר במחנה, רק לעירו ולביתו, וכן במלכים א י״ב:י״ו.

וַיִּלָּחֲמ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים בישראל, ובגלל עון בני עלי לא עזר ה׳ לישראל¹, וַיִּנָּ֤גֶף והוכה² יִשְׂרָאֵל֙ בידי פלשתים ועזבו את המערכה, ואולם הפעם לא שבו כבפעם הראשונה אל המחנה לפי סדר³ אלא וַיָּנֻ֙סוּ֙ נסו ונתפזרו בלי סדר⁴ אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֔יו, ומשום כך⁵ וַתְּהִ֥י היתה הַמַּכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד בישראל, וַיִּפֹּל֙ ומתו מִיִּשְׂרָאֵ֔ל במערכה הזו שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף רַגְלִֽי לוחמים רגליים⁶:

1. אברבנאל.

2. ראה מצודת ציון לעיל פס׳ ב׳.

3. מלבי״ם.

4. מלבי״ם.

5. מלבי״ם.

6. מצודת ציון.

תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יא) וַאֲר֥וֹן אֱלֹהִ֖ים נִלְקָ֑ח וּשְׁנֵ֤י בְנֵֽי⁠־עֵלִי֙ מֵ֔תוּ חׇפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס׃

And the ark of God was taken, and the two sons of Eli, Hophni and Phinehas, were slain.

תרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲרוֹנָא דַייָ אִשְׁתְּבֵי וּתְרֵין בְנֵי עֵלִי אִתְקְטָלוּ חָפְנִי וּפִינְחָס.

נלקח – ועוד כת׳ נלקחה (שמואל א ד׳:י״ז) והכל נכון והקש ע״ז.

וירץ איש משבט בנימין מהמערכה ויבא שילה והיה מתאבל על אשר נעשה. ורבותינו דרשו במדרש שמואל (ריש פרק י״א) שהיה זה שאול וששים מיל הלך באותו יום, במערכה היה ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא, ר׳ סימון אומר מאה ועשרים הלך באותו יום שהיה במערכה וברח לשילה ושמע שנשבו הלוחות וחטפן מיד גלית ובא, וכן הוא גם כן במדרש תהלים. וכבר השרישונו חז״ל שאין משיבין על הדרש והפשט יתישב על פשוטו, כי כפי פשוטו הלוחות נשבו עם הארון ועמו שבו, ואיש אחר היה זה משבט בנימין.

ואחר כך נלקח גם ארון אלהים כו׳ ומתו חפני ופינחס נושאיו, ובזה נתקיים נבואת שמואל כמ״ש ויהי דבר שמואל לכל ישראל.

וַאֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים נִלְקָ֑ח לאחר מכן ע״י הפלשתים¹, וּשְׁנֵ֤י בְנֵֽי-עֵלִי֙ נושאי הארון² מֵ֔תוּ, הלא הם חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס, והכול כדבר ה׳ אשר דיבר ביד איש האלהים וביד שמואל הנביא³:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. אברבנאל, מלבי״ם.

תרגום יונתןר״י אבן כספיאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יב) וַיָּ֤רׇץ אִישׁ⁠־בִּנְיָמִן֙ מֵהַמַּ֣עֲרָכָ֔ה וַיָּבֹ֥א שִׁלֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וּמַדָּ֣יו קְרֻעִ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עַל⁠־רֹאשֽׁוֹ׃

And there ran a man of Benjamin out of the army; and he came to Shiloh the same day, with his clothes rent and with earth upon his head.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּרְהַט גַבְרָא מִשִׁבְטָא דְבִנְיָמִן מִסִדְרָא וַאֲתָא לְשִׁלֹה בְּיוֹמָא הַהוּא וּלְבוּשׁוֹהִי מְבַזְעִין וְעַפְרָא רְמֵי עַל רֵישֵׁיהּ.

[פרשה יא]

וירץ איש בנימין מהמערכה ויבא שילה ביום ההוא ומדיו קרועים ואדמה וגו׳ זה שאול. רבי לוי ור׳ סימון ורבנין. חד אמר ששים מיל הלך שאול באותו יום. במערכה היה ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא. ור׳ סימון אמר מאה ועשרים מיל הלך שאול באותו היום. בשילה היה ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא. ורבנין אמרין ק״פ מיל הלך שאול באותו היום. במערכה היה וברח לשילה ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא.

רמז קב

וירץ איש בנימין – מן המערכה. זה שאול. ר׳ לוי בר׳ סימון ורבנין, ר׳ לוי אמר שמונים מיל הלך שאול באותו היום במערכה היה ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא, ורבנין אמרין ק״פ מיל במערכה היה וברח לשילה ושמע שנשבו הלוחות וחטפן מיד גלית ובא.

איש בנימן – זה היה שאול, שחטף את הלוחות מיד גלית וברח לו.

A Binyaminite man. This was Shaul,⁠¹ who grabbed the Tablets from the hands of Golyas and fled.

1. Perhaps the reason for Scripture not revealing that it was Shaul, was to protect the honor of his kingship being that he was responsible in part for Eli’s death. – Da’as Sofrim

וירץ איש בנימין מהמערכה – אמרו רבותינו: זה היה שאול.

וירץ איש בנימין – מדרש: זה שאול שחטף את הלוחות מיד גלית וברח לו.

וירץ איש בנימן – דרשו בו שהוא היה שאול בן קיש, שחטף הלוחות מיד גלית הפלשתי וברח לו. ורחוק הוא שהוציא אדם את הלוחות מהארון, שהרי כמה נגעים וכמה רעות באו לפלשתים מקדושת הארון בהיותו בארץ פלשתים לבד, כל שכן אם שלחו יד בו. כי גם אנשי בית שמש שהיו ישראלים מתו כמה מהן כי ראו בארון י״י (שמואל א ו׳:י״ט).

ומדיו – ומלבושיו, כמו: וילבש וגו׳ מדיו (שמואל א י״ז:ל״ח).

ואדמה – עפר.

ומדיו קרועים – דרך צער ואבלות.

וירץ הגם שרבים מבני שילה היו שם ונסו, הנה הם בנוסם התפזרו בכל פנה, התחבאו במערות וצחיחים, ורק איש אחד רץ ובא ביום ההוא מן המערכה בדרך ישר לשילה לבשר הדבר כי ראה הכל בעיניו ומדיו קרעים על שבר בת עמו.

ולמרות שרבים מבני שילה היו שם, בנוסם התפזרו בכל פינה, והתחבאו במערות וצחיחים¹, ורק איש אחד הלך לבשר על המערכה, וַיָּ֤רָץ ורץ אותו הָאִישׁ אשר היה משבט -בִּנְיָמִן֙, מֵהַמַּ֣עֲרָכָ֔ה ישר לשילה², כדי לבשר את הדבר כי ראה את הכל בעיניו³, ואיש זה היה שאול בן קיש שחטף את הלוחות מיד גוליית וברח לו⁴, וַיָּבֹ֥א לְשִׁלֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא, וּמַדָּ֣יו ומלבושיו⁵ קְרֻעִ֔ים דרך צער ואבלות⁶, וַאֲדָמָ֖ה ועפר⁷ עַל-רֹאשֽׁוֹ:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. מלבי״ם.

4. רש״י, ר״י קרא, אברבנאל.

5. מצודת ציון.

6. מצודת דוד.

7. מצודת ציון.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יג) וַיָּב֗וֹא וְהִנֵּ֣ה עֵ֠לִ֠י יֹשֵׁ֨ב עַֽל⁠־הַכִּסֵּ֜א [יַ֥ד] (יך) דֶּ֙רֶךְ֙ מְצַפֶּ֔ה כִּֽי⁠־הָיָ֤ה לִבּוֹ֙ חָרֵ֔ד עַ֖ל אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְהָאִ֗ישׁ בָּ֚א לְהַגִּ֣יד בָּעִ֔יר וַתִּזְעַ֖ק כׇּל⁠־הָעִֽיר׃

And when he came, lo, Eli sat upon his seat by the wayside watching; for his heart trembled for the ark of God. And when the man came into the city and told it, all the city cried out.

תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתָא וְהָא עֵלִי יָתֵיב עַל כּוּרְסַיָא עַל כְּבַשׁ אוֹרַח תַּרְעָא מְסָכֵי אֲרֵי הֲוָה לִבֵּיהּ תְּבִיר עַל אֲרוֹנָא דַייָ וְגַבְרָא אָתָא לְחַוָאָה לְקַרְתָּא וְאִשְׁתְּגִישַׁת כָּל קַרְתָּא.

ויבא והנה עלי וגו׳.

יד דרך מצפה – אצל יד הדרך היה מצפה.

By the road looking out. By the side of the road, he was anxiously waiting.⁠¹

1. He wanted to be situated in a place where a messenger would have to pass him first, and thus give him the news.

יד דרך מצפה – במקום שהדרכים מתחלקין ובני אדם יושבין שם ומצפצפין לעוברי דרכים.

יד דרך מצפה – אצל יד דרך היה מצפה.

יד דרך מצפה – כתיב: יך, כלומר שהיה לבו מכה אותו ומפחד על ארון האלהים שיצא, ונכתב: יך לזה הטעם, על דרך: ויך לב דוד אותו (שמואל א כ״ד:ה׳, שמואל ב כ״ד:י׳). וקרי: יד שפי׳ מקום, כמו: ויד תהיה לך (דברים כ״ג:י״ג), כלומר היה יושב על הכסא במקום שהיה רואה דרך הבאים מן המלחמה, והיה מצפה ומיחל שיבא אדם כי היה לבו חרד על ארון האלהים.

ויונתן הוסיף בו: שער, שתירגם: על כבש אורח תרעא מסכי, כמו שאמר בפסוק האחר: בעד יד השער (שמואל א ד׳:י״ח).

יד דרך מצפה – במקום שדרך המצפה לעמוד אולי ישמע שמועה.

מצפה – תאר לעלי וזה ענין גזרה נפרדת כאלו אמר והוא מצפה.

על ארון האלהים – זה ענין נכבד לעלי, כי לא היה חרד על בניו וישראל כלו, רק על ארון האלהים שהוא העיקר מצד הספר שבתוכו, וכן עוד ויהי כהזכירו את ארון האלהים וגו׳ (שמואל א ד׳:י״ח).

והנה עלי יושב על הכסא יד דרך מצפה – רוצה לומר: שהיה הכסא במקום שהיה מצפה ומביט הדרך אם יבא מבשר להגיד לו מה שקרה לארון האלהים.

כי היה לבו חרד על ארון האלהים – ולזאת הסבה היה הכסא אצל מקום השער לראות העוברים והשבים וזה מורה על רוב חסידתו שלא היה חרד לבניו עם מה שגלה לו איש האלהים ששניהם ימותו ביום אחד גם בשמעו מות חפני ופנחס לא חרד מאד עד ששמע שארון האלהים נלקח כי אז נפל אחורנית מעל הכסא מרוב החרדה ובסבת הנפילה נשברה מפרקתו מרוב החולשה ומת מכובד גופו ורוב הזקנה כי הכובד ההוא היה סבת מיתתו בנפלו.

וזכר שכאשר בא האיש היה עלי יושב על הכסא על מקום שהיה רואה את הדרך ומצפה לדעת מה יעשה במחנה, כי היה לבו חרד לא על בניו ועל עמו כי אם על ארון האלהים, והאיש בא לעיר מצד אחר והגיד הדבר ותזעק כל העיר.

יך – יד קרי.

יד – מקום.

מצפה – ענין תוחלת ותקוה, כמו: ואני בה׳ אצפה (מיכה ז׳:ז׳).

ויבא – רצה לומר: בעת בואו לשילה, ישב עלי על הכסא וכו׳.

יד דרך מצפה – אצל מקום דרך ההולך למקום המלחמה, והיה מצפה ומייחל לשמוע מה מהמלחמה, כי היה לבו חרד על הליכת הארון.

והאיש בא – מדרך אחר בא להגיד בהעיר.

ותזעק – זעקת שבר ויללה.

(יג-יז) השאלות:

מ״ש ויבא שילה, ויבא והנה עלי, והאיש בא להגיד, כפל לשון - למה הקדים שעלי יושב יד דרך מצפה, ואחרי זה הקדים כי עלי עיניו קמה ולא יכול לראות, ולמה קראו בפי״ב בשם מבשר, ולמה לא הלך האיש תיכף אל עלי שהיה הכהן ואליו ראוי שיגיד ראשונה מה שקרה לבניו ולארון, ואם לא רצה לבשר בשורה למה לא נשמר מזה אחר כך ויגד לו פתאום עד שסבב מיתתו.

ויבוא והנה עלי מקדים דברו בל יפלא בעינינו:

א. מדוע לא בא המבשר אל עלי בראשונה בשהוא נשיא עמו וראוי להגיד לו ראשונה?

ב. איך לא נשמר מהגיד אל הזקן פתאום מיתת בניו ולקיחת הארון שזה גרם מיתתו ומוציא דבר הוא כסיל, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פ״ק דפסחים ג׳) ע״ז מספר כי עלי היה אז ישב על הכסא יד דרך מצפה – רצה לומר שלא היה בעיר רק בשער העיר מהעבר השני הקרוב אל הדרך ושם היה יושב מצפה על מבשר שיבא מהמערכה להגיד לו מה נעשה עם הארון כי היה לבו חרד על ארון האלהים והאיש בא להגיד בעיר האיש המבשר אחר שנס מהמלחמה סבב דרכו ובא מהעבר השני ועל ידי זה היה ראשית הגדתו בעיר, שהם ראוהו תחלה ועל ידי זה ותזעק כל העיר.

להגיד בעיר – עיר שילה קרובה למקום המלחמה, ואח״כ באו פלשתים עליה והחריבו אותה ואת משכן ה׳ שבה כמו שמפורש בתהלים מזמור ע״ח, ובירמיה ז׳:י״ב וי״ד, וסימן כ״ו:ו׳, ולכן צעקה כל העיר כי יראו לנפשם.

וַיָּב֗וֹא ובעת בואו לשילה¹, וְהִנֵּ֣ה עֵ֠לִי היה יֹשֵׁ֨ב עַֽל-הַכִּסֵּ֜א, על² יַ֥ד (יך³ כתיב) הַדֶּ֙רֶךְ֙, בצומת דרכים⁴, במקום שדרך המצפה לעמוד אולי ישמע שמועה⁵, והיה עלי⁶ מְצַפֶּ֔ה ומייחל לשמוע אודות המלחמה⁷ ומה נעשה עם הארון⁸, כִּֽי-הָיָ֤ה לִבּוֹ֙ של עלי חָרֵ֔ד עַ֖ל אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים אשר יצא⁹ יותר מאשר על עמו ועל בניו¹⁰, וְאולם הָאִ֗ישׁ המבשר בָּ֚א מדרך אחרת והספיק קודם¹¹ לְהַגִּ֣יד בָּעִ֔יר אודות המלחמה, וַתִּזְעַ֖ק כָּל-הָעִֽיר זעקת שבר ויללה¹²:

1. מצודת דוד.

2. רש״י, מהר״י קרא.

3. כתיב ״יך״ כלומר שהיה לבו מכה אותו ומפחד על ארון האלהים שיצא, רד״ק.

4. ר״י קרא.

5. רי״ד.

6. רש״י.

7. מצודת דוד, מצודת ציון.

8. מלבי״ם.

9. רד״ק.

10. כך משמע לע״ד מאברבנאל.

11. אברבנאל, מלבי״ם.

12. מצודת דוד.

תרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יד) וַיִּשְׁמַ֤ע עֵלִי֙ אֶת⁠־ק֣וֹל הַצְּעָקָ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מֶ֛ה ק֥וֹל הֶהָמ֖וֹן הַזֶּ֑ה וְהָאִ֣ישׁ מִהַ֔ר וַיָּבֹ֖א וַיַּגֵּ֥ד לְעֵלִֽי׃

And when Eli heard the noise of the crying, he said, "What does the noise of this uproar mean?⁠" And the man made haste and came and told Eli.

תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁמַע עֵלִי יַת קַל צַוְחָתָא וַאֲמַר מָה קַל שִׁגּוּשַׁיָא הָדֵין וְגַבְרָא אוֹחִי וְאָתָא וְחַוֵי לְעֵלִי.

(יד-טו) וכאשר שמע עלי את קול הצעקה שאל עליה והאיש בא והגיד אליו הדבר בהיות עלי זקן מאד בן תשעים ושמונה שנה ועיניו קמה ולא יכול לראות, רוצה לומר שכל אחד מעיניו קמה וכהתה. ואפשר הוא שלרוב לחות הזקנה נזלו המים על עיניו וקמו ונתעבו מאד, והוא אשר יסבב בזקנים העדר הראות:

ההמון – העם הרב.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יד) וישמע וכיון ששמע עלי את קול הצעקה ושאל על סבתו קראו להאיש שיבא להגיד לעלי כי לא רצה שום איש להגיד בשורה רעה כזאת להזקן, ובהיות שהאיש נקרא במהירות אל עלי אחר שכבר היתה צעקה ברחובות חשב שכבר ידע עלי כלל הדברים ואינו דורש מאתו רק לדעת פרטי הדברים, וגם שעל ידי המהירות לא הגיד בישוב הדעת, והגיד לו הכל פתאום, וזה שכתוב והאיש מהר ויבא ועל ידי זה ויגד לעלי את הכל פתאום.

וַיִּשְׁמַ֤ע עֵלִי֙ אֶת-ק֣וֹל הַצְּעָקָ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מֶ֛ה ק֥וֹל הֶהָמ֖וֹן העם הרב¹ הַזֶּ֑ה? ולא רצה שום איש להגיד בשורה רעה כזאת לעלי הזקן, לכן קראו לאיש המבשר שיבוא להגיד לעלי², וְהָאִ֣ישׁ מִהַ֔ר וַיָּבֹ֖א אל עלי, ועדיין לא היה בישוב הדעת, וכיוון שהיתה כבר צעקה ברחובות חשב שכבר ידע עלי כלל הדברים ואינו דורש מאיתו רק לדעת פרטיהם³, לכן וַיַּגֵּ֥ד האיש לְעֵלִֽי את הכל פתאום⁴:

1. מצודת ציון.

2. מלבי״ם.

3. מלבי״ם.

4. מלבי״ם.

תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותהכל

(טו) וְעֵלִ֕י בֶּן⁠־תִּשְׁעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה וְעֵינָ֣יו קָ֔מָה וְלֹ֥א יָכ֖וֹל לִרְאֽוֹת׃

Now Eli was ninety-eight years old; and his eyes were set, that he could not see.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְעֵלִי בַּר תִּשְׁעִין וְתַמְנֵי שְׁנִין וְעֵינוֹהִי קָמָה וְלָא יָכִיל לְמֶחֱזֵי.

ועיניו קמה – כל אחת קמה כי כבדו עיניו מזוקן ולא יוכל לראות, וכן כי קמו עיניו משיבו (מלכים א י״ד:ד׳).

ועיניו קמה – כל אחת מעיניו קמה, כלומר כהתה, ואמר לשון קימה בעין. וכן: כי קמו עיניו משיבו (מלכים א י״ד:ד׳), כי לעת הזקנה תיבש הלחות, ויקומו יתרי העין, ותכנס העין בחורה.

ויש מפרשים: ענין כליון עינים. וכן תרגם יונתן: כלו עיניהם (ירמיהו י״ד:ו׳) – קמה עיניהון. וכן תרגם יונתן ועיניו קמה.

ועיניו קמה – כל אחת ואחת, ומפני שהעין מתנודדת תמיד לראות נופל בה לשון קימה.

ועיניו קמה – נכון בעברי ובהגיון כמו ועיניו קמו, ויש בכאן חיוב ושלילה כמו בתולה ואיש לא ידעה (בראשית כ״ד:ט״ז).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

קמה – רצה לומר כל אחת קמה, כי בעת הראות, דרך העין להתנענע, ושל עלי קמה ועמדה, כי לא ראה עוד.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(טו) ועלי וכו׳ ועיניו קמה שאם היה יכול לראות והיה רואה את האיש ואדמה על ראשו וכל העיר קרועי בגדים לא היה מתפעל כל כך מקול השמועה הפתאומית כי היה נודע לו לאט לאט (ועיניו קמה יחיד על רבים, ויש לפרש וראות עיניו קמה).

ועיניו קמה – הפעל בלשון יחיד כמו שהעיר שד״ל שבל׳ ערבי לא יפרידו בין יחיד לרבים לנקבות ולכן בא גם בלשון הקודש פעמים רבות השם בלשון רבים והפעל לשון יחיד, או להפך השם בלשון יחיד והפעל לשון רבים (כי תקראנה מלחמה, ונחתה קשת נחושה זרועותי); ופירושו בת עינו חדלה מהתנועע לכאן ולכאן ועמדה במקומה כי זה דרך העורים.

וְעֵלִ֕י היה אז בֶּן-תִּשְׁעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה, וְכל אחת מֵעֵינָ֣יו קָ֔מָה כהתה¹, ולא היתה ממצמצת כמו כל עין רואה², וְהסיבה לכך שעינו לא מצמצה היתה כי אכן³ לֹ֥א יָכ֖וֹל היה עלי עוד לִרְאֽוֹת, כי בעת הראות דרך העין להתנענע, ושל עלי קמה ועמדה, כי לא ראה עוד⁴:

1. רד״ק, מצודת דוד. ומפני שהעין מתנודדת תמיד לראות נופל בה לשון קימה, רי״ד. ואפשר הוא שלרוב לחות הזקנה נזלו המים על עיניו וקמו ונתעבו מאד, והוא אשר יסבב בזקנים העדר הראות, אברבנאל. ויש מפרשים ענין כליון עינים, תרגום יונתן.

2. כך משמע ממצודת ציון.

3. מצודת ציון.

4. מצודת ציון. שאם היה יכול לראות והיה רואה את האיש ואדמה על ראשו, וכל העיר קרועי בגדים, לא היה מתפעל כל כך מקול השמועה הפתאומית, כי היה נודע לו לאט לאט, מלבי״ם.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(טז) וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֜ישׁ אֶל⁠־עֵלִ֗י אָֽנֹכִי֙ הַבָּ֣א מִן⁠־הַמַּעֲרָכָ֔ה וַאֲנִ֕י מִן⁠־הַמַּעֲרָכָ֖ה נַ֣סְתִּי הַיּ֑וֹם וַיֹּ֛אמֶר מֶה⁠־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר בְּנִֽי׃

And the man said to Eli, "I am he that came out of the army, and I fled today out of the army.⁠" And he said, "How did the matter go, my son?⁠"

תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר גַבְרָא לְעֵלִי אֲנָא אֲתֵית מִן סִדְרָא וַאֲנָא מִן סִדְרָא דִקְרָבָא אַפָּכִית יוֹמָא דֵין וַאֲמַר מֶה הֲוָה פִּתְגָמָא בְּרִי.

(טז-יז) והמגיד הגיד לעלי הדברים כפי מדרגתם וכפי מה שהיו נוגעים אל לבו של עלי, כי הוא אמר ראשונה נס ישראל מפני פלשתים, ואחרי זה אמר וגם מכה גדולה היתה בעם מההרוגים, ואחריו אמר וגם שני בניך מתו, ואחרון אחרון חביב וארון האלהים נלקחה:

נסתי – ברחתי.

מה היה הדבר – מה נעשה בהמלחמה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(טז) אנכי הבא הודיע לו,

א. שבא מן המערכה וראה הכל בעיניו,

ב. שבל יחשב שעברו על זה איזה ימים שאפשר ששכח איזה דבר כי היום נס מן המערכה (וחכמינו זכרונם לברכה לישב הכפל פה דרשו שהיה שאול, ושבא מן המערכה שילה ועל זה אמר אנכי הבא מן המערכה, ושם שמע שנשבה הארון וחזר בו ביום אל המערכה וחטף הלוחות ונס עמהם בו ביום שנית לשילה ועל זה אמר מן המערכה נסתי היום).

וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֜ישׁ מבנימין, (שאול) אֶל-עֵלִ֗י, אָֽנֹכִי֙ הוא זה הַבָּ֣א אשר באתי מִן-הַמַּעֲרָכָ֔ה, וַאֲנִ֕י מִן-הַמַּעֲרָכָ֖ה הזו נַ֣סְתִּי ברחתי¹ הַיּ֑וֹם², וַיֹּ֛אמֶר לו עלי, מֶֽה-הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר אשר נעשה במלחמה³ בְּנִֽי?:

1. מצודת ציון.

2. וחכמינו זכרונם לברכה בכדי לישב את הכפל פה, דרשו שהוא היה שאול, ושבא מן המערכה אל שילה, ועל זה אמר ״אנכי הבא מן המערכה״, ושם שמע שנשבה הארון, וחזר בו ביום אל המערכה וחטף את הלוחות ונס עמהם בו ביום שנית לשילה, ועל זה אמר ״מן המערכה נסתי היום״, מלבי״ם. ולמרות שלפי מדרש זה ניצלו הלוחות, עדיין היה לעלי צער עצום מכך עד שנפטר, וזאת בין היתר משום שברית הארון אינו תכלית לעצמו, אלא רק בעבור שישמרו את הכתוב בו, ראה מלבי״ם בפס׳ ג׳ לעיל.

3. מצודת דוד.

תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יז) וַיַּ֨עַן הַֽמְבַשֵּׂ֜ר^א וַיֹּ֗אמֶר נָ֤ס יִשְׂרָאֵל֙ לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים וְגַ֛ם מַגֵּפָ֥ה גְדוֹלָ֖ה הָיְתָ֣ה בָעָ֑ם וְגַם⁠־שְׁנֵ֨י בָנֶ֜יךָ מֵ֗תוּ חׇפְנִי֙ וּפִ֣ינְחָ֔ס וַאֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים נִלְקָֽחָה׃

And he that brought the news answered and said, "Israel has fled before the Philistines, and there has also been a great slaughter among the people, and your two sons also, Hophni and Phinehas, are dead, and the ark of God has been taken.⁠"

א. הַֽמְבַשֵּׂ֜ר א=הַֽמֲבַשֵּׂ֜ר (חטף)

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתֵיב דִמְבַשֵׂר וַאֲמַר אַפֵּךְ יִשְׂרָאֵל קֳדָם פְּלִשְׁתָּאֵי וְאַף מְחָתָא רַבְּתָא הֲוַת בְּעַמָא וְאַף תְּרֵין בְּנָךְ אִתְקְטָלוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹנָא דַייָ אִשְׁתְּבִי.

ויען המבשר ויאמר נס העם וגו׳ וארון האלהים נלקחה – תששה מדת הדין כנקבה.

רמז קג

וארון האלהים נלקחה – תששה מדת הדין כנקבה.

ויען המבשר – מספר החדשות, על טוב ועל רע נקרא מבשר.

נלקחה – נזכר הארון בלשון זכר ובלשון נקבה. בלשון זכר ברוב, וכן בזו הפרשה: וארון האלהים^א נלקח (שמואל א ד׳:י״א), ובזה הפסוק בלשון נקבה. וכן: אשר באה אליהם ארון י״י (דברי הימים ב ח׳:י״א).

א. כן בכ״י וטיקן 71.

וארון האלהים נלקחה – לא נמצא ארון במקרא נקבה זולתי הנה.

המבשר – משותף לטוב ולרע, אבל לטוב ממין האפשרי על הרוב. ודע כי עיקרו מטעם בשר, כי אין לנו בשרש אחד [רק] מן ענין אחד בכל העברי. ונאמר מבשר על התנועה לבשר, אם להרבות או לחסר, כמו הצמיחה והחסרון והתנועה לשחרות וללובן באיכות כענין תשרש תפאר, כי היחסים משתנים כמו סורה ממני, סורה אלי (שופטים ד׳:י״ח), בתנועת האנה כמו שכתבתי בקצור ההגיון, והנה כתי׳ שמועה טובה תדשן עצם (משלי ט״ו:ל׳) ומצאנו ורוח נכאה תיבש גרם (משלי י״ז:כ״ב), ודי בזה משל והקש ע״ז תמיד.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

המבשר – ברוב הספרים הה״א במאריך ובלא דגש במ״ם.

נס ישראל לפני פלשתים – כן כתוב לפני לא מפני כמו שמצאתי בס״א כ״י וכמו שנרשם בדפוס ישן.

וארון האלהים נלקחה – למעלה אומר נלקח לשון זכר וכאן נלקחה לשון נקבה ובאגדת שמואל חששה מדן הדין כנקבה.

המבשר – כל המספר חדשות בין טוב בין רע, נקרא מבשר.

וגם מגפה – כי הפלשתים רדפו אחריהם והכום.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יז) ויען המבשר ויאמר יש הבדל בין מגיד ובין מבשר, שמבשר הוא תמיד לטוב שמגיד דבר שחברו שמח בו ורוצה לשמעו ופה שבא על דבר רע הוא בדבר שצריך להגידו והוא המוכן להגיד כי יודע הדבר בבירור או שראה בעיניו, וכוונתו שאחר שחשב שכבר הוגד הדבר לעלי, ולא קראוהו רק מצד היותו מבשר. ויודע הכל בבירור, ולכן לא נשמר ברוחו והגיד כל מה שנתהוה כסדר, תחלה נס ישראל ואחר כך מגפה גדולה היתה בעם ואחר כך מתו חפני ופינחס ואחר כך נלקח ארון אלהים ובאמת אצל עלי היה הכל שמועה פתאומית ולכן.

וַיַּ֨עַן הַֽמְבַשֵּׂ֜ר וַיֹּ֗אמֶר, נָ֤ס ברח יִשְׂרָאֵל֙ לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים, וְגַ֛ם מַגֵּפָ֥ה גְדוֹלָ֖ה הָיְתָ֣ה בָעָ֑ם כי הפלשתים רדפו אחריהם והיכום¹, וְגַם-שְׁנֵ֨י בָנֶ֜יךָ מֵ֗תוּ חָפְנִי֙ וּפִ֣ינְחָ֔ס, וַאֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים נִלְקָֽחָה² בידי פלשתים³: פ

1. מצודת דוד.

2. תששה מדת הדין כנקבה, ילקוט שמעוני. ולא נמצא ארון במקרא נקבה פרט לכאן, רי״ד. וגולית הוא זה שהרג את שני בני עלי ושבה את ארון הברית, רש״י בשמואל א׳, יז-ח.

3. והמגיד הגיד לעלי הדברים כפי מדרגתם וכפי מה שהיו נוגעים אל ליבו של עלי, כי בתחילה הוא אמר נס ישראל מפני פלשתים, ואחרי זה אמר וגם מכה גדולה היתה בעם מההרוגים, ואחריו אמר וגם שני בניך מתו, ואחרון אחרון חביב וארון האלהים נלקחה, אברבנאל.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יח) וַיְהִ֞י כְּהַזְכִּיר֣וֹ׀ אֶת⁠־אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֗ים וַיִּפֹּ֣ל מֵֽעַל⁠־הַ֠כִּסֵּ֠א אֲחֹ֨רַנִּ֜ית בְּעַ֣ד׀ יַ֣ד הַשַּׁ֗עַר וַתִּשָּׁבֵ֤ר מַפְרַקְתּוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת כִּֽי⁠־זָקֵ֥ן הָאִ֖ישׁ וְכָבֵ֑ד וְה֛וּא שָׁפַ֥ט אֶת⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃

And it came to pass, when he made mention of the ark of God, that he fell from off his seat backward by the side of the gate, and his neck broke, and he died; for the man was old and heavy. And he had judged Israel forty years.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה כַּד אַדְכָּרוּתֵיהּ יַת אֲרוֹנָא דַייָ וּנְפַל מֵעַל כּוּרְסָא לַאֲחוֹרוֹהִי עַל כְּבַשׁ אוֹרַח תַּרְעָא וְאִתַּבָּרַת פָּרְקוּתֵיהּ וּמִית אֲרֵי סִיב גַבְרָא וְיַקִיר וְהוּא דָן יַת יִשְׂרָאֵל אַרְבְּעִין שְׁנִין.

ויהי כהזכירו את ארון האלהים וגו׳ – אמר רבי יהושע בר רבי נחמיה הכן לא הוה ליה ממחינון חמשה טופרין או חמשה איסטילין אלא מפרקת שבורה על הארון.

ויהי בהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא – תנא כשמת עלי הכהן חרבה שילה וכו׳ (כתוב ברמז כ״ג).

מפרקתו – אפרקותיה. עצם הצואר.

His neck. [Targum renders] אַפַּרְקוּתֵיה, the bone of the neck.⁠¹

1. מַפְרֶקֶת is derived from פֶּרֶק [=link], meaning vertebra of which the bones of the neck and spine are made.

ותשבר מפרקתו וימת כי זקן האיש וכבד – שאר אדם בחור נושא את עצמו אבל זה לפי שהיה זקן ואיש כבד גרמה לו שנשברה מפרקתו.

מפרקתו – תרגומו: יוני אפרקותיה, והוא עצם הצואר, כמו נשברה מפרקתו באילו טרפות.

כי זקן האיש וכבד – ולא היה בו כח לעמוד לסייע את עצמו בידיו, לכך נשברה מפרקתו.

כהזכירו – כהזכיר המבשר ארון האלהים.

ויפל – עלי, מרוב כאב לב שאחזו, נפל לאחריו.

בעד יד השער – כתרגומו: על כבש אורח תרעא.

מפרקתו – עצם הצואר נקרא מפרקת לפי שנעשה פרקים פרקים.

וכבד – כבד התנועה, מפני זקנתו. או פירוש שהיה כבד בשר, שהיה בעל בשר, לפיכך מת בנפלו מפני כבדו.

והוא שפט – זה גזרה בעצמה, אין לה יחס כלל לנפילתו.

וספר הכתוב שעלי לא הרגיש צרת ישראל והרג שני בניו כלל בערך לקיחת ארון האלהים, ולכן בהזכירו ארון האלהים נפל מעל הכסא וימת, כי היה זקן מאד וכבד ונפילתו היה סבת מיתתו. וזכר מעלתו שהוא שפט את ישראל ארבעים שנה, ואפשר לפרש והוא שפט את ישראל ארבעים שנה, שהיא היתה סבת זקנתו וכבדותו שקפצה עליו מעמל המשפט ההוא:

אחורנית – לאחוריו.

בעד – נגד.

מפרקתו – הוא עצם הצואר, על שם שעשוי פרקים פרקים.

בעד יד השער – נגד מקום השער.

כי זקן האיש וכבד – רצה לומר: לפי שהיה זקן וכחו תש והיה בעל בשר, לזה לא היה יכול להתחזק בעת נפלו להטות עצמו על צדו.

ויהי כהזכירו את ארון האלהים שהוא היותר יקר בעיניו ויפל וכו׳ נתן ג׳ טעמים על שנשבר מפרקתו בנפילה זאת,

א. שנפל מעל הכסא שהוא מקום גבוה,

ב. שנפילתו היתה אחרנית

ג. שנפל בעד יד השער שהיה על מרומי קרת ולכן ותשבר מפרקתו וימת תיכף עתה נותן ג׳ טעמים על שמת תיכף,

א. כי זקן האיש בשנים,

ב. וכבד בגוף,

ג. אפסו כחותיו מרוב עבודה ששפט את ישראל ארבעים שנה.

בעד יד השער – הוראת בעד קרובה להוראת על, ויסגר ה׳ בעדו (נח) סגר עליהם המדבר (בשלח) ויד כמו אצל וכן למעלה (י״ג) יד דרך, אצל הדרך, ראו חלקת יואב אל ידי (שמואל ב י״ד:ל׳) אצלי, כדבר הקרוב אלינו כ״כ שנוכל לאחוז אותו בידנו.

וַיְהִ֞י כְּהַזְכִּיר֣וֹ | כאשר הזכיר המבשר¹ אֶת-לקיחת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֗ים בידי פלשתים, מרוב כאב לב שאחזו² וַיִּפֹּ֣ל נפל עלי מֵֽעַל-הַ֠כִּסֵּא אֲחֹ֨רַנִּ֜ית לאחוריו³, בְּעַ֣ד נגד⁴ | יַ֣ד מקום⁵ הַשַּׁ֗עַר, וַתִּשָּׁבֵ֤ר מַפְרַקְתּוֹ֙ עצם צווארו⁶, וַיָּמֹ֔ת עלי כִּֽי-זָקֵ֥ן היה הָאִ֖ישׁ וכוחו תש⁷, וְבהיותו כָבֵ֑ד בעל בשר, לא היה יכול להתחזק בעת נפלו, להטות עצמו על צדו⁸, וְה֛וּא שָׁפַ֥ט אֶת-יִשְׂרָאֵ֖ל אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה ועמל המשפט היה סיבת זקנתו וכבדותו שקפצה עליו⁹:

1. רד״ק.

2. רד״ק.

3. מצודת ציון.

4. מצודת ציון.

5. מצודת דוד.

6. רש״י, רד״ק, מהר״י קרא, מצודת ציון. ואלו ג׳ סיבות שנשברה מפרקתו בנפילה זאת, א׳ שנפל מעל הכסא שהוא מקום גבוה, ב׳ שנפילתו היתה אחורנית, ג׳ שנפל ליד השער שהיה על מרומי קרת, ולכן ותשבר מפרקתו וימת תיכף, מלבי״ם.

7. מצודת דוד.

8. רד״ק, ר״י קרא, מצודת דוד.

9. אברבנאל, מלבי״ם. ומלבי״ם מוסיף שהיו ג׳ סיבות שמת מיד, א׳ כי זקן האיש בשנים, ב׳ שהיה כבד בגוף, ג׳ אפסו כחותיו מרוב עבודה ששפט את ישראל ארבעים שנה.

תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יט) וְכַלָּת֣וֹ אֵשֶׁת⁠־פִּֽינְחָס֮ הָרָ֣ה לָלַת֒ וַתִּשְׁמַ֣ע אֶת⁠־הַשְּׁמוּעָ֗ה אֶל⁠־הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וּמֵ֥ת חָמִ֖יהָ וְאִישָׁ֑הּ וַתִּכְרַ֣ע וַתֵּ֔לֶד כִּֽי⁠־נֶהֶפְכ֥וּ עָלֶ֖יהָ צִרֶֽיהָ׃

And his daughter-in-law, Phinehas' wife, was with child, about to give birth; and when she heard the news that the ark of God had been taken, and that her father-in-law and her husband were dead, she bowed herself and gave birth; for her pains came suddenly upon her.

מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

מוות בעת לידה – בראשית ל״ה:ט״ז

וְכַלָתֵיהּ אִתַּת פִּינְחָס מְעַדְיָא לְמֵילַד וּשְׁמָעַת יַת שְׁמוּעֲתָא דְאִשְׁתְּבִי אֲרוֹנָא דַייָ וּדְמִית חָמוּהָא וּדְאִתְקְטֵיל בַּעֲלָהּ וּכְרָעַת וִילֵידַת אֲרֵי בִעַתוּהָא חֶבְלָהָא.

וכלתו אשת פנחס וגו׳ – תאני שלש נשים מתו חיות. אמנו רחל. וכלתו של עלי. ומיכל בת שאול. אמנו רחל. ויהי בצאת נפשה כי מתה (בראשית ל״ה:י״ח). וכי מתה היא מדברת היא. אלא מתה ואינה מתה. וכלתו של עלי ותכרע ותלד כי נהפכו ציריה עליה. ומיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה (שמואל ב ו׳:כ״ג). ביום מותה היה לה. הדא היא דכתיב והששי יתרעם לעגלה (שמואל ב ג׳:ה׳). למה נקרא שמה עגלה. אמר רבי יהודה ב״ר סימון על שפועה כעגלה ומתה.

וכלתו אשת פנחס הרה ללת – שלש הן שנתקשו בלדתן ומתו, רחל ואשת פנחס, ומיכל בת שאול. רחל דכתיב ותלד רחל ותקש בלדתה (בראשית ל״ה:ט״ז). ואשת פנחס דכתיב וכלתו אשת פנחס הרה ללת. מיכל דכתיב ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה (שמואל ב ו׳:כ״ג), עד יום מותה לא היה לה ולד ביום מותה היה לה ולד. הה״ד והששי יתרעם לעגלה (שמואל ב ג׳:ה׳) שפעת כעגלה ומתה.

הרה ללת – חסר דל״ת, כטעם דל״ת אחד. (מובא בראב״ע ספר צחות, אות ד׳)

ללת – על כרחו ללדת פירושו, ואין לו דמיון.

ומנחם חברו בחלק יללה, לפי שחבלי לידתה ביללה באו לה, ויסוד יללה, אין אות ביסודה אלא למ״ד לבדה.

נהפכו – נשתנו מכדרכן, לכך מתה.

צריה – צירי דלתי בטנה. קרדוניל בלעז.

To give birth. Obviously [this word] means 'to give birth.' There is no similar form [in Scriptures]. However, Menachem¹ placed this verb in the section dealing with the word יְלָלָה 'wailing,' because her birth pangs came upon her with wailing. The root of 'יְלָלָה' is the 'ל' alone.

Came suddenly. Differed from what normally occurs, therefore she died.

Her labor pains. [צִרֶיהָ=hinges], i.e., 'the hinges of the doors of her womb';⁠²chardonel in Old French.

1. Menachem was an authority on grammar and is often quoted by Rashi.

2. See Bechoros 45a.

הרה ללת – כמו הרה ללדת. ויש פותרין: לשון צער לשון יללה, כלומר הריון של יללה וצער.

אל הלקח ארון האלהים – פתרונו: על הלקח ארון האלהים כמו אל שרה אשתו (בראשית כ׳:ב׳) – שפתר׳: על שרה אשתו.

כי נהפכו עליה ציריה – כשם שיש ציר לדלת^א כך יש צירים לאשה וכיון שנהפך מן הצד לרוחבו אינה יכולה לחיות אפילו שעה אחת.

א. כך תיקן עפנשטיין. בכ״י (לפי עדותו): ״ללדת״.

ללת – תרגומו: למילד. וכן נראה לי שהוא מחסירי אות, כגון שרשרות זהב ואומר שרשות גבלות שהוא חסר ר׳, ואף בלשון משנה: החרובין משישרשו, הגפנים משיגרעו.

ומנחם חיבר עניין הילל ברוש (זכריה י״א:ב׳) לשון אנינות. ולא נראה לי כי לא מצינו יללה בלא י׳ או בצירי המודיע חסירי י׳, ואם היה שם דבר היה לו לינקד לֵלת מן ילל כגון לדת שבת רדת מן ילד ישב ירד.

אל הלקח – אל הנלקח, כגון אחרי הפרד שנפרד ביום הגמל שנגמל.

ומת חמיה ואישה – עלי ובעלה.

כי נהפכו עליה צריה – מנחם חיברו עם צירים אחזוני כצירי יולדה (ישעיהו כ״א:ג׳).

ונראה לי צירי דלתי בטנה נהפכו ונשתנו מכדרכה, לשון הדלת תסב על צירה (משלי כ״ו:י״ד).

הרה ללת – היתה הרה וקרבו ימיה ללדת, והד׳ חסרה. כן דעת רוב המפרשים. וכן תרגם יונתן: מעדיא למילד.

ורבי אחי רבי משה פירשו מן: יללה, כלומר קרבו ימיה לחיל ולזעוק בחבליה.

ודקדוק המלה ללת בפלס: לרדת, לשבת, בחסרון יו״ד, ילל כמו: יו״ד ירד, ישב, ומכפל הלמדי״ן חסרו האחרונה, שהיא למ״ד הפעל, ונשאר במלה מן השרש עי״ן הפעל לבד, כמו: לתת, אלא שזו בצירי וזו בפתח.

כי נהפכו עליה ציריה – כלומר נהפכו ונתגלגלו עליה צירי וחבלי הלידה עם חבלי השמועה הרעה, ומחוזק ציריה כרעה וילדה ומתה.

ותרגם יונתן: ארי בעתוהא חבלהא.

ובדברי רבותינו ז״ל: תניא רבי אלעזר אומר: כשם שצירים לדלת הבית, כך יש צירים לרחם האשה, שנאמר: ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה.

הרה ללת – נעלמה בו הדל״ת, והביא עליו ראיה אברהם בן עזרא אחת שהוא לקוח מאחד והיה משפטו אחדת ונעלם הדל״ת.

כי נהפכו עליה ציריה – פירוש: דלתי רחמה נשתנו, והוא סימן המיתה.

ללת – שם נגזר מטעם יללה שהוא שם דמיון ראשון, ונשמט פ״א הפעל כמו רד מאד (שופטים י״ט:י״א) ורבים כן.

ותשמע את השמועה – לזאת האשה נתחברו תוגות רבות, אבל על כל פנים היה ארון האלהים בכללם וראשון לכלם, וכן עוד גלה כבוד מישראל (שמואל א ד׳:כ״א-כ״ב), והעיקר ותקרא ותאמר גלה כבוד מישראל (שמואל א ד׳:כ״א-כ״ב) ואין הכרח, כמו שאמרנו פעמים רבות, שיפרש כותב הספר תמיד לא הפועל ולא הפעול.

הרה ללת – אחשוב שיהיה שרשו נלה ויהי מקור וענינו ענין שלמות כאילו יאמר שמלאו ימי הריונה ללדת כאמרו וימלאו ימיה ללדת וכבר פירשוהו מענין יללה והוא חסר למ״ד אחרת כי היה משפטו לללת.

ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה – ולא יכלה להתאמץ על דבר הלידה כראוי, והיא קראה שם הנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל.

וכלתו אשת פנחס הרה וגו׳. אמר שכלתו של עלי אשת פנחס בנו הרה ללת, והוא כמו ללדת, רוצה לומר בזמן הלידה, או יהיה ללת מלשון יללה, שהיתה הרה לאוי וליללה, וכאשר שמעה השמועה הרעה הזאת מהלקח ארון האלהים ואל מות חמיה ואישה כרעה ללדת ותלד מיד, ואמרו כי נהפכו עליה ציריה ובעת מותה וגו׳, אחשוב שהיתה מיתתה לא מפאת לידת הנער כי כבר היה נולד, כי אם לפי שאחרי שיצא הילד נעדרו הצירים והמכאובות ולא היו לה עוד, ולזה לא יכלו לצאת המותרות הדמיות אשר היו ראויים לצאת אחריו כי בהעדר הכח ובהפסק המכאובים לא יצאו עוד וחזרו למעלה בקרבה וזו היתה סבת מיתתה, וזה כי נהפכו ציריה עליה ר״ל יען נהפכו לאחור לקרבה ולא יצאו לחוץ כראוי: ואמרו במסכת בכורות, (פרק ז׳ מ״ה ע״א) תניא ר׳ אליעזר אומר כשם שצירים לבית כך צירים לאשה, שנאמר כי נהפכו ציריה עליה. ר׳ יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה, שנאמר (איוב ג׳ ט׳) כי לא סגר דלתי בטני. ורבי עקיבא אומר כשם שפתח לבית כך פתח לאשה, שנאמר (בראשית ל׳ כ״ב) ויפתח את רחמה. הנה אם כן לא פירשו צירים על הכאבים, כי אם על פי הרחם ואברי האשה המולידים שמתחזקים לדחות הולד לחוץ עם כל מותרות ההולדה, והם אשר נהפכו עליה:

כי נהפכו עליה צריה – בסגול הה״א וקל הפ״א על פי המסורת כמ״ש בדניאל סימן יו״ד וכן במכלול דף ע״ב ובשרשים.

ללת – רצה לומר ללדת, ובא בחסרון הדל״ת, לפי שילדה ביללה.

ותכרע – נפלה על ברכיה.

נהפכו – ענין סבוב וגלגול, על כי בעת הגלגול מתהפך הדבר מצד אל צד, וכן: מתהפך במחנה מדין (שופטים ז׳:י״ג).

צריה – הם חבלי הלידה, הבאה מהשמטת קשרי הרחם התקועים זה בזה, והוא מושאל מן צירי הדלתות, וכן: צירים וחבלים יאחזון (ישעיהו י״ג:ח׳).

הרה ללת – רצה לומר: נשלם ימי הריונה ללדת.

כי נהפכו – מחרדת השמועה, נהפכו ונתגלגלו עליה פתאום חבלי הלידה.

(יט-כב) השאלות:

מדוע סדר אל הלקח ארון אלהים ואל מות חמיה ואישה וכן בפסוק כ״א, ובפסוק י״ז סדר תחלה מיתת חפני ופנחס, ואחר כך לקיחת הארון שהיה אחר כך כנ״ל, מ״ש ותקרא לנער וכו׳ אל הלקח, ותאמר גלה כבוד וכו׳, הוא כפל מבואר אין לו הבנה כלל, ותחלה הזכירה מה שנלקח הארון ומת חמיה ואישה וסיימה רק בלקיחת ארון האלהים לבד שזה צריך טעם ודעת.

וכלתו ספר איך ספו תמו כל בית עלי ביום ההוא כלתו היתה קרובה ללדת ותשמע כו׳ אל הלקח ארון כי העם הקדימו החשוב בעיניהם שהוא הארון ואחריו מות עלי ואחריו מות אישה,

כי נהפכו עליה ציריה פי׳ מהרי״א, שאחר יציאת הולד נהפכו לאחור, ונעדרו הצירים והמכאובים ולא זבו ממנה המותרות הדמיות כי בהעדר הכח והפסק המכאובים לא יצאו עוד וזה היה סבת מיתתה, ומלת ללת פי׳ בחסרון ד׳ ללדת, והרד״ק מפרשו מענין יללה, והרלב״ג מפרשו משורש נלה כמו כנלותך לבגוד שהוא מענין כליון והשלמה שנשלמו ימי הריונה.

ללת – חסרה הדל״ת, הרה וקרובה ללדת.

נהפכו עליה צריה – היו לה לאויבים וגרמו מיתתה. ותיבת ציר משמשת בלשון מקרא בג׳ לשונות, חבל ומכאוב, ציר הדלת, ומלאך, ובלשון חכמים עוד אחר ציר ומוריס, והפרש בענינם רב, וצריכים אנו לומר שבאו מלשונות שונות, אם לא נקבל שכולם ממקור צר יצאו, ציר וחבל הוא לשון צרה, וכן צרה כמבכירה (ירמיהו ד׳:ל״א); ציר הדלת הוא לשון ברזל צר ונכנס בדוחק בבית קבול שלו, ציר אמונים יבא מן הצרים על העיר או אליהם לדבר דברי מלחמה או שלום, ציר ומוריס דבר חד וחריף.

וְכַלָּת֣וֹ אֵֽשֶׁת-פִּינְחָס֮ הָרָ֣ה קרבו ימיה¹ לָלַת֒ ללדת², שנשלמו ימי הריונה³, וַתִּשְׁמַ֣ע אֶת-הַשְּׁמֻעָ֔ה אֶל-על⁴ הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים⁵, וּכמו כן שמעה על כי מֵ֥ת חָמִ֖יהָ עֵלִי, וְכי מת אִישָׁ֑הּ פינחס בעלה, וַתִּכְרַ֣ע ובגלל שמועות אלו, נפלה על ברכיה⁶וַתֵּ֔לֶד וילדה, כִּֽי מחרדת השמועה⁷ -נֶהֶפְכ֥וּ נשתנו⁸ ונתגלגלו⁹ עָלֶ֖יהָ פתאום¹⁰ צִרֶֽיהָ חבלי הלידה¹¹, ולא יכלה להתאמץ על דבר הלידה כראוי¹², כי דלתי רחמה נשתנו, והוא סימן המיתה¹³:

1. רד״ק.

2. מצודת דוד, רלב״ג, ר״י קרא. ובא בחסרון הדל״ת לפי שילדה ביללה, מצודת ציון. ורש״י ורד״ק בשם המפרשים פירשו לשון יללה, שחבלי לידתה גורמים ליללה.

3. רד״ק, מצודת דוד.

4. ר״י קרא.

5. כי העם הקדימו את החשוב בעיניהם שהוא הארון, ואחריו מות עלי ואחריו מות בעלה, מלבי״ם.

6. מצודת ציון.

7. מצודת דוד.

8. רש״י.

9. מצודת ציון, רד״ק.

10. מצודת דוד.

11. מצודת ציון. ונקראו כך משום שהם פותחים צירי דלתי בטנה, רש״י. ובדברי רז״ל תניא רבי אלעזר אומר כשם שצירים לדלת הבית כך יש צירים לרחם האשה, שנאמר ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה, רד״ק.

12. רלב״ג.

13. רש״י, רי״ד.

(כ) וּכְעֵ֣ת מוּתָ֗הּ וַתְּדַבֵּ֙רְנָה֙ הַנִּצָּב֣וֹת עָלֶ֔יהָ אַל⁠־תִּֽירְאִ֖י כִּ֣י בֵ֣ן יָלָ֑דְתְּ וְלֹ֥א עָנְתָ֖ה וְלֹא⁠־שָׁ֥תָה לִבָּֽהּ׃

And when the time of her death came, the women that stood by her said to her, "Fear not; for you have brought forth a son.⁠" But she did not answer and did she regard it.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּכְעִידַן מוּתָה וּמַלִילוּ נְשַׁיָא דְקַיְמָן עִלַוָה לָא תִדְחֲלִין אֲרֵי בַּר דְכַר יְלִידַת וְלָא אֲתִיבַת וְלָא שַׁוִיאַת עַל לִבָּהּ.

וכעת מותה – מן מת, כגון שובה מן שב.

וכעת – בכ״ף.

מותה – בשורק.

ואמר שבעת מותה אמרו הנצבות עליה אל תראי כי בן ילדת, והיא לא ענתה ולא שתה לבה לזה:

וכעת – בכ״ף.

מותה – בשרק וכן במסורת עד יום מותה (שמואל ב ו׳) מלאפים וחד קבוץ פום וכעת מותר וסימניך דאית לה בנין שרקא דלית לה בנין חלמא.

ענתה – השיבה.

שתה – שמה, כמו: למען שיתי (שמות י׳:א׳).

וכעת מותה – וכאשר בא עת מותה על ידי הלידה הפתאומית.

אל תראי – היות חשבו שמתפחדת שלא תמות גם היא בעבור רוע המזל, וכמו שאמרו רבותינו ז״ל (שבת ק״ה:): אחד מן המשפחה שמת, ידאגו וכו׳, ולזה אמרו לה, דעי כי בן ילדת, ושוב אין לך לפחד, כי אם נולד בן זכר, נתרפאת כל המשפחה, וכמו שאמרו רבותינו ז״ל (ירושלמי מועד קטן ג׳:ז׳).

ולא שתה לבה – אל דבריהן.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

אל תיראי – רק שמחי כי בן ילדת, וכן אמרה גם המילדת לרחל.

וּכְעֵ֣ת וכאשר בא עת¹ מוּתָ֗הּ על ידי הלידה הפתאומית², וַתְּדַבֵּ֙רְנָה֙ הַנִּצָּב֣וֹת עָלֶ֔יהָ, אַל-תִּֽירְאִ֖י כִּ֣י בֵ֣ן יָלָ֑דְתְּ, וְלֹ֥א עָנְתָ֖ה השיבה³להן אשת פנחס, וְלֹא-שָׁ֥תָה שָׂמָה⁴ לִבָּֽהּ לזה⁵ לשמחת הבן⁶:

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד. ואברבנאל מבאר כי לא מפאת לידת הנער מתה כי כבר היה נולד, כי אם לאחר שיצא הילד שנהפכו ציריה עליה. וכיון שנהפך מן הצד לרוחבו אינה יכולה לחיות אפילו שעה אחת, רד״ק, ר״י קרא. ושלש הן שנתקשו בלדתן ומתו, רחל ואשת פנחס, ומיכל בת שאול, רחל דכתיב ״ותלד רחל ותקש בלדתה״, ואשת פנחס דכתיב ״וכלתו אשת פנחס הרה ללת״, ומיכל בת שאול דכתיב ״ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה״, עד יום מותה לא היה לה ולד, ביום מותה היה לה ולד, ילקוט שמעוני.

3. מצודת ציון.

4. מצודת ציון.

5. אברבנאל.

6. אברבנאל בפס׳ כ״ב.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כא) וַתִּקְרָ֣א לַנַּ֗עַר אִֽיכָבוֹד֙ לֵאמֹ֔ר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל אֶל⁠־הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶל⁠־חָמִ֖יהָ וְאִישָֽׁהּ׃

And she named the child Ichabod, saying, "The glory has departed from Israel"; because the ark of God had been taken, and because of her father-in-law and her husband.

תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּקְרַת לְרַבְיָא אִי כָבוֹד לְמֵימַר גְלָה יְקָרָא מִיִשְׂרָאֵל דְאִשְׁתְּבִי אֲרוֹנָא דַייָ וּדְמִית חָמוּהָא וּדְאִתְקְטֵל בַּעֲלָהּ.

אי כבוד – אין כבוד, וכן: ימלט אי נקי (איוב כ״ב:ל׳) – אין נקי.

אל הלקח – כמו: על הלקח, ואין צריך לזוזו מלשון אל למי שיודע להבין דברו.

אל הלקח – איטיויר״ש לאישטריפוש בלעז.

ואל חמיה – ואל הרעה הזאת, שמת חמיה ואישה.

I chavod. There is no glory; similar to, "He will save "¹אִי נָקִי one who is not innocent, [meaning the same as] אֵין נָקִי.

Because of the capture of. Meaning the same as 'to the capture of', but it is unnecessary to remove the expression of 'to' for one who understands its meaning.

Because of the capture of. Envers etweirs l'estre pris in Old French.

And because of her father-in-law. I.e., because of this misfortune that her father-in-law and husband had perished.

1. Iyyov 22:30.

אי כבוד – אין כבוד, אי נקי (איוב כ״ב:ל׳) – אין נקי.

אי כבוד – כמו: אין כבוד, בחסרון הנו״ן. ובא בחירק, כמו: ואין יש פה תחת ידך (שמואל א כ״א:ט׳)

או כמו: אי כבוד, בצירי, כלומר: איה הכבוד? שאיננו היום בישראל.

ואל הלקח ארון האלהים ואל מות חמיה ואישה – כי חמיה היה נביא וכהן גדול ואישה היה ראוי לשמש בכהונה גדולה אחריו כי ידמה שהיה יותר ראוי לכהונה מחפני כי לא היה רע כ״כ כמו חפני ולזה נתקיימה הכהונה גדולה מזרע פינחס עד מלכות שלמה כמו שיתבאר במה שיבא ולזה הקדים בפורענות לזכר חפני קודם פינחס בסוף הענין שבא לזכר כי הסבה החזקה למה שאמרה גלה כבוד מישראל הוא הלקח ארון האלהים כי כבר נשאר לישראל נביא והיה שם מהכהני׳ גם כן מי שיתמנה כהן גדול תחת עלי.

ואמנם אמרו ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישה, יורה שאשת פנחס אמרה זה.

אי כבוד – כמו אין כבוד, ותחסר הנו״ן, כמו ימלט אי נקי (איוב כ״ב:ל׳) והיא בחיר״ק, ודוגמתו: ואין יש פה (שמואל א כ״א:ט׳), שהיא בחיר״ק.

לאמר – רצה לומר: השם יורה, אשר בעת שנולד, גלה כבוד מישראל וכו׳.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

(כא) ותקרא לנער אי כבוד רצה לומר איה הכבוד, אין כבוד ישראל עוד, ובארה דבריה כי גלה כבוד מישראל אל הלקח וכו׳ כוונתה כי יש שני תורות תורה שבכתב ומשכנה בארון, ותורה שבעל פה משכנה בלבות חכמי ישראל אשר קבלו ממשה רועה נאמן, ואם יעדר אחד מהם ישלימהו השני, רצה לומר אם היה נלקח הארון לבד ועלי ובניו היו בחיים, היה אפשר להחזיר התורה על ידם, כמ״ש ר׳ מאיר אלמלא דאשתכח תורה מישראל הוה מהדרנא ליה מפלפולי, אבל עתה גלה הכבוד בהחלט באשר נלקח הארון וגם מת חמיה ואישה.

אי⁠־כבוד – כמו אֵי כבוד בציר״י דרך שאלה, ואח״כ פירשה דבריה ואמרה גלה כבוד, והיא בלבה קראתהו אי כבוד גם על מות חמיה ואישה, רק בדבריה לא הזכירה כי אם ארון האלהים, כי חמיה ואשה הם גרמו רעה לעצמם וגם לכל ישראל.

וַתִּקְרָ֣א לַנַּ֗עַר אִֽי-כָבוֹד֙ אין כבוד¹, לֵאמֹ֔ר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל אֶל על² -הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶל ועל הרעה הזאת שמת³ -חָמִ֖יהָ עֵלִי, אשר היה נביא וכהן גדול⁴, וְעל כי מת אִישָֽׁהּ בעלה פינחס אשר היה ראוי לשמש אחריו בכהונה גדולה⁵:

1. רש״י, רד״ק, מצודת ציון. וניתן גם לפרש איה כבוד שאיננו היום בישראל, רד״ק. וכוונתה בזה, כי יש שני תורות, תורה שבכתב ומשכנה בארון, ותורה שבעל פה אשר משכנה בליבות חכמי ישראל שקיבלו ממשה רועה נאמן, ואם יעדר אחד מהם ישלימהו השני, ואם היה נלקח הארון לבד ועלי ובניו היו בחיים היה אפשר להחזיר את התורה על ידם, אבל עתה גלה הכבוד בהחלט באשר נלקח הארון וגם מת חמיה ובעלה, מלבי״ם.

2. רש״י.

3. רש״י.

4. רלב״ג.

5. רלב״ג. ואברבנאל בפס׳ כ״ב מבאר כי דברים אלו אמרו הנשים הניצבות ולא אשת פנחס, והן פירשו דבריה על ״אי כבוד״ על שלושה דברים, ארון האלהים, חמיה ובעלה, ולכן אח״כ הבהירה את עצמה (בפס׳ כ״ב) ואמרה שהתכוונה לארון האלהים כי עליו נעדר הכבוד מישראל ולא ממיתת בעלה וחמיה.

תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כב) וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים׃

And she said, "The glory has departed from Israel; for the ark of God has been taken.⁠"

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמָרַת גְלָה יְקָרָא מִיִשְׂרָאֵל אֲרֵי אִשְׁתְּבֵי אֲרוֹנָא דַיָי.

ותאמר גלה כבוד – כפול על אי כבוד.

ותאמר – פעם אחרת אמרה, כי בתחלה אמרה: גלה כבוד (שמואל א ד׳:כ״א) בעבור הארון שנשבה, ובעבור שמת חמיה ואישה, ועתה שבה ואמרה בעבור הארון לבדו: גלה כבוד, כי הוא עיקר הכבוד.

ויהיה אם כן שלא לצורך אמרה פעם שנית ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים. וגם יקשה למה לא זכרה שם מות חמיה ואישה כמו שאמרה בראשונה? והמפרשים לא נתנו לזה טעם נכון. ואני אחשוב שאשת פנחס עם היות שלא ענתה לנשים על מה שאמרו לה אל תראי כי בן ילדת ולא שתה לבה לזה (רוצה לומר לשמחת הבן), הנה היא לבד קראה לנער אי כבוד, כי אמרה כאשר ידעה שילדה בן יקראוהו אי כבוד, כלומר אין כבוד, ולא דברה עוד. והנשים הנצבות עליה פירשו דבריה ואמרו שהיתה כוונתה בזה השם לשלשה סבות, והם אל הלקח ארון האלהים ואל מות חמיה ואישה, ולפי זה יהיה אמרו ותקרא לנער אי כבוד הם דברי אשת פנחס, ומה שאמר הכתוב עוד לאמר אל הלקח וגו׳ הוא מאמר הנשים הנצבות שמה שעשו פירוש לדברי אשת פנחס, ומאשר היא שמעה דבריהן ולא ישרו בעיניה לפי שהשוו מיתת חמיה ואישה להלקח ארון האלהים, חזרה לדבר ואמרה שלא כוונה באותו שם לענין חמיה ובעלה, כי אם לבד למה שנלקח ארון האלהים כי עליו נעדר הכבוד מישראל לא ממיתת בעלה וחמיה, וזהו שהוסיפה לומר ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים. הנה התבאר מזה שאשת פנחס לא עשתה שנוי בדבריה, והיה השנוי מפאת הנשים היושבות אצלה שפירשו דבריה באופן בלתי ראוי, והיא עם חוזק כאב המות נצטרכה להשיב להן ולפרש כונתה, ועם היות שאמר ולא ענתה ולא שתה לבה לשמחת הבן, הנה לא נמנעה לדבר הדברים האלה בעת מותה כאשר עם לבבה:

ותאמר – וחזרה ואמרה, עיקר גלות הכבוד, הוא בעבור כי נלקח הארון.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

(כב) ותאמר אחר כך הוסיפו לאמר שאין לחלק זה בשני שמות, כי כמו שהארון, הוא ארון אלהים השומר לדברות האלהיים אשר היו חרותים על הלוחות אבנים, כן עלי ובניו מקבלי תורה שבעל פה, המה ארונות קדושים נוצרים את לוחות הברית החרות על לוח לב שהם חוקי תורה שבעל פה הכתובים על לב החכמים כמ״ש ועל לבם אכתבנה, ותורתך בתוך מעי, עד שעל אבדן שניהם, יצדק לאמר כי נלקח ארון אלהים – ויהיה ארון שם המין רצה לומר ארונות האלהיים כולמו הארון לתורת הכתב והארונות לתורה שבעל פה ובזה עוררה אבל גדול על בעלה ואישה להשוותם עם ארון הברית וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כמה טפשאי בבלאי דקיימי מקמי אורייתא ולא קיימי מקמי גברא רבא וכו׳.

וַתֹּ֕אמֶר וחזרה ואמרה¹ גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל בעיקר² כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים: פ

1. מצודת דוד.

2. רד״ק, מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר כי כוונת ״ארון האלהים״ היא ״ארונות האלהים״ דהיינו תורה שבכתב (השוכנת בארון) ותורה שבעל פה (חמיה ובעלה).

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון